הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————–

פוסט מס' 619. הועלה לאוויר ביום שלישי – 2 באוגוסט 2016.

————————————————————————————–

הפוליטיזציה בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו עושה את דרכה הנכלולית גם לעבר תאגיד השידור הציבורי החדש. קבוצת OBS והמשחקים האולימפיים של ריו דה ז'אניירו 2016. פוסט מס' 619. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : העיתונאי הוותיק של רדיו גלי צה"ל , השדרן רזי ברקאי, מגיש תוכנית האקטואליה היומית "מה בוער" (11.00 – 09.00, יום שני – 1 באוגוסט 2016), המריא לפתע אל על. הוא והמערכת שלו. "מה בוער" אתמול כללה שיחה ארוכה אודות תקומתו של תאגיד השידור הציבורי החדש בהשתתפות פרופסור ארנון צוקרמן האחד, היחיד, והמיוחד (בן 82 היום, היה מנהלה המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות "תור הזהב" שלה, 1979 – 1973) ו- מוטי שקלאר מנכ"ל רשות השידור בשנים 2011 – 2006. לשמוע שוב את חוות דעתו המקצועית של ארנון צוקרמן (איש עתיר ידע בתחום התקשורת בכלל ובטלוויזיה בפרט, וגם הגון מאוד) מעל גלי האתר אודות הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש, היה מָשָב רוּח עצום קריר ומרענן של מנהל ומנהיג שידור דָגוּל בעל עיתונאות אמת, יישרת דרך, ואמיצה (!). פרופסור ארנון צוקרמן הוא אי של יוֹשְרָה, ווירטואוז של יוֹשְרָה, ובעל היגיון צרוף וחריף. חיבור היֶדָע והניסיון העצומים שלו בתחום הטלוויזיה והתקשורת עם אופיו הישר, יוצר אישיות מיוחדת ומוכשרת. אזרחי מדינת ישראל מפסידים בשעה שאדם ברמתו של פרופסור ארנון צוקרמן (ושכמותו) פעל במגדל השן האקדמאי – אוניברסיטאי ולא פנה לתחום ההנהגה האזרחית הפוליטית – מדינית. הייתי פעם חייל שלו בצבא השידור הציבורי. אני יודע מניסיוני שארנון צוקרמן הוא איש טלוויזיה ותקשורת מוצלח, וגם אדם מאופק ורציני, ויישר דרך. משכמו ומעלה. אני יודע שעיתונאים רבים שעבדו עמי ולצדי בשנות "תור הזהב" ההן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בין 1973 ל- 1979 חשבו כמוני אז וחושבים כמוני גם היום. ארנון צוקרמן הוא באמת איש מיוחד.

טקסט תמונה : יום שלישי – ליל 17 במאי 1977. הבחירות לכנסת ה- 9. הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי עמדת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בליל הבחירות ההוא באולפן א' בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דן שילון מנהל חטיבת החדשות (בן 37), דוד שניידר ז"ל מנהל הביצוע, אלכס גלעדי המפיק הראשי (בן 35, חובש Headset), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בן 43 מעשן סיגר), ועמית גולדנברג (משמאל למטה) עוזרת ההפקה של אלכס גלעדי. חסר בתמונה יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה כמעט ו- לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור דריסת רגל "בבית היהלומים". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי – ליל 17 במאי 1977. הבחירות לכנסת ה- 9. הימים ההם – הזמן ההוא. יוסי צמח ז"ל (מימין) הבימאי הראשי והטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת בהתייעצות עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל (מנהל מיטבי) בטרם הסיקור הישיר של תוצאות מדגם הטלוויזיה לבחירות לכנסת ה- 9. יוסי צמח ז"ל יוצא "להקת התרנגולים" המיתולוגית של נעמי פולני (בה היו חברים גם הגששים שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל "פולי" פוליאקוב ז"ל) היה רב אמן בבימוי טלוויזיה ובורג חשוב במערך השידור של ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ו- יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הצעידו את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979- 1974 ל- "תור הזהב" שלה. ארנון צוקרמן ראה את עצמו בצדק כמנהיג השידור הציבורי והוא אכן היה כזה. מכיוון שנהנה מגיבוי ואמון ללא סייג של שרשרת הפיקוד הכפופה לוֹ בתוך בניין הטלוויזיה ובראשה מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל, וגם של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט, הרשה לעצמו להַצֵר את צעדיו של יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור העורך הראשי של רשות השידור (על פי חוֹק). יִצְחָק לִבְנִי היה הבוס הישיר של אַרְנוֹן צוּקֶֶרְמַן אך מנהל הטלוויזיה הדומיננטי מנע ממנו מלהתערב בשיקולי ההפקה והעריכה של  הטלוויזיה. יִצְחָק לִבְנִי נבלם ע"י אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ונדחק הצידה. המחלוקת הזאת בלטה היטב לעין על רקע ההרמוניה ש- שררה בתוך חטיבת החדשות תחת ניהולו של דָן שִילוֹן. דן שילון ניהל את השידור הישיר המורכב בקפידה רבה ושלח למערכה את טובי אנשיו. על רָם עֶבְרוֹן ז"ל איש אשכולות ומעמודי התווך של החטיבה (שימש גם עורך המגזין "יומן השבוע") הוטלה המשימה לסקר את מפלגת ד"ש המפתיעה . אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל דיווח על ניצחונו הסנסציוני של הליכוד וכך רבים אחרים. ליל השידורים הישירים של הבחירוֹת לכנסת בטלוויזיה ביום שלישי – 17 במאי 1977, בהם הביס מנחם בגין ז"ל את שמעון פרס, הייתה הצלחה תוכניתית, טכנולוגית, ולוגיסטית עליה ניצחו דן שילון ואלכס גלעדי. בעקבות תוצאות הבחירות האלה טבע חַיִים יָבִין בפתיחת הדיווח הישיר בעֶשֶר בערב את האמירה רבת המוניטין בעלת שמונה מילים, "גבירותיי ורבותיי על פי תחזית מדגם הטלוויזיה – מהפך".

מה שקרה באותו לילה של יום שלישי ההוא – 17 במאי 1977 במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה דרמטי ו- מדהים מבחינה ההיררכיה הניהולית. שרר נֶתֶּק בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן דווקא באחד משיאי השידור בליל הבחירות ההוא . מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי ומנהל הטלוויזיה שמרו על מרחק זה מזה. כשיצחק לִבְנִי ביקש להתארח במפקדת השידור הישיר שהוקמה ב- Control של אולפן א' ארנון צוקרמן פינה אותו והלך לשוחח עם המגיש הראשי חיים יבין. עד כדי כך בלטה היריבות שלהם לעין. הם גם לא ניסו להסתיר את זה. יצחק לִבְנִי וארנון צוקרמן הגיעו בנפרד כל אחד בגפו בשעות העֶרֶב של יום שלישי – 17 במאי 1977 לביקור מקצועי במוקֵד הבקרה והשליטה של הטלוויזיה הישראלית באולפן א' בקומת המרתף של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים, שם פעלו דָן שִילוֹן מנהל חטיבת החדשות ואָלֶכְּס גִלְעָדִי מנהל מחלקת הספורט שהיה המפיק הראשי של המִשְדָר. בדרך כלל מקובל שמנהל הטלוויזיה מתפנה מכל תפקידיו כדי ללווֹת את המנכ"ל הבכיר ממנו בהיררכיה ברשות השידור כשזה מבקר בצמתי העצבים של השידור בבניין הטלוויזיה ברוממה. זה לא קרה הפעם. כשיִצְחָק לִבְנִי התארח בחדר הפיקוד אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נעדר מהמקום, ולהפך.

טקסט תמונה : יום שלישי בלילה – 17 במאי 1977. רוממה – ירושלים. הבחירות לכנסת ה- 9. הימים ההם -הזמן ההוא. חדר הבקרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן א' בהפרש של כמה דקות. אותה בימה רק השחקן הראשי שונה. דן שילון (מימין), אלכס גלעדי, ויוסי צמח ז"ל (הבימאי הראשי) מארחים בליל יום שלישי – 17 במאי 1977 בעמדת הפיקוד את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני (בן 43 שני מימין). מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן עזב את המקום עם בואו של יצחק לבני. מאחור נראים עוזרת ההפקה דנה (ממושקפת) ו- יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן) מי ששימש בתפקיד Floor manager וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי 21.55 – לֵיל 17 במאי 1977. הבחירות לכנסת ה- 9. הימים ההם – הזמן ההוא. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של חיים יבין (משמאל) על "מהפך" בבחירות לכנסת ישראל ה- 9 ב- 17 במאי 1977. מכשיר השֶמַע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השדר המוביל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית רוֹכֵן מימין על ניירותיו. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי שָב ל- "מה בוער" של אתמול יום שני – 1באוגוסט 2016. רזי ברקאי העניק די זמן והוֹתֵּר בתוכניתו לח"כ שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני) ל- חשוף את עצמה בכוחות עצמה ו- ביעילות כפוליטיקאית צבועה וחתרנית בלתי נלאית. מסע החתרנות המכוערת שלה תחת מנהיגותו של יצחק "בוז'י" הרצוג יו"ר מפלגת המחנה הציוני הפך לאובססיה וסָאגָה. כאילו חתרנות אישית ופוליטית היא חלק אינטגרלי מחֵירוּת דמוקרטיה. מדובר בפוליטיקאית בוטה, גסה, ו- מְאוּסָה ש- מַרְצָה לי באמצעות רזי ברקאי על יסודות המוסר והערכיות בפוליטיקה. שלי יחימוביץ' והקולגות שלה מייצרים שוב ושוב גלי אינטריגות ותככים המפכים בשיטתיות בתוככי מפלגת "מחנה הציוני", ו- מאפשרים לראש הממשלה בנימין נתניהו לישון בשקט.

פרפרת 2 : הצהרתה של שָרָה בממשלת ישראל חברת מפלגת הליכוד בשם מירי רגב (שרת התרבות והספורט בממשלת בנימין נתניהו) בוויכוח המתעורר סביב תקומתו של "תאגיד השידור הציבורי החדש", "…כי מה שווה שידור ציבורי אם לא נוכל לשלוט בו…", היא זדונית ו-מקוממת אבל איננה  בלעדית. גב' מירי רגב מייצגת כאן את קו מחשבתו העקרונית של ראש הממשלה שלה בנימין נתניהו (מכהן גם בתפקיד שר התקשורת) שמעוניין לשלוט במו ידיו בשידור הציבורי. נכון, מדובר באמת בשידור ציבורי אולם אליבא ולשיטתה של מירי רגב הכוונה לשידור מטעם מפלגת הליכוד למען עם ישראל ולא של המשדר הציבורי העצמאי למען הציבור. גם זה איננו חדש. אין כמובן שום בסיס להשוואה בין יכולותיו וכישרונותיו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון לבין אלה של בנימין נתניהו הנוכחי, אבל דוד בן גוריון באמצעות מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק ומזכירו האישי יצחק נבון, עשה כ- רצונו ברדיו "קול ישראל" (בענייני אקטואליה וחדשות) בשנים ההן שבין 1949 ל- 1963. בררו ושאלו את החבר'ה "הזקנים" מהימים ההם יגאל לוסין (החל את העשור ה- 9 בחייו), ירון לונדון (בסוף העשור ה- 8 ל- חייו), חיים יבין (במחצית העשור ה- 9 של חייו) ואחרים, האם אני מספר לכם עובדות אֶמֶת ו/או מקשקש לכם. ומה תאמרו על התערבותם הבלתי פוסקת של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושר ההסברה ישראל גלילי בשנים 1973 – 1969 במהלך חייה הציבוריים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו/או כפי שנקראה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית"…? הגדרתה של השרה לענייני אזרחים וותיקים גב' גילה גמליאל את הצהרתה של מירי רגב, "פשיזם", היא מעט מידי. שרת החינוך והתקשורת לשעבר בממשלת בנימין נתניהו גב' לימור לבנת הסבירה אתמול ברדיו גלי צה"ל (בין 17.00 ל- 18.00, יום שני – 1 באוגוסט 2016) לירון ווילנסקי מדוע הכרזתה של מירי רגב "…מה שווה שידור ציבורי אם לא נוכל לשלוט בו…" היא בעייתית ולא צודקת. לימור לבנת נותרה מגוחכת מפני ששכחה מה היא עצמה בהיותה שרת התקשורת הודיעה ברברבנות לציבור בעניינו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ביוני 1996, מייד לאחר שהוברר כי בנימין נתניהו הביס את שמעון פרס בבחירות לכנסת ה- 14 ולראשות הממשלה שהתקיימו ב- 29 במאי 1996. כך אמרה על פי הנוסח השחצני הזה : "עכשיו מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע…". למי שלא זוכר, הבחירות לכנסת ה- 14 ההן היו הראשונות בהן השתמש הבוחר בשני פתקים : האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לראשות הממשלה. מילא גב' לימור לבנת, מי ששכחה באוגוסט 2016 באולפן גלי צה"ל את איומיה על מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אז לפני שני עשורים ביוני 1996, אולם היכן היה השַדָּר המוביל של רדיו גלי צה"ל ירון ווילנסקי באותו הריאיון עם לימור ליבנת…? ירון ווילנסקי היה חייב להזכיר לגב' לימור ליבנת שגם היא איננה צָדֶקֶת גמורה בעניין ולא שֵיָה תמימה. שרת התקשורת האמביציוזית לימור ליבנת לא בחלה אז ב- 1996 בשום ניסוח מאיים ולא בשום טקסט הפחדה שנועד להטיל מורא על מנהיג השידור הציבורי מוטי קירשנבאום ז"ל. לימור ליבנת הייתה שָרָה לא דגולה ופוליטיקאית בינונית ברמה של עסקנית. היא ביקשה פשוטו כמשמעו להטמיע בציבור את שאיפותיה הפוליטיות הכוחניות שנועדו לאַמֵץ את השידור הציבורי לחיקה של ממשלת הימין בעת ההיא בראשותו של בנימין נתניהו, ולהעיף משם את מוטי קירשנבאום קיבינימט, במידה ולא יאות להטות אוזן קשובה למשאלותיה האישיות.

