הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מֵידָע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רֶוָוח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

יש חיים אחרי הטלוויזיה. חָזוֹן, מִילִים, וּבִיצוּעַ (2). פוסט מס' 579. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————-

פוסט חדש מס' 579 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 17 בפברואר 2016.

——————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל במארס /אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות רענן כהן, והפקדתו כמנהל הכללי של רשות השידור. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה היו אלה שהדיחו וסילקו אותו במאי 2005 מאותה הכהונה הרמה ההיא לירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר בפרשת הדחה חסרת תקדים שחוֹק ההתיישנות לא חַל עליה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור סולק מנכ"ל רשות שידר מכהן ממשרתו הרָמָה שאמור היה להיות מנהיג השידור הציבורי. אותו המסולק היה יוסף בר-אל. ראו להיכן התדרדר תאגיד השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים ההן של 2003 – 2002. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ"ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף מושחת ו- מנוון ו- לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל מכהן. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מכיסאו.

תמו להם שבועיים נפלאים. אתה שוב מבין כי יש חיים אחרי הטלוויזיה. ראיתי עכשיו בפעם ה- 100 (מאה) את הסרט "חלף עם הרוח" עם קלארק גייבל ו- וויאן ליי, ראיתי בפעם ה- 80 את "סיפור הפרוורים" עם נאטאלי ווד, ריצ'ארד ביימר, ג'ורג' צ'אקיריס, ראס טמבלין, וריטה מורנו, ראיתי בפעם ה- 60 את "הסנדק"של הבימאי המדהים פראנסיס פורד קופולה (המבוסס על ספרו של מריו פוצו "The Godfather" עם מרלון בראנדו, ראיתי בפעם ה- 50 את "הארי המזוהם"עם קלינט איסטווד, ראיתי בפעם ה- 15 את "הצגת הקולנוע האחרונה"– עם סיביל שאֶפאֶרד ולא שבעתי. בשבועיים הנפלאים האלה שחלפו קראתי שוב את "פרנסוס על גלגלים" של כריסטופר מורלי, ואת "הנער האבוד" של תומאס וולף, ואת "הראשים המוחלפים"של תומאס מאן, ואת "הקברניט הצעיר" של ז'ול וורן, ואת "התפסן בשדה השיפון"של ג'יי. די. סאלינג'ר. תמה לה בעת הזאת תקופה נפלאה אך לא נשלמה. המכנה המשותף לסרטים והספרים הנ"ל הללו הם הצוותים המוכשרים שכתבו, ביימו, וחיברו את המוסיקה. מדובר במומחים ברמה גבוהה סופרים, בימאים, ומפיקים שהגו חזון ובסיוע טקסט, מילים, ומוסיקה הגשימו את חזונם. “Frankly my dear, I don`t give a damn”, מילות הפרידה של רט באטלר (קלארק גייבל) מסקרלט אוהארה (וויוויאן ליי) יהיה מזוהה לעד עם הרומן "חלף עם הרוח".כשם שהסלוגן, “O. K. go ahead and make my day“, יהיה מחובר לעד עם קלינט איסטווד כוכב הסרט "הארי המזוהם". כפי שאמירתו ה- נון שאלאנטית של הפושע המבוקש עז נפש וחסר רחמים "טוּקוֹ" (השחקן אֵלִי וָואלָאךְ) “If you have to shoot, shoot, don't talk”בסצנת הרחצה באמבטיה לאחר שחיסל באקדחו יריב דַבְּרָן והססן – תיזכר לתמיד וגם תזכיר לנו תמיד את הסרט "הטוב, הרע, והמכוער". וכיצד אפשר לשכוח את האמירה ששם הסופר מריו פוצו בפיו של דון קורליאונה (השחקן מרלון בראנדו) בשעה שהוא שָח לזמר ג'וני פונטנה שמאבד גובה בעולם הקולנוע האמריקני, "I will give him an offer he can't refuse", איום ברור וגלוי על יריב סרבן כלשהו בסלנג סתרים של משפחות הפשע של המאפיה האיטלקית בניו יורק. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אני כל הזמן משלים את החסר מאז ניתקתי מגע ממנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2002. 

אני כותב את השורות הנ"ל בשעה שהנכדה הבכורה היפה שלי משתחררת עכשיו משירות צבאי בן שנתיים בצה"ל כ-סמלת תנאי שדה. אני כל כך גאה בה ובאישיותה מפני שהיא תרמה את כל כישרונה, מִרְצָה, וטוּב לִיבָּה ואת דבקותה במשימה ללא הרף למען המדינה ולטובת שיפור תנאי השדה של חיילים נזקקים. אני גאה בנכד הבכור היפה שלי שלחם ב- "צוק איתן" ואמור להשתחרר בשעה טובה עוד כמה חודשים מצה"ל. אולי הוא עוד ישנה את מסלול חייו ויבחר להיות כדורסלן מקצועי מפני שהוא כל כך מוכשר בתחום. אני גאה בעוד נכדה יפה שלי שהולכת עכשיו לקורס קצינות. אי אפשר להסביר מה זאת גאווה של סבא עד שאינך מגיע בעצמך לרמה העליונה המשפחתית הזאת להיות סבא יחדיו עם הסבתא שהיא רעייתי ל- 10 (עשרה) נכדים ונכדות ולהיות כה קשור ומחובר אל נכדיך והוריהם. אי אפשר להסביר ולנתח למישהו אחר את חוויית ה- הוֹרוּת עד שאינך מתנסה בה בעצמך. כנ"ל מדובר בניסיון חיים עוצמתי שמעניק לך מעמד נפלא ואושר עילאי להיות סבא. עבדתי עשרות שנים בתעשייה המטורפת והתובענית שקרויה טלוויזיה, כפוף אין סוף פעמים ל- Dead line, עבד של העבודה, ומשרת נִרְצָע בעל כורחך של ה- Rating. צלחתי את עשרות השנים ההן בשלום. אינני יודע בדיוק איך אולם משפחתי נותרה שלימה ומאוחדת (!). אני מפנה את מבטי לאחור. הילדים שלי עברו שירות קרבי מפרך ומסוכן. הבכור בצנחנים והשני בגבעתי. אחותם, הבת שלי שירתה בחמ"ל קרבי בגבול הצפוני. אני שרתי ב- גולני. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל שירת ב- "הגנה". גם אבא של רעייתי אמיל תג'ר ז"ל שירת בהגנה. ההורים שלנו, אנחנו וילדינו, ועכשיו גם נכדינו נשבענו כולנו להקריב את היקר מכל את חיינו למען מדינת ישראל אם נדרש. אז עכשיו לחזור, לכתוב, ולהתייחס שוב ב- בלוג הזה לעיתונאי "הָאָרֶץ" גדעון לוי (ו- שכמותו), נראה לי מגוחך ומטופש. אפשר להסתדר היטב בלעדיו. בסרטי הקולנוע והספרים הנ"ל האלה רבי ההערכה אתה מוצא לא רק אומנות קולנועית, כישרון כתיבה, ומיומנות מפליגה ביצירת מוסיקה אלא גם יכולת תיעוד ואמינות של הבעה בע"פ ובכתב ברמה מדעית. כאלה שהעניקו תהילת עולם למבצעיהם. איכות הטקסט, גאונות הכתיבה, וכישרון השדר בעת שידור ישיר בטלוויזיה ובקולנוע כאחד – הם אינם רק עניין של ניסוח והגדרה. לחלוטין לא. אנשי הטלוויזיה והקולנוע המוכשרים הללו בתחומים השונים שניצבים בקדמת הבמה של תקשורת ההמונים הזאת שקולים למדינאים. ההשפעה הציבורית שלהם היא עצומה. אקח לדוגמא את מוטי קירשנבאום ז"ל שהגה בשעתו את הסלוגן המופלא, "למילים יש וויזואליה משלהן". כל כך פשוט, ברור, וקולע, וכל כך נכון. ולכן פנטסטי (!). שקול לסלוגן שהגה אייברהאם לינקולן (Abraham Lincoln) הנשיא ה- 16 של ארה"ב בשנים 1865 – 1860 בענייני יושרה ודרך ארץ, "אתה יכול לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אתה יכול לרמות חלק מהזמן את כל האנשים, אולם אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן".

"You can fool some of the people all of the time, and all of the people some of the time, but you can not fool all of the people all of the time".

כל אחד מאתנו יודע שמדובר בהגדרה כל כך נכונה. אמת לאמיתה. אולם אייברהאם לינקולן היה האיש שהרכיב וניסח אותה. בכך הוא היה יוצא דופן. כמה סלוגנים כבר יוצא לבן אדם להגות בחייו אם בכלל ? אחד, שניים, אולי שלושה מקסימום. רק שלמה המלך התנ"כי הגה בחייו מאות סלוגנים. אולם Copywriter ברמתו ושכמותו היה רק אחד בהיסטוריה האנושית. ספריו "משלי" ו- "קֹהֶלֶת" מוכיחים היטב את גדולתו וכישרונו בתחום. בשבת אחה"צ של 30 ביולי 1966 נערך באצטדיון "וומבלי" בלונדון משחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966 בין נבחרות אנגליה וגרמניה. אנגליה ניצחה 2:4 לאחר הארכה וזכתה בפעם הראשונה בתולדותיה (ולפי שעה גם האחרונה) בגביע העולם בכדורגל רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שימשה Host broadcaster של מפעל הכדורגל ההוא. את משחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966 שידר איש ה- BBC קנת' וולסטהולם (Kenneth Wolstenholme) בעבור 600.000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל, אגב ללא פרשן. השידור והתיאור שלו נכנסו לקלסיקה ההיסטורית הטלוויזיונית הבינלאומית בזכות מילות הסיום שלו בשניות האחרונות של ההתמודדות ההיא בדקה ה- 120. הנה הן כבר באות.

אוסיף ואומר כי שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם הפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. אני מתייחס ל- ארבעה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים שהביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות : האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), יורם ארבל, וגם נסים קיוויתי בשידורי הא"ק והשחייה שלו. הווארד קוסל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו, "Tell it like it is". קנת' וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC, ללא ספק אלוף האיפוק וה- אנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון 2:3. כל הנבחרת הגרמנית "שכבה" על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום של תקופת ההארכה. שופט המשחק השוויצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג'ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג'ף הרסט ניצל את המקדמה, חדר לרחבה, ומ- 14 מ' בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות נבחרתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת' וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא במילים האלה תחת לחץ :

“And here comes Hurst…he's got…some people are on the pitch…They think it's all over (ג'ף הרסט מבקיע בינתיים את שערו השלישי וחותם את תוצאת המשחק 4 : 2)…it is now…”.

טקסט תמונה (1) : ראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה. זהו הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלִם (Kenneth Wolstenholme, בן 46) שדר הכדורגל הדָגוּל והמוביל של ה- BBC בימים ההם בתקופה ההיא, וגם בעת משחקי מונדיאל אנגליה 1966. הערה שלי : מחליפו בעתיד היה השדר דיוויד קולמאן (David Coleman, בן 40) שימש בעת מונדיאל אנגליה 1966 המגיש הראשי באולפן המנווט של ה- BBC בלונדון. (באדיבות ה- BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : שבת אחה"צ – 30 ביולי יולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. השדר קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme, בן 46) יושב בעמדת השידור של ה- BBC ב- אצטדיון "וומבליי" בלונדון, בידיו מיקרופון השפתיים (Lips  Microphone). אנגליה מנצחת במשחק הגמר את מערב גרמניה לאחר הארכה בתוצאה 2:4. קנת' וולסטנהולם משדר את בשורת הניצחון ל- 600.000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. (באדיבות ה- BBC ואלק וויקס / Alec Weeks. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד הספרים עבי הכרס שאני חוקר וכותב במסגרת סדרת הטלוויזיה רחבת היקף בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", קרוי, "השער שלא היה". הספר הזה עוסק בהפקה הנפלאה והיעילה של ה- BBC את מונדיאל אנגליה 1966. בראש ההפקה הטלוויזיונית הבריטית הבלתי נשכחת ההיא ניצבו בראיין קאוגיל (Bryan Cowgill) ו- אלק וויקס (Alec Weeks). [ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי].

טקסט תמונה : שבת לפנות ערב – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון "וומבליי" בלונדון  ה- BBC הציבורי הבריטי מגיע לשיאו. הבימאי והמפיק המזהיר אָלֶק וִויקְס ז"ל (Alec Weeks, משמאל) יחדיו עם השדר הראשי המזהיר של ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ז"ל (Kenneth Wolstenholme, מימין) חוגגים את כיבוש היעד והשלמת המשימה הבינלאומית העצומה של הפקת מונדיאל אנגליה 1966 ואת השידור ישיר של משחק הגמר אנגליה – גרמניה 2:4 באיים הבריטיים וגם בעבור 600.000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. (התמונה הוענקה לי באדיבות אלק וויקס ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת' וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם, בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים. במדינת ישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי ההוא של ה- BBC הקרוי "4 : 2", נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר כמה פעמים בהזדמנויות שונות על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. אוסיף ואומר כי דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת התיאור והשידור של ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. כך הם גם חינכו את תלמידיהם עליהם נמנו בשעתו יורם ארבל, רפי גינת, חנוך קינן, גדי ליבנה, איתן עמית, עמוס כרמלי, יאיר שטרן ורבים אחרים. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון ואלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני 40 ו- 45 (ארבעים וארבעים וחמש) שנים. אני נפרד לרגע מהאישים והסלוגנים ושב לדקה לפרפראות כדרכו של הבלוג הזה.

