הערה 1 : המידע ב- בלוג על כל תכולת המחקר שלו לרבות הטקסט + התמונות והצילומים כפופים לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי אולם הוא כפוף באופן מפורש לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 621 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 10 באוגוסט 2016.

————————————————————————————————-

פרפרת 1 : ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר בכנסת : "ישפוט העם בקלפי – ישלוט העם בשלט". בנימין "ביבי" נתניהו איננו טיפש – העַם טיפש. לכן יצחק "בוז'י" הרצוג יצטרך להחליף את העַם אם נותרה בו עדיין הכמיהה להיות אֵי פעם ראש ממשלה.

פרפרת 2 : ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעל זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת ריו 2016 החמיץ אתמול את משחה הגמר 100 מ' פרפר לנשים ולא העביר אותו בשידור ישיר. במשחה הזה ניצחה השוודית שרה סוישטרום בת 23 וזכתה במדליית הזהב.

פרפרת 3 : אזרחי ישראל מצווים לקרוא את כתבתו של העיתונאי נתי טוקר, "נתניהו : מצטער על הקמת התאגיד, זה חמק לי ב- צוק איתן", מתפרסמת היום, יום שלישי – 9 באוגוסט 2016 במוסף הכלכלי "TheMarker" של עיתון ה"ארץ", כדי להבין את התובנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנוגעת לתאגיד השידור הציבורי החדש.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אולימפיאדת ריו 2016. שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו דה ז'אניירו 2016 מירי נבו, עמיחי שפיגלר, ומשה גרטל מהווים אכזבה גדולה כל אחד בתחום המקצוע שלו עם פתיחת השידורים הישירים של האולימפיאדה ה- 31 במניין הזמן החדש. אינטלקטואלית וגם אולימפית. הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף ניצחה באולימפיאדת ברצלונה 1992 את יעל ארד. מרחב טעויות השיפוט בספורט הג'ודו – גדול (!). השופטים שגו בפרשנות שלהם בסיטואציה גורלית אחת בקרב ההוא לפני 24 שנים משהעניקו את הניצחון משום מה לג'ודוקא הישראלית. מלאו 52 שנים לאהבתי הישנה לענף הג'ודו מאז חזיתי לראשונה ב- ווירטואוז הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) זוכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964. מלאו שנתיים למבצע "צוק איתן". אִישֵי עַל ארצישראליים יוסף טרומפלדור הי"ד וברל כצנלסון ז"ל. פוסט מס' 621. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אנוכי כתב, שדר, עורך, ומפיק בראשית דרכי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום CBC  קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי את אולימפיאדת ברצלונה 1992.

אוסף של מסמכים שנשמרו מתעדים לא רק את מחלוקת ה- Off tube ואת המצב הגרוטסקי שאליו נקלעה רשות השידור בראשית שנות ה- 2000 של המאה ה- 21, אלא משרטטים גם את האווירה העגומה והעכורה שנוצרה בכל שורות ורבדי טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מנהיגות וניהול רדודים של המנכ"ל יוסף בר-אל וגם של קודמיו המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומנכ"ל רשות השידור בשנים 2001 – 1998, אורי פורת ז"ל. שורה של אנשים בלתי מהימנים ולא מוכשרים הופקדה ע"י הפוליטיקאים להיות אחראים על השידור הציבורי. הבקיעים הענקיים שנוצרו באדמת רשות השידור דמו לרעידת אדמה הרסנית. זאת הייתה תחילת הסוף.

שנים רבות המתנתי וייחלתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום ז"ל. מצִדִי זה היה בסדר אילו נבחרו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור דן שילון ו/או אלכס גלעדי ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. על כל פנים מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני שנוצר בתקופתו של יוסף בר-אל. רִיק מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי תעשיית הטלוויזיה. מייד שיגרתי לו למוטי קירשנבאום ז"ל את הרהורי לִבִּי, בכתב ידי, ובדם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחום העשייה שלי בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוסף בר-אל. רציתי שמוטי קירשנבאום יֶידָע מה התחולל ו- שרר כאן בשלוש השנים האלה. עליבות ורדידות שלא נודעו כמותן עד אז בתולדות השידור הציבורי. טראומה טלוויזיונית. מוטי קירשנבאום קרא את המסמך ההוא וידע היטב במה המדובר. בתוך חודשים ספורים הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו בקיץ 1993 את יאיר שטרן.

עד אמצע חודש מארס 1992 לא מונה וועד מנהל לרשות השידור ולא יו"ר וועד מנהל של רשות השידור. לכן תקציב רשות השידור לאותה שנה טרם אושר ולא ניתן היה לגבות את האגרה. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל פעל בחלל ריק וסירב בכל תוקף להתחייב בעצמו לסכומים הכספיים הגדולים עבור הדרישות הטכניות והלוגיסטיות רבות הפנים שהצגתי בפניו ואותם היינו אמורים לשָלֵם מראש לקבוצת הטלוויזיה המבצעית מיסודה של הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE (ראשי תיבות של Television Espania), הקרויה : 'RTO 92 (ראשי תיבות של Radio Television Olympics 92) בראשות הספרדי מנואל "מנולו" רומרו. קבוצת 'RTO 92 הספרדית שמנתה 3000 (שלושת אלפים) עובדים שימשה Host broadcaster בינלאומי והיא שהפיקה את סיגנל שידורי המשחקים האולימפיים עבור כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות. אַרְיֵה מֶקֶל המַתּוּן והַזהִיר ראה במתן גושפנקא משלוֹ להוצאות בסדר גודל כזה לצורך הפקת אולימפיאדת ברצלונה 1992 בלא אישור מסודר של הוועד המנהל, הפרת חוק התקציב של רשות השידור. פשוטו כמשמעו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוב התגלו כגופים בירוקראטיים ומסורבלים. נקלעתי לדוחק זמן חמור. ב- 1986 העניק הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשות הנשיא חואן אנטוניו סאמאראנש לברצלונה בירת מחוז קאטאלוניה את הזכות לארח את האולימפיאדה ה- 25 במניין העת החדשה. בזכויות השידורים של ההצגה הגדולה בתבל התעניינו מלבד איגוד השידור האירופי (EBU) גם רשתות טלוויזיה מסחריות ועשירות באירופה, כמו ערוץ הטלוויזיה האיטלקי "קָאנַאל צִ'ינְקוּאֶה" של סילביו ברלוסקוני ואחרים. התפתח מו"מ תחרותי בו העניק נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הספרדי המנוח חואן אנטוניו סאמאראנש עדיפות לשידור הציבורי הבינלאומי אך דרש ממנו את מלוא פוטנציאל התמורה הכספית. ב- 30 במארס 1989 חתם ה- EBU בראשות המזכ"ל הבלגי שלו (אוהד מובהק של ישראל) מר רג'יס דה קאלברמאטן (Regis de Kalbermatten) על חוזה זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 עם IOC בו ה- EBU מתחייב לשלם סך של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר [3]. הסכום הזה כלל גם את הקמת מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). ה- Break down של ס"ה של התשלום הכללי בן 90 מיליון דולר היה כלהלן :

1. ה- EBU ישלם 66.000000 (שישים ושישה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים.
2. ה- EBU ישלם תוספת של 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר (סך כולל של 90.00000 (תשעים מיליון) דולר עבור הקמה ומיסוד ה- IBC בברצלונה.
3. רשת הטלוויזיה הציבורית הספרדית TVE שהיא חברה פעילה ב- EBU תשלם 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר מכיסה מתוך התשלום הכולל הנוסף של EBU ע"ס של 24.000000 דולר, כדי להשלים לסך הנ"ל שתקרת הגג שלו ניצבת כאמור על 90.000000 (תשעים מיליון) דולר .

גרף זכויות השידורים האולימפי נסק מעלה בשיטתיות ובעקביות. האולימפיאדה הפכה להצגת הספורט הגדולה, המגוונת, והמיטבית בתבל. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ניצל את העניין האולימפי והסקרנות האולימפית הגלובליים ובד בבד גם את הגאות והפריחה הכלכלית הבינלאומית בעיקר האירופית והאמריקאית בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת וייקר את זכויות השידורים האולימפיות. יוקר זכויות השידורים ששילמו רשתות השידור הציבוריות באירופה המסונפות ל- EBU עבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 היתמר מעלה לגבהים חדשים, ב- % 321 (שלוש מאות עשרים ואחד אחוזים) יותר לעומת תשלום הזכויות בן 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר ששילם ה- EBU עבור זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים ב- סיאול 1988. זאת היה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר ומן ההיבט ההיסטורי כנראה בלתי נמנעת. איגודי השידור הציבוריים בעולם ובראשם ה- EBU העשיר לא הסכימו לוותר בשום אופן למְשָדֵר המסחרי הבינלאומי על אובייקט השידור האולימפי. IOC ובראשו נשיאו חואן אנטוניו סאמאראנש (Juan Antonio Samaranch) ויועצו וידידו הקרוב נשיא ה- IAAF (התאחדות ה- א"ק הבינלאומית) האיטלקי המנוח פרימו נביולו (Primo Nebiolo) ניצלו כאמור את המצב והעלו את גרף המחירים. הטלקס שנחת על שולחני באותו יום של 30 במארס 1989 והיה חתום ע"י רֶגִ'יס קאלברמאטן הסביר את תוצאת המו"מ היקרה של ה- EBU עם IOC הנוגע לאולימפיאדת ברצלונה 1992, והצביע שוב על העובדה כי ווקטורים מסחריים עשירים פועלים זה מכבר בתוככי תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומהווים קונקורנציה חזקה לשידור הציבורי. רוחות עזות נשבו מבחוץ בכיוון השידור הטלוויזיוני הציבורי וניסו לכופף אותו. יתירה מזאת : להכניע אותו. 90000000 (תשעים מיליון) דולר היוו תשלום נוצץ והעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו מיהר לפרסם את הסכום לקוראיו על פי הנתונים שקיבל מה- EBU. זה היה שבע שנים לפני הופעתו של המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirsh) שגזל ב- 1996 מ- EBU (איגוד השידור האירופי) את זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006.

טקסט מסמך : אפריל 1989. ידיעה מרכזית מטעם סוכנות Reuters בעיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו, המספרת על פי מידה מה- EBU אודות רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י רשתות הטלוויזיה של ה- EBU בגובה של 90.000000 דולר ע"י ה- EBU . (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך :  30 במארס 1989 . זהו הטלקס של מזכ"ל ה- EBU  (איגוד השידור האירופי) רג'יס דה קאלברמאטן הנוגע לרכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י האיגוד תמורת סכום של 90000000 (תשעים מיליון) דולר . הוא הועבר מייד לידיעתם של מנהל הטלוויזיה חיים יבין , מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן , וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בחלוף ארבעה ימים שלחתי לשלושת הבוסים שלי ב- 4 באפריל 1989 תזכורת כפי שהופיעה בכותרת של העיתון "HERALD TRIBUNE" בהוצאה האירופית שלו. נותרו יותר משלוש שנים עד לטקס הפתיחה של אולימפיאדת ברצלונה 1992. פרק זמן לא ארוך כשמדובר בהכנות כל כך אינטנסיביות ויקרות בתוככי השידור הציבורי האיטי והמסורבל.

טקסט מסמך :  4  באפריל 1989. תזכורת אולימפית העוסקת בזכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1991 תשעה חודשים בטרם טקס הפתיחה השלימו רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם את הכנות הכיסוי שלהן. הן היו הרוב. המיעוט ואנחנו בתוכו השתכשכו עדיין במי המדמנה של חיכוכים, ביורוקרטיה, מינויים, מריבות, ו- וויכוחים. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל כתב מכתב רשמי מנומס ומנומק ב- 1 בנובמבר 1991 לשני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU הנורווגי יָארְלֶה הוֹיְסַאטֶר ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי (מבלי לשתף את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל), בו הוא מסביר מדוע רשות השידור הציבורית של ישראל מבקשת באופן רשמי לדחות את מועד האקרדיטציה (Accreditation) של ציוותי השידור שלה בטלוויזיה וברדיו שייטלו חלק בשידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 [4].

טקסט מסמך :  1 בנובמבר 1991. זהו מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למנולו רומרו מנהל קבוצת RTO 92 ויארלה הויסאטר ראש הקבוצה המבצעית של ה- EBU, הנוגע לבקשת הדחייה של משלוח טפסי ה- Accreditations של ציוותי השידור של הטלוויזיה והרדיו האמורים לסקר את אולימפיאדת ברצלונה 92. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשמונה חודשים וחצי לפני טקס הפתיחה בברצלונה לא הייתה לנו עדיין את האולימפיאדה של 1992 ביד. לא ניתן לי להפיק אותה ולא הורשיתי ע"י הבוסים שלי לפסוע אפילו פסיעה אחת קטנה לפנים. מעולם לא קרה עיכוב כזה בתולדות רשות השידור. מכונת ההפקה הטכנולוגית והלוגיסטית שלי נתקעה. הוויכוחים הפוליטיים הנוגעים למינויי העַל ברשות בלם כל קִדְמָה של שידור. הייתי מודאג מאוד ובלחץ גדול.

רק בראשית חודש אפריל 1992 משמוּנָה לשמחתי עו"ד מִיכָה יִנוֹן איש המפד"ל  ע"י ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור החלו לזוז דברים. ראש הממשלה העדיף את מִיכָה יִנוֹן על פני מועמד אחר מטעם המפד"ל, אוּרִי פַלָח. בואו של מר מִיכָה יִנוֹן (איש רציני בעל יכולות , וגם ישר והגון) ב- רגע האחרון, הציל את הפקת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. ברכתי אותו ובישרתי על מינויו במכתב אישי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ששהה באותה עת בארה"ב [5]. בחודש מאי 1992 אושר התקציב סופית ע"י וועדת הכספים של הכנסת. זה לא ייאמן אבל זאת הייתה האמת. רק כחודשיים אולי חודשיים וחצי לפני תחילת המשחקים קיבלתי אוֹר ירוק מהמנכ"ל אריה מֶקֶל, היו"ר מיכה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, ולהזמין את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנדרשים ונחוצים להפקה ולשידורים ישירים כה מורכבים ומסובכים. נקלעתי לדוחק זמן עצום. זאת הייתה עליבות בהתגלמותה ששום מפיק שידורים אולימפיים ב- EBU וגם ברחבי העולם לא התנסה בה ולא חווה אותה. במידה רבה הייתי בר מזל מפני ששני ראשי ה- Operation Group של ה- EBU באולימפיאדת ברצלונה 1992 הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) שמרו לי חֶסֶד נעורים, פשוטו כמשמעו.

טקסט תמונה : 9 באפריל  1992. שר החינוך זבולון המר ז"ל ממנה בשם ממשלת ישראל את עו"ד מר מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל. ללא סיועו המאסיבי של מיכה ינון היה בלתי אפשרי להניע את גלגלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהפיק ולנהל את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים התמונה מימין לשמאל : היו"ר היוצא אהרון הראל ז"ל, שר החינוך זבולון המר ז"ל, היו"ר הנכנס עו"ד מיכה ינון יבד"ל, והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (אביו של הלשונאי אבשלום קור). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רק לאחר מינויו של עו"ד מיכה ינון במארס – אפריל 1992 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור העברתי את הפקת ברצלונה 92' להילוך חמישי בתמיכת מִיכָה יִנוֹן עצמו וגם אַרְיֵה מֶקֶל. בכמה עניינים ומקומות איחרתי את המועד. למשל : לא נותרו עמדות שידור בהיכל הג'ודו בקומפלקס האולימפי של ברצלונה 1992. נגזר על אורי לוי לשדר ישיר את תחרויות הג'ודו האולימפיות בברצלונה מעמדת Off tube שנשכרה על ידי ב- IBC במדריד. על פרשן הג'ודו המצוין שלנו אלוף הג'ודו רב המוניטין של ישראל בעת ההיא יונה מלניק נכפה לעשות זאת Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים.

[1] ראה נספח : מכתבי למנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה מ- 28  במאי  1993 הנוגע לעליבות לוח השידורים בימי חמישי בשבוע   והסטת "מבט ספורט" משמונה בערב לשידור בחצות וחצי  מזמן צפייה ראשי בשמונה בערב , לשידורו אחרי חצות (ב-  00.25) .

[2] ראה נספח : מכתבי לדוד יוגב מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מתאריך 13 ביוני 1993, ונושאו "דלוּת עבודת המאסטר בשבת".

[3] ה- EBU שילם 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון)דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988.

[4] ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ליארלה הויסאטר ומנולו רומרו ב- 1 בנובמבר 1991, המבקש לדחות את מועד שליחת ה- Accreditations לאולימפיאדת ברצלונה 1992, בשל היעדר יו"ר וועד מנהל והיעדר תקציב. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לא דיווח על מכתבו זה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל.

[5] ראה נספח : מכתבי (באמצעות פקס) למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל השוהה בארה"ב בתאריך  16 במרס 1992, המודיע לו על בחירת מיכה ינון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

אולימפיאדת ריו 2016. שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו דה ז'אניירו 2016 מירי נבו, עמיחי שפיגלר, ומשה גרטל מהווים אכזבה גדולה כל אחד בתחום המקצוע שלו עם פתיחת השידורים הישירים של האולימפיאדה ה- 31 במניין הזמן החדש. אינטלקטואלית וגם אולימפית. הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף ניצחה באולימפיאדת ברצלונה 1992 את יעל ארד. מרחב טעויות השיפוט בספורט הג'ודו – גדול (!). השופטים שגו בפרשנות שלהם בסיטואציה גורלית אחת בקרב משהעניקו את הניצחון ההוא לפני 24 שנים משום מה לג'ודוקא הישראלית. מלאו 52 שנים לאהבתי הישנה לענף הג'ודו מאז חזיתי לראשונה ב- ווירטואוז הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) זוכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964. מלאו שנתיים למבצע "צוק איתן". אישי על ארצישראליים יוסף טרומפלדור הי"ד וברל כצנלסון ז"ל. פוסט מס' 621. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ובחלוף שלושה חודשים מינוי הקבע שלו ב- 2 ביוני 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. התמונה צולמה בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ידי את אליפות העולם ה- 6 בא"ק אתונה – יוון, שלוש שנים בטרם אולימפיאדת סידני 2000. בתוך נבכי ההפקה של אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997 הובררו ממדי ההפקה הענקית של אולימפיאדת סידני 2000. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר אלכס גלעדי (במרכז, סגן נשיא בכיר ב- NBC, חבר IOC, נשיא "קשת", ו- מי שכיהן אז כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ונושא בתפקיד הרם גם היום), ומהנדס הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סעדיה קאראוואני (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא לראשונה בחייו בעל זכויות השידורים הבלעדי במדינת ישראל של כיסוי וסיקור המשחקים האולימפיים, אלה של האולימפיאדה ה- 31 במניין הזמן החדש, ריו דה ז'אניירו 2016. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שילם ל- IOC זכויות שידורים על סך של כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. מדובר בהערכה שלי בלבד. ברור לחלוטין שמדובר בטעם גדול לפגם ציבורי. יתירה מזאת : לא רק שהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מסרבת למסור לאותו ציבור הישראלי שמממן אותה במיטב כספו, את הנתון המדויק, כמה באמת היא שילמה זכויות שידורים לוועד האולימפי הבינלאומי, אלא אותה ההנהלה מחביאה ממנו מאותו הציבור הישראלי זה שנושף חמצן נקי לכדוריות הדם האדומות הזורמות בעורקי הכבלים שלה, גם את נתוני הרייטינג והמדרוג האולימפיים. כאילו מדובר במידע סודי מְסֻוָוג הנוגע לשב"כ ולמוסד ולא לציבור הישראלית שמממן את קיומה. מאידך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמפעיל את הערוצים מס' 55, 56, 26, 57, ו- 58 אמור לשדר מריו 2016 סך פנטסטי של 1080 שעות שידור. שום רשת טלוויזיה ארצית איננה יכולה להתמודד עם נתון מתמטי ענקי ומרשים שכזה. אנוכי רק יכולתי לחלום בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על תקשורת המונים כזאת המבוססת על טכנולוגיה של טלוויזיה בכבלים. ושוב מאידך : למרות כמות שעות השידור, איכות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 נפגעה, נפגעת, וממשיכה להיות פגיעה גם עכשיו בהיבטי ה- Live commentary וה- Play by play ע"י שני השדרנים המובילים, משה גרטל מבריכת השחייה ועמיחי שפיגלר מהיכל ההתעמלות, וגם ע"י השדרנית המובילה מירי נבו מהיכל הג'ודו. פער הידע, המומחיות, רמת ההתמחות, הכרת החוקה ומבנה הניקוד, ו- הכרת ההיסטוריה הארוכה של הענף האולימפי המרהיב הזה, בין פרשן ההתעמלות המצוין אִילָן גָזִית לבין השדרן המוביל שלו בענף אולימפי תנועתי כה מורכב ומסובך, הוא רָב מידי ולכן מוחק לחלוטין את אישיותו וכישרונו הטלוויזיוני של עמיחי שפיגלר. עמיחי שפיגלר מצטייר כטירון ירוק שנקלע בטעות למוקדי ההתרחשויות בהיכל ההתעמלות בריו 2016 שם ממוקמים מכשירי ההתעמלות לגברים ונשים של המקבילים, המתח, הטבעות, סוס הסמוכות והקפיצות, מזרן הקרקע, הקורה, ו- המקבילים המדורגים. הוא הולך לאיבוד שָם. לא שורר שום Match up בין הפרשן לשדר המוביל שלו אִילָן גָזִית מטיל צֵל ענק על עמיחי שפיגלר שמשולל כל יֶדָע בתחום והופך אותו באִבְחָה לשַדְרָן רֶצֶף לא חשוב וקריין הודעות. מצב דומה שורר בהיכל הג'ודו : הפרש הידע בתחום בין הפרשן אריק זאבי למירי נבו גדול מידי. אריק זאבי גורר את מירי נבו מאחוריו, ומכריח אותה להפוך לקריינית רֶצֶף פטפטנית בלתי חיונית בעמדת השידור המשותפת שלהם בריו 2016 וסוג של כרוז של שֵמוֹת והודעות קישור. בעצם אריק זאבי לוקח את היוזמה והופך את עצמו גם לשדר המוביל ומייתר את מירי נבו בעמדת השידור. אני רושם כמובן את העובדות הללו בשמי בלבד. זוהי דעתי האישית. מפריע לי שלא שוררת קורלאציה בין שדרנית הג'ודו לפרשן הג'ודו וש- ההבנה שלה בתחום הג'ודו מוגבלת מידי. הסיפור בבריכת השחייה שונה אולם איננו טוב יותר. השַדְרָן המוביל משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך צ'יש שני אנשים בני 70 שנים, שרואים במיקרופון צעצוע פרטי שלהם, מתנהגים כמו שני ילדים קטנים ופטפטנים, מתחפשים ללא בושה לזָמָר אריק איינשטיין ז"ל, שניהם נטולי כבוד ומכובדות, מתבלבלים, מסתבכים שוב ושוב, נכשלים, חוזרים בעצמם, משבשים שֵמוֹת בכמות בלתי תיאמן, לא מבינים גם היום כי חייבת לשרור סינכרוניזציה בין קוֹלָם לבין סיגנל הטלוויזיה, ושניהם לא מבינים את חלוקת העבודה בעמדת השידור בין השדר המוביל לבין הפרשן הצמוד אליו ואת תפקידו הספציפי הפרשן. משה גרטל וברוך צ'יש עושים שוב ושוב מעשי קונדס טלוויזיוניים ומובילים את אי הנבונות הקיצונית הטלוויזיונית שלהם לעבר סַף הטִמְטוּם. לא יכול להיות שהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננה מבחינה בהופעתם הכושלת המשותפת של משה גרטל וברוך צ'יש ואיננה מתערבת בנעשה. מי שמציל את המצב לפי שעה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא המגיש המוביל את אולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מר אלי אילדיס. אינני מכיר אותו אישית, אולם באישיותו והופעתו הטלוויזיונית על המסך וגם יכולת מינון וכתיבת טקסטים מאופקים הוא מפגין לא רק ידע  ו- מכובדות, אלא גם רצינות ו- נבונות. זה המון בתעשיית הטלוויזיה. מבחן הכוח, האמינות, והמהימנות הציבורית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 טרם הסתיים. ממתין לו מכשול נוסף בדמותן של תחרויות ב- א"ק שיחלו ביום שישי – 12 באוגוסט 2016, ועל שידורן אחראיים השדרן המוביל ניב רסקין והפרשן שלו מולי אפשטיין.

