הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מסמך ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו כמנהל החדשות ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כ- כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המרוחק והממושך של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ה- IBC בלוס אנג'לס. אנוכי יחדיו עם המתאגרף האמריקני הנערץ עלי מוחמד עלי. (צילום אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

———————————————————————————————

פוסט חדש מס' 615 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 ביולי 2016.

———————————————————————————————

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל 2015 – 1939

מוטי קירשנבאום ז"ל מת בביתו במושב מכמורת ב- 25 בספטמבר 2015. עם הסתלקותו הפתאומית ובטרם עת אבד למדינת ישראל אחד מטובי בניה. מרדכי "מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור בלתי נשכח שלי בשנים 1998 – 1993. על פי הגותו של הדרמטורג וויליאם שייקספיר ובה אני משתמש כעת, היה מוטי קירשנבאום יותר איש רומא מאשר איש דנמרק. מוטי קירשנבאום היה אי של יושרה עילאית, בעל דרך ארץ קפדנית, מצויד ב- מוסר על, וחונן בנאמנות ו- דוגמא אישית. הוא היה מנהיג שידור בכל רמ"ח אבריו. ככל שחולפים הימים מתברר עד כמה אובדנו עמוק ורווי יגון. למשפחתו וגם לאומה הישראלית. אמירה ישנה – נושנה מקדשת מציאות מסוימת בחיינו שפוסקת כי, "בתי הקברות מלאים בכאלו שחשבו שאין להם תחליפים…". מוטי קירשנבאום ז"ל מפר אותה במידה רבה. תעשיית הטלוויזיה בישראל בכלל ו- השידור הציבורי וערוץ הטלוויזיה מס' 10 בפרט הם המפסידים העיקריים מהסתלקותו של מוטי קירשנבאום. כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 עשה מוטי קירשנבאום ז"ל לקדם ולאייש את המשרות הבכירות באנשים שהוא לא רק האמין בידע ובכישרון שלהם אלא בטח גם ביושרתם ואנושיותם. מוטי קירשנבאום מינה את עו"ד עמית שכטר להיות היועץ המשפטי שלו בתום עידן היועץ המשפטי הקודם עו"ד – ד"ר נתן כהן ז"ל (עמית שכטר יבד"ל הוא היום פרופסור עמית שכטר ראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע). מוטי קירשנבאום הדיח ב- 1993 את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו את יאיר שטרן. מוטי קירשנבאום הציב מייד עם הפקדתו על השידור הציבורי (מטעמם של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור שולמית אלוני ז"ל) את דַלְיָה גוּטְמַן למנהל חטיבת התוכניות. היה זה מוטי קירשנבאום שהגה בקיץ 1997 את הרעיון למנות את גְאוּלָה אֶבֶן (אז בת 25) לקריינית הראשית ומגישת "מבט" במקומו של חיים יבין (אז בן 65) שפרש וערק מהשידור הציבורי לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו.

ביום חמישי – 17 ביולי 1997 נפגשנו בתשע בבוקר במלון "הילטון" בתל אביב המנכ"ל מוטי קירשנבאום, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלהם עם הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות היו"ר שמעון מזרחי והתעשיין דיוויד פדרמן כדי לחתום עמם על החוזה החדש לעונה האירופית של 1998 – 1997. לטקס החתימה ו- רכישת זכויות השידורים קדמה ארוחת בוקר מסורתית בתומה חתמנו לעונה אחת בלבד (ולא דו עונתי) על פי בקשתו של מוטי קירשנבאום, ובפיו נימוק של יושרה, "תראו אני מסיים את כהונתי כמנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ואין ברצוני לכפות את החוזה הנ"ל על המחליף שלי". היקף החוזה המודולארי שלנו עם מכבי ת"א לאותה העונה ההיא של 1998 – 1997 נסב על סכום של 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר. ליוויתי בתום טקס החתימה את מוטי קירשנבאום לעבר דלת היציאה המסתובבת עשויה זכוכית של מלון "הילטון" שם סיפר לי כשהוא עוטה על עצמו את פני הפוקר שלו בזאת הלשון, "חיים יבין עוזב אותנו ל- "קשת" אולם לא אלמן ישראל", והוסיף מייד, "אנחנו נסתדר מצוין גם בלעדיו". הוא היה מאופק לחלוטין כשבישר לי את הבשורה הזאת כמעט בלחש ולא נראה אובד עצות. גם לא ממורמר.

מוטי קירשנבאום איש יקר ו- ייחודי. נוח על משכבך בשלום. אין כמעט יום שחולף מבלי שאני מהרהר בך וחושב עליך. עבורי אתה בלתי נשכח. גבוה משכמך ומעלה בחֹכמתך מכל העם. זיכרונך לברכה לתמיד.

