פוסט מס' 660. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————–

פוסט חדש מס' 660 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 25 בינואר 2017.

——————————————————————————–

פוסט מס' 660 (לגזור ולשמור). 1. אינני כופר בזכותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן להפוך את מכבי ת"א לקבוצת נישה טלוויזיונית פרטית קטנה של קוֹמֶץ. מדובר בממון פרטי וכאמור בקבוצה פרטית. אנוכי אינני מצטרף לציבור הצופים הדַל שלהם ב- ערוץ הספורט מס' 58 בכבלים בתשלום. מדובר כבר זמן רב בקוריוז טלוויזיוני. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א איבד את זהותו הלאומית במרדף המטורף שלו אחרי התהילה. האושר נמצא ממש לידך, אינך צריך לרוץ ולחפשו במרחקים. 2. ד"ר יעל שטרנהל נשמעת היסטרית בטלוויזיה בכל הנוגע לנשיא ארה"ב החדש דונאלד טראמפ. כנ"ל מר אלי אליהו שמפרסם בעיתון "הָאָרֶץ" היום (25 בינואר 2017) פוסט אפוקליפטי "הדמוקרטיה נכשלה" וגם מר עוזי ברעם שכותב אף הוא היום ב- "הארץ" פוסט אפוף חֶשְרָת עָבִים, "שליח הקב"ה דונאלד טראמפ". לא בטוח שהשלושה הנ"ל חכמים יותר מ- 60 מיליון אמריקאים שבחרו בו למשרה הרָמָה. 3. יכולת הצילום והסיקור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה את בית"ר ירושלים ההיא של כבוד נשיא המדינה מר ראובן "רובי" ריבלין. פוסט מס' 660. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 26 בינואר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חזון מַר ו-קְלוֹקֵל אָרוֹך שנים, ברור לכולם כי תהליכי האמריקניזציה והדולריזציה הפועלים בכל עוּזָם בארץ, ינצחו ויביסו את הכדורסל הישראלי ואת מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אך גם את עתודת נוער הכדורסל הישראלי שעדיין נותר לפליטה. האמריקניזציה והדולריזציה השמידו ברבות השנים כל חלקת כדורסל טובה בארץ הזאת. מדובר בנזק ספורטיבי-אזרחי ש-אוֹטוֹטוֹ הופך לבלתי הפיך. 

פרפרת 1 : אינני כופר בזכותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן להפוך את מכבי ת"א לנבחרת נישה טלוויזיונית פרטית. אנוכי לא מצטרף לציבור הצופים הדַל שלהם ב- ערוץ הספורט מס' 58 בכבלים. זכותי, מפני ש- מדובר כבר זמן רב בקוריוז ספורטיבי – טלוויזיוני. בסיסו של הקוריוז היא בחירת דרך מוטעית של ההנהלה ומנהיגות פתטית שמפטרת מאמנים על לא עוול מקצועי בכפם. עם עובדות אמת אי אפשר להתווכח. מערך המעקב והסקאוטינג ורכישת השחקנים עבור מועדון הכדורסל של מכבי ת"א (תמורת ממון עצום) פגום ומגוחך מזה שנים. אין זה עוד סוד. אמש חטפו המאמן הזר של נבחרת מכבי ת"א איינארס בגאצקיס ושחקניו תבוסה במשחק חוץ ב- Euroleague מידי שחקני הקבוצה הטורקית גאלאטאסאראיי 63:102. במה טוב יותר אם כך המאמן הלאטבי הזר איינראס בגאצקיס משני המאמנים הישראליים שקדמו לו במכבי ת"א ופוטרו והודחו בזה אחר זה רמי הדר וארז אדלשטיין ? אגב, במה הצטיין יותר ז'אן טבק הקרואטי מגיא גודס שלנו ? המצב הנוכחי של מכבי ת"א ב- Euroleague ב- 2017 מזכיר לי את עונת 1976 / 1975 ההיא בה הובסה מכבי ת"א בראשות המאמן הזר ההוא האמריקני פרד דווילי ע"י ריאל מדריד במדריד 78:125. אנוכי משתמש במונח "נבחרת" כי במכבי ת"א משחקים כמה שחקנים נבחרים זרים ברמה טובה כמו למשל אנדרו גאודלוק וסוני ווימס (משולמים היטב ומשתכרים כ- 1.500000 דולר בעונת 2017 – 2016) אך היא רחוקה מלהיות קבוצה בהשוואה לימים ההם בהם אנוכי ניווטתי והובלתי את שידורי הספורט (לרבות אלה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאזרח מדינת ישראל מרגיזה אותי העובדה בה הנהלת מכבי ת"א מעניקה עדיפות ברורה ביבוא שחקנים זרים ומאמנים זרים על חשבון הפוטנציאל הישראלי. מחד, הנהלת מכבי ת"א רשאית לבזבז כסף כראות עיניה על רכש של שחקנים זרים ומאמנים זרים. מדובר בכסף פרטי. אין זה עסקי ולא עסקו של הציבור. מאידך, זכותי לא להצטרף לערוץ מס' 58 בכבלים של חברת YES. מכבי ת"א פשוט איננה מעניינת אותי מפני שהיא מעדיפה להתעסק עם מדיניות חוץ ומוותרת על מדיניות פנים וטיפוח השחקנים הישראליים שלה. היא מאבדת בשיטתיות ובהדרגה את הזהות הישראלית שלה. לחלוטין לא לרוחי.