השדר משה גרטל והפרשן ד"ר ברוך "בוקי" בבריכת השחייה האולימפית בריו 2016.

כל עמדת שידור בתעשיית טלוויזיה שמכילה יותר מאיש אחד, בכל תחום סיקור (לאו דווקא בזירות הספורט), פועלת על פי החוק הפיסיקאלי הקרוי, "כלים שלובים". כל עמדת שידור בתעשיית הטלוויזיה שכוללת בתוכה שדר מוביל שסימנו (-) ופרשן שסימנו (+), שרויה בבעיה אמיתית מפני על פי חוקי המתמטיקה מינוס ינצח פלוס, ויגרור אותו מטה. כנ"ל להפך. פַּרְשָן שסימנו (-) יגרור מטה שַדָּר שסימנו (+). משה גרטל עושה כל מאמץ להציג את עצמו שוב כאישיות טלוויזיונית מופרכת. הוא ידען שחייה, מתמצא בשחייה הבינלאומית, והיה בשעתו אלוף ישראל בשחייה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת (בסגנון חופשי) בכל המרחקים מ- 100 מ' ועד 1500 מ'. יש לו כמה פלוסים אולם הוא רווי ביותר מידי מינוסים שמביסים את הפלוסים שלו. משה גרטל הוא שַבְּשָן שֵמוֹת אולימפיים בלתי נלאה, של גברים וגם של נשים, עד כדי כך שנדמה כי איננו יודע לקרוא אנגלית. ההתנסחויות שלו מסורבלות ו- בעייתיות. כשהוא מציין למשל בעקבות ניצחונה של האמריקנית קייטי לדקי ב- 400 מ' בסגנון חופשי, "…האימון חייב להיות ב- % 100 כל הזמן כל פעם…", אתה מבין שיש לו קושי בבניית הטקסט. הוא מתכוון שקייטי לדקי אמורה להגיע לשיא המאמץ שלה בכל אימון אולם הוא איננו מצליח להסביר את עצמו ולפגוע בול. דוגמאות ההתנסחויות הבעייתיות שלו רבות מספור. הוא משה גרטל מספר למשל מריו 2016 לצופיו בישראל עאודות שחיינית אחת במשחים המוקדמים ל- 200 מ' בסגנון פרפר לנשים ששואפת חמצן לריאותיה ע"י הפניית הראש הצידה וטוען, "…זה נדיר אבל זה קורה הרבה…". ברגע אחד מצליח להפוך את עצמו לקשקשן קטנוני, ופטפטן בגרוש. וגם משעמם. מדובר לעתים בילד קטן שלא התבגר שחושב שהמיקרופון הוא צעצוע, ומי שמזייף בכל תחילת שידור ישיר מהבריכה האולימפית בריו 2016 את שירו של אריק איינשטיין ז"ל "שבת בבוקר, יום יפה, אִימָּא שותה המון קָפֶה…". במקום אחר הוא מזכיר לצופיו תזכורת טריוויה, "זכרו, שמונת השחיינים המהירים מעפילים לגמר…", אלא מה…האם יש מצב בו דווקא שמונת השחיינים האיטיים מעפילים לגמר…? העמסת אינפורמציית טריוויה לשווא עוד ועוד על קו השידור גורמת למשה גרטל לחצות את קַו הַתֶּפֶר הדק שמפריד בין שידור איכותי לברבור טורדני. הפטפטת המיותרת הזאת מפריעה לצופי הטלוויזיה להאזין לו. משה גרטל (בן 70 היום) מתעקש להפוך את עצמו באמצעות המיקרופון לקוריוז, ומצליח. מעֵין לֵיצָן ומוּקְיוֹן שמשדר לצופיו אִי נְבוֹנוּת קיצונית. יש גבול טלוויזיוני לסוג של שידורים בלתי מכופתרים. אף על פי כן הוא שַדָּר השחייה הטוב בארץ מבין האחרים שלא קיימים כלל במקומותינו. אין שדרני שחייה במדינת ישראל למעט משה גרטל. משה גרטל גורר את הפרשן שלו ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש בעל כורחו לרשלנות. ל- תחתית. שניהם מאבדים שוב ושוב (מבלי שהם כפויים לכך) את סדר הצגת השחיינים והשחייניות גיבורי העלילה במשחים השונים בטרם יריות הזינוק, ומתבלבלים. החשיפה והזיהוי של גיבורי העלילה עם כניסתם לבריכה בקולם של משה גרטל וברוך צ'יש איננו עולה בקנה אחד ולא נעשה בסינכרוניזציה עם סיגנל ה- Video. תופעה מזיקה שמפריעה לצופי הטלוויזיה להזדהות ולהכיר את גיבורי העלילה. היעדר הסינכרוניזציה הנוגעת להצגה מסודרת של גיבורי העלילה, חוזרת על עצמה שוב ושוב. אנוכי מתפלא על העורכים והמפיקים של ערוץ הספורט מס ' 55 בכבלים שמאפשרים למשה גרטל ולפרשן שלו ברוך צ'יש לאבד שוב ושוב כיוון. הם לא רק מטפסים שוב ושוב יחדיו על קו השידור, ממש איש על רעהו ומפריעים אחד לשני, ולא מבינים שכל אחד מהם צריך לדבר בתורו, אלא גם לא שולטים היטב בחומר, אינם בקיאים בו די, ולבטח לא מכירים את הנתונים הגופניים של אותם השחיינים האלופים והשחייניות האלופות המופיעים על מרקעי הטלוויזיה של מדינת ישראל. ברוך צ'יש משדר לצופיו כי, "…השחייניות ההולנדיות הן גבוהות מאוד…", אולם לא מציין גובהן המדויק. נתון הכרחי בשחייה המודרנית. משה גרטל מציין ומדגיש לצופיו כי שחיין הגב הצרפתי קאמיל לאקורט הנוטל חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' לגברים בריו 2016. "… קאמיל לאקורט הוא הגבוה מבין כולם אבל גם הם שחיינים גבוהים…", שַח משה גרטל לצופיו ואיננו מפרט מעבר לכך. רשלן. קיימים גם אי דיוקים שלהם בזיהוי מיקומים ומצבים שונים בתחרויות הרבות. שניהם למשל טוענים שהזינוק של השחיין הסיני סון יאנג הוא איטי. לא נכון. סון יאנג מזנק היטב ויוצר מגע עם המים לפני שחיינים אחרים (ו/או יחד עמם). הנכון שהוא שחיין מחושב ו- אסטרטג שמתחיל את המשחקים שלו בקצב איטי, אולם הוא מזנק למים טוב. משה גרטל וברוך צ'יש מעולם לא מתייחסים לחשיבות נתון המשקל הסגולי של מסת הגוף של השחיינים השחייניות האמור להסביר את סיבת הצִיפָה המצוינת שלהם על פני המים. צִיפָה מיטבית מאפשרת להם להפריד ווקטורים ולהשקיע את כל הכוחות שלהם בהתקדמות לפנים ולא במניעת שקיעת גופם במים. אילו היו שניהם אנשי טלוויזיה חרוצים הם היו מתעניינים בשטח כפות הידיים וכפות הרגליים של השחיינים הגבוהים (2.00 מטרים) והשחייניות הגבוהות (1.85 מ') שהוא גדול יותר משטח כפות ידיהם ורגליהם של השחיינים הנמוכים והשחייניות הנמוכות. כפות ידיים ורגליים גדולות מגדילות את שטח המגע עם המים ואת יכולת הגריפה כמו של משוטים. לכן ההתקדמות במים אמורה להיות מהירה יותר. השחיין האוסטרלי איאן ת'ורפ (1.98 מ') חונן בכפות ידיים ענקיות ואצבעות ארוכות ובכפות רגליים שמידתן 55. כנ"ל השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר ("טרזן") שהתנשא ל- 1.91 מ', חונן אף הוא בכפות ידיים גדולות ומידות כפות רגליים שמידתן 49. ג'וני ווייסמילר ניצח כידוע בשני משחי 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדאם 1928, והיה השחיין הראשון בעולם ששחה 100 מ' בסגנון חופשי מתחת לדקה אחת. ב- 1922 בהיותו בן 18 קבע בארה"ב שיא עולם מדהים ב- 100 בסגנון חופשי בזמן של 57.4 ש'. הנתונים הגופניים של השחיינים והשחייניות אינם חזות הכל אולם מהווים יתרון, לעיתים מכריע, במאבקים על הבכורה בבריכה האולימפית בריו 2016. אילו היו משה גרטל וברוך צ'יש אנשי טלוויזיה חרוצים ורציניים ודבקים במשימות השידורים הישירים שלהם, הם היו הופכים למִשְנָה סְדוּרָה את טקס זיהוי גיבורי וגיבורות העלילה בטרם התרחשותה, ודואגים לחקור ולציין לפחות את גובהם ומשקלם המדויק של כל השחיינים והשחייניות בריו 2016. משה גרטל וברוך צ'יש פוסחים אם כך (באקראי ו/או במתכוון) על מידע חשוב, מרתק, ורלוואנטי הנוגע לגיבורי העלילה בבריכה. בכך הם פוגעים בעצמם ומתנכרים לצופים שלהם. ועוד דבר : הם לעולם אינם מסוגלים לתרגם זמן למרחק. למשל : השחיינית ההונגרייה קטינקה הוסו (מדליית זהב) ניצחה במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון גב לנשים את האמריקנית קטלין בייקר (מדליית כסף) בזמן של 58.45 ש' מול 58.75 ש'. הפרש של 30 מאיות השנייה, אולם משה גרטל וברוך צ'יש אף פעם לא יתרגמו למען צופיהם את עדיפות הזמן של קטינקה הוסו על קטלין בייקר, למרחק. מדובר בפעולה מתמטית פשוטה של מרחק חלקי זמן שחושפת את מהירות תנועתו במים (S חלקי T). קטינקה הוסו עוברת את המרחק של 10000 (עשרת אלפים) סנטימטרים בזמן של 5845 (חמשת אלפים שמונה מאות וארבעים וחמש) מאיות השנייה. כלומר : בממוצע, מהירות השחייה הממוצעת של קטינקה הוסו היא כזאת שבה היא עוברת בכל מאית שנייה אחת מרחק של 1.7 סנטימטר. כלומר בתרגום זמן למרחק ומהירות, קטינקה הוסו הקדימה את קטלין בייקר בחצי מטר. ואילו קטלין בייקר הקדימה את הזוכה במדליית הארד במשחה 100 מ' גב לנשים הקנדית קיילי מאס (Keily Masse) שקבעה 58.76 ש', במאית שנייה אחת ששווה למרחק של 2 סנטימטרים. ועוד דוגמא : האמריקני מייקל פלפס (Michael Phelps) זכה עכשיו בריו 2016 במדליית הזהב במשחה ל- 200 מ' בסגנון פרפר בזמן של 1:53.36 ד'. הוא הקדים את היפני מאסאטו סאקאי (Masato Sakai) ב- 4 מאיות השנייה, 1:53.40 ד'. את זאת כולם רואים. הציבור רק איננו יודע שמהירות השחייה הממוצעת של מייקל פלפס ומאסאטו סאקאי במשחה הנדון של 200 מ' בסגנון פרפר לגברים עומדת על 1.76 סנטימטר בכל מאית שנייה. יתרון זמן של 4 מאיות השנייה בסיום משחה הזה של 200 מ' בסגנון פרפר לגברים העניק למייקל פלפס עדיפות של 7.04 סנטימטרים על יריבו מאסאטו סאקאי וגם את מדליית הזהב. ועוד תהייה : מוזר מאוד שמשה גרטל וברוך צ'יש לא התייחסו שניהם עד לרגע זה לשאלה הניצבת על הפרק במשחקי ריו דה ז'אניירו 2016 : היכן נמצא גבול היכולת האנושית של בן אנוש בשחייה ? בתחרויות ה- א"ק הגיע גבול היכולת האנושית במקצועות השונים לידי מיצוי מכסימאלי (כנראה). שיאי עולם רבים לגברים ונשים בא"ק מחזיקים מעמד כבר עשרות שנים מבלי יכולת לנפץ אותם. ספק אם נראה בריו 2016 שיאי עולם נשברים בא"ק. אולם הבה אשוב לשחייה. בואו ניקח לרגע לדוגמא את שיא העולם החדש שקבעה כעת ב- ריו 2016 השחיינית האמריקנית קייטי לדקי (Katie Ledecky) במשחה למרחק 400 מ' בסגנון חופשי, 3:56.46 דקות. מדהים (!). באולימפיאדת לונדון 2012 השיגה המנצחת הצרפתייה קאמיל מופאט במרחק הזה זמן של 4:01.45 דקות. בואו נבדוק את שיא העולם המדהים של האנגלי אדם פיטי ב- 100 מ' בסגנון חזה שהושג כעת בריו 2016 בתוצאה של 57.13 ש'. המנצח בלונדון 2012 הדרום אפריקני קמרון וואן דר בורג קבע הישג של 58.46 ש'. ה- התקדמות המרשימה של אדם פיטי נושאת עליה רישום של פליאה ותהייה היכן ניצב גבול היכולת האנושית ובד בבד היכן מצוי גבול החוכמה האנושית שמנסה להפוך את האדם לדולפין. גוף האדם הוא מעשה אלוהי נבון שלא הוכשר לחיות במים. האדם נברא לחיות על היבשה. לא רק שלאדם אין זימים אלא גם גופו הוא אנטי תזה לאורגניזם הידרודינאמי. מאידך הנבונות האנושית והידע האנושי מנסים להתחכם לאלוהי הטבע ובכל זאת להכשיר את עצמנו ואת ההתנהגות שלנו לשהייה כזאת ו/או אחרת במים. וגם לשפר את היכולת הגופנית שלנו לגבור ביעילות על התנגדות המים בשעה שאנחנו חותרים לפנים. השחייה האולימפית כפי שקבוצת OBS מצלמת אותה בריו 2016 היא מעשה אומנות נפלא של ממש. אז זה המקום לומר תודה לא רק לגיבורי העלילה בבריכת השחייה אלא גם רוב תודות לאלו שמתעדים אותם במשחקים האולימפיים של ריו דה ז'אניירו 2016, אנשי OBS (!).

משה גרטל וברוך צ'יש הם תערובת טלוויזיונית שטחית לא מוצלחת, חסרת שגשוג, ונעדרת כישרון. אתה מצפה מאנשים בני 70 להתנהגות טלוויזיונית מבוגרת ואחראית, ביקורת עצמית, ומשמעת עצמית. אולם, וזאת כדאי לדעת : אפילו שניהם לא מצליחים לקלקל את חוויית הצפייה הטלוויזיונית הנדירה בשחיינים ובשחייניות הבינלאומיים והישגיהם המופלאים בבריכה האולימפית של ריו 2016. כאמור תחת עינן הפקוחות של עדשות מצלמות הטלוויזיה של קבוצת הטלוויזיה OBS (!).

אלי אילדיס המגיש הראשי של האולפן האולימפי ריו 2016 בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

אלי אילדיס הוא הטוב מבין כוחות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אלי אילדיס מצטייר כבעל הופעה נאה, נושא עמו אישיות סמכותית, ומתארח בסלון ביתי על תקן של דמות טלוויזיונית מהימנה. מהיבט של מגיש וקריין טלוויזיה הוא נמצא סמוך לפסגה הרחק ממשה גרטל, עמיחי שפיגלר, ומירי נבו שמדשדשים בריו דה ז'אניירו הרחוקה. אתה מאמין לאלי אילדיס מידע בשעה שהוא ניצב מולך ומשגר ומוסר לך את המידע האולימפי.

השדרנית מירי נבו והפרשן שלה אריק זאבי בהיכל תחרויות הג'ודו בריו 2016.

אריק זאבי מתגלה מחד כפרשן טלוויזיה אנושי ובעל ידע ליד מיקרופון הג'ודו, ומאידך נחשף קודם לכן כ- שדר טלוויזיה ילדותי בשידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו 2016. היכל הג'ודו הוא סיפור שונה לחלוטין. אריק זאבי אוכל ג'ודו, שותה ג'ודו, ישן ג'ודו, וחולם ג'ודו. בעת השידורים הישירים של תחרויות הג'ודו לגברים ונשים נוטל אריק זאבי את יוזמת המיקרופון בשל ניסיונו העצום, עברו העשיר בתחום, והצלחותיו הרבות על מזרן הג'ודו. מבלי להתכוון הוא הופך בקולו הצעיר והילדותי את השדרנית המובילה שלו מירי נבו בעמדת השידור המשותפת שלהם בהיכל הג'ודו לקריינית רֶצֶף, ל- שדרנית הודעות, ולמעין כרוז של מודעות. פער האיכות בין שניהם בהיכל הג'ודו הוא עצום לטובת אריק זאבי. אף על פי כן יש לו חולשה טלוויזיונית. הוא משולל קול רדיופוני, בולע מעת לעת מילים, ודיקציית הדיבור שלו איננה לגמרי נקייה. נכון שהוא מכסה על החסרונות הללו באמצעות הידע העצום שלו בתחום. שדרנית Play by play חלשה וגם פטפטנית. מירי נבו היא שדרנית שטחית ומרחנית שרחוקה מידענותו ומומחיותו של אריק זאבי בתחום כרחוק דרום מצפון. אריק זאבי מציל אותה מתבוסת מיקרופון. פשוטו כמשמעו. מירי נבו יכולה לצרוח ול- יילל עד מחר אודות מדליית הארד שזכתה בה הג'ודוקא אמיצת הלב שלנו ירדן ג'רבי, אך אין זה הופך אותה ל- שדרנית ג'ודו ולא ל- מומחית לג'ודו. אריק זאבי הוא אולי חבר ופרטנר של מירי נבו אולם בגלל הדומיננטיות שלו הוא גם הטרגדיה שלה בעמדת השידור המשותפת של שניהם.

השדרן עמיחי שפיגלר והפרשן שלו אילן גזית בארמון תחרויות ההתעמלות בריו 2016.

את מה שעושה אריק זאבי למירי נבו מחולל פרשן ההתעמלות אילן גזית בעניינו של השַדָּר המוביל שלו עמיחי שפיגלר. אילן גזית הפך את עמיחי שפיגלר לקריין רֶצֶף. לשדרן מודעות. לכרוז מודעות. עמיחי שפיגלר איננו מתמצא כלל בתורת ההתעמלות העכשווית על מכשירים של הגברים והנשים. הוא לא בקי בהיסטוריה של ההתעמלות האולימפית. אין לו מושג בדרגות הקושי של התרגילים ובמבנה הניקוד וציוני ההישגים של המתעמלים והמתעמלות על המכשירים השונים. הוא טירון ירוק.  השאלה מדוע הסכים שדר הכדורגל עמיחי שפיגלר ליטול לידיו את האחריות לשידורים הישירים של תחרויות ההתעמלות בריו 2016 נותרה חידה לא פתורה. עמיחי שפיגלר נבון ממשה גרטל כאיש טלוויזיה אולם מיקרופון ההתעמלות עושה בו שַמוֹת. אילן גזית הוא פרשן התעמלות עתיר יֶדָע ותוסס שמתאים בקלות את אישיותו המקצועית ל- Media התובענית. אילן גזית מציל את עמיחי שפיגלר ואת הצופים. למרות עמיחי שפיגלר, שידורי ההתעמלות (Artistic Gymnastic) בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הם אטרקציה.

העיתונאית והשדרנית המובילה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מירי נבו נכשלת קליל בעת השידור הישיר מעמדת שידור באצטדיון ה- "מאראקאנה" את טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016. מירי נבו לא מזהה 147 נושאי ונושאות דגלים של המשלחות השונות מתוך 207. עסק עלוב בלתי מתקבל על הדעת.

207 משלחות צעדו ביום שישי – 5 באוגוסט 2016 במשך שעתיים ושמונה דקות בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של ריו 2016. מירי נבו זיהתה לצופיה בישראל רק 60 נושאי דגלים. על 147 אחרים האם פסחה באקראי ? האם במכוון ? האם סתם בגלל בלגן ו- רשלנות שנובעת מהכנת שיעורי בית לקויה ? לך תדע. בכל מקרה מדובר בעיתונאות ושדרות בטלוויזיה בלתי מתקבלות על הדעת. הנה 147 (מאה ארבעים ושבע) המשלחות האולימפיות שמירי נבו לא ידעה ולא הכירה את נושאי ונושאות הדגלים שלהן, ולכן לא היה ביכולתה לערוך לצופי הטלוויזיה בישראל הכרה עמם, כלהלן : יוון, אפגניסטאן, דרום אפריקה, אלבניה, אנדורה, אנגולה, סעודיה, אלג'יריה, נבחרת הפליטים, בנגלאדש, בראבדוס, בחריין, בלארוס, בלגיה, בליז, בנין, ברמודה, ברוניי, בולגריה, בורקינה פאסו, ברונדי, בוטאן, קייפ וורדה, קמרון, קמבודיה, קזחסטאן, איי קאיימאן, הרפובליקה של מרכז אפריקה, צ'ילה, קפריסין, איי קומורוס, קונגו, דרום קוריאה, חוף השנהב, קוסטה ריקה, קרואטיה, קובה, ג'יבוטי, דומיניקה, הרפובליקה הדומיניקנית, סלוואדור, סלובקיה, מיקרונזיה, אסטוניה, אתיופיה, מקדוניה, איי פיג'י, פיליפינים, פינלנד, גאבון, גאמביה, גרנדה, גואם, גואינה, גיניאה המשוונית, גיניאה ביסאו, הונדוראס, הונג קונג, הונגריה, תימן, הודו, אינדונזיה, עיראק, אירלנד, איסלנד, קיריבאטי, לאוס, לסוטו, לטביה, ליבריה, לוב, ליכטנשטיין, מלזיה, מאלאווי, האיים המאלדיביים, איי מארשאל, מרוקו, מאוריציוס, מאוריטניה, מכסיקו, מוזמביק, מונטנגרו, בורמה, נמיביה, נאורו, נפאל, ניקרגואה, ניגריה, ניז'ר, ניו זילאנד, הולנד, פאלאו, פנמה, פפואה, פקיסטאן, פאראגוואי, פורטוגל, קניה, קירגיסטאן, צפון קוריאה, רומניה, רואנדה, איי שלמה, איי סמואה, סמואה האמריקנית, סאן מארינו, סיינט לוצ'יה, איי קיטיס ו- נוויס, סאו טומה, איי סיישל, סנגל, סיירה ליאונה, סוריה, סומאליה, סרי לנקה, סוויזילנד, סודאן, סורינאם, טג'יקיסטאן, תאילנד, טייפה (טאייוואן), טימור, טוגו, טונגה, טוניסיה, טורקמניסטאן, טורקיה, טובאלו, אוגאנדה, וונואטו, וונצואלה, ווייטנאם, איי הבתולה, איי הבתולה הבריטיים, זימבבאואה. מדהים ברשלנות ובשלילה שלו. לא ייאמן…(?) ייאמן…(!).