טקסט תמונה : 1995. ישיבת הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד עמית שכטר (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע), מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1995. צמרת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : חבר הוועד המנהל של רשות השידור יהודה ברוס מהעיר יבנה, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (מרוחק) היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד עמית שכטר, רעייתו של עמית שכטר. (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1995. רשות השידור מוציאה לאור את "מסמך נקדי" כ- ספר. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא (החליפה התפקידה את מיכה ינון), היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד עמית שכטר, ודובר רשות השידור צבי "צבילי" לידר. (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1997. מפגש של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (צועד מאחור) + היועץ המשפטי שלו עו"ד עמית שכטר (ראשון משמאל) + השרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור שולמית אלוני ז"ל (בתווך) עם נשיא ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הגרמני ד"ר אלברט שארף (ראשון מימין). (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

"שודדי הרשות האבודה" (חלק 4) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- "המקור" של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". פוסט מס' 615. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

"שודדי הרשות האבודה" (מס' 4). האם מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר "משהו רקוב בממלכת דנמרק" והתכוון לרשות השידור של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם "המקור" של ערוץ 10 בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן ?

תוכנית "המקור" רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הארץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

כפי שכבר רשמתי בפוסט הקודם מס' 612, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספו הסידורי הוא 613 משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רבדים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ"ל יוני בן מנחם ליו"ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה "תאגיד השידור הציבורי החדש" בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן "יוני" בן מנחם למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם. 2 שרים התנגדו להדחה דליה איציק ומאיר שיטרית, שלושה שרים נמנעו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה. שני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" של רשות השידור.

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : מהדורת "שישי" של ערוץ 10 בהובלת איילה חסון ופאנל המשתתפים העמוס שלה הייתה מעניינת ומושכת תשומת לב. יתרה מזאת : "שישי" של ערוץ 10 מצמצם רווחים בהתמדה מ- "אולפן שישי" של ערוץ 2. "שישי" סיכום השבוע של ערוץ 10 ששודר בין 19.30 ל- 20.00 צבר רייטינג נאה של % 5.3 בעוד "אולפן שישי" סיכום שבוע של ערוץ 2 צבר כמות רייטינג של % 7.3. "שישי" בהובלת איילה חסון ששודר בין 20.00 ל- 21.30 צבר רייטינג של % 7.1 מול "אולפן שישי" של ערוץ 2 בהובלת עומרי ברק שצבר רייטינג של % 13.0. "יומן" של ערוץ 1 (יום שישי – 15 ביולי 2016) מפגר הרחק מאחור עם % 3.7 בלבד.

ה- Lead in האחרון של איילה חסון בתשע וחצי ב- "שישי" בערוץ 10 (יום שישי – 15 ביולי 2016), בשמו של העורך שלה אבי זילברברג, בו היא מעבירה את השידור לדוֹר גליק כתב ערוץ 10 בעיר הצרפתית ניס על גדות הריביירה מפני שיש בידיו "פרטים חדשים על המחבל" (מבלי שהיו כאלה באמת ברשותו) – שווה התייחסות מפני שגבל ב- Over doing. היה מדובר בטקסט עיתונאי שנקשר מייד לתופעת תחרות הרייטינג בין הערוצים, וניסיון של ערוץ 10 להדק את הקשירה שלי בעבותות חבלים לכורסת הטלוויזיה שלי בכיוון ערוץ 10. לא רק אותי, גם את שאר צופי הטלוויזיה בישראל שיושבים דרוכים כקפיץ בכורסאות הטלוויזיה בסלון ביתם וגם מודאגים ומשוועים לכל שביב של מֵידָע חדש. כשאיילה חסון מדווחת לצופיה בטרם סיום "שישי" סמוך לתשע וחצי בערב כי היא מעבירה את השידור שוב לדור גליק ב- ניס מפני שיש לו "פרטים חדשים על המחבל". כמו כולם גם אני נדרך. אך מתברר שאין זה כל כך נכון ולא מדובר כל כך בפרטים חדשים, ואין בידיו שום מידע כל כך חדש נוסף (למעט גילו שהוא בן 31). לפתע נדמה לי שהיא והמערכת שלה משחקים עמי משחק לא הגון, וגם עם הצופים המתוחים שלה. נדב אייל מסר שעה קודם לכן את פרטיו ושמו של המחבל, צרפתי – טוניסאי בשם מוחמד בוהלל, לרבות תמונתו ב- "שישי". דור גליק (כתב טוב ועירני) שמדווח מ- נִיס לא מסר לי שום מידע חדש ב- 21.30 מעבר לאינפורמציה שהוא ונדב אייל העבירו עבורי במהלך "שישי" ב כל אותו ערב בין 19.30 ועד ל- 21.30. אני חשתי שמדובר בהבטחת סרק יומרנית של המגישה המובילה של "שישי" איילה חסון והעורך אבי זילברברג. אפשר היה להסתפק ב- Lead in מאופק יותר, כמו, "נעבור לניס לדור גליק לסיכום אירוע הטרור…".

פרפרת 2 : העיתונאית – שדרנית גב' נחמה דואק מתגלה לי כל פעם מחדש כמחליפה יותר מראויה ליעל דן (יום ראשון – 17 ביולי 2016 בין 13.00 ל- 14.00).

פרפרת 3 : שדרן רשת א' של רדיו "קול ישראל" מר גדי ליבנה המגיש את "רגעי קסם" מעורר גיחוך כשאתה משווה אותו עם דן כנר מגיש "מתוק מאז" בשבתות ברשת ב'.