פרפרת 1 : ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אוֹצֵר בידיו זכויות שידורים ספורטיביות חשובות ביניהן ליגת ה- NBA האמריקנית. אולם השידור הישיר האחרון של משחק ה- All star game בו גברה נבחרת המערב על נבחרת המזרח בתוצאה 173:196 דמה לקִרְקָס כדורסל נטול כל ערך. קשקוש מוחלט. אכזבה רבתי. ניִווּן ספורטיבי. בראשית 1987 בתוקף תפקידי כמנווט ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, חתמתי לראשונה עם הנהלת ה- NBA על מבצע של 12 (תריסר) שידורים ישירים מהשלבים המכריעים של סדרות הגמר במזרח ובמערב לרבות סדרת הגמר הסופית. הנהלת ה- NBA בראשות אֵד דֶסֶר (Ad desser) העניקה לי אז לפני שנות דור בונוס בדמות שידור ישיר של ה- All star game לרבות תחרות ההטבעות (Slam dunk) בה ניצח מייקל ג'ורדאן (1.98 מ') הצעיר והכישרוני, ובעל הניתור המדהים. כדורסלן רב יכולות בתחומי המשחק השונים שמזכיר לוחם קרב 10 מצטיין ב- א"ק. השידורים הישירים ב- 1987 של משחקי ה- NBA הפכו בבת אחת לסנסציה. להצלחה כבירה. מכתבי ההערכה של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן ושל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין מוכיחים שאנוכי דובר אמת לאמיתה.

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות מר יאיר שטרן במהלך מבצע שידורי הטלוויזיה הישירים של ה- NBA לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בשידור ישיר של אחד ממשחקי ה- East conference final בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס. המבצע הטכנולוגי התאפשר ראשית דבר בשל שיפור משמעותי בתקשורת לוויינים בינלאומית בין ישראל לארה"ב. בעמק האלה ניצבו בימים ההם כבר שתי אנטנות – צלחות שכוונו לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major 1. מן הראוי לציון כי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS החזיקה בזכויות השידורים של ה- NBA ומנהליה קבעו כי שעות המשחקים של סדרות הגמר בסופי שבוע בחוף במזרחי והמערבי יהיו ב- 15.30 שעון ניו יורק (GMT minus 4) ו- 12.30 שעון לוס אנג'לס (Gmt minus 7). הזמנים האלה התאימו לשעון ישראל (GMT plus 3) ואפשרו לי לייבא אותם ארצה בהצלחה. ראוי לציין גם שהנהלת ה- NBA נהגה עמי חסד כספי והסכימה להעניק לי את זיכיון השידור תמורת 2000 (אלפיים) דולר בלבד בעבור כל משחק. CBS יצאה מגדרה כדי לתמוך במבצע השידורים הישיר המרוחק הוא ואפשרה לי להשתמש בקו השידור של השדר שלהם דיק סטוקטון כ- Guide line בעבור צוות השידור שלי בירושלים יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק. כל השידורים הישירים ההם של ה- NBA התבצעו על ידינו בשיטת Off tube. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1972. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא. היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (משמאל) יחדיו עם יאיר שטרן (מימין) בראשית הקריירה שלנו יחדיו עם הילדים הקטנים שלנו העומדים מלפנים. זיהוי מימין לשמאל : שי שטרן (היום מגיש ומנחה תוכנית בידור בערוץ 10), רועי אלרואי (היום אדריכל), וגור אלרואי (היום פרופסור באוניברסיטת חיפה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של ה- NBA לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 8 בנובמבר 1984. אולם הכדורסל של קיבוץ כפר גלעדי. אחד מסודות הניהול הוא להיות בשטח בעת ההפקה והעבודה יחדיו עם הפיקודים שלך. אי אפשר להנהיג ולנווט מהמשרד. התמונה צולמה ע"י חבר קיבוץ עמיר אביהו שפירא ומתעדת שידור של משחק כדורסל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) של קבוצת הפועל גליל עליון. זיהוי הנוכחים בתמונה בעמדת השידור מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי (מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בז'קט שחור חובש אוזניות), השדר המוביל שלי יורם ארבל (בז'קט לבן חובש אוזניות), המפיק שלי יוסי לנדאו, והצלם התחתון שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. למעלה הצלם המוביל טדי למברג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 2 : תחרות ההטבעות (Slam dunk) של ה- NBA היא מסמך טלוויזיוני מרתק שבו שני הפיינאליסטים זאק לאבין (1.96 מ') ממינסוטה וארון גורדון (2.06 מ') מאורלנדו העניקו לאירוע נופך חדש ומדהים. מדובר בשני שחקני כדורסל מחוננים ביכולת ניתור נפלאה ו- קואורדינציה פנטסטית בו שניהם מסוגלים להרים את מרכז הכובד לגובה של מטר אחד מעל הקרקע תוך כדי החזקת הכדור והטבעתו לטבעת הסל המרושתת. ניצח לבסוף זאק לאבין אולם ארון גורדון הרשים אותי יותר. מדובר בהצגת ספורט נפלאה ומרשימה וחוויית צפייה מאין כמותה מפני שמדובר בשילוב של ביצועי כדורסל וא"ק עילאיים. עורכי מדור הספורט של "ישראל היום" התבלבלו בזיהוי התמונות של זאק לאבין וארון גורדון, שמופיעות היום בעיתונם ונוגעות לתחרות ההטבעות (יום רביעי – 17 בפברואר 2017). אותם העורכים הללו של העיתון "ישראל היום" גם סיפרו אתמול (יום רביעי – 17 בפברואר 2016) לקוראיהם בטעות בכותרת מאירת עיניים כי ערוץ 1 הוא שמופקד על ביצוע משימת השידור הישיר בטלוויזיה של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל מכבי אשדוד – מכבי ת"א הערב – 18 בפברואר 2016), אולם שבו ותקנו את עצמם במדור הספורט מהיום (יום חמישי – 18 בפברואר 2016). מדור הספורט של "ישראל היום" – קריא (!) ויש לו אוהדים רבים. יש אומרים כי העיתון נפתח ונקרא משמאל לימין בגלל מדור הספורט הפופולרי והקריא שלו, רווי מידע בטקסטים ותמונות. אין בכלל ספק כי שני מומחי הכדורסל של "ישראל היום" העיתונאים מר אלי סהר ומר אבי סגל, אלה שאוכלים, ישנים, חולמים, ונושמים כדורסל – משדרגים את איכות העיתון. לכן אין שום סיבה שדווקא בתחום אחריותם תקרנה שגיאות מידע וטעויות זיהוי ילדותיות שכאלה.

טקסט מסמך : שני מומחי הכדורסל של "ישראל היום" העיתונאים מר אלי סהר ומר אבי סגל, אוכלים, ישנים, חולמים, ונושמים כדורסל, ומשדרגים את איכות העיתון. אין שום סיבה שדווקא בתחום אחריותם זאת תקרנה שגיאות מידע וטעויות זיהוי ילדותיות שכאלה. (באדיבות "ישראל היום").

טקסט תמונה : היכל הספורט ביד אליהו. תיעוד מסוף עשור ה- 90 במאה הקודמת. זוהי עמדת השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) משדרים ישיר את אחד ממשחקיה של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 3 : מר דורון הרמן הוא כתב משטרה עירני, חרוץ, ומסור של ערוץ 10, וכפי הנראה גם מחובר ומקושר היטב עם כל מיני מקורות מידע בתחום עבודתו. יחד עם זאת חברת החדשות של ערוץ 10 הטילה עליו משימת סיקור כמעט בלתי אפשרית, לשדר ישיר מזירת תאונת הדרכים בכביש מס' 1 ירושלים – תל אביב בו נהג אוטובוס של חברת "אגד" גילח במהירות גדולה עם צדו הימני של האוטובוס שלו את צדה השמאלי של משאית כבדה חונה בצד הכביש. בתאונה החמורה נהרגו 6 (שישה) מנוסעי האוטובוס ו- 20 נפצעו חלקם קשה. התמונה ששידר ערוץ 10 לצופיו הייתה לחלוטין בלתי שְדִירָה וגם השדר הבודד בשטח הפך לכמעט בלתי שַּדִיר. שאיפתה של חברת החדשות של ערוץ 10 להחזיק בכוח את ראשוניות ו- "סקופ" הדיווח הטראגי בידיה ולשדר ממוקד ההתרחשות כל הזמן ובכל מחיר, גם על חשבון דורון הרמן, הייתה אמביציה פגומה ובלתי מתקבלת על הדעת.

פרפרת 4 :הפליטון היָרוּד והעלוּב שכתב מר אלון עידן ביום שישי – 12 בפברואר 2016 בעיתון "הארץ" וכותרתו, "מכבי ת"א על הרצפה…לא תתכופוו לנגב…?",לא שווה ביקורת. הוא מתחת לכל ביקורת. כקורא וותיק של "הארץ" צר לי שהוא תופש מקום על חשבון אלעד זאבי ועוזי דן.

פרפרת 5 : ערכתי שלשום מסע כושר גופני בן 8 (שמונה) ק"מ לצורך שימור ה- IQ שלי. ברחוב "קינג ג'ורג" סמוך לשוק הכרמל עצרתי לרגע לאכול מנת פלפל נפלא במחיר של 6 (שישה) שקלים בלבד בחנות של "רצון". אה…איזה פלפל טעים וערב לחך בתוספת אמבה ופילפל חריף (!). כיף גדול. בדרכי חזרה התעכבתי לרגע ב- "גן העיר" (ליד בית העירייה בראשות מר רון חולדאי) כשלפתע זיהיתי מרחוק את מר יעקב "יענקל'ה" אגמון בן 87 שותה קפה בחברת ידיד שלו. זהו יעקב אגמון שמחזיק בשיא עולם של וותק ו- בעלות על מדור רדיו אישי במשך 47 (ארבעים ושבע) שנים בגלי צה"ל מאז 1970, ואשר קרוי "שאלות אישיות". לא התאפקתי וניגשתי אליו. לחצתי את ידו אולם לא הזדהיתי. סיפרתי לו כי באותו השולחן הזה ב- "גן העיר" הסבנו יחדיו לפני 28 שנים ב- 1988 הוא, יאיר אלוני, ואנוכי והמתנו לבואו של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל. לפתע צלצל הטלפון הנייד של יאיר אלוני. על הקו היה אורי פורת שביקש להודיע באמצעות יאיר אלוני כי איננו יכול להגיע לפגישה עם יעקב אגמון בעניין אחד ולא עמי בעניין אחר ושונה לחלוטין. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את יעקב אגמון. עכשיו בחלוף 28 שנים ראיתיו בפעם השנייה בחיי. אני זכרתי אותו אולם הוא לא זכר אותי. כאמור לא התאפקתי והתייצבתי לפניו כדי לומר לו שאני מאזין כמעט באורח קבע ל- "שאלות האישיות" שלו וער לסגנון הראיונות הפתוחים והבלתי מכופתרים אולם המעניינים שלו. מדובר באיש רדיו חכם, סקרן, ושיודע לשאול. סגנון הריאיון שהוא מפתח ברדיו גלי צה"ל עם אורחיו רחוק מרשמיות, דומה יותר לשיחה אישית וקרובה על ספסל סמוך לדֶשֶא הגדול בקיבוץ אפיקים. מר יעקב אגמון סליחה שלא הזדהיתי בפניך אולם רציתי לומר לך שוב שאתה איש שיחה מעניין ונעים להקשיב לך.

פרפרת 6 : באולימפיאדת 1996 שַח שדר ערוץ 1 מר משה גרטל  לצופיו בתום אחד השידורים הישירים מבריכת השחייה האולימפית ואיחל להם אולי בהיסח הדעת ו/או שמא ביודעין אך בהומור, "…לילה טוב צופים יקרים…נוחו על משכבכם בשלום…". בחלוף תריסר שנים באולימפיאדת בייג'ינג 2008, שח אותו משה גרטל איש ערוץ 1 מבריכת השחייה האולימפית בסין לצופיו בישראל במהלך משחה הגמר לשליחים – גברים, ארבע פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בלשון נבואית כלהלן : "אני חותם לכם כי נבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב…". אבל ברור שהעלילה שינתה כיוון והעמידה את משה גרטל באור מגוחך. דווקא ארה"ב הייתה הנבחרת המנצחת בסיומו של משחה השליחים הדרמטי ההוא. כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה. לכן שדר – עיתונאי שמכבד את עצמו ובעיקר את צופיו, יעשה כל מאמץ להימנע מלטעות ולשגות בצורה כל כך בוטה בתקשורת המונים לנוכח מיליוני צופי טלוויזיה, ולעבור ככה סתם לסדר היום. זה פשוט לא הולך ככה ואם משה גרטל חושב בכל זאת שכן, הרי הוא מתקומם בפרהסיה נגד השכל הישר. אדם מבוגר איננו רשאי לדבר שטויות ואח"כ להמשיך בדרכו כאילו לא קרה מאום. משה גרטל ש- או טו טו ימלאו לו 70 שנים, נחשב מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 לשדר השחייה בעל ניסיון הרב והטוב בארץ, מפני שאין במדינת ישראל כלל שדרי ספורט שהתמחו בתחום השחייה. בכורח הנסיבות האלה איש איננו מאיים על בכורתו של משה גרטל. אם באמת ערוץ 55 בכבלים שהוא בעל זכויות השידורים של אולימפיאדת ריו דה זאניירו 2016, ישכור את שירותיו של אותו השדר הבודד בתחום, הרי הוא משה גרטל חייב לחשוב היטב מראש אלו טקסטים (מנומקים) הוא הולך לשדר בפעם הזאת לצופיו בארץ. מסך הטלוויזיה אמור לייצג במידה רבה בשידורי הספורט שלו מאגר של דרמות ואוסף דעות של מומחים. הוא איננו בימת ליצנות ופתפותי סרק, וגם לא סביבה תקשורתית של אנשים שרוצים לעסוק בנבואה.

פרפרת 7 : אינני מתכוון להשקיע עוד שנייה אחת של צפיית יתר בתוכנית הנחותה של טל פרידמן ודובל'ה נבון בערוץ 10. מדובר בבִידוּר נֶפֶל.

