הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות, ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לצורכי שימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 611 : הועלה לאוויר ביום שישי – 1 ביולי 2016. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————

פרפרת 1 : ב-שנת 1908 רצחו פורעים ערבים את משה ברסקי ז"ל נער בן 18 חבר קבוצת דגניה א' (אום ג'וני) בעמק הירדן כשרכב על סוסתו בדרכו חזרה ממושבה מנחמיה לנקודת היישוב שהתמקם ליד חופו הדרומי של אגם הכינרת. בפרעות תרצ"ו – תרצ"ט התנפלו פורעים ערבים על אבא שלי חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בעת כיבוש האדמה במושבה מגדל ליד טבריה. אבא שלי הצליח להימלט וחייו ניצלו. ב- 30 ביוני 2016 רצח פורע ערבי את הלל יפה אריאל ז"ל נערה בת 13 בשנתה בקריית ארבע בחברון. קו משותף ארוך בן 108 שנים מחבר בין הרצח הנפשע של משה ברסקי לבין הרצח המתועב של הלל יפה אריאל. לנשוך שפתיים. לא לוותר. להתיישב. להשיב מלחמה שערה (!).

פרפרת 2 : לירן שכנר הוא שדר טלוויזיה טוב בטורניר הכדורגל של Euro 2016. זאב זלצר לידו הוא פרשן ידען אולם גם פטפטן חסר תקנה. אין שום צורך להוסיף אחרי משפט אחד של לירן שכנר עוד חמישה משפטי פרשנות של זאב זלצר. ידענותו הופכת למעיקה.

פרפרת 3 : שדרני ופרשני Euro 2016 : תפסיקו לקשקש לי עם המונח "עושה הגנה". מדוע לא לומר "מגן". בדיוק כפי שלא אומרים "עושה התקפה" אלא "תוקף". מוטי איוואניר עדיף לאין שיעור על פרשן הטריוויה ניר לווין.

פרפרת 4 : רחמיי על מנהל ערוץ 1 אלי בבא. השידורים הישירים שלו את נבחרת הכדורגל האיסלנדית האנונימית והמפתיעה בשלב המוקדם של טורניר Euro 2016, היוו Promo נפלא לקראת משחק 1/8 הגמר במפעל, איסלנד – אנגליה. אבל אז התברר שזכויות השידור של המשחק המסקרן הזה בעל עניין עולמי אינם שלו, אלא נותרו בלעדיות בידיו של הפריץ, חברת "צ'ארלטון" שקטף גם את תהילת הרייטינג. כמובן שמסע הקניות של ערוץ 1 היה אמור להיות הפוך. הערוצים הארציים היו צריכים לקדם את קניינה של איסלנד בשלב הראשוני של המפעל ואלי בבא היה אמור להתייצב אח"כ לבדו על בימת המדרוג. זה לא קרה. OK, הנבואה היא מנת חלקם של לשוטים, והערכתי שלי נתונה לאלי בבא האדם והמנהל אף על פי שהיוצרות התהפכו עליו.

פרפרת 5 : הפרשן הידען זאב זלצר שהכביר במילים, לא שם לב כי בטרם התייצבו שתי הנבחרות פורטוגל ופולין לבעיטות ההכרעה בתום מאבק תיקו בן 120 דקות (1:1), ערכו השופטים שתי הגרלות מטבע בין שני הקפטנים כריסטיאנו רונרלדו  בפורטוגלי ורוברט לבנדובסקי הפולני. בשתיהן זכה הקפטן הפולני שבחר בשער הדרומי אליו ייבעטו כדורי ההכרעה מ- 11 מטרים (ישבו מאחוריו הרבה אוהדים פולניים), וכן שנבחרת פורטוגל תהיה זאת שתפתח את סדרת הבעיטות. שתי הזכיות של רוברט לבנדובסקי בשתי הגרלות המטבע לא סייעו במאום לנבחרת שלו.

פרפרת 6 : גיא זוהר ניווט את שידור ערוץ 10 הלילי שעסק בפיגוע טרור ההמוני של דאע"ש בשדה התעופה "אתאטורק" באיסטנבול. אני אוהב את ההגשה ואת צורת העברת המידע הבלתי מכופתרת שלו לצופיו. גיא זוהר הוא עיתונאי ומגיש טלוויזיה נבון. גיא זוהר וחברת החדשות של ערוץ 10 היו ברי מזל בעת הדיווח הראשוני משום שהכתב המדיני החרוץ והמצוין שלהם מואב וורדי שהיה אמור לשוב מאנקרה לישראל (סיקר עבור ערוץ 10 את "הסכם הסולחה" שנערך בין ממשלות ישראל וטורקיה בגין שייט ספינת המרמרה לפני שש שנים לחופי עזה וההשתלטות עליה ע"י לוחמי שייטת 13), נתקע בדיוק בשדה התעופה הטורקי הבינלאומי בעת האירוע החבלני. כל פניית עדכון של גיא זוהר לצופיו לוותה בטקסט, "מואב וורדי שלנו נמצא כעת בשדה התעופה "אתאטורק" באיסטנבול…". הביטוי וההתנסחות של גיא זוהר, "מואב וורדי שלנו…", מצביעה על ערכים של לכידות, חברות, ונאמנות בין שדרני וכתבי חברת החדשות של ערוץ 10 (!). איזה יופי. אני רוחש הערכה לחברת החדשות של ערוץ 10 ושומר לה אמונים כצופה.

הקדמה קצרצרה. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

הפוסט איננו נכתב בעבור פרפראות. ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם אורי פורת ז"ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ"ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך ובאותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור לעבר סופה המר הבלתי נמנע. ב- 2016 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות "פוליטיקה" הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : "כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ"ל רשות השידור". מנהל ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- "שחר של יום חדש". הוא לא שכח את הבטחתו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד את האלוף במיל. רפאל ורדי לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו"ח שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, "להגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור". אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון הודח רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. באפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של רן גלינקא במודח. ביוני 2002 קיבל את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה בן 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָבָר תְּאוּצָה. ב- 2011 התמנה יוני בן מנחם הכושל למנכ"ל רשות השידור. לא הייתה עוד דרך חזרה. ב- 2016 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור שפועלת כעת תחת צו פירוק ותחת עול של כונס נכסים יחל לפעול ב- 1 באוקטובר 2016 תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ.

טקסט תמונה : ספטמבר 1993. מדשאת הבית הלבן בטרם החתימה על הסכם אוסלו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון. מימין, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האחד שאין בלתו. משמאל, פרופסור עמית שכטר. היום דיקן הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ואז לפני כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי של רשות השידור. פרופסור עמית שכטר הוא אישיות מוכשרת, פדנטית, ותרבותית בפני עצמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1974. מוטי קירשנבאום ז"ל (יושב מימין בשורה הקדמית) מנהל את אחת הישיבות והפגישות היסודיות שלו במסגרת הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי היושבים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, ואחד מכותבי התוכנית קובי ניב (השלושה הנוספים היו אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי). זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, ועומד, צלם נוסף שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. עומד מאחור לגמרי באמצע : שחקן "ניקוי ראש" שבתאי קונורטי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"שודדי הרשות האבודה" (חלק 1) הוא מסמך טלוויזיוני שלמרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. הוא גם רואה אור משום מה באיחור זמן גדול. טוב שנזכרתם שם ב- "המקור" בערוץ 10. מדובר בכתב אישום חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת שמוגש ע"י רביב דרוקר וברוך קרא ב- "המקור" בערוץ 10 (יום שלישי – 28 ביוני 2016). מאז 2002 שוכבת רשות השידור על ערש דווי אבל אנשיה ובעיקר עיתונאיה לא מרגישים שהם נוטים למות. מעניין : אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…". פוסט מס' 611. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 

1. "שודדי הרשות האבודה" חלק 1 (כותרת מעולה ותסריט בינוני) הוא כתב אישום ומסמך טלוויזיוני חשוב אך לא יתר על המידה, וגם לא חריף דיו, שמתפרסם באיחור רב משום מה ע"י רביב דרוקר וברוך קרא ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016. המסמך נעדר בתוכו עובדות ונתונים נוספים שנוגעים לאישי שדרת הפיקוד המקצועית והכלכלית של ערוץ 1 ורשות השידור בימים ההם. המפקדים האלה הנושאים באחריות היו אמורים להתראיין ולשפוך אור נוסף כיצד התאפשרו שחיתויות כלכליות וכספיות כאלה לאורך שנים מבלי שמצמצו, ובכך ולתמוך אפילו בשתיקתם, ביתר שֵאת בכתב האישום.

2. במארס 2002 סולק המנכ"ל הזמני של רשות השידור רן גלינקא מתפקידו ובמקומו הוצב לתפקיד יוסף בר-אל. המינוי הרם והמופרך (מיסודו) נעשה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ"ל יוסף בר-אל מיהר להצהיר בריאיון עיתונאי (26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב", אצל שרי מקובר) על נאמנותו המופלגת לראש הממשלה. ב- 2 ביוני 2002 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה להפקיד את יוסף בר-אל על השידור הציבורי לתקופה של 5 (חמש) שנים עד יוני 2007. בעוד מזכיר הממשלה גדעון סער מעניק לו את כתב המינוי החדש ב- 2 ביוני 2002, ניצבו עיתונאי רשות השידור (ברדיו "קול ישראל" ובערוץ 1) מחרישים בצידי המשעול. האנשים האלה שנחשבו לנבונים ומשכילים, יישרי דרך וזקופי קומה, מובילי העיתונות והעיתונאות האלקטרונית במדינת ישראל, החליטו מיוזמתם הם להשליך מעליהם את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבון. רבים מעיתונאי רשות השידור קיבלו את המינוי בברכה, הסכינו עמו, הפכו למשת"פים, וחדלו להתייחס בביקורתיות אל סביבת העבודה שלהם. לא כולם. רובם.  

3. בחירתם של רביב דרוקר וברוך קרא בחיים כהן, יגאל רביד, ואריה גולן להוביל את כתב האישום נגד איננה מספקת. נכון שהם מוכנים לפתוח את סגור לבם אך הם רק חיילים וותיקים ולא מפקדים. במידה מסוימת הם דגי רקק. התחקיר והתסריט של "שודדי הרשות האבודה" (1) איננו רק פגום. רביב דרוקר וברוך קרא החליטו לשדר את הסגה המושחתת מהאמצע. את פרק ב' של הסרט שלהם ושכחו להקרין את פרק א'. סטיבן ספילברג היה עושה זאת טוב יותר. שוד הרשות האבודה איננו מתחיל בעידן מנכ"ל רשות השידור המודח השני יוני בן מנחם ב- 2011. הוא מתחיל ב- 2002. "שודדי הרשות האבודה" (1) הוא תיעוד לקוי גם משום שאין בו שום זכר לנוכחותם ו- עֵדוּתם למשל של חברי הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי ופרופסור יוסי דאהן, וגם של ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ"ל יוסף בר-אל, ופשוט קמו והלכו. חסרה עדותו והסברו של יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח"כ במפלגת המחנה הציוני) אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור" בנימוק של, "יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו". מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. חסרה עדותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם אודות האיש שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף "יוסי" משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ"ל, "סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו". שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002. אליעזר "גייזר" יערי היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה ליוסף בר-אל מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : "סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית".  יוני בן מנחם וזליג רבינוביץי אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה.

אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי זוכר בעת שיחות  התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יושרתו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל – יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו"ד – ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר. 

4. "שודדי הרשות האבודה" (1) הוא כתב אישום חלקי ומסמך טלוויזיוני חלקי בעל חשיבות מוגבלת שמבוסס על תחקיר דֵי מצומצם בהיקפו, לעיתים דַל, ו- גם נעדר עֵרֶךְ ברגע זה. הוא ייהפך לבעל עֵרֶךְ רק אם האינסטנציה הראשית ובתוכה הנאשמים הראשיים מנכ"ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' וגם יו"ר אמ"י יעקב מנדל יובאו לחקירה משטרתית ואם יהיה צורך גם לדין פלילי. בינתיים מדובר במסמך שחשף חשד למקרי שוחד חמורים באגף התוכניות של רשות השידור. בתחקיר שערכו אנשי ערוץ 10 רביב דרוקר, ענת גורן, וישראל רוזנר הם חשפו בין השאר כי יעקב מנדל המכהן בתפקיד יו"ר אמ"י (איגוד אמני ישראל) נעשה ליועץ תוכן מיוחד תחת חסותו של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יוני בן מנחם ותחת חסותו של עוזרו הקרוב של יוני בן מנחם, זליג רבינוביץ'. על פי כתב הקטגוריה החמור בתחקיר הנ"ל, נאמר בין השאר כי כחלק משירותיו כיועץ, שִלְשֵל יעקב מנדל לכיסו מאות אלפי שקלים, אף שלא היה לו חלק פעיל באותן הפקות הטלוויזיה המדוברות בעבור ערוץ 1. 

5. איומיו של יעקב מנדל אצל יעל דן ברדיו גלי צה"ל (בין 13.00 ל- 14.00 יום רביעי – 29 ביוני 2016) כי יתבע תביעת דיבה את המאשימים אותו בשחיתות ובצע כסף – מגוחכים. מדובר באיום סרק. רביב דרוקר וברוך קרא פרסו בפניו את כתב האישום שאומנם איננו מספיק חריף אולם אפילו אז הוא לא תובע את שניהם. אין לו שום סיכוי משפטי. 

6. רביב דרוקר וברוך קרא חייבים להפיק מייד את את סרט ההמשך פרק ב' של "שודדי הרשות האבודה", כדי להסיר שוב את המסך השחור ולסלק את הטינופת ה- מְנוּבֶזֶת רווייה שחיתות ופוליטיזציה שדבקו בשידור הציבורי. אין להסתפק עוד בתחקירי טלוויזיה ובעקבותיהם יעני הדחות ופיטורים. אין זה מספיק. מדובר בשחיתויות כספיות וכלכליות טלוויזיוניות ממושכות רמות דרג ובעסקאות נאלחות בהסתר בממון ציבורי אליבא רביב דרוקר וברוך קרא ולפי שיטת תחקירם. אחד דינו של התחקיר של רביב דרוקר וברוך קרא. הוא התחיל על המסך אך איננו יכול להיגמר שם. הוא חייב להסתיים בין ארבעת כתליו של בית דין פלילי.

7. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 וגם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מר יוני בן מנחם שממשלת ישראל הדיחה אותו מהכֵּס ב- 2014. ולא רק זאת. ב- 2014 החלה רשות השידור לפעול על פי חוק תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים (פרופסור דוד האן). מעניין : אותה החרב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכס המלכות הייתה זאת שגם נעצה את חוּדָה בגופו של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…".

תזכורת (1) : "האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. 

תזכורת (2) :  על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הנ"ל מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.

תזכורת (3) : טורניר Euro 2016 חושף את ממלכת ה- Off tube של ערוץ 1 הקָמֵל ומַט ליפול. אין דבר נוֹאָל יותר, אֱוִוילִי יותר, אַבְּסוּרְדִי יותר, ומַסְרִיחַ יותר מאופורטוניזם שִקְרִי של עיתונאי בשירות הציבור שתומך בערוב ימיו בשידור Off tube מהאולפן בירושלים, ומצהיר בפרהסיה כי שידור Off tube ישיר הוא פוֹרְמָט מקובל. מדובר בשקר גס ב- בלוף מפני ש- Off tube הוא תמיד שידור טלוויזיוני נָכֶה שנמשל ל- שַדָּר אִינְוָואלִיד יושב בעגלת נָכִים, אותה דוחפת עוזרת בית פיליפינית. מדובר ב-חֶרְפָּה, בהתבטאות לא סתם לא מרנינה אלא בזויה. אם כך מדובר בעיתונאי אופורטוניסט מסוג נָחוּת שעדיין מייצג את ערוץ 1, ממשיך ל- בַּלְפֵף, וניצב לפי שעה גם בחלון הראווה הדהוי שלו. עסק עלוב. מדובר ב- יֶרִי בתוך הנגמ"ש. אני הכרתי פעם אדם אחר לגמרי שגם לו קראו אם אני זוכר נכון אורי לוי. ההכרזה הזאת כי "Off tube הוא פורמט שידור מקובל", אין בה אות אחת וגרעין אחד של אמת והיא מקעקעת לחלוטין את כל עקרונות העיתונאות והעיתונות שגם אורי לוי צמח וגדל עליהן. יֵשוּת האדם קשורה בהתפתחות אישית מתמדת בכל שנות חייו. כדי לעמוד במעלה ההצלחות נדרש האדם לפתח את עצמו עד סוף חייו, גם בימי דעיכתו. אורי לוי מערוץ 1 עשה מעשה של איש נבער, וביצע את החשבון הקלוקל שלו משהכריז זה מכבר לפני כמה ימים בקולי קולות ב- אינטרנט הכרזה מדהימה ומטופשת כהאי לישנא : "שידורי ה- Off tube הישירים של ערוץ 1 את משחקי Euro 2016 הם פורמט מקובל…", והוסיף, "לשידור ה- Off tube הישיר מהאולפן בירושלים את המשחקים בצרפת יש יתרונות, למשל אין Delay, וכי לא מרגישים שום פגיעה…", וסיים במילה, "תרגיעו…". בכך שַם לאַל את יכולת השיקום העיתונאית והמוראלי של ערוץ 1 שמסיים את חייו ב- 1 באוקטובר 2016 והופך לז"ל. אני הכרתי פעם אורי לוי אחר לגמרי וגם אנשים שונים לחלוטין בערוץ 1. עכשיו הם תקועים אי שם בצד הדרך במבוי סתום ללא מוצא. עיניהם עצומות, אוזניהם אטומות, ופיותיהם נעולים גם כשהם שומעים איש משלהם מצהיר בקיץ 2016 כי יש יתרונות לכיסוי מהאולפן בירושלים אירוע ספורט בינלאומי שמתקיים בצרפת 5000 ק"מ מהם, וכי לא מרגישים פגיעה, וכי מדובר בפורמט טלוויזיוני מקובל. לא נכון. מדובר בטקסט אנטי עיתונאי, נכלולי, ושקרי. בין השנים 1980 ל- 2002 הטסתי את אורי לוי ושדרנים נוספים שלי (כמו נסים קיוויתי, דן שילון, יורם ארבל, יורם שימרון, רפי גינת, רמי ווייץ, מאיר איינשטיין, משה גרטל, דני לבנשטיין, יוסף "יוז'ו" טלקי, גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אבי רצון, אברהם גרנט, מרדכי שפיגלר, דני דבורין, ברוך צ'יש, אמנון ברקאי, ששי אפרתי) לרבות עוד מפיקים ועוד פרשנים וטכנאים למאות רבות של משימות עיתונאיות קצרות טווח, בינוניות, וממושכות של שידורי ספורט ישירים בארבע יבשות תבל, אירופה, אמריקה, אסיה, ואוסטרליה. אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל למדינות (Euros), אליפויות אירופה והעולם לאומות בכדורסל, גביעי אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל וכדורסל, משחקי מכבי ת"א באירופה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, אליפויות אירופה והעולם בא"ק, אליפויות אירופה והעולם בשחייה ועוד. מעולם לא שמעתי מהם ולא ממנו מאורי לוי את חוות הדעת המגוחכת העכשווית שלו "כי שידור Off tube ישיר בטלוויזיה מהאולפן בירושלים הוא פורמט מקובל". ו- כי טוב יהיה להישאר בארץ ולבצע את משימות השידורים הישירים הבינלאומיים Off tube מהאולפן בירושלים מפני שמדובר בפורמט מקובל. מדובר בנוכלות טלוויזיונית של איש נטול ערך וכבוד מקצועי, באופורטוניסט חסר תקנה. באיש פתטי. אני הכרתי פעם אורי לוי אחר לגמרי וגם אנשים שונים לחלוטין בערוץ 1. עכשיו הם תקועים אֵי שָם בצד הדרך במבוי סתום ללא מוצא. עיניהם עצומות, אוזניהם אטומות, ופיותיהם נעולים גם כשהם שומעים איש משלהם מצהיר כי יש יתרונות לשידור מהאולפן בירושלים את Euro 2016 בצרפת המרוחק מהם 5000 ק"מ, וכי לא מרגישים פגיעה, וכי מדובר בפורמט טלוויזיה מקובל. אורי לוי חבט מתחת לחגורה בקולגות שלו. עד לרגע זה לא ראיתי ולא שמעתי כל הסתייגות של עיתונאי ושדרני ערוץ 1 ו- מנהל ערוץ 1 אלי בבא מההצהרה המטופשת, המופרכת, וגם המסוכנת של אורי לוי. הצהרה כאילו הוא מסמן בטקסט המופרך הזה את גבולות הטריטוריה הפרטיים שלו בתוככי השידור הציבורי הטלוויזיוני הקָמֵל והנָבוּל. שתיקתם זאת של עיתונאי ערוץ 1 מתפרשת כהודאה בהסכמה, ו- מעידה על איכות וערך שפעם הייתה נחלתם ועכשיו פסו מהעולם. מה אתה אומר אורי לוי, "…שידור Off tube ישיר בטלוויזיה של אירוע כדורגל רחב ממדים המתקיים בצרפת הוא פורמט מקובל בעיתונאות טלוויזיונית…". מה אתה שַח…? תגיד לי, מקובל על מי ? בכל רשת טלוויזיה רצינית אחרת שנותר בה שֶמֶץ של כבוד מקצועי, מישהו שָם היה קָם ו- סותם לו את הפה. עכשיו ברור יותר מתמיד מדוע ערוץ 1 מַט ליפול ולמה הוא נושם כעת את נשימותיו האחרונות. לפתע אתה מבין את הביטוי ההוא שמופיע בספר "שופטים" בתנ"ך בפרק כ'א פסוק 25 : "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". שידור Off tube הוא חרבון עיתונאי וטינופת תקשורתית, לכלוך וכתם טלוויזיוני על כל המשתמע מכך. אני הכרתי פעם אורי לוי אחר לגמרי ואנשים אחרים לחלוטין בערוץ 1. עכשיו הם תקועים אי שם בצד הדרך במבוי סתום ללא מוצא. עיניהם עצומות, אוזניהם אטומות, ופיותיהם נעולים גם כשהם שומעים איש משלהם מצהיר כי יש יתרונות לשידור מהאולפן בירושלים אירוע כדורגל ממושך "Euro 2016" המתקיים בצרפת במרחק 5000 ק"מ מאנשי ערוץ 1, וכי לא מרגישים פגיעה, וכי מדובר בפורמט מקובל. שהיתי 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה בארץ והבינלאומית. ביקרתי בתוקף תפקידי בחמש יבשות תבל, שהיתי בעשרות מדינות, הפקתי, ערכתי, שידרתי וניהלתי בימי חלדי אלפי אירועי ספורט ב- 150 ערים על פני הגלובוס, סיירתי ביותר מ- 100 רשתות טלוויזיה בעולם, ונפגשתי בארץ ובעולם עם לפחות 5000 אנשי מקצוע בכל תחומי הטלוויזיה, גנרלים וחיילים פשוטים, שדרנים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, כותבים, טכנאים ואנשי הנדסה, מנהלים בכל הדרגים, מנכ"לים, סמנכ"לים, מתווי דרך, אנשי מנהלה פקידים ופקידות, מזכירות, מנהלות לשכות, ו- מומחים לתקשורת לוויינית בינלאומית. מעולם לא שמעתי מישהו מהם מחנטרש לי כי "שידור Off tube ישיר של אירוע ספורט בינלאומי בטלוויזיה הוא פורמט מקובל…". פורמט מקובל על מי ? איזה עליבות של האיש שמחבל ביסודותיו הרעועים של ערוץ 1 ממילא, וכמה בזויים, נדכאים, ובורים הם אלה שמחרישים לידו ולא מנדים אותו. זה האיש שהתיימר פעם להיות מנהל החדשות בערוץ 1 ואשר שח לחבר'ה באמצעות האינטרנט כי, "עיתונאות טלוויזיונית Off tube היא פורמט מקובל". עִלְעוּל בדפי ההיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית מוכיח כי הטקסט, "עיתונאות טלוויזיונית Off tube היא פורמט מקובל", איננו רק טקסט עגום, אלא בראש וראשונה שקרי, שאין לו כל אחיזה במציאות. כזה שנופל בכל מבחן טלוויזיוני מאז שידרה חברת Telefonken הגרמנית ישיר את אירועי אולימפיאדת ברלין 1936. אני הכרתי פעם אורי לוי אחר לגמרי ואנשים אחרים לחלוטין בערוץ 1. עכשיו הם תקועים אי שם בצד הדרך במבוי סתום ללא מוצא. עיניהם עצומות, אוזניהם אטומות, ופיותיהם נעולים גם כשהם שומעים איש משלהם מצהיר כי יש יתרונות לשידור מהאולפן, וכי לא מרגישים פגיעה, וכי מדובר בפורמט מקובל. אנוכי מתבונן בבוידֶעם שלי מעשור ה- 80 של המאה הקודמת ומשקיף באותה העת על העשור השני של המאה ה- 21, ולעיתים משפשף את עיניי כלא מאמין. נכון, האנשים משתנים אבל לא העובדות ההיסטוריות שנותרו נטועות במקומן. האנשים המשתנים ו- בתוכם גם עיתונאים ושדרני טלוויזיה רשאים לנסות ולהכריז בערוב יומם כי "Off tube הוא פורמט שידור מקובל", אולם דרכם לא תצלח מפני שהעובדות ההיסטוריות הללו לא רק נטועות במקומן אלא יצוקות במקומן.      

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

תזכורת (4) : "יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5 : ח"כ נַחְמָן שַי, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים : אכזבה גדולה מנקודת מבטי. 

תזכורת 6 : הקדמה קצרצרה.

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר לכהונתו הרמה  על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור. ידע והחריש עד שגם אותו סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים בשידור הציבורי ועל הציב בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את אברהם נתן במקום נחמן שי. נחמן שי ידע כי המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא "דָפוּק". מדובר בציטוט. (כך התבטא בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002). אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון הבוטה והכוחני בו משתמש מנכ"ל מיועד ובו הוא משמיץ מנכ"ל מודח, נמנה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל שהוא עומד בראשה ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". מדובר בציטוט. אשנה ואומר פעם נוספת : ב- 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי במאות עסקנים פוליטיים מגוחכים. נחמן שי, דליה איציק, ורענן כהן הם הרדודים והנמוכים שבהם. גם אם נחמן שי ייבחר לשר החוץ בממשלתו של יצחק הרצוג, וגם אם דליה איציק תתמנה לנשיאת מדינת ישראל במקום ראובן "רובי" ריבלין, וגם אם יוחלט כי רענן כהן הוא הנגיד הבא של בנק ישראל במקומה של קרנית פלוג, אינני משנה את דעתי על השלושה הנ"ל.

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". עיתונאי העל אהוד "אודי" אשרי ז"ל, איש של יושרה, מהימנות, ודרך ארץ מחווה את דעתו במדורו המעניין "משחק מילים" אודות השרה דליה איציק והשר מאיר שטרית שהרימו יד בהצבעה של ממשלת ישראל והתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. כזכור התקיימה הצבעת ההדחה הממשלתית ב- 2 במאי 2005. 13 שרים הצביעו בעד הדחת יוסף בר-אל מכהונתו. דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". דליה איציק ויוסף בר-אל. ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט אודות הקשר הבלתי נסבל בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של רשות השידור שזועקת מכל עבר דרדרה אותה בסופו של דבר לעבר הבור השחור. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לעבר פינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. (באדיבות עיתון "הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

את הטקסט הנזכר לעיל, "כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ב- 24 בחודש מאי של שנת 2002 מהשופט יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. פגישתי עמו נועדה למחות נגד המינוי הצפוי וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו הפרטי ברמת השרון כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005, בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

תזכורת 7 :

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

תזכורת 8 : הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור ב- 2002.

