פוסט חדש מס' 689. אומר ואסכם זאת כך בטקסט הזה ובמילים האלה, כלהלן : "קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הביאה את הכישרון לפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ואנחנו את מצלמות הטלוויזיה שלנו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הביאה בתקופתי בשנים ההן של 2003 – 1971, את הטלנט, את המומחיות והמחוננות, ואת הסגולה ואת הפוטנציאל וגם את הניסיון. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצבנו מנגד על אותה רצפת העֵץ ההיא בהיכל הספורט ביד אליהו את המצלמות שלנו ואת המיקרופונים ושיווקנו את שִגְשוּגָה לציבור בארץ. מכבי ת"א העניקה לנו את זכויות השידורים ואנחנו בתמורה שילמנו לה ביד קפוצה ופתוחה לסירוגין. תלוי ומותנה בתקופות הזמן" (ציטוט שלי). דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר "המועדון-הסודות של מכבי תל אביב" (בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד ובעיקר מהעורך שלו רמי רוטהולץ. להלן דיון קצרצר אודות עמוד מס' 190 שמהווה סַמָן ימני של טעויות ברמה של כזבים בסֶפֶר הנ"ל. פוסט מס' 689. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 11 ביוני 2017.
הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.
הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.
הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מחצי מיליון קוראים.
הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.
—————————————————————————————–
פוסט חדש מס' 689. אומר ואסכם זאת כך במילים האלה ובטקסט הזה כלהלן: "קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הביאה בימים ההם במשך שנות דוֹר ההן את הכישרון הספורטיבי לפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ואנחנו את מצלמות הטלוויזיה שלנו ואת הידע, הכישרון, הלהט, וההתלהבות הכה דרושים כדי להצליח בסיקור, כיסוי, ושידורים ישירים של אירועי ספורט – בארץ ובעולם (!). קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הביאה בתקופתי ההיא בשנים 2003 – 1971 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא, את הטלנט, את המומחיות והמחוננות, ואת הסגולה ואת הפוטנציאל וגם את הניסיון הספורטיבי. ו-אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצבנו מנגד על אותה רצפת העֵץ ההיא בהיכל הספורט ביד אליהו את המצלמות שלנו ואת המיקרופונים ושיווקנו את שִגְשוּגָה את הפרוספריטי שלה לציבור בארץ. מכבי ת"א העניקה לנו את זכויות השידורים ואנחנו בתמורה שילמנו לה ביד קפוצה ופתוחה לסירוגין. תלוי ומותנה בתקופות הזמן" (ציטוט שלי). דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר הקרוי, "המועדון-הסודות של מכבי תל אביב" (בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017) הוא דַל, עלוב, מגוחך, רווי טעויות, ו-מהווה אכזבה רבתי מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד ובעיקר מהעורך שלו רמי רוטהולץ. להלן דיון קצרצר אודות עמוד מס' 190 שמהווה סַמָן ימני של טעויות ברמה של כזבים בסֶפֶר המדובר הנ"ל. פוסט מס' 689. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 11 ביוני 2017.
—————————————————————————————–
בשנת 1981 לא היו לי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מספיק שדרים, לא היו לי מספיק עורכים, לא היו לי מספיק מפיקים, ולא הייתה לי מספיק טכנולוגיה טלוויזיונית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ענייה והמשאבים המצומצמים שלה היו אמורים לשרת את אגפי החדשות, הספורט, והתוכניות שלה. ניצבתי ב- 1981 בפני שלוש משימות עַל של הפקות טלוויזיה בינלאומיות האלה : מונדיאל ספרד 1982 + אליפות העולם ה- 1 ב- א"ק הלסינקי 1983 + אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. כל זאת כמובן בנוסף למשימות הטלוויזיוניות הרגילות הרוטיניות המקומיות + הפקות חו"ל + שידורים ישירים בשלושת תחומי הספורט הפופולאריים ביותר, כדורגל בארץ ובעולם, כדורסל בארץ ובאירופה, וטניס בארץ ובעולם. שלוש ספינות הדגל המקומיות השבועיות שלנו היו "מבט ספורט", "משחק השבוע" , ו- "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". עומס העבודה, הניהול, והגשמת החזון היו עצומים ורווי אחריות רבה אולם אינך יכול לחלוק אותם עם איש.
טקסט תמונה : 10 בדצמבר 1981. היכל הספורט ביד אליהו – תל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אנוכי ממנה את דן שילון (בן 41) לשדר ישיר את משחק הכדורסל בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בו מתמודדת אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת יוון פאנאתאנאייקוס אתונה, ובאותה העֵת שומר גם על גבו. הייתה לי זכות גדולה בקריירה העיתונאית הממושכת שלי בשידור הציבורי להיות חניך שלו ב- 1971 ובוס שלו עשור שנים אח"כ. ראיתי בדן שילון לא רק איש טלוויזיה וורסטילי ומוכשר, אלא ראשית דבר אדם כֵּן ויישר דרך, ועיתונאי אמיץ שדבק במשימתו. השדר המפונק שלי יורם ארבל נעלב מאוד ממהלך המינוי ויצא כמעט מדעתו. הוא ראה במינויו של דן שילון לשדר כדורסל בחורף 1981 צעד מגמתי שלי שנועד לקפח אותו ולגנוב את פרנסתו. זה כמובן לא היה נכון. האמת, ההתבכיינות שלו גם לא עניינה אותי. הוא יורם ארבל היה בכיין שראה מהרהורי לבו. חטיבת הספורט בפיקודי הלכה, התרחבה, והתפתחה במהירות והפקותיה עמדו לחבוק אֶרֶץ וְעוֹלָם. היה מקום כמובן לשדר ספורט ברמתו של דן שילון ולעוד כמות כפולה של שדרני וכתבי ספורט נוספים בענפי הספורט השונים. הייתי צריך לצרף את מאיר איינשטיין לשורות חטיבת הספורט שלי מוקדם יותר ולא להמתין ל- 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דצמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. היכל הספורט ביד אליהו, ליד שער מס' 6. אנוכי משוחח עם המאבטחים של ניידת השידור "ה- OB הלָבָן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound לפני תחילת כל שידור הישיר ונדרשו לאוספם בתומו. התמונה הזאת צולמה בצבע אולם אנחנו שידרנו עדיין בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשחור / לבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 90 במאה שעברה. לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקצה הקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו בעת ניווט ותכנון מוקפד של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם. מצאתי ביאיר שטרן כל העת בן ברית ישר, הגון, מאופק, אדם בעל יושרה, ונאמן להפקת שידורי הספורט שלי ברשת הטלוויזיה שהוא ניצב בראשה, מבצעים מורכבים, מסובכים, יקרים, ו- יוקרתיים מחד, ועתירי רייטינג מאידך. בתקופתו כמנהל הטלוויזיה בשנים 2000 – 1993, התגלה יאיר שטרן כמנהיג. אף על פי שניהל רשת שידור תחת לחץ סביבתי ובתנאים תחרותיים קשים נגד יריביו מערוץ 2 המסחרי והכבלים. הוא יאיר שטרן ניצב ו-עמד על המשמר כשהוא עירני וזהיר, והיה גם ג'נטלמן ששמר על קור רוח. בעיניי הוא היה אישיות רמה מעלה משכמו ומעלה שהייתה לי זכות לעבוד ו- לשַרֵת תחתיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. בריכת השחייה במכון ווינגייט. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי משדרת ישיר בשנים ההן את אליפויות ישראל בשחייה. יואב פלג היה בימאי הספורט המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית וביים את כל סוגי תחרויות הספורט. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מגישת "מבט ספורט" אורלי יניב, הבימאי יואב פלג, ועוזרת ההפקה והבימוי עדה קרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. טרום עידן המחשב. זוהי גב' מירה הראל – יָגֶן היפה, הנאמנה, והיעילה נערת הקארקטר ג'ניירטור (Charchter Generator) הראשונה בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ברקע ניידת השידור המש"י (ר"ת של מכונית שידור ירוקה) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מירה הראל- יגן הייתה צריכה להדפיס במהירות עצומה בעת השידורים הישירים טקסטים, כתוביות, ותוצאות רצות מצטברות על המוניטור של משחקים כמו כדורסל וטניס. בעת ההיא לא הייתה שנייה לה במיומנויות האלה שדרשו זריזות ביצוע ו- אחריות רבה. היא מירה הראל – יגן הייתה ספרינטרית ורצה מרתון בעת ובעונה אחת בתחום הטלוויזיוני הקונקרטי הזה של הדפסת כותרות וכתוביות באלפי אירועי השידורים הישירים שלנו בארץ ובעולם. אלכס גלעדי "המציא" אותה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מחלקת הספורט הייתה הראשונה שהשתמשה בשידורים הישירים שלה במכונת ההדפסה האלקטרונית (Character Generator) פרי המצאתו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם אריה מולצ'ינובסקי. זה היה אחד המהלכים הטכנולוגיים החשובים ביותר שביצע המפיק אלכס גלעדי (אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים ביותר בתעשיית הטלוויזיה בארץ בכל הזמנים) בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. בשעה שחטיבת החדשות בטלוויזיה השתמשה עדיין בשידורי "מבט" בכתוביות ידניות על המסך באמצעות הורדת אותיות Letraset לבנות על גיליון שחור, צעדה כבר חטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי עוד צעד אחד קדימה לפניה. לפני כולם. אלכס גלעדי היה שחקן שחמט טלוויזיוני שראה כמה צעדים קדימה. מהיבטים רבים (לא רק טלוויזיוניים) הוא היה האחד שאין שני לו. ה- Character Generator שידרג מייד את השידורים הישירים של הכדורסל והטניס. המכשיר האלקטרוני הזה אִפשר לנו להציב לראשונה על מסך הטלוויזיה בצורה מיידית ושוטפת On line את תוצאת המשחק המשתנה כל כמה שניות. אלמנט מידע הכרחי בסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לספורט. זה נכון ששדר המשחק מכריז בעצמו על התוצאה המצטברת במשחק, אך הניסיון לימד אותנו כי השידור הישיר בסלון ביתם של הצופים איננו מתקיים לעולם באווירה סטרילית. קיימים אין סוף וכל הזמן רעשים חברתיים וגירויי שמיעה שונים בבית. משחקי חברה וילדים, בכי תינוקות, שיחות חברים, וכו' מונעים עקיבה רצופה אחרי קולו של השדר. הרעיון הטלוויזיוני של ה- Super Imposing האלקטרוני של התוצאה הרצה על המסך לאורכה של ההתמודדות, התחרות, או המשחק שינה שינוי מרחיק לכת את אופי שידורי הספורט הישירים. כמובן שניצלנו את יתרון ה- Character Generator לזיהוי On line של השחקנים, המאמנים, ומתראיינים אחרים בעת השידורים הישירים. מידע חשוב שרבים מאנשי הטלוויזיה הלא מקצועיים נוטים לזלזל בו. השימוש ב- Character Generator התרחב בתוך זמן קצר לשידורים ישירים ומוקלטים רבים לעוד ענפי הספורט, כדורגל, א"ק, שחייה, והתעמלות. הצרה הייתה שמירה הראל – יגן לא הייתה יכולה להשתלט לבד על כמות כל כך גדולה של שידורים ישירים. החלטנו להביא לה תגבורת בדמותה של רוֹזִי קוֹקָה אף היא מוכשרת, מוצלחת, ויפה. חלפו מאז המון שנים אבל מירה הראל ורוזי קוקה נותרו בלתי נשכחות עבורי.
טקסט תמונה : קיץ 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 זוהי "נערת הקראקטר ג'ניירטור" רוזי קוקה היָפָה, המוכשרת, והחרוצה ליד מכשיר ה- Character Generator והמוניטור באחת מתחרויות הטניס במרכז הטניס ברמת השרון בסוף עשור שנות ה- 70 של המאה הקודמת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השידורים הישירים של משחקיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בארץ ובאירופה במשך יותר משנות דוֹר הם סיפור מעניין, מרתק, משגשג, ו-דרמטי וגם מורכב ומסובך העוסק ב-התפתחות שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה ולצִדם האבולוציה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית. לא ניתן כלל להשוות את איכות הסיקור של משחקי מכבי ת"א באמצעות הטכנולוגיה המיידית של עשור ה- 90 במאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000 לבין הטכנולוגיה המסורבלת בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. הבדלים מהותיים של יום ולילה. של צבע ו- שחור/לבן.
טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. נסים קיוויתי (מימין, אינני מפריז שאנוכי מגדיר אותו שַדָּר דָגוּל ועיתונאי עַל אגדי, הוא היה כזה) מראיין בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה בהיכל הספורט יד אליהו את שחקן מכבי ת"א ארל וויליאמס, בימים ההם שצילמנו בשחור/לבן. הצלם הוא שמולי'ק ברעם (בגבו). שני משמאל הוא המקליט דני יגר. מצלמות ה- Video הן היום הרבה יותר קלות, קומפקטיות, ונוחות יותר לתפעול בהשוואה לדור המצלמות הקודם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו טכנאי ה- Video הוותיק פאול ווייסמן ומכונת ה- VTR המסורבלת עליה מורכב טייפ כבד בעל רוחב סרט מגנטי של שני אינטשים בניידת השידור הקרויה ה- "OB הלבן" ששידרה רק בשָחוֹר / לָבָן בלבד. התמונה צולמה בתוך ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- OB הלבן (ר"ת של Out Broadcasting) שחנתה ליד שער שש בהיכל הספורט יד אליהו כמחצית השעה לפני תחילת השידור הישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. תמונות הסטילס צולמו ותועדו בצבע אולם הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה אז ב- שחור/לבן בלבד, וגם טרם הייתה מצוידת ביכולת להריץ הילוכים חוזרים (Replays) במהירות איטית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הקדמה (1).
שם המשחק בטלוויזיה הוא כסף וטכנולוגיה. הציבור ברובו איננו מודע למרכיבי תעשיית תקשורת ההמונים הזאת שמכונה, טלוויזיה. זה גם לא כל כך מעניין אותו. קהל הצופים רובו ככולו לוחץ על השָלָט ומבקש לקבל את השירות שהוא חושב שמגיע לו. הבלוג דן במסורבלות וב- ביורוקרטיה הכבדה והאיטית שהייתה מנת חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועוסק בממון הטלוויזיוני של השידור הציבורי שאיננו תשלום האגרה ומגויס משקופיות חסות. מימון שלושת מבצעי השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים בשנים 1999 ו- 2000 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י חברת הטלפון הסלולארי "פלא פון" בקיץ 1999 בראשות יו"ר הדירקטוריון מר יעקב "קובי" בן גור היה הכרחי. תמיכתו המסיבית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בי ובמהלכים המוניטאריים שניהלתי לצורך גיוס 600000 (שש מאות אלף) דולר לכיסוי העלויות הכספיות של הקמפיין המוקדם של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת EURO 2000, ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בסלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000, וטורניר הכדורגל של EURO 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל 2000) שנערכה ב- 8 ערים במדינות הולנד ובלגיה בתאריכים 2.7.2000 – 10.6.2000, היא בלתי נשכחת עבורי. המהלכים המוניטאריים האלה צלחו בשלמותם. בשורה התחתונה הם שהתירו לי להפעיל טכנולוגיה כפולה ומכופלת בסיקור הישיר של ה- Final four האירופי בכדורסל. שני הפקטורים האלה של ממון וטכנולוגיה הביאו לניצחונה הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפער רייטינג עצום על ערוץ 5 בכבלים. בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בתולדות הטלוויזיה במדינת ישראל שודר אירוע ספורט בינלאומי יוקרתי "ראש בראש" ע"י שני ערוצי טלוויזיה שונים שמתחרים האחד בשני, ובמאבק הזה הביס השידור הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים ללא תנאי, שוֹק על ירך.
הקדמה (2).
ביקשתי לפתוח את פוסט מס' 689 ולהתחיל בסיקור וביקורת ספרים אודות "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", ספרם רווי טעויות, שגיאות, פרטים לא נכונים, ומאכלס בתוכו אי דיוקים, ספר שחיברו אוהד גרינוואלד ו- עורכו רמי רוטהולץ. הספר הנ"ל השנוי במחלוקת יצא לאור באביב 2017 בהוצאת "כינרת, זמורה-ביתן, דביר". רציתי לפתוח ולהתחיל בסתירה והוכחה כי חלקים מהנתונים המשורבבים ו- מופיעים בספר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", הם מופרכים לחלוטין. מדהים ומפתיע כאחד, שמחבר הספר ועורכו אלה שמתיימרים להיות אנשים רציניים וידענים, והוצאה לאור וותיקה שמכבדת את עצמה, מסכימים להוציא לאור ספר שיש בתוכו לא מעט עובדות לא נכונות ונתונים שגויים (ברמה של כזבים) ואשר מכיל בחלקיו השונים שוב ושוב, עוד ועוד גילויים לא מדויקים, לא נכונים, לא בדוקים ומופרכים. זה מוזר ותמוה מאוד. אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ אינם מכירים ולא בקיאים בפרטי "הקשר הסימביוטי" שנוצר בין שני המוסדות של רשות השידור ושל מכבי ת"א בתקופתי בשנים שבין 1970 ל- 2003. נדמה כי עובדת היותם רחוקים מאירועי "הקשר הסימביוטי" ההם כרחוק מזרח ממערב, והאווירה בה התהווה, פוגעת במחקרם ובנתונים והעובדות שהם מנסים לדלות ממעמקי ההיסטוריה ההיא. ל- "קשר הסימביוטי" העבה ורב סיבים שנקשר לאורך שנים רבות בין מועדון מכבי ת"א ו- רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, היו ממליצים ועֵדִים רבים, ובראשם המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם באותן השנים ההן של 2003 – 1973. בלא מעט אירועים הופך הַסֶפֶר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", ל- אוסף של פירורי רכילות, שיירי מידע (לא מאומתים), וניסיון לא מוצלח להפוך אותם לחלקי פאזל תואמים על מנת להרכיב מהם תמונה כנה ואמיתית. זאת חוות דעתי כקורא. בעמוד מס' 190 של הספר הנ"ל רושמים אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ שחור על גבי לבן למשל, וכלהלן : "…אם בעונת 6 / 1985 שילמה רשות השידור למכבי 70000 (שבעת אלפים) דולר לעונה, הרי שבעונת 8 / 1987 האמיר הסכום ל- 200000 (מאתיים אלף) דולר…". לא נכון (!). מדובר בנתוני בלוף (!). אחד החסרונות הבולטים של הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" (שחיברו כאמור במשך שנים אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ), הוא היעדר שיטתי של מסמכים חוזיים אותנטיים שאמורים היו לתעד את אמיתות ונכונות נתוני גובה זכויות השידורים כפי שהם מפרסמים בספרם בהזדמנויות שונות בספר, מסמכים חוזיים הנוגעים למסגרת החוזים וההסכמים הכספיים שערכנו במשך שנים ארוכות אנחנו אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם אנשי מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ובראשם היו"ר הוותיק והנצחי עו"ד שמעון מזרחי (בן 78 היום). תיעוד ומיפוי כזה של המסמכים החוזיים ההם, הוא הכרחי וחיוני, על מנת להוכיח שהנתונים שהם מפרסמים בספרם, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", הִנָם נכונים, הֵן עובדות אֶמֶת. ובכן, אנוכי מחזיק בידיי ב- תיעוד מסמכי החוזים וההסכמים ה- אותנטיים ההם שערכנו אנחנו אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך השנים הארוכות עם אנשי מכבי ת"א שמעון מזרחי והגזבר שלו אריה ברנוביץ', ואשר מפריכים לחלוטין את דיווחם המתמטי הלקוי של של אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ. לקוי בלשון המעטה. אוהד גרינוולד ביקש בשעתו את עדותי כ- מנווט, עורך ומפיק, ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת המסמכים החוזיים שאנוכי מחזיק ברשותי. סירבתי. מסמכי החוזים הכספיים הללו אודות מכירת זכויות השידורים של מכבי ת"א לרשות השידור / הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז עונת 1974 – 1973 מתפרסמים בספר עב הכרס (10000/רבבה עמודים) שאנוכי חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998, בימים ההם כשעוד הייתי בשירות פעיל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, וקרוי, "הקשר הסימביוטי". המחקר והכתיבה של הספר הנ"ל טרם הסתיימו. הספר אמור לצאת לאור כמו 12 ספרי הַסִדְרָה האחרים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020 אם ירצה השֵם יתברך שמו.
טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים 2016 – 1998, ונקרא "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר מכיל בתוכו גם את פרטי החוזים – הסכמים הנוגעים לזכויות השידורים שערכה רשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בשנים שבין 1974 / 1973 ל- 2003 / 2002. ב- 2003 נטשתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השנה ההיא הייתה מועד טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודח וסולק מתפקידו ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים 2016 – 1998, ונקרא "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר מכיל בתוכו גם את פרטי החוזים – הסכמים הנוגעים לזכויות השידורים שערכה רשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בשנים שבין 1974 / 1973 ל- 2003 / 2002. ב- 2003 נטשתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השנה ההיא הייתה מועד טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודח וסולק מתפקידו ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המחקר והכתיבה כמעט הושלמו אולם טרם הסתיימו. מעניין אותי לדעת מדוע אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ פספסו למשל שני אנשים כה מרכזיים, את שני הסמנכ"לים החשובים והמשפיעים ההם של רשות השידור ישראל דורי ו- יוחנן צנגן שהיו מעורבים ברבים מה- מו"מ ההם של זכויות שידורים עם מכבי ת"א ? למה הם לא מצאו צורך לראיין אותם ? שניהם באמת פשוט לא שוחחו עמם מעולם ולא ריאיינו אותם. לישראל דורי ויוחנן צנגן אין זכר בספר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". מוזר ותמוה עד למאוד. אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ מפסידים חיש מהר במהלך הקריאה את אמינותם ומהימנותם מפני שהם מפרסמים בתוך בליל האינפורמציה גם לא מעט עובדות לא נכונות, כנראה על סמך שמועות ומידע חלקי לא שלם. הספר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", הופך לבעייתי גם מפני שהמחבר ועורכו אינם מוסרים בספרם אינפורמציה מאלו מקורות שאבו מידע כזה ואחר, וכפי שמתברר תוך כדי קריאה ועיון, מקורותיהם מסרו להם מידע מוטעה, פרטים לא נכונים, ועובדות מקושקשות ב- רָמָה של כְּזָבִים. המחבר ועורכו מפרסמים אין סוף רכילויות, סיפורים, ו- טקסטים בסִפְרָם כאילו בשם אומרם, אולם מבלי לראיין את האומרים. הם אינם מראיינים ולא משוחחים עם גיבורי העלילה הראשיים משני צידי המתרס, הלא הם אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשתתפו ונטלו חלק בפגישות הרבות וב- מו"מ הרבים עם אנשי מכבי ת"א בשלושים השנים שבין 1973 ל- 2003. אף על פי כן ההוצאה "כינרת, זמורה- ביתן, דביר" איננה נמנעת מלערוך Promo מגוחך לספר הנ"ל, ו- מקדמת מכירות ומדגישה בשער הכריכה האחורי של הספר בזו הלשון (כדי למשוך קונים), כי, "…המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" הוא מסמך עיתונאי – ספרותי על עולם הספורט שכמוהו טרם ראה אור בישראל…". מופרז ומתמיה. אדרש לכך בהמשך פוסט מס' 689. הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", היה אמור לפתוח את פוסט מס' 689, אולם בינתיים הסרט התיעודי המצוין של אלון בן דוד וציפי ביידר "בוקר אחד ביוני", ששודר השבוע בערוץ 10, גנב את ההצגה (במובן הטוב והחיובי של ההגדרה), והוא יהיה ה- Item הפותח את פוסט מס' 689. אנוכי אתייחס לספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" ולטעויותיו ושגיאותיו בהמשך הפוסט הקונקרטי הזה מס' 689.
טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" שנכתב ע"י מר אוהד גרינוולד, נערך ע"י מר רמי רוטהולץ, והוצא לאור ע"י ההוצאה "כינרת, זמורה-ביתן, דביר" באביב 2017. הספר רווי בחלקו ב- רכילויות, שגיאות, טעויות, ונתונים לא נכונים ברמה של כזבים.
טקסט מסמך : שער הכריכה האחורי של הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" שנכתב ע"י מר אוהד גרינוולד, נערך ע"י מר רמי רוטהולץ, והוצא לאור ע"י ההוצאה "כינרת, זמורה-ביתן, דביר" באביב 2017. הספר רווי בחלקו ב- רכילויות, שגיאות, טעויות, ונתונים לא נכונים ברָמָה של כְּזָבִים.
פרפרת 1 : הסרט התיעודי "בוקר אחד ביוני", שנעשה ע"י שני אנשי ערוץ 10 אלון בן דוד ו- ציפי ביידר (ובסיועם של העורך חן לנדאו, התחקירנית נטע דרור, הצלם הראשי משה מאיו, והמפיקה שלי לוי) הוא מסמך טלוויזיוני מרתק שמכיל מידע מדהים וגם חדש על כל מרכיביו ומבוסס על מחקר מדויק + איסוף יסודי של חומר וויזואלי דוקומנטארי + ניהול ראיונות כבדי משקל ו- Super מעניינים שעורך אלון בן דוד עם האנשים הרלוואנטיים. חובה לראות (!).
הסרט התיעודי ה- Super מרתק, "בוקר אחד ביוני", עוסק ב- "מבצע מוקד" המזהיר והמדהים שתוכנן במשך שנים ובוצע על ידי חיל האוויר הישראלי בבוקרו של יום שני – 5 ביוני 1967 (היום הראשון במלחמת ששת הימים), בו השמידו 197 מטוסי חיל האוויר שלנו 452 מטוסי אויב של צבאות מצרים, סוריה, ירדן, ועיראק, והכריעו את המלחמה. הסרט שראוי לכל שבח, הופק ו- נעשה בראשותם של שני אנשי ערוץ 10 אלון בן דוד ו- ציפי ביידר (ובסיועם של העורך חן לנדאו, התחקירנית נטע דרור, הצלם הראשי משה מאיו, והמפיקה שלי לוי) הוא מסמך טלוויזיוני מרתק. המסמך מכיל מידע מדהים וגם חדש על כל מרכיביו ומבוסס על מחקר מדויק + איסוף יסודי של חומר וויזואלי דוקומנטארי הנוגע לעניין + ניהול ראיונות כבדי משקל Super מעניינים שעורך אלון בן דוד עם האנשים הרלוואנטיים. חובה לראות (!).
אלון בן דוד הוא שַדָּר טלוויזיה מיומן ו- עיתונאי עַל בעל הישגים עיתונאיים טלוויזיוניים משמעותיים לאורך הקריירה הארוכה שלו. יש לו בין השאר שני יתרונות טבעיים בולטים על הקולגות שלו : הופעה נאה ואסתטית, סמכותית ומהימנה, בפני מצלמת הטלוויזיה והוא ניחן בקול רדיופוני ערב לאוזן + דיקציה איתנה. הוא יוצר בקלות קשר אמין ו- כֵן עם צופיו. הם מאמינים לו. הסרט התיעודי "בוקר אחד ביוני", הוא בעל מֶשֶך של שעה אחת ו- 26 דקות ברוטו, לרבות שני קבצים של פרסומות מסחריות בני 10 (עשר) דקות כ"א, ובעל תוכן באורך של שעה ו- 6 דקות נטו. הסרט התיעודי המרתק מהדק בקלות ובמהירות הבזק את צופה הטלוויזיה לכורסא בסלון ביתו. עושי הסרט "בוקר אחד ביוני", מתעקשים משום מה לסרב ו- לגלות את משך זמן ההפקה ו- עלויות ההפקה בטרם עלה הסרט "בוקר אחד ביוני", השבוע להקרנה בערוץ 10. הנהלת ערוץ 10 שומרת בסוד גם את כמות ההכנסות שצברה מ- 20 (עשרים) דקות של שידור פרסומות מסחריות כאמור בשני קבצים במהלך ההקרנה. אנוכי יודע את הפרטים הנ"ל לאשורם אך התבקשתי לא לתת להם פומבי. על כל פנים מדובר בעבודת תיעוד מופת פנטסטית של אלון בן דוד וציפי ביידר. הסרט "בוקר אחד ביוני", צובר חשיבות רבה ו- משקל Super כָּבֵד גם בשל הראיונות העמוקים והנרחבים שמנהל אלון בן דוד (עיתונאי ואיש טלוויזיה נפלא לעילה ועילה, אוֹצָר של ערוץ 10) עם 18 (שמונה עשרה) דמויות 50 (חמישים) שנים שנטלו חלק באותו "מבצע מוקד" המזהיר והמדהים ההוא (תכנון וביצוע) של חיל האוויר בבוקרו של יום שני – 5 ביוני 1967, היום הראשון במלחמת ששת הימים , בו השמידו 197 מטוסי חיל האוויר שלנו 452 מטוסי אויב של צבאות מצרים, סוריה, ירדן, ועיראק. אלון בן דוד וציפי ביידר שני אנשי ערוץ 10 ו- ציוותם איתרו בחלוף 50 שנים את 18 האישים שבשכלם וכמות ה- IQ שנדחסה לראשם, אישיותם, דבקותם במשימה, היכולת והכישרון שלהם ללמוד ולתרגל את מלאכת ההשמדה העתידית של חילות האוויר של האויבים בתוך זמן כה קצר, ולשמור סוד. הנה הרשימה המלאה (לא לפי סדר החשיבות) :
1. תא"ל מיל. גיורא רם – פורמן, טייס אוראגאן במבצע "מוקד.
2. תא"ל מיל. אהרון "ילו" שביט, מפקד טייסת סופר מיסטר במבצע "מוקד".
3. תא"ל מיל. ישעיהו "שייקה" ברקת, ראש ענף מודיעין במטה חיל האוויר במלחמת ששת הימים.
4. סא"ל מיל. יהונתן שחר מפקד טייסת מיסטר במבצע "מוקד".
5. תא"ל מיל. רפאל "רפי" סברון, כתב את פקודת המבצע של "מוקד".
6. סא"ל מיל. גדעון מגן, טייס ווטור במבצע "מוקד".
7. אל"מ מיל. ארנון לפידות, טייס מיראז' במבצע "מוקד".
8. סא"ל מיל. יוסי שריג, ראש מדור תקיפה במטה חיל האוויר ומ- מתכנני מבצע "מוקד".
9. אלוף מיל. דוד עברי, טייס מיראז' במבצע "מוקד" ולשעבר מפקד חיל האוויר.
10. אל"מ מיל. שמואל "שמוליק" כסלו, ראש ענף שליטה ובקרה במטה חיל האוויר במלחמת ששת הימים.
11. אלוף מיל. איתן בן אליהו, טייס אוראגאן במבצע "מוקד" ולשעבר מפקד חיל האוויר.
12. אלוף מיל. אביהו בן נון סגן מפקד טייסת מיסטר במבצע "מוקד" ולשעבר מפקד חיל האוויר.
13. סא"ל מיל. יצחק גלנץ – גולן, טייס ווטור במבצע "מוקד".
14. אלוף מיל. גיורא רום, טייס מיראז' במבצע "מוקד".
15. אל"מ מיל. דני שפירא, טייס מיראז" במבצע "מוקד" וטייס ניסוי ראשון של חיל האוויר.
16. אל"מ מיל. אריה שמואלי קצין חימוש בטייסת מיראז' במבצע "מוקד".
17. אלוף מיל. האצל בודינגר, טייס ווטור במבצע "מוקד" ולשעבר מפקד חיל האוויר.
18. תא"ל מיל. דן פסח, טייס מסוק סופר פרלון ומי שחילץ את הטייס יהונתן כהן שנטש את מטוסו שנפגע בשמי סיני לאחר סבב הפצצות על 11 שדות תעופה במצרים.
קולאז' רב עניין שריכז עכשיו אלון בן דוד יובל שנים לאחר האירוע ההוא של מלחמת ששת הימים, ונעל אותו ב- עוד ריאיון אחרון מס' 19 עם מפקד חיל האוויר הנוכחי האלוף אמיר אשל. אלון בן דוד, באמת עיתונאי מצוין, מרשים, ושקול סיים את חלוקת המידע וסיפר לציבור כי במלחמת ששת הימים ביוני 1967 איבד צה"ל 779 חיילים בתוכם 24 טייסים של חיל האוויר. כ- % 25 מכוחו של חיל האוויר הישראלי נשחק בתוך 6 ימים. נתונים עצובים ומדהימים. הניצחון הושג במחיר כבד, אך באופוריית הניצחון לא היה מקום להתאבל על האובדן הקשה.
אף על פי כן יש בתיעוד המופלא של אלון בן דוד וציפי ביידר ב- "בוקר אחד ביוני", נקודת תורפה אחת לא ברורה ולא מפוענחת. בעת השיחה ו- הריאיון שמנהל אלון בן דוד בשלהי הסרט התיעודי הזה עם תא"ל מיל. ישעיהו "שייקה" ברקת ראש ענף מודיעין במטה חיל האוויר במלחמת ששת הימים ביוני 1967, מספר לו המרואיין שלו סיפור מדהים, כלהלן : "…נוסעים לירושלים ועומד אדם שמגרד תחת רטיית עינו, עם רגל אחת נשען על עץ, ואומר : ערב טוב שייקה למה אתה מגיע רק עכשיו ? מאחר ? אמרתי לו אדוני שר הביטחון, אתה מכיר אותי, אני לא עוזב את תל אביב לפני שאני עובר בבור…ואז קרה דבר שחמישים שנה לא פתחתי את הפה ואני אומר אותו היום קבל עם ועדה…משה דיין הצביע עלי באצבע ואמר לי, "אם עם ישראל יידע שבגללך יצאנו למלחמה יצאנו למלחמה ויש לנו מעל 700 הרוגים, לא יסלחו לך לעולם…" (כאן מתערב אלון בן דוד ומגיב לעבר המרואיין, "אמירה קשה מאוד" מבלי להקשות מה פתאום מוצא לנכון שר הביטחון להטיל דווקא בסיטואציה ההיא את האשמה החמורה ההיא דווקא על ישעיהו "שייקה" ברקת ?) וישעיהו "שייקה" ברקת ממשיך : "…אני עוד לא בן 33, שומע את המילים האלה ואז אני עונה לו : "לבי עם כל החללים ביניהם חברים יקרים. מצפוני נקי…מצפונך יכול להיות נקי…הצלנו את מדינת ישראל…והלכתי".
אלון בן דוד וציפי ביידר לא מבארים ולא מסבירים מה הניע את שר הביטחון משה דיין, ומדוע האיש שמדורג ב- Top היררכיה של ממשלת ישראל, מי שמשך והוביל את היוזמה לפתוח במלחמה נגד מצרים ב- 5 ביוני 1967, מצא צורך להטיל לפתע מין אָשָם שכזה דווקא על קצין בודד גם אם הוא ראש ענף מודיעין במערך המלחמתי הסבוך והמורכב של חיל האוויר ? מה פתאום ? למה ? מדוע ? ממתי שר ביטחון מנהל שיחות פרטיות – צבאיות עם קצין צבא שהוא בכלל איננו מפקד חיל האוויר וגם לא רמטכ"ל צה"ל ? ואם כבר, נניח שיש בידיו נימוקים כאלה ואחרים, אזי מדוע איננו מקטרג את כתב האישום ושוטח אותו מול מפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד, ו/או בפניו של רמטכ"ל צה"ל דאז יצחק רבין ? משונה מאוד, מוזר מאוד, ו- לא ברור. סיטואציה מרה שנבנתה בנסיבות כאילו מסתוריות ואשר דורשת הבהרה שלא הייתה. הגילוי המפתיע של תא"ל מיל. ישעיהו "שייקה" ברקת באוזניו של אלון בן דוד אודות נזיפת שר הביטחון משה דיין דווקא בו, וודאי טעון הסבר. מפני שלא הוסבר הפך לנקודת תורפה בסרט התיעודי, "בוקר אחד ביוני". על כל פנים, אלון בן דוד וציפי ביידר תבורכו על העבודה הכבירה שלכם. ואז אני נזכר שצפיתי בריאיון האינטימי והרכלני, חסר עניין ומשעמם שערך לאחרונה רפי רשף בערוץ 10 עם דינה סנדרסון (בתו בת ה- 30 של דני סנדרסון). רפי רשף הוא עיתונאי טלוויזיה. גם אלון בן דוד הוא עיתונאי טלוויזיה. כאן מתחילה ומסתיימת ההשוואה.
פרפרת 2 : יפעת גליק אשת ערוץ הטלוויזיה הציבורי "כאן" וסדרת הכתבות שלה "משחקים מסוכנים" אודות יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי והקבוצה שלו.
