הערה 1 : הבלוג ניצב על רָף של אוֹ טוֹ טוֹ 150000 (מאה וחמישים אלף) כניסות נטו ו- 500000 (חצי מיליון) ברוטו. 

הערה 2 : הפוסטים עשויים להתעדכן גם לאחר שראו כבר אור.

הערה 3 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים. 

———————————————————————————–

פוסט מס' 653 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 13 בדצמבר 2016.

———————————————————————————–

חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (1). ראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהג כמו ילד בכיתה ג' שעושה ברוגז בכל הנוגע להתייחסויותיו הקטנוניות והנקמניות אל עיתונאי הטלוויזיה אילנה דיין (ערוץ 2) ורביב דרוקר (ערוץ 10). מדהים שלילי. האיש הניצב בפסגת ההיררכיה הדמוקרטית של מדינת ישראל מסית, מדיח, ומְלָבֶּה שנאה ישירה (גם במסווה של כאילו התחכמות והומור) נגד ערוצי הטלוויזיה 10 ו- 2 והעיתון "ידיעות אחרונות", אך בעיקר מטיח תועבה אישית ב- רביב דרוקר ואילנה דיין. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מפיץ שמועות אודות חלק נכבד מהתקשורת הישראלית, האלקטרונית והכתובה, ומוציא את דיבתה רעה. זאת ההתרשמות האישית שלי כאזרח המדינה ממי שניצב בראשה. בלתי מתקבל על הדעת. אנוכי קורא לנשיאת בית המשפט העליון הגברת הנכבדה מרים נאור וליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לקום ולומר את דברם.  ערך הפרשנות בטלוויזיה, האם היא מועילה ? תמיד היה ברור לי שהיא נדרשת מראש, שאי אפשר לחיות בלעדיה. הבלוג yoashtvblog.co.il נועד לצורך מסירת מידע לציבור אולם במקרים מסוימים גם להגנה על אגפיי. פוסט מס' 653. כל הזכויות שמורות. 13 בדצמבר 2016. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניין 1 : דרורה סגל ז"ל.

מתה דרורה סגל ז"ל בת 93. דרורה סֶגָל נקברה אתמול ליד בעלה שמואל סגל ז"ל. אהבתי את האישה היפה הזאת בחיצוניותה ובפנימיותה. דרורה סגל ז"ל היא אִמָה של גיסתי ניבה תג'ר, אשתו של גיסי יוסף "יוסי" תג'ר, שהוא האח של רעייתי יעל תג'ר. דרורה סגל צברית תל אביבית שנולדה ב- 1923 ובעלה שמואל סגל ז"ל, שייכים לדור גיבור, אמיץ, וטהור שהסתפק במועט ואשר הקים את מדינת ישראל. הדור הנפלא הזה רווי ערכים הולך ונעלם. צירוף מקרים : דרורה סגל ז"ל וארנסטה פַרְחִי – תָּגֶ'ר ז"ל (רעייתו של אמיל תג'ר ז"ל מבוני העיר תל אביב, נולדה ב- 1918 בעיר וָוארְנָה בבולגריה) אמם של נורית תג'ר ז"ל, יעל תג'ר, ויוסי תג'ר לא הכירו האחת את השנייה עד 1974, שנת הנישואין של יוסי תג'ר עם ניבה סגל. מבלי משים היו השתיים ההן הראשונות שעמדו בתור בשעה שאלוהי האסתטיקה חילק והעניק יופי לחוסים בצל קורתו. לשתיהן נתן האלוהים מלוא החופן. הן היו שתי נשים לא רק יפות תואר אלא גם רוויות הָדָר וקֶסֶם אישי. לא פלא שבנותיהן ניבה, נורית, ויעל ירשו את הגנים והפכו גם הן לנשים יפות תואר בעלות הדר. דרורה סגל ז"ל וארנסטה תג'ר ובעליהן ז"ל היו אנשים צנועים וישרי דרך. הם בלתי נשכחים עבורי ועבור המשפחות שלנו.

עניין 2 : רזי ברקאי + לימור ליבנת + ח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה.

העיתונאי רזי ברקאי ניהל היום (ראשון – 11 בדצמבר 2016) ריאיון השוואתי חנפני בלתי מוצלח עם גב' לימור ליבנת אודות מפלגת "הליכוד" ההיסטורית ההיא שהייתה ואיננה עוד (בראשות בני בגין, רובי ריבלין, דן מרידור…ואחרים) ונגע במפלגת "הליכוד" של היום עליו נמנה יו"ר הקואליציה דוד ביטן איש בריון, גס רוח, ובוטה, ליצן החצר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל לא טיפש. הריאיון שערך רזי ברקאי עם לימור ליבנת היה בשלב מסוים גם מתרפס (ואין זאת הפעם הראשונה). המראיין שוב נמנע מלהזכיר ללימור ליבנת שהיא הייתה זאת שלאחר ניצחון בנימין נתניהו בבחירות לכנסת ה- 14 ולרשות הממשלה ב- 29 במאי 1996 מיהרה להכריז בקולי קולות ובפרהסיה כדלקמן : "…מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יתחיל עכשיו להזיע…". לימור ליבנת המיועדת למשרת שרת התקשורת ערבבה פוליטיקה עם טוהר מקצועי ו- כיוונה את חיציה הליכודניקים לעברו של בֵּן המַלְכוּת מוטי קירשנבאום ז"ל שלא נמנה על ה- מחנה הפוליטי שלה, ומי שנבחר לכהונתו הרמה כמנהיג השידור הציבורי ב- 18 באפריל 1993 ע"י מנהיג מפלגת העבודה ראש הממשלה ושר הביטחון שנרצח יצחק רבין ז"ל, ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. חיציה המפלגתיים – פוליטיים הנכלוליים הטבולים בחוסר כבוד ונטולי יושרה ציבורית מינימאלית אז ב- 1996, נשאו מֶסֶר ברור של יריבות קטנונית : תמה תקופת השלטון של העבודה – החלה תקופת שלטונו המחודש של הליכוד בראשות בנימין נתניהו. לכן צריך להשתלט על השידור הציבורי ולהעיף משם את מוטי קירשנבאום שאיננו משלנו. לימור ליבנת התעלמה לחלוטין מאישיותו וכישרונו של מוטי קירשנבאום. מה שהניע אותה ב- 1996 היה רפש פוליטי מהסוג שמניע כעת את דוד ביתן יו"ר הקואליציה ונאמנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא היה מדובר בנימוק מקצועי של לימור ליבנת ב- 1996 משום שמוטי קירשנבאום היה איש מקצוע ו- מנכ"ל רשות שידור משכמו ומעלה. היה מדובר בנימוק פוליטי של לימור ליבנת שהוא איננו רק אנטי דמוקרטי ולא הוגן ולא צודק, אלא תירוץ מפלגתי – פוליטי מטונף. אין לי מילים אחרות להשתמש בהן כדי לשרטט את נכלוליות מדיניותה של לימור ליבנת ב- 1996. לימור ליבנת של 1996 איננה טובה יותר במאום מדוד ביטן הנוכחי של 2016 המכהן בתפקיד יו"ר הקואליציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. דוד ביטן מתנכל לשידור הציבורי ולתאגיד השידור הציבורי בדרך דומה להצהרת הרָהָב חסרת הַרֶסֶן ההיא של לימור לבנת לפני שני עשורים של שנים. אף הוא דוד ביטן עושה זאת בדרך לא ישרה, עקומה, פוליטית / נכלולית. צריך להזכיר כאן לרזי ברקאי שבנימין נתניהו היה ראש הממשלה ב- 1996 ולא סתם אז את הפה ללימור ליבנת השחצנית והבלתי צודקת כפי שאיננו סותם את הפה כעת לליצן החצר שלו דוד ביתן.

הבה ניזכר לרגע בבחירות לכנסת ה- 9 שנערכו ב- 17 במאי 1977. מפלגת הליכוד / חירות / מח"ל בראשות מנחם בגין הביסה לראשונה בתולדותיה ובתולדות מדינת ישראל מאז 1949 את מפלגת הפועלים "המערך" בראשות שמעון פרס. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה ארנון צוקרמן, מנהל חטיבת החדשות והעורך הראשי של המשדר הפוליטי ההוא דן שילון, והמפיק הראשי אלכס גלעדי העבירה את מערכת הבחירות הסנסציונית ההיא בשידור ישיר בן עשר שעות רצופות מ- 22.00 של יום שלישי – 17 במאי 1977 עד 08.00 למחרת של יום רביעי – 18 במאי 1977. לעולם לא יישכח המשפט האלמותי של המגיש חיים יבין מש- הכריז בעֶשֶר בערב של אותו יום השלישי ההוא – 17 במאי 1977 על "גבירותיי ורבותיי – מהפך" (!). צריך לזכור את נתוני הפתיחה ההיסטוריים של מנחם בגין שנשא עיניו לראשות הממשלה מאז הבחירות החופשיות שנערכו לראשונה ב- 1949 במדינת ישראל הדמוקרטית והחופשית לאסיפה המכוננת. מנהיג מפלגת חירות מנחם בגין הובס בכל מערכות הבחירות עד 1977 על ידי מפלגות הפועלים בראשות דוד בן גוריון (האישיות היהודית – ישראלית הגְדוֹלָה והדְגוּלָה ביותר מאז משה רבינו) ויורשיו לוי אשכול וגב' גולדה מאיר. הבחירות ל- "אסיפה המכוננת" התקיימו כאמור ב- 25 בינואר 1949 ו- היוו את הבחירות החופשיות הראשונות במדינת ישראל הדמוקרטית. האסיפה המכוננת שינתה כידוע את ייעודה והכריזה על עצמה בתואר "הכנסת הראשונה". היא הייתה אמורה להיות הגוף שיחוקק את חוקתה של מדינת ישראל, ואח"כ יפוזר. השלב הבא בחייה הדמוקרטיים של מדינת ישראל הצעירה היה אמור להיות בחירות כלליות חופשיות לגוף בעל אופי פרלמנטרי הידוע בשמו "הכנסת". הנושא המרכזי בבחירות לאסיפה המכוננת ב- 1949 נסב סביב המתיחות הפוליטית בין שתי מפלגות הפועלים, מפא"י (רשימת פועלי ארץ ישראל) בראשות דוד בן גוריון ו- מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) בראשות מאיר יערי מקיבוץ מרחביה (ליד עפולה). השאלה העיקרית שעמדה אז בפני הבוחר הייתה האם להמשיך במלחמת העצמאות או לחתור להסכמים שישמרו על הגבולות הקיימים והפסקת הלחימה. במערכת בחירות זו ניצחה רשימת מפא"י. מפא"י הקימה קואליציה עם מפלגות המרכז והמפלגות הדתיות והותירה את מפלגת מפ"ם באופוזיציה. ב- 1949 החל הבית"רי מנחם בגין מנהיג מפלגת חירות את המירוץ הדמוקרטי שלו להנהגת מדינת ישראל מול מנהיגי מפלגות הפועלים דוד בן גוריון + לוי אשכול + גולדה מאיר. יותר מרבע מאה של שנים שהה באופוזיציה. בחלוף 28 שנים זכה בבכורה והתייצב בראש ממשלת ישראל. בואו נתבונן לרגע בנקודת הזינוק המשותפת הדמוקרטית של דוד בן גוריון ומנחם בגין ב- 1949.

מפלגה                          יו"ר המפלגה                      מספר מנדטים                     כמות קולות

מפא"י                           דוד בן-גוריון                                 46                                155274

מפ"ם                           מאיר יערי                                    19                                64018

חזית דתית מאוחדת       יהודה לייב פישמן                          16                                52982

תנועת החירות               מנחם בגין                                   14                                49782

הציונים הכלליים             ישראל רוקח                                7                                  22661

המפלגה הפרוגרסיבית    פנחס רוזן                                   5                                   17786

ספרדים ועדות המזרח   בכור שלום שטרית                         4                                  15287

מק"י                           שמואל מיקוניס                             4                                   15148

רשימה דמוקרטית של נצרת       סיף א דין א זועבי              2                                   7387

רשימת הלוחמים           נתן פרידמן – ילין                          1                                   5383

ויצו                             רחל כהן                                     1                                   5173

התאחדות התימנים בישראל        זכריה גלוסקא                1                                   4399

מנחם בגין המתין ל- מְלוּכָה 28 שנים מ- 25 בינואר 1949 ועד 17 במאי 1977 מועד היבחרו בסופו של דבר לראש ממשלת ישראל. לפני כן הוּבָס בשמונה מערכות בחירות רצופות בזו אחר זו ב- 1949, 1951, 1955, 1959, 1961, 1965, 1969, 1973 ע"י מפלגות הפועלים בראשות דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגב' גולדה מאיר עד שזכה בתשיעית ב- 1977. אני מפרט את ההתרחשויות הפוליטיות הללו של הבחירות ההן לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית (אנוכי שימשתי ב- יום שלישי ההוא של 17 במאי 1977 מפיק ניידת השידור ה- "OB הלבן" שכיסתה את מפלגת המערך). היה מדובר בעידן "תור הזהב" ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהנהגת ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד והבלתי נשכח (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 82) שתיעדה לפרטי פרטים את זכייתו של מנחם בגין לראשונה במלוכה ובכהונת ראש ממשלת ישראל.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. זוהי עמדת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בליל הבחירות ההוא ביום שלישי – 17 במאי 1977 באולפן א' בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דן שילון מנהל חטיבת החדשות (בן 37), דוד שניידר ז"ל מנהל הביצוע, אלכס גלעדי המפיק הראשי (בן 35), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בן 43 מעשן סיגר), ועמית גולדנברג (משמאל למטה) עוזרת ההפקה של אלכס גלעדי. חסר בתמונה יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור דריסת רגל "בבית היהלומים". (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי בלילה – 17 במאי 1977. רוממה – ירושלים. חדר הבקרה של הטלוויזיה הישראלית באולפן א' בהפרש של כמה דקות. אותה בימה רק השחקן הראשי שונה. דן שילון (מימין), אלכס גלעדי, ויוסי צמח ז"ל (הבימאי הראשי) מארחים בליל ה- 17 במאי 1977 בעמדת הפיקוד של הטלוויזיה את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני (בן 43 שני מימין). ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עזב את המקום עם בואו של יצחק לבני. מאחור נראים עוזרת ההפקה דנה (ממושקפת) ו- יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן) מי ששימש בתפקיד Floor manager וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום שלישי – ליל 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של חיים יבין (משמאל) על "מהפך" בבחירות לכנסת ישראל 77'. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השדר המוביל. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני נעדר מהתמונה מפני שאיננו נמצא באזור. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ליל הבחירות ההוא לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפניי סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פנצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של מִשְדָר הבחירות הישיר הסנסציוני ההוא שנמשך 10 שעות רצופות מ- 22.00 של יום שלישי – 17 במאי 1977 עד 08.00 של יום רביעי – 18 במאי 1977. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וחנוך סמית מימין. ברקע – טלפניות המשדר. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, נאמניו של מנהיג הימין מנחם בגין ביקשו להשתלט על השידור הציבורי לאחר הזכייה בבחירות לכנסת ה- 9 ויעצו לו הדיח לאלתר ב- 1977 את מנכ"ל רשות השידור המכהן יצחק לבני מאז 1 באפריל 1974, פרי מינוי של ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו של שר התקשורת דאז שמעון פרס. ראש ההמשלה הטרי מנחם בגין מדינאי דָגוּל ודמוקרט למופת דחה את בקשת נאמניו. "הֶרֶף לכם", אמר להם וקבע כי יִצְחָק לִבְנִי יכהן את מלוא חמש שנות כהונתנו כפי שנקבע בחוק עד 1979 (למרות שהופקד על המשימה וניצב בפסגת השידור הציבורי מטעם ממשלת המערך). מנחם בגין היה ללא כל ספק מנהיג – מדינאי שהוא דמוקרט, ישר כסרגל, והגון. מן ההיבט הקונקרטי הזה של קיום ממשל תקין ושידור ציבורי תקין הוא היה אנטי תֶּזָה לשני שרי חצר בדמותם של לימור ליבנת ודוד ביטן.

רזי ברקאי הצטייר שוב כמראיין ארכאי (מול לימור ליבנת), רחוק מלהיות חריף, מתחנף, ו- נטול זיכרון שהפסיד לעצמו והפקיר את זירת המאבק הרדיופוני בין מראיין למרואיין לטובת לימור ליבנת. האיש הזה מרדיו גלי צה"ל עשה לה חשבון והותיר לה לצאת מהזירה נקייה בבגדי לובן ללא כתמים. ועוד דבר : באולימפיאדת אתונה 2004 נמניתי על צוות הטלוויזיה האולימפי הבינלאומי של AOB בראשות מנואל "מנולו" רומרו שהיה אחראי על הפקת הסיגנל האולימפי באמצעות 1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 70 (שבעים) ניידות שידור. באחד מהימים האולימפיים ההם בעת שהותי בקבוצת הפיקוח החמישית של ה- .Q.C (ראשי תיבות של Quality Control) ב- IBC באתונה נדהמתי לראות את השָרָה לימור ליבנת מדלגת בחוצפה,ללא כל היסוס, ובלי בושה לעבר הפודיום האולימפי הסטרילי שמיועד לספורטאים המנצחים בלבד (!) עליו ניצב מדליין הזהב הַגוֹלֵש הישראלי גל פרידמן, ומחבקת אותו בכל כוחה נוכח מצלמות הטלוויזיה של AOB. לימור ליבנת הפרה בבוטות וברגל גסה את כל חוקי הספורט האולימפיים רק כדי לקצור תהילה פוליטית לעצמה. מדובר באישה קטנה. באותם הימים האולימפיים ההם של חודש אוגוסט 2004 שהו באולימפיאדת אתונה המוני פוליטיקאים מכל קצווי תבל. איש ואישה מהם לא הרשה לעצמו לטפס על הפודיום האולימפי כדי לחבק את המנצח מי מבני עמו. לימור ליבנת החוצפנית נציגת מדינת ישראל הייתה היחידה שלא עשתה חשבון לכללי הנימוס האולימפיים הקובעים חד וחלק כי הפודיום האולימפי הוא אזור סטרילי המיועד למנצחים אולימפיים בלבד.

עניין 3 : אמנון כהן ח"כ לשעבר מטעם תנועת ש"ס חשוד בימים אלה ב- ביצוע מעשים פליליים. הוא טרם הורשע אבל היו לו מורים רָעים בדרך

אמנון כהן ח"כ לשעבר מטעם תנועת ש"ס חשוד בימים אלה בקבלת שוחד מיני. אמנון כהן חשוד גם במעשי מרמה והפרת אמונים, ובעבירות על חוק איסור הלבנת הון. בית משפט השלום בראשון לציון האריך אתמול את מעצרו של כהן עד ליום ראשון. אמנון כהן הוא רק חשוד לפי שעה אך בכל מקרה הוא היה חבר בתנועה פוליטית בה המנהיגות שלו, מנהיגות ש"ס מוריו הרוחניים, היא מושחתת לדורותיה. בראש הרשימה המושחתת של ש"ס ניצבים מועלים בעלי מוניטין בכספי ציבור כמו : אריה דרעי (בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים (מתוכן ריצה שנתיים בפועל והוטל עליו קלון), שלמה בניזרי (ב-27 באפריל 2008 גזר בית המשפט על בניזרי שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, בגין העבירות שבהן הורשע, וקבע כי במעשיו דבק קלון. אי לכך הושעה שלמה בניזרי אוטומטית מחברותו בכנסת. על פסק הדין ערערו המדינה ושלמה בניזרי. בית המשפט העליון החליט לדחות את ערעורו של שלמה בניזרי ולקבל את ערעור המדינה, והחמיר את עונשו של שלמה בניזרי לארבע שנות מאסר בפועל וקנס של 250000 ש"ח), רפאל פנחסי (בשנת 1997 הרשיע בית משפט השלום את רפאל פנחסי בגין העברת כספים שלא כדין, וגזר עליו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס), יאיר לוי (הורשע ב- 1992 בעבירות של גניבה בידי מנהל, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, ונידון ל- 4 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס בסך 275,000 ש"ח. הוא שוחרר מהכלא ב-1996), יאיר פרץ (ב-23 במרץ 2006 הודה יאיר פרץ בקבלת דבר במרמה, במסגרת עסקת טיעון, עקב קבלת תואר אקדמי במרמה מטעם שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון בישראל. הוא נידון ל- 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 6000 ש"ח. אחרי הרשעה זו התפטר מהכנסת, אולם היה שוב מועמד ברשימת ש"ס לכנסת ה-17 במקום ה-14 ולא נכנס לכנסת), עופר חוגי (ב- 25 בדצמבר 2006 הורשע עופר חוגי בבית המשפט המחוזי בירושלים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בשימוש במסמך מזויף, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובניסיון לקבל דבר במרמה, בעת שכיהן כמנכ"ל מוסדות "אור החיים". עופר חוגי זייף רשימות של תלמידים, כדי לקבל סכום גדול יותר ממשרד החינוך לתקציב ההסעות (כשני מיליון שקלים) על חוגי נגזרו שנתיים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי, וקנס של 12 אֶלֶף שקלים. חוגי ערער לבית המשפט העליון על עצם הרשעתו ועל חומרת העונש והפרקליטות ערערה על קולת העונש. ב- 13 בנובמבר 2008 הוחמר עונשו של חוגי לשלוש שנים מאסר בפועל וכן קנס של 200 אֶלֶף שקלים. בנובמבר 2010 השתחרר חוגי מהכלא אחרי ש- ריצה שנתיים מאסר). אמנון כהן חשוד בחזקת נאשם לפי שעה אולם עדיין זכאי. אף על פי כן אפשר ללמוד מהרשימה הקצרה / ארוכה כי היו לו מורים טובים לדבר עבירה בתנועת ש"ס. 

עניין 5 : "המקור" בערוץ 10 בראשות רביב דרוקר וברוך קרא. סא"ל לירן חג'בי מפקד גדוד בחטיבת גבעתי + אל"מ עופר ווינטר מפקד חטיבת גבעתי + אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן.

השפלתו הנבזית המינית של הנער – חייל קרבי מצטיין בחטיבת גבעתי טוראי ארד אביטל ע"י שרשרת הפיקוד בחטיבת גבעתי עד לרמה של המח"ט עופר ווינטר שונה לחלוטין מהתאהבותו של המג"ד לירן חג'בי במנהלת לשכתו מאי פאטל. קורה שגברים בני +30 מתאהבים בנשים בנות 20, וגם להפך, נשים מבוגרות מתאהבות בגברים צעירים. סא"ל לירן חג'בי היה צריך לפשוט את מדיו ולסיים את שירותו בצה"ל בטרם אמר למאי פאטל הצעירה את שלוש המילים שהופכות את חיינו לחלום רומנטי, "אני אוהב אותך". מאי פאטל הייתה משיבה לו את מה שהייתה משיבה וזה כבר לא חשוב. אולם לירן חג'בי לא הסיר את מדיו ולא הוריד את דרגותיו. הוא רצה להיות גם מאהב וגם בעל השררה. על פי הגדרות החברה האנושית שבה הוא מתגורר הפך לירן חג'בי מפקד גדוד "צַבָּר" בחטיבת גבעתי למטריד. עם החייל גבעתי ארד אביטל העסק הרבה יותר נבזי ומְנֻוָול. מדובר במעשה פשע מיני מתועב ומחורבן של מפקד סוטה כלפי טוראי בשם ארד אביטל נטול יכולת להגן על עצמו, כפי שרביב דרוקר וברוך קרא ציירו את התמונה הקשה. אין התיישנות על פשעים מיניים חמוּרִים כפי שחשף אותם "המקור" בערוץ 10. על הרמטכ"ל לפתוח את התיק מחדש ולהעמיד את המפקד הסוטה לדין בפני רשויות משפטיות אזרחיות יחדיו עם מח"ט גבעתי אל"מ עופר ווינטר (היום תת אלוף עופר ווינטר ראש מטה פיקוד מרכז) ואלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן שהטמיעו, הִסְווּ, והסתירו את הפגיעה המינית הנבזית והמְנוּבֶזֶת בארד אביטל. עם נִבְזִים תִּתְנָבָז אומרת הקלישאה. על צה"ל מוטלת החובה לנקות את שמו של ארד אביטל ולשלם לו פיצויים מתאימים. מה שנעשה לו הוא בלתי מתקבל על הדעת.

עניין 6 : עורך מדור ה- שחמט של עיתון "הארץ" ישראל שרנצל. 

אני אוהב כבר שנים ארוכות לעקוב ולקרוא את מדור השחמט המצוין בעיתון "הארץ" בעריכת ישראל שרנצל. בחירת החומר שלו מיטבית, הוא יודע לכתוב, וניתוחיו מלומדים ולכן מעניינים. אנוכי שואל את עצמי כל פעם מחדש מדוע המו"ל של העיתון לאנשים חושבים מר עמוס שוקן מייחד לו לישראל שרנצל Space כל כך מצומצם במוסף "הארץ" ? ובאותו עניין : אתר השחמט האינטרנטי האמריקני המצוין ICC המעביר באורח קבע ועל פי משנה סדורה ב- שידורים ישירים את כל תחרויות השחמט הבינלאומיות הנערכות בכל רחבי תבל, עשה זאת לאחרונה (כהרגלו) ושידר ישיר גם מ- מאנהאטן – ניו יורק את הדו-קרב בין אלוף העולם הנורווגי מאגנוס קארלסן (בן 26) לבין הטוען לכתר הרוסי סרגיי קאריאקין (בן 25). תוצאת הקרב האחרון בין השניים (במסגרת שח מהיר) והמהלך האחרון במשחק האחרון בו ניצח מאגנוס קארלסן ובאמצעותו הגן סופית על תארו מבהירים פעם נוספת מדוע נחשב השחקן הנורווגי ל- ווירטואוז שחמט (אין בכך הפרזה), מהסוג של האמריקני בובי פישר המנוח.

טקסט תמונה : דצמבר 2016. מאנהאטן – ניו יורק ארה"ב. קרב מס' 4 בשח מהיר במסגרת הדו קרב על תואר אלוף העולם בשחמט בין הנורווגי מאגנוס קארלסן לרוסי סרגיי קאריאקין. המסע האחרון על הלוח של מאגנוס קארלסן המלכה נוסעת ל- ערוגה ח6 + (התראת שח) בו הכריע את סרגיי קאריאקין הוא מהלך ווירטואוזי, מה עוד שהוא נעשה תחת לחץ זמן במסגרת משחק של שח מהיר. שאר הפרטים נמצאים במדור השחמט של ישראל שרנצל בעיתון "הארץ". (באדיבות אתר השחמט האמריקני המצוין, ICC).

עניין 7 : פינתו של שדרן רדיו קול ישראל" איזי מן ברשת א' "חיפוש קרובים".

מדובר לא רק בשירות אזרחי רדיופוני – ציבורי חיוני אלא גם בהגשה, הנחיה, והכוונה של שדרן מקצוען, בהיר, אדיב, ומנומס בשם אִיזִי מַן. אותו איזי מן איש רדיו מצוין כתב בשעתו גם את הספר הדוקומנטרי המעולה ורחב ידיים הקרוי, "קול ישראל מירושלים 2008 – 1948 מדינה מאוחרי המיקרופון". איזי מן – תבורך (!).

עניין 8 : תמונות אזרחיות עגומות. תזכורת נוספת לידיעת כבוד ראש העיר תל אביב מר רון חולדאי.

רחוב מרים החשמונאית בצפון היָשָן של תל אביב הוא מזוהם ומלוכלך באופן תדיר כמו שרחוב קינג ג'ורג' בעיר רווי קבצנים ופושטי יד. היכן מחלקת התברואה והרווחה של עיריית ת"א ?

הקדמה קצרצרה. מוזר, תמוה, ומביך מדוע יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל נזכרים ונחלצים לספר למראיינים שלהם בלופים בצוֹק העיתים ובחלוף שנות היסטוריה. בלופים שהופכים לאגדות אורבניות. נכון שזיכרון הציבור קצר אולם זאת איננה סיבה לספר לו שקרים. לשקרים מתמשכים שהופכים ל- אגדות אורבניות יש כוח עמידות ששווים בעֹצמתם (כמעט) לקיומן של עובדות אֶמֶת.  

לא לימדו אותי כיצד לנהל מו"מ עם המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם אודות תנאי שידור טלוויזיוניים הכרחיים הנוגעים למפעלי ספורט בינלאומיים גדולים כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל וכו'. אני מתחיל משמירה על האגפים.

אריה מליניאק.

לא לימדו אותי גם להתגונן מפני שקרנים שמוציאים את דיבתי רעה. בשעה שאריה מליניאק מספר ב- 18 בנובמבר 2016 ברדיו גלי צה"ל למנחה מולי שפירא בתוכנית "בילוי נעים" כי רשות השידור שילמה ב- 1994 זכויות שידורים למועדון הכדורסל של מכבי ת"א על סך של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר, הוא משקר ומרמה ביודעין את המאזינים. הוא בעצם יותר מ- רומז למאזיני גלי צה"ל כי מדובר באנשים לא רציניים ולא אחראים ברשות השידור שמתעללים בכספי ציבור. (מוטי קירשנבאום ז"ל כיהן אז ב- 1994 כמנכ"ל רשות השידור, יאיר שטרן יבד"ל היה מנהל ערוץ 1, ואנוכי נשאתי במשרת העורך, המפיק, ו- מנווט שידורי הספורט של שניהם). אלא מאי, מה ש- שַח אריה מליניאק לציבור ב- 18 בנובמבר 2016 באמצעות המיקרופון של רדיו גלי צה"ל איננו נתון כספי נכון כלל ועיקר ולא דְבָר אֶמֶת. על פי פירוש המילונאי אברהם אבן שושן מדובר אם כך ב- כזבן ו/או בדאי. ו/או במילה פחות נחמדה, שקרן.  בשעה ש- המנחה מולי שפירא איננו מהסה את אורחו ולא אומר לו משהו כמו "…אריה מליניאק אני מבקש להזכיר לך כי אתה מחויב למסור אינפורמציה ו- נתונים כספיים מדויקים בתחנת רדיו ציבורית בעלת האזנה גבוהה…האם אתה בטוח שמדובר במידע בדוק ו- מהימן שלך…?" הוא הופך את "בילוי נעים" לסיפורי בַּדִים ושותף לשקרים שמפיץ אריה מליניאק, ואין זאת הפעם הראשונה וגם לא היחידה. "נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי…", אומר דוד המלך בספר תהילים בפרק ל"ז פסוק כ"ה. ובכן, בחלוף כל כך הרבה שנים אני מבין שלסיפורי הבַּדִים שמספר אריה מליניאק למולי שפירא יש לא רק כוונות זדון אלא גם משמעות מרחיקת לכת. אריה מליניאק שואף מזה זמן רב ועושה מאמצים רבים שוב ושוב כדי להציג את מנהלי רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהם ואותי כמנווט שידורי הספורט שלהם, ככלי ריק, בסיטואציות טלוויזיוניות שונות. מודל כזה של רשות שידור שהיא מוסד נטול מחשבה, נעדר היגיון, חסר שיקולי שידור מאוזנים, ואשר אנשיה כאילו עובדים אצל מועדון מכבי ת"א. מעין תבנית ניהול ומנהיגות לא מוכשרת שבעת רכישת זכויות השידורים של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, היא מתנהגת כ- תֵּיבָת תהודה ריקה ומצלצלת שעוסקת בעצם במֶקָח ומִמְכָּר שיסודותיו הם בזבוז כספי ציבור.