טקסט מסמך : 20 במארס 2002 . זהו המסמך המקורי . כתב אישום נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל שהופנה לכתובת הלא נכונה . כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי) וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט ד"ר יוסי דהאן) הרימו את היד בעד בחירתו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 . ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון מינתה אותו לתפקיד הרָם והדיחה אותו כעבור שלוש שנים במאי 2005 ממשרתו . יוסף בר-אל סולק אם כן לאלתר לקרן זווית של ההיסטוריה. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן לא השיב לדברי הקטגוריה הללו המופיעים במסמך המצ"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 9 : השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום. זה לא עניין אותו. זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ"ל החדש יוסף בר-אל ועושה דברו הנאמן מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ"מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע"י יוסף בר-אל), לבין ד"ר יהודית אורבך ששימשה בעֵת ההיא כיו"ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור (גב' יהודית אורבך עמדה אז בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן). היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. ד"ר יהודית אורבך הגיעה לתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ"ל כוחני, חסר ידע, ונטול כישרון. ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002.

תזכורת 10 : ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם , ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי". 

ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק.תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט של עצמי : "עוד לא נולד בעולם ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי שממומן מכיסם של אזרחי מדינתו, שגישתו המרכזית ופילוסופיית השידור שלו תתבסס על אליטיזם. גם לא ה- BBC הציבורי הבריטי. אין דבר כזה". (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

ציטוט של עצמי : "הבו לי את המוט של אָרְכִימֶדֶס עשוי זהב וכסף ונקודת משען איתנה כדי להרים ולהניף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אל על ולהציב אותה לנֶצַח בפסגת תעשיית הטלוויזיה בארץ". (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

תזכורת 12 : מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש אלדד קובלנץ ניצב בפני משימה אולי בלתי אפשרית. בלעדי ממון עצום, בלעדי חוזים יקרים והסכמי זכויות אודות שידורים איכותיים, בלעדי העסקת כוח אדם שמבוסס על עובדים מוכשרים, מיומנים, נאמנים, ומסורים, בלעדי תפעול טכנולוגיה איכותית וכמותית, וללא ניהול כישרוני וכריזמטי אישי שלו – אין לו שום סיכוי לייצר מִדְרוּג סביר ולהמריא. הפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם בשבוע שעבר בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, גייס כל מיני דעות ועצות שונות של שלושה פרופסורים מהאקדמיה (רפי מן, דן כספי, ועמית שכטר) ודוקטור אחת מהאקדמיה (עלינא ברנשטיין) הנוגעות לבְּרִיאָתּוֹ המחודשת של השידור הציבורי במתכונתו החדשה "תאגיד השידור הציבורי". ארבעת האישים הנ"ל הם מומחים אקדמאים לתקשורת המונים באוניברסיטאות, אולם הם מעולם לא ניהלו רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית, ארבעת האישים הנ"ל מעולם לא ניהלו חטיבות שידור טלוויזיוניות מרכזיות כמו חדשות, ספורט, תוכניות, והנדסה. ארבעת האישים הנ"ל לא ניהלו מעולם כלכלה טלוויזיונית + כוח אדם טלוויזיוני + טכנולוגיה טלוויזיונית + ולוגיסטיקה טלוויזיונית. ארבעת האישים האקדמאים הנ"ל מעולם לא היו בשטח ולא עשו אפילו כתבה אחת למהדורת "מבט". הארבעה הנ"ל לא ניהלו ולא הפיקו בימי חייהם שידורים אולימפיים מורכבים ומסובכים, אפילו לא של אולימפיאדה אחת. דן כספי, עמית שכטר, רפי מן, ועלינא ברנשטיין מעולם לא היו בשטח, לא התעמתו עם בעיות ניהול ומנהיגות חריפות של רשת שידור, על הארבעה הנ"ל לא הוטלה מעולם אחריות הקושרת את עצמה ל- הכרעות תאגיד וקבלת החלטות קשות בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. הם אנשי אקדמיה ולא אנשי שטח שלפעמים מזכירים לי קִיבִּיצֶערים שמתבוננים מהצד במשחק שחמט בין רבי אומנים ונותנים עצות. שורר פער עצום בין לנהל רשת שידור לבין לכתוב אודות רשת שידור. אני גם לא זוכר את ארבעה האקדמאים הנאורים הנ"ל (למעט דן כספי) מתייצבים לצדי בעת מאבקי ההוא ב- 2002 נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהודח לבסוף מכיסאו הרם ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כבודם של ארבעת הנכבדים הנ"ל מונח במקומו. אולם אין לשכוח כי קיים הבדל תהומי בין לשאת באחריות לבין מתן עצות. כמתבונן מהצד אני יודע שהם טובים ב- לעוּץ עצות. הם אפילו עושים זאת בחינם.

תזכורת 13 : עזבו לרגע את הפוליטיקה בצד. השידור הציבורי החדש ללא סיוע תקציבי שנתי ענק לא יוכל להחזיק מעמד בעידן ברב ערוצי. מגוחכת ההערכה וההשוואה שעורך פרופסור רפי מן ב- גַלֶרְיָה / הָאָרֶץ (יום רביעי – 23 במארס 2016) שדנים ב- שִגְשוּג והצלחת העבר של מפקד גלי צה"ל יצחק לבני לפני כ- חמישים שנים (1974 – 1968) ברדיו הצבאי מול תנאי הצלחתו הפוטנציאלית הפלאית של אלדד קובלנץ בתאגיד השידור הציבורי, אם ייתנו לו "מרחב וואוטונומיה", ומתכוון לאוטונומיה פוליטית. "הבעיה הגדולה היא שכיום התקשורת נמצאת במוקד של וויכוחים ועימותים פוליטיים וכל דבר נמדד דרך פריזמה של ימין מול שמאל וזה מקשה עוד יותר על יצירת אוטונומיה", קובל פרופסור רפי מן. הפרופסור המלומד לחלוטין לא צודק. הוא פשוט מוסר גרסה לא נכונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שרויה מאז ימי ה- בראשית שלה משחר נעוריה ב- 1968, בימיהם של בוראה ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) ומנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל בוויכוחים ועימותים פוליטיים מרים בין ימין לשמאל. די לקרוא את ספרו של צבי גיל "בית היהלומים סיפור הטלוויזיה הישראלית" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר) כדי לדעת כי פרופסור רפי מן טועה ומטעה. חוץ מזה כשיצחק לבני הגיע ב- 1 באפריל 1974 לירושלים כדי לשמש מנכ"ל רשות שידור ארצית המעסיקה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים ועל מנת להתייצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הוא גילה חיש מהר את ההבדל האטומי והתהומי בין ניהול רדיו צבאי מקומי וקטנטן כ- גלי צה"ל לבין רשות השידור הארצית. יצחק לבני פגש מוסד שידור שכולל בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, וכאמור אלפי עובדים, ותקציב שכבר אז התקרב לחצי מיליארד שקל. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני עשה הרבה שגיאות טלוויזיוניות וגם פוליטיות בתקופת מנכלותו בשנים 1979- 1974. הוא יצחק לבני היה בר מזל שהיה לו מנהל טלוויזיה מוכשר בעל יכולות בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן). ראה תוכן הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 באוגוסט 1978 לאלי טייכר מעיתון "הארץ" וכותרתו, "להילחם אפילו כדון קישוט", אודות תקופת מנכלותו הכושלת והמכשילה של יצחק לבני כלפי ארנון צוקרמן על פי טענתו הראשית של מוטי קירשנבאום דאז, שקבע : "יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן". אין שום דמיון כלכלי, פוליטי, טכנולוגי, ו- תכני, בין ניהול רשת רדיו קטנה כמו גלי צה"ל דאז שעובדיה – חייליה כפופים לפקודות וסדר יום צבאי לבין הנהגת רשתות טלוויזיה ורדיו אזרחיות. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 לא חווה חוויה דומה כשהיה מפקד רדיו גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968 בה חייל שלו תוקף אותו בפרהסיה, בפומבי, בגלוי לאור היום כפי שעשה פַּקוּד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית העונה לשם מוטי קירשנבאום. הריאיון האמיץ והחושפני ההוא שנתן מוטי קירשנבאום ב- 25 באוגוסט 1978 לעיתונאי אלי טייכר מ- "הארץ" הצביע על אחד הקשיים והפערים הבולטים בהם נתקל מנהיג שידור בעת אכיפת משמעת וניהול תחנת רדיו צבאית על ידו, לבין אכיפת משמעת וניהול רשות שידור אזרחית על ידו, על שורותיה נמנים אישי טלוויזיה כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, רם עברון, שמעון טסלר, טוביה סער, ואחרים. זה לחלוטין לא היה אותו הדבר ויצחק לבני חש זאת היטב על בשרו.

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". מסמך מזהיר. זהו הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מוטי קירשנבאום ז"ל. אתה למד ממנו שהוא מוטי קירשנבאום תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ").

תזכורת 14 : צריך לוַודֵא כאן בעת מסירת האינפורמציה הזאת מצדי אודות אישיותו של מוטי קירשנבאום ז"ל כי הוא לא היה אנרכיסט. מוטי קירשנבאום ז"ל היה איש טלוויזיה לא רק מלומד אלא גם נבון ומוכשר מאוד. התבטאויותיו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1978 כנגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והפגנתו ב- 23 ביולי 1979 נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, נבעו מה- יושרה הציבורית שלו, רמתו המוסרית, ונפשו ההגונה. מוטי קירשנבאום היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מתככים ונכלוליות. תמיכתו ונאמנותו ללא סייג ל- ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מר ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 התבססו על שני קריטריונים : מצוינות אישית של ארנון צוקרמן כמנהיג השידור הציבורי, מקצוענות טלוויזיונית שנשענו גם על מוּסָר רם וניקיון כפיים מוחלטים. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי. מנהיג שידור שלי. כ- פַּקוּד שלו יכולתי להבחין במעלותיו האישיות שהשפיעו על כישרון הניהול שלו. הוא היה אישיות מזן נדיר. חכם וגם סרקסטי, שנון, ובוטה. חיוויתי את דעתי אז לפני מותו וגם עכשיו.

טקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 40, עדיין רזה וגם גבוה משכמו ומעלה מכל העם תרתי משמע, מחזיק בשלט) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה ומשולטת נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל. "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר ובמרירות רבה לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז יחדיו עם עיתונאי בטלוויזיה בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. זיהוי הנוכחים הנוספים בתמונה : מצדו השמאלי של מוטי קירשנבאום, יוסי בסון (בחולצה משובצת) סגן מנהל חטיבת ההפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצדו הימני של מוטי קירשנבאום, זהו הצלם עזרא שמואלי. בקדמת התמונה בגבה זאת היא ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא מסתירה את יגאל לוסין). הקיצונית משמאל היא זיווה אוריין מעובדי שירותי אומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 15 : מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי והמתכנן הראשי של מבנה השידור הציבורי החדש מר אלדד קובלנץ יזדקק ב- 1 באוקטובר 2016 (התאריך הנקוב בו תאגיד השידור הציבורי החדש אמור לרשת את רשות השידור הישנה) לממון עצום בסדר גודל של 1.000000000 (מיליארד) שקל בשנה וכ- 5.000000000 שקל בחמש השנים הראשונות של הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש כדי לבסס את קיומו הראשוני בעידן הרב ערוצי ולהשריש את תודעתו מחדש בקרב הציבור שזנח אותו ב- 2002. בפחות ממון מהנקוב לעיל הוא לא יצליח להקים מאגר אנושי איכותי ולהרכיב לוח שידורים אטרקטיבי על מנת למשוך אליו בחזרה את אותם צופי הטלוויזיה האבודים של מדינת ישראל שנטשו אותו כאמור זה מכבר לפני 14 שנים. אם אלדד קובלנץ ימשיך להתמזמז ולהתהדר בתאגיד השידור הציבורי החדש שלו באמצעות הרייטינג האומלל שמאפיין כיום את ערוץ 1 מידי יום ביומו אז אין לו שום סיכוי לשגשג מחדש, ואז גם לא צריך אותו. בלעדי חוזי טלוויזיה בלעדיים הקשורים לכיסוי אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם אין לאלדד קובלנץ ואנשיו שום סיכוי להמריא. אבל העיקר שהוא מינה את גילי שם טוב לדוברת שלו.

טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל בשנים 1998 – 1993.

ערוץ 1 לאחר עידן מוטי קירשנבאום לא למד דבר מה- BBC וגם לא מהמנכ"ל המוכשר ועתיר הניסיון של ה- BBC, גרג דייק (Greg Dyke).

תזכורת 17 : ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13. העבודה עם הסלוגן, "ישראל מחכה לרבין", צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר. יצחק רבין ז"ל בן 70 (יליד 1922) נבחר לראש ממשלת ישראל. איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל התפתחות שידורי הספורט שלה. שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ז"ל ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום, אך היה לה קושי מפני שכהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994. אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת, בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה. העסקה הסיבובית צלחה והייתה לעובדה קיימת. אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל יצא ומוטי קירשנבאום ז"ל נכנס. ביום ראשון – 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, במקומו של אריה מֶקֶל. באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה, ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה. במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט. "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי [4]. חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור, ב- 18 במאי 1993, התפטרה גב' שולמית אלוני ז"ל מתפקידה כשרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית. הם תבעו את הדחתה לאלתר. לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל הודיעה שולמית אלוני ז"ל כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום. יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר, ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין. למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מוטי קירשנבאום יציב.