תזכורת : הפסקת האש במלחמת "צוק איתן" באוגוסט 2014. דמויות עַל בלתי נשכחות בתולדות הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל בשנים ההן שהין 1920 ל- 1939, יוסף טרומפלדור הי"ד וברל כצנלסון ז"ל. 

ממתי מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית עורכת הסכמי הפסקת אש בעת מלחמת "צוק איתן" עם ארגון טרור נאצי ושחצני בשם "חמאס" השוכן ברצועת עזה ואשר חרת וציווה באותיות ברורות ב- דוקטרינה המטורפת שלו על השמדת מדינת ישראל…? ממתי מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית מבקשת רשות מארגון טרור רצחני לחיות בשקט ובשלווה תקופה מסוימת על זמן שָאוּל…? ממתי מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית מבקשת מארגון טרור מתועב לקנות שקט צבאי…? ממתי מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית מודיעה לארגון טרור טוטליטארי כי "שקט ייענה בשקט…" ? ממתי מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית מאמינה לארגון טרור שקרני. עקבתי בדריכות רבה כמו מיליוני אזרחי מדינת ישראל אחרי מסיבת העיתונאים הכבויה והמאכזבת שקיימו ביום רביעי – 27 באוגוסט 2014 בתל אביב ראש הממשלה בנימין נתניהו יחדיו עם שר הביטחון שלו שלו בוגי יעלון ורמטכ"ל צה"ל רב אלוף בני גנץ. אין לי כְּלֵי מודיעין מספיק טובים כדי לשפוט את מהימנותו ואמינותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעיניי הוא חשוד תמידי למרות שאין לי בשלב זה הוכחות. ראש הממשלה מסתיר משהו. הוא מוביל מסיבת עיתונאים לאומית מגומגמת ומצטייר כ- מעֵין מטייח לאומי ברמה של כאילו מנהיג ואשר איננו אומר לי את האמת. הססן מקצועי שמבטיח אך איננו מקיים. משווק לציבור שלו מסר צבאי ומדיני תקיף אולם איננו עומד תמיד מאחוריו. המנהיג הלאומי שלי נראה לי מניפולטור ואופורטוניסט . אינני שותף לאופוריה הילדותית שלו והכרזותיו לאומה כי ניצחנו במלחמת "צוק איתן" . בתוכי אינני מאמין לו. הרי הוא האיש שהשקיף מהגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995 וראה את הימין הקיצוני מלביש את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במדי SS וכפייה בסגנון פלסטיני מודל יאסר עראפאת – ושתק. הרי זה אותו בנימין נתניהו שצעד בצומת רעננה באוקטובר 1995 ולידו חבל תלייה וארון קבורה שיועדו לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל – ומילא פיו מים.

אני מתבונן במהדורות החדשות של ערוץ 10 ולא מבין בדיוק על איזה ניצחון צבאי מדבר בנימין נתניהו. אני רואה שטרור החמאס זעזע עד היסוד במלחמת "צוק איתן" את רעיון החלוציות הציונית את חזון ההתיישבות העובדת, ואת ביטחון אזרחי מדינת ישראל באזור למוד הפיגועים והמלחמות שנקרא עוטף עזה. חלפו 96 שנים מאז פגעה בי"א באדר תר"פ – 1 במארס 1920 כנופיית טרור ערבית רצחנית מחופשת לז'נדרמים צרפתיים בראשות כאמל אפנדי במתיישבי תל חי האמיצים בארץ ישראל ההיא, ורצח שישה מהם ובתוכם מנהיגם יוסף טרומפלדור הי"ד בן 40 במותו. יוסף טרומפלדור יהודי – רוסי סוציאליסט ציוני וחבריו ניהלו קרב גבורה נגד הפורעים הערביים כשידם האחת אוחזת בשלח והשנייה במחרשה. חלוצי תל חי הפכו באומץ לִבָּם ובדבקותם במסע ההתיישבות המבודד שלהם בינות אוכלוסייה ערבית ובדואית עוינת ללא מינימום ביטחון אישי על האדמה הגלילית בארץ ישראל – לסמל ומודל להמוני חלוצים ומתיישבים יהודיים האחרים שבאו בעקבותיהם ברבות השנים מכל קצוות תבל. זה היה לפני המון שנים אך אני זוכר היטב את טקסי הזיכרון של תאריך י"א באדר שנערכו מידי שנה בחצר ביה"ס היסודי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עדיין מהדהד באוזניי קולו הבהיר והצלול של המורה שמואל לולב ז"ל קורא במדויק ובצליל בוטח בפני מסדר התלמידים את קינת "יזכור" הבלתי נשכחת שחיבר ברל כצנלסון לזכר הנופלים ההם ובראשם יוסף טרומפלדור. בעודו נישא על אלונקה מתל חי לקיבוץ כפר גלעדי פצוע אנוש בבטנו הוגה את הסלוגן הנצחי "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" עליו כולנו גדלנו והתחנכנו. כה אמר ברל כצנלסון בקינת "יזכור" המדהימה ההיא שלוֹ שנכתבה ב- 1920 בדם לבו ובדם ליבה של האוּמָה, אליה צירף גם את שני הנופלים קודם לקרב תל חי, שניאור שפושניק (נהרג מכדור תועה) ואת אהרון שר (נהרג בהתנגשות עם ערבים).

"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות שניאור שפושניק, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר, זאב שרף, יעקב טוקר, אהרון שר, ויוסף טרומפלדור – הנאמנים והאמיצים אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה . אל ישקוט, ואל ינחם, ואל יפוג האֵבֶל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה".

טקסט הזיכרון שחיבר ברל כצנלסון ב- 1920 לנופלי תל חי נחרת בלב היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל, והפך ברבות השנים בעל כורחו לקינה לאומית בה מבכה האומה דור דור את בניה שנפלו למען תקומתה .

טקסט תמונה : יוסף טרומפלדור (1920 – 1880). היה קצין בגדוד נהגי הפרדות בצבא הרוסי במלחמת רוסיה – יפן 1905 / 1904. איבד יד במלחמה ההיא. היה יהודי ציוני סוציאליסט עלה לארץ ישראל והתיישב עם חבריו בנקודה חקלאית מבודדת בגליל העליון, ב- תל חי. נפל בתל חי ב- 1 במארס 1920 בקרב עם קבוצת טרור ערבית בתוך תל חי עצמה. הוא נפצע קשה מירי רובה בבטנו. על ערש דווי בטרם מותו אמר לנושאים את אלונקתו בדרך לכפר גלעדי, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". האמירה הפכה לאתוס ומיתוס של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל ומאוחר יותר גם של מדינת ישראל הקמה מעפרה. (באדיבות הארכיון הציוני).

טקסט תמונה : ברל כצנלסון  (1944 – 1887). אחד המנהיגים הראשיים של היישוב היהודי בארץ ישראל (לצדו של דוד בן גוריון) המחדש ימיו כמקדם. ברל כצנלסון היה העורך הראשון של עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר". מנהיג אמת שניחן ביכולת ביטוי נדירה בכתב ובע"פ. (באדיבות ארכיון "דבר).

לברל כצנלסון הייתה השפעה עצומה על תנועת ה- התיישבות העובדת והקיבוצים שקמו בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה הקודמת . ברל כצנלסון היה אישיות בעל השראה והשפעה מכרעת גם על קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ שלי, הקיבוץ בו נולדתי. שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 של המאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית בכלל.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה-  30 של המאה הקודמת. זוהי ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים הקיבוץ שלי בעמק הירדן. התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שהוקמה עבור צי המכוניות שהביא בולי עץ ענקיים וכבדים מנמל חיפה לבית החרושת "קלת" של קיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה :  שנת 1931 . חצר קבוצת כינרת . חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה ("טוצ'קה") בה הוקם הקיבוץ בנקודת הקבע שלו בעמק הירדן. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה, חמישי משמאל ) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי בשורת היושבים הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים, שמיני משמאל) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר  מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה. הוא היה ה-"אלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 של המאה הקודמת, אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי , כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם , בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לאר, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הָגֶל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה" . ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות . אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי . כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות , כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ  החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם , שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ".

דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אפיקים אליעזר "לסיה" גלילי העריך את השיחה עמו כדברי נבואה. [2].

טקסט תמונה : תרפ"ח – 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת באביב 1928. שוכב לבדו מלפנים בקדמת התמונה אריה אופיר. מימינו בחולצה לבנה זהו אברשה לכטמן. יושב קיצוני משמאל בחולצה אפורה סיומה פינסקי. יושב זקוף בראש מורם בשורה השנייה שני מימין בחולצה לבנה שלמה אלפרט. סיומה לינקובסקי הוא האיש שיושב שלישי בדירוג מאחורי ראשו של אריה אופיר. האיש שיושב בשורה השלישית רביעי משמאל במין חולצה / גופייה לבנה פרומה הוא אליק שומרוני. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים, "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לאור ב- 1951).

[2] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר חבר קיבוץ אפיקים, "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לאור ב- 1951).

אני רואה כמו רבים אחרים בעשרות אלפי חלוצי ומתיישבי אזור עוטף עזה האמיצים ובראשם מנהיגם הגיבור והאמיץ חיים ילין חבר קיבוץ בארי וראש מועצת חבל אשכול – ממשיכי דרכם של יוסף טרומפלדור וחבריו. הם כולם ראויים להערכה כבירה על אומץ לִבָּם ודבקותם במשימת חייהם בעת המערכה הכבדה "צוק איתן". יישובי עוטף עזה של 2014 הם נדבך חשוב מאין כמותו בפירמידה של מדינת ישראל, מקביל בחשיבותו לנדבך "תל חי" של ההתיישבות בארץ ישראל ב- 1920. אינני מכיר את חיים ילין. מעולם לא ראיתיו ולא שוחחתי עמו. אף על פי כן הוא הצטייר במלחמת "צוק איתן", ומצטייר אחריה, כמנהיג אֶמֶת, בעל יושרה עצומה, ובעל חזון. פתאום אתה מבין שעם אזרח המדינה כמו חיים ילין (ושכמותו) – לעולם לא נפסיד. אף פעם לא נובס.

טקסט תמונה : שנת 2013. התמונה צולמה בעת החליבה הראשונה ברפת "ניר מעון" המשותפת של הקיבוצים ניר עוז וניר עם שנחנכה ב- 2012. חיים ילין, רפתן לשעבר, הגיע לחנוכת הרפת והשתתף בחליבה הראשונה. (התמונה באדיבות גב' רונית מינקר דוברת המועצה האזורית אשכול).

בהיעדר כלי מודיעין עכשוויים אני למד מדפי ההיסטוריה. מנהיגי העולם החופשי והדמוקרטים הדגולים ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיאי ארה"ב פרנקלין דילאנו רוזוולט והארי טרומן לא ניהלו שום שיחות על הפסקת אש במהלך מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939 עם שתי מדינות הטרור גרמניה ויפן. המוטו שלהם היה ברור. אין שום שיחות, אין שום הסכמי הפסקת אש ואין שום הסדרה מדינית עם אויב טרוריסטי טוטליטארי ושקרני. יתירה מזאת "שקט לא ייענה בשקט" אלא "טרור ייענה בטרור". שלושת הדמוקרטים הדגולים האלה פעלו ראשית דבר להכניע ללא תנאי את צבאות האויב ואח"כ ניתצו וריסקו עד עפר את ההנהגה המדינית והצבאית של גרמניה ויפן. הסדרה מדינית אפשרית רק לאחר הכנעת הטרור וריסוקו לרסיסים. אינני יודע מה היו שיקוליו המדיניים והצבאיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסכים להפסקת אש עם החמאס. אני מבין שהוא מסתיר את שיקוליו אלה גם משָרָיו בקבינט המלחמה שלו. ראש ממשלה של מדינה ריבונית, חופשית, ודמוקרטית איננו מכנס מסיבת עיתונאים קרדינלית ומסכמת בתום מלחמת "צוק איתן" כדי לבשר לאומה כי צה"ל ניצח את החמאס במלחמה בת 50 (חמישים) ימים. זאת התפארות ילדותית ומגוחכת. ראש הממשלה אמור לכנס מסיבת עיתונאים (מהסוג שכינס) כדי להודיע לאומה כי אויב החמאס נכנע ללא תנאי והניח את נשקו. אני מקווה בשבילנו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו הולך לנהל מו"מ עם ארגון הטרור דאע"ש שהתנחל כעת ליד גדר הגבול הצפונית שלנו. הסכם הפסקת האש הזמנית במלחמת "צוק איתן" עם אויב החמאס מאפשרת לו ללקק את פצעיו, לנוח על זרי דפנה מדומים, להמשיך לכוון נשק לעבר האוכלוסייה המדממת שלו, לרמות אותה, ולהכריח אותה לשוב ולהיות בשר תותחים ולהתקדש בדָם "השהידים", והמסוכן מכל להמשיך להתחמש ולחפור מנהרות מתחת לאפה של מדינת ישראל במסווה של מכירת שקט מדומה וזמני לכלל אזרחינו ובפרט לתושבי עוטף עזה. לאחרונה פורסם כי רמטכ"ל החמאס מוחמד דף הורה לצבאו להסיר לפי שעה בעת הפסקת האש את לחץ הרקטות מנמל התעופה נתב"ג. אזרחי ישראל אולי אינם מאמינים ליכולות הצבאיות של מוחמד דף אולם אין זה חשוב. חשוב שתושבי רצועת עזה מאמינים לאינפורמציה הצבאית והמדינית שמפרסמים עבורם איסמעיל האניה ומוחמד דף. עצרות הניצחון בעזה ביומים האחרונים ואלפי הדגלים הנישאים ברמה מלמדים כי המוני עזה עדיין מעריצים את מנהיגיהם איסמעיל האניה, מחמוד א – זאהר, ואת מוחמד דף. במצב זה לא תיתכן שום התקוממות אזרחית נגד הטרור המטורף של החמאס. זכורות התמונות ההן מיומני החדשות בהן אדולף היטלר ויוזף גבלס מבטיחים באפריל 1945 לבני עמם כי גורל המלחמה עוד יתהפך וכי ה- וורמאכט יכה שוק על ירך את האויב הרוסי, האמריקני, והאנגלי וכי הרייך ה- 3 ייכון ל- 1000 (אלף) שנים. האומה הגרמנית לא התקוממה מעולם נגד הממשלה הנאצית גם מפאת כוח הנשק של שירותי ביטחון הפנים של הגסטאפו בראשות היינריך הימלר, וגם בשל הערצה עיוורת והזדהות ארוכת שנים עם דמותו הכריזמטית של הקנצלר אדולף היטלר. הסדר מדיני עם רצועת עזה ועם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) יהיה אפשרי רק לאחר שבירת כוחו הצבאי של החמאס, הכנעתו, וריסוק מוחלט של ההנהגה המדינית והצבאית המטורפת והחולנית שלו.

כמו רבים במדינה גם אני אופטימיסט ו- ריאליסט. אולם זכרו את היום הזה ש- איננו רחוק. היום בו הטרור העזתי (וגם הבינלאומי) יתחמשו בנשק לא קונבנציונלי ואז לקדוש ברוך הוא פתרונים.

תזכורת : זה לא היה כל כך מזמן. הישראלית ירדן ג'רבי היא ג'ודוקאית יוזמת והתקפית שמעניין להתבונן בה בניגוד לג'ודו המשעמם שהפגינה בשעתו יעל ארד. היא הקדישה את מדליית הכסף שזכתה בה באליפות העולם בצ'ליאבינסק לחיילי צה"ל ולתושבי הדרום גיבורי מלחמת "צוק איתן". מלאו יובל שנים לאהבתי הישנה לענף הג'ודו מאז חזיתי לראשונה ב- ווירטואוז הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) זוכה במדליית הזהב במשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964.

ערוץ 5 בכבלים נכנס לרגע לוואקום שהותיר אחריו ערוץ 1 הממוטט במתכונתו הישנה ומשדר ישיר במקומו את אליפות העולם בג'ודו של שנת 2014 המתקיימת ב- צ'ליאבינסק ברוסיה בהשתתפות משלחת ישראלית בראשות יו"ר האיגוד משה פונטי ושני המאמנים הבכירים שלו אורן סמדג'ה (גברים) ושני הרשקו (נשים). הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי במשקל עד 63 ק"ג מספקת עד כה את מירב תשומת הלב. חובבי ספורט הג'ודו במדינת ישראל נהנים מכיסוי טוב של הטלוויזיה הרוסית RTR, גם אם לא מרשים, ומשידור ענייני של השדרנית המובילה מירי נבו ושל הפרשנית הצמודה שלה יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף בקרבות הג'ודו לנשים עד 63 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. כזכור ניצחה יעל ארד בקרב שנוי במחלוקת בשלב חצי הגמר באותה אולימפיאדת ברצלונה 1992 את הג'ודוקא הגרמנית פראוקה אייקוף (Frauke Eickoff) אולם הפסידה בשלב הגמר לצרפתייה קת'רין פלורי (Catherine Fleury). בשני קרבות העל האלו חשפה יעל ארד סגנון ג'ודו משעמם, רחוק מלהיות ווירטואוזי (לטעמי), ואשר מהווה ניגוד משווע לסגנון הג'ודו ההתקפי, המרשים, ורב היוזמה של הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי, רחוק כמזרח ממערב גם מסגנון הג'ודו של הג'ודוקא הישראלי אורן סמדג'ה (זכה במדליית הארד בתחרויות הגברים בג'ודו במשקל עד 63 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992) ורחוק צפון מדרום גם מסגנון הג'ודו הסופר אגרסיבי והווירטואוזי של שני הג'ודוקאים ההולנדיים האלופים האולימפיים במשקל כבד, אנטון חייסינק (Anton Geesink) באולימפיאדת טוקיו 1964 ושל ווילם "ווים" רוסקה (Willem Ruska) באולימפיאדת מינכן 1972.

יעל ארד היא פרשנית ג'ודו בטלוויזיה עירנית, מהירת תגובה, ובקיאה בחומר. בלעדיה השדרנית מירי נבו שווה כקליפת השום. יעל ארד נושמת, אוכלת, שותה, וחולמת ג'ודו. כבעלת ניסיון עצום בתורת הג'ודו היא רואה שלושה – ארבעה מהלכים קדימה הרבה לפני הצופים שלה וגם לפני השדרנית המובילה שלה. הציבור מאמין ליעל ארד הטלוויזיונית. אני חולק על סגנון הג'ודו המשעמם שלה אולם זאת דעתי שלי בלבד. אני יודע שרבים אחרים חולקים עלי ומהללים אותה. ראיתי והאזנתי ליעל ארד משדרת ומפרשנת את קרבותיה של ירדן ג'רבי לרבות קרב הניצחון שלה בשלב חצי הגמר נגד היפנית מיקו טאשירו בריתוק / איפון, וקרב ההפסד שלה בתחרות הגמר נגד הצרפתייה קלאריס אגבגנדו. רואים שידע הפרשנות שלה מעמיק ומתבסס על הבנה רחבה של תורת הענף. קצב הדיבור המהיר שלה מתאים לשידור ישיר בטלוויזיה. הג'ודו עדיין זורם בעורקיה. היא מצליחה בקלות  להעביר את ההתרגשות והרֶטֶט ממזרן התחרות ב- צ'ליאבינסק לצופים שלה בסלון ביתם בישראל. ערוץ 5 בכבלים ממשיך כמובן לחטוא בחטא ה- Off tube (מירי נבו ויעל ארד משדרות ישיר את תחרויות אליפות העולם בג'ודו ב- צ'ליאבינסק – רוסיה מעמדת Off tube באולפן בהרצליה) אולם יעל ארד מדלגת בדרך כלל מעל המכשול (למעט קבלת תגובה מיידית ועריכת ריאיון Flash בשידור ישיר בתום הקרב עם סגנית אלופת העולם הישראלית יָרְדֵן גֶ'רְבִּי). הטלוויזיה הרוסית RTR עושה חֶסֶד עם הפרשנית יָעֵל אָרָד ועם הצופים שלה בארץ ומשדרת 4 הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) העוסקים ב- Highlights של המאבקים.