בשקרים, בלהג, והלעג ובנתונים הכספיים הלא נכונים שטפטף בשעתו ומטפטף עכשיו אריה מליניאק חדשים לבקרים בטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ברדיו גלי צה"ל, ב- Ynet, וב- "העין השביעית" טמונה סכנת דימוי. אריה מליניאק עוסק בהטלת דופי נטולת הוכחות ב- יושרה של מנהיגות השידור הציבורי לדורותיה ש- שקלה, בחרה, וניהלה בהגינות ועל פי מוּסָר מקובל את הסכמי השידורים הישירים שלה הנוגעים למשחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל מאז ימיהם של המנכ"לים לדורותיהם שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני, ארנון צוקרמן, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל, ו- מוטי קירשנבאום ז"ל. מהשיחה ההיא בין מולי שפירא לאריה מליניאק שהתקיימה ברדיו גלי צה"ל ב- 18 בנובמבר 2016 ניתן היה להתרשם שוב כי מדובר במנהיגות שידור ציבורי שאיננה יודעת ל- מַיֵין ולא מוכשרת לקבוע סדרי עדיפויות, ולכן שילמה בצורה בזבזנית את מה ששילמה למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בין השנים 1970 ל- 2002 (השנה שבה אנוכי פרשתי מערוץ 1 בטריקת דלת). מדובר בבְדוּתָּא. הַבְּדוּתוֹת האלה נטמעות בתודעת הקהל, צוברות שנים ו- וֶותֶּק, ולפתע מתברר ש- כוח העַמִידוּת שלהן שווה כמעט לעֹצמתם של עוּבְדוֹת אֶמֶת. הבדותות הללו שאינן מוכחשות הופכות אט – אט לאגדות אורבניות. הציבור מתרגל ומאמין להן. הבלוג מוּסַד ונוצר גם כדי להגן על אגפיי, ונועד בין השאר להפריך ולהדוף את הבלופים של שוֹנְאֵי נפשי. זה הפירוש שלי לרֶפֶש הזדוני שאריה מליניאק מפיץ ו- מתעסק עמו בקביעות במשך שנים ארוכות. "דיברתי עם יואש אלרואי…", הוא מדווח למולי שפירא ומוסיף, "אתה יודע כמה שילמה רשות השידור למכבי ת"א ב- 1994…?" ועונה בעצמו לעצמו, "7.000000 (שבעה מיליון) דולר…". אריה מליניאק משקר ומשרבב את שמי לשקר שלו. "דיברתי עם יואש אלרואי", הוא שַח למולי שפירא באולפן גלי צה"ל ב- 18 בנובמבר 2016. נכון שאירחתי אותו כלאחר כבוד בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, אולם לא מסרתי לא נתון מופרך שכזה, מפני שלא היה נתון כזה. 7.000000 (שבעה מיליון) דולר…אה אריה מליניאק…זה מה שאתה אומר ש- שילמנו זכויות שידורים למכבי ת"א בעונת 1994…גוּזְמָאי ובַּדָאי שכמותך בחסות חברך מולי שפירא מנחה ומגיש "בילוי נעים" ברדיו גלי צה"ל. נתון כספי שהוא מופרך לחלוטין. בשעה שאנשים שמרואיינים ברדיו מוסרים לציבור דו"ח כספי ערמומי במסווה של אמינות, על המנחה המראיין לוודא אצל המרואיין שלו כי הוא מחזיק בידיו אסמכתא שמוכיחה כי הוא דובר אמת (אריה מליניאק איננו מחזיק בחוזי השידור שחתמו המנכ"לים והסמנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א). מולי שפירא לא נהג בהגינות והפך דָף. בשתיקתו הוא בעצם אִשְרֵר כאילו הנתון הכספי המופרך אודות 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ששילמה רשות השידור כביכול למכבי ת"א ב- 1994, זה שניפק לו אריה מליניאק ב- 18 בנובמבר 2016, חַרוּת בין עשרת הדיברות. מרבית השיחה שהתנהלה בין המנחה מולי שפירא לבין המרואיין שלו אריה מליניאק ביום שישי ההוא של 18 בנובמבר 2016 ברדיו גלי צה"ל אודות הקשר הסימביוטי בין רשות השידור לבין מכבי ת"א, שבסיסו חשיפה טלוויזיונית תמורת תשלום, הייתה כושלת ובלתי מאוזנת, ובעיקר רווייה בנתונים מופרכים. לאריה מליניאק אין את כל הפרטים, המִפְרָטִים, וחלקי הפאזל הדרושים להרכבת התמונה הכוללת שציירו בצבעים עזים יחדיו רשות השידור ומכבי ת"א, ואשר קרמה עור וגידים ב- 1970 והתקמטה והתפוגגה ב- 2007. ב- 2007 כבר לא הייתי ברשות השידור שהפכה למוסד שידור אָפוֹר בגוון שחור /לבן. אריה מליניאק מצויד במידע חלקי בלבד אולם מסיק מסקנות שלמות. איזה 7.000000 (שבעה מיליון) דולר ב- 1994 ואיזה נעליים.

אם מולי שפירא היה עיתונאי כֵּן הוא היה מספר ומעדכן את מאזיניו בשביב אינפורמציה של כלכלה טלוויזיונית והקשר בין תקציבים לבין הרכבת לוח שידורים ציבורי רלוואנטי שהציבור מתעניין וסקרן לצפות בו. "שידור ציבורי" איננו אמור למעוד ולהעניק יחס שווה לבית"ר זרנוגה, אליצור עפולה, ולאלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א. "שידור ציבורי" איננו אמור לצלוע ולפגר בתחרות, ולהעניק זמן מסך זהה ותקציבים שווים לסוּפֶּר – זָמָר מסוגו של אריק איינשטיין ז"ל ולזמרים שוליים אחרים מסוג X ו/או Y ו/או Z. אילו מולי שפירא היה עיתונאי רציני הוא היה מסביר למאזיניו כי כשם שרשות השידור קשרה קשר טלוויזיוני מלווה בתשלומי זכויות עבור שידורים ישירים של משחקי אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה לקבוצות אלופות, הרי ש- כך נהגו גם רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגדולות באירופה כדוגמת ה- BBC (הטלוויזיה הציבורית הבריטית), TVE (הטלוויזיה הציבורית הספרדית), RAI (הטלוויזיה הציבורית האיטלקית), A2F (הטלוויזיה הציבורית הצרפתית) וכו', שהתקשרו מאז שנות ה- 60 של המאה הקודמת עם קבוצות פרטיות מצטיינות המייצגות את מדינותיהן במפעלי ספורט יוקרתיים כמו תחרויות גביעי אירופה בכדורגל וכדורסל, התקשרויות שדרשו תשלום זכויות שידורים טבין ותקילין. מדובר בעיתונאות פגומה של מולי שפירא בה הוא מאפשר לאריה מליניאק להשמיע את הנתונים המופרכים שלו ולא בפעם הראשונה ברדיו גלי צה"ל, כדי לצייר תמונה קלוקלת, מבלי שניתן לאֵי מִי מרשות השידור ההיא להציג את הגרסה האמיתית והנכונה. מדובר במשוואה מתמטית רוויית נתונים שאנוכי יודע את כל פרטיה, מרכיביה, מניעיה, ונימוקיה. רשות השידור בתקופתי לא הייתה מעולם מוסד בזבזני ונטולת חזון ומחשבה. מולי שפירא ואריה מליניאק הרכיבו ב- 18 בנובמבר 2016 עסק עָלוּב. לא רק יָרוּד אלא גם בְְּלוֹפֶרִי. מה שהיה למולי שפירא לומר לאריה מליניאק באותה השיחה ההיא ביניהם ב- 18 בנובמבר 2016, כלל דברי חנופה לקבוצה של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, כשבִּישֵר למאזיניו כי לדעתו מכבי ת"א תעפיל ל- Final four של ה- Euroleague בעונה הנוכחית של 2017 – 2016. "יש למכבי ת"א קבוצה טובה…", ניתח אז את המצב, משהו כמו לפני חודש. מולי שפירא מרדיו גלי צה"ל איננו איש מקצוע הגון. אילו היה כזה היה מנתח ומסביר למאזיניו כי אם השידור הציבורי לגווניו מבקש להיות רלוואנטי לקהלו ב- רְבָדִים השונים של המֵידָע שהוא משדר בעידן שוּק הערוצים התחרותי, הוא איננו יכול להיות שוויוני בתכנים שהוא מְשָדֵר, ולא יכול להיות שוויוני בתשלומי הזכויות למושאי שידור מסקרנים ואטרקטיביים שבהם הוא חפץ גם אם לאחד ממושאי השידור שלו פעם קראו "מכבי תל אביב". אַל לו להתפשר באיכות המבנה האנושי שמאייש את שורותיו, בעורכים, מפיקים, מגישים ומנחים שמעצבים את דמותו הציבורית. וכן, אם הוא חפץ חיים, אָסוּר לו לעולם להיות משוחרר מעוֹל התחרות שעוסקים בגרפים של המִדְרוּג וה- Rating. גם אם מכנים אותו שידור ציבורי.

אריה מליניאק בהאשמותיו הנכלוליות גורר אותי לבית המשפט. אין דרך אחרת חוץ מאשר להיפגש עמו בבית המשפט ושָם לנהל את הוויכוח. לא יכול להיות מצב שהאיש הנ"ל מפריח במשך שנים במוסדות שונים של תקשורת המונים עובדות לא נכונות, נתונים מופרכים, ו- שמועות שווא מבלי שהוא נתבע ע"י עורכיו, שומעיו, ומאזיניו להוכיח להם שדבריו כֵּנִים ומבוססים. אין מדובר אך ורק בנתון המתמטי המופרך הנ"ל בלבד כאילו שילמה רשות השידור תחת מנכלותו של מוטי קירשנבאום ז"ל סכום של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר זכויות שידורים למועדון הכדורסל של מכבי ת"א ב- 1994. אני תמה כל פעם מחדש מהיכן הוא, יורם ארבל, ומשה גרטל מרהיבים ושואבים עוֹז לפזר בלופים כאלה לכל עבר ולכל דיכפין ?

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. זהו המקור. עיתונאי X בשם אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y בשם אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית. אריה מליניאק מרהיב עוז ומספר שקר נוסף לאהרון ווייסברג שעבודתו כפרשן כדורסל שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הופסקה בשל לחצים של קבוצת מכבי ת"א. הוא מדפיס את השקר הנ"ל ב- 14 באפריל 2007 ב- Ynet מבלי להעניק לי הזדמנות להגן על עצמי ולשאול אותי אם דבריו של אריה מליניאק אודות פיטוריו בגין לחצה של מכבי ת"א, נכונים וכנים. אריה מליניאק יודע היטב את סיבת הדחתו על ידי ב- 1991 מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם משה גרטל יודע היטב מדוע סולק על ידי מחטיבת הספורט בשנת 2000 (באישורו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן). 

ובכן, כפי שהסברתי בפוסטים קודמים, בעשורים "הפוליטיים" ההם שבין 1971 ל- 1989 מכבי ת"א לא שיחקה את משחקיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ'כוסלובקיות במדינותיהן ברה"מ ו/או ב- צ'כוסלובקיה. המשחקים של מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ וצ'כוסלובקיה כמו צסק"א מוסקבה + ז'אלגיריס קובנה ונגד אלופת צ'כוסלובקיה זבריובקה ברנו נערכו תמיד רק בערים בלגיות נייטראליות כמו בריסל, ווילובארד, ו- ווירטון. הפשרה הספורטיבית – פוליטית הזאת של קיום משחקי "בית + חוץ" בבלגיה (ולא במדינות האֵם) הושגה ונעשתה בימים ההם בשל היעדר יחסים דיפלומאטיים עם ברה"מ ו- צ'כוסלובקיה. ארגון האירועים הללו, תיווכם, ועריכת התיאומים וסידורם מראש נעשו ע"י ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) ובסיועו הרב של הבלגי המוכשר, היקר, והמהימן מר ליאון וואנדל, כמובן בהסכמת מועדון מכבי ת"א בראשות היו"ר שמעון מזרחי ובהסכמת יריבותיה הסובייטיות והצ'כוסלובקיות. ב- 1981 התמודדה נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. המשחקים נערכו בשלוש ערים צ'כיות ידועות בראטיסלבה, פראג, והאווירוב ובשום אופן לא בעיירות נידחות כפי שציין אריה מליניאק בעדותו אצל העיתונאי אהרון ווייסברג. בנוסף, הפרשן אריה מליניאק לא נמנה על צוות השידור שלי ב- צ'כוסלובקיה של הימים ההם במאי / יוני 1981 מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא אישר את הכללתו בצוות השידור שלי (למרות בקשתי) מסיבות תקציביות. מכבי ת"א התמודדה לראשונה בהיסטוריה במוסקבה בירת ברה"מ נגד האלופה צסק"א מוסקבה ביום חמישי של 12 בינואר 1989. אני בעצמי ניווטתי, הפקתי, ו- ניהלתי את השידור הישיר ההוא ממוסקבה ב- 12 בינואר 1989 שהיא כידוע איננה עיר נידחת. צוות השידור שלי מנה את השַדָּר המוביל יורם ארבל ואת כתב ה- ENG יואב טוקר בלבד, אותו הבאתי אותו למוסקבה ממקום מושבו בפאריס. הפרשן אריה מליניאק לא נכלל על ידי בצוות השידור שהטסתי למוסקבה. הוא נשאר בארץ. סיפורו של אריה מליניאק כי הוא ויורם ארבל, "…עשו טלוויזיה מכלום באיזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם…", הוא בדותא רברבנית ש- יסודותיה בשֶקֶר. לא היה כדבר הזה, לא מ- היבט הלוגיסטי, לא מ- היבט הטכנולוגי – טלוויזיוני, וגם לא מהיבט הארגוני – ספורטיבי. תמוה מדוע אדם מנסה לקשור לעצמו כתרי כזב ולהתפאר בחלומות באספמיה שלו, ועוד רץ לספר את אודותיהם לעיתונאי בשם אהרון ווייסברג שמדפיס את הבלוף מבלי למצמץ ומבלי לחקור אם מדובר בחוויית אמת. אנוכי עדיין ממתין לדעת מיורם ארבל ומאריה מליניאק מה שמה של אותה העיירה הנידחת ההיא ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם ששניהם מדברים אודותיה ואשר אנוכי הטסתי אותם אליה ? מה שמו של המשחק ששוחק באותה עיירה נידחת ואשר יורם ארבל שידר ואריה מליניאק פִּרְשֵן אותו ? ומי היו שתי הקבוצות ששיחקו באותה העיירה הנידחת ההיא ואשר התמודדות בין שתיהן הועברה כאילו בשידור ישיר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאותו אנוכי הפקתי, ניהלתי וניווטתי מעמדת הפיקוד שלי באולפן בירושלים ? לא היה דבר כזה. אותו כנ"ל אמור לגבי הנתון הכספי השקרי שהעביר אריה מליניאק בשידור ישיר ברדיו גלי צה"ל ביום שישי של 18 ב- נובמבר 2016 לידיעתו של מנחה ומגיש "בילוי נעים" מולי שפירא, בו טען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 1994 סכום זכויות שידורים בגובה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. מדובר ב- בְדוּתָּא גסה, עלובה, ונכלולית. אריה מליניאק מרהיב עוז ולא מתבייש להפוך לבלופר ולפרסם אצל מולי שפירא נתון כספי לא נכון. 7.000000 (שבעה מיליון) דולר תשלום זכויות שידורים למכבי ת"א בעונת המשחקים של 1994. שקרן שכמותו. המנחה מולי שפירא נחשף כחסר אונים. הוא משולל כל יכולת לאַמֵת את המֵידָע השקרי שהעביר לו אריה מליניאק בשידור ישיר, ובכך הפך באחת את "בילוי נעים" שלו שהיא תוכנית עיתונאית לסיפורי בדים. בכך הוא שותף לדבר השקר של אריה מליניאק.

אני מבקש להדגיש כאן שוב כי על פי אמנת שידורי הטלוויזיה של ה- EBU (איגוד השידור האירופי, ראשי תיבות של European Broadcastung Union) וגם של OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי' ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), רשתות הטלוויזיה המארחות היו חייבות להעניק שירות ברמה גבוהה ולספק עמדות שידור מרווחות, נוחות, ויעילות לרשתות הטלוויזיה האורחות שלהן. ערכתי, הפקתי, ניהלתי, ו- ניווטתי בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאות רבות של שידורי ספורט על כל גווניו בחו"ל על פני כל הגלובוס במשך רבע מאה של שנים. מדובר בשידורים טלוויזיוניים יקרים ומורכבים ומסובכים מבחינה טכנולוגית, ויקרים גם מהיבט של תשלום זכויות שידורים. לעולם לא הייתי יכול להסתמך בהסכמי השידור המפורטים שלי עם רשתות הטלוויזיה הזרות הרלוואנטיות המארחות אותי בחו"ל, על טכנאי מטעמן שיבוא לעמדת השידור שלי באולם חשוך בעיירה נידחת כרבע שעה לפני ה- Tip off, יחבר שני חוטים, ויסתלק. מעולם לא היה כדבר הזה. אריה מליניאק משקר. אני מדגיש שוב כי רשתות הטלוויזיה המארחות (מה שמכונה באנגלית Host broadcaster) היו מחויבות (!) למסד עמדות שידור מרווחות ומאובזרות לרשתות הטלוויזיה האורחות שלהן בהיכלי הכדורסל, באצטדיוני הכדורגל, בבריכות השחייה, ובאולמות ההתעמלות. הנה למשל תצלום של עמדת שידור מאובזרת ומסודרת שלי בבריסל – בלגיה, זאת שסיפקה לי רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF בשני הערבים ההם של יום רביעי – 28 בינואר 1981 ויום חמישי – 29 בינואר 1981, בהם התמודדה מכבי ת"א פעמיים נגד אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה. שני המשחקים ההם נערכו על מגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית "רויאל 4" בבריסל והועברו בשידור ישיר על ידינו מהבירה הבלגית לאולפנים בירושלים. השדר המוביל שלי היה אז יורם ארבל ולצדו המפיק המצוין מטעמי אמנון ברקאי. אין דבר כזה שמשחקי כדורסל Multilateral רבי עניין ומוניטין ברמה אירופית גבוהה, בין אם מדובר בתחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א ו/או אם עוסקים ב- אליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל, המשחקים הנדונים יתקיימו בערים נידחות, וכי ההצלחה הטכנולוגית שלהם תתבסס על טכנאי שיגיע לאולם חשוך ויחבר שני חוטים כרבע שעה לפני שריקת הפתיחה, כשצוות השידור שלי במקום כלשהו בחו"ל איננו יודע בכלל אם קו השידור ה- 4W שעליו עובר ה- Sound של השדר והפרשן, תקין ועובד, ומגיע בכלל ליעדו האחרון באולפן הבקרה בירושלים. לא היה כדבר הזה. מעולם לא הייתי מסתכן בשם הרשת שלי ומניח את כספי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על קרן הצבי, על הפקה שבנויה מטלאים. אני מדגיש שוב שמדובר בהפקות ספורט בינלאומיות שלנו מורכבות וסבוכות מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה ויקרות מן ההיבט הכספי – כלכלי, ובשידורים ישירים בעלי עניין ארצי מניבי רייטינג, שבו הטכנאי המקומי בחו"ל מחבר שני חוטים בעמדת השידור שלי רבע שעה לפני שריקת השופטים ל- תחילת המשחק. מדובר במצב בלתי מתקבל על הדעת. אריה מליניאק משקר ומנסה לקשור לעצמו וליורם ארבל כתרים עשויים כזב כשהוא מכריז ב- 14 באפריל 2007 אצל העיתונאי אהרון ווייסברג מ- Ynet, "…יורם ארבל ואני עשינו טלוויזיה מכלום…". ברור ומובן שאהרון ווייסברג מיהר להוציא את הסיפור המופרך לאור ולא העלה ב- דעתו לחקור ולבקש הוכחות מאריה מליניאק אז ב- 14 באפריל 2007, מה שֵם העיירה הנידחת ושֵם המדינה, מה היה התאריך המדויק של האירוע, מי היו הקבוצות שנטלו בו חלק ובאיזה שלב של המִפעל, ו- מה הייתה תוצאת המשחק בסיום. מובן וברור שאהרון ווייסברג גם לא מצא צורך לשאול אותי ב- 14 באפריל 2007 כעורך, מפיק, ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין השנים 2002 – 1980, האם עדותו של אריה מליניאק כנה ו- נכונה. לא היה כדבר הזה. מדובר ב- כַּזְבָן. אין לי מילים אחרות להשתמש בהן. מעבר לשקר שהאיש בודה מלבו מעניין אותי לדעת מה מניע אותו להפוך לשקרן ולהציג אותי ואת הרשת שלי ככלי ריק שבלעדי השניים הללו אריה מליניאק ויורם ארבל לא יכולנו להסתדר. זאת היא "האמת שאין בלתה" על פי גרסתו של אריה מליניאק. העיקר, "…שהוא ויורם ארבל עשו אי שם בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם, טלוויזיה מכלום…". שקרן. אין מנוס מלהיפגש עם אריה מליניאק ויורם ארבל בבית במשפט.

טקסט מסמך : 9 בינואר 1981. זהו המסמך שנשלח על ידי אל מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני באמצעות מנהל החדשות טוביה סער, ובו אני מבקש להטיס לבריסל בירת בלגיה את יורם ארבל לצורך שני שידורים ישירים של שני המשחקים מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בתאריכים 28 ו- 29 בינואר 1981. השדר המקורי שלי היה אמור להיות אלכס גלעדי בשני האירועים הנ"ל כמתנת פרידה שלי ממני עבורו, לאחר שעבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אולם מפני שהיה עסוק והודיעני שאיננו יכול למלא את המשימה, הצבתי במקומו את יורם ארבל. המסמך הנ"ל מלמד את הסדר ההיררכי ועד כמה היו הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור גופים ביורוקרטיים שדרשו אישורים על אישורים הנוגעים ל- 1001 פרטים, דיווח מפורט ותכתובת מדויקת טכנולוגית, לוגיסטית, כספית, ואת שמו של השדר בו בחרתי לבצע את התפקיד. כל צעד שלי שעסק ברכישה וקנייה של אירועי ספורט לגוונים השונים שלהם, לרבות הפקה, עריכה, הזמנת עמדות שידור וקווי שידור, והזמנת ערוץ שידור לווייני, תוקצב במדויק, נרשם במדויק, תועד, והוכנס לקלסרים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מוסד מסודר ומבוקר לפרטי פרטים אך במידה רבה גם איטית ומסורבלת. בצד שמאל של המסמך נראית הודעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בה הוא מודיע למנהל החדשות טוביה סער כי מבצע השידור המתוכנן שלי אושר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי / 28 בינואר 1981 + יום חמישי / 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. היכל הכדורסל של הקבוצה הבלגית "רויאל 4". אני מטיס את יורם ארבל (מחליפו של אלכס גלעדי) לבריסל לצורך שני שידורים ישירים בהיקפים מלאים של שני המשחקים של מכבי ת"א נגד צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. בתמונה נראים השדר המוביל יורם ארבל (מימין) והמפיק המצוין שלי אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור המאובזרת והמרווחת שלנו שהקצתה לנו רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית "רויאל 4" בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת"א מנצחת את צסק"א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע"י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA. בתמונה נראה המפיק אמנון ברקאי מרכיב Head set על ראשו ומחזיק מיקרופון עוסק בתיאומי שידור טלוויזיוניים עמי בעמדת הפיקוד שלי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מבקש להדגיש כאן שוב בפני קוראי הבלוג כי הזמנת קווי השידור ה- 4W על ידינו וחיבורם לקופסת השידור בכל עמדת שידור שלנו בחו"ל נעשתה כשעה וחצי לפני תחילת המשחקים למען ביטחון השידור הישיר. זה היה פק"ל (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לצורך הבנת הנושא של הפקות ספורט בינלאומיות בחו"ל אני מצרף כאן בפוסט הקונקרטי מס' 653 התכתבות שלי (אחת מיני אלפים עם כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם) עם מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993, הנוגעת להפקת השידור הישיר של המשחק רוסיה – ישראל 0:2 באצטדיון "דינמו" במוסקבה בתאריך 8 ביוני 1997, במסגרת קדם גביע העולם של צרפת 1998. הביורוקרטיה וההיררכיה ברשות השידור ברורות. מדובר לא רק בהתחייבות שלי כמנווט שידורי הספורט ללוח השידורים הציבורי, אלא גם התחייבות שלי בפני ההיררכיה הגבוהה ביותר ברשות השידור אודות ניהול יסודי, מוקפד, ונבון וקשריי עם ה- Host broadcaster הרוסי רשת הטלוויזיה הרוסית RTR של השידור הטלוויזיוני המרוחק מהיבטים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ממון, וכוח אדם.

להלן ההתייחסות : ביום ראשון – 8 ביוני 1997, שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור. .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997. זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר שָם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 0:2. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם. הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים, חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

דיווחו של אריה מליניאק ב- 14 באפריל 2007 לעיתונאי Ynet, "…יורם ארבל ואני עשינו טלוויזיה מכלום באיזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם… אנחנו נכנסים לאולם וחושך…יש לנו בעמדה שולחן וכיסא…רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור…לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו…יורם ארבל לימד אותי כלל…תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…", הוא דיווח שקר. לא היה דבר כזה. מפני שאנוכי ניווטתי, ניהלתי, ערכתי, והפקתי את כל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין השנים 1980 ל- 2002, ברור שאריה מליניאק מדווח לאהרון ווייסברג על הפקת שידור טלוויזיונית כלשהי שהייתה באחריותי. אני מבקש שוב מאריה מליניאק ויורם ארבל לומר לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה הם מדברים ולשם שלחתי אותם, באיזה מסגרת נערך המשחק ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה אודותיו הם מדברים והתאריך שלו, שם הקבוצות שנטלו בו חלק ותוצאת המשחק אודותיו הם מדברים ואשר שהועבר בשידור ישיר טלוויזיוני על ידם לארץ. על פי דיווחו של אריה מליניאק מדובר בשידור טלוויזיה ישיר שאני הייתי לא רק המפיק, העורך, והאחראי על ביצועו כלפי מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלא גם מי שהטיס אותם לעיירה נידחת ההיא על פי טענתם ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם. טבעם של שקרים כאלה להתברר בסופו של עניין בבית המשפט.

משה גרטל.

