הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מֵידָע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רֶוָוח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. בסבך הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני שנות דור. זהו מכתב הערכה שכתב לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם קיבל את המינוי לשמש בקיץ 1989 כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1980. היכל הכדורסל ברוממה – חיפה בעת הפקת, בימוי,  ועשיית הסרט התיעודי על ידי, "גופייה מס' 6", אודות שחקן הכדורסל של מכבי ת"א טל ברודי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, הצלם שלי יורם מנדלבאום ז"ל (בן קיבוץ גבעת חיים), הצלם המשלים שלי משה אלפרט (בן קיבוץ אפיקים), והמקליט דני ברנר (אף הוא בן קיבוץ אפיקים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים ההן של 2003 – 2002. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ"ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף מושחת ו- מנוון ו- לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל מכהן. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מכיסאו.

מִילִים, מִילִים, מִילִים…עניין של ניסוח מדויק ו/או לא מדויק. פוסט מס' 577. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————-

פוסט חדש מס' 577 : הועלה לאוויר ביום שבת – 6 בפברואר 2016.

——————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל במארס /אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות רענן כהן, והפקדתו כמנהל הכללי של רשות השידור. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה היו אלה שהדיחו וסילקו אותו במאי 2005 מאותה הכהונה הרמה ההיא לירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר בפרשת הדחה חסרת תקדים שחוק ההתיישנות לא חל עליה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור סולק מנכ"ל רשות שידר מכהן ממשרתו הרָמָה שאמור היה להיות מנהיג השידור הציבורי. אותו המסולק היה יוסף בר-אל. ראו להיכן התדרדר תאגיד השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל היווה דוגמא למנהיגות סופר שלילית שלא הייתה כדוגמתה בתולדות רשות השידור מאז ומעולם. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבינה גם אם באיחור רב כי היה מדובר במינוי מופרך למשרה הרָמָה של מנכ"ל רשות השידור של איש מושחת בשם יוסף בר-אל שמעניק שוחד מסך. זאת הייתה סיבת ההדחה של מנכ"ל רשות שידור פעיל כפי שרשום בפרוטוקול הממשלה : שחיתות ושוחד מסך. יוסף בר-אל הודח וסולק ממשרתו הרמה בקיץ 2005 לירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי ע"י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון, אלה שמינו אותו שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרָם בקיץ 2002. אבל ההיסטוריה והגורל לא סלחו גם לאותה הממשלה ההיא, לאותה שְדֵרָת הפיקוד הממשלתית ההיא, ולמרבית אותם השרים הממנים ההם בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ההוא, שהיו האחראיים למחדל ולפשלת המינוי המעורער והתמוה ההוא. הממשלה ההיא ושריה התנפצו זה מכבר לכל עבר. נותרו ממנה רק שרידים. (באדיבות "מעריב").

רוֹש ולַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר.

2003 – 2002. זאת הייתה שנה שלילית בלתי נשכחת. חשרת עבים. את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל הסתירו כבר עננים שחורים. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ"ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף מושחת ו- מנוון ו- לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל מכהן. זה היה יוסף בר-אל שגורש בבושת פנים מכיסאו.

מדהים. ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ המיועד למשרת מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא המודח) אל העיתונאית אביבה קרול מהעיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר, "אידיוט ו- מטומטם…" (ציטוט מהפוסט ההוא ב- "גלובס"). כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה בימים ההם שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ"ל המוּדח רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש (עדין רק ממלא מקום) מיהר לחוות את דעתו אודותיו ובחר להתריס בפומבי כנגדו בסגנון התקלסות של אדם מחונך ו- נאור, "אידיוט ו- מטומטם…", הוא כינה אותו. נכון ש- רן גלינקא היה גאון קטן שנעדר כל רקע עיתונאי וידע תקשורתי (וגם כלכלי) הכרוך בניהול רשת שידור ציבורית ענפה ורחבת ממדים וגם רגישה הכוללת בתוכה טלוויזיה ורדיו ומעסיקה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים עובדים). אבל מכאן לרוץ מבלי לחכות קמעא לעיתון הכלכלי "גלובס", כדי לכנות אותו בכינויי גנאי בשפת הרחוב המרחק גדול. וזה לא היה הכל. במקום אחר באותו ריאיון עם אביבה קרול כינה ב- 18 באפריל 2002 כינה את מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני מי שהחזיק גם במשרה של סמנכ"ל פיתוח, "איש כושל…". הטקסט רווי כינויי גנאי העיד גם על יוסף בר-אל השאפתן מהו שווה בדיוק. לא הרבה. הוא רן גלינקא עשה כעורך ראשי של רשות השידור (בין ספטמבר 2001 למארס 2002) את כל השגיאות הניהוליות המקצועיות האפשריות וגם העיתונאיות וסולק בצדק. השפעתו על השידור הציבורי הייתה אפסית. כלום. ה- מ"מ שלו יוסף בר-אל שקל את צעדיו ובחר מטעמיו שלו לא להמתין ולתקוף מייד וללא שהות את הבוס המודח שכבר לא היה יכול להחזיר מלחמה שערה. הוא יוסף בר-אל עשה זאת בריאיון ארוגנטי שהעניק לעיתונאית אביבה קרול בימים ההם כתבת העיתון "גלובס", כאמור ביום חמישי של 18 באפריל 2002. [1]. "יוסף בר-אל תקע לי סכין בגב", אמר לי רן גלינקא באחת משיחות התחקיר שלי עמו.