פרפרת 8 : הבריטי הרולד אייברהאמס היה אלוף אולימפיאדת פאריס 1924 בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'. ברבות השנים הפך לשדר א"ק נבחר של רדיו ה- BBC. הרולד אייברהאמס שידר ישיר את באולימפיאדת הלסינקי 1952 את שלוש זכיותיו בשלוש מדליות זהב של הרץ הצ'כוסלובקי אמיל זטופק בן 30 בריצות הארוכות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון (אותה רץ לראשונה בחייו באותם המשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952). כשהופיע אמיל זטופק בשערי האצטדיון האולימפי בהלסינקי בתום ריצת המרתון המפרכת ו- לקראת ההקפה האחרונה על המסלול באצטדיון, הגה הרולד אייברהאמס לראשונה את הסלוגן שהפך לנכסי צאן ברזל המתייחס לספורטאי עַל : "…Here is Emil Zatopek…a human machine". הרולד אייברהאמס היה איש הרדיו והתקשורת הראשון שטבע את המונח "מכונה אנושית" בזירת הספורט.

פרפרת 9 :צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מתחלקים לשני מחנות שממתינים לראות את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א זוכה באליפות הליגה ובגביע המדינה ו/או מאבדת את שני התארים הללו. אין חולק על כך כי קבוצת מכבי ת"א מעניינת כשהיא מנצחת, ומרתקת כשהיא מובסת. לרוע מזלו של הספורט הישראלי נושאת מכבי ת"א לבדה על גבה את מרב העניין בליגת העל הישראלית המשעממת, רוויה אמריקניזציה. אחרת כיצד אפשר לנתח ולהסביר את רייטינג התבוסה האומלל, רק % 1.8, שצבר ערוץ 1 (יום ראשון – 14 בפברואר 2016) בעת השידור הישיר של משחק ליגת העל הפועל אילת – הפועל ירושלים 83:92…??? צוות השידור המדקלם והמנומנם של ערוץ 1 אורי לוי + גור שלף איננו מסוגל לשדרג את המדרוג.      

פרפרת 10 : מחד, שדר רדיו גלי צה"ל מר רזי ברקאי שם בכיס הקטן את הרכש החדש של המפקד ירון דקל, הלוא הוא מר הראל סגל. מאידך, חזרתו של ירון דקל מכוונתו של עצמו לקצץ את את תוכנית האקטואליה היומית של רזי ברקאי "מה בוער" בין 09.00 ל- 11.00 לשעה אחת בלבד, כדי לדחוס ב- 10.00 את הרכש החדש היָרוּד שלו הראל סגל, מנעה ממני לחזות בהתהוותה של קומדיה אנושית. אולי דרמה אנושית נטולת סולידריות, בה הקולגות של רזי ברקאי, יעל דן, גלית אלשטיין, רינו צרור, ירון ווילנסקי, ואחרים מתבוננים מהצד בהנאה בגנבת שעת שידור מהמנחה הוותיק כאילו אין הדבר נוגע להם, ומוותרים ללא השמעת קולם ומבלי שהם עולים על הבריקדות לטובתו ולמענו של רזי ברקאי. הדרמה הסתיימה בטרם החלה מפני שהפוליטיקאי ירון דקל מי שמפקד על רדיו גלי צה"ל בימים אלה ונחשף כחנפן של השלטון, חזר בו, ובכך ביטל מופע פוטנציאלי של הזדהות וסולידריות קולקטיבית של עיתונאי גלי צה"ל עם הנפגע ו/או שמא להפך, מופע של פירוד בו כל אִיש הַיָשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶה. רזי ברקאי שוב אִכְזֵב אותי משהתרפס בפרהסיה היום (יום רביעי – 17 בפברואר 2016) ב- 10.55 בתום "מה בוער"בפני מפקדו ירון דקל, והודה לו באופן אישי מעל גלי האתר ששייכים בכלל לרדיו הישראלי הצבאי ואינם רכוש פרטי של מפקד התחנה על ביטול גזרתו הראשונה השנויה במחלוקת והחלטתו המחודשת להותיר את 120 דקות של "מה בוער" על כנה, ו- בזרועותיו. רָדוּד.

פרפרת 11 : מוסף "ספרים"המצוין של עיתון "הארץ" תחת הפקתו של המו"ל עמוס שוקן מיסד ביום שישי האחרון (12 בפברואר 2016) מדור חדש של ביקורת ספרים, הקרוי, "קריאה אחרונה". רשות הביקורת הראשונה הוענקה לסופר והמשורר הנערץ חיים גורי (בן 93, נולד באוקטובר 1923) שהתייחס לספרה של הסופרת נורית גרץ וספרה "ים ביני לבינך", סיפור על על חייה ומותה של רחל המשוררת. במהלך טקסט הביקורת המעניין דן חיים גורי גם בשירה היוקד והעצוב של רחל, "מֵתַי". חבל שחיים גורי לא עסק כלל בביקורת הקונקרטית הזאת שלו ולא חקר וניתח כיצד המשוררת המדהימה הזאת והבלתי נשכחת הזאת, רחל (1931 – 1890), ששפת האם שלה הייתה רוסית בטרם עלייתה לארץ ישראל כנערה בת 19 ב- 1909, השתלטה בצורה כה טוטלית ומשוכללת על השפה העברית והפכה להיות משוררת כה נוגעת ללב וכה מדויקת. התמונה ההיסטורית המופיעה בהמשך, צולמה ב- 1939 בביה"ס החקלאי "כדורי", ומציגה את נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי המפואר הזה, בה כיכב אז גם הנער חיים גורי (גורפינקל) בן 16 לצדו של יצחק רבין בן 17 (נולד במארס 1922). מי שיער אז שחיים גורי יהפוך ברבות השנים לאחד המשוררים והסופרים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

טקסט מסמך : "רחל", ספרו התיעודי הנפלא של העורך ד"ר אורי מילשטיין אודות המשוררת "רחל" שיצא לאור ב- 1985 בהוצאת "זמורה – ביתן". הספר המרתק מתפרס על פני 350 עמודים ומכיל שירים, מכתבים, רשימות, וקורות חייה של רחל. ספר חובה לקריאה ועיון ואשר ראוי להימצא על כל מדף ספרים בכל בית בישראל. (באדיבות ד"ר אורי מילשטיין והוצאת הספרים זמורה ביתן).

טקסט מסמך : השיר "מֵתַי" של המשוררת רחל מופיע בעמוד מס' 258 של הספר "רחל" בעריכת ד"ר אורי מילשטיין ובהוצאת "זמורה – ביתן" בשנת 1985. (באדיבות ד"ר אורי מילשטיין והוצאת הספרים זמורה ביתן).

טקסט תמונה : 1939. ביה"ס החקלאי "כַּדּוּרִי" בגליל התחתון למרגלות הר תבור [1]. זאת נבחרת הכדורגל של ביה"ס התיכון חקלאי "כדורי" שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין  בן 17 (עומד שלישי מימין) נמנה על נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי . זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יוחנן גולדברג (דובז'ה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת שנרצח ב- 1941 ע"י פורעים ערבים בכביש בין מושבת כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם מורה לפלחה וגידול ירקות בביה"ס כדורי ששימש כמאמן וגם שופט כדורגל בביה"ס "כדורי", ונתן פיאט המנהל המיתולוגי של המוסד החינוכי ביה"ס "כדורי". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מהכפר סג'רה), יהושע "זיגי" זייגר, והמשורר חיים גורי (גורפינקל) מניח יד על ברכו הימנית. זיהוי השוכבים מימין לשמאל : שאול ביבר (היחיד שנועל נעלי כדורגל) והשוער משה נצר (נוסוביצקי) ולידו הגביע.                 

הערה 1 : עשיתי מאמץ והצלחתי לאתר בשעתו את שאול ביבר המנוח שהיה אז בן 90 וגם את חיים גורי יבד"ל (בן 92), ושניהם סייעו לי בזיהוי כל הנוכחים בתמונה שצולמה כאמור ב- 1938. (לע"מ תמורת תשלום).

הערה 2 : קבעתי כלל לעצמי כי אני מזהה בכל תמונה ותמונה בסדרה ובבלוג את כל הנוכחים בכל התמונות גם אם חשיבותם של חלק מהם פחותה, גם אם מדובר בתמונות ישנות. מיומנותו של מתעד והיסטוריון נבחנת גם בדבקותו במשימה בזיהוי כל הנוכחים בתמונות השונות.

פרפרת 12 : שנאתו של דן מרגלית בשם העיתונות החופשית לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהחל לרצות שנתיים מאסר בפועל, מעוררת אצלי תיעוב כלפי דן מרגלית ואהדה לאהוד אולמרט שגם עשה דברים טובים רבים בחייו.

זה מעניין וגם מוזר. גם שדרני העל בטלוויזיה המצליחנים שבהם אינם חסינים בפני אסונות שידור. יורם ארבל התנסח היטב ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 באצטדיון "אצטקה" במשחק רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ארגנטינה – אנגליה 1:2, משזיהה בדקה ה- 51 של המשחק ההוא (בסיוען של 15 המצלמות של Telemexico ושלושה Replays שלהן) את התעלול ומעשה הקונדס של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) כשהוא גובר בידו על השוער הבריטי פיטר שלטון (Peter Shilton). יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- "אצטקה" / AZTECA בעלת תצפית טובה על הנעשה בכר הדשא סיכם את הסיטואציה בתריסר מילים והתנסח במדויק : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון". ניסוח מזהיר מפני שהוא נאמר במינימום מילים ואף על פי כן קלע בול במטרה. יורם ארבל חשף את דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 וקפטן נבחרת ארגנטינה כ- רמאי.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע ההוא של 22 ביוני  1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. ארגנטינה – אנגליה 1:2. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי והדקה ה- 51 של המשחק. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) גובר בידו על שוער המצוין של נבחרת אנגליה בכדורגל פיטר שילטון (Peter Shilton) וגם על שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Benacer) אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב והכרחי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית, "1986 TELEMEXICO").

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע"י "יד האלוהים" מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט הטוניסאי עלי בנאסר היה מצוי ב- כושר גופני מניח את הדעת ובסך הכול ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ', והתמקם גם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם. אולם לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שָטָן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו ולא הבחין במעשה הרמאות שלו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון חינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

אומר ואוסיף : שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת"ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן. במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, "ש-ע-ר, מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי (!)". הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר האנגלי רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ באותו המעמד את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק. אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות. הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של "יד האלוהים" בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. ברור שתמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו בעת ההילוכים החוזרים סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע למעשה הרמאות, "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, ולהחלטה המוטעית של השופט עלי בנאסר, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמות כידוע אינן משקרות.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. "זו הייתה יד האלוהים", כינה במסיבת עיתונאים למחרת המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, "זאת הייתה יד האלוהים", הציע פרשנות משלו אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה האמריקנית סוּזַאן סוֹנְטָאג : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". היא צדקה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הרשים אותי באותו המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2. למחרת המשחק ההוא התקיימה כאמור במכסיקו סיטי מסיבת עיתונאים מטעם המשלחת הארגנטינית. ברור ש- חשתי לשם. דייגו ארמאנדו מאראדונה הסביר את פשר התעלול שלו שהיה בעצם מעשה בלתי ספורטיבי ולא הגון, "זאת הייתה יד האלוהים", אמר. התברר שהוא פרחח לְאוּמָן ארגנטיני אבל לא טיפש (דייגו ארמאנדו מאראדונה לא הסכים מעולם לשחק בליגה האנגלית למרות שהוצעו לו סכומי עתק. הוא שיחק בתום מונדיאל ספרד 1982 בספרד ואח"כ באיטליה). דייגו ארמאנדו מארדונה בילף את שופט במשחק הטוניסאי עלי בנאסר וכבש במעשה מרמה שער בלוף שהעלה את ארגנטינה ליתרון 0:1. הוא לא התנצל על כך באותה מסיבת העיתונאים ההיא. לא אז ולא מעולם. בעיניו "יד האלוהים"שלו הייתה מעשה נקם על כר הדשא באנגליה על מה שעוללה לארגנטינה מולדתו ב- "מלחמת פוקלנד". זה מעניין : יורם ארבל ודייגו ארמאנדו מאראדונה הגו סלוגנים בלתי נשכחים והם מצטרפים לחברתם של הוגי הדעות מוטי קירשנבאום ז"ל ואייברהאם לינקולן.

טקסט תמונה : 1969. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. חיים יבין עלם חמודות בן 37 הופך למגיש החדשות האולטימטיבי של "מבט" ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שום פורמולה מתמטית לא הייתה יכולה לחזות את הצלחתו הטלוויזיוניות הפנומנאלית (בקנה מידה ישראלי). משהתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור וערוץ 2 שטרם קם כבר נשף בעורפו ותר אחרי כוח אדם מיומן, מיהר להכריז כלהלן : "על שלושה אישי ערוץ 1 אינני מוותר ואלה שמותיהם : חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי". משהגיע רגע המבחן קנה מוטי קירשנבאום את נאמנותו של חיים יבין בכסף. הוא שילם לו אז מ- 1993 1000 (אֶלֶף) דולר לכל מהדורת "מבט" שהגיש. הסכום הזה נחשב בימים ההם להון עתק. (התצלום באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום וחיים יבין נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. חיים יבין היה שדרן חדשות בעל מוניטין ב- רדיו "קול ישראל" בשנים 1968 – 1957. לאחר שפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום) התמנה ביולי 1967 ע"י שר ההסברה ישראל גלילי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, הפך חַיִים יָבִין (בן 84 היום) לעוזר ראשי שלו, מעין מזכיר – יועץ. אגב, יחדיו עם עוד שני עוזרים מפורסמים בעת ההיא דוב שנער (היום פרופסור דוב שנער) והבימאי אביטל מוסינזון ז"ל. חיים יבין הפך כמעט באקראי בקיץ 1968 למגיש החדשות הראשי של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. בחלוף שנים רבות הוברר כי בתוקף תפקידיו הביצועיים והמנהליים השונים ראה בו הציבור את אחד מאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בכל הזמנים. אולם הזמנים האלה השתנו לבלי הכר. ב- 1993 נאלץ מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרכוש את אמונו של חיים יבין לשידור הציבורי תמורת ממון כדי לשכנע אותו להישאר בשורותיו. חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי בזכות הכרזתו הטלוויזיונית באותו יום שלישי ההוא בעשר בערב ב- 17 במאי 1977 בתום מערכת הבחירות לכנסת ה- 9 : "גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)". ההכרזה הפכה לסלוגן לאומי.