אותו כנ"ל לגבי משה גרטל. בשעה שמשה גרטל מדווח ב- 2 בנובמבר 2009 לשלמה מַן איש ביטאון "העין השביעית", כי בשעות הערב של יום חמישי ההוא – 16 בדצמבר 1982 הוא צילם את שחקן הכדורסל של מכבי ת"א אולסי פרי "…שרוע מֵת, שִיכּוֹר, ומנוטרל לגמרי…" על סדיני מיטתה של חברתו תמי בן עמי ז"ל בדירה שלה בשיכון ל' בצפון תל אביב – הוא משקר ביודעין את שלמה מן ואת קוראי "העין השביעית". לא היה כדבר הזה (!). משה גרטל טען בפני שלמה מן איש "העין השביעית" כי ב- 2 בנובמבר 2009 תמי בן עמי פתחה לו ולצוות הצילום שלו את דלת דירתה שלה בקומה השמינית של אחד הבניינים בשיכון ל' בתל אביב, כדי שהוא וצוות הצילום שלו יוכלו לחשוף בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה שלהם את חַבֵרָה אולסי פרי שוכב שָם מֵת, שִיכּוֹר, ומנוטרל לגמרי על סדיני מיטתה (על פי גרסתו של משה גרטל). משה גרטל משקר (!). מדובר ב- בְּלוֹף עָלוּב. המצאה שקרית. תמי בן עמי ז"ל לעולם לא הייתה פותחת את דלת דירתה בפני צוות צילום של הטלוויזיה כדי להבאיש את דמותו של אָהוּבָה אולסי פרי שָרוּע אֵין אוֹנִים על סדיני מיטתה (ועוד מבלי לבקש את הסכמתו), וכל זאת על מנת שחומר הצילום הסנסציוני שכאילו צילם משה גרטל והוא מחזיק עכשיו בידיו, ישודר ב- "מבט" ו/או ב- "יומן השבוע", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משה גרטל משקר. מדהים שלילי. אתה מייד שואל את עצמך מה מניע עיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשם משה גרטל לא רק להמציא בלוף אלא גם ללכת ולספר את קורותיו לעיתונאי אחר בשם שלמה מן כדי שזה יוציא אותו לאור ויפרסם את דבר השקר בביטאון "העין השביעית" ? שאלה שנייה : כיצד זה שלמה מַן מאמין לבלוף שמשה גרטל מספר לו שתמי בן עמי ז"ל פתחה למשה גרטל ולצוות הצילום שלו את דלת דירתה בהפקירה את אָהוּב לִבָּה שָרוּעַ חסר אונים, מנוטרל, ושיכור על סדיני מיטתה, רק כדי שמשה גרטל יצלם אותו ויחשוף את קלונו ברבים בפרהסיה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ? מדוע שלמה מן איננו מצליב מקורות ולא מאָמֵת את המֵידָע הבלופרי ? שאלה שלישית : מדוע שלמה מן לא אִמֵת את הדיווח של משה גרטל ולא דרש מכתב הטלוויזיה ש- התהדר בסנסציה תקשורתית (כביכול) בטרם הפרסום ב- "העין השביעית", שיוכיח לו לשלמה מן כי אומנם באמת יש בידיו חומר פילם כזה כפי שהוא טוען שהוא צילם ב- 16 בדצמבר 1982, בו נראה אולסי פרי שָרוּעַ על סדיני מיטתה של תמי בן עמי כשהוא שוכב שָם מֵת, שִיכּוֹר, ו- מֵנוּטְרָל לגמרי ? שאלה רביעית : מדוע שלמה מן לא ביקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום של משה גרטל כדי לברר עמם את נכונות הטענה של משה גרטל כי הוא תיעד את אולסי פרי בכל חִדְלוֹנוֹ שוכב שָם מֵת, שִיכּוֹר, ו- מנוטרל לגמרי על סדיני מיטתה של חברתו תמי בן עמי. (לידיעת קוראי הבלוג : צוות צילום סטנדרטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שפעל בשעות הערב בימים ההם כלל בשורותיו באורח קבע כתב + צלם + מקליט + תאורן) ? שאלה חמישית : מדוע חומר ה- Film הסנסציוני שמשה גרטל טוען ש- הוא מחזיק בידיו, ובו נראה אולסי פרי שוכב מֵת, שִיכּוֹר, ומֵנוּטְרָל על סדיני מיטתה של תמי בן עמי, לא שודר מעולם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא בתוכניות הספורט, לא ב- "מבט", לא ב- "יומן השבוע", ולא בשום תוכנית טלוויזיה אחרת ? שאלה שישית : משה גרטל מתלונן נגדי בפני שלמה מן כאילו אני סירבתי, בלמתי אותו, ולא שידרתי את הידיעה שהוא מסר לי ב- תירוץ שמדובר ברכילות זולה (הכוונה שלו של משה גרטל כי לא שידרתי את הידיעה אודות מצבו של אולסי פרי המעורטל בעת השידור הישיר שלנו ב- 16 בדצמבר 1982 מהיכל הספורט ביד אליהו, מכבי ת"א – ריאל מדריד 93:99. להד"ם. משה גרטל מעולם לא ביקר בדירתה של תמי בן עמי ולא ראה את אולסי פרי שוכב מת, שיכור, ומנוטרל על סדיני מיטתה של חברתו תמי בן עמי ז"ל. כפועל יוצא של הבלופים הנ"ל, הוא גם מעולם לא העביר לי כעורך ומפיק השידור הישיר ההוא ב- 16 בדצמבר 1982 שום ידיעה עיתונאית אודות מצבו של אולסי פרי. הוא כלל לא היה במעמד של כתב – עורך בחטיבת הספורט ההיא בפיקודי. אם היה מעביר לי ידיעה עיתונאית סנסציונית שכזאת אודות אולסי פרי הייתי תובע ממנו בו במקום להביא לי הוכחה מצולמת). אבל נניח לצורך התפתחות העלילה הפואטית הדרמטית שסיפורו של משה גרטל אודות אולסי פרי הוא אמת לאמיתה ואין בִּלְתָּה. מדוע אם כן לא פנה לערכאות הגבוהות מעליי כמו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז טוביה סער ו/או מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, ולא סיפר להם שיואש אלרואי מונע ממנו לשדר את הידיעה ב- ִשידוּר היָשִיר ההוא בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אודות מצבו של אל אולסי פרי הנסמכת על חומר הפילם הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו, בו נראה אולסי פרי שרוע על סדיני המיטה בדירתה של אהובתו תמי בן עמי כשהוא שוכב מֵת, שיכור, ומנוטרל ? שאלה שביעית שמופנית לעורכים הבכירים של "העין השביעית" : OK, העיתונאי שלמה מן צעד שלוב זרוע עם משה גרטל, אבל היכן היו העורכים הבכירים של "העין השביעית" ?  כיצד העורכים הבכירים האלה החליטו לחשוף בביטאונם "העין השביעית" בלוף שכזה מבלי להצליב מקורות מידע ולאַמֵת את פרטיו ? האם גם הם האמינו לשקר של משה גרטל שאומנם תמי בן עמי פתחה את דלת דירתה בשיכון ל' בפניו ובפני צוות הצילום שלו, רק כדי לחשוף את אָהוּב לִבָּה (מבלי שהוא נותן לה את הסכמתו) על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהוא שוכב שָם במלוא עליבותו, מנוטרל, ויָשֵן שנת שיכורים על סדיני מיטתה ? מדובר בעסק בָּזוּי, עָלוּב, נָחוּת, יָרוּד, אוּמְלָל, ושִקְרִי של שני הצדדים המעורבים בסיפור העיתונאי הַנִקְלֶה הנ"ל, של המְסַפֵּר ושל המַדְפִּיסִים אותו ב- "העין השביעית". כמובן ש- אין מְדוּבָּר רק באגדה אורבנית אלא בנוכלות עיתונאית נִבְזִית במלוא מובן ה- מילה שאין לה דָבָר עם האֶמֶת. ביזיון (!).

טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009. זהו המקור. עיתונאי X בשם משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y בשם שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון "העין השביעית". מדובר בנוכלות עיתונאית מתחילתה ועד סופה, מה עוד שלאולסי פרי הייתה דירה משלו והתגורר בכלל ברמת אביב ואילו חברתו תמי בן עמי ז"ל התגוררה בדירה משלה בשיכון ל' בצפון תל אביב.

זהו חומר המקור ו- לשון סיפורו של משה גרטל כפי שסופר לשלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ואשר התפרסם בשעתו ב- ביטאון "העין השביעית" :

"…הגעתי לבית שלו (של אולסי פרי) בשיכון ל', הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותי, חזרתי מהר ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי פרי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא ב- ווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, יָשֵן שנת שִיכּוֹרִים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר כאילו אני מתעסק ברכילות זולה…". שלמה מן שואל אותו כלהלן, "מי זה האנשים שלנו ?". משה גרטל משיב לו, "יואש אלרואי אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ בראשון. לא נעים לי אבל זו האמת". דברי שקר. להד"ם.

OK, בואו נניח לרגע ש- משה גרטל דובר אמת. אם כך מדוע לא הלך משה גרטל למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 עם חומר הפילם הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו, ולא פנה ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד וגם לא למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, כדי ששני הבוסים של השידור הציבורי יעשו Overruling עלי, וישדרו את ה- Film המרעיש, בו אולסי פרי (שלא התייצב למשחק מכבי ת"א – ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה בהיכל הספורט ביד אליהו), נראה כשהוא שוכב מנוטרל וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של אהובתו תמי בן עמי בדירתה בשיכון ל' בתל אביב ? המדהים השלילי הוא שמשה גרטל מכר לשלמה מַן סיפור שלא היה ולא נברא, שקר עלוב, ואותו שלמה מַן שמתיימר להיות עיתונאי הגון איננו מצליב מקורות ולא מוודא ביצוע, ומוצא לנכון להוציא את הקשקוש הַשִקְרִי הזה לאור בביטאון "העין השביעית" ב- 2 בנובמבר 2009. בטרם ההוצאה לאור ובשם האיזון הקדוש מרהיב שלמה מן עוז ושואל את שמעון מזרחי, יאיר שטרן, ואותי אם מדובר בסיפור אמיתי של משה גרטל. שקר מטונף שמלביש את המספר הבלופר בטָלִית שכולה בושה וחרפה, ובאותו לבוש גם את המוציא לאור ב- "העין השביעית". מתברר כי לסיפורי הבדים שמספר משה גרטל לשלמה מן אודות תמי בן עמי ז"ל שפתחה את דלת דירתה בפניו כדי שהוא יצלם את אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה, שוכב שָם מת, שיכור, מנוטרל לגמרי, על מנת לשדר את פרי התיעוד המבאיש ב- "מבט" – יש כוח עמידות ששווה בעֹצמתו כמעט כמו לקיומן של עוּבְדוֹת אֶמֶת. הסיפור השקרי עלול להפוך לאגדה אורבנית אם אינך מפריך אותו גם אם הדבר נעשה באיחור. עסק עלוב.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. זהו המקור ו- זוהי הצהרתו של אריה מליניאק ב- 14 באפריל 2007 לעיתונאי אהרון ווייסברג כפי שהתפרסמה באתר ynet באינטרנט. מדובר בקידום ופיתוח אגדה אורבנית ע"י המרואיין מבלי שהוא נבדק ו- מְבוּקָר ע"י המראיין שלו. אני ממתין עד עצם היום הזה לדעת מאריה מליניאק ויורם ארבל באיזו עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה התקיים המשחק שאריה מליניאק טוען שהוא ויורם ארבל שידרו אותו ישיר תחת הניהול וההפקה שלי… ??? (אנוכי ניהלתי, הפקתי, וניווטתי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בין 1980 ל- 2002, והכל רשום ומפורט), וגם מי הייתה הקבוצה היריבה של מכבי ת"א במשחק הזה… ??? ומה הייתה התוצאה בסיומו של המשחק… ??? אשמח להיפגש עם שני החבר'ה האלה בבית המשפט. (באדיבות ynet). 

בֵּיאוּר הערך אגדה אורבנית (ו/או אגדה עירונית) על פי ויקיפדיה :

כדי להשלים את העלילה הפואטית הדרמטית והשקרית בה מנסה משה גרטל למַצֵב את עצמו כעיתונאי טלוויזיה סקופיסט שנכנס לדירתה של תמי בן עמי באותו הערב ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 וצילם את אולסי פרי חשוף במלוא אומללותו על פי הסכמתה של חברתו תמי בן עמי ז"ל, אוסיף עוד פרט : מכיוון ש- אולסי פרי שחקן קבוצת מכבי ת"א בושש להגיע ולהתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו לקראת המפגש מכבי ת"א – ריאל מדריד 93:99, (משחק שהועבר בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי), ביקשה מכבי ת"א את עזרתה של משטרת ישראל, ושני צוותים נשלחו במקביל לאתר אותו, בדירה שלו ברמת אביב ו/או אולי בדירתה של חברתו תמי בן עמי בשיכון ל' בצפון תל אביב. השוטרים חזרו לאחר זמן קצר להיכל הספורט ביד אליהו וסיפרו לאנשי הנהלת מכבי ת"א כי שתי הדירות היו נעולות וחשוכות. אין מצב שתמי בן עמי נעלה את דלת דירתה בפני שוטרי משטרת ישראל אולם פתחה אותה דווקא ל- משה גרטל וצוות הצילום שלו כדי לחשוף אותו במלוא אומללותו (מבלי שהיא שואלת אותו אם הוא מסכים להיחשף כך בשיא עליבותו), ועל מנת שהתמונות הללו שמשה גרטל מצלם, ישודרו בפרהסיה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משה גרטל משקר. ברור שהגיעה העֵת לשוב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות שאין להן אחיזה במציאות אלה שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו "גלי צה"ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג ומולי שפירא), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). העֵת הזאת לא תמה עדיין. אינני רואה דרך חוץ מאשר להיפגש עם השלישייה הזאת יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל בבית המשפט. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו ב- 1982. לא מלמדים אותך להתמודד עם בעל הבית שלך מנכ"ל רשות השידור (במקרה זה יוסף "טומי" לפיד) במו"מ מקצועי אודות תביעה שלי למתן תנאי שידור טלוויזיוניים הנדרשים להפקות ספורט טלוויזיוניות בינלאומיות בסדר גודל של מפעל עצום כמו מונדיאל (במקרה זה מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982). בעת ה- מו"מ משתמשים במונח "אי אפשר" כאופציה אחרונה. אני השתמשתי במונח הזה כאופציה ראשונה מול יוסף "טומי" לפיד בראשית ה- מו"מ ההוא באפריל 1982 שדן בהיערכות הטלוויזיונית הסופית שלנו לקראת שידורי מונדיאל ספרד 82'. הוא כמעט יצא מדעתו.

הדבר הראשון החשוב ביותר של כל מנהל בכל דרג שהוא ובכל תחום (לאו דווקא בתעשיית הטלוויזיה), הוא  לתת למנהל שמעליו לדעת כי הוא אדם בעל יושרה מוחלטת ומילתו היא מילה. הדבר השני הכי חשוב הוא לשכנע את הבוס שלך שהחזון והרעיונות שלך הם לא רק צודקים, הם גם מעשיים, וכי אתה מחפש את טובתו של הכלל ולא את שלך. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל הכיר אותי היטב. הרי הוא מינה אותי בנובמבר 1980 למשרה הרמה והאחראית של מנווט שידורי הספורט היקרים והיוקרתיים שלו ועבורו למרות שידע שאינני אדם נחמד. אולם הוא גם ידע שאני איש מקצוע מהמעלה הראשונה שמשרת את השידור הציבורי שהוא ניצב בראשו בשנים ההן שבין 1979 ל- 1984. הוא ידע ש- אופיי ישר כסרגל, מילתי היא מילה, אני דבק במשימה עד כלות. הוא ידע שאני נאמן ב- % 101 למצפוני ולטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא היה הממונה הראשי שלה ושהייתה לביתי השני. הוא ידע שאינני אופורטוניסט. הוא ידע בדיוק מה אנוכי שווה לו.  

ביום שני – 18 בינואר 1982 שלח אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למדריד בירת ספרד לפגישת ה- WBM (המְשָדֵר הציבורי העולמי – World Broadcasters Meeting) שדנה בהיערכות שידורי הטלוויזיה של RTVE ו- EBU לקראת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להתחיל ב- 13 ביוני באותה השנה ההיא של 1982 (בספרד). זה היה המונדיאל השלישי שלי והראשון שלוֹ של יוסף "טומי" לפיד. "החזק אותי בתמונה", ביקש אותי. בעת פגישת ה- WBM בבניין הקונגרסים במרכז מדריד השוכן בסמיכות לאִצטדיון הכדורגל "סנטיאגו ברנביאו" (Santiago Bernabeu) מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל המפורסמת ריאל מדריד בהשתתפות מאות אנשי טלוויזיה ורדיו מכל רחבי תבל – נערכה במקום גם הגרלת השיבוץ של 24 הנבחרות לששת הבתים המוקדמים של טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – ספרד 82'. כרגיל התקיים במדריד בסמיכות ל- WBM העולמי כנס נפרד במקביל של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union הלוא הוא איגוד השידור האירופי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנית על שורותיו). טסתי למדריד בשליחות מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כדי ללמוד בצוותא עם הקולגות שלי מ- EBU את פרטי ההפקה הספרדית הענקית, ועל מנת להחליט איך להתנהל טכנולוגית ולוגיסטית בספרד ובישראל, וכיצד ומה לשָדֵר ישיר במסגרת מונדיאל ספרד 82', ומה להקליט לצורכי שידור מאוחרים בארץ.

טקסט תמונה : ינואר 1982. אִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" בלֵב מדריד בירת ספרד . אנוכי ניצב ליד מבנה ארכיטקטוני עצום ממדים, אִצטדיון הכדורגל המפואר והיפהפה של מועדון ריאל מדריד בינואר 82', הממוקם בלֵב הבירה הספרדית. האִצטדיון המהודר והמרווח נקרא על שמו של סנטיאגו ברנביאו נשיא מועדון ריאל מדריד בעבר. הוא מתמלא ב- 100000 (מאה אלף) אנשים בתוך רבע שעה ומתרוקן בסדר ושלווה בתוך עשר דקות. קשה להאמין כיצד האומה הספרדית, עם ים תיכוני כמונו, מנהלת את חייה בצורה כה מאורגנת ומעוררת כבוד. למעלה מימין רואים את קצה קונסטרוקציית הגשר המחבר את בניין הקונגרסים של העיר עם האִצטדיון המלכותי של ריאל מדריד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1982. ספרד. בניין הקונגרסים בעיר הבירה מדריד. כאן התקיימו במשך ארבעה ימים פגישות ה- WBM ופגישת העבודה של ה- EBU שעסקו בדרך ופילוסופיית הפקת שידורי הטלוויזיה והרדיו הבינלאומיים של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982 ע"י  RTVE בראשות מנואל "מנולו" רומרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מלאכת ההפקה הבינלאומית שלי את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 החלה בראשית  1981. עכשיו היא צברה עכשיו תאוצה. היא לא דמתה לאחרות  שקדמו לה. היא הייתה רחבה וגדולה יותר, מפני שבפעם הראשונה בהיסטוריה של טורנירי הגמר שהחלו בשנת 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי, החליטה ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) לארגן את המפעל היוקרתי בצורה שונה ובשיטה אחרת. היא הגדילה את מספר הנבחרות המשתתפות ל- 24 במקום 16 נבחרות כפי שהיה נהוג עד כה. (14 מתוך ה- 24 היו נבחרות אירופיות) . כמות המשחקים בטורניר ספרד 1982 צמחה ל- 52. הועדה המארגנת הספרדית פיזרה את 52 משחקי הטורניר על פני ארבע עשרה ערים ושִבְעָה עשר אצטדיונים בכל רחבי המדינה (השלישית בגודלה באירופה). בנתח הגדול והחשוב של האירוח התחלקו כמובן שתי הערים המרכזיות במדינה הנפלאה הזאת, הבירה מדריד והעיר ברצלונה (העיר הראשית של מחוז קָאטָאלוּנְיָה). זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלי שניצבתי לבד לגמרי מול אתגרי טלוויזיה בינלאומיים כל כך מורכבים וגם מוּל הנהלת רשות השידור נוקשה וקשוחה בראשות המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל והמשנה שלו שלמה עבדי ז"ל. אלכס גלעדי לא היה עוֹד עִמי כדי לסייע לי ולגונן עלי. הוא היה כבר שייך ל- NBC.

כלכלה טלוויזיונית ב- מונדיאל ספרד 1982 (1). 

צריך לשים לב כאן לעובדה חשובה : תוספת של שמונה נבחרות הנוטלות חלק במשחקי טורניר הגמר של אליפות העולם בספרד 82', הגדילה את כמות המשחקים מ- 38 במונדיאל ארגנטינה 1978 ל- 52 במונדיאל ספרד 1982 הקרב ובא. גידול של % 36. פועל יוצא של שיתוף 24 נבחרות בטורניר ספרד 1982 גרם למֶשֶך הטורניר להתארך. אינטנסיביות השידורים הישירים ועלותם גדלו בהתאם. מונדיאל ספרד 1982 הפך להיות בפעם הראשונה אירוע כלכלי רִוְוִחי והפך את ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) לא רק לגוף בעל השפעה עצומה בשדה הספורט הבינלאומי, אלא גם לגוף עשיר ובעל ממון. הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם. טמון בו כסף רב. המְשָדֵר הטלוויזיוני הציבורי העולמי הכולל בתוכו שישה איגודי שידור בינלאומיים המייצגים את רשתות הטלוויזיה הציבוריות בכל חמש יבשות תבל (ASBU / איגוד השידור של המדינות הערביות, URTNA / איגוד השידור של מדינות אפריקה, OTI / איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, EBU / איגוד השידור של מדינות מערב אירופה + חלק ממדינות אסיה לרבות ישראל וירדן + מדינות ה- מגרב ומצרים + OIRT / איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה + ABU / איגוד השידור של מדינות במזרח הרחוק) שילם סכום של 39.000000 (שלושים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים שווה ערך ל-  25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. ביזנס ענק. ההכנסות במונדיאל ספרד 1982 הסתכמו ב- 77.000000 (שבעים ושבעה מיליון) דולר. 27.000000 (עשרים ושבעה מיליון) דולר היו פרי של הכנסה ממכירת הכרטיסים. 26.000000 (עשרים ושישה מיליון) דולר הופקו מזכויות השידורים, ו-  24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר היו תוצאה של מכירת פרסומות מסחריות (Advertising). לאחר ניקוי ההוצאות השונות בגובה של 34.000000 (שלושים וארבעה מיליון) דולר נשארו בקופה 43.000000 (ארבעים ושלושה מיליון) דולר. הסכום חולק כלהלן : % 10 כ- 4300000 (ארבעה מיליון ועוד שלוש מאות אלף) דולר הועברו ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) . % 25 כ- 10.600000 (עשרה מיליון ועוד שש מאות אלף) דולר ניתנו לוועדה המארגנת הספרדית של המשחקים (RFEF). סכום של 27600000 (עשרים ושבעה מיליון ועוד שש מאות אלף) דולר הוענקו כבונוסים לקבוצות המשתתפות בטורניר ספרד 1982. נבחרת איטליה שזכתה באליפות העולם ב- 1982 לאחר שגברה על מערב גרמניה 1:3 גרפה בונוס של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. מערב גרמניה סגניתה צברה 2.300000 (שני מיליון ועוד שלוש מאות אלף) דולר בטורניר . הכדורגל הפך לתעשייה של ממון. עידַן התמימות חלף זה מכבר. כשמדברים היום על רוח והאחווה בספורט צריך לזכור שמניעים אותן לא רק השאיפה למצוינות והביצוע המושלם . הכדורגלנים ושאר אלופי הספורט מתוגמלים היום בכסף גדול תמורת הצטיינותם.

שיטת הארגון ומבנה 52 המשחקים במונדיאל ספרד 1982 היוותה אתגר שידור לכל רשת טלוויזיה רצינית בתבל באשר היא.

משחק הפתיחה בין אלופת העולם ארגנטינה לנבחרת בלגיה נקבע ליום ראשון – 13.6.1982 באִצטדיון "נואו קמפ" בברצלונה. תפארת ארכיטקטונית. מבנה ספורט מפואר שהפך לאחד מסמלי העיר. משחק הגמר יתקיים בדיוק כעבור ארבעה שבועות ביום ראשון – 11.7.1982 באִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. במקרה של תוצאת תיקו במשחק הגמר בתום 120 דקות נקבע שייערך משחק גמר חוזר כעבור יומיים ביום שלישי – 13.7.1982 באותו מקום. יורם ארבל נקבע לשדר את משחק הפתיחה ומשחק הגמר. הוא היה ללא ספק השַדָּר המועדף על ידי וטוב יותר לאין שיעור מנסים קיוויתי ורפי גינת. הספרדים המוכשרים הכינו קבלת פנים טלוויזיונית מרהיבה לעולם כולו. את פניהם וגם את פני קידמה כרזת המשחקים של הצייר הדגול חוּאן מירו.

טקסט תמונה : כרזת המשחקים הנפלאה של מונדיאל ספרד 1982 שצוירה בידי האומן חואן מירו. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסברתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני, ומנהל החדשות טוביה סער כי בעת תכנון לוח המשדרים חשוב להתבונן בהגיון ולהבין את מחשבת ה- FIFA והוועדה המארגנת המקומית הספרדית, כיצד הם מעצבים את שיטת המשחקים של האליפות. נקבעו שישה בתים מוקדמים. שיבוץ הנבחרות איננו מקרי. בראש כל בית הוצבו הנבחרות הטובות ביותר ספרד, איטליה, מערב גרמניה, ארגנטינה, ברזיל, ו- אנגליה. אליהן הוגרלו – שובצו נבחרות מן הדרג השני, השלישי, והרביעי. לסוג כזה של ארגון מפעלי ספורט יש חזון כספי. חשוב לוודֵא שהנבחרות המצטיינות ובעלות המוניטין יצעדו בנתיב בטוח. רצוי שהן יעפילו לשלבים הגבוהים של הטורניר מפני שהן מושכות את מירב קוני הכרטיסים והעניין של רשתות הטלוויזיה. לנבחרות לאומיות מסוגן של ניו – זילנד, אל – סאלוואדור, אלג'יר, או סקוטלנד אין כמעט סיכוי להעפיל לשלבים האחרונים של הטורניר. אולי אסור שזה גם יקרה. זה מקלקל ומסב נזק ליוקרת הטורניר ולהתעניינות הגלובאלית בו. כפי שידוע למשחק הגמר בספרד 1982 העפילו שתי מעצמות כדורגל נבחרות איטליה ומערב גרמניה לשביעות רצון רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הנה חלוקת השיבוץ של  24 הנבחרות לששת הבתים בטורניר על פי שיטת הדירוג מחושבת מראש. השיבוץ מונע מפגש מוקדם מידַי בין הנבחרות הגדולות לבין עצמן. זהו ניסיון קידום ברור של הנבחרות החזקות לעבר השלבים המכריעים של הטורניר.

חלוקת 24 הנבחרות על פי איכות וטיב ל- 6 בתים מוקדמים במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. המשחקים בששת הבתים המוקדמים נערכו בשיטת ליגה בת סיבוב אחד.

בית א'          בית ב'           בית ג'         בית ד'        בית ה'         בית ו'  

איטליה       מע' גרמניה    ארגנטינה     אנגליה        ספרד           ברזיל

איטליה אלופת העולם ב- 1934 ו- 1938. מערב גרמניה אלופת העולם ב- 1954 ו- 1974. ארגנטינה אלופת העולם ב- 1978. אנגליה אלופת העולם ב- 1966. ברזיל אלופת העולם ב- 1958, 1962, ו- 1970. ספרד הוצבה בראש בית ה' כמדינה המארחת.                            

פולין            אלג'יר          בלגיה          צרפת           הונדורס         ברה"מ

פרו              צ'ילה           הונגריה       צ'כוסלובקיה  יוגוסלביה        סקוטלנד

קמרון          אוסטריה      אל-סַלבדור    כוויית          צפ' אירלנד      ניו-זילנד

שיטת המשחקים בסיבוב הראשון קבעה כי בכל בית יתמודדו הקבוצות בשיטת ליגה בת סיבוב אחד. פירושו של דבר כי בשלב הראשון בלבד יתקיימו 36 משחקים (6 בכל בית). כמות משחקים ענקית המקבילה כמעט לסך הכולל של כל משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978. שתי המנצחות בכל בית (12 נבחרות) יעפילו לשלב השני, בו יקבעו ארבעה בתים חדשים בני שלוש נבחרות כל אחת. גם המשחקים בשלב השני של האליפות ייערכו בשיטת ליגה בת סיבוב אחד, שלושה משחקים בכל בית, ס"ה יתקיימו 12 משחקים בשלב השני. ארבעת המנצחות בארבעת הבתים בשלב השני עולות לשלב חצי הגמר (2 משחקים), המנצחות בחצי הגמר מעפילות למשחק הגמר, והמפסידות משחקות על המקום השלישי. ס"ה 52  משחקים. פרויקט שידורים ענק שתבע מרשתות הטלוויזיה בעולם מאמצים כספיים ולוגיסטיים הרבה יותר גדולים מבעבר.

טקסט תמונה :  הוועדה המארגנת הספרדית מפרסמת בינואר 1982 (חצי שנה לפני תחילת האליפות) את מערך 52 המשחקים ואת שיטת המאבקים בארבעת השלבים של טורניר מונדיאל ספרד 1982 – על פי ימים, תאריכים, שעות, והמקומות בהם ייערכו. עבודה ארגונית נאה, שהעניקה די זמן והותר לרשתות הטלוויזיה בעולם להפיק ולהתארגן נכונה לקראת מבצע השידור הענק. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espania) הטלוויזיה הממלכתית של ספרד שימשה כרשת שידור מארחת (Host broadcaster ) של האירוע העולמי. % 98 משטחה של ספרד הענקית כוסה כבר אז ע"י רשת מיקרוגל (Microwave) , מערכת ארצית של תמסורת שידורי טלוויזיה ממקום למקום. הישג טכנולוגי מרשים ביותר שמדינת ישראל רק הייתה יכולה לחלום עליו ב- 1982. רשת המיקרוגל הארצית התנקזה לשני מוקדים ראשיים בעלי אופציות רבות במדריד. הראשון לעבר מרכז השידורים החדש ומשוכלל שלה שהוקם בא'וֹדוֹנֶל בטוֹרֶה אֶסְפּנְיָה (Torre Espania) ובמקביל גם למרכז הישן של הטלוויזיה הספרדית ששכן באזור  פְּרָדוֹ דֶל רֵיי במדריד (Prado del rey). זוהי מין "עיירת טלוויזיה" גדולה בת 10000 (עשרת אלפים) עובדים. כל 14 הערים המארחות את המשחקים מדריד, ברצלונה, וולנסיה, אליקנטה, אלצ'ה, מאלאגה, סביליה, וויאדוליד, וויגו, לה קורוניה, אוביידו, גיחון, בילבאו, וסרגוסה שכנו תחת מטריית המיקרוגל הארצית של הטלוויזיה הספרדית הציבורית. הישג טכנולוגי מרשים שרשות השידור שלנו בראשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה יכולה רק לחלום עליו. שיטת השידור בצבע של הטלוויזיה הספרדית תאמה את שלנו, Pal 625. שידורי ספרד 82' היו אמורים להישלח לצופים בישראל בסיגנל צבעוני לאחר שהנהלת רשות השידור החליטה ב- 4 ביוני 1982 להפסיק את מחיקת הצבע משידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל ראו את המעבר משידור בשָחוֹר / לָבָן לשידור בצבע הישג אישי שלהם וזקפו אותו לזכותם.