תזכורת 18 : הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה בנעשה. הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו. הוא הבין שזה רק קצה הקרחון וידע ש- משהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל. הוא ידע היטב גם מי האשֵם. כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום  ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת, והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישייה מול המנכ"ל החדש. יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992. מנכ"ל רשות השידור הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש. לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל. "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו, "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד". השתרר שם בחדר ההוא שקט מוחלט. מנהל הטלוויזיה הישראלי הציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי : "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש. האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה שלי. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות. עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על המסך. השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו, שתק ולא הגיב. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה שקיבל את רשות הדיבור אחרון הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו ואת מוטי לוי כידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר. המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בקרב ההוא בצורה מחפירה ובלתי כפויה. היה מדובר לא רק שידור כדורגל רלוואנטי ברמה לאומית אלא גם ביוקרה רבתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

תזכורת 19 : זמן לא רב אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש. עליו הטיל את יהבוֹ. היו לי בזמנו אין ספור שיחות ופגישות מקצועיות בתוקף תפקידי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. מעולם לא שמעתי ממנו את המונח "קטר אליטיסטי". הוא הבין כמו כל בר דעת אחר כי בלעדי רייטינג משמעותי אין שום הצדקה ובסיס לטחוב את היד לכיסו של האזרח ולגבות ממנו תשלום אגרה בעבור טלוויזיה שהוא איננו צופה בה. מוטי קירשנבאום היה אישיות דגולה וכישרונית גם כמנכ"ל רשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות. הסתלקותו הפתאומית היא אבדה עצומה לא רק למשפחתו אלא גם לחלקים גדולים בציבור הישראלי. חלפו כבר כמעט עשרה חודשים מאז מת ב- 25 בספטמבר 2015 ואני עדיין מתאבל עליו. אין יום שעובר מבלי שאני חושב עליו ומהרהר בו. אני גם חולם עליו. מאז שנטש בסיום תפקידו את רשות השידור ב- 18 באפריל 1998, נוצר כאוס בשידור הציבורי. הפקדתו המחודשת של אורי פורת ב- 1998 על רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה אכזבה רבתי למרות שאהב אותי באופן אישי והעריך את פועלי המקצועי בשידור הציבורי. הוא תדלק ותחב לא מעט דולרים לטנק הבנזין, לתא הדלק של מרכבת חטיבת הספורט שלי, וסייע לי לנפח די אוויר בארבעת הגלגלים כדי שיעמדו בלחץ המשא ויוכלו לבצע כראוי את מסע ההפקות הארציות והבינלאומיות של חטיבת הספורט בפיקודי על פני כל הגלובוס. לאורכו ולרוחבו. אורי פורת סיפר לי אז שהוא נקרא בכלל למשרד ראש הממשלה כדי להמליץ על מינוי מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו, אולם בנימין נתניהו הציע לו את התפקיד הרָם מפני שבטח בו פוליטית כ- "אחד מהתנועה שלנו". אורי פורת היה חירותני'ק ו- איש מפלגת הליכוד משחר נעוריו מימים ימימה. כזכור היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שדאג למנות את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו ב- 1 באפריל 1984 במקומו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו סמך פוליטית על אורי פורת והפך אותו ממליץ יושר של אמנון נדב למנכ"ל רשות השידור. הצרה הייתה שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 63 בקדנציה השנייה שלו ב- 1998 לא היה אותו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 49 ב- 1984. משהתמנה אורי פורת שוב למנכ"ל רשות השידור ב- 1998 על חשבון המועמד אמנון נדב מנהל רדיו "קול ישראל", הוא לא עשה לו לאמנון נדב עוד חשבון, וכשהיה צריך הטיף לו מוסר בלשון בוטה. הוא לא החזיק מאמנון נדב.

תזכורת 20 : ב- 18 באפריל 1998 סיים מוטי קירשנבאום את כהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. באותו היום החלה דעיכתו וקמילתו של השידור הציבורי. אורי פורת היה מנכ"ל חלש בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. לא עוד מנהיג השידור הציבורי עד שגירש את עצמו באוגוסט 2001 מהכֵּס הרָם. מחליפו ב- 2001 תא"ל במיל. רן גלינקא התגלה כנֶפֶל כמו השַר הממונה רענן כהן מי שמינה אותו באוקטובר 2001 לכהונה הציבורית הרמה. רענן כהן היה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, וכיהן כ- חבר בממשלת אריאל שרון. הוא היה עסקן פוליטי רדוד וחלוטין לא חשוב ממפלגת העבודה / מערך, אולם נשא בעוּלָה של משרה ממשלתית חשובה. רענן כהן היה האחראי הממשלתי הראשי על השידור הציבורי. בתחילה ערך רענן כהן "ניסוי כלים" והציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי. רן גלינקא היה איש טלוויזיוני טָפֵל, לא מוכשר ולא בקי בתחום העיתונאות והתקשורת, וחסר ידע וניסיון מינימאלי בניהול רשת שידור שכוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל" ו- 2000 (אלפיים) עובדים. היה מדובר בפארסה. משנכשל במִטְוָוח עשה השר רענן כהן ניסיון חדש והחליט להושיב על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור את יוסף בר-אל הכושל ובלתי מוכשר בעליל מהצד השני של המטבע, ו/או אם תרצו מהפן האחר של המשוואה. רענן כהן אץ לראש הממשלה אריאל שרון והבטיח לו שיוסף בר-אל יעשה כמנכ"ל רשות השידור את כל אשר יצווה עליו. ובאמת, בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, הוא הצהיר הצהרת אמונים לראש הממשלה מעל דפי העיתון. מחזה מדהים ומביש כאחד. אולם עיתונאי רשות השידור שתקו וקיבלו את הדין מבלי שהיו כפויים לעשות כך. רובם, לא כולם, הפכו למשת"פים.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת ראשית בעיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מפרש לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת המיסטית – משיחית שנגלתה לפתע במקום כלשהו בפניו, ואשר קראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי. היה מדובר על פי הפירוש שלו של יוסף בר-אל במֶסֶר אלוהי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר "ג'ו, סיים את המשימה שלך". באמצעות שרי מקובר והעיתון "מעריב" העביר יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, ואמר כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

תזכורת 21 : אני חוזר כמה פסיעות לאחור. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן בתום שבע שנים את משימת הניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופרש לחלוטין מרשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מינה את יאיר אלוני למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן. ברשות השידור שרר כבר כֵּאוֹס ניהולי. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות גיל סמסונוב (תומך מובהק ומוצהר של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וחֲבֵרוֹ באותו הוועד המנהל ההוא אלון אלרואי (תומך מובהק ומוצהר של השר הליכודניק סילבאן שלום) הקשו מאוד את החיים על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואיש הביצוע שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ששימש במקביל גם סמנכ"ל הרשות לקנייה ורכש ואחראי ראשי על התחמשותה של רשות השידור בציוד טלוויזיוני וציוד רדיו חדיש ועדכני. שניהם הצרוּ עַד למאוד את צעדיו ואת תבנית הניהול הציבורי של אורי פורת. נוצרה יריבות אישית בשטח למרות ששלושת האישים הנ"ל נמנו על המפלגת הליכוד השלטת והיו מקורבים פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא תהיה זאת גוזמה אם אומר כי גיל סמסונוב ואלון אלרואי מאסו באורי פורת. שניהם לא העניקו לו קמצוץ של הערכה מקצועית. הם פשוט רצו להעיף אותו מכס מנכ"ל רשות השידור ולא הסתירו את כוונתם. בנימין נתניהו שלט במדינה וגיל סמסונוב ואלון אלרואי שהיו תאומים פוליטיים ואחים לנשק שלטו ברשות השידור. לא תיארתי לעצמי כי בתוך זמן כה קצר מאז נטישת מוטי קירשנבאום באפריל 1998 את רשות השידור ישרור בה כֵּאוֹס ניהולי כה חמוּר ו- אורי פורת יהפוך לצֵל של עצמו. זה לא היה הכל. דעיכתה של רשות השידור צברה תאוצה ענקית. The worst is yet to come. במארס 2002 סילק ראש הממשלה אריאל שרון את המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומינה במקומו ל- מ"מ את יוסף בר-אל על פי המלצתו של השר הממונה ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל הדיח את יאיר אלוני מ"מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את נאמנו יוסי משולם. ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לא היה עוד זכר. לתפקיד הרם ה\ה מונה העסקן הפוליטי נחמן שי. המשנה שלו הייתה אהובה אורן ז"ל. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" הפכו במידה לא מעטה למשרתים של השלטון. התברר כי רן גלינקא היה בדיחה, קריקטורה, כ-מנכ"ל רשות השידור ואנקדוטה כמנהיג השידור הציבורי. ומה אודות יוסף בר-אל ? אתם יודעים מי בדיוק מי הוא היה ומה היה פועלו המגוחך ומורשתו הנגטיבית כמנכ"ל רשות השידור. כולם ראו שעיתונאי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה סירבו להניף מפחד את נֵס הַמֶרֶד נגד מינויו של מנכ"ל רשות שידור כושל ובלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל, ולא רק נותרו בבועת המדמנה שלהם, אלא הפכו למשת"פים שלו. זה היה מראה פתטי עטוף בצבעי יגון. כל מיני עיתונאים בעלי שם ומייסדי השידור הציבורי התחפרו בשולי המדמנה שלהם, עד שבאה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה, אלה שמינו מינוי מופרך את יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנהיג השידור הציבורי, והיו גם אלה שסילקו אותו לאלתר ב- 2005 מכס מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הודח בבוטות לעיני כל לעבר פינה אפלה השרויה בירכתי ההיסטוריה של תולדות השידור הציבורי בארץ. אולם חלום הבלהות לא תם. גורלו של השידור הציבורי לא הוטב עם הפקדתו של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 יחדיו עם עוזרו ומקורבו זליג רבינוביץ, ומינויו של אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. רשות השידור המשיכה לדעוך כאמור בקצב מוּאָץ כשעיתונאיה המובילים, נשים וגברים, אינם מתערבים ולא מונעים את ההידרדרות, ו- ממשיכים בהבל פיהם לכבות את פתיל חייהם (הטלוויזיוניים) ואת שלהבתה האחרונה של רשות השידור כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1968. זה היה מחזה קשה לצפייה. ואז בקיץ 2014 הופיעו לפתע בשמי רשות השידור המטה ליפול פרופסור דוד האן ויונה וויזנטל. הם שרו את הרקוויאם וגאלו אומנם את השידור הציבורי מייסוריו הישנים, אך כפו עליו ייסורים חדשים. זה היה מחזה עגום בעל ממדים סוריאליסטיים של ממש : מחד, הפוליטיקאים מחזיקים בצבתות סרטן ו- אינם מניחים לעיתונאי רשות השידור השוכבים ממילא על ערש דווי לנוח בשלווה על מיטתם. מאידך, העיתונאים הגוססים בתוך מדמנה משדרים עסקים כרגיל.

תזכורת 22 : החפצים בהיסטוריה של ראשית דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המעניין של פרופסור דן כספי (אחד מ- ל"ו צדיקים), "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור" (יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור". מלאכת עריכת הספר נעשתה בידי ד"ר לאה צבעוני).

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. הספר יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

תזכורת 23 : הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ראש ולענה. זה לא היה כל כך מזמן. רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע"מ תמורת תשלום).

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

 THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2016.  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2012.

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי מי שהיה ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר (רב אמן בניסוח בע"פ ובכתיבה). הערכתי לאישיותו הכנה הייתה רבה. אחד מ- ל"ו צדיקים בשעתו בוועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים פרק א', פסוק א').

ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

המלט : "רוש ולענה !  רוש ולענה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

תזכורת 24 : בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeachment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה, שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות, המקצועניות, והמסורות גב' אלינור בלקין וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת ז"ל התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת ז"ל מי שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו סיים את הקריירה שלו ברשות השידור בקול ענות חלושה. זאת הייתה הקדנציה החלקית השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה ע"י הממשלה בראשות בנימין נתניהו. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא נהג כך ולא עשה זאת מעולם, ולא התפטר מתפקידו בטרם סיום תקופת הניהול. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. מר רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות שווא גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מר רן גלינקא מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית ברמתו של הממנה שלו רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

ציטוט : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם…היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". מאת מנפרד פ. ר. רטס דה פריז, מתוך ספרם המרתק של ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סווף (Ayman Sawaf), "איטליגנציה רגשית בעולם העסקים".

תזכורת 25 : הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט ובתמיכת היועץ המשפטי לממשלה מֶנִי מָזוּז סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת. השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור (רב). שלוש השנים של 2005 – 2002 בהנהגתו היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם נְבוֹנוּת ו- כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מתגלה כעסקן פוליטי קטן משהוא מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה אריאל שרון מקבל את ההמלצה. אתה מתבונן בתמונה של השר הרדוד והעסקן הפוליטי הזה שעונה לשם רענן כהן ושואל את עצמך מחד, מהיכן הרהיב עוז למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור תא"ל מיל. בשם רן גלינקא נעדר כל ידע, ניסיון, וכישרון בתחום העיתונאות והטלוויזיה ? ומאידך, על סמך מה נטל סיכון ועוז נפש כדי למנות למנכ"ל רשות השידור איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל שבסופו של דבר ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מאסה בו והדיחה אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ומפסגת הפירמידה התקשורתית של מדינת ישראל לעבר קצה הסקלה בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז (היום שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל הוא שיהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

תזכורת 26 : האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים , גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

תזכורת 27 : כבר נאמר בבלוג הזה לא פעם ולא פעמיים כי יש דווקא משהו תמים ו- הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת ב- 1995 לנהל את ערוץ 33, והעדיף את יוסף בר-אל על פני המועמד הראשון והמקורי יוסף ביניא. המערכת העיתונאית חשדה ביוסף בר-אל ו- שמה עליו עין אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה לבסוף מר מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר ב- 2005 להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל. רשות השידור לא תשוב עוד לעולם לימים ההם של המנכ"ל ומנהיג השידור הטוב מכולם של השידור הציבורי, מוטי קירשנבאום ז"ל. גם מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יצחק רבין, שולמית אלוני) כמו קודמיו ועוקביו, אולם בניגוד להם הוא לא היה חייב מאום לממנים הפוליטיים שלו.