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית (!). (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של משדר הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין (משמאל) מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה נראה דרוך, ולידו ד"ר חנוך סמית (מימין) מעיין עיון אחרון בסקר מדגם הקלפיות שלו. ברקע, טלפניות המשדר הישיר ההוא. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד"ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, "זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפח", אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד"ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, "נוּעַ, נוּעַ, סוֹף". בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים האלמותיות , "גבירותיי ורבותיי – מהפך !".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה עשר בערב. ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל באולפן מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- "אוויר". מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין בחולצה לבנה). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי, "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !" (באדיבות יוסף '"פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דן שילון בראשית הקריירה הטלוויזיונית ארוכת השנים שלו מגיש את מוסף הספורט ב- "מבט" העוסק באירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968. בתוך זמן קצר ביותר מיסד דן שילון את התוכנית "מבט ספורט" וחיש מהר הפך ל- שדר ספורט ומגיש תוכניות הספורט ברמה של כוכב טלוויזיה לאומי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1966. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. התמונה צולמה בשיקאגו – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (קיצוני מימין בן 27) עם קבוצת ידידים בשעה שהיה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן מוצלח של קיבוץ אפיקים שלמד בשנה ההיא של 1966 הנדסת מכונות באוניברסיטת וויסקונסין, וכן עוד שני סטודנטים ישראליים הלומדים בארה"ב מנחם אסא וגיורא גרייבר. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מינה בקיץ 1968 את מוטי קירשנבאום ז"ל לעורך "מבט" הראשון. לידו כיהנו כעורכי "מבט" נוספים גם דן שילון ואלי ניסן. (התמונה באדיבות יאיר גורין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מר האווארד קוסל (Howard Cosell) שדר הטלוויזיה הבלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במידה רבה סדר הדברים הַיָשָן מתנהל גם ליד המיקרופון ועל מרקע הטלוויזיה. ההרכבים נשארים פחות או יותר קבועים לאורך זמן רב, אצלנו וגם בעולם. דן שילון היה הכוכב האחד והיחיד בעת שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל. יורם ארבל ירש את תהילתו. אח"כ נישל מאיר איינשטיין את יורם ארבל מבכורתו הטלוויזיונית והפך לשדר הכדורגל, הכדורסל, והא"ק הטוב במדינה. דיוויד קולמאן עשה את אותו הדבר בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה ב- BBC לאחר לכתו של קנת' וולסטנהולם. שדר הכדורגל ברדיו ההונגרי גיורגי ספשי השכיח את שמו של קודמו בתפקיד אישטוואן פלוהאר לאחר תום מלחמת העולם ה- 2. שני שדרני ה- NBA מ- NBC מארב אלברט ובוב קוסטאס נטלו והפקיעו לעצמם ב- 1990 את המוניטין של קודמם מ- CBS דיק סטוקטון. שדר הספורט הנפלא האווארד קוסל מ- ABC יצר בשנים 1983 – 1970 את משדר הספורט הישיר "MONDAY NIGHT FOOTBALL" הבלתי נשכח יחדיו עם שני הפרשנים שלו פרנק גיפורד ודון מרדית'. אבל האימפריה הזאת של האווארד קוסל ורון ארלדג' התמוטטה בסופו של דבר כמו כל האימפריות ונפלה. לוואקום שנוצר חדר צוות השידור של CBS ג'ון מאדן ופאט סאמרוול. שניהם נטלו והעבירו אליהם את תהילתו של האווארד קוסל.

טקסט תמונה : 1980. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. היכל הספורט ביד אליהו. שני השדרים ההם שלא היה בלתם. יורם ארבל (מימין) ונסים קיוויתי (משמאל). שניהם הציבו סטנדרטים גבוהים של שידורים ישירים בטלוויזיה שמשה גרטל רק יכול לחלום עליהם. בתווך עוזר השדר אמנון לנגזם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבל ראו, שלושה עשר חודשים לפני כן ב- 29 במאי 1985 ישב יורם ארבל בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" בבריסל ולא זיהה את האסון שהתרחש בתוך האצטדיון במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול הבריטית. בטרגדיה ההיא נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו ביציע "Z" של אצטדיון "הייסל" בהתנגשות אלימה עם אוהדים גלוחי ראש של הקבוצה האנגלית. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה בתוך האצטדיון אבל לא ידע מהחיים שלו. ביום ראשון – 19 במארס 1989 אותו יורם ארבל התעלה על עצמו באצטדיון ר"ג בדקה ה- 71 של משחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה 1:1 (במסגרת קדם מונדיאל איטליה 1990) כשהכריז הכרזה כפולה לאחר שהאוסטרלי צ'ארלי יאנקוס הכניע ללא תנאי בבעיטה חופשית מטווח של 28 (עשרים ושמונה) מטרים את שוער נבחרת ישראל בוני גינזבורג, כלהלן : "…זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה…".

טקסט תמונה : יום חמישי – 29 במאי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זהו מראה של חלק ממשרד ההפקה שלנו ב- IBC של מכסיקו סיטי 1986. מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC הוקם באחריות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO (ראשי תיבות של IBC הן International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי 1986. זיהוי הנוכחים בתמונה כלהלן : יורם ארבל (יושב בקדמת התמונה) נראה מאושר וטוב לב. נסים קיוויתי (ראשון משמאל) – מהורהר. קיצונית מימין זוהי המפיקה המכסיקנית גב' מוֹנִיקָה זָאמְבְּרָאנוֹ (Monica Zambrano). שני משמאל, אמנון ברקאי יד ימיני במשך שנים רבות בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר הטלוויזיה הנפלא נסים קיוויתי ניחן גם באישיות מיוחדת ומעניינת. באוקטובר 1971 נשלח נסים קיוויתי ע"י מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק. התחרות ההיא הייתה חשובה מפני ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' באליפות אירופה בא"ק ההיא ב- 1971 הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן נִיהֵל ב- 300 המטרים האחרונים מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי בהלסינקי והריעו לו בהתלהבות עצומה. זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון את הטקסט הנפלא הבא כלהלן : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים" (!). אני מוסיף ואומר שצריך לזכור שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעת שידור ישיר (!).

באולימפיאדת מינכן 1972 חשף שוב נסים קיוויתי את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים כמנסח עַל בשידור ישיר. כשעלו השחיינים לעל אדני הזינוק בטרם הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הגה נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ". הישג נפלא של שדר טלוויזיה שבונה דרמה ב- 30 (שלושים) מילים בטרם יריית אקדח הזינוק. געגועיי אל נסים קיוויתי רבים. ראה את הפוסט הבא, "פתגמים ומכתמים עיתונאיים באמצעות שירותה של הטכנולוגיה הטלוויזיונית". נסים קיוויתי ויורם ארבל היו שני אנשי טלוויזיה יצירתיים, אולם הם לא היו יכולים ליצור ניסוחי עַל בלתי נשכחים שכאלה בלעדי הטכנולוגיה הטלוויזיונית של DOZ במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 וללא הטכנולוגיה הטלוויזיונית של TeleMexico במונדיאל מכסיקו 1986.

בקיץ 1976, באולימפיאדת מונטריאול 76' ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן בריצה גמר דרמטית מאין כמותה למרחק 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית הארד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…"(הערה : צריך לזכור שהוא אמר זאת ב- שידור ישיר). שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים.

ואז בא התאריך ההוא של 1 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 1986. הטסתי את נסים קיוויתי לאצטדיון "חליסקו" בעיר גוודאלאחרה שם נערך המשחק ברזיל – ספרד. משימתו הייתה להעביר בשידור ישיר את המשחק ההוא ברזיל – ספרד בשלב המוקדם, ארצה. ואז קרה לו אסון שידור : במשך כ- 7 (שבע) דקות שידר נסים קיוויתי שער שלא היה לטובת ברזיל (עד שתיקן את עצמו) למרות שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת על כר הדשא באצטדיון "חליסקו". האירוניה בפרשה המביכה עברה את גדותיה. שמונים אחוז מכלל רשתות הטלוויזיה העולמית ששלחו את צִוותיהן לאִצטדיון "חליסקו" ב- גְוָואדָאלָאחָרָה מכל רחבי תבל, לא הצליחו לשדר כלל את המשחק ברזיל – ספרד בשל תקלה טכנולוגית חמורה וחסרת תקדים (במפעל שידור בסדר גודל כזה) של רשת הטלוויזיה המכסיקנית המארחת TELEVISA בתפעול קווי שידור ה- 4W הבינלאומיים. אחד מלווייני התקשורת הביתיים של מכסיקו קרס ולא הצליח להוביל את קווי השידור הרבים מאִצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחרה למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC במכסיקו סיטי (International Broadcasting Center). בדיעבד, ולרוע מזלו של נסים קיוויתי, היינו בין היחידים בחבורת התקשורת הבינלאומית הנכבדה שקיבלנו כהלכה את קו השידור ה- 4W (באיכות סבירה של kh 3.5) בדרך יבשתית המובילה מהעיר גוואדאלאחרה ל- IBC  הממוקם בעיר הבירה של המדינה הענקית. שגיאת השידור הטראגית והבלתי מובנת של נסים קיוויתי נשמעה בכל רחבי ישראל והונצחה לעַד על טֵייפּ השידוּר.

נסים קיוויתי היה שַדָּר כדורגל טוב. הכי טוב אחרי יורם ארבל. כשהתמודדה נבחרת ישראל ב- 1973 בדרום קוריאה במסגרת טורניר קדם גביע העולם בכדורגל , שלח לשם דן שילון (מנהל חטיבת הספורט אז) את נסים קיוויתי. הוא העדיף את אופציית נסים קיוויתי על נבחרת השַדָּרִים שעמדה לרשותו בארץ בימים ההם. לא היו חסרים במחלקת הספורט אז מועמדים יידועי שם ובראשם יאיר שטרן, איתן עמית, ואלכס גלעדי, ואפילו הטירון יורם ארבל. דן שילון בחר בנסים קיוויתי והעניק לו אשראי רב כשַדָּר ועיתונאי. נסים קיוויתי שידר ב- 28 במאי 1973 מסיאול את משחק הגמר של הטורניר אליו העפילו נבחרות קוריאה וישראל . החלוץ הקוריאני צֶ'ה בּוּם קוּן הבקיע את שער הניצחון בהארכה בדקה ה- 109, ושלח את ישראל הביתה ואת נבחרתו למונדיאל של גרמניה בקיץ 1974. דן שילון הזמין אותו שוב להצטרף למשלחת השדרים של הטלוויזיה הישראלית, שכיסתה את משחקי גביע העולם גרמניה . נסים קיוויתי שידר בתקופתי שלושה מונדיאלים. ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. הוא היה שַדָּר כדורגל טוב . עיתונאים קטנים נטפלו אליו. עורך העיתון הידוע"The New York Times" מר הָאוֶול רוֹזֶנְטָל שהתפטר ב- 2003 מעריכת עיתונו המפורסם (פישל באיתור וזיהוי כתב בלופר שכתב במשך זמן רב בעיתון שלוֹ) , אמר פעם : "כשאתה טועה במקצוע הזה, נותר לך רק דבר אחד לעשות, והוא לתקן את עצמך מהר ככל האפשר". נִסִים קִיוִויתִּי שהיה שַדָּר אהוּב והָגוּן נהג בתמימות כעצתו . הוא מיהר לתקן את עצמו בצורה כל כך גלויה וכנה (וגם תמימה) על המסך , וזכה לקיטונות של בּוּז מהציבור והעיתונות . אינני מכיר הרבה שַדָּרים שהיו נוהגים כמוהו בדרך האמיצה בה בחר להתנצל בפומבי על המסך .

יורם ארבל ונסים קיוויתי היו שַדָּרֵי ספורט מחוננים כל אחד בדרכו שלו . שניהם היו רבי אומנים בניסוח הטקסט בעת השידור הישיר. הדברים שיצאו מפיהם היו לא רק תולדה של כישרון אלא של רגש . הם יצאו מחדרי לִבָּם ונאמרו בדם לִבָּם. הם האמינו בטקסט ששידרו. טכנולוגיית התקשורת המיידית חשפה את גדולתם של יורם ארבל ונסים קיוויתי במשך שנים רבות . אך הייתה מסוכנת לשדרים כשתפשה אותם בלתי מוכנים לשידור ולכן שימשה ללא התראה כבומרנג. לשניהם קרה אסון שידור כבד באמצע שנות ה- 80 במאה שעברה. האחד התאושש כי היה עשוי מטֶפְלוֹן . דווקא השני שקורץ מפלדה – כּוּפַף. הטעויות הקשות של שני שדרי הספורט הבכירים, העלו מחדש ברשות השידור את שאלת חשיבות שכירת עמדות שידור ב- Venues. "המומחים" למיניהם ששרצו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שידרו לי סיגנלים מאחורי גבי, "אם השַדָּרִים שלך טועים ממילא בצורה כל כך גסה בשעה שהם ישובים בעמדות שידור במגרש שעולות ממון רב, מוטב שילמדו מהטלוויזיה הירדנית, ולפחות ייעשו את השגיאה מהאולפן בירושלים". את הטענה הקנטרנית הזאת ביטל באחת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא כלל לא התייחס אליה. שידורי מונדיאל מכסיקו 86' זעזעו את הציבור ובעיקר את העיתונות.

הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהיה רב אומן בכתיבה ותיעוד בסרטי הספורט שלו. אך הספר הזה דן גם בכישרון הביטוי, הכתיבה, והנאום הנַעֲלִים של אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (וה- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ , מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו.

כישלון השידור של יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 לא העיב על קריירה השידור הטלוויזיונית שלו. נסים קיוויתי לעומתו ניזוק קשה בשל אותה הטעות הגסה שלו ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה, מששידר במשך שבע דקות שער שלא היה והעניק בטרם זמן יתרון 0:1 לברזיל על ספרד.