אי דיוק 1 : עיתונאי "ישראל היום" אבי סגל הוא ידען כדורסל. אולם כשהוא מסיים (יום חמישי – 4 בפברואר) את הפוסט המלומד שלו אודות פריחתו המחודשת של שחקן הציר היווני יאניס בורוסיס (בן 32 ומשהו, מתנשא ל- 2.13 מ') בקבוצת הכדורסל הספרדית לאבוראל וויטוריה בקביעה, "כרגיל בכדורסל הכל עניין של פסיכולוגיה…", אתה תוהה, מכיוון שהוא לא רק איננו מדייק, הוא מגזים. יותר נכון היה לרשום, "כרגיל בכדורסל חלק מהעניין הוא פסיכולוגיה…".

אי דיוק 2 : סידור העבודה ברדיו גלי צה"ל בימי חמישי בשבוע בעייתי מפני שהוא יוצר מעין דיסונאנס. ארבעת שדרני החדשות והאקטואליה המרכזיים של הרשת הצבאית רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן, וירון ווילנסקי מסיימים את עבודתם ביום רביעי ויורדים מגלי האתר עד יום ראשון ומותירים את מקומם בימי חמישי גם לשני שדרנים ישנוניים ו- משמימים עמית סגל וירון דקל (מפקד התחנה) שלא לדבר על תוכנית הספורט של הרשת שמשודרת בין 12.00 ל- 13.00 ורחוקה מאותה הזירה שקרויה זירת העיתונות. צמד העיתונאים הוותיק עמית סגל וירון דקל משדרים יחדיו מידי יום חמישי מגזין שבועי בין 09.00 ל- 11.00, אולם מדובר בשעתיים משעממות במיוחד שהופכות למעין בזבוז זמן גם בשל קולם העייף והמנומנם וגם מפני שאיננו רדיופוני. קצב דיבורם הכבד והרדום של השניים בולט. התנהגות הצָב שלהם ליד המיקרופון מאטה לעייפה את התפתחות הנושאים והעלילות שהם מעלים לדיון. תוכניתם הופכת לעצלנית. מוזר מאוד שדווקא שני תקשורתנים וותיקים הם שמפרים את החוקים הבסיסיים ביותר של ההתיידדות עם המיקרופון. לקראת סיום התוכנית (יום חמישי – 4 בפברואר 2016) שאל מר ירון דקל את עמיתו מר עמית סגל מה היה בעיניו אורי אורבך ז"ל ? הלה השיב בשתי מילים, "מודל לחיקוי". ירון דקל הסתפק בתשובה הקצרצרה והבלתי מספקת ולא חקר אותו, במה ו/או מדוע היה האיש שמת מודל לחיקוי עבורו. מפני שאורי אורבך ז"ל היה בשעתו השַר בממשלת ישראל לגמלאים ואזרחים וותיקים (אני נמנה על שורותיהם) וגם עיתונאי – שדרן ברדיו גלי צה"ל שהאזנתי לו, דמותו וזיכרונו מעניינים אותי. אני רגיש לשמו של אורי אורבך ז"ל. אזכור השם אורי אורבך ז"ל מצית ודורך אותי. לכן אחקור אני בעצמי את מר עמית סגל, "האם הוא מר עמית סגל יכול לפרט לי במה בדיוק היה אורי אורבך "מודל לחיקוי"… ? דמותו ועברו של אורי אורבך ז"ל מעניינים אותי ונוגעים בי. מי שמצילה את המצב ברדיו גלי צה"ל בימי חמישי נטולי ההרמוניה היא העיתונאית – שדרנית גלית אלשטיין שמשדרת מצוין תוכנית אקטואליה בין 13.00 ל – 14.00. יש לה קול רדיופוני ומִשְדָר זורם. וגם העיתונאי – שדרן טל לֵב-רָם הכתב לענייני צבא וביטחון של גלי צה"ל שממלא היטב את מקומו של ירון ווילנסקי ברצועת האקטואליה שבין 17.00 ל- 18.00.

אי דיוק 3 : מדינת Off tube. ערוץ 55 בכבלים ועיתונאי הכדורסל בעיתונות היומית הפכו את נורמת ה- Off tube למעשה אומנות. כולם מעתיקים מהמוניטור. הראשונים להעתיק מהמוניטור בארץ בשידור ישיר את קורות משחק ה- Eurocap אולימפיה לובליאנה – מכבי ת"א 73:66, הם השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל. מצטרפים למגיפת ה- Off tube גם העיתונאים אבי סגל מ- "ישראל היום", רפי נאה מ- "ידיעות אחרונות", ויצחק ווייסהוף מ- "מעריב". שורת העיתונאים הנ"ל איננה נוכחת במוקד ההתרחשות בהיכל הכדורסל "Arena Stozice" בלובליאנה בירת סלובניה. הם כמותכם ציבור הקוראים שלהם, נשארו בארץ ומדווחים לכם מאותו מקור מידע משותף להם ולכם. הם לא מראיינים בעבורכם בתום ההתמודדות את גיבורי העלילה את המנצחים והמנוצחים, ולא שואלים שאלות, שום שאלה, כיצד מכבי ת"א מתפרקת לגורמים וניגפת בפעם השלישית מול קבוצת כדורסל סלובנית כל כך בינונית. אולם דבר אחד ברור : אין ביכולתם להסתיר את העובדה כי רמת הכדורסל הנמוכה שמפגינה קבוצת מכבי ת"א הישראלית בארץ ובאירופה תואמת להפליא את ערך השתקפותה מבעד למסכי הטלוויזיה, ואת רום הרייטינג המינימלי שהשידורים האלה צוברים על פי דו"ח הוועדה הארצית למִדְרוּג.