אשת "כאן" (בהרצה) יפעת גליק מריצה במהדורת "חדשות הערב" של ערוץ הטלוויזיה הציבורי סדרת כתבות שכותרתן "משחקים מסוכנים" שדנות בהתנהלותו של מועדון הכדורסל מכבי ת"א ומנהיגו הראשי מאז ספטמבר 1969 ועד עצם היום הזה ב- יוני 2017, שמעון מזרחי (בן 78 היום). יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי חתן פרס ישראל ב- 2011 מייצג במשך עשרות שנים את שגשוג הקבוצה בארץ ובאירופה, את רוח המועדון, את השאיפה למצוינות, את ההתנהלות הספורטיבית כוחנית, ואת השפעת ניהול קבוצת מכבי ת"א גם על מהות, התפתחות, ואיכות הכדורסל המקצועני בארץ. והנה מתייצבת ב- ערוץ "כאן" הציבורי העיתונאית החוקרת ושדרנית הטלוויזיה יפעת גליק ומטילה על אותו שמעון מזרחי ביקורת שלילית ביותר ו- צֵל כבד באמצעות המסעדן הוותיק התל אביבי הידוע ורב המוניטין מר ג'קי רונן (לשעבר בעל הסטקייה "ג'קי רונן" המשגשגת שלו והומה אנשים ו- לקוחות, שמוקמה בקצה הצפוני של שדרות ח"ן בתל אביב סמוך לכיכר רבין, אז כיכר מלכי ישראל). ג'קי רונן מספר ליפעת גליק בגלוי, ללא כחל ושרק, קבל עם ועדה בפרק הראשון של הסדרה "משחקים מסוכנים" כי עו"ד שמעון מזרחי הדיח אותו להיות עֵד שקר על חשבון עדות אמת קודמת שלו בתאונת דרכים כלשהי, והשופט במשפט ההוא הכריז עליו עד עוין ושלח אותו לחצי שנת מאסר בפועל. מדהים (!). אח"כ שונה יפעת גליק ומספרת על מקרה דומה בפרשת תאונת הדרכים מאוחרת יותר בה היה מעורב שחקן החיזוק האמריקני של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשם וויל באיינום, ושוב משרבבת למחקר שלה את שמו של עו"ד שמעון מזרחי. שוב מדהים (!). חולף זמן ויפעת גליק מציבה את המצלמה והמיקרופון שלה ומתעמתת עם שחקן הכדורסל האגדי בעבר של מכבי ת"א מר טל ברודי (אחד משלושת האישים שאיישו את הוועדה שהוקמה מטעם משרד החינוך ואשר המליצו ב- 2011 על שמעון מזרחי כמועמד וודאי לקבלת פרס ישראל, הפרס הגבוה ביותר שהמדינה מעניקה לבניה), ושואלת אותו כיצד יכול היה בשעתו להירתם להמלצה המופרכת הזאת שקידמה את הענקת את פרס ישראל לשמעון מזרחי מי שנושא על גבו קופת שרצים שכזאת ? תשובתו המתחמקת, המגוחכת, ונטולת היושרה של טל ברודי, "…כי הוא איננו נכנס לתחתונים של האישיות הנדונה…", ראויה לגנאי. עיתונאית "כאן" יפעת גליק חושפת בסדרה "משחקים מסוכנים" ביקורת שלילית לעיתים חריפה ביותר שעוסקת בשמעון מזרחי (ושותפיו), מגלה כשלים מוסריים וגם מעשיים אישיים שלו, ו- שופכת אור נוּגֶה על התנהלות המועדון ושמעון מזרחי בראשו בפרשת מנהל קבוצת מכבי ת"א מוני פנאן ז"ל. תגובת מועדון מכבי ת"א בתום כל שידור פרק של העיתונאית יפעת גליק של "משחקים מסוכנים", פתטית ולחלוטין איננה מספקת.
פרפרת 3 : אנוכי עדיין צופה לפעמים ב- "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 בהנחיית ירון לונדון שאיננו יכול ולא מסוגל להיגמל מהשאלות הארוכות והטורדניות שלו כאורך הגלות, ואז כמובן הוא מודיע למרואיינים שלו כי לא נותר די זמן לתשובות שלהם, ועליהם לקצר. מגוחך.
פרפרת 4 : העיתונאי דן מרגלית פוטר מהיומון – חינמון "ישראל היום". את מי זה מעניין בדיוק. מגוחך היה לשמוע את דיווח ההספד של ספי עובדיה במהדורת החדשות של ערוץ 10, שהתחנף, והעניק למפוטר תואר "עיתונאי מוערך". מוערך ע"י מי ? איזה מוערך ואיזה נעליים. דן מרגלית הוא עיתונאי שהפר בשעתו את אקסיומת הקווים המקבילים. כשהיה נוח לו חצה הקו המקביל שלו את הקו המקביל של הממלכה והוא לא התבייש להתיידד עם הפוליטיקאי אהוד אולמרט. כשלא היה נוח לו הוא זגזג ושב לנוע בקו מקביל, ציר תנועה יחיד שמתחייב ממקצועו. כל מיני חנפנים ממשיכים לקשור לו הילה עלובה של מפיל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בגין חשבון הדולרים של רעייתו לאה בארה"ב. ב- 1994 ריאיין דן מרגלית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו את ראש הממשלה יצחק רבין ואת מלך ירדן חוסיין בעת שידור ישיר של טקס חתימת הסכם השלום בערבה. דן מרגלית התגלה בחשיפה ההיא כמראיין קטן, נבוך, לא שולט ביסודות ה- Media הוויזואלית, וגם מדבר אנגלית קלוקלת. כשפנה לבסוף בריאיון ההוא אל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל והבלתי נשכח, פתח יצחק רבין, נזף בו והעיר לו הערה חסרת תקדים שנצרבה היטב בזיכרוני, ניגוד מוחלט של Politically correct : "…טוב שנזכרת…". היה ברור לכל מה חושב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על המראיין הקטן שיושב מולו. עכשיו אץ – רץ דן מרגלית ומתבכיין שהרבה יותר חשוב היה לפרסם את דעותיו לקהל החשוב של "ישראל היום" (אנוכי נמנה על קהל קוראי "ישראל היום", הנהלת העיתון מוצאת לנכון כבר שנים לשלוח מידי בוקר את "ישראל היום" לתיבת הדואר שלי) מאשר לקהל הקוראים של "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו- "מעריב". דן מרגלית הוא עיתונאי משעמם, לא חשוב, ובעיר לא מעניין. העיקר ש- "הארץ" שכר את שירותיו למדור הדעות שלו.
פרפרת 5 : אֵלִישָע'לֶה לוי מאמנה החלשלוש ונטול הכריזמה של נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל הוא האחראי הראשי לכישלונה של הנבחרת שלו במשחק נגד נבחרת מולדובה החלשה (מדורגת ע"י FIFA במקום ה- 161 בעולם) שהסתיים בתוצאה 1:1. מדובר במאמן נטול סמכות שאיננו יודע כיצד להוביל ולהנהיג את הכדורגל הישראלי לעבר הפסגה. סבא שלי ז"ל אמר פעם שהיהודים בכלל לא צריכים לשחק כדורגל. היהודים אמורים לעסוק בתחומים בהם הם מומחים כמו משחק ה- שחמט ונגינה בכינור. ואז בא המשחק ישראל – אלבניה 3:0 ביום ראשון – 11 ביוני 2017 באצטדיון "סמי עופר" בחיפה במסגרת הבית האירופי המוקדם מס' 7 במסגרת קדם גביע העולם רוסיה 2018. נבחרת ישראל המובסת ו- המושפלת חוטפת שלושה שערים ללא מענה. תוצאת המשחק מוכיחה כי סבא שלי צדק. אֵלִישָעלֶ'ה לֵוִי הוא מנהיג נטול כריזמה לחלוטין ונראה כ- צֵל. אולי הוא מוכשר ו- יודע את תורת הכדורגל, אולם אין זה נראה על נבחרת ישראל הלאומית והשחקנים האירופיים שלו שמאיישים אותה. ערן זהבי מגוחך. איתי שכטר בדיחה. יוסי בניון מריונטה. המשחק הועבר בשידור ישיר ע"י רמי ווייץ הוותיק ומוטי איוואניר (מאמנה החדש של הפועל ת"א) בערוץ הציבורי "כאן" בהרצה. האולפן המנווט באחריותה של שרון פרי הוא עני אוכלוסין ודַל אֵיכוּת. הפרשן הראשון לצדה של שרון פרי אייל לחמן נותר מומחה בגרוש חסר כל מוניטין וסמכות. הפרשן השני רז שכניק הוא בכלל כתב (מצוין בעל הישגים) לענייני בידור של העיתון "ידיעות אחרונות". הרכב תמוה. בריאיון הסיום מספר אֵלִישָעלֶ'ה לֵוִי למראיינת השטח של צוות "כאן" בהרצה הדס גרינברג, "…כי עד ל- 2:0 נבחרת ישראל שיחקה טוב…". אלישעל'ה לוי מבלפף את ציבור צופי הטלוויזיה. נבחרת ישראל שלו היא שבר כלי. כולם ראו את זה. המראיינת של "כאן" הדס גרינברג היא באמת גב' נחמדה ומנומסת. היא איננה עוצרת בעדו ולא אומרת לו , "אלישעל'ה לוי על מה אתה מדבר בדיוק…? איזה משחקת טוב ואיזה נעליים…!".
פרפרת 6 : הופעתו המנומנמת, האיטית, והמסורבלת של ירון דקל ברדיו גלי צה"ל והתייצבותו ליד המיקרופון בימי חמישי בשבוע בין 09.00 ל- 11.00, דומה ל- כדור שינה. אז מה אם מישהו מינה אותו פעם למפקד התחנה.
פרפרת 7 : נתון מעניין ראשון : אריק שיבק, מאמנה המודח של אלופת המדינה הנוכחית בכדורסל קבוצת מכבי ראשל"צ (הודח במפתיע לפני כמה חודשים ע"י יו"ר מועדון מכבי ראשל"צ יצחק פרי), ומי שרק לאחרונה התמנה למאמנה ה- 5 ומשמש לפי שעה גלגל ההצלה של קבוצת מכבי ת"א (במקום מאמנה הלטבי המודח איינראס בגאצקיס), הוא האיש העלה את מכבי ת"א לתחרויות ה- Final four בליגת העל הישראלי לאחר Swipe בתוצאה 0:3 על מכבי הרצליה. נתון מעניין שני : יו"ר מועדון מכבי ראשל"צ יצחק פרי לא רק פיטר את אריק שיבק, אלא זרק גלגל הצלה, והפקיד את גורלה של קבוצתו דווקא בידי עוזרו של אריק שיבק שמוליק ברנר הצעיר למאמן ראשי של קבוצתו במקום המאמן המסולק. שמוליק ברנר הוביל עכשיו את מכבי ראשל"צ לשלב ה- Final four לאחר ניצחון 2:3 על מוליכת ליגת העַל הפועל אילת תחת שרביט אימונו של עודד קטש. ל- Final four הישראלי שלנו העפילו גם קבוצות הפועל ירושלים תחת שרביט אימונו של המאמן הזר האיטלקי סימונה פיאניג'אני, ומכבי חיפה תחת שרביט אימונו של עופר רחימי. ה- Final four הישראלי יגיע לשיאו אם ל- Final two שלו יעפילו שני גלגלי ההצלה, שמוליק ברנר מאמן ראשל"צ ואריק שיבק מאמן מכבי ת"א.
פרפרת 8 : סדרת הטלוויזיה "עוד סיפור אחד ודי" פרי יצירתם של מודי בר און וענת זלצר המשודרת ב- Yes Duco (ערוץ 8 אצל מינויי Yes) היא יותר ממקסימה (!) אף על פי שהיא מזכירה לי שאנוכי ניצב בפתח העשור ה- 9 של חיי אב לשלושה ילדים גדולים וסבא לעשרה נכדים ונכדות יפי תואר ומקסימים. רעייתי ואני מכירים בע"פ את ההיסטוריה הנפלאה של כל ספרי הילדים של המשוררים והציירים שמעלים עכשיו מודי בר און וענת זלצר על מסך הטלוויזיה, ואשר את שיריהם וחרוזיהם הקראנו לילדינו, נכדינו, ונכדותינו האהובים. ההקראה טרם הסתיימה. אני יכול לדקלם גם ברגע זה בע"פ את שירי הילדים של חיים נחמן ביאליק ואת שיריה של פניה ברגשטיין.
אלכס גלעדי ודן שילון גייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט שלהם. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות מ- 1971 עד 2003. בין 1971 ל- 2003 רשמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פרקים מזהירים בתולדות השידור הציבורי. הייתי עד מקרוב להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָּה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל), יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם באמצעות חברותא בעלת מצע והתנהלות משותפת של ההנהלות עם קבוצה לא קטנה מעיתונאי ערוץ 1 ששתקו, ו- היו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). ובכן, בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לקואליציה נגטיבית הרסנית ומשולבת, והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט את חבל התלייה. היא איננה עוד. רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה על קומץ בודדים בלבד שָם.
ילדיי היקרים קנו לי לאחרונה שני ספרים שמונחים לאחר כבוד במדפי ספרייתי בחדר העבודה שלי. הראשון הוא ספרם של אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" בן 432 עמודים (בהוצאת "כינרת זמורה-ביתן, דביר" יצא לאור באביב 2017). השני הוא ספרו המעניין של מאמן הכדורסל האמריקני הנודע ורב המוניטין ב- NBA דמות מרתקת בשם פיל ג'קסון (בן 328 עמודים ו- נכתב יחדיו עם יו דלהנטי) מי שזכה ב- 11 אליפויות בליגת הכדורסל (6 עם קבוצת שיקאגו בולס ו- 5 עם קבוצת לוס אנג'לס לייקרס) ולכן נקרא בשם, "11 אליפויות" (Eleven rings). הספר של פיל ג'קסון בן למטיף מצפון דקוטה יצא לאור בהוצאת "מָטָר" ב- 2014 בלוויית הקדמה מעניינת (וחשובה) של אריה מליניאק. קראתי את שני הספרים. ספרו של אוהד גרינוולד "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" רצוף אין ספור רכילויות מכל הסוגים ומכל הכיוונים, כולן מוכרות וידועות (לי), ולכן הוא שִעַמֵם אותי. אין שום רָע ברכילויות בתנאי שהן מאומתות ו- מדויקות. יש בהן פגם עצום אם הן אינן נכונות, רחוקות מהאמת, לא ממוסמכות, ומבוססות על שמועות. המחבר מר אוהד גרינוולד ועורכו מר רמי רוטהולץ מוסרים לציבור באמצעות ספרו הנ"ל, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", כל מיני מספרים-נתונים שהם כאילו "מתמטיים" וכשרים למהדרין (כשיטה), נתונים הקשורים למשל לכמויות זכויות השידורים ששילמה רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בעידנים שונים של ההתקשרות ארוכת השנים בין שני המוסדות בשנים בין 1970 / 1969 ל- 2003 / 2002 – אולם הם אינם נכונים. שוררים לא רק אי סדר ואי התאמה בין נתוני תשלומי זכויות השידורים המתפרסמים ב- "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", לבין המסמכים האותנטיים, אלא קיים גם בלבול בתאריכים ובתקופות הזמן של העברת התשלומים השונים של רשות השידור לידי מועדון מכבי ת"א. מביך ולא בסדר שאנשים שמבקשים לשמור על המוניטין העיתונאי הכֵּן שלהם, ממש באותה השעה מוסרים לציבור הקוראים שלהם אינפורמציה חלקית, לא מדויקת, לא ממוסמכת, ו- לא נכונה שמתבססת על שמועות (!). זה מוזר מאוד. ככה לא מתנהגים. ככה לא כותבים ספר תיעודי. העורך רמי רוטהולץ הפתיע אותי לרעה. מייד אָדוּן בעמוד מס' 190 בספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". עמוד מס' 190 מייצג באופן בולט מחקר ותחקיר דלים, כתיבה ו- טקסטים לא רק לא מדויקים, אלא גם לא נכונים בעליל. הנתונים הבלתי נכונים הללו נרשמים ומופצים לאורכו של מסמך כאילו מסודר בצורת ספר בן 432 עמודים, אותו הספר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". שוחחתי לא מעט פעמים עם המחבר אוהד גרינוולד. רעייתי ואנוכי גם אירחנו אותו בביתנו. אינני מכיר את אוהד גרינוולד אנוכי מניח שמדובר באיש רציני אולם במקרה דנן כושל. רמי רוטהולץ נחשב לכותב טוב בעל מקלדת איתנה ובעיקר אמינה. כיצד זה מתיישב אם כך שהמחבר ועורכו חתומים על מסמך שנסמך על כל מיני שמועות, על כל מיני רכילויות, ועל כל מיני אגדות אורבניות שכל מיני אנשים מקשקשים לחלל האוויר. מה זה צריך להיות הסיפור הזה שהמחבר אוהד גרינוולד והעורך שלו רמי רוטהולץ שמתיימרים להיות אנשים מהימנים ממציאים נתונים כספיים ותאריכים מעוותים, ומשרבטים אותם לציבור הקוראים שלהם לרבות סיפורי רקע כושלים, כאילו מדובר בעובדות אמת. תורה מסיני. לא רק הנתונים "המתמטיים" מופרכים. גם הנתונים "הספרותיים" עולים על שרטון בנקודות ומקומות שונים בספר. אחד הָמוּמים הגדולים ביותר בספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", הוא סירובם המובהק של שני גיבורי העלילה שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לשתף פעולה עם המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ. במידה רבה מדובר בעסק ביש.
על פי חוות דעתי מדובר בכתיבה לא מדויקת ולא הגונה בעליל נטולת מסמכים והוכחות, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ו- פעם אחר פעם. מדובר מחקר וכתיבה משובשים בחלקם ונטולי יושרה בחלקם, מפני שברגעים המכריעים התיעוד איננו ממוסמך. נשפכת שָם המון אינפורמציה מפורטת אולם ציבור הקוראים נעדר יכולת ואין לו את כלים כדי לשפוט האם מדובר באינפורמציה מדויקת ובמידע כֵּן ו/או שמא בבלופים. נראה כי בהיותו שרוי במצוקה בשל היעדר מסמכים יורה אוהד גרינוולד מהמותן ומפספס. הקליעים נורים אולם מבלי לפגוע. כאמור לא פעם, גם לא פעמיים, גם לא שלוש. אשנה ואומר כי אנוכי מכיר את אוהד גרינוולד, וגם את עורכו רמי רוטהולץ עיתונאי בעל מוניטין ויושרה אחד הכותבים הטובים ביותר שהכרתי בימי חלדי בתחום עיתונאות הספורט. אולם מה לזה ולרמי רוטהולץ עורך בעל ניסיון שמסכים ביודעין לשרבב ל- "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", נתונים מופרכים ולהעניק להם את חתימתו. רמי רוטהולץ יודע כמוני ש- 1+1 במתמטיקה שווה לעולם 2. שום התפתלות כזאת ו/או אחרת לא תוכל לשנות את העובדה כי אחד ועוד אחד תמיד יהיה שווה שניים. אם מַאן דָהוּ טוען כי 1+1 שווה 3 ומפרסם ביודעין את מידע החשיבה השגוי והמופרך שלו בפרהסיה כנתון אמת, הוא מסתכן באמירת שקר. אם אוהד גרינוולד מפרסם ביודעין בספרו "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", כי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) שילמה למכבי ת"א סכום X בתאריך Y ושני הנתונים שגויים לחלוטין ו- לגמרי אינם נכונים בעליל, בפועל, ו- ללא ספק – הוא מסתכן באמירת בלוף לציבור. אם העורך שלו מר רמי רוטהולץ נוטל אחריות ומתעלם בזה אחר זה מהבלופים הללו, ומעניק את אישורו וחתימתו לאינפורמציה המופרכת הוא הופך את עצמו ל- משת"פ ואת הספר של שניהם למופרך ו- בעייתי ביותר. ובכן, אם אין מדובר בדִבְרֵי אֶמֶת בסעיף א' בספר מדוע צריך הקורא להאמין לעובדות שמופיעות בטקסט שמופיע בסעיף ב', ואח"כ בסעיף ג', וסעיף ד', וכו'. אשנה ואומר שוב : אוהד גרינוולד מכיר אותי. שוחחנו יותר ממספר פעמים בטלפון והוא גם ביקר בביתי. דיברנו אודות ספרו, הקרוי, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", ואודות סדרת 13 ספרי הטלוויזיה המקומית והבינלאומית שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, סדרת ספרים שונים זה מזה עבי כרס אולם באותו נושא טלוויזיוני ש- Title משותף מכנה אותה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (The greatest information revolutin in history). הסדרה כתובה לפי שעה בעברית אולם היא תתורגם בבוא העת לאנגלית. אוהד גרינוולד התעניין אצלי לא פעם ולא פעמיים (אגב, לפחות פעם אחת בבוטות רבה. בני היקר, פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה ואנוכי, הזהרנו אותו אז ו- טרקנו את שיחת הטלפון ההיא עמו) בקבלת חומרים ובנתוני החוזים (ותיעודם) שערכנו עם מכבי ת"א בתקופתי בשנים שבין 1974 / 1973 לבין 2003 / 2002. אנוכי יודע בוודאות שבשעתו הוא גם דיבר בשיחת טלפון אחרת בטון אגרסיבי ותוקפני עם גב' זהבה פרנסה הממונה מטעם רשות השידור על פניות הציבור בעניין חופש המידע הנוגע לפעילות רשות השידור, ותבע ממנה לקבל חומרים הדרושים לכתיבת ספרו. גב' זהבה פרנסה ממש נבהלה מהתוקפנות שלו וביקשה את עזרתו של אחד מידידיי כדי להדוף את האגרסיביות שלו. אנוכי מניח שאוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ השקיעו את מיטב מאמצם וזמנם במשך שנים כדי להוציא לאור את המסמך המדובר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". מתברר שמיטבם איננו מספיק. אף על פי כן שניהם לא וויתרו ופרסמו "סימפוניה בלתי גמורה" בפרהסיה, כאילו שלימה, כאילו הושלמה.
באשר לי : ברור שדחיתי והשבתי את פניו של אוהד גרינוולד רֵיקָם (וגם את פניו של אריה מליניאק שאף הוא כותב עכשיו ספר על מכבי ת"א) לקבל מסמכים ותיעוד הנמצאים ברשותי מפני ש- שניהם ברי תחרות שלי. גם אנוכי חוקר וכותב ספר עָב כֶּרֶס בן (כ- 10000/רבבת עמודים) על אותה מכבי ת"א ההיא מנקודת מבטי כאיש טלוויזיה ומנווט, עורך, ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2003 / 2002 – 1980 / 1979. לכן הספר שלי קרוי "הקשר הסימביוטי". חוזי והסכמי השידור שערכנו עם מכבי ת"א בין השנים 1974 / 1973 לבין 2002 / 2002 ותיעודם הממוסמך מתפרסמים על ידי בפרוטרוט שנה אחר שנה בספר הנ"ל "הקשר הסימביוטי". כאן הם מוסתרים מחשש להעתקה. לצורכי מחקר ו- כתיבת הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 אנשים בארץ וברחבי הגלובוס. ביניהם גם את שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מיכאל "מייק" שטראוס + שמואל "שמלוק" מחרובסקי + אריה ברנוביץ' + דוד מושביץ + אבי פלוסוף + יהושע רוזין ז"ל + רלף קליין ז"ל + אנשים נוספים שקשורים למועדון מכבי ת"א ההוא בימים שלי כמו רוני שטייניץ ואמי אשל. אשנה ואומר שוב : את מה שאנוכי אומר בסדרת 13 הספרים ובבלוג : הספר "הקשר הסימביוטי" לא היה יכול להיכתב ללא עדותם המפורטת והמעניינת, לעיתים מרתקת, של אותה החמישייה הראשונה ההיא בימיי שלי, עליה נמנו, שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מיכאל "מייק" שטראוס + שמואל "שמלוק" מחרובסקי + אריה ברנוביץ'. לאורך שנים רבות שאורכן כאורך הַגָלוּת פגשתי את הנ"ל משני צידי מתרס המו"מ וגיליתי אנשים רציניים, כנים, ומהימנים (וגם קשוחים) למרות לא מעט מחלוקות בינינו על רקע כספי – כלכלי. צריך להבין כי הרצונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל מועדון מכבי ת"א היו משותפים מצדה האחד של המטבע ומנוגדים מצדה האחר. אנחנו רצינו לכסות ולצלם בשידורים ישירים את פועלה של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א, ומכבי ת"א ביקשה להיחשף ולהצטלם ואף להיות פוטוגנית (בסיוע הממון שלנו) נוכח מצלמות הטלוויזיה שלנו. זהו החלק בו הרצונות של שני הצדדים – זהים. אולם בעוד אנחנו רצינו לשלם מינימום (!) בעבור זכויות השידורים, אזי אותה החמישייה ההיא של שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מייק שטראוס (הוא כעס עלי שקראתי לו מתוך נימוס מר מיכאל שטראוס, והפציר בי לקרוא לו "מייק") + שמלוק מחרובסקי + אריה ברנוביץ' – ביקשה מקסימום (!). אין זה סוד כי נושאי בסיס של כסף וממון (כמו גם סקס, סמים, תהילה, ופוליטיקה) – הם כולם Issues רבי תהפוכות שמניבים ריב ומדון, ולפחות מחלוקות, וכמובן תשומת לב ציבורית. אף על פי כן ולמרות הכל, אותו "הקשר הסימביוטי" שנוצר בין רשות השידור ההיא והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשנים 2003 / 2002 – 1970 / 1969 הוא נדבך היסטורי. פירמידת שידור מוצלחת עתיקת יומין נושאת רֵייטִינְג ומִדְרוּג שהתהוותה תחת קורת ניהולם של המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל, ובשל יוזמת שני קודמיי, מוריי ורבותיי מנווטי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דן שילון ואלכס גלעדי בשנים 1980 – 1968, ושלי אחריהם ממשיך דרכם בתקופת השנים שבין 1980 / 1979 לבין 2003 / 2002. "הקשר הסימביוטי" נותר נדבך היסטורי חשוב, מעניין, ומרתק בתולדות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל.
את הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" קראתי מהסוף להתחלה. בפרק "ה- תודות" בעמוד מס' 422 כותב אוהד גרינוולד כלהלן : "…תודה לעורך הדין פז מוזר שקרא, העיר, ותיקן בכדי למנוע כשלים משפטיים…". בכך נדמה ל- אוהד גרינוולד כי הוא חש מוגן מפני שיָעֶנִי הוא מוקף חומת הגנה משפטית בלתי חדירה. אינני משפטן אולם כלל לא בטוח שהוא חסין הרמטית מפני תביעה של העתקת תוכן ו- נתונים ואי מתן אשראי למקור, למוסד, ו/או לגוף ממנו נדלה המידע. מדובר לעניות דעתי בספר בעייתי רצוף נתונים מופרכים, אי דיוקים, טעויות, ושגיאות (בלשון המעטה) שנראים כמעֵין מלאכת עשייה מחושבת ביודעין ומראש. לא אקראית. לפחות טקסט אחד ולפחות תמונה אחת שמופיעים בספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" נראים כ- בעייתיים מפני שהם נטולי אשראי. החיכוך שנוצר ביני ומצפוני לבין אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ נועד להפרדה ע"י משפטנים יודעי דבר. אינני שש לתביעות אולם מרגיז אותי שמאן דהו טוען ומתעקש לטעות קבל עם ועולם ועומד על כך ש 1+1 = 3, בעוד אני גורס וסבור ש 1+1 לעולם = 2. אנוכי מכיר היטב את הרפרנטים שאומרים לעצמם ולסביבתם, לא פעם ולא פעמיים, כלהלן : "…Ok big deal, אנחנו אומרים שאחד ועוד אחד שווה שלוש, בעוד יואש אלרואי טוען שאחד ועוד שווה שתיים… מדובר אם כך באמת בסטייה מתמטית קטנטונת…בטח לא טעות כל כך גדולה כפי שהוא סבור ומנסה לתאר אותה…".
ציטוט : "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת" (1). (קינגסלי אמיס).
קינגסלי אמיס צודק. קריאת סִפְרָם של המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", (יצא לאור באביב 2017 בהוצאת כינרת, זמורה – ביתן, דביר), נטול דיוקים ונעדר אסמכתאות במקומות הנדרשים החזירה אותי לאחור בתקופות הזמן. ל- עתות השעה בהן פרסמו ביודעין יורם ארבל (אצל מולי שפירא ברדיו גלי צה"ל) + אריה מליניאק אצל מולי שפירא וגם אצל אהרון ווייסברג) + משה גרטל (אצל שלמה מן) דברי אִיוֶולֶת ו- הֶבֶל חסרי מַמָשוּת, שלא לומר בלופים. שְקָרִים. ראה את הפוסט הבא מס' 689. הספר, "המועדון -הסודות של מכבי תל אביב", שימש קטליזטור להעלות שוּב מְהָאוֹב את מסכת הכזבים ההיא שסיפרו יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל למקורותיהם. הפוסט הקודם מס' 688 התייחס שוב לרשומות המגוחכות ההן ובצדן ההוכחות כי היה מדובר ב- בלופים שהופצו ביודעין בכוונה תחילה בתקשורת המונים באמצעות הסייענים הנ"ל. קשה אפוא להאמין ששדרני טלוויזיה שהחשיבו את עצמם בעבר לאייקונים, לאנשים רציניים, שעוסקים בתקשורת המונים (כמו יורם ארבל ואריה מליניאק) התעסקו עם פרסום ביודעין של שטויות כאלה, עם בלופים כאלה, ועם שקרים כאלה. יש ל- שְנוֹת ולהזכיר אותם לציבור שזיכרונו קצר כ- כתובת אהבהבים חקוקה על טבעת. במידה רבה פרסומי רכילויות השווא של השלישייה הוותיקה יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל משמשים מעֵין מבוא לערב רב של טקסטים מבולבלים ושגויים, ונתוני כזב של כל מיני עובדות ומספרים ותקופות זמן, שמופיעים בספרם החדש "המועדון -הסודות של מכבי תל אביב" של הצמד, המחבר מר אוהד גרינוולד והעורך שלו מר רמי רוטהולץ. אנוכי מאמין לטקסט "ה- הקדמה" ארוך שהגה ו- רשם אוהד גרינוולד בספרו הנ"ל מעמוד מס' 7 עד עמוד מס' 17 (ועד בכלל) בו הוא מספר על המאמץ העצום שלוֹ בן שנים של איסוף החומר לצורך כתיבת ספרו "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". לכן קשה לי להאמין כמי שקרא את הספר, לאורכו ורוחבו, כי אף על פי כן ולמרות המאמץ מדובר כאילו באוסף של טעויות ושגיאות אקראיות של נתונים לא נכונים, תאריכים לא נכונים, ועובדות כאילו "מתמטיות" אולם בלתי נכונות, שחוזרות על עצמן ומופיעות שוּב ושוּב ביודעין בספר המדובר הזה, הקרוי, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב". הרבה יותר מ- ממתמיה, מפליא אותי, ובלתי מתקבל על הדעת כי שני אנשים שמתיימרים להיות רציניים, יסודיים, ואמינים מרשים לעצמם לפרסם מסמך בן 432 עמודים רווי סטיות, פספוסים, וניחושים שאינם רק מודפסים שחור על גבי לבן אלא גם לא מאומתים ו- לא ממוסמכים מראש. פרסומם של נתונים כספיים – כלכליים הדנים בהסכמים ובחוזים שנערכו, נכתבו, ונחתמו בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ואשר מופרחים לאוויר (כמו בלוני ניסוי), מבלי להראות לקורא את המסמך האמיתי ואת תיעודו יוצרים שיבושים במהימנות הכתיבה של המחבר ועורכו, ו- דיסונאנס בחיבור היצירה. מדובר במַכְשֵלָה רבתי. שלא לדבר על כך שמחבר הספר ועורכו לא הצליחו לרתום את שני גיבורי העלילה, מנהיגי מכבי תל אביב בעבר ובהווה עו"ד שמעון מזרחי (חתן פרס ישראל לספורט ב- 2011) והתעשיין הנודע והמפורסם דייוויד פדרמן, לשירות המידע שאותו הם מנסים להעביר לקוראיהם באמצעות הספר המדובר הנ"ל. חלק ניכר מהאינפורמציה שמופיעה בחלקים שונים של הספר, "המועדון -הסודות של מכבי תל אביב", מתבססת על שמועות ולכן הופכת חיש מהר לרכילות מאורגנת בלתי אמינה ו- שנויה במחלוקת. הספר שִעַמֵם אותי מפני שאיננו מחדש לי דבר. כל בדלי הפרטים והרכילויות מוכרים לי. אולם אין זה אומר שהספר לא ימצא חן בעיני הציבור הכללי. השאלה הגדולה מנקודת מבטי כקורא הספר האם חלק מההערכות השגויות והטעויות הבוטות שחוזרות על עצמן בספר (לרבות השמטת קרדיטים) נעשות ביודעין במחשבה תחילה ע"י המחבר ועורכו, ו/או שֶמָא באקראי. בטעות. "…טעות חזרה בטעות על עצמה…", אומרים הזמרים והמוסיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד בשירם הנפלא "חופשי זה לגמרי לבד" (אחד מ- 13 שירים שמאכלס את ה- CD המהולל והאיכותי ביותר של להקת "בנזין" בראשות הזמר המוביל יהודה פוליקר שיצא לאור ב- 1983). נראה לי שזה איננו המקרה דנָן הנוגע ל- ספר המדובר, "המועדון -הסודות של מכבי תל אביב". שום אקרובטיקה ולוליינות עריכה של רמי רוטהולץ איננה יכולה לחלץ את אוהד גרינוולד מבין המֵיצָרִים. אדון בכך בהמשך הבלוג בפוסט הבא שמספר הזיהוי שלו הוא 689. ועוד דבר : כמנווט, עורך, ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגשתי באופן אישי (כחבר בציוותי רשות השידור לצדם של המנכ"לים לדורותיהם וסמנכ"לים הכספים לדורותיהם) בשנים 2002 – 1980 לפחות 25 פעמים משני צידי המתרס עם מנהיגי ואנשי הנהלת מועדון מכבי ת"א בכדורסל שמעון מזרחי, שמואל "שמלוק" מחרובסקי, דייוויד פדרמן, אריה ברנוביץ', אמי אשל, וגם רוני שטייניץ בעת ניהול המו"מ על זכויות השידורים הטלוויזיוניות הנוגעות לשידורים הישירים של משחקי קבוצתם במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, בארץ ובחו"ל. וודאי שהתעוררו מחלוקות בתוכן גם קשוחות ו- חריפוֹת, אולם פגשתי לאורך כל הדרך ההיא ב- אנשי מכבי ת"א ישרים, אִישֵי אֶמֶת, רחוקים מדברי רָכִיל, שקיימו כִּכְתָּבוֹ וּכִלְשוֹנוֹ ב- % 100 את הרשום בחוזים ובהסכמים שנחתמו בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל שאותו הנהיגו וניהלו. הספר רווי אינפורמציה לא נכונה, שקרוי, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", הֵאִיץ שוּב את העֵת לָשוּב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו "גלי צה"ל), אריה מליניאק (באמצעות העיתונאי אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). מדהים שאנשים מבוגרים מוסרים ביודעין לציבור מֵידָע לא נכון (!) יורם ארבל כבר בן 75. משה גרטל בן 71. אריה מליניאק בן 67. אולם הפליאה והתמיהה גדולה יותר לא רק נוכח השקרים, אלא בשעה שאתה מתבונן מהצד בנתיב שהאנשים הללו בחרו לצעוד בו ושואל את עצמך מה מניע אותם למסור אינפורמציה לא נכונה ולרמות את הציבור ? כשיורם ארבל רָץ למולי שפירא ומספר לו ברדיו גלי צה"ל שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק" הוא פשוט מספר בלוף. במילה בוטה יותר אך בעלת אותה משמעות, יורם ארבל משקר. אינני אומר שיורם ארבל הוא בלפן כרוני אך אם הוא מרמה אפילו פעם אחת בלבד אינני יודע מתי הוא שיקר קודם. ה- סלוגן של קינגסלי אמיס, שאומר כי, "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת", מצדיק את מחשבותיי אודות יורם ארבל. בשעה שאריה מליניאק אָץ לאותו מולי שפירא ברדיו גלי צה"ל ומספר לו שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בה שימשתי מנווט, עורך, מפיק, ומנהל שידורי הספורט שלהן) שילמה למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 1995 – 1994 סכום של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר, הוא פשוט מבלפף. במילה חריפה יותר אך בעלת אותו פירוש, אריה מליניאק משקר. מנחה הרדיו מולי שפירא הופך להיות בתוך שבריר שנייה למשת"פ מגוחך וקטנוני מפני שהוא איננו תובע מהמדווחים דו"ח ו- הוכחות. עסק עלוב. ובכן, אינני אומר שאריה מליניאק הוא בלופר כרוני אך אם הוא מרמה ולוּ פעם אחת בלבד אינני יודע מתי שיקר לי האיש קודם לכן. לכן אנוכי מקדם את מחשבותיי אודות אריה מליניאק באמצעות ה- סלוגן של קינגסלי אמיס שקבע, כלהלן : "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת". אריה מליניאק הוא הפתעה מרה עבורי. מעבר לבלופים מעסיקה אותי השאלה מה מניע את יורם ארבל ואריה מליניאק לספר את השקרים האלה בפרהסיה לציבור…???
עוד בלוף. ב- 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי למר אהרון ווייסברג עיתונאי איש "Ynet" בעת ההיא, את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר"מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי שאהרון ווייסברג בדק את אמיתות הדברים ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית למסור את גרסתי כדי הגן על עצמי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו "Ynet", כלהלן : "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…". בְּדוּתָּא. דְבָר שֶקֶר. מעולם לא היה כדבר הזה. מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי מר אהרון ווייסברג התמים נטול כל ידע בטכנולוגיה של הטלוויזיה לא הקשה על אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר…? אולי תואיל לפרט לי ולקוראים שלי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם…? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא. אהרון ווייסברג המשיך לטפח אגדה אורבנית בעל כורחו. בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כלהלן.
טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית.
בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התקופה בה שימש אריה מליניאק פרשן כדורסל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם קצת לפני כן בסופה של 1979 (אלכס גלעדי ואנוכי הבאנו אותו לשורותינו On and Off), לא שידרנו כלל משטחי ברה"מ ו/או מצ'כוסלובקיה שום משחק מ- משחקי מכבי ת"א נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ'כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הסיבה : היעדר קשרים דיפלומטיים. השלטון הרודני – קומוניסטי של ברה"מ לא אִפְשֵר קיומן של תחרויות ספורט לרבות כדורסל על אדמת ברה"מ בין קבוצות ישראליות וסובייטיות. משחקי החוץ של מכבי ת"א נגד הקבוצות הסובייטיות צסק"א מוסקבה וז'לגיריס קובנה, הועתקו ו- התקיימו במחצית השנייה של עשור ה- 70 ובעשור ה- 80 של המאה הקודמת תמיד בשתי הערים הבלגיות ווירטון ו- בריסל תחת שרביט ארגונו של הבלגי המופלא איש ה- FIBA מר ליאון וואנדל. כנ"ל גם בכל מה שקשור ל- משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות ב- פברואר 1977 נגד הקבוצה הצ'כוסלובקית זברויובקה ברנו שאף הוא התקיים בבלגיה.