פרפרת 3 : תשובה שלי לאחד הפונים בעניין מחקר וכתיבת הבלוג שלי yoashtvblog.co.il . שמע אדוני, באחד המפגשים שלי פעם עם בורא עולם (אנוכי מאמין בו באמונה שלמה בדרכי שלי) הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות יותר באיזה תכונת אופי אני חושק יותר : "נחמד" ו/או "שקרן"…? והוסיף, יש בידך רק בחירה אחת. מייד השבתי לו, "לא זה ולא זה…". מה שיוצא מכך שאנוכי "לא נחמד" אבל גם "לא שקרן".

פרפרת 4 : אני מוצא עניין להקשיב לעיתונאי – שדרן החדש ב- גלי צה"ל מר אראל סג"ל ולתוכנית האקטואליה היומית שלו בין 11.00 ל- 12.00. אינני מסכים עם רבות מדעותיו אבל הוא איננו ספסרן ולא שקרן. הוא עיתונאי – שדרן רדיו עירני, ספונטני, חי, שוטף, סקרן, לעיתים בוטה, וגם אמוציונאלי. לא מפריע לי שמגדירים אותו כאיש ימין מפני שאראל סג"ל הוא מקצוען, מנחה ומראיין סוחף, בעל תפישה מהירה ובעיקר אדם גלוי, ישיר, ישר, ו- הגון. זה המון בחיינו.

פרפרת 5 : כנ"ל, וזאת גם דעתי אודות השדרן – עיתונאי ברדיו גלי צה"ל רינו צרור אף הוא עירני, סקרן, ואמוציונאלי, לעיתים בוטה, אבל גלוי, ישיר, ישר, והגון ובעל תוכנית אקטואליה יומית מעניינת בין 12.00 ל- 13.00. 

פרפרת 6 : הצלחתה של אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 מותנית בשגשוגה של קבוצת הטלוויזיה אד הוק OBS המעניקה שירותי שידור אולימפיים (ראשי תיבות של Olympic Broadcasting Services) מי שמשמשת Host broadcaster טלוויזיוני בלעדי של המפעל האולימפי הנוכחי (יוצא לדרך ביום שישי – 5 באוגוסט 2016), בראשות נשיאה / Executive Proucer הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero). בתוקף תפקידו זה נחשב מנולו רומרו ל- אחד מאנשי הטלוויזיה הבינלאומית החשובים ביותר בעולם. סיקור מפעל המשחקים האולימפיים של ריו 2016 במשך 17 ימי התהילה האולימפיים בין 5 באוגוסט 2016 ל- 21 באוגוסט 2016 ע"י קבוצת הטלוויזיה OBS הוא ההפקה המורכבת ביותר, המסובכת ביותר, והיקרה ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית עלי אדמות. צריך להבין כי על מנת לסקר סיקור טלוויזיוני מפורט של 30 (שלושים) ענפי ספורט אולימפיים ראשיים ושונים בהשתתפות 10500 (עשרת אלפים וחמש מאות) ספורטאים וספורטאיות מכל רחבי תבל, ביניהם 47 (ארבעים ושבעה) ששולח הוועד האולימפי הישראלי לריו 2016, יש צורך למַסֵד קבוצת טלוויזיה רצינית מצוידת בטכנולוגיה מיידית וחדשנית איכותית וכמותית, וכוח אדם מאומן. זאת היא בדיוק הסיבה מדוע הוקמה קבוצת הטלוויזיה אד הוק OBS, שתקציב היערכותה לכיסוי מסיבי סביב השעון של המשחקים האולימפיים של ריו דה ז'אניירו נסוב סביב סכום של כ- 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר. לקראת סיקור המשחקים האולימפיים של ריו 2016 בנתה OBS באופן מדוקדק קבוצת הפקה ענפה, מפורטת, ו- מיוחדת שכוללת בתוכה 5000 (חמשת אלפים) אנשי מקצוע עתירי ניסיון בתחומי ההפקה הרבים והשונים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. OBS תפעיל בעת כיסוי ושידור משחקי ריו 2016 כ- 92 (תשעים ושתיים) ניידות שידור וכ- 1150 (אלף ומאה וחמישים) מצלמות מסוגים שונים, ניידות ונייחות, ובעלי עדשות שונות, לצורך מילוי תפקידן משימות הצילום הרבות. במשך 17 ימי התחרויות האולימפיות בריו 2016 תפיק OBS כ- 3500 (שלושת אלפים וחמש מאות) שעות שידורים ישירים. את הרושם הרב על ציבור צופי הטלוויזיה ברחבי תבל יותירו כרגיל מצלמות ה- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) במקצועות הספורט הווירטואוזיים שעשירים בתנועה אנושית מגוונת ב- Frame הצילום, ובראשם א"ק, שחייה, והתעמלות ספורטיבית על מכשירים (Artistic Gymnatic). קבוצת OBS נעזרת בציוותי טלוויזיה מיומנים ומאומנים מכל העולם. למשל : את הענף האולימפי המרכזי ביותר, הלוא הן תחרויות הא"ק הנערכות באצטדיון האולימפי הראשי, מסקרות 6 (שֵש) ניידות שידור ו- 100 (מֵאָה מצלמות) באחריות הטלוויזיה הפינית YLE. כיסוי ריצות המרתון ותחרויות ההליכה נעשה ע"י הטלוויזיה הבלגית VRT. הטלוויזיה הסינית CCTV היא האחראית על כיסוי כל תחרויות ההתעמלות בריו 2016, התעמלות ספורטיבית על מכשירים + התעמלות אומנותית + תרגילי טרמפולינה). הטלוויזיה היפנית NHK קיבלה מ- OBS את האחריות על כיסוי תחרויות הג'ודו, הכדורעף, וההיאבקות בשני הסגנונות יווני / רומי ו- חופשית. הטלוויזיה האנגלית ה- BBC אחראית על כיסוי תחרויות החתירה בסירות, תחרויות ספרינט בקָנוּ, ותחרויות הטניס. רשת הטלוויזיה הנו זילאנדית Sky tv NZ היא האחראית על כיסוי תחרויות התריאטלון (Triathlon) וגם כיסוי הענף האולימפי החדש ראגבי (Rugby sevens). הטלוויזיה הפולנית TVP תכסה את תחרויות הרמת המשקלות. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC תכסה את הענף האולימפי החדש גולף ב- ריו 2016. הטלוויזיה הקוריאנית SBS תסקר את תחרויות הקליעה בחץ וקשת ואת תחרויות הטיקואנדו, הטלוויזיה הספרדית RTVE תכסה שני מקצועות ברכיבה על אופניים, אופני הרים ואת התחרויות ב- וולודרום. הטלוויזיה הקובנית ICRT תכסה את תחרויות האגרוף. וכן הלאה. יהיה לי עוד זמן לדון בתרומתן של רשתות טלוויזיה בינלאומיות נוספות למאמץ הכללי של OBS בכיסוי אולימפיאדת ריו 2016.

האולימפיאדה ה- 31 במניין הזמן החדש של ריו 2016 כוללת תחרויות ב- 30 ענפי ספורט ראשיים שחלקם מתפרקים לענפי משנה. למשל : ענף ספורט המים האולימפי מתנקז למונח אנגלי אחד Acuatics, אולם מתפרק לחמישה מקצועות נפרדים ותחרויות נפרדות : שחייה רגילה, שחייה מרתון, קפיצות למים (משלושה גבהים 1 מ', 3 מ', ו- 10 מ' ליחידים ובזוגות), שחייה צורנית (נשים בלבד), וכדור מים. ענף הרכיבה האולימפי על אופניים מתפרק לארבעה מקצועות נפרדים ותחרויות נפרדות : BMX, אופני הרים, וולודרום, ומרוצי כבישים ברחובות ריו דה ז'אניירו. ענף ההיאבקות מתפרק לשניים, היאבקות רומית בסגנון יווני – רומי ובסגנון חופשי במשקלות השונים. הא"ק היא ענף ספורט שמתפרק ל- 25 מקצועות : תחרויות ריצה למרחקים שונים על המסלול ותחרויות במקצועות שדה כמו הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, קפיצה במוט, וקפיצה משולשת. כמו כן כוללת הא"ק בתוכה את ריצת המרתון ותחרויות ההליכה ל- 50 ק"מ ו- 20 ק"מ לגברים ו- 20 ק"מ הליכה לנשים, וכן גם את קרב 10 לגברים (Decathlon) וקרב 7 לנשים (Heptathlon) שמורכבים מתחרויות על המסלול ובשדה. כל 25 מקצועות ה- א"ק פתוחים לגברים ונשים. כנ"ל ענף השחייה רווי תחרויות רבות ושונות בסגנונות השונים ולמרחקים השונים שפתוח בפני גברים ונשים. OBS תכסה את את טקסי הפתיחה והנעילה עם 52 מצלמות. המשחקים האולימפיים הם מאגר גדול מאוד של פעילות ספורטיבית אינטנסיבית לגברים ונשים בתקופה קצרה של 17 (שבעה עשר ימים) בלבד, מה שמחייב את OBS לעירנות רבה. קראתי לאחרונה את מסמך ה- Production Guide המפורט לפרטי פרטים, לעייפה ממש, שהוציאה לאור קבוצת OBS. מומלץ לכל איש טלוויזיה באשר הוא לקרוא את המסמך הנ"ל שמצביע על פיתוח והגשמת תורת טלוויזיה מרתקת, מלאכת תכנון בת שנים מרחיקת לכת, היערכות אישית וקבוצתית, היערכות פיקודית, אימון הצוותים בשטח לקראת משימתם, ויכולת ההוצאה לפועל שלהם. מדובר במלחמה טלוויזיונית קצרת מועד ומדויקת שרווייה בערב רב של קרבות וחזיתות, ואשר דורשת כוח אדם פיקודי שמורכב מ- מ"פ, מג"דים, מח"טים, תא"לים מפקדי אוגדות, אלופי פיקודים, וגם רמטכ"ל מוכשר. בראש OBS ניצב רמטכ"ל טלוויזיה הטוב בעולם בתחומו, מנולו רומרו. להלן רשימה של מגוון התחרויות האולימפיות בריו 2016 (לא על פי סדר החשיבות) : כדור מים, קפיצות למים, שחייה צורנית (נשים בלבד), שחייה רגילה, שחייה מרתון, חץ וקשת, אתלטיקה קלה, בדמינטון, כדורסל, כדורעף חופים, כדורעף, איגרוף, קנו / קאיאק, רכיבה על אופנים BMX, אופני הרים, תחרויות אופניים באצטדיון ה- וולודרום, תחרויות אופניים על כבישים, רכיבה על סוסים, סיוף , כדורגל, גולף (לראשונה בתולדות האולימפיאדות), התעמלות ספורטיבית על מכשירים, התעמלות אומנותית (נשים בלבד), טרמפולינה, כדוריד, הוקי שדה, ג'ודו, קרב 5 מודרני, חתירה בסירות, ראגבי (לראשונה בתולדות האולימפיאדות), שיוט, גלשני רוח, קליעה למטרה ברובים ואקדחים, טניס שולחן, טיקואנדו, תריאטלון, הרמת משקלות, היאבקות בסגנון יווני – רומי, והיאבקות חופשית.

מן הראוי להזכיר כאן ש- שגשוגם של המשחקים האולימפיים – ריו 2016 כאן אצלנו לרבות עונג הצפייה של אזרחי מדינת ישראל בהם, מותנה לא רק בסיגנלי הטלוויזיה של OBS, אלא גם במיומנותם, כישרונם, ופועלם של ציוותי השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הנמצאים בריו. מוטלת עליהם בעיקר על ציוותי השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אחריות גדולה ביותר כלפי צופיהם הרבים בארץ. יהיה לי זמן עוד לדון בפועלם, בכישרונם, ובהישגיהם הטלוויזיוניים.