אי דיוק 4 : שני המאמנים דייוויד בלאט וגיא גודס נמצאים באותה סירה ושניהם בעלי רקע משותף. דייוויד בלאט גורש בינואר 2016 ע"י ה- General manager שלו דייויד גריפין מתפקיד המאמן הראשי של מועדון הכדורסל קליבלנד קאוואלירס בליגת ה- NBA. החליף אותו עוזרו טיירון לו. מבנה הסמכויות בקליבלנד קאוואלירס נהיר ומוקפד. גיא גודס סולק בנובמבר 2015 ע"י ההנהלה מכהונת המאמן המוביל של קבוצת מכבי ת"א בנובמבר 2015. במקומו מונה לתפקיד הקרואטי ז'אן טבק. דייוויד בלאט שהודח בבושת פנים מעמדת המאמן של קבוצת קליבלנד קאוואלירס המשיך להתחנף למועדון שהעיף אותו, הודה וחלק לו שבחים באותה מסיבת העיתונאים ההיא. גיא גודס עשה זאת בדרכו שלו בעת ריאיון נרחב שהעניק בנובמבר 2015 לכתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר נדב צנציפר. התברר שבמכבי ת"א העניינים יגעים יותר. אותו נדב צנציפר לא הצליח להרכיב אז את פאזל הסמכויות של מועדון מכבי ת"א בריאיון ההוא שלו עם גיא גודס. לשאלה של נדב צנציפר, "איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ'יץ' ?" משיב גיא גודס, "אני לא מדבר מילה עליו. יש לי הרבה מה לומר, אבל אני לא מדבר". בעוד מועדון קליבלנד קאוואלירס מתנהג בשקיפות וחושף לעין כל את קלפי הניהול שלו, הרי שמועדון מכבי ת"א מתנהג כאילו הוא מחזיק בידיו אינפורמציה מסווגת של השב"כ. מכל אלה אתה מבין שמועדון מכבי ת"א רחש ברגעים ההם של נובמבר 2015 תככים ומזימות טרם בואו של המאמן הקרואטי החדש ז'אן טבק. מאמן העבר פיני גרשון גילה ברדיו גלי צה"ל לעידן קוולר ומירי נבו כי ל- פיטוריו של גיא גודס והשלכת גלגל ההצלה למים הסוערים בדמות המאמן הקרואטי ז'אן טבק היה מחיר רב. התחלופה קיזזה יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר מקופת המועדון. את האינפורמציה ההיא לא הפיק ניב רסקין למען צופי ערוץ 10 אלא דלה אותה פיני גרשון לטובת מאזיני רדיו גלי צה"ל. הערת אגב : המאמן הראשי גיא גודס יוצא רע בריאיון שערך עמו העיתונאי נדב צנציפר והתפרסם במוסף "7 ימים" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות". האמירה שלו לנדב צנציפר, "שלא יספרו לך כל הגאונים והמאמנים…מי שנמצא במערכת של מכבי ת"א צריך להתיישר איתה…אם לא תתיישר לא תהיה שם…כל אלה שמשחקים אותה בחוץ אני מכיר אותם טוב מאוד…הם יכולים להגיד עד מחר שהם לא Yes men…הכל סיפורי סבתא…כולם בסופו של דבר את מיישרים את עצמם עם מכבי תל אביב…", חושפת בר סמכא פשרן וכנוע. גיא גודס נעדר מנהיגות והציג את עצמו אז כ- מאמן ראשי וותרן ומוּבָל. מה כל כך קשה היה לגיא גודס לומר לצמד שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן כלהלן : "כדי לעמוד ולהצליח במשימה הנכבדה שהטלתם עלי אני דורש את א' + ב' + ג' + ד' + ה' וכולי…ואם לא חפשו את החברים שלכם…". אינני מכיר את גיא גודס אולם בהצהרתו הנ"ל בתוספת עוד הצהרה אחרת בריאיון שהעניק לעיתון הנפוץ במדינה, "אני תחת חוזה, מה ציפית שאעזוב ? יש לי חוזה טוב ומקום עבודה טוב, אני צריך למצוא את הדרך הנכונה", הוא מסגיר את אישיותו הסתגלנית ואת נכונותו לוותר על עקרונות ברורים של מאמן שאיננו ריבון ובעל מנהיגות דֶמֶה תמורת המשך קבלת משכורת גם לאחר ההדחה. ככה הוא מציג את עצמו. זה מעניין. אתה מבין שהוא מוחל על כבודו האישי ומסכים לחיות על ברכיו ואין לו שום כוונה למות על רגליו. מה כל כך קשה לגיא גודס לומר לשמעון מזרחי ודייוויד פדרמן אם אינכם מקיימים את הדרישות החינוכיות המקצועיות שלי אזי חפשו את החברים שלכם, ולהפנות להם עורף. גיא גודס יכול אולי להתנחם בהתרפסותו של מורו ורבו דייוויד בלאט ל- לברון ג'יימס, התרפסות שכאמור לא סייעה לו. אף על פי כן הודח וסולק.

