הערה 1 : המידע ב- בלוג על כל תכולת המחקר שלו לרבות הטקסט + התמונות והצילומים כפופים לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי אולם הוא כפוף באופן מפורש לזכויות יוצרים.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 624 : הועלה לאוויר ביום שישי – 19 באוגוסט 2016.

————————————————————————————————-

אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 מסתיימת. האם נולד שַדָּר א"ק אולימפי חדש בשם ניב רסקין ? פרשן הא"ק בריו 2016 מולי אפשטיין משדרג את הפרשן הישן גלעד וויינגרטן. רותם סלע מבקשת מ- טורנאדו "תעשה לי ילד". אני מבקש במקביל מאלכס גלעדי "תעשה לי עוד אולימפיאדה". מי זוכר עכשיו את הפקת Euro 2016 הילדותית של חברת "צ'ארלטון" עם שלום מיכאלשווילי לעומת ההפקה הגרנדיוזית הנוכחית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את המשחקים האולימפיים של ריו 2016 (1080 שעות שידור). שיתוף הפעולה האולימפי החיוני בין ערוץ הנישה מס' 55 בכבלים לבין הערוץ הארצי מס' 10 העניק הזדמנות למגיש – מנחה אלי אילדיס להפוך לאישיות טלוויזיונית ציבורית – ממלכתית. הוא לא החמיץ אותה. פוסט מס' 624. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 19.8.2016

סיכום ביניים והערות ביניים. מוסד הפרשנות בשידורי הספורט של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 (חלק 3). השַדָּר ניב רסקין והפַּרְשָן מולי אפשטיין בזירת הא"ק. פוסט מס' 624. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם ההמשלה הזאת הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגרו יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה ששניהם יוני בן מנחם ואמיר גילת היו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011 , ולא עמדו במשימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעמדה על רגליה לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. עכשיו ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור , הוציאה לה צו פירוק ומינתה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דוד האן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא מסכת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1. אולימפיאדת ריו 2016 : אולימפיאדת ריו 2016 הצגת הספורט הגדולה בתבל (בזכות עבודת ההפקה והצילום הנפלאה, העשירה, והמדויקת ברמה גרנדיוזית של קבוצת הטלוויזיה ABS) רווייה בהישגים ואין סוף דרמות אנושיות. ההצטיינות של OBS נובע מכישרון מצלמותיה לתאר ולתעד מקרוב את קרבות הפסגה הספורטיביים ואת מאבקם של הגברים והנשים להתמודד נגד המטר והשעון ונגד יריביהם, וגם נגד עצמם, בדרכם אל קצה גבול יכולתם האנושית. תמיד קדימה. לעולם לא להיכנע. לחתור בהתמדה לעבר השלמת המשימה. אני מעריץ את OBS שמתפעלת בריו 2016 כמות של 92 (תשעים ושתיים) ניידות שידור וכ- 1100 (אלף ומאה מצלמות). פנטסטי. בכל אלה אני מבקש להדגיש שוב את תרומתו המקצועית הטלוויזיונית והארגונית הענקית של מר אלכס גלעדי לשגשוג אולימפיאדת ריו 2016. אלכס גלעדי הוא חבר IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי – International Olympic Committee) מאז 1994 וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (בעלת זכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב) מ- 1980, וכן יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF התאחדות הא"ק הבינלאומית מ- 1985. אלכס גלעדי איננו רק איש טלוויזיה. הוא מדען טלוויזיה שראוי למדליית זהב. אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים ביותר, המשפיעים ביותר, המוערכים ביותר, והחשובים ביותר המכהנים כיום בתעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ. ו- אוסיף גם : בכל הזמנים. זאת היא חוות דעתי ואני רושם אותה על סמך ידע וניסיון. אני מכיר היטב את תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ. שהיתי בתוכה, בקרביים שלה, כ- 40 (ארבעים) שנים.

ואז, בדיוק בשיא התרשמותי מהאולימפיאדה ה- 31 במניין העת החדשה, זאת של ריו 2016, משדרות בשבוע הזה שתי העיתונאיות – תחקירניות ושדרניות טלוויזיה בערוץ 10, לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל (מצוינות ממש), את תוכניתן "עושות חשבון" ובמוקד מכירה נבזית, מנוולת, ולא חוקית של אלכוהול מסוכן ורעיל לשתייה לציבור בכל מיני חנויות ברחבי הארץ. לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל מוכיחות ב- "עושות חשבון" חד משמעית כי מדינת ישראל לא רק שאיננה מתוקנת אלא היא עדיין ארץ של פארטאץ' גם אם חלפו 68 שנים מאז היווסדה. לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל מדווחות כי האלכוהול היָרוּד והמסוכן ביותר שגורם נזקים בלתי הפיכים לראייה עד כדי עיוורון, ופוגע קשות גם בתפקוד הלב, הכליות, והכבד – נמכר לשתייה לציבור במחיר מוזל בכל מיני "פיצוציות" ובתי עסק ברחובות הערים תחת עינם הפקוחה של רשויות החוק ובידיעת אוכפיו אנשי משטרת ישראל. מדהים לדעת על פי האינפורמציה שמספקות לנו שתי העיתונאיות החרוצות האלה לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל כי השוק בישראל מוצף עד גדותיו באלכוהול רעיל ומסוכן ביותר. מעל דפי הפוסט הזה אנוכי שואל את משטרת ישראל מה כל כך קשה להניח יד על היצרנים הנבזיים והמנוולים שדוחסים לבקבוקי הרעל שלהם במסווה של כוהל לשתייה כמות "מתאנול" שגדולה פי 500 (חמש מאות) מהמותר ? המדענים מדווחים ללינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל בתוכניתן "עושות חשבון" כי האלכוהול הזה מסוכן לבריאות הציבור, יותר מאשר קוקאין והירואין. המדליות האולימפיות שהביאו עמם שני אלופי הג'ודו ירדן ג'רבי ואורי ששון בטלות בשישים לעומת מדינת "קורי העכביש" מדינת ברדק שמכונה גם מדינת ישראל. בלתי מתקבל על הדעת כי על כל צעד ושעל מתגלים כאן עוד ועוד מעשי רמאות ושוחד, מעשי אי צדק, פרצות חברתיות, אבני נגף כלכליות, תאונות דרכים ברמה של רולטה רוסית המאיימים על תקינות ובריאות חיינו. מה זה צריך להיות הדבר הזה שמערכות החוק ומערכות האכיפה אינן מסוגלות להשתלט על הברדק שמשתולל במדינת ישראל מזה זמן ארוך…? לכן הוספתי לעדותן של לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל את עדות הנביא התנ"כי ההוא מהימים ההם, "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה" (ספר שופטים, פרק כ'א פסוק 25).

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד.

תזכורת 2. 17 במאי 1977 : זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אבל הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים ניחנו בכשרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חיים יבין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין ייזכר בגלל שלוש המילים האלה לדורות.

תזכורת 3. 19 במארס 1989 : יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז, "ככה לא בונים חומה", והחריף את הטון בפעם השנייה, "אמרתי לכם ככה לא בונים חומה", לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג בטיפשות גדולה שער מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מטרים של צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס. בוני גינזבוג הוּבָס בשל היעדר ידע מינימאלי בסיסי ביותר אודות האווירודינמיקה של הכדור והתנהגותו באוויר בעת הבעיטה חופשית ההיא. נוצרה אמפליטודה. יורם ארבל חרת את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ וגם בעולם על חשבונו של בוני גינזבורג הכושל (היום איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). חוקי התיעוד ההיסטוריים מהללים אישים שונים ומעלים אותם לגדולה על חשבון תבוסתם של יריביהם. גם של קולגות מאותו הצד של המתרס. יורם ארבל זכה לרגע של חֶסֶד טלוויזיוני בלתי נשכח ב- 19 במארס 1989 לא רק בגלל כישרונו כשדר טלוויזיה אלא גם משום שבוני גינזבורג הרופף וחסר האונים אִפְשֵר לו בחולשתו להפיק את הטקסט הבלתי נשכח ההוא, "ככה לא בונים חומה", ולהעפיל לפסגת ניסוחי הטלוויזיה. מדליית זהב ליורם ארבל.

תזכורת 4. אוקטובר 1971 : נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק. האליפות שימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' באליפות אי רופה בהלסינקי 1971הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. התפתח דואט של מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים נרגשים ונלהבים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי תפש את גדולת הרגע וכה שידר למיקרופון : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני, "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים". מדליית זהב גם לנסים קיוויתי.

תזכורת 5. 22 ביוני 1986 : במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בעת משחק בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר בדקה ה- 51 את דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) במעשה מִרְמָה לאחר שהקפטן הארגנטיני כבש את השער האנגלי בידו השמאלית במסווה של נגיחת הכדור בראשו. יורם ארבל סיכם את המצב ופתר את החידה בתום ה- Replay השלישי של קבוצת הטלוויזיה TeleMexico באמצעות טקסט חסכוני בן תריסר מילים, וכה אמר : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון". השַדָּר הישראלי הפך את דייגו ארמאנדו מאראדונה באחת לעבריין, ו- צדק. אולם צריך להדגיש כאן שהוא לא היה יכול להגיע להבחנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום ופילוסופיית הכיסוי של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO בעת ההיא לפני 30 (שלושים) שנים, ובסיוע 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון. ניידות השידור וטכנולוגיית המצלמות ההן של קבוצת TELEMEXICO הפיקו כבר אז ב- 1986 ארבעה הילוכים חוזרים מארבע זוויות צילום שונות לרבות נקודות מבט טלוויזיוניות מאחורי השערים וגם Reverse angle (צילום מהזווית הנגדית, ההפוכה). אני מעניק מדליית זהב נוספת ליורם ארבל וגם ל- TELEMEXICO. אך זהו כבר סיפור אחר בסָאגָה הזאת של 13 הספרים עבי הכרס שאני חוקר וכותב, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

תזכורת 6. אולימפיאדת מונטריאול 1976 : באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרץ הפיני לאסה ווירן (Lasse Viren) בריצה דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ' וזכה במדליית הזהב בהפרשים זעירים מהרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Quax, מדליית כסף) ומהרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד (Klaus Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מקו הגמר וקלאוס הילדנבראנד הממוטט שם, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה בימאי המִשְדָּר הקנדי סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה, כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד התמונה. השדר נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נִשְגָב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק". שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים ותמציתיים. הם היו מוכשרים להביע רעיון כלשהו במינימום מילים (!). נסים קיוויתי ראוי לעוד מדליית זהב.

הספר הזה עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" (אחד מ- 13 הספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") עוסק בשני מקרים גם בכישרון הביטוי, הכתיבה, והנאומים הנעלים והבלתי נשכחים של אייברהאם לינקולן ודוד בן גוריון. אין להם קשר עם שידורי הספורט אך הם נוגעים ליכולות הביטוי, הניסוח, והכתיבה (התמציתיים), והיושרה של אנשי טלוויזיה באשר הם, שכמו המדינאים גם הם נדרשים לתכונות הללו מפני שהם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה.

תזכורת 7 : כתיבה מדויקת וחסכונית היא כישרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. כבר אמרתי בהזדמנויות שונות בשעתו כי אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אמני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגה מחודשת של מפלגת העבודה. אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט.

ריו 2016. ניב רסקין + מולי אפשטיין (1).

תזכורת 8 : לא שורר שום Television's match up בין נבונותו של צוות השידור של תחרויות הא"ק האולימפיות בריו 2016 ניב רסקין + מולי אפשטיין לבין צוות השידור של תחרויות השחייה האולימפיות משה גרטל + ברוך צ'יש. שדרני הא"ק הצעירים ניב רסקין ומולי אפשטיין שמים בכיס הקטן שלהם את שדרני השחייה הוותיקים משה גרטל וברוך צי'ש. הצעירים ניצבים מעליהם בדרגה שלימה. לא קיימת שָם שום תחרות מפני שמשה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים להפסיד בכל סיבה, קריטריון, ואמת מידה הנוגעים למיקרופון הטלוויזיה. הראשונים מקדימים את האחרונים ללא תנאי. נימוקי תבוסת שדרני השחייה הובאו בשני הפוסטים הקודמים. אף על פי כן צריך להדגיש ש- גם ניב רסקין ומולי אפשטיין אינם נקיים מפגמים ולא יכולים להפריך לחלוטין את התיזה שגורסת כי ככל שהוגים ומדברים יותר טקסט גם כמות האבסורד, האיוולת, הגיחוך, ו- חוסר ההיגיון גדלה ביחס ישר. מייד אגע בכמה דוגמאות אודות שניהם שמעמיסות על קו השידור ומכבידות על האוזן. שני החבר'ה האלה ניב רסקין ומולי אפשטיין משדרים ישיר לארץ שעות על שעות על שעות את אירועי ה- א"ק האולימפיים באצטדיון "מאראקאנה" ב- ריו 2016. הם אינם יכולים להימנע לחלוטין מחזרות מֶלֶל שהופכות לפטפוט. 

היסטוריה אולימפית של שדרני שחייה.

תזכורת 9. אולימפיאדת ברצלונה 1992 : זה היה לפני רבע מאה של שנים. בדצמבר 1991 ביקשתי ממנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל להעניק לנסים קיוויתי (אז בן 65) חוזה עבודה מיוחד לאחר פרישתו לפנסיה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית, על מנת להציב אותו כשדר שחייה שלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 הממשמשת ובאה. יוסף בר-אל התנגד בו במקום. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל העריך את פועלו של נסים קיוויתי אולם חכך בדעתו ונמנע בסופו של דבר מלהתעמת עם יוסף בר-אל. הוא סיכם את המצב וקבע עובדת חיים כשהוא פוטר אותי בזאת הלשון : "…יואש אלרואי, ככל שנסים קיוויתי מתבגר וצובר עוד ועוד שנים – אופציות השידור ואפשרויות התעסוקה שלו מצטמצמות…", והוסיף, "…ביום מן הימים, זה יהי גם מר גורלנו, שלי ושלך…". בקיצור, שניהם הפנו עורף לנסים קיוויתי. איימתי אז ב- 1992 על שניהם על אריה מקל ויוסף בר-אל, "…אתם תישארו עם משה גרטל שלכם לדורי דורות…אינני מתכוון להכשיר עבור חטיבת הספורט שלי שדר חדש ואיש טלוויזיה חדש רק לצורך שידור שחייה אולימפית פעם בארבע שנים…". בכמה משפטים : ב- 1992 מיניתי את משה גרטל לשדר שחייה אולימפי זמני שלי במקומו של נסים קיוויתי שכבר לא היה בשטח. הפרשן של משה גרטל (יליד 1946, בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון) בברצלונה 1992 היה אותו יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל הוותיק (יליד 1918, חבר קיבוץ כפר מכבי), מי שהיה בשעתו המאמן של השחיינים הצעירים של גוש זבולון עליהם נמנו אז משה גרטל, אברהם מלמד, יורם שניידר, עמית לובן, דניאל פרוכטר, ורבים אחרים בימים ההם מאז סוף עשור ה- 50 ועשורי ה- 60 ו- 70 במאה שעברה, כשנבחרת השחייה של גוש זבולון הייתה אימפריה ספורטיבית ישראלית. משה גרטל נחשב לאחד מגדולי השחיינים של ישראל בימים ההם ומאמנו יוסף "יוז'ו" טלקי לאחד מגדולי המאמנים כאן, עד שהופקד גם להיות מאמנה של נבחרת ישראל. אולימפיאדת ברצלונה 1992 הייתה הראשונה של משה גרטל כ- שַדָּר שחייה מוביל זמני שלי והאחרונה של יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל, האחד שאין בלתו. הוא היה פרשן שחייה מס' אחת שלנו, של קודמי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי, ושלי מאז אולימפיאדת מונטריאול 1976.

טקסט תמונה : 1966 / 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. מאמן השחייה הישראלי הדגול יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (שני מימין, בן 48) עם שלושה מבכירי שחייניו בתחרות נגד יוון. זיהוי משמאל לימין : יורם שניידר בן 25 שיאן ואלוף ישראל בסגנון גב, משה גרטל בן 20 שיאן ואלוף ישראל בסגנון החתירה, המאמן יוסף טלקי ז"ל, ואברהם "ביינוש" מלמד בן 20 שיאן ואלוף ישראל במשחי הפרפר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. יולי – אוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. צוות ה- ENG שלי עורך הפסקת אוכל קלה בחדר הפיקוד הוורסאטילי ששימש מרכז בקרה, ומשרד לתקשורת שידורים, והפקה  שלנו ב- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה 92', בעת העברת השידורים הישירים לירושלים מהאצטדיון האולימפי ובריכת השחייה ואתרים אולימפיים נוספים בברצלונה . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איציק כהן איש הקול בצוות ה- ENG, יוסי ששון מפקח קול ותקשורת מצוין ובעל יוזמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC, שרגא מרחב צלם ENG, איציק גליקסברג כתב ENG, יוסי מוסן תאורן ENG (שותה מכוס), אנוכי בעמדת הפיקוד והשליטה שלי, ויהודה סנפירי (עומד). כוחו של צוות ברצלונה 92' היה באחדותו ודבקותו במשימה לעומת הפירוד והאיבה ששררו בין וועד עיתונות הפקה בראשותו של משהל'ה פרידמן לבין חטיבת ההנדסה, ולבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מפני שסבלתי מכאבי גב כרוניים ישבתי תמיד בעמדת הפיקוד שלי כשרגל שמאל מונחת על השולחן. זה לא היה אסתטי אבל זה הקל על המכאובים שלי. 

טקסט תמונה :  זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע המקורית (100 עמודים) שנכתב על ידי בכתב ידי (ולא הודפסה) לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. צמרת הנהלת רשות השידור לפני רבע מאה של שנים. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : מני ווייצמן יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור, עו"ד מיכה ינון היו"ר המצוין של הוועד המנהל של רשות השידור, אריה מקל מנכ"ל רשות השידור, ושלמה קור המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם- הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC בברצלונה. זהו שלב ההכנות ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שדר השחייה משה גרטל (מינוי זמני שלי בעקבות יציאתו של שדר השחייה רב המוניטין נסים קיוויתי לגמלאות. משה גרטל הוכיח כי אין דבר קבוע יותר מהזמני), אשת הטלוויזיה המכסיקנית גב' מוניקה פלפס – זאמבראנו ( Mrs. Monica Phelps – Zambrano), פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל (חבר קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון בגבו למצלמה חובש אוזניות), והמפיק שלי אמנון ברקאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אנוכי (קרוב למצלמה) יחדיו עם טכנאי התקשורת המצוין שלי אבי שמידט במשרד התקשורת והשידורים שלנו ב- IBC  בברצלונה בעת חזרות לקראת טקס הפתיחה של המשחקים. כל החזרות הטכניות נעשות בעצה אחת ובמקביל עם חדר התקשורת באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (צילום שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : מפני שסבלתי מכאבי גב כרוניים ישבתי תמיד בעמדת הפיקוד שלי כשרגל שמאל מונחת על השולחן. זה לא היה אסתטי אבל זה הקל על המכאובים שלי. 