תזכורת 28 : ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת אז את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דָגוּל כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות אֶמֶת ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים.

אם לשוב לעשור ה- 2000, הרי זאת עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002, היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס 2002 החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 6 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה. כתב המינוי הבכיר למשרה ציבורית בכירה, שראה אור ביום חמישי – 6 ביוני 2002, הפך חיש מהר בכייה לדורות. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 (מדוע המתין גדעון סער ארבעה ימים בטרם שלח את מסמך הפאקס הנ"ל ליוסף בר-אל ?) החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפאקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות רשות השידור רענן כהן. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. בחלוף שלוש שנים הדיחה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של עו"ד מני מזוז את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הציבורית הרמה. 

תזכורת 29 : ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, ו- איזה חיץ שרר בינו לבין אותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהחל את כהונתו ב- 2002. סיום קדנציית הניהול של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 ונטישתו שוב את רשות השידור היוותה סיומה של תקופה. רשות השידור לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בימיו של מוטי קירשנבאום. אני אומר זאת בצער רב. בדיוק כמו נטישתו את החיים ו- מותו ב- 25 בספטמבר 2015 שסימנו סיומו של עידן בחייה של מדינת ישראל. מדינת ישראל ללא מוטי קירשנבאום ז"ל איננה אותה מדינה שהייתה עמו. זאת איננה קלישאה. במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר. מצ"ב עמוד מס' 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 ליוסף בר-אל ששימש מ"מ מנכ"ל רשות השידור לאחר הדחת רן גלינקא והיה מועמד וודאי "האחד שאין בלתו" למשרת קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים החל מ- 2 ביוני 2002 ועד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון גדעה את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוצלח ב- 2 במאי 2005. בעד הגדיעה הצביעו 13 שרים בתוכם ראש הממשלה עצמו אריאל שרון וסגנו השר אולמרט. שני שרים מאיר שטרית ודליה איציק הצביעו בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היה מדובר בגדיעה צפויה שנעשתה באיחור זמן רב.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך המחאה ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 30 : המסמכים האותנטיים הבאים (מתוך מאות) שנלקחו מארכיון העבודה שלי לטובת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 591, מלמדים דבר או שניים על התנהלותו הכושלת והמביכה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ונאמנו יוסף "יוסי" משולם, מי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעידן האַפְלוּלִי ההוא אפוף חשרת עבים. סוף דבר : ב- 2 במאי 2005 הענישה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והדיחה אותו מהכס הרָם וסילקה אותו לפינה חשוכה בירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

תזכורת 31 :  השידור הציבורי הוא רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו (בצדק) במארס 2002. במארס 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למחליפו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) אולם רק בחלוף שלוש שנים, באיחור זמן עצום, בחודש מאי של שנת 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל היא ממארת. רוש ולענה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו. כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי. הגיל איננו חשוב לעולם. הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל, מוסריותו, הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי, וכישרונותיו. באלה היה צריך לדוּן. אך וועדת המינויים הציבורית בראשות השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ"ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל, והציבה לשם כך תנאי. רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור, הועד המנהל וחברי המליאה, יכריזו כי יוסף בר-אל הוא, "מִנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ", הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ"ל רשות השידור. שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת. הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי, לטלוויזיה ולרדיו, ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", במידה וימונה האיש למנכ"ל רשות השידור.

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי והמופרך בכל מחיר. הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט נעתר ו- הסכים לארח אותי בביתו. רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. גב' וֶורֶד בֶּרְמַן יו"ר וועד עיתונות / הפקה ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמותו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי. נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופייה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2. משום מה לא ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו. הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ"ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור. השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות. לא כפיתי את עצמי עליו. שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון. הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה. הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי. אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו את הטקסט הזה כלהלן : "מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ"ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות . גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם. האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה. מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים. זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג'ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי. קרא את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ב- 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב" ", והוספתי , "אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר" (אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005 והדיחה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור). השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי, סקר אותי במבט אבהי, ואז השיב לי, כשהוא מבסס את תשובתו על טיעון משפטי : "יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק שהוא "אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה", שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי". הוכיתי בתדהמה. הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

תזכורת 32 : שיא הצחוק והטרגדיה. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.                                          

טקסט מסמך : מדהים. הצהרתו הבוטה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם". יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007". דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת" , אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן , מיוחדים , וחריגים" , והוסיף , "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

תזכורת 33 : חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. אין ספק בכך. "Come back" בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור, צָבָר הערוץ רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז"ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח ממשרתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול. לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן "אוּלם גדול וגם תמיהה לא קטנה", כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005 .

תזכורת 34 : בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע , גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור תא"ל במילוטים מר רן גלינקא והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם על רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן. תחשבו על זה : כיצד איש רדוד ופוליטיקאי ירוד כרענן כהן מתמנה לשר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור ועיתונאי רשות השידור ממלאים את פיהם מים.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות ותנועת גוף שלילית. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

תזכורת 35 : חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם הארכי טרוריסט יָאסֶר עראפאת המכונה יו"ר הרשות הפלסטינית במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הציבורית באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "…תמיד מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו…". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אריק שרון אמר לא פעם אחת, "ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר". היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים ברורים : "עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים". מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי לכתב הטלוויזיה עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע. ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר. מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה. ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח" . השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים . משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו. ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

תזכורת 36 : ביום חמישי – 18 באפריל 2002 , אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המוּדָח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר, "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ"ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

ציטוט : "כל אמתלה תשרת עריץ". (אזופוס).

שמונה ימים אח"כ, ביום שישי – 26  באפריל 2002, התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון. את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [5]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור. ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נֶעֶרָף. זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן. המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה", והמנכ"ל לא הכחיש אותה. הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ . יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון. טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

תזכורת 37

יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית : יוסף בר- אל מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך". שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן. מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו. רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – החרישו.

יום שישי – 26 באפריל 2002. בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה שכרכה את זרועותיה סביבו, ובה היה נגוּע מזה שנים ארוכות. יוסף בר-אל : "חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי. דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ", והוסיף על עצמו : "אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות, קל להתיידד איתי", אמר לעיתונאית "מעריב", שרי מקובר [6]. העסק הזה הוא פתטי. איש מהרשימה הציבורית הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. 

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה, אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות, ו/או אנשי תעשייה וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת המופרכת שלוֹ בשידור הציבורי.

יום שישי – 26 באפריל 2002.  יוסף בר-אל אומר : "מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קוּם אני מדבר אליך", אבל כולם קָמִים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הַרָאִיס נכנס" מתוך כבוד", והמשיך, להחמיא לעצמו וטען בלהט : "אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר, כשאני נכנס לחדר כולם עומדים, אנשים בעל כורחם מכבדים אותי".

יום שישי – 26 באפריל 2002. יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד מבטיח למראיינת שלו העיתונאית שרי מקובר : "אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים. בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל. אני אעשה מה שהוא יאמר לי. אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עלי מרד. כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה, כך יש למדינה הזו ראש ממשלה, ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?". חֶשְרָת עַבִים. עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית .26 באפריל 2002 . יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו.

יום שישי – 26 באפריל 2002. יוסף בר-אל אומר : "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", מדווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל  ה- BBC  הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי  ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שישבו על ידו שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. (בסיוע חטיבת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב, ובאדיבות העיתון "מעריב").

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית , בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד פוליטי הוא נֶמֶק. שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002.

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם. אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים. הבנתי שמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. השופט העליון המפורסם חיים כהן ז"ל דן פעם בענייני קָלוֹן, וכך אמר : "איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים , לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן . מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה". הערכתי שדבריו של השופט העליון המנוח חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שמחשיבה את עצמה. בצדק ו/או שלא בצדק. חלקם מוכרים לציבור, רבי מוניטין, ואשר נושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית.

תזכורת 38 : א. מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בעידן הקדנציה ה- 2 של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשנים 2001 – 1998. ב. ההשוואה המתבקשת עם כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק . ג. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן חזקים מאורי פורת. ד. אורי פורת מתפטר מתפקידו באוגוסט 2001 עייף ומובס.

ב- 18 באפריל 1993, מונה מוטי קירשנבאום ז"ל (ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל) ע"י שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שתיעב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב כקונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. במקומו מונה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ז"ל ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת ז"ל. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63. הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל של רשות השידור קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר גיל סמסונוב ואלון אלרואי (קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא גם היה חלש פיסית וגם מנטאלית. עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. כחלוף חודש השיב לי, "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא עמד בדיבורו. כוחו תש ו- לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ.

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נחמן שי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור . המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אורן. שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. נחמן שי ואהובה אורן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של אורי פורת האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל. הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת, על אותה בּימַה, רק עם "שחקנים" אחרים. אהבתי אותו וריחמתי עליו באותה מידה. המשימה ב- 1998 הייתה גדולה עליו בכמה מספרים טובים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בזבוז. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל , אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. של רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies), כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה ביותר ומספר אחת באירופה, ויישומם, ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים.

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם אדר זהבי מחברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה. פניתי לממונים עלי ואמרתי להם כלהלן : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט . המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב". במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי ולבין המשנה שלו גב' אהובה אוֹרֶן וחלק חברים נוסף בוועד המנהל של רשות השידור. המנכ"ל האַהוּב היה בודד מאוד ומותקף. הוא היה חלש פיסית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז (רק) מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני, "יואש שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך".

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 1999 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 1999 – 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם, שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר (!). פי שניים יותר מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסביבות כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של הרשת.

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC בשנים 2004 – 1999. צריך לקרוא את ספרו "GREG DYKE – INSIDE STORY” כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף , אך שווים זהב , ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.
2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.
3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.
4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005, כמו מרוצי סוסים אחרים.
5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC ו- 2 BBC.
6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).
7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.
8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם.
9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.
10. המונדיאלים של 2002 ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).
11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.
12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV.
13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).
14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.
15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.
16. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.
17. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה.

מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נחמן שי. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו. באשר לגְרֵג דַיְיק גאון מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2003 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003. חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור ו- כי יש בידיה הוכחות ששליט עיראק  סאדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת , אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC. רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר. ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. זוהי קבוצת הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC. יושב באמצע מר גאווין דייויס (Gavyn Davies) יו"ר הוועד המנהל של ה- BBC. (באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם הדחתו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה להן כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ב- 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך. קרה משהו יוצא דופן בבריטניה. אבל תמיכת העובדים לא סייעה. במקומו של גרג דייק התמנה אז למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון, שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC. גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.

שוחחתי בסיום הפרזנטציה ב- 15 באפריל 2001 עם המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גב' אהובה אורן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף של רשות השידור השחקן והבדרן דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל, שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה. אהובה אורן אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אצה לרכב הממתין לה, "שכנעת את המשוכנעים". לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי. החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין הוֹבִּי. חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי, אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו. גב' אהובה אורן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין – תחומי בהרצליה, זה שמשלם את המשכורת שלה. בצורה שהציגה את עצמה בפניי לראשונה בחייה, ניכר היה עליה שענייני רשות השידור וענייניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בעדיפות משנית. דוּדוּ דוֹתַן היה הרבה יותר נינוח ואדיב, "תדע לך יואש שהילדים שלי  ואני מעריצים גדולים של שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית , שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ ב- Suproleauge. השידור הישיר הזה ברייטינג רב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל . הכינו את כל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים. טבלת הרייטינג איננה משקרת. למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסי יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וסגניתו גב' אהובה אורן. שניהם סירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א. שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו. הם גם לא אפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול. העתיד לא היה בטוח כלל ועיקר. למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי להם את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת הרייטינג מאותו הערב.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001. זהו המסמך המקורי  ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. הטבלה אינה משקרת. ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של נחמן שי ואהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית. בתום תקופה קצרה שניהם התנדפו כלא היו. מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור. ב- 14 ביוני 2001, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת, היו"ר נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ואנוכי למו"מ אודות זכויות שידורים עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, אלופת אירופה באותה העונה של 2001 – 2000. הפגישה התנהלה במסעדה איטלקית קטנה ברח' מונטיפיורי בת"א. המנכ"ל אורי פורת ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע, אבל היו"ר (שנודע ברבות הימים כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים) ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה. פשוטו כמשמעו.

היו לי לא אחת שיחות עם המנכ"ל אורי פורת על דרכו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור, אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". הוא תמך בגִרסָה. ולא רק הוא. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות, "שהפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת, והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור. שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי אוהד מושבע של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב במלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת "T Shirt" אדומה סָבָר אחרת. הוא התנגד בכל כוחו לחוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה. היה ברור שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר הוועד המנהל של המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי. אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984. הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי. לא הייתה בכך כל רבותא. הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו, שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד, מוטי קירשנבאום, ואריה מֶקֶל, וקבע : "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א, ולאימוץ הזה יש ביטוי שווה ערך לכסף". הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ואמר לכל מי שרצה לשמוע, "מתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור". נחמן שָי בניגוד למנכ"ל סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל של רשות השידור, את המשנֶה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ואת אַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב. שניהם לא אהבו את אורי פורת. ד"ר אילן אסיה ועוד פרסונות מהוועד המנהל וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של נחמן שי. רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א. שלא תהיה טעות. המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית, היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague. חלקם אהבו אותה. חלקם אהבו לשנוא אותה. אך כולם צפו בה. נוצרה אופוזיציה אמיתית לאֶמֶת השידור של אורי פורת בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור. אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב – מַג כל יכול.