טקסט תמונה : מתקן תקשורת ספרדי של צלחות מיקרוגל (Microwave) בראשית שנות ה- 80  המוצב במדריד לצורך קבלה והעברה (Receive & Transmit) של שירותי טלפוניה, קווי שידור 4W, וסיגנל השידורים של הטלוויזיה והרדיו. אלפי מתקנים אלה ברחבי ספרד הענקית (המדינה השלישית בגודלה באירופה) שודרגו לקראת מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל ב- 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הארכיטקטורה הנפלאה של מרכז השידורים החדש של RTVE (רשות השידור הספרדית טלוויזיה ורדיו) הנקרא "טורה – אספניה" (Torre Espana), והוקם לקראת שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זהו מרכז השידורים החדש, היפהפה, והמרשים של RTVE – Torre Espana ומגדל השידורים שלוֹ המיתמר לגובה של 220 מטרים ברובע "אוֹדוֹנֶל" בעיר הבירה מדריד. המרכז ובו שירותי הטלוויזיה של ה- IBC הנוח והפונקציונלי מוסדו לקראת שידורי גביע העולם בכדורגל ספרד 1982. ממשלת ספרד בנתה את התשתיות המתאימות הנלוות להפקת הטלוויזיה הבינלאומית הענקית של מונדיאל ספרד 1982. ניתן לראות את הכבישים הרחבים והנוחים המובילים אל מרכז הטלוויזיה הבינלאומי העצום הזה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מונדיאל ספרד 82' היה פרויקט אִרגוני ואתגר שידור בינלאומי ראשון ענק ממדים שספרד לקחה על עצמה להרים מאז מותו ב- 1975 של הדיקטאטור שלה הגנרליסמו פרנציסקו פראנקו. מייד לאחר מותו של פרנציסקו פראנקו הפכה ספרד למדינה דמוקרטית וכלכלתה פרחה לתפארת. בתוך שבע שנים בין 1975 ל- 1982 הייתה ספרד המדינה השלישית בגודלה בשטח באירופה, למעצמה כלכלית. המדינה הנפלאה ומאירת הפנים הזאת יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית שלה הפיקו אירוע ספורט עולמי שמדינת ישראל ורשת הטלוויזיה הקטנטונת שלה אפילו לא יכלו לחלום עליו. את פני אנשי הטלוויזיה הבאים מכל רחבי תבל לספרד הקבילה גרפיקה שובת עין, בה נקשרו יחדיו RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espania) והציור המפורסם של הצייר הספרדי מִירוֹ שנושאו  "82 ESPANA". רשות השידור הציבורית ממלכתית של ספרד שהכינה את שידורי ספרד 82' קשרה וחיברה את תרבות הטלוויזיה והכדורגל עם האומנות הספרדית והצייר הידוע חואן מירו שהיה אחד ממיצגיה. זאת הייתה הפתעה נעימה. מישהו ב- RTVE הרחיק ראות. ספרי ההדרכה המפורטים יצאו לאור טרם המשחקים בארבע שפות ספרדית, אנגלית, צרפתית, וגרמנית. הם כללו מִפְרָטִים מדויקים של הטכנולוגיה הטלוויזיונית כמו עמדות שידור וקווי 4W ועלותם, אופן וצורת ההפקה של הקבוצה המבצעית של RTVE ו- CTNE (חברת הטלפונים הלאומית הספרדית המעניקה את שירותי התקשורת והטלפוניה), ודרך ההיערכות וכיצד להתכונן לקראת השידורים המורכבים. הטלוויזיה הספרדית הפתיעה את המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי בכריכת ספרי השידור שנשאו רמז דק אך ברור. אומנות ספרדית וטלוויזיה ספרדית.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. זהו ה- Cover page של ספר השידור הטכנולוגי והלוגיסטי שהפיקה הקבוצה  המבצעית המיוחדת של RTVE בשידורי ספרד 82'. ספר השידור הטלוויזיוני הזה היעיל והמפורט בהגיון רב, המשלב את הלוגו של ה- GRUPO OPERATIVO הספרדית עם הציור של חואן מירו "ESPANA 82", מסביר ומדריך בצורה ברורה מאוד את המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי באשר הוא כיצד להיערך לקראת השידורים המורכבים. ה- Cover page האטרקטיבי היה רעיון מבריק של שיווק באמצעות גרפיקה המשלבת את טורניר גביע העולם בכדורגל- ספרד 82' עם אוצרות האומנות הספרדית רבת המוניטין. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועדה מארגנת הספרדית נרתמה אף היא לשיווק נושא התיירות. התפוז הספרדי נבחר לקמע המשחקים. הגרפיקאים הספרדיים מיהרו להפכו לשחקן כדורגל והציבו כדור בידיו. השחקן החדש נקרא עכשיו "תפוזון" (Naranjito).

טקסט תמונה : קמע המשחקים הצבעוני והספקטקולרי "התפוזון הספרדי", שוּוק כמוצר תיירותי רחב ממדים. בשנת 1982 ביקרו בספרד כ- 40000000 (ארבעים מיליון) תיירים. תייר זר על כל תושב ספרדי מקומי. נתון מדהים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראש הקבוצה המבצעית המיוחדת הספרדית של RTVE (רשות השידור הספרדית) בת אלפי עובדים שהפיקה וצילמה את השידורים עמד איש צעיר ומוכשר בן 41 (נולד ב- 22 באפריל 1941) בשם מנולו רומרו (Manolo Romero). הוא הפך להיות חיש מהר אחד מפיגורות הטלוויזיה הבינלאומיות הידועות והדגולות ביותר בתבל.

טקסט תמונה : זהו מנולו רומרו ב- 1982, מגדולי אנשי הטלוויזיה בדורנו. הוא היה ראש הקבוצה המבצעית המיוחדת של RTVE שהפיקה את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 82'. הזמנתי אותו באופן אישי להשתתף עמנו בארוחה החגיגית שערכתי במדריד בתום ההפקה לצוות הטלוויזיה הישראלית כאות הצדעה לפועלו. הוא נענה וכיבד אותנו בנוכחותו. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוהי נבחרת הטלוויזיה של מנולו רומרו "שהרימה" הפקת טלוויזיה בינלאומית לתפארת במונדיאל ספרד 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם חזרתי לארץ פרשתי ב- 27 בינואר 1982 בפני המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ומנהל החדשות טוביה סער את מפות ההיערכות של ההפקה בספרד וירושלים ואת תוכנית השידורים המפורטת הסופית שלי [1]. הפגישה הזאת נסמכה על שני דו"חות הפקה קודמים שהוגשו על ידי למנהל החדשות טוביה סער ב- 22 ביוני 1981 וב- 11 בנובמבר 1981 [2] [3]. בהצעה הראשונה ביקשתי מיוסף "טומי" לפיד בשיחת טלפון ממדריד בתום פגישת ה- WBM לשָדֵר ישיר את כל 52 המשחקים של המונדיאל. המנכ"ל פסל את בקשתי על הסף. "השתגעת לגמרי", הוא אמר לי. התוכנית השנייה החלופית הציעה כ- 22 שידורים ישירים בשלב הראשון של האליפות (מתוך 36 משחקים), ו- 16 שידורים ישירים נוספים של כל המשחקים החל מהשלב השני ועד סוף הטורניר, לרבות משחק הגמר עצמו. הצעתי לשדר ישיר עכשיו 38 משחקים מתוך סך ה- 52 לאורך 28 ימי האליפות. כולם בזמן צפייה נוח. רובם בזמן צפייה ראשי. שעוני ישראל וספרד חפפו זה את זה בקיץ 1982 (עמדו על 2 + GMT). ספרד הסיטה את מחוגי שעונה שעה אחת קדימה ועברה לשעון הקיץ האירופי. טוביה סער נדהם מגודל המָסָה. גם יוסף "טומי" לפיד חשב בתחילה שזה חזון אחרית הימים. החלה הטפת המוסר המוכרת מימים ימימה ע"י הבוסים שלי. מכל עבר נשמעו קולות ממורמרים וניגונם המוכר, "…מה יואש אלרואי הזה חושב לעצמו, לא כולם אוהבים ספורט, יש רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, לא יעלה על הדעת לשדר כמות כזאת של כדורגל…", ושאר קלישאות ידועות. המנכ"ל שהיה חכם מעוזריו ושלט בהם ביד רמה נדרש להכריע. הוא התעשת גם אם מאוחר והֵבין שמונדיאל ספרד 1982 הוא אֵירוּע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר של השנה ומוצר טלוויזיה שיש לוֹ ביקוש רב בישראל. על רשות השידור המונופוליסטית שהוא עומד בראשה והמחזיקה בזכויות השידור הבלעדיות שלו מוטלת החובה לחשוף אותו בצורה מקצועית ועניינית לטובת משלם האגרה. בסופו של דבר לאחר ששמע את נימוקי כל הצדדים התפשר יוסף "טומי" לפיד ואישֵר תוכנית שידורים מוגבלת. מקוצצת יותר ממוגבלת. שבעה שידורים ישירים בשלב הראשון של האליפות. משחק הפתיחה ארגנטינה – בלגיה, ברזיל – ברה"מ, אנגליה – צרפת, ברזיל – סקוטלנד, אנגליה – צ'כוסלובקיה, ברה"מ – צ'כוסלובקיה ברה"מ – סקוטלנד, וצרפת – צ'כוסלובקיה, אך קיבל את הצעתי לשידורים ישירים בהיקף מלא של כל  16 המשחקים הבאים מן השָלָב השני של המונדיאל ועד למשחק הגמר (כולל). שידור ישיר בהיקף מלא כמעט בכל יום. סך של 23 שידורים ישירים בפרק זמן של כ- ארבעה שבועות.

טקסט תמונה : זהו שרטוט התכנון של RTVE להעברת ה- Video המולטי לאטראלי והיוני לאטראלי מהאצטדיונים השונים ברחבי ספרד למרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד ומשם לרחבי תבל. אינך יכול לנהל פרויקט שידורים טלוויזיוני כל כך מורכב ומסובך כמו מונדיאל מבלי להבין לפרטי פרטים את ענפי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה המניעים את שידורי הטלוויזיה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שרטוט התכנון של RTVE להעברת ה- Audio המולטי לאטראלי והיוני לאטראלי מהאצטדיונים ל- IBC במדריד. אינך יכול לנהל פרויקט שידורים טלוויזיוני כל כך מורכב ומסובך כמו מונדיאל מבלי להבין לפרטי פרטים את ענפי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה המניעים את שידורי הטלוויזיה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו השרטוט המקורי שלי בכתב ידי, המציג את מערך התקשורת הלוויינית ואת אופציות העברת הסיגנלים מספרד לישראל ערב שידורי מונדיאל ספרד 1982 שרטטתי את המסמך הזה כדי להסביר את מגוון אפשרויות התקשורת הבינלאומית העומדות לרשותנו לעומת המוגבלויות שהיינו שרויים בהן בעת מונדיאל ארגנטינה 1978. רציתי ליצור באמצעות התרשים הזה, "אהדה טכנולוגית" בלב הבוסים שלי יוסף "טומי" לפיד, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער, כדי לקבל את תמיכתם להצעה המרבית שלי ולפוטנציאל השידור הישיר של מכסימום משחקים מספר 1982 על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינך יכול לנהל פרויקט שידורים טלוויזיוני כל כך מורכב ומסובך כמו מונדיאל מבלי להבין לפרטי פרטים את ענפי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה המניעים את שידורי הטלוויזיה. (השרטוט נלקח מספר השידור / פקודת המבצע של ספרד 1982 שכתבתי וחיברתי בעת ההיערכות לקראת השידורים הישירים מספרד 1982 עצמה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה זה אך טבעי שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בחר ומינה אותי לעמוד בראש צוות הטלוויזיה לשידורי ספרד 1982, כדי שאנהל ואפיק עבורו את מבצע השידורים המורכב, המסובך, והממושך הזה. יוסף "טומי" לפיד וסמנכ"ל הכספים שלו ישראל דוֹרִי אישרו בסופו של דבר לזְכוּת המבצע הזה לא מעט אמצעים, לרבות מצבת כוח האדם, והקמת המערך הטכנולוגי והלוגיסטי בספרד וירושלים. כשהגיע הדיון לעניין מיסוּד משרד תקשורת, שידורים, והפקה של הטלוויזיה הישראלית – במדריד שם שכן מרכז התקשורת והשידורים הבינלאומי – IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), שעלותו נסבה על מחיר של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר ומחיר מ"ר אחד משטחו היה יותר מ- 900 (תשע מאות) דולר – סירב יוסף "טומי" לפיד לקבוע עמדה ולהחליט. נקבע דיון בנפרד. החשוב מכל היה שהמנכ"ל מחוץ להיותו מפקד רשות השידור היה גם עיתונאי בעצמו ואִישֵר לי את עיקרון השידור הישיר מהשטח, מעמדות שידור באִצטדיונים . השידור מהשטח גָבָה מחיר כספי כבד. רשתות הטלוויזיה בעולם (כולל אנחנו) נדרשו לשלם 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר תמורת כל עמדת שידור בכל 14 האִצטדיונים הפרושים ברחבי ספרד בהם נערכים 52 משחקי האליפות. כמעט פי שלושה יותר ממה ששילמנו במונדיאל ארגנטינה 1978. הוֹן עַתֵּק בימים ההם על פי תפישתו של המנכ"ל ועוזריו . אך יוסף "טומי" לפיד הסכים לבסוף להתייצֵב מאחורי העיקרון העיתונאי של השידור מהשטח ולשָלֵם את העלויות. זה לא היה דָבָר מובן מאליו. מן ההיבט הכלכלי הייתה הפקת ספרד 1982 נקודת מפנה. עד אז שילמנו מעט כסף עבור שימוש בעמדות שידור במונדיאלים ובאולימפיאדות. עבור שימוש בעמדת שידור אחת במונדיאל ארגנטינה 1978 שילמנו 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר . במונדיאל ספרד 1982 האמירו המחירים ב- % 250. ליוסף "טומי" לפיד זה נראה המון ויותר מידי.

טקסט תמונה : 1981. קונסורציום השידור הבינלאומי מתכנס במדריד כשנה לפני תחילת משחקי גביע העולם בכדורגל של ספרד 82' (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה הבינלאומית הזאת משמאל לימין :  ריצ'ארד באן נציג ה- EBU (איגוד השידור האירופי), פרנסיסקו גואררו מנהל מחלקת יחסי הציבור של RTVE, מנולו רומרו יו"ר הקבוצה המבצעית של RTVE המפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי, הקטור קירוגה מנהל חטיבת התיאום והמידע בקבוצה המבצעית של RTVE, פרנץ בנקו מהונגריה נציג OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי), אנחל מורנו המהנדס האחראי על הביצועים הטכניים באצטדיונים, אמאורי דאומס נציג OTI (איגוד השידור של מרכז ודרום אמריקה), וחוזה אלמיידו קאסטרו אף הוא נציג של OTI. (באדיבות  RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מסקנות קונסורציום של השידור הבינלאומי ב- 1981 היו חשובות והיוו ציוני דרך בהתפתחות כיסוי הכדורגל בטלוויזיה הבינלאומית :

א. נקבע כי לכיסוי הטלוויזיה של משחקי ספרד 1982 צריך להיות צביון ייחודי.

ב. נקבע אופי הכיסוי הטלוויזיוני של המשחקים באצטדיונים השונים (נעשה ע"י RTVE) צריך להיות אחיד.

ג.  נקבע כי כל 52 השידורים הישירים צריכים להתחיל כ- 8 דקות לפני בעיטת הפתיחה כדי שהשדרים יוכלו להציג את ההרכבים והשחקנים של הנבחרות המתמודדות.

ד. נקבע כי השחקנים יתייצבו לנגינת ההִמנונים בתלבושתם המלאה ומספרים בולטים כדי שאפשר יהיה לזהות ולהציג כל שחקן על המסך בשמו המלא. ההפסקה בין שתי המחציות תימשך רבע שעה . מצלמה אחת תהיה ב- "אוויר" בזמן ההפסקה ותראה את המגרש ב- Long Shot  (צילום מרחוק).

ה. נקבע כי הצבת המצלמות ב- 12 האצטדיונים תהיה הולמת את פרזנטציה ה- Video של הקבוצה המבצעית של RTVE.

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות הקונסורציום (1 מתוך 2). (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות הקונסורציום (2 מתוך 2). (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחרתי לקחת עִמי את השדרים יורם ארבל (שַדָּר מוביל), נסים קיוויתי, ורפי גינת איש מערכת "כל בו טק". בראש הצוות הטֶכני שלי ניצב אז מיכה לויירר מנהל מחלקת הקוֹל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מיכה לויירר היה רב אומן בתקשורת בינלאומית. עמדו להצטרף אליו מפקח השידור איש ה- Video מנחם וולף (יֶקֶה – ידען ומסודר). לימים הפך להיות מנהל חטיבת הביצוע בשירותי ההנדסה. אליהם הצטרף איש קוֹל נוסף, טכנאי צעיר ומוכשר בשֵם סעדיה קאראוואני שהצטיין בהבנת מִגוָון הטכנולוגיות של מיסוד קווי השידור והקמת תקשורת בינלאומית בין ספרד לישראל.

טקסט תמונה : יום ראשון –  5 ביוני 1982. מיכה לויירר (משמאל) וסעדיה קאראוואני במטוס "אל על" המטיס אותנו מנתב"ג למדריד בימים שעוד היה מותר לעשן במושבים האחרונים בירכתי המטוסים. מיכה לויירר מנהל מחלקת הקול והתקשורת בטלוויזיה הישראלית היה מומחה בינלאומי בתחומי הקול והתקשורת ואחד מאנשי ההנדסה החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. ה- EBU השתמש לא אחת בשירותיו הטובים. לסעדיה קאראוואני שירש אותו היה ממי ללמוד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את אורי לוי הצבתי כמפיק מִשנה שלי לצִדי בצֶוֶות ההפקה של ספרד 1982. הוא מעולם לא היה מפיק, אך רציתי לקַדֵם אותו ולהציג בפניו פן נוסף בשידורי הטלוויזיה שטרם הכיר. המינוי קומם את איציק גליקסברג שראה את עצמו מועמד טבעי לתפקיד. זה לא הזיז לי. לא הייתי חייב דבר לאיש. המחשבה היחידה שהעסיקה אותי היה פיתוחה המהיר של מערכת הספורט כולה והצבתה בנקודת זינוק חדשה. נכונו לנו בתוך זמן קצר אתגרי שידור רבים ועצומים. את עדה קרן הבאתי למדריד כעוזרת הפקה שלי.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מדריד – ספרד. הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי (במרכז) עוטף את אורי לוי (מימין) ואת מיכה לויירר (משמאל). ברקע ניצב מגדל השידורים הענק "טורה אספניה" (Torre Espania) של הטלוויזיה הספרדית RTVE ו- IBC היעיל במדריד. הבאתי את אורי לוי עמי לספרד כדי לקדם אותו בתחום טלוויזיה קונקרטי שהוא לא הכיר אז, תחום התכנון וההפקה. ראיתי בו איש ראוי ומהימן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צֶוֶות שידורי המונדיאל של ספרד 1982 מנה תשעה אנשים. קבוצת השידור הגדולה ביותר ששיגרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעודה בהיסטוריית שידורי גביעי העולם בכדורגל, אך הקטן ביותר בכמותו מבין ציוותי הטלוויזיה הבינלאומיים שהגיעו לסיקור המונדיאל. אל הצוות הזה הצטרף שַדָּר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר על פי אישור מיוחד של יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור. השתתפותו של שַדָּר ספורט בערבִית בימים ההם ב- 1982 במפעל ספורט בינלאומי, הקוֹטֵע ביודעין מעֵת לעֵת דווקא בשיא המתח והדרמה את השידור הרצוף בשפה העִברית על פי קו מחשבה מוטעה ופקודת שידור מעוותת של המפקד העליון (קרי מנכ"ל רשות השידור), הולידה את אחת ממחלוקות השידור הגדולות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. השערורייה הייתה כל כך גדולה עד שנקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, אֵל הצֶדֶק שנחשב  ל"אורים ותומים" של היגיון עיתונאות השידור בטלוויזיה, נדרש להתערב ולהכריע אחת ולתמיד בסוגיה הזאת. והוא הכריע נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

אפריל 1982. מוקד המחלוקת ביני לבין יוסף "טומי" לפיד אודות שכירת משרד הפקה ותקשורת רב תכליתי ב- IBC במדריד לצורך ניהול ופיקוח שלי על השידורים הישירים מספרד לירושלים ובמקביל פיקוח על האולפן המנווט בירושלים באחריות המגישים דני לבנשטיין ו- אורלי יניב, והעורך יצחק "איציק" גליקסברג.

כלכלה טלוויזיונית ב- מונדיאל ספרד 1982 (2). 

נשארה רק סוגיה אחת בלתי פתורה. חסר היה אישור המנכ"ל למיסודו של משרד ההפקה, התקשורת והשידורים שלי במדריד. פרט טכני קטן לציבור אך אלמנט שידור חשוב ביותר עבורי ועבור רשת הטלוויזיה שלי. הצורך בהקמת משרד הפקה של מחלקת הספורט במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד הביא אותי בפעם הראשונה כמנהל שידורי הספורט להתנגשות גלויה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. הבנתי מסמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דוֹרִי כי המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד איננו מאשר הקמת משרד ב- IBC במדריד מפני שהדבר אינו דרוש לשידור על פי דעתו, והוא רואה בו מותרות ועול כלכלי מיותר. היה מדובר באיוולת. זאת הייתה צרה צרורה ומסוכנת מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה מחוסר כל ידע טכנולוגי וניסיון בהפקה כה מורכבת שמבוססת על קווי תקשורת ושידור 4W תקינים והנוגעת למיסוד "Production office & communication" כמו בהרבה פרטים טכנולוגיים אחרים בהפקות רחבות היקף, אבל הוא היה העורך הראשי והמחליט הסופי. יוסף "טומי" לפיד היה משולל השכלה טלוויזיונית כדי להבין כי הפונקציה הזאת הקרויה "משרד הפקה, תקשורת, ושידורים" מהווה בעצם חדר פיקוד ושליטה באמצעותה אני מנהל את מבצע השידורים שלנו ברחבי ספרד הענקית, ובכך תעודת ביטוח של ההפקה כולה שהייתה מסובכת וגם מרוחקת מגבולות המדינה. מדהים שהעורך הראשי של רשות השידור אִפְשֵר לי לשלוח אנשים לקרב אך לא העניק לי אפשרות לפַקֶד עליהם. הבנתי כי מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 נמצא בסכנה אמיתית. ב- 25 בפברואר 1982 החשתי מכתב ובו חוות דעתי על הצורך החיוני במשרד בספרד 1982 למנהל החדשות טוביה סער שעמד כבר על סף מינויו למנהל הטלוויזיה במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל.

טקסט מסמך : 25 בפברואר 1982. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ספרד 1982. המסמך מנמק למנהל החדשות מדוע הקמת משרד ב- IBC במדריד היא חיונית ביותר. הערה אישית שלי : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 25 בפברואר 1982 היה טוביה סער (הוא כיהן זמן קצר במשרתו לאחר התפטרותו של מנהל הטלוויזיה הקודם יצחק "צחי" שמעוני בשל מחלוקות עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד), ועדיין שימש במקביל גם מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שטרם נמצא לו מחליף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיעדר אישור תקציבי בן 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר למיסוּד המשרד לא יכולתי להשיב עדיין על חלק מהשאלות הקונקרטיות ב- Questionnaire הבינלאומי של הטלוויזיה הספרדית הנוגעות למשרד. זה שיגע אותי והטריד את מנוחתי. פשוט הֵדיר שינה מעיני. השאלון המקדים הזה הופנה לכל רשתות הטלוויזיה והרדיו בעולם המתכוונות לשדר את מונדיאל ספרד 1982. הוא מפורט מאוד ומציע שירותי שידור הנוגעים לכל היבטי ההפקה, השידור והלוגיסטיקה, וכן הבקשות ה- Unilateral של כל רשת משדרת טלוויזיה ורדיו. הכול כמובן תמורת תשלום. יש לענות עליו על פי Deadline מוסכם שנקבע ע"י הרשת המארחת, כדי לתת לה שהות מספקת להתמודד עם הבקשות הרבות, וליָישְמַן בשטח. כמובן שרשות השידור המסורבלת והאיטית לא כיבדה את רגע נעילת ההזמנות בהפקת ספרד 1982. לא מרוע לֵב. בגלל חובבנות שנובעת מפרוצדורות ביורוקרטיות ארוכות מידי. מבצע השידורים שתוכנן בקפדנות רבה ע"י RTVE בראשות מנואל "מנולו" רומרו, היה ענק ממדים. הקמתן, מיסודן, ובנייתן של כ- 1100 (אלף ומאה) עמדות שידור במועֵד ב- 17 אִצטדיונים הפרושים על פני ספרד במועד בעבור רשתות הטלוויזיה (וגם הרדיו) הבינלאומיות המגיעות למונדיאל מכל רחבי העולם, מיסודם של אלפי קווי שידור 4W וקווי טלפון בינלאומיים, בניית מרכזי שידור על כל התכולה הטכנולוגית שלהם, והיכולת להעביר את האינפורמציה הטלוויזיונית המתקבלת יום – יום, כמעט עשרים וארבע שעות ביממה במשך חודש שלם מהרבה מאוד מקורות שידור במקביל, באמצעות תקשורת מקומית ברחבי ספרד ותקשורת לוויינית לעולם כולו – אינם עניין של מה בכך. זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך מאוד וגם יָקָר.

בפעם הראשונה נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם במיטב כספה הציבורי מחירים יקרים שלא הורגלה בהם בעבר. לא רק עבור זכויות השידורים, אלא גם תמורת הפקת השידורים שכללו את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שהעניקו לנו RTVE והוועדה המארגנת הספרדית. לכל צעד ושעל בספרד 1982 היה מחיר. עלות עמדת שידור אחת במשחק בודד עמדה על 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר לעומת 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר במונדיאל ארגנטינה 1978 . המחיר הכולל של סך עמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית באִצטדיונים השונים ברחבי ספרד חצה את גבול 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר. יוסף "טומי" לפיד לא הבין בתחילה את המבנה הכלכלי של הפקת שידורי ספרד 1982. זה נראה לו מופרך לשלם כסף עבור עבודה עיתונאית טריוויאלית. "למה זה כל כך יקר ?", הוא שאל אותי שוב ושוב.

השוואת העלויות הטכניות של עמדות השידורים באצטדיונים באירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים האמירו במשך השנים כלהלן :

מונדיאלים                             אולימפיאדות                            אליפויות העולם בא"ק

אנגליה 1966, חינם                    מינכן 1972, 500 דולר                     הלסינקי 1983, 150 דולר

מכסיקו 1970, חינם                    מונטריאול 1976, 1000 דולר           רומא 1987, 3000 דולר

גרמניה 1974, חינם                    מוסקבה 1980, 1500 דולר               טוקיו 1991, 3500 דולר

ארגנטינה 1978, 850 דולר         לוס אנג'לס 1984, 16200 דולר [4]   שטוטגרט 1993, 3000 דולר

ספרד 1982, 2200 דולר            סיאול 1988, 1200 דולר                  גטבורג 1995, 3200 דולר

מכסיקו 1986, 2900 דולר          ברצלונה 1992, 3000 דולר             אתונה 1997, 4000 דולר

איטליה 1990, 3200 דולר         אטלנטה 1996, 3500 דולר               סביליה 1999, 4000 דולר

ארה"ב 1994, 2900 דולר          סידני 2000, 5500 דולר                  אדמונטון 2001, 4000 דולר

צרפת 1998, 4500 דולר            אתונה 2004, 7800 דולר                 פאריס 2003, 4500 דולר

יפן/קוריאה 2002, 5000 דולר     בייג'ינג 2008, 11000 דולר              הלסינקי 2005, 4000 דולר

גרמניה 2006, 4500 דולר           לונדון 2012, 12000 דולר              אוסאקה 2007, 4500 דולר

דרום אפריקה 2010, 5100 דולר                                                       ברלין 2009, 4500 דולר

                                                                                                     דאגו 2011, 5500 דולר

                                                                                           מוסקבה 2014 6000 דולר

טקסט מסמך :  (עמוד מס' 1 מתוך 2) זהו מפרט העלות הכספית בן 220000 (מאתיים ועשרים אלף) פזטות ספרדיות (כ-  2200 דולר) של שימוש חד פעמי למשחק בודד בעמדת שידור של הטלוויזיה באצטדיונים במונדיאל ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא הבין בתחילה מדוע אנו נדרשים לשלם כל כך הרבה כסף על זכותנו הטבעית לשדר אינפורמציה עיתונאית למשלם האגרה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  (עמוד מס' 2 מתוך 2) זהו מפרט העלות הכספית בן 220000 (מאתיים ועשרים אלף) פזטות ספרדיות (כ-  2200 דולר) של שימוש חד פעמי למשחק בודד בעמדת שידור של הטלוויזיה באצטדיונים במונדיאל ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור לא הבין בתחילה מדוע אנו נדרשים לשלם כל כך הרבה כסף על זכותנו הטבעית לשדר אינפורמציה עיתונאית למשלם האגרה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכך היה צריך להוסיף את מחירי מיסוד קווי השידור ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wire – קו שידור ארבע גידי של הטלוויזיה) הבינלאומיים ממדריד לבניין הטלוויזיה ברוממה-ירושלים, וכן מיסוד מכשירי טלפון הבינלאומיים בכל אחת מעמדות השידור שלנו  כדי שישמשו כ- Back up (אופציית תמיכה) במקרה וקו השידור ה – 4W המקורי יינזק. עלות מטר מרובע אחד במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) לצורך הקמת המשרד במדריד היה כ- 915 דולר. לחדר במלון "קונבסיון" ( Convencion ) בו התגוררנו במדריד נדרשנו לשלם ללילה כ- 112 דולר, מחיר שנתפש ע"י הנהלת רשות השידור והטלוויזיה כחלום בלהות. זכויות השידורים לבדם עמדו על סכום של 128000 (מאה עשרים ושמונה אֶלֶף) דולר. כמו כן היה צריך גם להטיס את צוות השידור לספרד, לשכור לו טיסות מקומיות למשימות השידור בערי ספרד השונות , ולממן את שהותו בכל מיני מלונות ולהאכילו בכל התקופה הארוכה הזאת. עלות הפקת שידורי ספרד 1982 התקרבה ל- 450000 (ארבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. סכום מגוחך היום אך נחשב ע"י המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ושר הכספים שלו ישראל דוֹרִי בימים ההם להון עתֵּק. שניהם נדהמו מהיקף העלויות וגובה המחירים [5]. לקח להם זמן לעכל את הנתונים הכספיים "המחרידים" שלא היו מקובלים מבחינתם. אך זאת הייתה חלק מהמְצִיאוּת הפיננסית במונדיאל ספרד 1982.

טקסט תמונה : מפרט העלויות הכספיות של CTNE (משרד התקשורת של ספרד) על שימוש בטלפוניה וקווי שידור 4W – בתקופת משחקי מונדיאל ספרד 1982. (באדיבות RTVE . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 5 במרס 1982, כשלושה חודשים לפני תחילת המונדיאל , ולאחר התלבטויות ממושכות אין סופיות , ניאות ישראל דורי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור סוף כל סוף לאשר לאיטלקי מר ליאונרדו לה פייטרה (Leonardo la Pietra) איש ה- EBU שעסק בתיאומי וגביית הכספים מטעם איגוד השידור האירופי, את הסכמת רשות השידור לשלם את מחיר זכויות השידורים של משחקי גביע העולם – ספרד 82'. הסכום עמד על 193000 (מאה תשעים ושלושה אֶלֶף) פרנקים שווייצריים שווה ערך ל- 128000 (מאה עשרים ושמונה אֶלֶף) דולר. מקום מושבו של ה- EBU הוא בגֶ'נֶבָה – שווייץ, לכן הוא מנהל את חשבונות הכספים שלו על פי המטבע שווייצרי בפרנקים שווייצריים. [6] [7].