הטניסאי השוודי הנודע בְּיוֹרְן בּוֹרְג היה הטוב בעולם באמצע שנות ה- 70 של המאה ועשרים . הוא זכה חמש פעמים ברציפות באליפות ווימבלדון בשנים 1980- 1976. ביורן בורג היה גבר יפה תואר בעל שיער בלונדיני ארוך שגלש לכתפיו. הנערות האנגליות השתגעו עליו. בילדותו זכה לחינוך ספורטיבי נוקשה וקפדני שהפך אותו לג'נטלמן מושלם בעל נימוסים טובים. מין ספורטאי – עַל, שתקן ושליו, שמעולם לא מתווכח עם השופטים ואיננו מתקוטט עם יריביו. קַר מֶזֶג, מדויק, ומאוזן להפליא. קרחון שוודי של ממש. ב- 1981 קרא עליו תיגר שחקן הטניס האמריקני ג'וֹן מֶקֶנרוֹ אִיטֵר יד ימין. ג'ון מֶקֶנרוֹ היה היפוכו של ביורן בּוֹרְג. מן הִיפִּי כזה מוכשר מאוד, אך צעקן וחם מזג שבא בטענות לשופטים , כועס על האחרים וגם על עצמו. להבה בוערת בעצמותיו.

טקסט תמונה : שנת 1978. מרכז הטניס ברמת השרון. ד"ר איאן פרומן נשיא מרכז הטניס הכל יכול מארח ב- 1978 את הטניסאי השוודי ביורן בורג במרכז הטניס ברמת השרון. ביורן בורג היה אלוף ווימבלדון חמש פעמים ברציפות בשנים 1980 – 1976. (התמונה באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשחק הגמר בווימבלדון באותו קיץ של 1981 אירעה הפתעה גדולה. ג'ון מקנרו ניצח את בְּיוֹרְן בּוֹרְג והדיח אותו ממַלכוּתוֹ הרצופה בת חמש שנים . שידרנו קטעים נבחרים מן המשחק הזה כעבור ארבעה ימים בתוכנית הספורט "משחק השבוע". אך משהו היה חסר לי בדברי הסיכום של צוות הטניס שלי שכתב וערך את התוכנית. שלושה ימים אח"כ קראתי בעיתון האמריקני היומי והנפוץ באירופה, "Herald Tribune International" מאמר אנליזה מקיף של כתב הטֶניס של העיתון , בו ניתח וסיכם את משחק הגמר ג'ון מקנרו נגד ביורן בורג בווימבלדון ביולי 1981 , וחילופי המשמרות שבאו בעקבותיו בשש מילים  בלבד : "תמה תקופת הקֶרַח – החלה תקופת האֵש". טקסט נפלא שמנוסח בבהירות ובדייקנות. הבנתי מייד מה היה חסר לי בדברי הסיכום שלנו. ב- 1981 טרם הבשילה מערכת הספורט לדבר בשפה עיתונאית כה מבריקה שכזאת.

לכוחה של המילה הנאמרת בשידור, בתקשורת המונים בטלוויזיה ובקולנוע, יש השפעה מָאגִית עלינו. האירוע לא ייזכר תמיד בשל תוצאת הסיום שלו, אך ייצרֵב בזיכרון בגלל הכּוֹתֶּרֶת שהוענקה לו תוך כדי התרחשותו. איש כמעט אינו זוכר את תוצאת משחק הכדורגל ישראל נגד אוסטרליה ב- 19 במרס 1989. אך כולם יזכרו את הכותרת שיורם ארבל העניק למשחק הזה, "ככה לא בונים חומה". אמירות קולעות יוצרות כותרות מילוליות . כותרות מילוליות מקבעות זיכרון צילומי והופכות את האירוע המצולם בטלוויזיה ובקולנוע לנִצחיים. באחד מביקוריי בארה"ב סיפר לי המארח שלי ב- CBS בניו יורק כי שדרן הספורט של הרשת ברנט מאסברגר כה התלהב מ- ג'רי ווסט הקלע המחונן של קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס עד שבשידור ישיר אחד סיפר לצופיו , "כאשר גֶ'רִי וֶוסְט (Jerry West) מתרומם לקליעת ג'אמפ שוט – יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר".אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שידרנו במונחים כאלה ובשפה ציורית שכזאת. האמריקנים חושבים שונה מאיתנו וכותבים שונה, לבטח כשהם מתעדים את היסטוריית ההווה ו/או את היסטוריית העבר . צריך לקרוא את הספר "Court room"(בית דין) של קוונטין ריינולדס כדי להבין אודות מה אני כותב.

ב- 22 ביוני 1986 במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" , הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה שיקרי, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים בעת שידור ישיר : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון". בשפת טלוויזיה מְמַצָה וממוקדת גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. כבר דנתי בכך בפוסט הקודם , אולם לא ציינתי כי הווירטואוזיות בניסוח הזה עולה על ההתנסחות מאוחרת יותר שלו "ככה לא בונים חומה". הניסוח אודות דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- 1986 נבנה על קרקע בתולית. הקביעה ב- 1989 אודות חוֹמָה כושלת נאמרה על קרקע חרושה.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. השַדָּר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שמחה שטרית יושבים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשעתיים לפני תחילת המשחק ארגנטינה – אנגליה ובטרם הגה את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח שלו : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ואנכי היינו פריקים של קולנוע בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. פשוט אהבנו לראות סרטים. בבתי הקולנוע. "יואשיש הולכים לראות הערב לראות את "חלף עם הרוח" , יואשיש הולכים הערב שוב לראות את "הארי המזוהם" . ובאמת את "חלף עם הרוח" ו- "הארי המזוהם" (Dirty Harry), ראינו כמה וכמה פעמים יחדיו באולמות הקולנוע של תל אביב . בכל פעם שוחחנו על כמה מסצנות הצילום הייחודיות בסרטים והטקסט הנצחי הקצר הנלווה אליהן. זיכרון הצילום והמילולי הקצר הזה הוא שבונה לעַד את כותרת הסרט. הסרט הנִצחי "חלף עם הרוח" (Gone With The Wind), ייזכר בשל שני טקסטים מפורסמים שנאמרו בסופו. טקסט הפרידה הדרמטי בן שבע המילים של רֶט בּאטְלֶר (בכיכובו של קלארק גייבל) המחליט לסיים את רומן האהבה הגדול ולנטוש את אהובתו סְקָארְלֶט א'וֹהָרָה (השחקנית וויויאן ליי) ואת הבית הענק באחוזת טָרָה רחבת הידיים לאחר שנמאס לו מקשיות העורף ומכפיות הטובה שהיא אשתו סקארלט מפגינה כלפיו. רט באטלר השארמנטי והמיוחד (קלארק גייבל היה גבר נאה בעל יופי לאטיני) משיב לה בציניות בטון שליו ונוֹן – שָאלָאנְטִי כלהלן : “Frankly my dear , I don`t give a damn” במקור כותבת מחברת הספר מרגרט מיטצ'ל בת הדרום טקסט שונה טיפ – טיפה מזה הנאמר בסרט רב המוניטין : “My dear, I don`t give a damn” אך התסריטאי סִידְנִי הָאווֹאַרְד והמפיק דֵייוִיד סֵלְזְנִיק החליטו לצרף את המילה “Frankly” לאמירת הנצח הזאת. לעַד ייזכר גם טקסט הסיום של הסרט כולו, כשסקארלט א'והרה מבינה לבסוף שאכן רט באטלר שרק הרגע נטש אותה הוא באמת אהבת חייה ואיננה רוצה לוותר עליו, מעודדת את עצמה כשהיא שחה למצפונה :

”I will go home, I will think of some way to get him back, after all tomorrow will be another day”.

אפשר לצרף לשתי האמירות האלה גם אמירה שלישית של האב ג'ראלד א'והרה שאומר לבתו סקארלט בתחילת הסרט על רקע אהבתה הנכזבת לאשלי ווילקס :

”Land is the only thing in the world worth working for because it is the only thing that lasts”.

עלילת הסרט "הָארִי המְזוֹהָם" (Dirty Harry) של הבימאי דון סיגל מ- 1971, נשענת על האמירה הידועה של השחקן קְלִינְט אִיסְטְוּוד (Clint Eastwood) יפה התואר המגלם את הבלש הקשוח הָארִי קָאלַהָאן במשטרת לוס אנג'לס. בסצנת מרדף היֶרִי המפורסמת של הבלש האמיץ אחר פורץ בנקים באחד מרחובות העיר , כשקְנֵה אקדח המָאגְנוּם שלוֹ מאיים על הפורץ השרוע פצוע על המדרכה וגם ידו לוֹפֶתת עדיין אקדח שלוף, ובעצם סכנת מוות מרחפת על שניהם, מהמר קלינט איסטווד על חייו. בטוֹן הדיבור הסמכותי, קר הרוח, והבוטח שלוֹ שהפך לסִמלו המסחרי, הוא פונה אל הפושע ואומר את האמירה המונומנטלית הבלתי נשכחת הנון שאלנטית בסרט הזה : “O. K. go ahead and make my day“, סלוגן שהפך חיש מהר ל- Headline של סרט הקולנוע רב המוניטין הזה שקנה לו מעריצים רבים. הפירוש לכוונה המסתתרת מאחורי אמירת הנצח של השוטר הקשוח מלוס אנג'לס , ברורה, "…או. קיי. תירה עלי ואני אפוצץ אותך במאגנום שלי…". הסצנה המותחת הזאת מסתיימת באופן מפתיע . הפושע שנפגע כבר קודם לכן מקליע אקדחו של הבלש ושוכב פצוע על המדרכה ברחוב מבין עם מי יש לו עסק ומניח את נשקו. הָארִי קָאלַהָאן (קלינט איסטווד) לא מרפה . הוא סוחט את הֶדֶק אקדח המַאגְנוּם שלוֹ המכוון עדיין לעבר יריבו. נשמע קליק קטן. צליל הנוֹקֵר. לא נוצרה ירייה. מחסנית האקדח הייתה ריקה. לא נותרה בו עוד תחמושת. הארי קאלהאן השתמש כבר בכל כדורי האקדח. אלכס גלעדי ואנוכי ראינו שלוש פעמים בתוך שבוע ימים את הסרט "הארי המזוהם".

הסרט "הסַנְדָק" (The Godfather) בן השלוש שעות, מ- 1972, המבוסס על סיפרו הידוע של מָאריוֹ פּוזוׁ, ובבימויו הנפלא של פְרָאנְסִיס פוֹרְד קוֹפּוֹלָה, ייזכר לעַד בשל אמירה מפורסמת אחת של מרלון בראנדו המגלם את תפקיד הסנדק הארכי – מאפיונר, דוֹן וִויטוֹ קוֹרְלֵיאוֹנֶה. באחת הסצנות הידועות ביותר ורבת המוניטין בסרט מבקש זָמָר ממוצא איטלקי ג'וֹנִי פוֹנְטָנָה את עזרתו של הסנדק כדי שיסדר לו תפקידב- Showbiz  באחד מסרטיו של מפיק הוליוודי קשוח . אמירתו האימורטאלית של הסנדק : “I will make him an offer he can’t refuse” נכנסה כבר מזמן ל- פנתאון ההיסטורי של האמירות שהפכו כותרת לאירוע.

המערבון הנודע, “The Good, The Bad, and the Ugly”  ("הטוב, הרע, והמכוער")של הבימאי האיטלקי סרג'יו ליאונה שנעשה ב- 1966 בהשתתפות קְלִינְט אִיסְטְווּד ואֵלִי וַואלָאך – וסיפור עלילתו מתרחש בעת מלחמת האזרחים האמריקנית (נמשך שעתיים וארבעים דקות) , ייזכר בשל אמירתו הנון שאלאנטית “If you have to shoot , shoot , don`t talk” של הפושע מבוקש עז נפש וחסר רחמים בשם "טוּקוֹ" (השחקן אֵלִי וָואלָאךְ) בסצנת הרחצה באמבטיה לאחר שחיסל באקדחו יריב דבּרן והססן. כותבי עֵט, סופרים ומשוררים מוכשרים, מחברי מחזות, אומנים, מדינאים ומנהיגי מדינות, מפיקים ובימאים גאונים בקולנוע ותסריטאים טובים, וגם שדרי הספורט יצרו וטבעו אמירות שנצרבו בזיכרון שלנו לתמיד. על פי אותו העיקרון פעלו גם שני שדרי העל יורם ארבל ונסים קיוויתי שטבעו מטבעות שידור שלא ישכחו.

ציטוט : "דברים שאינם יוצאים מן הלב – לא יעברו דרך האוזן". (ר' משה אבן עזרא).

אילו הייתי מנהל היום בי"ס ללימודי תקשורת ועיתונאות בטלוויזיה וברדיו, הייתי מחייב את הסטודנטים לא רק לקרוא את הטקסטים שהותירו מאחוריהם גדולי הכותבים בארץ ובעולם, אלא להתעמק בהם ולנתח אותם. נשיא ארה"ב אייבראהם לינקוֹלן (Abraham Lincoln) היה רָב אומן בניסוח. בעל יושרה מוחלטת, גאון כתיבה ובעל הגיון ברזל. ב- 19 בנובמבר 1863 נשא נאום בן שתי דקות וחצי אולי פחות, בעיצומה של מלחמת האזרחים הנוראית בארצו בטקס הקדשת בית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg) עיירה קטנה בפנסילבניה. בשדה הקרב בגטיסברג נהרגו כ- 7000 חיילים משני הצבאות ונפצעו כרבבה, ארבעה חודשים לפני שהנשיא נשא שם את נאומו ההיסטורי. נאומו של אייברהאם לינקולן היה יצירת מופת ונחרת באותיות של זהב בהיסטוריה האמריקנית והעולמית . הנשיא בן ה- 54 היה הנואם השני בטֶקֶס. קדם לוֹ נואם ידוע אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everett)  בן ה- 70, שהיה בעברו מזכיר המדינה ופרופסור ונשיא אוניברסיטת "הארווארד". הוועדה המארגנת הזמינה את אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט להיות הנואם הראשון בהנחה שהנשיא אברהם לינקולן ידחה את ההזמנה בגלל עיסוקיו הרבים בניהול מלחמת האזרחים שהייתה בעיצומה. אבל הנשיא הפתיע. הוא נענה להזמנה , אך נקבע להיות הנואם השני למרות היותו הנשיא. אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט הנואם המקצועי שָגָה פעמיים בגֶטִיסְבֶּרְג . הוא איחר בשעה ונאם שעתיים. הנשיא אייברהאם לִינְקוֹלְן לעומת אדוארד אוורט כתב טקסט שהכיל כ- 250 מילה בלבד ונשא שם נאום בן שתי דקות וחצי, הידוע כנאום גטיסברג ושמו "לידה חדשה בחֵרוּת". הנשיא עמל על תוכן הנאום הקצרצר כשבועיים ימים וליטש אותו סופית בעת נסיעתו ברכבת המיוחדת שלקחה אותו מעיר הבירה וושינגטון לשדה הקֶטֶל בגֶטִיסְבֶּרְג. הנה הנאום במלואו וכלשונו מ- 19 בנובמבר 1863 .