פרפרת 4 : מר אהוד יערי (בן 72) הוא פרשן ידען בחברת החדשות של ערוץ 2 לענייני המזרח התיכון ועניינים ערביים, מי שמחובר למקורות בינלאומיים ונחשב לבעל מוניטין בתחום. למי שלא יודע : אהוד יערי היה עיתונאי, שדרן ו- מומחה בתחום המזרח התיכון ועניינים ערביים במשך שנים רבות מאז 1974 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה זה מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון ש- גייס אותו ב- 1974 לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עד 1974 שימש אהוד יערי כתב לעניינים ערביים של העיתון ההוא "דָבָר" תחת שרביט העורכת גב' חנה זמר. אהוד יערי דובר ערבית ואנגלית על בוריין. אהוד יערי פעל במרץ רב ב- "אולפן שישי" בעת הפיכת הנפל הטורקית נגד שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן שלרגע נראתה דרמטית, אולם ביטל ב- "אולפן שישי" בשלב מוקדם באחת את הפוטנציאל שלה להביא לשינוי פוליטי ממשי בטורקיה על פי מידע שהתברר כאמין שקיבל ממקורותיו בטורקיה. זהו כנראה ההבדל בין אהוד יערי לבין חלק מהקולגות שלו בערוץ 10 ובערוץ – 1, אותו החיבור שלו למקורות מידע בינלאומיים אנונימיים אך מהימנים. אותו החיבור שמקנה לו רשת ביטחון עיתונאית ואשר מאפשר לו לקבוע כבר בשלב כה מוקדם דעה כה נחרצת וגם להתל בחברי הפאנל שלו ב- "אולפן שישי". אם כך פער עצום של מידע פרוס ב- וודאי גם בין אהוד יערי לבין צופיו שרחוקים כרחוק מזרח ממערב ממקורות המידע שלו ולכן חלקם רואים בו שדרן טלוויזיה מהמר. אהוד יערי איננו מהמר. גם מבקר הטלוויזיה המעניין של "ידיעות אחרונות" מר עינב שיף נדהם מפרשנותו הנחרצת של אהוד יערי בה קבע בשלב כה מוקדם ב- "אולפן שישי" כי מדובר בהפיכת נֶפֶל ללא תכלית. עינב שיף נטל את המקלדת שלו והעניק למדורו ביום ראשון – 17 ביולי 2016 כותרת מתגרה, "אהוד מרד" (על משקל המילים "אהוד ברח", אותה ה- הגדרה שלילית שהגה הפוליטיקאי צחי הנגבי ב- 1995 בכיוונו של הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק), ורשם שם שורת ביקורת שמהללת את אהוד יערי מחד, וקוטלת אותו באותה מידה מאידך : "…גם אם ההימור של אהוד יערי על כישלון המהלך התברר כמדויק, ניסיונו לגמד את הטירוף ששודר ב- לייב בכל העולם נשמע אבסורדי ומנותק…". בתוך מאמר הביקורת שלו רשם עינב שיף עוד שורה אודות שלטון היחיד של אהוד יערי ב- "אולפן שישי" של ערוץ 2 וסיפר גם על מחלוקות המידע הקיימות כל הזמן בין עיתונאי – שדרני חברת החדשות של ערוץ 2 ואשר פורצות החוצה. אהוד יערי התנגד לטקסט שהגה המגיש של "אולפן שישי" עומרי ברק, משכִינָה את מהלכי הפיכת הנפל הטורקית "דרמטית", הנמיך להבות והבהיר לצופי ערוץ 2, כי, "לא ככה מתנהלת הפיכה צבאית…". עינב שיף יודע להבחין, לאבחן, לכתוב בסגנון דרמטי, וגם לפגוע. "אהוד מרד" הוא פוסט שנועד להטיל פגם באמינותו ומום ב- יושרה העיתונאית של אהוד יערי. אין זאת הפעם הראשונה שאמינותו העיתונאית של אהוד יערי עומדת לדיון ומוטלת בספק.

מי שעט על המציאה היה שדרן רדיו גלי צה"ל רזי ברקאי שהעלה לאוויר את אהוד יערי במדורו "מה בוער" (יום ראשון – 17 ביולי 2016) כדי לדון ברגע המחלוקת שיצר עינב שיף סביב מהימנותו של אהוד יערי. אהוד יערי הפתיע אותי כשמצא צורך להסביר ולהתנצל בתוך שיחה ארוכה עם רזי ברקאי ב- "מה בוער" על פרשנותו המדויקת בעקבות הפיכת הנפל הכושלת בטורקיה נגד רודן טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. רזי ברקאי נאחז ו- הביא את ביקורת הטלוויזיה הבלתי מחמיאה של מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות" עינב שיף "אהוד מרד" אודות התנהלותו פרשנותו הטלוויזיונית הגמבלרית אבל נכונה ומוצלחת של אהוד יערי ב- "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 2. למרות שאהוד יערי הכריז בהתנשאות וב- ביטול בפני רזי ברקאי (יום ראשון – 17 ביולי 2016) כי הוא איננו קורא  את "ידיעות אחרונות" ולכן גם לא קרא את ביקורת הטלוויזיה של עינב שיף אודותיו המטילה דופי במהימנותו, כמו השורה הבאה, "…גם אם ההימור העצום של אהוד יערי על כישלון המהלך התברר כמדויק, ניסיונו של אהוד יערי לגמד את הטירוף ששודר בלייב בכל העולם נשמע אבסורדי ומנותק…", התעקש בכל זאת רזי ברקאי להקריא לו ציטוטים ממנה. יחד עם זאת מן הראוי להזכיר כאן כי מאבקי תקשורת בעיקר פרסונאליים הם נושאי אבוקות, אולם רק בתוככי הברנז'ה. הציבור הרחב איננו מתעניין בהם.