הפילוסוף ברוך שפינוזה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת", מתייחס לשלוש אמיתות. הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע. השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה. האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע. ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א. זאת הייתה האֶמֶת שלהם. אורי פורת היה בדעת מיעוט ומבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי. הרבה מאוד "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו פתאום את מה שלא חשו בעבר, שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א. האמת היא לפעמים יחסית מאוד. ביום רביעי – 22 ביולי 2001, זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור בבנייני האומה בירושלים בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א. אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל רשות השידור אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור. גם עו"ד יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן לישיבה / פגישה ההיא. אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים. בעוד נחמן שי ואהובה אורן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות, בקול רם, ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי של רשות השידור עם מכבי ת"א בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ומחזיקת הגביע, לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש. לא שמעו אותו. הוא סינן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א. נשמעו הערות בחדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ. אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהגיון בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה. אין מילה אחרת לתאר זאת. התבוננתי בו. הוא נראה נורא. הוא היה על הקרשים. בסופו של דבר הושגה פשרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוזה לעונה אחת 2002 / 2001 תמורת  6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת. בפגישת הוועד המנהל של רשות השידור ההיא נודע לי שהיו"ר וסגניתו פתחו בתהליכי הדחה נגד המנכ"ל. אורי פורת היה כבר כבן 66 בקירוב. הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד. זה לא היה אותו המנכ"ל ולא אותו האיש שפגשתי לראשונה באפריל 1984. אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון, הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה בהיותו בן 49. הוא היה מנכ"ל צעיר, מלא אנרגיה, ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואומנם חוללנו אותה. שבע עשרה שנה אח"כ נוצרה סיטואציה שונה לחלוטין. בחודש אוגוסט 2001 שהיתי באדמונטון – קנדה כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אליפות העולם ה- 8 בא"ק עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צוות השידור שלי הורכב מהשדר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי להטיס מניו יורק לאדמונטון את כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גיל תמרי והצלם שלו כדי שיכסו שם בצילומי ENG את פעילות האתלטים והאתלטיות הישראליים הנוטלים חלק באליפות.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8  בא"ק נערכת באדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה. אנכי בערוב ימיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין (משמאל) וכתב צוות ה- ENG  גיל תמרי בעת מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 8 ב- א"ק באדמונטון. ברקע ביתן מס' 26, משרד ההפקה והתקשורת שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באדמונטון. (צילום רוני מתתיהו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון – קנדה. אני יחדיו עם מהנדס התקשורת הנִצחי שלי סעדיה קאראוואני בעמדת הפיקוד שלי באדמונטון באחת מהפסקות השידורים הישירים. (צילום רוני מתתיהו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שעסקתי שָם בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג'וֹנְס, היה המנכ"ל אורי פורת שרוע כבר על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל. נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע"י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני. מאז לא ראיתיו עוֹד. קִצוֹ היה גם קִיצִי. עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ עוד פרק עגום ו- נוסף בתולדות רשות השידור. ביום שישי – 18 בפברואר 2000, שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי. כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו. הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר, אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 ומנכ"ל רשות השידור סירבוּ להכיר בכך.

"אורי…", אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים בפאריס, "אם תצליח ליצור כמנכ"ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור, אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים". אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה. ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של יוסף "טומי" לפיד. ב- 1998 הוא ירש את כיסאו של מוטי קירשנבאום. שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין. הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי, הרבה יותר כבד תנועה, והרבה פחות נמרץ. לרוע המזל נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת. הוא היה מעשן כבד. אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה למסורבלים וחסרי מחץ. אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב.

ביום ראשון – 12 ביולי 1998 נערך באִצטדיון הלאומי החדש של צרפת בפאריס (Saint Denis) משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל בין נבחרות צרפת וברזיל. דומה היה שכל אזרחי הבירה נוהרים למשחק המסקרן ורב העניין הזה. פאריס הייתה כמרקחה. צפופה ועמוסה במאות אלפי תיירים. מנהיג הכדורגל הצרפתי והמאמן הלאומי מר אֵיְימֶה זָ'אקֶה קיים את הבטחתו לפני תחילת המשחקים. נבחרתה הלאומית של צרפת תעפיל למשחק הגמר ותזכה בגביע. בשל קשריי הטובים ב- EBU, הצלחתי להשיג מידידי מר רִיצָ'ארְד בָּאן (Richard Bunn) יו"ר קבוצת המו"מ של ה- EBU להשגת זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים (Sports Controller ) , מתנה ייקרת המציאות בעבור מנכ"ל רשות השידור אורי פורת והסמנכ"ל שלו עמרם עמר (שימֵש כאיש הכספים שלי במשלחת הטלוויזיה). זוּג כרטיסים למשחק הגמר בין צרפת לברזיל ביציע המרכזי. כל כרטיס כזה עלה לקופת רשות השידור 1700 פרנקים צרפתיים (כ- 300 דולר) . קבלת כרטיסי הזמנה ספורים  (בתשלום) מהנהלת ה- EBU הוא הליך מקובל, וחלק מההטבה במסגרת הדִיל בין ה- EBU כמחזיק זכויות השידורים הבלעדי באירופה של שידורי הכדורגל מטעם  ה- FIFA , לבֵין הוועדה המארגנת המקומית הצרפתית. ריצ'ארד באן השביע אותי, "מר יואש אלרואי אתה חֲבֵר שלי, הֵא לך את שני הכרטיסים שבקשת בעבור הבּוסים שלך. הם יישבו לצִדי. אך במידה ולא תמצא שימוש לשני הכרטיסים האלה מסיבה כל שהיא, אנא החזר לי אותם, יש להם ביקוש עצום", והוסיף, "זה הסכם ג'נטלמני". השבתי לו מייד, "על מה אתה מדבר ריצ'ארד בַּאן, מי יכול לוותר על מתנה כזו, המנכ"ל שלי אורי פורת והסמנכ"ל עמרם עמר יהיו נוכחים במשחק וישבו לצִדך באִצטדיון".

בתום משחק הגמר והשידור הישיר מניב הרייטינג של מאיר אינשטיין ו-אבי רצון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה וצינית מריצ'ארד באן באִצטדיון Saint Denis, למשרד התקשורת שלי ב- IBC בפאריס, "יואש אלרואי, היכן המנכ"ל והסמנכ"ל שלך ? הם לא הגיעו למושבים שלהם באִצטדיון "סיינט דניס", בכיסאות שלהם ישבו אנשים אחרים". הייתי המום. "אינני יודע מה קרה", השבתי לו. הבטחתי לריצ'ארד באן לחזור ולדווח לו מה קרה. הוא צדק אורי פורת ועמרם עמר לא הגיעו למשחק. חזרתי אליו נכלם ו- מבויש. "אין לי מה לומר להגנתי", השבתי ו-אמרתי לו…

צרפת הביסה את ברזיל 0:3 וזכתה בגביע העולם בפעם הראשונה בתולדותיה. זאת הייתה חווית כדורגל מדהימה. מיליוני צרפתים שיכורי ניצחון יצאו לחגוג ברחובות פאריס את הזכייה ה- היסטורית. למחרת ערכה העירייה מסע ניצחון לנבחרת ומאמנה אֵיְימֶה זָ'אקֶה ברחובות העיר היפהפייה בואכה "שאנז אליזה" ושער הניצחון. ובאשר למנכ"ל רשות השידור שלי אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל כוח האדם שלו מר עמרם עמר.

אורי פורת שכל כך רצה פעם אחת בחייו לראות במו עיניו משחק גמר בכדורגל, שינה את תוכניתו ברגע  האחרון (מבלי ליידע אותי). הוא טייל באותו הֶעֶרב של משחק הגמר ביום ראשון – 12 ביולי 1998 ברחובות פאריס היפהפייה יחד עם עוזרו עמרם עמר. לפתע החליט לוותר על זכות הצפייה מיציעי האִצטדיון במשחק הגמר של המונדיאל – משאת נפשו של כל חובב ספורט ואיש טלוויזיה. משהו בּלם את רצונו. אולי המסע העתידי הצפוף והלא נוח עם מאות אלפי אזרחי העיר והתיירים הרבים שהציפו את בירת צרפת במֶטְרוֹ הפאריזאי (Metro), הנוהרים לאִצטדיון הלאומי החדש והיפֵהפֶה Saint Denis הרתיע אותו. אולי סיבות אחרות. אינני יודע. על כל פנים הוא אורי פורת הורה לסמנכ"ל שלו עמרם עמר למכור את זוּג כרטיסי ההזמנה האישיים שקיבל באמצעותי מ-EBU לכל המרבה במחיר. זה מדהים ולא ייאמן. עמרם עמר מילא את הוראת מפקדו ללא היסוס. הוא התייצב בשדרות "שאנז אליזה" בין העוברים ושבים ומכר את המצרך היוקרתי והמבוקש בתנאי שוק שחור. זה לא היה מבצע מכירות מסובך. זוג הכרטיסים נעלם כהֶרֶף עין בידיו של קונה אלמוני ב-שאנס אליזה ששילם תמורתם טַבּין ותְּקִילִין הרבה מעבר למחירם הנקוב. אוהדי כדורגל שרופים כאלה לא היו חסרים ברחובות פאריס באותו היום ההוא.

טקסט תמונה : זהו עמרם עמר סמנכ"ל כוח האדם של רשות השידור במשך שנות דוֹר. איש מקצוע מוערך ע"י שלושה מנכ"לים של רשות השידור ההיא, אורי פורת ז"ל, אריה מֶקֶל יבד"ל, ו-מוטי קירשנבאום ז"ל. במונדיאל צרפת 98' הוא שימש איש הכספים שלי במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לצרפת 98'. הוא לא סירב פקודה ל-מנכ"ל האהוב עליו אורי פורת והתייצב בשדרות שאנס אליזה בפאריס כדי למכור את שני כרטיסי ההזמנה האישיים שקיבלה רשות השידור מ- EBU למשחק הגמר צרפת – ברזיל. מעשה חמור אסור בתכלית שהיה יכול גם להסתיים במעצרו של עמרם עמר ע"י משטרת צרפת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשסיפרו לי מנהיג רשות השידור ועוזרו מאוחר יותר את חוויית הרפתקת מכירת הכרטיסים הבלתי מתקבלת על הדעת ב- שאנז אליזה, דאגו להוסיף, "לפחות העֶשַרנוּ את קופת רשות השידור המדולדלת". סיפור דוחה ומאכזב ובלתי מתקבל על הדעת. מה נותר לי עוד לעשות חוץ מלאהוֹב את אורי פורת ? רַק לרחֵם עליו. אהבתי את אורי פורת ורציתי לפקוח את עיניו שטַחוּ מראוֹת את לוח השידורים העגום של הטלוויזיה הערוץ הציבורי שהיה קטסטרופלי. חלפה שנה ו- 10 חודשים מאז החליף את מוטי קירשנבאום ונטל לידיו את תפקיד מנכ"ל רשות השידור. לוח השידורים שעיצב עבורו מנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם המשיך להִתדרדר במהירות במדרון.

רציתי לעזור לרשות השידור אך גם לוֹ כמנכ"ל וליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שעמד כבר על סף פרישה . שלחתי לו ב- 18 בפברואר 2000 מכתב ארוך ומנומק , בו ביקשתי ממנו לשנות לחלוטין את תכני הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. ראשית דבר להעיף מלוח השידורים את כל הסרטים והסדרות הקנויות שקנו להן אחיזה איתנה בלֵב ה- Prime Time של הצופה הישראלי, וגם להיטיב עם שידורי הספורט הפופולאריים והרלוואנטיים שגם הוא אהב, ולהציב בעמדות הניהול הבכירות את המוכשרים ביותר כאלה שהוכיחו את עצמם בעבר. תופעה שלילית ומדהימה התחוללה מידי ערב בשידור הציבורי. התוכניות הלועזיות דוברות האנגלית שהוזנו על המסך הציבורי כמו, "קוסבי", "שפץ ביתך", "גיר, "מיסטר בין", ואחרות, הפכו להיות אסופות – מובילות וגיבורות תרבות חדשות בישראל. הערוץ הציבורי בישראל הפך לאכסניה של תוכניות טלוויזיה אנגלו – סאכסיות מכל הסוגים, כאילו מדובר ברשת שידור אמריקנית או בריטית ולא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה מדובר בטרגדיית טלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור הדועך של רשות השידור אורי פורת התיר את הרסן ו- סמך בעיניים עיוורות על מנהל חטיבת התוכניות הכושל שלו יוסי משולם. מדד הרייטינג הוכיח ללא כל צל של ספק כי צופי ערוץ 1 נטשו בהמוניהם את השידור הציבורי וערקו לשורות ערוץ 2. בשנתיים האלה של שלטון המנכ"ל אורי פורת יחדיו עם מנהל התוכניות שלו ב- 2000 – 1998 לא היה עוד זכר למורשתו של המנכ"ל הקודם מוטי קירשנבאום. לאורי פורת היה מזל שיאיר שטרן נותר עדיין מנהל ערוץ 1 ורפיק חלבי כיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות אולם גם העסק הזה קמל. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את כהונתו בת 7 (שבע) שנים מאז 1993 כמנהל ערוץ 1. יאיר אלוני התמנה ל- מ"מ מנהל ערוץ 1. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת מתפקידו הרם רשות השידור. חודש וחצי אח"כ התמנה במקומו תא"ל במיל. רן גלינקא על פי יוזמת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. רן גלינקא עשה מייד שגיאה ניהולית מטומטמת של טירון. הוא מינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועצו הקרוב ועוזרו הראשי. תהליך התדרדרותה של רשות השידור לעבר הבור השחור צברה תאוצה.