ובאשר ליָרְדֵן גֶ'רְבִּי. יָרְדֵן גֶ'רְבִּי (בת 25) איננה ג'ודוקאית הרפתקנית אולם היא יוזמת ומחפשת הכרעה בנוק אאוט. ג'ודו הוא מקצוע ספורט הפכפך שצופן בתוכו אין ספור סודות ביצועיים ואין ספור תחבולות. ירדן ג'רבי אלופת העולם אשתקד ניצחה בחצי הגמר בריתוק את יריבתה היפנית מיקו טאשירו שהובילה ביתרון התחלתי אולם שום דבר לא היה מובטח לה. היה שם קטע שלא נוח לצפות בו : ירדן ג'רבי סימנה באצבעה למצלמה בתום הזכייה נגד יריבתה היפנית וכיוונה אותה למצחה כאילו היא משווקת מסר, "אני חושבת…אני חכמה…הכול בראש שלי…סוף מעשה במחשבה תחילה…", כאילו יריבתה טיפשה. בטוח שהיא לא התכוונה לכך אולם מצלמת הטלוויזיה התערבה בנעשה והנציחה את ה- Shot הזה על מנגנון ההקלטה. הוא שודר כ- Replay. ירדן ג'רבי התייצבה עכשיו לתחרות הגמר בצ'ליאבינסק 2014 כאלופת העולם מאשתקד באליפות העולם 2013 שנערכה בריו דה ז'אניירו נגד יריבתה הצרפתייה קלאריס אגבגנאדו , אותה ניצחה בגמר של אליפות העולם הקודמת ב- ריו דה ז'אניירו (אליפות העולם בג'ודו מתקיימת מידי שנה בשנה). ירדן ג'רבי הייתה פייבוריטית בהתמודדות חוזרת נגד סגניתה. זאת הייתה התחושה שלי אבל שום דבר כאמור לא מובטח בג'ודו, ענף ספורט הפכפך כפוי טובה. קלאריס אגבגנאדו התגלתה כיריבה חזקה ביותר בעלת מהירות עדיפה וכוח יתר מתפרץ . היא גברה ללא קושי על ירדן ג'רבי בהטלת איפון (Ipon). אני מת על ג'ודו ואוהב את ירדן ג'רבי מפני שהיא נוטלת סיכונים גם על חשבון זהירות בקרב. היא פייטרית וספורטאית נפלאה ששה אלי קרב לפי רוחי . נפעמתי כשהיא ירדן ג'רבי הקדישה את מדליית הכסף שלה מצ'ליאבינסק לחיילי צה"ל , ליישובי עוטף עזה והדרום , ולכל מדינת ישראל . בשנה הבאה תיערך עוד אליפות עולם בג'ודו וב- 2016 תתקיים אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו. הג'ודו הוא ענף ספורט הפכפך ו- רווי הפתעות. המוניטין הבינלאומי של הג'ודוקאית הישראלית ירדן ג'רבי לא מבטיח לה ולנו דבר מלבד תקוות. ראו מקרה יעל ארד. היא שגשגה באולימפיאדת ברצלונה 1992 עם מדליית כסף ונעלמה כלא הייתה באולימפיאדת אטלנטה 1996.

תופעת התפשטות ענף הג'ודו בישראל מפתיעה. מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולרי דווקא במדינת ישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה הייחודית של המדינה וההיסטוריה הסַמוּרָאִית שלה. יפן פיתחה כל מיני אומנויות מלחמה אישיות במסגרת קרבות פנים אל פנים כמו הז'יאו – זיטסו למשל. עד תחילת שנות ה- 60 של המאה שעברה עסקו בג'ודו רק היפנים. זאת הייתה נחלתם הפרטית. לפתע ב- 1961 התייצב בזירת הספורט הלא מוכרת הזאת הווירטואוז ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). כמעט באורח פלא הפך הג'ודו לענף ספורט משגשג בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם למדינת ישראל. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה מחוץ ליפן במדינות רבות באירופה, בקובה, במדינות דרום אמריקניות, וגם בישראל היא כאמור זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964 . הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים יזכו ביותר מ- 70 (שבעים) מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות , ב- אליפויות העולם , ובאליפויות אירופה. הופעת הג'ודו המזהירה של אנטון חייסינק באולימפיאדת טוקיו 1964 תועדה באופן מפורט ע"י בימאי הקולנוע היפני הנודע קון אישיקאווה בסרטו הדוקומנטארי "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964".

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני, שהיה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו אי פעם ללכת בדרכו. (באדיבות NHK).

תזכורת : ההולנדי אנטון חייסינק הוא גיבור ספורט הג'ודו של אולימפיאדת טוקיו 1964.

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו כאמור בסִרטו הדוקומנטארי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi). הסרט התיעודי המרתק הוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם . את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים יפניים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים והספורטאיות גיבוי העלילה באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 100 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר. במרכז הסרט התיעודי הנפלא עומד קרב הג'ודו המפורסם בו הכניע ג'ודוקא לא יפני בשם אנטון חייסינק את גיבור הג'ודו של מדינתם אקיו קאמינאגה. הוועדה המארגנת היפנית כללה לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים את תחרויות הג'ודו לגברים. קון אישיקאווה מקדיש גם זמן ניכר בסרטו לסצנת הצילום הארוכה של ריצת הגמר לגברים ל- 100 מטרים. ניצח בה האצן האמריקני השחור בוב הייס. התיעוד הזה עומד במפורש במוקד הסרט. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה כּוּלוֹ של תיעוד ריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים הוא Master piece. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר היטב את חוקי הספורט אך הבין בדרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטארי "1964 – TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת שלא תשכח לעַד. כמו כן מייחד קון אישיקוואה מקום בולט בסרט לזכייתה של נבחרת הנשים היפנית בכדורעף במדליית הזהב. דברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי ברלין 1936. כך חיווה את דעתו על מטרת הצילומים קון אישיקאווה  :

                                                                                                                

In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games.

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד . כך אמר :

The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. בימאי הקולנוע היפני קון אישיקאווה (מימין) ואחד הצלמים שלו מתעדים את משחקי אולימפיאדת טוקיו 64'. (באדיבות NHK).

ראיתי בשעתו את הסרט התיעודי הזה "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964" עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב", שבע שנים בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה . קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית שלו, פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח, בניית דרמה, וההתייחסות המעניינת להוויית המאבקים וההתמודדויות השונות בזירות הספורט, ושימוש תדיר ומושכל בצילומים בהילוך איטי. התיעוד שלו הוא מלאכת מחשבת.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת בענף שכל כך מזוהה עמם דווקא בארצם . הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית  במשקל הפתוח. ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) שגובהו היה 1.98 מ' ושקל 120 ק"ג גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן. אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקה מוכר. ב- 1961 ניצח באליפות העולם במשקל כבד. מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר , וגם גמיש וחזק מאוד. השבועון האמריקני "LIFE" בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שהגודל כן קובע . תורת הג'ודו העתיקה ביטלה את תורת המשקלים וגרסה כי ג'וֹדוּקָה זריז, חכם, ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון. כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בעת הדו קרב בתחרות הגמר במשקל פתוח נגד אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה ובעל המורשת (גובהו היה רק 1.73 מ') – היה לאנטון חייסינק יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה . היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. הוא סירב. אָנְטוֹן חֵייסִינְק חזר לארצו עטור תהילת עולם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964.  אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו האולימפי והבינלאומי . ווירטואוז הג'ודוקה – ההולנדי אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120  ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק כוחנית מזהירה בתחרות במשקל "על כבד" את יריבו היפני אקיו קאמינאגה, וזוכה במדליית הזהב. אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו. למרות ממדיו היה זריז, מהיר, גמיש, וגם חזק מאוד. רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר ברחבי יפן את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה. מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). (באדיבות NHKׂ ,NOS, ו- IOC).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. ענק הג'ודו אנטון חייסינק ניצב על דוכן מספר אחת . אפשר להבחין בקומתו התמירה 1.98 מ' בהשוואה למתחריו. גובהו של יריבו אקיו קאמינאגה (משמאל) 1.73 מ'. (באדיבות NHK , NOS , ו- IOC) .

אָנְטוֹן חֵייסִינְק התארח במשחקי המכבייה של 1965. הוא לימד אותי את תורת הג'ודו. הענק ההולנדי הזה נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של משלחתו ההולנדית. עד כדי כך היה חזק. צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בימים ההם של קיץ 1965 בקרב ראווה שערך אנטון חייסינק נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה . הוא כמובן הכניע את כולם באיפונים במהירות רבה וללא תנאי. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 הוציאה את תחרויות הג'ודו מהמתכונת האולימפית אולם הם חזרו באולימפיאדת מינכן 1972. בתוך שמונה שנים קם לאנטון חייסינק יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska). וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק, (1.95 מ' לעומת 1.98 מ' של אנטון חייסינק), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח וזכה בשתי מדליות זהב. התאהבתי בסגנון הג'ודו ההתקפי והתחבולני של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה, וגם בסגנונו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק והמקורי שלנו. סלדתי מסגנון הג'ודו המשעמם והלא מעניין של יָעֵל אָרָד.

באוקטובר 1996 נפגשתי עם אנטון חייסינק במשרדי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בלוזאן באחת מישיבות ה- EBU. חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי הכיר בינינו. פגשתי ספורטאי צנוע ועָנָיו. נתתי לו לדעת כי אני רוחש לו הערכה רבה וכי את הסרט התיעודי המתאר את ניצחונו על אקיו קאמינאגה באולימפיאדת טוקיו שקיבלתי מ- NOS (הטלוויזיה הולנדית הציבורית) שידרתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית למען הדור הצעיר שלנו כעשר פעמים.

תזכורת : הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. 

הערה : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019 . לכל המאוחר ב- 2020. מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה), ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

תזכורת :  רגע דרמטי נוסף בהיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה בארץ. ראש הממשלה הנופלת בנימין נתניהו מתנהג כ- מ"מ שר התקשורת בחוסר הגינות משווע כלפי ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו. עוד התנהגות חסרת יושרה ונעדרת דרך ארץ. בלתי נסלח.

טקסט תמונה : יום ראשון בערב – 28 בדצמבר 2014. ערוץ 10 וחברת החדשות המצוינת שלו משביתים אמש את השידורים שלהם מכורח הנסיבות נוכח התנהגות נקמנית, נלוזה, ומופרכת של בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל הנופלת ומי שמשמש כעת מ"מ שר התקשורת, כלפיהם. התנהגות לא הגונה ובלתי נסלחת. (באדיבות ערוץ 10).

מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . מדובר בהיסטוריה טלוויזיונית – פוליטית זכורה לשמצה. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, כל אחד בתקופתו, ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות. לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו כלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם. הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על טכנולוגיה יקרה ואשר נדרש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה עיתונאי שנים רבות ב- "מעריב". אוּרִי פּוֹרָת היה עיתונאי שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות". אַרְיֵה מֶקֶל היה איש משרד החוץ (בעברו הרחוק היה גם עיתונאי ב- "מעריב" . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מְנָחֵם בֵּגִין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ואֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל , סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי  מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 . ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אוּרִי פּוֹרָת ז"ל . ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל שירש את חַיִים יָבִין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990 . מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין , לפחות חלקו איננו מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מרדכי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל היה אף הוא מינוי פוליטי אולם ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרְן. עובדת הדחתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב בבלוג הזה ובסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מפני שבכל מיני פינות עדיין מסתתרים אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דגול .

יוֹסֵף בַּר-אֵל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל. זה היה סוד גלוי. הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – לא היו פרי יד המקרה. שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רָמִים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל. מן ההיבט הזה מחזיק יוֹסֵף בַּר-אֵל בשיא ארצי שלילי . לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם, ביניהם גם את שרת החינוך אישה דְגוּלָה שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור), ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל על הצורך למנות את מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל סיפרה לי בעֵת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות , לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוֹסֵף בַּר-אֵל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [1]. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי, "אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש אותו מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה" . על כל פנים כהונתו של יוסף בר-אל לא הוארכה ו/או במילים אחרות הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 כאמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יָאִיר שְטֶרְן.

[1]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחה בינינו ב- 2006 . מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אריה מקל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה בארה"ב. מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור עד 18 באפריל 1998.

כפי שציינתי בסדרת הפוסטים הקודמים הדנים בקורות הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל ואח"כ המנהל הקבוע יוֹסֵף בַּר-אֵל ) באותו הקיץ ההוא של 1990 . ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יוֹרָם אָרְבֶּל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו ישיר 31 משחקים (מתוך 52) מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. אנוכי שב לנקודת הזינוק . בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי . בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חָדָש, יוֹסֵף בַּר-אֵל . לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי אֶרֶץ המַגָף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. יורם ארבל נוטש אותי בתום מונדיאל איטליה 1990 ונודד לערוץ 5 בכבלים. אני מגייס לשורותיי את שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. עזיבתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בראשותי לא הייתה משמעותית יתר על המידה מפני שזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט החשובים ו- הרלוונטיים ב- 1990 הוחזקו על ידי. להלן הרשימה : הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו + הכדורסל הישראלי על כל מרכיביו + משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל + אליפויות אירופה לאומות בכדורגל / EURO וכדורסל + אולימפיאדות + מונדיאלים + אליפויות העולם בא"ק + אליפויות העולם בשחייה + טורניר ווימבלדון בטניס + NBA + אליפויות ישראל בא"ק , שחייה , והתעמלות , ובעצם מה לא. הופעת הבכורה של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 עולה יפה הן כשַדָּר מוביל והן כמגיש מוביל. הוא הופך לאיש טלוויזיה משגשג. יורם ארבל נשכח. חיש מהר מתברר שוב כי ציבור צופי הטלוויזיה נוהה בעקבות האירועים ולא אחרי מי שמשדר אותם. גרמניה זוכה בגביע העולם במונדיאל איטליה ב- 1990 בפעם השלישית בתולדותיה.

הציבור איננו מודע ולא מבין את קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ואלה הנוגעים למשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרט. בצדק מבחינתו. מה זה מעניין אותו. הציבור משלם אגרת טלוויזיה שנתית כדי לקבל את המיטב על המסך שלו בסלון ביתו . הציבור איננו מתעניין בקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי וגם לא בטיב יחסיי המורכבים עם מנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל. אלא מה, בעוד הציבור הזה מדמה את עצמו כמי שטס במכונית מרצדס 500 באוטוסטרדה טלוויזיונית ומשלטט להנאתו, הרי שמשרתיו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסעים על אותו ה- High way הזה באוטובוס אלטעזאכן שמזכיר כרכרה . גם עגלוני הכרכרה האלטעזאכנית הזאת לא היו תמיד רַכָּבִים מי יודע מה. ליד ההגה של מכונית המרצדס ההיא ההוא של 1992 ישבו כל מיני מבקרי טלוויזיה מגוחכים מהעיתונות הכתובה בתוכם גם מאיר שניצר, יריב בן אליעזר, עדי דיסקין, רוגל אלפר ואחרים שלא היססו לשרבט לא פעם ולא פעמיים דברי הֶבֶל. טורי הביקורות שלהם היו רוויים גם לא מעט פרטים בלתי מדויקים בלשון המעטה. מבקרי הטלוויזיה בעיתונות ההיא לא הבינו כיצד פועלת תעשיית טלוויזיה ענייה כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הם כתבו. המבקרים רצו לראות כאן שגשוג של מודל אמריקני. לטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ומשאבי אנוש לא היה שום סיכוי להתמודד מול עוצמות העושר האמריקני וגם לא עם האיכות של ה- BBC הבריטי. אולם עובדיה הישראליים לא נפלו במאום ממבקריה. הטיעונים הפתטיים של המבקרים הסיתו ושיסו אולי לא בכוונה את נוסעי ה- מרצדס בנוסעי האוטובוס הישן. אף על פי כן נמצא שם מבקר טלוויזיה אחד של עיתון "הָאָרֶץ" מקצוען וישר דרך – אהוד "אודי" אשרי ז"ל. הוא היה האחד והיחיד. משכמו ומעלה לא רק ביכולת הכתיבה שלו אלא גם בהגינות שלו.

תזכורת : עריכת ENG מחורבנת שלנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בעידן אריה מקל ויוסף בר-אל), לעומת עריכת ENG מיטבית כמעט (בעידן מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן) במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. הוועדים מנהלים את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברמה של עסקנים. היה מדובר בטלוויזיה הישראלית ציבורית מעוותת פוליטית ויוניוניסטית.

בפוסט מס' 462 הזכרתי את אהבתי לג'ודו מאז אולימפיאדת טוקיו 1964 אותה הצית הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (Anton Geesink). סיפרתי כי אותו ווירטואוז הג'וּדוֹ אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע במשחקי המכבייה השביעית ב- 1965 והמשיך לחבב את ספורט הג'וּדוֹ בעבור אלפי ישראליים אחרים נוספים. דנתי גם בכישרונו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק להפוך למופת ומודל לחיקוי. עסקתי גם בג'ודוקא ההולנדי וִוילֶם "וִוים" רוּסְקָה ( Willem "Wiem" Ruska) מי שירש את אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק וזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ובמשקל פתוח. וִוים רוּסְקָה היה בשעתו ווירטואוז ג'וּדוֹ כמו אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק. אני עוזב לפי שעה את רבי אמני הג'וּדוֹ ההולנדיים ושב ארצה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל , אַרְיֵה מֶקֶל , ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זהו הענק ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (1.98 מ'), ג'ודוקא מזהיר בעל כריזמה ונוכחות מרשימה. אלוף העולם ואלוף אולימפי בג'ודו במשקל כבד ששבה את לבי והפך לבלתי נשכח. (באדיבות NOS רשת הטלוויזיה הציבורית ההולנדית).

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ"ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו, ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים . האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטתם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוטס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו . ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יעני לבסוף "פתרון" הולם . הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92' , אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים, וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

מדובר היה בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוסן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד). כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו, והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה . שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992 , ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כפרד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן , יַעֲקב אָסָל , וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור דאז אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים. בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל , וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל. וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגד יוסף בר-אל . השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים. צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים . החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו,שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים, ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא מוכשר", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. נתקלתי בהמון אנשים בלתי מוכשרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר כמוהו כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית – 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור.

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צילום ב- ENG.

אני חוזר לפרשות ה- ENG בעשור הקודם של המאה שעברה. כעבור ארבע שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 צצה אותה המחלוקת של עורך ENG באולימפיאדת אטלנטה 1996. שני הוועדים המשיכו להתקוטט ביניהם גם ב- 1996 אולם ליוֹסֵף בַּר-אֵל ולאַרְיֵה מֶקֶל לא היה עוד זֵכֶר בטלוויזיה וברשות השידור. את מקומם תפשו מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. מוטי קירשנבאום המעשי וההגיוני כלל לא ניצב בפני דילמה. הוא פתר את המחלוקת חיש מהר וסייע לי בנבונות ובשכל הישר שלו, בכך ש- צִיוֵות עבורי שני עורכי ENG באותם המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996, למרות שגם הפעם עמד לרשותי צוות ENG אחד בלבד. שני עורכי ה- ENG היו דני בכר מחטיבת ההנדסה ואסתר לווין מחטיבת עיתונות / הפקה. צוות הצילום של ה- ENG הורכב מהצלם טִיבִּי סָלוֹמוֹן, איש הקול איציק כהן, התאורן אבי טובול והכתב המצוין, המהיר, והיעיל שלי אָמִיר בַּר שָלוֹם (איש טלוויזיה מוכשר המשמש היום הכתב הצבאי של ערוץ 1). ה- Superviser הטכני הראשי והמצטיין שלי באולימפיאדת אטלנטה 1996 היה אלי קרייתי. לעומת הכשלים הטכניים והלוגיסטיים באולימפיאדת ברצלונה 1992 שהפריעו עד למאוד בסיקור הצלחתם הסנסציונית של הג'ודוקא יעל ארד והג'ודוקא אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, הרי שבאולימפיאדת אטלנטה 1996 העניק לי מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם את התקציבים הדרושים , את כוח האדם הנדרש, ואת הטכנולוגיה הדרושה לרבות כאמור צוות צילום ENG + לראשונה בהיסטוריה של הפקת האולימפיאדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גם סוויטת עריכת ENG נוחה, מרווחת, ויעילה. תנאי עבודה חלומיים לעומת ברצלונה 1992.

אולם דווקא כאן באטלנטה 1996, דווקא כשעמדו לרשותי כמעט כל הכלים הטלוויזיוניים המיטביים, דווקא אז שני הג'ודוקאים המצליחנים האלה מאולימפיאדת ברצלונה 1992 נכשלו כליל ולחלוטין בתחרויות הג'ודו באולימפיאדת אטלנטה 1996, והודחו כבר בשלבים המוקדמים של המאבקים. זאת אחת הסיבות מדוע אני מנסח בניתוח הזה את מינויו של מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כלהלן ומשתמש במונח – מזהיר ! ניהול הופך למזהיר בשעה שהמנהל משתמש בנבונות שכלית ורגשית שלו מול עובדיו ולא בדורסנות בכוחו הפיסי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור הגיוני שידע לשקול ולחשוב וגם לחלוטין לא צר עין. הוא לא דרש מעצמו להשתמש בכוח הניהול בעניינים שנויים במחלוקת אלא ביקש לעשות זאת באמצעות מחשבתו, ניסיונו, ויכולת השכנוע שלו. זה המון. בכך ביצר את עמדת הניהול שלו. גם מן ההיבט הזה הוא היה במידה רבה משכמו ומעלה. התיעוד המצולם המצ"ב מאולימפיאדת אטלנטה 1996חיוני מפני שהוא מהווה הוכחת שינוי מוחשית שאפשר למדוד אותה בעין. אימות – אסמכתא המעיד שאפשר לעשות זאת אחרת ואשר נוגעת להתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת ההיערכות הטכנולוגית לקראת משימת כיסוי רבת ממדים וממושכת של המשחקים האולימפיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC באטלנטה. אנוכי יחדיו עם המפקח הטכני המצוין שלי אלי קרייתי (מימין). עם אלי קרייתי ושכמותו אינך יכול להפסיד במלחמות טלוויזיה. מאחור שלושת השעונים המציגים את הזמנים בישראל, אטלנטה, ו- GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אלי קרייתי בסוויטת עריכת ה- ENG במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים של ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה. אהבתי אותו והערכתי אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. זהו צוות ה- ENG שלי  בטרם יציאה לאחת ממשימות הצילום של הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכתב אמיר בר שלום, הצלם טיבי סלומון, איש הקול יצחק "איציק" כהן, התאורן אבי טובול, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. סוויטת עריכת ה- ENG שלנו ב- IBC באטלנטה 1996. כתב ה- ENG אמיר בר שלום (קרוב למצלמה, כתב חרוץ, בעל ידע, מהיר, וזריז), העורך דני בכר (במרכז), ו- אנוכי. טכנולוגיה כה בסיסית של מכונות עריכה ל-כתבות ENG לא עמדה לרשותי באולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי (קיצוני משמאל) מקבל חלק מהצוות שלי עם הגעתו מישראל לשדה התעופה הבינלאומי של אטלנטה. הוועדה המארגנת של המשחקים הקימה אולם ענק בשדה התעופה הבינלאומי באטלנטה לצורך הפקת Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים) וחלוקתם לאלפי עיתונאי הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות הכתובה המגיעים לעיר לצורך סיקור המשחקים. להלן זיהוי האנשים הממתינים לקבלת ה- Accreditations משמאל לימין : אנוכי, השדר אורי לוי, השדר זוהייר בהלול, המפקח הטכני אלי קרייתי, איש הקול בצוות ה- ENG איציק כהן , עורכת ה- ENG מסקטור העיתונאים אסתר לווין (מוסתרת), ואבי טובול התאורן בצוות ה- ENG . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. אני ניצב ב- Master Control הענק של קבוצת הטלוויזיה AOB 1996 המלמד משהו על סדר הגודל של הפקת טלוויזיה אולימפית. (ארכיון יואש אלרואי, כל הזכויות שמורות).