בעניין מהימנותו העיתונאית של אהוד יערי. הנה מסע קצר במנהרת הזמן לפני יותר מ- 40 שנים. דן שילון (בן 76 היום) הוא מאבות תעשיית הטלוויזיה משכבר הימים במדינת ישראל. דן שילון איש רדיו וטלוויזיה (מוכשר באופן מיוחד בכל תחומי התעשייה כמנהיג ומנהל, מפיק, עורך, שדר, קריין ו- מגיש ומנחה) נמנה ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום). דן שילון הקים בסופה של 1968 את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומיסד את התוכנית "מבט ספורט". הוא היה המגיש הראשי שלה ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שגשוג והשגת הישגים עיתונאיים – טלוויזיוניים רבים בארץ ובעולם. סגנו היה אלכס גלעדי המצוין. אמרת "מבט ספורט" – אמרת דן שילון ואלכס גלעדי (!). דן שילון ואלכס גלעדי גייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, והיו שני המורים והחונכים הראשיים שלי בעת ההיא. שניהם דן שילון ואלכס גלעדי היו גם המורים והחונכים של דור שלם של עיתונאים שגדלו, צמחו, והתפתחו תחת שרביטם הטלוויזיוני בשנים הרחוקות ההן. בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דן שילון לתפקיד הרָם והאחראי של מנהל חטיבת החדשות. ארנון צוקרמן העדיף את דן שילון על פניהם של שני מועמדים אחרים לתפקיד אף הם בעלי ניסיון נוכח בתחום העיתונאות בטלוויזיה, מוטי קירשנבאום ז"ל וחיים יבין יבד"ל. מוטי קירשנבאום פנה להפיק ולערוך את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש", בגינה הוענק לו פרס ישראל ב- 1976. את חיים יבין מינה אז דן שילון בסופה של 1974 להיות סגנו בניהול חטיבת החדשות וגם המגיש הראשי של "מבט". בנובמבר 1974 גייס דן שילון את אהוד יערי כתב העיתון "דָבָר" לעניינים ערביים ומינה אותו לראש דסק מזרח תיכון ולעניינים ערביים במקומו של וויקטור נחמיאס ז"ל (אותו הדיח קודם לכן מחטיבת החדשות תחת ניהולו). בנובמבר 1977 מינה ארנון צוקרמן את דן שילון לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק. אוסיף ואומר עוד דבר למען השכלתם של קוראי הבלוג הצעירים : דן שילון נחשב בימים ההם לאייקון, והיה לא רק עיתונאי הספורט, המפיק, העורך, והיָזָם החשוב ביותר במדינה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט בטלוויזיה, אלא היה גם השַדָּר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסה ו- שידר ישיר שלושה משחקי משחקי גמר רצופים של המונדיאלים בכדורגל. ב- 1970 שידר ישיר מעמדת שידור מאצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו את המשחק ברזיל – איטליה 1:4. ב- 1974 שידר ישיר מעמדת שידור באצטדיון האולימפי במינכן את המשחק גרמניה – הולנד 1:2. ב- 1978 שידר ישיר מעמדת שידור באצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס את המשחק ארגנטינה – הולנד 1:3.

השנים חלפו להן במהירות. בנובמבר 1993 הקים ומיסד דן שילון בהצלחה את הזכיינית "רשת" בערוץ 2 המסחרי ו- מִינְכֵּל אותה במשותף יחדיו עם יוחנן צנגן. ב- 1998 הוציא דן שילון לאור את ספרו ההיסטורי והמעניין "דן שילון בשידור חי", ובו דִיוֵוח לקוראיו גם את חוות דעתו אודות איכותו ומהימנותו של אהוד יערי הטירון בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו ככתב לעניינים ערביים אצלו כמנהל החדשות ב- 1974, וגם אודות העיתונאי הוותיק וויקטור נחמיאס ז"ל שאותו הדיח באותה השנה ההיא של 1974 (ובמקומו הביא את אהוד יערי). חלפו מאז שנים רבות אולם אני זוכר גם היום את דן שילון כמנהיג רציני, איש נבון, איש שקול, איש של יוֹשְרָה, איש של דֶרֶך אֶרֶץ ומוּסָר נעלה, ו- איש של דוגמא אישית. עיתונאי בעל יכולות שהיה מחנך ומורה, ומי שטיפח לצִדוֹ דוֹר שלם של עיתונאים. הנה הציטוטים שלקוחים מהספר "דן שילון בשידור חי", ואשר מתייחסים ע"י מחברו לשני הכתבים שלו לענייני ערבים ב- 1974, וויקטור נחמיאס הוותיק ואהוד יערי הטירון. 

טקסט מסמך (1) : עמוד מס' 120 מהספר "דן שילון בשידור חי" בהוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד. עורך אחראי דוב אייכנוולד. חזקה עלי שדן שילון דובר אמת לאמיתה. 