טקסט תמונה : יום רביעי – 28 בינואר 1981 + יום חמישי – 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. השדר יורם ארבל (מימין) והמפיק אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור שלנו במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רויאל 4 בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת"א מנצחת את צסק"א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע"י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הפעם הראשונה בה שידרנו ישיר משחק כדורסל כלשהו של מכבי ת"א נגד קבוצה סובייטית כלשהי משטחה של ברה"מ לישראל בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התרחש ביום חמישי – 12 בינואר 1989 במוסקבה מול אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה בתקופת הפרסטרויקה של שליט ברה"מ מיכאיל גורבצ'וב. הטלוויזיה הסובייטית RTR אירחה אותי ואת הצוות שלי, השדר יורם ארבל וכתב ENG יואב טוקר (הטסתי אותו מצרפת), במוסקבה. אני הפקתי וניהלתי בעצמי את השידור הישיר ההוא מבירת רוסיה מוסקבה אולם אריה מליניאק כלל לא היה עמי אז במוסקבה. לא זימנתי אותו למבצע השידור הישיר ההוא משיקוליי שלי. הבאתי עמי מישראל כמובן את השַדָּר המוביל שלי יורם ארבל, ומ- צרפת את יואב טוקר כדי שיכין כתבה חדשותית ב- ENG אודות ביקורה ההיסטורי הראשון מאז ומעולם של מכבי ת"א במוסקבה בירת ברה"מ. זה היה רעיון שלי ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אישר אותו לביצוע. לידיעת קוראי הבלוג : אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה בכדורסל מעולם לא קיימו את משחקיהן בעיירות שדה נידחות במדינותיהן אלא תמיד בערים ראשיות כמו מוסקבה ו- קובנה (ב- ברה"מ דאז ו- ליטא היום) ופראג, בראטיסלאבה, וברנו בצ'כוסלובקיה. מערכת השידורים הישירים תחת פיקודי ובהפקה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה של שנים של אירועי ספורט בחו"ל, הייתה מבוססת על תכתובת קפדנית ותיאום טכנולוגי ולוגיסטי מלא ומדויק מראש עם ארגוני ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור של מדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה ובראשן ברה"מ), וכמובן עם המארח הראשי ה- Host broadcaster, אודות מיסוד עמדת שידור והקמת קווי תקשורת 4W לצוות שלי וכן שִרְיוּן זמני שידור בינלאומיים בעבור תקשורת לווייניים ותקשורת 4W, ובאישורם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם. להלן דוגמא (מיני אלפים) לצורך המחשה המדגימה את נוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי "בזק" גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking של שירותי לוויין והזמנת קווי שידור 4W הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה"מ וישראל.
טקסט מסמך : יום שלישי – 19 ביוני 1979. דוגמא לנוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי "בזק" גבריאל שקל ז"ל ואברהם יצחק נגל ז"ל, תכתובת Booking הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך יום רביעי – 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה"מ וישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יש להדגיש כאן שכל הפקות הספורט הבינלאומית שלנו בחו"ל, קטנות כגדולות, קצרות כממושכות, פשוטות כמורכבות מבין האלפים שביצעתי כמנווט ו- מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרשו התכתבות מוקפדת עם ה- רֶפֶרֶנְטִים בחו"ל ובארץ הנוגעים לביצוע משימת השידורים הישירים, ואשר מתייחסים ל- Booking של זמני שימוש בתקשורת לוויינית ו- Booking של קווי שידור 4W. תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית איננה עובדת לעולם על ארעיות, מקריות, ומזל. היא זקוקה לסדר ומשמעת והקפדה על כל פרט בכל הפקה בינלאומית בשל שכירה של אמצעי שידור למיניהם במקביל ע"י עֵרֶב רָב של רשתות טלוויזיה, ו- שימוש Multilateral (רב משתתפים) בציוד טכנולוגי טלוויזיוני סופר מורכב ויקר באותו האירוע המדובר. ההפקה נשענת כאמור על תכנון מפורט ומדויק של Booking הנוגע לזמני שידור וציוד טכנולוגי זמן רב מראש ולמפרע בטרם תחילת ביצוע המשימה. יש לשים לב כי גם מסמכי ההתכתבויות שלי עם ה- רפרנטים האירופיים במערב אירופה (בדצמבר 1988 וינואר 1989 גם עם רשת הטלוויזיה הרוסית RTR) כללו התחייבות של תשלום מראש (לעיתים גם בדיעבד) בעבור הענקת שירותי שידור הכרחיים ליישום תכליתי של המשימה וביצוע של הנדרש ע"י טכנולוגיה חדשנית בעת הצילום והסיקור של רשת הטלוויזיה המארחת, כמו גם שימוש בתקשורת לוויינית (!). ככה גם אנחנו נהגנו עם רשתות הטלוויזיה האירופית אותם אירחנו בהיכל הספורט ביד אליהו. דיווחו של אריה מליניאק לאהרון ווייסברג, "…כי הגיע שליח דואר רבע שעה לפני המשחק לאותו אולם כדורסל חשוך באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם, חיבר שני חוטים, והוא ויורם ארבל הצליחו איך שהוא להרים שידור…", מעורר גיחוך ויסודו בשקר. אין דבר כזה. בְּדוּתָּא. קוראי הבלוג צריכים לדעת כי הזמנת קווי השידור ה- 4W על ידינו מרשת הטלוויזיה המארחת וחיבורם למערכת התקשורת שלנו בכל השידורים הישירים מעמדות השידור בחו"ל נעשתה על ידינו כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של כל משחקי הכדורסל ו/או הכדורגל לצורך ביטחון השידור. בנוסף תמיד דרשתי מה- PTT המקומי להציב בעמדת השידור שלנו מכשיר טלפון בעל חיוג בינלאומי ששימש Back up לקווי השידור ה- 4W שלנו מעמדות השידור שלנו בחו"ל באירועי הספורט השונים (לא רק בעת כיסוי משחקי מכבי ת"א) במקרה של איחור ביצירת המגע התקשורתי בין עמדת הפיקוד שלי באולפנים בירושלים לבין עמדות השידור שלי המאוישות ע"י השדרנים והפרשנים שלי הטסתי לכל פינה על פני הגלובוס. היה מדובר בפק"ל. מאוחר יותר החליפו קווי השידור בטכנולוגיית ISDN את קווי השידור בטכנולוגיית ה- 4W. תמונת ה- Video הלוויינית שוריינה על ידינו כעשר דקות עד רבע שעה לפני תחילת האירוע. אינני אומר שאריה מליניאק הוא בלופר כרוני אך אם הוא מרמה אפילו פעם אחת בלבד אינני יודע מתי הוא שיקר לי קודם. לכן אנוכי משתמש בסלוגן של קינגסלי אמיס כי, "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת".
ובכן אני עדיין מחכה יותר מ- עשר שנים מאז 14 באפריל 2007 כדי לשמוע מאריה מליניאק ומחברו יורם ארבל, שיגלו לי את הפרטים היכן התרחש האירוע המדובר ההוא שלפי דבריהם התקיים בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, מה שמה של אותה עיירת השדה הנידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בו התקיים האירוע בטרם נפילת הקומוניזם, שֵם המשחק, ו- שְמָן של הקבוצות שנטלו בו חלק, כמו גם באיזו תאריך בדיוק הוא התחולל האירוע ומה הייתה תוצאת המשחק ההוא אודותיו מדווח אריה מליניאק עיתונאי גם בשמו של יורם ארבל לעיתונאי אהרון ווייסברג. אני עדיין ממתין להסברו של מר אהרון ווייסברג מדוע ראה צורך להוציא לאור ב- 14 באפריל 2007 אינפורמציית בלע ושקרית מבלי לבדוק עמי את פרטי הדיווח ההוא של אריה מליניאק ובשיתופו של יורם ארבל באותם קורות דברי ה- שחץ, הרברבנות, ההטעיה, והרמאות הללו.
ציטוט : "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת" (2). (קינגסלי אמיס).
ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל את אלופת ספרד ריאל מדריד. שבנו להיכל באותו הרכב. גם מכבי ת"א. למעט אוֹלְסִי פֶּרִי. בראשית יוני 1982 אישרה הממשלה למנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד להתחיל לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. ההחלטה הרשמית סילקה את התופעה הטכנולוגית "המְחִיקוֹן" שהפעילה הטלוויזיה כדי לשדר רק בשחור / לבן (על פי החלטת הממשלה) גם תוכניות בצבע שנרכשו בחו"ל, ואת מכשיר ה- "אַנְטִי – מְחִיקוֹן" שהוחזק בידי חלק מהציבור כדי לראות בצבע את אותן התוכניות ששודרו במקורן בצבע אך יצאו לאוויר בשחור /לבן בשל השימוש במחיקון. יוסף "טומי" לפיד ז"ל הרשה לי לשכור ב- 16 בדצמבר 1982 את ניידת הטלוויזיה של מט"ח (הטלוויזיה הלימודית – חינוכית) ששידרה בצבע בשל אירוע הכדורסל הנחשב. הבימאי שלי באותו משחק היה יוֹאָב פֶּלֶג ומֵאִיר בֵּן – אָרִי שימש מפקח הטכני של הניידת. יוֹרָם אָרְבֶּל אחז במיקרופון. ובכן, סביב הספסל של מכבי ת"א בצד הצפוני של ההיכל נוצרה המולה, אווירה חשודה בטרם ההתמודדות. החל כבר שלב החימום בהשתתפות שחקני שתי הקבוצות אך אוֹלְסִי פֶּרִי עוד לא התייצב. בעוד אנחנו אנשי קבוצת הטלוויזיה עושים את ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר, הבחנו כי ליד ספסל השחקנים של מכבי ת"א מתנהלת התרוצצות מוזרה וההנהלה בראשות היו"ר עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ', אַמְנוֹן אָבִידַן, וצְבִי רוֹל ז"ל נראית לא שקטה, שרויה במצוקה, ואובדת עצות. חלק מהם נראו מחליפים בדאגה סימני ידיים עם מוֹנִי פַנָאן ז"ל אז האוהד מס' אחד של הקבוצה שישב יחדיו עם רעייתו שָרוֹן היפה שחורת השיער בשורה הראשונה בשער 9 בהיכל בדיוק מאחורי ספסל השחקנים של מכבי ת"א. כולם ניסו לברר להיכן נעלם שחקן הציר הגבוה של המועדון 2.10 מטרים אוֹלְסִי פֶּרִי, ומדוע הוא וחברתו הדוגמנית תמי בן עמי לא הגיעו להיכל. ראינו את רָלְף קְלָיִין ז"ל יורד ועולה חליפות מחדר ההלבשה של מכבי ת"א כשהוא עצבני ומעשן בשרשרת. היעלמותו של אוֹלְסִי פֶּרִי הייתה מוזרה ועוררה סימן שאלה מפני שעֶרֶב קודם לכן ביקר אוֹלְסִי פֶּרִי בחנות ספורט בעיר אשקלון שמקיימת עמו קשרי מסחר [4] וחתם שָם לעשרות מעריצים צעירים שצבאו על החנות. לפתע נעלם מבלי להודיע לאיש ואינו מופיע למשחק כה חשוב. הנהלת מכבי ת"א ביקשה ממשטרת ת"א לשלוח בדחיפות צוות שוטרים לדירתו של אולסי פרי (ברמת אביב) ולדירת חברתו גב' תמי בן עמי ז"ל (בשיכון ל' בצפון ת"א) כדי לברר מה קרה לשחקן הנערץ שגם נשיאי "עֵלִית" מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ אהבו והעריכו. שני שוטרים הגיעו לדירתו של אולסי פרי (כאמור ברמת אביב) ולדירת חברתו תמי בן עמי (כאמור בשיכון ל' בצפון תל אביב) אך התברר כי דלתות שתי הדירות נעולות והן חשוכות ואיש אינו עונה מהן. התרוצצו שמועות משמועות שונות כי אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן אהוב ומקובל על הציבור, משתמש ונגוע בסמים אך לנו לא היו כל הוכחות כי אומנם הדבר נכון. נמנענו מלומר זאת בפרהסיה. גם שום עיתון במדינת ישראל לא העז לכתוב בגלוי אפילו לא לרמוז כי אוֹלְסִי פֶּרִי משועבד לסמים. בדיעבד התברר כי אוֹלְסִי פֶּרִי התגורר אותו הערב ההוא ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בדירה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי בשיכון ל'. הוא לא חש בטוב. כעורך ראשי ומנווט ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם של המִשְדָּר הקונקרטי הזה, לא הרשיתי בשום אופן לשַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל למסור לצופים אינפורמציה בלתי בדוקה כי חסרונו של אוֹלְסִי פֶּרִי נובע מעיסוק בסחר סמים ו/או קשור לסמים. אפילו לא ברמז. לא היו לי כל הוכחות ואין זה מתפקידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקרה הקונקרטי חטיבת הספורט) להוציא את דיבתו רעה מבלי שיש לנו הוכחות מוצקות. כעורך ראשי ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וראשית דבר כאדם וכעיתונאי, הייתי כפוף לעקרונות העיתונאיים של "מסמך נקדי". הרי היה לי קל מאוד לכתוב ידיעה כי אולסי פרי לוקח סמים ולהורות ליורם ארבל לשדֵר אותה. מכבי ת"א היה מועדון סגור וחבריו שומרי רָז ונאמנים באופן מוחלט ליו"ר שלהם שִמְעוֹן מִזְרָחִי. שום אינפורמציה מוכחת כזאת או אחרת לא דלפה. דלפו שמועות משמועות שונות אולם לא יכולתי ולא הייתי רשאי להתבסס עליהן. אנחנו עיתונאים, לא רכילאים. יכולנו רק לשער בינינו את הסיבות להיעדרו ההוא של אוֹלְסִי פֶּרִי אך ככאמור כ- עיתונאי טלוויזיה לא היו בידיי כל הוכחות. שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב להתראיין למיקרופון שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם המשחק, וגם לא בתומו, כדי להסביר לציבור צופי הטלוויזיה בישראל את אי התייצבותו של שחקן החיזוק האמריקני השחור. הפרשה נחקרה בדיסקרטיות ע"י הנהלת מכבי ת"א ובראשה היו"ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי, מנהל הקבוצה שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ'. השלושה התייחסו לאינפורמציה כאל סוֹד וטִאַטְאוּ את האירוע המביך הזה מתחת לשטיח. אוֹלְסִי פֶּרִי הוזהר אך לא הוטל עליו עונש חמור. צריך לזכור שהיה בּוֹרֵג חשוב ומרכזי במערך הכדורסל של מכבי ת"א וסייע למועדון מאז 1976 לזכות באליפויות ישראל, גביעי המדינה, ופעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות ב- 1977 ו- 1981. הגִרְסָה הרשמית הייתה כי לקה בשפעת וחומו עלה. מכבי ת"א גברה בלעדיו באותו לילה של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על ריאל מדריד 93:99. אוֹלְסִי פֶּרִי המשיך ללבוש את מדי הקבוצה ובמקביל התדרדר בהמשך הקריירה שלו לפרשיות סמים. מכבי ת"א סלחה ככלות הכל לשחקן המסומם ב- 1982, אך בעונת 1985- 1984 הגיע הרומן לסיומו [5]. ברור שלא הייתי יכול להגשים באותו הערב ההוא של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 את הציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל המנוח והמיתולוגי, שאמר פעם, “Tell it like it is”, למרות הפיתוי העצום. לא נמניתי על מפריחי השמועות, ובהיעדר הוכחות טלוויזיונית בתמונה וקול, אסרתי גם על יוֹרָם אָרְבֶּל להיות רַכְלָן. היעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק נותר בימים ההם תעלומה. כפי שאמרתי קודם לכן היה נוח מאוד ומפתה לשדר למיקרופון כי אולסי פרי מסומם. כולם התלחששו על זה בהיכל הספורט ביד אליהו אולם לאף אחד לא הייתה עדות ראייה, ואיש לא דיבר על כך בגלוי, מה עוד שחברתו הדוגמנית גב' תמי בן עמי ז"ל סוככה והגנה עליו ושמרה על הפרטיות שלו מכל משמר. הדלת בדירתה בשיכון ל' בצפון תל אביב הייתה חשוכה, נעולה, וסגורה. היא התרחקה מהעיתונאים ומהטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית כמו מאֵש ונעלה את דלת דירתה על בריח.
בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע"פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת, וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו, והעידו על עצמם : "…אני הוא העיתונאי הטוב בעולם. אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו יָשֵן שנת שיכורים…". אני מבקש להפנות אתכם למאמר אחד שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מַן ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון "העין השביעית", 27 שנים אחרי התרחשותו, וזה סיפורו העלוב בו הסוף מקדים את ההתחלה. בשעה שמשה גרטל נע בכיוונו של שלמה מַן עיתונאי בביטאון "העין השביעית" ומספר לו שתמי בן עמי ז"ל פתחה בפניו ובפני צוות הצילום שלו את דלת דירתה הפרטית בשיכון ל' בתל אביב ב- 16 בדצמבר 1982 כדי שצוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצלם ויתעד את אהוב לִבָּה אולסי פרי יבד"ל שוכב מנוטרל, חסר אונים, ושיכור על סדיני מיטתה (לצורך הקרנה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית), הוא פשוט מרָמֵה. במילה עוקצנית יותר אך בעלת אותה דיסיפלינה, אותו נוסח, אותה כוונה, ואותו הסבר : משה גרטל משקר. תמי בן עמי ז"ל לא פתחה בפניו מעולם את דלת דירתה.
משה גרטל לא דיבר עמי מעולם באותו הערב של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בעניינו של אולסי פרי הנעדר מהמשחק כפי שדיווח לשלמה מן. משה גרטל מעולם לא סיפק לי ידיעות עיתונאיות חדשותיות, זה לא היה תפקידו במערכת ובקבוצת השידור שלי. וודאי כשאלה אינן מְלֻוֹות בהוכחות צילומיות חותכות שאומנם אולסי פרי באמת שוכב מנוטרל וישן שנת שיכורים על מצעי מיטתה של חברתו תמי בן עמי ז"ל. מעולם, ואני מדגיש לעולם, לא הייתי מעלה בדעתי לשדר ידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משה גרטל אודות אולסי פרי "…מנוטרל וישן שנת שיכורים…" (כדבריו של מוסר הידיעה) מבלי שיש לו ולי הוכחות מצולמות ברורות כדת וכדין המאשרות את דיווחו (!). אמינותו העיתונאית של משה גרטל הייתה תמיד מוטלת בספק בעיניי כמנווט, עורך, מפיק ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הציבור חייב להבין כי אינך יכול לחלוק אחריות. מעולם לא הייתה שיטה כזאת של עבודה עיתונאית והעברת אינפורמציה באמצעותי (כעורך ראשי ומפיק ראשי) לציבור בארץ, ע"י כתב כלשהו, בבחינת ראה וקדש. וודאי לא כשהיה מדובר במשה גרטל. אין דבר כזה בשום מערכת עיתונאית. על העורכים, המפיקים, והמנהלים לוודא שיש שלהם פיקוח מלא על הכתבים שלהם וכי כל ידיעה שעולה לאוויר וכל Item שמשודר במהדורת החדשות הם כֵּנים, בדוקים, נכונים, ואמיתיים. עקרונות "מסמך נקדי" מבהירים בצורה חד משמעית את יחסי העבודה שבין כתב לעורך הראשי. האחריות העיתונאית והניהולית הכבדה שהונחה על כתפיי בתוקף תפקידיי כעורך ומפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הן כלפי הציבור והן כלפיי מנהליי בעת ההיא יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער, ובראש וראשונה כלפי מצפוני – היו נֵר לרגליי. הסיפור שמספר משה גרטל לשלמה מן כפי שהודפס ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון "העין השביעית", אודות תמי בן עמי ז"ל שכאילו פתחה את דלת דירתה הפרטית בקומה השמינית באחד מבנייני שיכון ל' בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו כדי שיצלם את אהוב לבה אולסי פרי מוטל על סדיני מיטתה, "…מנוטרל וישן שנת שיכורים…", הוא בלוף עלוב, שקר מחורבן, ודיווח נבזי. האירוע הזה לא היה מעולם.
ביום שני – 2 בנובמבר 2009 דיווח משה גרטל את העדות הבאה לעיתונאי שלמה מן מהמגזין "העין השביעית" כלהלן כפי ש- ר"מ באותיות מודגשות. שלמה מַן שמע ואָץ – רָץ להוציא לאור ולטפח בביטאון שלו את האגדה האורבנית הזאת השקרית, כאילו הוא אוחז בידיו סקופ עיתונאי, ורָשָם כלהלן (ציטוט מתוך "העין השביעית") : "הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו נגד ריאל מדריד. היו"ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל, כתב צעיר, אנרגטי, ו- "רודף סנסציות" כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : "הגעתי לבית שלו בשיכון ל', הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שָם מֵת, מנוּטְרָל לגמרי – לגמרי, צילמתי אותו. חזרתי מהר ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי פרי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד, כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של של חומרים כאלה ואחרים, לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה. מי זה "האנשים שלנו" ? יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון), לא נעים לי אבל זו האמת". כמובן שאין מְדוּבָּר רק באגדה אורבנית אלא בנוכלות עיתונאית משוקצת ו- נִבְזִית במלוא מובן המילה שאין לה דָבָר עם האֶמֶת.
טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009 . איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי ביטאון "העין השביעית" שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית, ב- 2 בנובמבר 2009.
העיתונאי שלמה מַן פרסם את השקר המטונף והנלוז הזה ב- 2 בנובמבר 2009 ואח"כ ביקש את תגובתי. עסק עלוב. תמי בן עמי ז"ל מעולם לא פתחה את דלת דירתה בפני צוות הצילום של משה גרטל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, כדי להשפיל את חברה ו- אָהוּב לִבָּה (נחשד בימים ההם בשימוש בסמים), מבלי לשאול אותו ומבלי לקבל את רשותו. אם קיים מושג שלילי כזה הרי שמשה גרטל לא רק שיקר, הוא שיקר בריבוע. מדובר בעיתונאות עלובה, מחורבנת, שקרית, ו- מרופטת של שני הצדדים, של המדווח והמדפיס. אשנה ואומר שוב וכלהלן : תמי בן עמי ז"ל מעולם לא פתחה את דלת דירתה בשיכון ל' בתל אביב בפני משה גרטל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- צוות הצילום שלו, כדי לחשוף מולם את אהובה אולסי פרי שוכב על סדיני מיטתה בשיא עליבותו, שִפְלוּתוֹ, ו- קלונו. משה גרטל שיקר. ראה וקרא את הפוסט הקודם מס' 688. כל הזכויות שמורות. יום חמישי – 8 ביוני 2017.
היה מדובר בעיתונאות מנובזת בה מעלה שלמה מן ל- "העין השביעית" מידע שקרי שמוסר לו משה גרטל ואח"כ מבקש את תגובתי לשקר שמשה גרטל מדווח לו. פשוט בושה וחרפה אחת גדולה. לא רק של האיש ששיקר משה גרטל אלא גם של מדפיס השקר שלמה מן, וגם של עורכי ומו"ל "העין השביעית". רשמתי את הערות שלי לכותב המאמר שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית". משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא "רודף סנסציות" אך שלמה מן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up ההכרחיות והמתבקשות כלהלן, כדי לאמת את סיפורו של משה גרטל :
א. שאלה ראשונה ששלמה מן היה אמור לברר ולשאול את משה גרטל אולם לא שאל אותו : תאמר לי כיצד זה גב' תמי בן עמי ז"ל הסכימה למכור לך את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…?
ב. שאלה שנייה ששלמה מן היה אמור לברר ולשאול את משה גרטל אולם לא שאל אותו : הרי תמי בן עמי ז"ל נעלה את דלת דירתה בפני אנשי המשטרה שבאו לחפש את אולסי פרי. הדירה הייתה חשוכה והיא לא ענתה לשוטרים. אז כיצד קָרָה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך…? בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה והוקרתה לגבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה מטריד ומשפיל מזה לחשוף את אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול את הסכמתו לכך.
ג. שאלה שלישית ששלמה מן היה אמור לברר ולשאול את משה גרטל אולם לא שאל אותו : האם הוא ככותב המאמר יכול לקבל את שֵם הצלם, שֵם המקליט, ושם התאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב' תמי בן עמי יחד עם משה גרטל באותו לֵיל חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982…?
ד. שאלה רביעית ששלמה מן היה אמור לברר ולשאול את משה גרטל אולם לא שאל אותו : הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות, ממש כמו היום – כפופה להליך ביורוקרטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו מראש…? הרי לא ידעת למפרע כי אולסי פרי יהיה מנוטרל במיטתה של גב' תמי בן עמי ז"ל…?
ה. שאלה חמישית ששלמה מן היה אמור לברר ולשאול את משה גרטל אולם לא שאל אותו : אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו'…והוא שגנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הראשית ולא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1982. טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוסף "טומי" לפיד ז"ל כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. מדוע אם כך לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה אולסי פרי מוטל מנוטרל, שיכור, וחסר ישע על סדיני מיטתה של תמי בן עמי ז"ל…? מדוע לא סיפרת לטוביה סער ויוסף "טומי" לפיד כי יואש אלרואי לא מאפשר לך לשדר את הַעֵדוּת ואת חומר הפילם הדרמטי שאתה מחזיק בידך…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה באמת כזאת לא שודרה לפחות ב- "יומן השבוע" למחרת בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? מדוע אם ככה, הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית…? ושוב הייתי מבקש ממך משה גרטל לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך שיצאו עמך לכיסוי פרשת אולסי פרי המנוטרל וישן שנת שיכורים בדירתה של תמי בן עמי על סדיני מיטתה של ידידתו ? מי היה הצלם שלך ? מה שמו של המקליט בצוות ? ומי היה התורן – חשמלאי בצוות ?
כל אחד אחד שקורא את הפוסט הזה אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית" ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם, אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי "העין השביעית" הסכימו להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי "העין השביעית", האם זה הגיוני שגב' תמי בן עמי ז"ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך ?
סיפורו של משה גרטל לשלמה מַן אודות תמי בן עמי ז"ל ואולסי פרי יבד"ל נושא מאפיינים חמורים הרבה יותר מאלה של אריה מליניאק. ואוסיף ואומר גם כאן, אם הוא משה גרטל מרמה אפילו פעם אחת בלבד אינני יודע מתי הוא שיקר לי קודם לכן. הסלוגן של קינגסלי אמיס, "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת", תקף ומצדיק את החשדנות שלי ואי האמון העיתונאי – טלוויזיוני שרחשתי ו- חשתי כלפי משה גרטל לאורך כל הדרך כ- פַּקוּד שלי. משה גרטל היה שדר שחייה שלי פעם בארבע שנים תקופת הזמן שמפרידה בין האולימפיאדה שהייתה לבין זאת שתהיה אולם הוא לא היה עיתונאי שלי ברמת התקן של נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין ז"ל, אורי לוי, דני לבנשטיין, אמיר בר שלום, יגאל שמעוני, יוני קנלר, זוהייר בהלול, ואחרים ייבדלו כולם לחיים ארוכים. היכן אתה מוצא שדר שחייה אולימפי ו/או פרשן אולימפי כל כך לא מהימן שבתום שידור ישיר לילי מאולימפיאדת אטלנטה 1996, מרשה לעצמו ל- אחל לצופיו בארץ בשידור ישיר, "…לנוח על משכבם בשלום…???". היכן אתה מוצא שדר אולימפי כל כך לא אמין שמבטיח נאמנה לצופיו באולימפיאדת בייג'ינג 2008 בשידור ישיר, (מבלי לסייג את עצמו) כי, "…נבחרת השחייה של צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי, אולם קורה בדיוק להפך…???".
אולסי פרי היה דמות אהודה לא רק במכבי ת"א אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 1984 – 1966. אפילו תעשייני חברת "עֵלִית" התומכת במכבי ת"א אבא פרומצ'נקו ומרק מושביץ חיבבו אותו, אך אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. ב- 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות אודות היעדרותו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד. כעיתונאי ועורך ראשי של משדרי הספורט הייתי מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. כאמור, אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל גם להעלות השערות.
טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עלית" אבא פרומצ'נקו (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק של המועדון אולסי פרי יבד"ל (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
במקום עבודה פרטי היה משה גרטל מפוטר ומועף זה מכבר ע"י ההנהלה הראשית אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מקום עבודה הסתדרותי. אף על פי כן באביב 2000 הדחתי אותו מחטיבת הספורט שלי. ב- 10 באפריל 2000 הדפיס מנהל החדשות רפיק חלבי מסמך אל משה גרטל בו הוא מורה לו להתייצב בחטיבת החדשות לאחר סיום תפקידו במחלקת הספורט. זאת הייתה הפעם הראשונה במשך 32 שנות קיומה של חטיבת הספורט שכתב כלשהו מודח ממנה.
טקסט מסמך : 10 באפריל 2000. לראשונה בהיסטוריה מודח בצער רב כתב מחטיבת הספורט ועובר לחטיבת החדשות לא בגלל כישרונותיו המופלגים. (ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. כ- פסע מפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף רווי אחריות כבירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. התמונה מתעדת אותי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרו לי בדרכי מר דן שילון ו-מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם בשנת 1971 – 1970 לפני 47 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראליתת הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עמוד מס' 190 בספר "המועדון-הסוֹדוֹת של מכבי תל אביב", הוא סמן ימני של מֵידָע לא נכון ברמה של כְּזָבִים שמתפרסם בספר הנ"ל, פרי כתיבתו של המחבר אוהד גרינוולד ועריכתו של רמי רוטהולץ. למשל בעמוד מס' 301 כותבים אוהד גרינוולד והעורך שלו רמי רוטהולץ "…אם ב- 1998 ו- 1999 שילמה רשות השידור למכבי כשני מיליון דולר "בלבד" לעונה…וכו' ". פשוט לא נכון. בידיי עובדות האמת שהן אחרות לגמרי מהציטוט.
הקדמה (3) :
לפנים, הייתה זאת ההגדרה שלי שניתחה והסבירה את יחסי ההתניה הסימביוטיים שרקמתי עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשנים הבלתי נשכחות ההן של 2002 – 1980 כלהלן : "אני מביא את מיומנות מצלמות הטלוויזיה שלי ואת הסכמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לשלם ממון תמורת זכויות השידורים. אתם אנשי מכבי ת"א תביאו את כישרון המשחק שלכם. חטיבת הספורט בפיקודי תצעד עמכם שלובי זרוע רק בתנאי אחד : ב- אם תהיו אלופי המדינה". כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם ללא יוצא מן הכלל, לרבות כל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהם – הושיטו לי יד ותמכו בהשקפת עולמי זאת. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א (1) הייתה פעם פרויקט שידור טלוויזיוני ישראלי ציבורי נחרץ ופופולרי בעל משמעות רבת חשיבות לאורך עידנים מאז שנת 1968. מדובר בעניין טלוויזיוני ספורטיבי היסטורי ממושך וחסר תקדים בתולדות הכדורסל הישראלי והאירופי. מכבי ת"א של עונת 2017 – 2016 איננה מכבי ת"א של תקופתי. היו"ר שמעון מזרחי איננו עוד שמעון מזרחי של תקופתו. גם אני כבר לא שָם ואינני עוד יואש אלרואי של זמני. הימים ההם חלפו לבלי שוב. פוסט מס' 689. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.
בעמוד מס' 190 בספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" מפנה אוהד גרינוולד את גבו לאמינות המידע שהוא עתיד לפרסם והעורך שלו רמי רוטהולץ מסתלק ממהימנות אימות ועריכת הנתונים. אוהד גרינוולד איננו מכיר בשום שלב את הנתונים המתמטיים שאפיינו את המו"מ הכספיים בני שנות דור שניהלנו עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. המסמכים אינם בידיו ולכן הוא יורה באפלה. ב- 1993 זכתה הפועל גליל עליון בבכורה, באליפות המדינה בכדורסל, לאחר שהדיחה בחצי הגמר את מכבי ת"א של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ובגמר את הפועל ת"א של אברהם פלדה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו החלטנו מייד לוותר על ההתקשרות המסורתית עם מכבי ת"א ולקשור את גורלנו עם האלופה החדשה מועדון הכדורסל הפועל גליל עליון. אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ אינם מספרים לקוראיהם כי תנאי ההתקשרות שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם מועדון מכבי ת"א היה על תנאי : "אתם חייבים להיות אלופים", הודעתי לשמעון מזרחי. "…הטלוויזיה הישראלית הציבורית אמורה לצעוד שלובת זרוע עם אלופת המדינה ולא חשוב מה שם המועדון…", טענתי ונימקתי את דעתי זאת גם בפני מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור החדש שהתמנה למשרתו הרמה ב- 18 באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ו- שרת החינוך שולמית אלוני, והוספתי ואמרתי לו, "…מכבי ת"א שאמורה לשחק במסגרת גביע קוראץ' האירופי בעונת 1994 – 1993, היא עסק טלוויזיוני מדולדל ולא חשוב, ואין טעם להשקיע בו אפילו דולר אחד מקופת רשות השידור…אנוכי מוותר עליה לכל דיכפין". מוטי קירשנבאום תמך בדעתי מייד, וכך פעלנו. את הכסף שנותר בקופה שלנו שמרנו להגברת הכיסוי והסיקור העיתונאי שלנו את הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בתוכנית שלנו "משחק השבת". לראשונה בהיסטוריה תכננתי גם 20 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים (מתוך 39 מחזורים, הליגה הארוכה ביותר בתולדות התאחדות הכדורגל הישראלית) מעבר לסיקור הענף ב- תוכנית "משחק השבת". במפגש המו"מ המשולש ההוא בקיץ 1993 עם אנשי התאחדות הכדורגל בראשם חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן + המנכ"ל שלהם יעקב אראל (ברחוב הארבעה בתל אביב וגם במלון "רמת אביב"), הסכמנו לשלם בעבור כל שידור ישיר של משחק מרכזי סכום זכויות שידורים של 50000 (חמישים אלף) דולר, סך של 1.000000 (מיליון) דולר בעונת 1994 – 1993 בעבור 20 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים. כך נולדה לראשונה "עונת הזהב" המזהירה ההיא שלנו תחת שלטונו של הבוס העליון שלי מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. ההתעניינות שלי במועדון הכדורסל של מכבי ת"א נדחקה לקרן זווית, כפי שהקבוצה נדחקה לשחק בגביע קוראץ' ולא במסגרת המפעל הראשון של תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות. על מנת לעדכן את קוראי הבלוג הצעירים והוותיקים שאינם בקיאים בתולדות התקופה הטלוויזיונית ההיא ובהיסטוריה שלה, אספר שלמרות רצונותינו שלי ושל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להתקשר עם קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון ובראשה היו"ר שלה מר גָד יעקב (חבר קיבוץ מנרה, ו- אחיינו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין), ולמרות שהצענו לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור תשלום של 1.000000 (מיליון) זכויות שידורים ל- הפועל גליל עליון בעונה האירופית שלה, 1994 – 1993, וסיקור נרחב מעבר למבט הטלוויזיוני הספורטיבי – דחתה הנהלת הקבוצה בראשות אותו מר גד יעקב והבריזה לבקשותינו. הנהלת הפועל גליל עליון בה היו חברים גם ידין כהן ועמית גל העדיפה ובחרה להתקשר עם ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. ובכן תקציב של 1.000000 (מיליון) דולר תמורת 20 שידורים ישירים הופנה על ידינו חיש מהר לטובת סיקור הכדורגל הישראלי באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993. אוסיף ואומר כי 1.000000 (מיליון) הדולר "הפנויים" הללו הצטרפו לחוזה המוקדם בן שנתיים 1994 – 1992, שחתמנו בטרם עידן מוטי קירשנבאום עם התאחדות הכדורגל על סכום כולל של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. ובכן באותו עמוד מס' 190 של הספר, רושם אלון גרינוולד כי, "…פדרמן ידע שלאור השתוללות מחירי זכויות השידורים באירופה, העברת שידור משחקי מכבי מהערוץ הראשון לאחת מזכייניות ערוץ 2 יכולה להיות שוות ממון רב – הן למכבי ת"א והן לגוף השידור החדש. עוד לפני שהחלו שידורי ערוץ 2 בנובמבר 1993, חיפשו הזכייניות מגנטי רייטינג והיו מוכנות להציע עבורם סכומים גדולים. ערוץ 1 כערוץ ממלכתי הממומן מכספי הציבור, יכול היה להציע הרבה פחות…שמעון מזרחי סירב לרעיון. ערוץ 1 אומנם שילם למכבי סכומים נמוכים, אבל לשיטתו של היושב ראש מיצב את המותג שלו כנכס לאומי…". מדובר במידע לא רק לא שלם אלא גם לא מאומת ו- לא נכון. ערוץ 2 שילם זכויות שידורים ברָמָה של פרוטות למועדון מכבי ת"א בעונת גביע קוראץ' ב- 1994 – 1993. אינני יודע את הסכום המדויק אולם אלה המילים, "רמה של פרוטות", שאמר לי בשעתו דייוויד פדרמן בעת פגישת התחקיר הממושכת בינינו ב- 26 ביוני 2007 במשרדו בבניין "הַצוּק" בהרצליה בעת המחקר שלי וכתיבת הספר על ידי, "הקשר הסימביוטי". ערוץ 2 לא לטש עיניו ולא פזל ב- 1993 לעבר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. הוא ביקש לנַכֵס לעצמו רכוש הרבה יותר גדול מקבוצת כדורסל פרטית גם אם מכנים אותה מכבי ת"א. יו"ר הרשות השנייה בעת ההיא נחמן שי סיפר לי בפגישה אקראית ב- "בית סוקולוב" בתל אביב כי "רשת" + "קשת" + "טלעד" נושאות עיניהן לעבר הכדורגל הישראלי אולם הוא איננו בטוח אם לשלוש הזכייניות יהיה מספיק ממון כדי לזכות במכרז הטלוויזיה החדש ההוא שהועידה התאחדות הכדורגל הישראלית לתאריך 17 במאי 1994. ערוץ 2 היה גוף שידור עני בראשית תקומתו. הוא ביסס את צריכת חוב החמצן שלו על הפצת מידע קליל ו- עיסוק בשעשועונים כמו "גלגל המזל" בהנחיית ארז טל והמבצעת שלו רות גונזאלס. יוזמת "גניבת" והזזת הצופים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית, והעברתם לערוץ 2 המסחרי החדש והדרדקי, התבססה על אוסף שידור של תוכניות בידור. ההתרשמות שלי מ- אוהד גרינוולד היא חד משמעית : האיש איננו בקי בחומר אודותיו הוא כותב ו- אותו הוא מתעד. אוהד גרינוולד נשען על שמועות ופירורי רכילויות. הכתיבה שלו כללית מידי ולא ממוסמכת, בעיקר כשהיא נדרשת ביותר וחיונית ביותר לצורך הוכחת אימות נתוני המידע שהוא מפרסם הנוגע להסכמי וחוזי זכויות השידורים שערכנו אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשנים ההן שבין 1974 / 1973 לבין 2003 / 2002. סיפורו הדן ב- מאווייו הטלוויזיוניים של דייוויד פדרמן בעת ההיא (הוא מגלה בהקדמה בספר הנדון בעמוד מס' 17, כי, "…מכבי ת"א הרשמית בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן סירבה לשתף פעולה עם הספר הזה…" – איננו מדויק (בלשון המעטה).