ובכן, משה גרטל הגשים את החזון כי אין דבר קבוע יותר מהזמני והפך לשיאן טלוויזיה שמכסה בקביעות תחרויות שחייה אולימפיות במשך עשרים וארבע שנים מאז ברצלונה 1992 ועד עצם היום הזה של המשחקים האולימפיים של ריו 2016 (כולל). אין לכך תקדים גם בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. אוסיף עוד ש- באולימפיאדת אטלנטה 1996 הזמנתי את ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש לתפוש את כיסא הפרשנות של יוסף "יוז'ו" טלקי (אז, בן 78) ושלא יכול היה למלא עוד את התפקיד מסיבות בריאותיות. משה גרטל וברוך צ'יש הפכו מאז ל- Broadcast team, לצוות שידור טלוויזיוני, לדעתי הוותיק בעולם. אני אוכל ושותה טלוויזיה, יָשֵן טלוויזיה, וחוֹלֵם טלוויזיה גם היום. צפיתי בכל שידורי השחייה של ריו 2016 לרבות התחרויות המוקדמות. ברור לי שמשה גרטל וד"ר ברוך צ'יש עשו כל מאמץ ו- התעקשו להָאִיץ בהתמדה בדרכם שלהם גם בבריכת השחייה של ריו 2016 את אי הנבונות הקיצונית שלהם אל הַעֵבֶר הבלתי נוֹדָע. בלתי מתקבל על הדעת. אין מדובר באקראיות וגם לא ב- יד האלוהים. מדובר בהֶרֶס עצמי כאילו מְכֻוָון, מעשה ידיה של התבונה האנושית ו/או אי התבונה האנושית (מותנה בנקודת המבט של כל אחד מאתנו). לא יכול שהעורכים והמפיקים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא ראו ולא היו מודעים ל- "תופעת האי נבונות הזאת של משה גרטל את ברוך צ'יש" שהיו לה פנים רבים מנקודת מבטי כצופה שלהם. גם לא ייתכן כי צוות השידור הוותיק הזה איננו מודע לחולשותיו ומתאווה לחזור ולשנות אותם כל פעם מחדש. שני פטפטנים. משה גרטל את ברוך צ'יש מהווים צוות שידור חלוד. שניהם משדרים באינטנסיביות רק פעם בארבע שנים ואז חוזרים לשוליים. אולימפיאדה היא מושג של יחידת זמן מוגבלת בת ארבע שנים אולם ארוכה דייה כדי לאפשר לבלתי מוכשרים, ביניהם משה גרטל וברוך צ'יש, לשכוח את כללי וחוקי השידור בטלוויזיה. אין טעם לפַרֵט את מחדליהם יותר מאשר פירטתי אותם בעבר בפוסטים הקודמים. בעיקר בכל הנוגע לקשיי הניסוחים המסורבלים של משה גרטל וברוך צ'יש בשידורים הישירים שלהם בטלוויזיה, יכולת הבעה מוגבלת, שיבוש מדהים שחוזר על עצמו שוב ושוב של המוני שמות שחיינים ושחייניות בבריכה, התחכמויות בלתי נסבלות, סתירות, והתעסקות חוזרת ונשנית של עצמם בעצמם לרבות דיון עצמי שלהם ב- כישרון הנבואה של עצמם ו- מו"מ של עצמם עם עצמם על זכות חתימתם האישית של עצמם אודות הצֶפִי המוקדם של עצמם על הישגי השחיינים והשחייניות בטרם נגיעתם / תן בדופן הבריכה, וכן אי יכולתם הבסיסית להתייצב לצִדָה של קבוצת OBS בכל האמור והנוגע לשידור ישיר שיטתי ו- מסודר של אקט טלוויזיוני חיוני והכרחי העוסק בטקסים של הצגת גיבורי וגיבורות העלילה בטרם פקודות הזינוקים במשחים השונים. מצדי שמשה גרטל וברוך צ'יש ישדרו גם את תחרויות השחייה באולימפיאדת טוקיו 2020. אירועי השחייה האולימפיים גדולים משניהם ועל שניהם. משה גרטל וברוך צ'יש שוּלִיים מידַי, מ- כדי לקלקל לי (ולשכמותי) את חוויית הצפייה האולימפית. לכן הוספתי שוב את עֵדוּת הנביא התנ"כי ההוא מהימים ההם, "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה" (ספר שופטים, פרק כ'א פסוק 25).

תזכורת 10 : נסים קיוויתי (בן 90 היום) הוא ללא ספק גדול שדרי הא"ק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. אישיות טלוויזיונית רבת פנים בלתי נשכחת. 

טקסט תמונה : שנת 1991. נסים קיוויתי (בן 65) בערוב ימיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרגדיה בבִּיזְנֶס הזה של תעשיית הטלוויזיה היא שלכל שַדָּר יש מחליף. גם אם נדמה בתחילה ש- אֵין. כשנסים קיוויתי סירב לשדר בתנאים שנכפו עליו את אליפות העולם ה- 3 בא"ק זאת של טוקיו באוגוסט 1991, נכנס מאיר איינשטיין לנעליו הגדולות ללא רגשי נחיתות, ובפעם הראשונה בקריירה שלו כשַדָּר א"ק עשה זאת טוב. הוא מילא (פחות או יותר) את החלל הענק שהותיר אחריו השַדָּר הדָגוּל.

טקסט תמונה : דצמבר 1991. לפני רבע מאה של שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי עורך מסיבת פרידה לנסים קיוויתי גדול שדרי הא"ק שלנו בחורף הירושלמי ובמסעדה ירושלמית. נסים קיוויתי צופה יחד עם ד"ר גלעד וויינגרטן, אלכס גלעדי, אורן רוזנשטיין, וחיים יבין ועוד כשלושים מוזמנים בקטעי Video נבחרים מקריירה השידור הארוכה והמזהירה שלו ברשות השידור. מימין ומאחור מציצים ראשיהם של שיפי ומשהל'ה פרידמן ושל אריה מקל מנכ"ל רשות השידור(ממושקף). (צילום מחלקת הסטילס. יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1991. העידן ההוא לפני רבע מאה של שנים. השדר מאיר איינשטיין (במרכז) עם אשתו אוֹלִי והשדר רמי ווייץ במסעדה הירושלמית ההיא. התמונה צולמה במסיבת פרידה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית וממחלקת הספורט שערכתי לנסים קיוויתי בהגיעו לגיל 65 ופרישתו לגִמלאות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאיר איינשטיין היה שַדָּר נוקשה יותר מנסים קיוויתי. הוא מעולם לא שידֵר באותו הרגש והחֵן ובסגנון השידור המיוחד שאִפיינו את נסים קיוויתי במשך עשרות שנים והרטיט לבבות כה רבים. אך הוא פיצה על כך בקולו הסמכותי, בדייקנות וניקיון השידור, ובמהימנות העיתונאית שלו. השידור של מאיר איינשטיין היה חף משגיאות לחלוטין. הוא לא רטט וגם לא הבריק אך תמיד שמר על ממוצע גבוה. הוא מעולם לא דעך. כשוויתר במוּדע על רצונו לשַדֵּר את אליפות העולם ה- 3 בא"ק Off Tube מהאולפן בירושלים, פִספֵס נסים קיוויתי כמה מרגעי השיא של הא"ק בסוֹפָה של המאה העשרים. קולו של מאיר איינשטיין (ולא של נסים קיוויתי) חקוק לנצח על טֵייפּ השידוּר מאותו חודש אוגוסט של 1991, כשתיאר את הדו קרב ההיסטורי הבלתי נשכח בבור הקפיצה לרוחק בין שני הקופצים האמריקנים קָארל לוּאיס (Carl lewis) ומַיִיק פָּאוּאֶל (Mike Powel). לואיס קבע 8.91 מ' ושבר את שיאו בן ה- 23 שנים של בּוֹבּ בִּימוֹן מאולימפיאדת מכסיקו 68'. מָיִיק פָּאוּאֶל לא וויתר. בקפיצתו האחרונה הרחיק עד 8.95 מ' וניפץ את שיא העולם הטרי בן 21 דקות של קָרְל לוּאִיס ואת שיא העולם היָשָן בן עשרים וארבע השנים של בּוֹבּ בִּימוֹן. הישג פנומנאלי המתקרב לקצה גבול יכולתו של האדם. שיא העולם של מייק פאואל מחזיק מעמד כבר 24 (עשרים וארבע) שנים ו- טרם נשבר עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון גטבורג. נסים קיוויתי (משמאל) היה אורח שלי בעמדת השידור שלנו באליפות העולם ה- 5 בא"ק ב- 1995 באצטדיון גטבורג ב- שוודיה לאחר פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נראה כמתבונן בערגה ובעיניים כלות במה שהיה פעם נחלת השידור הבלעדית שלו במשך שנות דוֹר. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי מפיק ומנווט את השידורים, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל שַדָּר א"ק באשר הוא מתפלל "לתפוש" שיא עולם באחד משידוריו. לנסים קיוויתי זה אירע פעמים ספורות בקריירה הארוכה שלו בת עשרות השנים. למאיר איינשטיין זה קרה פעמיים כבר בשידור הא"ק הראשון בחייו. הוא שידר גם את שיא העולם החדש של קרל לואיס בריצת 100 מ' 9.86 ש'. מאיר איינשטיין ניצב לפתע יחידי בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ונסים קיוויתי לא היו שם עוד, ואורי לוי בעל קול צווחני אנטי רדיופוני לא נחשב ליריב שווה כוחות.

יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת סייעו לי ברוחב לֵב למסד את תחילתה של מסורת שידורים ישירים חשובה של אליפויות העולם בא"ק, ב- 1983 בהלסינקי ו- 1987 ברומא על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בכך הצטרפנו למשפחת השידור האירופית והבינלאומית . כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU רואות בשידורים הישירים של אליפויות העולם בא"ק המתקיימות מידי שנתיים בחודשי הקיץ יולי – אוגוסט בתקופת החופש הגדול נדבך שידור ציבורי. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפר ברגל גסה את המסורת החשובה הזאת של שידור מהשטח. ב- 1993 הודח יוסף בר-אל ממשרתו ע"י המנכ"ל החדש של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. מהלך מתבקש שהשפיע מייד על הפקת שידורי הספורט. הדחתו של יוסף בר-אל התחוללה כבר בשעה ש- פרימו נביולו (Primo Nebiolo) נשיא ה- IAAF החליט לקיים את אליפויות העולם בא"ק מידי שנתיים. כל רשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו פה אחד להצטרף לחוזה הארוך טווח עם התאחדות הא"ק הבינלאומית. מוטי קירשנבאום עזר לי לבנות מחדש את מסורת השידורים ואת טיב ההפקה של אליפויות העולם בא"ק הבאות לאחר כישלון טוקיו 91'. בימיו שידרנו ישיר במלואן את שלוש אליפויות העולם הבאות בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997.

טקסט תמונה : קיץ 1997. אתונה – יוון. אנוכי עם גב' בריז'יט תריזה (Brigitte Terrise) המקסימה והיעילה האחראית על תיאום השידורים מטעם ה- EBU (מקום מושבו בג'נבה) בעת הפקת שידורי אליפות העולם ה- 6 בא"ק שהתקיימה באצטדיון האולימפי ב- אתונה 1997. הכרתי שנים רבות את אנשי הטלוויזיה היוונית ERT ואת אנשי ה- EBU בג'נבה – שווייץ. אין לי בכלל ספק שקשרים אישיים חמים ומהימנים עם אנשי הטלוויזיה בכל מקום בעולם הם נדבך חשוב, ותורמים להצלחת ההפקות הבינלאומיות שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות העולם ה- 5  בא"ק בגטבורג 1995 הייתה המבחן הגדול של האתלטים בעולם לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. עבורי היא הייתה פריצת דרך של תכנון שידורי ספורט בטלוויזיה לטווח ארוך בסיועו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. שידרנו ישיר את כל תחרויות האליפות . אבל אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 97' הייתה שיא ההפקה. זה היה צעד אחד גדול לפנים של מכלול מהלכי הפקה שכללה בפעם הראשונה מיסוד משרד תקשורת ושידורים במקום התרחשות האירוע, ובקרה ישירה שלי על קווי השידור מאתונה ועל האולפן בירושלים המנווט את השידורים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את בקשתי עוד בימי אליפות העולם ה- 4 בא"ק בשטוטגארט בקיץ 1993, להפוך את התחרות הבינלאומית הזאת לנדבך קבוע בלוח שידורי הטלוויזיה הציבורית. אתלטים ישראליים טובים יותר או פחות נטלו חלק בכל אליפויות העולם בא"ק אך לא זאת הייתה העילה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל לאפשר לי לשדר ישיר אותן במלואן על המסך הציבורי. הרחיק לכת מכולם מוטי קירשנבאום ז"ל. הוא סייע בידי להפוך את ההפקה ליעילה ומסודרת, מתוכננת, ועניינית, וגם קלה מבחינה פרוצדוראלית. תמה תקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה. החלה תקופת יאיר שטרן.

אין ספק שנשיא IAAF הפעלתן והמוכשר האיטלקי פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ (Primo Nebiolo), הפך את אליפויות העולם בא"ק לאחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם וגם היקרים ביותר. מפליא שהדבר לא קרה קודם לכן. הסימביוזה בין הטלוויזיה לא"ק הפכה לבלתי נמנעת. מבעד לשידורי הא"ק בטלוויזיה השתקף היטב המאבק הנצחי של האדם נגד המטר והשעון וגם נגד עצמו. שם אפשר היה לחפש את קצה גבול יכולתו של בן האנוש . לא בכדי השקיעו רשתות הטלוויזיה בעולם ממון רב בקניית זכויות השידורים השקיעו של האירוע היפהפה וייחדו לו אמצעי שידור Unilateral רבים. אליפות העולם בא"ק היא הצגת טלוויזיה בלתי נשכחת. הגדילו לעשות רשתות הטלוויזיה האירופיות הגדולות והעשירות כמו ה- BBC הבריטי ,ARD  ו- ZDF הגרמניות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, 3 F ו- 2 F הצרפתיות , ולידן כמובן NBC האמריקנית, NHK היפנית, וערוץ 10 של הטלוויזיה האוסטרלית. הן חינכו במשך שנים רבות את צופיהן לתרבות צפייה בספורט ולימדו אותם לאהוב את תחרויות הא"ק. אותן רשתות הטלוויזיה נהנו גם ממשלחות אתלטים ואתלטיות גדולות שייצגו את מדינותיהן. שירות רשתות הטלוויזיה את הציבור כמקור מידע וכמות ואיכות האתלטים שנטלו חלק בתחרויות חפפו האחד את השני, וחייבו פעילות טלוויזיונית ענפה ומתואמת. הרשתות הגדולות והעשירות הביאו עמן לכיסוי האליפויות אמצעי שידור Unilateral רבים שכללו מצלמות נוספות שהעשירו את התמונה ה- Multilateral של ה- Host broadcaster המקומי, אולפני הגשה ופרשנות משלהם בתוך האִצטדיונים, ציוותי צילום ENG, ניידות שידור שריכזו את הפעילות ה- Unilateral הזאת, ותוספת רצינית של כוח אדם מקצועי. כל זאת בנוסף לשכירת עמדות השידור הרגילות הממוקמות מעל ובסביבת קו הגמר. צריך להבין שמאפייני פעילות כיסוי Unilateral מהסוג הזה עולה ממון רב. בסדר גודל של מאות אלפי דולרים. הטלוויזיה הישראלית לא יכלה להרשות לעצמה מאמצים כספיים כה גדולים כאלה.

טקסט תמונה : קיץ 1999. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה – ספרד. זהו אולפן ההגשה והפרשנות ה- Unilateral של הטלוויזיה הגרמנית ARD באליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה. ARD השקיעה כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר בהפקת השידורים הללו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג שוודיה. נשים שוודיות מהוועדה המארגנת השוודית מארחות אותי במחלקת האקרדיטציה (Accreditation) של הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT בטרם תחילת התחרויות של אליפות העולם ה- 5 בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1995. אצטדיון הא"ק של העיר גטבורג בשוודיה. אנוכי עם המפיקה של הטלוויזיה הסינית הממלכתית CCTV בעמדות השידור הסמוכות של שנינו באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג. היא התלוננה בפניי על רייטינג צפייה נמוך בסין, % 10 בלבד. פירושו של דבר כי "רק" 200.000000 (מאתיים מיליון) צופי טלוויזיה סיניים ראו את שידורי אליפות העולם בא"ק של גטבורג 1995. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                               

מאיר איינשטיין ירש את מקומו של נסים קיוויתי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ששָב לרשות השידור ב- 1998 אִפְשֵר לי לשָדֵר ישיר גם את שתי אליפויות העולם הבאות בסביליה 1999 ובאדמונטון – קנדה באוגוסט 2001.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8  בא"ק נערכת ב- אדמונטון – קנדה. זיהוי מימין לשמאל : מר אלכס גלעדי הבינלאומי בעל אחריות משולשת כבדה : סגן נשיא בכיר ב- NBC + חבר ב- IOC + יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, מר מנואל "מנולו" רומרו, השדר המוביל שלי מר מאיר איינשטיין, ואנוכי ערב תחילת שידורי הטלוויזיה של אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון בירת חבל אלברטה בקנדה. (התמונה באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 גבו מנסים קיוויתי מאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא ישב שעות ארוכות מידֵי יום בעמדת השידור באצטדיון האולימפי הפתוח ב- "Coliseum" של לוס אנג'לס ושידר משם ישיר לישראל בכל אחד משמונת הימים כעשר שעות תחרויות א"ק, כל שלבי ה- מוקדמות, כל שלבי חצאי הגמר, וכמובן כל תחרויות הגמר בכל המקצועות. השמש של קליפורניה הכתה בו וקפחה על ראשו אך הוא דבק במשימה. מפני שהיה שַדָּר אחראי ופדנט התכונן גם בכל יום כשש שעות בחדרו במלון, ב-Press center, ובאצטדיון עצמו לקראת השידורים הישירים רוויים במאות ואלפי פרטים שהכילו שמות של אתלטים מכל העולם ואין סוף תוצאות אישיות וקבוצתיות של זמנים ומרחקים. מטבע הדברים גודש אירועי ה- א"ק גררה אותו לכמות מֶלֶל אדירה ממש. ואז קרתה הטעות הבלתי הגיונית שלו. בעת הצגת האָצָנִים בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, תיאר נסים קיוויתי בשידור ישיר את המתח העצום בו היה שרוי האתלט האמריקני קָארְל לוּאִיס לקראת הזינוק באולימפיאדה הראשונה שלו. הוא קארל לואיס היה המועמד הוודאי לניצחון בריצה הקלאסית הקצרה. אמריקה והעולם כולו ראו בו את יורשו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס האתלט השחור הדָגוּל ההוא שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936, בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100מ'. בשעה שבימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC Sports, (שימשה כ- Host broadcaster העולמי) חשף ב- Close up את קָארְל לוּאִיס על המסך, איבד נסים קיוויתי לרגע את פוקוס השידור שלו. זה קורה לפעמים. בהיסח הדעת שידֵר למיקרופון אבחנה בלתי הגיונית בעליל. זה היה בשידור ישיר בעת ש- ABC הציגה את אתלט העַל האמריקני קבל עם ועולם. "הנה קָארְל לוּאִיס, הוא בשביל השביעי… הוא רוצה לזכות ב- 100 מ', 200 מ', ארבע פעמים 100 מ' שליחים ובקפיצה לרוחק. בדיוק כפי שעשה ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936…", אמר בביטחון למיקרופון והוסיף, "עם כל הביטחון העצמי שלו ועם כל היכולת האישית הפנטסטית שלו, רואים שקָארְל לוּאָיס מתוח מאוד, הוא נראה לי קצת חִיוֵור. מפני שהכול יכול לקרות, בזינוק, באמצע הריצה, ובסיום". ב- 1984 כבר שידרה הטלוויזיה הישראלית בצבע אך לאִבחוּן החִיוָורוֹן של קארל לואיס לא הייתה כמובן כל אחיזה במציאות. אי אפשר היה לראות שקָארְל לוּאִיס חִיוֵור מפני שצבע עוֹרוֹ היה שָחוֹר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. זהו האצן האמריקני הנפלא ויפה התואר קארל לואיס. צבע עורו היה כהה מידי מכדי להבחין בחיוורון פניו. (Close up מתוך תמונת פרסומת של חברת "Mizuna").