אי דיוק 5 : O j Simpson Television series

אני זוכר את ההתרחשות ההיא בארה"ב כאילו קרתה אתמול. ביום שישי – 17 ביוני 1994 הייתי טרוד עד למאוד בדָאלָאס בירת מדינת טֶקְסַס בארה"ב יחדיו עם המפיק שלי ששי אפרתי ועוזרת ההפקה שלי רלי בורקו (שני עובדי טלוויזיה מצטיינים) ושני הטכנאים הידענים שלי סעדיה קאראוואני ואורי רשף בהקמת והרכבת משרד התקשורת, השידורים, וההפקה שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במסגרת הכיסוי הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל – ארה"ב 1994. תוך כדי התקנת חמשת שעוני הזמן, מיסוד ובדיקת קווי השידור ה- 4W בינינו לבין EBU International ב- IBC ולבין האולפנים שלנו בירושלים חזיתי בשידור הישיר של המשחק החמישי בסדרת ה- Play off האחרונה של ה- NBA בין קבוצות יוסטון רוקטס וניו יורק ניקס. המצב בסדרת הגמר היה 2:2 והשידור הישיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית NBC עניין אותי. מה עוד שאני אוהב את ה- NBA. גדלתי על ליגת הכדורסל האמריקנית רבת המוניטין ותפוצת הכדורסל שלה. הייתי סקרן. באותו הרגע קרתה הסנסציה ההיא הבלתי צפויה ו- ללא שום הכנה מוקדמת. הנהלת NBC החליטה לפצל את המסך הארצי שלה. בחציו הימני נראתה משטרת לוס אנג'לס מנהלת מִרְדָף על אחד מהכבישים הראשיים של העיר אחרי O. J. Simpson (אוֹ. גֵ'יי. סִימְפְּסוֹן) שחקן פוטבול רב מוניטין ופרשן טלוויזיה בעל שם (שימש פרשן תקופה מסוימת של שדרן הספורט האווארד קוסל / Howard Cosell מרשת ABC בתוכנית "MONDAY NIGHT FOOTBALL") שהואשם ברצח אשתו ניקול בראון – סימפסון אֵם שני ילדיו וברצח ידיד שלה רון גולדמן (הוא חשד בה שהיא מנהלת רומן מאחורי גבו). בחציו השמאלי של המוניטור ניתן היה לחזות ביוסטון רוקטס מנצחת את ניו יורק ניקס 84:91. החלטה טלוויזיונית רבת המשקל והאחריות אודות פיצול המסך (Split Screen) ב- 17 ביוני 1994 למען שידור במקביל של שני אירועי על חשובים ומרתקים – התקבלה ע"י הדרג העליון ביותר (Top management hierarchy) של הנהלת NBC. פיצול המסך מקטין את התמונה וגם את עוצמת החוויה, אולם לא את הסקרנות. צריך להבין ש- NBC החזיקה בשנים 1994 – 1990 בחוזה שידורים Exclusively ארוך טווח של ה- NBA תמורת סכום עתק של 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. פיצול המסך פגע בסעיפי החוזה של הרשת עם הנהלת ה- NBA בראשות הקומישינר מר דיוויד סְטֶרְן וגם אוהדים השרופים של שני המועדונים וכלל צופי הכדורסל האמריקני, אולם ל- NBC לא הייתה כל ברירה. צילומים מהליקופטר של מרדף משטרתי דרמטי על ה- High way של לוס אנג'לס אחרי אישיות ספורטיבית בסדר גודל של או. ג'יי. סימפסון ב- 17 ביוני 1994 מי שנאשם ברצח אשתו וידיד שלה רון גולדמן הכריח את NBC לפַצֵל את המסך שלה.

מהלך משפטו של או. ג'יי. סימפסון ב- 1995 / 1994 בבית המשפט של לוס אנג'לס בו נאשם ברציחתם של אשתו ניקול בראון וידידה רון גולדמן הועבר בשידור ישיר בארה"ב ועורר התעניינות שיא במדינה, למעשה בכל עולם, גם בישראל. או. ג'יי. סימפסון שכר צוות סנגוריה בראשותו של עו"ד ג'וני קוקרן ועו"ד היהודי – אמריקני אלאן דרשוביץ' בעלות של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. למרות שהיה ברור שידו של או. ג'יי. סימפסון הייתה במעל במעשה הרצח ואשמתו ברורה, התביעה שגתה במסע ההוכחות שלה, וצוות המושבעים זיכה אותו ב- 3 באוקטובר 1995 מאשמת הרצח הכפול. או. ג'יי. סימפסון יצא ב- 1995 לחופש ולחירות. ואז החליטו שתי המשפחות של שני הנרצחים ניקול בראון ורון גולדמן לתבוע ממנו ב- 1997 במשפט אזרחי פיצויים ע"ס של 40.000000 (ארבעים מיליון) דולר. או. ג'יי סימפסון זוכה מאשמת הרצח הפלילית ב-1995, בתום אחד המשפטים המסוקרים והמתוקשרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, אולם נמצא אחראי למותם במשפט האזרחי ב-1997 וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הקרבנות. פסיקת התביעה האזרחית הותירה את או. ג'יי סימפסון פושט רגל. בספטמבר 2007 נתפש ונעצר או. ג'יי. סימפסון במהלך שוד מזוין במלון בלאס ווגאס. בית המשפט שלח אותו למאסר ממושך בדצמבר 2008 בן 33 (שלושים ושלוש) שנים בגין אותה הפרשה פלילית המאוחרת יותר עם אפשרות להשתחרר כעבור תשע שנים בגין התנהגות טובה. עכשיו החליטו האמריקניים לביים סדרת טלוויזיה אודות פרשת הרצח הכפול המתוקשר ההוא של או. ג'יי. סימפסון שהחזיר אותי בבת אחת 22 שנים לאחור לאותה ההפקה ההיא של של מונדיאל ארה"ב 1994 ופיצול המסך של רשת NBC בו נראה בצדו האחד בשידור ישיר משחק כדורסל בגמר ה- NBA בין קבוצות יוסטון רוקטס וניו יורק ניקס, ובצדו האחר שידור ישיר מרדף משטרתי בלוס אנג'לס אחרי הנאשם ברצח הכפול הספורטאי ופרשן הטלוויזיה או. ג'יי. סימפסון.