ובכן, מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הפך להיות עסק כלכלי לכל דבר בעידן דייוויד פדרמן. זכייה באליפות המדינה הייתה לא רק ניצחון ספורטיבי אלא גם הישג פיננסי. המקום הראשון בליגה, הזכייה בגביע המדינה, וההשתתפות במסגרת האירופית של מכבי ת"א משכו אליה את מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החשיפה הטלוויזיונית היא זאת שהולידה בסופו של דבר את עִסקת חסויות הממון עם חברת הממתקים והקפה "עֵלית". ההצטיינות הפכה לאקוויוולנט של כסף. מכבי ת"א זכתה לחשיפה טלוויזיונית חסרת תקדים בערוץ הטלוויזיה הציבורי המונופוליסטי בישראל והפכה לקבוצה של המדינה. החל מ- 1990 שילמה חברת "עֵלִית" למכבי ת"א בכל שנה סכום שחצה את גבול 1.000000 (מיליון) הדולר. דֵייוִיד פֶדֶרְמַן בנו של יצחק פדרמן ז"ל היה המְמַמֵן וגם חבר הנהלת הקבוצה. כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אני זוכר היטב את דמותו הרצינית, השקולה, העניינית, והבלתי מתלהמת, אנטי תזה בעת המו"מ הקשוחים שהתנהלו בשנות ה- 90 במאה הקודמת בין רשות השידור לבין מכבי ת"א על גובה זכויות השידורים. אהבתי להתבונן בו. איש שקט ורציני, נעים הליכות, ממעיט בדיבור, אך חריף שכל בעסקים. תמהתי לדעת מה זורם לו שם בעורקיו, דם ו/או קרח ? מעולם לא ראיתיו מתפרץ, כועס, ו/או זועם. לא היה שם שום רגש משום סוג שהוא. הוא דייוויד פדרמן תמיד היה תחת שליטה. בשנת 1997 העניקה חברת "עֵלִית" לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א חסות ש- שוויה היה ++++++ X דולרים (הסכומים המדויקים ועליית הגרף רשומים בפרוטרוט בספר שאנוכי חוקר וכותב, ואשר קרוי, "הקשר סימביוטי"), נתון שמסר לי דייוויד פדרמן. היה מדובר ב- סכומים חסרי תקדים במונחים של קבוצת ספורט ישראלית. חברת "עֵלִית" ראתה במכבי ת"א אומנם מקדמת מכירות, אך יחסה החַם לא נבע רק משיקולים מסחריים. אנשי "עֵלִית" אהבו באמת את מכבי ת"א מעבר למניעים הכלכליים. נכרתה כאן מעֵין ברית דמים היסטורית ארוכת שנים. עֵדוּת ליחסים המופלאים והחמים השוררים בין "עֵלית" למכבי ת"א אפשר למצוא בקיץ 1993, שנת המשבר בה איבד המועדון את תואר האליפות לקבוצת הפועל גליל עליון לאחר 23 שנות שלטון רצופות. באותה עונה של 1993 – 1992 שילמה חברת הממתקים "עֵלִית" בראשות דייוויד פדרמן לקבוצת מכבי ת"א 1.000000 (מִיליון) דולר חסות עבור השֵם "עֵלית" הרָקוּם על גופיות השחקנים. לאחר הפסד האליפות ההיא ל- הפועל גליל עליון ב- 1993 התכנס דירקטוריון "עֵלִית" והעביר החלטה נדיבה ביותר חסרת תקדים להעניק לקבוצת מכבי ת"א שאיבדה את התואר עוד X דולרים (בנוסף לסכום החסות שקיבלה כבר קודם לכן, הסכומים המדויקים ועליית הגרף רשומים בפרוטרוט בספר שאנוכי חוקר וכותב, ואשר קרוי, "הקשר סימביוטי") כדי להקל על מצוקתה ועל מנת לאפשר לה להתחזק לקראת עונת המשחקים הבאה של 1994 – 1993. ב- 1996 חברה משפחת שטראוס למשפחת פדרמן בניהול "עֵלִית", וב- 1999 קנתה את החברה מידיה, אך היחס האוֹהֵד למכבי ת"א לא השתנה. זוהי עִסקה שהשתלמה לשני הצדדים ואשר נמשכה קרוב ל- 40 שנה. מדהים מהיבט ה- מֶשֶךְ וה- וֶותֶּק (!).
ובכן, בצהריי יום שלישי חַם ולָח ההוא ב- 26 ביוני 2007, נפגשתי עם דייוויד פדרמן במשרדו בבניין "הצוּק" המשקיף על קו החוף של הרצליה. מחלון המשרד נראים מימיו התכולים של ים התיכון כראי. קיבלה את פניי אז לפני 10 (עשר) שנים מזכירתו האישית גב' דליה פרי. כוס מים קרים והתחקיר מתחיל. איך שלא תסתכל עליו, מדובר באישיות מרשימה וכֵנָה. דייוויד פדרמן הוא איש עסקים מעניין, מוכשר, חכם, ומצליח אולם נשאר כרגיל צנוע בלבושו וממעיט בדיבורו. הוא הרשים אותי בפשטותו, צניעותו, וב- יוֹשְרָה שלו. דייוויד פדרמן זכר היטב ב- 26 ביוני 2007 את הפרטים שמסר לי בעת שיחת התחקיר שלי עמו, והן נרשמו כלהלן. הוא היה כֵּן : "…משפחת פדרמן רכשה את "עֵלית" ממשפחות מוֹשביץ ופרומצ'נקו ב- 1984. ב- 1985 העניקה "עלית" למכבי ת"א “Sponsorship“ (מימון באמצעות חסות) בסדר גודל של X מאות אלפי דולרים (הסכומים המדויקים ועליית הגרף רשומים בפרוטרוט בספר שאנוכי חוקר וכותב, ואשר קרוי, "הקשר סימביוטי") לעונת משחקים אחת. היה מדובר אז בסכום הגדול פי עשרה מסכום זכויות השידורים ששילמה לה הטלוויזיה הישראלית בציבורית באותה העונה המדוברת. מידי שנה בשנה הוסיפה והגדילה חברת "עלית" את סכום החסויות שהעניקה ל- מכבי ת"א. הסכום תפח ל +X דולרים בעונה, האמיר לגובה של ++X דולרים, +++ X דולרים, ובעונת 1991 – 1990 התנשא לגובה של ++++ X דולרים. אני זוכר שבקיץ 1993 תמכנו במכבי ת"א ביתר שֵאת למרות שהקבוצה איבדה תואר האליפות לקבוצת הפועל גליל עליון. באותה עונה החליט דירקטוריון "עלית" לא רק לתת ++++ X דולרים כ- “Sponsorship” של המועדון אלא גם להעניק למכבי ת"א סכום בונוס של 1.000000 (מיליון) דולר נוספים כדי שהקבוצה תתחזק לקראת עונת המשחקים של 1994- 1993. שיא ה- “Sponsorship” שהעניקה "עֵלִית" בתקופתי היה בעונת 1997 ועמד על ++++++ X דולר". (אנוכי מדגיש כי הסכומים המדויקים ועליות הגרף רשומים בפרוטרוט בספר שאנוכי חוקר וכותב, ואשר קרוי, "הקשר סימביוטי").
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 90 במאה שעברה. מר דייוויד פדרמן ומר שמעון מזרחי קוצרים את פרי עמלם. מכבי ת"א היא שוב אלופת המדינה בכדורסל ומחזיקת הגביע. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הקפטן נדב הנפלד, התעשיין דייויד פדרמן, עודד קטש, עו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון, נחמיה "נמי" גולדשטיין (חבר הנהלה), ומוני פנאן מנהל הקבוצה. (התמונה הוענקה לי באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ואז כשאנוכי ממשיך בקריאה ועיון בעמוד מס' 190 בספר של המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ, אנוכי מגלה פרטים לא מדויקים, מספרים לא נכונים, תאריכים שגויים, סך של מידע מוטעה ברמה של כזבים הנוגע לחוזים – הסכמי זכויות שידורים שערכנו עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. לחלוטין אינני אומר שהצמד אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ מתנהג בנוכלות ו/או שקרנות. לא. אולם מי שמכיר כמוני את פרטי המו"מ הרבים על בוריים שניהלנו עם מכבי ת"א לאורך שנים, נד בראשו. אפשר היה לחקור ולכתוב את הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" בצורה הרבה יותר טובה והרבה יותר מהימנה. להלן חלק מ- ציטוטי המידע הבלתי נכון : 1. "…חוזה השידורים המתועד הראשון בין מכבי ת"א לערוץ הראשון נערך לקראת עונת 4 / 1973. הטלוויזיה הישראלית הסכימה לשלם למכבי סכום זניח של כ- 7000 (שבעת אלפים) דולר לעונה…". לא נכון בעליל. בלוף (!). 2. "…הקפיצה הגדולה התרחשה לקראת סוף שנות השמונים, עם הקמת ערוץ 2 וכניסת הכבלים. אם בעונת 6 / 1985 שילמה רשות השידור למכבי 70000 (שבעים אלף) דולר לעונה, בעונת 8 / 1987 האמיר הסכום ל- 200000 (מאתיים אלף) דולר…". לא נכון בעליל. בלוף (!). מדובר בעוד (ועוד) ב- נתונים לא נכונים. מובן ש- מייד נשאלת השאלה הראשונה, המרכזית, והקרדינלית מהיכן מקושש ומגובב אוהד גרינוולד את אינפורמציית הבדותא הנ"ל הבלתי מדויקת לחלוטין והלא נכונה הזאת ? הרי המסמכים והנתונים הללו אינם מסתובבים חופשי בשוּק הכרמל בתל אביב ולא מתרוצצים בשוּק הפשפשים בתל אביב. הם שוכנים ונמצאים אך ורק (אני מדגיש שוב אך ורק) ב- ארכיון מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, והם נשמרים בארכיון העבודה שלי. ואם יש כתובת שלישית הרי שזהו ארכיון רשות השידור ז"ל. אוהד גרינוולד והעורך שלו רמי רוטהולץ נחשדים בחוסר מהימנות ואמינות, ובהעתקת מידע. אתה מבין שלא בכְדִי שניהם לא הראו לציבור קוראיהם את מסמכי החוזים שנחתמו בינינו לבין מכבי ת"א. אתה מבין ש- אם הם לא חשפו אותם בסִפְרָם כדי לתמוך בגרסת המתמטית שלהם ולהוכיח כי הנתונים המתפרסמים הם נכונים, אז כנראה שאין להם את החוזים האותנטיים המדוברים. משהו כאן לא בסדר. משהו כאן עקום מיסודו. משהו כאן נטול יושרה. עִלְעוּל נוסף בעמודי הספר מגלה עוד ועוד מידע ונתונים לא נכונים שנשענים על שמועות ולכן הם מקוטלגים ברמה של כזבים. שניהם אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ וגם הוצאת הספרים שלהם אינם חסינים מפני תביעה שאמורה לדון בפרסום מידע שקרי שנשען בין היתר על העתקה (לא נכונה ולא מדויקת) מבלי להעניק אשראי למקור ממנו העתיקו ביודעין ו/או בשוגג אינפורמציה לא נכונה. זה כבר איננו חשוב. אפילו להעתיק נכון הם אינם יודעים. אינני בלש של זכויות שידורים ומקורות מידע, אולם אנוכי חוזר ומדגיש שוב כי מסמכי החוזים של זכויות השידורים בין שני המוסדות המדוברים, רשות השידור / הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחד ומכבי ת"א מאידך, שוכנים ונמצאים רק בשתי כתובות.
פוסט מס' 689. ברית שידור שנכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, בשנים ההן של 2003 – 1970, התבססה על מצוינות המועדון, ניהולו הקפדני, התנהלותו יישרת הדרך, והישגיו על הפרקט. כך אנוכי הכרתי את מועדון מכבי ת"א בשנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2003 – 1971. פוסט מס' 689. כל הזכויות שמורות.
טקסט תמונה : קיץ 1992. לפני כ- רבע מאה של שנים. אנוכי (מימין) נושא דברים בפני מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, ואנשי מליאת רשות השידור אודות חשיבות השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם על המִרְקָע הציבורי תמורת תשלום זכויות שידורים בלעדיות, ביניהם ההתקשרות עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בראשות עו"ד שמעון מזרחי והתעשיין דיוויד פדרמן בתנאי שהקבוצה תמשיך להיות אלופת המדינה. המוטו שלי היה כלהלן : "שידורי הספורט הישירים עולים כֶּסֶף – אך שווים זָהָב". זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל מני ווייצמן מי ש- שימש יו"ר וועדת הספורט במליאת רשות השידור, ואנוכי עומד ונושא את דבריי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד מרשות השידור וממני בתום הניצחון הסנסציוני ברייטינג ומדרוג של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 הספורט מס' 5 בכבלים בעת שידורים ישירים "ראש בראש" של מפעל ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי בהשתתפות מכבי ת"א ב- 18 ו- 20 בחודש אפריל של שנת 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1983. התמונה צולמה בין כתליה ומסדרונותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רשות השידור הממלכתית. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שנים מ- 1979 ועד 1984 (בתמונה מימין, כבן 51 ונראה כבר נפוח ושמן מאוכל) לא רכש אהדה יתירה למועדון הכדורסל של מכבי ת"א וגם לא לשידורים הישירים שלי ושל קודמי בתפקיד אלכס גלעדי בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הוא גם טען בשעתו, "…כי דווקא קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא זאת שצריכה לשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית שמסכימה בכלל לצלם אותה ולייחד לה זמן מסך בערבים של ימי חמישי בשבוע…". כאן הוא נראה עם יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, הצלם צבי וולף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לא היה גבול לשאיפותיי כמנווט ראשי ועורך ראשי להציב את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר חשוב בארץ וברחבי עולם. הן לא היו מגלומניות ועלו בדרך כלל בקנה אחד עם קווי המחשבה של מרבית רשתות הטלוויזיה הציבורית והמסחריות באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו. המנהלים הבכירים שלי המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו בי. מכיוון שהיה מדובר ברשת טלוויזיה כללית ולא בערוץ נישה בכבלים המתמחה בשידורי ספורט הוטלה עלי המשימה והחובה לברור ולבחור את הטוב ביותר מבין הטוב ביותר, את אירועי הספורט שנחשבו ל- The best of the best, למען צופי הטלוויזיה במדינת ישראל משלמי האגרה. ביניהם סיקור שיטתי של משחקיה של אלופת המדינה בכדורסל במסגרת האירופית ב- Frame היוקרתי של תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות. זאת הייתה מכבי ת"א. הציבור איננו מכיר את עקרונות פעולותיה של תעשיית הטלוויזיה והאנשים לא הבינו בתחילה את מחשבת הטלוויזיה שלי כי הצבת דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט חשוב בארץ ובעולם היא רעיון נשגב שנהגה בעבורם, אִידֵאָה שנשאה עמה באותה העת יתרון ובצדה חיסרון. שידורי הספורט בתקופתי בשנים 2002 – 1980 הניבו רייטינג ומִדְרוּג ויוּקְרָה עצומים עבור השידור הציבורי אולם למרות שהיו שווים זהב הֵם עלו כסף. נדרשנו לשלם בעבורם לא מעט. ביקרתי בעת כהונתי כמנווט שידורי הספורט בארבע יבשות תבל וביותר מ- 150 ערים ברחבי אירופה, אסיה, ארה"ב וקנדה, מרכז ודרום אמריקה, ואוסטרליה. עשיתי זאת במונדיאלים של ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, צרפת 1998, ואת הדגל של המונדיאל האחרון שלי ביפן / קוריאה 2002 הנפתי לרוע מזלי בעידן מנכ"ל רשות השידור המודח ההוא יוסף בר-אל בירושלים. שידרנו את המונדיאל ההוא Off tube. עשיתי זאת באולימפיאדות של לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, וסידני 2000. עשיתי זאת באליפויות העולם בא"ק של הלסינקי 1983, רומא 1987, טוקיו 1991 (Off tube בשעה שיוסף בר-אל שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית), שטוגארט 1993, גטבורג 1995, אתונה 1997, סביליה 1999, ואדמונטון – קנדה 2001. עשיתי זאת עם כיסוי טורניר ווימבלדון בטניס בין 1980 ל- 1998. עשיתי זאת עם ה- Euros (אליפויות אירופה בכדורגל לאומות) של צרפת 1984, גרמניה 1988, שוודיה 1992, אנגליה 1996, והולנד / בלגיה 2000. עשיתי זאת באליפויות אירופה בכדורסל בין 1979 ל-2001. עשיתי זאת באליפויות אירופה והעולם בשחייה. עשיתי זאת עם משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל) בכדורגל וגביע המדינה בכדורגל בין 1980 לבין 1994. עשיתי זאת עם השידורים הישירים של המכביות וכינוסי הפועל בין 1977 ל- 2001. עשיתי זאת באליפויות המדינה ב- א"ק, שחייה, והתעמלות. עשיתי זאת עם משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל) בכדורסל וגביע המדינה בכדורסל בין 1982 ל- 2001. וכרתי ברית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בשנים שבין 1980 ל- 2002 (למעט עונת 1994 – 1993 בה זכתה באליפות המדינה קבוצת הפועל גליל עליון). כל שידורי הספורט הרשומים לעֵיל היו כפופים למו"מ שניהלנו וניהלתי עם הוועדות המארגנות הנוגעים לקנייה ורכישה של זכויות שידורים כחוק בארץ ובעולם, ואושרו ע"י המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם. החזון שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה להפוך אותה למוקד צפייה לאומי. המוטו שלי כפי שניתחתי והסברתי אותו למנכ"לים שלי ולמנהלי הטלוויזיה שלי לדורותיהם שהעניקו לי לפני שנים רבות את התפקיד והאחריות העצומה להיות הנווט שלהם, היה כלהלן : השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הרייטינג. סך תקציב הפעולות שלי כמנווט שידורי הספורט בשנים ההן של 2002 – 1980 נע סביב 150.000000 (מאה עשרים וחמישה מיליון) דולר. ו- אוסיף : אין בהקדמה הזאת שום רְבוּתָּא. צעדתי בעקבותיהם של קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. כל המנכ"לים שלי ברשות השידור לדורותיהם לרבות כל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהם הושיטו לי את ידם ותמכו בהשקפת עולמי זאת, "שידורי הספורט עולים כסף – אך הם שווים זהב" (!). שידורי הספורט שלי בימים ההם על כל מִגזריו הפכו חיש מהר לשורות נדבכים של כלל השידור הציבורי. גם בעניינה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבאנו את היָדָע ו- מיומנות הצילום הטלוויזיוני לפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ומכבי ת"א הביאה את הכישרון, את רוח המועדון, ואת הכמיהה לניצחון. התהווה אט – אט "קשר סימביוטי" ארוך שנים.
בחודש פברואר של שנת 2000 ידעתי שכמנהל, מתווה דרך, עורך, ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אני צועד בדרך הנכונה ועל קרקע בטוחה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן העניקו לדרך התנהלותי גיבוי מוחלט. נבחרת הכדורסל של מכבי ת"א התפתחה לקבוצה תחת הדרכתו של מאמנה פנחס "פיני" גרשון. היו לי מ- מכבי ת"א של דיוויד פדרמן ושמעון מזרחי המון ציפיות כל הזמן. לא כאוהד. כאיש טלוויזיה שמשלם להם הון עבור השידורים הישירים של משחקי המועדון בליגה האירופית. ממון תועפות . מנהלי מכבי ת"א לא עניינו אותי באופן אישי. אינני חושב שגם אני עניינתי אותם. מכבי ת"א הייתה עבורי סחורת שידור ששילמתי עבורה כסף והנחתי אותה בקדמת מדף הסחורות שלי. את סחורת השידור הזאת הורדתי מהמדף מידי כל יום חמישי בשבוע כדי לצבור רייטינג. קוראי הבלוג הזה חייבים להבין שאנשי הטלוויזיה הם עבדים של מוֹלֶךְ הרייטינג ואנוכי אינני יוצא מן הכלל. בתום כל שידור ישיר ארזתי מחדש את הסחורה שלי והנחתי אותה שוב על המדף עד לפעם הבאה. בקיצור מכבי ת"א הייתה עבורי אובייקט שידור ותו לא. נכון שמעבר להתקשרות הקורקטית והקונקרטית הזאת בין הגוף המְשָדֵר לגוף המְשוּדָר מתפתחים אט – אט יחסים בלתי פורמליים. ברור שרחשתי סימפתיה לנותני החסות הכלכלית למועדון הפאר של מכבי ת"א (בלעדיהם מכבי ת"א הייתה שווה הרבה פחות) ובראשם דוד מושביץ ואביו מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו כמובן, אבי פילוסוף, דייוויד פדרמן, מיכאל "מיקי" שטראוס, שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, מוני פנאן ז"ל, ואמנון אבידן, ועוד כמה. הגברדיה הזאת הייתה מוערכת על ידי כמי שמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית, אולם לא התקיימו שום יחסי קירבה ורֵעוּת ביני לבין המצוינים לעֵיל. הערכה כן. חֲבֵרוּת לא. מו"מ וגישה חיובית כן. אינספירציה והתרגשות לא. ברית השידור עם מכבי ת"א הייתה עסקית נטולת רגשות ולחלוטין לא אישית. ההתקשרות בין רשות השידור לבין מכבי ת"א נעשתה על בסיס סימביוטי. כל צד הפיק את הרווח שלו. היוקרה הייתה רווח משותף של שני הצדדים אולם מכבי ת"א קיבלה לצדו את הממון והיוקרה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קיבלה את אהדת הציבור ועמו את הרייטינג. לכן שֵם הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 עמודים) אודות ההתקשרות חסרת התקדים הזאת בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת"א בשנים 2006 – 1969, נקרא "הקשר הסימביוטי". ברור ששוחחתי מאות פעמים עם מר שמעון מזרחי בשנים ההן בתוקף תפקידו כיו"ר מועדון מכבי ת"א ואנוכי בשל תפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמות שיחות ללא כל השוואה שניהלתי בעבר גם עם חבריו דיוויד פדרמן, ו/או שמלוק מחרובסקי, ו/או אריה בראנוביץ', ו/או אמנון אבידן. הציבור נוטה לערב עסקים ברגשות אישיים. אין דבר כזה. מעולם לא הייתי בין באי ביתם של מכבי ת"א והם לא מבאי ביתי. השיחות בינינו, ביני לשמעון מזרחי היו מפגש של אינטרסים. אומר בגלוי כי שמעון מזרחי התלונן לא פעם אחת ולא פעמיים בתקופות שונות אודות הטקסטים שמשמיעים השדרנים יורם ארבל, אורי לוי, מאיר איינשטיין וגם אודות הפרשנויות שמייצרים אריה מליניאק ואחריו אלי סהר, ושניהם היו פרשנים טובים ועיתונאים ערניים. היו לו "מודיעים" שדיווחו לו מה אמרו ציוותי השידור שלי בטלוויזיה גם במשחקי מכבי ת"א בחו"ל. פעם אחת הוא התלונן בפניי כנגד דברי הפרשנות של אלי סהר לאחר הפסד של מכבי ת"א נגד קבוצה יוונית כלשהי. ברור שהענקתי גיבוי מיידי ו- טוטאלי לאלי סהר, ופטרתי אותו בזאת התשובה : "שמעון מזרחי תפקידך לנצח במשחקים ותפקידנו לפרשן ולהסביר לציבור את ההפסדים הבלתי כפויים של המועדון שלך. אולי אם תתנהל טוב יותר ותנצח אז הטקסטים של אלי סהר יהיו ערבים יותר לאוזניך", השבתי לו. לא עבדתי בשירות מכבי ת"א. היא הייתה אומנם קניין שידור אטרקטיבי אך כזה שאיננו עומד מעל עיתונאות אמת וביקורת ופרשנות הגיונית.
תּילֵי תִּלִים של בלופים ודברי הֶבֶל יחדיו עם הַרֵי הַרְרֵי של שקרים, רַעוּת רוּח, וּבְדוּתּוֹת נכתבו בעשור ה- 2000 על קרבתי והקשרים האישיים שלי (כביכול) בעבר עם אנשי מועדון מכבי ת"א . נאמרו והושמעו ע"י כל מיני אנשים, לא כל כך מזמן, גם בחטיבת הספורט בפיקודי, כל מיני הדלפות שקריות ומכוערות והערכות מטופשות ולחלוטין בלתי נכונות על ההשפעה שהייתה כביכול לאנשי מכבי ת"א עלי. עד כדי התערבות מכביסטית בקביעה מי יהיה פרשן הכדורסל בעמדת השידור ליד השדרים שלי יורם ארבל, אורי לוי, ומאיר איינשטיין בעשור ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה ובראשית עשור ה- 2000, התערבות שגרמה (כביכול) לסילוקו של אריה מליניאק על ידי מכֵּס הפרשנות ב- 1991. מדובר בקשקוש מוחלט. בלוף. אינני מכחיש כי בראשית הדרך שלי כמנהל מחלקת הספורט (בדצמבר 1980) לאחר עידן אלכס גלעדי הרשתה לעצמה מכבי ת"א כקבוצה של המדינה לבדוק אי אלו עובדות אולם היחסים בינינו היו ברורים. "אני לא מתערב בקביעת החמישייה שלכם על הפרקט ואתם אל תתערבו לי בקביעת החמישייה שלי ליד המיקרופון". הטקסט הזה נאמר על ידי לשמלוק מחרובסקי ועו"ד שמעון מזרחי בסופה של שנתת 1980 בהיכל הספורט ביד אליהו בראשית כהונתי כמנהל חטיבת הספורט (לאחר מעברו של אלכס גלעדי ל- NBC) בתום אחד השידורים הישירים בו השדר שלי היה דני דבורין מרדיו "קול ישראל" והפרשן לצִדוֹ אריה מליניאק. פה זה התחיל ופה זה נגמר. אריה מליניאק הניח בשעתו ב- 1979 וב- 1980 את יסודות פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל מיני אנשים שהתחפשו לעיתונאים שיתפו פעולה ביודעין עם מלעיזים (בראשם משה גרטל) הרחיקו לכת ברשימות הבדותות שלהם אודותיי, פלוס השמצות, פלוס דיווחים שהיו לחלוטין לא נכונים ברמה של כזבים. סיפורו של משה גרטל ב- 2 בנובמבר 2009 לעיתונאי שלמה מן מ- "העין השביעית" כי תמי בן עמי ז"ל פתחה בפניו ובפני צוות הצילום שלו בליל 16 בדצמבר 1982 כדי שהוא יצלם את אהוב לבה החבר שלה שחקן מכבי ת"א, אולסי פרי (לא הגיע להיכל הספורט ביד אליהו כדי ליטול חלק במשחק מכבי ת"א – ריאל מדריד בגביע אירופה לאלופות בכדורסל), שוכב מנוטרל ושיכור על סדיני מיטתה ויחשוף את חומר הצילום על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הוא שיא של סנסציה שלילית ביזיונית ו- נבזית. פשוט פסגה של דיווח שקר. העיתונאי שלמה מן פרסם את הכזב המטונף הזה כאמור בביטאון "העין השביעית" ב- 2 בנובמבר 2009.
טקסט תמונה : נובמבר 1980. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק (ראשון משמאל) ואנוכי (במרכז) בראשית ה- קריירות המשותפת של שנינו. הוא כפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני כמנווט ו- מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מימין, העיתונאית גב' מיכל הוכשטאט. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
החלטתי לפסוח בזמנו על רשימה ארוכה של כל מיני פרשנים פוטנציאליים על מנת להציב בעמדת הפרשנות הפנויה את טַל בְּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א וישראל בכל הזמנים . טַל בְּרוֹדִי חתן פרס ישראל לספורט היה בעל ידע עצום בתחום. הארצי ובבינלאומי. וגם מומחה גדול בליגת ה- NBA. דמות כדורסל פופולארית רבת מוניטין במכבי ת"א ונבחרת ישראל שאזרחי המדינה הזדהו עמוֹ במשך שנים רבות. טַל בְּרוֹדִי ניצב באמצע שנות ה- 60 של המאה הקודמת בפני קריירה מזהירה וחוזה כספי נדיב ב- NBA, אך וויתר, והחליט ב- 1966 לעלות לישראל ולבנות כאן את חייו. הוא הפך לדמות מופת. כדורסלן פנטסטי, בעל השכלה אקדמית רחבה, מאופק, ישר והגון מאוד. זה היה אותו טַל בְּרוֹדִי שתיעדתי ב- 1980 בסרט הטלוויזיה הדוקומנטארי בן 75 דקות, "גוּפִיָיה מספר שֵש". חיש מהר התברר שטל ברודי הוא הכול וגם אוהד מושבע של מכבי ת"א רק לא פרשן. הצבתו בכֵּס הפרשנות הייתה שגיאה נוראית שלי. לא בגלל העברית העילגת ולא תקנית שלו אלא מפני שפשוט הוא לא היה פרשן. טעות נוספת הייתה שלא אמרתי לדמות האגדית הזאת מייד שלום (ולא להתראות), אלא חשבתי והערכתי שהוא מר טל ברודי, נחשב בכל זאת ל- פוטנציאל שיכול להשתפר. והוא לא. הענקתי הזדמנויות שונות לאישים שונים לטפס לעמדת פרשנות הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתקופתי איישו כ- 10 פרשנים ביניהם אריה מליניאק, אלי סהר, צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, רון קופמן, פרופסור גבריאל "גבי" בן דור מאוניברסיטת חיפה, ועוד כמה. אריה מליניאק ואלי סהר ניצבו בדרגה שלימה מעל היתר. רעיון שידור קבוצת הפאר של מכבי ת"א על מִרְקַע הטלוויזיה הציבורית היה חשוב מכל המְבַצְעִים אותו, השדרנים והפרשנים גם יחד, בעיקר מפני שזכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. זהו כלל חשוב בתעשיית הטלוויזיה שכוכבי המסך, בארץ וגם בעולם, נוטים לשכוח אותו מעת לעת. חומר השידור חשוב לעד מהשדרנים שמגישים אותו לציבור.
טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי מוצב על ידי כפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי (התייחס בנימוס ובכל הכבוד הראוי אֶל טַל בְּרוֹדִי), והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי כל הזמן נוכח בשטח. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בחצות הלֵיל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת"א בבלגראד בירתה של יוגוסלביה הגדולה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר הניצחון על אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78, גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטרי נרחב על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם "גופיה מספר שֵש". זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת"א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו 34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה. הישג שהיה אז חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא טל ברודי עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה"ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת"א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז"ל ו- רָלְף קְלָיִין ז"ל, ומנהליהם יבד"ל עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי עצמו שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", העוסק ביחסי הגומלין הטלוויזיוניים והמוניטאריים הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א והחזיקו מעמד 30 שנים רצופות בתקופתי בין 1973 ל- 2003.
טקסט תמונה : ערב יום רביעי של 19 באוקטובר 1966. טל ברודי בן 23 (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב מכבי 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת"א סבי בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. התמונה המקורית הוענקה לי באדיבות לובה קנפר ז"ל. היא שמורה בחדר העבודה שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' שש" (באורך של 75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל והעורך שלי היה ז'אן קלוד זָרְבִּיב (עברת את שמו מאוחר יותר ל- אָבִיב). הסרט שהורכב מקטעי film ו- video לסירוגין ו- שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה"ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם משה דיין ז"ל מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : "טל ברודי הוא עלם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני". לצורך התיעוד ההיסטורי נעזרתי בצלם העיתונות הנפלא, העירני, והיעיל לובה "אריה" קנפר ז"ל. היכרתיו היטב. היה מדובר לא רק בצלם עיתונות מצוין, עירני, וממוקד אלא גם בבן אדם אציל נפש בעל נימוסים של אירופה הישנה, הגון, צנוע ו- עניו. תמונות הסטילס של לובה "אריה" קנפר שעסקו בכדורסלן טל ברודי מאז נחת ב- 19 בחודש אוקטובר של שנת 1966 על מרצפות הבלטות הרעועות של מגרש הכדורסל הישן של מכבי ת"א ברחוב מכבי מס' 4 בתל אביב, בעידן של טרום הטלוויזיה בארץ, היו דרושות לי לצורך הרכבת הפאזל הטלוויזיוני שלי "גופייה מס' 6" ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980. לצורך השימוש ב- 20 תמונות סטילס שלוֹבָה קנפר ז"ל צילם את טל ברודי בזמנים שונים בסרט "גופייה מס' 6" חתמה עמו הוועדה הכלכלית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על הסכם בו ישולם לו סכום (לא קטן) וגם הענקת קרדיט בגוף הסרט שבהחלט מגיע לו, וכן שימוש חוזר שלנו ב- 20 תמונות הסטילס שלו, ללא תשלום נוסף. לובה קנפר ז"ל מסר לי את תמונות הסטילס הברורות והנאות שמתעדות את טל ברודי בגודל של 18 ס"מ על 24 ס"מ, והבטיח כי התמונות הללו הן רק שלנו. התמונות האורגינליות שלובה קנפר ז"ל נתן לי, נשמרו. הן שמורות בחדר העבודה שלי בביתי. אינני בלש של זכויות יוצרים ולא של ענייני קרדיט, אולם מה רבה הייתה הפתעתי לגלות שאחת התמונות הבלעדיות שלובה קנפר ז"ל מסר לידי ב- 1979 (מופיעה לעיל, זאת של טל ברודי ו- סבי בן בסט משוחחים יחדיו, ואשר צולמה ב- 19 באוקטובר 1966 על מגרש המרצפות הישן ברחוב מכבי 4 בתל אביב) מודפסת בעמ' 64 של הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" תחת כיסוי מילת תודה של המחבר והעורך למר רוני קנפר בנו של אריה קנפר ז"ל.
טקסט תמונה : 28.4.1980. משה דיין מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין ז"ל מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אני מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לריאיון הטלוויזיה שאני עורך עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אני מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי "גופיה מספר שֵש". משה דיין ז"ל אמר : "טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי מתגשם החלום הציוני !". זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האם מדובר רק בצירוף מקרים ? האם מדובר אולי ביד הגורל ? ו/או האם מדובר בצו אלוהי ? קראתי ועיינתי בימים האחרונים ב- שני ספרים תנ"כיים נהדרים ומעוררי השראה. אין יום שעובר מבלי שאנוכי קורא ומעיין בכמה פרקים בספר התנ"ך. לעיתים אני חובש מגבעת בעת קריאת ה- תנ"ך. הפעם הזאת קראתי את ספר "תהילים" שכתב דוד המלך ואת ספר "מִשְלֵי" שכתב שלמה המלך. דילגתי מאחד לשני ומהשני לאחד מבלי להחמיץ אפילו פסוק אחד ופרק אחד מ- 150 הפרקים ו- 2527 פסוקים שמרכיבים את "תהילים" ומ- 31 הפרקים ו- 915 פסוקים שמאכלסים את "משלי". בצדם קראתי את שני הספרים "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" של אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ ואת "11 אליפויות" של מאמן ה- NBA, האמריקני פיל ג'קסון. בראשית פרק מס' 22 בספרו "11 אליפויות" משתמש פיל ג'קסון בסלוגן חריף שהגה בשעתו הסופר והמחזאי הבריטי ג'יימס מתיו ברי (1937 – 1860), וכה אמר : "כולנו נכשלים. במיוחד המוצלחים שבינינו". האין זה נפלא ? הציטוטים מספרי "תהילים" ו- "משלי" נעו בכיוון אחד. תיעוב כזבנים ו- בלופרים. אני מעיין בהם שוב.
ציטוט : "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". (תהילים פרק א', פסוק א').
ציטוט : "לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע איוולת". (משלי פרק טו, פסוק ב').
ציטוט : "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". (משלי פרק יט, פסוק ג').
ציטוט : "עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט". (משלי פרק יט, פסוק ה').
ציטוט : "עד כזבים יאבד ואיש שומע לנצח ידבר". (משלי פרק כא, פסוק כח).