פרפרת 2 : אנוכי אוהב להקשיב לסופרת ולשדרנית רדיו גלי צה"ל עירית לינור בין 18.00 ל- 19.00. היא חריפה, היא הגיונית, היא בעלת  Start מצוין, מזנקת היטב, ובעלת מהירת תגובה. היא מחוננת במחשבה מקורית וצלולה וכישרון ניסוח, היא מקורית, היא חכמה, ושומרת על איפוק קולה גם כשהיא כועסת. זה המון כשמדובר בתקשורת המונים. היא לעולם איננה מאבדת את עשתונותיה. העיתונאית עירית לינור ניצבת בדרגה שלימה מעל שלושת הקולגות שלה רענן שקד, קובי אריאלי, ו-ליאת רון.

פרפרת 3 : שתי שומרות הסַף לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל ממשיכות לשמור על רמת תחקירים טובה והגשה והנחייה עניינית בתוכנית הטלוויזיה שלהן "עושות חשבון" המשודרת בערוץ 10. תוכניתן האחרונה עסקה באיכות וטיב ההמבורגרים המוגשים לנו ע"י חברות המזון השונות שעוסקות ומתמחות בשיווק מזון מהיר. אנוכי אוהב באופן אישי את ההמבורגרים והצ'יפס של חברת מקדונאלד'ס וגם את ההמבורגרים המצוינים והטעימים שמכינים למשפחה שלנו כבר במשך שני עשורים של שנים חיים ורותי בעלי חנות איטליז קטנה, מצוחצחת, ונקייה, הקרויה "בשר נטו" ואשר ממוקמת בצפון הישן של תל אביב (רחוב יהודה המכבי על רחוב אבן גבירול). הצמד לינוי בר גפן ו- סיוון קלינגבייל וכן נוגה ניר נאמן, וגם סיוון כהן השכיחו כבר ממזמן שהיה כאן פעם שומר סף בשם רפי גינת. הן פשוט הרבה יותר טובות ממנו בכל תחום הנוגע להתמקצעות טלוויזיונית בז'אנר הזה של צרכנות והגנה על שלום הציבור. אף על פי כן היה חסר משהו ב- "עושות חשבון" האחרון. התברר שההמבורגר תוצרת חברת מקדונלד'ס איננו כל כך גרוע כפי שמספר לנו חזור וסַפֵּר שר הבריאות יעקב ליצמן. היה חסר ריאיון עמו של לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל. לפחות תגובה קצרה שלו.