יהיה לי עוד זמן גם לעסוק באיכותו האולימפית הטלוויזיונית של מר אלכס גלעדי (בן 75 היום). מ- רוּם טיב אישיותו הטלוויזיונית (והתקשורתית) הוא משקיע ותורם לא רק להתפתחות הרעיון האולימפי, אלא גם לצמיחת הגרף הכלכלי האולימפי הבינלאומי. אלכס גלעדי הוא האיש שהֵאִיץ ודִרְבֵּן מאז מחצית שנות ה- 80 של המאה הקודמת את רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (אותה הוא משרת כסגן נשיא בכיר), לכרות ברית שידור עם IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. לפחות ברגע זה נראית כ- ברית עולם חסרת תקדים בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית וגם הבינלאומית. צריך להבין ש- NBC חתמה עם IOC על הסכם / חוזה זכויות שידורים בלעדיות בארה"ב של משחקי ריו 2016 על סך של 1.226000000 (מיליארד ומאתיים עשרים ושישה מיליון) דולר, וניאותה לשלם סכום של 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת טוקיו 2020. כמו כן יש להזכיר כאן כי NBC שילמה ל- IOC בגין אולימפיאדת לונדון 2012 זכויות שידורים בגובה של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחת מיליון) דולר. NBC היא המתחזקת הפיננסית הראשית של IOC. ואומר עוד עובדה שאולי איננה ידועה לציבור : לא בכדי החליט נשיא IOC הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש לצרף ב- 1994 את את אלכס גלעדי כחבר מן השורה במועדון האקסקלוסיבי של הוועד האולימפי הבינלאומי.

הפוליטיזציה בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו עושה את דרכה הנכלולית גם לעבר תאגיד השידור הציבורי החדש. קבוצת OBS והמשחקים האולימפיים של ריו דה ז'אניירו 2016. פוסט מס' 619. כל הזכויות שמורות.

תזכורות עבר בהיסטוריה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. תמונה היסטורית. טקס החתימה על חוזה הייעוץ בין רשות השידור לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ביוזמת מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרויקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ו- אבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי יושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (תחקיר שלי. באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : קיץ 1969. ימי בראשית. תמונה היסטורית לפני 47 שנים. מערכת "מבט" בראשיתה שוכנת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות "מבט". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל מנהל דאז של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ומוטי קירשנבאום ז"ל. (תחקיר שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1972. אולפן א'. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת את תוכנית האקטואליה "מוקד" בה שלושה עיתונאים מראיינים את ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר. זיהוי מימין לשמאל : מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל, יִגְאָל לוֹסִין, אֵלִי נִיסָן, טכנאי הקוֹל יִצְחָק לִיכְטֶנְבָּאוּם (עומד), וגב' גולדה מאיר מתראיינת ומעשנת כרגיל. (תחקיר שלי. באדיבות מר יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי וותיק , ו- עורך ומפיק חשוב ומוערך בתולדות הרדיו והטלוויזיה הציבוריים זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2009 : "זה היה "המוקד" הראשון שלי והייתי די חוצפן. כשראש הממשלה גולדה מאיר שאלה במהלך השידור שאלה רטורית, "מי הוא זה יאסר עראפאת ועל ידי מי נבחר כדי לייצג את העם הפלסטיני", שאלתי אותה בתגובה, "ומי בחר בהרצל לייצג את ענייני היהודים ?". היא מאוד כעסה עלי".

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית בעלת המוניטין ה- BBC שרשות השידור הישראלית עשתה מאמצים כבירים להידמות לה הוקמה בידי אנשי הרדיו הוותיקים של ה- BBC. בישראל הופקדה ההקמה בידי גנרל מהצבא. הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באוקטובר 1967 מניהול רדיו "קול ישראל" זכתה להדים שליליים בעיתונות ובציבור בארץ והפכה לפרשה צורמת בעלת צביון פוליטי. רבים הוקיעו את המהלך של השַר ישראל גלילי. אפילו שתי שחקניות התיאטרון המפורסמות חַנָה רוֹבִינָא מ- "הבִּימָה" וחנה מַרוֹן מ- "הקָאמֶרִי" מצאו לנכון להתערב בפרשה ושלחו ב- 18 באוגוסט 1967 מִבְרָק לראש הממשלה לוי אשכול בו הן מתקוממות נגד הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. "אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גִבְתּוֹן מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית, והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה", כתבו שתי השחקניות בטלגרמה ששלחו לראש הממשלה (המסמך שמור ומופיע בספר "8 ימי בראשית").

טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1967. זהו המברק ששלחו שתי שחקניות התיאטרון גב' חנה רוֹבִינָא וגב' חנה מַרוֹן לראש הממשלה לוי אשכול ובו החשדות נגד שר ההסברה ישראל גלילי החותר לסילוקו של חנוך גבתון מתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל". (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

ראש הממשלה לוי אשכול , ירושלים

כבוד ראש הממשלה ,

אנו נאלצים להביע בפניך הרגשת אי רצון עמוקה על הלחצים הציבוריים של של שר ההסברה לסילוקו של מנהל קול ישראל .יהיו חילוקי הדעות ביניהם אשר יהיו , אין לדעתנו הצדקה לאותם דרכי לחץ המביאות נזק חמור לשמו הטוב של המוסד הממלכתי שחזר והוכיח בימי המלחמה כושר פעולה מצוין בהנהלתו של חנוך גבתון. אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גבתון מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית, והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה. כאנשי תיאטרון העובדים זה שנים רבות עם רדיו "קול ישראל" ועם חנוך גבתון, אנו רואים חובה לעצמנו להביא לידיעתך השגותינו אלה. 

בכבוד רב ,

חנה רובינא (הבימה), חנה מרון, ישעיהו וויינברג (הקאמרי) 

גֵרְשוֹם שוֹקֶן עורך עיתון "הָאָרֶץ" שוב השתלח ופרסם מאמר מערכת ב- 27 באוגוסט 1967 בגנותו של השַר יִשְרָאֵל גלילי שכותרתו הייתה, "קומיסרים מאיימים על 'קול ישראל". כאוהד מפלגת "הציונים הכלליים" ניצל את פרשת חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וניגח את ממשלת מעמד הפועלים בראשות לוי אשכול. למונח קומיסר יש קונוטציה ריכוזית – קומוניסטית.                   

השַר יִשְרָאֵל גָלִילִי, פוליטיקאי מחונן בעל סבלנות, משך בחוטים מאחורי קלעי הרדיו ואף לפניהם, ושלט ביד רמה באנשי הוועד המנהל המובילים של שירות השידור [1]  אותם מינתה הממשלה , היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב. שני נאמניו אלה של ישראל גָלִילִי היו בעלי השפעה בוועד המנהל ודומיננטיים בין אנשי מליאת רשות השידור. בשלוש השנים שבין 1966 ל- 1969 ניצב שַר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי הכל יכול בשיא כוחו בזירת רדיו "קול ישראל" ורשות השידור ובידיעתו המלאה וגיבויו של ראש הממשלה לוי אשכול. עובדי הרדיו כמו מנהליהם שיחרו לפתחו ודיווחו לו ישירות על הנעשה במחלקותיהם כאילו היה הוא מנהל הרדיו ולא חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . הפוליטיקאים מכל גווני הקשת התחננו בפניו כי יאות למענם וייתן פקודה לאנשי " קול ישראל" לפתוח בפניהם את המיקרופון. חלק פנו ישירות אל חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואחרים סַרוּ אל ישראל גלילי לרבות שרים. מי בעניין חשיפה ברדיו ומי בסוגיית ייצוג בוועד המנהל של רשות השידור. ישראל גָלִילִי היה שַר נערץ, חכם, ובעל אוטוריטה. שַר כל יכול. בשנתו האחרונה כמנהל הרדיו נחלש חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והפך לפגיע. אנשי רדיו "קול ישראל" הבכירים ניצלו זאת ועשו מעשה אסור. הם עקפו את מנהלם ודיווחו ישירות למַאוֹר הגדול ישראל גלילי על הנעשה בחצרותיהם בעניינים הטריביאליים ביותר. הם עשו זאת מרצון בכתב ובע"פ ובאותה מידה ואף יותר מזאת שיידעו את מפקדם הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הדוגמאות רבות. המחלוקת או הריב מאז פברואר 1967 בין חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שרצה להמשיך לשבת על כֵּס מנהל רדיו "קול ישראל" לבין יִשְרָאֵל גָלִילִי שלא חסך כל מאמץ כדי להטיל את צִלוֹ על המאור הקטן, הפכה לליקוי מסוכן מפני שההיררכיה המקצועית נשברה לרסיסים. הפוליטיזציה בעלת המוסר הכפול שרתה בכל מקום ברדיו "קול ישראל", אבל בעיקר בחלון הראווה הראשי שהיו שידורי החדשות, ענייני היום, והאקטואליה. מסורת ההתערבות הפוליטית של השלטון בשידורי הרדיו נמשכה מאז עידן המנהלים הראשונים משֶה "מוֹיְש" פֶּרְלְמַן וצְבִי זִינְדֶר למרות שבמארס 1965 נחקק חוק השידור בכנסת ההופך את הרדיו ממחלקה במשרד ראש הממשלה לרשות שידור ממלכתית עצמאית. כולם פחדו מחוות דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן על מִשְדָרֵי הרדיו, בעיקר חדשות ואקטואליה , וסַרוּ למרות שליחיו ברדיו ובמשרד ההסברה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הנמרץ ורב הפעלים טֵדִי קוֹלֶק וסגנו יִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (מימין) יחדיו עם הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי מקלף (במרכז) ומנהל הרדיו ושירותי ההסברה משה "מויש" פרלמן. לדוד בן גוריון ועוזריו הייתה השפעה עצומה על המתרחש ברדיו "קול ישראל" מאז 1949 ועד פרישתו מהממשלה ב- 1963 ומעברו לקיבוץ שדה בוקר בנגב. (תחקיר שלי. באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

הרדיו היה מאז 1965 שירות שידור ריבוני אך הממשלה לא הפסיקה לחבקו ולפקוח עליו עין. השפעתו של ישראל גָלִילִי על המתרחש ברדיו ועל מינוי מנהליו הייתה עצומה.

טקסט תמונה : 1950. ישראל גלילי הנמרץ חבר קיבוץ נען ומנהיג "אחדות העבודה" בר פלוגתה של מפא"י נואם בעצרת שנתית בתל אביב המציינת את פירוק הפלמ"ח ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון  דוד בן גוריון. דוד בן גוריון ראה בפירוק הפלמ"ח ב- 1948 צעד ממלכתי וצירף את חייליו ומפקדיו לשורות צה"ל. במרוצת השנים הפך ישראל גלילי למקורבם של שני ראשי ממשלה מטעם מפא"י לוי אשכול וגב' גולדה מאיר. (תחקיר שלי. לע"מ תמורת תשלום).

ב- 16 בפברואר 1967 נטלה גב' לֵאָה פּוֹרָת [2] מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" את עֵטָה ואת מכונת כתיבתה, אגפה את מנהלה הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והתלוננה בסוֹד מאחורי גבו, אך ישירות בפני השַר ישראל גלילי, על הפוליטיזציה החודרת לכותלי הרדיו. הארגומנטים כוונו נגד הח"כ גב' שולמית אַלוֹנִי המבקשת בתוקף ובחיפזון להשתתף בתוכניות הרדיו שבאחריותה, והיא שולמית אַלוֹנִי, טוענת כי יש רשימה פוליטית שחורה ברדיו ואומרת שהיא כלולה ברשימה.

טקסט מסמך :  16 בפברואר 1967. מסמך עוקף מנהל רדיו "קול ישראל" שכתבה מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת (למעלה מימין) ישירות לשר הממונה ישראל גלילי, הדן בח"כ גב' שולמית אלוני המבקשת להשתתף בתוכנית, "חיוג ישיר – צוות המומחים לרשותכם", בעריכת מר טוביה סער. בסוף המכתב הוסיפה לאה פורת בכתב ידה :  "נ. ב. אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי". רבים אחרים נהגו כמותה ועקפו את מנהלם הישיר. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. זאת היא גב' לאה פורת ז"ל עורכת ושדרנית בכירה ברדיו "קול ישראל". (תחקיר שלי. באדיבות מר איזי מן עורך הספר התיעודי המצוין, "קול ישראל מירושלים").