באותה התקופה ההיא של 2001 – 1998 הועלתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל מוצ"ש בעֶשֶר בערב ביוזמתו של מנהל חטיבת התוכניות הכושל יוסי משולם הפקת מקור ישראלית, תוכנית בידור, שהייתה מעין סדרה בלשית בת שישה פרקים ונקראה, "מנדל וגורנשטיין חקירות". כתבו אותה גיא מרוז ויוני להב. זאת הייתה אמורה להיות מעין פעולת תגמול ותשובה ישראלית מוחצת לשלל שידורי חו"ל שיוסי משולם, יאיר שטרן, ואורי פורת הציפו את המסך הציבורי. מחשבת טלוויזיה שהפכה לכישלון קולוסאלי ומפלת שידור. התוכנית הישראלית הירודה הזאת צברה בשיא הרייטינג שלה % 1.7. כישלון רכישתה לשידור בערוץ הטלוויזיה הציבורי ע"י יוסי משולם הייתה עניין של כרוניקה ידועה מראש. אותו מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהבנתו המקצועית מוטלת בספק רב ו- שנויה במחלוקת, שכח את הכלל החשוב בו צריך להציג את תוכניות הבידור הנרכשות לטעמו המוקדם של הקהל לפני שמעלים אותן "לאוויר" השידור הציבורי, ושילם על כך ברייטינג עלוב.

מר גיא מרוז מכותבי הסדרה, זוכר, [2] כלהלן (ראה, מקומון "זמן תל אביב" של העיתון "מעריב" מ- 7 באוקטובר 2005) : "מנדל וגורנשטיין חקירות" הייתה סדרה בלשית שכתבתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שישה פרקים של Trash טלוויזיוני. אלוהים יודע כיצד השאירו אותי בחיים אחרי הפדיחה הזאת. אלוהים יודע מי אישֵר את הדבר הזה, ו/או לחלופין כמה כסף מישהו לכאורה קיבל כדי לאשר את סדרת ה- Prime time לערוץ הראשון. יום אחד קיבלנו יוני להב ואני טלפון מ- יענקל'ה מנדל. הוא סיפר לנו בהתרגשות ש- Pilot (תוכנית ניסיונית) שצילם יחדיו עם אלי גורנשטיין התקבל, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבקשת ממנו להכין שישה פרקים. כשיוני להב ואני ראינו את ה- Pilot לא כל כך האמנו. זה באמת היה כל כך רע והזוי שחיכינו שיגאל שילון יקפוץ מאחורי הווילון ויבשר לנו על עוד מתיחה מוצלחת. את מנדל וגורנשטיין גילמו שני בלשים איומים. מיקי בהגן ביים (בימאי מוערך של סדרת אימים שיצר לפני המון שנים), ויענקל'ה מנדל הפיק את הזוועה הזאת בחסות עיריית תל אביב. יוני להב ואני כתבנו את הסדרה בלי גרם אחד של כישרון. זאת הייתה מסכת שטויות שמישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עוד פחות מוכשר מאיתנו התעקש לשדר. למה זה קורה…? איך מתנקז מפגש של כל כך הרבה אנשים לא מוכשרים לחצי שעה של סבל…? למה ערוץ הטלוויזיה הציבורי קנה מ- יענקל'ה מנדל מנהל אגף התרבות בעיריית תל אביב בזמנו את סדרת הטלוויזיה הזאת…? אולי התשובה טמונה בתוארו הקודם של הטלנט…? לא יודע. אולי כדאי שהמשטרה שחוקרת כה רבות את עיריית תל אביב, תחקור גם את זה. יוסי משולם, אז מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אימץ את הסדרה הכושלת הזאת אל לִבּוֹ. איש גם לא הופתע לדעת כי יענקל'ה מנדל הפך למגיש טלוויזיה בכיר בערוץ 33 של יוסף בר-אל".

צריך להבין שהטיפול ברכישת תוכניות בידור לפני העלתן "לאוויר" בטלוויזיה הוא מורכב ושונה לחלוטין מקניית תוכניות ספורט למשל שם ההצלחה בדרך כלל מובטחת. כשרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS העלתה לשידור את פרקי סדרת הטלוויזיה המצליחה “Family Affairs” (הכל נשאר במשפחה) עם כוכב הסדרה הידוע ארצ'י באנקר המנוח, היא ערכה ניסוי כלים מוקדם והציגה אותה קודם לכן לפני עשרה ופלחי קהלים שונים כדי לבחון את טעמם, וכדי לבדוק האם יש לה סיכוי לשרוד את הרייטינג. מי שמתמצא בעסקי טלוויזיה יודע שלעולם אין להעלות "לאוויר" תוכניות בידור למיניהן ללא בדיקה מוקדמת של שוק הצרכנות.

את שידורי מכבי ת"א בערוץ הציבורי ו/או משחקי נבחרת ישראל בכדורגל אין צורך לבחון. הצלחתם בעיני  הציבור המתבונן בהם מובטחת. גם המדרוג ו- הרייטינג. אך לא זה היה דינה של "מנדל וגורנשטיין חקירות". התוכנית הקנויה הזאת שהופקה ע"י גורם חיצוני מחוץ לרשות השידור והייתה אמורה לייצג את ההפקה המקורית הישראלית, נרכשה ע"י הערוץ הציבורי ללא שום תקן של בדיקה, ושודרה מידֵי מוצ"ש תמורת הוֹן עַתֵּק שבועי של כ- 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) דולר, מבלי שעברה טסט מוקדם של טעם הקהל. מפני שאיש לא צָפָה בה לפני שעלתה לשידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כישלונה הפך למצלצל ומהדהד עוד יותר ב- "אוויר" הציבורי. אפשר גם היה לחשוב שפעולת התגמול הישראלית נגד מתקפת הסדרות האנגלו – אמריקניות בתקופתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל התוכניות שלו יוסי משולם, באמצעות שידור "הפקה מקורית ישראלית" עומדת בפני עצמה. כאילו הפקת מקור ישראלית מחורבנת איננה כפופה לחוקי הצפייה הקבועים החלים על כל תוכנית טלוויזיה באשר היא. הפקה מקורית ישראלית (בדומה לשידורי הספורט) היא נדבך מרכזי בחיי הטלוויזיה בתנאי שהיא רלוואנטית ועשויה היטב. תוכנית הבידור הירודה "מנדל וגורנשטיין חקירות" שנרכשה בעת ההיא לשידור בערוץ הציבורי ע"י יוסי משולם סימלה את התדרדרותה המואצת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשֶפֶל המדרגה. ציבור הצופים החזיר לערוץ הציבורי מנה אחת אפיים. פחות מ- % 2.0 רייטינג. דפי הרייטינג המצהיבים מהימים ההם מונחים כעדות אילמת לעליבות הזאת בארכיון רשות השידור. אתם יכולים לבדוק את הנתונים בעצמכם אם אינכם מטילים ספק באמינות המידע. היה ברור שמישהו מנצל את המבנה הכלכלי של השידור הציבורי ואת המסננת הגדולה שלו כדי להעביר החלטות שידור שאינן מתקבלות על הדעת.

המציאות העגומה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היוותה רקע קודר למסמך הביקורת שנכתב עַל יָדִי ומוּעַן לאורי פורת ב- 18 בפברואר 2000. המסמך כלל בתוכו חזרה על כמה מהסעיפים של הדו"ח הגַנוּז שחיבר 27 שנים קודם לכן מר יוּ גְרין (Hugh Greene) שהיה פעם מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC, אודות מצבה של רשות השידור בעת ביקורו בארץ ב- 1973, על פי הזמנתו של שר החינוך והתרבות אז יגאל אלון המנוח. דומה שדבר לא השתנה . הנה עיקריו של המִסְמַך שהוגַש למנכ"ל רשות השידור ב- 18 בפברואר 2000 [3].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית.                                                    יום שישי – 18 בפברואר 2000

מחלקת הספורט / ירושלים

"(…) אורי אתה כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי  שלה, אמור להבין הראשון, ששידורי הספורט החשובים והרלוואנטיים הם עוגני שידור היצוקים ב- 1000 טון בטון מזוין, ומשלם האגרה אומר לך שוב ושוב, כן, כן, כן רבתי !!! גם באילוצים הכספיים הנוכחיים וגם במִבנה הקיים של חוק רשות השידור, אתה יכול "להעמיד על הרגליים" לוח שידורים פי 1000 (אֶלֶף) יותר אטרקטיבי ורלוואנטי לציבור, שאמור לשלם לך בשנת 2000 סכום עתק של אגרה בגובה של  750000000 (שבע מאות וחמישים מיליון) שקל. אל תחכה ואל תמתין "לחוק הפרסומות" האמור להתיר שידורי פרסומות מסחריות בשידורי הספורט של ערוץ 1. תהליך חקיקה כזה עלול להמשך שנים, מה עוד שעכשיו עולה לדיון על האג'נדה התקשורתית של מדינת ישראל מיסודו של ערוץ טלוויזיה מסחרי נוסף על ערוץ 2 הקיים. אורי, פעל במקביל. קנה עכשיו את אירועי הספורט החשובים והרלוואנטיים. עכשיו ומייד. יש לך כסף, יש לך את תקציב רשות השידור, וממתין לך בחוץ גם "כסף חיצוני", ויש לך את הדבר החשוב ביותר והאוצר הגדול ביותר שכל מנהיג מייחל לו. כוח אדם בעל יכולת שהוכיח את עצמו בעבר, ומוכיח את עצמו יום – יום, ושעה – שעה. כוח אדם מוכשר, רציני, דבק במשימה וחדור מוטיבציה עילאית.

אורי, זאת ההזדמנות האחרונה שלך ושל רשות השידור להחזיר עטרה ליושנה, ולהעמיד את ערוץ 1 מחדש בראש פירמידת התקשורת במדינת ישראל. אינך יכול ללכת לוועדת הכספים של הכנסת עם לוח שידורים כל כך ירוד, כל כך לא רלוואנטי לציבור משלמי האגרה, נטול רייטינג – וגם לזכות באהדת חברי הוועדה. אי אפשר להמשיך יותר עם המצב הבלתי נסבל הזה, ולשדר בכל ערב בלֵב ה- Prime time בשמונה וחצי בערב ללא אבחנה את אוסף תוכניות הבידור האנגליות והאמריקניות, "שפץ ביתך", "קוסבי", "גיר", "מיסטר בין", "הולבי סיטי", "המלון של פולטי", "תחנה בסכנה", "הבוס", "דם ודמים", "מייקל מור האמת האיומה", וכו'… ולזכות באהדת ציבור משלם האגרה. מה לנו ולדבר הזה ועוד בזמן צפייה ראשי ? מה לך אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור עם חומרי השידור העלובים האלה, המשודרים חדשים לבקרים בזמן הצפייה הראשי של ערוץ 1 ?  איך כל התוכניות הלועזיות האלה מתחברות בדיוק לתרבות הצפייה שלנו ? איך מישהו כאן בכלל מעז לשָדֵר את חומרי השידור הבלתי רלוואנטיים האלו לציבור הישראלי ?

אורי , אני שואל אותך בכל הכנות הראויה ובכל הכבוד הראוי, האם אתה יושב בעצמך וצופה בסדרות הטיפשיות האלה ? בעיני המצב הנוכחי הוא פשיטת רגל טלוויזיונית כשערוץ הטלוויזיה הממלכתי של מדינת ישראל מרשה לעצמו לנהוג בשלומיאליות כזאת, לנהוג בחוסר כבוד כזה כלפי עצמו, וממשיך לשבץ את תוכניות הנפל האלה בזמן הצפייה הראשי שלו. אח"כ עוד מתפלאים כאן, מדוע במרבית השידורים הרייטינג הוא חד סיפרתי השואף כלפי מטה . בעברית פשוטה – בושה וחרפה !!! איזה הגיון טלוויזיוני מסתתר מאחורי שידור תוכנית הנפל הישראלית "מנדל וגורנשטיין חקירות" בכל מוצ"ש בעשר בערב, (כתוכנית בידור מרכזית מקורית של ערוץ 1 בשבתות), רק כדי לגרוף רייטינג שנע בין  % 1.4 ל- % 2.0 ? ועוד לשלם לעושי התוכנית הכושלת יותר מ- 45000 (ארבעים וחמישה אלף) דולר. מה זה צריך להיות…? תגידו, יצאתם מדעתכם ?

לערוץ 1 אין שום בעיה להתמודד בהצלחה עם מבצעי שידור ארציים ובינלאומיים מיוחדים ומשימות שידור קונקרטיות, מסובכים ומורכבים ככל שיהיו, כמו שידורי הספורט הגדולים, גביעי עולם בכדורגל, אולימפיאדות, שידורי מכבי ת"א בכדורסל, שידורים פוליטיים כמו הבחירות כיסוי וועידות מרכזי "הליכוד" ו- "העבודה", כיסוי הבחירות בארה"ב, הפקת "האירו – וויזיון" ומה לא. הקושי הגדול של ערוץ 1 הוא להציב לוח שידורים רוטיני יום יומי שהוא רלוואנטי למשלם האגרה. היום – יום הוא בעצם "מבצע השידורים הגדול" של ערוץ 1, וביום – יום ערוץ 1 נכשל. מאידך, גם לשדר בערב שידורים רוטיני אחד שעה חדשות ב- "שבע וחצי", ואח"כ עוד חצי שעה חדשות ב- "מבט", ואח"כ עוד שעה וחצי חדשות ב- "פוליטיקה", ואח"כ עוד שלושת רבעי שעה חדשות במהדורת הלילה "מהיום למחר", זאת שגיאת תכנון מהיבט אחר. אורי, אני יודע שגם לך לא קל. תן לנו לעזור לך. זכור שקיבלת את רשות השידור כפיקדון ל- 5 שנים, ועליך להחזירה לבא בתור במצב טוב יותר מאשר אתה קיבלת אותה.