מת הפרופסור לתקשורת דן כספי ז"ל. בן 71 היה במותו. דן כספי החכם וההגיוני היה ידיד קרוב שלי. הערכתי אותו הערכה רבה בשל יושרתו העילאית, עקרונות האמת שלו על פי הם נהג, הגינותו, מהימנותו, והיֶדָע העצום שאצר בקרבו בתחום תקשורת המונים. אחד מ- ל"ו צדיקים. דן כספי היה חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000 והיה אחד משני האנשים בוועד המנהל והמליאה שהתנגד התנגדות חריפה למינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 (האיש השני שהתנגד היה ד"ר יוסי דהאן). דן כספי הקים את הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ועמד בראשה בשנים 2009 – 2004. אנוכי תמיד אנצור את זכרו. נוח על משכבך בשלום איש יקר.

פרפרת 4 : ביקורת הטלוויזיה של שני ליטמן בעיתון "הארץ" ביום ראשון – 22 בינואר 2017 אודות השידור הישיר של ערוץ 2 את טקס השבעת נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ (יום שישי שש בערב – 20 בינואר 2017) וכותרתה "אבא חזר הביתה", היא פוסט פוליטי חבוט ומשעמם שאין לו דבר עם ביקורת טלוויזיה מקצוענית. הייתי מעוניין לשמוע משני ליטמן למשל גם את המידע והאינפורמציות הבאות :

1. כמה מצלמות טלוויזיה הופעלו ו- השתתפו בטקס השבעת הנשיא בוושינגטון ?

2. מי היו הבימאי הראשי והפיק הראשי של שידור הטלוויזיה הישיר המורכב והרגיש הזה ?

3. מה היה סדר גודל של כוח האדם הטלוויזיוני שנטל חלק בהפקה המסקרנת ו- הנצפית ?

4. מה הייתה כמות הרייטינג שהניב השידור הישיר הנ"ל בארה"ב ?

5. כמה סוכני FBI אבטחו כנס עצום שכזה בו הנשיא האמריקני החדש דונאלד טראמפ הופך למעין מטרת דמות במטווח ירי פתוח ?

במקום זה קיבלתי עוד פעם פרשנות פוליטית רדודה וחזרה מעייפת אודות פרטים רעיוניים ו- וויזואליים הנוגעים לנשיא ארה"ב החדש דונאלד טראמפ שכל אחד מאתנו מכיר אותם היטב. היכן הוא מו"ל "הארץ" עמוס שוקן ש- אמור להעיר לעורך שלו אלוף בן ו- לכותביו. לא כל ביקורת טלוויזיה אמורה להפוך באופן אוטומטי למסה פוליטית. מישהו שם צריך להרגיע את ד"ר יעל שטרנהל (היסטרית), את ערד ניר, וגם את חמי שלו ("הארץ"), ולמנוע מהם לשרבב את דעתם האישית לתוך פרשנות מקצוענית לחלוטין לא אובייקטיבית. השלישייה הנ"ל הזאת מתעבת את דונאלד טראמפ והזכרת שמו בלבד מכריחה אותם, כופה עליהם ממש, להיכנע להרהורי לבם ולשָקֵץ אותו. מדהים עד כמה תיעובם את דונאלד טראמפ מֵסִית ומֵסִיט אותם מדרך הישר של פרשנות כנה ו- נבונה לעבר אנטגוניזם כה קיצוני ו- גחמות אישיות. בקטע הזה ד"ר יעל שטרנהל מובילה. השלישייה הישראלית הנ"ל לא עשתה במשך חודשים ארוכים את המשימה העיתונאית הראשונה במעלה המוטלת עליה : להיפגש באופן אישי עם דונאלד טראמפ ולראיין אותו, לשוחח עמו, ולברר אִתּוֹ את הדרוש בירור. לחבר'ה האלה שיושבים בקדמת בימת התקשורת הטלוויזיונית אין יותר מידע מאשר לציבור הצופים שלהם כדי לבחון את העומד לקרות ואת ביצועיו העתידיים של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ. מן ההיבט הזה הם כשלו. בכל הקשור לדונאלד טראמפ העתיד לוט בערפל. העיקר שהם יושבים באולפן הטלוויזיה ו/או מחזיקים במקלדת ומקשקשים לציבור הצופים והקוראים שלהם.