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. אני בעמדת הפיקוד שלי במשרד התקשורת, ההפקה, והשידורים ב- IBC בדאלאס – טקסס עם טכנאי התקשורת והקול אורי רשף. מבעד לחלון נראים חמשת השעונים של ההפקה המציינים את שעוני הזמן של ארה"ב, ישראל, ואירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1994. משחקי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94'. זוהי עמדת הפיקוד שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים, שמוסד ב- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעיר דאלאס בירת טקסס. מימין מפקח הקול והתקשורת אורי רשף ומשמאל הבוס המצטיין שלו סעדיה קאראוואני. על הקיר ממול היו תלויים בריסטולים ועליהן רשומים תוכניות קרבות השידורים שלנו. התוכניות כללו ימים, תאריכים, ושעות המשחקים (בארה"ב וישראל), שמות האצטדיונים, מספרי עמדות השידור באצטדיונים המבוקשים, קווי השידורים, ערוצי הלוויינים, ושמות השדרים המוציאים לפועל את פקודת המבצע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בדאלאס – טקסס. זוהי רלי בורקו בימאית שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ששימשה עוזרת הפקה שלי בשידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994. אשת טלוויזיה רצינית, מקצועית, קורקטית, ומסורה לעבודתה. לא יכולתי לצפות לעוזרת הפקה טובה ממנה. על אחד הכתלים במשרד שלנו תליתי חמישה שעונים כדי לא להתבלבל בסבך הזמנים השונים בהם פעלה ההפקה. ארה"ב עצמה מחולקת לארבעה אזורי זמן. כמו כן היה צריך לקחת בחשבון את שמונה השעות שהפרידו בין שעון דאלאס לשעון ירושלים, ולדעת ולהבין שההתכתבויות המקצועיות עם ה- EBU הנוגעות לשידורי מונדיאל ארה"ב 94' מבוססות על הזמן של שעון GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 (17.7.1994 – 17.6.1994). הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994 "התלבשה" על חברת האוכל המהיר האמריקנית (המבורגר + צ'יפס + קוקה קולה) של "מקדונלד", וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל חור בארה"ב ניתן היה לחזות בשילוב הסימביוטי ההכרחי שבין פרסומת לאכילת המבורגר לבין כישרון הבעיטה בכדור. (באדיבות הוועדה המארגנת האמריקנית של מונדיאל ארה"ב 1994).

ב- 31 במאי 1994 הגשתי למוטי קירשנבאום ז"ל  ויאיר שטרן יבד"ל את ספר השידורים / פקודת המבצע המפורטת של מונדיאל הכדורגל – ארה"ב 1994. "יש לכם עם מי לצאת לקרב ותוצאותיו אינם מוטלים בספק", אמרתי והקדשתי להם את ספר השידורים אך אי אפשר היה להסתיר את העֶצֶב. שלבי הפקת מונדיאל ארה"ב 1994 האחרונים התקיימו ו- נערכו בצֵֵל האובדן המעיק של הכדורגל הישראלי במכרז ב- 17 במאי 1994 לערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתן (ערוץ 2 הורכב בעת ההיא משלוש הזכייניות "רשת" בראשות שני המנכ"לים המשותפים דן שילון ויוחנן צנגן, "קשת" בראשות המנכ"ל אלכס גלעדי, ו- "טלעד" בראשות המנכ"ל עוזי פלד). "אני בטוח שתעמוד במבחן השידור שנכון לך", אמר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בטרם טיסתי עם צוות החלוץ לדָאלָאס בירת טקסס שם מוקמה מפקדת הטלוויזיה של EBU International בראשות הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו ושָם גם מוקם ה- IBC.

טקסט מסמך : זהו ה-  Cover page  של ספר השידורים / פקודת מבצע המקורית המפורטת שחיברתי לקראת שידורי מונדיאל ארה"ב 94'. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל קיבלו את שני העותקים הראשונים. (מתוך ספר השידור / פקודת המבצע של מונדיאל ארה"ב כפי שתכנן וחיבר יואש אלרואי).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. קיץ 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) סועד עם צוות השידור שלי בדאלאס במסעדת סטייקים מפורסמת בעיר הקרויה, "סן פרנציסקו". זיהוי הנוכחים משמאל לימין בכיוון השעון : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, עוזרת ההפקה רלי בורקו, רעייתי יעל תג'ר – אלרואי, אנוכי, טכנאי הקול והתקשורת אורי רשף, השדר בשפה הערבית סולומון מניר, והמפיק ששי אפרתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אי דיוק 6 : טריו העיתונאים של "ישראל היום" ליאב נחמני, שי ארצי, וירון אשר פרסמו פוסט מפורט שכותרתו "עשו שוק" ואשר עסק בניצול ההזדמנויות שמאפשר "חלון העברות" של התאחדות הכדורגל הישראלית בפברואר 2016 להעביר שחקנים מקבוצה לקבוצה. כשהטריו הזה מגיע לסקירת המועדון המצליח והמשגשג של מכבי ת"א בבעלותו של מיטש גולדהאר וניהולו של ג'ורדי קרויף, הוא מתלהם : "…ומכבי ת"א ? אל תפריעו, הם בתנומת חורף…ג'ורדי קרויף נרדם בשמירה…נראה שהמנהל המקצועי נרדם בשמירה…לשם הבהרה, בגלל שגילי וורמוט לא הרגיש בנוח צריך לשחרר שחקן שעלה למכבי ת"א בשנה שעברה 750000 (שבע מאות וחמישים אלף) euro ? דבר כזה עדיין מלמדים בשום בית ספר לעסקים…על טעיות משלמים ומכבי ת"א עלולה לשלם באיבוד האליפות…". נחמד שהטריו החובבני עוסק בהערכות ונבואות. מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת שהם מדברים בשם עצמם ולא מעלים בדעתם לראיין את בעל הבית היהודי מקנדה ולא לשאול אפילו שאלה אחת את המנהל שלו המקצועי המוכשר שלו בנו של יוהאן קרויף. העיתונאי דורון ברוש רושם ב- "מעריב" (יום שישי – 5 בפברואר 2016) טקסט תוקפני דומה שכותרתו "עייפות החומר" ועוסק בהתנהלותה הישנונית של הנהלת מכבי ת"א בחלון ההעברות. הוא מאחל ברכת לילה טוב למכבי ת"א מבלי לראיין את מיטש גולדהאר וגם לא את ג'ורדי קרויף. הוא מלגלג קשות על מכבי ת"א ומסיים את הפוסט שלו כלהלן : "…עם סיומו של ינואר ובפרוס עלינו פברואר מכבי אומרת לעצמה ולנו, אנחנו די עייפים, לא נורא, בואי הנה באר שבע, קחי את האליפות הזאת, אנחנו רוצים לישון". נראה בבוא היום אם הוא וכתבי "ישראל היום" צודקים בהערכתם.