19 בנובמבר 1863. גטיסברג. 

"לפני שמונה עשרות שנים ושבע שנים חוללו אבותינו על פני יבשת זו אומה חדשה, שהורתה בחירות והיא מקודשת להנחת היסוד האומרת, כי כל בני האדם נבראו שווים. הננו עסוקים כעת במלחמת אזרחים גדולה, המעמידה במבחן את האומה הזאת, או כל אומה אחרת שנוצרה בדרך זו והוקדשה בצורה זו, אם אמנם יש לאל ידה להתקיים לאורך ימים. הננו נפגשים בשדה קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה כמקום מנוחת עולמים לאלה שהקריבו את חייהם למען תוכל האומה הזאת לחיות. אכן, ראוי ומתאים עד למאוד שנעשה כן. ואולם , במובן רחב יותר, אין בכוחנו לא לחנוך ולא להקדיש, ואף לא לקדש את הקרקע הזאת. גיבורי החיל, החיים והמתים שנאבקו כאן – הם שקידשו אותו הרבה יותר משיש בכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ייתן את דעתו אך מעט ולא יזכור זמן רב את הדברים שאנו אומרים כאן, אך הוא לא ישכח לעולם את מה שהם עשו כאן. לאמיתו של דבר שומה עלינו, החיים, להקדיש עצמנו כאן לתפקיד השלמת המלאכה , שאותה קידמו עד כאן בצורה כל כך נאצלת אלה שלחמו כאן . עלינו מוטל התפקיד להקדיש עצמנו למשימה הגדולה שעדיין עומדת לפנינו. מן המתים הנערצים האלה הננו שואבים מסירות מוגברת למטרה, שלמענה נתנו הם את קורבן – המסירות המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן, כי מתים אלו לא מתו לשווא, וכי אומה זו, בחסד אלוהים, תתחדש בכור החירות, וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוף מעל פני האדמה".

טקסט מסמך : 19 בנובמבר 1863. חנוכת בית הקברות הלאומי בגטיסברג. זהו טקסט הנאום של נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן.

טקסט תמונה : אייברהאם לינקולן ב- 1860, בן 51, זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא ארה"ב. יכולת ההבעה שלו בע"פ, טקסט נאומיו, וכשרון הכתיבה שלו היו גאוניים. מנהיג יחיד סגולה בהיסטוריה המודרנית של האנושות. קראתי את כל כתביו.

הנשיא אייברהאם לינקולן (Abraham Lincoln) השקיע זמן עצום במלאכת כתיבת הטקסטים שלו. למרות שהיה נואם בעל מוניטין, מוכשר, והיטיב לכתוב – לקח לו זמן לגבש את הטקסט , לברור את המילים, ולהרכיב את המשפטים. הוא כתב, שִינה, ומחק, ושוב כתב ושוב תיקן, ושוב שיפץ, עד שהגיע לתוצאה הסופית שאותה החליט לאַמֵץ אל ליבו ולתת לה פרסום . כל כותב טקסטים מכיר את ההתלבטות הזאת על הנייר ואת השאיפה למצוינות הכתיבה שלעולם איננה תמה. תמיד נדמה לך לאחר קריאת הטקסט של עצמך, גם לאחר שהודפס, כי אילו היו לך עוד כמה דקות נוספות היית יכול לשפר ולכתוב את הגרסה האחרונה טוב יותר.

כמו כל כותב טוב, נואם מוכשר, תסריטאי קולע, או שַדָּר מחונן – גם הנשיא אייבראהם לינקולן בנה כותרת מסכמת לנאומו ההיסטורי הקצר בו קרא לזיכרון הנופלים שהקריבו נפשם למען חירות האדם . המשפט האחרון בנאום, "מן המתים הנערצים האלה אנחנו שואבים מסירות מוגברת למטרה, שלמענה נתנו הם את קורבן המסירוּת המלא והאחרון. ואשר על כן הננו מחליטים כאן כי מתים אלה לא מתו לשווא , וכי אומה זו בחסד אלוהים, תתחדש בכוּר החירות , וכי ממשלת העם, על ידי העם, בעבור העם, לא תסוּף מעל פני האדמה", שהוא תמצית כל שלטון דמוקרטי באשר הוא – ינון לנצח. כ- 15000 (חמישה עשר אלף) איש התכנסו בבית הקברות הלאומי בגֶטִיסְבֶּרְג (Gettysburg) והאזינו לטקסט קצר בן כ- 265 מילים שנקרא ע"י הנשיא מפתק נייר כתוב בכתב ידו. משסיים את נאומו בתוך שתי דקות ומשהו חזר למקומו. הכול היו מופתעים ואף מאוכזבים מהטקסט הקצר. חלק מהציבור שהתאסף בבית הקברות לא תפש כי נאום הנשיא תם, ולכן כמעט ולא מחאו לו כף. הנשיא אייברהאם לינקולן חשב לעצמו שאם זו תגובת הנאספים כנראה שהנאום לא היה מוצלח כל כך. למחרת קיבל מברק מהנואם הראשון בטקס אֶדוּאַרְד אֶוֶורֶט (Edward Everet) עצמו שכתב לו : "אדוני הנשיא, הייתי שמח אילו ניתן לי לשבח את עצמי ולומר כי אומנם התקרבתי אל הרעיון המרכזי של המאורע בנאום של שעתיים, כשם שאתה עשית זאת בשתי דקות". הנשיא השיב לו כדרכו בצניעות רבה : "אני שמח לשמוע, כי לפי דעתך, לא היו דברי הקצרים כישלון גמור". נאומו של הנשיא אייברהאם לינקולן חתוּם בליבה של האומה האמריקנית (והאנושות) לדוֹרי דוֹרוֹת.

טקסט תמונה :  אייברהאם לינקולן נשיא ארה"ב הבלתי נשכח בעת מלחמת האזרחים בשנים 1865 – 1860, ימים ספורים לפני שנרצח. בתקופת נשיאותו בת ארבע שנים הזדקן לבלי הכר. האחריות העצומה שהוטלה עליו כמנהיג ונשיא של אומה השקועה במלחמת אזרחים בת ארבע השנים 1865 – 1861 בין הצפון לדרום, וכאדם המנסה לשמור על אחדות האומה, הטביעה עליו את חותמה וגרמה לו צער רב . הנשיא בעל הפנים המיוסרים הזדקן עד למאוד.  

אין לנאום ההיסטורי הזה של אייבראהם לינקולן דבר עם שידורי הספורט , אך יש לו הרבה מן המשותף עם יכולת הכתיבה , יעילותה , והכישרון לומר דברים בקיצור גם בנושאים מורכבים ושנויים במחלוקת א. נאום גטיסברג של אייברהאם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 השפיע עלי השפעה מכרעת לא רק בשל המסר האנושי אלא בגלל סגולתו וכישרונו של הכותב להביע את דעתו בתמצית . כל אחד מאתנו העוסק בכתיבה ואמירה בתקשורת מתלבט כיצד ובאיזה אופן לומר את דבריו א. זה נכון בעיתונאות הכללית וקיים גם בעיתונאות הספורט בטלוויזיה א. ניסיון הכתיבה של הנשיא אֵיְיבְּרָהָאם לִינְקוֹלְן וחכמתו וגאונותו בתקשורת המונים קנתה לה מוניטין רב כבר בימים ההם . הנאום הקצר והגאוני של אייברהאם לינקולן ב- 19 בנובמבר 1863 שוּוָק בהצלחה מאז כמצרך איכותי שהפך במהירות לנחלת הכלל[1].

האנס לי טרפוס מוסיף : "בסתיו של שנת 1863 כבר הגיע אייבראהם לינקולן בקריירה שלו למצב שהתיר לו לפַתֵּח את מיומנויותיו ואת האידיאלים שלו. מאז ומעולם היה מסור לתהליך הדמוקרטי , וכעת בנאום גֶטִיסְבֶּרְג , נתן לאמונתו את הביטוי המהולל ביותר . מאז ומעולם התנגד לעבדות , וכעת בתיקון ה- 13 לחוקה , הצליח להביא את התנגדותו למימושה ההגיוני. מאז ומעולם גילה אהדה לנדכאים, וכעת היה יכול לבטא בגלוי את דאגתו לזכויות השחורים. ואף על פי  שמאז ומעולם הבין לאשורו את הכורח שבמלחמה, כעת היה יכול להפיק תועלת מניסיונו הקודם, ובצוותא עם הגנרל יוּלִיסִס גְרָאנְט להוביל את האומה לניצחון. מסירותו ארוכת השנים לדמוקרטיה קיבלה את ביטויה היפה ביותר בנאום גֶטִיסְבֶּרְג. כשנתבקש לומר מילים מספר ב- 19 בנובמבר 1863 בטקס הקדשת בית עלמין לאומי בגֶטִיסְבֶּרְג, אתר הקרב הגדול שנערך שם רק חודשים ספורים לפני כן, הקדיש מחשבה רבה להכנת דבריו. ואולם, מאחר שבאותה עת היה מודאג מחמת מחלת בן זקוניו טֶד ואת מוחו העסיקו ענייני המדינה, לא הצליח לסיים את כתיבת הנאום אלא עֶרֶב הַטֶקֶס בבית מארחו בגֶטִיסְבֶּרְג, עו"ד מקומי דֵיוִויד וִוילוֹ. אייבראהם לינקולן ביקש לומר דברים שבשום אופן לא יובנו כניסיון לקנות את לב הבוחרים וקולותיהם, שכן הנושא היה רציני מידי, ולפי כך החליט להשמיע הצהרה נחרצת על מטרת המלחמה. התוצאה הייתה נאום מן הנאומים המהוללים ביותר שהושמעו אי פעם בשפה האנגלית". (ראה הספר "לינקולן על דמוקרטיה – החלום האמריקני. בעריכת מריו קואומו והרולד הולזר. הוצאת הארפר – קולינס).

ציטוט : "הלֵב הוא המקור הנותן את כוח הדיבור לאדם".  (קווינטיליאנוס).

הנה טקסט נוסף לא כל כך מפורסם אומנם אך לא פחות מרשים ולא פחות אֵיכוּתי שנכתב אף הוא בנסיבות הירואיות. מצאתי אותו בשנת 2003 אצל מר שמואל "שמוליק" חדש בארכיון קבוצת כינרת בעת עריכת המחקר וכתיבת הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" . חייבים לקרוא ולשָנֵן אותו היטב כדי להכיר בכישרונו העצום של הכּוֹתֵּב ובחשיבותו העצומה של הכָּתוּב. בראשית 1950 הביא בן ציון ישראלי (ממייסדי קבוצת כינרת, נִספָּה באסון ה- "פייפר" בקיבוץ מעגן בשנת 1954) לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה דוד בן גוריון ששהה בחופשה קצרה במלון "גלי כינרת" בטבריה, את הסֶפֶר "כִּינֶרֶת בּיְמֵי מִבְחַן",המספר על מאבקה של קבוצת כִּינֶרֶת בעמק הירדן בימים הקשים רוויי אומץ לב בלתי רגיל , תעוזה , וגבורה של מלחמת העצמאות ב- 1948 .דוד בן גוריון קרא את הספר ב- 25 במרס 1950 והֵשיב לבן ציון ישראלי במכתב נשגב. נושא מכתב התשובה היה, "על הבנים שנפלו".

טקסט תמונה : שנת 1950. דוד בן גוריון (בן 64 בתמונה) ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הדגול והנערץ של מדינת ישראל . היה לו כושר ביטוי מדהים ויכולת כתיבה מזהירה. קראתי את כל כתביו שנמצאים על המדפים בחדר עבודתי. דוד בן גוריון צעיר ממני בתמונה הזאת ב- 11 שנים, בעת שאנוכי כותב את כתיבת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון הפלמ"ח).

טקסט מסמך : 25 במארס 1950. מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לבן ציון ישראלי. עמוד מס' 1 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז"ל וארכיון קבוצת כינרת).

טקסט מסמך : 25 במארס 1950. מכתב התשובה הנשגב מלא ההוד וההדר של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לבן ציון ישראלי. עמוד מס' 2 מתוך 2. (באדיבות שמואל חדש ז"ל וארכיון קבוצת כינרת).

בן ציון היקר,

מסור נא בשמי לכל חברי הקבוצה תודתי הנרגשת על השי היקר "כינרת בימי מבחן". לאחר שהלכת והשארת את הספר בידי – ישבתי וקראתי בו כל הערב. ואני כולי מזועזע. כאילו בפעם הראשונה שמעתי על מלחמת ישראל ועל ילדי הפלאים אשר זינקו בסערת נפש ובתרועות קול לעקידה, ובגבורה תמה וצנועה חירפו נפשם למות – על חירות המולדת והעם אשר כה אהבו.

איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל אביב. פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת-פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם, וקשה להאמין שכל אלה ילדי מציאות חיה וקרובה, ושכאן על ידינו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו, פעלו, והעפילו עד מרום פסגת הגבורה של האדם עלי אדמות – הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם.

סמויים מעין זר, ואולי נסתרים גם מעצמם, היו חבויים בכפירי ישראל אלה גנזי-תום ויפעה גבורה ואהבה, רוך ועוז, ואולי רק לאימהות שמץ מהם. ובבוא הרגע הגדול, המר והמכריע – דרכו הנערים עוז, ומעל עקדת המולדת ניגר דמם הטהור, וחייהם הפורחים נגדעו באִיבָּם וכבה זיו עלומיהם – למען קוממיות ישראל…אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים.