היה לי עונג טלוויזיוני צרוף לעבוד ב- 1996 תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאּום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר שְטֶרְן. לא היה מקום להשוות את תנאי הפקת אטלנטה 1996 לאלה הדַלִים של ברצלונה 1992. ציבור צופי הטלוויזיה מרוחק מדרכיה המסועפות של התנהלות תעשיית הטלוויזיה העָנֵפָה (מאוד). הציבור איננו מעניק שום תשומת לב לאיכות מנהיגות הטלוויזיה . זה לא מעניין אותו. הוא מתעניין בשָלָט שלו, מה יניב ה- Remot Control שלו מכורסת הטלוויזיה שלו בסלון ביתו , ואיזה חומרי טלוויזיה יצוצו מהמרקע שלו. התוצר הסופי, לוח השידורים, הוא פועל יוצא של סדר טלוויזיוני שכופה הנהלת רשות השידור ומוסד הטלוויזיה, ומותנה בממון אולם גם במנהיגות כנה בעלת יושרה. זאת האחריות שלה ובאחריות הזאת אני התעניינתי.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו בעת התכנון המוקפד של שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996. מצאתי בו כל הזמן בן ברית ישר, הגון, ונאמן, בעת הפקת שידורי הספורט האולימפיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שידורי הטלוויזיה הם ביסודם מורכבים מסובכים , וגם יקרים, יוקרתיים, ועתירי רייטינג מאין כמותם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. זהו מסמך הצל"ש, מכתב הערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת אטלנטה 1996. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לפני רבע מאה של שנים : חטיבת הספורט בראשותי והטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 מסקרת בשידורים ישירים את קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הציבור בישראל לומד להכיר את ספורט הג'ודו ולומר בע"פ את מונחי הג'ודו היפניים יוקו, וואזארי, ואיפון.

בחזרה לאולימפיאדת ברצלונה 1992. אוּרי לֵוי למרות שלא הבין ולא הכיר בתחילה את ספורט הג'ודו, שידר ישיר בהיקף מלא וברמה מניחה את הדעת פחות ו/או יותר את כל תחרויות הג'וּדוֹ האולימפיות בהשתתפות יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. הוא היה בר מזל משום שלצדו ניצב הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק אלוף ישראל בג'ודו במשך שנים רבות. שניהם, אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק, היו שדרי הטלוויזיה הראשונים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכו לשָדֵר הצלחות אולימפיות של ספורטאים ישראליים שהסתיימו בהענקת מדליות על דוכן המנצחים. נחמה פורתא אולי. קרבות הניצחון של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המוכשר (כולם ב- Ippon) הסבוּ קורת רוח והנאה רבה במידה לא מועטה בניגוד לאלה של יָעֵל אָרָד. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא – ווירטואוז וכריזמטי , ובעל יכולת התקפית מרשימה, הטוב ביותר בעולם בעת ההיא במשקלו (71 ק"ג). מזל רע והפכפכות המקצוע מנעו ממנו לזכות במדליית הזהב. הוא ניחן בכוח פיזי רב, קואורדינציה נהדרת, וחכמת מלחמה. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה תכסיסן מבריק שסיים את מאבקיו נגד מתחריו באִיפּוֹנִים מפתיעים (מקביל למלאכת נוֹק אאוט באִגרוף). תענוג היה לצפות בקרבותיו של ג'וּדוֹקָא כה כשרוני ומתוחכם . יָעֵל אָרָד לעומתו הייתה ספורטאית ג'ודו אפופת אמביציות אך משעממת ו- נטולת ברק . הקרבות של יָעֵל אָרָד היו פסיביים וחסרי דִמְיוֹן למרות הצלחתה המוכחת . בקרב חצי הגמר המכריע של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) אירעה לשניהם תקלה בהבנת מפת הקרב וזיהוי המנצחת בקרב הזה בשידור הישיר. ייתכן שלא באשמתם מפני שהם לא ישבו בעמדת השידור בהיכל הג'וּדוֹ בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה. הפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק שהיה דומיננטי בשידור הישיר של הקרב ההוא יָעֵל אָרָד – פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (לעומת השדר המוביל שלו אוּרִי לֵוִי) קרא את מפת הקרב הפוך ושונה לחלוטין משופט הקרב. הוא הושפע מהיוזמה ההתקפית שנקטה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ומשְפַת תנועות הגוף והנפת הידיים שלה אל על , ו- שידר כלהלן : "…הנה תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי עכשיו לטובת פראוקה אייקהוף…וואזארי – וואזארי…זהו תרגיל הנגד של פראוקה אייקהוף שדיברתי עליו קודם…פראוקה אייקהוף קיבלה איפון בתרגיל הזה…פראוקה אייקהוף ניצחה את הקרב באיפון…חבל מאוד…". אורי לוי החרה – החזיק אחריו, "ניצחון לפראוקה אייקהוף שניצחה את הקרב באיפון…". על הלוח האלקטרוני היה כתוב אִיפּוֹן (Ippon) והכתובת ISR (ישראל) ריצדה, פירושו של דבר שיָעֵל אָרָד נציגת מדינת ישראל ניצחה, אולם שניהם ששידרו Off tube, אחד מברצלונה והשני מירושלים , לא שמו לב לכך לעובדה הזאת, עד שהמראות על המִזְרָן השתנו ושפת הגוף של יָעֵל אָרָד הומרה בשביעות רצון, חיוכים, ועליצות – בגלל שהוכרזה כמנצחת. שניהם שידרו כאמור את הקרבות רק מהמוניטור, ולא זִיהוּ ברגע הראשון בקרב השנוי במחלוקת ההוא את ניצחונה של יָעֵל אָרָד, וקבעו על פי הבנתם שהזוכה בקרב היא דווקא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זאת הייתה טעות זיהוי ושגיאה של השניים בשידור ישיר Off tube. יוֹנָה מֶלְנִיק היה הראשון שהתעשת והבין כי נוצר כאן מצב חדש, ותמה בקול, "…רגע אבל מי ניצחה כאן יעל או אייקהוף…? ואוּרִי לֵוִי המשיך אותו, "יעל ניצחה היא העפילה לגמר…מובטחת לה מדליה אולימפית מזהב או כסף…".

אוּרִי לֵוִי לא היה אָשֵם. וודאי לא הפרשן שלוֹ יוֹנָה מֶלְנִיק. לא הם בחרו להיעדר מעמדת השידור בהיכל הג'ודו ב- בְּלָאוּגְרָאנָה (במרכז ברצלונה על הדיאגונאל של העיר היפה, ההומה, והסואנת), כדי להתיישב איש – איש בעמדת השידור Off tube החַלוּפית שלו. זה במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה והשני בירושלים. אני הוא האיש שנושא באחריות. אני כפיתי על שניהם לשָדֵר כך מכורח הנסיבות הארגוניות והטכנולוגיות שקדמו לשידורי ברצלונה 1992 משום שלא הייתה לי שום ברירה אחרת. בפוסט מס' 462 הוסבר כי בשל היעדרו של יו"ר וועד מנהל לרשות השידור עד ל- 16 במארס 1992 (לבסוף התמנה לתפקיד הרם עו"ד מִיכָה יִנוֹן) לא ניתן היה לי לחתום על הסכמים כספיים עם ה- EBU מחד, ועם RTO 1992 מאידך, לצורך Booking מוקדם מראש ורכישות טכנולוגיות לטובת ההפקה שלי, ביניהן עמדת שידור בהיכל בְּלָאוּגְרָאנָה שהיה ממוקם על הדיאגונאל ב- ברצלונה 92' (מרוחק כ- 3 ק"מ מה- IBC) בו נערכו תחרויות הג'ודו לגברים ונשים . קבוצת הטלוויזיה הספרדית RTO 1992 ייחדה לסיקור תחרויות הג'ודו 10 (עשר) מצלמות וכ – 85 (שמונים וחמש) שעות שידורים ישירים של מקצוע הספורט ההפכפך הזה. משבקשתי במארס 1992 מ- EBU ו- RTO 1992 לשריין לי עמדת שידור תמורת תשלום של כ- 3200 (שלושת אלפים ומאתיים) דולר נאמר לי כי איחרתי כבר את המועד וכי כל 47 (ארבעים ושבע) עמדות השידור של הטלוויזיה ב- בְּלָאוּגְרָאנָה נמכרו.

לקראת סיום הקרב נקטה פְרָאוּקֶה אֵייקְהוֹף ביוזמה התקפית. היא הצליחה תוך כדי לְפִיתַּת יָעֵל אָרָד לגַלגֵל ולהטיל אותה על המזרן. זה היה Ippon. הקרב הסתיים. בטרם קמו שתי היריבות וסידרו את מלבושן שידרה שפת הגוף של פְרָאוּקֶה אֶיְיקְהוֹף שמחת ניצחון בעוד יָעֵל אָרָד נראתה שכובה לידה ומשלימה עם ההפסד ומַר גורלה. אך השופט שהופיע בתמונת הטלוויזיה חשב אחרת מפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. הוא העניק את הניצחון ליָעֵל אָרָד, וקבע שלמרות הפעולה ההתקפית של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף נגד יָעֵל אָרָד, הרי שהג'וּדוֹקָא הגרמנייה הכניעה את עצמה כשכתפיה שלה נגעו במִזְרָן תוך כדי הגלגול על המזרן בטרם פעולת הכנעתה הסופית את יָעֵל אָרָד, והיא זאת שחטפה בסופו של דבר Ippon. באותו חלקיק השנייה המכריע שבו השַדָּר אורי לוי והפרשן יוֹנָה מֶלְנִיק התרשמו מניצחונה של הג'וּדוֹקָא הגרמנייה הם איבדו לרוע המזל את הקשר עם השופט המרכזי ולוּח התוצאות הסמוך למזרן . שידור ה- Off tube היה בעוכריהם. אולי צֶוֶות השידור שלי לא יכול היה לראות את השופט מסמן בידו ומעניק ניצחון ליָעֵל אָרָד ולכן טעה בזיהוי המנצחת. אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק תקנו את עצמם כעבור שנייה בשמחה אך היה בדברי התיקון יותר משֶמֶץ של תימהון.

אורי לוי היה שַדָּר ג'וּדוֹ חסר ניסיון לחלוטין בתחום. לא היו שדרני ג'ודו בארץ וודאי ברמות אולימפיות. אף על פי כן נחשב לאחד מטובי השדרים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקצועות האולימפיים הקטנים. בהיותו שדר נבון הוא השתלט פחות ו/או יותר כמעט על כל ענף ספורט לרבות הג'ודו. יוֹנָה מֶלְנִיק העזר כנגדו היה אלוף ישראל בג'וּדוֹ במשך שנים רבות ואחד מאוֹשְיוֹת הג'ודו של ענף הספורט הזה במדינת ישראל . הוא נחשב בעיני לבר- סמכה מספר אחת בארץ. זאת הסיבה שהוֹשבתי אותו על כֵּס הַפַּרְשָן . כשהתבוננתי בהמשך השידור הישיר בפניה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף עומדת שם על המִזרָן המוּמה ונדהמת מהחלטתו של השופט המעניק את הניצחון הסופי (Ippon) ליָעֵל אָרָד, נראתה לי הבנת מהלכי הקרב שלהם וטעותם ב- זיהוי המנצחת כמומחי ג'ודו, תמוהה פחות. לפתע היא נראתה בכלל הגיונית ואפשרית. עובדה שפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף חשבה כמו אוּרִי לֵוִי ויוֹנָה מֶלְנִיק ש- הניצחון מגיע לה ונלקח ממנה שלא בצֶדֶק ע"י שופט שלא קרא נכון את היוזמה ואת תכסיס ההתקפה שלה. היא עמדה שם נדהמת, מובכת, מאוכזבת עד עמקי נשמתה, מפנה מבטי תימהון ואכזבה תהומית לכל הצדדים , ואיננה מבינה את פשר החלטת השופט להעניק את ה- Ippon ליָעֵל אָרָד שלא תרמה שמץ מיכולתה ומיוזמתה לאותו ה- Ippon שהשופט התכוון אליו וסיים את התחרות. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף טענה בלהט שהיא זאת שהייתה אקטיבית, יוזמת, והוֹבִילָה את תרגיל ההתקפה שלה בעוד יָעֵל אָרָד הייתה פאסיבית ומוּבֶלֶת, ולכן היא לא הייתה יכולה לזכות בניצחון.

יָעֵל אָרָד העפילה לתחרות הגמר במשקל 61  לנשים נגד הג'וּדוּקָה הצרפָתייה קָתֵּרִין פְלוֹרִי . קרב הגמר המשעמם היה שווה כוחות לחלוטין והוכרע על פי החלטת השופטים. שתי הטוענות לכתר נעדרו כל ברק, יוזמה, ודִמיון. בסופו של הקרב חסר ההשראה העניקו השופטים את הניצחון לקָתֵּ'רִין פְלוֹרִי. יָעֵל אָרָד שהייתה שווה זָהָב הסתפקה במדליית הכסף. הֵישֵג ספורטיבי אישי עָנָק ששוּדָר ישיר והגיע לשיאו בטקס הענקת המדליות. יָעֵל אָרָד ניצבה מאוד נרגשת על דוכן מספר שתיים לובשת בגד אימון של Nike כשכל חבריה למשלחת הישראלית לובשים בגדי אימון של adidas. אי אפשר היה שלא להבחין גם בהתרגשות בקולם של אורי לֵוי ויוֹנָה מֶלְנִיק.

באותו לילה וגם בימים שלאחריו הענקתי זמן מסך רב במסגרת השידורים האולימפיים להישגה של אלופת הג'וּדוֹ יָעֵל אָרָד בפרט ולענף הג'וּדוֹ הבלתי מוכר והבלתי פופולרי במדינה שלנו בכלל . ביקשתי גם את אנשי צוות צילום ה- ENG שלי, הכתב איציק גליקסברג, ו- הצלם הוותיק שרגא מרחב , איש הקול איציק כהן , והתאורן יוסי מוּסַן לערוך כתבה נרחבת וריאיון מקיף עם גיבורת הספורט הישראלי החדשה באותה העת . יָעֵל אָרָד הביאה את המדליה האולימפית הראשונה לעצמה ולמדינתה בדיוק 40 (ארבעים) שנים לאחר שישראל החלה להשתתף במשחקים האולימפיים של הלסינקי ב- 1952. מדינת ישראל הצטרפה לתנועה האולימפית 56 שנה מאז הגה הבַּרוֹן הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבַּרְטֵיין את רעיון חידוש האולימפיאדות של הזמן החדש באתונה בירת יוון ב- 1896.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 .יעל ארד (משמאל) ניצבת מול דוכן המנצחים מספר 2 בתום תחרויות הג'ודו לנשים במשקל 61  ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא הייתה ספורטאית עַל , חזקה גופנית ומנטאלית, אך זכתה במדליית הכסף בסגנון משעמם וחסר השראה. על דוכן מס' 1 ניצבת כבר האלופה והזוכה במדליית זהב קתרין פלורי (Ctherine Fleury) מצרפת גם היא ג'ודוקא משעממת . ליד דוכן מס' 3 והזוכות במדליות הארד ניצבות די ז'אנג (Di Zhang בטרנינג בורדו / צהוב) מסין והרוסייה יילנה פטרובה (Elena Petrova בטרנינג לבן). הג'ודוקאית הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) דורגה חמישית. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי RTO 1992).

סיבות היסטוריות מנעו מהספורטאים הישראליים חלקם מוכשרים ביותר לזכות במדליות אולימפיות כבר במשחקים הקודמים. מדינת ישראל עסוקה באופן רצוף מרגע הקמתה ב- 1948 ועד לרגע זה במלחמות עקובות מדם על זכותה לחיות בשלום וביטחון. למרות המלחמות הרבות עם מדינות ערב על עצם זכות הקיום לחיות כמדינה ריבונית במזרח התיכון, הגיעו אזרחי מדינת ישראל להישגים עצומים לא רק בהקמת צבא חזק המצויד בטכנולוגיה מודרנית איתנה, אלא להישגים שיטתיים גם בתחומי המדע, החקלאות, והאומנות. אך לא בספורט. למַעֵט הישגיה של קבוצת הכדורסל של קבוצת הפאר של מכבי ת"א באירופה מאז 1977. זכורים הטיב שני הניצחונות של מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 במשחק הגמר על גביע אירופה בבלגראד – יוגוסלביה , בו גברה על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירגי ווארזה 77:78 וזכתה בכתר. אולם ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז"ל סייג זאת בניסוח מעניין וזהיר בעת קבלת הפנים שערך למכבי ת"א בלשכתו בקרייה בתל אביב ב- 24 בפברואר 1977, כשאמר כהאי לישנא : "ההצלחה של מכבי ת"א הושגה אומנם בגלל הרוח הישראלית אך גם בגלל קצת סיוע אמריקני". ועוד תזכורת . נבחרת הכדורסל של ישראל בהדרכתו של רלף קליין ז"ל זכתה באליפות אירופה בטורינו ב- 1979 במדליית הכסף אך מאז לא חזרה על ההישג הזה.

מדינת ישראל לא השקיעה משאבים לאומיים בספורטאים שלה. היו לה עניינים רציניים יותר לעסוק בהם . הצלחתם של הספורטאים האולימפיים הבודדים כמו הג'ודוקאים יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 92', השייטים יוֹאֵל סֶלַע ואֶלְדַד אָמִיר באולימפיאדת סיאול 88', האָצָנִית אסתר רוֹט – שָחמוֹרוֹב באולימפיאדת מונטריאול 76' ו/או השחיין דַוִד מְלַמֵד באולימפיאדת מכסיקו 68' ובאולימפיאדות מאוחרות יותר חותר הקייאקים מִיכַאֵל קָאלְגָאנוֹב באולימפיאדת סידני 2000, והג'ודוקא אריק זאבי באולימפיאדת אתונה 2004 היא אישית. לממלכה חלק קטן בהישגים האולימפיים של ספורטאיה. לרוע המזל לממלכה היו גם מעט מידַי אמצעי טלוויזיה כדי להנציח את הצטיינותם על המסך. הערכתי את אורי לוי על יכולת הריכוז והשידור הישיר שלו את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' בתנאים מבודדים מעמדת Off Tube במרכז השידורים ב- IBC בברצלונה. זאת הייתה מעמסה קשה שהוטלה עליו . צריך להבין שקיים הבדל עצום בין שידור ממושך מהשטח הפעיל והתוסס רווי המון פרטים ומלווה כל הזמן בהתרגשויות מעמדת שידור באצטדיון לבין אותו שידור מבודד ממושך שכזה אך שנעשה מעמדת Off tube (גם אם היא מותקנת ב- IBC בברצלונה) מה עוד שהפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק ממלא את תפקידו אף הוא מעמדת Off tube באולפן בירושלים. בדידות ה- Off tube יוצרת גם עול מנטאלי. אורי לוי היה היה מנותק מהשטח. בתום השידור הישיר ההוא גם אם טעה בסיומו נתתי לו לדעת שהוא היה בסדר גמור . בסדר גמור בתנאים שנכפו עליו ועל יונה מלניק. אני חושב שאורי לוי היה בעֵת ההיא איש טלוויזיה במלוא הדרו, בעל משמעת שידור, ובמידה רבה לתפארת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותו לילה ביום חמישי – 30 ביולי 1992, בתום יום השידורים האולימפי הארוך סעדתי בחצוֹת הליל במסעדה ענקית במרכז ברצלונה שהוקמה ע"י חברת הלבשת הספורט הגרמנייה Adidas. זאת הייתה ארוחתי הראשונה מזה עשרים וארבע שעות. שהיתי בברצלונה היפהפייה על תֶּקֶן של עיתונאי ועורך ראשי ומנהל השידורים האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאו דווקא כפטריוט ישראלי של יָעֵל אָרָד. ביקשתי להחליף רשמים ולחקור במשותף עם אנשי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD וְ- ZDF  שהזדמנו גם הם למסעדה המפורסמת את קרב הג'ודו השנוי במחלוקת בין יָעֵל אָרָד ופְרָאוּקֶה אֵיְיקהוֹף, ומה קרה שם בעצם על פי דעתם. שַדָּרֵי ARD  ו- ZDF היו מאוחדים בדעה שנעשה עוול גדול לספורטאית שלהם. הם גם סיפרו לי, "ש- ספורטאית הג'וּדוֹ שלהם מרגישה מקופחת וחשה שהשופטים גנבו לה את הניצחון. היא מדוכאת מהפסדה ומסרבת להתראיין. היא איננה רוצה לתלות את קולר ההפסד בתירוצים שממילא אינם יכולים לשנות דבר. פראוקה אייקהוף מבקשת מהם להניח לה ועושה את ההכנות לחזור בהקדם לגרמניה". ביקשתי את הקוֹלגות הגרמניים שיאפשרו לי בזכות הקשרים שלהם לראיין אותה ולשמוע את דעתה המקצועית והאישית על אשר התחולל בקרב בינה לבין יָעֵל אָרָד , מה היא חושבת על יָעֵל אָרָד והשופטים, ומדוע היא מעריכה שהניצחון מגיע לה. זה נראה לי חשוב מן ההיבט של הדיווח העיתונאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לציבור הצופים שלנו בארץ. הם הבטיחו לשמור עִמִי על קשר במידה ופְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף תשנה את דעתה. אך הג'וּדוֹקָא הגרמנייה המאוכזבת שָבָה נסערת למחרת לארצה. היא חשה שנשדדה ע"י השופט, אותו השופט שהעניק את ניצחון ליריבתה יעל ארד. לא הצלחתי לשוחח עמה.

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. אני מתארח במאהל רשתות השידור של ARD  ו- ZDF  שדיווחו לי את תחושות מפח הנפש של הג'ודוקאית הגרמנית פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) לאחר שנוצחה ע"י יעל ארד. היא חשה מנצחת ולא מנוצחת והרגישה שהשופט בקרב הזה גזל ממנה את הניצחון . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, איש לא מזוהה, צלם ה- ENG שלנו שרגא מרחב (שלישי מימין), איש לא מזוהה המפיק שלי אמנון ברקאי (שני משמאל), יוסי מוסן איש התאורה בצוות ה- ENG (קיצוני משמאל) וכאמור שני מארחים גרמניים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למחרת יום שישי – 31 ביולי 1992 זכה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד במשקל 71 ק"ג בג'ודו לגברים. הוא עשה זאת בסגנון ווירטואוזי מרשים . הוא הכריע בזה אחר זה את מתחריו באִיפּוֹן (Ippon, מונח המקביל ל- knock out באִגרוף) ואך כ- פֶסָע היה בינו לבין מדליות הכסף והזהב . אי אפשר היה שלא להתרשם מהכישרון העצום החבוי בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היה ג'וּדוֹקָא יצירתי מלא קסם. מצלמות הטלוויזיה של RTO 1992 התאהבו בו. אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה זכה במדליית האָרָד המשותפת עם הג'וּדוֹקָא הדרום קוריאני הון צ'ונג (Hoon Chung) . במדליית הזהב זכה היפני טושיאיקו קוגה (Toshihiko Koga). במדליית הכסף זכה ההונגרי ברטאלאן הייטוש (Bertalan Hajtos). כמנהל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת ברצלונה 1992 הענקתי מטעם עצמי את מדליית הזהב האישית שלי לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. קרבות הג'וּדוֹ ההתקפיים שלו באולימפיאדת ברצלונה 1992 לא יישכחו .