פרפרת 5 : היה נחמד להאזין ליעל דן ברדיו גלי צה"ל בשעה שהיא מניחה מלכודת רדיופונית לאייל נדב איש ערוץ 10 בנושא השבעת דונאלד טראמפ לנשיא ה- 45 של ארה"ב, אולם הגונה מספיק כדי לומר לו בפתח השיחה, "…להזכיר לך…?". כזכור היה זה נדב אייל שחיווה את דעתו בשעתו בריש גלי בעת סיקור מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב, מבלי לסייג את עצמו (!), והצהיר והכריז כלהלן : "…אל תדאגו דונאלד טראמפ לא יהיה נשיא ארה"ב…". מדובר בטעות דרמטית שמודפסת באותיות בולטות של קלון טלוויזיוני על מצחו של נדב אייל. בעיקר בגלל כישלונו לגדור, להבדיל, ולהתנות את הכרזתו ההיא שדונאלד טראמפ לא יהיה נשיא ארה"ב, הכרזה שהייתה רווייה ביטחון עצמי של מי שנחשב לעיתונאי רציני בחברת החדשות של ערוץ 10. נדב אייל חטף סטירה. אני אסייג את עצמי ואומר באותה נשימה כי למרות הטעות צריך להזכיר בכל זאת שנדב אייל הוא עיתונאי ושדרן טלוויזיה מצוין שמעניין להקשיב לו וגם להתבונן בו. הוא לא רק איש בעל ידע ש- מנתח ו- מתנסח היטב, ובקי בחומר, הוא אחד שיש לו נוכחות טלוויזיונית. וצריך להוסיף : בשעה שד"ר יעל שטרנהל הנרגנת וההיסטרית אומרת את דעתה על נשיא ארה"ב החדש דונאלד טראמפ ובאותה ההזדמנות מר אלי אליהו מפרסם בעיתון "הארץ" היום (25 בינואר 2017) פוסט אפוקליפטי שכותרתו "הדמוקרטיה נכשלה" וגם מר עוזי ברעם כותב אף הוא ברגע זה ב- "הארץ" (25 בינואר 2017) פוסט אפוף חשרת עבים שכותרתו, "שליח הקב"ה דונאלד טראמפ", אזי לא בטוח שצריכים להאמין להם מייד. גם לא בטוח שהשלושה הנ"ל חכמים יותר מ- 60 מיליון אמריקאים שבחרו בדונאלד טראמפ למִשְרָה הרָמָה.

פרפרת 6 : אנוכי בטוח למפרע שרווית הכט היא עיתונאית הגונה. אולם אתמול יום שלישי – 24 בינואר 2017 (כ- ממלאת מקום של יעל דן ברדיו גלי צה"ל בין 13.00 ל- 14.00), בשל חלוקת זמנים בעייתית, לא מדויקת, ולא שוו, אמות מידה, היא ניהלה שיחה בנושא רגיש, "ביטוח לאומי ופוליגמיה בחברה הבדואית", בה העניקה את רשות הדיבור ו- עדיפות זמן ברורה ולא צודקת לח"כ הרשימה הערבית המשותפת עאידה תומה סולימאן על פני בר השיח השני משה פייגלין. תוצאת הדיון הקצר התעוותה לרעתו של משה פייגלין מפני שהמנחה רווית הכט לא שלטה בלוח הזמנים, ולא התירה לו בשל מחסור בזמן להגיב ולהשיב להאשמותיה החריפות ביותר של אותה הח"כ הערבייה עאידה תומה סולימאן שדיברה הרבה יותר זמן ממשה פייגלין ובין השאר גידפה וכינתה אותו גזען ועוד כינויים אחרים מבלי יכולת שלו להגן על עצמו. חלוקת הזמנים השגויה הפכה את רווית הכט למנחת רדיו שאיננה יודעת לנהל וויכוח דו צדדי שווה זמנים מעל גלי האתר. גם דברי השבח של רווית הכט בה היללה את הח"כ עאידה תומה סולימאן בטרם פתחה לה את המיקרופון כפמיניסטית מובילה נשמע תמוה. רווית הכט עשתה מאמצים ניכרים כדי להאיר פנים ל- עאידה תומה סולימאן אולם מן העבר השני היא לא הייתה אדיבה באותה מידה כלפי משה פייגלין. אגב, עד כמה שידוע לי דברי שבח אודות תכונות האדם באשר הוא אדם מוענקים לנשים וגברים יישרי דרך, הגונים, בעלי מוסר ודרך ארץ, ודוגמא אישית. אך מה לזה ולפמיניזם ?