נסים קיוויתי העריך אולי ש- קאָרְל לוּאִיס "חִיוֵור" בשל הלחץ העצום בו היה שרוי לפני הזינוק אך בפועל וודאי לא רָאָה זאת. הוא שידר דבר שלא ראה. אלה כמובן טעויות טיפשיות שעלולות לקרות גם לשַדָּר מצטיין שמחזיק בידיו מיקרופון נוֹן – סְטוֹפּ כשמונה שעות ברציפות מידי יום באולימפיאדה. נסים קיוויתי לא היה מעולם שַדָּר טֶפְלוֹן. כמה פליטות פה שטותיות בקריירה שידור ארוכה בת עשרות שנים שלוֹ היו נדירות, מִקריות, ובלתי חשובות אך הן נדבקו אליו כעלוקות ומצצו את דמו. את הרגעים הגדולים שלוֹ באמת סירב חלק מהציבור לזכור. העיתונות אהבה להציק לו. יריית הזינוק לריצת הגמר ב- 100 מ' נורתה ונסים קיוויתי היה במיטבו : "זינוק טוב מאוד. בראש סם גריידי מארה"ב. אבל קארל לואיס הולך קדימה. הוא מנצח. במקום השני סם גריידי מארה"ב. במקום השלישי בן ג'ונסון מקנדה. קארל לואיס עשה זאת. 9.99 ש' בגובה פני הים. המדליה האולימפית המוזהבת הראשונה כבר מונחת בכיס". זוהרו של נסים קיוויתי מעולם לא הוּעַם. אינני שותף לדעתו של חלק מהציבור כי דמותו הטלוויזיונית כהתה. נסים קיוויתי נשא על גבו גם את מרבית שידורי השחייה באולימפיאדת לוס אנג'לס. כשהיה עסוק בשידורי הא"ק, הטלתי על יורם ארבל להחליף אותו כשדר שחייה בבריכה. במשחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר באולימפיאדת לוס אנג'לס 84', ניצח במפתיע האוסטרלי ג'ונאת'ון סִיבֶּן (Jonathon Sieben) את המועמד לניצחון מיכאל גִרוֹס (Michael Gross) מגרמניה, עָנָק שגובהו 2.02 מטרים. יורם ארבל התבלבל בשידור הישיר והעניק את הניצחון לשחיין הגרמני שהיה אומנם Favorite (מועמד לניצחון) אך זה הפסיד. יורם ארבל היה על סַף טביעה טלוויזיונית בבריכה האולימפית. הפרשן הוותיק והמצטיין שלי יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי ז"ל הציל אותו. הפרשן בעל העין החדה העיר לוֹ ויורם ארבל חסר הביטחון בבריכת השחייה שָב כעבור זמן קצר ותיקן את עצמו. מי זוכֵר ליורם ארבל את טעותו האומללה. מלאכת זיהוי המנצחים בתחרויות הספורט (הֶרֶף של מֵאית שנייה או שתיים מפרידים בין המקום הראשון לשני) היא אֶבֶן יסוד בשַדָּרוּת הספורט. נסים קיוויתי היה שַדָּר אולימפי בנפשו. יורם ארבל היה שַדָּר של מוּנדיאלים.

טקסט תמונה : 1984. הימים ההם – הזמן ההוא. יורם ארבל (משמאל) ופרשן השחייה האגדי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. יורם ארבל עמד על סף טביעה בבריכה האולימפית של לוס אנג'לס 1984. יוסף טלקי הציל אותו. אפילו שדר ספורט עתיר ניסיון ברמתו של יורם ארבל נתקל בקשיים רבים בשעה ששידר מקצוע ספורט שלא הכיר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1971, הטילו דן שילון ואלכס גלעדי על נסים קיוויתי משימת כיסוי נכבדה, שידור אליפות אירופה בא"ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד. לתחרות הזאת הייתה חשיבות רבה מפני שהיא שימשה מבחן כוחות לאתלטים ולאתלטיות האירופיים לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 הממשמשת ובאה. נסים קיוויתי שהיה בימים ההם כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון שם גם התגורר עם רעייתו רותי כהן ז"ל טס להלסינקי והיה בנוסף המפיק והטכנאי של עצמו. אלכס גלעדי ביקש ממני לצפות בטייפים VTR בעלי רוחב פס של 2" (שני אינטשים) שאותם שידר נסים בהלסינקי בעבור מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצבתו של שַדָּר ישראלי באירוע החשוב תשעה חודשים לפני אולימפיאדת מִינְכֶן 72' היה הישג עיתונאי חשוב של דן שילון ואלכס גלעדי. בימים ההם לא הייתה עדיין תקשורת טלוויזיה לוויינית בין ישראל לאירופה. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה הייתה בתהליך הקמתה ועדיין לא אופרטיבית. שוממה. נסים קיוויתי הקליט את קולו באולפני הטלוויזיה הפינית YLE בהלסינקי ושלח משם את הטייפים הכבדים לישראל. בתקופה ההיא הוא היה שַדָּר בודד בעמדת השידור ועשה את עבודתו ללא פרשן צמוד לידו. תפקידי הצנוע היה להרכיב את הטייפים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ולצפות בירושלים בחומר השידור של נסים קיוויתי כדי להציע לאלכס גלעדי את האירועים הראויים והנבחרים על פי הבנתי לשידור ב- "מבט ספורט". זה היה באחד מימי השישי של הסתיו הירושלמי. עליתי אחה"צ לירושלים מתל אביב ההומה. כשהגעתי לבירה חשתי לפתע היטב את השקט ואת אווירת השבת היורדת על העיר. תחושה מיוחדת של רוגע, שקט, וקדושה שלא היו מוכרים לי. וודאי לא לתושב רמת אביב כמוני. נראה לי שאין אח ורע לתחושת אווירת השבת הירושלמית בשום מקום אחר בארץ. אהבתי גם את מזג האוויר הנפלא של עיר הקודש. אהבתי את ירושלים. הצפייה המוקדמת בשידורי נסים קיוויתי נועדה לצורך ניפוי מוקדם של החומר הרלוואנטי, כדי לחסוך בזמן העריכה היקר למחרת בשבת בעת הכנת "מבט ספורט" לשידור במוצאי שבת. הייתי אז בראשית צעדיי כאיש טלוויזיה בתחילת דרכי הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טרם הפנמתי את הרעיון, "כי לכל שבת יש מוצ"ש". באוקטובר 1971 נגלה לי נסים קיוויתי לראשונה במלוא יכולתו וכישרונו המקצועי. שַדָּר טלוויזיה ורדיו וגם עיתונאי בעל מוניטין ששירת את "ידיעות אחרונות" ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, שמעולם לא ראיתיו, אך ידעתי מי הוא. שמו עלה לכותרות בשעה שמילא בהצלחה ב- 10 באפריל 1960 בשידור רדיו מבלגראד את מקומו של שַדָּר הספורט הנודע בימים ההם נחמיה בן אברהם, במשחק הניצחון ההיסטורי של נבחרת ישראל על יוגוסלביה 1:2. עבורי הוא היה מוסד שידור מזה שנים רבות.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפנינו. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבליי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי וחתן פרס ישראל, חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "יואש, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות אירופה בא"ק בהלסינקי באוקטובר 1971 כוסתה בצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הפינית הממלכתית YLE. בימוי צילומי ה- Video, התאורה הטובה, חדוּות הצילום, ועושר המצלמות של הרשת הקטנה, היוו חידוש מפליג וניגוד משווע לעוֹני צילומי הפילם הדהויים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ופילוסופיית הכיסוי כאן. צפיתי מוקסם בחומר הצילום והשידור שהגיע אלינו מוקלט על הטייפים של חברת AMPEX בעלי רצועות מגנטיות ברוחב של 2 אינטשים המגולגלות ומאופסנות בטייפים באריזה כבדה. מנחם וולף היה הטכנאי שלי. הוא השחיל מעשה אומן את הרצועה המגנטית הרחבה המתפתלת בין ראשי ה- Video והקרין על המוניטור את הפלא השמיני. האינפורמציה האלקטרונית שהוקלטה בהלסינקי הפכה לתמונה וקוֹל בירושלים. קולו המתכתי של נסים קיוויתי ויכולת השידור והתיאור שלו הפכו את הצפייה באליפות הא"ק האירופית הנערכת בהלסינקי על מכונת ה- VTR המסורבלת בירושלים (ראשי תיבות של Video Tape Recording) לחוויה בלתי נשכחת. השפה העברית התקנית והעשירה שהייתה שגורה בפיו , ההבנה העצומה שלו ביסודות הספורט ובעיקר ב- א"ק, ושליטתו ברזי השידור הישיר הטלוויזיוני גימדה את כל שדרי "מבט ספורט" האחרים בימים ההם ועשתה אותם אפרוריים. נסים קיוויתי הפך בבת אחת לשַדָּר מפורסם ומוכשר בטלוויזיה. הוא היה עובד Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששילמה לו פרוטות. זאת הייתה עבודה צדדית שלוֹ. הוא בכלל שימש באותה העֵת עיתונאי בכיר של "ידיעות אחרונות" בלונדון אך בד בבד היה גם האיש למשימות מיוחדות של ראשי מחלקת הספורט דן שילון ואלכס גלעדי, למרות שישב הרחק מירושלים, בלונדון. יכולת השידור העיתונאית וכישרון התיאור של נסים קיוויתי הפכו לשם דבר ושיחת היום במחלקת הספורט בימים ההם של 1971. כוכבו זרח. מי שמע אז בכלל על יורם ארבל. השדרים המובילים במחלקת הספורט ב- 1971 היו אז איתן עמית, חנוך קינן, יאיר שטרן, וכמובן דן שילון, ואלכס גלעדי. נסים קיוויתי האפיל על כולם בעֵת ההיא וניצב מעליהם בדרגה שלמה. הוא היה גם מחדש הלשון העברית בשידורי הספורט. בשידורי הא"ק והשחייה הדרמטיים שלו שמעתי לראשונה את הביטוי המטפורי, "הוא לוחץ על הדוושה" (מאיץ את קצב הריצה), ו/או, "הרצים נכנסים לישורת האחרונה" (מסיימים את ריצתם על הקשת ונכנסים לריצה על קטע ישר). גם בשידורי הכדורגל טבע מונחים חדשים משלו. "להרשית את הכדור" (מצב של הבקעת שער בו הכדור פוגש את רֶשֶת השער), "למַרְכֵּז את הכדור" (לבעוט ו/או למסור את הכדור למרכז), "לתָּקֵל את היריב" (לקוח מהמילה האנגלית Tackle – לבלום את היריב), "ליָירֵט את הכדור" (להשתלט על כדור של היריב בעת מעופו) . השימוש במונחים האלה היו המצאות לשוניות שלו.

ריצת הגמר ל- 10000 מ' באליפות אירופה בהלסינקי באוקטובר 1971 הייתה דוגמא אופיינית ליכולת השידור והתיאור הפוריים שלנסים קיוויתי. התפתח שם מאבק צמוד ודרמטי בין הרץ הפיני המהולל יוּהָא וָואטָאיְינֶן (לָאסֶה וִוירֶן נחשב אז לרץ השני בטיבוֹ בפינלנד) והמזרח גרמני יוּרגֶן הָאסֶה. ב- 350 המטרים האחרונים של הריצה לחץ יוּהָא וָואטָאיְינֶן על הדַוְושָה והחל בפיניש מדהים של אָצָן לעבר קו הסיום. בסגנון ריצה יפהפה הוא ניתק מיוּרגֶן הָאסֶה אֶרֶך הרגליים וחצה ראשון את חוּט המטרה לקול שאגות עשרות אלפי צופים בני ארצו חובבי א"ק. נסים קיוויתי שידר נפלא את הריצה. כשחלף יוּהָא וָואטָאינֶן על פני קו הסיום, שאג נסים קיוויתי למיקרופון : "יוּהָא וָואטָאיְינֶן מנצח, הוא השאיר מאחור את יוּרְגֶן הָאסֶה הגרמני. איזו ריצה מדהימה. יוּהָא וָואטָאיְינֶן הוא אלוף אירופה החדש, הוא לבטח מועמד בטוח למדליית הזהב באולימפיאדת מינכן בעוד פחות משנה". הרץ הפִינִי לא שָקָט על שמריו והֵכין לנסים קיוויתי ואולי גם לשדרים האחרים סוג של "הפתעה" כשלא הפסיק את תנופת ריצתו הנהדרת גם לאחר שחצה את קו הסיום. העייפות לא ניכרה בו למרות המאמץ העצום שהשקיע. הרצים האחרים שהגיעו אחריו נעצרו וחיפשו לשאוף חמצן לריאותיהם. יוהא וואטאיינן לחלוטין לא היה מותש והמשיך להקיף את מסלול האִצטדיון בריצת גָאלָה כשהאדרנלין זורם בשפע בעורקיו, כאילו ריצת ה- 10000 מ' הדרמטית טרם הסתיימה, והוא מודה לקהל הנרגש בנִפנופי יד. נסים קיוויתי מצא בשנייה אחת את הניסוח המתאים ביותר לסיטואציה הזאת. הוא שאל בפליאה את המיקרופון שלוֹ ושִידֵר לטֵייפּ ההקלטה כלהלן : "מאַין נותר ביוּהָא ווָאטָאיינֶן הכּוֹח… ?", ומייד הֵשיב לעצמו, "למנצחים יש תמיד כּוֹח…המפסידים הם העייפים…!". במילים האלה סיים את השידור שלוֹ. ניסוח מזהיר. רק שַדָּר דָגוּל כנסים קיוויתי יכול היה להגות מילות סיכום כל כך הגיוניות, כל כך פשוטות ונכונות, ולכן כל כך מקסימות. רב אמן בניסוח בשידור ישיר. הטייפ שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי ניצב בימים ההם ברמה אחת כעיתונאי ושַדָּר מעל כל הקולגות שלו בירושלים. דן שילון ואלכס גלעדי העריכו אותו מאוד ושניהם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. ניצבה בפניהם דילמה קשה איך מצרפים את שַדָּר הטלוויזיה המוכשר הזה מהר ככל האפשר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לפגוע באגו של האחרים. נדרשו שמונה שנים לכך מאז עלה לגדולה בשידורי אליפות אירופה בא"ק של הלסינקי 1971 ושל אולימפיאדת מינכן 1972. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה אדם אָהוּב.

נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. הוא היה עיראקי – כווייתי שעִבְרֵת את שמו ל- קיוויתי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 נעשה לשַדָּר רדיו ב- BBC. במרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרַג למשרה הבכירה של כתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. איש אשכולות. מחזיק עֵט וסֶפֶר, מוכשר בכתיבה, מארח נפלא, בשלן מצוין, איש שיחה נבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות נדירה בעלת שיעור קומה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC  בראשית שנות ה- 50. הוא היה שַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 פרש מעבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות", ואלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נקט יוזמה והזמין את האיש המזהיר הזה להצטרף לשורותיה. זה נעשה באיחור של שמונה שנים. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בפניי כלהלן : "יואשיש, אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. נסים קיוויתי הגיע למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבודה במשרה מלאה כשהיה כבר בן 53. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר פרי לאנסר מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו למחלקת הספורט ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים.

ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).

בשנות ה- 70 של המאה הקודמת הזדמן לתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" ברגע האחרון לפני סגירת המהדורה קטע כדורגל קצרצרה ממשחק בין נבחרות דנמרק ונורווגיה. דנמרק ניצחה 0:1 ואלכס גלעדי הטיל את אחריות העריכה ושידורה (Voice over מהאולפן) על הכתב יאיר שטרן לשדר מן האולפן את מהלך הבקעת השער. יאיר שטרן ניסה להשיג מידע על הרכבי הנבחרות אולם דא עקא ללא הצלחה. הוא לא ידע את שֵם כובש השער ובדה והמציא מלִבּוֹ כלהלן : "את השער הבקיע יֶנְסֶן", סיפר לצופים הרבים. בתום "מבט ספורט" שאלתי את יאיר שטרן מדוע הוא מוסר אינפורמציה עיתונאית לא בדוקה לצופים. הוא לא חשב שנייה והשיב לי מִנֵּיה וּבֵיה, "תראה יואש אלרואי, השם יֶנְסֶן הוא שם דֶנִי אופייני ומקובל ולכן איש מהצופים לא יטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלי". למחרת הוברר שאת השער הבקיע דווקא שחקן בשם מַרְק טוֹרְסֶן, אבל יאיר שטרן צדק. איש מהצופים לא הטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלו. למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הגיעה שום תלונה.

בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה החליט מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות "מבט ספורט". במגזינים החדשות EVN 1  ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה התקשורתית האירופית שלו, החלו להופיע יותר ויותר קפיצות סקי נחשוניות. נועזות ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו מ- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית ולא מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט sאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי חובב הכדורגל. הקטע הדרמטי בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה היה יפהפה. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את  קופץ הסקי הנפלא העונה לשֵם Relanti מרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. בתום התוכנית טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון ונזף חמורות ביאיר שטרן. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית Relanti היא הילוך חוזר כמו Replay באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חיפף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למעֵט זו של "Relanti", סָבָר יאיר שטרן לתומו (מבלי לאמת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו.

ב- 1981 רצה הפועל ת"א לאליפות המדינה בכדורגל. את הקבוצה אימן דוד "דוּבִיד" שוויצר ועמד לרשותו צוות שחקנים מוכשר בראשותם של משה סיני, שבתאי לוי, גילי לנדאו, יעקב אקהויז ואחרים. אחד המשחקים הקשים שלהם היה בנתניה. שלחתי לשם את ניידת השידור הגדולה שלנו והפקדתי את המיקרופון בידיו של נסים קיוויתי. זאת הייתה השנה הראשונה לניהולי את שידורי הספורט. התלבטתי אם להצטרף למפיק השידור שלי אמנון ברקאי. סוג של התלבטות שתמיד ליווה אותי לאורך השנים הרבות האם לשבת בניידת השידור ו/או באולפן השידור כמפיק ראשי ומנהל שידורי מחלקת הספורט לצִדָם של המפיק והבימאי. לישיבתי במוקד והמעקב אחרי ביצוע המשימה סמוך כל כך לצֶוֶות השידור עצמו יש יתרונות רבים אך גם חיסרון אחד בולט. אתה נוטל את הסמכות והאחריות על עצמך בשעה שאתה מתערב בעל כורחך ברגעי מחלוקת ומשבר ומתקן שגיאות. בכך אתה עלול לשבור את המנהיגות של הכפופים לך לעינֵיי כל. קיים הבדל עצום בין תיקון שגיאות וחלוקת הוראות לצוות השידור שלי מעמדת פיקוד רחוקה בסגנון של Remote Control, לבין שהייה וישיבה צמודה לידם במוקד השידור. מעולם לא צפיתי בשידורים שלי בארץ או בעולם מתאי הכבוד באִצטדיונים, בהיכלים, ובמגרשים. תמיד שהיתי במוקדי ביצוע השידור עצמם יחד עם עוֹבדַיי. ראיתי את האירועים שאותם שידרתי לאומה רַק באמצעות מצלמות הטלוויזיה. בניידות השידור, אולפני השידור, ובעמדות השידור ותמיד מחובר לטלפונים, קווי שידור ארבעה גידיים (Four wire), וטלפונים סלולאריים. ללא חֵיל קֶשֶר מודרני אינך יכול לפקד ביעילות על גייסות השידור שלך. לעיתים צפיתי בשידורים גם מעמדת הפיקוד שלי במחלקת הספורט מחובר למוניטורים שלי ולחוטי סוללת טלפונים כמו באינפוזיה כדי לעמוד בקשר ישיר עם מפיקי השידור. התערבתי פעמים רבות בשידורים והערתי את הערותיי, אך תמיד השתדלתי ועשיתי כל מאמץ לשמור על כבודם של העובדים במחיצתי, השדרים, הפרשנים, המפיקים, הבימאים, והטכנאים, וגם נערות ה- Character generator (מכונת הדפסה אלקטרונית).

לבסוף החלטתי להצטרף למפיק אמנון ברקאי והשַדָּר נסים קיוויתי בנתניה. באחד ממהלכי המשחק כבש משה סיני שחקנה הצעיר של הפועל ת"א שער מרהיב מבעיטה ממרחק של 25 מטר. נסים קיוויתי היה נלהב אך מבוּקָר. הוא יָרָה למיקרופון את הטקסט הבא : "איזה שער נפלא, לאורך כל הדרך הייתה רשומה על הכדור הזה הכתובת שער", והוסיף, "לאיציק וויסוקר שוער מכבי נתניה לא היה כל סיכוי למנוע את כיבוש השער היפהפה של משה סיני". הדָוָור מצא את הנמען. הפועל ת"א ניצחה במשחק 1:2 וזכתה באותה עונה באליפות. שלחתי את אורי לוי לעשות כתבת "פרופיל" על משה סיני הצעיר שנשקף לו עתיד מזהיר בקבוצתו וגם בנבחרת הלאומית של ישראל. אורי לוי שאל את השחקן הצעיר והמצטיין בכתבה, "תגיד לי איזה הוֹבִּי יש לך חוץ מכדורגל ?". משה סיני מיהר להשיב : "כדורגל  אנגלי!".

בחודש דצמבר 1991 פרש נסים קיוויתי לפנסיה כשהוא בשיא כוחו. זהו רגע קשה ומאכזב לכל איש ואישה שפורשים מהשירות הציבורי לא בגלל אי יכולתם או בשל חוסר כישרונם, אלא נוטשים את השורות מפני שכך נקבע בתקנון ממשלתי יבש. בגיל 65 נגזר על כל אדם בשירות הציבורי לצאת לגִמלאות ולפנות את מקומו למרות שהוא עדיין מצוי בשיא כוחו הגופני והמנטאלי. נסים קיוויתי ניצב בפסגת היצירה שלו כשפרש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערכתי לנסים קיוויתי מסיבת פרידה אינטימית במסעדה ירושלמית בהשתתפות כל אנשי מחלקת הספורט. הזמנתי לחגיגת הפרידה מנסים קיוויתי גם את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, אלכס גלעדי הבלתי נשכח חבר הועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC, האיש שהביא את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979 וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות בעבר מר חיים יבין שהעריך והוקיר את פועלו של נסים קיוויתי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה העת בסופה של 1991 יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל שהוזמנו אף הם להיפרד מהשַדָּר הדגוּל לא טרחו להגיע כדי לומר לו שלום ולהודות לוֹ על תרומתו העצומה למען שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נסים קיוויתי היה האיש הנכון במקומות הנכונים במשך עשרות שנים. יעידו על כך קטעי הווידיאו הרבים שלוֹ שצבר כשַדָּר שלנו בקריירה הארוכה שלו. בחרתי להקרין חלק מהם לכבודו במסיבת הפרידה הזאת. רגעי שידור אלמותיים שהביאו לו ולנו תהילת עולם.

טקסט תמונה : דצמבר 1991. מסעדה מזרחית בירושלים. אני נפרד משדר ועיתונאי דָגוּל, נסים קיוויתי. נסים קיוויתי בן 65 (מימין) יוצא בדצמבר 1991 לגִמלאות בשיא כוחו. נסים קיוויתי הפריך את השמועה "שהעיתונאות היא רכילות מאורגנת'". כאן אני נפרד ממנו בארוחת ערב חגיגית במסעדה ירושלמית שערכה לו חטיבת הספורט בראשותי בדצמבר 1991. הוא היה שדר דגול וידיד אמת. בלתי נשכח. לידי משמאל רעייתי יעל תג'ר. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשעבר חיים יבין, ואלכס גלעדי ביקשו להשתתף במסיבת הפרידה מאישיות טלוויזיונית יוצאת דופן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל דחו את הזמנתי ולא נפרדו ממנו. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                   

טקסט תמונה : דצמבר 1991. אלכס גלעדי גייס את נסים קיוויתי למחלקת הספורט ב- 1979. ב- 1991 הוא אלכס גלעדי הגיע מלונדון להיפרד ממנו. מאחור נראה שלום נתנאל מפקח טכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הקים במסעדה מערכת טלוויזיה במעגל סגור בה יכולנו להקרין לנסים קיוויתי את קטעי ה- Video מאירועי הספורט הגדולים ששידר בקריירה המפוארת שלו. (צילום איציק בורוכביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1991. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מימין נפרד מנסים קיוויתי ומעניק לו תשורה בשם המוסד שאותו שירת השדר הדגול מאז 1960. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

טקסט תמונה : דצמבר 1991. חיים יבין (בן 59 בצילום) נפרד מנסים קיוויתי (בן 65 בצילום). הוא העריך מאוד את אישיותו של נסים קיוויתי כשדר טלוויזיה ועיתונאי. חיים יבין אמר לי לא אחת, "נסים קיוויתי הוא איש בעל תרבות שידור". פרישתו לעַד של נסים קיוויתי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן גדול לשידור הציבורי. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 באפריל 1960 האזנתי כרפתן בקיבוץ אפיקים תוך כדי חליבת הפרות לשידור הרדיו ההיסטורי של נסים קיוויתי מבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, בו ניצחה ישראל ניצחון סנסציוני במשחק כדורגל בטורניר הקדם אולימפי את יוגוסלביה 1:2. לא יכולתי לשַעֵר לעצמי אז שדרכי תצטלב בעתיד עם דרכו של האדם הענק הזה כל כך הרבה פעמים. ל- אחר פרישתו לגִמלאות לא שרד כאישיות טלוויזיונית. הוא נשכח. דווקא מייסדי חברות "רשת" ו- "קשת" ב- 1993 בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים דן שילון ואלכס גלעדי שכחו את מי שהיה פעם מורם ורבם. הם השאירו אותו בצד מחוץ לטריטוריה שלהם. ב- 17 בדצמבר 1991, כתבתי לנסים קיוויתי בכתב ידי מכתב פרידה אישי. הנה חלקו המסיים [1] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                                      17.12.1991                                                                                                 

נסים אהובי,  אהבתיך…

…שימשת בהצלחה רבה כעורך, כתב ומפיק במחלקת הספורט בנוסף להיותך שדר נפלא. הישגיך משמשים פסגה ומופת לעבודתך רבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היית ונשארת בעבורנו איש מקצוע מעולה ומודל לחיקוי. מופת ומודל לחיקוי מן הדרגה הנעלה ביותר. חרוץ, דייקן, אחראי, שקול, ורציני. לעולם לא אשכח ולא נשכח את תרומתך העצומה והחשובה במשך יותר משני עשורים של שנים , למען התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני אוהב אותך אהבה גדולה ורבה, ואומר לך מילה אחת : תודה ! דרך צלחה והרבה מזל טוב, בריאות ואושר ליום הולדתך ה- 65.

(הרשה לי לשלוח את המילים האלו שנכתבו אליך בכתב ידי ובדם לִבִּי, גם לידיעתם של מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, ומנהל חטיבת החדשות).

באהבה ורֵעוּת לתמיד,

יואש  אלרואי

טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1991. ההתכתבות האישית האחרונה בין נסים קיוויתי לביני. הוא ייזכר כעיתונאי ואיש טלוויזיה נפלא וגדול שדרי הא"ק שלנו בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי היה עיתונאי ושדר ספורט בתקופה שחלפה לבלי שוב. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דָגוּל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 20 שנה, 1991 – 1971. שַדָּר א"ק בטלוויזיה הישראלית ברמתו של שַדָּר הא"ק הנפלא של  רדיו ה- BBC הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל- 100 מ' (בתוצאה של 10.6 ש'). הצלחתו ויתרונו של נסים קיוויתי בשידור Play by play של ענף הספורט הייחודי הזה בטלוויזיה על פני שדרים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נבעו ממיומנויות שידור מורכבות בהן ניחן גם מפני שהיה אתלט בעברו כמו הארולד אייברהאמס. שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים סדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימת שידור הסבוכה והקשה ביותר בטלוויזיה מבין כל ענפי הספורט.

טקסט תמונה : יולי 1924. זהו הארולד אייברהאמס יהודי – אנגלי שניצח באולימפיאדת פאריס 1924 בריצת הגמר ל- 100 מ' בזמן של 10.6 ש'. הוא הפך מאוחר יותר לשדר ספורט מזהיר ברדיו ה- BBC. מעט מאוד ספורטאים בעלי מוניטין בינלאומי הפכו לשדרי רדיו וטלוויזיה במדינותיהם. (צילום מ- 1923).

טקסט תמונה : אולימפיאדת פאריס 1924. הארולד אברהאמס (מס' חולצה 419) זוכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'. (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : 1930. הארולד אברהאמס (מימין חובש צעיף לבן) משדר ישיר תחרות א"ק מעמדת הרדיו של ה- BBC. (באדיבות ה- BBC).

טקסט תמונה : קיץ 1944. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ' . (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1949. אליפות ישראל בא"ק באִצטדיון המכבייה בתל אביב. נסים קיוויתי (מימין בגופיה הלבנה) מנצח את עמוס קריזה מהפועל פ"ת בריצה ל- 800 מ' ומוכתר לאלוף ישראל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : 1955. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל, בן 29) יחדיו עם העיתונאי דן פתיר – פחטר (מימין, בן 24) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city). (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אליפות אירופה בא"ק 1950. נסים קיוויתי עם האלופה האולימפית מצרפת, אתלטית שהייתה פסנתרנית מצוינת גב' מישלין אוסטרמאייר. היא זכתה בשתי מדליות זהב במשחקי אולימפיאדת לונדון 1948 בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC בלונדון את ילד הפלא הישראלי והפסנתרן דניאל ברנבוים בן ה- 14. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי (שני מימין), אדווין איתן (במרכז), וחגי פינסקר (משמאל) מראיינים את ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו בלונדון. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (משמאל) עם ארבעת האתלטים הישראליים ערב התחרויות באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים מימין : אריה קליינשטוב (נווה) ואריה גליק. זיהוי הכורעים מימין : אורי גָלִין (עם הדיסקוס) ו- דוד טבק. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי מראיין את הקלעים הישראליים באולימפיאדת הלסינקי 1952. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5 : שיתוף הפעולה האולימפי החיוני בין ערוץ הנישה מס' 55 בכבלים לבין הערוץ הארצי מס' 10 העניק הזדמנות למגיש והמנחה הוותיק מר אלי אילדיס להפוך לאישיות טלוויזיונית ציבורית – ממלכתית. הוא לא מחמיץ אותה.

ריו 2016. שדר הא"ק האולימפי החדש ניב רסקין + פרשן הא"ק מולי אפשטיין (2). ניב רסקין שוהה לפי שעה בצלו של נסים קיוויתי.

א. 17 באוגוסט 2016. השידור הישיר של ריצת הגמר ל- 110 מ' משוכות לגברים הטיל לפתע צֵל לא קטן על הצמד שמתיימר להשכיח את עברם של נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, וד"ר גלעד וויינגרטן. ניב רסקין ומולי אפשטיין טענו באחד ההילוכים החוזרים לאירוע, שהמשוכן האמריקני רוני אש (Ronnie Ash) שאיבד את שיווי משקלו מפני שנתקל במשוכה העשירית והאחרונה, צלל לעבר קו הגמר,וכך אמרו : "…התמונה לא מראה לנו את רוני אש שמנסה לעשות איזה שהיא צלילה…אבל אנחנו כעת עם עומאר מקלאוד…תראה את שליחת הרגל…רוני אש נכנס עכשיו לפריים מצד שמאל…הופה…זה כבר שיפור של הצלילה…אבל זה לא עזר לו…מקום אחרון…". לא נכון. מדובר בעיוות של המציאות. רוני אש לא צלל. זה היה אילוץ. הוא איבד את שיווי משקלו, ולחלוטין לא בשל יוזמה אחרת כדי לסיים את המשימה בפחות זמן. רוני אש לא סיים אחרון. הוא נפסל.

ב. 17 באוגוסט 2016. ניב רסקין מתרשם מהאצנית ההולנדית הנאה דפנה סחיפרס, כלהלן : "…פעם ראשונה שרואים את דפנה סחיפרס חצי מחייכת מאז שהגיעה לריו…". לא נכון. ממתי אתלטית שאיננה מעניקה חיוכים בחינם ומגלה איפוק וסבלנות כלפי מצלמות הטלוויזיה הופכת ל- לחוצה. חיוכים אינם הוכחה לעמידות בלחץ כפי שדיוקן רציני ומבט ממוקד אינם אימות ואישור ו/או אסמכתא לאִי – עמידות בלחץ.

ג. מולי אפשטיין מערבב דמי פרשנות בתיאור Play by play, כאילו מנסה לגנוב את ההצגה מהשדר המוביל שלו ניב רסקין, וחיש מהר מעמיס על קו השידור כשהוא מתאר ולא מפרשן את מעשיו של של יוסיין בולט באחד ההילוכים החוזרים של ריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים, כלהלן : "…ברגע שהוא יוסיין בולט מבין שהניצחון שלו הוא מתחיל כבר בחגיגות…תסתכלו עכשיו…הוא כבר טופח על החזה…", ובעצם שונה וחוזר על תיאוריו של הקודמים של ניב רסקין. למולי אפשטיין נכונה יריעה עצומה של פרשנות. במקום לנתח בעבור צופיו למשל כמה צעדים מבצע יוסיין בולט במהלך ריצת ה- 100 מ' ומה גודלו של כל צעד, הוא מספר להם את מה שהם ממילא רואים כי יוסיין בולט מתופף ומכה באגרופו על חזהו. זה לא נורא אם מידי פעם, מעת לעת, הופך הפרשן את עצמו גם לשדר. כשזה נעשה יותר מידי פעמים זה הופך לפטפוט ועומס על קו השידור. את מולי אפשטיין הטיסו לריו 2016 כדי לפרשן. לא לתאר.

ד. אלוף אולימפיאדת מינכן 1972 והזכיין בשתי מדליות זהב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' האצן הסובייטי / אוקראיני וואלרי בורזוב והיום חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) נבחר להעניק את מדליית הזהב בריו 2016 בריצה ל- 100 מ' ליוסיין בולט. ניב רסקין ומולי אפשטיין לא מזהים אותו לצופים שלהם בישראל.

ה. האם נולד עכשיו שַדָּר א"ק אולימפי חדש בשם ניב רסקין בריו 2016 לאחר שחלפו להם העידנים ההם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין ? את זאת עוד רָאֹה נִרְאֶה. על כל פנים ניב רסקין שַם לבטח כבר עכשיו בכיס הקטן שלו את שלושת החבר'ה ההם הבלתי מיומנים לחלוטין בתחום מר אורי לוי, מר דני דבורין, ומר עמית הורסקי, שהתחפשו לשדרני א"ק ואשר ניסו כל אחד בתורו על פי צו הממונים להתגנב ולהסתנן לסביבת מיקרופון הא"ק, כדי לנַכֵס אותו לעצמם. כל השלושה הנ"ל נכשלו כישלון קולוסאלי. הם היו שדרני א"ק לא רק רָעִים אלא בראש וראשונה נטולי כל כישרון שלא הגיעו לקרסוליו של נסים קיוויתי. גם לא לאלה של מאיר איינשטיין. השלושה האלה הרהיבו עוז אולם ממברנות המיקרופון היו מספיק צפופות ורגישות כדי לסנן אותם החוצה.