ביום ראשון – 4 באפריל 1982 בשעה אחת בצהרים (עֶרֶב צאתי לשירות מילואים ממושך), זומנה פגישה בדרג מנכ"ל בסוגיית מיסוד המשרד שלנו ב- IBC (ראשי תיבות שלInternational Broadcasting Center) במדריד. יוסף "טומי" לפיד דרש לדעת מדוע הפונקציה הזאת כל כך חשובה לשידורים שלי מספרד, והאם יש הצדקה להוציא  11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר נוספים מקופת הרשות עבור הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 82', "רק משוּם שיואש אלרואי סבור שזאת פונקציית שידור הכרחית". הדיון התבסס על נייר העמדה שהצגתי למנהל החדשות בעניין חמישה שבועות קודם לכן [8]. הפגישה התקיימה במקום משכנה החדש של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. ההנהלה נדדה מבניין "החוטים" בשכונת רוממה בירושלים בראשית שמונת ה- 80 של המאה הקודמת ושכרה קומת משרדים בניין "כלל" המפואר במרכז העיר. היא שילמה הון שכירות עתק. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל בחר לקיים את קבוצת הפקודות בטרם קרב במשרדו של המשנה שלו הסמנכ"ל שלמה עבדי ז"ל. בפגישה המכרעת הזאת נכחו מנהל הטלוויזיה החדש טוביה סער שהתמנה לתפקידו רק לפני חודשיים, מנהל הטלוויזיה הקודם ושותף העבר של יוסף "טומי" לפיד בעיצוב השידור הציבורי יצחק "צחי" שמעוני, המהנדס מיכה לויירר ראש הצוות הטכני שלי, אורי לוי מפיק המשנה שלי בצוות השידור, סמנכ"ל הכספים יעקב דוֹרי, מנהל שירותי ההנדסה גַבִּי פִישֶר, המשנה למנכ"ל שלמה עבדי, ואנוכי. הייתי סקרן לדעת באיזה שלב וכיצד יתערב מנהל הטלוויזיה החדש טוביה סער לטובתי במהלך הצגת טיעוניי לפני מנכ"ל רשות השידור. להתערבותו של מנהל הטלוויזיה בדינאמיקה של מו"מ מהסוג הזה והתייצבותו לצדי היה אמור להיות משקל רב. מה עוד שהפונקציה הזאת של הקמת משרד ההפקה התקשורת, והשידורים במדריד היה נחוץ והכרחי. תהיתי לסוג הקשר שנוצר בין יוסף "טומי" לפיד ז"ל לבין טוביה סער יבד"ל , לקשר שיש בין הממנה לממונה. הרהרתי האם הקשר הזה בין השניים הוא סימביוטי. טוביה סער רחש חיבה לשידורי הספורט. יוסף "טומי" לפיד לא. אבל לא זה היה לב העניין. השאלה הייתה האם יוסף "טומי" לפיד בתוקף תפקידו כעורך ראשי של שידור ה- Media האלקטרונית הציבורית הגדולה במדינה חושב ששידורי הספורט (הרלוואנטיים) שמשודרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הם מרכיב חשוב עבור משלם האגרה שלו בנדבך השידור הציבורי עליו הוא מופקד.

קיבלתי הראשון את רשות הדיבור. הסברתי באריכוּת ליוסף "טומי" לפיד את  הנחיצות במשרד כזה ואת הפונקציות שהוא משמש ואת העלוּת שלוֹ, כלהלן : "עלות המשרד ששיטחו כ- 12 מטרים רבועים שווה אומנם ל- 11000 (אחד עשר אלף) דולר, אך זהו איננו "משרד" במובן המקובל של המילה, אלא יחידת שטח חיונית שיחד עם המרכיבים הטכנולוגיים בתוכה מהווה את מרכז ההפקה, השידורים , והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית", והוספתי, "המשרד שלנו ממוּקם בלֵב מרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד. קווי השידור ה- 4W שלנו מהאִצטדיונים השונים לרבות הטלפוניה מתנקזים למרכז הבקרה הספרדי הבינלאומי (IBC), משם מועברים למשרד שלנו לצורך בקרה שלנו, ומן המשרד שלנו מוחזרים למרכז הבקרה  הספרדי (IBC) בדרכם לאולפנים בירושלים. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במדריד שולט על מיתוג קווי השידור ה- 4W ועמדות השידור שלנו ברחבי ספרד ובמקביל מקושר גם לאולפן השידור בירושלים, ובכך הוא מאפשר לי לנהל ולחלוש על השידור הישיר המתבצע משני מוקדים – בספרד ובארץ. המשרד שלנו במדריד מחובר גם מיידית לחדר בקרת התקשורת הלוויינית של ה- EBU  לצורך בירור תקלות במידה וייקרוּ בשידור סיגנל השידורים הישירים והתקצירים המוקלטים מספרד לירושלים הממוקם אף הוא במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC במדריד". ההסבר המפורט נראה לי אולטימטיבי וכל כך ברור ומובן מאליו עד שהחלטתי לסיים אותו באיום, "בלי משרד שלנו ב- IBC במדריד לא ניתן ואי אפשר יהיה לבצע את השידורים כפי שתכננתי".

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד האזין בקשב רב לדבריי ולהתפתחות הליך השיחה התקשורתית בינינו. אי אפשר היה לטעות בשפת גופו. לפתע נדלק, התרגז, והֶאֶדים. הבנתי מייד ששגיתי בשִיווּק המֶסֶר. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בקריירה הארוכה שלי בת עשרות שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתבטאתי והשתמשתי בצירוף שתי המילים, "אי אפשר". מעולם לא שבתי להשתמש ולומר אותן בשום סיטואציה. בשום קונסטלציה. זאת התבטאות בעייתית מפני שאין דבר כזה "אי אפשר". אם "אי אפשר" – תתפטר. בלתי אפשרי לומר "אִי אֶפְשָר" וגם להישאר בתפקיד. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כמעט יצא מדעתו. "אם עוד פעם אחת תגיד שאי אפשר אז בכלל לא יהיו שידורים מספרד", נזף בי בקול רם כשכף ידו השמאלית חובטת בשולחן ועורקי צווארו תפוחים מדם. הוא היה אדוֹם וחַמוּם ונראה לי כמי שעומד או טו טו לצאת מדעתו מרוב חימה וכעס. פתאום התדרדר הדיון הבּוֹטֶה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למחוזות שבהם לא היה לי שום ניסיון קודם. לא הייתי מוכן נפשית מבעוד מועד לכך. בחֶדֶר שרַר שקט מוחלט. דממה. הפניתי את מבטי לעבר טוביה סער ויצחק "צחי" שמעוני כדי לקבל את סיועם אך לא ראיתי אותם. הם היו שם אך נעלמו כשראשיהם המורכנים ומבטם מושפל מטה כאילו "עִלעלוּ" בניירות ובמסמכים שהיו מונחים על בירכיהם. הם הֵליטו עיניהם מפניו של מנכ"ל רשות השידור הזועף. והוא ידע לכעוס. שניהם לא התערבו בוויכוח ביני לבין יוסף "טומי" לפיד ונשארו דוממים. הבנתי שאני לבד. גם שני הטכנאים המהנדס אורי לעדן ומומחה הקול והתקשורת מיכה לויירר ישבו שם נדהמים וקפואים על מקומם. נוצרה שם פלנטה אחרת. קור מקפיא ללא קול וללא קשב. דומייה מעיקה של אלם ושתקנות. סמנכ"ל הכספים ישראל דוֹרִי ישב גם הוא דומֵם ולא העז לומר מילה למרות שהכיר בחשיבות מיסוד משרד תקשורת והפקה במדריד. הוא לא לא ניסה לתרום שום טקסט יצירתי משלו בוויכוח הזה. הוא השאיר את קלפיו נסתרים מתחת לשולחן. אולי מפני שהיה על סף סיום הקריירה שלו ברשות השידור ופרישתו ממנה. מאורי לוי לא ציפיתי כמובן לכלום. הוא היה טירון ירוק בתחילת דרכו ולא היה לו עדיין מה לומר. בחירתו כמפיק משנה שלי הייתה צעד ראשון בדרך ארוכה לפיתוחו כאיש טלוויזיה וורסטילי. צעדים דומים נקטתי מאוחר יותר גם לצורך קידומם של אמנון ברקאי וששי אפרתי בהפקות השידור הבינלאומיות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה : חורף 1982. אידיליה בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו המסורה והמקצוענית שלו גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי מר גבי אוחנה (משמאל). יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין את הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות הנדרשות כדי "להרים" את הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זה לא היה פשוט לנהל מולו מו"מ כספי אודות אמצעי שידור כדי לבסס את איכות תנאי ההפקה. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חזרתי לעימות עם יוסף "טומי" לפיד. מעולם לא לימדו אותי לנהל מו"מ ישירות פנים אל פנים נוכח מנכ"ל רשות השידור. לבטח לא עם אדם שמעולם לא הפיק ולא נִיהֵל קודם לכן שידורי טלוויזיה ישירים כל כך מורכבים ומסובכים כמו משחקי גביע העולם בכדורגל. מדובר בתקופה של לפני שנות דור . שידורי הטלוויזיה הישירים מאירופה וארה"ב לישראל היו עדיין מסובכים ו- לוו ב- ביורוקרטיה מסורבלת וארוכת דרך. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה כאמור איש חכם אך חסר כל ניסיון בהיבטים הטכנולוגיים המורכבים והכלכליים של העלויות היקרות, אך הוא היה האיש שנדרש עכשיו להכריע ולאשֵר לי את התקציבים שכלל לא היה מודע לעלותם. הופתעתי מאוד מרמת הדיון הנמוכה במפגש קבוצת הפקודות הזאת. נדהמתי להיווכח איזה פער עצום רובץ בין הידע הטלוויזיוני שאני הייתי מצויד בו בכל התחומים המרכיבים את תמונת הקרב של ההיערכות לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 לבין זה המועט של מפקדי יוסף "טומי" לפיד. הוא פשוט לא היה בקי בנושא (בלשון המעטה) ונדרש להכריע בנושאים שלא היה לוֹ בהם כל ניסיון. גם לא מושג.

נזכרתי במחלוקות העבר ששררו בין יוסף "טומי" לפיד לבין מפקדי לשעבר בחטיבת הספורט מר אלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד לא הבין אז ופשוט לא התמצא לחלוטין גם עכשיו בנתוני כמות כוח האדם ובמרכיבים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנחוצים כדי למַמֵש את משימת השידורים הישירים מספרד 1982. הוא נעדר השכלה טלוויזיונית בסיסית שהייתה אמורה לגבש את תפישת עולמו ולסייע לו להחליט את ההחלטות המתחייבות ובכך להכריע את קרב השידור. אם להשתמש במטפורה צבאית דמה המצב להתכנסות קבוצת פקודות קרבית בה המ"פ מנווט וקורא את מפת הקרב אך למח"ט שלו אין כל מושג על מה הוא מדבר. אינני יודע אם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוכחי טוביה סער ומנהל הטלוויזיה המתפטר יצחק "צחי" שמעוני העבירו לו במהלך החודשים שחלפו את עיקרי תוכניתי. המחשבות התרוצצו בראשי כמו בסרט נַע. היה ברור לי כי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא הכין את שיעורי הבית שלו. האם באשמתו או באשמת עוזריו ? זה כבר לא היה רלוואנטי עכשיו. ברור שלא היו לו את הכלים הנחוצים כדי להכין את שיעורי הבית . לא ניתן לפתור תרגילים באלגברה, גאומטריה, וטריגונומטריה במתמטיקה אם חסרים לך את התשתית הנחוצה. כנ"ל בענייני טלוויזיה. בדיעבד התברר גם כי מנכ"ל רשות השידור לא הכין את שיעורי הבית שלו גם בפגישתו עם נציגי הרדיו וסמך בעיניים קשורות על מנהל רדיו "קול ישראל' מר גדעון לב ארי. שניהם שילמו על כך מחיר יקר . זה היה מצב קריטי ורגיש, וודאי לא הזמן להטיח האשמות נגד הנהלת הרשות. שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות עוד באווירת לחץ המו"מ ההוא שנוצרה בחדר כדי לשכנע את יוסף "טומי" לפיד בצדקתי, חוץ מלגַיֵיס את השכל הישר ואת ההיגיון שלי שעל פי תפישתי ואמונתי היה הגיוני לחלוטין . נעצתי את עיניי בעיניו . את השיחה ההיא באפריל 1982 שהייתה המו"מ הראשון בקריירה שלי עם יוסף "טומי" לפיד לא אשכח לעולם. שנינו לא הסרנו את מבטינו איש מרעהו. הוא הבין מעט מאוד בהפקות טלוויזיה בינלאומיות אך לפחות היה איש חכם ואני חושב שגם הגון. לא הלכתי עם הראש בקיר. דיברתי בשקט והוא האזין לי, "המשרד הזה הוא פוּנקציה הכרחית לביטחון הניווּט של השידורים מספרד 1982 לירושלים. חשוב מאוד שתדע שרשתות הטלוויזיה הרציניות ב- EBU ממסדות אף הן פונקציות טכניות תומכות במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד הדומות לזאת שאני מבקש להציג בפניך. אין לי שום עניין לחְוֹות תקלות תקשורת בקווי השידור שלנו בעת פיקוד אישי שלי באירוע כל כך מורכב ומסובך , וגם יוּקרתי ויָקָר וממושך מבלי יכולת להתגבר עליהן", אמרתי והוספתי, "גם במונדיאל האחרון בארגנטינה 1978 מיסדנו משרד הפקה ותקשורת במרכז השידורים הבינלאומי בבואנוס איירס". הזכרתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, והמשכתי, "גם אלכס גלעדי הקים משרד הפקה, שידורים ותקשורת כבר בימי אולימפיאדת מונטריאול 1976. אני שב וחוזר ואומר לך בכל האחריות כמפיק ומנהל מבצע שידורי ספרד 1982, כי דרך ומהות עבודת המשרד והטכנאים הצמודים אליו מהווה את  פוליסת הביטוח של ההפקה והשידורים מספרד. זאת הפקה בסדר גודל בינלאומי ממושכת מאוד, יוקרתית, ובעלת פוטנציאל צפייה ו- Rating , וגם רחוקה מהארץ , ולכן דרושה לה פוליסת ביטוח בדמותו של מיסוד משרד הפקה, שידורים, ותקשורת ב- IBC במדריד סמוך למקום התרחשות קרבות השידור. אי אפשר לפקד ולנהל קרבות שידור בשלט רחוק. עליך להיות נוכח בשטח ולראות את תמונת הקרב מקרוב". עשיתי פאוזה קצרה. הייתה דממה בחדר. המשכתי להתבונן ביוסף "טומי" לפיד ואמרתי לו, "אדוני המנכ"ל אם תבטל את שכירתו והקמתו של המשרד ותעניש אותי בביטול השידורים מספרד אקבל את החלטתך ואתפטר מניהול שידורי הספורט. אינך יכול לנהל ולהנהיג במקום שאינך יכול לפקח ולבדוק את מערכת הניהול שלך, אך זכור שגם עליך חלה האחריוּת המקצועית הציבורית כמוני. אתה כמנכ"ל רשות השידור וכעורך הראשי שלה תישא בתוצאות כישלון השידור ותידרש להסביר לציבור כמוני מה קרה כאן". יוסף "טומי" לפיד היה המום מנחרצות דבריי. הוא לא קטע אותי, לא התערב, ולא דיבר. הוא רק התבונן בי וגם אני בו. אינני מסיר לעולם את עיניי מבן שיחי. אינני יודע מדוע. אולי זה עניין של הרגל מקטנות. הייתי כֵּן עִמוֹ. התביעות המקצועיות שלי היו דרישות אמת. מעולם לא הפרתי את ה- יושרה שלי כלפי הממונים עלי. גם לא כלפי פִּיקוּדַיי. אינני רמאי ולא אופורטוניסט. הדיווח הכֵּנֶה, ה- יושרה והאמינות, והדוגמא האישית היו נֵר לרגלי. כך חינכו אותי בקיבוץ אפיקים ובשירות הצבאי שלי ב- "גולני". הדרישות שלי מההנהלה היו מקצועיות לחלוטין. לא ביקשתי דבר למען יוקרתי האישית. מנכ"ל רשות השידור ידע זאת היטב. אני בטוח שהוא העריך זאת והוקיר את נחישותי למען הצלחתם של המשדרים מספרד 1982 למען משלם האגרה הציבורית. נאי חושב שהוא ידע בדיוק מה וכמה אנוכי שווה לו כמנווט שישדורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : ראשית חודש יוני של שנת 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד (בן 50). הוא היה מודע היטב לאחריות הגדולה שרובצת עליו כעורך ראשי של רשות השידור והכללתם של שידורי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בקיץ 1982 ניצב בפני שתי משימות סיקור טלוויזיוניות ענקיות, כיסוי מלחמת לבנון ה- 1 והפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982. הצילום המוגדל הזה מגלה ארשת פנים של מנכ"ל רשות שידור מודאג. מבטו נישא לעבר האופק. הוא ידע כבר שמלחמת לבנון הראשונה מתדפקת בשער. מבטו הטרוד מסגיר את מחשבותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1982. אנוכי בעת המו"מ עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד על היקף התקציב, תנאי ההפקה, והאמצעים הטכנולוגיים הדרושים להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (צילום משה  פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צורת ההתמודדות בוויכוח המקצועי הזה הייתה מעין מו"מ ביני לבין יוסף "טומי" לפיד של מנצח מול מנצח, או מפסיד מול מפסיד. במערכת היחסים ההיררכית הזאת בין המנכ"ל לפיקודו שהתפתחה למעין עימות, יכלו להיות שני מנצחים או שני מפסידים. לא היה כאן מו"מ של מנצח – מפסיד, או מפסיד – מנצח. יוסף "טומי" לפיד ידע את זה. הוא ידע גם שאני לא נחמד אך ידע שאינני שקרן. מנכ"ל רשות השידור כבר פתח את פיו כדי לסכם את הדיון כשלפתע הֵגיח קוֹל נוסף מכיוון בלתי צפוי. אצבע אלוהים שלחה את הקול הזה להדהד בחדר הדיונים בבניין "כלל" בירושלים. זה היה קולו של הסמנכ"ל שלמה עבדי שביקש להשמיע את דברי הקטגוריה והבֶּלַע שלוֹ באוזני מנכ"ל רשות השידור שלו ושלי. כמעשה בלעם בן בלק בן ציפור. לעולם לא אשכח את מה שקרה שָם באותן השניות במשרד האָטוּם ההוא בבניין "כלל" בירושלים. זאת הייתה סנסציה. מהפך דרמטי במונחים של מו"מ בטלוויזיה הישראלית הציבורית אודות הפקה של אירוע בינלאומי גדול וממושך דוגמת טורניר גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982.

המִשְנֶה של יוסף "טומי" לפיד הסמנכ"ל שלמה עבדי שעד אז ישב בשקט בפינת החדר ולא פצה את פיו התרומם ממקום מושבו, והתערב לפתע בצורה גסה כשהוא טוען ברוגז ובהתנשאות, "כן טומי", אמר בהתרגשות והוסיף, "יואש אלרואי דורש משרד בעלוּת של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר, מה פתאום…? אין לנו כסף לדרישות שלו. חוץ מזה אישרת לו משלחת ענקית של תשעה אנשים . מה פתאום טומי… ? אין לכך תקדים. במונדיאל ארגנטינה 1978 הם מנו בכלל רק שישה אנשים. זה עולה הון תועפות. אין לנו כסף. אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר לתוכנית ההפקה המגלומנית של יואש אלרואי ולהטסת כמות כזאת של אנשים לספרד". זאת הייתה אמפליטודה. בשפת המתמטיקה הפיסיקלית – הסטייה הגדולה ביותר לרעתי של מטוטלת שיווי המשקל. עכשיו גם סמנכ"ל רשות השידור היה נגדי.

לפתע חוללה אצבע אלוהי הטלוויזיה שינוי דרמטי. היוצרות התהפכו. חלפה שנייה אחת אולי שתיים והמנכ"ל סמוּק הפנים וגדַל הגוּף סובב את גופו ממני והעתיק את מבטו הכועס לעבר משנהו. קֶצֶב וטוֹן קוֹלוֹ הפכוּ קְרֶשֶנדוֹ, "תקשיב שלמה עבדי", אמר בהחלטיות, והוסיף : "יש להם משרד כפי שיואש אלרואי ביקש, יש להם תשעה אנשים בצֶוֶות השידורים כפי שיואש אלרואי רצה, ויש ליואש אלרואי גם את 23 השידורים הישירים מספרד כפי שהוא תּכְנֵן". מנכ"ל רשות השידור גדל הגוף וכבד המשקל קם מכיסאו, עזב את החדר, והפטיר מִנְיֵה ובַיֵה, "הפגישה הסתיימה". רגע בלתי נדלה ולא נשכח בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ידעתי עכשיו שיש לי את שידורי ספרד 1982. לא כפי שרציתי ותִּכננתי בתחילה אך הרבה יותר מכפי שרצו וחשבו לנכון מנהל הטלוויזיה החדש שהיה גם מנהל חטיבת החדשות טוביה סער, והמשנה למנכ"ל שלמה עבדי .

טקסט תמונה : חורף 1982. זהו שלמה עבדי ז"ל מי ששימש משנה למנכ"ל הרשות ושימש סמנכ"ל כספים וכוח אדם ראשי שלרשות השידור. הבוס שלו יוסף "טומי'" לפיד לא סַפָר אותו ברגע האמת ודחה את חוות דעתו המקצועית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אווירת המתח התפוגגה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה לשעבר יצחק "צחי" שמעוני התרומם מכיסאו עגום פנים. הוא היטיב להכיר את המנכ"ל "ההונגרי" הבוטה שלו ולא שבע נחת מצורת התנהלות העניינים. הוא כבר החליט להתפטר זה מכבר מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל הטלוויזיה הנוכחי החדש טוביה סער שלא העניק לי טיפת גיבוי בכל הוויכוח הארוך עם מנכ"ל רשות השידור , הרשה לעצמו עכשיו להגיח ממחבואו. פתאום גיחך ואמר ברצינות תהומית, "אתה רואה יואש אלרואי", והוסיף, "מה דאגת כל כך, סידרתי לך את כל מה שביקשת". פָארְסָה. הוא לא סידר כלום. הוא שתק במשך כל הוויכוח. הבנתי שהקשר בינו לבין הממנה שלו הוא סימביוטי. טוביה סער הפדנט והצייתן לא שכב עבורי על הגדר. הבנתי אותו. רק עתה התמנה להיות מנהל הטלוויזיה. הוא בשום אופן לא התכוון לריב את ריבי עם הבוס הגדול למרות אהדתו האישית לי ולשידורי הספורט. אך טוביה סער בכל זאת עשה משהו חשוב למען ההפקה. הוא אישר בכְתב את מה שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אישר לי בע"פ [9]. הפתיע אותי מאוד ישראל דורי שפעל היטב למען הפקת ספרד 1982 מאחורי הקלעים אך בחר לדוֹמֵם את המנוע שלו דווקא ברגע שכל כך הייתי זקוק לו. אח"כ גם הבנתי למה. כששאלתי אותו מדוע לא התערב לטובת העניין, פטר אותי בחביבות האופיינית לוֹ, "השארתי אותך לבד כדי שתתאמן". ישראל דוֹרִי (הבוס בימים ההם של יוחנן צנגן, צבי ברק, ומוטי לוי) היה פיגורה חשובה ומשפיעה במערך הניהול של רשות השידור. הוא סייע בזמנו לאלכס גלעדי ואח"כ עזר גם לי להכין את תקציב שידורי הספורט ולעצבם מן ההיבטים הפיננסיים בראשית צעדיי בניהול המורכב מאוד של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה היכן שהוא ב- 1981.

יוסף "טומי" לפיד היה איש צעיר רק בן 47 בשנת 1979 בשעה שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. איש חכם ובוטה, תוסס, דינאמי, ומלא טמפרמנט. כמו המנכ"לים האחרים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו בשרשרת בזה אחר זה, גם הוא היה מינוי פוליטי מטעם ממשלת ישראל . יוסף "טומי" לפיד נחשב לעיתונאי וותיק ומוכשר, בעל מוניטין והשפעה ב- "מעריב" מימים ימימה. הוא היה ניצול שואה ובראשית הקריירה העיתונאית שלו שימש מזכירו האישי של העורך והמייסד של העיתון "מעריב", עזריאל קרליבך. כמו מורו עזריאל קרליבך היה יוסף "טומי" לפיד רב אומן בכתיבה וניסוח. כבר נאמר כאן אלף פעמים כי יוסף "טומי" לפיד מעולם לא ניהל קודם לכן רשת שידור ציבורית – ממלכתית המונה אלפי עובדים בשתי הרשתות הציבוריות של הטלוויזיה והרדיו . יוסף "טומי" לפיד גם מעולם לא חוָוה על בשרו שום הפקת טלוויזיה בינלאומית רחבת ממדים ברמה ובהיקף מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, והכלכלה כמו שידור המשחקים האולימפיים ו/או גביעי העולם בכדורגל, המונדיאלים. הוא וִויתֵּר מיוזמתו על הפקת שידור "האֶרו – וִיזיוֹן" (Eurovision) שנקרה לו בראשית דרכו ברשות השידור. זכייתה של הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" בתחרות שירי "הארו – וויזיון" שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים ב- 31 במארס 1979 העניקה לרשות השידור את הזכות הנוספת לארח את תחרות ה- Eurovision Song Contest (הארו – וויזיון) גם באביב 1980, אך יוסף "טומי" לפיד סירַב לעשות זאת בשל מצבה הכספי הרעוע של הרשות לטענתו. על האולימפיאדה הראשונה שלו כמנכ"ל הרשות שהתקיימה במוסקבה בקיץ 1980, הטיל ראש הממשלה מנחם בגין חֶרֶם. ציוותי השידור של מחלקת הספורט נשארו בארץ ושידרו את המשחקים האולימפיים בשיטת Off Tube  מן האולפן בירושלים. המנכ"ל הבטיח אז בכתב לאלכס גלעדי כי שידורי אולימפיאדת מוסקבה מן האולפן בירושלים, אינם מהווים תקדים לעתיד, ונובעים אך ורק משיקולים פוליטיים של החרמת המשחקים ע"י מדינת ישראל [10]. כך כתב במסמך החשוב, מהחשובים ביותר שנכתבו אי פעם ע"י מנכ"ל כלשהו בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 19 ביוני 1980. זהו המסמך המקורי הבלתי נשכח שכתב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ערב פתיחת משחקי אולימפיאדת מוסקבה 80'. "כדי למנוע אי הבנות , אני רוצה להדגיש כי היעדרם של כתבינו מאולימפיאדת מוסקבה 1980 , נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה על ידי ישראל , ואיננו משמש תקדים לעתיד", התחייב יוסף "טומי" לפיד בפני אלכס גלעדי. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה שהוצאו לאור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד היה טירון טלוויזיוני חסר אז כל השכלה טכנולוגית וכלכלית בהפקת אירועי ענק. מפני זאת נשמע לוֹ המושג, "משרד טלוויזיה", כ- קונוטציה הקשורה ל- "משרד רגיל של עיתון", בו יושבים שליחיו וכותבים את מאמריהם. לכן סירב בתחילה בנוקשות רבה לשלם את הסכום היקר של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר דמי שכירות בעבור 12 מ"ר, שטח המשרד הקטנטן שלי במרכז השידורים הבינלאומי במדריד. עלות שכירת מטר רבוּע אחד עמדה על כ- 916 (תשע מאות ושישה עשר) דולר. מנכ"ל רשות השידור לא היה מוּדע לצורך החיוני של פונקציה טכנית חשובה מהסוג הזה של משרד הפקה, תקשורת ושידורים, פונקציה הממיינת ומנקזת את השידורים של עצמה, מקיימת מיתוג עצמאי של קווי השידור שלה, ועורכת בקרה מקצועית מכוונת על כל מערכת השידור המעבירה את השידורים הישירים והמוקלטים מספרד לישראל. זאת הייתה הפעם הראשונה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל להיתקל בסוג כזה של שידור שאפתני מאז החל לנהל את הרשות. אין ספק שמחירי ההפקה הגבוהים הוציאו אותו משָלְוָותּוֹ. אך אף על פי כן ולמרות השיחה הקשה באותו היום למדתי להכירו ברבות הימים. זה לא היה אישי נגדי ולא נבע מרוע לב. הוא עשה זאת מדאגה ומחמת מצוקתה הכספית של רשות השידור שעליה היה מופקד. יוסף "טומי" לפיד היה איש הגיוני ומהיר תפישה, וגם הגון וישר דרך עִמִי. הוא הֵבין בדרכו שלו למרות מתנגדיו בטלוויזיה, כי כמנכ"ל קיבל את רשות השידור לתקופת פיקדון ומשמרת בת חמש שנים , ומוטלת עליו החובה למסור אותה בבוא העֵת למחליפו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו לתפקיד. למרות הכול את מונדיאל ספרד 1982 ביקש לכסות בממדים קטנים יותר מאשר תכננתי אני, אך הבין כמוני שללא סדר ותכנון קפדני מוקדם, לא ניתן להגיע לתוצאות שידור רציניות.

רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הם גופים ציבוריים מסורבלים והיררכיים מאין כמותם. אתה נזקק לאין סוף אישורים מדרגי הניהול השונים. הביורוקרטיה הכלכלית, המסובכת, והמתישה – מעיקה . מדיניות האישורים "עובדת" פעמים רבות על סמך תקדימים, גם אם נפח המשימות העכשווי ועמן הטכנולוגיה הטלוויזיונית השתנו לבלי הכר לעומת העבר, בעיקר כשמדובר בהפקות ספורט טלוויזיוניות בינלאומיות. מטבע הדברים הן מורכבות ארוכות ויקרות, וגם יוקרתיות. היה זה לקח חשוב עבורי לקראת הבאות. אתה חייב להתכונן ביסודיות רבה לקראת המפגשים עם ההנהלה הראשית. אתה נדרש להכין כהלכה את שיעורי הבית ולוודא שגם הבוס שלך יכין את שיעורי הבית שלו. עליך היות מסוּדר ומוכשר כדי לדעת להסביר בקיצור ובצורה בהירה והגיונית כיצד אתה מתכוון להרכיב את הפּאזֶל המסובך ולנהל אותו, בכפוף לדו"ח הכספי שאתה מגיש . הכול צריך להיות מחושב מראש. אין לאַלתֵּר כאן ואין לקחת צָ'אנס מפני שאת סיכומן ותוצאותיהן של הפגישות הלא שכיחות הללו קשה מאוד לשנות אח"כ גם אם אתה  צודק ורוצה לתקן מאוחר יותר סעיף כזה או אחר. חוץ מזה לעולם אל תאמר "אי אפשר". לא היה לי אז שום ניסיון בהצגת פרזנטציה כל כך מורכבת של אירוע ספורט בינלאומי ענק בפני הדֶרֶג הניהולי הבכיר ביותר ברשות השידור. זאת הייתה פרזנטציה רוויה בהרבה מאוד פרטים תוכניים, טכנולוגיים, ולוגיסטיים. הייתי צריך להרצות בזהירות מפני שלא היה לי מספיק זמן כדי לפַרֵק ספק אחר ספק שלהם בדרך להשגת האישורים הנדרשים למיסוד הפקת ספרד 1982, ולשכנע אותם שאני צודק במהלכיי כדי שיבינו כי סוף מעשיי במחשבותיי תחילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי לנאום כמחצית השעה בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד – ושֶלוֹ להקשיב לי. אני זוכר היטב את מבטו מלא החששות. הוא באמת היה מודאג. חשבתי לעצמי במידה רבה שמה שברור ומובן לי יהיה נהיר בעל כורחו לשומעיי שהם גם מנהליי. זאת הייתה טעות מפני שהמציאות המורכבת הייתה שוֹנָה. הופתעתי להיווכח עד כמה לצמרת רשות השידור לא היה צֵל של מושג במבנה השידור הטכנולוגי והלוגיסטי של מונדיאל ספרד 1982. הם לא ידעו כיצד פועלת אופראציה שידור בינלאומית בהיקף כזה. הטרמינולוגיה של שפת השידור וזָ'רְגוֹן המונחים הטכנולוגיים של הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 בטלוויזיה הייתה זרה להם לחלוטין, בעיקר לא מוכרת לאיש שצריך לבסוף לקבל את ההחלטות הלוא הוא המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. חוסר התמצאות בסיסית במורשת הטכנולוגית של הטלוויזיה לצד אינפורמציית המחירים הגבוהים מנעו מהם בתחילה לעזור לעצמם כדי לעזור לי לגבש לוח שידורים סביר. לפעמים הרגשתי שאני צועד ימים רבים ללא סוף במין וִויָה דוֹלוֹרוֹזה כלכלית. מנסה לשכנע את ההנהלה שלי בצדקת טיעוני כאילו מדובר בעסק פרטי של משפחתי. הנתונים הכספיים הדאיגו אותם מאוד. ככל שהתארכה מַצֶגֶת דבריי המנהלים ההם הלכו ונעשו פחות רגועים. הם חשו כאִילוּ אני פוגע בקופתם המדולדלת. מנקודת מבטי היה לרשות השידור מזל גדול שבאותה העֵת ניצב בראשה יוסף "טומי" לפיד ולידו ישראל דוֹרִי. בגלל שהיה חכם מהאחרים וגם מהיר תפישה (וחֵמה) התעשת יוסף "טומי" לפיד הראשון. הוא העריך את היֶדע והכּישרון שלי ואת המאמצים הרבים שהשקעתי בתכנון הפקת שידורי המונדיאל, ונתן לי אור ירוק לצאת לדרך. יוסף "טומי" לפיד הֵבין לבסוף את גודל משימת השידור ומורכבותה, והאחריות הכבדה של מונדיאל ספרד 1982 המוטלת ראשית דבר עלי ובעקיפין גם עליו כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי.

ב- 11 באפריל 1982 יצאתי לשירות מילואים קרבי ממושך עם הגדוד שלי להגן על גבולה המזרחי הארוך של מדינת ישראל בערבה הגובֵל עם ירדן, מקיבוץ עין גדי בואכה אילת. כעבור חודש ב- 11 במאי 1982 ממש עם סיום השירות, נקרא הגדוד לפתע לעלות צפונה למחנה בן עמי ליד עכו. הצטיידנו במחסני החירום לקראת כניסה מיידית ללבנון. אך עוד באותו לילה בוטלה פקודת המלחמה, ולמחרת יום רביעי – 12 במאי 1982 השתחררנו הביתה. מצאתי רשת שידור שונה. בראשה ניצב טוביה סער יבד"ל ולא יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. בימים שנותרו עד תחילת משחקי מונדיאל ספרד 82' הייתי עסוק בחיבור וכתיבה של ספר השידור בן 100 עמודים המהווה את פקודת המבצע המסודרת של הפקת שידורי הטלוויזיה של ספרד 82', פקודת מבצע המסבירה ומסכמת בדיוק רב ובפרוטרוט את כל מהלכי ההפקה והשידור. הספר הוּפץ במאה וחמישים עותקים לכל הרפרנטים והגורמים הרבים בטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. ספר השידור הזה [13] משמש כמעין תנ"ך של הטלוויזיה על פיו יישק דבר בתקופת המשחקים. בפתחו כתבתי לכל העושים במלאכה בלשון זו : "לקורא שלום רב, מונח לפניך ספר השידור/ פקודת המבצע של שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 82'. פקודת המבצע בת כ- 100 עמודים נועדה לעשות סדר במחשבות של כולנו, כדי שנשדר על גל אחד והיא מעלה על הכתב את סיכומים ודרך הפעולה של מחלקת הספורט והטלוויזיה הישראלית באירוע המדובר אנא מימך, קרא בעיון את הפרוש לפניך, כדי להימנע מתקלות אפשריות. אין לי כל ספק שבעת העבודה בשטח יהיה לבטח קשה. כרגיל תיווצרנה בעיות קטנות כגדולות, אך הן נוצרו כדי לפתור אותן. יחד נטה כתף וברוח צוות טובה נעשה את העבודה כהלכה. כי זוהי מטרתנו, לשדר את הטוב ביותר בתנאים העומדים לרשותנו".

טקסט תמונה : זהו ה- Cover page  של ספר השידורים / פקודת המבצע בן 100 העמודים שחיברתי לקראת שידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'.  את העותק הראשון מסרתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עם הקדשתי, "יש לך עם מי לצאת לקרב – ותוצאתו איננה מוטלת בספק". השני הועבר לידיו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פקודת המבצע הטלוויזיונית שחיברתי וכתבתי לקראת טיסת המשלחת לשידורי מונדיאל ספרד 1982 הייתה יעילה ומפורטת, אך גם תמציתית. בדיוק כמו פקודות מבצע הנכתבות לקראת יציאה לקרב במלחמה אמיתית. לא ניתן לנהל מבצע שידורים טלוויזיוני ענק וממושך שכזה ברמה של מונדיאל רחוק מגבולות המדינה מבלי להגדיר במדויק את מטרות השידורים, מבלי לצַוֵות את הכוחות המתאימים בנשק השידור הראוי, מבלי לאבחן היטב את אופן ודרך הגעת הכוחות ליעד זירות ההתמודדות, מבלי לתכנן את המועדים וזמני ביצוע משימות השידור, מבלי להיעזר בלוגיסטיקה גמישה ונוחה, מבלי להכיר לפרטי פרטים את מערך התקשורת הלוויינית הבינלאומית, ומבלי למסד מערכת קשר ותקשורת צמודה ואיתנה לידי כדי לאפשר לי לנהל, לפקד, ולהוריד פקודות שיישמעו במשך 35 (שלושים וחמישה) ימים בעת ובעונה אחת בספרד הענקית ובאולפנים בירושלים.

טקסט תמונה : 7 ביוני של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. רגע ההתחלה. משרד ההפקה והשידורים שלנו ב- IBC  במדריד. זוהי מערכת השידור והתקשורת ובקרת קווי השידור שבנה המפקח הטכני מיכה לויירר (במרכז התמונה) במשרד ההפקה שלנו ב- IBC במדריד יחדיו עם עוזרו הראשי סעדיה קאראוואני (מימין). קווי שידור ה- 4W בתוך ספרד ומחוצה לה ומערכת הטלפונים הבינלאומית אִפְשֶרוּ לי לנהל כהלכה את ההפקה המורכבת בספרד 1982 וגם את מהלכי השידור בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פעלתי באקלים כמעט בלתי אפשרי. את העותק הראשון מסרתי אישית למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. למרות שהיה עסוק מאוד בעֵת ההיא הסכים לקבל את פניי. הוא היה כל כך טרוד עד שראה אפילו בהפסקות האוכל המקובלות, ארוחות הצהריים והערב שלוֹ בזבוז זמן, ודרש מעוזריו כי את האוכל יביאו לו בתוך פיתה ללשכתו. מנהל לשכתו גב' רוחמה איילון שלחה כל יום את נהגו האישי גבי אוחנה לשוּק מחנה יהודה הקרוב כדי להביא למנכ"ל בעל התיאבון הבריא שתי פיתות עמוסות בבשר, חוּמוּס, סַלָט, וצִ'יפְּס. מיטב ה- Junk food. "אפשר לאכול וגם לעבוד", התבדח עמי והוסיף לי, "אחרי שאסיים את תפקידי כמנכ"ל רשות השידור אכתוב סֶפֶר ואקרא לוֹ, "חמש שנים בפיתה". יוסף "טומי" לפיד סעד את ליבו במשך שנים בצורה לא מסודרת ולא מבוקרת. לוחות הזמנים הצפופים וצורת העבודה האינטנסיבית של ניהול רשתות שידור של הטלוויזיה והרדיו הציבוריים במשך חמש שנים כפו עליו סגנון של חֲטוֹף ואֶכוֹל. הוא פרק כל עול גסטרונומי והיה לחלוטין חסר משמעת בעניין האוכל. לכן היה נפוח, עב מותניים וכרס בטרם עֵת. הוא היה רק בן 50 ונראה מבוגר מכפי מגילו אך כריזמאטי כרגיל. קסמו האישי מעולם לא נטש אותו. הוא היה רעיונאי, קופירייטר מבריק, ורב אומן בניסוח בכתיבה ובע"פ. ועיתונאי מצוין. אדם יחיד ומיוחד, הגון וישר וגם בוטה וקשה, שבמרבית התחומים היה משכמו ומעלה מבין הסובבים אותו. מנהלת לשכתו הנאמנה גב' רוחמה איילון הייתה נוכחת כשהוספתי לו הקדשה בכתב ידי בספר ההפקה של שידורי מונדיאל ספרד 1982, "למרות כל הקשיים יש לך עם מי לצאת לקרב ותוצאותיו אינם מוטלים בספק".

ב- 1 ביוני 1982 פרסם עורך ומפיק "מבט" יאיר שטרן תדריך הנוגע למבצע שידורי ספרד 1982. בסופו של המסמך כתב כלהלן : "זכרו כי מחלקת הספורט המפיקה משדרים אלה היא חלק אינטגראלי מחטיבת החדשות ואני מאחל בשם כולנו הצלחה לאנשי הספורט בהפקת מבצע שידורים ענק זה". הייתי זקוק לברכתו.

טקסט מסמך : 1 ביוני 1982. מסמך התדריך של עורך ומפיק "מבט" יאיר שטרן לעובדי חטיבת החדשות הנוגד לשידורי מונדיאל ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. מדריד. תזכורת לתנאי ההפקה בימים ההם לפני 35 שנים : התמונה שצילמתי מתעדת לינה קבוצתית בקרב משלחת רשות השידור הישראלית. השדר יורם ארבל (מימין) ומפקח התקשורת מיכה לויירר חולקים חדר משותף במלון “CONVENCION“ במדריד. הלינה הקבוצתית במבצעי שידור בינלאומיים ממושכים הייתה המצאה ישראלית שנועדה לחסוך כסף לקופת הרשות. שום רשת טלוויזיה בעולם אינה נוהגת להלין את עובדיה בזוגות במבצע שידורים כה ממושך חוץ מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. עבודת ההפקה והשידור בחו"ל איננה שירות מילואים וגם לא חיי קומונה בקיבוץ. מספיק שאחד מבני הזוג נוֹחֵר בלילה או מעשֵן כדי להפוך את חייו של השני לבלתי נסבלים. הערה : מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נענה להפצרתי והפסיק את הנוהג הנפסד הזה של "לינה בזוגות" במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. התיעוד נשמר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טוביה סער ויוסף "טומי" לפיד ידעו היטב מה וכמה אני שווה עבורם בשנים ההן כששניהם ניהלו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור.

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לפונים אליי : להלן, מבט נוסף קצר על האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. ביקרתי כעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במאות אצטדיוני ספורט בתבל בין השנים 1976 ל- 2002. אדריכלי אולימפיאדת ברלין 1936 הניחו את המורשת גם בכיסוי הטלוויזיה הראשוני והרדיו של התחרויות האולימפיות.

ב- 1930 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) כי האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש תיערך ב- 1936 בברלין ואשרר אותה שוב ב- 1931 (האולימפיאדה ה- 10 ב- 1932 התקיימה בלוס אנג'לס). בין 1930 ל- 1936 התחוללו שינויים פוליטיים וכלכליים דרמטיים בגרמניה. עד ינואר 1933 משל בגרמניה הנשיא פאול פון הינדנבורג. פון הינדנבורג הודיע ב- 1932 לשני אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת ברלין 1936 ד"ר תיאודור ליוואלד וד"ר קארל דים כי הממשלה הענייה של גרמניה לא תוכל לסייע להם בממון, וכי עליהם להיעזר בתרומות מכל שורות העם. בינואר 1933 התמנה אדולף היטלר לקנצלר ושינה כמעט בהינף יד את כלכלת גרמניה ואת הפוליטיקה שלה. בגרמניה הרודנית תחת שלטונו של אדולף היטלר התרחש נס כלכלי מהיר מדהים. גרמניה החלה לממש את הפוטנציאל הכלכלי העצום שלה. בניגוד לדעתו של הנשיא הישיש פאול פון הינדנבורג הודיע הקנצלר החדש אדולף היטלר שהפך לפיהרר כל יכול ל- קארל דים ותיאודור ליוואלד כי המדינה תסייע להם בהיקף עצום של כ- 70000000 (שבעים מיליון) מרק כדי להרים את הפרויקט האולימפי היוקרתי וכי הוא כמובן ידרוש תמורה פוליטית עתידית, בדימוי וחומר, מהוועדה המארגנת האולימפית לטובת התעצמותה של גרמניה. הפיהרר אדולף היטלר ושר התעמולה שלו בממשלה הנאצית ד"ר יוזף גבלס הקציבו לבימאית הקולנוע הגרמנייה רבת המוניטין ויקירת השלטון הנאצי לני ריפנשטאהל תקציב של 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) מרק ושכר אישי של חצי מיליון מרק תמורת תיעוד אולימפיאדת ברלין 1936. לני ריפנשטאהל תיעדה את התחרויות האולימפיות של ברלין 1936 באמצעות 45 (ארבעים וחמישה) צלמים שצילמו במצלמות 35 מ"מ, וצוות הפקה שמנה 250 (מאתיים וחמישים) אנשים. הצוות הגדול צילם יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. לני ריפנשטאהל ערכה את הסרט לו קראה "OLYMPIA" בן ארבע שעות במשך שנה וחצי מחודש ספטמבר של 1936 ועד חודש אפריל של שנת 1938. הסרט התיעודי המעניין הזה "אולימפיה" חולק לשני חלקים "פסטיבל העמים" ו- "פסטיבל היופי", והוקרן כהצגת גאלה בברלין ב- 20 באפריל 1938 יום הולדתו ה- 49 של אדולף היטלר. אדולף היטלר הרעיף שבחים רבים על הקולנוענית  לני ריפנשטאהל. גם עולם הקולנוע כולו באירופה וארה"ב ראה בהפקת "אולימפיה" יצירה קולנועית למופת.

טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 1936. הבימאית הגרמנייה לני ריפנשטאהל ממשיכה במסעה התיעודי המרשים ובדרך הופכת את הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר לבן אלים. (Olympiazeitung 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (במרכז) בעת ביצוע שוט צילום "דולי" על עגלה תוך כדי תנועה. הצלם הוא וולטר פרנטץ (Walter Frentz) אחד מצלמי הקולנוע הגרמניים הטובים ביותר בעת ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות Olympiazeitung 1936).

טקסט תמונה : 1934. כנס המפלגה הנאצית בראשות הקנצלר אדולף היטלר בעיר נירנברג ב- באוואריה. בימאית הקולנוע לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (בתחתית התמונה חובשת כובע לבן עם סרט) מתעדת את הכנס ומביימת את הסרט הדוקומנטארי "ניצחון הרצון" (TRIUMPH OF THE WILL) בו הפכה את אדולף היטלר לבן אלים.

טקסט תמונה : נירנברג – באוואריה 1934. בימאית הקולנוע לני ריפנשטאהל (מימין) עם אדולף היטלר בעת הפקת הסרט הדוקומנטארי שמתעד את כנס המפלגה הנאצית בנירנברג. מלאכת התיעוד הקולנועית של לני ריפנשטאהל נעשתה באמצעות 25 צלמים. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות ZDF).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. צילום ממטוס קל חושף את האצטדיון האולימפי (100000 מקומות ישיבה) והבריכה האולימפית (20000 מקומות ישיבה) ניצבים במוקד הקומפלקס הספורטיבי. משמאל למעלה בקצה התמונה רואים את הכניסה המלכותית לקומפלקס האולימפי. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות Olympiazeitung 1936).

טקסט תמונה  : אולימפיאדת ברלין 1936. מראה ארכיטקטוני של האִצטדיון האולימפי המרכזי המכיל 000 100 (מאה אלף) מקומות ישיבה. תכנן אותו האדריכל אלברט שפאר. ממול נראה יציע העיתונות הבינלאומית המרווח. 1500 עיתונאים מכל רחבי העולם סיקרו את אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר ביקש מהאדריכל הראשי שלו אלברט שפאר (Albert Speer) לבנות אצטדיון ענק שתכולתו 400000 (ארבע מאות אלף) צופים. אדולף היטלר רצה שגרמניה תהיה המארחת הבלעדית של כל האולימפיאדות שייערכו לאחר אולימפיאדת טוקיו 1940. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מראה ארכיטקטוני יפהפה של בריכת השחייה האולימפית ומגדל הקפיצות למים. 20000 (עשרים אלף) צופים גדשו את היציעים מידי יום בעת התחרויות האולימפיות. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אצטדיון ההתעמלות. האדריכל וורנר מארץ' (Werner March) העניק לו מראה של אמפיתיאטרון פתוח. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אצטדיון ההתעמלות בעל צורת אמפיתיאטרון כפי שהיה מקובל ביוון הקלאסית. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו שר הספורט (Reich Sport Fuhrer) הגרמני בתקופת הרייך ה- 3, האנס פון טשאמר אונד אוסטן. הביצועיסט הראשי של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר בענייני הספורט של המדינה ונשיא הוועד האולימפי הגרמני. הוא היה הבוס הראשי של הוועדה המארגנת הגרמנית של בראשות ד"ר קארל דים וד"ר תיאודור ליוואלד הציבה סטנדרטים חדשים של ארגון, ניהול, והפקה. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה  מימין : ברנאהרד רוסט שר החינוך והמדע בממשלת הרייך ה- 3 שהיה גם האחראי על קידום העם, ניצב בראש ההיררכיה הארגונית לצדו של שר הספורט ואחראי בפני הפיהרר אדולף היטלר על הביצוע הארגוני של שתי האולימפיאדות הגרמניות ב- 1936, אולימפיאדת החורף בגארמיש – פארטנקירשן ואולימפיאדת הקיץ בברלין. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : זהו הארכיטקט הגרמני וורנר מארץ' (Werner March) מתכנן הקומפלקס האולימפי של משחקי ברלין 1936. (מתוך התיעוד הגרמני, Olympia 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אגף של האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. מאסיבי, ענק, ומשוכלל. תכולתו 105000 (מאה וחמישה אלף) צופים. את האצטדיון תכנן משרד האדריכלים של וורנר מארץ' (Werner March). (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הכניסה המפוארת והמלכותית לקומפלקס האולימפי המפואר בברלין. מבקרים ואורחים רבים מחו"ל ראו בנוף האולימפי הזה ארכיטקטורה מגלומנית, שנועדה להאדיר את שמה הבינלאומי של גרמניה כמעצמה כלכלית החזקה בעולם. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) ואחת מצוותי הצילום שלה בעת תיעוד האירועים האולימפיים המתקיימים באצטדיון המרכזי בברלין. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : 1928. מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני ד"ר קארל דים (משמאל) ונשיא הוועד האולימפי הגרמני ד"ר תיאודור ליוואלד (במרכז) יחדיו עם קצין הצבא הגרמני ווילהלם פון לינדאיינר (מימין) הם האנשים שעומדים בראש המשלחת הספורטיבית הגרמנית לאולימפיאדת אמשטרדאם 1928. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. זהו הגרמני ד"ר תיאודור ליוואלד (Dr. Theodor Lewald ,1947 – 1860) נשיא הוועדה המארגנת האולימפית הגרמנית, מי שחולל יחדיו עם ד"ר קארל דים מהפכה ארגונית, תכנית, וטכנולוגית בניהול והפקת המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. זהו הגרמני ד"ר קארל דים (Dr. Carl Diem , 1962 – 1882) יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי אולימפיאדת ברלין 1936. יחדיו עם תיאודור ליוואלד חולל מהפכה ארגונית, תכנית, וטכנולוגית בניהול והפקת המשחקים האולימפיים של ברלין 1936.(OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. פועל גרמני חוצב ארבע פעמים ומנציח את תהילתו האולימפית של ג'סי אואנס על קיר האצטדיון כאלוף אולימפי בריצות 100 מ' ו- 200  מ', בקפיצה לרוחק, וב- מירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. (OLYMPIAZEITUNG 1936).

טקסט תמונה : 1937. האצן האמריקני ג'סי אואנס אומנם זכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 1936 וחזר למולדתו בתום המשחקים כשהוא עטור תהילה אולימפית חסרת תקדים. הממסד האמריקני הפנה לו עורף בשל צבע עורו. כדי להוציא את מחייתו ומחיית משפחתו הפך לאָצָן מקצוען בקרקס שמתחרה נגד סוסים וכלבים. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני).  

טקסט תמונה : הלוגו הרשמי של אולימפיאדת ברלין 1936. ספורטאי גרמני בלונדיני בהיר עור ותכול עיניים יחדיו עם מרכבת הסוסים ברומו של שער ברנדנבורג בברלין, מסמל את עליונות האומה הגרמנית ואת עליונות הגזע הארי. (באדיבות IOC). 

טקסט תמונה : הלוגו של אולימפיאדת לונדון 1948. (באדיבות IOC). 

טקסט תמונה : 29 ביולי 1948. אצטדיון "וומבליי" המלכותי בלונדון. טקס הפתיחה המרשים של אולימפיאדת לונדון 1948 (האולימפיאדה ה- 14 במניין הזמן החדש והראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה). האָצָן הבריטי ג'ון מארק נושא את הלפיד האולימפי. ברקע מתנוססת אל על סיסמתו האולימפית של מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין בה טמון הרעיון המרכזי שקובע כי ההשתתפות במשחקים האולימפיים חשובה מהניצחון בתחרויות. (באדיבות IOC).

מוסד הפרשנות בטלוויזיה. 

תשובה לפונים אלי : הסבר, פרשנות, וניתוח תנועתם המורכבת וביצועי העַל של אתלטים, שחיינים, ומתעמלים בתחרויות ספורט אולימפיות המוקרנות בטלוויזיה – הם חיוניים. הם כורח המציאות (!). תרומתם הטלוויזיונית בת שנים של פרשני ספורט ברמתם של יוסף "יוז'ו" טלקי, ד"ר גלעד וויינגרטן, ד"ר מולי שפירא, ז'קי ווישיניה, אבי רצון, ואריה מליניאק סייעה לצופים להבין את את המתחולל בזירות הספורט מאחורי הקלעים של השגת התוצאות העליונות של הספורטאים והספורטאיות השונים. מרבית הציבור בכל העולם המרותק לשידורי ספורט בטלוויזיה איננו עֵר ולא מבין את הכלת חוקי הדינמיקה המכנית של המדען הבריטי אייזיק ניוטון על קואורדינציית כל התנועות בחיינו, לא רק בתחומי הספורט לגווניו הרבים. מרבית הציבור איננו בקי במדעי המתמטיקה והפיזיקה אפילו לא ברמה הכי בסיסית שלהם. רוב האנשים אינם יודעים להסביר לעצמם מדוע הם עפים קדימה במושב מכוניתם ברגע שהנהג שלהם בולם לפתע את הרכב נוכח הרמזור שהפך מצהוב לאדום, ולמה כשאנוכי שותה קפה בניחותא באוטו של החבר הנהג שלי אני לפתע עף לאחור וכל הקפה נשפך על הבגדים שלי לאחר שהוא מזנק בעצבנות קדימה ממצב של עצירה מוחלטת ברמזור האדום. בכיתה ח' זרקתי כדור הוקי למרחק של 80 מ', פי שניים רחוק יותר מבני כיתתי מפני שהבנתי כי היד היא הפונקציה הגופנית האחרונה המפעילה כוח על הכדור במכלול סך הכוח המופעל על הכדור ותחילתו ברגליים. דן שילון שדר הספורט מס' אחד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז שידר ישיר חלק מתחרויות ההתעמלות במינכן 72' ללא פרשן, לרבות תיאוריו את ביצועיה הווירטואוזיים של המתעמלת הסובייטית בת ה- 17 אולגה קורבוט שחלקם גבלו בסכנת חיים של ממש אך מבלי לנתח את דרגת הקושי שלהם. פשוט לא היה לו צל של מושג בתחום. לצד היעדרותו של פרשן תנועתי לידו, הייתה חסרה אינפורמציה עיתונאית שתספר בראשי פרקים קצרים לא רק אודות כישרונה הגופני המזהיר והרב תכליתי של אולגה קורבוט אלא תחשוף גם את מבנה אישיותה ויכולתה המנטאלית של המתעמלת הצעירה לדבוק במשימות ביצוע תנועתיות כל כך מורכבות ומסובכות שהטיל אליה מאמנה רונאלד קניש. ב- 1973 הפיקה רשת הטלוויזיה הבריטית המסחרית ITV סרט תיעודי בשם "OLGA" ושם הוברר איזה כמות עצומה חסרת תקדים של חזרות, תרגולים, ו- אימונים נדרשה אולגה קורבוט לחוות ולעבור במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת 10 בדרכה לפסגה האולימפית במשחקי מינכן 1972. דן שילון לא מילא את משימת השידור שלו כפי שנדרשת משדר אולימפי. אותו הדבר אמור לגבי השחיין האמריקני מארק ספיץ מי שזכה באולימפיאדת מינכן 72' ב- 7 (שבע) מדליות זהב. דן שילון המפיק והמתכנן של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972 הוביל גם מהאולפן ב- IBC במינכן Lead in לעבר שידוריו הישירים של נסים קיוויתי מהבריכה האולימפית. "…עכשיו אנחנו עוברים אל השדר נסים קיוויתי ואל מארק שפיצי כפי שהילדים מכנים אותו…", שידר למאזיניו בישראל מבוא ילדותי, מבלי לספר להם כי מארק ספיץ הקיף באימוני השחייה שלו את כדור הארץ מאז היותו ילד בן 6, מרחק של 40000 (ארבעים אלף) ק"מ, בטרם התייצב שבע פעמים על הפודיום הראשי בגיל 22 במשחקים האולימפיים של מינכן 72'. וגם מבלי לדון בכישרונו, במאמניו, והסתגלותו למערכת אימונים ממושכת בת שנים ארוכות ו- לחצנית. מארק ספיץ לא היה בר מזל. תרכובת של כישרון ייחודי יחדיו עם הרבה עבודה קשה הניבו את הישגי העל, את שיאי העולם שלו, בימים ההם של שנת 1972. פרשן הכדורסל אריה מליניאק הסביר פעם לשדר המוביל שלו רמי ווייץ משהו אודות סיטואציית משחק הגנה פגיעה ו- לקויה בה האמריקני של הפועל ירושלים טרנס מוריס (2.06 מ') נקלע אליה שוב ושוב בעל כורחו ושלא באשמתו. כולם ראו זאת אולם לא הבינו את מהותה ומדוע היא מתרחשת עוד פעם ועוד פעם, עד שהפרשן אריה מליניאק פתח את המיקרופון שלו וניתח והסביר אותה לקהלו ב- 10 (עשר מילים).

חלק מסוים מאוד מהפוסטים המתפרסמים ב- בלוג yoashtvblog/co.il נועד להגן על אגפיי.

התערבות שמעון מזרחי בנישולו + עמדת השידור האבודה בצ'כוסלובקיה וברה"מ……אהרון ווייסברג, אביב לביא, עמנואל רוזן וכו'……מיסוד עמדות שידור לאורחים על פי אמנת EBU ו- OIRT…אריה מליניאק שקרן….תגיד לי מה אתה עושה צחוק…..היכן זה התרחש בדיוק….. + תצלום הענקת שירות שלנו ל- RAI ביד אליהו + מארח נסים קיוויתי….. + איש קול צמוד סעדיה קאראוואני….האם ערוץ הספורט מס 55 בכבלים ערך בדיקה וסקר כלשהם בנחיצות פרשניו בריו 2016…..?