לישראל גלילי שלום וברכה,

16 בפברואר 1967

ייעודן של שורות אלה אם תרשה לי ובמלוא הענווה הוא פדגוגי . שיעור מודגם קצר בנושא "במה כרוך ניהול שירות השידור במדינת ישראל" . ביום שישי – 10 בפברואר 1967 בשעות אחה"צ, טלפן לי אחד העורכים טוביה סער ומסר לי כי לפני רגעים אחדים, טילפנה לו הח"כ שולמית אלוני והציעה לו כי היא תשתתף בתוכנית "חיוג ישיר –  צוות המומחים לרשותכם" כמומחית – אורחת (בניגוד לצוות הקבוע) , לעבודת הכנסת, יחסי נבחר ובוחר וכדומה. כמו כן אמרה לו כי עליה לקבל את התשובה עד יום א' – 12 בפברואר 1967 ולא יאוחר מזה מפני שמדובר בתוכנית המשודרת דרך קבע כל שבועיים – ולא כתוכנית חד פעמית – לא ראיתי מה הדחיפות ומדוע מוכרחה הח"כ הנכבדה לקבל תשובה בחיפזון כזה. אולם העורך הצעיר, אך מסתבר הנבון ממני בהרבה, העמיד אותי על כן, כי ביום ב' ייערך בכנסת דיון על תקציב משרד ראש הממשלה ותקציב "קול ישראל" בתוך זה , ומן הסתם רוצה חברת הכנסת לדעת כיצד לערוך את דבריה בהתאם לטיב התשובה…מאחר שהוא מתייעץ אתי בכל מקרה שבו הוא מבקש להזמין מומחה – אורח (ואני מקווה שתסכים אתי שזהו סדר רצוי) נועץ בי גם במקרה זה. בוודאי תבין שלא הסכמתי להשיב לא בחיוב ולא בשלילה תוך פחות מ- 48 שעות, כאילו חרב מונחת על צווארי. באותו הקשר חשוב לציין כי לפני זמן מה פנתה ח"כ שולמית אלוני לעורך התוכנית "יש שאלות" וביקשה להשתתף בצוות תוכנית זו. הוסבר לה שלשלושה החודשים הקרובים נקבעו כבר המשתתפים והצעתה תובא בחשבון בתוכניות הבאות. ועתה ישראל גלילי היקר, צא ועיין בדבריה של ח"כ שולמית אלוני בישיבת קמ"ח של הכנסת ביום ב' 13 בפברואר 1967. בפרוטוקול הסטנוגראפי של אותה ישיבה מצאתי בין היתר, "גם אילו זעקתה לא עלתה לשולחן הדיונים חדשות לבקרים, טוב לעשות מבדק וביעור חמץ אחת לכמה שנים, קל וחומר שעה שהכול מבקרים ומכים בשוט לשונם כמעט כל תוכנית וכל עורך (ההדגשה שלי). נדמה לי שעיקר הביקורת מקורה בשלוש : האחת, אי- הבנה מספקת של המדיום ששמו רדיו על ידי חברי הכנסת. השנייה, אי – הבנת מהותו של שירות ממלכתי ע"י מנהלי "קול ישראל". והשלישית, אי קביעת תקנות ברורות וקריטריונים מנחים. לפני זמן לא רב נשאל השר ישראל גלילי, אם יש רשימה שחורה ברדיו "קול ישראל". התשובה שקיבלנו הייתה כי אין רשימה כזו וכי כל עורך קובע לפי שיקול דעתו את מי לראיין. ראשית , התשובה מבחינה עובדתית לא הייתה מדויקת, העורך חייב לקבל אישור מהמנהל, ובדקתי זאת לאחרונה פעם נוספת". עד כאן הציטוט ועד כאן למעשה תוכן מכתבי . הרשה לי רק לבסוף להתחלק אתך בשאלה המטרידה אותי מאז יום ב' : מה היה הציבור קורא בעיתונים ביום שני ? מה היו שומעים ראש הממשלה , שר ההסברה , שרים אחרים וחברי כנסת על שירות השידור על טיבו, על הנהלתו, ועל עורכיו – אילו קיבלה ח"כ שולמית אלוני תשובה חיובית ביום א' עם שחר.

בכבוד רב ובברכה, לאה פורת

נ. ב. :  אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה, אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי.

ישראל גָלִילִי שוחח עם ח"כ שוּלָמִית אַלוֹנִי וסתר את שמועת הרשימה השחורה. שולמית אלוני לא השתכנעה ושלחה מכתב לשר הממונה. "לדאבוני יש רשימה שחורה. אני הנני אחד האנשים שאסור להזמין לתוכניות הרדיו, ואני מכירה עוד כמה כאלה", כתבה לישראל גָלִילִי, שהיה לא רק הדמות המשפיעה ביותר ברשות השידור אלא גם המתווך בענייניה. ברור היה שלדבר יש משמעות גדולה גם בדרך , לאופן , וצורת הקמתה של הטלוויזיה הכללית.

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1967. מכתבה של ח"כ שולמית אלוני לשר הממונה על שירות השידור ישראל גלילי הטוענת לרשימה פוליטית שחורה ברדיו "קול ישראל". (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

ארבעה חודשים קודם לפרשת שתי הגברות "לֵאָה פּוֹרָת – שוּלָמִית אַלוֹנִי" , ב- 21 באוקטובר 1966, פרסם עַמוֹס גוֹרְדוֹן [3] מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" שמקום משכנו ברחוב הלני המלכה בירושלים, מסמך פנימי לא מקובל בתוכנו. הטקסט חסר התקדים בתקיפותו הזהיר נגד התערבות ממשלתית בעבודה העיתונאית של הרדיו והופנה לעורכים והכתבים. כך כתב : "עם התהוות הקונסטלציה החדשה במישור ההסברה הממשלתית, הִקנו לעצמם פקידים במנהל ההסברה את הזכות המדומה להתערב בעבודת חטיבת החדשות. במקרה אחד פנה מ"מ מנהֵל מִנְהָל ההסברה במשרד ראש הממשלה, מר יהודה אילן , ישירות למנהֵל מחלקת החדשות, וניסה להתערב בעבודתנו. זאת להודיעכם : לא תורשה כל התערבות בעבודת חטיבת החדשות. הדבר היחידי שפקידי מִנְהָל ההסברה או לשכת העיתונות מוסמכים לעשות הוא – להעביר לנו אינפורמציה עיתונאית הנוגעת למשרדם או המועברת באמצעות משרדם, ותו לא. במקרה של התערבות, אנא לענות בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות את הפונים אישית אלי.  בברכה, עַמוֹס גוֹרְדוֹן". (תחקיר שלי).

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1966. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון לכתבים והעורכים בחטיבה המתריע נגד התערבות הממשלה בעבודת הרדיו. עמוס גורדון מורה לאנשיו לענות לפונים בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות אותם אישית אליו. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. בניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עָמוֹס גוֹרְדוֹן יחדיו שם שתי מזכירותיו. (תחקיר שלי. התמונה ניתנה לי באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. תחקיר שלי).

עותקים מהמסמך הועברו למנהל שירות השידור חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולמַר יְהוּדָה אִילָן ממשרד ההסברה . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן העביר כמקובל את המכתב לידיו של שַר ההסברה ישראל גָלִילִי שכזכור היה גם הממונה על שירות השידור. ישראל גָלִילִי נפגע ונעלב. הוא חש שמישהו ברדיו מנסה לנשל אותו מאחוזתו והגיב בכל כוחו הפוליטי . צריך לזכור שמסמך עָמוֹס גוֹרְדוֹן נכתב כשנה וחצי לאחר הפיכת שירות השידור הממשלתי לרשות שידור ממלכתית עצמאית על פי חוק, אך הדבר לא הפריע לישראל גלילי לרשום ב- 30 באוקטובר 1966 בכתב ידו על פתק נייר, מעין ראשי פרקים , מה צריך לעשות ואילו אמצעים יש לנקוט נגד עָמוֹס גוֹרְדוֹן. השימוש ב- "רשומות פתקים" הייתה דרכו שלא לשכוח. עוזריו הקרובים אָרְנַן "סִינִי" עזריהו ודָנִי רוֹזוֹלְיוֹ שמרו על חתיכות הנייר ותייקו אותם בארכיון השַר למשמרת. הנה אחד מהם לפי ממצאי התחקיר שלי.

30.10.1966  שיחה עם חיים יָחִיל ובִּנְיָמִין אֵלִיאָב על חומרת המכתב של עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

א. לאחר ישיבת הוועד המנהל הודיע בנימין אליאב על הסיכום כי חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן יתבע מעָמוֹס גוֹרְדוֹן לבטל המכתב. אם יסרב – יובא עַמוֹס גוֹרְדוֹן לפני הוועד המנהל.

ב. חֲנוֹך גִבְתּוֹן בשיחה עמי, הודיע כי בו בערב ידבר עם עָמוֹס גורדון בתביעה לביטול המכתב. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי לא ידע על עובדת המכתב אלא לאחר שנשלח.

ג. 31.10.1966 בבוקר : חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי טרם נפגש עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

ד. 15.30 בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מודיע בשם חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כי דיבר עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן, ושניהם עומדים לנסח מכתב המבטל את המכתב שנשלח לעובדים ב- 21 באוקטובר 1966.

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1966. פתק בכתב ידו של שר ההסברה ישראל גלילי המורה לוועד המנהל של רשות השידור כיצד לפעול נגד מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

שני חברי הוועד המנהל הבכירים ד"ר חַיִים יָחִיל וד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב תמכו תמיכה חסרת מעצורים בשַר ישראל גָלִילִי וסייעו לו לבלום את יוזמת עָמוֹס גוֹרְדוֹן. הוא הוכרח לבטל את מכתבו ולהתנצל בפני חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וחברי הוועד המנהל על עצמאות היתר שנטל לעצמו ועל שהעז להתחצף לישראל גָלִילִי. מנהלי חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עַמוֹס גוֹרְדוֹן ויִצְחָק גוֹלָן זכו לנהל שורה של כתבים ושדרנים מוכרים בימים ההם שעלו לגדולה ורכשו מוניטין ופרסום עַל מאוחר יותר בטלוויזיה הכללית, ביניהם : חַיִים יָבִין, יַעֲקב אָחִימֵאִיר, גִדְעוֹן לֵב אָרִי, יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְךְ) [4], עוֹדֵד בֵּן עַמִי, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, נחמן שַי, שָלוֹם קִיטָל, גַבִּי גַזִית, רָזִי בַּרְקָאִי, גָדִי סוּקֶנִיק ואחרים . הטלוויזיה הכללית הפכה בבת אחת לאבן שואבת. רבים מאנשי הרדיו נהו אחריה.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים 1967 ב- 8 ביוני 1967 שלח מ"מ יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בן 58 (יליד 1909) מסמך למנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בן 51 (יליד 1917) המצביע עד להיכן חדרה ההתערבות וההשפעה הפוליטית בהשראת השר ישראל גלילי. העניין הנדון במסמך היה "ניהול ענייני החדשות לשעת חירום". כך כתב : "כפי שהודעתי לך ביום ב' 5 ביוני 1967 בבוקר השכם , נטלתי לידי לימים הראשונים של תקופת החירום את האחריות הפעילה והישירה לענייני החדשות ומיניתי את מר שמואל אלמוג לעוזרי האישי לצורך זה", וסיים את המכתב, כלהלן : "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי". כמובן שעותק מהמסמך נשלח לשַר ישראל גָלִילִי . העוזר האישי של ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בתקופת מלחמת ששת הימים היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג הוותיק ובעל הניסיון, ומעמדה זאת נשף זה מכבר בעורפו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, כמובן בידיעתו המלאה של ישראל גלילי. לא מפני שהיה חתרן אלא בגלל שהיה מוכשר. ישראל גלילי חש הערצה ואמון מוחלט לפועלו המקצועי של שמואל אַלְמוֹג במשך שנים ברדיו "קול ישראל". הוא ראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" בבוא העת במקומו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן , ולכשתגיע השעה גם קנדידט מתאים להיות מנכ"ל רשות השידור הראשון.

שהיתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית ובשידור הציבורי כ- 40 שנה. מעולם לא שמעתי על כך כי חבר בוועד המנהל של רשות השידור שהוא גוף מפקח ציבורי, נוטל לידיו תפקיד מבצעי וסמכות מקצועית לא לוֹ בעֵת חֵירוּם. כדבר הזה טרם קרה בתולדות רשות השידור . הפוליטיזציה זרזפה וחלחלה לעבר כותלי רשות השידור דרך חומה שהייתה אמורה להפריד בין הממלכה לעיתונות אך התברר כי הקיר שהיה אמור לחצוץ היה מחורר מעשה ידי אדם. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן האיש החזק של הרדיו הפך לפגיע מאין כמותו. תארו לעצמכם מצב כי בעת מלחמת יום הכיפורים 1973 היו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָן והמשנה שלו נַתָּן שַחַם מפקיעים לעצמם את הסמכויות המבצעיות של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן באמתלה של שעת חירום.

טקסט תמונה : ד"ר בנימין אליאב נשא בתפקיד מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1966 ו- 1967 (היו"ר היה ד"ר חיים יחיל). בנימין אליאב רחש חיבה פוליטית עמוקה לשר ההסברה הממונה על רשות השידור ישראל גלילי . עמו ישראל גלילי האמין גם בנימין אליאב ביכולת המקצועית וביושרה של שמואל אלמוג. (תחקיר שלי. באדיבות בִּתּוֹ של בנימין אליאב, פרופסור מרים אליאב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעת היות ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הציע לו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לשמש סגן מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בִּנְיָמִין אֵלִיאָב היה בשעתו אישיות בכירה בצמרת הרוויזיוניסטית בארץ. הוא שימש נציב בית"ר בארץ ישראל ונודע כמי שתומך בזאב ז'בוטינסקי ומנחם בֵּגִין, אך ברבות השנים עבר מהפך בהשקפת עולמו המדינית והצטרף למפא"י. הוא היה איש ישר ותמים שעשה כברת דרך פוליטית ארוכה ואחד הבודדים שעבר ממחנה הימין למחנה השמאל. משנודעה לאנשי הרדיו הצעת מינוי בנימין אֵלִיאָב למשרה הבכירה האשימו את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באופורטוניזם. מנהל הרדיו כה חשק במינוי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה עד שעשה כל דבר כדי למצוא חן בעיני ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר ישראל גָלִילִי. העובדים התנגדו למינוי ובנימין אֵלִיאָב הרגיש נעלב עד עמקי נשמתו. זמן לא רב אח"כ הפך לאחד ממתנגדיו הראשיים בוועד המנהל של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן.