אי דיוק 7 : ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שדמוקרטיה היא צורת שלטון הכי פחות גרועה מכל שיטת ממשל שהוא מכיר בתנאי שהדמוקרטיה תדע להגן על חולשותיה. על הדמוקרטיה הישראלית לבוא חשבון מייד וללא כל היסוס בצורה החריפה ביותר עם שלושת הח"כים הפרובוקטורים והמסיתים מהרשימה הערבית המשותפת אנשי אגף בל"ד חנין זועבי, ג'אמאל זאחאלקה, ובאסל גטאס שנפגשו עם בני משפחות של מחבלים רוצחים ואף נטלו חלק בטקס עמידת דום בן דקת דומייה למען "השהידים". אין להסתפק עוד בגינוי מילולי ותלונות לוועדת האתיקה של בית הנבחרים הישראלי נגד שלושת הח"כים הערביים הללו שעוסקים במסע שנאה שיטתי וחתרנות שיטתית נגד מדינת ישראל. יש לגשת עכשיו למעשים ויפה שעה אחת קודם (!).

אי דיוק 8 : אין להסתפק בהטלת עונשי מאסר ארוכים (מאסר עולם לאחד ו- 21 שנים לשני) לשני הרוצחים היהודים שרצחו את נער הערבי מוחמד אבו ח'דיר. גם אם שני הרוצחים היהודים הנאלחים והנבזים האלה מכונים "קטינים" יש להרוס את ביתם ולהטיל מאסר עולם גם על הקטין השני. את מה שלא עשה בית המשפט המחוזי בירושלים אמור לתקן בית המשפט העליון של מדינת ישראל. אין להסתפק בפחות מזה. דין של רוצחים יהודיים כדינם של מחבלים ערביים.

אי דיוק 9 : עיתונאי "ידיעות אחרונות" מר יהודה נוריאל ערך ריאיון ענק ב- "7 לילות" (יום שישי – 5 בפברואר 2016) עם מר אורן נהרי איש חטיבת החדשות של ערוץ 1 ומאבני היסוד של השידור הציבורי כיום במתכונתו הישנה. הריאיון מהלל עד אין סוף את מר אורן נהרי ומציב אותו בסמוך לדרגת אלוהי השידור הציבורי. כמעט. השיחה המפליגה הזאת רחבת ההיקף של יהודה נוריאל עם אורן נהרי מעלה תהייה : אם מר אורן נהרי הוא כזה איכותי, וגאולה אבן היא כזאת חוקרת פעלתנית, ויעקב איילון הוא כזה מגיש חדשות מיטבי, אזי מדוע השידור הציבורי במתכונתו הישנה נסגר ובמקומו מוקם תאגיד שידור ציבורי חדש שסופו מי יישורנו ? אורן נהרי שייך לקבוצת עיתונאים רחבה בערוץ ערוץ 1 (וגם ברדיו "קול ישראל") שהסתגרה בבועה משלה ב- 2002 מאז מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. חבורת העיתונאים ההיא בערוץ 1 (וגם ברדיו "קול ישראל") לא יצאה חוצץ נגד ההפקדה ההזויה חסרת התקדים ההיא ב- 2002 ולא טיפסה על בריקדות כדי למנוע את ההצבה האומללה של אותו יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. האנשים ההם לרבות אורן נהרי השילו מעליהם ב- 2002 את הזכות האנושית הגדולה להיות עיתונאים ריבונים ושתקו. OK, הוא אורן נהרי מסקר ופותח צוהר עבור צופי ערוץ 1 למתרחש על פני הגלובוס…אז מה…??? אותו מושא הריאיון של יהודה נוריאל מר אורן נהרי הסתגר יחדיו עם חבריו והקולגות שלו ב- ד' אמותיה של חטיבת החדשות המזויפת של ערוץ 1, בהנחה שלמרות המינוי המגוחך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, הם לא יינזקו והבועה שלהם תישאר נקייה ובלתי פגיעה. קשקוש. דרך ארץ קדמה לתורה כשם שמוסר ויושרה קודמים מכל היבט להישגיות וחתירה למצוינות בטלוויזיה. התפרקותה של חטיבת החדשות ההיא של ערוץ 1 ב- 2002 מערכי עיתונאות אמת וההתחנפות ההמונית הגלויה והסמויה למנכ"ל רשות השידור המופרך העונה לשם יוסף בר-אל, היא הסמן הימני של סגירת השידור הציבורי ההוא, והקמת תאגיד השידור הציבורי החדש שכאמור סופו מי יישורנו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקמה מעפרה ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום) ושירתו בה מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, ואלכס גלעדי ורבים וטובים אחרים – איננה קיימת עוד. לא גופה ולא רוחה. ועוד דבר. אורן נהרי קובע בריאיון הנ"ל כי דונאלד טראמפ לא ייבחר לכהונת נשיא ארה"ב. "זה לא יקרה…", הוא מצהיר בפני יהודה נוריאל. רק בעבור ההכרזה הזאת כדאי להמתין לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב שייערכו ב- 8 בנובמבר 2016.