תזכורת ל- היווצרות "הקשר הסימביוטי" : חלפו שנים רבות מאז. המנכ"ל אורי פורת ז"ל ידע בעת החתימה על חוֹזֶה השידורים היקר עם מכבי ת"א לעונת המשחקים האירופית של 2000 – 1999 כי סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי וויתר על הצעת ה- FIBA והפסיד שנה קודם לכן את שידורי ה- Final four לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). רק בדרך מקרה לא העפילה מכבי ת"א לטורניר הגמר של 1999. בדרך נֵס נמנעה בושה מקצועית גדולה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הביזיון נדחה בעצם בשנה אחת. במארס 1999 ניאותה רשות השידור בראשותו של אורי פורת לשלם למכבי ת"א סכום של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") עבור זכויות השידורים של עונת המשחקים הרגילה בלבד, ב- 2000 – 1999. זאת הייתה רשלנות מטופשת להבטיח לטלוויזיה הישראלית הציבורית חוֹזֶה עם מכבי ת"א רק לעונה הרגילה ולהפקיר את חוזה משחקי ה-Final Four של סלוניקי 2000 בידי ערוץ 5 בכבלים. ברשלנות הזאת היה טמון חיסכון כספי אך סיכון מקצועי גדול למרות העובדה שמכבי ת"א כשלה מזה עשור שנים להעפיל לשלב הגמר של תחרויות ה- Final four האירופי בכדורסל. עכשיו בעת טקס החתימה על החוזה החדש ביום שישי – 26 במרס 1999 בעשר בבוקר במלון "הילטון" בתל אביב נותר לאורי פורת רק להסתכן כדי למַזְעֵר נזקים. "…לפחות משחקי העונה הרגילה יהיו שלנו…", אמר והוסיף, "…ואם מכבי ת"א תעפיל למשחקי ה- Final Four נראה מה נעשה. דיה לצרה בשעתה…". כל החוזים של רשות השידור עם מכבי ת"א היו מודולאריים ומותנים בהישגיה. מכבי ת"א נדרשה להעפיל לשלב האחרון, שלב ה- Final Four בכל טורניר, אם ברצונה לזכות בפרס הכספי בשלמותו שהקציבה לה רשות השידור. אֵלוּ היו תנאי החוזה גם בעונת המשחקים של 2000 – 1999. כדי לזכות בכל הסכום טבין ותקילין שנכתב בחוזה ע"ס X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"), היה על מכבי ת"א להעפיל ל- Final Four של סלוניקי 2000. מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל שַח לאוזני באותה ארוחת בוקר מפורסמת במלון "הילטון" ביום שישי – 26 במרס 1999 כלהלן : "..אינני מאמין שהם יעשו את זה. תשע שנים רצופות נעדרת מכבי ת"א מ- Final Four, מדוע שהם יעפילו לשם דווקא העונה…". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה סקפטי. גם אני. חששנו היה מוצדק מפני שווירטואוז הקבוצה עודד קטש נדד באותה עונה ממכבי ת"א לאלופת יוון פאנאתאנאייקוס אבל מאידך לא לקחנו בחשבון שאת הקבוצה מאמן אדם שהוא כמעט גאון כדורסל. קוראים לו פנחס גרשון. מכנים אותו "פִּינִי".
למהלכי רכישת זכויות שידורי הספורט ע"י כל רשת טלוויזיה באשר היא יש על פי רוב תוצאות קטסטרופליות. בין אם אתה מצליח ו/או נכשל. אם אתה זוכה בהן אתה משלם מחיר בכסף וחוטף ביקורת ציבורית מדוע שילמת כל כך הרבה. אם אתה מפסיד אותן אתה קוצר קיתונות של בוז וחרפות מהציבור כ- תבוסתן. אף על פי כן לא הייתה מילה אחרת בפי מלבד לכנות את מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל ואת סמנכ"ל הכספים ההוא שלו מוטי לוי, "כסילים", כדי לתאר את השתלשלות העניינים ואת גודל האכזבה מאותה צמרת חבורת הניהול הקונקרטית ברשות השידור, עונה קודם לכן, בתקופה שבין אפריל 1998 לאפריל 1999. "כסילים", זאת הייתה דעתי על שניהם, אלה שלא אִפשרו לי לרכוש מ- FIBA את זכויות השידורים של טורנירי ה- Final Four האירופי העתידיים בכדורסל, וכרגיל לא התביישתי לומר להם את חוות דעתי זאת בפרצופם. הציבור איננו מבין ולא יודע כי בגין טיפשותם זאת, שילמנו בחלוף עונה אחת בריבית דה ריבית. ביוּקְרָה, במוניטין, וגם בממון. משחקי ארבעת הקבוצות הגדולות ביבשת וביניהן מכבי "עֵלִית" ת"א (עם חמישה שחקני חיזוק אמריקניים) נקבעו להיערך בעיר היוונית סָלוֹנִיקִי ביום שלישי – 18 באפריל, וביום חמישי – 20 באפריל 2000, אך לנו לא הייתה עוד הזכות לשַדְּרָם. מאבקיה של מכבי ת"א בזירת הכדורסל של אירופה נתפשו וזוהו ע"י הציבור בשל שידורי הטלוויזיה כמאבקיה של הנבחרת הלאומית. לא פחות. הצופים לא העניקו כל חשיבות לעובדה שחלק משחקני המועדון הם בעצם כדורסלני חיזוק אמריקניים שלבשו את המדים צהובים – כחולים של מכבי ת"א תמורת ממון. אולסי פרי היה שחקן אהוב על הציבור הישראלי כבר בעונתו הראשונה בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 1977- 1976. הוא נותר אהוב גם לאחר שהסתבך בפרשת הסמים המבישה שלוֹ ונכלא בארה"ב.
טקסט תמונה : שנת 1977. זהו אולסי פרי (2.10 מ') שחקן החיזוק האמריקני המצוין של מכבי ת"א. הוא היה שחקן אהוב והציבור סלח לו על פרשת הסמים. אולסי פרי מצא את ביתו בישראל. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גם גִ'ים בּוֹטְרָיְיט ז"ל היה שחקן נערץ. ואח"כ אֶרְל וִוילִיאָמְס שחקן מצוין (שיחק בבוסטון סלטיקס ב- NBA) שהיה לפעמים פרא אדם אך העניין נשכח לאחר שסיפק את הסחורה והביא את גביע אירופה ב- 1981. מכבי ת"א הפכה להיות קבוצה פופולארית בציבור יותר מנבחרת ישראל בכדורסל. עם עובדות הרייטינג של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא ניתן להתווכח. תופעה שאין לה אח ורֵע בתולדות הספורט ובתעשיית הטלוויזיה כאן אצלנו בישראל. הקבוצה ואוהדיה ידעו להעניק לשחקני החיזוק האורחים תחושה של בית ומשפחה. השחקנים הזרים שלה הפכו להיות ישראליים לכל דבר. זאת הייתה מסורת מקודשת במועדון מאז הוענק כבוד מלכים לטַל בְּרוֹדִי גדול שחקני מכבי ת"א בכל הזמנים שהגיע מארה"ב באוקטובר 1966 כדי ללבוש לנֶצַח את מדי הקבוצה. אנשים מיוחדים במינם כמו אמנון שְלָאִין, ומנהלי הקבוצה שמואל "שָמְלוּק" מַחְרוֹבְסְקִי, ומאוחר יותר מוֹנִי פָנַאן ז"ל (עד שהתגלה סוד הבנק הרז שלו), תרמו חלק גדול מזמנם במשך עשרות שנים מאחורי הקלעים כדי להפוך את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א למה שהיא. משפחה. שלושת האישים האלה הם תשתית הניצחונות של מועדון פאר בראשו ניצב עו"ד שמעון מזרחי האחד והיחיד וגם המיוחד. חשיבותם של מנהלי הקבוצה במערך הקבוצתי של מכבי ת"א איננה נופלת מזו של השחקנים והמאמנים מפני שהמנהיגות שלהם יצרה מסורת מקודשת, שהפכה את מכבי ת"א למשפחה מלוכדת. מנהלי הקבוצה הם ההורים. השחקנים הם הילדים שלהם. חלק מהעליונות של מועדון מכבי ת"א על פני קבוצות אחרות בארץ ובאירופה נובע מלכידותה של המשפחה. הייתי עֵד לכך במשך שנים ארוכות. ראיתי זאת מקרוב עוד מימי ה- בראשית שלי ככתב טלוויזיה טירון אצל דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי.
גזבר מכבי ת"א אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' (אהבתי והערכתי אותו) זוכר בעת שיחות התחקיר עמי אודות "הקשר הסימביוטי" בחלוף שנים רבות, כלהלן : "ב- 1974 הגיע אלינו מארה"ב ג'ים בוטרייט ממדינת אידהו. שחקן כדורסל עלום שם שלא ידענו עד כמה הוא מצוין. ג'ים בוטרייט נחת בנתב"ג לבוש ברישול, מכנסי ג'ינס קצרות, נועל נעלי ספורט ללא גרביים, חובש כובע טמבל לבן שהיה שחור מרוב לכלוך, ואפילו לא מצויד במזוודה. ערכנו לו מבחן אישי במגרש מכבי הישן ליד קולנוע אוריון. הוא והמאמן יהושע רוזין לבד על המגרש. מכבי ת"א ערכה אז סיור משחקים באוסטרליה. יהושע רוזין חד העין תפש מייד שיש בבחור פוטנציאל רב. חתמנו עמו במקום חוזה. הוריתי ליגאל שצקי לקנות לג'ים בוטרייט חליפה ועניבה ושלחנו אותו למחרת לאוסטרליה. ג'ים בוטרייט היה שחקן נפלא ואיש נעים הליכות, אך אנשים כמו יגאל שצקי, שמלוק מחרובסקי, ואמנון שלאין היו אלה שהפכו את מכבי ת"א למשפחה. אין תחליף לאווירה משפחתית ויחסי אמון. זה היה סוד כוחה האמיתי של מכבי תל אביב".
שאלתי בשעתו את מר שמואל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי (איש נבון מאוד וחכם, במידה רבה מיתולוגי ונערץ ע"י רבים) כיצד כ- צַבָּר יליד ישראל ידע לתקשר עם טַל בְּרוֹדִי שדיבר רק אנגלית. שמואל "שמלוק" מחרובסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "כילד ברחתי מביה"ס להצגות הקולנוע היומיות בעיר. למדתי אנגלית מהסרטים בהם צפיתי, לא בבית הספר. הייתי אולי תלמיד גרוע אבל דיברתי אנגלית היטב. טַל ברודי שיחק במדי נבחרת ארה"ב במשחקי המכבייה ה- 7 ב- 1965. המשלחת התגוררה אז במלון "דן – אכדיה" בהרצליה פיתוח. כשטַל בְּרוֹדִי הגיע אלינו בפעם השנייה שנה אח"כ הוא זכר את הרצליה פיתוח ואת רצועת חוף הים שלה, וביקש את גזבר מכבי ת"א הקבלן אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' ואותי לסדר לוֹ לגור בסביבה הזאת. בקשתו נענתה מייד".
שני הבוסים שלי דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי ביקשו אותי ב- 1971 להכין כתבה על שני הנערים מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' ודוּבִּי רוֹזִין תלמידי שמינית ב- ביה"ס "שֶבָח" בתל אביב שהיו באותה העֵת גם שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הייתה ארגון ספורט מיוחד. החֲבֵרות, הפִרגון ההדדי בין השחקנים, והסימפתיה בתוך שורות הקבוצה הפכו לערך עליון ונֶשֶק מלחמה חשוב כשחברוּ לכשרון מקצועי בדרך לניצחונות. זהו הישג עצום של כל אחד מהשלושה שהפכו את האינטגרציה בין שחקני החיזוק הזרים לבין הכוכבים המקומיים להישג חינוכי ספורטיבי בעל ערך עצום. אַמְנוֹן שְלָאִין, "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ומוֹנִי פַנָאן ז"ל סייעו למאמנים להפוך את מכבי ת"א מנבחרת לקבוצה. הם דאגו לשחקנים משרוך ועד נעל. תשאלו את מר טַל בְּרוֹדִי, תנחום "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ ז"ל, שבתאי "סַבִּי" בֵּן בָּסַט, אַמְנוֹן אָבִידַן, אֶרִיק מֶנְקִין, לוּ סִילְבֶר, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, אוֹלְסִי פֶּרִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', ועוֹדֵד קָטָש ורבים אחרים – מי הם אַמְנוֹן שְלָאִין, שמואל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ומוֹנִי פַנָאן ז"ל, ותקבלו את תשובה זהה. מכבי ת"א ידעה לקבל את פניהם של השחקנים וידעה גם להיפרד מהם. זאת אחת הסיבות שבגללה ציבור הצופים במדינת ישראל הזדהה עם רוח הספורט שהפגינה הקבוצה, וראה בה לאורך עשרות שנים נציגה אמיתית שלו המייצגת את אינטרס הספורט הישראלי מול הגויים האירופיים.
טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא. סיפור של נאמנות וכבוד. שמואל "שמלוק" מחרובסקי מנהלה הנערץ והמיתולוגי של קבוצת מכבי ת"א נפרד בשנות ה- 80 של המאה שעברה בשם המועדון בהיכל הספורט יד אליהו מהשחקן אריק מנקין. אריק מנקין שיחק בהרכב מכבי ת"א במשך שנים רבות והיה שותף לזכייה הראשונה בגביע אירופה ב- 1977. מימין, זהו אולסי פרי. משמאל, מציץ ראשו של שוקי שוורץ. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בתום אליפות העולם בכדורסל שנערכה בחודש אוגוסט 1998 ביוון, החליטה ה- FIBA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורסל) בדומה למהלכי ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל) למכור את מלאכת שיווק ומכירת זכויות השידורים של מפעליה באירופה ובעולם לחברה פרטית המתמחה בשיווק מרכולות טלוויזיה מן הסוג הזה. הזיכיון נמכר לרשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית "+ CANAL" (מבוססת על מינויים). ערוץ קָאנָאל פְּלוּס הצרפתי הקים חברת בת בשם "+ SPORT" לצורכי שיווק מכירות זכויות השידורים של ה- FIBA, והעמידה בראשה את מר זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerome Valcke). זֶ'רוֹם וָואלְקֶה בחר בגב' סְטֶפַאנִי מִינְיוֹ לעוזרתו הראשית. את זֶ'רוֹם וָואלְקֶה הכרתי היטב מפגישות משותפות קודמות ב- EBU (איגוד השידור האירופי). גבר גבוה ונאה מרכיב משקפיים שנראה כסטודנט. קיוויתי שאוכל לעשות עִמו ביזנס כדי להשאיר את סיקור הכדורסל הבינלאומי בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למרות אובדן הפופולריות וההתמוססות שלו באירופה בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה בהשוואה לכדורגל, הוא נחשב עדיין לענף השני בהיררכיה של הספורט בישראל אחרי הכדורגל (הודות לעניין סביב קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א והנבחרת הלאומית של ישראל ופחות בליגה).
זכויות השידור שהיו עד עתה במשך שנים רבות בידי ה- EBU (איגוד השידור האירופי הציבורי), הועברו לגורם מסחרי פרטי ולא בכְדִי. רוב רשתות הטלוויזיה הציבוריות באירופה לא הראו ב- 1998 עניין רב מידי בכדורסל. רובן השקיעו את מיטב כספן בכדורגל. לכדורסל האירופי לא היה סיכוי מול הכדורגל האירופי הפופולרי והסוחף. UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) בראשותו של נשיא העבר השוודי לִינָארְט יוֹהָנְסוֹן הפכה כבר שנים להיות גוף מאורגן, מסודר, יעיל וגם עשיר. ה- FIBA תחת שרביט ניהולו של נשיאה הסרבי – יוגוסלבי הוותיק בּוֹרָה סְטָאנְקוֹבִיץ' הפכה למוסד מדולדל ופיגרה מאחור. לא בטוח שבאשמת היו"ר בּוֹרָה סְטָאנְקוֹבִיץ'. רשתות טלוויזיה ציבוריות עשירות באירופה כמו RAI האיטלקית, TVE הספרדית, הרשתות הצרפתיות 2 FR ו- 3 FR, שהכדורסל היה פעם מעוז השידורים וחלון הראווה שלהן, לא הסכימו לשלם עוד כספים גדולים בעבור הכדורסל. הן שמרו אותו לכדורגל. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אנגליה ה- BBC ו- ITV, בעלות תקציבי ענק בשידורי ספורט שהיו מקור כספי חשוב בקניית אירועי ספורט ע"י ה- EBU, מעולם לא התעניינו בכדורסל. הרבה מאוד רשתות טלוויזיה בינוניות וקטנות לצד הגדולות זנחו אט – אט את עניינן בכדורסל, והעבירו אותו בהשראת צופיהן לכדורגל. הכדורגל – ענף הספורט הפופולרי ביותר באירופה וגם בעולם לא שָקָט על שמריו. הוא הקיז שוּב ושוּב את קופות השידור הציבוריות וזֶרֶם הדולרים ניגר מהן ללא הפסקה עד שיָיבְשוּ כמעט. הכדורגל תבע עוד ועוד ממון בעבור זכויות השידור שלו. שידורי הכדורסל ברוב מדינות אירופה נדדו ונדחקו למקורות שידור זעירים יותר כמו כבלים, ערוצי שידור לוויינים, וערוצי נישה המתמחים בשידורי ספורט. הם איבדו את החשיפה הציבורית הגדולה שהייתה מנת חלקם בערוצי ה- Broadcast בשנים עברו. למעשה רק חמש חברות באיגוד השידור האירופי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית בישראל, ERT הטלוויזיה היוונית הממלכתית, ZDF ו- ARD רשתות הטלוויזיה הממלכתיות שלגרמניה ו- EUROSPORT גילו עניין ממשי בכדורסל האירופי. בצַר לה ובמצב הנוכחי שנוצר החליטה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לנסות לגייס כספים לשורותיה באמצעות משווק מסחרי פרטי על חשבון החשיפה הציבורית.
עלה בידי בזמנו לשכנע את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן להצטרף להסכם שנחתם בין ה- EBU ל- FIBA בשלוש השנים ההן של 1998- 1995. שניהם סָבְרוּ כמוני שסדרת אירועי הכדורסל הבינלאומיים ובמוקד השתתפותה של מכבי ת"א במשחקי גביע אירופה רלוואנטית למשלם האגרה. סכום זכויות השידורים שנדרשנו לשלם עבור החוזה FIBA – EBU באותן שנים היה נמוך ועמד על 600000 (שש מאות אֶלֶף) פרנקים שווייצריים בלבד (כ- 400 אלף דולר) לתקופה של שלוש שנים. לרוע מזלנו לא צלחה בשנים ההן דרכה של מכבי ת"א. הקבוצה תמיד נתקעה היכן שהוא ולא העפילה לשלב ה- Final Four הסופי, כפי שעשתה כמה פעמים בעשור השמונים וגם תחילת עשור התשעים. חוזה הכדורסל עם ה- FIBA כלל גם את אליפויות אירופה לאומות, אך גם נבחרת ישראל כמו מכבי ת"א לא הייתה סיפור הצלחה מיוחד במינו. היא הייתה מעין גרף שיורד יותר מעוֹלֶה. מצליחה אומנם להעפיל לטורנירי הגמר על אליפות אירופה, אך איננה מותירה שם רושם בל יימחה. לפעמים היה נדמה למוטי קירשנבאום ז"ל ולי שההצטרפות שלנו לחוזה הארוך טווח בן שלוש השנים 1998 – 1995 בין ה- FIBA לבין ה- EBU איננה מצדיקה את עצמה בשל כישלונות מכבי ת"א. גם נבחרת ישראל בכדורסל לא העפילה בשנים ההן לצמרת האירופית, אבל זהו חלק מהסיכון שאתה לוקח על עצמך בחוזי שידורי ספורט מהסוג הזה. לעולם אינך יכול לדעת. אתה יכול רק לקוות. ב- 30 בדצמבר 1997 תרמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את חלקה להאדרת הכדורסל האירופי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שימשה ה- Host broadcaster של המשחק השנתי של ה- "EUROSTARS ה- 2" המורכב מכוכבי הכדורסל האירופאים ביד אליהו. איכות השידור הישיר שלנו בטלוויזיה, בארץ ובאירופה, זכתה לשבחים רבים. בימאי השידור היה ראובן "רוביק" פודגור והמפיק ששי אפרתי. שניהם עשו עבודה למופת. חברת ISL המשווקת של FIBA הזדרזה לשגר מכתב הערכה על הביצוע.
“Congratulations on the excellent coverage for the 1997 FIBA Eurostars”, בירך אותנו רוס קלוז (Ross Close), איש חברת FIBA / ISL. בצדק. ישראל ואירופה קיבלו משדר טלוויזיה מבריק. הבעיה הייתה שסר חִנוֹ של הכדורסל מהסוג הזה בו אינך יכול להזדהות עם השחקנים שאינם שלך. ה- Eurostars היה סוג של אירוע שניסה לחקות את משחק ה- All stars של ה- NBA. הרעיון התחרותי לא צלח אולם הכיסוי הטלוויזיוני שלנו זכה להערכה גדולה באירופה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בירך אותי בעקבות תוכנו של הטלקס ההוא ששלח לי רוס קלוז ב- 7 בינואר 1998.
טקסט מסמך : 7 בינואר 1998. זהו מכתב ההערכה ששלח לי רוס קלוז מחברת ISL המשווקת של ה- FIBA, בו היא משבחת את הכיסוי המצוין של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל של ה- Euro stars ה- 2 שנערך ב- 30 בדצמבר 1997 בהיכל הספורט יד אליהו . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכ- בעל ונושא באחריות הראשית לשידור רב המוניטין ההוא ששודר ישיר בכל רחבי אירופה, שלחתי גם אני מכתב ההערכה משלי (מלווה בעותקים למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן) למפיק הראשי שלי ששי אפרתי ולבימאי הראשי ראובן "רוביק" פודגור, שני האנשים שנשאו בעול הביצוע של השידור הישיר הזה בישראל ובאירופה. אני רוחש הערכה רבה לשני האנשים החרוצים והנאמנים האלה עד עצם היום הזה.
טקסט מסמך : 1 בינואר 1998. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 2) מתוך מכתב ההערכה ששלחתי למפיק השידור ובימאי השידור. ללא ספק, הם היו ראויים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 1 בינואר 1998. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של מכתב ההערכה שנשלח למפיק ששי אפרתי והבימאי ראובן "רוביק" פודגור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לברית השידור ארוכת השנים בין ערוץ הטלוויזיה הציבורי של ישראל לבין מכבי ת"א אין אָח ורֵע גם בתולדות שידורי הספורט גם ברשתות טלוויזיה בחו"ל. הברית הזאת רצופה הישגי שידור תוכניתיים וטכנולוגיים ה- דָרִים בכפיפה אחת אך היו גם לא מעט כישלונות. אחד מהם התרחש ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 בעיר קטנה בהולנד סרטוחנבוס, שם נערך באותו היום המשחק בין אלופת הולנד קבוצת דֶן-בּוֹס ואלופת ישראל מכבי ת"א. אלכס גלעדי שַדָּר הכדורסל הקבוע והבלעדי שלנו פרש בנובמבר 1980 ממחלקת הספורט בדרכו לקריירה מזהירה ב- NBC. העברתי את מיקרופון הכדורסל שלוֹ לידיו של יוֹרָם אַרְבֵּל שַדָּר הכדורגל. מי שמע אז על שַדָּר כדורסל בשם יורם ארבל. מבחן השידור הישיר הראשון שלו התקיים בבריסל בסופו של חודש ינואר של שנת 1981 במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רבת המוניטין "רויאל 4" בבריסל. אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בחרה לארח שם את מכבי ת"א במפגש הכפול ביניהן בבית הגמר בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. הבלגי מר ליאון וואנדל התמנה ליו"ר הוועדה המארגנת של ההתמודדות הכפולה. ביום רביעי – 28 בינואר 1981 ניצחה מכבי ת"א בערב המשחקים הראשון את הקבוצה הסובייטית בתוצאה 74:85, והפסידה למחרת בתוצאה 81:83 שני המשחקים אושרו לשידורים ישירים ע"י מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. הטלוויזיה הבלגית RTBF (ערוץ מסחרי ציבורי) העניקה לנו שירותים טכנולוגיים מצוינים תמורת תשלום של 6000 דולר. יורם ארבל צלח את שתי משימות השידור האלה ושמו של אלכס גלעדי שַדָּר הכדורסל המפורסם במדינה, כמעט נשכח.
טקסט תמונה : 28 בינואר 1981. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית ב- בריסל בירת בלגיה . השלטון הסובייטי הקומוניסטי בראשותו של נשיא ברה"מ ליאוניד ברז'נייב איננו מתיר לקבוצת צסק"א מוסקבה לשחק בתל אביב ואיננו מסכים לארח את מכבי ת"א במוסקבה. מכבי ת"א נדרשת לנהל מאבק כפול נגד אלופת ברה"מ במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית, "רויאל 4". איש ה- FIBA הבלגי ליאון וואנדל מארגן את המפגש הכפול נגד צסק"א מוסקבה בבריסל. אני ממנה את יורם ארבל (מימין) לשדר ישיר את שני המשחקים בבריסל. המפיק ועוזר השדר שלו הוא אמנון ברקאי (חובש אוזניות משמאל, מי שהפך ברבות השנים למפיק רב כישרון ורב מוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). (התמונה באדיבות RTBF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שלושה שבועות אח"כ שלחתי את יורם ארבל להולנד לשָדֵר ישיר ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 את המחצית השנייה של המשחק דֶן בּוֹס – מכבי ת"א. רוֹבֶּרְט פַּאךְ (Robert Pach) יהודי הולנדי שעבד כמפיק במחלקת הספורט של הטלוויזיה ההולנדית הממלכתית NOS אישר את בקשת השידור הישיר שלי. הוא רק שכח לציין שהמועדון ההולנדי מבקש כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר תמורת זכויות השידור של המשחק, והדואר ההולנדי תובע 6000 (ששת אלפים) דולר עבור העברת סיגנל השידור מהעיר סֶרְטוֹחֶנְבּוֹס לעיר הִילְוֶורְסוּם שם שָכָן מרכז הטלוויזיה ההולנדית בציבורית NOS, בדרכו הלווייני לישראל. יורם ארבל סיפר לי את הסיפור הזה ולא האמנתי למשמע אוזניי. התחייבתי על שידור ישיר בפרהסיה מבלי לדעת את הנתונים הכספיים האמיתיים של ההפקה. מפני שלא הכרתי אותם, הטעיתי גם את הבוסים שלי שאישרו את השידור הישיר מבלי לדעת את עלותו הכספית. הודעתי למנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל שאני מתכוון לבטל את השידור הישיר ולהחזיר את יורם ארבל הביתה במידה ולא אצליח לשכנע את NOS כי אחריות הפקת השידור חלה עליה. בעיניי זה נראה כמעשה סחיטה. התקשרתי לרוֹבֶּרְט פַּאךְ בהִילְוֶורְסוּם והודעתי לו, "…כי אינני מתכוון לשלם 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר…", והוספתי, "…היית חייב ליידֵע אותנו בנתונים הכספיים האלה שהפכו להרפתקת שידור טרם בואנו להולנד…". רוֹבֶּרְט פַּאךְ הבין כקולגה שנקלענו למצוקת שידור שלא באשמתנו, והשיב לי מייד בנחרצות : "…אחריות הוצאת השידור לישראל חלה עלינו כחברת טלוויזיה ציבורית יחד עמכם באיגוד השידור האירופי ה- EBU, ואנחנו אומנם נעמוד במשימה לצדך בכל מחיר. עלויות זכויות השידור וההוצאות על השימוש בקו המיקרוגל לצורך העברת סיגנל השידור לישראל ישולמו ע"י NOS". רוֹבֶּרְט פָּאךְ אִלְתֶּר ליורם ארבל עמדת שידור Off Tube בהִילְוֶורְסוּם (Hilversum) ופקד עליו לעזוב את סרטוחנבוס ולנסוע לשם, מרחק של שעת נסיעה. בעיר הילוורסום שכן מרכז הטלוויזיה של NOS. ניידת שידור חדשות הולנדית בעלת מצלמה אחת התמקמה במגרש הכדורסל של דֶן בּוֹס וכיסתה את המשחק עבורנו וגם עבור NOS שלא חשבה קודם לכן לשדר את המשחק. יאיר שרף ז"ל ששימש כטכנאי תקשורת שלי באותו הערב. הוא התקשר בטלפון האדום שלנו מירושלים לטלפון בעמדת השידור המאולתרת של יורם ארבל בהילוורסום, והפך את מכשיר הטלפון לקו שידור. ארבעה אנשי מערכת שלנו באולפן בירושלים עסקו בסיוע סטטיסטי ליורם ארבל בעת השידור הישיר ושיווקו אותה לשדר בהילוורסום מפעם לפעם ע"י מיתוג מתואם של השידור הישיר למצב של חיוג. השידור הישיר שהחל בעֶשֶר בערב התבצע בתנאים מגוחכים. מצלמה אחת, ללא סטטיסטיקה, בלי לוח תוצאות, שַדָּר שכלל איננו נמצא במגרש, וקו טלפון רגיל של 2 wire (שני גידים) ללא גיבוי שמשמש כקו שידור. רק שַדָּר מנוסה כיורם ארבל יכול היה לצלוח את המֵצַר ולעמוד כראוי בלחץ ההפקה והשידור הזה. הוא היטיב לשָדֵר ישיר את המשחק. באחת עשרה בלילה הסתיים השידור הישיר. מכבי ת"א הובסה בסרטוחבוס 80:97. אך זה לא היה חשוב כבר. חשובה מתוגת ההפסד הייתה הדבקות שלנו במשימת השידור ושגשוג הביצוע בתנאים קשים. כעבור יומיים קיבלתי מרוֹבֶּרְט פָּאךְ טלקס בו הוא מאשר כי NOS (רשת הטלוויזיה הציבורית -ממלכתית של הולנד) הגיעה להסדר עם דֶן בּוֹס ומשרד התקשורת ההולנדי כי רשות השידור לא תשלם אגורה אחת עבור זכויות השידור וגם לא תמורת העברת הסיגנל הלווייני. כעבור חודש, ביום חמישי – 26 במרס 1981, זכתה מכבי ת"א בעיר הצרפתית סטרסבורג בגביע אירופה לאחר שניצחה את סִינוֹדִינֶה בּוֹלוֹנְיָה 79:80.
מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מלא הערכה ומעריץ גדול של מכבי ת"א ושותף מלא לדעתי כי המועדון המיוחד הזה הוא אובייקט שידור נחשק. בקיץ 1994 היה מוטי קירשנבאום המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור בעידן התחרות הטלוויזיונית המשתוללת במדינת ישראל שסבר כי כדאי לשלם יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר כדי לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. הוא מוטי קירשנבאום ז"ל ראה כמוני בה נֶכֶס שידור חשוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במדינת ישראל. בתחילת חודש ספטמבר 1994 לאחר הפסקה בת שנה, נחתם ההסכם עם מכבי ת"א. ארבעה חודשים קודם לכן הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי. נותר בשל כך מספיק מַמוֹן בקופת רשות השידור כדי לשלם למכבי ת"א בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור סכום שחצה את גבול מיליון הדולר. רבים נטו להאשים בכל השנים שחלפו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל כי הוא היה הראשון שהתיר לשלם למכבי את הכסף הגדול תמורת רכישת זכויות השידורים הבלעדיות. טעות בידם. מוטי קירשנבאום ז"ל היה איש מיליון הדולר. בעונת השידורים 1995- 1994 שילמנו למכבי ת"א בפעם הראשונה סכום שחצה את גבול מיליון הדולר. X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של כל משחקי הבית והחוץ. עשינו זאת בנפש חפצה. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 כבר שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מכבי ת"א – אולימפיאקוס אתונה שנערך לכבודו של שחקן החיזוק האמריקני השחור לאבאן מרסר שפרש וחזר לעיר הולדתו בארה"ב, אטלנטה. טקס הפרידה מלָאבָאן מֶרְסֶר ענק שגובהו 2.10 מ' היה מרגש. לָאבָאן מֶרְסֶר היה בראשית דרכו בישראל שחקן חיזוק וכוכב של הפועל ת"א האדומה תחת ניהולו של היו"ר אַבְרָהָם פְּלָדָה. ב- 1988 חצה את הכביש והצטרף למכבי ת"א למגנת לִבָּם של אוהדי הפועל ת"א שראו בו בוגד. אברהם פלדה הבין שמעברו של לָאבָאן מֶרְסֶר למכבי ת"א הרחיק אותו סופית מכספי רשות השידור. השאר היה כבר לא חשוב. אברהם פלדה היה יו"ר רגשני של מועדון הכדורסל של הפועל ת"א, אך גם שכלתני. הוא ידע שרק אם יָדִיח את מכבי ת"א מכֵּס האליפות יוכל להתיישב למו"מ עם רשות השידור כדי לזכות בתמלוגים הבלעדיים המיועדים לאלופת ישראל. תפקידו של עו"ד שמעון מזרחי היה למנוע זאת ממנו ולשמור על התואר. באותה עונה ניצחה אולימפיאקוס היוונית את מכבי ת"א 74:86 במשחק הפתיחה. סִפְתַח לא מוצלח שלא בישר טובות. מכבי ת"א שוב כשלה להעפיל ל- Final Four.
אומנם מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שחצה את גבול 1.000000 (מיליון) הדולר בתשלומים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, והיה הנדיב ביותר מבין המנכ"לים שקדמו לוֹ, אך לא היה קמע בת המזל של אלופת ישראל ומחזיקת גביע המדינה. בתקופתו כמנכ"ל רשות השידור בחמש השנים של 1998 – 1993 לא העפילה מכבי ת"א מעולם לטורניר הגמר של ה- Final Four. בתום כל עונה כושלת של המועדון ערכנו מנכ"ל רשות השידור ואנוכי חישובים מתמטיים בהם חילקנו את סכום הזכויות שרכשנו ממכבי ת"א בכמות משחקי מכבי ת"א שהעברנו באותה עונה בשידורים ישירים. רצינו לבדוק ולראות עד להיכן הרחקנו לכת עם מוּסַר התשלומים שלנו. הרייטינג הוכיח את עצמו זה מכבר. מכבי ת"א הייתה הקבוצה של המדינה אבל היא לא העפילה לפסגה האירופית בעידן של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור. פעם התלוצצנו בינינו לבין עצמנו ברצינות : "…כנראה שהם אינם יודעים לבחור נכון את שחקני החיזוק של עצמם. יש לנו הצעה. רשות השידור מממנת בסכומים גבוהים את שידורי מכבי ת"א באמצעות התשלומים עבור זיכיונות השידורים. אם כך הרי ראוי שנתערב כדי לשנות את המאזן הניצחונות שלהם והרייטינג שלנו. גם אנו מבינים משהו במשחק הזה, לא רק הם…". מכבי ת"א זכתה פעמיים בגביע אירופה לאלופות בכדורסל עד להופעתו של מוטי קירשנבאום. לראשונה ב- 1977 בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובפעם השנייה ב- 1981 בימיו של מנכ"ל הרשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהחליף את יצחק לבני. באותו עשור ה- 80 של המאה שעברה העפילה שלוש פעמים ברציפות לגמר ארבע הגדולות בשנים 1987, 1988, ו- 1989 בתקופתו של אחד מגדולי אוהביה ומעריציה ברשות השידור, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. היא העפילה ל- Final Four פעם נוספת ב- 1991 בימי שלטונם של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. מאז נעדרה מכבי ת"א תשע שנים רצופות מטורניר הגמר עד שנת 2000 . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שחזר לקדנציית ניהול שנייה ב- 1998 וירש את מוטי קירשנבאום, השיב לה כנראה את מזלה האבוּד.
טקסט תמונה : ראדיבוי קוראץ' (1.98 מ') נבחרת יוגוסלביה ואחד מהטובים ביבשת. נהרג בתאונת דרכים. ה- FIBA החליטה להנציח את זכרו במפעל משחקים על שמו. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בעונת 1993 – 1992 קיפדה קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון ומאמנה אז פיני גרשון את גורלה של מכבי ת"א והסירה ממנה את מְכִתְּרָה ואת תוארה מ-כֵּס אליפות המדינה. הפועל גליל עליון אלופת המדינה החדשה ייצגה את ישראל בעונת 1994 – 1993 באירוע החשוב של הכדורסל האירופי, גביע אירופה לאלופות בכדורסל. מכבי ת"א נדחקה למשחקי גביע קוֹרָאץ' (על שמו של שחקן הכדורסל היוגוסלבי הפֶּלֶא רָאדִיבוֹי קוֹרָאץ' שנהרג בתאונת דרכים) שהם הדרג השלישי והחלש ביותר במסגרות הכדורסל האירופי. השתתפותה של מכבי ת"א בגביע קוראץ' לא הייתה עוד האתגר של השידור הציבורי שלנו. על פי הכלל שקבעתי נהתה הטלוויזיה הציבורית אחרי אלופת המדינה. משחקי מכבי ת"א בגביע קוֹרָאץ' שנערכו בארץ שודרו ע"י רפי גינת ורלף קליין בערוץ 2 הצעיר, ומשחקי החוץ בערוץ הכבלים הזניח STAR. השַדָּר רפי גינת פרשנו רלף קליין ז"ל עם מועדון מכבי ת"א לא סיקרנו את הציבור ולא סיכנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרייטינג שלהם בעונת הכדורסל של 1994 – 1993 היה אפסי וחסר חשיבות. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל וגם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל קיבלו את השיקול וההעדפה שלי בו נקבע כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבת לדבוק בעיקרון השידורים הישירים של אלופת המדינה בגביע אירופה לאלופות. מכיוון שאלופת המדינה החדשה היא הקבוצה הגלילית מן הדִין הוא שמחלקת הספורט בפיקודי תפנה את מאמציה הכספיים צפונה ותיערך לשידורים ישירים מכפר בלום. מוטי קירשנבאום ואנכי הצענו לגָד יַעֲקב מקיבוץ מנרה יו"ר הפועל גליל עליון האלופה החדשה של ישראל המחאה על סך של מיליון דולר תמורת זכויות השידור הבלעדיות בגביע אירופה לעונה אחת של 1994- 1993. הפועל גליל עליון הייתה קבוצת הספורט הראשונה בישראל שזכתה לקומפלימנט כה נדיב מצַד איזה שהוא מנכ"ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה איש הגון ולרגע לא התכוון לקצץ מהזכויות הכספיות המגיעות לקבוצה הגלילית שהייתה אלופת המדינה החדשה אך פחות מוכרת ופחות פופולרית מקבוצת מכבי ת"א. גָד יַעֲקב דחה את ההצעה. הפועל גליל עליון העדיפה משיקולים שלה את ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים על פני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכסף שנותר בידינו בשנה ההיא הושקע מייד בשידורי הכדורגל הישראלי על כל שלוחותיו ומרכיביו : ליגה + גביע המדינה + משחקי הנבחרת הלאומית של ישראל.
טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 8 בנובמבר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת משחק כדורסל של הפועל גליל עליון באולם הספורט של קיבוץ כפר גלעדי. אנוכי (מימין) מנהל את השידור. יורם ארבל משדר (במרכז). לשמאלו של השדר זהו המפיק יוסי לנדאו. צלם ה- Close up התחתון המופקד על מצלמה מס' 2 הוא שלמה גרשנגורן (ספיטירקי). הצלם המוביל בעמדה העליונה הוא טדי למברג. הייתה לי אמפתיה רבה לקבוצת הכדורסל הגלילית עוד מהימים שהייתי בן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (התמונה באדיבות אביהו שפירא מקיבוץ עמיר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : עונת השידורים של 2000 – 1999. זוהי עמדת השידור המרווחת שלנו בהיכל הספורט יד אליהו. זיהוי היושבים מימין לשמאל בעמדת השידור : אורחת בעמדת השידור שלנו סיוון איינשטיין (בתו של השדר מאיר איינשטיין), אנוכי יואש אלרואי, הפרשן אלי סהר, מאיר איינשטיין, שני אנשי הסטטיסטיקה המצוינים שלי מר זיגי זיגל ומר מוטי גיא, והצלם המצוין רביב צחי. עומד מאחוריי מימין, מנהל הבמה (Floor Manager) הוותיק והמסור שלי יצחק שבתוב. עומד מאחורי מאיר איינשטיין, ארנון וועדיה (לובש חולצה בהירה, חובש Heas set, ומפנה את ראשו ימינה) טכנאי מצוין נוסף בצוות שהפעיל אז את מערכת הסטטיסטיקה בשידורי הכדורסל הישירים. (התמונה באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 4 נובמבר 1993 קם ערוץ 2 המסחרי ועלה לאוויר. הרכיבו אותו שלוש זכייניות ובראשן ארבעה מנכ"לים מוכשרים. דן שילון ויוחנן צנגן מנכ"לים משותפים של חברת "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד". כולם נשאו את עיניהם מייד בשלבי ההקמה אל זכויות השידורים של אירועי הכדורגל והכדורסל החשובים שהוחזקו עדיין בידי חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם ידעו כמוני, "כשאתה מחזיק בזכויות השידורים – יש לך גם את ההצגה", השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב. ארבעת המנכ"לים השאפתנים הנ"ל, בעלי ניסיון רב בהבנה וניהול של תעשיית הטלוויזיה, התנפלו על זכויות השידורים המיניאטוריות של מכבי ת"א בכדורסל כמוצאי שלל רב, שכבר לא הייתה בכלל אלופת ישראל (האלופה הייתה קבוצת הפועל גליל עליון) ושיחקה בעונת 1994 – 1993 ההיא במסגרת כדורסל אירופי נעדרת אטרקציה, גביע קוראץ'. כמות הרייטינג המועטה והעניין הטלוויזיוני הציבורי האפסי בקבוצת מכבי ת"א ההיא שצבר ערוץ 2 המסחרי הדרדקי באותה העונה ההיא של משחקי גביע קוראץ' ב- 1994 / 1993 חפפו את רמת זכויות השידורים המזערית. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי נטשנו את מכבי ת"א באותה העונה של 1994 – 1993, ובעקבותינו גם הציבור. ההיסטוריה של מכבי ת"א הייתה שזורה בהיסטוריה ובמוניטין של ערוץ 1 הציבורי. דן שילון + יוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" אף ניסו לאמץ את זכויות השידורים של הליגה הארצית בכדורגל, והטילו על עופר שלח ודני רופ להגיש תוכנית ספורט קיקיונית שנכשלה לחלוטין. מבקר הטלוויזיה שאול אדר היטיב לבטא את מצבו הקשה של ערוץ 2 שאך זה נעמד על רגליו במאמר שנשא את הכותרת, "שידורי הספורט בערוץ 2 נחלו תבוסה מוחצת".
טקסט מסמך : אביב 1994 . מבקר הטלוויזיה שאול אדר תוקף את רמת שידורי הספורט הנמוכה של ערוץ 2 ואת התוכנית של עופר שלח ודני רופ כלהלן : "לפני שבועיים בכתבה בעיתון "תל אביב" מחה עופר שלח האחראי על התוכנית שערוץ 1 העז להציב תוכנית ספורט מתחרה באותה שעה, ובכך, על פי הגדרתו המביכה, "הוציא לעצמו עין כדי להוציא לנו שתיים". לא תופסים אדם בשעת צערו, אבל שלח נתן לעצמו הנחה מוגזמת".
בעונת 1995- 1994 שבה מכבי ת"א לזירת הכדורסל של משחקי גביע אירופה לאלופות בתום היעדרות בת שנה אחת. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מיהרו לנוע אלינו, אל מוטי קירנשבאום ואליי, בהבינם כי הממון הגדול טמון דווקא בקופה הציבורית. החל עידן תקשורת חדש במדינת ישראל – עידן הטלוויזיה הרב ערוצית. התחרות הייתה עוצמתית וערוץ 2 וערוץ 5 כבר נשפו בעורפינו. שילמנו לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון טבין וטקילין X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") תמורת זכויות השידורים הבלעדיות, אך הקבוצה שוב כשלה להעפיל לטורניר ה- Final Four. מוטי קירשנבאום "העניש" אותי אז ולא התיר לנו לשָדֵר את משחקי טורניר ארבעת הגדולות באירופה ללא מכבי ת"א מעמדת שידור שהתקיימו בסָארָאגוֹסָה בספרד. "משחקי ה- Final Four ללא מכבי ת"א – שווים שידור Off Tube בלבד מן האולפן בירושלים", פסק, והוסיף, "מנהל הטלוויזיה יוציא לך מסמך כתוב בעניין" [5]. צוות השידור שלי השדר אורי לוי והפרשן אריה מליניאק שידרו את המשחקים Off tube מהמוניטור בירושלים. לזכותו של מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ייאמר שזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהעלה טיעון מוזר שכזה הקרוי Off tube. את שידורי הספורט הבינלאומיים בחו"ל, לבטח שידורים ישירים, משדרים מעמדות שידור בשטח, באצטדיונים והיכלי הכדורסל, בדיוק כפי שאנחנו עושים בארץ. גם אם מדובר בשידורים ישירים מהם נעדרות נבחרות ישראליות. שידור ישיר מהמוניטור בירושלים של אירוע ספורט המתחולל באירופה הוא המאפיין הראשון של עיתונאות רדודה ובלתי מתקבלת על הדעת. מעשה כזה סותר את ההיגיון העיתונאי ורוח השידור הטלוויזיוני. אין משדרים אירוע ספורט ממוניטור הטלוויזיה, בארץ או בעולם. כותרת הספר "הקשר הסימביוטי" וכותרת הסדרה כולה של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", "If you do, do it right – If not give it up", קובלת בחריפות רבה נגד מְאֵירָת שידור הטלוויזיה בשיטה ו/או בסגנון ה- Off Tube שחִלחלה לערוצי הטלוויזיה בישראל. שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four ב- 1995 היוו את שירת הברבור של הפרשן אריה מליניאק. הגירושין ממנו היו סופיים. כמה מחבריו של הפרשן היוצא ניבאו לנו כישלון שידור בלעדיו. את כֵּס הפרשן שלו תפש בהצלחה יתירה אלי סהר.
ב- 11 ביולי 1995 נפגשנו שוב בלשכת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בבניין "כלל" בירושלים, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי, עם עו"ד שמעון מזרחי. המו"מ על שידור משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague לשנתיים הבאות הסתיים בתוך פחות משעה. הכדורגל הישראלי היה עדיין בידי ערוץ 2 המסחרי. היה בידינו די והותר ממון. קבוצת הפאר בכדורסל של מכבי ת"א שהפכה לעוגן שידור שלנו קיבלה מאִתנו סכום נחמד בדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") עבור זכויות השידורים של עונת המשחקים 1996 – 1995, ותוספת כמקובל לעונת המשחקים 1997 – 1996 (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). מוטי קירשנבאום סמך ידו על חוזה -ההסכם והוועד המנהל של רשות השידור אישר אותו. חמישה שבועות אח"כ ביום שישי בעֶשֶר בבוקר – 18 באוגוסט 1995 חגגנו את המוגמר בארוחת בוקר משותפת במלון "הילטון" בתל אביב שסעדנו יחדיו עם פרטנר השידור שלנו. מעין מפגש שהפך למסורת. מוטי קירשנבאום ז"ל בירך את אנשי מכבי ת"א ונימק מדוע רשות השידור חתמה על החוזה בנפש חפצה עם אובייקט השידור הקרוי מכבי ת"א. בדבריו ההגונים וההגיוניים העניק מנכ"ל רשות השידור לעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן תחושה שהמועדון שהם ניצבים בראשו מהווה נדבך חשוב ובעל ערך בשידור הציבורי. "…אנחנו משלמים לשָלֵם לכם ברצון מפני שאנחנו מקבלים מכם תמורה בחזרה. מכבי ת"א היא קבוצת כדורסל נפלאה…", אמר ברצינות תהומית. במידה רבה זאת הייתה האמת. נהנינו לשלם למכבי ת"א. לפני שנפרדנו באותו יום שישי ההוא של 18 באוגוסט 1995 לחצתי בחום את היד המושטת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום והודיתי לו על ההסכם. אמרתי לו שאני מעריך אותו על ידו שלא הייתה קפוצה מידי, ועל דברי הברכה הקצרים שלוֹ שהיו חלק מההוויה של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא היה קמצן מנימוקים טלוויזיוניים. לוֹ וודאי לא היה צריך להסביר כי עוגני שידור ספורטיביים שיש להם קונצנזוס רחב והסכמה כללית משותפת בתוך רבדים ופלחים שונים של אוכלוסיית הטלוויזיה – הם צורך והכרח במשעול שמביא לשִגְשוּג.
המאבק והתחרות בינינו לבין ערוץ 5 וערוץ 2 המסחרי החריפו. מצוידים בחוזה שידור עם מכבי ת"א חשנו את עצמנו חזקים ובטוחים יותר. במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים המתין לי בכיליון עיניים אוּרִי לֵוִי. הוא יצא מגדרו משמחה למשמע הדברים על החוזה החדש שנחתם עם אלופת ישראל בכדורסל. הוא היה שַדָּר הכדורסל הבכיר של מחלקת הספורט באותם הימים. ההסכם הבטיח לו חוויות טלוויזיה נוספות ולנו מולקולות חמצן נוספות במחזור הדם שלנו. בין ה- 13 ל- 15 במאי 1996 ערכתי במשך שלושה ימים במכון ווינגייט השתלמות שַדָּרִים לאנשי חטיבת הספורט שלי לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. הזמנתי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל לשֵאת את "האני מאמין" של השידור האולימפי שלו בפני משתתפי ההשתלמות במכון ווינגייט. מוטי קירשנבאום פרש את משנתו והסביר כי שידורי האולימפיאדה הישירים נעשים בשעות צפייה קשות ולא נוחות, בשעות הקטנות של הלילה וגם לפנות בוקר על פי שעון ישראל. התקצירים המוקלטים משודרים אומנם בשעות נוחות אך אינם טומנים בחובם את מומנט ההפתעה והדרמה של השידור הישיר. הם משודרים גם בתנאי תחרות מול ערוץ 2 וניתח את טענותיו באמצעות מטפורה של SEX. "…השידורים שלכם חייבים להיות מלאי אורגזמות…", אמר והוסיף, "אין היום זמן ללטף את אגו השידור ולחזר אחרי הצופים מפני שזה לא יעזור לנו . הם פשוט יברחו . שידור הספורט שלכם הוא כמו לעשות סקס אך נטול אהבה. צריך להגיע לשיא מייד". ואז הביא לדוגמא את תחרות ריצת הגמר ל- 100 מטרים, אחד משיאי האירועים בכל אולימפיאדה. "אם אתם שואלים אותי, אפשר להתחיל את השידור הישיר מהמטרים האחרונים של הריצה מפני שהשִיא טמון בסופה", לא אמר אלא הצהיר. התבוננתי בו בקֶשֶב רב. האיש היה רחוק מלהיות אלן דלון או רוברט רדפורד אך דמותו כובשת. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם היה מנכ"ל רשות השידור. גם יוֹסֵף בַּר-אֵל נשא במשרה הנכבדה הזאת. אך בין שני האישים האלה הבדילה מחיצה מפלדה. אין דבר משותף ביניהם למעט האותיות המרכיבות את ה- Title של התפקיד. רוב השומעים בהרצאה שלו במכון ווינגייט לא ירדו לסוף דעתו. על חלק הוא גם נמאס עם פילוסופיית השידור וחוש ההומור שלו. מוטי קירשנבאום התכוון בס"ה להסביר בעיקר לשַדָּרִים בשפתו הציורית איזה עוֹל שידוּר רציני מוטל עליהם. הוא חשש מאיכות ואינטליגנציית השידור של כמה מהאנשים במחלקת הספורט בידיהם הופקדו המיקרופונים האולימפיים. זה היה בעיניו החלק הבעייתי בהפקה האולימפית המורכבת והסבוכה. חלק מהשדרים הוא לא אהב. מחלק אחר סלד. הוא הוקיר אחד אולי שניים. הוא היה מוטרד מאוד מרמת השידור בעיקר של משה גרטל שַדָּר השחייה. אבל זה היה הארסנל שעמד לרשותי בעת ההיא וגם לרשותו.
כשהגיע שלב השאלות והתשובות התעניינו רוב השומעים ומאיר איינשטיין בראשם דווקא בכדורגל הישראלי, נֶכֶס שידור חשוב שאבד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעבר הלא רחוק. הם שאלו אותו, האם קיים סיכוי כלשהו שענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל ישוב אי פעם לחיקנו. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם השיב בשלילה. "אין לנו שום אפשרות כספית להתחרות עם ערוץ 2 המסחרי. לבטח לא אחרי שהמועצה הציבורית שלו אישרה לשלוש הזכייניות תוספת של שלוש דקות פרסומת בכל שעת שידור על מנת למַמֵן את העלויות הגבוהות שהערוץ משלם עבור זכויות השידורים להתאחדות הכדורגל", אמר והוסיף, "אבל לנו יש לפחות את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א". כעבור כמה ימים הזמין אותי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לשכתו בבניין "כְּלָל" בירושלים. כשנכנסתי פנימה הוא שוחח עם יעֵל אָרָד. יָעֵל אָרָד זכתה במדליית הכסף בתחרויות הג'ודו לנשים אולימפיאדת ברצלונה 1992 במשקל61 ק"ג ונשאה עיניה למדליה אולימפית נוספת באולימפיאדת אטלנטה 1996. היא ביקשה להיפגש עמי ועם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לקראת כיסוי תחרויות הג'ודו האולימפי בהשתתפותה. היא סיפרה למנכ"ל רשות השידור שהעלבתי אותה לפני ארבע שנים . מוטי קירשנבאום היה בוטה וישיר : "תגיד לי יואש אתה שונא אותה ?", שאל אותי לפתע והסתכל עלי במבט הפוקר האופייני שלוֹ. השבתי לו בקצרה : "אני מכבד אותה ומאחל לה הצלחה באולימפיאדת אטלנטה 1996, אך מסתייג מסגנון הג'ודו חסר הדמיון שלה. אורן סמאדג'ה מרנין את לבי. יעל ארד משעממת אותי". אח"כ לחצתי לה את היד וברכתי אותה. היו לי אליה טענות רבות ומוצדקות בעבר. עכשיו נותרה רק טענה אחת. הג'ודו שלה היה משעמם וחסר השראה. מעולם לא הכרתי ספורטאי אולימפי דומה שזכה במדליית כסף אולימפית והביא כבוד עצום למדינתו בסגנון כל כך משעמם ובדרך כה חַד גוֹנית כפי שעשתה זאת הג'ודוקאית יָעֵל אָרָד. היא הייתה ספורטאית עקשנית ומצטיינת אך הג'וּדוֹ שלה היה נטול כריזמה ודִמיוֹן. פעולות הג'וּדוֹ שלה החווירו לעומת יפי תנועות שהפגין עמיתה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. לרוע המזל שניהם נכשלו כישלון חרוץ במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996.
הבה נעזוב קמעא את דמותו של מוטי קירשנבאום ז"ל האיש שניצב כחומה בצורה כדי לשמור על עצמאות השידור הציבורי, והאיש שדמותו החכמה עוברת כחוט השָנִי לאורכו ורוחבו של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ביום רביעי – 9 ביולי 1997 התרחש בלשכת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בבניין "כלל" בירושלים אחד ממפגשי זכויות השידורים הדרמטי ביותר שלנו עם אנשי מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, ואולי גם החשוב ביותר בעשור ה- 90 של המאה שעברה. רשות השידור הרוויחה שוב את זכויות השידורים אך הפסידה חלק מיוקרתה. זאת הייתה נקודת מפנה בשרשרת המו"מ עם מכבי ת"א. מכבי ת"א התייצבה באחת עשרה לפני הצהריים למו"מ בהרכב החזק שלה עם עו"ד שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן, והמנכ"ל אַמִי אֵשֶל. את רשות השידור ייצגו הקפטן מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ואנוכי. ערב קודם לכן שוחחתי עם מוטי קירשנבאום. הכנו במשותף את שיעורי הבית. הוא היה מוטרד ומודאג מגובה התשלום שאנחנו אמורים לשלם להם לשנתיים הבאות. בעונה האחרונה של עונת הכדורסל האירופית 1997 – 1996, שילמנו להם X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). "תשמע יואש", אמר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, והוסיף, "זה לא כל כך פשוט, הם מבקשים לעונת השידורים הבאה של 1998 – 1997, סכום כפול". התפתח מו"מ קשוח באווירה תחרותית. דמותם הבלתי נראית של אנשי ערוץ 5 בכבלים רבצה בלשכת מנכ"ל רשות השידור ממעַל והעיבה על המו"מ כצֵל כבד ומאיים. רשות השידור לא הייתה עוד מונופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הייתה לבד בשטח ולא שימשה עוד אכסניית שידור יחידה במדינה. מכבי ת"א דרשה מאתנו סכום ניכר של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לעונת שידורים אחת. ערוץ 2 המסחרי אומנם חידש בקיץ 1997 במקביל למו"מ שלנו עם מכבי ת"א את החוזה שלוֹ עם התאחדות הכדורגל לשנתיים נוספות תמורת סכום של כ- 8.000000 (שמונה מיליון) דולר, אך עדיין היינו חייבים להיזהר. הוא ערוץ 2 המסחרי וגם ערוץ 5 בכבלים (למרות שלא היה ערוץ טלוויזיה ארצי) נשארו אופציות שידור פתוחות לבעלי מכבי ת"א.
מוטי קירשנבאום כבר חווה פעם אחת אובדן כבד של זכויות שידורים בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זה היה ב- 17 במאי 1994. הוא הובס בידי ערוץ 2 המסחרי בקרב על זכויות השידורים של משחקי ליגת העַל (אז הליגה הלאומית) בכדורגל הישראלי ומשחקי גביע המדינה שלוֹ. הכישלון הזה נצרב לעַד בתולדות רשות השידור וצִלוֹ ריחף מעלינו שנים ארוכות. חשנו מאוימים ומנכ"ל רשות השידור אותו מוטי קירשנבאום ז"ל חשש להפסיד שוב ולהיות מובס בפעם השנייה. הוא נטה לשלם. מוטי קירשנבאום דחה את דרישת עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן לשלם למכבי ת"א את הסכום בדולרים שביקשו לעונת שידורים אחת (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). הוא הסכים לשלם לאלופת ישראל אומנם סכום הגון בדולר לעונת השידורים 1998 – 1997 (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") אך פחות ממה שדרשו עו"ד שמעון מזרחי ודייויד פדרמן. לעומת זה בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מאז ומעולם ניאות להעניק להם את הזיכיון על ההכנסות משקופיות החסות. שקופיות החסות הניבו לרשות השידור לא מעט דולרים בעת השידורים הישירים עתירי הרייטינג שלה. לפתע הם שימשו כמקור הכנסה נוסף לקופת מועדון מכבי ת"א. בכך יצר מוטי קירשנבאום תקדים דרמטי. זאת הייתה מהפכה. השימוש בשקופיות החסות היו מאז ומעולם נחלה פרטית ובלעדית של השידור הציבורי. היה רשום עליהן תו "אין כניסה". הֵן נועדו לקַזֵז ולמַזְעֵר במידה כזאת או אחרת את עלויות זכויות השידורים ו- ההפקות היקרות של שידורי הספורט הרלוואנטיים הישירים. לא רק אלה של מכבי ת"א. מוטי קירשנבאום ידע שאין לו ברירה. כדי לשמר את מכבי ת"א בידינו לא היסס והפך את שקופיות החסות לדרך דוּ – סִטרית. בשעה שמוטי קירשנבאום הגה את רעיון הענקת שקופיות החסות והסכים להעניק אותן למועדון הפאר של מכבי ת"א, נע סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בכיסאו בחוסר נוחות. הוא התנגד למהלך של הבוס שלו וראה בו פגיעה בקופה הציבורית. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי תמכנו במנכ"ל רשות השידור משום שחשבנו שאין לנו אופציה אחרת. ללא הכדורגל הישראלי שאותו כבר הפסדנו ב- 1994 ובלעדי אובייקט השידור של מכבי ת"א אפשר היה לסגור את חלון הראווה הזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית , הקרוי "שידורי הספורט". מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל אמיץ ונאמן לרשות השידור הציבורית. הוא הבין שאין לו ברירה והִימֵר על המהלך המוניטארי הזה.
ביום חמישי – 17 ביולי 1997 בעיצומם של משחקי המכבייה ה- 15, סעדנו בתשע בבוקר את ארוחת הבוקר המסורתית המשותפת במלון "HILTON" בתל אביב עם אנשי הנהלת קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. זה היה ריטואל קבוע ושָם גם נחתם ההסכם בין שני הגופים לעונת השידורים הקרובה של 1998 – 1997. "בשנה הבאה כבר תשבו עם מנכ"ל אחר על הסכם זכויות השידורים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", אמר מוטי קירשנבאום לאנשי המועדון שהוקיר והעריך, ואז ירה את הטקסט שלא יישכח : "שמעון, דיוויד, ושמלוק, אני רוצה לומר לכם בשמה של רשות השידור שאנחנו מאוד נהנים לשַלֵם לכם. קבוצת מכבי ת"א היא מועדון מפואר שרשות השידור גאה לשדר את המשחקים שלו. אנו מאחלים לכם הצלחה גם בעונה הקרובה". אנשי מכבי ת"א ישבו מוקסמים למשמע דבריו של מנכ"ל רשות השידור. החלק הראשון של הטקסט לא שינה להם הרבה. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ודֵייווִיד פֶדֶרְמַן ידעו שכל עוד מכבי ת"א תוכתר בתואר אלופת המדינה היא זאת שגם תחבוש לראשה את כתר הטלוויזיה ותצעד שלובת זרוע עם מחלקת הספורט שאנוכי עמדתי בראשה, יהיה מנכ"ל רשות השידור אשר יהיה. במידה מסוימת, לטיב מזלם ומזלי, מנכ"ל רשות השידור הבא שירש את מוטי קירשנבאום ונבחר למשרה הרמה ב- 18 באפריל 1998 היה אורי פורת ז"ל. פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו.
כשיצאנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי לרחוב הירקון התל אביבי מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת של מלון "הילטון" שוחחנו בכלל על משהו אחר. "תשמע יואש", אמר לי לפתע מוטי קירשנבאום, והוסיף : "…חיים יבין עוזב אותנו לערוץ 2. תמיד רציתי שההלוויה שלוֹ תצא מבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז שיעזוב, אנחנו לא ניפול, כי לא אלמן ישראל…". התבוננתי בפני הפּוֹקֶר שלוֹ. שריר לא זע שָם. עזיבתו של חיים יבין (בן 65) את רשות השידור וערוץ 1 בשעה שהוא מוטי קירשנבאום משמש המנכ"ל שלה הכאיבה לוֹ אך פניו ומבטו הקַר לא הסגירו מאום, כלום, שום סערת רגשות. הוא נשאר Cool. תהיתי מה זורם לו שָם בעורקיו. קֶרַח או דָם. נטישתו של חיים יבין את השידור הציבורי ואת רשות השידור בספטמבר 1997 החזירה אותי בבת אחת לשנת 1990 ליום שבו יורם ארבל עזב אותי בדרכו לשידור המסחרי. חיים יבין היה המגיש הטוב ביותר של "מבט" ויורם ארבל שַדָּר הספורט הטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא גם היה מגיש מצוין של תוכניות הספורט למיניהן שהפקתי וערכתי בטלוויזיה הציבורית. יורם ארבל היה הטוב ביותר. בניגוד למוטי קירשנבאום אני לא יכולתי להסתיר את העֶצֶב. ראו אותו על פניי.
טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם הזמן ההוא לפני 42 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, בן 36) וחיים יבין יבד"ל (מימין, בן 43), שניהם מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968, מבלים יחדיו על סט "ניקוי ראש" באולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. בתווך השחקן טוביה צפיר (במדי שוטר). באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. הוא התייחס אל חיים יבין כאל בֵּן מַלְכוּת אך לא הזיל דמעה כשחיים יבין נטש אותו בספטמבר 1997 וערק לערוץ 2. "…רציתי שהלוויה של חיים יבין תצא מרוממה …אך לא אלמן ישראל…", אמר לי במלון "הילטון" בת"א לאחר טקס החתימה על זכויות השידורים עם מכבי ת"א. אין ספק שב- מוטי קירשנבאום היה טמון יותר מקור טוב של מנהיגות. יכולתו להבליג, כישרון האיפוק, הכוח הנפשי שלוֹ לשמור את הקלפים קרוב לחזה, ומעולם לא להזיל דמעה – הן תכונות אופי ששמורות למנהיגים בלבד. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יוֹרָם אָרְבֶּל הוא גדול שדרי הספורט של הטלוויזיה בכל הזמנים (בתנאי שמערכת עיתונאית מקצועית ורצינית עוטפת אותו ומעניקה לו סיוע מיטבי). עזיבתו בספטמבר 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני הייתה אבדה לשידור הציבורי אולם לא היה לי זמן להתאבל עליו. בלכתו השאיר את זירת השידור וההגשה לשלושת יורשיו מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. התפתח בין השלושה קרב ירושה בו זכה מֵאִיר אָיְינְשְטַיִין ז"ל. מאיר איינשטיין צמח ברדיו "קול ישראל" והיה עיתונאי באופיו. הוא הכניס מֵמַד של עיתונאות לשידורים הישירים בטלוויזיה, אלמנט שהיה חסר בתקופתו של יורם ארבל, ולכן גם הטיל צל על קודמו והשכיח חיש מהר את דמותו. עשור ה- 70 של המאה הקודמת היה שייך לדן שילון. יוֹרָם אָרְבֶּל השתלט על המיקרופון והמרקע בעשור ה- 80 של המאה שעברה. מאיר איינשטיין נכנס בהצלחה גדולה לנעליו הגדולות בעשור ה- 90 של המאה ההיא. הוא שגשג מייד והיה כל כך דומיננטי עד שהדיח מסביבת השידור את אוּרִי לֵוִי וגרם לרָמִי וַויְיץ לנטוש את השידור הציבורי ולעבור לשורות הטלוויזיה המסחרית. זה היה בסתיו 1994.
טקסט תמונה : חורף 1991. שלושה שדרים שעיצבו את פני מסך הספורט של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מכבי ת"א נהנתה עכשיו לא רק מתשלום תמלוגים בלעדי בסדר גודל ענק של ++++ X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") מרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל, אלא הייתה חופשית לנהל בעצמה מסע מכירות ושיווק אגרסיבי של שקופיות החסות שנועד להיכנס היישר לכיסה. היא כמובן עשתה זאת בכִישרון הרבה יותר גדול מאנשי המחלקה הכלכלית של רשות השידור בשעה ששקופיות החסות היו עדיין נכס שידור כלכלי שלהם. עונת הכדורסל האירופית של 1998 – 1997 הייתה האחרונה בה הייתי יכול עדיין לנהל מו"מ על הדדיות זכויות השידורים (Reciprocity Agreement) עם רשתות הטלוויזיה ב- EBU שכיסו את הקבוצות ו/או הנבחרות הלאומיות שלהן במדינותיהן, כמו רשת הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידורים של אלופת ספרד ריאל מדריד. הדדיות השידורים הקלה על תקציבי מחלקות הספורט ברשתות ה- EBU אך פגעה בכיסיהן של הוועדות המארגנות ו/או איגודי הכדורסל באירופה. היה לי חבר אחד הגון וישר ב- TVE, חוּאַן קָארְלוֹס אָרְיָאס. אתו ניהלתי ועשיתי במשך שנים את ההפקות ועסקי השידורים הישירים מספרד. אני חסכתי כסף למנכ"לים שלי מוטי קירשנבאום ואורי פורת והוא חסך ממון לבוסים שלו בטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE. המסמך הבא מלמד ומעיד על טיב היחסים בינינו.
טקסט מסמך : 23 בינואר 1998. "Again it`s a pleasure doing business with you", כתב לי לקראת מפגשי הכדורסל של הנבחרות הלאומיות ישראל וספרד, במסגרת השלב המוקדם של אליפות אירופה בכדורסל. ההסדר הזה חלף מן העולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1998. אנוכי יחדיו עם חואן קארלוס אריאס (הראשון מימין) ופרנאנדו פארדו (שני מימין) שניהם מרשת הטלוויזיה הספרדית TVE שמרכזה ממוקם במדריד, ויחד עם גב' אילדיקו קמטי מהטלוויזיה ההונגרית הציבורית MTV. העניין היה שהמושג “Reciprocity” (הדדיות) במו"מ על זכויות שידורי הספורט חלף מן העולם בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת לבלי שוב. השידור הציבורי בראשותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת בקדנציית הניהול השנייה שלוֹ נדרש לשלם לפתע תשלומי ענק עבור רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רבים נטו לחשוב ובראשם המקטרג אריה מליניאק כי היה זה מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל (בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984) שפתח הראשון את כיס רשות השידור לרווחה ושילם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונה אחת. לחלוטין לא נכון (!). מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 הוא האיש שייסד ב- 1994 את שוֹשֶלֶת התשלומים למכבי ת"א שחצו את סַף מיליון הדולר. בעונת השידורים 1995- 1994 רכשה רשות השידור שוב את זיכיון השידור של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאחר הפסקה בת שנה, ושילמה לה לראשונה סכום שחוצה את גבול מיליון הדולר. קבוצת הפועל גליל עליון הדיחה ב- 1993 מהפסגה את מכבי ת"א וגם את הפועל ת"א והייתה אלופת המדינה בכדורסל לראשונה בתולדותיה. מכבי ת"א שיחקה בגביע קוֹרָאץ'. את עונת 1994- 1993 ייחדנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי להשתלטות טוטאלית על הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. בעונת הזהב הזאת הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שכללה 39 מחזורי משחקים ובתומה זכתה מכבי חיפה באליפות שידרנו לראשונה בתולדות הטלוויזיה 20 (עשרים) שידורים ישירים ממגרשי הכדורגל. בעונה הבאה של 1995- 1994 נענה מוטי קירשנבאום לבקשתי לשלם למכבי ת"א סכום שחצה לראשונה את רף 1.000000 (מיליון) הדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") כדי להשיג את זיכיון השידור. המו"מ עם מכבי ת"א נערך בבניין "כלל" בירושלים בו שכנה הנהלת רשות השידור והוא היה קצר. את מכבי ת"א ייצגו במו"מ עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן והוא נמשך שעה קלה בלבד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניווט את צעדי הרשות. מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי ישבנו לצדו. על השולחן שהפריד בין שני הצדדים שנשאו ונתנו היו מונחים כמה סנדביצ'ים ושתייה קלה. מוטי קירשנבאום מעולם לא ניקר עיניים. המו"מ הסתיים כעבור חצי שעה בלחיצות ידיים. הלכנו לקראת המועדון כמעט בכל פרמטר גם מפני שידענו שאת הכדורגל הישראלי כבר הפסדנו לערוץ 2 המסחרי. התשלום היה סביר.
הכלל שקבעתי ברכישת זכויות השידורים היה ברור. חטיבת הספורט של הערוץ הציבורי תחתום על חוזה שידורים עם אלופת המדינה, תהֵא אשר תהֵא. המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם העניקו לי גיבוי מוחלט. מכיוון שמכבי ת"א זכתה שוב ושוב באליפות המדינה העברנו לה מידֵי עונה עוד ועוד כספים עבור הזכויות. ההסכמים הכספיים עליהן חתם מוטי קירשנבאום בצדק ועל פי הגיון השידור שלו טפחו לממדים גדולים מאוד ברבות השנים בגלל כוחות השוּק. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור הפכו ההסכמים עם מכבי ת"א ל- "חוזים מסחריים" לכל דבר, ולפעמים עד כלות הנשמה וקצה גבול יכולתה של הרשות. עו"ד שמעון מזרחי ומר דייויד פדרמן הוסיפו עוד ועוד בקשות ודרישות. נדרשנו לראיין את שחקני ומאמני מכבי ת"א לפני המשחק במחצית, ובסיומו רק בפינת ריאיונות מיוחדת שעוטרה ברקע של פרסומות מסחריות. זה היה מעֵין אתר צילום קטן שהוקם בצד הצפוני של היכל הספורט יד אליהו. הכסף שנכנס מחשיפת המוצר המסחרי ברקע המרואיין הלך ישירות לקופתה של מכבי ת"א. לא יכולנו יותר לראיין ספונטאנית את מי שרצינו בזירת הפרקט. הכל נעשה מסחרי, מדויק, וגם מסורבל. הממון שלט בכל. בתום כל מו"מ מוצלח שמעתי טרוניות וקבילויות רבות של כל מיני רכלנים במסדרונות הטלוויזיה נגד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שמעֵז לשַלֵם למכבי ת"א שהיא קבוצה פרטית במיטב כספו של משלם האגרה הציבורי. זה הפך לריטואל שנתי אך מנכ"ל רשות השידור עמד בפרץ ולא שעה לבכיות של חלק מהעובדים. הוא הבין שהטלוויזיה עובדת על מותגים גם בהיותה גוף שידור ציבורי. זאת הייתה אחת אחת הסיבות שהאיצה אותו "לגנוב" באמצע שנות ה- 90 של המאה שעברה תמורת ממון רָב את "החמישייה הקאמרית" עם חמשת השחקנים גב' קרן מור, מנשה נוי, רמי הויברגר, דוב נבון, ושי אביבי – מידיו של מר עוזי פלד מנכ"ל חברת "טלעד" זכיינית ערוץ 2 בימים ההם.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. אמיר בר- שלום (איש טלוויזיה מעולה, ו- עיתונאי ו- כתב מצוין שלי) מראיין את אנת'וני פרקר בפינת הראיונות המיוחדת בהיכל הספורט ביד אליהו, הנושאת פרסומת המסחרית. ההכנסות הלכו לכיסה של הוועדה המארגנת. קרי, מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. הפרסומות המסחריות החלו לשחק בעשור ה- 90 של המאה הקודמת תפקיד משמעותי ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1998. אמיר בר שלום מראיין ב- 1998 את עודד קטש שחקן מכבי ת"א בפינת הריאיונות המיוחדת בעלת הרקע המסחרי המתוכנן מראש בהיכל הספורט יד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 11 בינואר 2001. היכל הספורט ביד אליהו. שדר הקווים אמיר בר שלום מראיין את כוכב מכבי ת"א גור שלף לאחר סל ניצחון שלו בשנייה האחרונה ממסירה של אנת'וני פארקר. למרות שזכויות השידורים היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למדנו לבדל את עצמנו מהאחרים באמצעות סטיקר זיהוי על המיקרופון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש מארס – שנת 2000. שדרנית רדיו "קול ישראל" ועיתונאית מצטיינת גב' אופירה אסייג הייתה יכולה לראיין את מי שרצתה בכל מקום שרצתה בהיכל הספורט יד אליהו. זה ההבדל בין רדיו לטלוויזיה. לנו היה יתרון אחר. הראשוניות. הרדיו תמיד היה יד שנייה. בתמונה נראית אופירה אסייג מראיינת את שחקן מכבי ת"א גור שלף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפה שנה. מוטי קירשנבאום כבר לא היה בשטח. ביום שלישי – 21 ביולי 1998 נידב המנכ"ל אורי פורת X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") מקופת רשות השידור למכבי ת"א לעונת השידורים של 1999 – 1998, וגם את שקופיות החסויות של הרשות על סמך תקדים ירושת מוטי קירשנבאום. ב- 1998 הייתה מכבי ת"א מועדון כדורסל מופרט. כמה קבוצות של אנשי עסקים החזיקו במניות הקבוצה. חברות "עלית" ו- "גיבור ספורט" החזיקו ב- כמות של % 10 כל אחת. קבוצתו של עו"ד היו"ר שמעון מזרחי החזיקה ב- % 20. חברת "קוֹמְבֶּרְס" החזיקה גם כן ב- % 20. בפגישת המו"מ שנערכה במלון "הילטון" בתל אביב ראיתי לראשונה את קובי אלכסנדר בעל חברת "קומברס". בפגישה הזאת נכחו הרבה יותר אנשים מהרגיל אבל רוחם של מר שמעון מזרחי ומר דייויד פדרמן נשבה חזק משל האחרים. רוחות חדשות נשבו באירופה וחוקי המשחק השתנו. ה- Final Four של הכדורסל האירופי בעונת 1999- 1998 כבר לא היה בידינו. מכבי ת"א העדיפה לחתום עמנו על חוזה שידורים לשנה אחת. הפחד מאובדן הזכויות לערוצים המתחרים שימש קטליזטור להעלאת מחיריה בשוק התקשורת.
בימים ההם עקף ערוץ 5 בכבלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בצומת שידורים בינלאומי כשחתם על חוזה בלעדי ארוך טווח עם ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) המקנה לו את חבילת זכויות השידורים של כל מפעלי הכדורסל החשובים הכוללים את אליפויות אירופה לאומות בכדורסל לגברים ונשים, אליפויות העולם, וגם את משחקי טורניר ה- Final Four של הכדורסל האירופי במידה ומכבי ת"א תעפיל אליהם, החל משנת 1999. צריך לומר כאן בגלוי שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי (אינני יודע אם בגיבויו של המנכ"ל אורי פורת) וויתר ביוזמתו על החוזה החשוב. שוב בטענה שאין לרשות השידור מספיק כסף כדי לממן את ההסכם היקר. מיילן טנזר גנב את החוזה מתחת לאפה של רשות השידור. ניצלנו מבושה גדולה באותה עונת שידורים מפני שמכבי ת"א שוב לא העפילה למשחקי ה- Final Four של 1999. ערוץ 5 בכבלים שידר לראשונה בתולדותיו ב- 1999 את משחקי הגמר של ארבעת הגדולות באירופה. הציבור הרחב לא ייחס לשידורים האלה כל חשיבות. הם היו חסרי משמעות מפני שמכבי ת"א לא הייתה שם.