פרפרת 7 : אושר צרוף הוא לראות את המאמן הישראלי שלנו תומר קשטן (בנו של דרור קשטן) מאמנה של קריית שמונה מביס את המאמן ההולנדי הזר של מכבי חיפה רנה מולנסטיין ואת שחקניו ואף מכניע את המערכת המוניטרית הענפה של נשיא מועדון מכבי חיפה יעקב שחר.

פרפרת 8 : עצוב לדעת כי בעוד ראש הממשלה ישראל בנימין נתניהו נהנה ממתנות שמוגשות לו בשווי של מאות אלפי שקלים, סיגרים משובחים ובקבוקי שמפניה, הרי שכל ילד רביעי במדינת ישראל הוא עני ורעב.

פרפרת 9 : להלן, פתרון שלי את שתי חידות הסודוקו, ה- "קשה מאוד" וה- "קטלני" שהופיעו במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 20 בינואר 2017. אוֹשֶר צָרוּף הוא לדעת שה- היגיון והמחשבה שלי מכניעים את ההיגיון והמחשבה של יוצרי החידות הללו.

טקסט מסמך : יום שישי – 20 בינואר 2017. אושר צרוף הוא לדעת שה- היגיון והמחשבה שלי מכניעים את ההיגיון והמחשבה של יוצרי החידות הנ"ל הללו.

יָמִים עָבָרוּ. יכולת הצילום והסיקור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה את אירועי הספורט, וגם את כיסוי בית"ר ירושלים ההיא במגרש ימק"א תחת ניהולו של מר ראובן "רובי" ריבלין, כבוד נשיא המדינה היום.