ו. פרשן הא"ק החדש של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מולי אפשטיין (אוכל, ישן, וחולם א"ק) משדרג בדרך כלל את פרשן הא"ק הישן ההוא ד"ר גלעד וויינגרטן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא תמיד. וגם לא צריך לשכוח שפרשן הא"ק גלעד וויינגרטן (בן 78 היום) תרם במשך 40 שנים ב- 11 אולימפיאדות רצופות, בין זאת של מינכן 1972 לבין לונדון 2012 ,תרומה טלוויזיונית משמעותית וחשובה ביותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בארץ כדי שיבין את תורת הא"ק. למעשה שימש ד"ר גלעד וויינגרטן מורה ודרשן א"ק טלוויזיוני שחינך ולימד דורות של צופים צעירים (וגם מבוגרים) להתבונן בפעילויות הא"ק המגוונות מבעד לעין מדעית. כמו כן שימש ד"ר גלעד וויינגרטן פרשן א"ק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 14 אליפויות עולם בין 1983 ל- 2015 (למעט זאת של סביליה 1999). מולי אפשטיין הוא פרשן א"ק מצוין שיורד לפרטים ולדקויות אולם גם נוהג להחטיא ולהחסיר. למשל, הוא מסביר את המבנה של מתקני הזינוק החדישים בריו 2016 אולם לעומת זאת לא מפרט את המבנה הכימי של המוט (בשימוש קופצי וקופצות המוט) שעשוי סיבי פחמן ולכן מוכשר להיות אלסטי ו- גמיש מאוד בעת כיפופו מבלי להישבר. שאיפתו של המוט לחזור מייד לצורתו המקורית הזקופה מסייעת לקופצים ולקופצות להעפיל לגובהי שיא שלא ניתן היה להעפיל עליהם בעידן המוטות הפלסטיים ההם שהיו עשויים מעץ במבוק ואח"כ מאלומיניום ומאוחר יותר מסיבי זכוכית. בקיצור : מולי אפשטיין טרם העפיל לפסגה. יהיה לו למה לשאוף באולימפיאדת טוקיו 2020.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ג'סי אואנס (Jesse Owens) מתאמן באצטדיון האימונים בברלין בזינוק מגומות חפורות על מסלול פחם לקראת ריצת הגמר ב- 100 מ' כשהוא לובש את הגופייה של אוניברסיטת אוהיו. (באדיבות הביטאון – היומן האולימפי הגרמני OLYMPIAZEITUNG 1936).

ז. ניב רסקין שוב טוען שגם זכיינית הזהב הקופצת לרוחק האמריקנית טיאנה ברטולטה (Tianna Bartoletta) שרויה בלחץ למרות שמולי אפשטיין מרגיע אותו ומסביר שיש הבדל בין ריכוז ורצינות בהבעת הפנים לבין לחץ.

ח. האצן הקנייתי דייוויד רודישה זכיין הזהב בריצה ל- 800 מ' בריו 2016 ובלונדון 2012 הוא האתלט השלישי בהיסטוריה האולימפית שמנצח בריצה הזאת בשתי אולימפיאדות רצופות. קדמו לו הניו זילאנדי פיטר סנל (Peter Snell) שניצח בריצות ל- 800 מ' באולימפיאדות רומא 1960 וטוקיו 1964 וכן האמריקני מלווין "מל" ווייטפילד (Malvin "Mal" Whitfield) שזכה בהן באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952.

ט. ניב רסקין ומולי אפשטיין חייבים להסביר לצופיהם בארץ כי ההישגים האולימפיים חסרי התקדים של יוסיין בולט (זכייה ב- שֵש מדליות זהב אישיות בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' בשלוש אולימפיאדות רצופות של בייג'ינג 2008, לונדון 2012, ו- ריו 2016 ועוד שלוש מדליות זהב באולימפיאדות הנ"ל במירוץ השליחים 4 פעמים 100 מ' לגברים) ואורך חיי המדף הארוכים שלו כ- אָצָן, נובעים לא רק בגלל כישרונו העצום אלא גם בשל היותו אתלט מקצוען בעידן של ספורט מקצועני (לרבות המשחקים האולימפיים) ואשר מתפרנס מהישגיו על המסלול. הדבר לא התאפשר בעידן המשטר החמור של ספורט החובבים של האָצָן הסופר מוכשר האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens) בן 23 גיבור אולימפיאדת ברלין 1936, מי שזכה שָם בארבע מדליות זהב בשתי הריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ' לגברים. ג'סי אואנס חזר מגרמניה לארה"ב והפך מייד לספרינטר מקצועני שהתחרה תמורת ממון נגד כלבים וסוסים. גם אם היה נשאר ספורטאי חובב לא יכול היה להגשים את החלום הבלתי נתפש של אלוף אולימפי בשתי הריצות הקצרות באולימפיאדות הברות של 1940 ו- 1944 משום שהן התבטלו ולא התקיימו בגלל מלחמת העולם ה- 2 (בשנים 1945 – 1939). "תופעת יוסיין בולט" לא הייתה יכולה להתקיים גם 20 (עשרים) שנים מאוחר יותר בעידן ספורט החובבים המוקפד הנוגע לאָצָן האמריקני בובי מורואו (Bobby Morrow), מי שהשיג שתי מדליות זהב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מלבורן 1956, ועוד מדליית זהב גם בריצת השליחים 4 פעמים 100 מ' (הוא היה הרץ המסיים ברביעייה האמריקנית).

תזכורת 11. אוקטובר 2014 : פרשנות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מאז ומעולם נקודת תורפה. ליגת העל בכדורסל : הפועל ירושלים מנצחת את הפועל ת"א 80:81 ביום ראשון – 19 באוקטובר 2014 ב- Arena הירושלמית החדשה. שידור ישיר בערוץ 1 השרוי תחת עול פירוק וצו של כונס נכסים רשמי בשם פרופסור דוד האן. גור שלף מפרשן עבור צופי ערוץ 1 גם בשפה האנגלית : "To protect the basket". לא ניתן לדקלם דרמת כדורסל ב- Voice over מונוטוני. אין צורך ב- 5000 מילים כדי לבאר ולהסביר מצבי טריוויה על הפרקט. אפשר להסביר בקלות ב- 5 מילים כי 1 + 1 = 2. לא צריך לשם כך להשתמש ב- 100. גם המנטורים של גור שלף אשמים. עוד לא מאוחר לעצב אותו כפרשן מפני שכדורסל הוא יודע. ערוץ 1 העניק שיעור בטלוויזיה בינונית. ככה לא משדרים ישיר דרמת כדורסל. 

תזכורת 12. 2 במאי 2005 : בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י הממשלה. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם ההמשלה הזאת הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגרו יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה ששניהם יוני בן מנחם ואמיר גילת היו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011 , ולא עמדו במשימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעמדה על רגליה לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. עכשיו ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, הוציאה לה צו פירוק ומינתה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דוד האן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. שננו, ולעולם אל תשכחו כי היה כאן פעם מנכ"ל רשות שידור עלוב שמשל על השידור הציבורי בין 2002 ל- 2005, ואשר ממשלת ישראל הדיחה והעיפה אותו בסופו של דבר קיבינימט מכיסאו הרָם ב- 2 במאי 2005 לעבר אפלולית קצה הירכתיים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. למנכ"ל המודח ההוא קראו יוסף בר-אל.  

טקסט מסמך : 26 באפריל 2002 . מנכ"ל רשות השידור המיועד מר יוסף בראל מכריז בעיתון "מעריב" בפני הכתבת שרי מקובר על נאמנותו הפוליטית למפרע לראש הממשלה מר אריאל "אריק" שרון . לא להאמין אבל הנ"ל התרחש במדינת ישראל הדמוקרטית והחופשית רק לפני תריסר שנים. (באדיבות העיתון "מעריב") .

טקסט מסמך : 3 במאי 2005 . העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון . (באדיבות העיתון "מעריב") .

תזכורת 13. אוקטובר 2014 : כאשר אישיות בעלת מוניטין ציבורי בהווה ו/או בעבר (בעיקר ראש ממשלה בעבר) מעניקה ריאיון בלעדי רק לרשת טלוויזיה בלבדית כלשהי תמיד מבצבצות מתחת לפני השטח תהייה , תמיהה וגם חשדנות . איזה עניין יש לראש הממשלה אהוד ברק להעניק ריאיון בלעדי דווקא למגישת "יומן" בערוץ 1 גב' איילה חסון ולהעדיף אותה על פניהם של אמנון אברמוביץ' מערוץ 2 וגם של רביב דרוקר מערוץ 10 ? איזה מֶסֶר יש לו להעביר לציבור דווקא ברגע זה ולמה דווקא באמצעות איילה חסון ?

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 90 של המאה שעברה. שדרנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית הקריירה העיתונאית המשגשגת שלה. (לע"מ תמורת שלום).

תזכורת 14. אוקטובר 2014 : הקדמה קצרצרה אודות פרשנות ספורט בטלוויזיה.

פרשנות ספורט בטלוויזיה היא מקצוע חשוב. אין על כך וויכוח. אולם למרבה הפליאה היא היוותה מאז ומעולם נקודת תורפה, בעיקר בשני ענפים פופולריים כמו הכדורסל והכדורגל. מעט מאוד פרשני טלוויזיה ישראליים היו מסוגלים להתמודד כהלכה עם אתגר הפרשנות של שני ענפי ספורט הללו שכה מוכרים לציבור. מדובר במשימה לא פשוטה דווקא מפני ה- היכרות הטובה של ציבור צופי הטלוויזיה עמם. בעצם כמעט כל צופה טלוויזיה הופך להיות הפרשן של עצמו בעת הצפייה באותם האירועים המדוברים. הוא לא זקוק לפרשנים של ערוץ 1 גם לא לאלה מערוץ 5 בכבלים. כשאתה חושב על רמת פרשני כדורגל בדמותם של אלי אוחה, שגיא כהן, ואיציק זוהר ומהרהר בכישרונם בתחום – אתה מגחך. מנהיגי הטלוויזיה והמנכ"לים של רשות השידור סירבו מאז ימי בראשית של 1968 לראות בפרשנות הספורט תחום התמחות מיוחד בדיוק מהסיבה הזאת שמדובר בהתעסקות בכדורגל ובכדורסל. "מה כבר יש לפַרְשֵן בכדורגל וכדורסל", שאלו הבוסים את עצמם ? יתירה מזאת הם סירבו לשלם לפרשני הספורט בטלוויזיה (וגם ברדיו "קול ישראל") בתואנה שאינם אומרים ממילא דברים חשובים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל תיעב למשל את הפרשן מרדכי שפיגלר. כשישבתי עמו ועם סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן כדי לקבוע את שכרו של מרדכי שפיגלר במונדיאל ספרד 1982, נזף וסנט בי בסגנונו הבוטה : "…מרדכי שפיגלר שלך צריך לשלם לרשות השידור שמסכימה בכלל להעסיק אותו. למה אני צריך לשלם לו ? למה מה קרה ? רק בגלל שיואש אלרואי רוצה…?". יוסף "טומי" לפיד ז"ל סלד ממוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה. הוא גם שנא לשלם לפרשנים האלה שגייסתי לעמדות השידור שלנו – בארץ ובעולם. לקראת מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שהתקיימה בהלסינקי בין 7 ל- 14 באוגוסט 1983, הטסתי לשָם את השדר שלי נסים קיוויתי. התעקשתי להטיס לבירת פינלנד גם את פרשן הא"ק שלי ד"ר גלעד וויינגרטן באמתלה שמדובר בשידורים ממושכים ומורכבים רוויי מאות תחרויות ב- 24 מקצועות שונים תחת Title משותף המכונה ענף ה- א"ק ובתוכו אלפי פרטים, אין סוף שמות של אתלטים ואתלטיות בינלאומיים מכל רחבי העולם, 24 מקצועות אתלטיקה, ומאות רבות שלתוצאות. וכי הציבור הישראלי שגדל על כדורסל וכדורסל חייב לקבל ניתוחים והסברים מעבר לשידור הישיר Play by play של השדר המוביל נסים קיוויתי. יוסף "טומי" לפיד התנגד. הוא היה נחרץ : "אתה ונסים קיוויתי לא זקוקים לד"ר גלעד וויינגרטן. אתם יכולים להסתדר מצוין בלעדיו. אין לי כל התנגדות כי ישמש פרשן שלכם בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בהלסינקי אך כל הוצאות הטיסה, הלינה, והאוכל – חלים עליו. על חשבונו. אני מסכים לשלם לו שכר ש. ת. (שובר תשלום) כמקובל ברשות השידור הניתן לעובדים Free Lancer". גלעד וויינגרטן היה בר מזל שנסים קיוויתי הסכים להגניב אותו בלילות לחדרו במלון בהלסינקי. ד"ר גלעד וויינגרטן נם את שנתו על השטיח ליד מיטתו של נסים קיוויתי. לפחות הוא לא שילם. במכתב ההערכה ש- שלח לי ב- 25 באוגוסט 1983 מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתום מבצע שידורי הלסינקי 1983 ביקש  להדגיש את הסתייגותו העקרונית ממוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה. כך כתב בתָּוֶוך המסמך כלהלן : "…אני חושב שד"ר גלעד וויינגרטן תרם אף הוא תרומה לאיכות השידורים, אף כי אינני שותף לדעתך שבלעדיו – או בלעדי פרשן כלשהו – אי אפשר…".

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983 . בתווך המכתב דאג להביע את דעתו העקרונית אודות מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה : "…אני חושב שד"ר וויינגרטן תרם אף הוא תרומה לאיכות השידורים, אף כי אינני שותף לדעתך שבלעדיו – או בלעדי כל פרשן כלשהו – אי אפשר…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

באליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1973 התנדב עיתונאי "מעריב" משֶה לֶרֶר ז"ל לשמש פרשן ללא שכר לצִדוֹ של דן שילון בעמדת השידור ב- באדאלונה. חובבנות הנהלות רשות השידור לדורותיהן מאז 1968, ההתעלמות המכוונת ממוסד פרשנות הספורט, והקמצנות לשלם לפרשנים יצרו מפלות והביאו לאכזבות. המונח "פרשנות ספורט" נדחק לשוליים. פרשנות הספורט בטלוויזיה היא עדיין עסק אקראי. שדרני הספורט, עורכי הספורט, ומפיקי הספורט עוברים הכשרה (לעיתים ארוכה) בטרם הם מורשים לבצע את משימות השידור שלהם. רק לא פרשני הספורט . הם נזרקים הישר למים העמוקים ללא כל הכנה מוקדמת. גם היום. גור שלף לא הוכשר בשעתו להיות פרשן טלוויזיה. אף על פי כן הוא שימש הפרשן כדורסל משולש בערוץ 1, ערוץ 10, ובערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. גור שלף הוא אחד ברשימה ארוכה.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 6 באוקטובר 1973. ברצלונה – ספרד. אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל . הימים ההם – הזמן ההוא. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דן שילון (בן 33 מימין) ולצִדו הפרשן משה לרר ז"ל עורך מדור הספורט בעיתון "מעריב". שניהם משדרים יחדיו ישיר ב- 6 באוקטובר 1973 מברצלונה את משחק הגמר באליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות יוגוסלביה וספרד. הופעתו של משה לרר ז"ל כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לצדו של דן שילון הייתה על בסיס הזדמנותי. יוגוסלביה ניצחה 67:78 וזכתה בתואר. בצוהרי אותו היום של שבת – 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. דן שילון רצה לחזור הביתה מייד אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 82) פקד עליו להישאר בברצלונה ולשדר ישיר כמתוכנן את משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות יוגוסלביה וספרד עבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. זיהוי נוסף : עומד ראשון מימין לבוש ז'אקט שופט הכדורסל הישראלי הבינלאומי דוד דגן. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 15. אוקטובר 2014 : הפוסט הקונקרטי נכתב בעיקר לאחר הצפייה שלי בשידור הישיר של ערוץ 1 (ביום ראשון – 19 באוקטובר 2014 באַרִינָה בירושלים) את משחק הכדורסל בו גברה הפועל ירושלים על הפועל ת"א בתוצאה 80:81. ערוץ 1 שהיה שרוי כבר אז תחת עול פירוק וצו של כונס נכסים רשמי (פרופסור דוד האן) ומנוהל ע"י מנהל טלוויזיה בפועל אלי בבא ועורך ראשי חדש של רשות השידור יונה וויזנטל מספק באופן יחסי את סחורת הרייטינג ככל שמדובר בשידורי ספורט בלעדיים. משחק הכדורסל הנ"ל שמשודר בין 20.40 ל- 22.45 (ביום ראשון – 19 באוקטובר 2014) מספק רייטינג ממוצע של % 3.7. השידור הישיר של משחק הכדורגל למחרת (20 באוקטובר 2014 בין 20.45 ל- 23.00) מאצטדיון "בלומפילד" מכבי ת"א – מכבי חיפה 1:3 בראשות הצוות עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר מניב מדרוג ממוצע של % 12.8 בלוויית שני שיאי צפייה בין 22.30 ל- 22.45 הניצבים על % 15.4 ו- % 17.0. בעבור ערוץ 1 השרוי תחת צו פירוק זה המון רייטינג. כמות יוצאת דופן. בתחומי טלוויזיה אחרים מפגר ערוץ 1 באופן ניכר ובהרבה אחרי ערוץ 2 וערוץ 10. בעצם לא מתקיימת כל תחרות טלוויזיונית בין השידור הציבורי למסחרי . השידור הציבורי ניגף . אורי לוי וגור שלף שידרו את המשחק הפועל ירושלים – הפועל ת"א 81:80. רואים שהם אוהבים את מקצועם ומתייחסים אליו בקפדנות אולם התחביב רווי מהמורות . אני מתפעל משני שדרני הקווים החרוצים, הפעלתנים, והוותיקים גב' הדס גרינברג ומר ליאן ווילדאו . לִיאָן ווילדאו והדס גרינברג תורמים ומעשירים את תמונת המידע הכללית. גם באמצעות הראיונות שהם עורכים עם גיבורי העלילה במחציות המאבקים ובסוף ההתמודדויות . הם נראים ונשמעים מהימנים ובקיאים בחומר השידור ואולי גם בזכות נאמנותם לתפקיד. שדרן / שדרנית קווים איננו תפקיד עיתונאי שולי כלל ועיקר כפי שחלק מהציבור נוטה לחשוב. לסקרנותם ומהירות דיווחם מהנעשה בחדרי ההלבשה ובסביבת ספסלי הקבוצות הרוחשים פעילות רבה מתח , ועצבנות, ורוויים שיחות, ציוויים, והוראות של המאמנים לשחקניהם, כמו גם להופעתם הטובה בפני המצלמות – יש יתרון. שניהם מדברים גם אנגלית טובה, יודעים לראיין באנגלית, ומוכשרים לתרגם במהירות ובמדויק מאנגלית לעברית את הטקסטים הנאמרים להם. לפעמים אני חושב לעצמי כיצד אני יכול לראות בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב שידור ישיר בערוץ 1 של משחק כדורגל ו/או כדורסל בלעדי נוכחותם של הדס גרינברג וליאן ווילדאו ליד הקווים. מן ההיבט הטלוויזיוני הדס גרינברג וליאן ווילדאו מחישים לסלון ביתי כל פעם מחדש את מחשבת הכדורגל והכדורסל הראשונית הנקבעת ע"י הקברניטים ואת השינויים שחלים במחשבה הזאת בעקבות ההתרחשויות בזירות המשחקים, כר הדשא ורצפת הפרקט. ליאן ווילדאו והדס גרינברג עושים עבודה טלוויזיונית טובה וחשובה. אורי לוי תיפקד אז על תֶּקֶן של שַדָּר מוביל בערוץ 1 אולם הוא מדקלם דרמת כדורסל. הוא איננו מוכשר לשדר דרמות. טון הדיבור שלו ממעיט בערכה של הדרמה שאותה הוא משדר מפני ש- גוון קולו מונוטוני וחלש. הפרשן שלו גור שלף שאמור לבַאֵר את הסיטואציות על הפרקט מעבר לתיאור של אורי לוי מסתבך עם כל מיני טקסטים מוזרים ומשתמש בכמות מלל עצומה כ- 4000 (ארבעת אלפים) מילים. הרבה יותר מידי. גור שלף איננו מְפָרֵש. הוא מופיע בערוץ 1 על תקן של שַדָּר שני לצדו של אורי לוי ולא פרשן של אורי לוי. הוא כולל בטקסטים שלו אין סוף תיאורים ולא פרשנויות . כשהוא חוֹרֵז ברבע השלישי 8:56 דקות לפני סיומו, "אני אומר שהמחבט יטגן – והכינור ינגן…וכל אחד יעשה את מה שהוא צריך…", הצופה שלו מחייך ותמה באותה מידה . ממש לפני סיום הדרמה משהו כמו 0:26 שניות בטרם השריקה מכריז גור שלף אודות שחקן הפועל ירושלים יניב גרין, "לפעמים רצון עדיף על כישרון, וראינו כמה רצון יש לבחורצ'יק הזה…". לפני כן 6:25 דקות לסיום רבע 2 הוא מתפייט באנגלית "חייבים מה שנקרא…To protect the basket". כשהשדר המוביל אורי לוי מבקש תרגום לעברית בגוף הסרט "…האם בעברית זה גם עובד…?", משיב גור שלף, "זה להגן על הסל ולטובת צופינו שלא מבינים עברית…". 0:35 שניות לפני תום המשחק מכריז גור שלף, "…שוב גייטס מחטיא מחוץ לצבע…". זה נכון, אבל זאת איננה פרשנות ולא בֵּיאוּר. רואים את זה. גור שלף הוא חומר גלם שעדיין לא מאוחר ללוּש אותו. הוא עדיין איננו מבין שהוא צריך להעיר ולהאיר את מה שאורי לוי לא עושה . החלוקה בתא עמדת השידור היא ברורה : על השַדָּר לשַדֵר ועל הפַּרְשָן לפַרְשֵן. הטלוויזיה מחמיצה אותו משהיא מרשה לו להשתמש בכל כך הרבה מילים ומותירה לו באופן אוטומטי מיקרופון פתוח . מספר כניסות הפרשנות שלו במהלך השידור הישיר כמעט בכל מצב לתוך פס הקול של אורי לוי (ביום ראשון – 19 באוקטובר 2014) נמדד ב- 162 (מאה שישים ושתיים) פעמים. לצורך זה הוא משתמש ב- 4000 מילים. זאת כמות תחמושת גדולה מאוד. זה המון. יותר מידי. מי שרוצה להסביר במאה מילים כי 1 + 1 = 2 שוגה ומעמיס מייד על קו השידור. כשאתה יורה מהמותן צרורות בנשק אוטומטי שבידך, התחמושת מתפזרת והוא הופך בהכרח לפחות מדויק. אתה בפירוש פוגע פחות "בולים". פרשן ספורט כמו פרשן פוליטי ו/או צבאי נדרש לירות דרך הכוונות. אף על פי כן שידורי הכדורסל והכדורגל הם "באנקר" בטוח של ערוץ 1. אך מה חוץ מזה ? יונה וויזנטל ואלי בבא ניצבים בפני חומה. האם ה- "באנקר" ההוא שהפיקו אורי לוי וגור שלף ועמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר מְפַכֶּה בגלל כישרון ? ו/או האם ה- "באנקר" הזה הוא תוצאה מקבילה שמזכירה את שגשוג הרייטינג של ערוץ 1 במונדיאל 2014 ואשר נבע מהבלעדיות ולא בגלל איכות שידור אנושית וטכנולוגית. לא בשטח ולא באולפן.

חלק ממחשבת ההפקה של כיסוי המשחק הפועל ירושלים – הפועל ת"א 80:81 מזכירה לשכת עבודה ציבורית. מסדרים באופן מלאכותי ג'וב לעמית הורסקי וגילי מוסינזון לצדם של אורי לוי וגור שלף. נכון שעמית הורסקי שידר באופן נבון ומלא רגש את טקס האזכרה שקדם להתמודדות אותו ערכה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים לכבודו של סמ"ר לִיאֵל גדעוני ז"ל אוהד מושבע של המועדון שנפל במלחמת צוק איתן. הוא שילב בטוב טעם טקסטים שנעו בין אבל מר ועצב נורא למשחק כדורסל, אולם את זאת היו מסוגלים לעשות ללא קושי גם אורי לוי וגור שלף. השדר עמית הורסקי והפרשן לצדו גילי מוסינזון שאיישו את עמדת השידור השנייה של ערוץ 1 ב- "אַרִנָה" הירושלמית נועדו להחזיק את משך הזמן (כ- 20 דקות ויותר) של ה- Pre Game Show, כמו גם את ההפסקה, ואת ה- Post Game Show (כלל לא התקיים). העסקתם של עמית הורסקי וגילי מוסינזון בשידור הישיר הנ"ל נראית מאולצת למתבונן מהצד. קשה להאמין שעד לפני זמן לא רב שימש עמית הורסקי שַדָּר מוביל (וגם מגיש ראשי של ערוץ 1) בשני ענפי הספורט המרכזיים של מדינת ישראל, הכדורסל והכדורגל , ונחשב לטוב מכולם. הוא אפילו שידר ישיר שתי אליפויות עולם בא"ק באוסאקה 2007 ומוסקבה 2013. לפתע נדחק לשוליים. לשוליים של השוליים. אני בטוח גם עכשיו שבעמית הורסקי טמון יותר מ- קורטוב של כישרון של שַדָּר ספורט אולם הוא חייב לעבור הכשרה והכוונה יסודיים. הסכמתו של עמית הורסקי בשעתו להיכנס לנעליו הגדולות של נסים קיוויתי ללא כל אימון והכנה וליטול לעצמו באופן מלאכותי סמכות שאין לו של שַדָּר א"ק ברשת טלוויזיה ארצית בעת אליפויות עולם הוא מעשה יומרני ורברבני שלא ייעשה. גם את גור שלף צריך להכשיר בטרם ייהפך לפטפטן חסר תקנה. לקחו מישהו בוסר וזרקו אותו עם מיקרופון למים כאילו הוא גור שלף נולד פרשן. מי שמנהל אותו עשה לו עוול וממשיך לעשות לו עוול גם עכשיו. אפשר לחשוב שגור שלף נולד פרשן כדורסל ואפשר לחשוב כי כל אחד יכול ליטול לעצמו מיקרופון ולהתחיל לפרשן ללא הכנה ואימונים. תגידו לי אתם תובנה אחת שגור שלף אמר ביום ראשון האחרון – 19 באוקטובר 2014 בעת השידור הישיר מה- אַרִנָה הירושלמית שהאירה לכם פינות אפלות. תאמרו לי אתם הערה אחת שגור שלף העיר ופקח את עינכם ?

ב- 1999 החלטתי למַסֵד שתי עמדות שידור בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה רעיון ניסיוני שלי בו ביקשתי לשלב בשידורים הישירים גם את רלף קליין ז"ל כפרשן נוסף לפרשן המוביל שלי מר אלי סהר. את עמדת השידור העיקרית איישו מאיר איינשטיין ואלי סהר ובעמדה המשנית ישבו אורי לוי ורלף קליין. התיאור מתאים גם מבחינה גיאוגראפית. עמדת השידור המרכזית הוצבה על הפרקט במרכז ההיכל. עמדת השידור המשנית שלנו נבנתה ליד הסל הצפוני בהיכל הספורט ביד אליהו . רלף קליין ז"ל היה בעיניי מאמן כדורסל ייחודי משכמו ומעלה בעל מחשבת כדורסל מקורית ונאמן למצפונו. היה לי חשוב להציב אותו בעמדת השידור שלי כ- פרשן שהוא עצמאי לחלוטין בדעותיו על מנת לשמוע גם את חוות דעתו בנוסף לזאת של אלי סהר. הוא היה דברן קטן אבל חכם. פתחתי עוד עמדת שידור רק בעבורו. רק בשביל רלף קליין ז"ל. רלף קליין ז"ל היה אדם יוצא דופן. אישיות מעניינת וגם נפלאה. נפלאה בשל ניסיונו וחוכמתו. ברזומה שלו נרשמו הצלחות פנטסטיות כמאמן מכבי ת"א וגם כמאמן נבחרת ישראל . קיימתי עמו כמה שיחות בטרם הפקדתי בידיו את המיקרופון ב- 1999. אורי לוי היה החונך והמנטור שלו בעמדת השידור השנייה בהיכל וגם בחו"ל. אלי סהר היה פרשן טוב. גם חיבבתי אותו אישית אולם מן ההיבט המקצועי הוא לא הספיק לי עוד. רלף קליין שימש פרשן שני שלי בסלוניקי באפריל 2000 בעת השידורים הישירים ראש בראש של ה- Final four ההוא מול ערוץ 5 בכבלים, ונמנה על צוות השידור שכלל את מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואלי סהר. חלוקת העבודה בין שני הצוותים הייתה ברורה אולם במידה מסוימת גם מסורבלת. את מה שעשו רלף קליין ואורי לוי יכלו לעשות בעצם גם אלי סהר ומאיר איינשטיין. נוכחותו של צוות שידור שני בהיכל (אורי לוי + רלף קליין) העניק לצוות המוביל (מאיר איינשטיין + אלי סהר) כמה רגעי הפוגת מֶלֶל (בעיקר בהפסקה בין שתי המחציות ובתום המשחקים), אולם אני מאמין באמונה שלימה שנוכחותו של רלף קליין ז"ל בצוות השידור השני שלי בעת ההיא ומשקלו הסגולי העצום כאוטוריטה מקצועית ובר סמכא מהשורה הראשונה (גם במושגים בינלאומיים), תרמו להגדלת העניין הטלוויזיוני בשידורים הישירים ההם. נוכחותו הייתה חיונית והיא חיפתה במשהו על מסורבלות השידור. חלק מ- מסורבלות של כל שידור טלוויזיוני היא כמות המילים שמייצרים ציוותי השידור למיניהם, המגישים, הקריינים, השדרנים, הפרשנים, ושדרני הקווים. כמות האינפורמציה והמילים שנפש האדם מסוגלת להכיל מוגבלת מראש, גם אם אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר במילות שֶפֶר וטקסטים מיטביים ונאים לתפארת, שופרא דה שופרא. כמה שוקולד "עֵלִית" טעים וערב לחך כבר אפשר לאכול בערב אחד ?

טקסט תמונה : מארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו . זאת היא עמדת השידור השנייה שלי אותה מאיישים רלף קליין ז"ל הבלתי נשכח עבורי (מימין) והשדר אורי לוי (משמאל). אהבתי והערכתי את רלף קליין ז"ל בכל נימי נפשי. הוא היה אדם בעל אישיות מיוחדת . פרופסור בכדורסל. מאמן מוצלח ומשגשג של מכבי ת"א ונבחרת ישראל וגם איש ישר, הגון, וקפדן מאין כמותו . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות. הצילום נעשה ע"י ראובן שוורץ).

טקסט תמונה : מארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. השדר מאיר איינשטיין (שני מימין) והפרשן אלי סהר (ראשון מימין) מאיישים את עמדת השידור המובילה. משמאל, שני אנשי הסטטיסטיקה הנאמנים שלי לאורך 20 (עשרים) שָנִים זיגי זיגל ומוטי גיא (חתוך). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. הצילום נעשה ע"י ראובן שוורץ).

טקסט תמונה : מארס 2000. עמדת השידור השנייה שלי בהיכל הספורט ביד אליהו. אורי לוי ורלף קליין מראיינים בתום המשחק את מאמן מכבי ת"א פיני גרשון (ראשון מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. הצילום נעשה ע"י ראובן שוורץ).

טקסט תמונה : מארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב. שדרנית רדיו "קול ישראל" גב' אופירה אסייאג מראיינת את שחקן מכבי ת"א גור שלף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. הצילום נעשה ע"י ראובן שוורץ).

פַּרְשָנוּת ושַדָּרוּת בטלוויזיה.

פרשנות טלוויזיונית פוליטית וספורטיבית היא נושא מרתק ועתיק יומין בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית וגם ב- BBC הבריטי. היא די חדשה במתכונתה הצמודה באולפני הטלוויזיה בישראל. בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דן שילון למנהל חטיבת החדשות במקומו של צבי גיל. דן שילון איש טלוויזיה מהמעלה הראשונה היה הראשון שהפך את הגשת מהדורת החדשות היומית "מבט" – לזוגית. בתחילה שני גברים ואח"כ גבר ואישה. חיים יבין + אריה אורגד, וחיים יבין + דליה מזור  ו/או חיים יבין + שרי רז. הם היו הקריינים ומוסרי הידיעות הראשיים בשם המדווחים שלהם. ואז הגיע השלב השני של בניית מערכת "מבט". מנהל חטיבת החדשות הנמרץ הזה דן שילון היה הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להושיב פרשנים באולפן On Camera (ליד המגישים הראשיים) כדי שהם ישמשו עיתונאים "יד ראשונה" המדווחים ישירות לצופים מפי המקורות שלהם . בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראו הצופים בישראל את הכתב המדיני אלימלך רם ואת הכתב לענייני ערבים אהוד יערי יושבים באולפן "מבט" כשהם בעצמם מדווחים את המידע ממקור ראשון. מן ההיבט הזה חולל דן שילון מפנה דרמטי. הוא הפך את תיווך העברת האינפורמציה בין המציאות בשטח לבין צרכני הטלוויזיה בסלון ביתם באמצעות ה- Media, ליותר ישיר ופחות מסורבל.

טקסט תמונה : ראשית אוגוסט 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. דן שילון מעמודי התווך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (וגם אחד החשובים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים) מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין הגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בסופו של חודש יולי 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל היה בימים הראשונים ההם עורך "מבט". (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולפן "מבט" ב- 1975. הימים ההם – הזמן ההוא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת עדיין בשחור / לבן. התמונה עוסקת במהפכת ההגשה שחולל דן שילון מנהל חטיבת החדשות בתקופת כהונתו בשנים 1977 – 1974. הוא היה הראשון שקבע מודל הגשה זוגי. את "מבט" מגישים שני קריינים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל) ו- "Sit up" מתוכנן באולפן של הכתב המדיני אלימלך רם (ראשון מימין) . מאחור מופיעה תמונתו של אריק שרון מושא הכתבה המשודרת ברגע הצילום. התמונה מוקרנת באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת הקרויה Rear Projection (הקרנה אחורית). (התמונה ניתנה לי באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שַדָּר ה- BBC רב המוניטין קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) שידר ישיר בעצמו ולבד ללא פרשן צמוד ב- 30 ביולי 1966 מאצטדיון "וומבליי" את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל של מונדיאל אנגליה 1966, אנגליה – גרמניה 2:4. שני פרשני הכדורגל הבכירים של ה- BBC בילי רייט (Billy Wright) ו- ג'ו מרסר (Joe Mercer) ישבו בכלל באולפן המנווט של ה- BBC בלונדון לצדו של המגיש הראשי באולפן דיוויד קולמאן (David Coleman). אם כן הצבתם של פרשני כדורגל וכדורסל צמודים לשדרנים מובילים בעמדות השידור הם מחשבת טלוויזיה די חדשה. איש הטלוויזיה הוותיק מר דני לבנשטיין וידיד גרמני שלי פרופסור מאנפרד לֶמֶר (Manfred Lemmer) מאוניברסיטת קלן מדווחים לי כי שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF משדרות עד עצם היום הזה את משחקי הכדורגל ללא פרשנים. כמותן גם רשת הטלוויזיה האוסטרית הציבורית ORF.