נמוגה עוד עונה. ביום שישי – 12 במרס 1999 נפגשנו המנכ"ל אורי פורת ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי ואמי אֶשֶל מנכ"ל המועדון במסעדה "האיטלקיה הקטנה" של חֵן שפירא ברח' מונטיפיורי 17 בתל אביב. סכום זכויות השידורים טפח. רשות השידור הסכימה לשלם למכבי ת"א צ'ק בסדר גודל לא ייאמן בדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") תמורת השידורים הישירים הבלעדיים בעונת המשחקים הרגילה של 2000 – 1999 וגם את שקופיות החסות, תוך ידיעה מוחלטת שזכויות השידורים של משחקי ה- Final Four האמורים להיערך בעיר הנמל היוונית סלוניקי בחודש אפריל 2000 אינם שלנו. הרמנו כוסיות יין לחיי ההסכם החדש. המנכ"ל אורי פורת קיבל ללא קושי את הסכמתו של הוועד המנהל של רשות השידור. ביום שישי – 26 במרס 1999 סעדנו יחדיו במלון "הִילטון" בת"א את ארוחת הבוקר המסורתית. אורי פורת ז"ל שהעריץ את מכבי ת"א כמו מוטי קירשנבאום ז"ל בשעתו סינן מבין שיניו בקולו השקט לעברו של עו"ד שמעון מזרחי : "רשות השידור גאה לחתום שוב על חוזה שידור בלעדי עם מכבי ת"א".
מכבי ת"א עם מאמנה המוכשר פיני גרשון העפילה למשחקי ה- Final Four של טורניר סלוניקי בחודש אפריל 2000 . נדרשנו לשלם מאות אלפי דולרים נוספים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לערוץ 5 בכבלים כדי להשתתף בחגיגת השידורים בסלוניקי 2000. בפעם הראשונה בהיסטוריית שידור הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל, שודרו ארבעת משחקי ה- Final Four "ראש בראש" בערוץ הטלוויזיה ציבורי ובערוץ 5 בכבלים במקביל ובאותו הזמן. בתום ארבעת השידורים שהתקיימו ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 , הוברר כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 הִכתה את ערוץ 5 ברייטינג שוֹק על יָרֵך ויחד עִמוֹ גם את שידורי ערוץ 2. כתבתי לאורי פורת את האמירה הטלוויזיונית שכה רציתי להשתמש בה עידן ועידנים, לומר לו כפי שרציתי להגיד למוטי קירשנבאום לפניו : "אורי פורת מנכ"ל רשות השידור היקר, במשך יומיים הבסנו את ערוץ 5 וערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. אין אושר גדול יותר מלהתהדר ביהלומי הרייטינג ותהילת הניצחון בטלוויזיה". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת חיווה ב- 23 באפריל 2000 את דעתו המקצועית אודות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודי את ה- Final Four ביוון – סלוניקי 2000, במסמך ששיגר אלי. זהו לשונו [6].
טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, בתום מבצע שידורי ה- Final four של כדורסל האירופי ב- 18 ו- 20 בחודש אפריל של שנת 2000 בעיר היוונית סלוניקי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גברה ללא תנאי במדרוג הצפייה על ערוץ הספורט 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עונת שידורים חדשה ניצבה בשער. הניצחון הגדול של ערוץ הטלוויזיה הציבורי מחד ותבוסת ערוץ 5 מאידך האיצו את המו"מ הבא. נפגשנו שוב ביום חמישי ב- 11 במאי 2000 במסעדה האיטלקית השקטה, הנקייה, ורחוקה מעין הציבור של חֵן שפירא בקצה רחוב מונטיפיורי בתל אביב. את מקומו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שסיים את תפקידו ימים ספורים קודם לכן תפש מ"מ מנהל הטלוויזיה הנִצחי יאיר אלוני. אורי פורת רצה את רפיק חלבי כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך ההליך היה מסורבל וגם לא נקי מתככים. פרוצדורה תקועה. למנכ"ל רשות השידור לא נותר זמן. בַצר לוֹ מינה לתפקיד באופן זמני את חברו הוותיק מראשון לציון, יאיר אלוני. מכבי ת"א ניצבה במו"מ הזה נושאת את התואר סגנית אלופת אירופה בכדורסל . סְפָרוֹת הסכם השידורים החדש לעונת 2001 – 2000 זינקו לשיא חדש ונעצרו רק כשהמחוג הצביע על סכום של שיא של X דולרים חדש (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). אורי פורת ניסה לחַלֵץ לעצמו את שקופיות החסות אך ללא הועיל. מכבי ת"א סירבה. תקדים החסויות של מוטי קירשנבאום עדיין עבד למרות שהוא עצמו כבר לא היה ברשות השידור. המו"מ המורכב התנהל בצֵל חולשתה של ה- FIBA ותקומתו של גוף כדורסל חדש באירופה, ארגון ה- ULEB.
אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר גִיל סמסונוב וידידו ב- Board הציבורי אַלוֹן אלרואי רחשו הערכה מקצועית מעטה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. שניהם ראו בו מנהיג שידור דַל וכוֹשֵל אך הדבר לא מנע מהם לאשר את ההסכם הכספי היקר חיש מהר וללא שום בעיות. שני הליכודניקים האלה שליחי מפלגת "הליכוד", גִיל סַמְסוֹנוֹב נאמנו המוצהר של בנימין נתניהו ואָלוֹן אָלְרוֹאִי איש אמונו המובהק של סִילְבָן שלום, היו ראשית דבר מעריצי מכבי ת"א. ההסכם – חוזה עבר את כל דרגי הניהול של הוועד המנהל ומליאת רשות השידור – ואושר. זכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה ב- 13 במאי 2001 בהיכל הספורט ב- "בֶּרְסִי" (Bercy) בפאריס , הגדילה את נתח זכויות השידורים לקראת עונת המשחקים הבאה של 2002 – 2001 לסכום שיא של כל הזמנים שטרם נשבר (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לרבות ההכנסות משקופיות החסות שגם הן זרמו לקופתה של מכבי ת"א.
שני המו"מ בעונת המשחקים של 2001 – 2000 והמו"מ בעונת 2002 – 2001 היו הקשים והמורכבים ביותר שניהלה רשות השידור מול מכבי ת"א אי פעם. עלות החוזים היקרים שצמחו לגבהים של הר האוורסט ונחתמו בסופו של דבר בין שני הגופים של השידור הציבורי ומכבי ת"א – נבעו בחלקם גם בשל מאבקי כוח, ממון, ושליטה על מבנה הכדורסל האירופי (לקבוצות) בין התאחדות הכדורסל הבינלאומית הוותיקה אך מפוררת של ה- FIBA (ראשי תיבות של Federation International Basketball Association) לבין גוף כדורסל אירופי חדש בהשראה ספרדית – קאטאלונית ULEB ראשי התיבות (United League European Basketball) בראשו ניצב הספרדי איש קטלוניה מר ג'ורדי ברתומיאו שנטל לעצמו בכורה ארגונית מרתקת. כל מי שהיה לו יד ועניין בקנייה ומכירה של זכויות השידורים של קבוצת מכבי ת"א סגנית אלופת אירופה באותה שנה היה מעורב בעניין. FIBA וזֶ'רוֹם וָואלְקֶה ועוזרתו סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ מרשת הטלוויזיה הצרפתית קָאנָאל פלוס (+ Canal) שנשכרו על ידי התאחדות הכדורסל הבינלאומית לקדם את ענייני השיווק , ULEB, ובארץ – אביב גלעדי, אברהם פלדה עם עורך דינו יעקב וָיְנְרוֹט, ערוץ 5 בכבלים, רשות השידור הציבורית, וכמובן בעלת הבית מכבי ת"א.
נדרשתי להסביר למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל את המצב הסבוך. אורי פורת נחרד. הוא רצה בתחילה להסתלק מהפגישה עם אנשי מכבי ת"א. "…אינני מתכוון לשלם למכבי ת"א סכומים כאלה מטורפים…", שַח לי שוב ושוב כשהוא חיוור ולבן כמו קיר. הייתי צריך לאחוז בזרועו. מנכ"ל רשות השידור הרגיש נשדד. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית היו מבולבלות מהמצב. כמותם הפיקוח הציבורי שלהן. המו"מ של רשות השידור עם מכבי ת"א בקיץ 2000 לקראת עונת השידורים של 2001 – 2000 היה מלא תהפוכות ומהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית. מובא בפרוטרוט בעמוד מס' 2143 של הספר "הקשר הסימביוטי". את מקומו של מר גִיל סַמְסוֹנוֹב כיו"ר רשות השידור תפש נחמן שָי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים. אפילו הוא לא הצליח למנוע את התשלום הענק והעצום חסר התקדים לאובייקט שידור מהמעלה הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנות דוֹר הנקרא, מכבי תל אביב.
בעונת השידורים של 1977- 1976 בה זכתה מכבי ת"א לראשונה בגביע אירופה ב- 7 באפריל בבלגראד שילמה לה רשות השידור באותה עונה סכום פעוט של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). כעבור רבע מאה ב- 2001 צמח והֶאֶמִיר ההסכם עד שטפח כמעט פי 1000 (אֶלֶף) יותר מגודלו ב- 1977 (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). מההסכם ההוא שנחתם לפני 41 שנים שנה בין שני הצדדים והיו לו עֵדים רבים נותרו רק שניים פעילים בראשית התחקיר והכתיבה של הספר "הקשר הסימביוטי". אני בצִדָה של טלוויזיה הישראלית הציבורית ועו"ד שמעון מזרחי מעברו השני של המִתרס במכבי ת"א [7].
הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל קבוצת מכבי ת"א במשך יותר משנות דוֹר – אין לקשר הזה אָח ורֵע בארץ ובעולם. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי . הספר נחקר ונכתב בתקופת הזמן שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2016.
גם מנהל החדשות רפיק חלבי הבוס הישיר שלי היה גאה בשידורי ה- Final Four של פאריס 2001 ודאג להשאיר את התרשמותו ב- E mail שלי במשרד מחלקת הספורט. הנה הוא כלשונו [1].
טקסט מסמך : 14 במאי 2001. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של ה- Final four בפאריס 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יואש היקר שלום ,
לצערי הרב איבדתי את קולי בגלל דלקת במיתרי הקול ואיני יכול להודות לך "בקול" על עבודתכם הנפלאה. אני יודע שיש לך טענות והן מוצדקות, אבל זה הזמן לפִרגון על יכולת הפקתית ועיתונאית מעולה שהפגין הצוות כולו בפריס וכאן בארץ. הצעקות שלנו לא יעזרו יקירי, וכפי שאומרים הפוליטיקאים, "נגזר עלינו" לפעול בתנאים קשים, והעיקר להמשיך ולהחזיק את הלפיד, ובלשונך "לדפוק" את ערוץ 5 וערוץ 2 ביחד. הנה עשית זאת. כל הכבוד לכל אנשי הצוות או ליתר דיוק משפחת הספורט. עוד יהיו הזדמנויות להודות לך באופן אישי.
בברכה,
רפיק חלבי – מנהל חטיבת החדשות
עכשיו חשבתי לתומי, מה יהיה מחירה של שיכרון השמחה הזאת במו"מ הבא הקרב והולך עם מכבי ת"א שהיא אלופת אירופה הטרייה, אלופת ישראל, ומחזיקת גביע המדינה לעונה הקרובה של 2002 – 2001. משחקיה של מכבי ת"א הפכו ל- Event לאומי והקבוצה הייתה עכשיו אובייקט שידור מבוקש. כרגיל פחדתי מיריביי בערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים הנושפים בעורפי. רשות השידור הייתה פגיעה מאז החל עידן התחרות הטלוויזיונית. זה כבר הוכח לדאבון לב ב- 1994 לאחר אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים למעט משחקים בודדים של נבחרת ישראל . נדבך שידור טלוויזיוני חשוב נעלם ממפת השידורים שלנו מזה שבע שנים. נדרשנו לשמור בשבע עיניים על העוגן החשוב האחרון הקרוי מכבי ת"א שנותר לפי שעה בידינו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי שוחחנו רבות אודות מחיר הסימביוזה הממושכת בין השידור הציבורי למועדון הפאר ומהות המחיר. אורי פורת היסס. לפתע שמעתי אותו משתמש שוב בתירוץ הישן, "יואש אלרואי, תגיד לי אתה מה זה משנה לציבור מי משדר את מכבי ת"א, אנחנו, ערוץ 2, ו/או הכבלים ? מדוע אנחנו צריכים להוציא כל כך הרבה כסף על שידורי הספורט. נראה אותם משלמים למכבי ת"א סכומים כאלה". נדרשתי לחזק אותו, "אורי, אתה כמנכ"ל רשות השידור נדרש לשדר את הטוב ביותר לציבור בתנאים העומדים לרשותך. מכבי ת"א היא "הטוב ביותר" בתחום שידורי הספורט. צא ולמד מגרג דייק (Greg Dyke) מנכ"ל שירות השידור הבריטי הציבורי, הלא הוא ה- BBC הדגול". הזכרתי לו את נושא המכתב שכתבתי לו לפני שלוש שנים ב- 21 באפריל 1998 משהתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, וגם את תשובתו. "שידורי הספורט הם אבן מסד בכל רשת טלוויזיה באשר היא. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב ! הם אינם עניין פרטי של מחלקת הספורט", כתבתי לו. "אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מתאריך 21 באפריל 1998", השיב לי.
טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו מסמך הברכה המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו ל- קדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. "שידורי הספורט הם אבן מסד בכל רשת טלוויזיה באשר היא. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב ! הם אינם עניין פרטי של מחלקת הספורט", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי אורי פורת. "אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מתאריך 21 באפריל 1998", השיב לי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אורי פורת התלבט אך לבסוף השתכנע בצורך לרכוש את זכויות השידורים של מכבי ת"א. שנינו ידענו שנצטרך לתגמל ולשלם הרבה למועדון כדי לשמור על נכס השידור ולשמרו לעצמנו. לעו"ד שמעון מזרחי היה אינטרס מובהק שהשידור הציבורי ימשיך להחזיק בזכויות השידורים של המועדון אך הוא ביקש תמורה מלאה על כך. אני מציץ ביומני ורשומותיו. ביום חמישי – 14 ביוני 2001 נפגשה הנהלת רשות השידור ואנוכי באחת בצהרים למו"מ המכריע עם היו"ר עו"ד שמעון מזרחי ומנכ"ל המועדון מר אָמִי אֵשֶל במסעדה איטלקית קטנה ושקטה של מר חֵן שפירא בקצה רחוב מונטיפיורי בתל אביב.
קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א זכתה בהיכל "ברסי" ב- פאריס בירת צרפת בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ב- 13 במאי 2001. במו"מ שהתפתח עם עו"ד שמעון מזרחי לקראת עונת המשחקים והשידורים של 2002 – 2001, היינו נחושים מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי (לאחר לא מעט לבטים) לשלם למועדון שהיה אלוף אירופה, אלוף ישראל, ומחזיק גביע המדינה בכדורסל סכום של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") תמורת זכויות השידור הבלעדיות שכללו כ- 24 משחקים בעונה. ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) נותר מחוץ לתמונת המו"מ. רבים ברשות השידור התנגדו להסכם היקר. אחד השיקולים של מנכ"ל רשות השידור ושלי שהִנחוּ אותנו לשלם את הסכום הגדול הזה לאלופה הייתה העובדה שנותרנו ללא הכדורגל הישראלי. מכבי ת"א הוכיחה את עצמה באופן שיטתי כאובייקט שידור מוצלח הפונה לקהל רחב , מניב רייטינג נאה, וסוגר משבצת שידור שבועית בערבי חמישי בשבוע בלוח הציבורי של הטלוויזיה הישראלית. אובדן הכדורגל הישראלי ב- 1994 והחשש לאבד עוד אובייקט מסורתי רָב השנים שלנו למקורות השידור האחרים במדינת ישראל, ערוץ 5 (ערוץ הספורט בטלוויזיה מס' 55 בכְבָלִים) ו/או ערוץ 2 המסחרי, דחף אותנו לשלם את מה ששילמנו. רק מי שהשתתף אי פעם בניהול מו"מ תחרותי הדן ברכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית מכיר את אווירת הפחד, החרדה, והחששות המלווים את המו"מ. רק איש טלוויזיה שניהל מו"מ תחרותיים, זכה וגם הפסיד בהם, מכיר את שמחת הניצחון ואת ייסוריי התבוסה. רק איש טלוויזיה שניהל מו"מ תחרותי אודות אירועי ספורט נכספים והפסיד מכיר את תחושת גודל האכזבה הנוצרת בעת שסחורת השידור נודדת ליריביך. אני הכרתי היטב את שני צִדֵי המטבע את גִיל הניצחון אך לדאבון לב גם את עִיצבון ההפסד.
קַל מאוד לשבת מהצד ולבַקֵר את הנושאים ונותנים בעיקר כשאינך נושא באחריות לתוצאות המו"מ. ההיסטוריה הארוכה של השתתפותי במו"מ הרבים והמורכבים שניהלה רשות השידור לצורך רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים והרלוואנטיים לימדה אותי כמה לקחים חשובים. הראשון שבהם – סמוך על יכולתך, כישרונך, והגיונך. אל תקשיב יותר מידי לעצותיהם של הקִיבִּיצעֶרִים אלה שמתיימרים להיות מומחים ולהשיא עצות לשחקני השחמט אך מבלי שהם נושאים בגרם אחד של אחריות. ממילא כשאתה נעצר ומתעכב בשלב מסוים במו"מ בשל המכשול הכספי הגבוה ובסופו של דבר מוותר בשל רצונך לשמור על הכסף הציבורי הִנך מותקף ע"י המבקרים שמתחפשים למומחים, בטענה שנכשלת. כשאתה מצליח להשיג את החוזה הנכסף עַטִים עליך אותם המבקרים כעל טרף באשמת בזבוז כספי ציבור. בכל מקרה אתה לבד ואינך יכול לחלוק את האחריות עם איש. צריך לקחת בעירבון מוגבל את הביקורת ולשים אותה בפרופורציה מפני שאותם האנשים המבקרים אותי אינם מנהיגים ולא נושאים בשום אחריות טלוויזיונית. תפקידם לבַקֵר, ותפקידי לסמוך על הידע שלי, על הגיוני, ועל מצפוני. המו"מ היקרים של הטלוויזיה עם הוועדות המארגנות בארץ ובעולם על רכישת זכויות השידורים נושאים עִמם היבטים שונים , פסיכולוגיים וחומריים. הראשון – הוא כמה כסף עומד לרשותך (תמיד איננו מספיק). האחר – זיכרון העבר ולקחיו. היבט נוסף – גודל השוּק ומי רודף אחריך. שיקול נוסף – מה הרווחת ומה הפסדת בשנים האחרונות ומה נותר בסַל הקניות שלך. והפסדנו הרבה. ב- 1992, בתקופת המנכ"ל אריה מקל ויוסף ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הפסדנו כליל את זכויות השידורים של הכדורסל הישראלי לערוץ 5. ב- 17 במאי 1994, בתקופת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הפסדנו באופן טוטאלי את זכויות הכדורגל הישראלי, ליגה וגביע, לערוץ 2 המסחרי. התברר שמנכ"ל רשות השידור דאז ומנהל הטלוויזיה שלו לא היו כאלה גאונים כפי שחשבתי. עכשיו במו"מ החדש שהתנהל ב- 14 ביוני 2001 במסעדה "האיטלקיה הקטנה" של מר חן שפירא בקצה רחוב מונטיפיורי בתל אביב, שאפנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי להשיג באופן בלעדי ובלבדי את המירב, את איכות וכמות זכויות השידורים של מכבי ת"א. לא בכל מחיר. כמעט בכל מחיר X (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). היינו נחושים שלא להפסיד את זיכיון השידור של קבוצת הכדורסל הטובה בישראל ובאירופה למתחרינו. לפתע התברר כי אנשי הוועד המנהל של רשות השידור עלולים לפַרֵש את נחישות היֶתֶּר שלנו כמכשלה ואת הדבקות במשימה לחִסַרוֹן. אורי פורת ואנכי חששנו להיוותר ללא כלום. יראנו את העובדה כי במידה והשידור הציבורי יאבד גם את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על כל השאר. גם מורליות.
לקראת המו"מ עם האלופה המשולשת מכבי ת"א לעונת המשחקים 2002 – 2001 קיימנו אורי פורת ואני שיחות הכנה טרם הפגישה המסכמת עם עו"ד שמעון מזרחי. מצב רוחו לבש ופשט צורה. ידענו שנדרש לשלם סכום גדול. מכבי ת"א הייתה לא רק אלופת ישראל ומחזיקת גביע המדינה, היא הייתה אלופת אירופה. אורי פורת ואני סקרנו את ההיסטוריה של מסכת התשלומים בחמש השנים האחרונות. בעונת 1998- 1997 ניאות מוטי קירשנבאום לשלם למכבי ת"א סכום של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") בתוספת כל ההכנסות האפשריות משקופיות החסות. בעונת 1999- 1998 הסכים אורי פורת לשלם למכבי ת"א X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"), שוב בתוספת ההכנסות הכספיות משקופיות החסות על פי תקדים מוטי קירשנבאום. בעונת השידורים הבאה של 2000 – 1999, למרות שעודד קטש כבר עבר לשחק בשורות אלופת יוון קבוצת פאנאתאנאייקוס שילמנו למכבי ת"א X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") עבור העונה הרגילה ועוד X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים תמורת שידורי ה- Final four בסלוניקי 2000. בעונת 2001 – 2000 הייתה מכבי ת"א סגנית אלופת אירופה והסכום טפח ל- X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי").
שעה לפני הפגישה המכרעת עם עו"ד שמעון מזרחי, התכנסה הנהלת רשות השידור בבר – קפה קטן "לה – סנטראל" השוכן בשדרות רוטשילד בתל אביב. בפגישה נכחו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, ה- מ"מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ואנוכי. ערכנו חזרה על "שיעורי הבית" שלנו. אורי פורת ביקש ממני להציג את הפרזנטציה שלי בפני עמיתיו על מנת לשכנע גם אותם בצורך לחתום על חוזה כספי חדש עם מכבי ת"א. לכולנו היה ברור שנידרש לשלם סכום X מופלג (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") בתנאי התחרות הטלוויזיונית המחמירים והתחרותיים הקיימים בארץ. התייעצנו בינינו לבין עצמנו כמה נִדָרֵש לשָלֵם הפעם והאם יש ביכולתה של רשות השידור לעמוד במעמסה הכספית הזאת. היה ברור עכשיו למנכ"ל רשות השידור טרם המו"מ כי אנחנו מתכוונים לנהוג על פי המסורת הישנה. יש בדעתנו לחתום על חוזה שידורים נוסף עם מכבי ת"א במשחקיה באירופה ולא עם שום קבוצת כדורסל ישראלית אחרת ולוּ במחירים מופחתים המוצעים לנו. הפועל ירושלים התדפקה כרגיל על דלתות רשות השידור אך נדחתה באדיבות מפני שלא הייתה האלופה.
בתום הפגישה ב- קפה "לה – סנטראל" נסעו אנשי צוות המו"מ במכוניות שלהם למסעדת "האיטלקיה הקטנה" של חֵן שפירא ברחוב מונטיפיורי. אני כהרגלי נעתי רגלית לאזור הקרבות. נותרה לי שעה קלה לעצמי. ביקשתי להתייצב שוב ביני לבין נפתולי נפשי ולשמוע את צַו מצפוני. הוא היה חשוב לי יותר מכל בוס שלי בטלוויזיה ויותר מכל מבקריי. עו"ד שמעון מזרחי ומנכ"ל המועדון אמי אשל כבר המתינו לנו שָם ב- "איטלקיה הקטנה". החלה ההתמודדות.
במו"מ עם מכבי ת"א בקיץ ההוא ביום חמישי – 14 ביוני 2001 לא התכוונו לשלֵם לעו"ד שמעון מזרחי את אותו סכום X הדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") ששמעון מזרחי ביקש ואנחנו סירבנו לתת לו אותו. המסעדה הייתה ריקה מאדם. רק נציגי רשות השידור ואנשי מכבי ת"א הצטופפו סביב שולחן אחד בקדמת המסעדה. הדינמיקה התחרותית של המו"מ הזה הייתה קשוחה במיוחד והחלה להתגלגל. מסגרת הכספים שלוֹ נפרצה. לפגישת המו"מ ההיא של רשות השידור עם מכבי ת"א ביום חמישי – 14 ביוני 2001 שהתנהלה תוך כדי ארוחת צהריים איטלקית מקסימה ויין מרלו משובח, הצטרף גם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי אוהד מוצהר של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. זה לא היה סוד. נחמן שי ישב ביציע אוהדי הפועל ירושלים כשהוא לבוש מד אדום, ו- מריע ומוחא כף. יו"ר הוועד המנהל של רשות נחמן שי (מינוי פוליטי על פי הסכם קומבינה בין מפלגת העבודה לליכוד) תיעב את מכבי ת"א ובמידה כזאת ו/או אחרת גם את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (מינוי פוליטי ב- 1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו אוהד מוצהר של מכבי תל אביב. ואולי גם אותי למרות שמכתביו החנפניים אלי מעידים שהוא דווקא רחש לי הערכה. נחמן שי נשא אומנם במשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אולם נחשב לגימיק שלא הותיר שום חותמת מקצועית על רשות השידור בראשה ניצב. נחמן שי היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא חשוב שבסופו של דבר סולק בתום כשנתיים ע"י ראש הממשלה אריאל שרון, ובמקומו הוצב לתפקיד הרָם יו"ר רשות השידור הליכודניק אברהם נתן.
ב- 14 ביוני 2001 התברר כי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הוא אסטרטג לא קטן משנהג בהיגיון, ומשביקש בצעד חריג וחסר תקדים מיו"ר הועד המנהל מר נחמן שי אוֹהֵד מוצהר של הפועל ירושלים הסגנית הנִצחית של מכבי ת"א להשתתף גם כן בפגישת המו"מ ההיא עם מכבי תל אביב. הוא המנכ"ל היה זקוק לתמיכתו של היו"ר. שום יו"ר של הוועד המנהל של רשות השידור בשום תקופה לא נטל מעולם חלק במו"מ מקצועי לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט . השתתפותו של מר נחמן שי בצוות המו"מ עם מכבי ת"א הייתה חידוש מפליג אולי בגלל שאורי פורת ידע עכשיו שאין מנוס מלהיענות לתביעת אלופת אירופה שדרשה לשלם לה תמורת הזכויות הבלעדיות סכום כספי של יותר מ- X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לעונת שידורים אחת הקרובה של 2002 – 2001. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ידע שהוא זקוק לגיבוי ציבורי של חברי הוועד המנהל של רשות השידור כדי לשלם למכבי ת"א סכום עתק שכזה. הוא לא ידע שנחמן שי הוא אוהד מושבע של קבוצת הפועל ירושלים הלובש חולצת T – Shirt אדומה בעת משחקיה, וכי מנהלי הפועל ירושלים וכמה חברי כנסת ממפלגת מֶרֶ"צ ומפלגת העבודה כבר פנו אל אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור המכונה נחמן שי, והעירו לוֹ כי ההסכם הכספי בין מכבי ת"א ורשות השידור איננו צודק, ומפלה לרעה את הפועל ירושלים וקבוצות אחרות בליגה.
בפגישות המו"מ מהסוג הזה בהן הקרואים ממלאים את כרסם באוכל, אני נוהג תמיד לבחור לי כיסא לישיבה מול מנכ"ל רשות השידור ולעולם לא לצִדוֹ. רוב הסיכומים מושגים תוך כדי האכילה . לאורי פורת יש סגנון דיבור אישי המיוחד ואופייני רק לו. הוא מדבר בשקט רב. הִנך יושב וסועד לצִדוֹ אך קשה לשמוע אותו. אתה פשוט לא מצליח להבין מה הוא אומר. אני לא אוכל הרבה אך רעש השיניים הטוחנות שלי תמיד גובר על תהודת קולו . גם בעֵת הישיבה מולו אני ממעט לאכול מפני שאני עסוק במאמץ להקשיב ולהאזין לדבריו, קורא ובוחן את תנועות שפתיו כדי לא להחמיץ מילה. אסור לי לפספס אותו. גם הפעם הזאת נהג כהרגלו. מנכ"ל רשות השידור האָהוּב אמר דברים חשובים אך לחש אותם. סִינֵן אותם מבין שיניו. המסגרת התקציבית המודולרית שאותה קבענו אורי פורת ואנוכי נסבה על סכום מֵרַבִּי של X דולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). מכבי ת"א התעקשה על + X דולרים. יראנו את מתחרינו מפני שראינו במכבי ת"א אובייקט שידור טלוויזיוני מוצלח. היינו לבד במסעדה האיטלקית של חֵן שפירא אך לא לבד במו"מ. רוחות הרפאים של ערוץ 2 המסחרי וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים שוטטו בחלל ונָשבוּ בעורפינו. אורי פורת ואנוכי ראינו היטב את צלליותיהם מטיילות בין שולחנות המסעדה הריקה. הֵן האיצו בנו להעלות את המחיר ואיימוּ על הישגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורי פורת ואנכי חשנו מאוימים. ובכן, הרָף האמיר בשלב זה של המו"מ ל + X דולרים. במצב כזה אורי פורת ואני חשבנו שאין טעם ואסור לאבד את מכבי ת"א לערוץ 2 ו/ או לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים רק בשל תשלום של X מינוס דולרים נוספים. הסכמנו ללכת הלאה. המחיר טיפס ל + + X דולרים. שוב ליוותה את אורי פורת ואותי התחושה שאם הגענו עד הלום צריך להבליג ולשָלֵם. אין דרך אחרת מלעשות זאת אלא לוָודֵא שנֶכֶס השידור לא ייפול לידיהם של המתחרים שלנו ויישאר בידי רשות השידור. זאת הייתה נחמה יקרה אך יחידה. נחמן שָי שחזה במהלכי המו"מ היה המום. הוא הסכים כמי שקפאו השֵד למהלכים האדיבים של מנכ"ל רשות השידור ו- שלי כלפי מכבי ת"א. מראה פניו הסגיר את רחשי לִבּוֹ. הוא העריך את אורי פורת הערכה מקצועית מועטה (אם בכלל) במסווה של המפקח על הכסף הציבורי ורחוק מלהיות חסידה של מכבי ת"א, אך במסעדת "האיטלקיה הקטנה" של חן שפירא בקצה המערבי של רחוב מונטיפיורי בתל אביב הצטייר כמעין ג'נטלמן. אורי פורת הזמין את נחמן שי להצטרף אליו למו"מ. זה היה יו"ר הוועד המנהל המנסה להצטייר כשומר הקופה הציבורית ובד בבד משמש אוהד פעיל, רשמי, ומוצהר של קבוצת הפועל ירושלים, ובעל אינטרס מובהק שקבוצתו האהודה תשודר אף היא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נחמן שָי נכח במשחקיה של קבוצתו הירושלמית האהובה עליו משכבר הימים. מצלמות הטלוויזיה שלי הנציחו אותו יושב בין האוהדים הירושלמים כשהוא לבוּש בחולצה האדומה של המועדון (ללא שום הסתייגות) בעודו נושא בתפקיד הרשמי של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. דבר כזה לא היה עולה מעולם בדעתו של אורי פורת ללבוש חולצה צהובה במשחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט יד אליהו. נחמן שַי התענג על האוכל האיטלקי אך הקשיב בחרדה גוברת והולכת לנפתולי המו"מ ולתוצאה הסופית שלו. הוא היה אוהד מוצהר של אגודת הפועל ירושלים ומעריץ נלהב של שתי קבוצות הכדורגל והכדורסל שלה. הוא נחשב בעיניי לאיש מוּטֶה ולא אמין. עיניו היו נשואות לעבר יריבתה של מכבי ת"א קבוצת נעוריו הפועל ירושלים. הוא התנגד מראש לכל מהלך מוניטארי שתומך בהתקשרות רשות השידור עם אלופת מדינת ישראל ואירופה בכדורסל. נדמה לי שגם מנכ"ל רשות השידור לא ראה ביו"ר שלו מופת של יושרה.
באותו יום חמישי – 14 ביוני 2001 בשעה אחת בצהריים הערים יו"ר הוועד המנהל נחמן שָי קשיים על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא התנגד בתחילה לשלם סכום של + + X דולרים לעונה אחת 2002 – 2001 למכבי ת"א. לקח לוֹ זמן להשתכנע שהדבר נחוץ. לבסוף הסכים לחתום על עסקת הענק אך התנה את חתימתו בהבאתה של כל העסקה לאישורו של הוועד המנהל. אורי פורת ראה חשיבות ציבורית עליונה בהשתתפותו של נחמן שָי במו"מ והסכמתו בסופו של דבר לחתום על ההסכם היקר . גם מוטי לוי חתם על ההסכם בידיים רועדות. יאיר אלוני שלא היה בקי בהיסטוריית המו"מ עם מכבי ת"א העניק גיבוי אוטומטי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת האיש שמינה אותו שנה קודם לכן לתפקיד הרָם של מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן. בתום המו"מ לחצתי את היד לעו"ד שמעון מזרחי ואָמִי אֵשֶל. מנכ"ל רשות השידור סינן אף הוא מבין שיניו דברי תודה לאנשי מועדון מכבי ת"א. חוזה שידורים הבלעדי העניק לנו את הזכות לשדר ישיר את משחקי הקבוצה בעונת המשחקים של 2002- 2001, ואופציה לחתום על הסכם נוסף עם המועדון לעונת 2003 – 2002, תמורת + + + X דולרים.
התבוננתי עכשיו במנכ"ל רשות השידור שלי, אורי פורת. הוא היה חיוור. חיבקתי ונישקתי אותו בעוד כולם מתפזרים ונוטשים בזה אחר זה את המסעדה. בעודי מאמֵץ אותו אל לִבִּי אַץ נחמן שַי המזועזע לספר את קורותיו לסגניתו המשנה ליו"ר הוועד המנהל גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל. מנכ"ל רשות השידור ואנכי נשארנו לשיחת סיכום קצרה בארבע עיניים. היה ברור שנפל דבר. אורי פורת טרם נרגע מהסכמתו לשלם סכום אדיר של + + + X דולרים עבור עונת שידורים אחת 2002 – 2001 לקבוצת ספורט, תהא אשר תהא, גם כשמדובר במועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. הוא גם לא היה בטוח ומשוכנע לחלוטין שכוחות האֹפֶל של ערוץ 2 המסחרי וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים אומנם פעלו ואיימו מאחורי הקלעים על ההגמוניה של רשות השידור. הסתכלתי עליו. לרגע אחד אבד לו ביטחונו העצמי. היה נדמה לאורי פורת שלא ניהל נכון את המו"מ מול עו"ד שמעון מזרחי. ליוותה אותו תחושה חזקה של ניצחון פירוס, משהו כמו עוד ניצחון כזה ואבדנו. אורי פורת אהב את מכבי ת"א אך חש שהסכים לשלם למכבי ת"א יותר ממה שהיה נחוץ. הצרה היא שבמו"מ מהסוג הזה לעולם לא ניתן לבדוק האם באמת שילמנו יותר מידי. הייתי בקי, מחושב, וזהיר בדרכי הכלכלה הנפתלות של המו"מ הרבים במשך 32 שנים שדנו ברכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים. אורי פורת סמך עלי לחלוטין אך הוא היה בכל זאת המאופק מבין שנינו. אני הייתי האיש שגרר ודחף אותו לחתום על חוזה השידור הכספי היקר, קרוב ל- + + + X, שהוענקו למועדון ספורט פרטי. והוא חתם. הוא היה מנכ"ל רשות השידור והאחריות העצומה רבצה ראשית דבר על כתפיו. שנינו לא ידענו בדיוק אם לשמוח על הרכישה החשובה כשלעצמה או להתעצב על התשלום הגדול. + + + X דולרים אינם הולכים ברגל. נהגו האישי של מנכ"ל רשות השידור גבי אוחנה כבר המתין לו ליד "האיטלקיה הקטנה" כדי להביאו לביתו הפרטי בראשון לציון. "יואש אלרואי תשמע", סינן מבין שיניו, "נחמן שי לא אוהב אותנו ולא את מכבי ת"א ואת זה אני אומר בלשון המעטה. נשארה לנו עוד עבודת שכנוע בוועד המנהל של רשות השידור". בתום המו"מ וארוחת הצהריים הנחמדה ב- "איטלקיה הקטנה" הושג כאמור הסכם עקרוני בין שני הצדדים, רשות השידור ומכבי ת"א, בו נקבע כי רשות השידור תרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א באירופה לתקופה של שנתיים. תמורת השידורים בעונת 2002 – 2001 תשלם רשות השידור + + X דולרים, ובעונה שלאחריה 2003 – 2002 תוסיף רשות השידור למכבי ת"א כ- % 7.0 ותשלם + + + X דולרים. ההסכם היה טעון אישור של ועדת התוכניות של מליאת רשות השידור והוועד המנהל. נכונה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולי כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל שידורי הספורט שלו לצעוד שוב בדרך חתחתים. "וִויָה – דוֹלוֹרוֹזָה". עוד רב הדרך, עוד רבה המלחמה.
למי שלא זוכר בתאריך 17 במאי 1994 סבר מנכ"ל רשות השידור דאז מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל כי תשלום זכויות השידורים להתאחדות הכדורגל הישראלית על סך של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה אחת הוא סכום גבוה מידי. מוטי קירשנבאום נרתע מהסכום. יתירה מזאת. הוא היה בטוח שלערוץ 2 המסחרי הצעיר בראשותם של דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ו- עוזי פלד שהתחרו גם הם על רכישת הזכויות ההן, אין את הסכום הנדרש. בהנחה שערוץ 2 נעדר את סכום המינימום המבוקש בן 5.000000 (חמישה מיליון) דולר ביד, מוטי קירשנבאום אפילו לא ניגש למכרז. התוצאה השלילית ידועה והשאר היסטוריה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל הובס ע"י שני מתחרים לא פחות חכמים ונבונים ממנו, אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן. ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 / רבבה עמודים שאנוכי חוקר וכותב, וקרוי, "סמן ימני – זכויות השידורים היקרות והמופלגות של הכדורגל – בארץ ובעולם".