טקסט תמונה : שנת 1979. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. זהו היכל הספורט של מדרשת רופין. הצלם קרלוס פופ ניצב עם מצלמתו על "מגדל בלולו"ומצלם תחרות כדורעף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1979. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. תמונה בLong shot. מגדל בלולו בהיכל הספורט של מדרשת רופין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : סתיו 1980. טבריה. חוף הגיא בכינרת. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת את אליפות ישראל בסקי מים. כרגיל, את מגדלי הצילום הקימו נערי בלולו. הצלמים הם קארלוס פופ (התחתון מימין) ושלמה גרשנגורן (הצלם העליון) מצלמים את אליפות ישראל בסקי מים. באליפות ניצח משה גנזי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. טבריה. חוף הגיא בכינרת. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. הצלמים הם קארלוס פופ (התחתון מימין) ושלמה גרשנגורן (הצלם העליון) מצלמים את אליפות ישראל בסקי מים. באליפות ניצח משה גנזי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. "חוף הגיא" בכינרת ליד העיר טבריה. חטיבת הספורט מכסה את אליפות ישראל בסקי מים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה עדה קרן, המגישה אורלי יניב, אלוף ישראל בסקי מים הנער משה גנזי (בן 18), ונערת הקאראקטר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוזי קוקה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. "חוף הגיא" בכינרת ליד העיר טבריה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. זהו בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצטיין של אירועי ספורט וחדשות יואב פלג בן קיבוץ אוּשָה בגוש זבולון. בימאי טלוויזיה ייחודי ומקורי בלתי נשכח עבורי. אדם איכותי שאהבתי והערכתי אותו עד למאוד. יצאתי עמו אלפי פעמים לשדות המערכה הטלוויזיוניים ומעולם לא הפסדתי. אי אפשר היה ליפול עמו. איש קר רוח ובעל תעוזה, מוכשר, חרוץ, ומסור מאוד לתפקידיו בטלוויזיה. שירת בצה"ל בצנחנים והיה מדריך צניחה בעל מוניטין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גורלו של רדיו "קול ישראל" הנוגע לעמדות שידור באצטדיונים היה עַגוּם עוד יותר מזה של הטלוויזיה. שדרי התוכנית הפופולארית "שירים ושערים" נדרשו לדווח מגובה הדֶשֶא, ולעולם ללא קורת גג. הם עבדו בתנאים קשים, חשופים תמיד לרוחות, גשם, ואו שמש, ולוויכוחים אין ספור עם הסדרנים. עמדת השידור של אנשי הרדיו מוקמה אומנם במרכז המגרש אך זאת הייתה תצפית קרקעית לכל דבר בלתי מוגנת. המיקום הגרוע ביותר שכל שַדָּר כדורגל באשר הוא יכול לבחור לעצמו. קשה להאמין שנחמיה בן אברהם שַדָּר הרדיו הממלכתי הנודע ורב המוניטין, שאב את האינפורמציה שלו מנקודת התצפית הגרועה ביותר במגרש, ושידר את שידוריו הישירים הנודעים בעמידה היכן שהוא בקצה כר הדשא ומגובה הדשא.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר"ג. נחמיה בן אברהם (עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מגובה הדשא באצטדיון ר"ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. זאת הייתה נקודת התצפית הגרועה ביותר לכל שדר טלוויזיה ורדיו באשר הוא. לימינו של נחמיה בן אברהם ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני מעיתון "חדשות הספורט". (התמונה באדיבות גב' תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התאחדות הכדורגל וקבוצותיה לא עשו דָבָר במשך חמש עשרה שנה כדי להקים מגדלי צילום ועמדות שידור, וגם כדי לתמוך בתשתיות התקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- רדיו "קול ישראל", הנוגעות למיסוד טלפוניה, קווי שידור 4W, ותמסורות מיקרוגל (Microwave). שערורייה. קשה להאמין היום באילו תנאי עבודה ירודים של הפקה, צילום, ושידור עבדנו בימים ההם. זאת הייתה תקופת החלוציות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש לא עשה שם חשבון ותרם את מלוא כישרונו ומרצו לטובת המָסָך הקדוֹש. היה חייב לבוא שינוי דרסטי ודרמטי לא רק בשיפור תנאי הצילום המבישים במגרשים אלא גם הטבה משמעותית בצורת העבודה. היינו חייבים למצוא דרך לבוֹדֵד את פרישת הציוד ועובדי ניידות השידור במשחקים מקהל הצופים ומקבוצות אוהדים שלעיתים היו אלימים. בשבת – 12 בדצמבר 1981 שלחתי למגרש בשכונת התקווה את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרות עובדיה לצלם את המשחק בני יהודה נגד הפועל ת"א. הפועל ת"א ניצחה 0:2. התוצאה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מאוהדי בני יהודה שהחליטו לתקוף במכות ובמקלות ואבנים ולכלות את זעמם בעובדי הניידת וציוד הצילום היקר. הבימאי צבי סלפון נפצע קשה והובהל לבית החולים. שַדָּר המשחק נסים קיוויתי ועובדים נוספים חולצו בידי ניידת משטרה. למחרת התקרית הקשה שיגר אלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מסמך חריף בתוכנו וחסר תקדים  שבו תבע ממני להתרחק לאלתר מאתר ספורט במדינת ישראל ומדובר במגרש הכדורגל בשכונת התקווה, מחשש לביטחון עובדי הטלוויזיה [1]. יוסף "טומי" לפיד רחש בוז ולעג לכדורגל הישראלי ולאנשיו על כל מרכיביהם.

טקסט מסמך : 13 בדצמבר 1981. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הנוגע לפרשת ההתפרעות האלימה של אוהדי קבוצת בני יהודה ת"א בשכונת התקווה נגד אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות השחתת ציוד צילום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אל : יואש אלרואי באמצעות יצחק שמעוני וטוביה סער.