טקסט מסמך (2) : עמוד מס' 121 מהספר "דן שילון בשידור חי" בהוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד. עורך אחראי דוב אייכנוולד. (באדיבות דן שילון). חזקה עלי שדן שילון דובר אמת לאמיתה. 

טקסט מסמך (3) : שער הכריכה הקדמית של ספרו המעניין של מר דן שילון "דן שילון בשידור חי". היות ומדובר באיש טלוויזיה ותקשורת מוכשר, מהימן, קפדן, ועתיר ניסיון, ומי שנשא בתפקידי הפקה, עריכה, ושידור ראשונים במעלה בשידור הציבורי והמסחרי, ברור שכל הכתוב בספרו התיעודי הנ"ל הוא דבר אמת. (באדיבות דן שילון).

פרפרת 5 : תם טורניר Euro 2016. הצטברות נתוני ה- רייטינג עד כה בוועדת המדרוג הארצית של שידורי Euro 2016 (רחוקים מלהיות מזהירים) בשלושת הערוצים הארציים 1, 2, ו- 10 נחשפים בפני הציבור. אולם חברת "צ'ארלטון" מחביאה את שלה. האם יש לצ'ארלטון סיבות טובות להסתיר את המדרוג שלה מפני וועדת הרייטינג הארצית ו- הציבור בארץ ? האם הוא כה נמוך ? האם הוא כה דַל ? ההיסטוריה הקצרה של Euro 2016 תחת מטה ההשגחה העליונה של UEFA שלראשונה הכיל בתוכו 24 נבחרות לאומיות, היה דַל ברמתו אך איכותי במַרְאֶה שלו בשל עבודת הכיסוי המרשימה של הטלוויזיה צרפתית. UEFA עשתה קופה נאה של יותר מ- 1.000000000 (יותר מ- מיליארד) euru בגין תשלום זכויות שידורים מטעמן של 125 (מאה עשרים וחמש) רשתות טלוויזיה בינלאומיות ששידרו ישיר את 51 משחקי המפעל לרבות שני ערוצי הספורט של "צ'ארלטון" כבלים (מספרי 53 ו- 54 ב- YES) ובשלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים של מדינת ישראל 1, 2, ו- 10. מי זוכר עכשיו את נבחרות הכדורגל של איסלנד, אוסטריה, הונגריה, איטליה, גרמניה, וצרפת כאשר על דוכן מספר אחת ב- Euro 2016 ניצבת נבחרת פורטוגל ? התבוננות בטבלאות הרייטינג של שלושת הערוצים הארציים 1, 2, ו- 10 בטורניר Euro 2016 מצביע עובדה ברורה כי הרייטינג לא היה ביג דיל. הנה מבט על תוצאות המִדְרוּג.   

תאריך                      שעה        שם המשחק            ערוץ משדר         רייטינג

שישי – 10.6.2016     22.00      צרפת – רומניה         ערוץ 10             % 9.7

שבת – 11.6.2016     16.00      שווייץ – אלבניה         ערוץ 1               % 3.5

ראשון – 12.6.2016   19.00      פולין – צפ' אירלנד      ערוץ 2               % 8.7

ראשון – 12.6.2016   22.00      גרמניה – אוקראינה    ערוץ 2               % 12.9

שני – 13.6.2016      16.00       ספרד – צ'כיה            ערוץ 2               % 7.9

שני – 13.6.2016      19.00      אירלנד – שוודיה         ערוץ 2               % 10.5

שני – 13.6.2016      22.00      בלגיה – איטליה          ערוץ 2               % 14.5

שלישי – 14.6.2016  19.00      הונגריה – אוסטריה      ערוץ 1              % 5.9

חמישי – 16.6.2016  19.00     צפ' אירלנד – אוקראינה  ערוץ 1              % 5.9

שישי – 17.6.2016   22.00      ספרד – טורקיה           ערוץ 10             % 8.9

שבת – 18.6.2016   19.00      איסלנד – הונגריה         ערוץ 1              % 4.4

ראשון – 19.6.2016  22.00      שווייץ – צרפת             ערוץ 2               % 13.0

שלישי – 21.6.2016  19.00      גרמניה- צפ' אירלנד     ערוץ 2              % 9.5

שלישי – 21.6.2016  22.00      ספרד – קרואטיה         ערוץ 2              % 15.4

רביעי – 22.6.2014   19.00      איסלנד – אוסטריה       ערוץ 1              % 4.9

שבת – 25.6.2016    16.00      פולין – שווייץ              ערוץ 1               % 6.8

ראשון – 26.6.2016   19.00     גרמניה – סלובקיה       ערוץ 2               % 11.8

ראשון – 26.6.2016   22.00     בלגיה – הונגריה         ערוץ 2               % 13.5

שני – 27.6.2016      19.00     איטליה – ספרד           ערוץ 2               % 15.4

שני – 27.6.2014  23.00 איסלנד – אנגליה (מחצית 2 בלבד) ערוץ 2       % 10.5

חמישי – 30.6.2016  22.00     פורטוגל – פולין           ערוץ 10             % 15.5

שישי – 1.7.2016     22.00      ווילס – בלגיה             ערוץ 10             % 11.8