שילמנו בסופו של המו"מ ב- 14 ביוני 2001 ל- מכבי ת"א יותר מאשר סברנו ו- תּכננו בתחילתו. נזכרתי לפתע במו"מ האולימפי ההוא שניהל רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח נשיא חטיבת הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בינואר 1984 בלוֹזַאן – שווייץ על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988. רשת ABC שלו והוא בראשה תִּכננה בראשית המו"מ לשלם מאכסימום של 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי). בסופו של המו"מ ובשל התחרות נגד CBS ו- NBC, חתמה ABC על הסכם של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר. המחירים ש- ABC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1984 ורשות השידור למכבי ת"א ב- 2001 שונים כמובן לחלוטין תכלית השינוי, אך הנסיבות דומות. רוּן ארלדג' הסכים לשלם סכום מטורף שכזה מפני שבעורפו נשפו שני מתחריו, NBC ו- CBS. אנחנו הסכמנו לשלם מפני שפחדנו שאובייקט השידור היוקרתי ייפול בידיהם של ערוץ 2 המסחרי ו/או ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. ראה הספר, "סַמָן יְמָנִי – זכויות השידורים המופלגות של הכדורגל – בארץ ובעולם".
אורי פורת חשב שהשתתפותו של יו"ר הוועד המנהל המו"מ היקר תסייע בידו לעַצֵב לוח שידורים בערוץ הציבורי כלבבו. הוא טעה. פחות מחודשיים אח"כ כבר לא נשא אורי פורת בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. הוא התפטר מתפקידו בלחץ אווירה מאוד ביקורתית ואנטגוניסטית כמעט חזית אחת שנוצרה נגדו ב- Board הציבורי של רשות השידור ובראשו נחמן שי יו"ר הוועד המנהל וסגניתוֹ גב' אהובה אורן ז"ל. חבר וועד מנהל נוסף של רשות השידור אלון אלרואי היה שותף להצרת צעדיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. אלון אלרואי שימש בתפקיד יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור. השלישייה הצעירה והכוחנית הזאת הייתה מאוד דומיננטית ולמעשה השתלטה על רשות השידור. אורי פורת חַש שאין לו יותר מה לעשות ברשות השידור. שלוש שנים וארבעה חודשים לאחר שראש הממשלה לשעבר ביבי נתניהו מינה אותו להתייצב בפסגת השידור הציבורי באפריל 1998, התדרדר ממנה בעל כורחו. בתחילת חודש אוגוסט 2001 פרש אורי פורת מרשות השידור. אינני יודע אם היה אבֵל, אבל לבטח עזב את ביתו השני חפוי ראש. לא כך תִּכנן להיפרד מרשות השידור.
אותה השלישייה הזאת בוועד המנהל של רשות השידור שכּה הצֵרָה את צעדיו המקצועיים של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, וביקרה בצורה בוטה את צעדיו המוניטריים והחלטותיו הכספיות בעיקר אלה הנוגעים לשידורי הספורט, אישרה שמונה חודשים אח"כ באפריל 2002 למנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל בקיץ 2002 לשלם לחברת צָ'ארְלְטוֹן סכום אסטרונומי ודִמיוני של כמעט 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר עבור שמונה משחקים בלבד בטורניר מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002. כחצי מיליון דולר לכל שידור ישיר (Off tube) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בידיעה מלאה ובאישורם המוסרי והמעשי של נחמן שי, גב' אהובה אורן, ואלון אלרואי. אין גבול לצביעוּת. לא כל שכן צביעוּת פוליטית.
ביום רביעי – 11 ביולי 2001, הוזמנתי בתוקף תפקידי לוועדת התוכניות שהתכנסה במלון "ישרוטל" בירושלים, כדי להסביר לחבריה את חשיבות שידורי הכדורסל הבינלאומיים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת הסיבות לעלותם היקרה. פגשתי שם רק גילויי חיבה. ועדת התוכניות של מליאת רשות השידור בראשותה של ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך אישרה מייד את הסכם ההתקשרות החדש עם מכבי ת"א ואת לוח השידורים. לעומת זאת בישיבת הוועד המנהל של רשות השידור למחרת בבית סוקולוב בתל אביב התגלו חילוקי דעות חריפים. היו"ר נחמן שי וסגניתו (האסרטיבית) אהובה אורן ז"ל הובילו קו נוקשה וקשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ונגדי. לאורי פורת הם עשו את המוות. הם טענו כל הזמן שהסכם השידורים של רשות השידור עם מכבי ת"א יקר מידי. הוחלט לדחות ולהמתין עם החלטת ההתקשרות הסופית. בינתיים דאג מישהו מהוועד המנהל להדליף את פירטי המו"מ החוצה לעברם של הפוליטיקאים. לא קשה לנחש מי זה היה. חיש מהר צָצוּ ידיעות בעיתונות הכתובה כי חברי הכנסת מוֹסִי רָז איש מפלגת מר"צ וחבר הכנסת אוֹפִיר פִּינֶס ממפלגת העבודה שניהם אוהדי הפועל ירושלים מתנגדים להסכם שחתמה רשות השידור הציבורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. שניהם העלו את קבוצת הפועל ירושלים על ראש שמחתם. היה להם חזון שידור שונה מזה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הם העדיפו שרשות השידור שהיו"ר שלה הוא מר נחמן שי אוהד מוצהר כמותם של הפועל ירושלים תחתום על חוזה שידור זוֹל יותר עם סגנית האלופה מירושלים ולא עם האלופה מתל אביב. ב- 18 באפריל 2001 שלחתי ליו"ר הוועד המנהל נחמן שי והמשנה שלו גב' אהובה אורן מסמך המפרט מנקודת מבטי את חשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בכלל ומכבי ת"א בפרט בטלוויזיה הציבורית. צירפתי להם את מפת הרייטינג של שידורי יום שלישי – 17 באפריל 2001 . היה חרוּת שם באותיות מאירות עיניים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביסה את ערוץ 2 שוֹק על ירך במשך שעתיים של צפייה ב- Prime Time בין תשע בערב לאחת עשרה בלילה. לא היה קשה לנחש מדוע. הנה המסמך שנכתב על ידי, הסיבה לניצחון שלנו, וטבלת הרייטינג. אינני בטוח שהנתונים המתמטיים האלה עניינו את נחמן שי ואהובה שהתיימרו להיות אבירי השידור הציבורי. נחמן שי ואהובה אורן הנכבדים הצטיירו כחובבניים. השפעתם על טיב ואיכות השידור הציבורי מנקודת מבט היסטורית הייתה אפסית וחסרת חשיבות לחלוטין . איש לא יזכור אותם. יתירה מזאת. השידור הציבורי כבר שכח אותם. אנוכי מחויב להדגיש כאן כי רייטינג ומדרוג בטלוויזיה אינם חזות הכל, אולם הם נתונים בעלי ערך שמעידים על התעניינות הציבור במתרחש על המסך, ולכן יש להתחשב בהם בעת בניית כל לוח שידורים טלוויזיוני.
טקסט מסמך : זהו המסמך שנשלח על ידי ב- 18 באפריל 2001 (עמוד מס' 1 מתוך 2) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה ליו"ר גב' אהובה אורן המפרט את חשיבות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים ע"י הטלוויזיה הציבורית. שניהם גילו יחס עוין לשידורי מכבי ת"א וגם למנכ"ל אורי פורת שתמך בי וחשב כמוני שרשות השידור צריכה ללכת שלובת זרוע עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. 25 יום לאחר שנשלח המכתב הזה שידרנו ישיר מפאריס ב- 13 במאי 2001 את זכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. נחמן שי יבד"ל ואהובה אורן ז"ל ישבו מרותקים באותו ערב מול המרקע כפי שהעידו מאוחר יותר על עצמם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מפת הרייטינג של שידורי הטלוויזיה ביום שלישי – 17 באפריל 2001. (עמוד מס' 2 מתוך 2). הרייטינג בצבע הצהוב מתאר את כמות הצפייה שהייתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשעה ששידרה ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק ההצלבה הראשון של מכבי ת"א נגד אלופת איטליה קבוצת פזארו ערב ההעפלה למשחקי ה- Final Four. משחקי ה- Final Four התקיימו ב- 11 ו- 13 במאי 2006 בהיכל הספורט של "ברסי" בפאריס. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה באותו ערב שוק על ירך את שידורי ערוץ 2 המסחרי ואת שידורי ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום ראשון – 22 ביולי 2001, התכנס הועד המנהל של רשות השידור לישיבה מכרעת בבניין הקונגרס בירושלים. שוב זומנתי לפגישה. גם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א הוזמן להשמיע את דבריו בפני חברי הועד המנהל של רשות השידור. בפגישה ההיא הבחנתי לראשונה באמת בחולשתו הפיסית של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. צבע פניו היה דהוי ו- הוא נראה כמי שאינו בקו הבריאות. בעוד מר נחמן שי וגב' אהובה אורן דובריה הראשיים של האופוזיציה הראשית בוועד המנהל של רשות השידור נגד המנכ"ל נושאים בגאון את דברם וב- און ובקול רָם, הגֵן המנכ"ל אורי פורת על עמדתו בקול ענות חלושה. הוא נראה לי חיוור ותשוש מאוד. בקושי שמעו את דבריו. נשמעו קריאות מסביב, "…הרם את קולך המנכ"ל, לא שומעים אותך…". הוא מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נשמע אפתי. קולו לא הִדהֵד במרחבי החדר. היה לו העונג המפוקפק לראות את אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שנועדו לפקח עליו מטעם הציבור, בוחשים בקדרתו ללא בושה. עו"ד שמעון מזרחי הסביר את טיעוניו. אני סיכמתי את עמדת "הסנגוריה", והסברתי שוב לנוכחים מדוע חשובה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההתקשרות הבלעדית בעידן הרָב ערוצי עם המועדון המצליח של מכבי ת"א. לבסוף התקבלה החלטת פשרה שהוצעה על ידי גב' אהובה אורן ז"ל, כי רשות השידור תחתום עם מכבי ת"א על הסכם בלעדי רק לעונת 2002 – 2001 כפי שנקבע תמורת + + X דולרים, המלווה באופציה להאריך את ההסכם לשנה נוספת בעונת 2003 – 2002. רשות השידור תהיה מחויבת להודיע למכבי ת"א עד סופו של חודש פברואר 2002, אם יש בדעתה להאריך את ההסכם אם לאו. בחוזה נקבע שאם רשות השידור לא תודיע בתאריך הנקוב מה יש ברצונה לעשות, ייחשב הדבר כאילו הסכימה לחתום על הסכם כספי עם מכבי ת"א לעונה נוספת. העניינים ברשות השידור נעשו יגעים. אף על פי כן שבתי בשמחה לבניין הטלוויזיה שלי ברוממה מנופף בידי בקלף החוזה החתום. מאיר איינשטיין ז"ל לחץ לי את היד וחיבק אותי. הייתה לנו ולוֹ עבודה לעונה נוספת.
ביום רביעי – 1 באוגוסט 2001 טסתי לקנדה כדי להפיק ולנהל את שידורי אליפות העולם השמינית בא"ק שנערכה בעיר אדמונטון בירת חבל אלברטה. ברשות השידור חלו בבַת אחת שינויים מרחיקי לכת. אורי פורת התפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור חולה ותשוּש. יודעי דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור תיארו את עזיבתו כפרישה כפויה בטרם הדחתו הצפויה (Impeachment) ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וסגניתו אהובה אורן. נחמן שי מימש את שאיפתו ונטל את הבכורה ברשות השידור כדי לשמש יו"ר וגם מנכ"ל שלה. בחודש אוקטובר 2001 מצא השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מחליף לאורי פורת, את רָן גלינקא, תת אלוף (מיל.) ומי שהיה מפקד שייטת 13 המהוללת בעברו. את עונת השידורים ה- 31 של מכבי ת"א התחלתי עם המנכ"ל החדש רָן גָלִינְקָא, אך סיימתי אותה עם מנכ"ל אחר. יוסף בר-אל.
מכבי ת"א הצדיקה את כל הציפיות שלי ממנה כאובייקט שידור, והעפילה ב- 2002 בפעם העשירית בתולדותיה ל- Final Four, אולי מפעל הכדורסל החשוב באירופה. ביום חמישי – 18 באפריל 2002 הפתיעה מכבי ת"א את עצמה ואותנו, כשהביסה במשחק החוץ המכריע את הקבוצה הספרדית טאו וויטוריה 94:65, ומצאה את עצמה במשחקי הגמר האירופיים בפעם השלישית ברציפות. ביום שישי – 19 באפריל 2002, ניסחתי את הצעת ההיערכות המקיפה שלי לקראת שידורי ה- Final Four , שנקבעו להיערך הפעם בבולוניה – איטליה ב- 3 ו- 5 במאי 2002 [2]. ביום רביעי – 24 באפריל 2002, אירעה ההתנגשות הראשונה ביני לבין מנכ"ל רשות השידור המיועד הבא יוסף בר-אל. בפורום של מנהלים בכירים שנערך אותו היום בלשכתו , קראתי תגר בפרהסיה מול כל הנוכחים על תפישת עולמו הניהולית במו"מ הכושל עם חברת צ'ארלטון (בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי), הנוגע לשידור של שמונה משחקים בלבד של מונדיאל של יפן וקוריאה 2002 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (הטורניר אמור היה להיפתח ביום שישי 31 במאי 2002 בסיאול בירת דרום קוריאה). המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לא קיבל את תוכנית השידור הרחבה שלי ב- Final Four מטעמי חיסכון. ריטואל מוכר. לא התרגשתי ממנו יותר מידי.
ביום שישי – 3 במאי 2002, הפסידה מכבי ת"א תחת שרביט האימון של דייוויד בלאט ליריבתה המרה מיוון קבוצת פאנאתינאייקוס 75:83, וחזרה הביתה ללא הגביע. דייוויד בלאט שילם ביוקר על הכישלון ושָב לעמדת עוזר המאמן של פנחס "פיני" גרשון. זה היה השידור האחרון שלי לעַד עם מכבי ת"א. את משחק הגמר בו ניצחה פאנאתינאייקוס עם כוכבה הגדול דִין בּוֹדִירוֹגָה את הקבוצה האיטלקית קינדר בולוניה 78:83, שידר כבר ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. בעונת המשחקים החדשה של 2003 – 2002, הייתי לראשונה מזה שלושים ואחת שנה מחוץ למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המנכ"ל יוסף בר-אל הדיח מהאג'נדה של רשות השידור את מכבי ת"א אלופת ישראל בכדורסל ומחזיקת הגביע וחתם חוזה שידור עם הפועל ירושלים שלא הייתה אלופה. הוא יוסף בר-אל שבר את העיקרון שהנחה אותי ואת המנכ"לים שקדמו לו בו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, חותמת שמאשרת הסכם שידורים עם אלופת המדינה, ואם ניתן כבּוֹנוּס גם עם סגניותיה.
בעונת הכדורסל של 1993 – 1992 הדיחה הפועל גליל עליון את מכבי ת"א מכתר האליפות וזכתה בתואר אלופת המדינה בכדורסל בפעם הראשונה ולפי שעה גם האחרונה בתולדותיה. מוטי קירשנבאום ואנכי הלכנו שבי אחרי הצהרת הסלוגן הטלוויזיוני של פיני גרשון מאמן האלופה החדשה, "זהו הדובדבן שבקצפת". החלטנו לנהל בקיץ 1993 מו"מ עם נציגי האלופה החדשה בראשותו של יו"ר הקבוצה מר גדי יעקב מקיבוץ מנרה. ביקשנו להתנתק ממכבי ת"א כדי לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של הפועל גליל עליון אלופת ישראל החדשה ולשלֵם את המגיע לה. שמרתי על העיקרון בו מחלקת הספורט צועדת שלובת זרוע עם האלופה גם אם מכבי ת"א איננה עוד כזאת. מוטי קירשנבאום קיבל את הטיעון. בכך סתמתי הרבה פיות. הצענו אז לקבוצת הגליל העליון סכום של 1.000000 (מיליון) דולר לעונת שידורים אחת של 1994 – 1993 וחשיפה מירבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נציג הפועל גליל עליון במו"מ גדי יעקב סירב להצעתנו. הוא בחר לחתום חוזה עם ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט) של מיילן טנזר.
בעונת הכדורסל של 1997 זכתה הפועל ירושלים בהנהגתו של יו"ר המועדון דני קליין ותחת שרביטו של המאמן גָדִי קֵידָר בפעם השנייה ברציפות בגביע המדינה בכדורסל. הפועל ירושלים גברה במשחק הגמר בהיכל הספורט ביד אליהו על אלופת המדינה מכבי ת"א בתוצאה 82:89. השחקן המצטיין בירושלים היה עדי גורדון שקלע 32 נקודות במגרשה הביתי של מכבי ת"א. הזכייה השנייה הרצופה בפרס היקר לא הייתה פרי המקרה, והוכיחה ללא צל של ספק שהפועל ירושלים היא יריבה שוות כוחות למכבי תל אביב. חטיפת הגביע ממכבי ת"א ב- 1996 ו- 1997 הייתה עילה נכבדה ומספיק רצינית עבור יו"ר הפועל ירושלים דני קליין לפנות להנהלת רשות השידור ולהציע את קבוצתו כתחליף שידור מוצלח למכבי ת"א . לקראת עונת השידורים האירופית הקרבה ובאה של 1998 – 1997 הזמין אותי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ללשכתו בבניין "כלל" להערכת מצב. מוטי קירשנבאום קיבל את סדרי העדיפות שלי שגרסו כי על הטלוויזיה לצעוד שלובת זרוע עם האלופה לפני שהיא מושיטה את ידה לקבוצה מחזיקת הגביע . החל המו"מ.
נבחרת רשות השידור כללה את המנכ"ל, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואותי. ישבנו סביב שולחן הדיונים הגדול בלשכת המנכ"ל לפגישה מוקדמת הנוגעת לגיבוש עמדתנו העקרונית ותכנון צעדינו. כעבור שעה קלה בצבצו פניה היפים של מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' אלינור בלקין מבעד לסֶדֶק הדלת המפרידה בין חדרה ללשכת הבּוֹס שלה. "הם פה", בישרה למוטי קירשנבאום. הפועל ירושלים הופיעה לפגישת המו"מ בהרכבה המסורתי שכלל את דני קליין ועו"ד אופיר כץ , ולהפתעתי הגדולה גם שחקן חיזוק בדמותו של מר כרמי גילון ראש השב"כ לשעבר. הרי זהו אותו כרמי גילון המפקד העליון של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל שבימיו אירע הרצח הנפשע של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. תדהמה אחזה בי בראותי אותו. רציתי לשאול את ראש השב"כ לשעבר כיצד הוא לא מתבייש להופיע בציבור כמי שידוע כאחראי הראשי לביזיון הנורא של האבטחה הכושלת בה נוֹרָה ראש הממשלה בגבו מטווח אפס, אך התאפקתי ובלמתי את עצמי. חשבתי שזה לא במקום. מר כָּרְמִי גִילוֹן הגיע ללשכת המנכ"ל מוטי קירשנבאום כדי לנהל פגישת עסקים עם רשות השידור ולא כדי להגן על שמו כמפקדו לשעבר של השב"כ.
לשכת המנכ"ל של מוטי קירשנבאום הייתה בעלת צִביון ממלכתי. כשהחליף מוטי קירשנבאום את אריה מֶקֶל מצא בלשכה גימיק תקשורתי שהיה חביב על קודמו. על אחד הקירות בלשכה הגדולה נתלה Blow up ענק של העיתון "מעריב" שכותרתו הייתה, "אריה מקל נבחר למנכ"ל רשות השידור". מוטי קירשנבאום היה הרבה יותר צנוע. הוא ציווה להחליפו ב- Blow up אחֵר עליו היה חקוּק באותיות מאירות עיניים חוֹק רשוּת השידוּר הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. הבדל קטן בין שני המנכ"לים. בעת המו"מ בחדר הסגור התפתחה לרגע שיחה ביזארית בין כַּרְמִי גִילוֹן ליָאִיר שְטֶרְן. יאיר שטרן ביקש מהנוכחים לא לצאת בהצהרות לעיתונות בתום פגישת המו"מ. ראש השב"כ לשעבר שבזמנו אירע הרצח הנורא של ראש ממשלה בישראל, הִטָה את ראשו בתגובה לעברו של יאיר שטרן ושאל אותו בשקט, כמעט בלחש, "מהיכן יודע מנהל הטלוויזיה שאין מותקנים בחדר מיקרופונים סמויים…".
מוטי קירשנבאום שראה בטלוויזיה הישראלית ערוץ ציבורי כללי ולא ערוץ ספורט, התיר לי לבחור קבוצה אחת בלבד לשידור. נשארתי נאמן לעיקרון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ראשית דבר את האלופה ולא את מחזיקת הגביע. נציגי הפועל ירושלים מאוד נעלבו. הם רצו מאוד לשבור את מונופול השידורים של מכבי ת"א בערוץ הטלוויזיה הציבורי. רציתי מאוד לכסות גם את הפועל ירושלים ולהעלותה על מפת השידורים בלילות שלישי בשבוע , אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא היה בנויה בימים ההם להכיל שלושה שידורי ספורט בשבוע בזמן צפייה ראשי . ערבי יום ראשון ייוחדו ל- "כדורגל עולמי", וערבי חמישי הוקדשו למשחקי מכבי ת"א. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביקש להתחשב במגזרי צופים אחרים ולא הסכים לייחֵד שלושה ערבי ספורט, מה עוד שהשידורים בשפה העַרבית בין שש וחצי לשמונה בערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניתקו לוֹ מִידֵי עֶרֶב את רצף השידורים בשפה העִברית, צמצמו אותם, וחסמו בימים ההם משבצת שידור חשובה. יאיר שטרן תמך בדרישתי בהתלהבות. הוא הרי "נולד" במחלקת הספורט של הטלוויזיה וחשב כמוני מימים ימימה שמכבי ת"א היא עסקת שידור מצוינת. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר את ההחלטה ללכת על מכבי ת"א אך עשה זאת בהססנות מה מפני שגישתו הייתה שוֹנָה, אולי ממלכתית יותר. מערכת שיקוליו של מוטי קירשנבאום והחלטותיו הייתה מורכבת ורחבה יותר. הוא חשש משערורייה ציבורית שנושאה העברת מיליוני דולרים מהקופה הציבורית של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי לקבוצת כדורסל בודדת ואחת בלבד במדינת ישראל, מצוינת ככל שתהיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג וחשש מ- בג"צ של הקבוצה הירושלמית. הוא העלה את חששותיו בפני מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ובפניי. ב- 1997 שמעתי בפעם הראשונה מפי מנכ"ל רשות השידור את הרעיון בו עלולה קבוצת הפועל ירושלים לעתור ל- בג"צ נגד רשות השידור . בציבור הרחב כבר קיננה מזמן התחושה שמיליוני הדולרים שמקבלת מכבי ת"א כתמלוגים בעבור זכויות השידורים הבלעדיות שהיא מוֹכֶרֶת לנו, מאפשרים למועדון לקנות ולרכוש את השחקנים המקומיים והזרים הטובים ביותר. השחקנים הטובים ביותר משיגים ומביאים את האליפות למכבי ת"א שוּב ושוּב, פעם אחר פעם. מכבי ת"א הופכת להיות האלופה הנִצחית. נוצרת שלשלת פלדה של הצלחה בה אי אפשר לנתק את חוליותיה , כמו גם לא ניתן לשבור את עיקרון מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצועדת עם האלופה שמשלשלת לכיסיה את ממונה של הטלוויזיה הממלכתית וחוזר חלילה. מעֵין מעגל קסמים שלא ניתן לפרוץ אותו.
סברנו שאנחנו פועלים על פי עקרונות השידור הציבורי של רבים מעמיתינו ב- EBU (איגוד השידור האירופי). הטלוויזיה הממלכתית הספרדית TVE צעדה שנים רבות שלובת זרוע עם מועדון ריאל מדריד. ה- BBC שילם את מה ששילם לאלופות הכדורגל שלו ליוורפול או מנצ'סטר יונייטד. ARD ו- ZDF שידרו את באיירן מינכן כשהיה צריך, ו- RAI הלכה שלובת זרוע עם מילאן ו/או אינטר. הדוגמאות ב- EBU רבות מספור. משנכנס למערכה הזאת השידור המסחרי השתנתה התמונה מקצה לקצה בארץ ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה צריכה לוותר או להתפשר על רמת וטִיב השידור שלה. אין זה תפקידה לערוך פשרות מוניטאריות בין קבוצות איגוד הכדורסל ולשמש שַרת הצדק ומוסד לבוררות. עליה להיות רלוואנטי לצופים משלמי האגרה. תחנת טלוויזיה איננה טחנת צֶדֶק. בשידורי ספורט בלעדיים בטלוויזיה מן הסוג הזה של מכבי ת"א לא שורר לעולם צֶדֶק אבסולוטי. הנחת העבודה שלי הייתה הגיונית. זה נכון הטלוויזיה הישראלית נחשבת לערוץ ציבורי אך אין זאת אומרת שעליה להתנהג כטיפשה. היא צריכה לשָדֵר את הטוב ביותר בתנאים העומדים לרשותה. קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים לא פנתה לבג"ץ.
למוטי קירשנבאום היה קַל יותר כמנכ"ל לנהל את מו"מ על זכויות השידור עם מכבי ת"א מן ההיבט הציבורי מאשר לאורי פורת, מפני שיושבי הראש של רשות השידור שכיהנו בתקופתו היו מר מיכה ינון ואחריו פרופסור גב' רינה שפירא, ולא נחמן שי. כגִיל סמסונוב כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בפרק זמן חופף בקדנציה השנייה של המנכ"ל אורי פורת גם המו"מ עם מכבי ת"א התנהלו בצורה עניינית וחלקה. גיל סמסונוב רתם לעניין רכישת זכויות השידורים של מכבי ת"א גם את ידידו בנפש בוועד המנהל מר אלון אלרואי. שניהם היו חלוקים על דרך התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בנושאים רבים , אך שותפים לדעה כי שידורי משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה חייבים להיות תפורים על ליבת השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית. כשהתמנה מר נחמן שָי אוהד מושבע של הפועל ירושלים לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של גִיל סַמְסוֹנוֹב התהפכו היוצרות והחלו הבחישות. קלחת המו"מ על זכויות הכדורסל הפכה לזירה פוליטית בהשראתו של היו"ר. חברי הכנסת אופיר פינס ממפלגת העבודה ומוסי רז איש מפלגת מר"צ, אוהדי הפועל ירושלים על פי השתייכותם הפוליטית כמו יו"ר רשות השידור עצמו, לא הסתירו את כעסם על ברית השידור הנצחית בין האלופה מכבי ת"א לבין הטלוויזיה הישראלית. הם פעלו בגלוי להָפֵר אותה והכריזו על כך בפומבי בכל מוסף ספורט של העיתונים הגדולים. השלישייה הזאת בראשותו של מר נחמן שי רחשה אֵיבָה גלויה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת שתמך בשאיפתי לחתום חוזה עם מכבי תל אביב ועשתה כל מאמץ לסַכֵּל את צעדיו. מוטי קירשנבאום פעל בסביבה אוהדת יותר. היו"רים של הוועד המנהל בתקופתו עו"ד מיכה ינון ופרופסור גב' רינה שפירא היו ברי פלוגתה מסוג שונה, אם היו בכלל. הם לא הסכימו לכל מוצא פיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי ריאשנבאום אך היו הרבה יותר אדיבים ומנומסים מנחמן שי יו"ר הוועד המנהל בתקופתו של אורי פורת בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. הם גם היו פחות מתוחכמים ובוטים ממנו. פרופסור רינה שפירא אהבה את שידורי הספורט שלי בערוץ הציבורי ולא היססה לשָגֵר אלי מעת לעת שירי שבח והָלֵל. כששבתי לישראל בתום שידורי אליפות העולם בא"ק שנערכה באתונה בקיץ 1997, מצאתי על שולחני במשרדֵי מחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, אחד כזה [3].
רשות השידור
פרופסור רינה שפירא יו"ר רשות השידור.
ט' באב תשנ"ז באוגוסט 1997.
ליואש אלרועי – מרינה שפירא
תודה !
תודה על בקרים וערבים ספורטיביים מרעננים , מתוכננים, מקוריינים, מפורשנים – בצורה מקצועית מעולה שהצליחו להוציאנו מהשגרה שאינה תמיד מרנינה, ולהביאנו עם כל צופי העולם להתפעם פעם ועוד פעם מיכולת אנושית בלתי נדלה. ממה שעושה כוח הרצון לאיש, לאישה, לקבוצה, להמון, מהתפתחויות טכנולוגיות חדישות שלוקחות אותנו הרבה הרבה יותר רחוק בהישגים ובקרבה שעשתה אותנו משפחה אחת גדולה. ממה שפעם יכלנו לחלום, לחשוב אז, כשהיינו קטנים וחשבנו שהכל כבר יודעים, כולנו – כולל אלה ההולכים, הקופצים, הרצים כולל אלה השואפים הרוצים כאומה, כיחידים.
תודה על כל אלו ועל עוד – לך ולכל הצוות הטוב הזה אשר עִמך.
ממני,
פרופסור רינה שפירא יו"ר רשות השידור. ואם נחה עלי רוח החריזה עִמך הסליחה , אולי רוחכם שלכם הטובה גם עדי הקרינה.
העתק : מנכ"ל מנהל הטלוויזיה.
טקסט תמונה : חודש מארס של שנת 1995. ממשלת ישראל ממנה את פרופסור רינה שפירא (במרכז) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של עו"ד מר מיכה ינון (אישיות רצינית ו-יישרת דרך) שמפנה את מקומו (משמאל). שיתוף הפעולה המקצועי בין מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין) לבין מיכה ינון היה מיטבי. תם עידן מוצלח של עו"ד מיכה ינון ברשות השידור מי שכיהן שתי קדנציות בתפקיד הרם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1987 – 1984 ובפעם השנייה בשנים 1995 – 1992. מיכה ינון הוא אישיות ציבורית חשובה ומיוחדת וגם עתירת הישגים. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אפילוג.
חלקו האחרון של פוסט מס' 689 נועד להכניס במידת האפשר את קוראי הבלוג לאטמוספרה ל- אווירת ניהול המו"מ שניהלה רשות השידור עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בתקופתי במשך שנות דור בין השנים 1974 / 1973 ל- 2003 / 2002. הספר התיעודי, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" של המחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ הוא סמן ימני בחלקיו השונים של גיבוב מידע הנשען על אוסף של כל מיני רכילויות, כל מיני שמועות, כל מני עובדות לא נכונות, כל מיני שגיאות, כל מיני טעויות, וכל מיני חשיפות נתונים לא נכונים ברמה של כזבים. בחלקו הוא נטול יושרה מנקודת מבטי. בספר המבוקר נכתבים גם כל מיני דברים והיפוכם. למשל בעמוד מס' 190 כותבים המחבר ועורכו מחד, "…ערוץ 1 אומנם שילם למכבי סכומים נמוכים…" (מבלי לציין מתי, באיזה שנים, ואלו סכומים), ומאידך בעמוד מס' 225 כותבים השניים, "…ההיעדרות מגביע אירופה (בעונת 1994 – 1993) הייתה כרוכה בנזק כלכלי כבד. חוזה השידורים עם ערוץ 1 אבד, ובניגוד לשנות השבעים או השמונים היה מדובר בכסף גדול…". הפגם הגדול ביותר של המחבר והעורך שלו הוא אי הצלחה, כישלון מובהק, לערוך ולקיים ראיונות ישירים ושיחות ישירות עם שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אריה ברנוביץ', אמנון אבידן, מיכאל "מייק" שטראוס, ורבים אחרים. היעדרם לחלוטין של הנ"ל לרבות אי תיעוד ואי חשיפת המסמכים הנדרשים בסִפְרָם, מטיל צֵל כבד על אוהד גרינוולד ורמי רוטהולץ ומעיב על אמינותם ומהימנותם. הצד האָפֵל בספרם שאיננו מואר במסמכים, הופך אותו למעֵין רכילות מאורגנת. אוהד גרינוולד קרא את הבלוג שלי yoashtvblog. co.il כפי שסיפר לי בלא מעט שיחות טלפון בינינו וגם בעת ביקורו בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, ושאב ודלה משם מהפוסטים שדנו במועדון הכדורסל של מכבי ת"א הרבה נתונים מסוגים שונים. אולם משהו השתבש משלא השכיל ולא היה מוכשר להעתיקם כראוי ו/ או להבין את משמעותם. כאמור הנתונים הישנים המדוברים האלה שגילם צבר כבר עשרות שנים אינם מסתובבים בפרהסיה. לא בשווקים, לא בספריות, וגם לא בכל מיני נקודות אכסון. הם נמצאים בידי ואולי גם שוכנים לבטח בארכיונים של מכבי ת"א ורשות השידור הישנה ז"ל, אם הם באמת נשמרו שם. אוהד גרינוולד איננו חסין מפני תביעת העתקה ואי מתן אשראי לבלוג. כל זה איננו אומר שהציבור ימאס בספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", ולא ימצא בו עניין. רכילות מהווה את סם החיים של מרבית הציבור. % 95 מהטקסטים והשיחות שמתנהלים בכל חברה אנושית הם דברי רכילות.
אוסיף ואומר : עיני איננה צרה במחבר אוהד גרינוולד ועורכו רמי רוטהולץ. אני לא קנאי. חשוב שהאנשים ייטלו יוזמה ויתעדו את ההיסטוריה ומהלך חיינו. בתנאי שהם נאמנים ונצמדים לעובדות אמת. מועדון הכדורסל רב המוניטין של מכבי ת"א ראוי למחקר ותיעוד. חבל מאוד שאישים שאוצרים בידם מידע עצום הנוגע למועדונם כמו שמעון מזרחי, שמלוק מחרובסקי, דייוויד פדרמן, מייק שטראוס, אריה ברנוביץ', אמנון אבידן (ועוד כמה), שימשו רק עֵדִים ומרואיינים שלי בספר הטלוויזיה שלי, "הקשר הסימביוטי", אולם מעולם לא כתבו את ההיסטוריה של עצמם.
[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל החדשות רפיק חלבי אלי מתאריך 14 במאי 2001 המהלל את שידורי ה- Final Four של פאריס 2001.
[2] ראה נספח : מסמך היערכות לשידור ה- Final Four בולוניה 2002 שחובר על ידי והועבר למנהל החדשות ב- 19 באפריל 2002.
[3] ראה נספח : שיר הלל לשידורי הספורט שנכתב ב- 12 באוגוסט 1997 ע"י פרופסור רינה שפירא יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.
[1] ראה נספח : מכתבו של מזכ"ל אגודת מכבי ת"א מר א. יושע מ- 3 במרס 1970 ל- FIBA בו הוא דוחה את התביעה לשלם להתאחדות הכדורסל הבינלאומית "מס צילום" בגובה של 100 דולר מפני שהמשחק צולם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומכבי ת"א נהנתה מתשלום זכויות שידורים שהיא לא דיווחה עליהן.
[2] ראה נספח : מכתבו של א. יוֹשָע מזכ"ל מכבי ת"א אגודה להתעמלות ולספורט מ- 1 במרס 1970 לדן שילון בעניין תשלום זכויות שידור של המשחק הבינלאומי בכדורסל מכבי ת"א – ספרטאק ברנו (ב- 27 בפברואר 1969).
[3] ראה נספח : מכתבו של יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר יו"ר הוועד האולימפי מ- 14 באפריל 1969 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג , בו הוא קובל כי רשות השידור מסרבת עדיין להגיע להסכם על גובה התשלום עבור זכויות השידורים של משחק הכדורסל הפועל ת"א נגד מכבי ת"א ב- 13 בנובמבר 1968.
[4] ראה נספח : מכתבו של דָן שִילוֹן מ- 8 בספטמבר 1969 לאליהו בן-עמרם מנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור המאיץ בו לנהל מו"מ עם התאחדויות הספורט בישראל הנוגע לתשלום זכויות השידורים באירועים השונים.
[5] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אלי מ- 28 במרס 1995 המודיע לי כי מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור החליט לשדר את משחקי ה- Final Four מהאולפן בירושלים.
[6] ראה נספח : מכתב הצל"ש ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ב- 23 באפריל 2000 בתום שידורי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000.
[7] ראה הערה שלי : הטקסט הקונקרטי הזה נכתב בראשית 2003 , כשעוד נמניתי על שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
סוף הפוסט מס' 689. הועלה לאוויר ביום ראשון – 11 ביוני 2017. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט חדש מס' 689. אומר ואסכם זאת כך בטקסט הזה ובמילים האלה, כלהלן : "קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הביאה את הכישרון לפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ואנחנו את מצלמות הטלוויזיה שלנו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הביאה בתקופתי בשנים ההן של 2003 – 1971, את הטלנט, את המומחיות והמחוננות, ואת הסגולה ואת הפוטנציאל וגם את הניסיון. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצבנו מנגד על אותה רצפת העֵץ ההיא בהיכל הספורט ביד אליהו את המצלמות שלנו ואת המיקרופונים ושיווקנו את שִגְשוּגָה לציבור בארץ. מכבי ת"א העניקה לנו את זכויות השידורים ואנחנו בתמורה שילמנו לה ביד קפוצה ופתוחה לסירוגין. תלוי ומותנה בתקופות הזמן" (ציטוט שלי). דיוק, איכות, אמינות, ו- מהימנות המחקר, הכתיבה, והדיווח. הספר "המועדון-הסודות של מכבי תל אביב" (בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017) הוא אכזבה מנקודת מבטי מהמחבר אוהד גרינוולד ובעיקר מהעורך שלו רמי רוטהולץ. להלן דיון קצרצר אודות עמוד מס' 190 שמהווה סַמָן ימני של טעויות ברמה של כזבים בסֶפֶר הנ"ל. פוסט מס' 689. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 11 ביוני 2017. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>