טקסט מסמך : 8 ביוני 1967. מסמך ששיגר מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב למנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67'. "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי", כתב לו בסוף המסמך. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : 1967. מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב נואם בכנס רדיו "קול ישראל". עוזרו האישי שמואל אלמוג יושב מימינו . ליד שמואל אלמוג זהו ישעיהו שפירו מבכירי רדיו "קול ישראל". (תחקיר שלי. באדיבות בִּתּוֹ של שמואל אלמוג גב' שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 8 ביוני 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67' והקרבות בירושלים. שמואל אלמוג (ראשון משמאל) מי שהתמנה בנובמבר 1967 ע"י השר ישראל גלילי למנהל רדיו "קול ישראל", וד"ר בנימין אליאב (במרכז) על הר הבית ליד מסגד אל אקצה בתום מלחמת ששת הימים 67'. שמואל אלמוג ובנימין אליאב מחזיקים בידיהם כובעי פלדה. השני מימין הוא טכנאי רדיו "קול ישראל" ומימין איש לא מזוהה. בקדמת התמונה קצין מילואים מצויד בתת מקלע "עוזי" מאבטח את סביבת הר הבית. (תחקיר שלי. באדיבות פרופסור מרים אליאב מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונאים הבכירים לא סלחו לחֲנוֹך גִבְתּוֹן על חוסר היושרה שגילה כלפיהם ועל האופורטוניזם שלו שגבל על פי דעתם בנוכלות עיתונאית. יִגְאָל לוֹסִין, חַגַּי פִּינְסְקֶר, יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים הוציאו על דעתם עלון פנימי בתוככי הרדיו "גַל נָעוּל" ובו ביקורת על תנאי העבודה ברדיו "קול ישראל" וביקורת על היחסים המעוותים בין המדיה האלקטרונית שאמורה להיות מקצועית וחופשית לבין הממסד הפוליטי ששולח ידיו אליה. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ראה בביטאון "גַל נָעוּל" פרובוקציה אישית נגדו. שר החינוך זַלְמָן אָרָן תמך בחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וביקש ממנו לנקוט אמצעים משמעותיים חריפים נגד עורכי הביטאון והכותבים בו. שררה התמרמרות קשה של העיתונאים בשירות השידור נגד חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן . הרוחות סערו והדבר לא נעלם מיִשְרָאֵל גָלִילִי. יִשְרָאֵל גָלִילִי החליט להתערב. היה מנוי וגמור עמו לסלק את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולהשליט רוגע ושלווה ברדיו. שירות השידור היה זקוק למנהל חדש אבל העניינים הסתבכו. בראשית 1967 הסכים חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן להתפטר מניהול הרדיו וביקש לעצמו תפקיד של שליח בחו"ל בשירות משרד החוץ כמושאל שֵירוּת השידור. לאחר הצלחת רדיו "קול ישראל" בסיקור מלחמת ששת הימים ביוני 67' שינה את דעתו והחליט להישאר במקומו הטבעי למורת רוחו של ישראל גלילי שהיה נחוש להדיחו. שדרי הרדיו זכו לשבחים רבים בציבור על סיקורם האמיץ והאמין מזירות המלחמה . זכורה במיוחד פרשנותו הצבאית המרגיעה והמעודדת של האלוף במיל. חַיִים הֶרְצוֹג ברדיו "קול ישראל" בששת ימי הלחימה. הפופולריות של הרדיו הרקיעה שחקים וחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן החליט לנצל את היתרון והתנופה ולא לנטוש את כֵּס המנהל שלו . הוא ידע לעשות רדיו ואהב את הרדיו. בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין שאולי יוכל לרכוש מחדש תומכים מהמפלגות השונות שיזכרו לו חסד נעוריו. 

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן נזעק ב- 27 ביולי 1967 להתריע על המצב השורר ב- "קול ישראל" וההשפעה הפוליטית של השלטון שחלחלה לשורותיו . הרגיזה אותו ההתערבות הבוטה והשיטתית של השַר ישראל גלילי בניהול המקצועי של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כותרת מאמר המערכת שלוֹ הייתה, "קומיסארים מאיימים על קול ישראל". עיתון "הָאָרֶץ" נקט בכל עניין כמעט קו מנוגד לעיתוני הפועלים, "דָבָר", "עַל המִשְמָר", ו- "לַמֶרְחַב".

ראה "הארץ" מ- י"ט בתמוז תשכ"ז – 27 באוגוסט 1967. "מיום ליום". מאמר מערכת של העורך גרשום שוֹקֶן בעיתון "הארץ" שכותרתו "קומיסארים מאיימים על קול ישראל" עוסק בהדחתו הפוליטית של מנהל רדיו "קול ישראל חנוך גבתון ע"י השר הממונה בממשלה על רשות השידור ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך. 

ב- 22 באוקטובר 1967 שיגר מנהל השידורים בשפה העַרבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חַזְמָה לישראל גלילי מסמך בן 3 עמודים ובו תמצית שידורי החדשות והתוכניות ששודרו בשפה העַרבית בתאריכים שבין 8 באוקטובר 1967 ל- 20 באוקטובר 1967. יעקב חַזְמָה [5] ביקש את חוות דעתו של ישראל גלילי אודות מוֹדֶל הסקירות הללו בשפה העַרבית והאם יש צורך לקצרן, להרחיבן ו/או להכניס בהן כל שינוי אחר בעתיד. זה היה מעשה שבשִגְרָה. ה- Line ups של משדרי החדשות והאקטואליה בשפה העִברית ו- העַרבית נשלח מעת לעת לעיונו של השַר ישראל גלילי . דומה היה כי רדיו "קול ישראל" הפך לסניף של משרד ההסברה. עד כדי כך הייתה שליטתו של ישראל גָלִילִי מוחלטת בשירות השידור בסוף עִידַן חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כמעט כמו בזמנו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. טֶדִי קוֹלֵק לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב על גדות הכינרת המזרחיים היה מעורב בתוקף תפקידו כיד ימינו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בנעשה בשידור החדשות והאקטואליה, מפני שהרדיו היה מחלקה במשרד שלוֹ. בהבדל אחד : טֶדִי קוֹלֵק התערב ובַּחָש ברדיו "קול ישראל" בטרם נחקק חוֹק רשות השידור הראשון ב- 8 במארס 1965. מעורבות היֶתֶּר של ישראל גָלִילִי ברדיו "קול ישראל" בשנים 1968 – 1966 התרחשה לאחר ששירות השידור הפך זה מכבר לרשות שידור עצמאית. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק הפך זה מכבר לסמל של התערבות פוליטית מטעם השלטון בשידורי רדיו "קול ישראל", וראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל השתמש ב- "Case" הזה באחד הדיונים במארס 1967 על עתידה וחופש פעולתה של הטלוויזיה ישראלית לכשתקום . הוא ניגח פוליטית את סיעת רפ"י [6] (פרשה ב- 1965 ממפלגת מפא"י) וכה אמר : "כאשר שמעון פרס היה סגן שר הביטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז היה אדם שסיעת רפ"י מכירה היטב, היה אותו מנכ"ל מנחה את מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו, ואף איים עליו מספר פעמים בפיטורין". טֶדִי קוֹלֶק נעלב. הוא היה נסער עד למאוד. ב- 26 במארס 1967 ענה ללוי אשכול כלהלן : "לא ייתכן כי אינך רואה את ההבדל במעמדו של שירות רשות השידור כיום לעומת מעמד רדיו "קול ישראל" בזמן היותי מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אז היה רדיו "קול ישראל" מחלקה אורגנית של משרד ראש הממשלה וכיום רשות השידור היא גוף עצמאי שהוקם על פי חוק". טֶדִי קוֹלֶק הכחיש כי התערב לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו.

תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שינו את תוכניותיו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד והֵפֶרוּ את אלו של יִשְרָאֵל גָלִילִי. טכסיסן הקרבות האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נשא עיניו אל תפקיד הרמטכ"ל וביקש להישאר בשורות צה"ל. הוא וויתר על מינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכך גם הודיע בשיחת טלפון לממנה שלוֹ, ישראל גָלִילִי. "אני רוצה להיות רמטכ"ל צה"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה", שַח האלוף אלעד פלד טלפונית ביוני 1967 לשר ישראל גלילי. ישראל גליל השיב לו באותה שיחת טלפון שתי מילים, "בגוד נבגדתי", וטרק את הטלפון. הוא היה נסער, פגוע, ונבוך אולם התעשת מייד, והטיל ביולי 1967 את משימת הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (אז, בן 41) ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. ישראל גלילי האמין שנימוקי המינוי החדש טובים ו- וודאי שאינם פוליטיים . האישור נכנס לתוקפו ב- 9 באוגוסט 1967 בישיבת שַרים לענייני הטלוויזיה הכללית ואֵלִיהוּא כָּ"ץ תפש את מקומו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. זה לא היה מינוי סטטוטורי והשר ישראל גלילי נמנע מלהבטיח לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ כי בתום שלב ההקמה ימונה למנכ"ל רשות השידור כפי שהבטיח לקודמו האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. אבל ההפקדה צלחה. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ (בן 90 כיום) הוא מגדולי המומחים בתקשורת וטלוויזיה החיים כיום במדינת ישראל. איש בעל יושרה שאפילו לא העלה בדעתו לדרוש ב- 1967 הבטחה מקצועית בסמכות החוק מהשר הממונה כי יימצא לו תפקיד ראוי בתום המשימה. הוא היה עולה חדש, יהודי – אמריקני ציוני, הוגה דעות חכם שראה במינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה תרומה למדינת ישראל ונתן את הסכמתו מייד וללא היסוס.

טקסט מסמך : 9 באוגוסט 1967 . ישיבת וועדת שרים לעניין הטלוויזיה הכללית. השר ישראל גלילי מודיע על כניסת פרופסור אליהוא כ"ץ לעבודה כראש הצוות להכנות להקמת הטלוויזיה הכללית. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ב- BBC . מאות רשתות טלוויזיה פעלו בכל רחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר והמפורסמות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ושל שלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , NBC , ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה ביותר מגוון של שידורי ספורט, שידורי חדשות , סוגים שונים של דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר בעל מכנה משותף שנקרא : "The long arm of the law"), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות מהימים ההם זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והסדרה האמריקנית Flipper / "פליפר הדולפין" (1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי . הסדרה האמריקנית המצוירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים תרד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת. מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה. הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע זכה להזדהות כה רבה והיה כל כך נערץ עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים . אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברגעים מכריעים שלה. ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה , וִוירְטוֹן , על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [7], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה . ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה "The Forsyte Saga" המונומנטאלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית . זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית ב- 1970[8]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים. הסופר נַתָּן שַחַם (בן 91 היום) חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004 כלהלן : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי לכך ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית (עד שזה הגיע לשידורי הספורט). סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ויעל אביב. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion. פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית . לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר [9]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך . מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [10]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור בגלוי בזאת הלשון : "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה, עם השלטון, וגם עִמנו – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה". אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית . אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית ומנהלי חטיבת התוכניות לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר, פרופסור מְנָחֵם נָאוֹר, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ, ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויַעֲקב שַרִיד (אביו של יוסי שריד) לכַהֵן במליאת רשות השידור.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם. ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב , יום הזיכרון לשואה ולגבורה , ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל . לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה . כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהיה מקובל מייד על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים. כבר בראשית ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי עממי ומדויק, "If you can buy it – don't make it", שנועד להגדיר את המציאות הכלכלית כפי שהיא. סדרות הטלוויזיה הזרות קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC , ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2  ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמַכְּרוֹת את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים משכילים וברי דעת ולהכריח אותם (בקלוּת) לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכשרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא , מה תפקידו , והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית , סגידה והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. ייתכן ובעוד 20 אולי 30 שנים תקום וועדת חקירה ממלכתית שתחקור כיצד הרשתה המדינה למועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה לסַמֵם ביודעין את מדינת ישראל ואזרחיה. מן המפורסמות הוא כי אין כל רע בטעימה טפלה חד פעמית. צרה צרורה היא אם הטפל הופך לעיקר והטעימה הופכת להרגל. בסופו של דבר אי אפשר להיגמל מהסַם . תוכניות "ריאליטי" בטלוויזיה הן סַם שמוזרק ביודעין לוורידיהם של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל .

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי חטיבת התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור. זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders, סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), "אתם שם" (You are there, סדרה תיעודית בהנחיית וָולְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953) וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון האמריקני "בוננזה" (בשנים 1973 – 1959,תרתי משמע, Bonanza עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (בשנים Mission impossible ,1973 – 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, בשנים 1983 – 1974עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons בעונות 1972 – 1981 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo 1977 – 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak בשנים 1978 – 1973, עם טלי סאבאלאס), "קנון" (Cannon בשנים 1976 – 1971, עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch בשנים 1979 – 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר) "איש עשיר – איש עני" (Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" ( Hawaii 0-5  עם ג'ק לורד בעונות 1968 – 1980), "קווינסי" Quincy בשנים 1983 – 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum בשנים 1988 – 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels בשנים 1981 – 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד"  (The Rockford Files בעונות 1974 – 1980 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days"  עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס בעונות 1974 – 1984), "ספינת האהבה" (Love boat בשנים 1986 – 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג', וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge family שודרה במשך העונות של 1973 – 1969), "מי הוא הבוס" (Who's the Boss ב- 1987, עם טוני דנצה), הסדרה "The A – Team" (בעונות 1983 – 1987 עם בוסקו באראקוס), הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים "איירונסייד" (Ironside עם ריימונד בר, שודרה בעונות 1975 – 1967).