מוצ"ש – 2.7.2016   22.00      גרמניה – איטליה        ערוץ 1               % 19.2

ראשון – 3.7.2016   22.00       צרפת – איסלנד         ערוץ 2               % 16.3

רביעי – 6.7.2016    22.00      פורטוגל – ווילס          ערוץ 10             % 17.6

חמישי – 7.7.2016   22.00      צרפת – גרמניה         ערוץ 10             % 21.5

ראשון – 10.7.2016  22.00     פורטוגל – צרפת        ערוץ 2                % 26.9

פרפרת 6 : חידת הסודוקו שמוגדרת כ- "סודוקו קשה מאוד" המתפרסמת במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" (יום שישי – 15 ביולי 2016), קלה מידי עבורי. מדובר במשחק ילדים בהשוואה לחידת הסודוקו הצמודה לה ומכונה "סודוקו קטלני". קושי הפתרון ו- ההבדל בין השניים הוא כמו פער ההפקה הטלוויזיונית בין מונדיאל כדורגל שהיא אומנם "קשה מאוד" אך משחק ילדים בהשוואה להפקה טלוויזיונית של אולימפיאדה שהיא מורכבת ומסובכת ו- "קטלנית". הנה הפתרון.

טקסט מסמך : זהו הפתרון הנכון שלי את חידת ה- "סודוקו הקטלני" כפי שהתפרסמה במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" של יום שישי – 15 ביולי 2016. 

פרפרת 7 : הרב הראשי המיועד של צה"ל אייל קרים (לשעבר מפקד סיירת צנחנים) הכריז שלוש הכרזות כלהלן :

א. יש אישור הילכתי בעת מלחמה לאנוס נשים גויות לא יהודיות.

ב. גברים הומוסקסואליים הם חולים בעלי מום.

ג. מחבלים פצועים יש להרוג.

ד. על כל חיילי צה"ל להצטייד בשופרות שבועיים לפני חג ראש השנה אחרת מדובר בעבירה הלכתית.

רמטכ"ל צה"ל רב אלוף גדי אייזנקוט קרא לאייל קרים לבירור. לא מספיק. כל עוד ואייל קרים איננו מתייצב בערוצי הטלוויזיה הארציים ולא מכחיש אחת לאחת את ארבעת הסעיפים הנ"ל הוא נשאר חשוד וגם טיפש שנושא דרגת אלוף צה"לית.

פרפרת 8 : אותו כנ"ל נאמר לגבי הרב יגאל לווינשטיין ראש המכינה בעלי שקרא ל- הומואים "סוטים", יצא נגד חינוך חיילי צה"ל לשמירה על חיי חפים מפשע, וכינה את הרפורמים "נוצרים". על מדינת ישראל להתייצב מול האדם החשוך הזה בכל כוחה.

פרפרת 9 : אנוכי נעדר כל הזדהות עם סרבנית הגיוס תאיר קמינר וחבריה. ומאידך מלא גאווה בשלושת נכדיי ונכדותיי הגדולים ש- שירתו ומשרתים עכשיו מתוך תחושת שליחות בצה"ל (!). אבא ואימא שלי ז"ל ממקימי וחברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היו חברי ארגון "ההגנה". אנוכי שרתי שירות קרבי ב- "גולני". ילדיי שירתו שירות קרבי בצנחנים ובגבעתי, ו-בתי שירתה שירות קרבי בחמ"ל בקריית שמונה. אביה של רעייתי אמיל תג'ר ז"ל היה חבר בארגון "ההגנה". רעייתי שירתה בנח"ל. אנחנו כולנו, ו- ילדינו ונכדנו צועדים בעקבות הורינו ואבותינו. נפלה בידינו זכות גדולה להתנדב לשרת בצה"ל כדי להגן על האומה ועל מדינת ישראל, ולעשות זאת אם נידרש בחירוף נפש.

פרפרת 10 : אינני יכול להסכים להכרזתו המכלילה, המְפָלֶגֶת, והמופרכת מיסודה של המשורר והסופר ארז ביטון כי "המזרחיים במדינת ישראל חיים בגטו וכי יורקים עליהם". בלתי מתקבל על הדעת.

פרפרת 11 : כשאתה קורא ב- "הארץ" את הפוסט העלוב של גדעון לוי ומתחתיו את הפוסט ההירואי של מוקי בצר, אתה יודע שיש עוד תקווה למדינה שלנו.

"שודדי הרשות האבודה" (חלק 4) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- "המקור" של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הארץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנכלולית ועמה ניצני העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 + השלמות ב- "המקור" ביום שלישי – 5 ביולי 2016, כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". פוסט מס' 615. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