"רבות ועשירות היו התקוות" שטיפחה אימא, "אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל של אבנים". לא, לא רק גלי אבנים, אימהות יקרות, ששכלתן חמודי – בניכן. לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אם שכולה. ידעתי : אין תנחומים לתפארת החיים אשר נלקחה ואיננה. מי יתנה כאב אם ; מי ימתיק וירפא שברה האנוש , גם אם היא מסתירה כל אלה בענוות – תום ובעוז רוח מעין זרים ? אולם בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים. ירושה חיה ובת – אלמוות הורישו לנו : מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, נושאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים.

ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי ישראל מופלאים אלה לא נולדו מסלעים ומאלונים . לביאות ואריות היו הוריהם, ונשי סגולה ואנשי מעלה היו הלביאות והאריות, והורים יקרים אלה , הם – הם שנתנו לדורם ולעמם – הזמירים, והדנים, והגורים ורבים כמותם, שעצמותיהם טמונות בכל רחבי הארץ וגם במצולות ים . נתייתמו אימהות , אבות, תינוקות, אהובות אחים, אחיות וגם חברים וחברות. אפס לא יתום הדור שבנים והורים כאלה קמו לו. מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל דרכו עליה.

בספר שהוצאתם חברים יקרים, מפרפרים חיי גבורה, ומתוך הדברים המסופרים הומֶה משהו יקר מחיים ועַז ממוות.

יישר כוחכם.

חברכם הנאמן

דוד בן גוריון

ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון כמו הנשיא אייברהאם לינקולן ניחן ביכולת כתיבה מזהירה , יכולת ווירטואוזית לדבר ולנאום , וכריזמה אישית בלתי נדלית . דבריו כמנהיג האומה היהודית שניצב בכל כך הרבה צמתים היסטוריים, ייזכרו לנצח לא רק בשל כשרונו אלא גם מפני שיצאו מן הלֵב ונכנסו אל הלֵב . לא בכדִי ציטטתי במלואם את כתביהם של שני הענקים האלה נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנות ה- 60 של המאה התשע עשרה , וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון. שני הטקסטים נכתבו ונישאו בימי מלחמה ומאבק. כל כותב טקסטים בעצמו יכול להבחין בחדוּת המכסימאלית ובכושר הביטוי של שני הכותבים.

ציטוט : "מקור אושרו של האדם – חייו, ומקור חייו – העבודה". (לייב טולסטוי).

אחד הכללים שקבעתי לעצמי כמנהיג ומנהל של קבוצת עיתונאים ושדרים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הוא להיות הראשון בעבודה והאחרון לעזוב אותה . זהו חלק מערכי המנהיגות . עבודת הניהול העיתונאי בטלוויזיה היא סוג של "פֶּרְפֶּטוּאוּם מוֹבִּילֶה" אתה כל הזמן נמצא בתנועה מתמדת בעבודה שלעולם איננה מסתיימת . אתה עובד 8 ימים בשבוע. אתה עֶבֶד של העבודה הזאת גם בחגים ובשבתות מפני שחלק נכבד מסיקור אירועי הספורט בישראל מתנקז לסופי השבוע, שלא לדבר על משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום) שנערכים תמיד בשבתות. למרות שתוכניות הספורט שלנו שודרו במוצ"ש בשמונה או תשע בערב, נהגתי להגיע לעבודתי בשבתות זמן רב זמן לפני תחילתה הרשמית . בדרך כלל בעֶשֶר אולי אחת עשרה בבוקר. היה לי נוח להיות עם עצמי לבד כדי להמשיך את פעולות ההפקה של יום שישי ואת תכנון שידור המהדורה ללא ההמולה הבאה ומתרגשת במלוא עוצמתה בשעות אחה"צ כשמאה וחמישים עובדי הטלוויזיה הישראלית , עושים מאמצים גדולים לסייע לי להביא לשידור את המסמך הדוקומנטארי העיתונאי שנקרא "מבט ספורט", ובימים מאוחרים יותר "משחק השבת". להגעה המוקדמת לעבודה בשבתות במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה היה עוד יתרון ובונוס. יכולתי להאזין בקביעות בשעה אחת בצהריים לתוכנית הרדיו "שאלות אישיות"של המראיין יעקב אגמון המשודרת בגלי צה"ל. יעקב אגמון הוא סוג של עיתונאי סקרן השואל את המרואיינים  שלוֹ שאלות נוקבות אך עושה זאת בצורה הגונה ותרבותית ולא מכופתרת. תוכנית הרדיו שלו מרתקת ושאלותיו מנוסחות בצורה אינטליגנטית, כֵּנָה וישירה. כשאתה מאזין לטקסט השיחות שלו עם האנשים הרבים מהישוב, אתה מרגיש וגם יודע שבזכות יעקב אגמון (ושכמותו) החיים במדינה שלנו טובים יותר מאלו שיכלו להיות בלעדיו. הדוֹר הזה הולך ופוֹחֵת. אינני מכיר את יעקב אגמון. מעולם לא החלפתי עִמו אפילו מילה עד שלשום. אבל אני רוחש לו הערכה.

בשבת – 16 במאי 1981 הגעתי כרגיל מוקדם לעבודה. זה היה שבוע ימים לאחר חגיגות יום העצמאות ה- 33 של מדינת ישראל. עונת הכדורגל בעצם הסתיימה. הפועל ת"א ומאמנה דוד 'דוביד' שוויצר זכו באליפות המדינה בכדורגל . נותרה להם עוד משימה אחת . זכייה בגביע המדינה (הפועל ת"א הפסידה ביום רביעי – 27 במאי 1981 באִצטדיון ר"ג לבני יהודה במשחק דרמטי שהסתיים בתיקו 2:2 בתום 120 דקות ו- 3:4 לבני יהודה בבעיטות הכרעה מ-11 מ'). המשימה שלי באותה שבת לא עסקה בכדורגל. הגעתי מוקדם לעבודה כדי להשלים את ההכנות להפקת שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שעמדה להתחיל בתוך יומיים בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. הפקה טריביאלית היום – מסובכת אז . צ'כוסלובקיה שכנה מעבר למסך הברזל של מזרח אירופה. ההפקה הייתה מסורבלת בשל ההתכתבות האיטית (בטלקס) שלא לדבר על קשר טלפוני מסורבל עם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT (המקביל ל- EBU של מערב אירופה) שהטלוויזיה הצ'כוסלובקית הייתה חברה בו ושלא תמיד מיהר להשיב לפניותיי. רק משלקח נציג צ'כוסלובקיה ב- OIRT הוּבֶּרְט וָואסְלִיק את העניינים לידיו החלו הדברים באמת לזוּז . קבעתי עם הוּבֶּרְט וַואסְלִיק (Hubert Vaclik) ג'נטלמן אמיתי ואיש ביצוע מצוין לשוחח בטלפון בשבת בבוקר 16 במאי 1981 , כדי לסכם סופית את כל ההתחייבויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלהם כלפינו ואת העלויות הכספיות שיהיה עלינו לשלם להם . יורם ארבל והמפיק איציק גליקסברג טסו כבר לוִוינָה בירת אוסטריה בדרכם לבראטיסלבה הצ'כוסלובקית להפקת השידור שטרם סיימתי לטוות את חוטיה.

באחת בצהרים מצאתי את עצמי מאזין לתוכנית "שאלות אישיות" של יעקב אגמון ברדיו גלי צה"ל. אורחו לשיחה היה חַיִים שוּר חבר קיבוץ שוֹבָל, לשעבר עורך העיתון "על המשמר", ואביו של אבידע שוּר לוחם סיירת מטכ"ל שנפל ב- 1973 במבצע הצבאי "אביב נעורים", פשיטה נועזת מאין כמותה שערכה הסיירת בפיקודם של אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק על מנהיגי המחבלים במקום מושבם בבֵּירוּת בירת לבנון. התוכנית "שאלות אישיות" הפכה לשיחה כואבת בין איש תרבות ושיחה דָגוּל כיעקב אגמון לבין אָב גיבור ששכל את בנו האמיץ אבידע , חייל שיצא להגן על עם ישראל כדי שישכון לבטח במדינתו לדוֹר דוֹר . לבּי נקרע בקרבי . לוואי ויכולתי לבכות עם דמעות שלעולם אינן זולגות . לִבִּי בכה , עֵינַיי נותרו יבשות . החלטתי לכתוב לחיים שוּר האב השכול [1].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית הציבורית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                         שבת – 16.5.1981

חיים שלום רב,

אינך מכיר אותי וגם אני אינני מכירך.

האזנתי לתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל שהופנו אליך ע"י יעקב אגמון . בדרך כלל בשעה זו אני כבר עסוק בהכנת תוכניתנו "מבט ספורט" המשודרת באותו ערב . מצאתי את עצמי מאזין לך בקשב רב . זנחתי את עטי . נדהמתי מעוצמת הדברים הפשוטים והכנים שאמרת . האזנתי לך עד הסוף . כשדיברת על בּנך אבידע  ז"ל חשתי מחנק וכאב (השיר "הרעות" של חיים גורי הוא לדעתי השיר ההרואי והיפה ביותר שנכתב מאז ומעולם , והמנגינה רק מסייעת לוֹ להיות כזה. מילות השיר הן טהורות ואמיתיות ב- % 100 –  ובזה כוחן). זה נפלא לדעת שיש אנשים כמוך במדינה שלנו. אני מאחל לך ולמשפחתך שתהיו חזקים.

 בברכה וכבוד רב,

יואש אלרואי

מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראליתרוממה – ירושלים

טקסט מסמך : 18 במאי 1981. מכתבי למר חיים שור חבר קיבוץ שובל שבנו אבידע שור ז"ל נפל במבצע "אביב נעורים" ב- 1973 של סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק וסגנו אמנון ליפקין שחק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 ביוני 1981. מכתב תשובתו אלי של מר חיים שור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הודות להוּבֶּרְט וָואסְלִיק עברו כל השידורים הישירים מצ'כוסלובקיה בשלום . נבחרת ישראל בראשותו של רלף קליין דורגה במקום השישי באליפות . הנבחרת ניצחה בשלב המוקדם בבראטיסלבה את אנגליה 82 : 76 וגברה גם על נבחרות יוון 76:88 וצרפת 71:82, והפסידה לספרד 89:81. בבית הגמר בפראג הפסידה ישראל לצ'כוסלובקיה 85:86, וספגה תבוסות מיְדֵי יוגוסלביה 102:87, 112:84 לברה"מ, ו- 116:98 לאיטליה. בנבחרת ישראל שיחקו אז מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, חיים זלוטיקמן, פיני חוזז, בועז ינאי, בארי ליבוביץ', ג'ים בוטרייט, ג'ון וויליס אביגדור מוסקוביץ', לוּ סילבר, גל קנז, ו- סטיב שלכטר. רלף קליין לא הצליח לשחזר את הישגו הנפלא מאליפות אירופה מלפני שנתיים באליפות אירופה שנערכה ב- 1979 בטורינו בשעה שנבחרת ישראל בהדרכתו דורגה במקום השני.

בקיץ 1990 פגשתי לראשונה את הוּבֶּרְט וָואסְלִיק ברומא בעת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 90'. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק שימש כנציג של OIRT במערך המבצעי של הטלוויזיה האיטלקית RAI ו- EBU  ברומא, וסייע בתיאום והעברת השידורים למזרח אירופה המתפוגגת והולכת. הזמנתי אותו לארוחת ערב. זאת הייתה הזדמנות לפגוש אותו ולומר לו תודה פנים אל פנים באיחור של תשע שנים. אישיות מקסימה וחביבה. הוא היה מחויט בחליפה כחולה בהירה ועניבה מפוספסת לפתה את גרונו. אני הייתי לבוש ג'ינס וחולצת פולו אדומה ונעלתי נעלי ספורט נייקי. הרמנו כוסות יין "Chianti" לזכר הימים ההם. ישבנו ושוחחנו בוִויָה – וֶונֶטוֹ כשעתיים אולי שלוש. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון כיצד עושים טלוויזיה מעבר למסך הברזל . הוּבֶּרְט וָואסְלִיק בא ממדינה ששורשי הספורט שלה  טמונים עמוק באדמה. דיברנו פוליטיקה וספורט. שמותיהם של אֶדוּאָרְד בֶּנֶש ואלכסנדר דוּבְּצֶ'ק נשזרו באלה של פְרָנְטִישֶק פְּלָנִיצְ'קָה (שוער נבחרת צ'כוסלובקיה שהעפילה למשחק הגמר במונדיאל איטליה 1934 והפסידה 1:2 בתום הארכה לאיטליה של המאמן הנודע וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ), הכדורסלן אִיוָואן מְרָאזְק, אֶמִיל זַטוֹפֶּק ורעייתו דָנָה זַטוֹפֶּקוֹבָה, האתלט סְטָנִיסְלָב יוּנְגוִוירְט, יוֹזֵף מַאסוּפּוֹסְט (שחקנה הנערץ של נבחרת צ'כוסלובקיה שזכתה בסגנות אליפות העולם בכדורגל של צ'ילה 1962), הטניסאית המפורסמת וידועת השֵם מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה, הטניסאי אִיוָואן לֶנְדְל ועוד כמה ספורטאים צ'כוסלובקיים רבי מוניטין. צ'כוסלובקיה היא מדינה בעלת מורשת ספורט ארוכה ורבת שנים . המדינה הקטנה הזאת השוכנת במרכזה של אירופה הייתה אלופת אירופה והעולם בענפי הכדוריד, הכדורעף, וגם בהוקי קרח. היא העפילה פעמיים לשני משחק גמר במונדיאלים של איטליה 1934 וצ'ילה 1962 (הפסידה לברזיל 3 : 1) ועלתה גם למשחק הגמר 1996 EURO (הפסידה לגרמניה 2 : 1 בשער זהב) . נפרדנו בלחיצת יד חמה. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק היה פיגורה טלוויזיה ענווה וצנועה כיאה לחינוך קפדני ומאופק של אירופה הישנה . הוא אחד מאותם אלפי אנשי טלוויזיה אנונימיים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבת להם את הצלחת השידורים הבינלאומיים שלו במשך כל כך הרבה שנים לאורך כברת דרך כל כך ארוכה.