בעקבות התקרית שאירעה אתמול במגרש בני יהודה, בה הוכה באכזריות וללא עוול בכפיו הבימאי צבי סלפון, ואף נשברה מצלמה שלנו, אני מורה לך שלא לשדר עוד משחקי כדורגל ממגרש זה, אלא אם כן יתקיימו שני התנאים הבאים :

1. הנהלת קבוצת הכדורגל של בני יהודה תתנצל על מה שקרה.
2. ייעשו סידורים נאותים כדי להבטיח בעתיד את שלומם של עובדי רשות השידור ושל ציודה.

 בברכה, יוסף לפיד

באותו שבוע נפגשתי לשיחה ארוכה עם ניצב אברהם תורג'מן מפקד משטרת מרחב תל אביב. קצין המשטרה הבכיר הבטיח בו במקום להקצות כוחות משטרה לאבטחת עובדי ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל מגרשי הכדורגל במרחב ת"א.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 במאה הקודמת. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. הצלם מוני שם טוב מצלם אירוע ספורט מתמשך מתוך קהל. זהו מצב "מסוכן" תרתי משמע. פרישת כבלי החשמל והכבלים של המצלמות והסאונד בין שורות הקהל מסכנת את ביטחון השידור וגם את בטיחותם של הצופים. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו חשופים פעמים רבות לגחמותיו של הקהל אותו הם משרתים. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 17 במאי 1975 הותקפנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באלימות רבה במגרש ימק"א ע"י אוהדי בית"ר ירושלים. על ניידת השידור שחנתה בצדו הדרומי של המגרש צר המידות נזרקו אבנים ומוטות ברזל מידי אוהדים אלימים. הוטח בה אף לפיד בוער כדי להציתה. קבוצת בית"ר ירושלים תחת ניהולו של יו"ר המועדון אליעזר "לייזי" ריבלין אחיו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, ספגה באותה שבת הפסד ביתי 3:2 למכבי פ"ת וירדה יחד עם הקבוצה שניצחה אותה וגם עם קבוצת מכבי יפו לליגה א'. לטיב מזלה של בית"ר ירושלים ושתי היורדות האחרות הוקפאו באותה העונה ברגע האחרון כל הירידות מהליגה הלאומית ע"י התאחדות הכדורגל שקיבלה את ההמלצה של וועדת בדיקה מיוחדת מטעם הכנסת שחקרה את הטענות לשחיתות בכדורגל הישראלי. בעקבות ההקפאה מנתה הליגה הלאומית בכדורגל בעונת  1976 – 1975 מספר שיא של 18 קבוצות. האוהדים הנאמנים מצאו מייד את האשמים בהפסדה של בית"ר ירושלים. כמובן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההתנכלות לעובדים ולציוד הטכני מצד חלק מהאוהדים הפרועים במגרש ימק"א התווסף לתנאי ההפקה המבישים במקום, פרישת ציוד בלתי אפשרית כמעט ועמדות צילום עלובות. מגרש ימק"א היה הפרובלמטי ביותר מבין כל המגרשים בליגה הלאומית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. הצבת מצלמות אחוריות מאחורי יציע האבן הדרומי או יציע העץ הצפוני הייתה בלתי אפשרית לחלוטין. תמונת הטלוויזיה שהופקה באִצטדיון ימק"א הייתה ענייה ודלה. משטרת ירושלים התייחסה בדרך כלל בסלחנות לסכנה שנשקפה לצופים ביציעים האלו. פעם באחד המשחקים אסרה המשטרה על הצופים להתנחל ביציע העץ והניחה עליו גדר תיל. האוהדים השרופים שבכל זאת קנו כרטיסים למשחק טיפסו והתיישבו על ענפי הבְּרוֹשים שצמחו בצדו המזרחי של המגרש. מחזה סוריאליסטי. המראה הלא מציאותי הזה גרר את אחד מאוהדיה המובהקים של בית"ר ירושלים ניסים "סִימִיקוֹ" שָלֵם להשתמש בניסוח מבריק כדי לתאר את המצב העלוב השורר במגרש ימק"א, מגרש הכדורגל המסורתי של קבוצות בית"ר ירושלים והפועל ירושלים. כך אמר למצלמה של הצלם הוותיק משה ניניו : "…המגרש בימק"א בירושלים הוא היחיד בעולם שבו קונצרטינות מונחות על היציעים והאוהדים יושבים על העצים…". סלוגן של קופירייטר.