טקסט תמונה : שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הצילום נלקח מתוך הברושור של מחלקת ההגשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

"מקגאייוור" (MacGyver בשנים 1992 – 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" עם ווילי טראנובה בעונות 1987 – 1990), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון), וסדרות הדרמה האנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", וגם "אני קלאודיוס" (I Claudius) סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם, ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots 1977), וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family בשנים 1979 – 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" (הסדרה The Brady bunch, בשנים 1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show בשנים 1992 – 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (בשמה האוסטרלי The thorn birds עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), הסדרה "Moonlighting" (עם ברוס וויליס וסיביל שפרד בעונות 1985 – 1989), "שלושים ומשהו" (Thirsty something, בשנים 1991 – 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון), ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas בשנים 1991 – 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ) ו- הסדרה "שוֹשֶלֶת"   (Dynasty בשנים 1989 – 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, וג'ון פורסייט).

הסדרה "שוֹשֶלֶת" עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את "אוצר" האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וֹנִי קָרְסוֹן, מילטון בֵּרְל, ואֶד סַאלִיבָאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היו עוד הצלחות בימי הבראשית של הטלוויזיה כמו הפקת הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל, "השעה השלישית" בהנחיית יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל והבימאי צְבִי דוֹרְנֶר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון בעריכת גב' וֶרֶד בֶּרְמַן, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטארית אודות מחלחמת העולם ה- 2 "WORLD  IN  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית, וגם הסדרה "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames, וכאמור הסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר הנפלא של ה- BBC. יחד עם רכישות נכונות של סדרות הטלוויזיה הנכבדות האלה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרי ההתמחות וההצטיינות שלה ניכרה גם בעוד שלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט", שידורי הספורט לגוונים השונים, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968 . מוטי קירשנבאום קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש", אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד (הנדיר) שלוֹ ודבקותו במשימה בצילום סרטיו הדוקומנטאריים הבלתי נשכחים, שהִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

טקסט תמונה : 1968. חיים יבין מגיש את אחת מ- מהדורות "מבט" הראשונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. (תחקיר שלי. באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. דן שילון מגיש את המוסף של תחרויות אולימפיאדת מכסיקו 1970 במסגרת "מבט". (תחקיר שלי. באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. לפני 41 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תחקיר שלי. באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל). (תחקיר שלי. באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (תחקיר שלי. התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סל האחרונה של הכדורסל הישראלי, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח, והמפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מארס בחורף 2000. הצמד הקבוע שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בעשור ה- 90 של המאה שעברה וראשית שנות ה- 2000. הפרשן אלי סהר – סרוסי מימין (התמנה על ידי לאייש את כס פרשן הכדורסל במקומו של אריה מליניאק המודח) והשדר המוביל הראשי שלי מאיר איינשטיין. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. חילופי גברי ברשות השידור. המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל (מימין) תופש את מקומו של המנכ"ל היוצא יצחק לבני יבד"ל (משמאל). בתווך, הממנה שר החינוך זבולון המר ז"ל איש המפד"ל. (תחקיר שלי. צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד לא התמהמה. בקיץ 1979 הגה את הסלוגן, "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא ניטראלית", והחל לנקות את האורוות [3]. הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מאות מאנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם עיתונאים, שדרנים, ומפיקים יצאו להפגנה המונית ב- 23 ביולי 1979 בתגובה להדחה והתמקמו על הכביש הפנימי רחוב "תורה מציון" המחבר את בניין הטלוויזיה "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים עם בניין "החוּטִים" של רדיו "קול ישראל". בראש המפגינים צעד מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כשהוא נושא בידיו שלט גדול "טומי לפיד אל תאיים התפטר". את שלטי ההפגנה הכינו נַגָּרֵי מחלקת שירותי אומנות של הטלוויזיה . בשעה שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד חלף לידו בלֵב ההפגנה לא התאפק מוטי קירשנבאום וזעק לעברו בגרון ניחר, "הסתלק מכאן, הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה". טקסט גַס ואגרסיבי דומה ניפק לעברו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן שנכח במקום. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. אח"כ התאספו 150 המפגינים, אולי 200 ואפילו יותר, ליד מקום מושבה של הנהלת רשות השידור בבניין החוטים ודָן בִּירוֹן פרט על האקורדיון והנעים להם את זמנם במנגינותיו. באותו ערב שודרה במהדורת "מבט" כתבה אודות הפגנת עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור וציוותו בוועד המנהל . מאות אלפי צופי טלוויזיה ראו ושמעו באותו ערב ב- "מבט" את זעקותיו של מוטי קירשנבאום כשהוא מחרף ומגדף את הסמכות העליונה של רשות השידור והעורך הראשי שלה , יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנהיג כ- 200 עובדים בעת הפגנה מחאה המונית ומשולטת נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד. לשמאלו העיתונאי מר יגאל לוסין ומנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה גב' ג'ודי לוֹץ. (תחקיר שלי. מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ימים ספורים לאחר אותה הפגנה המונית משולטת של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור ונגד הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממשרת מנהל הטלוויזיה, כינס יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את אנשי חטיבת החדשות במוקד המערכת שלהם ששכנה בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אלה היו גם ימיו האחרונים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 82) בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סיים את כהונתו באופן רשמי ב- 1 באוגוסט 1979. מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין נשא דברים בטרם מסר את רשות הדיבור ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נכח בפגישה הזאת רוויית מתח בה נכחו עשרות רבות של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ביקש להרגיע את הרוחות. הוא אמר לשומעיו כי אין הוא שליח הממשלה ובבחירות 1977 בכלל הצביע ד"ש ורצה לדווח להם אודות האני מאמין העיתונאי שלו. היה זה ארנון צוקרמן שקטע את דבריו ובקול הבריטון העמוק שלו שיסע בגלוי ללא כחל ושרק את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "תסלח לי את מי זה מעניין בכלל למי הצבעת. מה זה חשוב בכלל". היה ברור לכולם שבאותו הרגע איבד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את מנהיגותו ואת אמונם של העיתונאים שלו. מכאן התגלגלו הדברים בשונה לגמרי ממה שתכנן. הייתי שם וראיתי ושמעתי זאת במו עיניי ואוזניי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון היה עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל. הוא הבין וידע כי בהיותו אדריכל המדינה ניצבות לפניו משימות כבדות משקל וחשובות יותר מהקמת רשת טלוויזיה בארץ (כך אמר לי יצחק נבון בעת שיחות התחקיר שלי עמו). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נשיא המדינה יצחק בן צבי, שר האוצר וסגן ראש הממשלה לוי אשכול, דוד בן גוריון, גב' גולדה מאיר, המזכיר הצבאי אל"מ חיים בן דוד, ומזכירו האישי יצחק נבון. (תחקיר שלי. באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

ממשלת לֵוִי אֶשְכּוֹל גמרה אומר לעשות זאת בניגוד להתעקשותו של דוד בן גוריון. ב- 17 ביולי 1965 התקבל האישור הקובע, "כי הממשלה רואה בחיוב את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור, תוך רצון להתחיל את שידורי הטלוויזיה כבר ב- 1967". באותה שנה של 1967 הפכה ההחלטה על הקמת הטלוויזיה לעובדה מוגמרת. בינואר 1967 החליט שַר ההסברה ישראל גָלִילִי והאיש הממונה על ביצוע חוֹק שירות השידור (רשות השידור שהייתה למעשה רדיו "קול ישראל" בלבד) ויו"ר וועדת השרים לענייני טלוויזיה למנות את האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעודו לובש מדים ומפקד המכללה לביטחון לאומי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. זאת הייתה החלטה שהטילה למערכת תקשורת אזרחית אלוף מהצבא ונועדה לקבוע עובדות בשטח, בראש וראשונה כדי לסלק מהמירוץ לתפקיד את מנהל הרדיו הוותיק חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שראה את עצמו מועמד ראוי. ישראל גלילי לא רק שלא רצה את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית אלא עשה גם כל מאמץ להדיח אותו ב- 1967 מניהול רדיו "קול ישראל". מטרת הצבתו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד במוקד ההקמה הייתה אמורה למנוע שמועות ורכילויות אך המינוי נחשף ב- 7 בפברואר 1967 ע"י הכתב הצבאי של עיתון "הָאָרֶץ" זְאֵב שִיף ז"ל (וגם אֵיתָן הַבֵּר יבד"ל מ- "ידיעות אחרונות") ועורר תרעומת ברדיו והשתאות. מה פתאום מביא ישראל גָלִילִי גנרל צבאי לטלוויזיה אזרחית ? ישראל גָלִילִי מסר בתגובה כי הרמטכ"ל יצחק רבּין באישור ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נענו לפנייתו על מנת שאֵלְעַד פֶּלֶד קצין מוכשר בארגון ירכז את פעולות ההכנה הכרוכות בהקמת הטלוויזיה הכללית במסגרת רשות השידור לקראת ההכרעות בממשלה והכנסת. עד עתה טיפל בהכנות המקצועיות לקראת הקמת הטלוויזיה בארץ מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שנחשב כ- בַּר סַמְכָה מספר אחד בארץ בעיתונאות אלקטרונית. מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי) שהיה סגנו של היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל גיבה את השר ישראל גלילי ואמר כי אֵלְעַד פֶּלֶד יעסוק בכל אותן פעולות מכינות עד להקמת הטלוויזיה מבלי לפשוט את מדיו, אותן אין אנשי רדיו "קול ישראל" יכולים לבצע. מדובר בתיאום אופרציה תקציבית עם משרד האוצר בראשות השַר פנחס ספיר ותיאום מבצעים טכנולוגיים עם משרד הדואר בראשו ניצב השר ישראל ישעיהו, כמו הקמת משדרי הטלוויזיה בארץ.

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד חשש באותם הימים של ראשית 1967 מהדרך והצורה בהן יספרו לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מי שהיה מפקדו בארגון "ההגנה" כשהיה נער) על מינויו שלו עצמו לתפקיד הרָם, מִשְרָה אותה רצה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לעצמו. האלוף במיל. אֵלְעַד פֶּלֶד (היום בן 88) זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2005 : "היות והמינוי שלי היה על חשבונו של מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גִבְתּוֹן שהיה מפקדי ב- "הגנה" בירושלים בהיותי נער בן 15 בשנים 1942 ו- 1943, והוא רצה מאוד בעצמו בתפקיד, ביקשתי מישראל גלילי שיודיע לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עצמו על המינוי שלי. חשתי כבוד כלפיו. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה המפקד והמדריך שלנו ב- "הגנה" באימוני נשק שכללו רובים אנגליים וקנדיים, מקלע ברן, ירי באקדחים, וזריקת רימוני "מילס" 4. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואנשי ארגון "ההגנה" אימנו אותנו בימי חול בשבוע במקומות סודיים בירושלים שנקבעו מראש ושם התאספנו, כמו במרתף של ביה"ס "אליאנס" ליד שוק מחנה יהודה ובסמינר "דוד ילין" בבית הכרם. בשבתות עלינו להתאמן בהר הצופים שם הוסתרו הסליקים של "ההגנה". חַנוֹךְ גִבְתּוֹן הוביל אותנו לאימוני נשק ושַדָאוּת הפרט גם בקיבוץ קריית ענבים. ההליכה לשם הלוך וחזור לקחה שעות. כנער הזדהיתי עמו והערכתי אותו. לא רק אני. כולנו. הוא היה המפקד שלנו. היו לו עיני פלדה תכלת וקול רדיופוני נעים ביותר. כל הדרך מירושלים לקריית ענבים נהג לשיר שירים ולזמר מנגינות. מאוחר יותר הפך לקריין רדיו ב- "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי וגם ברדיו "ההגנה". מפקדו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ב- "הגנה" בירושלים היה שלמה חביליו בעל בית חרושת נודע לממתקים בעיר בימים ההם שנשא את שמו "ממתקי חַבִילְיוֹ" ".