טקסט תמונה : שבת לפנות ערב – 30  ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966 . אצטדיון "וומבליי" בלונדון . ה- BBC הציבורי הבריטי מגיע לשיאו . הבימאי והמפיק אָלֶק וִויקְס ז"ל (Alec Weeks, משמאל) יחדיו עם השדר הראשי של ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ז"ל (Kenneth Wolstenholme, מימין) חוגגים את כיבוש היעד והשלמת המשימה הבינלאומית העצומה של שידור ישיר של משחק הגמר אנגליה – גרמניה 2:4 באיים הבריטיים וגם בעבור 600.000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה ברחבי תבל. (התמונה הוענקה לי באדיבות אלק וויקס ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 16. 1970 : ב- 1970 יזם נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח יוזמה חדשה ומיסד את אחת מתוכניות הספורט הנודעות ורבות המוניטין ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית "MONDAY NIGHT FOOTBALL". התוכנית המיוחדת הזאת מניבת הרייטינג עסקה בשידורים ישירים מידי יום שני בערב של המשחקים המרכזיים בליגת ה- NFL הפופולרית בארה"ב. המחשבה הטלוויזיונית הניסיונית והמקורית של רון ארלדג' התבררה כברוכה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשתות הטלוויזיה המסחריות בארה"ב החליט מישהו להציב תוכנית ספורט ב- ABC בזמן צפייה ראשי מול התוכניות המסורתיות למשפחה בשתי הרשתות המתחרות NBC ו- CBS. הרעיון החדש צלח גם הודות לטריאומוויראט – צוות השדרנים המשולש הנפלא ויוצא דופן באיכותו של ABC בעמדת השידור שמנה את השַדָּר המוביל האווארד קוסל (Howard Cosell), ושני הפרשנים שלצדו פראנק גיפורד (Frank Gifford) ודון מרדית' (Don Meredith). התוכנית "Monday Night Football" הפכה להצלחה סנסציונית ופגז רייטינג . היא לא ירדה מהכותרות במשך 13 (שלוש עשרה) שנים. טריאומוויראט השידור משך אליו את אש הביקורת בעיקר בגלל השדר המוביל והמנווט, החד והשנון והבלתי נשכח האווארד קוסל (בלתי נשכח גם עבורי). החלו הוויכוחים הציבוריים אודות כמות המילים ודיוק הניסוח של השדרנים והפרשנים וגם אודות אישיותם. מדוע שדר אחד נחשב לאיכותי ופוגע "בולים" ואילו הקולגה שלו ממול מוכר כ- פטפטן. כנ"ל לגבי הפרשנים. מדוע האחד נחשב למסביר והשני לקשקשן. ישנם קריטריונים ברורים המודדים את המחוננות הטלוויזיונית של שדר "X" ו/או "Y". אינטליגנציה היא המדד הראשון אולם זה איננו מספיק. דרושות עוד תכונות. קול רדיופוני. יכולת לבנות דרמה, כישרון לנסח סיטואציות שונות בדיוק נמרץ במינימום מילים, חוש הומור, שטף דיבור, הימנעות מ- בִּרְבּוּר וחזרה על דברים, הופעה בפני מצלמה, וכו'. כנ"ל לגבי הפרשנים. מדדי איכות דומים נדרשים מהפרשנים. ההבדל המהותי והחשוב בין הפרשנים השונים מתמצת בכישרון ההסברה והשימוש במינימום מילים. אלו הם שני הקריטריונים, הכמות מחד והאיכות מאידך, שמפרידים בין שידור לברבור. יכולת ההתנסחות ודיוק הטקסט הם מתת אֵל. בטלוויזיה גם קובע התזמון. כלומר נקודת הכניסה של הפרשן ומקום היציאה שלו. כניסות רבות מידי ללא הפסקה גם ללא כמות מילים מי יודע מה הופכות לנטל. כששדר "X" חוזר עבור צופיו על המנטרה כי  2 + 2 = 4 ו/או בסיטואציה מסובכת יותר כי 3 + 3 = 6 הוא מעמיס על האוזן שלהם. את השַדָּר האווארד קוסל (Howard Cosell) שניחן בקול מאנפף אך היה בעל אישיות טלוויזיונית כבירה, נוכחות טלוויזיונית שאי אפשר להתעלם ממנה, וחזון שידור טלוויזיוני נדיר – תקפו על שהוא מְעֵז בכלל לשדר ענף ספורט מבלי ששיחק בו. לכל המתעניינים בשַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית מומלץ לקרוא את ספרו המרתק של האווארד קוסל הנקרא "COSELL" (יצא לאור בארה"ב ב- 1973).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. שדר הספורט רב המוניטין והבלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC האווארד קוסל (Howaed Cosell) ז"ל. (באדיבות ABC).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זהו טריאומוויראט השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. זיהוי מימין לשמאל : הפרשן פראנק גיפורד, השדר המוביל האווארד קוסל, והפרשן דון מרדית'. צוות השידור הזה היה ממונה על העברת השידורים השבועיים הישירים של תוכנית הספורט הפופולארית "Monday Night Football" בכל רחבי ארה"ב. (באדיבות ABC). 

תזכורת 17. אוקטובר 2014 : כישרון מֶלֶל בטלוויזיה וברדיו כמו מהימנות כתיבת טקסטים בעיתונות הכתובה הם תמיד מדד לאיכות ונושא ל- וויכוח מעניין, ער, וגם מדליק. אין שום הוכחה מדעית מדוע העיתונאי ושדר ופרשן הטלוויזיה מר אמנון אברמוביץ' הוא עילוי. מבריק. אמנון אברמוביץ' יודע לא רק לכתוב. הוא רב אומן בהתנסחות בטלוויזיה ובשימוש במטפורות. מעט מאוד אנשים יודעים כמוהו לבטא רעיון במינימום מילים. פעם כשמר אהוד ברק ביקש לשוב לפוליטיקה הישראלית אמר אמנון אברמוביץ' בלשונו המדויקת, המטאפורית, והמהוקצעת : "אהוד ברק יגלה מהר מאוד כמה ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה". תעשיית הטלוויזיה ותפישת שידורי חדשות עברו מהפכים דרמטיים . הופעתם של פרשנים פוליטיים, פרשנים צבאיים, ופרשנים לענייני ערבים והמזרח התיכון באולפני החדשות בטלוויזיה (ו/או ב- Stand up בשטח) מסוגם של אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, אהוד יערי, מתן חודורוב, רביב דרוקר, אלון בן דוד, נדב אייל, צבי יחזקאלי, חזי סימן טוב, עודד גרנות ואחרים – היא היום דבר שבשגרה ומעלה לחלל האוויר שאלה תחרותית מי חשוב ממי השדר המוביל ו/או הפרשן שיושב לצדו ומדווח מעמדת השידור באולפן, בשטח, ו/או באצטדיון. פרשנים נבונים מסוגם של אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, אלון בן דוד, נדב אייל, מתן חודורוב, חזי סימן טוב, אלמוג בוקר, ואחרים הם מרכיבים יסודיים והכרחיים בהשלמת התמונה הטלוויזיונית ובהעברת המידע לצופים שלהם בסלון ביתם . אולם בעצם נוכחותם הטלוויזיונית וההתמחות המיוחדת שלהם בתחומי המידע השונים , הם מטילים צֵל על השדרנים המובילים שלהם. הם מכהים את בלעדיות המגישים. ברור שמגישי ערוץ 2 יונית לוי ודני קושמרו אינם יכולים להתקיים ללא אמנון אברמוביץ, רוני דניאל, ואהוד יערי. את אותו הדבר ניתן לומר על המגישות הראשיות של ערוץ 10 תמר איש שלום וטלי מורנו. בלעדי גברדיית הפרשנים לידן , אלה המוזכרים לעיל, וגם אור הלר, הילה אלרואי, נדב פרי, נוגה ניר – נאמן, רועי שרון, ואחרים, הן – תמר איש שלום וטלי מורנו – מאבדות חיש מהר את משקלן הסגולי. הימים ההם – התקופה ההיא בה חיים יבין ייבדל לחיים ארוכים ו- וולטר קרונקייט ז"ל נשאו לבדם על כתפיהם את מהדורות החדשות, זה את "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית והשני את מהדורות החדשות של CBS – חלפו לבלי שוב . סגנון הריטואל הטלוויזיוני בו המגיש הוא מוסר האינפורמציה הבלעדי ו/או העיקרי, מגיש On air + כתבה On air + שוב מגיש On air + שוב כתבה On air, איננו קיים עוד. מהדורות החדשות הארציות ברשתות הטלוויזיה במדינת ישראל התארכו זה מכבר לכדי 60 (שישים) דקות ויותר (יומני החדשות והאקטואליה בערבי שישי בערוץ 1, ערוץ 2, וערוץ 10 טפחו לשעה וחצי). זאת עוד סיבה מדוע אולפני החדשות בשלושת הערוצים הנ"ל רוויים בפרשנים מומחים בתחומים השונים. אין שום צורך כי יונית לוי תדבר בשמו של אמנון אברמוביץ' ו/או טלי מורנו תקריין טקסט בשמו של מתן חודורוב. מה פשוט יותר ונכון יותר להביא את הכתבים – פרשנים לאולפן כדי שהם ידווחו לצופיהם ב- Sit up (ו/או ב- Stand up) מהשטח. פעם בסתיו 1971 עשה הכתב מיכה לימור לדן שילון כתבה על העיר הגרמנית מינכן (בירת מדינת באוואריה) המתכוננת לארח את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש באוגוסט – ספטמבר 1972. הוא סיים את הכתבה ב- Stand up on camera והכריז בגאווה, "כאן מיכה לימור במינכן". דן שילון ערך את הכתבה מחדש וזרק את הסיום האישי החוצה. את אותו הדבר עשה אלכס גלעדי ליאיר שטרן שסיים כתבה שלו בקיץ 1972 אודות תחרות ספורט במכון ווינגייט ב- Stand up מול מצלמת הטלוויזיה : "כאן יאיר שטרן במכון ווינגייט" . Sit up ו- Stand up של כתבים ופרשנים לא היו חיזיון נפרץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. במידה רבה הכילו הסטנד אפים האלה מנה לא מבוטלת של גיחוך . הרי היה מדובר ברשת טלוויזיה ישראלית מונופוליסטית ללא מתחרים. הופעת כתבים בסיטואציות שונות על המסך בשנים הראשונות של הטלוויזיה הישראלית הדרדקית נתפשה ע"י רבים כמעֵין יצר רע של רצון להתבלטות אישית.

מר אריה מליניאק הניח ראשון ב- 1979 את יסודות הפרשנות של משחק הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מר אבי רצון עשה את אותו הדבר ב- 1990 בכל הנוגע לפרשנות כדורגל בטלוויזיה. היו לנו ולי פרשנים בתחומים הללו לפניהם וגם אחריהם אולם הם היו הראשונים שהתוו קו. שניהם גם דיברו עברית תקנית והתנסחו בקלות. את אריה מליניאק גייסתי להיות פרשן כדורסל בשורות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחורף 1979 . לפני כן הוא היה פרשן של השדרן גדעון הוד ברדיו "קול ישראל". אלכס גלעדי שהיה אז הבוס שלי בחטיבת הספורט תמך בגיוס. אריה מליניאק היה פרשן הכדורסל On and off של אלכס גלעדי ואח"כ גם של יורם ארבל. הוא הודח על ידי ב- 1991. נסיבות גיוסו ב- 1979 וסילוקו ב- 1991 מכס פרשן הכדורסל אינן חשובות לפוסט הקונקרטי הזה. הן יסופרו בנפרד בפרוטרוט באחד הפוסטים העתידיים. גם לאחר שהדחתי אותו הייתי סבור וסבור גם היום שאריה מליניאק היה פרשן כדורסל טוב שהשפיע באופן מהותי על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ונסים קיוויתי טיפחו את יסודות שידורי ה- Play by play בטלוויזיה שהניחו קודמיהם דן שילון ואלכס גלעדי. היה להם יתרון נוסף. הם ידעו להתנסח במדויק, ייצרו כותרות, היו מיומנים להגדיר מצבים, ולסיים עניין – במינימום מילים. גְדוּלָה טלוויזיונית. במונדיאל מכסיקו 1986 הפך השדר שלי יורם ארבל בתריסר מילים את הארגנטיני דייגו ארמטנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) לעבריין כדורגל. זה קרה ב- 22 ביוני 1986 במשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2 בשלב רבע הגמר של הטורניר. "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון", הכריז יורם ארבל בביטחון ובניסוח מזהיר בדקה ה- 51 של המשחק בתום ה- Replay השלישי של ה- Host broadcaster הטלוויזיוני המכסיקני "TELEMEXICO 1986". הוא צדק (!). נסים קיוויתי מִרְכֵּז ומִיקֵד את תשומת הלב של הציבור הישראלי והטלוויזיה הקנדית CBC ברץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן (Lasse Viren) מי שניצח בריצות ל- 10000 מ' ו- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 1976 בשבע מילים בזו הלשון, "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה…". מעולם לא שמעתי עד אז טקסטים נפלאים ומדויקים כאלה בטלוויזיה. באוקטובר 1971 שידר נסים קיוויתי את אליפות אירופה בא"ק שהתקיימה בהלסינקי בעבור דן שילון ואלכס גלעדי. הפיני יוהא ואטאיינן (Juha Vaatainen) ניצח בתום תחרות דרמטית בריצה המתישה ל- 10000 מ' (הוא ניצח גם בריצה ל- 5000 מ' באותה האליפות ההיא) . במקום לנוח מעבר לקו הסיום הוא המשיך לשעוט באותו קצב ולבצע את הקפת הניצחון נוכח 60000 (שישים אלף) בני עמו המריעים לו באצטדיון האולימפי של העיר. נסים קיוויתי נדהם . הוא שאל את עצמו , "מהיכן נותר בו כוח…?", ואז מבלי להמתין השיב לעצמו, "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים". שַדָּר השחייה של ערוץ 1 משה גרטל מיהר להכריז לצופיו באולימפיאדת בייג'ינג 2008 לקראת סיום משחה השליחים המרתק לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי, "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב", והיה ל- קוריוז מפני שהתחולל בדיוק להֵפֶך. ארה"ב ניצחה. שדרני טלוויזיה רציניים ומוכשרים בכל תחום אינם מתחזים לעולם לנביאים . גם במצבים וודאיים של הסתברות ניצחון ב- % 100 הם עדיין מסייגים את עצמם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמשה גרטל מתעקש להפוך את עצמו לגימיק טלוויזיוני. באולימפיאדת אטלנטה 1996 נפרד משה גרטל מצופיו בטקסט מגוחך ומביך בתום אחד השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מהבריכה האולימפית. השעה באטלנטה בתום תחרויות השחייה הייתה תשע בערב ובישראל ארבע לפנות בוקר. משה גרטל שידר את הטקסט הזה כלהלן : "כאן מסתיימים שידורנו מהבריכה האולימפית. צופים יקרים לילה טוב נוחו על משכבכם בשלום". אולי רצה לברך אותם בברכת לילה טוב אבל זה מה שיצא לו, וזה משהוא אמר. מכונת ה- VTR הקליטה את הטקסט המגוחך והמטומטם ומאז היא משמרת אותו לנצח.

טקסט תמונה : 28 בינואר 1981. זוהי עמדת השידור שלנו במגרש הכדורסל של קבוצת "רויאל 4" בבריסל בטרם ההתמודדות הכפולה מכבי ת"א – צסק"א מוסקבה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. יושבים מימין צוות השידור שלי השדר יורם ארבל והמפיק הדינאמי אמנון ברקאי (חובש אוזניות). אני חב תודה גדולה לשניהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1980 . היכל הספורט ביד אליהו . הימם ההם – הזמן ההוא. אנוכי (במרכז) יחדיו עם פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק (משמאל). הוא בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו כפרשן טלוויזיה ואנוכי בראשית הקריירה שלי כמנהל, מנווט, עורך, ומפיק שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, העיתונאית מיכל הוכשטט. היו לפני אריה מליניאק פרשני כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולבטח גם אחריו, אולם הוא היה האיש שהניח את היסודות והנדבכים בתחום הקונקרטי הזה שקרוי פרשנות כדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1981. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בעת אחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזר שדר בני עורי, עוזר שדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק, השדר יורם ארבל, עוזר שדר אמנון לנגזם, והמראיין נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – Euro 1996. השדר מאיר איינשטיין (קרוב למצלמה) והפרשן אבי רצון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון "Old Trafford" של מנצ'סטר יונייטד. אבי רצון הוא אבי פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. משרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (משמאל) יחדיו עם משה גרטל. חלומו הגדול היה להיות שדר טלוויזיה איכותי. האם הגשים את חלומו זה ? תלוי את מי שואלים. יושב משמאל פרשן ההתעמלות ז'קי ווישנייה. יושב בקדמת התמונה פרשן הא"ק דוד "דודיק" אייגר. מציץ קיצונית משמאל ראשה של עוזרת ההפקה עדה קרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 18. אוקטובר 2014 : מי חשוב יותר השַדָּר המוביל ו/או הפַּרְשָן שיושב לצדו בעמדת השידור ? מי חשוב יותר הוגה הטקסטים ו/או הפרשן שלהם ? מי חשוב יותר כותב התנ"ך ו/או רש"י שפִּרְשֵן אותו עבורנו ? מי חשוב יותר באולפן ערוץ 10 ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ו/או הכתבים המומחים שנסובים סביב שולחנם נדב אייל, רביב דרוקר, אלון בן דוד, חזי סימן טוב, צבי יחזקאלי, מתן חודורוב, ואור הלר וגם אחרים. מי עושה את מי ? השַדָּר את הפַּרְשָן ו/או הפרשן המלומד את השדר המוביל שלו ? למרות שמדובר במוסד שידור (מורכב) שעובד על פי חוק "כלים שלובים", הרי ש- מוסד הפרשנות בטלוויזיה עבר שינויים יסודיים ודרמטיים ב- 40 (ארבעים) השנים האחרונות. אני זוכר היטב כיצד זה התחיל בארץ. דן שילון הציב ב- 1969 את יסודות שידור הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה גם הדמות הטלוויזיונית שמיסדה את מוסד הפרשנות בשידורי הספורט בטלוויזיה. זה התחיל לגמרי באקראי במשחק הגמר של מונדיאל הכדורגל במכסיקו 1970 בין נבחרות ברזיל ואיטליה ב- 21 ביוני 1970. תארו לכם את שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ז"ל (מעולם לא נקרא אגב ע"י דן שילון לדֶגֶל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית) , משָדֵר לאומה בשנים הרחוקות ההן את משחקי הכדורגל בלוויית פרשן צמוד. בלתי נתפש ובלתי מתקבל על הדעת. נחמיה בן אברהם היה כוכב רדיו ותקשורת עַל ושייך לדוֹר אחר. הוא שידר לעולם בלי פרשנים. תרבות שידורי הספורט בטלוויזיה וגם ברדיו לבשה צורה שונה זה מכבר ואיננה מאפשרת עוד לקיים שידור מקצועי רציני ללא פרשנים מיומנים. דן שילון אימץ מייד את עיקרון הצבת פרשני כדורגל ליד השַדָּר המרכזי, עיקרון שנחמיה בן אברהם רחק ממנו ו- וויתר עליו לגמרי. דן שילון הֵציב לידו פרשנים כבר בתחילת הקריירה שלוֹ כשַדָּר כדורגל. מסורת מקצועית טלוויזיונית חשובה . מן ההיבט הזה של מוסד הפרשנות בשידורי הכדורגל בטלוויזיה, שידור משחק הגמר בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4 במונדיאל של מכסיקו 70' ב- 21 ביוני 1970 באִצטדיון ה- "אַצְטֶקָה" במכסיקו סיטי – היווה נקודת מפנה. ציון דרך בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון נעזר כאמור לא בפרשן אחד אלא בשניים. הוא הזמין לעמדת השידור שלו באִצטדיון ה- "אצטקה" את מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שני שחקני הכדורגל מהטובים והבולטים ביותר בשורות נבחרת ישראל לפני שנות דוֹר. העיתונות כינתה אותם בימים ההם "צֶמֶד השינים". לדן שילון הייתה סיבה טובה להציבם בכֵּס הפרשנוּת. המוניטין שלהם. מוטל'ה שפיגלר ממכבי נתניה וקפטן הנבחרת וגיורא שפיגל איש מכבי ת"א היו לא רק שחקני כדורגל טובים אלא גם אהודים מאוד בעיתונות הכתובה ופופולאריים ומקובלים בציבור.