ב- 14 באפריל 2007 פרסם העיתונאי מר אהרון ווייסברג באתר Ynet כתבה רצופה פרטים לא נכונים שכותרתה הייתה "כאן תמו שידורינו. לילה טוב מירושלים" . בכתבה הזאת ריאיין מר אהרון ווייסברג את פרשן הכדורסל בעבר שלי אריה מליניאק (וגם את משה גרטל) בה נמסרו לו עובדות לא נכונות (בלשון המעטה) הנוגעות להנהגתי את שידורי הספורט בתקופה שבין 1980 ל- 2002 . ברור שהעיתונאי הנכבד הזה שקוראים לו אהרון ווייסברג לא ראה לנכון לפנות אלי כדי לאשר ו/או לאַמֵת ו/או לדחות את העובדות – בדותות האלה ששיגרו אליו אריה מליניאק ומשה גרטל , ו/או לפחות להעניק לי הזדמנות הוגנת ללמד על עצמי כתב סנגוריה על מנת להתגונן בפני אותו כתב האישום המופרך. ברור שהוא לא פנה אלי כדי שלא אקלקל את המאמר הפריך הזה. חלפו שבע שנים מאז התפרסמו בפרהסיה עדויות הנֶפֶל הללו והפכו לכל מיני שמועות שאין להן שום אחיזה במציאות, שום דבר איננו אמת, אך אין זה אומר שחַל עליהן חוק ההתיישנות.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. מר אהרון ווייסברג מפרסם את הכתבה שלו "כאן תמו שידורנו . לילה טוב מירושלים" באתר האינטרנט Ynet ובו כתב אישום מופרך נגדי, רווי עובדות לא נכונות בלשון המעטה, מבלי לבקש את תגובתי ומבלי להעניק לי אפשרות בסיסית ללמד סנגוריה על עצמי. (באדיבות Ynet).

"עשינו טלוויזיה מכלום", מספר אריה מליניאק למר אהרון ווייסברג ומוסיף, "פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברה"מ או צ'כוסלובקיה , עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם, וחושך. יש לנו עמדה וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח הדואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך". מה אתה אומר אריה מליניאק, אתה ויורם ארבל, שניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…??? מה אתה שח אריה מליניאק אתה ויורם ארבל שידרתם מעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או ב- צ'כוסלובקיה…??? 

יש להבהיר כאן היטב את העובדה הבאה : באותן השנים שבין הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים על ידי את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה בברטיסלאבה ופראג ב- צ'כוסלובקיה במאי / יוני 1981 (אם היה באותה אליפות אירופה בכדורסל 1981 שנערכה בשלוש ערים צ'כוסלובקיות ידועות (ולא עיירות נידחות), האווירוב, ברטיסלבה, ופראג, הרי שלא שהה שם מטעמי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל סירב להטיס אותו לצ'כוסלובקיה וטען בפניי כמנווט השידורים שלו כי אפשר לשדר כדורסל וכדורגל, ואגב גם א"ק ללא פרשן) – לבין הפקת שידור הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישיר ממוסקבה על ידי בינואר 1989 צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א (אנוכי הייתי במוסקבה וניהלתי משם את מבצע השידור הישיר ההוא, ואת אריה מליניאק כלל לא לקחתי עמי) – לא שידרנו כלל מצ'כוסלובקיה וגם לא מברה"מ . אולי יואיל מר אריה מליניאק לומר לי סוף סוף על איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או ב- צ'כוסלובקיה הוא מדבר ואולי יואיל להסגיר את התאריך המדויק של האירוע שבו הגיע שליח דואר רבע שעה לפני תחילת המשחק ולבסוף הוא ו- יורם ארבל הצליחו איך שהוא להרים את השידור הישיר. אריה מליניאק איננו דובר אמת. אריה מליניאק משקר.

ועוד דבר : ל- הפקות השידורים הישירים של משחקי הכדורסל והכדורגל באירופה על ידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והזמנה בכתב ביני לבין רשתות הטלוויזיה האירופיות המארחות אותי הנוגעת לאמצעים הטכנולוגיים של עמדות שידור וקווי שידור 4W לרבות התקנת חובה של טלפון בינלאומי בעמדת השידור (כגיבוי ל- 4W וצורך תיאומי הפקה) – היו כללים ברורים : קו השידור ה- 4W בין עמדת השידור בחו"ל לבין ה- Mater Control בירושלים הוזמן והותקן תמיד בעמדת השידור כשעה וחצי (כמקדם ביטחון של ההפקה) לפני ה- Tip off ו/או ה- Kick off. התמונה הלוויינית לעומת זאת ולא חשוב על איזה לוויין הוזמנה רק 10 (עשר) דקות לפני שריקת הפתיחה למשחקים המשודרים ישיר ארצה בשל העלות הכספית הגדולה של כל שימוש שלנו ב- Transponder הטלוויזיוני הלווייני בעבור 10 הדקות הראשונות של השימוש בלוויין שילמתי כ- 1500 (אלף וחמש מאות) דולר. בעבור כל דקה נוספת עמדה העלות על כ- 45 (ארבעים וחמישה) דולר .העבודה שלי עם עשרות רשתות הטלוויזיה של EBU (מערב אירופה) ו- OIRT (מזרח אירופה) נשענה על Reciprocity , אמון , כבוד , ומקצועניות של שני הצדדים. שלי ושלהם. ההזמנות של התקנת עמדת שידור בהיכלי הכדורסל ואצטדיוני הכדורגל באירופה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נעשתה ישירות ביני לבין ה- Host broadcaster . ה- Booking של זמן הלוויין והתקנת קווי ה- 4W נעשה בקפידה ע"י קצין התקשורת ללוויינים שלנו זאב שטוקהיים ז"ל (ואחריו יבד"ל שמואל כהן) עם אנשי "בזק" גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומי , אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל עמק האלה, ונחמן אלון ז"ל איש RTI . מעולם לא קרה שה- Host broadcasters של EBU ו- OIRT יפשלו. ו/או שאנחנו נפשל כשאירחנו אותם בזמנו בהיכל הספורט ביד אליהו. צריך להבין שהתקנת טלפון בינלאומי בעמדות השידור שלנו בחו"ל נועד לא רק לשמש גיבוי לקו השידור הראשי ה- 4W במקרה של תקלה אלא גם לצורך שיחות תיאומי ההפקה בין ירושלים ליעד השידור בחו"ל. במידה וקו השידור ה- 4W לא פעל מייד יכולנו להמשיך את התקשורת בינינו (בין ירושלים לבין עמדת השידור בחו"ל) לצורך קידום מהלכי ההפקה באמצעות הטלפון הבינלאומי וכל זאת עד שקו ה- 4W יתחיל לעבוד.

טקסט תמונה : 28 בינואר 1981. בריסל בירת בלגיה. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בריסל בירת בלגיה שהוזמנה על ידי מה- Host broadcaster הבלגי הלא היא רשת הטלוויזיה RTBF. עמדת השידור כוללת את קופסת השידור ואת קו השידור ה- 4W (מימין) ואת מוניטור הטלוויזיה משמאל. השלטון הסובייטי הקומוניסטי בראשותו של נשיא ברה"מ ליאוניד ברז'נייב איננו מתיר לקבוצת צסק"א מוסקבה לשחק בתל אביב ואיננו מסכים לארח את מכבי ת"א במוסקבה. מכבי ת"א נדרשת לנהל מאבק כפול נגד אלופת ברה"מ במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית, "רויאל 4". איש ה- FIBA הבלגי ליאון וואנדל מארגן את המפגש הכפול נגד צסק"א מוסקבה בבריסל. אני ממנה את יורם ארבל (מימין) לשדר ישיר את שני המשחקים בבריסל. משמאל, זהו המפיק ועוזר השדר שלו אמנון ברקאי. (התמונה באדיבות RTBF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות, מכבי ת"א מנצחת את סקוויב קאנטו 87 : 86. שלוש תמונות הבאות מתעדות את תפעול עמדת השידור המאובזרת שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו ואת אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית RAI בעמדת שידור משלו וסמוכה לעמדת השידור שלנו בהיכל יד אליהו. זיהוי משמאל לימין : ה- Floor manager של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דני גור אריה ז"ל, אנוכי, והשדר יורם ארבל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות מכבי ת"א – סקוויב קאנטו 86:87. שלוש תמונות האלה מתעדות את תפעול עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו ואת אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית RAI. זיהוי משמאל לימין : המפיק האיטלקי, השדר האיטלקי, נסים קיוויתי (איש הסיוע מטעמי שנועד להדריך את הצוות האיטלקי באותו הערב ההוא), והשדר יורם ארבל. האירוח הטלוויזיוני של צוותי השידור הזרים ע"י ה- Host broadcaster התבצע תחת נהלים וכללים ברורים ו- מוקפדים על פי אמנת ה- EBU איגוד השידור האירופי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות מכבי ת"א מנצחת את סקוויב קאנטו 86:87 שלוש תמונות הבאות מתעדות את סטנדרט תפעול עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, וגם את אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית RAI בעמדת שידור נפרדת שמיסדנו עבורם וסמוכה לעמדת השידור שלנו בהיכל ביד אליהו. זיהוי משמאל לימין : השדר האיטלקי של RAI, נסים קיוויתי בעמדת סיוע לצוות האיטלקי, שני אנשי הקול סעדיה קאראוואני ומשה אלוני האחראיים בין היתר על חיבור קו השידור ה- 4W האיטלקי לקופסת השידור ושיגורו לרומא (כשעה וחצי בטרם שריקת הפתיחה), המאמן האיטלקי (בפרופיל), ויעקב שאלתיאל ז"ל מי שהיה מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי" מגדיר את מהות היחסים הטלוויזיוניים הממושכים בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. "Tell it like it is", הסלוגן של שדר הטלוויזיה רב המוניטין האווארד קוסל (Howard Cosell) איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א לא היווה עבורי מעולם יותר מאינטרס שידור משגשג. שרשרת הפיקוד שלי ברשות השידור בראשות המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה ואנוכי, ראינו ביו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ובדייוויד פדרמן פרטנרים קשוחים בעת ה- מו"מ הרבים שניהלנו עמם אולם ידענו שאנחנו נפגשים עם שני אישים ישרים, הגונים, ומהימנים.   

אריה מֶקֶל ויוסף בר-אל בהשראת סמנכ"ל הכספים מוטי לוי סירבו מכל וכל להצעתי לשלם 750000 (שבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר לחוזה בן שלוש שנים לאיגוד. זה נראה להם יקר מידי. מכיוון שהייתה קיימת כבר אופציית ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר כתחליף לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החליט איגוד הכדורסל להעביר את כל כובד משקלו לזירת טלוויזיה אחרת, צעירה ונמרצת, שונה בטכנולוגיה שלה, ובעלת "אוויר" בלתי מוגבל בדמותו של ערוץ 5 (הספורט) בטלוויזיה בכבלים. ערוץ 5 חתם חוזה לשלוש שנים עם איגוד הכדורסל . זה היה הפסד זכויות השידורים הראשון ובלתי מחויב המציאוּת של ענף ספורט רלוואנטי למשלם האגרה שסִימֵן את תחילתה של שרשרת תבוסות נוספות וכואבות בשנים הבאות של רשות השידור לערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי. ב- 1992 נותרה הטלוויזיה הישראלית בתחום שידורי הכדורסל רק עם משחקי מכבי ת"א באירופה. זה היה מעט מידי וגם לא צודק מבחינה ציבורית . עו"ד שמעון מזרחי הגן על מכבי ת"א שלוֹ בחֵירוף נפש. הערכתי אותו כמנהיג ספורט אמיתי וערכי אולי הטוב בישראל . קשקשנים (לא מעטים) בתקשורת ניסו לחבר אותי בעל כורחי לעגלת מכבי ת"א כאילו יש לי כמנהיג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית איזה אִינְטֶרֶס אישי חשאי בשידור משחקיו של עו"ד שמעון מזרחי בערוץ שלי. דברי הֶבֶל. אינטרס השידור היחיד שהנחה אותי היה הצטיינות הקבוצה והישגיה בארץ ובאירופה. אינטרס השידור היה משותף למכבי ת"א ולרשות השידור אך הדרך המובילה אליו הייתה שונה בתכלית והביאה לא אחת למחלוקות והתנגשויות. רבים מאלה שלא נשאו מעולם בשום אחריות בשום תחום ולא היו מודעים למערכת היחסים המקצועית בינינו, דאגו להפיץ רכילויות מרושעות. הם לא הזיזו לי וגם לא אנשי ציבור שונים שניסו לבחוש בקלחת מפני שלא הייתי חייב להם דבר. הייתי חייב דו"ח למצפּוּני בלבד ולשולחיי – לבּוֹסים שלי.

טקסט מסמך :  גזר עיתונות משנות ה- 80  של המאה הקודמת שנשמר ונכתב ע"י העיתונאים אבי מורגנשטרן ופיני איתן. בגזר העיתונות הנ"ל אנוכי מחווה את דעתי אודות ח"כ פנחס גולשטיין, שר החינוך יצחק נבון, יו"ר הפועל ת"א אברהם פלדה, ויו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי. הקשרים עם כולם היה על בסיס מקצועי ולחלוטין לא אישי. כמנהיג – עיתונאי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ועורכם הראשי לא הייתי חייב  לאיש מהם דבר, אלא למצפוני, למסך, ולבוסים שלי. זה סדר הדברים. שמעון מזרחי ואנוכי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור צעדנו יחדיו שלובי זרוע אך בד בבד ניצבנו משני עברי המתרס. הוא ייצג את האינטרסים של מכבי ת"א ואנוכי את אלה של מוסד השידור בו עבדתי.  

עו"ד שמעון מזרחי ואנוכי היינו חלוקים בדעתנו מעת לעת על נושא מסוים מתוך אלה שנוגעים לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמכבי ת"א. לא היססתי להביע את דעתי בפניו במלוא חריפותה. ב- 12 באוקטובר 1984 שיגרתי לו מכתב שלא נעם לו ועותק סמוי ממנו הטסתי לשמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי. המכתב ההוא שלי שנשלח לשמעון מזרחי לימד כתב סנגוריה על האורח שלי באולפן הספורט של התוכנית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", מאמן הכדורסל והפרשן שלי אריה מליניאק. כעבור שמונה עשר יום קיבלתי את תשובתו הבוטה האישית על הנייר הרשמי וגם המהודר של מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א. את המסמך המחוּצָף שכתב לי מעטרים שני טורים חשבוניים יורדים העוסקים במתמטיקה כמו "טור חשבוני עולה" של זכיות הקבוצה באליפויות המדינה ובגביעי המדינה. הסטטיסטיקה המופיעה על נייר המכתבים מרשימה. אך לא תוכנו. זהו מכתב אישי כּוֹעֵס, מריר, וחריף ששיגר לי במחשבה קרה. הוא ידע היטב מי אני, מה פועלי בטלוויזיה, ומשקלי ומורשתי ברשות השידור. אף על פי כן לא היסס להכתיב למזכירתו את הטקסט הבא. מכיוון שחלפו כבר יותר משלושים ושתיים שנים חַל על המסמך חוֹק ההתיישנות. אני חושף את המסמך בפומבי במלואו בפעם הראשונה [15]. מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אלי נפתח ללא ברכת שלום. הוא דאג לאינטרסים שלו ואני לשלי. לא הייתי חייב דבר למכבי ת"א אלא לצַו מצפוני, לרשות השידור, ולבוסים שלי.

טקסט מסמך (1) : 30 באוקטובר 1984 . מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי  אלי הנוגע ליחסים ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למועדון הכדורסל של מכבי ת"א . (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 30 באוקטובר 1984. מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי  אלי הנוגע ליחסי ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת"א. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכבוד

מר יואש אלרואי                 אישי                                                              30 באוקטובר 1984

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ת.ד. 7139 רוממה  –  ירושלים

א.נ.

הנדון  :  מכתבך מ – 12.10.1984

רבות שקלתי באם מכתבך בנדון זכאי למענה מצדי , אולם הואיל והוא נכתב על נייר של רשות השידור , ואף שוגר מטעמה, והואיל וגוף זה הינו חלק ממוסדות המדינה אותה אני מכבד, הרייני מתייחס למכתבך .

איני יודע היאך הרהבת עוז לעצמך להשתמש בביטויים כגון אלו המופיעים במכתבך , ובוודאי שלא אתה הוא זה שתלמדני דרך – ארץ וצורת דיבור. לי מאליו ברור כי כל האמור במכתבך הינו בבחינת ניסיון התגוננות כושל, ומעורר בוז ולעג, ותמוה עד היכן מגיעה דרגת ההיתממות שלך . מעניין בפני מי מצאת לנכון להקרין שנית את אותו קטע מהמשחק ששודר- בפני אלה שערכו אותו ושמצאו לנכון להקרינו, כולל אותו חלק בו רואיין מאמן הפועל רמת גן, ונתתם לו במה חופשית להכפיש, לזרוק בוץ ולהטיל אשם בכולי עלמא פרט לעצמו ולמקורבים אליו.

מעניין מה הייתה חוות דעתו של יועצכם המשפטי באם חלק זה של השידור היה מובא לידיעתו עובר להקרנה, באם היה מאשרו, או היה מציע לכם לפסול אותו לפחות מבחינת דיברי ההסתה שבו, מבלי לתת לאיש, ולו למאמן מכבי ת"א, להגיב על הדברים האלה. האם באמת חשבת שאתרשם מכך שאתה וחבריך צפיתם שנית באותו הקטע ששודר ? ומה עם אותם הקטעים ששודרו בהילוך איטי תוך כדי דיבורו של מאמן ר"ג ? האם מישהו מכם טרח לבדוק מה אומרת החוקה במקרה ובוצעה העבירה לאחר זריקת הכדור ?

אולם מסתבר כי דורש אנכי הרבה מידי מאנשים מסוגך שאין בתוכם עוז נפשי להודות בטעויות ובמגמתיות , ותמיד ינסו להתחפר ולהסתתר מאחורי טענות ומענות חסרות טעם ומשמעות. אגב, רצוי היה שבבואך לצטט דברים שנאמרו על ידי, וטרחת לשימן במירכאות, הרי שההגינות דורשת שתצטט אותי נכון.

בכל שיחתי עמך לא פגעתי בך אישית, אולם אתה ניסית לעשות זאת, ומזלך ומזלי, כי דבריך לגבי הינם משב חולף ותו לא.

הדרך המשותפת של רשות השידור לבין מחלקת הכדורסל מכבי תל אביב החלה לפני שנים רבות, לא היית זה שצעדת ו/או הצעדת את הצעדים המשותפים בדרך זו, וחלקך, באם בכלל, הינו אפסי ביותר. אל לך להתהדר בנוצות לא לך. אולם גם דרך זו ניתן להביא לידי סיום ואשקול עם חברי באם לא קיים מקום לבטל כל הסכם שקיים , באם קיים , בין רשות השידור לבין מחלקתינו. ודע לך כי באם ייעשה כך, הקולר יהא תלוי רק בך.

לידיעתך, העתק ממכתב זה לא ישלח לאיש, לא באופן סמוי ולא באופן גלוי.

שמ / אב  שמעון מזרחי יו"ר מחלקת הכדורסל מכבי ת"א

גיחכתי…ברור שהמכתב הנוזף והחצוף הזה לא השפיע כהוא זה על החלטותיי העתידיות. הוא בפירוש לא הֵזִיז לי. עו"ד שמעון מזרחי עשה את שלוֹ למען המועדון שלי ואני את המוטל עליי לטובת ביתי השני, הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא עבדתי בשירותה של מכבי ת"א. עבדתי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכבי ת"א הייתה אובייקט שידור מניב רייטינג עבורי (ועבור רשת הטלוויזיה שלי בזמנו ובשעת, הקרויה, הטלוויזיה הישראלית הציבורית). פה זה התחיל ופה זה נגמר. ביני לבין עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א לא התקיימו שום חברויות אישיות ושום מפגשי רעים פרטיים, חוץ מפגישות המו"מ לצורך רכישת זכויות השידורים והמפגשים על רצפת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידורים הישירים שלנו. צריך להפריד לחלוטין בין ההערכה המקצועית הרבה שרחשתי לשמעון מזרחי ולאנשיו (ואני רוחש להם עד עצם היום הזה) לבין חיי הפרטיים. מעולם לא נפגשתי עם איש מהם שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ', שמלוק מחרובסקי, אמנון אבידן, צבי רול, דיוויד פדרמן, ומיכאל "מייק" שטראוס – באופן אינדיבידואלי. מעולם לא אכלנו יחדיו במסעדות באופן פרטי ולא בילינו בחברותא על כיסאות נוח בחוף הים, וגם לא הלכנו במשותף להצגות תיאטרון ב- "הבימה" וה- "קאמרי". הם והמועדון שלהם היו עבורי אינטרס שידור מלבב.

ב- 1995 הבאתי לעמדת הפרשן במשחקי הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את העיתונאי אֵלִי סָהָר פרשן הכדורגל של עיתון "הארץ". במידה רבה זאת הייתה בחירה מוצלחת. מייד הוברר שאין הוא נופל מאַרְיֵה מְלִינְיָאק. הוא היה פרשן בעל ידע עצום בכדורסל הישראלי והאירופי, רהוּט דיבור, ובעל קוֹל טוב ומתאים למיקרופון הטלוויזיה. אלי סהר היה מסוג הפרשנים שניחן ביכולת מינון טבעית של כמות המֶלֶל שאמר למיקרופון. מעולם לא חצה את הקו שמפריד בין שידור לבִּרבּוּר. פרשן אינטליגנטי מאוד, חריף שכל ובעל יושרה שלא דופק חשבון לאיש. גם לא למכבי ת"א. הוא היה מחויב למסך הטלוויזיה הציבורית ולצופים שלנו בלבד. תענוג היה להקשיב לו. המאמן המיתולוגי "מר כדורסל" יהושע רוֹזִין ז"ל אמר לי פעם, "יואש אל תשים לב לרכלנים, אלי סהר הוא פרשן כדורסל בלתי רגיל וגם חכם. שמור עליו, אני יודע על מה אני מדבר, גם אני מבין משהו בכדורסל".

טקסט מסמך : שנת 2000. מכתב הפרידה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב עם סיום תפקידו . הוא היה איש מוכשר ובעל יכולות אך השיטה הפוליטית שבשמה נשלח לרשות השידור הכשילה אותו מראש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לאחר שמחלקת הספורט בראשותי הכתה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בעת השידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל בסלוניקי 2000. ב- 18 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 27 מול % 6 של ערוץ 5 בכבלים. ב- 20 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 30 מול % 5.5 של ערוץ 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : קיץ 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע 31 השידורים הישירים במסגרת טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה במדינות הולנד ובלגיה. את מפקדת ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי מיסדתי ב- IBC באמשטרדאם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת עבר : אנוכי אוהב, מוקיר, ומעריך את ההתכוננות ויציקת היסודות הרחבים של הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013 ע"י ערוץ 5 בכבלים, אולם נד לתוצאותיה הדלות ולגורלו המר (והצפוי) של הכדורסל הישראלי. אין שום Match up בין ההשתדלות והמאמץ הטלוויזיוני הגדול והיקר כספית של ערוץ 5 בכבלים לשמש מקור אינפורמציה בשידורים ישירים מסלובניה עבור הציבור הישראלי לבין העליבות של נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל כפי שהתגלתה אתמול אחה"צ (יום רביעי – 4 בספטמבר 2013) במשחק ההפסד לנבחרת אנגליה החלשה והמוגבלת בתוצאה 75:71 והיום אחה"צ (יום חמישי – 5 בספטמבר 2013) שוב תבוסה מול נבחרת אוקראינה החלכאית והנחותה בתוצאה 74:67. הכדורסל הישראלי המט ליפול הושפל פעמיים בתוך עשרים וארבע שעות. מתברר כי הוא אומלל ורָצוּץ אף יותר מזה של אנגליה ואוקראינה והפך בבת אחת את ההפקה המקפת והיומרנית של ערוץ 5 בכבלים להפקת סרק. הפקה בלתי חשובה. אנוכי מבין ללבו של השדר המוביל ניב רסקין של ערוץ 5 בכבלים כשהוא מייבב בשידור ישיר לצופיו את משחקי התבוסה נגד אנגליה ואוקראינה, כהאי לישנא, "אי ואבוי לנו…אוי לעיניים שכך רואות…העיניים רואות אבל הפה לא יודע מה לומר…". הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר ב- בלוג הוא אילוזיה אמריקנית.

נחמד לראות כי סוף כל סוף חדל ערוץ הספורט מס 55 בכבלים ממדיניות שידור ה- Off tube ושלח לעמדות השידור בסלובניה את השדר ניב רסקין והפרשן פיני גרשון בעוד את האולפן המנווט בארץ מאיישים הפרשנים רון קופמן ואריה מליניאק בהנחיית המגישות מאיה רונן ומירי נבו. פיני גרשון שם בכיס הקטן את הפרשן הקודם של ערוץ 5 בכבלים (וגם של ערוץ 1) צבי שרף. שני צוותי השידור של ערוץ 5 בכבלים בסלובניה ובארץ מכבירים במילים ויודעים את מלאכתם אולם מחווירים מול חוסר רצינות ומיעוט כישרון של שחקניו של המאמן אריק שיבק. מתברר כי השחקנים המובילים בנבחרת ישראל עומרי כספי (שחקן NBA), יותם הלפרין, יוגב אוחיון, ליאור אליהו, גיא פניני, יניב גרין (ועוד כמה אחרים) הם פיגורות מגוחכות אשר רחוקות שנות אור ממודלים שהכרנו בעבר כמו טל ברודי ומיקי ברקוביץ', ובמידה מסוימת מאוחר יותר גם מ- עודד קטש שמשמש כעת עוזר מאמן של אריק שיבק. רק להיזכר במתמטיקה של השכר הענק המורכב ההון עתק ש- שחקני הנֶפֶל הללו משתכרים בקבוצותיהם, מעורר מחשבות נוגות. בעוד בני גילם משרתים בצה"ל בחזיתות הקדמיות ביותר נדמה לחגבי הכדורסל בנבחרת הלאומית כי לרוץ על הפרקט זה הדבר הכי קשה בעולם. אני פטריוט של המדינה ונבחרות הספורט שלה. ככל שהעניין הספורטיבי נוגע לייצוג מדינת ישראל ע"י בניה בזירה הבינלאומית מרגיז אותי להתבונן בפרודיות. ואולי זה מה שיש. זה מה שהכדורסל מסוגל להציע. נבחרת הכדורסל הישראלית תחת הדרכתו של אריק שיבק מזכירה לי בשתי הופעותיה הראשונות בסלובניה 2013 במידה רבה את נבחרת ישראל בכדורגל בעשור ה- 90 של המאה שעברה, שכשלה בארבעה Campaigns רצופים להעפיל ל- 2 מונדיאלים של ארה"ב 1994 ו- צרפת 1998 ול- 2 Euro של אנגליה 1996 ו- הולנד / בלגיה 2000, תחת הדרכתו של המאמן שלמה שרף. גם שם לבשו את המדים הלאומיים כל מיני בחורים צעירים שנולדו בארץ שחשבו שהדבר הקשה ביותר בחיים הוא לרוץ על כר הדשא. בנבחרת הכדורגל ההיא של שלמה שרף שיחקו שני שחקנים (מוכשרים) אייל ברקוביץ' וחיים רביבו שהשתכרו הון עתק כשכירים בקבוצות כדורגל בחו"ל. העיתונות הישראלית קשרה להם כתרים אולם מעניין, כל פעם שהשניים לבשו את המדים הלאומיים, התברר שכישרונם הוא עורבא ופרח. צריך להיות כנה ולומר שהיו לנבחרת הכדורגל ההיא גם הישגים כמו הניצחון ב- 1993 בפאריס על נבחרת צרפת 2:3 וב- 1999 ניצחון באצטדיון ר"ג 0:5 על אוסטריה. אולם ההברקות האלו טבעו בים של כישלונות ותבוסות. אייל ברקוביץ וחיים רביבו יחדיו עם המאמן שלמה שרף לא הצליחו. במשך עשור שלהם הם פספסו את כל המטרות.

ערוץ הספוט מס' 55 בכבלים הרכיב Promo מגלומני לקראת מבצע סלובניה 2013 בו הוא מציג את שחקני נבחרת ישראל כגיבורי חלל כל יכולים. אין דבר טלוויזיוני מגוחך יותר מאשר הצבת רף ציפיות שהוא אנטי תזה למציאות כפי שאנו מכירים אותה. העורכים והמפיקים הממונים בערוץ 5 בכבלים על "מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013", אלה שהגו את הרעיון היומרני, מצווים להשליך עכשיו את ה- Promo הזה לסל. אין בן עוד כל צורך ושימוש. בכל מה שנוגע לקידום השידורים הישירים שעוד נותרו הוא גרוטסקי ושווה כקליפת השום. ועוד דבר. שני פרשני ערוץ 5 בכבלים, אריה מליניאק באולפן המנווט בארץ ופיני גרשון בסלובניה תוקפים בחריפות רבה את כישלון הנבחרת הלאומית של ישראל בשני משחקיה הראשונים נגד שתי נבחרות חלשות כאנגליה ואוקראינה. אולם צריך לזכור כי הצמד הזה – אריה מליניאק כמאמן נבחרת ישראל ופיני גרשון כעוזרו הראשי – חוו חוויית כישלון דומה לפני 29 שנים עם הנבחרת הלאומית בעת הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל שהתקיים במאי 1984בגרנובל ובפאריס לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עכשיו כשהם ניצבים מהצד השני של המתרס מצוידים בנשק המיקרופון הם אינם חומלים על אריק שיבק מצביא הכדורסל הישראלי ולא על החיילים שלו.

תזכורת עבר לשני פרשני הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- "מבצע סלובניה 2013", אריה מליניאק באולפן המנווט של ערוץ 5 בהרצליה ופני גרשון בעמדת השידור ב-לובליאנה בירת סלובניה.

מעניין אפילו מרתק כיצד מסתובבת ההיסטוריה המתעתעת על צירה ומזכירה נשכחות מהעבר הרחוק, בבחינת, "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש". בחודש מאי 1984 עמדה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 להעפיל שוב למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בחודש יולי 1984 בלוס אנג'לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בשתי ערים בגרנובל ופאריס, סיפר המאמן הלאומי אריה מליניאק בביטחון ובפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט", סיפור מדהים בזו הלשון, "כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984" [1]. התברר שהאיש איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות. היומון "חדשות הספורט" עַט על סיפור המציאה והפך את הביקור של המאמן הלאומי אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון "חדשות הספורט" [2], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק על פי הטקסט הבא : "יש עם מי לצאת למלחמה". סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי בתמימות אולי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא ומאמנה חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ושחקניו על מרקע הטלוויזיה מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אולי אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפרשן. לדבר הוא יודע. מטבע הדברים ניצל את ההזדמנות כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית מתפרסמת ביומון "חדשות הספורט" ההוא ומספרת כלהלן : "…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק, תתפשו את המקום הרביעי – אבל תעלו…". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שדאג להעביר במו ידיו לידיעת העיתונות במדינת ישראל. במקום להנמיך ציפיות – העלה אותן. מגוחך. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור – "חדשות הספורט"). 