ההחלטה בדבר מינוי אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית קיבלה תוקף רשמי בישיבת הממשלה ב- 19 במארס 1967. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הפך לראש צוות ההקמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית מבראשית. המחשבה הבסיסית והיסודית ביותר של השַר הנחתה אותו להביא גנרל מהצבא בעל יכולת ארגונית שיפקח ויפקד על הקמת צומת העצבים החשוב ביותר של התקשורת הישראלית. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעל ניסיון צבאי עשיר כיהן בראשית 1967 כמפקד המכללה לביטחון לאומי ועמד על סף שחרורו מצה"ל. למרות שלבש עדיין מדים והיה בשירות פעיל בצה"ל הועיד לו כבר ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך השלטת את התפקיד הרָם. אֵלְעַד פֶּלֶד היה אדם מוכשר בפני עצמו וגנרל צבאי מוצלח אך מינויו היה גם זכר לידידות והברית האמיצה בין השלטון לבין אנשי הפלמ"ח וההגנה. השלטון לא שכח את אנשי הדור ההוא. אלעד פלד היה בוגר קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח בג'וערה ב- 1947 ומפקד פלוגה שנלחמה במלחמת העצמאות 1948 בצפת ומשטרת נבי יושע בגליל. "הוא אחד משלנו", אמרו אנשי מפא"י ותנועת העבודה וראש הממשלה לוי אשכול סמך ידו על המינוי. כמובן שלא עלה בדעתו של ישראל גלילי לאתר איש מקצוע ומועמד מתאים מהאגף הימני של המפה הפוליטית, מגח"ל למשל, רחמנא לִצלן. ברזומה של אֵלְעַד פֶּלֶד כתוב כי היה פלמ"חניק בעברו. קריטריון מיטיב. וודאי שלא מפריע. הפקדת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית המסונף למשרד ראש הממשלה בידיו של אלעד פלד הייתה מחושבת היטב. הממנים בעניינים האלה לא לקחו שום סיכון ומינו מישהו משלהם. השלטון תמיד חמד את השידור הציבורי ושר ההסברה ישראל גָלִילִי פקח עליו עַיִן. לפעמים שתיים.

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן פרסם ב- 8 בפברואר 1967 מאמר מערכת חריף בגנות מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד שכותרתו הייתה, "צבא ההסברה של גָלִילִי". במאמר המערכת כתב בין השאר, "מה פירוש המינוי החדש של האלוף אלעד פלד כאיש האחראי (ליד השַר ישראל גָלִילִי) על "ההכנות להקמת טלוויזיה כללית ? האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד עודנו מכהן כמפקד המכללה לביטחון לאומי. מה יעשה איש צבא זה שרשות השידור אינה מסוגלת לעשות בעצמה, המידה שאינה עושה זאת כבר עכשיו ? מה פירוש התפקידים הנקראים בשֵם "תיאום עם האוצר", ו/או "תיאום עם הדואר", או "בנושאים שונים אחרים", כפי שמסבירים השלטונות את המינוי החדש ? מדוע אין רדיו "קול ישראל" יכול לתאם תקציבים עם האוצר או להידבר עם מהנדסי הדואר כמו ב- 18 השנים האחרונות ? אילו סמכויות ניתנות בידיו של איש צבא במדים ולאיזו מטרה ? חוק רשות השידור איננו חוזה "עוזרים מיוחדים", לא לענייני שידור ולא לענייני "תיאום" ליד שר ההסברה אף כי הממשלה עדיין נזהרת מלכנותו כך . החוק בא להגן על עצמאותה הפוליטית של רשות השידור בכך שהוא מתיר לממשלה רק למנות או לפטר את מנהל רדיו 'קול ישראל'. מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נעשה בתקופה, בה מתרבות והולכות התלונות בקרב העילית השלטת על עצמאותה היתירה, לדעתה, של תחנת השידור. אין זה סוד שאנשים בצמרת המערך מדברים על "השתוללות" ברדיו "קול ישראל", ומתכוונים לתוכניות פוליטיות בהן נמתחת ביקורת על מנהיגים ומפלגות. אין זה סוד ששרים אחדים, ביניהם מר ישראל גלילי מנסים ואינם מצליחים – לרתום את "קול ישראל" לעגלת התעמולה הממשלתית. אין זה סוד ששרים אחדים אינם מרוצים ממידת אי התלוּת שמנהל 'קול ישראל' מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עדיין מסוגל להרשות לעובדיו. האם מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הוא בחזקת רמז גס למר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ? העתיד אֵלְעַד פֶּלֶד לרשת את מקומו ? או לשמש בקרוב בתפקיד מקביל לוֹ כמנהל הטלוויזיה. שתי האפשרויות מעוררות שאלות. עדים אנו לחדירה בלתי רצויה לתוך רשות השידור, החייבת להיות גם עצמאית וגם אזרחית : חדירה פוליטית מצד השַר ישראל גָלִילִי וחדירה צבאית לתחום אזרחי מובהק. שתיהן אינן רצויות".

טקסט תמונה : 1968. שר ההסברה ישראל גלילי והממונה על שירות השידור מתבונן במסמכי טלקסים בחדר הטלקס של צוות ההקמה בקומה החמישית ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקרא "בית היהלומים", ושכן בשכונת רוממה בירושלים. (תחקיר שלי. באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבר לא השתנה מאז ימי בראשית של השנים 1967 ו- 1968. עשר שנים מאוחר יותר כשהליכוד (גח"ל – גוש חֵרוּת ליבראליים) יחדיו עם מפלגת ד"ש הביסו את המערך בבחירות לכנסת ה- 9 בחודש מאי 1977, הדיח השלטון החדש בראשות ראש הממשלה מנחם בגין את המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי (לא עשה זאת מייד, אל המתין שנתיים) ומינה במקומו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. שנה קודם לכן ב- 1978 סיים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וַולְטֶר אֵיתָּן שתי קדנציות ניהול רצופות . הוא היה פרי מינויה של ממשלת גב' גולדה מאיר. את מקומו תפש דִיקָן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן, איש מוצהר של מפלגת "חֵרוּת". יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד ורְאוּבֵן יָרוֹן לא המתינו זמן רב מידי וסילקו בקיץ 1979 מהטלוויזיה שני מקצועני טלוויזיה ראשיים בתפקידם מעמודי התווך של רשות השידור ומי שנחשבו לאנשי שמאל . הם הדיחו את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והרחיקו בעקבותיו גם את מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום מאנשי בראשית של צוות ההקמה. מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. יוסף "טומי" לפיד טען להגנתו שהשניים לא הודחו אלא סיימו את קדנציות הניהול שלהם. ארגומנטציה מדויקת, אך מן המפורסמות הוא כי אי הארכת מינוי איננה ביטוי לאות הערכה ופירושה הדחה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הודחו ובעקבותיהם פרש גם דן שילון אף הוא מאנשי בראשית של צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד. בהיותו איש חכם ו- Copywriter מבריק ברמתו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הגה מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ב- 1979 את סלוגן הניהול הטרי שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית". ייתכן ועל פי שיקול דעתו וגם בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן שותפו למנהיגות רשות השידור נחשבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם לעיתונאים ניטראליים, למוקצים מחמת מיאוס, ולכן באו על עונשם. הרי פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מן המניין במרכז מפלגת חירות ב- 1979) סיפר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2004 בביתו בשכונת רחביה בירושלים כי היה מנוי וגמור עמו לסלק פעם אחת ולתמיד את ארנון צוקרמן מתפקיד ניהול הטלוויזיה. הודעתי לידידי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בזו הלשון : "או אני או ארנון צוקרמן. תחליט. עד כדי כך לא האמנתי בארנון צוקרמן שהיה מנהל טלוויזיה מוּטֶה באופן ברור לטובת השמאל. לא האמנתי לו ובו", ניסח בפניי את הטקסט במין גאווה שכזאת. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל דמעה על פרישתו של מוטי קירשנבאום משורות הטלוויזיה וודאי לא על זו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הוא מינה את צְבִי "צְבִיקָה'" שַפִּירָא לשעבר מפקד רדיו גלי צה"ל לתפקיד מנהל חטיבת התוכניות החדש במקומו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, ולעצמו נטל את הפיקוד גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא שימש במקביל במשך שבעה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 בשני תפקידים יחדיו, מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רק במארס 1980 מינה את יִצְחָק "צַחִי'" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה במקומו של ארנון צוקרמן שסולק כבר בסופו של חודש יולי 1979.

בראשית שנת 1967 טֶרֶם הופיעו הסימנים המבשרים על מלחמת ששת הימים שנסיבותיה היו בלתי צפויות ודרמטיות. ב- 7 באפריל 1967 עיבדו חקלאים טרקטוריסטים מקיבוץ האוֹן חלקת אדמה ממזרח לכינרת. הסורים ירו כהרגלם אֵש מרגמות על החקלאים וחיל האוויר הישראלי הזניק את מטוסיו כדי לשתק את אֵש האויב . הצבא הסורי שלח את טייסי המִיג שלו לבלום את טייסי המִירָאז' הישראליים. בתוך חמש דקות הפילו הטייסים שלנו 6 מִיגִים סוריים והשאר ברחו לדמשק . אף על פי כן טרם דובר על מלחמה כוללת. ב- 15 במאי 1967 בעת מצעד צה"ל ביום העצמאות ה- 19 מסר אלוף המודיעין אהרון יריב לרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול כי שליט מצרים גָ'אמַל עַבְּדוּל נַאצֶר מזרים כוחות גדולים לחצי האי סיני בגלל המתיחות בגבול הצפוני בין ישראל לסוריה. הצבא המצרי הכריז על כוננות צבאית מלאה וגָ'אמַל עָבְּדוּל נַאצֶר סגר את מיצרי טִירָאן בפני אוניות ישראליות העושות את דרכן לנמל אילת. מדינת ישראל החלה בגיוס מילואים נרחב. כעבור שלושה שבועות  ב- 5  ביוני 1967 פרצה המלחמה שנודעה בשם, "מלחמת ששת הימים".

באותה העֵת בראשית 1967 לפני שנשבו רוחות קרב מינה ראש הממשלה לוי אשכול את עצמו ליו"ר וועדת השרים לענייני הקמת הטלוויזיה הכללית והיה נחוש להזיז את הפרוייקט קדימה. בוועדה היו חברים גם השַר ישראל גָלִילִי, שַר הבריאות ישראל ברזילי, שַר המשפטים יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא, שַר החינוך זלמן אָרָן, שַר הדואר יִשְרָאֵל יְשַעְיָהוּ, שַר הסעד יוֹסֵף בּוּרְג, ושַר הפיתוח והתיירות משה קוֹל. כל הזמן צצו קשיים בדרך. ההצבעה בעד הקמת הטלוויזיה לראשונה במדינת ישראל שנועדה להתקיים בישיבת הממשלה ב- 2 באפריל 1967 לא צלחה. כמה מהשרים חששו וטרם גיבשו דעה סופית. ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל ביקש לדחות את ההצבעה לישיבתה הבאה. ניתנה שהות נוספת  לחברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת להתייעץ בטרם הודעת הממשלה בעניין הקמת הטלוויזיה הכללית. הוחלט כי וועדת השרים תברר את הבעיות החדשות שהתעוררו בעניין הפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. זה היה עיכוב זמני בלבד. לא ניתן היה לעצור עוד את מיסוד הטלוויזיה בארץ ציון ארצו של עַם הַסֶפֶר. על מסמך הדחייה מ- 4 באפריל 1967 הייתה חתומה מזכירת הממשלה החרוצה , הדייקנית , והפדנטית גב' יָעֵל עוּזַאי [5] שלא ידעה ליאות. המסמכים מוכיחים כי היא קידמה היטב ובנחישות את הדיונים בממשלה שעסקו בהקמתה של הטלוויזיה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : ינואר 1966. מזכירת הממשלה גב' יעל עוזאי יושבת בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין השר ישראל גלילי (משמאל) בישיבת ממשלה העוסקת בקידום הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל. בגבם למצלמה השרים אבא אבן (מימין) ויעקב שמשון שפירא . (תחקיר שלי. לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך :  4 באפריל 1967. מסמך של מזכירות הממשלה עליה חתומה יָעֵל עוּזָאי. הממשלה מחליטה לדחות לישיבה הבאה את ההחלטה בעניין הצבעת חברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת על הודעת הממשלה בעניין הטלוויזיה הכללית. נקבע כי וועדת השרים תברר במשך השבוע את הבעיות שהתעורר בקשר להפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. (תחקיר שלי. גנזך המדינה בירושלים).

החלטה מס' 415 של ממשלת ישראל מ- 2 באפריל 1967 מעידה כי מאמצי ראש הממשלה לוי אשכול בדבר הקמת הטלוויזיה הכללית התעכבה במקצת, אך בישיבתה הבאה החליטה הממשלה ברוב של שמונה שרים נגד חמישה על הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית" (אנטי תזה לשמה של "הטלוויזיה הלימודית"). הממשלה החליטה כי הטלוויזיה הכללית לכשתקום תפעל במסגרת רשות השידור ולא תשרת את מערכת הבחירות לכנסת ה- 7 שנועדו להיערך ב- 1969. עוד נקבע כי הממשלה תפקח על התוכניות המשודרות.

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית "FACE THE NATION". (תחקיר שלי. צלם מר משה מילנר. לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג לוחץ את ידה של ראש הממשלה גולדה מאיר מי שמינתה אותו למשרה הרמה ב- 31 במארס 1969. (תחקיר שלי. באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ"ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [6]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל ב- 30000 (שלושים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן במדינת ישראל רשת טלוויזיה. ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חזון ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול, שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה. השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל, כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה, הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מתשכ"ה – מארס 1965 (עידן הרדיו בטרם קום הטלוויזיה), והוא יובא לאישור הכנסת. מטרת מינויו של אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הייתה לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960 במקומו של צְבִי זִינְדֶר [7] ומי שנשא באופן טבעי את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה בהצלחה בשנים 1967- 1960, ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון וגם יראה של עובדיו. הוא נחשב בעיני רבים מהם למנהל, מנהיג, ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית. אדם בעל יוזמה, ברוך כשרון, ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה שעל פיו יישק דבר. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים וממעריציו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון. חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים. מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם. אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו "קול ישראל" לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות, האקטואליה, וענייני היום. בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים . הרדיו קדם לאחות הצעירה, הטלוויזיה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [8]. בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור.