טקסט תמונה : 1970. זהו צמד פרשני הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר בין נבחרות ברזיל ואיטליה של גביע העולם של מכסיקו 1970 שליווה ועבד לצִדוֹ של השדר המוביל דן שילון. גיורא שפיגל (מימין) ומרדכי שפיגלר (משמאל). שני כדורגלנים מחוננים בנבחרת ישראל. האחד היה פרשן מעמיק. השני  צפוי  וטריביאלי מידי. (התמונה באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל הישראלית מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי).

נבחרת ישראל תחת שרביטו של עמנואל שפר מגדולי המאמנים בתולדות הכדורגל הישראלי התמודדה במונדיאל מכסיקו 70' בבית ב' המוקדם בטורניר תחת שרביטו של המאמן עמנואל שפר. היא הפסידה 2:0 לאורוגוואי (נבחרת אורוגוואי העפילה עד לשלב חצי הגמר שם הובסה 1:3 ע"י ברזיל), סיימה בתיקו אֶפֶס מול איטליה (איטליה העפילה למשחק הגמר בו ניגפה 1:4 נגד ברזיל), ובתיקו אחת נגד נבחרת שוודיה בעיר טוֹלוּקָה. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר הבקיע את שער השִוויון במשחק נגד שוודיה כרגיל ממסירה של גיורא שפיגל. שניהם היו שותפים חשובים להישג הנאה ההוא לפני 46 שנים.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 . נבחרת ישראל בטורניר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970 . זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : השוער יצחק וויסוקר, ישעיהו שוואגר, דוד פרימו, שמואל רוזנטל, צבי רוזן, דני שמילוביץ' (רום). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : גיורא שפיגל, יצחק שום, רחמים טלבי, יהושע פייגנבוים, והקפטן מרדכי שפיגלר. מאמנה היה עמנואל שפר ז"ל. (התמונה באדיבות רוני דרור הארכיונאי של התאחדות הכדורגל הישראלית ובאדיבות TELEMEXICO 1970. ארכיון יואש אלרואי).  

תזכורת 19. מונדיאל מכסיקו 1970 : דן שילון בחר "בצֶמֶד השִינִים" ששמם הלך לפניהם כדי להסביר ולפַרְשֵן לאומה את מה שהוא לא יכול היה או לא ידע לעשות כשַדָּר. המוניטין שצברו גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר כשחקני נבחרת ישראל בכדורגל ובקבוצותיהם מכבי ת"א ומכבי נתניה פרש בפניהם שטיח אדום לעבר המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיקרון מוכר. דן שילון לא היסֵס והזמין את שניהם לסייע לוֹ במשימת השידור הגדולה ביותר של חייו עד אז. לראשונה בתולדותיו ובתולדות רשת הטלוויזיה שלו  עמד לשדר משחק גמר של אליפות העולם בכדורגל, זה של מכסיקו 1970. הצבת פרשנים בשידורי חדשות וספורט בטלוויזיה הכרחית. היא לא הייתה מובנת לפני יותר משנות דוֹר. קשה לתאר היום שידורי חדשות ללא הפרשנים שהוזכרו קודם לכן ו/או שידורי כדורסל וכדורגל ללא בראשית עשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת אריה מליניאק ואבי רצון. בעניין הזה הקדים דן שילון את זמנו ותרם תרומה חשובה ביותר להתפתחות העבודה העיתונאית בשידורי הספורט בטלוויזיה .מפני שבעמדת השידור שלוֹ ב- "אָצְטֶקָה" היו רק שתי מערכות אוזניות ודיבור (Head sets ) בעבור שַדָּר אחד ופרשן אחד, מצא דן שילון לנכון לפצל את הפרשנות בין שני השינים. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר נקבע להיות הפרשן של המחצית הראשונה במשחק הגמר וגיורא שפיגל בשנייה. בתקופה ההיא נחשב דן שילון לשַדָּר טוב ומקובל על הצופים אך מי ידע אז בכלל לשָדֵר כדורגל בטלוויזיה. התעוררה רק בעיה אחת בשידור. היא לא הייתה קשורה לאמינותו של שַדָּר הטלוויזיה אלא לאינטגריטי של הפרשן שלוֹ במחצית הראשונה שהדיבור היה הצד החזק שלוֹ. מרדכי שפיגלר הפך במכסיקו 70' לפרשן הכדורגל הראשון בתולדות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית אי פעם. נקרתה בפניו האפשרות להטיל את צִלוֹ על המיקרופון אך הוא פִספֵס אותה . כבר בתחילת השיחה בינו לבין השַדָּר טרם שריקת הפתיחה סִיגֵל לעצמו את סגנון הטריוויה הצפוי והיָרוּד. במצב של תיקו  0 : 0 במשחק בין ברזיל לאיטליה שח מרדכי שפיגלר לדן שילון בלשון קלה ובצורה טִבעית את גרסתו המתמטית למצב, משפט פרשנות באנאלי חסר כל משמעות, כך אמר, "הנבחרת שתבקיע את השער הראשון במצב של תיקו אֶפֶס, היא זאת שתוביל" [1]. אולי הפרשן התלוצץ אולם הקלישאה חסרת התוכן נצרבה על הטייפ ברוחב של שני אינטשים. מדובר בתובנה רדודה. פעולה חשבונית של ילד בכיתה א'. סִפְתַּח פרשנות יָרוּד מאין כמוהו שמִלותיו העידו כאלף עדים על עתידו של מרדכי שפיגלר כפרשן בשנים הבאות. מרדכי שפיגלר היה פרשן שלי במונדיאל ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, וארה"ב 1994. שחקן כדורגל נבון ומוכשר על כר הדשא. פחות ליד המיקרופון. הציפיות ממנו ליד מיקרופון הטלוויזיה היו עצומות. מפני שהיה שחקן מוצלח מאוד וגם אישיות מאירת עיניים, איש שיחה נעים, בעל חוש הומור, מדבר היטב אנגלית וצרפתית, לא מתנשא, ויודע ומכיר את תורת הכדורגל על בורייה טוב יותר מכל אנשי הטלוויזיה גם יחד – אגר בתוכו פוטנציאל טלוויזיוני רב שהכזיב. אני כמובן מדבר בשם עצמי. הבה אחזור שוב למשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 בו הביסה ברזיל בכישרונה העצום את איטליה 1:4. יש חלוקת תפקידים ברורה בעת השידור בין השַדָּר לפרשן (לא רק בשידורי הספורט). השַדָּר נושא בעוֹל תיאור הדרמה ועל הפרשנים מוטל התפקיד להאיר אותה ולהסביר את התופעות המסתתרות מאחורי מילות השַדָּר. לטיב מזלו של דן שילון והציבור הפרשן במחצית השנייה היה גיורא שפיגל. גיורא שפיגל היה דברן קטן לעומת מרדכי שפיגלר אך עלה עליו לאין ארוך בניתוח מהלכי המשחק. גיורא שפיגל ניחן בטביעת עין של מסביר ויכולת של מורה למתמטיקה. הוא כמעט ולא דיבר במחצית השנייה מפני שלא נדרש . לפתע הפנה את תשומת ליבו של דן שילון לתופעה שחזרה על עצמה שוּב ושוּב על כַּר הדֶשֶא ושהייתה יכולה להיות לה השפעה על התוצאה הסופית בהתמודדות .השַדָּר לא יכול היה לאבחן אותה ולעלות עליה בכוחות עצמו. לבטח לא להעניק לה הסבר כה ממצה וברוּר כפי שעשה גיורא שפיגל. גם רוב הצופים לא יכלו לזהות אותה. "דן שילון", אמר גיורא שפיגל ואִבְחֵן את התופעה בעין המקצועית שלו, "שים לֵב שזָ'אִירְזִינְיוׁ הקיצוני הימני של ברזיל מושך כל הזמן עמוֹק לצד שמאל את השומר האיטלקי האישי שלו המֵגן גִ'יאָנִי פָאקֶטִי ומפנה בכך שטח גדול בלתי מכוסה בצד ימין . נוצר חלל בהגנה האיטלקית ואם ברזיל תנצל את הדבר אולי יובקע בשל כך שער לטובתה מאגף ימין". אח"כ השתתק. לא חלף זמן ארוך מידי ולשטח החשוף בצד ימין הגיח באמת בתנועה מהירה מֵגן נבחרת ברזיל קָארְלוֹס – אָלְבֶּרְטוֹ. הוא קיבל מסירה מדוּדה על סרגל מפֶּלֶה לאזור הפנוי וכבש משם את שערה של איטליה בבעיטה חזקה ושטוחה וקבע את תוצאת המשחק 1:4 לברזיל. דן שילון שידֵר בקולו בהתלהבות רבה את השער ואת שמחת הניצחון של שחקני ברזיל בעקבותיו אך גיורא שפיגל נשאר שָלֵיו ומנוּמס דיוֹ כדי לא להתערב בשידור ונמנע מלומר את הקלישאה, "אמרתי לך דן…!". גיורא שפיגל היה פרשן כדורגל ענייני ועָנָיו. החַיִץ שחצץ באותו יום ראשון – 21 ביוני 1970 בעמדת השידור ב- "אָצְטֶקָה" בין אֵיכוּת הפרשנות של גיורא שפיגל במחצית השנייה לדברי הטריוויה של מרדכי שפיגלר במחצית הראשונה, דמה לקו המפריד בין אור היום לחושך הלילה. הגדרה מפתיעה מפני שמרדכי שפיגלר הוא אדם נבון גם מחוץ לכר הדשא. הצלחתו של גיורא שפיגל כפרשן כדורגל שמצייר את תמונת המשחק במשפטים ספורים בלבד הסבה נזק למרדכי שפיגלר ולפרשני ספורט מסוגו של מרדכי שפיגלר. פרשנות כה מחודדת ואיכותית שהשמיע גיורא שפיגל באוזני דן שילון ניצבה כסמן טלוויזיוני כללי – בארץ וגם בעולם. יתד בוהקת. תהום פעורה שאיננה ניתנת לעולם לגישור בין הפרשן לקשקשן . בין המסבירן לברברן. בין העיקר לטָפֵל. פרשנותו של גיורא שפיגל במונדיאל מכסיקו 1970 היא ציון דרך ונדבך חשוב בהתפתחות פרשנות הספורט בטלוויזיה בכלל והכדורגל בפרט. המֶסֶר שָנוּן : פרשנות ושַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה מבוססות על משפטים קצרים, ברורים, ופשוטים.

[1] הערה : ראה את הטייפים המקוריים 2" בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד (בן 80 היום) נמנה ב- 1968 במשך תקופה קצרה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. ב- 13 בנובמבר 1968 התקיים הדרבי התל אביבי בכדורסל בין מכבי ת"א ל הפועל ת"א באצטדיון "בלומפילד" ביפו. הוקם מגרש פרקט מאולתר ורבבת צופים גדשה את יציעי האצטדיון . ההתמודדות הספורטיבית הזאת עוררה עניין עצום בציבור ושני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה נענו לאתגר השידור הישיר שהיה אז מבצע הנדסי מסובך. גדעון הוד נקבע להיות השדר המוביל . הוא בחר בזוהר כהן לשמש פרשן לצדו. כששאלתי אותו מדוע דווקא זוהר כהן השיב כי העדיף אותו מפני שבשעתו שיחק בהצטיינות בשני המועדונים האלה של הפועל ת"א ומכבי ת"א. זה היה השידור הישיר הראשון בהיסטוריה הטלוויזיונית של משחק כדורסל בארץ בלוויית שדר מוביל + פרשן. בימאי השידור הישיר ההוא היה חגי מאוטנר. המשחק לווה בסקרנות ומתח רב גם בגלל שה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית בראשות המזכ"ל שלה ד"ר וויליאם ג'ונס אסרה על שחקן הפועל ת"א יהודי – אמריקני בשם בארי לייבוביץ' בן 22 ליטול חלק במשחק בעקבות תלונה של מכבי ת"א אודות עברו המקצועני בארה"ב. גם בלעדיו ניצחה הפועל ת"א את מכבי ת"א 70:78. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצחה. היא הוכיחה כי היא בעלת תושייה ומסוגלת להתמודד עם אתגרי שידור סבוכים שנבעו מהקושי בהעברת סיגנל הטלוויזיה ממקומות ההתרחשות ל- Master Control בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. גדעון הוד והפרשן האקראי זוהר כהן היו צוות השידור הראשון ששידר ישיר משחק כדורסל בארץ ב- 13 בנובמבר 1968. זוהר כהן עשה טובה לגדעון הוד. הוא אומנם קנה מוניטין אולם רשות השידור לא שילמה לו.

קיץ 1972. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ייבדל לחיים ארוכים אישרו לדן שילון ולסגנו אלכס גלעדי לטוס עם הבימאית וורדינה ארז ז"ל לאולימפיאדת מינכן 1972 כדי להפיק ולשדר ישיר משם את האירועים המרכזיים. דן שילון ואלכס גלעדי נתקלו במינכן במקרה בד"ר גלעד וויינגרטן וביקשו ממנו שיעשה להם טובה וישמש פרשן בשתי עמדות השידור האולימפיות, בא"ק ובשחייה, לצדו של השדר המוביל נסים קיוויתי. ד"ר גלעד וויינגרטן שבא מעולם הא"ק עשה להם טובה וקנה לעצמו שֵם (למרות שבבריכת השחייה האולימפית לא היה לו הרבה מה לומר). רשות השידור לא שילמה לו על תרומתו המקצועית ההיא אפילו פרוטה. מוסד פרשנות הספורט נתפש כנטול חשיבות וחסר ערך.

בריצת המרתון שנערכה באולימפיאדת מלבורן 1956 ניצח הרץ הצרפתי אלן מימון לראשנה בחייו את הרץ הצ'כוסלובקי אמיל זטופק מי שזכה בשלוש מדליות זהב ארבע שנים קודם לכן במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 בריצות הארוכות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון. משנכנס אלן מימון בשערי האצטדיון האולימפי במלבורן להקפה האחרונה, הסב מבטו לאחור, כדי לראות אם מישהו מהרצים האחרים נמצא בסביבה שמסכן את זכייתו במדליית הזהב. בעיקר עניין אותו לדעת היכן נמצא יריבו הצ'כוסלובקי המושבע אמיל זטופק. בימאי הטלוויזיה הקולנוע היהודי – אמריקני המנוח באד גרינספאן (2010 – 1926) תיעד את הסצנה ההיא בסרט הטלוויזיה הדוקומנטרי שלו "OLYMPIA". כך כתב את הטקסט הקצר, הברור, והפשוט שתיאר את הרגע : "Alan Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there" , טקסט נפלא שקולע "בול" מפני שהוא קצר, ברור, ופשוט.

אריה מליניאק ואבי רצון וגם פרשני הספורט האולימפיים ד"ר גלעד וויינגרטן (א"ק), יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (שחייה), ו- ז'קי ווישנייה (התעמלות) הטילו צל כבד על מרבית פרשני הכדורגל ועל תרבות פרשנות הכדורגל. אינני יודע האם ערוץ 1 מלמד ומכשיר היום את הפרשנים שלו, אין לי מושג האם מערכת הספורט של ערוץ 1 מקיימת דיוני פוסט מורטם והפקת לקחים, האם מתנהלות ישיבות מערכת, האם נערכים ניתוחים, והאם מתקיימת ביקורת עצמית והיערכות מחודשת לקראת השידורים הבאים. פרשנות הספורט היא עסק מורכב ונזיל. לא כל פרשן מיומן ויודע מה לומר וכיצד לבאר ברגעי אמת לצופים שלו את המתרחש בזירות הספורט. דוגמא מצוינת המבהירה כמה העסק סבוך ואת הצורך לקרוא במהירות ובמדויק את מפת הקרב נקרתה בפניי ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו ניצחה הפועל ירושלים (עם עדי גורדון הדומיננטי) את מכבי ת"א 65:67 מסל בשנייה האחרונה של המשחק של עדי גורדון . צוות השידור שלי בעמדת השידור בהיכל כלל את השַדָּר המוביל אורי לוי ואת שני הפרשנים גדי קידר ו- דיוויד בלאט . 0:25 שניות לסיום המשחק במצב של תוצאת תיקו 65:65 ביקשה קבוצת הפועל ירושלים בראשות מאמנה פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין פסק זמן. בפסק הזמן הזה שמשכו כ- 60 (שישים) שניות התחולל מאבק גלוי וסמוי בלתי מקובל (בעברית ובאנגלית) בין המאמן פיני גרשון לבין הקפטן שלו עדי גורדון הנוגע לדרך ולאופציות שהקבוצה הירושלמית צריכה לנקוט כדי להכריע את המשחק. מן הסתם הדיון נוגע גם בצוות השידור שלי, השדר אורי לוי ושני פרשניו גדי קידר ודיוויד בלאט. פסק הזמן הזה צולם והוקלט במלואו היטב וביסודיות בעת השידור הישיר ההוא . הדיון סביב פענוח הטקסט שהתנהל בין פיני גרשון לעדי גורדון ב- Time out ההוא והפרשנות והבנת המונח "OPEN", רלוונטיים גם לימינו אנו באוקטובר 2014. המשחק הדרמטי וההפכפך הסתיים כאמור בתוצאה המפתיעה 65:67 אולם השדר המוביל שלי אורי לוי לא יכול היה להתאים את עצמו לדרמת הכדורסל ההיא וסיומה הבלתי צפוי בשל גוון קולו החלש. את קבוצת מכבי ת"א אימן אז צבי שרף שתִגְבֵּרָה את שורותיה בשחקן ה- NBA הנודע טום צ'יימברס.

תזכורת 20. אוקטובר 2014 : אני סמוך ובטוח שניתן להשתמש בטקסטים של פרשנות קצרים יותר ויעילים יותר . הטלוויזיה היא Media וויזואלית. לכן במקרים רבים השדר והפרשן מצווים להחריש. ערוץ 1 מחזיק בזכויות שידורים בלעדיות של המשחקים המרכזיים השבועיים בשתי ליגות העל של הכדורסל והכדורגל. לפחות בכל הנוגע לכדורסל הוא יכול לעשות את עבודתו טוב יותר. הוא חייב לשפר את פס הקול.

 סוף הפוסט מס' 624 : הועלה לאוויר ביום שישי – 19 באוגוסט 2016.