אורי, אתה חי ב- "קן קוקיה טלוויזיוני", כשכל שידור רלוואנטי שמעניין את ציבור משלם האגרה "ועולה כסף – אך שווה זהב", נתפש אצל שר הכספים שלך כבזבוז משווע. לרוע המזל אין לך ברגע זה רשת שידור טלוויזיונית. ערוץ 1 שאמור להוביל את כלל שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל נמחק כלא היה. אורי היקר, כתבתי לך את האמת שלי בדם לבי. החלפנו בינינו דעות המון פעמים מאז 1984. זה עזר וסייע בקדנציה הראשונה שלך, אך לא בשנייה. אני תמה מאוד היכן הגנרלים, המח"טים, והסמנכ"לים שלך (יש ביניהם אנשים מצוינים), הסמוכים לשולחנך המקצועי ומחרישים. מדוע הם לא משננים לך כל בוקר מחדש מה צריך לתקן ולשפר בלוח השידורים המיושן והאנכרוניסטי. האם הם מפחדים ממך ? או אולי לא נעים להם להעיר לך ולזעזע אותך, ובכך לבייש אותך. ואולי זה באמת לא משנה להם, כי החיים נמשכים כרגיל בבחינת, "השמש זורחת, השיטה פורחת, והרייטינג נשחט". מדהים לחשוב שאת לוח השידורים המגוחך הזה מעצבים אנשים שלנו הנחשבים לבעלי מקצוע בתחום, פיגורות שיש להם מוניטין וניסיון טלוויזיוני רב ועצום. אבל עוד יותר מדהים שלא הם בעצמם כותבים לך את המכתב הזה שנכתב אליך בדם לבי, כשהם יודעים ומודעים היטב למצב העלוב הזה. שגרת החיים של חלק מהאנשים הנקרים בקודקס "הנהלת רשות השידור וערוץ 1", נמשכת כאילו דבר לא קורה ובעצם הכל נפלא, כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים" של האנס כריסטיאן אנדרסן. בושה וחרפה אחת גדולה.

נוצרה אווירה מחורבנת בערוץ 1 שבה אף אחד כאן לא חייב שום דבר לאף אחד, אין דין ואין דיין, ואתה הוא הנושא הבלעדי באחריות לכל מה שמתחולל (ו/או לא מתחולל), ואת האחריות הזאת לא ניתן לחלוק. נוצרו כאן עובדות ברורות ומרות בהן חלק מהנהלת רשות השידור, כופה בכוח את עליבותו על ציבור גדול של עובדים רציניים וטובים, שהוכיח את עצמו בעבר ומוכיח את עצמו יום – יום מחדש, ובכך הופך את אותם העובדים המוכשרים והדבקים במשימות לעלובים בעצמם. אל תספרו לי שאי אפשר לחולל שינוי מיידי חיובי ב- 180 מעלות. אין דבר קל יותר ופשוט מזה. העובדים אינם אשמים לעולם. האשם נעוץ תמיד בהנהגה המנהיגה ומובילה את העובדים. אורי, ל – מ"פ טוב תהיה פלוגה טובה ! למג"ד טוב יהיה גדוד טוב !! למח"ט טוב תהיה חטיבה טובה !!! אין כאן שום ניסים. שום מפקד בצה"ל לא יעז להטיל את אשמת הכישלון על פיקודיו. אין דבר כזה במנהיגות, אפילו לא ברמה של מפקד חוליה. אורי, אני שב וחוזר ואומר לך, תפסיקו לגרור את העובדים לבתי המשפט, תפסיקו להתעסק עם כל מיני עובדים. חזור ועסוק בעניינים לא חשובים. בחשוב מכל, בשידור עצמו ומטרותיו – לא עוסקים ברצינות, לא ביסודיות ולא בכישרון.

האם קיימתם אי פעם "פורום שידור" רציני ביום מן הימים ? (הכוונה לא לפורום חדשות). האם ניסיתם להתמודד עם עצמכם אי פעם כדי לקבוע ולעצב מחדש את יעדי השידור הציבורי – ממלכתי ? אולי תגיעו למסקנה שאין משדרים בערוץ 1 מספיק חדשות ואקטואליה ? או אולי יש עודף מהן. או אולי תגיעו למסקנה שחלק גדול מתוכניות הנפל האנגליות והאמריקניות , לא רק שאינו ראוי לשידור במועדי הזמן של שיא הצפייה, אלא אינו מתאים להיות משודר כלל ברשת טלוויזיה ציבורית – ממלכתית. או אולי מתאים בכל זאת לשדר את "שפץ ביתך" אבל רק אחרי אחת עשרה בלילה. ואולי תסיקו מסקנה הגיונית שזמן הצפייה הראשי שמור רק לתוכניות בשפה העברית (בתנאי שהן עומדות על רמה ורלוואנטיות לצופה).

החברה הטלוויזיונית היא אומנם חברה "היררכית" ביסודה, אך המנהלים והמנהיגים בחברה הזאת, רשאים וחייבים להיוועץ ולהתייעץ עם הכפופים להם. לא ניתן להגיע לתוצאות טובות ובטח לא מרשימות , ללא עבודת מטה ומערכת מסודרת הכוללת את כל הדרגים המעורבים. ההחלטה הסופית היא בידיו של איש אחד, אך הוא חייב להתייעץ כל הזמן עם הסביבה (גם הסביבה הרחוקה), ולשמוע מגוון של דעות, לפני שהוא מעמיס את האחריות העליונה על כתפיו. בעיקר אמור הדבר לגבי ז'אנר הבידור בטלוויזיה. שום פיגורה טלוויזיונית מוכשרת ככל שתהיה טרם מצאה את הנוסחה המדויקת, כיצד פוגעים בול לטעמו של קהל הצופים בשידור תוכניות בידור. לא בכדי מעמידות כל רשתות הטלוויזיה הגדולות את הפקות "הפיילוט" שלהן למבחן שיפוט מוקדם של מגזרי, חתכי, ומרכיבי ציבור צופים שונים לפני שהן מעלות אותן "לאוויר" לצורך שידור קבוע. אין מביאים את היצירה הבידורית המוגמרת רק לשיפוטה של ההנהלה, אלא בראש וראשונה לשיפוטו של העם. אותו העם על חתכיו ומרכיביו השונים שבדמותו משתקפות מאוחר יותר תוצאות הרייטינג. השיפוט המוקדם של תוכניות הבידור בידי העם הוא כלל ברזל, שאותו אמורים להכיר היטב מנהל הטלוויזיה ומנהל התוכניות שלך הקובעים יחד עם המנכ"ל את מדיניות השידורים של ערוץ 1. העלאתן "לאוויר" של תוכניות בידור כמו, "מנדל וגורנשטיין חקירות" (תמורת ממון רב), חייבה מבחני צפייה מוקדמים על פי הדגם האמריקני, כדי למנוע כישלון ידוע מראש, ובעקבותיו מפולת רייטינג חסרת תקדים. איזו עליבות. לוח השידורים המגוחך הזה שתוכנן ואושר ע"י בני אדם (חלקם טובים ומוערכים) ולא ע"י אלוהים, חייב להיות מסולק מייד מסדר היום הטלוויזיוני של ערוץ 1.

חשבתי שתטלפן אלי היום ותברך את כולנו על הרייטינג המזהיר של השידור הישיר אמש במשחק הכדורסל ב- Euroleague, מכבי ת"א – סן פרננדו, וגם תאמר לי בסגנון ובהומור העוקצני האופייני לך, "יואש אלרואי, אם אתה לא חותם עם מכבי ת"א לשנתיים הבאות על חוזה בלעדי…אז עוף קיבינימט מפה…לא צריך אותך ואת כל מחלקת הספורט שלך…". המתנתי לשווא.

אומר לך באירוניה. חשבתי בעבר הלא רחוק שתאמר לי, "אפוא יואש אלרואי של פעם…איך הוא מוותר על ליגת העל בכדורגל…להיכן הוא נעלם…מדוע הוא לא דוחף אותי יותר לקנות את מה שהוא, ה- יואש אלרואי הזה שהגדיר פעם את הנ"ל, "חומר שידור שעולה כסף – אך שווה זהב…". אומר לך לא באירוניה. אורי, אתה הרי טבעת פעמיים בסופה של 1998 את מטבע הלשון המפורסמת שלך, "לא יעלה על הדעת שערוץ 1 יישאר ללא הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו". זה לא היה מזמן כל כך. אפוא אנחנו היום ואפוא ההצהרות הכל כך נדיבות שלך מאז. מאז תום שידורי המונדיאל של צרפת 98' מתנהל נגד ערוץ 1 בשיטתיות ובהתמדה מרד צפייה לאומי. הסכנה הגדולה היא שבתוך זמן קצר מרד הצפייה הלאומי יהפוך למרד אגרה לאומי. זה התחיל במרד בוועדת הכספים של הכנסת ויסתיים בסופו של דבר במרד כללי של האומה.

אורי, ועוד נקודה חשובה למחשבה וביצוע מיידיים. אתה חייב להפוך את ערוץ 33 לערוץ גיבוי של ערוץ 1 בדומה ל 1 BBC ו- 2 BBC . יהיה לך אז הרבה יותר קל לתכנן את לוח השידורים ולהתחרות עם ערוץ 2 המסחרי ועם ערוצי הטלוויזיה בכבלים. אינך חייב דבר ליואש אלרואי אך גם אינך חייב דבר ליוסף בר-אל מנהל ערוץ 33. אתה חייב למשלם האגרה בלבד. אורי היקר, אני מאחל לך בסיום מכתבי זה, רוגע, שלווה והרבה בריאות, ביודעי שגם לך אכפת מרשות השידור, וגם לך קשה לשאת את המצב הזה. אתה כמנכ"ל רשות השידור חייב לפעול עכשיו ומייד למען שיפור השידור הציבורי והממלכתי של מדינת ישראל. אינני רשאי לסיים את כתיבת המסמך הזה בעוד שתי מילים נוספות שנכתב אליך בדם לבי : "ראה הוזהרת" (!).

ברשותך אני שולח עותק מהמסמך הזה המיועד אליך, גם לגנרלים, למחט"ים, ולסמנכ"לים שלך. אתם הניצבים היום בראש הנהגת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1, חייבים לפעול עכשיו ומייד למען השידור הציבורי – ממלכתי ולטובת מדינת ישראל (…).

בברכה חמה לך וידידות רבה,

יואש  אלרואי

שלחתי עותקים מהמכתב הזה לכל הגנרלים והמח"טים שלוֹ ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בתקווה לחולל זעזוּע שכמובן לא התחולל. המכתב הזה מוען ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיהה ישראלית הציבורית – ערוץ 1, רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות, יוסי משולם מנהל התוכניות, מוּשוֹן מַצְלִיח מנהל שירותי הפקה ומבצעים, רפי יהושע מנהל שירותי הנדסה, עמרם עמר סמנכ"ל כוח אדם, יאיר אלוני סמנכ"ל תפקידים מיוחדים, מוטי לוי סמנכ"ל כספים, יוסף ביניא מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית, ועו"ד חנה מצקביץ' היועצת המשפטית

האמריקני גֶ'ק וֶולְץ' (Jack Welch) המנהיג הדגול וגאון הניהול של הקונצרן הענק האמריקני ג'נרל אלקטריק (.G.E) בשנים 2001 – 1980, הציע פעם בספרו התיעודי המצוין ורב המוניטין הנושא את השֵם, "STRAIGHT  FROM  THE  GUT" (תורגם לעברית תחת הכותרת, "הדברים החשובים באמת"), רעיון מעשי ונכון בעניין הגשמת שינויים בתחומים שונים המתבקשים מעת לעת בכל גוף עסקי, ו/או שידורי באשר הוא. וכך אמר : "שינויים לא נעשים ע"י סיסמה או נאום. הם מתרחשים משום שאתה מציב את האנשים הנכונים במקום הנכון. אנשים קודמים לכל. האסטרטגיה וכל השאר באים אחר כך". גֶ'ק וֶולְץ' צָדָק.

הייתי כבר בן 62. למרות שחלפו כל כך הרבה שנים מאז פגשתי לראשונה את אלכס גלעדי ודן שילון ב- 1971 ולאחר שנות שירות כה ארוכות בשידור הציבורי היה עדיין אכפת לי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. המוסדות האלה היו ביתי השני ולעיתים גם הראשון. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התעלם מההמלצה הזאת ובחר להיעלב ממכתבי. אולי בגלל שעותקים ממנו נשלחו גם לעוזריו הקרובים ואחד המלשינים מהם הדליף אותו לעיתונות. החלק הארי של העוזרים שלוֹ שהסכים עם תוכן המכתב הרים אלי טלפון ושיבח בע"פ את הטקסט (חלילה לא בכתב ידם כדי לא להשאיר עקבות). הם ציינו שמכתב נועז כזה לא נשלח מעולם למנכ"ל רשות השידור. הם רק טעו במספר הטלפון. במקום לצלצל אלי הם היו צריכים לטלפן למנכ"ל ולומר לוֹ את מה שאמרו לי.

[1] ראה נספח : ראה פרסום נתונים כספיים בתעשיית הטלוויזיה באנגליה שנעשה ב- 16 בנובמבר 2001 ע"י חברת "Sports Business Group" ו- חברת RAR.

[2] ראה נספח : מקומון "זמן תל אביב" של העיתון "מעריב" מ- 7 באוקטובר 2005.

[3] ראה נספח : מסמך (בן 8 עמודים) מכתבי לאורי פורת מנכ"ל רשות השידור, מ-  18 בפברואר 2000.

יואילו אם כך רביב דרוקר וברוך קרא ל-שדר את הסרט שלהם "שודדי הרשות האבודה" למען צופיהם מההתחלה ולא מהאמצע.

סוף פוסט מס' 611. הועלה לאוויר ביום שישי – 1 ביולי 2016. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.