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" וב- "טלוויזיה הכללית", החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו. הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון בעבודת הרדיו כפי שאמר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2009 : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר אך גם שקרן וקצת רמאי בשל רצונו לפעול כמשרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של המנהל הקודם צְבִי זִינְדֶר. רדיו "קול ישראל" היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו והדיח את צְבִי זִינְדֶר. אחת הדוגמאות הייתה "המהדורה המשולבת" תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו "קול ישראל" ב- 1962".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים. זיהוי העומדים מימין לשמאל : המנכ"ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק (לשעבר חבר קיבוץ עין גב), רות חביליו (חברת סֶגֶל משרד ראש הממשלה), המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב, שרה מלצר (גור), המזכיר האישי יצחק נבון, ומזכיר הממשלה זאב שרף. זיהוי היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה. (תחקיר שלי. באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יגאל לוסין מוסיף וממשיך לספר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי של רשות השידור שכללה רק את הרדיו. הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד. מדובר בטרום עידן הטלוויזיה. טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית. הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה, הרי ברור שיעיפו אותו. הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית. אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6 ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא"י והקמת מפלגת רפ"י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין, טֶדִי קוֹלֶק, יצחק נָבוֹן, ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש טוֹטוֹ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות. חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ"י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים. אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון, 10 מנדטים. צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה. מפלגת מפא"י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו המערך בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן. תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי. השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ"י של דוד בן גוריון 20 מנדטים משאלת לֵב ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ללֵוִי אֶשְכּוֹל. איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים דיברו על כך. חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים . את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון. במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר, יוֹסִי שַרִיד, יָרוֹן לוֹנְדוֹן , אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, אנוכי וגם אחרים. הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67' ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי "גַּל נָעוּל" ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו. שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים . הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר. חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק "אִיז'וֹ" רָגֶר. זה לא היה נכון. מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו , ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו 'קול ישראל' מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו. בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר, גב' מרים רוֹטְשִילְד אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, יעקב לַמְדָן, ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. האווירה ברדיו "קול ישראל" אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת". לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הסֵאָה והיו רבות ממעלותיו. המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חנוך גִבְתּוֹן מהרדיו. היה מנוי וגמור עמו להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו . עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן. הוא לא התערב, רק הגה את הסלוגן : "צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם". אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו".

הגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "גַּל נָעוּל" יצא לאור בספטמבר 1966 ע"י וועד הגג של עובדי רשות השידור בירושלים, אך המערכת האמונה על הישראליות והשפה העברית , הדגישה בעמוד השער את התאריך העברי של ההוצאה, תשרי תשכ"ז. המאייר היה יָרוֹן לוֹנְדוֹן. הביטאון העניק לעיתונאי יִגְאָל לוֹסִין הזדמנות לכתוב מאמר ארוך וחריף ובעל חשיבות קלאסית אודות יחסי עיתונאות – ממשל לו העניק את הכותרת, "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו 'קול ישראל". יִגְאָל לוֹסִין תקף את הנאמנות שמגלים מנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן יחדיו עם חברי הוועד המנהל של שירות השידור בראשם ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו בִּנְיָמִין אֵלִיאָב כלפי השלטון, עד כדי כך שהם הופכים להיות עושי דברם, ומעדיפים את הנאמנות הזאת על פני הלויאליות המקצועית לעיתונאות האלקטרונית של הרדיו הציבורי. חשיבות המאמר נעוצה בעובדה שעיתונאות אמיתית ובעלת יושרה צועדת תמיד בקו מקביל לקו המקביל של התנהלות הממלכה. אין שוררת ידידות במשטר דמוקרטי בין השלטון לבין העיתונאות שתפקידה לבקר את מעשיו. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה את מקבילו הוא טעות מתמטית ומוסרית שאין עליו סליחה. האשמה שגלגֵל יִגְאָל לוֹסִין לפתחה של הנהלת שירות השידור הייתה משב רוח עיתונאי מרענן, מעין תגובה שהשיבה מלחמה שערה להנהלה שעושה על פי דעתם את דברה של הממשלה. שר החינוך והתרבות זַלְמָן אָרָן קרא למנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן ולוועד המנהל של שירות השידור לנקוט אמצעים משמעתיים חריפים נגד כותבי ועורכי הביטאון ולהענישם ביד קשה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן שראה את עצמו בסופה של 1966 כמועמד וודאי למשרת מנהל הטלוויזיה לכשתקום, התנגד לקריאת זַלְמָן אָרָן מפני שחשב שבהענשת יִגְאָל לוֹסִין טמונה מלכודת שתהפוך אותו לקדוש מְעוּנֶה, ותבליט מחלוקת ותפישת ניהול פנימית בתוככי רדיו "קול ישראל" לסכסוך גלוי לעין כל. הוא לא נגע ביגאל לוסין. זה לא היה דרוש לו.

טקסט תמונה : אולפן רדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון (מימין) מארח את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (משמאל). (תחקיר שלי. באדיבות משפחת גבתון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רעיון הדחת יגאל לוסין לא שירת את מטרתו של חנוך גיבתון להעפיל לצמרת הטלוויזיה. הוא הבליג. יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב לאחד משדרני הרדיו והטלוויזיה החשובים ביותר שנולדו במדינת ישראל. הוא גם כותב מוכשר בתחומי הפובליציסטיקה השונים בעיתון "ידיעות אחרונות", פזמונאי מחונן [9] ואמן – צייר ומְאַיֵיר שנמנה על אותה קבוצת אנשי רדיו "קול ישראל" בראשות חַגַּי פִּינְסְקֶר שחוללה בעשור ה- 60 את מהפכת שידורי החדשות. ירון לונדון נולד ב- 24 באוגוסט 1940 בתל אביב לאָבִיו השחקן תיאטרון "המַטְאֲטֵא" בְּצַלְאֵל לוֹנְדוֹן ואִמוֹ מַתְּיָה. בצלאל לונדון היה ממייסדי "המַטְאֲטֵא" ולאחר שהתיאטרון נסגר הצטרף לתיאטרון "האוֹהֶל". בצלאל לונדון השתתף גם כשחקן בתסכיתי רדיו. יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל באווירת התרבות של הימים ההם, תיאטרון וקריינות. למזלו חונן בקול רדיופוני ודיקציית דיבור איתנים. ב- 1958 עבר בקלות את מבחני הרדיו של גלי צה"ל בפיקודו של בֵּנוֹ צוּר. הוא נודע בצעירותו כשובב ופורק עוֹל. באחת הפעמים הפעיל רימון עשן בתחנת הרדיו הצבאית ובתגובה נזרק ממנה. ב- 1960 ערך לו קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב מבחן קריינות, וקיבל אותו לעבודה בו במקום בשל איכותו.

יָרוֹן לוֹנְדוֹן זוכר בעת שיחת התחקיר שלי עמו ב- 2008, כלהלן : "הפוליטיקה והרדיו היו משורבבים בעשור ה- 60 זה בזה עד כדי כך שרעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי גב' רחל ינאית בן צבי הרשתה לעצמה לצלצל לחֲנוֹך גִבְתּוֹן בדרישה מפורשת כי אעברֵת את שם משפחתי "לונדון" [10]. אני כמובן סירבתי. התרומה החשובה ביותר שלי כאיש תקשורת הייתה בתחום הרדיו במשדרי יומני החדשות והאקטואליה של "קול ישראל" בשנים 1966 ו- 1967 בראשותו של חגי פינסקר. זאת הייתה מהפכה עיתונאית אמיתית בתפישת שידורי החדשות ברדיו שהנהיג חַגַּי פִּינְסְקֶר והיו שותפים לה גם יִגְאָל לוֹסִין, יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל, יוֹסִי שַרִיד, דָן שִילוֹן, וכתבים אחרים. היומן היה חידוש מבחינת רמת ומהירות הדיווח, פריסת כתבים, וקצב שידור המהדורה. שימשתי יחד עם חַגַּי פִּינְסְקֶר מגיש ומראיין ביומני החדשות. יום אחד זימן אותי אליו ואמר לי, "אתה מגיש את יומני החדשות בצורה הטובה ביותר, גם טוב ממני" והפקיד בידי את ההגשה הבלעדית. חַגַּי פִּינְסְקֶר היה האיש שהשפיע עלי ביותר ברדיו "קול ישראל". צריך להבין שהשנים ההן מ- 1965 והלאה סימנו את ירידת כוחה של מפא"י ההיסטורית בהנהגתו של דוד בן גוריון ותנופתה ואמון הציבור בה נשחקו בשל "פרשת העסק הביש" במצרים, והמאבק המכוער בין אמ"ן לשר הביטחון פִּנְחָס לָבוֹן בפרשת הריגול הכושלת בה הופעלו יהודים ציוניים בקהיר שנתפשו. תנועת העבודה התפצלה וכוחו של דוד בן גוריון סַר ממנו. מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתּוֹן נודע כאיש המפלגה הפרוגרסיבית, אבל בהיותו פוליטיקאי הבין שהוא צריך להיות מקורב לאנשי דוד בן גוריון טֶדִי קוֹלֶק ויִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי ששימשו בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל במשרד ראש הממשלה, ולקבל את תכתיביהם".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל על דוֹר קרייני רדיו בעלי שֵם של סוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה כמו : חַגַּי פּינְסְקֶר, חַנָה בֵּן אָרִי, לֵאָה פּוֹרָת, פַּלְטִי בֵּן לָיִש, יַעֲקב מַלְכִּין, אֵלִיָהוּ כַּרֱמֶל, ואחרים שהמוניטין שלהם נשכח בינתיים ואבד.

טקסט תמונה : 1960. קריין הרדיו הוותיק פַּלְטִי בֵּן לָיִש (מימין) עם יִגְאָל לוֹסִין (משמאל). (תחקיר שלי. באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נשלח יָרוֹן לוֹנְדוֹן לשמש כתב רדיו "קול ישראל" בצרפת. ב- 1972 שב לישראל וביקש להתמנות למנהל חטיבת החדשות ברדיו במקומו של עַמוֹס גוֹרְדוֹן. מנהל הרדיו משה חובב והמנכ"ל שמואל אלמוג לא הסכימו למינוי. ב- 1973 הביא מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה יִגְאָל לוֹסִין את יָרוֹן לוֹנְדוֹן מהרדיו לטלוויזיה. יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה מִיכָה לִימוֹר התנגד למהלך אבל איך שהוא הדבר צלח ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התברג לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה לעיתים קריין "מבט" אבל קנה את המוניטין הטלוויזיוני שלו כמגיש, מנחה, ומראיין של שתי התוכניות "טַנְדוּ" ב- 1975 ו- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ב- 1977. הבוסים שלו בעשיית והפקת "טַנְדוּ" היו יִגְאָל לוֹסִין ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צַחִי, שִמְעוֹנִי. מנהליו ב- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" היו ג'וּדִי לוֹץ ומנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל. ירון לונדון הפך ברבות השנים למראיין סקרן ונוקב בתולדות השידור הציבורי. היו כאלה שהוסיפו ואמרו : "החכם ביותר". ברי מעל לכל ספק כי המצלמה והמיקרופון נטו לו חֶסֶד.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אולפן הטלוויזיה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ירון לונדון ראשון משמאל, נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוכחים בהתייעצות בטרם שידור המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר שני מימין והבימאי חגי מאוטנר שני משמאל. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 היה אורי פורת. (תחקיר שלי. התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1960. בית רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים. עיתונאי מערכת יומן החדשות של הרדיו בעת עבודתם במשרדי המערכת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלושה עיתונאים ברדיו "קול ישראל", יגאל לוסין יבד"ל, מִיכָה שָגְרִיר ז"ל (מדבר בטלפון), ויוסי שריד ז"ל מסב ראשו למצלמה.(תחקיר שלי. באדיבות יגאל לוסין. צילם את התמונה עלי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִגְאָל לוֹסִין זוכר ומוסיף בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2009 כלהלן : "חֲנוך גִבְתּוֹן רצה להעניש אותי עד כדי סילוקי מרשות השידור אך הוא פחד להפוך אותי לקדוש מעונה וחשש מפני העובדים שתמכו בי ובמאמר שכתבתי. יותר מאוחר אמר לזַלְמָן אָרָן שאינני קדוש ולא מעונה. בסופו של דבר הוא לא נגע בי". יגאל לוסין מטובי אנשי רשות השידור בימים ההם ברדיו ובטלוויזיה הוא היום בן 80.

פוסט מס' 619. הועלה לאוויר ביום שלישי – 2 באוגוסט 2016.