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. אורן סמדג'ה ג'ודוקה ווירטואוז ישראלי, עונד את מדליית הארד בתום תחרויות הג'ודו לגברים במשקל 71 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992. הוא העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופיה כמה רגעי אושר בלתי נשכחים. התמונה מאפשרת להבחין כי על החזה שלו בצד ימין מתנוססת פרסומת של חברת adidas ששימשה הספונסר הרשמי שח המשחת הישראלית לאולימפיאדת ברצלונה 1992. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי והבינלאומי).

אורי לוי צרח בהתרגשות בקולו הגבוה והצווחני למיקרופון לאחר זכייתו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה במדליית הארד, "מַבּוּל של מדליוֹת". אין ספק שזאת הייתה נקודת מפנה דרמטית בהשתתפות הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים. היה זה מחזה מרנין ומשובב נפש שנפל דווקא בחלקו של אורי לוי לשָדֵר ישיר עֶרֶב אחרי עֶרֶב ספורטאי ישראלי נוסף עונד מדלייה אולימפית . מתנה אולימפית נחמדה הוענקה בערב שבת לאוֹרֶן סְמַדְגָ'ה, לעם ישראל, ופיצוי לשני השדרים המקצועניים והמשקיענים שנפל בחלקם לשדר Off Tube את תחרויות הג'ודו האולימפיות, אורי לוי בברצלונה 92' והפרשן שלו יוֹנָה מֶלְנִיק באולפן האולימפי ברוממה – ירושלים. יונה מלניק היה פרשן הג'ודו הטוב ביותר בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית . יוֹנָה מֶלְנִיק מגדולי הג'ודוקאים בתולדות המדינה היה אלוף המדינה עֶשֶר פעמים במשקל 71 ק"ג בין השנים 1981- 1968. הוא זכה בהישגים בינלאומיים נאים בשנות ה- 70, מקום תשיעי באליפות העולם בוִוינָה ומקום חמישי באליפות אירופה באתונה בשנת 1975. היה לו את הכישרון לתרגם בצורה מהירה, קליטה, ופופולרית את שפת הג'וּדוֹ לשידור בטלוויזיה. בזאת הייתה גדולתו. הייתה לי הערכה כלפיו/ יוֹנָה מֶלְנִיק הוא אחד מהג'וּדוֹקָאִים המוכשרים ביותר שקמו לישראל בכל הזמנים והיה ממניחי המסורת הלאומית של ספורט הג'וּדוֹ בארץ. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו מחוללי ומקימי המסורת הבינלאומית. אני חושב שבאותו הערב ההוא של יום חמישי – 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 92', גם אורי לוי נפל בשבי אהבת הג'ודו. מדובר בענף ספורט אולימפי איזוטרי במידה רבה (בהשוואה לא"ק, שחייה, התעמלות, משחקי כדור, וכו') אולם מרתק, בלתי צפוי, ולעיתים גם הפכפך. מילות הסיכום שלו של אוּרִי לֵוִי בשעה שיָעֵל אָרָד ניצבה על דוכן המנצחים בברצלונה 92', "יעל ארד מובילה את הספורט הישראלי לפסגות חדשות", חתם את הערב האולימפי ההוא הבלתי נשכח.

מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים ההן של 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולארי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה של המדינה . עד תחילת שנות ה- 60 עסקו בו רק היפנים . באורח פלא הוא הפך לספורט בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם לישראל. אחת הסיבות להצלחת הענף שקנה לו אחיזה איתנה במדינות רבות באירופה, בקובה, וגם בישראל הוא זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. זכייתו של אָנְטוֹן חֵייסִינְק במדליית הזהב ובתהילת ג'ודו כבירה באולימפיאדת טוקיו 1964 שברה את הטאבו של היפנים על הג'ודו. הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים ובראשם יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, ורבים אחרים יזכו בכ- 70 מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, אליפויות העולם, ובאליפויות אירופה. מדובר בתופעה יוצאת דופן באקלים הספורט הישראלי.

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני שהיה גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מ- 1909 ועד 1938. מי תיאר לעצמו שספורטאים ישראליים לא מעטים יבקשו ללכת בדרכו. ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) נמנה על הצוות שהעניק לג'סי אואנס את מדליית הזהב בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות NHK). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי הנוכחים הניצבים על דוכן המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ', ומצדיע המועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06  מ'. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ' . זיהוי אנשי הצוות האולימפי העומדים מאחורי הדוכן מימין לשמאל : צלם (כורע) מהצוות של לני ריפנשטאהל, יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (Olympiazeitung 1936).

תזכורת לפני רבע מאה של שנים : הג'ודוקא יעל ארד, הפוליטיקה, אנוכי, והג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף.

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 ערכתי, הפקתי, ושידרתי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב תוכנית סיכום שנתית בת שעה של שנת 1992 במסגרת "מבט ספורט". מטבע הדברים ייחדתי את מרבית זמן התוכנית להצלחתם המזהירה של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992. הזמנתי אותם להתארח באולפן השידור. יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמַדְגָ'ה היו גיבורי מִשְדָר הטלוויזיה ההוא "מבט ספורט" בו ביקשתי גם לבדוק מה קרה בדיוק בקרב השנוי במחלוקת ההוא בין יָעֵל אָרָד לפְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. זה נראה לי חשוב להשלים עכשיו את התמונה העיתונאית שהחסרתי ב – 30 ביולי 1992 בעת אולימפיאדת ברצלונה 1992. בפוסט מס' 462 דיווחתי לקוראים כי בתום הקרב ההוא באולימפיאדת ברצלונה 1992 ב- 30 ביולי 1992 בו הפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ליָעֵל אָרָד, הג'ודוקא הגרמנייה נטשה עוד באותו ערב את המשלחת הגרמנית , עזבה את ברצלונה ושבה לגרמניה אפופת ייאוש ומאוכזבת מאוד מפני שחשבה שנעשה לה עוול וחשה כי נשדדה ע"י השופט. רציתי לראיין אותה ולבקש את תגובתה כמפסידה בקרב השנוי במחלוקת ההוא אולם אנשי ARD ו- ZDF בברצלונה השיבו לי כי הדבר בלתי אפשרי מפני שהיא כבר חזרה לגרמניה עצובה והמומה. יצרתי קשר מחודש עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בדצמבר 1992 באמצעות ZDF. חמישה חדשים אחרי הפסדה ליָעֵל אָרָד נֵאוֹתה לשחזר לי בשיחת טלפון את אשר חשה ביום חמישי ההוא ב- 30 ביולי 1992 על מִזְרָן הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה בקרב השנוי במחלוקת נגד יריבתה הישראלית. היא הייתה עכשיו רגועה ולא היססה בסוף השיחה לחלוק שבחים ליָעֵל אָרָד. ביקשתי לראיין אותה באמצעות צוות צילום של רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF  והיא הסכימה . מנהל חטיבת הספורט של ZDF אוֹסְקָר וָוארְק המנוח (Oskar Wark) נזעק לעזרתי והפיק את הריאיון הטלוויזיוני עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף . הכתבתי לו את השאלות שלי מישראל. הוא שאל והיא פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף ענתה לצוות הצילום הגרמני את מה שענתה כפי שתקראו מייד . האמת הפנימית שלה בה האמינה בכל ליבה וצניעותה כספורטאית שָבוּ את לבי. האמנתי לה מה עוד שהיא התייחסה בכבוד ליעל ארד ולא קיטרה. פראוקה אייקהוף התגלתה לי כאישיות הגונה ומהימנה. עובדת קיום הריאיון העיתונאי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) בה סיפרה בכֵנוּת ובשקט נפשי רב כיצד נגנב ממנה הניצחון באולימפיאדת ברצלונה 1992 ע"י השופט, היוותה הישג עיתונאי. הריאיון לא היה בבחינת סוד. עד כמה שזכור לי ההחלטה שלי לשדרו ב- 24 בדצמבר 1992 בתוכנית הסיכום של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992 הועברה לידיעתה של יָעֵל אָרָד לפנים משורת הדין (זאת לא הייתה חובה שלי להודיע לה מראש) בטרם הוצאתו לפועל של מִשְדָר הסיכום ששודר כאמור ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992, ואותו הגישו יחדיו אורי לוי ומאיר איינשטיין. בשעה שיעל ארד התייצבה במערכת ת"א לריאיון ישיר בתוכנית "מבט ספורט" עם אורי לוי היא ידעה כי במקביל לעריכת הריאיון הישיר עמה בתוכנית הסיכום ההיא כי אני מתעתד ומתכנן לשדר ריאיון מוקלט עם יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף הנוגע לאותו הקרב השנוי במחלוקת ההוא בברצלונה 92'. כאמור, כעיתונאי לא הייתי חייב לבַשֵר לה זאת. תקשורת המונים שעוסקת ודנה באירועים שנויים במחלוקת בכל התחומים, גם בתחרויות ספורט, מעניקה פתחון פה ואפשרויות תגובה לא רק למנצחים אלא גם למפסידים. צריך להסביר שוב לקוראי הבלוג כי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה בשירותה של יעל ארד ולא בשירותם של הפוליטיקאים שתמיד ניסו לבחוש בקדרה, אלא הייתה יחידה טלוויזיונית ששיקולי השידור שלה הם עיתונאיים בלבד ונקיים מכל רבב. עקרונות העיתונאות של Dignity + Integrity, יושרה, כנות, ומכובדות היו פרוסים תמיד לפניי ולא סטיתי מהם לעולם. לריאיון שערכתי באמצעות ערוץ הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF עם פראוקה אייקהוף היו שיקולים עיתונאיים טהורים בלבד . יָעֵל אָרָד פירשה זאת כבגידה בה. ואז החליטה בסופו של חודש דצמבר 1992 לגייס את שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וסגנה מיכה גולדמן כדי להבאיש את ריחו של שדר ה- off tube של תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 1992 מר אורי לוי , ולהציג אותי כעורך לא אחראי של חטיבת הספורט רווי יֶצֶר נקמנות כלפיה. המכתב המגוחך והקטנוני היה רצוף אי דיוקים בלשון המעטה שאעמוד עליהם בהמשך הפוסט. שולמית אלוני ז"ל ומיכה גולדמן יבדל לחיים ארוכים שלא צפו באותה תוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" מ- 24 בדצמבר 1992, בחרו להתייצב באופן אוטומטי לצדה של יָעֵל אָרָד ותקפו אותי , מבלי ששמעו את הסבריי וטיעוניי. צריך להסביר כאן שוב שכשם שלא עבדתי בשירותה של יָעֵל אָרָד כך לא עבדתי בשירותם של שולמית אלוני ומיכה גולדמן. עבודתי העיתונאית שלי הייתה שקופה ונקייה מכל כתם, וכל אחד ואחת יכלו לעקוב אחריה ולבדוק את אמיתות העובדות והטיעונים שהצגתי. מכתבה של יָעֵל אָרָד אל שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל התוקף את השַדָּר שלי אוּרִי לֵוִי ואותי, ומכתביהם החוזרים החריפים הבלתי מתקבלים על הדעת של השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן נגדי ונגד מדיניות השידורים שלי יובאו בהמשך הפוסט.

צריך להזכיר כאן במאמר לא מוסגר כי יו"ר איגוד הג'וּדוֹ בארץ מר דָוִד "דוּדוּ" בֵּן דוֹב תקף במכתב חריף ששלח ב- 12 באוגוסט 1992 למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, את פרשן הג'ודו שלי יונה מלניק בתקופת משחקי ברצלונה 1992. דָוִד בֵּן דוֹב כתב לאַרְיֵה מֶקֶל בין השאר כלהלן : "הסיקור ודברי הפרשנות היו כמעט תמיד מופרכים ומהופכים…מדובר בפרשן שאמור להיות מקצועי אך הוא מנותק…". מכתבו של דוד בן דוב לאַרְיֵה מֶקֶל יובא בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב . לפני 22 שנים. אורי לוי מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם מאיר איינשטיין ומראיין את יעל ארד היושבת באולפן מערכת תל אביב בקרייה. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני 22 שנים. מאיר איינשטיין מגיש את "מבט ספורט" תוכנית הסיכום של 1992 יחדיו עם אוי לוי. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992. שמונה בערב. לפני 22 שנים. הג'ודוקא יעל ארד מתראיינת לתוכנית "מבט ספורט" העוסקת בסיכום 1992 וגם בקרבות שלה והצלחתה הגדולה באולימפיאדת ברצלונה 1992 לרבות הקרב השנוי במחלוקת שלה נגד הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף.  (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. תמונת טלוויזיה סנסציונית. תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר היוזמה ההתקפית שנקטה, וההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה פראוקה אייקהוף כתובות שלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon". יעל ארד נראית מוטלת שרועה חסרת אונים כשיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. עוד תמונה של יעל ארד (בגבה למצלמה) עולצת ומפגינה את שמחתה לאחר שהוברר כי היא זאת שניצחה בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מביעה את תדהמתה העצומה לאחר שהשופט העניק Ippon ליריבתה הישראלית יעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

טקסט תמונה : 30 ביולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. יעל ארד מוכרזת כמנצחת בקרב נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף ומעפילה לקרב הגמר במשקל 61 ק"ג נגד הצרפתייה קתרין פלורי. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

יעל ארד הניחה בטרם שידור תוכנית הסיכום ההיא ב- 24 בדצמבר 1992 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהלל אותה – מחד, ותחביא ו/או תקטין ותצמצם את עדותה של פראוקה אייקהוף – מאידך. תגובות וראיונות של מנצחים ומפסידים באותה עת באותה תוכנית טלוויזיה הם עניין שבשגרה. אולם יעל ארד פירשה זאת אחרת לחלוטין. פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף קלקלה לה את ההצגה וחטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הלאומית , לאומית על פי תפישתה , ש- שיתפה פעולה עם הג'ודוקא הגרמנייה, טמנה לה מלכודת כפי שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני כלהן : "תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה יואש אלרואי ושדריו עושי דברו…". דבריה של יָעֵל אָרָד כפי שנאמרו לשרת החינוך שולמית אלוני הציגו אותי כ- תכמן, תכסיסן, וטומן מלכודות . זה היה לא אמת. מעין הוצאת דיבה. לכן דבריה הבלתי נכונים לא הזיזו לי ולא הותירו עלי שום רושם. איזה טומן מלכודות ואיזה נעליים. אינני עובד בשירותן של יָעֵל אָרָד ושרת החינוך הנכבדה . לא הייתי חייב דבר לשתיהן. אני עיתונאי בן חורין ש- עובד למען מסך הטלוויזיה שלי . כמה פעמים מראיינים בטלוויזיה וברדיו אנשים כאלה ואחרים כדי לשמוע את דעתם ואח"כ מצרפים מולם מרואיינים נוספים שמתנגדים לדבריהם…? ב- 4 ביולי 1954 ניצחה גרמניה את הונגריה ניצחון סנסציוני 3 : 2 במשחק הגמר של מונדיאל שווייץ 1954. בדקה ה- 90 של המשחק ההוא הבקיע החלוץ ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) שער והשווה ל- 3:3 ובכך כפה ההארכה אולם השער נפסל ע"י הקוון הוולשי מרווין גריפיטס (Mervyn Griffiths) והשופט המרכזי הבריטי וויליאם "ביל" לינג (William "Bill" Ling) בטענת נבדל פעיל . כל גרמניה חגגה את הפתעת הכדורגל המרעישה, אף על פי כן רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD לא חששה לראיין את פֶרֶנְץ פּוּשְקָש שטען, "כי הקוון גזל שער מהונגריה, ואילו היה מאשר אותו, אין לו ספק שהונגריה הייתה מנצחת את מערב גרמניה בתקופת ההארכה". בגרמניה לא קמה שום צעקה אז נגד ההחלטה לצרף לתמונת הניצחון הסנסציונית הגרמנית את טענותיו של הקפטן ההונגרי המוּבָס פרנץ פושקש שחלק על השופט. מכתבה של יָעֵל אָרָד לשרת החינוך שולמית אלוני צבר תאוצה ותהודה פוליטיים. הודעתי ליוֹסֵף בַּר-אֵל ואַרְיֵה מֶקֶל שאין בדעתי להתנצל בפני אף אחד. לא בפני השרה שוּלָמִית אַלוֹנִי, לא בפני הסגן שלה ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן, לא בפני יָעֵל אָרָד, וגם לא בפני איגוד הג'ודו. הפוליטיקאים האלה לא הזיזו לי ולא יקבעו לי את ה- Line up של המהדורה.

הנה התמליל המלא של טקסט הריאיון שערכה הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בדצמבר 1992 על פי בקשתי עם פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ספורטאית מכובדת. הריאיון שודר בתוכנית הסיכום ההיא של "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הריאיון נערך כמובן בשפה הגרמנית ותורגם לעברית באמצעות כתוביות.

כניסה 1.

פראוקה אייקהוף : "הייתה לי הרגשה שניצחתי, שכן כל ג'ודוקא מרגיש אם הטיל ו/או הוטל , וכשצופים בהקלטת ה- ווידיאו הרי אני היא שהטלתי ולכן שמחתי. האולם היה כולו בעדי, הצופים שרקו ואין לומר שכולם היו הדיוטות בג'ודו . כי מי שמתעניין בג'ודו יש לו גם מושג בסיסי. וגם נשיא איגוד השופטים מסר לי לאחר מכן הודעה שבה הוא מתנצל על השגיאה הנוראה. שאלה : האם הייתה ליעל ארד הרגשה שנוצחה ? אינני יכולה להעריך זאת עתה, אך התנועות ושפת הגוף שלה מעידים על כך שהקרב לא התנהל בצורה תקינה. לא שוחחתי איתה לאחר מכן שהרי בתום הקרב אין לחלוק עוד על החלטת השופטים. כשאתה יורד מן המזרן הקרב תם, ולא ניתן עוד לשנות דבר. אך כשם שאני שמחתי, הייתה היא עצובה לאחר ההטלה. רואים זאת בהקלטת ה- ווידיאו, וגם לאחר שהוענק לה הניצחון היא לא שמחה כפי ששמח אדם כשהוא זוכה לעלות לגמר".

כניסה 2.

פראוקה אייקהוף : "ארבעת ו/או ששת השבועות הראשונים היו קשים. מיהרתי לעזוב את ברצלונה כיוון שהייתי מאוכזבת מאוד אך טרם שקלתי ברצינות לפרוש. בדעתי לצמצם מעט את העיסוק שלי בג'ודו כיוון שאני רוצה לסיים את לימודיי. בגרמניה טרם קם דור המשך ולו אני עדיין מצפה. אם אצליח על הרמה שלי בפחות אימונים אשתדל להישאר הג'ודוקא הבכירה בגרמניה. שאלה : האם יש לך מה לומר ספציפי ליעל ארד שהרי יש להניח שהיא תראה את הריאיון עמך ? כן אני רוצה לברך אותה מקרב לב על מדליית הכסף. גם אמרתי זאת לכתבים אחרים . לדעתי זהו הישג נפלא שיעל ארד הצליחה להשיג . היא הוציאה אותי אומנם מהמירוץ אך כך זה בספורט. אני מקווה שניפגש שוב באליפות העולם במינכן כדי שנוכל לערוך קרב גומלין במירכאות".

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי ב'שתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1). 

טקסט תמונה : דצמבר 1992. הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף מתראיינת על פי בקשתי לרשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF בעניין קרב הג'ודו השנוי במחלוקת במשקל 61 ק"ג בו נאבקה נגד יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה ההיא של 1992. על פי שיקול דעתה של פראוקה אייקהוף שופט הקרב טעה טעות חמורה כשהעניק את הניצחון ליעל ארד ב- Ippon ולא לה. (באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות לתפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בתום קרב הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992 . ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי . (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

בתום שבוע משידור אותה תוכנית "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992, תוכנית שדנה כאמור בסיכום אירועי הספורט של 1992, התבררה עדותה של פראוקה אייקהוף כמקדם חיכוך גבוה. יָעֵל אָרָד התעוררה ושלחה כתב אישום נגדי חסר תקדים בחריפותו ובסגנון הכתיבה שלוֹ לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני. יָעֵל אָרָד העריכה כי תוכנית הסיכום "מבט ספורט" מאותו יום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 אמורה לעסוק רק בתהילתה מבלי לאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית לפתוח גם צוהר עיתונאי בכיוונה של פראוקה אייקהוף, על מנת לשמוע את הצד שלה, מה היא חושבת על תוצאות הקרב ההוא השנוי במחלוקת בין שתיהן . היא ראתה במעשה העיתונאי שלי המבקש לשמוע גם את חוות דעתה של יריבתה פרובוקציה ו- צעד של בגידה בה ואי אמון שלי בניצחונה שלא היה מוטל בספק לפי דעתה . היא פשוט לא הבינה מדוע יואש אלרואי תוקע לה בפרצוף פתאום את הגרמנייה הזאת שקוראים לה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. יָעֵל אָרָד זכתה אומנם במדליית הכסף בתחרות הג'ודו לנשים במשקל 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 92' אולם היא הצטיירה לי כאלופה מגלומנית בעלת אמביציות מגוחכות שחשבה כי תפקידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא להלל באופן אוטומטי את תהילתה האולימפית ואני כעורך ראשי ומפיק ראשי של תוכניות הספורט עובד אצלה. במכתב ההוא שכתבה לשרת החינוך שולמית אלוני נאמרו אודותיי דברים שמעולם לא אמרתי ליעל ארד . היא כתבה לשולמית אלוני שאמרתי לה , "…כי עכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו אך כשאהיה גדולה כדבריו הם קרי הטלוויזיה יהיו אתי…". מעולם לא התקיימה שיחה כזאת ביני לבינה. היא השמיצה את השידורים האולימפיים שלנו בברצלונה 92' והוציאה את דיבתנו רעה באוזניה של שולמית אלוני כלהלן מבלי להתעמק כלל בקשיי הטלוויזיה האובייקטיביים שניצבו בפניי בברצלונה 92', משהו כמו כוח עליון, מבלי שיהיה לי הכוח לשנותם : "…למרות תפקודה הכושל של מחלקת הספורט בתקופת המשחקים האולימפיים בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט, ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט מר יואש אלרואי, מצאתי צורך להיענות להזמנה מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה…", וטפטפה לעיניה של שולמית אלוני עוד טקסט מגוחך , "…תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד כפי שנתברר לי לאחר התוכנית ע"י ראש המחלקה ושדריו עושי דברו…". אפשר לחשוב איזה מלכודת מתוכננת הכנתי לה מבעוד מועד…??? בסך הכול היה מדובר ב- Line up תוכניתי שכלל בתוכו לסירוגין את עדות המנצחת יָעֵל אָרָד ואת עדות המפסידה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף. ברור שהיה מדובר בהוצאת דיבה אודותיי, ואם היו הדברים נכונים כפי שכתבה יָעֵל אָרָד הרי שעל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל הייתה מוטלת החובה לפטר אותי לאלתר מתפקידי בנימוק של עיתונאי תככן ולא אמין . הנה מכתבה ההוא של יָעֵל אָרָד לשולמית אלוני מדצמבר 1992 כלשונו [1]. אני מוכרח לומר שהאלופה האולימפית הזאת הצטיירה בעיניי כעגמומית ומעוררת חמלה משגייסה את הפוליטיקאים להתייצב לימינה ולהגן עליה. היא נראתה לי דמות ילדותית ובכיינית שבאה בטענות קטנוניות לעבודה העיתונאית הטלוויזיונית המתבקשת שלי רק מפני שראיינתי לצורכי התוכנית גם את יריבתה הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף.