טקסט תמונה : חורף 1983. הימים ההם – הזמן ההוא. אולם הכדורסל צר המידות של מכבי ר"ג בכפר המכבייה ברמת גן בטרם משחקה נגד מכבי ת"א. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל הוא כלהלן : הצלם חיים פודגור, השדר יורם ארבל, השדר המתלמד אורי לוי, ועוזר השדר אורן נהרי (ממושקף ומזוקן). אורן נהרי היה בורג קטן בחטיבת הספורט בפיקודי אולם מצא את מקומו מאוחר יותר בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שם צבר את המוניטין הרב שלו כעורך חדשות החוץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נשיא המדינה ראובן ריבלין (מי שהיה שר התקשורת ב- 2002 בממשלת אריאל שרון) ומנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

לאחרונה התבטא נשיא המדינה ראובן ריבלין במילים חמות בעד השידור הציבורי ונגד ההתערבות הפוליטית בנעשה בתוכו ע"י הממשל בראשות בנימין נתניהו. נשיא המדינה הוא איש בעל משקל סגולי ציבורי כבד אולם נטול שיניים ביצועיות. השידור הציבורי הטלוויזיוני במתכונתנו הישנה כפי שהכרנו אותו מאז 1968 עומד להיעלם. עתיד לרשת אותו בתוך זמן קצר תאגיד השידור הציבורי החדש שאיש איננו מכיר את פוטנציאל איכותו הטלוויזיונית, את המסוגלות הכלכלית שלו, ואת החשוב מכל : מידת יושרתם ומוסריותם של מנהיגיו החדשים ושל חבורת עובדיהם. שאלת השאלות שמרצדת עדיין מנגד באורות אדומים היא אם השידור הציבורי הישן הוא כל כך מעולה, זה שאורן נהרי נמנה על שורותיו ונחשב לאחד ממיצגיו על פי תכולת הריאיון שהעניק ליהודה נוריאל, מדוע אם כך צריך להחליף אותו באופציה אחרת אף על פי שהגדרתו תואמת ל- "תאגיד השידור הציבורי" ?

ביום שישי – 26 באפריל 2002 הצהיר מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בריש גלי בפני עיתונאית "מעריב" שרי מקובר כי הוא ינהג ויעשה מה שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון יורה לו לנהוג ולעשות. כזכור אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 הבינו גם אם באיחור של 3 (שלוש) שנים כי היה מדובר בהפקדה מטומטמת ומופרכת, ובאמת ב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו את אותו יוסף בר-אל לפינה אפלה ולא חשובה לעבר הירכתיים האחוריים של ההיסטוריה של רשות השידור. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל וקורות רשות השידור בה הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2015 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רָן גַלִינְקָא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו שניהם מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

טקסט תמונה :  2002. לפני 14 שנים. השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה מקבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר "רוש ולענה" הוא כלהלן : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל, רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל".

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר.

ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב' אביבה קרול ב- "גלובס", החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור להעניק ריאיון נרחב, שחצני, ומופרך גם לכתבת עיתון "מעריב" גב' שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון הכריז יוסף בר-אל כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך". שרי מקובר הפכה זאת לכותרת ראשית.

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית חסרת תקדים ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז באותו יום שישי ההוא ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור : "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עכשיו ישוריין להם זמן מסך טלוויזיוני. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה ההיא ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" של שרי מקובר, החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב").

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוּסָר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים. הוא לא החזיר איש.

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין ומנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקר העיתונאים. 

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל יוסף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "יוסף, כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך ועלוב. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חֶשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

בחלוף שבוע ביום שישי – 3 במאי 2002 ערך העיתונאי המוערך דן שילון ריאיון חשוב ומרתק גם כן ב- "מעריב" עם ראובן ריבלין מי שכיהן אז בתפקיד שר התקשורת בממשלת אריאל "אריק" שרון אודות הפוליטיזציה המחורבנת שפשתה שתי וערב ולעומקו של השידור הציבורי והביאה עמה חשרת עבים. בערוב ימיו של השידור הציבורי או טו טו במתכונתו הישנה ושעה אחת קצרה בטרם חיסולו, כדאי לעיין באותו הריאיון הנוקב ההוא שערך דן שילון (במידה רבה עיתונאי דגול) עם שר התקשורת ראובן ריבלין לפני 14 (ארבע עשרה) שנים, ונושאו עדיין אקטואלי. רשות השידור משולה לקבוצת כדורסל שהקפטן והמאמן – שחקן שלה מעלו בתפקידם בעוד שחקני החמישייה הראשונה וגם המחליפים ממלאים פיהם ושותקים. קבוצת כדורסל כזאת קורסת בסופו של דבר. הנה חלק מהשאלות והתשובות מאותו הריאיון ההוא שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ואשר התקיים ביום שישי – 3 במאי 2002 והודפס בעיתון "מעריב".

שאלה ראשונה של דן שילון : רובי ריבלין פשיטת רגל ?

תשובה ראשונה של ראובן ריבלין : כן, הכתובת רשומה על הקיר.

עוד שאלה של דן שילון : והכל מתפורר ?

תשובה של ראובן ריבלין : כך זה נראה, אבל יש גם אופק בהיר לתקשורת, אני בטוח שהיא תתאושש, כי היא חזקה יותר מהיסודות שמרכיבים אותה.

עוד שאלה של דן שילון : ואתה אחראי אישית ומיניסטריאלית להתפוררות ?

תשובה של ראובן ריבלין : כן, אני נושא באחריות לכל ההחלטות שהתקבלו גם בעבר, היו כמה החלטות שלא הייתי מקבל היום, אבל זו חוכמה בדיעבד.

עוד שאלה של דן שילון : שורש הבעיה נעוץ בהתערבות השלטונית הגסה ?

תשובה של ראובן ריבלין : אכן כן, הפיקוח בישראל על כל ערוצי השידור הוא בלתי נסבל.

עוד שאלה של דן שילון : אז למה אתם הפוליטיקאים , הפוליטרוקים, והרגולטורים לא מסלקים את ידיכם מערוצי השידור ?