ב- 2 במאי 2005 הודח מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי חוות דעתו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז (היום שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל) מכיסאו הרם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך והכושל של רשות השידור לא הודח בשל כישלון שידור מבצעי כזה ו/או אחר ו/או מילוי חלקי בלבד של משימת שידור כזאת ואו אחרת. הוא הודח וסולק בגין עבירות ניהול מוסריות חמורות ביותר של שחיתות, סיאוב, ו- שוחד מסך. דינן של עבירות כאלה הן מאסר ממושך בכלא מאחורי סורג ובריח. אין די ואין להסתפק עוד בעונשים של סילוק, הדחה, והרחקה ממשרתם של מנכ"לים סוררים שהסתבכו בשלילת יושרה וכריתת ברית בת שנים עם שוחד ושחיתות. את המושחתים הללו יש להכניס לבית סוהר לתקופות ארוכות לא רק בשל הסרחותיהם והלעג שלהם לחוקי השידור הציבורי והלהג אודות חוקי השידור של הפעלת ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", אלא גם כדי להרתיע את הבאים אחריהם. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי קביעת היועץ המשפטי שלה מני מזוז קבעו ב- 2 במאי 2005 שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא איש מושחת עד צוואר שנגוע גם במתן שוחד והצעות שוחד. שחיתות ושוחד הם מעשי נבלה נבזיים שמקעקעים את יסודות הבניין של חברה אנושית תקינה. דינם של אישי ציבור מושחתים איננו רק הרחקה ממשרתם וסילוקם לבתיהם. יש לשפוט אותם על פי חומרת הדין הפלילי. על עבירות שחיתות ושוחד לא חל מד הזמן וחוק ההתיישנות. עוד לא מאוחר להניף בפני המנכ"לים המושחתים ומשרתיהם ה- Yesmen שלהם עושי דברם כתבי אישום פליליים (פרטיהם שמורים בארכיון הממשלה) ולשלוף אותם מביתם לעבר ספסלי בית המשפט.

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את אותו יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1971 זה היה מאוחר מידי. העיסוק המכוון החוזר ונשנה על ידי בבלוג הזה, הקרוי, yoashtvblog.co.il, וגם ב- 13 הכרכים של הסדרה המכונה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" – במנכ"לים המודחים יוסף בר-אל ב- 2005 ויוני בן מנחם ב- 2014, הוא הכרחי למען לא תישנינה עוד טעויות קרדינליות כאלה בעתיד לבוא.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה – שנות האֹפֶל 2005 – 2001" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים . הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר "רוש ולענה" בן 10000 עמודים הוא כלהלן : 

"הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל".

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר. 

ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב' אביבה קרול ב- "גלובס", בו כינה את המנכ"ל הזמני המודח של רשות השידור רן גלינקא "דָפוּק" (יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 שימש מעין מנטור של רן גלינקא שנכנס לתפקידו באוקטובר 2001), החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור להעניק ריאיון נרחב, שחצני, מתחנף, ומופרך גם לכתבת עיתון "מעריב" גב' שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון עם שרי מקובר הכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל אודות הבטחה אישית שלו לממנה שלו ראש הממשלה אריק שרון, כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך". מעולם לא נשמעה הצהרת רָהָב מתחנפת כזאת במדינה חופשית ודמוקרטית של עיתונאי ומנהיג שידור ציבורי שמכר את רשת הטלוויזיה שלו לראש ממשלה שלו, כפי עשה זאת יוסף בר-אל. שרי מקובר ומערכת "מעריב" הפכו את ההבטחה המתרפסת לכותרת ראשית של הריאיון. זה התרחש כאמור ביום שישי – 26 באפריל 2002 לפני יותר מארבע עשרה שנים. וצריך להזכיר זאת שוב : אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו ב- 2002 את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור היו אלה שסילקו אותו משם ב- 2005 והדיחו אותו בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם לקְצֶה הסְקָלָה האפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. האיש הזה יוסף בר-אל שאותו מינה ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, שכח שהוא איננו אדון הממלכה אלא משרתה הראשון. יוסף בר-אל היה אדם לא חשוב, נותר איש לא חשוב, והונח בשוליים כבן אנוש לא חשוב שעסק בשחיתות ובהענקת שוחד מסך ע"י אותה הממשלה שהפקידה בידיו את האחריות הראשית לתפעולו של השידור הציבורי במדינת ישראל, ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל". נימוקי סילוקו והדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 על פי קביעתו והמלצתו הברורה של היועץ המשפטי של הממשלה בעת ההיא מני מזוז (היום שופט בית המשפט העליון) מצויים בארכיוני מבקר המדינה וממשלת ישראל.

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב").

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוּסָר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים על פי האקסיומה המתמטית. לא רק שיוסף בר-אל נזקק לחברים כה רבים המבוֹססים במדמנת הפוליטיקה הישראלית, אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמה המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקר העיתונאים. 

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל יוסף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "יוסף כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חֹכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה פתטי ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חֶשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית עם מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב ומושחת והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי.

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן.  יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מהכס הרם. (באדיבות "מעריב").

מדהים יותר מהצהרות הרהב המגוחכות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" לעיתונאית שרי מקובר, הייתה העובדה כי לא מעט עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ"ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה ולשנות אותה שוב ושוב, כלהלן : אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002.

[2] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002.