ליד שני הטקסטים הנצחיים של אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ניתן להביא עוד ועוד מודלים להזדהות. וודאי שראוי לצרף אליהם את מילות שני השירים ההרואיים שכתב המשורר חיים גורי ב- 1948, "הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵּינוּ" ו- "הַרֵעוּת".שתי הקינות הנוראיות מלאות ההוד מקבילות בכוח הכתיבה שלהן לקינת דוד המלך בהיוודע לוֹ תבוסת הקרב נגד הפלישתים בגלבוע ודבר נפילתם של שאול המלך ובנו יונתן במלחמה . המלחין סָשָה אָרְגוֹב ז"ל חיבר לשיר "הַרֵעוּת" מנגינה נפלאה והפך אותו ליצירת נצח. נאום הפתיחה של הקטגוריה שנשא ד"ר גדעון האוזנר במשפטו של הצורר אדולף אייכמן ב- 1961 בירושלים הוא כתב אישום נגד הצורר הנאצי המנוסח בצורה מצמררת ומדהימה כאחת . נאומיו המזהירים של ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה בשנים 1945 – 1939, ונאומו רב הרושם של רמטכ"ל צה"ל יצחק רבין בתום מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967, ולאחר שחרור ירושלים, באמפיתאטרון באוניברסיטה העברית בהר הצופים ראויים לקריאה נוספת פעם אחר פעם. לא בעִתות מלחמה. בעִתות פנאי. יכולות הביטוי של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", ושל נתן אלתרמן "מַגָּש הַכֶּסֶף", הן מושלמות. שיר הפרטיזנים של הרש גליק (נספה כפרטיזן ביערות ליטא במאבק נגד הנאצים) שהוּשר בכל פּה ונוגן בכל לֵב בתקופת מלחמת העולם השנייה , היא פואמה של מילים המתארות אומץ לב עילאי, גבורה כבירה ותקומה הרואית. מילות השיר "אֲשְרֵי הַגָפְרוּר" של הצנחנית חנה סֶנֶש ז"ל,  שצנחה באירופה במלחמת העולם השנייה כדי להציל אודים שרופים מכליה, אך נתפשה והוצאה להורג ע"י הנאצים הגרמניים בהונגריה, נוגעות בלב ליבו של הרעיון המרכזי. מילות "יִזְכּוֹר"שנכתבו ע"י ברל כצנלסון ב- 1920 הפכו לציווי לאומי היסטורי ונצרבו לעד בזיכרון של כולנו. נאום ההספד של רמטכ"ל צה"ל משה דיין ב- 1956 בו ספד לרועי רוֹטברג ז"ל חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח ע"י פִדָאיוּן מצרי בשדות הקיבוץ, נחרַת בלב הישוב לעַד. מגילת היסוד של היאחזות הנח"ל הראשונה שהוקמה ב- 1953 נחל עוז, והוקראה בעת מסדר העלייה על הקרקע, היא טקסט הרואי שחייב להילמד בבתי הספר שלנו בשיעורי תולדות מדינת ישראל. יכולת הכתיבה של המשורר יעקב רוטבליט (לוחם שנפצע במלחמת ששת הימים ב 1967) כפי שבאה לידי ביטוי בשיר השלום היא מצמררת ומדהימה. מאין כמוה. לָחָן השיר שחובר בידי יאיר רוזנבלום ז"ל ומוּשָר בכישרון רב ע"י הזמרת מירי אלוני מגביר את עוצמתו.

אי אפשר להטיל ספק בדבריו של המשורר הדגול נתן יונתן שאמר פעם : "מדינה ששרה ללא הפסק את זמרתה היא חזקה ובלתי מנוצחת". הטקסטים הווירטואוזיים של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק נשארו קלסיים ורלוונטיים גם במאה העשרים ואחת. ההתנסחות והאמירה הנבואית שלו בשֵש מילים חקוקות בסלע במסה המפורסמת, "בעיר ההריגה" , זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם  ה- 2 והתרחשותה של שואת יהודי אירופה : "…השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט…", היא כשרון מפליג המתאר במינימום מילים את מצבו האומלל של העם היהודי המוכה, החבוט, והנרצח בלב לבה של הממלכה הרוסית. חייבים לקרוא את הטקסטים של השירים שכתבו המשוררות רחֵל ונעמי שֶמֶר, והפכו זה מכבר לנחלת האומה. קריאתם מסבירים היטב את היכולת להביע רעיון נשגב במספר מילים כה מועט . הלחנים של שמולי'ק קראוס ז"ל לשיר "זֶמֶר נוּגֶה"כמוהם נעימות נוספות של מלחינים אחרים, והלחנים של נעמי שמר עצמה לשיריה שלה ושל אחרים , רק העצימו את המילים וחקקו אותן בלבבות כולנו. הסֶפֶר "שלום חברים" של נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא שיצא לאוֹר ב- 2003 כתוב בצורה מופלאה, כל כך נקייה, חסכונית, ומדויקת.

"קִינַת דָוִד" שנכתבה ע"י דוד המלך לאחר נפול שאול המלך ובנו יונתן במלחמה הקשה בהרי הגלבוע נגד הפלשתים , מצביעה על יכולת כתיבה רגישה ומרשימה . הטקסט ההרואי של דוד המלך שנכתב בעת שבר לאומי ועצב ויגון נורא – ינון לנצח. שלא לדבר על זֵר התפילות הקסוּם והמקסים שלוֹ השזוּר לעַד בספר "תהילים". אִילוּ שלמה המלך היה חי היום בינינו הוא לבטח היה מיליונר. לא בגלל היותו מֶלֶךְ, אלא בשל היותו קופירייטר מבריק. יכולות הכתיבה שלו וכושר הביטוי הנדיר, באים לידי ביטוי חַד ונוקב בכתביו וספריו "משלי", "קהלת", ו- "שיר השירים". לא מפתיע שהרקע לחלק נכבד מהטקסטים המרשימים הנזכרים לעיל נכתב בעִתּוֹת מאבק ומלחמה. עיתונאות הכתיבה והשידור היא מלאכת מחשבת. כיצד ניתן להתעלם מכתיבתם של נחום ברנע, רון מיברג, יואל מרקוס, דורון רוזנבלום, יונתן גפן, יוסף "טומי'" לפיד ז"ל (עיתונאי יוצא דופן באיכותו וגם שַדָּר אורח ברדיו "קול ישראל בתום כהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1984), אמנון דנקנר ז"ל, סילבי קשת, אהוד אשרי ז"ל, יורם קניוק ז"ל, ועוד כמה בודדים. יום אחד כשיחקרו את גודל כשרון העֵט שלהם, יצטרכו לבדוק כמה ספרים החזיקו בידם השנייה וכמה מילים הם בלעו. ללא ספק המון. מיליונים.

בפברואר 1990 כתב מ"מ צעיר בן 22 בחטיבת "גבעתי" טקסט פרידה נפלא לחייליו בטרם שִחרורו מצה"ל. הטקסט נכתב בתום תקופה בת שנה וחצי בה פיקד, הנהיג ועיצב אותם כלוחמים בחודשי הטירונות שלהם, במסלול הקרבי של קורס מ"כים, ולאורכה של פעילות מבצעית מפרכת הרת סכנות ורבת סיכונים. בספר פלוגה ג' של גדוד "שָקֵד" בחטיבת גבעתי, הוא כתב את הדברים הבאים :

"הגיע הזמן להיפרד. מהיום הראשון בצבא אמרתי לכם שתקופת המסלול תהיה התקופה היפה שלכם בצבא, אם לא היפה ביותר .אני זוכר אתכם מיומכם הראשון ב- בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי), כיצד הגעתם לראיון ראשון מפוחדים ומבוהלים, דרך מסעות שגם כאשר לא הובלתי, הצטרפתי והלכתי אחריכם. למדתי להכירכם דרך מסע הכומתה, קורס מ"כים, מארבים בהר דוב, אימון קיץ בטללים, ופעילות בראש הנקרה ובשטחים. למדתי אתכם ברגעים הקשים והיפים .בשיחת מחלקה ראשונה הצבתי לכם את המטרות העיקריות של המסלול. עכשיו כשחלקיכם הופכים למפקדים ראוי לכם לאמץ כמה מהן בדרכיכם הלאה.

1.  כפי שקיבלתי אתכם , כך עלי להחזירכם לא שרוטים ולא פגועים.

2.  אתם ראשית דבר בני אדם , ורק אח"כ חיילים.

3.  מפקד חייב לאהוב את חייליו (זאת לא אמרתי לכם אז).

4.  להפוך אתכם ללוחמים מקצועיים המסוגלים לעמוד במשימות קרב קשות ומבחנים גורליים.

סעיף הראשון הוא החשוב ביותר ועליו יש להקפיד יותר מכל. זאת הסיבה למסדרי פריקת הנשקים פעמיים ביום, הפריקות המעיקות "מטיולית" עמוסה לאחר סיום תעסוקה בשטחים , להתעורר שמונה פעמים בלילה במוצב "וורד" (הזכור לטוב) על מנת לפרוק לכם את הנשק , עד לעונשים הכבדים ביותר בגין עבירות בטיחות. אני חייב לעשות הכל, כדי לא לעמוד מול הורה חסר הסברים ותשובות, ולא לומר, "אני מצטער יכולתי ולא הצלחתי למנוע". נשבעתי להוריכם ביום ההורים הראשון, ואני שמח שעמדתי במילתי. את הסעיף השני זִכרו היטב כמפקדים. אתם קודם כל בני אדם ואח"כ חיילים. חבל שאת המשפט הזה לא אימצתם אל לבבכם בכל תקופת המסלול. חלק מכם מצא לנכון להציק לאחד החיילים באופן קבוע לאורך זמן. חבל עוד יותר שלא עמד לכם הכוח לעצור תופעה בזויה זו שהיא כל כך איננה מכובדת.

באשר לי. השתדלתי תמיד להקשיב , לעזור ולהסביר. ידעתם לפנות ותמיד קיבלתם תשובות מסבירות. גם מילה אחת "לא", הייתה לעיתים תשובה. החברות שלכם וביניכם , הוא סיפור רגיש ומרגש בפני עצמו. היה קשה להקשיח את הלב, להעניש ולהשאיר חייל בבסיס בחופשת שבת בגין שבירת שמירה, לאחר שלא ראה את חברתו מזה חמישה שבועות. הכל היה לטובתכם ולמענכם. לא שאבתי שום הנאה בעת הטפות המוסר בשיחות המחלקה שכל כך פחדתם וחששתם מהן. הסעיף השלישי הוא המשכו של הסעיף השני. מ"מ שלא אוהב את חייליו, חייב להסיר את הדרגות, לומר יפה שלום וללכת הביתה . אהבתי אתכם לאורך כל הדרך המשותפת ואמשיך לאהוב .הסעיף הרביעי הוא אולי הקל ביותר להגשמה. אני שב וחוזר ואומר משפט שאמרתי לכם כל כך הרבה פעמים. זה שאני קצין ומבוגר מכם בשנתיים – שלוש, אינו עושה אותי חכם יותר, אלא רק בעל ניסיון רב משלכם. ניסיון זה מצא את ביטויו בהקניית ערכי לחימה, מלווה לעיתים בצעקות, אני מקווה שלא בעלבונות, וגם בדרך רגועה ונינוחה. בלב שקט ושלם יצאתי עמכם למשימות הקרב שהוטלו עלינו, באימונים, בפשיטות, בניווטים, במארבים ובכל הפעילויות המבצעיות האחרות רבות הסכנות .היה לי עניין רב להפוך אתכם ללוחמים. אתם מחלקה טובה וממושמעת. הרשו לי לומר לכם שוב שהמחלקות האחרות לא עניינו אותי ואינן מעניינות אותי גם היום לקראת הסיום".

אף פעם לא קראתי טקסט כל כך אמיץ של מפקד כל כך צעיר המתקרב לרעיון המרכזי של המנהיגות הצבאית באשר היא. קידוש ערך חיי הנערים הצעירים הוא צַו עליון שלוֹ בד בבד עם טיפוחם כלוחמים. הקצין עוּל ימים בעצמו, מעמיד בראש סולם העדיפויות שלו את הדאגה האנושית לשלום חייליו, אהבתו אליהם כבני אדם, והצורך להימנע מסיכון חייהם לשווא בעת הכשרתם הצבאית ובעת פעילותם בשדה הקרב. זהו טקסט פשוט אך מדהים ביופיו, ברצינותו ובגודל הרוח של מְחַבְּרוֹ. גם הטקסט הזה נכתב בעתות מלחמה. ה- קצין הצעיר מחטיבת "גבעתי" ההיא בראשית 1990, הוא בני גור אלרואי. היום פרופסור גור אלרואי ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

ללא קשר לכתיבת טקסטים רעייתי ואנוכי חינכנו את ילדינו לאהבת הארץ ולשירות קרבי בצה"ל. אנוכי שירתי ב- "גולני" בשנים 1959 – 1956. רועי אלרואי שרת בצנחנים בשנים 1986 – 1983. גור אלרואי שרת ב- גבעתי בשנים 1991 – 1987. הגר אלרואי שרתה בחמ"ל בקריית שמונה אצל האלוף משה קפלינסקי בשנים 1993 – 1991.

טקסט תמונה : 1983. מימין, רועי אלרואי חייל בצנחנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1983. רועי אלרואי (שני משמאל) לאחר הצניחה האחרונה בתומה קיבלו הוא וחבריו את כנפי הצנחנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ראה מכתבי לחיים שור איש קיבוץ שובל ו-אביו של אָבִידַע שוּר ז"ל שנפל במבצע הצבאי "אביב נעורים" ב- 1973 בבֵּירוּת בלבנון. המכתב לחיים שור נכתב ב- 16 במאי 1981.