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל (החליף חודש קודם לכן בתפקיד את יוסף "טומי" לפיד ז"ל ) לשלוח את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף "טומי" לפיד (פינה את כיסאו ב- 1 באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק (עד לא מכבר פרשן שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1984 – 1979) רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הכדורסל הלאומית  ולכסות את הטורניר הקדם אולימפי במלואו. אריה מליניאק נטע בנו תקוות רבות ואנוכי התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 84'. העפלה הייתה משולה לפרולוג מוצלח. במידה ונבחרת הכדורסל של ישראל תעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 היא תשדרג את מכלול והיקף תוכניות השידור האולימפיות שלי – מלוס אנג'לס 84' לירושלים. כרגיל, כגודל הציפייה כך הייתה עוצמת האכזבה. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה- שָחָץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו בטלוויזיה יחד אתו.

בטורניר עצמו ניצחה הנבחרת הישראלית הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה 69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא 84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל. היא הודחה וסולקה מהטורניר הקדם אולימפי. ההפסדים הצורבים היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה 92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת שלוֹ ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של הנבחרת הגבוהה של ברה"מ 106:79. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, ונגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד צרפת והפסידה 102:95. נבחרת ישראל כשלה ואריה מליניאק חזר הביתה כמאמן מוּבַס ומושפל שחולם חלומות באספמיה.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ממשיך במסע הסיקור שלו את נבחרת ישראל הכושלת בסלובניה 2013 , אולם בלבי גמלה אז לפני שנות דוֹר במאי 1984 ההחלטה למחות נגד העליבות , ולהחזיר את יורם ארבל מפאריס הביתה כדי להפסיק באמצע את מסע השידורים הישירים של נבחרת כושלת. נבחרת ישראל תחת הדרכתו של אריה מליניאק איבדה אז כל סיכוי להעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ולמשחקים שנותרו לא היה עוד ערך ספורטיבי. העליבות הזאת אז הוציאה אותי מדעתי. לא שרר שום Match up בין המאמץ וההשתדלות שלי כאיש טלוויזיה להביא את בשורת הנבחרת ולשדר ישיר את משחקיה מגרנובל ומפאריס לאולפנים בירושלים לבין כישרון המאמן והשחקנים הלאומיים שלו. לקחתי את הכישלון באופן אישי. תוצאות הטורניר הקדם אולימפי ההוא ב- 1984 היוו תבוסה קוֹלוֹסָאלִית של נבחרת ישראל ומאמנה אריה מליניאק. השידורים הישירים רק חשפו את עליבותם קבל עם ועדה. תוצאות המשחקים היו כה אומללות והרסניות עד שהפכו את נבחרת ישראל לפתטית. הנבחרת איבדה את סיכוייה ואנחנו את העניין הספורטיבי בתחרות.

המאמן הלאומי אריה מליניאק הוּדַח מתפקידו בתום הטורניר ע"י איגוד הכדורסל. הוא הפך באחת למאמן כושל. יתירה מזאת. הוא חווה חוויה טראומטית והיה אדם מושפל שנמצא בצד הנמוך של הסקאלה המקצועית. עמי שלף ז"ל מי שהיה יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל אז אמר לי באכזבה רבה : "יואש אלרואי אתה יכול לקחת אותו בחזרה אליך. הוא הכול חוץ ממאמן כדורסל". למרות כישלונו המקצועי כמאמן החלטתי לקבל אותו חזרה לזרועותיי כפרשן מפני שהוא נותר בעיניי שדרן בעל פוטנציאל, חריף, קל ביטוי, ומהיר לשון שיודע לתרגם את הידע בו חונן לשפת הטלוויזיה. שמרתי עליו . רחשתי לו חיבה והערכה מקצועית. הוא היה איש מוערך שניחן בקסם אישי. אריה מליניאק ידע שהפיל את המשוכה בפאריס. באחת הפגישות בינינו שח לי בעצב : "הייתי פזיז ועשיתי הרבה שטויות". הפרשן שלנו אריה מליניאק הפך לבן זוגו הקבוּע של יורם ארבל ומאוחר יותר גם של אוּרי לֵוי. הייתי נאמן לו במאת האחוזים. במבט רטרוספקטיבי לא בטוח שהוא היה נאמן לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהעסיקה אותו באותה מידה. אבל צריך להודות הוא איש מיקרופון ממולח וניחן בעֵט טובה. זה כמובן לא אומר שהייתי משוחרר מתפקידי לפַקֵח ולנהֵל אותו.

זמן רב אח"כ לאחר שנטשתי כבר את ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת והפכתי את רדיו גלי צה"ל לערוץ הבית שלי, הופתעתי לדעת שהאיש חונן בזיכרון קצר. שמעתי את אריה מליניאק תוקף בחריפות ובהתרגשות רבה בתוכנית הספורט של גלי צה"ל ביום חמישי – 23 בספטמבר 2004 את מולי קצורין מאמן נבחרת ישראל בכדורסל לאחר הכישלונות  בקדם אליפות אירופה 2005 ובתוכם ההפסדים לנבחרות כדורסל ירודות כבולגריה ופורטוגל. מערכת הספורט של רדיו גלי צה"ל שגתה פעמיים בשידור ההוא ב- 23 בספטמבר 2004. בפעם הראשונה כשהתירה לאריה מליניאק לתקוף את המאמן הלאומי ללא רחם מבלי לאפשר למולי קצורין להגיב ולהתגונן. בפעם השנייה כששני מגישי התוכנית אביעד פוהורילס ומשה שלונסקי לא הזכירו לתוקפן את עברו המפוקפק כמאמן לאומי לפני כעשרים שנה בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בפאריס ב- 1984 ואת התבוסות שהיו שם מנת חלקו. צריך להיות הגון ולומר כאן שהפעם הזאת (אתמול בערב ראש השנה של תשע"ד – 4 בספטמבר 2013) הזכיר אריה מליניאק שהיה שותף לחוויה כה מתסכלת כפי שחווה אותה עכשיו המאמן הנוכחי מר אריה "אריק" שיבק. 

עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון "ידיעות אחרונות" הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו"ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- "ידיעות אחרונות" את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה "נפילה לעולם חוזרת".

תזכורת נוספת : הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז"ל להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל שהיה עמית שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל  ללוס אנג'לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה"מ וספרד. אריה מליניאק היהיר ורווי ביטחון עצמי התפאר בפני העיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט" ב- 11 במאי 1984 כי הלך למגדת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות, כי נבחרת הכדורסל הישראלית בראשותו תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי, ממנו תעפיל בפעם הזאת לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. התברר כי מאמן הכדורסל הלאומי איננו רק שחצן אלא גם רברבן ובעל חלומות. עורכי העיתון "חדשות הספורט" עַטוּ על הסיפור והפכו את הביקור של אריה מליניאק אצל מגדת העתידות למציאה ו- דיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת בעיתון "חדשות הספורט" ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". הציבור האמין לו וקיווה. צריך לזכור שנבחרת הכדורסל של ישראל נעדרה מטורניר הכדורסל במשחקים האולימפיים מאז הלסינקי 1952. עכשיו נקרתה לה הזדמנות פז. אריה מליניאק חסר ניסיון בתקשורת המונים עשה טעות גסה כטִירוֹן לפני הטיסה לצרפת. במקום להנמיך ציפיות – רוֹמֵם אותן. הטסתי את יורם ארבל לגראנובל ופאריס על מנת להעביר מידי ערב את כל משחקיה של הנבחרת הלאומית בשידורים ישירים. הסוף המַר ידוע : נבחרת ישראל הפסידה בשישה משחקים ביניהם לבריטניה ושוודיה החלשות, ניצחה רק בשלושה, והודח. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. עַמִי שֶלֶף ז"ל אמר לי אז בעצב וברגשות חֶמְלָה : "יואש אלרואי אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק. מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה". לקחתי אותו בחזרה אליי. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נוטל לעצמו את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

השנים נקפו. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 21 שנים ממיקרופון הכדורסל של מחלקת הספורט. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז'ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי עם הנהלת מכבי ת"א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. "אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו"מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין", אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו"מ ומכבי ת"א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן רספקט הדדי על בסיס עסקי מחושב. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת"א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז"ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת"א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת"א עליה נימנו היו"ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר כלהלן : "אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים". בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו"ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית. גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי שכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ'. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם חילקתי בין השַדָּר מס' 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה"ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה. (ראה הספר עָב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : "הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר הזה עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית . זהו אחד הספרים בסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 2000 ששמה הכללי הוא "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY" / מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . 

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בחודש פברואר של שנת 2000 ידעתי שכמנהל, מתווה דרך, עורך, ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אני צועד בדרך הנכונה ועל קרקע בטוחה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן העניקו לדרך התנהלותי גיבוי מוחלט. נבחרת הכדורסל של מכבי ת"א התפתחה לקבוצה תחת הדרכתו של מאמנה פנחס "פיני" גרשון. היו לי מ- מכבי ת"א של דיוויד פדרמן ושמעון מזרחי המון ציפיות כל הזמן. לא כאוהד. כאיש טלוויזיה שמשלם להם הון עתק עבור השידורים הישירים של משחקי המועדון בליגה האירופית. ממון תועפות. מנהלי מכבי ת"א לא עניינו אותי באופן אישי. אינני חושב שגם אני עניינתי אותם. מכבי ת"א הייתה עבורי סחורת שידור ששילמתי עבורה כסף והנחתי אותה בקדמת מדף הסחורות שלי. את סחורת השידור הזאת הורדתי מהמדף מידי כל יום חמישי בשבוע כדי לצבור רייטינג. קוראי הבלוג הזה חייבים להבין שאנשי הטלוויזיה הם עבדים של מוֹלֶךְ הרייטינג ואנוכי אינני יוצא מן הכלל. בתום כל שידור ישיר ארזתי מחדש את הסחורה שלי והנחתי אותה שוב על המדף עד לפעם הבאה. בקיצור מכבי ת"א הייתה עבורי אובייקט שידור ותו לא. נכון שמעבר להתקשרות הקורקטית בין הגוף המְשָדֵר לגוף המְשוּדָר מתפתחים אט – אט יחסים בלתי פורמאליים. ברור שרחשתי סימפתיה לנותני החסות הכלכלית למועדון הפאר של מכבי ת"א (בלעדיהם מכבי ת"א שווה הרבה פחות) ובראשם דוד מושביץ ואביו מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו כמובן, אבי פילוסוף, דיוויד פדרמן, מיכאל "מיקי" שטראוס, שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, מוני פנאן, ואמנון אבידן ועוד כמה. הגברדייה הזאת הייתה מוערכת על ידי כמי שמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית, אולם לא התקיימו שום יחסי קירבה ורֵעוּת ביני לבין המצוינים לעֵיל. הערכה כן. חֲבֵרוּת לא. מו"מ וגישה חיובית כן. אינספירציה והתרגשות לא. ברית השידור עם מכבי ת"א הייתה עסקית נטולת רגשות ולחלוטין לא אישית. ההתקשרות בין רשות השידור לבין מכבי ת"א נעשתה על בסיס סימביוטי. כל צד הפיק את הרווח שלו. היוקרה הייתה רווח משותף של שני הצדדים אולם מכבי ת"א קיבלה לצדו את הממון והיוקרה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קיבלה את אהדת הציבור ועמו את הרייטינג. לכן שֵם הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 עמודים) אודות ההתקשרות חסרת התקדים הזאת בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת"א בשנים 2006 – 1969, נקרא "הקשר הסימביוטי". ברור ששוחחתי אלפי פעמים עם מר שמעון מזרחי בשנים ההן בתוקף תפקידו כיו"ר מועדון מכבי ת"א ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט. כמות שיחות ללא כל השוואה שניהלתי עם חבריו דיוויד פדרמן, ו/או שמלוק מחרובסקי, ו/או אריה ברנוביץ', ו/או אמנון אבידן. הציבור נוטה לערב עסקים ברגשות אישיים. אין דבר כזה. מעולם לא הייתי בין באי ביתם של מכבי ת"א והם לא מבאי ביתי. השיחות בינינו, ביני לשמעון מזרחי היו מפגש של אינטרסים . אומר בגלוי כי שמעון מזרחי התלונן לא פעם אחת ולא פעמיים בתקופות שונות אודות הטקסטים שמשמיעים השדרנים יורם ארבל, אורי לוי, מאיר איינשטיין וגם אודות הפרשנויות שמייצרים אריה מליניאק ואחריו אלי סהר, ושניהם היו פרשנים טובים ועיתונאים ערניים. היו לו "מודיעים" שדיווחו לו מה אמרו ציוותי השידור שלי בטלוויזיה גם במשחקי מכבי ת"א בחו"ל. פעם אחת הוא התלונן כנגד דברי הפרשנות של אלי סהר לאחר הפסד של מכבי ת"א נגד קבוצה יוונית כלשהי . ברור שהענקתי גיבוי טוטאלי לאלי סהר : "שמעון מזרחי תפקידך לנצח במשחקים ותפקידנו לפרשן ולהסביר לציבור את ההפסדים הבלתי כפויים של המועדון שלך. אולי אם תתנהל טוב יותר ותנצח אז הטקסטים של אלי סהר יהיו ערבים יותר לאוזניך", השבתי לו. לא עבדתי בשירות מכבי ת"א. היא הייתה אומנם קניין שידור אטרקטיבי אך כזה שאיננו עומד מעל עיתונאות אמת וביקורת ופרשנות הגיונית.

תּילֵי תִּלִים של בלופים ודברי הֶבֶל יחדיו עם הַרֵי הַרְרֵי של שקרים, רַעוּת רוּח, וּבְדוּתּוֹת נכתבו בעשור ה- 2000 על קרבתי והקשרים האישיים שלי (כביכול) בעבר עם אנשי מועדון מכבי ת"א . נאמרו והושמעו ע"י כל מיני אנשים, לא כל כך מזמן, גם בחטיבת הספורט בפיקודי, כל מיני הדלפות שקריות ומכוערות והערכות מטופשות ולחלוטין בלתי נכונות על ההשפעה שהייתה כביכול לאנשי מכבי ת"א עלי. עד כדי התערבות מכביסטית בקביעה מי יהיה פרשן הכדורסל בעמדת השידור ליד השדרים שלי יורם ארבל, אורי לוי, ומאיר איינשטיין בעשור ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה ובראשית עשור ה- 2000, התערבות שגרמה (כביכול) לסילוקו של אריה מליניאק על ידי מכֵּס הפרשנות ב- 1991. מדובר בקשקוש מוחלט. בלוף. אינני מכחיש כי בראשית הדרך שלי כמנהל מחלקת הספורט (בדצמבר 1980) לאחר עידן אלכס גלעדי הרשתה לעצמה מכבי ת"א כקבוצה של המדינה לבדוק אי אלו עובדות אולם היחסים בינינו היו ברורים. "…אני לא מתערב בקביעת החמישייה שלכם על הפרקט ואתם אל תתערבו לי בקביעת החמישייה שלי ליד המיקרופון…". הטקסט הזה נאמר על ידי לשמואל "שמלוק" מחרובסקי ועו"ד שמעון מזרחי בסופה של שנת 1980 בהיכל הספורט ביד אליהו בראשית כהונתי כמנהל חטיבת הספורט (לאחר מעברו של אלכס גלעדי ל- NBC) בתום אחד השידורים הישירים בו השַדָּר שלי היה דני דבורין מרדיו "קול ישראל" והפרשן לצִדוֹ אריה מליניאק. כך זה התחיל ופה זה נגמר. שני אנשים הרחיקו לכת בסיפורי הבדותות שלהם אודותיי, דיווחים שהיו לחלוטין לא נכונים : אריה מליניאק וגם משה גרטל. שני שקרנים שהייתי שמח להיפגש עמם בין כתלי בית המשפט.

הפרשן שלי אריה מליניאק (פרשן כדורסל טוב) הלך אצל העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 13 באפריל 2007 ואמר לו כלהלן. תחילת ציטוט : "עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90 . "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי ת"א הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו אז בלי אריה מליניאק. למה הם עשו את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב". סוף ציטוט. 

מדובר בבדותה שלא הייתה ולא נבראה. שקר מטונף שהפך לאגדה אורבנית. ערכתי, הפקתי, ניהלתי, וניווטתי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה, בשנים 2002 – 1980. בתוקף תפקידי השתתפתי בכל עשרות פגישות המו"מ עם מכבי ת"א (ללא יוצא מהכלל) ש- דנו ברכישת זכויות השידורים וסדר הגודל של התשלומים. מעולם אבל מעולם שמעון מזרחי ו/או דיוויד פדרמן לא העלו תנאי מסריח כזה של רכישת הזכויות תמורת הדחתו של הפרשן אריה מליניאק. אילו מי מהם היה מציב תנאי כזה הייתי קם משולחן המו"מ ומסתלק משָם מייד. מה מניע אנשים כמו אריה מליניאק ומשה גרטל לבלף, לטפוח לעצמם על השֶכֶם מבלי שהם ראויים לכך, ולא לומר אמת ? ברור שאדון בכך באחד הפוסטים בעתיד. אריה מליניאק יודע היטב שהערכתי אותו מן ההיבט המקצועי כפרשן כדורסל שלי (וגם נתתי לו בימה), אך הוא גם יודע כמוני מה הן הסיבות שגרמו להפסקת עבודתו ומדוע הודח על ידי, מדוע הוחזר על ידי, ומדוע סולק בהמשך שוב על ידי. במשרד שלי בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים אמרתי לו בטרם ההדחה הראשונה : "אריה מליניאק אחי , אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותך על השפתיים . עוף לי מהעיניים". והוא עָף. ההדחה הזאת היא סיפור מפורט שהגיע גם לעיתון "ידיעות אחרונות" בשעתו. אריה מליניאק דרש שימוע בטרם ההדחה אצל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שלא היה כידוע מאוהביי. לקראת חידוש עונת השידורים ב- 1991 הענקתי לאריה מליניאק הזדמנות להגן על עצמו מפני צו ההדחה שלי. הִפגשתיו בפני בּוֹרֵר. הבּוֹרֵר כאמור היה מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בכבודו ובעצמו. גררתי את עצמי ואת אריה מלניאק ללשכתו בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. "אריה מליניאק אני הולך להפגיש אותך עם אדם שאיננו רוחש לי כל חיבה. הוא ישמש כבורר, ומי יודע , יכול להיות שיעניק לך סיכוי מחודש לשוב לכס פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני אוהב את יוסף בר-אל ואינני מעניק לו קמצוץ של אשראי מקצועי אך אקבל את הדין . אשר יפסוק כך יהיה, מפני שהוא מנהל הטלוויזיה ובעל האוטוריטה העליונה כאן", אמרתי לו בעוד שנינו יורדים במדרגות הבניין.  

מזכירתו הנאמנה של יוסף בר-אל גב' אילנה זנגילבף פתחה בפנינו את דלת הלשכה ואריה מליניאק לא המתין אפילו שנייה והסתער על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בלשכתו . ללא שמץ של ענווה העיד על עצמו מייד וללא היסוס : "יוסף בר-אל אם אתה תומך בהחלטתו של יואש אלרואי להדיח אותי , אז צריך לפטר אותך מפני שאני ידוע ומוכר כפרשן כדורסל מצוין המסייע להצלחת השידורים של הטלוויזיה", והוסיף ללא מחשבה שנייה : "תשאל את הציבור" . יוסף בר-אל לא נשאר חייב והשיב לו בתקיפות : "תשמע אריה מליניאק, (קרא לו תמיד מֵליניאק עם צֵרֶה מתחת לאות "מ") יהיה צריך לפַטֵר אותי אם אני לא מְפַטֵר אותך בעקבות דבריך הבוטים ולא נכונים נגד מחלקת הספורט של יואש אלרואי. אני מוכן לסלוח על הכל אך אם יש לך טענות נגד הטלוויזיה אתה אמור לדעת שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית". מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ניסה לסגור עסקה עם המודח והציע לו פתח מילוט : "תשמע אריה מליניאק , אם יואש אלרואי יסכים אז תוכל להמשיך לפרשן בתוכנית "סל לילה" אך בשום אופן לא במשחקי ה- NBA וגם לא באלה של מכבי תל אביב". אריה מליניאק ישב שם המום. בקול נעלב ובגרון חנוק השיב למציע העִסקה : "איך אוכל לשבת באולפן הטלוויזיה קבל עם ועדה כששתי הלֶחיים שלי אדומות מהסטירות שהפלקתם לי אתה מימין ויואש אלרואי משמאל…?". הוא ידע להתנסח ולהביע רעיון. בס"ה רחשתי לו חיבה מפני שהיה איש מבריק בעל לשון ועט. ברור שאהבתי אליו נמהלה במשך השנים ונמוגה משום שהחל לפזר שקרים ולהפסיד לעצמו. צריך לקרוא את הריאיון שערך עמו רון מייברג ב- 1991 במקומון הירושלמי "כל העיר" כדי להבין עד להיכן הרחיק לכת אריה מליניאק בהערכת עצמו ובנרקיסיזם שלו. הפגישה הקצרה עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הסתיימה ואריה מליניאק מצא את עצמו מחוץ לכותלי רשות השידור. ברור שהדחתו הייתה אבדה מקצועית לשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אך זה לא היה פְּחַת מוסרי. עמדו בפני אופציות אחרות. מאמני כדורסל, עיתונאים, ואנשי אקדמיה התדפקו על דלת מחלקת הספורט. "לא אלמן ישראל" כפי שאמר הנביא התנ"כי ירמיהו. אריה מליניאק הושעה. אפילו גדול המתנגדים שלי ברשות השידור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכבודו ובעצמו יוסף בר-אל, תמך ללא סייג בהחלטתי לסַלֵק את אריה מליניאק מכֵּס הפרשנות. 

טקסט תמונה : נובמבר 1980. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק (ראשון משמאל) ואנוכי (במרכז) בראשית הקריירות המשותפות של שנינו. הוא כפרשן של הטלוויזיה ואני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה. מימין, גב' מיכל הוכשטאט. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החלטתי לפסוח על רשימה ארוכה של כל מיני פרשנים פוטנציאליים על מנת להציב בעמדת הפרשנות הפנויה את טַל בְּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א וישראל בכל הזמנים. טַל בְּרוֹדִי חתן פרס ישראל לספורט היה בעל ידע עצום בתחום. הארצי ובבינלאומי. וגם מומחה גדול בליגת ה- NBA. דמות כדורסל פופולארית רבת מוניטין במכבי ת"א ונבחרת ישראל שאזרחי המדינה הזדהו עמוֹ במשך שנים רבות . טַל בְּרוֹדִי ניצב באמצע שנות ה- 60 של המאה הקודמת בפני קריירה מזהירה וחוזה כספי נדיב ב- NBA, אך וויתר, והחליט ב- 1966 לעלות לישראל ולבנות כאן את חייו. הוא הפך לדמות מופת. כדורסלן פנטסטי, בעל השכלה אקדמית רחבה, מאופק, ישר והגון מאוד. זה היה אותו טַל בְּרוֹדִי שתיעדתי ב- 1980 בסרט הטלוויזיה הדוקומנטארי בן 75 דקות, "גוּפִיָיה מספר שֵש". חיש מהר התברר שטל ברודי הוא הכול וגם אוהד מושבע של מכבי ת"א רק איננו פרשן. הצבתו בכֵּס הפרשנות הייתה שגיאה נוראית שלי. לא בגלל העברית העילגת ולא תקנית שלו אלא מפני שפשוט הוא לא היה פרשן. טעות נוספת הייתה שלא אמרתי לדמות האגדית הזאת מייד שלום (ולא להתראות), אלא חשבתי והערכתי שהוא בכל זאת פוטנציאל שיכול להשתפר, והוא לא.

תזכורת : את עמדת פרשנות הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתי איישו כ- 10 פרשנים ביניהם אריה מליניאק, אלי סהר, צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, רון קופמן, פרופסור גבריאל "גבי" בן דור מאוניברסיטת חיפה ועוד כמה. אריה מליניאק ואלי סהר ניצבו בדרגה שלימה מעל היתר.          

טקסט תמונה : חורף 1968 . 22 בפברואר 1968 . אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח של יד אליהו . שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בחדר ההלבשה של הקבוצה, דקות אחדות לפני משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת"א נגד ריאל מדריד . ראיתי בטל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של אריה מליניאק. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל הקבוצה נוח קליגר (ראשו מציץ), אמנון אבידן, שר הביטחון משה דיין, הגזבר ברנארד חוואסט (ממושקף), מאחוריו בוב פדרהרסט (מרכיב משקפי כדורסל מיוחדים), טל ברודי (משה דיין הגדיר אותו כ-עֶלֶם חמודות שהגשים את החלום הציוני), מאחורי טל ברודי ממש בקצה התמונה המאמן יהושע רוזין , לפניו חיים "חיימון" שטרקמן, שני ראשים של יו"ר המועדון צבי אבידן (אביו של אמנון אבידן), השחקן נתנאל, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (התמונה ניתנה לי ב- 1979 באדיבות לובה קנפר בעת עשיית הסרט "גופייה מס' שֵש"). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון שידור קבוצת הפאר של מכבי ת"א על מִרְקַע הטלוויזיה הציבורית היה חשוב מכל המְבַצְעִים אותו, השדרנים והפרשנים גם יחד, בעיקר מפני שזכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. זהו כלל חשוב בתעשיית הטלוויזיה שכוכבי המסך, בארץ וגם בעולם, נוטים לשכוח אותו מעת לעת. אריה מליניאק כל כך נעלב מהדחתו עד שחשב בסתר לִיבּוֹ כי לא נסתדר בלעדיו. הוא טעה טעות מרה. לא הגיע אפילו מכתב אחד של צופה טלוויזיה אחד הדורש להשיב לוֹ את מִישְרת הפרשן . מרבית שדרני הספורט הם בעלי אֶגוֹ נפוח. נדמה להם שרשת הטלוויזיה שנתנה להם במה ואח"כ סילקה אותם ממנה הופכת לפגיעה. מחשבה אווילית ואגואיסטית. תמיד ולעולם יהיו אירועי הספורט חשובים מהשדרים והפרשנים. אני זוכר שאחד מגדולי שדרי הספורט בטלוויזיה בארה"ב היהודי – אמריקני הָאווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) חשב ש- ABC תיכשל בלעדיו לאחר שהודח מהמיקרופון והמסך. כשאנשי הרשת ביקשו להיפרד ממנו, השיב להם, "דברו עם העו"ד שלי", וטרק להם את הטלפון. למרות שהיה שַדְרָן עַל וייחודי, מערכת הספורט של ABC הסתדרה מצוין בלעדיו.

הפרשה המתוקשרת אודות סילוקו של אריה מליניאק מכֵּס הפרשנות לא גוועה כל כך מהר. ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבת "Follow up" על פרשת ההדחה של אריה מליניאק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. יוסף בר-אל ואריה מליניאק התראיינו לכתבה הזאת. אני לא. הכתבה הייתה רצופה באי דיוקים והייתה חתומה עליה (לצורך הסוואה) הכתבת לענייני רשות השידור של העיתון "ידיעות אחרונות" גב' אוֹרָה עָרִיף. נדהמתי לשמוע מגב' אוֹרָה עָרִיף כי היא כלל לא עשתה את הכתבה הזאת והעורכים השתמשו בקרדיט של שמה כדי לתַּגְבֵּר את אמינות הטקסט מפני שהיא הייתה כתבת העיתון לענייני רשות השידור. ביקשתי לדעת כיצד היא עוברת על כך לסדר היום ומדוע איננה תובעת את המבישים למשמעת וסדר. היא השיבה לי, "אם אנהג כך יפטרו אותי מהעיתון" [1].

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 1991 . כותרת הידיעה שהופיעה במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 הנוגעת להדחתו של אריה מליניאק מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כלהלן : "אתה פרשן גדול אך לא אסלח על הביקורת שמתחת בפומבי" אמר מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לאריה מליניאק . על הידיעה הייתה חתומה בשמה של גב' אורה עריף כתבת העיתון לענייני רשות השידור בימים ההם. אך לא היא כתבה את הידיעה הזאת בעיתון . הכתבה הייתה רצופה אי דיוקים . הכרתי את אורה עריף זמן רב . היא הייתה כתבת אמינה . שאלתי אותה : "כיצד קרה הדבר שפרסמת כתבה שגויה מבלי לשאול אותי…?". היא השיבה לי בכנות : "יואש, אני מצטערת. לא אני עשיתי את הכתבה. הם, אנשי הספורט של העיתון עשו זאת והשתמשו בשם שלי ללא רשותי כדי להעניק אולי אמינות יתר לכתבה מפני שאני הייתי עתבת העיתון לענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית". נדהמתי. שאלתי אותה שוב : "גב' אורה עריף, מדוע אינך מתלוננת בפני העורך הראשי נגד המפברקים בעניין המביש הזה…? נגד אלה המשתמשים בשמך לשווא…?". היא השיבה לי ביבושת ובקול ענות חלושה : "מה אתה רוצה שיפטרו אותי. עשיתי מה שהם ציפו ממני". לא הבנתי כיצד עיתונאית רצינית ובן אדם בעל כבוד מסכים להתבטל מפני מישהו במדור הספורט של העיתון שם התפרסמה הידיעה. אני בטוח שהעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" והמו"ל של העיתון לא ידעו מאום מהולכת השולל הזאת. שתקתי ולא אמרתי לה מילה. 

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ-נובמבר 1991. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. הפרשן המודח אריה מליניאק (משמאל) משוחח עם מחליפו על כס פרשן הטלוויזיה, טל ברודי (מימין). לזכותו של הפרשן המודח צריך לומר שהוא איחל הצלחה לטל ברודי במילוי תפקידו. אריה מליניאק נזהר זהירות רבה בכבודו של טל ברודי ולא העז לפגוע בו.

טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו . שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי מוצב על ידי כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי (התייחס בנימוס ובכל הכבוד הראוי אל טל ברודי), והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי כל הזמן נוכח בשטח. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוף הפוסט מס' 653. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר ולכותב יואש אלרואי. כך גם בכל הפוסטים האחרים לאורכם, רוחבם, ועומקם הרשומים ומופיעים בבלוג. תאריך : יום שלישי – 13 בדצמבר 2016.