תשובה של ראובן ריבלין : אני רוצה להיות שר התקשורת האחרון בישראל, ערוצי התקשורת למיניהם צריכים להיות ללא פיקוח, בוודאי לא פיקוח על התוכן. צריך להקים רשות פיקוח לאומית אחת בלבד לענייני הוויסות הטכני אבל לא לענייני תוכן. צריך לבטל את תפקיד שר התקשורת ואת משרדו.

עוד שאלה של דן שילון : אתה מאמין שארבעה שרי ממשלה בישראל יסכימו לוותר על עצעצוע התקשורתי שזכו בו ? גם אתה יודע שאין סיכוי שהשרים פואד בן אליעזר, רענן כהן, לימור ליבנת ואתה עצמך תוותרו על אחיזתכםהגסה ברשות השידור , בערוצי הטלוויזיה המסחריים, בערוצי הכבלים, בלוויין, וברדיו גלי צה"ל ?

תשובה של ראובן ריבלין : אין מנוס. התופעה שאתה מתאר הוא בלתי נסבל. זה התחיל אגב אצל ראש הממשלה הראשון בישראל דוד בן גוריון, שחשב שהתיק החשוב בממשלה הוא רשות השידור.

עוד שאלה של דן שילון : אבל גם היום ממש ברגעים אלה אתם השרים ממשיכים להשתעשע בשלל התקשורתי שבידיכם ועושים בו שימוש ציני להחריד…לא שמעת על תופעות של שוחד מסך בערוצי הטלוויזיה והרדיו ?

תשובה של ראובן ריבלין : כן, שוחד מסך קיים, אבל במידה מוגבלת.

עוד שאלה של דן שילון : מידה מוגבלת ראויה בעיניך ? הגיוני בעיניך שהשר רענן כהן כשר ממונה על רשות השידור , הפך ליקיר ואורח קבוע בשידורי רדיו "קול ישראל" ובשידורי הערוץ ה- 1 ?

תשובה של ראובן ריבלין : זה חמור מאוד בעיניי…

עוד שאלה של דן שילון : אז למה אתה ממשיך להוציא את הנשמה לערוצי הטלוויזיה המסחריים , לכבלים ולשידורי הלוויין ? למה אתה מאלץ אותם לעלות אליך לרגל ולהחניף לך, כדי שתעזור להם למנוע את קריסתם ? למה אתה לא מפסיק מייד את המצב הבלתי נסבל שאתה מדבר עליו כאן ?

תשובה של ראובן ריבלין : עשיתי כבר את כל ההחלטות המתבקשות.

עוד שאלה של דן שילון : האם תקין בעיניך שראש הממשלה אריאל שרון מעודד עכשיו מסע חנופה כלפיו של המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל שמבקש להשיג לעצמו מינוי של קבע ?

תשובה של ראובן ריבלין : לא, בהחלט לא. אני חושב שזה דבר לא טוב ולא תקין.

עוד שאלה של דן שילון : והאם ראש הממשלה אריאל שרון לא מבין את זה ? הוא לא יודע שפסו מן העולם העבדים הנרצעים ואלה שנותרו נשבעים אמונים להרבה אדונים ? הרי ברגע שיוסף בר-אל יקבל את מינוי הקבע שלו הוא יתחיל במסע החנופה והזחילה לאדונו הבא, כנראה בנימין נתניהו ?

תשובה של ראובן ריבלין : כל העניין חורה לי מאוד, לא רק כשר אלא כאזרח.

עוד שאלה של דן שילון : קראת את הריאיון שהעניק יוסף בר-אל ל- "מעריב" בשבוע שעבר ? לא להאמין שקיימת תופעת זוועה כזו…

תשובה של ראובן ריבלין : קראתי והתקשיתי גם אני להאמין. עד היום חשבתי כאיש ליכוד שאלוהים לשלטון בחר אותנו ואותי…יוסף בר-אל הבהיר לקוראים שאלוהים בחר בעוד כמה אנשים.

עוד שאלה של דן שילון : והמסקנה ? כדי שהמנכ"ל הזמני ימשיך את מסע החנופה שלו לאריאל שרון ויאסוף עוד כמה פירורים שיפלו משולחנו ?

תשובה של ראובן ריבלין : אריאל שרון לא מבקש את זה, אבל זה המצב שנוצר.

מדובר בחלק מהריאיון ההוא שערך העיתונאי דן שילון עם שר התקשורת דאז ראובן "רובי" ריבלין ביום שישי – 3 במאי 2002 והתפרסם במלואו בעיתון "מעריב" של יום שישי – 3 במאי 2002. שר התקשורת דאז ראובן "רובי" ריבלין התגלה בריאיון ההוא כאדם נאור אולם כפוליטיקאי חלש שאיננו מסוגל להגשים את תפישת עולמו הליבראלית והדמוקרטית מול המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה אבל העלובה של השר רענן כהן מי שהי אז הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.

צריך להבין שאותו העיתונאי אורן נהרי מושא הריאיון היחצני של יהודה נוריאל ועיתונאים אחרים שכמותו בערוץ 1, הסכימו ביודעין ביוזמתם ומבחירתם הם, להמשיך להתנהל תחת שלטון הַנֶפֶל של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שלבסוף הודח מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך. העיתונאי המוערך דן שילון הגדיר אותו כאמור ב- 2002 כמנכ"ל רשות השידור שימשיך את מסע החנופה שלו לראש הממשלה אריאל שרון כדי לאסוף עוד כמה פירורים שייפלו משולחנו של ראש הממשלה…כבודו המקצועי של מר אורן נהרי אולי מונח במקומו אולם לא כבודו האישי, וגם לא יושרתו, ולא האמת הפנימית שלו אישית וציבורית אם יש לו כזאת. איש יחסי הציבור יהודה נוריאל לא שווה התייחסות וביקורת. הוא מתחת לביקורת.

סוף הפוסט מס' 577. הועלה לאוויר ביום שבת – 6 בפברואר 2016.