(הערה : המכתב שכתבה יעל ארד לשולמית אלוני בסופו של חודש דצמבר 1992 נשלח בפקס אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ונרשם על נייר כימי של הימים ההם . היה צורך לשחזר בו אות – אות . לא הצלחתי לאתר את המכתב המקורי בארכיון המדינה) .

טקסט מסמך (1) : סוף דצמבר 1992. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני (השרה הממונה על רשות השידור), בו היא מאשימה אותי בהתנכלות מכוונת כלפיה בתום תוכנית הסיכום של שנת 1992 כפי ששודרה ב- "מבט ספורט" ב- 24 בדצמבר 1992. הערה : לא ניתן היה לשחזר במלואה את שורה 7 מלמטה מפני שהאותיות דהו לגמרי.

טקסט מסמך (2) : סוף דצמבר 1992. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני.

יום רביעי – 30 בדצמבר 1992

לכבוד גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

 לגב' אלוני שלום ,

הנדון : מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית

כשזכיתי לראשונה במקום השלישי באליפות אירופה בשנת 1989 , היה לי הכבוד להכיר את עורך הספורט של הערוץ הראשון בטלוויזיה, מר יואש אלרואי. כבר אז ידע לומר לי, שעכשיו ההישגים שלי לא מעניינים איש ובטח לא אותו, אך כשאהיה "גדולה" כדבריו, הם – קרי הטלוויזיה – "יהיו איתי".

ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 הבנתי למה התכוון מר אלרואי. הוזמנתי לאולפן מחלקת הספורט למה שאמור היה להיות תוכנית סיכום לשנת 1992. למרות תפקודה הכושל של המחלקה בתקופת בשידור הנבחרת הישראלית בכלל ובשידור תחרויות הג'ודו בפרט, ולמרות ההשמצות וההכפשות שנורו כלפיי במשך חודשים מעל דפי העיתונות מצד מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי, הסכמתי להיענות להזמנה לבוא לאולפן השידור מתוך כבוד לטלוויזיה הממלכתית ולצופיה.

תוך שניות הבנתי שנפלתי למלכודת מתוכננת היטב שהוכנה מבעוד מועד – כפי שנתברר לי לאחר התוכנית – ע"י ראש המחלקה ושדריו ועושי דברו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הממלכתית ניסתה להוכיח באותות ובמופתים, תוך שהיא מעמידה אותי למשפט ציבורי, שבשרירות לבי וברשעותי גזלתי מדלייה אולימפית מגרמנייה תמימה וחביבה . כתב מטעם התוכנית יצא במיוחד להביא ריאיון אתה בנושא הזה. לרגע סברתי שאני יושבת באולפן הטלוויזיה הגרמנית וצריכה להסביר פשעים שעשיתי לציונות. ואולי כך הוא הדבר ? אולי הזכייה במדליה האולימפית אחרי שנות עבודה והשקעה אינסופית , היא עוול נוראי שהעונש עליו הוא חקירה צולבת בטלוויזיה הממלכתית, בניצוחו של – מי אם לא ? אותו שדר בעל יכולת מקצועית מפוקפקת, שהצליח לא רק להחמיץ את ניצחוני בחצי הגמר האולימפי , אלא גם לא להימצא באולם בזמן השידור, ולכסות את האירוע מהאולפן בברצלונה . האם ליחס המשפיל הזה התכוון מר יואש אלרואי שאמר לי אז, בשנת 1989, שהם "יהיו איתי" ? או שמא לאחר שהצהיר במוסף "מעריב" לפני חודשים אחדים שהוא "בנה אותי", עכשיו הוא מנסה להוכיח שהוא יכול "להרוס אותי" ?

האם עורך תוכנית כל שהיא בערוץ ממלכתי יכול להשתמש בכוחו לצורך נקמנות אישית, כאילו הייתה זאת נחלת אבותיו ? האם הוא יכול להשתמש בכלי הזה לעשות דיסקרדיטציה לספורטאית אולימפית בגלל סיבות הידועות רק לו ? כחודש לפני האולימפיאדה טלפנה אליו נורית ארד כדי לברר אם ישודרו הקרבות של מי שהוא אהב לכנות "התקווה האולימפית" ? והוא ענה לה בלי להניד עפעף, "גברת ארד, אם הבת שלך תעפיל לגמר, כל עם ישראל יראה אותה. ואם לא ממילא נקרע אותה לגזרים" . והרי הגעתי לגמר כידוע (למרות הצער של מחלקת הספורט) וגם ניסה לקרוע אותי לגזרים…למותר לציין שנפגעתי עד עמקי לבי מהיחס המשפיל של הטלוויזיה הישראלית באותו יום חמישי בערב. לא יכולתי לחלום שכך תיראה תוכנית הסיכום השנתית של מחלקת הספורט !

מצאתי לנחוץ לכתוב לך כל זאת באמונה וביטחון שתדעי לתקן את העוול שנעשה לי, ולדאוג לכך, שאף ספורטאי ישראלי מצליח  לא ייאלץ לעמוד במצב המביך והמביש שהועמדתי בו אני.

בברכה ,

יעל ארד

רחוב צביה לובטקין 1/א הרצליה

טל : 509678 – 052 

פקס : 540215 – 052

אצבע כתב האישום של הספורטאית הפופולארית והאהודה, בעלת מדליית הכסף האולימפית, שמדינת ישראל העשירה את חשבון הבנק שלה ב- 300000 (שלוש מאות אלף) שקל על פי עדות הוועד האולימפי הישראלי – הופנתה באופן אישי נגדי. המכתב ש- שוגר לשרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל שולמית אלוני ז"ל, נשען על מערכת יחסי ציבור משומנת. אם היה בו שמץ ו/או גרעין של אמת, הרי שהיווה עִילָה מספקת להקמת וועדת חקירה ברשות השידור שתביא להרחקתי ו- פיטוריי המידיים מניהול שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית  הציבורית. מכתבה של יָעֵל אָרָד היה ילדותי, שָגוּי, לא ראוי, וגם לא נכון בעובדות שכתובות בו. הייתה טמונה בו מגלומניה. בטעות חשבה שהיא עומדת מעל שיקולי העריכה העיתונאיים של תוכנית הספורט שאליה הוזמנה . נדמה היה לה שנקראה על ידי לאולפן השידור כדי לסגוד לה כפי שסגדה לה חלק מעיתונות הספורט בישראל המתחנפת והמתרפסת. יָעֵל אָרָד ראתה בריאיון שערכתי עם יריבתה הגרמנית מעֵין מתן עֵדוּת שמקומה בבית הדין, ולא מעשה עיתונאי לגיטימי, הראוי להיות משודר בתוכנית ספורט טלוויזיונית בהשתתפותה. היא ביקשה שנפאר את שמה ונשמח בחגה, מבלי לערב בה את יריבתה הגרמנית. הופעתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בתוכנית סיכום הג'ודו של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נתפשה אצלה כאמור כמעשה התרסה מצידי, בעוד אני ראיתי בכך מסמך עיתונאי חשוב שמשלים דווקא את הישגה היוצא דופן של יָעֵל אָרָד בברצלונה. היא סברה שמשום שאף עיתון בישראל לא הביא מעולם את תגובתה של פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף בקרב האולימפי ההוא השנוי במחלוקת ביניהן, מדוע יואש אלרואי מהטלוויזיה (הממלכתית) מתעקש לקלקל את ההצגה הפרטית שלה ומתנכל לה באמצעות ריאיון טלוויזיוני עם המתחרה הגרמנייה שבכלל הפסידה לה . השיקול העיתונאי שלי חָרה לה. ולא רק לה.

כעורך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי שלם עם עצמי. מִשְדָר הסיכום ביום חמישי ההוא של 24 בדצמבר 1992 בדק את חוקיות ההישג של יָעֵל אָרָד בצורה הגיונית ומכובדת מבלי להשבית את שמחת הניצחון של הג'וּדוֹקָא הישראלית ולבטח מבלי לפגוע בה . לא הייתי חייב ליָעֵל אָרָד דָבָר, וגם לא לשרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ועוזרה מִיכָה גוֹלְדְמַן נציגי שלטון הממלכה. הייתי חייב למצפוני ולצופים שלי. אני עיתונאי ראשית דבר ואינני פטריוט עִיוֵור של יעל ארד והממלכה. אוהדי יעל ארד וגם שרת החינוך בלבלו בין מהות השידור הציבורי לבין שידור לאומי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה ממלכתית או לאומית. היא רשת שידור ציבורית. זהו הבדל ענק בין שתי ההגדרות . הפסטיבלים סביב יָעֵל אָרָד היו נחמדים. סיקרנו אותם ודיווחנו עליהם אך הם ממש לא נגעו ללִבִּי. אם משהו בתוכנית הסיכום שערכתי לא נראה ולא היה מקובל על הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר- אל ומנכ"ל רשות השידור מר אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור, ואם שיקול דעתי היה שגוי, הרי ששניהם היו רשאים להדיח אותי. אם לא פעלתי כשורה ולא על פי האתיקה העיתונאית המקובלת יכלו לפַטֵר אותי. הם לא עשו זאת. לא כפיתי את עצמי על איש מהם. ניהלתי את מהלכיי בשקיפות יתירה. לא הסתרתי דבר מאף אחד. הכול גלוי וידוע על השולחן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. עדות של תפארת אישית ולאומית. יעל ארד עונדת את מדליית הכסף בקרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג לנשים באולימפיאדת ברצלונה 1992. ספורטאית איתנה שהביאה כבוד רב לעצמה ולמדינת ישראל בדרכים משעממות. נותר לה זמן כדי לעסוק ולהיאבק בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלדעתה לא כיסתה את פועלה ותהילתה כראוי. היא הייתה אלופה אולימפית אולם סגנון הג'ודו המשעמם שלה לא הרשים אותי. (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 . חדי העין יכולים להבחין כי יעל ארד ניצבת בטקס חלוקת המדליות על דוכן מס' 2 כשהיא לובשת בגד אימון עם פרסומת מסחרית של חברת ההלבשה וההנעלה האמריקנית Nike בעוד הוועד האולימפי הישראלי חתם בכלל על עסקה כספית עם חברת ההנעלה וההלבשה הגרמנית adidas . מצלמות הטלוויזיה לא מאפשרות לשום פרט לחמוק מעדשותיהן . התייצבותה עם תלבושת Nike על דוכן המנצחים ב- 30 ביולי 1992 באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה כמובן נושא ל- וויכוח בינה לבין הוועד האולימפי הישראלי ואיננו פולמוס טלוויזיוני . (באדיבות ה- Host broadcaster הבינלאומי הספרדי RTO 1992) . 

לא חלפו כמה ימים וכמה לא מפתיע, נחת  ב- 5 בינואר 1993 בלִשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל,  מכתב בוטה וחריף מטעם לשכת סגן שרת החינוך והתרבות מר מִיכָה גוֹלְדְמַן. הסגן הנכבד שלא צפה בעצמו בתוכנית הסיכום אך שמע שמועות וראה את עצמו כקומיסר רשות השידור, הרשה לעצמו להתבטא בסגנון בולשביקי [2]. הנה המכתב של ח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן יו"ר וועדת הספורט בכנסת וסגן שרת החינוך והתרבות, המטיל בי דופי חמור, וקובע ש- בתוכנית סיכום אירועי הספורט של שנת 1992 שערכתי והפקתי, ניהלתי משפט פומבי בהפתעה נגד יעל ארד. מכתב מדהים בחוצפתו של ח"כ וסגן שַר הרואה ברשות השידור שלוחה של הממשלה, ומתייחס לטלוויזיה הישראלית הציבורית כאגף הסברה של משרד החינוך. יוסף בר-אל ביקש את תגובתי הישירה לכתב האישום של סגן השר. השבתי לו בקצרה בעשרים וארבע מילים בכתב ידי ובדם לִבִּי, מה אני חושב על הפוליטיקאים המתערבים ברגל גסה בתכני השידור, בזו הלשון [3].

יוסף בר- אל שלום רב ,

כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית , אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ .

בברכה ,

יואש אלרואי

בשיחת טלפון פנימית בתוך הבניין הודעתי למנהל הטלוויזיה, "אינני מתכוון להתייחס אליו. הוא מחפש פּרסום ואני תר אחר האמת ומציב את העובדות במקום הראשון. הודע לי מה מחשבותיך". הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית אך לא לאומית. אינני עובד בשירות הממלכה. אני עובד בשירות העיתונאות במדינה חופשית כפי שאני מבין אותה.

טקסט מסמך :  5 בינואר 1993. זהו מכתבו של סגן שרת החינוך והתרבות ח"כ מיכה גולדמן להנהלת רשות השידור בו הוא תוקף אותי בחריפות ומאשים את מערכת הספורט בהתנכלות ליעל ארד. בחלקו העליון של המסמך כתבתי ליוסף בר-אל, "כעיתונאי חופשי ברשות שידור ציבורית אך ריבונית ועצמאית אני רואה את עצמי משוחרר מתשובה לאיש פוליטי העונה לשם מיכה גולדמן גם אם הוא ח"כ". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשכת סגן שר החינוך והתרבות

ירושלים, י"ב  בטבת תשנ"ג

5 בינואר  1993 מס' – 328

שלום רב,

הנדון  :  סיקור הטלוויזיה הישראלית – יעל ארד.

בתאריך 24.12.1992 שודרה תוכנית הספורט "מבט ספורט", אשר אמורה הייתה לסכם את שנת 1992. בתוכנית זו התארחה יעל ארד , זוכת מדליית הכסף מאולימפיאדת ברצלונה. תוכנית זו, במקום לעסוק בסיכום השנה ובהצלחת יעל ארד ואורן סמדג'ה ואחרים התמקדה במשפט ציבורי, כמלכודת מתוכננת היטב , אשר הוכנה מבעוד מועד ליעל ארד.

זכותה של הטלוויזיה ואף חובתה לעסוק בכלל נושאי הספורט ולחקור ולבחון אותם, אולם אין זה תפקידה לערוך משפט – פומבי  ומה שחמוּר עוד יותר שהדבר נערך כהפתעה.

לסיום, אני מצטער שתוכנית שאמורה הייתה לסכם שנה מוצלחת מבחינת הספורט הישראלי, הפכה לתוכנית מריבה אשר אינה מוסיפה כבוד לטלוויזיה הישראלית. אבקש להתנצל באופן פומבי בפני יעל ארד.

בברכה, ח"כ מיכה גולדמן  

העתק  :

מר מיכה ינון – יו"ר רשות השידור.

גב' מיכל רפאלי – יועצת לענייני תקשורת של שרת החינוך.

אדוני סגן השָרָה הנכבד מר מִיכָה גוֹלְדְמַן על איזה תוכנית מריבה אתה בדיוק מדבר ? חטיבת הספורט איננה עובדת בשירות הממלכה וגם לא בשירות גב' יָעֵל אָרָד ואיגוד הג'ודו הישראלי. חשבתי שבזאת תם העניין. אך טעיתי. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל גב' שולמית אלוני ז"ל, החליטה להתערב אף היא בתכני תוכנית הסיכום של אירועי הספורט כפי שערכתי ושידרתי ב- 24 בדצמבר  1992. ההתקפות הציבוריות עלי הפכו למסע מאורגן אותו הובילה שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל. הפוליטיקאים האלה לא הבינו כי אני עיתונאי סוברני ברשת טלוויזיה ציבורית אך עצמאית. אינני עובד בשביל אף אחד אלא בעבור מצפוני ומסך הטלוויזיה וצופיו . אנוכי מהווה חולייה אחת בשרשרת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . אם הבוסים שלי אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, יוֹסֵף בַּר-אֵל, אַרְיֵה מֶקֶל, ומִיכָה יִנוֹן חושבים שמעלתי בתפקידי העיתונאי הם רשאים לפטר ולהעיף אותי לכל הרוחות והשדים. עובדה שהם לא עשו זאת והיו להם נימוקים מצוינים להעניק לי גיבוי מוחלט בסופו של דבר.

ב- 10 בינואר 1993 הגיע אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל עוד נייר מכתבים רשמי הנושא אף הוא את סמל מדינת ישראל, ומתחתיו באותיות מאירות עיניים, "מדינת ישראל – שרת החינוך והתרבות". לא פחות ולא יותר. גב' שולמית אלוני החליטה לרִיב את רִיבָה של יָעֵל אָרָד מבלי שצפתה אף היא בתוכנית הסיכום. מלכת זכויות האזרח שלה נתתי את קולי בבחירות לכנסת ב- 1973 אפילו לא אִפשרה לי את הזכות הבסיסית להסביר לה מה קרה מנקודת מבטי באותו טורניר הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. היא העדיפה להשתלח בי מבלי לבדוק והתייצבה לימינה של יָעֵל אָרָד כאילו פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף היא מרואיינת בלתי חוקית . מעולם לא הבנתי מהיכן נטלה לעצמה שרת החינוך שולמית אלוני את הסמכות והעוז להיפרע ממני ולהתערב כפיגורה פוליטית בשיקולי העריכה העיתונאיים שלי וב- Line up התוכנית מבלי לשקול את צעדיה קודם לכן . שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל הייתה אישה נכבדה ורצינית , אולם ברגע שהיא וסגנה מִיכָה גוֹלְדְמַן תחבו את זרועם השלטונית הפוליטית וניסו להשפיע בכוח מפאת היותם לשעה קלה בשלטון על שיקולי עריכה של תוכנית ספורט – עיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – הם שניהם הפכו למגוחכים ומעוררי חמלה . הנה טקסט המכתב שלה במלואו אותו שלחה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ואשר עותקים ממנו נשלחו למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [4] .

טקסט מסמך  :  10 בינואר 1993 . מכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בו היא תוקפת את עבודתי העיתונאית הנוגעת לכיסוי הופעתה של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 .

מדינת ישראל שרת החינוך והתרבות

י"ז בטבת תשנ"ג 10 בינואר 1993

לכבוד

מר יוסף בר- אל

מנהל הטלוויזיה הישראלית

רוממה – ירושלים

שלום רב,

הנדון : התעמרות מחלקת החדשות ביעל ארד.

למרות פנייתו של סגני מר מיכה גולדמן בעניין הסיקור המעליב של מחלקת הספורט את זכייתה של יעל ארד, אני מבקשת להביע את מחאתי על כך שמחלקת הספורט בטלוויזיה הציבורית, רואה לעצמה זכות לנהוג בהתנשאות , בגסות ובחוסר פרגון אלמנטרי למרואיין. הדבר חמור שבעתיים, וודאי כשמדובר באלופה צעירה שהביאה כבוד רב למדינת ישראל , לספורט הישראלי, לחברה הישראלית ולנשות ישראל. פנייתה של יעל ארד אלי מצורפת בזו, ורצוי היה שתגיע לידיעת העוסקים בספורט בטלוויזיה הישראלית. נראה לי כי לא היה מזיק לו מצאה הטלוויזיה הישראלית דרך נאותה להתנצל בפני יעל ארד.

בברכה , שולמית אלוני

העתקים :

מר אריה מקל- מנכ"ל רשות השידור.                                                                         

מר מיכה ינון – יו"ר הוועד המנהל.

יעל ארד.

שולמית אלוני ומיכה גולדמן לא צפו באותו "מבט ספורט" של 24 בדצמבר 1992. על איזה סיקור מעליב את מדברת שרת החינוך שולמית אלוני…? באמת התעמרות…? איזה התעמרות…? מה אתה אומר מיכה גולדמן…? עניין יָעֵל אָרָד הפך ל- Issue  לאומי. הואשמתי כשוֹנֵא יעל ארד ואויב הג'וּדוֹ בישראל. הציבור לא הכיר אותי ולא ידע שאני אוהב ג'ודו. לפני אולימפיאדת ברצלונה 1992 יזמתי את שידורה של כתבה נרחבת על התפתחות ספורט הג'ודו בישראל ובעולם. הג'ודו הפך לראשונה לענף ספורט אולימפי באולימפיאדת 1964 שהתקיימה בטוקיו. ביקשתי להביא בכתבה מֶסֶר לצופים שאומנם הג'וּדוֹ הוא ספורט לאומי יפני, אך הוא התפשט לכל רחבי העולם וכבש לו מקום גם בישראל. רבים ממנצחי הג'ודו אינם יפניים עוד, אלא באים מכל רחבי תבל. גם לנו יש סיכוי.

הנהלות השידור הציבורי של הטלוויזיה ורשות השידור גם יחד , עמדו לפתע במצב עדין . אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל היו כל אחד מינוי מקצועי של הדרג פוליטי. מצד אחד העריכה אותי השלישייה מן ההיבט המקצועי , אך מאידך ביקשו השלושה לרָצוֹת  את גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות שהייתה בתוקף תפקידה גם שָרָה ממונה על רשות השידור, והם היו תלויים בחסדיה הפוליטיים. הנהלת רשות השידור לא הייתה יכולה להתעלם מתביעת ההתנצלות שלה . היא דנה בעניין בכובד ראש. הודעתי לממונים עלי שאני דוחה מכל וכל את דברי ההאשמה של השרה הנכבדה. לא היה לגב' שולמית אלוני מושג על מה היא מדברת . הרי היא עצמה לא צפתה בתוכנית המשודרת, וטענותיה הבוטות כלפיי היו מבוססות על שמועות בלבד. לא היה בדעתי להתנצל בפני אף אחד ואף אחת. לא התכוונתי להשיב לפונים. לא לגב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ולא לסגן השָרָה מִיכָה גוֹלְדְמַן. גם לא ליָעֵל אָרָד. הודעתי לאַרְיֵה מֶקֶל, מיכה יִנוֹן, ויוֹסֵף בַּר-אֵל  בלשון ברורה, "אני מתכוון להסביר לכם בלבד בע"פ ובכתב כדֶרֶג המקצועי העליון שלי, את השתלשלות פני הדברים , ואת העקרונות העיתונאיים שהנחו אותי לשָדֵר את תוכנית הסיכום על הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, כפי ששודרה. אתם תחליטו לאחר קריאת מכתבי והסברי אם אתם רוצים את ראשי ערוף תחת הגיליוטינה הפוליטית. אינני מתנצל וגם אינני מתפטר", והוספתי, "שרת החינוך והסגן שלה מכפר תבור אינם חייבים לי כלום אך גם אני לא חייב להם דבר". הנה מכתבי אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כלשונו, והמתייחס למכתבה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני מ- 10 בינואר 1993 [5]. בסופו של המכתב הוספתי בכתב ידי, יוסף בר-אל, הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית".