בנקודה זאת אני מבקש לחזור שלוש שנים לאחור ליום שישי של 3 במאי 2002 אל מר דן שילון. באותו היום פרסם העיתון "מעריב" ריאיון אֶמֶת עיתונאי נוקב, חודר, ואמיץ ללא כחל ושרק שערך דן שילון עם שר התקשורת מר ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי ומינויו למנכ"ל העתידי של רשות השידור. ההפקדה המופרכת הזאת הייתה מעשה ידיו של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו החמה של שר חַנְפָן בשם רענן כהן שהיה הממונה באותה העת על ביצוע חוק רשות השידור. במהלך הריאיון הדרמטי והישיר ההוא שערך העיתונאי אמיץ לב דן שילון בעיתון "מעריב" לפני יותר מ- 14 שנים עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין, הוא שאל בין השאר גם את ששת השאלות הבאות :

1. "…בגלל זה אתם הופכים עכשיו את המנכ"ל הזמני, יוסף בר-אל, לבן ערובה ולעבדו האישי של ראש הממשלה…?"

2. "…ולכן תקין בעיניך שראש הממשלה מעודד עכשיו מסע חנופה כלפיו של המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל שמבקש להשיג לעצמו מינוי של קבע…?"

3. "…וראש הממשלה לא מבין את זה ? הוא לא יודע שפסו מן העולם העבדים הנרצעים, ואלה שנותרו נשבעים אמונים להרבה אדונים ? הרי ברגע שיוסף בר-אל יקבל את מיוני הקבע שלו, הוא יתחיל במסע החנופה והזחילה לאדונו הבא, כנראה לביבי נתניהו…".

4. "…קראת את הריאיון שהעניק יוסף בר-אל ל- "מעריב" בשבוע שעבר ? לא להאמין שקיימת תופעת זוועה כזו…".

5. "…כדי שהמנכ"ל הזמני יוסף בר-אל ימשיך את מסע החנופה שלו לאריאל שרון, ויאסוף כמה פירורים שיפלו משולחנו…?

6. "…למה המדינה הזאת מתנהגת כמו חלטורה, כמו חצר ביזנטינית, גם בענייני תקשורת…?".

חובה על כל אזרח, על כל איש תקשורת, על כל עיתונאי, על כל איש טלוויזיה, ועל כל בן מבניה של מדינת ישראל לקרוא במלואו את הריאיון ההוא שערך דן שילון ביום שישי – 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב" עם שר התקשורת ראובן ריבלין. אין מדובר רק ב- בי"ס לעיתונות ועיתונאות יישרת דרך אלא גם מפני שתוכן השאלות ששאל דן שילון ותוכן התשובות שהשיב לו שר התקשורת ראובן ריבלין לפני 14 שנים, רלוואנטיים ואקטואליים גם לימינו אלה בחודש יולי של שנת 2016. הנה הריאיון ההוא במלואו באדיבות העיתון "מעריב".

טקסט מסמך (1) : יום שישי – 23 במאי 2002. העיתונאי דן שילון מראיין בעיתון "מעריב" את שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין. מדובר בריאיון אמת נוקב, חודרני, ואמיץ. בי"ס לעיתונות ועיתונאות יישרת דרך. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך (2) : יום שישי – 23 במאי 2002. העיתונאי דן שילון מראיין בעיתון "מעריב" את שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין. מדובר בריאיון אמת נוקב, חודרני, ואמיץ. בי"ס לעיתונות ועיתונאות יישרת דרך. (באדיבות העיתון "מעריב").

הפקדתו המופרכת של יוסף בר-אל על השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2002 פרי מעשי ידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בעת ההיא רענן כהן, איננה רק סיפור מדהים מנוון, מופרך, וחסר תכלית אלא גם סיפור עגום ונורא. כיצד קורה שממשלה שאמורה להיות מעשית ונבונה ממנה למנכ"ל רשות השידור איש כל כך עלוב וירוד בשם יוסף בר-אל…? כיצד קורה שממשלה שאתה מצפה ממנה להיות יעילה, נאמנה, והגונה כלפי אזרחיה, מתעלמת לחלוטין משלושה אישים מוכשרים, רציניים, איכותיים, משגשגים, וגם רבי הישגים ועתירי ניסיון מוכח בדמותם של מוטי קירשנבאום, דן שילון, ואלכס גלעדי, שיכולים לנהל היטב את רשות השידור, ו- מעדיפה על שלושתם את אותו הנֶפֶל ההוא עושה דברו של ראש הממשלה כפי שהבטיח בשעתו לשרי מקובר ואשר קרוי יוסף בר-אל…? הפתרונים אינם לאלוהים. הפתרונים מונחים בידיהם של אזרחי מדינת ישראל.

תופעת הבוסר רוויית השחיתות שקוראים לה "מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ", ואשר אירעה בשנים 2014 – 2011, איננה סקונדרית (!). היא איננה משנית ולא טפלה. היא המשך מריר ו- מַר לתקופה ההיא "רוש ולענה בשנים 2005 – 2002" אותה הוביל מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל עד שהודח וסולק ב- 2005 מכהונתו. "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא כפי שסופר ב- "המקור" בערוץ 10 הוא חצי עבודה ומחצית תחקיר שהחלו מהאמצע ולא מקו הזינוק.       

ראה המשך בפוסט הבא מס' 616, "שודדי הרשות האבודה", (חלק 5), לרבות תרומתו של חבר הוועד המנהל בשנים ההן פרופסור דן כספי לערעור מעמדו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, ואשר הביא לבסוף להדחתו.

פוסט חדש מס' 615. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 ביולי 2016.