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2  של מסמך התשובה שנשלח למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל כנגד האשמותיהם של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ז"ל, סגנה מיכה גולדמן, ויעל ארד. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 15 בינואר 1993. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של מסמך התשובה . בסופו של המכתב הוספתי הערה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, "זכור שהטלוויזיה הישראלית היא ציבורית – ולא לאומית". עם כל הכבוד לא הייתי חייב דבר לפוליטיקאים . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                   יום שישי- 15 בינואר 1993

אל : מנהל הטלוויזיה

מאת : יואש אלרואי

הנדון  :  מכתבה של שרת החינוך אליך מתאריך 10 בינואר 1993 בעניין יעל ארד.

ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992 , במסגרת התוכנית "מבט ספורט" , בחרנו את נושא הג'ודו , לסיכום שנתי נרחב בעקבות ההצלחה הגדולה של הענף- במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 . במהלך התוכנית שידרנו את שני קרבות חצי הגמר , ותחרות הגמר של יעל ארד, אירחנו את יעל ארד באולפן , שידרנו את הקרבות של אורן סמדג'ה , ושידרנו כתבה נרחבת על משפחתו של אורן סמדג'ה בעיירה אופקים , ועל התפתחות הענף שם . התוכנית כולה נעשתה מנקודת מבט מפרגנת, עם מתן קרדיט בלתי מעורער לג'ודו הישראלי , ולספורטאים הישראליים שייצגו את הענף הזה במשחקים האולימפיים.

הקרב של יעל ארד בחצי הגמר בברצלונה נגד הגרמנייה פראוקה אייקהוף, הוא אחד מהקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הג'ודו במשחקים האולימפיים . עסקנו גם בקרב הזה בהרחבה – והבאנו גם את נקודת מבטה של יריבתה של יעל ארד במסגרת ריאיון שצולם במיוחד עבורנו ע"י רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF . זאת היא עבודה עיתונאית לגיטימית לחלוטין על פי כל קריטריון ומכל נקודת מבט , ונדרשת כדי להביא תמונה שלֵמָה ומלאה לצופה.

מייד לאחר הריאיון המוקלט עם פראוקה אייקהוף, קיבלה יעל ארד זכות תגובה מלאה, כמעט ללא הגבלת זמן. במהלך התוכנית לא נעשתה כל פרשנות מצד שדרי מחלקת הספורט . לא נאמר בשום צורה מי מן השתיים צודקת – כאשר שתי הדֵעות שודרו כלשונן – תוך מתן אפשרות מלאה לצופה להחליט בעצמו . הריאיון עם יעל ארד היה ענייני , מנומס מאוד , תוך מתן כבוד מלא למרואיינת , ותוך הדגשה ברורה של ההישג המרשים שבזכייה במדליה האולימפית . אנשי ושדרי מחלקת הספורט לא ניסו ולא פגעו בשום דרך בכבודה של יעל ארד .

אנשי מחלקת הספורט משוכנעים שרבים מן המבקרים את תוכנית הסיכום המדוברת כלל לא צפו בה ומתרשמים באופן חד צדדי מתלונות בלתי מוצדקות של צד אחד (יעל ארד) . אנו מזמינים את כל מי שמעוניין, לבוא ולצפות יחד עִמנוּ בקלטת התוכנית כדי להתרשם ולהביע דֵעה . כעורך ראשי אני עומד מאחורי תוכנית הסיכום , שהייתה לדעתי  מקצועית , עניינית , מעניינת , ובעיקר הוגנת . אינני מוצא שום סיבה להתנצלות בפני אף אחד – בעִקבות שידור התוכנית "מבט ספורט" ב- 24  בדצמבר 1992. הקלֶטֶת "מבט ספורט – תוכנית  סיכום  הג'ודו" מתאריך יום חמישי –  24 בדצמבר 1992 , עומדת לרשותך לצפייה , ולרשות כל דורש אחר .

בברכה ,

יואש  אלרואי

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. חלק מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC באטלנטה 96'. הג'ודוקא יעל ארד (שנייה משמאל) מבקרת עם גב' מירי נבו (ראשונה משמאל) במשרד ההפקה , התקשורת , והשידורים של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC באטלנטה (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעת המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה באולימפיאדת ברצלונה 1992 , והובסה ונכשלה לחלוטין בתחרויות הג'ודו של אטלנטה 96', דווקא בשעה שעמדו לרשותי מגוון רחב יותר של אמצעי טלוויזיה כדי לתעד את הצלחתה המחודשת שבוששה לבוא . יעל ארד הייתה הג'ודוקא המשעממת ביותר שפגשתי מעודי. הסכמתי לארח אותה בעמדת הפיקוד המרכזית שלי ב- IBC באטלנטה על פי בקשתה של מירי נבו ששימשה אז דוברת המשלחת האולימפית . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השדר אורי לוי , אנוכי , שדר השחייה משה גרטל , יעל ארד , ומירי נבו . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

מכתב התשובה שלי להנהלת רשות השידור סתם אחת ולתמיד את מסע הרכילות הילדותי ואת כל הפיות בתוך רשות השידור וגם מחוצה לה . ביום ראשון – 17 בינואר 1993 , בעקבות מכתבי , מיהר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל להשיב לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני . כך כתב לה [6] .  להפתעתי עמד יוסף בר-אל בלחצים הפוליטיים . כשרצה הוא היה נחמד וכנה .

טקסט תמונה :  17 בינואר 1993 . זהו מסמך התשובה המקורי ( + עותק סמוי לי ) שכתב מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה . כ"ד  בטבת  תשנ"ג , 17  בינואר 1993

לכבוד

גב' שולמית אלוני

שרת החינוך והתרבות

רח' שבטי ישראל 34

ירושלים 91911

הנדון :  יעל ארד  S / V  מחלקת הספורט

מכתבך מ –  10 בינואר 1993

רצ"ב מכתב תשובה מפורט ממנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי , בנושא הופעת יעל ארד במשדר הספורט המיוחד , אשר סיכם את שנת 1992, ואשר עורר את תגובתה הנזעמת של יעל ארד. המכתב מדבר בעד עצמו ולזכות הגינות מחלקת הספורט עומדת הצעתם להעביר את קלטת התוכנית לצפיית כל בורר, כולל שרת החינוך והתרבות. צר לי על שהוטחו האשמות מכל עבר בעובדי מחלקת הספורט , כולל מאנשים שלא צפו כלל בשידור (!?), ואשר הוזכרו כמקור אינפורמציה עליה הסתמכה הביקורת כלפי מחלקת הספורט .

בברכה ,

יוסף בר-אל מנכ"ל הטלוויזיה

העתק : יו"ר רשות השידור                       

מנכ"ל רשות השידור

כבר אז בינואר 1993 נשא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את עיניו אל התואר מנכ"ל בנוסף ל- Title  מנהל . בעת החתימה על המסמך הנ"ל הוא היה עדיין מנהל הטלוויזיה אך חתם כמנכ"ל . אין אוטוריטה כזאת מנכ"ל הטלוויזיה . יש מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור .

ב- 12 באוגוסט 1992 כתב יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב מכתב תלונה חריף נגדי ואודות הפרשן יונה מלניק ואשר נשלח למנכ"ל רשות השידור אריה מקל .

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992 . זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992 . זהו מכתבו של יו"ר איגוד הג'ודו דוד בן דוב (עמוד 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אריה מקל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 , לא שָבְנוּ יותר מעולם למְאֵירָת עמדות שידור ה- Off Tube כדי לשָדֵר את הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים . ימי קדַם משחקי ברצלונה היו ימים של עבודת טירוף בפוּל ווֹליוּם. הייתי אז כבן 54 שנים, אבל הרגשתי כבן 100, בניגוד לימים רגילים בהם חשתי והתנהגתי כבן 30 . חודש לפני האולימפיאדה וחודש בתוך האולימפיאדה עבדתי 20 שעות יממה . שבעה ימים בשבוע . עכשיו בהכנות הקדחתניות לקראת השידורים שנעשו תחת לחץ זמן אטוֹמי חשבתי שאני הולך למוּת . פשוט הייתי על סף אפיסת כוחות . בנוסף לכל הצרות נפלו עלי גם העיצומים של הדירוג המשולב.  נדרשתי לכתוב בכתב ידי את פקודת המבצע הסופית של ספר השידור של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . הסֶפֶר לא הודפס מעולם במכונת כתיבה . סֶפֶר השידור בן מאה העמודים חוּלַק ל- 150 פונקציות שידוּר בטלוויזיה הישראלית הציבורית , רדיו "קול ישראל" , והטלוויזיה החינוכית בראשותם של יעקב לוֹבֶרְבּוֹיְם ויוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל שפינו את זמן השידור שלהם עבורנו . רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח אמר פעם , "להפיק את שידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים זה כמו להתחרות בעצמך באולימפיאדה" . הוא צדק .

את העותק הראשון של פקודת המבצע קיבל ממני מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל . הקדשתי לו בכתב ידי הקדשה מיוחדת , "מתוּכננוֹת עַל יָדִי ובאישורך 155 (מאה חמישים וחמש) שעות שידור מאולימפיאדת ברצלונה בפרק זמן של שישה עשר ימים . יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק ! בבְרכה כֵּנָה , יואש אלרואי" . אחרי שעיין בפקודת המבצע – סֶפֶר השידור של מבצע השידורים , השיב לי במכתב חַם משלו , עֶרֶב טיסתי לברצלונה . הנה הוא כלשונו  [7] .

טקסט מסמך :  14 ביולי 1992 . זהו המסמך המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לפני צאת משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת ברצלונה 92' . "ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה , למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים , הכנת הצוות , וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה" , כתב לי יוסף בר-אל ושלח עותקים מהמסמך למנהל שירותי הנדסה דוד יוגב , המפקח הטכני דוב גולדשטיין , והמפקח הטכני מיכה לויירר. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

לשכת מנהל הטלוויזיה                                                                                                                 14  ביולי  1992

אל  :  יואש אלרואי

הנדון : אולימפיאדת  ברצלונה 1992.

ברצוני להביע את הערכתי החמה לטיפול המעולה, למסירות והמקצועיות אשר גילית בארגון לוח השידורים, הכנת הצוות, וההפקה של כיסוי האולימפיאדה בברצלונה. אני מאחל לכל הצוות דרך צלחה, ועבודה פורייה בהרמוניה וחברוּתה. אנא דאג, שאיש- איש מבין חברי הצוות יתרום את חלקו בתחום סמכותו המקצועית. ראוי לציין במיוחד שהאחריות לתקשורת תהיה בידי אנשי מחלקת הקול, על מנת להבטיח את חלקם ותרומתם המקצועית לשידור.

בהצלחה  ובברכה,

יוסף בר- אל

לא יכולתי להתייחס ברצינות למכתב הברכה המקצועי שלוֹ. הוא ידע ואני ידעתי כי נכפיתי להתחיל להפיק את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' מאוחר מידַי, קיבלתי מעט מידי, ועשיתי זאת בתנאים מגוחכים ועלובים. היה מוזר מאוד לנחות בברצלונה בקיץ 1992 ולגלות איזה הבדל עצום שורר בין הטלוויזיה הספרדית TVE וקבוצת הביצוע שלה RTO 1992 שהפיקה בראשות מנולו רומרו (Manuel "Manolo" Romero) את סיגנל הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 לבין הטלוויזיה הישראלית בציבורית בראשותו של יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : אולימפיאדת ברצלונה 1992 . כרירכת ספר השידור של RTO 1992 חשף את ההבדל העצום בכל תחום בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית TVE לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בהנהגת יוסף בר-אל ואריה מקל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : 9 באוגוסט 1992 . אולימפיאדת ברצלונה 1992 . רגע הסיום של הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . אני עורך ארוחת סיום חגיגית לכל הצוות במלון שלנו בברצלונה  CASTELLNOU  HOTEL , ומשיק כוס יין "לחיים" עם ידיד יקר ואהוּב שלי  שרגא מרחב , אחד מצלמי הטלוויזיה הישראלית הטובים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  – ערוץ 1 בכל הזמנים . נאנחתי והודיתי לאלוהים . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

ביום ראשון – 16 באוגוסט 1992 נערך בלשכת מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל דיון פוסט – מורטם רחב המסכם את שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 . בפגישה החשובה שנמשכה כשלוש שעות נטלו חלק בנוסף למנכ"ל רשות השידור אריה מקל גם מנהלי המדיה יוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואמנון נדב (מנהל רדיו "קול ישראל") , מנהל החדשות ברדיו שלום קיטל , יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן , המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שְלמה קוֹר ז"ל , ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מֶנִי וָויְיצְמַן . במשך שעה ניתחתי וסיכמתי את מהלך הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . הצבעתי על החיסרון הגדול ביותר של השידור הציבורי שהפך לביורוקרטי , מסורבל , ובלתי מוכשר להתמודד במהירות יעילות עם אתגרי הפקה בינלאומיים . גם לאחר שמלאה רבע מאה לייסודה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ורשות השידור טרם למדו להיערך מראש למבצע שידורים כל כך מורכב ומסובך כמו השידורים האולימפיים . מכאן מתחילות כל הצרות . ההיערכות הקצרצרה שנכפתה עלי היא גם קו זינוק לקשיים ביורוקרטיים וטכנולוגיים קשים מנשוא הרי גורל המשפיעים מייד על העיתונאות ותוכן השידור .

עבדנו באולימפיאדת ברצלונה 1992 בתת תנאים . בירושלים ובספרד כאחת . המחסור בעמדות שידור באִצטדיונים , שיטת השידור Off Tube המקוללת שנכפתה עלינו גם אם היא נעשית מ- IBC בברצלונה , ציוותי שידור קטנטנים , מחסור בפרשנים צמודים בענפי הספורט האולימפיים הקטנים בהם השָדָר משדר מברצלונה אך הפרשן או הפרשנית שלוֹ ישובים באולפן הספורט בירושלים , עבודת הצילום והעריכה של צוות ה- ENG הבודד בברצלונה שעבד בתנאים מבישים , ויחסי עבודה מעורערים בין העיתונאים בטלוויזיה לבין מנהלם יוסף בר-אל היוו את גולת הכותרת של הקשיים . היו גם הרבה קשיים לוגיסטיים כמו למשל שכירת הרכב לצוות ה- ENG , שהיה קטן מידי וללא מיזוג אוויר בברצלונה החמה והלחה בתקופת הקיץ . סמנכ"ל הכספים לא אישר לי שכירת VAN גדול מפני שהיה מייקר את סעיף עלות הרכבים באולימפיאדה ב- 800 (שמונה מאות) דולר נוספים. אַרְיֵה מֶקֶל, מִיכָה יִנוֹן , שְלמה קוֹר , יוֹסֵף בַּר-אֵל , ומֶנִי וָויְיצְמַן שיבחו את ההפקה ורשמו את הליקויים כלקח שראוי ללמדו , אך איש מהם לא היה עוד בתפקידו באולימפיאדה הבאה שנערכה כעבור ארבע שנים באטלנטה 1996 .

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992 . חדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים . אני נושא את דבריי ב- Post mortem  שקיימה רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זיהוי הנוכחים בתמונה : המפיק אמנון ברקאי יושב ראשון משמאל (בחולצת פסים) . בשולחן הנשיאות יושבים משמאל לימין : המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור , מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מר מיכה ינון, יו"ר וועדת הספורט של מליאת רשות השידור מר מני ווייצמן (מזוקן) , ואנוכי . בהמשך יושבים המפקח הטכני שלום נתנאל (משלב ידיים על בטנו), מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דוד יוגב (מרכיב משקפי שמש), וסמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר (חתוך קצת). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 16 באוגוסט 1992. Post mortem של רשות השידור בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון , יו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתבה של יעל ארד לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב-  30 בדצמבר 1992 , המאשים אותי בהתייחסות שלילית להישגה האולימפי בברצלונה 1992 .

[2]  ראה נספח : מכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מר מיכה גולדמן למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל  ב-  5 בינואר 1993 , המאשים  אותי בהכנת מלכודת מתוכננת היטב ליעל ארד (בעלת מדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992) , בעת שידור תוכנית הסיכום של אירועי הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992 , ששודרה ב-  24 בדצמבר 1992 .

[3]  ראה נספח : תשובתי הקצרה למנהל ערוץ 1 יוסף בר- אל  ב-  8 בינואר 1993 , הנוגעת למכתבו של סגן שר החינוך והתרבות מיכה גולדמן .

[4]  ראה נספח : מכתבה של שרת החינוך והתרבות אל מנהל הטלוויזיה יוסף בר אל ב-  10 בינואר 1993 , בו מאשימה גב' שולמית אלוני את מחלקת הספורט בראשותי בהתעמרות ביעל ארד .

[5]  ראה נספח : מכתבי להנהלת רשות השידור ב- 15 בינואר 1993 , המסביר את עקרונות השידור העיתונאי של תוכנית הסיכום של הישגי הג'ודו הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992 ששודרה ביום חמישי –  24 בדצמבר 1992 .

[6]  ראה נספח : מכתב התשובה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל לשרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ב- 17 בינואר 1993 בעניין יעל ארד נגד מחלקת הספורט .

[7]  ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי ב- 14 ביולי 1992 , בו הוא משבח את הכנותיי לקראת מבצע שידורי המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 .

תזכורת לפני רבע מאה של שנים : אפילוג מאוחר.

חלפו 24 שנים מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 שצבעה את שערי לבן . לא היה לי אפילו חצי געגוע לאותה ההפקה הטלוויזיונית המגוחכת ההיא תחת שלטונם של יוסף בר-אל ואריה מקל. הוברר שוב כי לא כל מנהל טלוויזיה הוא מנהיג אמת , לא כל יו"ר וועד בטלוויזיה נלחם מראש על עקרונות צודקים , לא כל מנכ"ל רשות שידור חש מחויבות עליונה כלפי השידור הציבורי ולא תמיד משקיע את מירב מאמציו בבנייה איתנה של אותו שידור ציבורי עליו הוא מופקד , ולא כל ספורטאי ו/או ספורטאית שמחזיק במדליית כסף אולימפית הוא בהכרח אישיות דגולה . ההיסטוריה המתעתעת עושה שמות בכולנו , אחרת איך תסביר שאותה יעל ארד שלחלוטין איננה עיתונאית ולא שדרנית טלוויזיה , היא זאת ש- זומנה פעמיים ע"י קברניטי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשמש שדרנית טלוויזיה לצדו של אורי לוי ב- טקסי הפתיחה של אולימפיאדות 2004 ו- 2008 . פס הקול של כישרון ה- Commentary המוגבל של שניהם , העיתונאות המגוחכת , והכרה ו- יכולת הזיהוי האנמית של נושאי הדגלים של המשלחות השונות – שמור בארכיון רשות השידור . ניתן לבדוק ולבחון את איכותו .

בעיצומם של מחקר וכתיבת 13 הכרכים על ידי של סדרת הטלוויזיה הבינלאומית והמקומית – ישראלית רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז שנת 1998, חיפשתי שוב ושוב בגרמניה את הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף אך לשווא. היא נעלמה. מעולם לא פגשתי בה אישית. רציתי לתעד בסדרת הספרים הנ"ל את תחושותיה מאותה האולימפיאדה ההיא של ברצלונה 1992. לבסוף נחלץ לעזרתי הפרופסור הגרמני המלומד מר מאנפרד לֶמֶר. הוא איתר אותה בגרמניה בעבורי. ב- 31 באוקטובר 2012, עשרים שנים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, יצרתי עמה קשר לראשונה. ב- 15 בנובמבר 2012 היא ענתה ושלחה לי email. היא הייתה בעיניי ספורטאית מכובדת שהעניקה מכובדות גם ליריבתה יעל ארד. ביקשתי לתעד אותה לפרק באחד מספרי הסדרה עב הכרס בן כ- 10000 עמודים, הקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" הנוגע לקורות אולימפיאדת ברצלונה 1992.

זהו מכתב / email של פראוקה אייקהוף אלי בשפה הגרמנית מ- 15 בנובמבר 2012

Sehr geehrter Herr Alroy

danke f?r Ihre Mail. Ich freue mich, dass ich Sie bei Ihrem Buch unterst ? tzen kann. Es hat mir sehr gut getan von Ihnen zu h?ren, dass Sie mich als Gewinnerin des Kampfes gesehen und dies auch vertreitet haben!.. Vielen vielen Dank! …auch, dass es?fr Sie keine Nachteile dadurch gegeben hat!

Ich werde in der n?chsten Zeit Ihrem Wunsch nach INformationen und dem Bild nachkommne. Sehr gerne sogar! Ich habe auf Grund der Fehlentscheidung mit dem Judo aufgeh?rt und mich auf die Beendigung meines Studiums konzentriert. Mehr dazu in meiner n?chstn Mail !

Ihnen ein sch?nes Wochenende und wirklich vielen Dank, dass Sie "auf meiner Seite gestanden haben"…:)

Mit freundlichen Gr??en

Frauke Eickhoff
——– Original-Nachricht ——–
> Datum: Wed, 31 Oct 2012 16:00:27 +0200
> Von: "יואש אלרוא" <alroey@bezeqint.net>
> An: 8051@gmx.net
> Betreff:

> Wednesday – October 31 2012

להלן תרגום המכתב של פראוקה אייקהוף מ- 15 בנובמבר 2012. המתרגם הוא מר יוסי ברומברגר מחיפה כלהן (השיבושים ב- email של פראוקה אייקהוף הם במקור) :

מר אלרואי הנכבד, תודה לך על המייל. אני שמחה שאני יכולה לסייע לך בכתיבת הפרק .
מכתבך עודד אותי מאד וכן חזקה אותי הקביעה שלך שראתה אותי כמנצחת. המון תודה לך על כך , וכן מקווה אני שעובדה זו לא תהיה לך לרועץ. בזמן הקרוב, אשתדל להיענות לבקשתך ולשלוח לך אינפורמציה ותמונה. אעשה זאת בשמחה.
כתוצאה מהשיפוט המעוות ,זנחתי את העיסוק בג'ודו. אני מתרכזת כרגע בסיום לימודיי. אוסיף על כך במכתבי הבא. ולך – מאחלת אני סוף שבוע מהנה, ובאמת המון תודות על כך, "שעמדת לצדי".

בברכות ידידותיות ,
פראוקה אייקהוף

Thursday – December 27 2012