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ירושלים. נסים "סימיקו" שלם אוהד מושבע של בית"ר ירושלים וקופירייטר מבריק (בחולצת טריקו לבנה נשען על קביים) בחזית הקיוסק שלו ברח' המלך ג'ורג' בירושלים. (באדיבות נסים "סימיקו" שָלֵם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש פעמים בהיסטוריה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הותקפו ציוותי הצילום שלה באלימות פיסית בעת עבודתם בכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. הפעם הראשונה הייתה במאי 1975 במגרש ימק"א בירושלים בו הפסידה בית"ר ירושלים 3:2 למכבי פ"ת, בפעם השנייה זה קרה בדצמבר 1981 במגרש בשכונת התקווה בו הפסידה בני יהודה 2:0 לקבוצת הפועל ת"א, ובשבת – 26 בספטמבר 1987 באִצטדיון "בלומפילד" במשחק בו אירחה האלופה בית"ר ירושלים את הפועל כפר סבא. בפעמיים הראשונות היו אלו קבוצות אוהדים ברוטאליות שתקפו את ציוותי הצילום באשמה שהטלוויזיה שמביאה את ניידות השידור למגרשים מביאה עִמן גם מזל רע. העונש שהוטל על עובדי הטלוויזיה היה הכאתם בידי האוהדים. התקיפה השלישית הייתה החמורה מכולן. התוקף האַלים היה מאמן בית"ר ירושלים בהווה שהיה גם פרשן כדורגל בהזדמנויות שונות בעבר בטלוויזיה הישראלית. קוראים לו מרדכי שפיגלר. מכנים אותו מוטל'ה  [2]. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר בעט בציוד של צֶוֶות הצילום מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של הכתב משה גרטל שהגיע מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד" כדי לתעד את ראשית עבודתו כמאמן במועדון שהוא אלוף המדינה בכדורגל . מרדכי שפיגלר שבר את ה- Nagra (מכשיר רשם קול בשימוש טכנאי הטלוויזיה), והכריז למיקרופון הפתוח שהקליט את דבריו לפני שיצא מכלל פעולה, "…חוֹלירות שכמותכם, אתם מסיתים את הקהל נגדי…". זה היה מעשה נבזי. האיש הרים יד ורגל על עיתונאים בעת עבודתם . איש הקוֹל אִילָן מַנֶס הגיש תלונה פלילית נגד התוקף במשטרת יפו. ביקשתי את המנכ"ל אורי פורת למנות וועדת חקירה לבדיקת המקרה השערורייתי והנפשע הזה חסר התקדים. מרדכי שפיגלר שנבהל מהאלימות של עצמו כלפי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וציודם הצהיר מייד, "…אם הם רוצים אני אשלם את הנֶזֶק על שבירת ציוד הקול והצילום…". הפרשה המכוערת גוועה אך לא נשכחה.

בעקבות האלימות הקשה נגד עובדי הטלוויזיה החלטנו לצלם מעתה ואילך את משחקי בית"ר ירושלים והפועל ירושלים הנערכים במגרש ימק"א מחוץ למגרד, אלא מדירה פרטית של משפחת גב' זיוה אומידבר בקומה השלישית של אחד הבתים ברחוב לינקולן שהשקיפה על המגרש מצדו המערבי. זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מפרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן הצר ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט תמונה : 15 בספטמבר 1981. אני מעניק ריאיון לעיתון "חדשות הספורט" הנוגע לתנאי ההפקה והצילום העיתונאיים הרעועים במשחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים במגרש ימק"א בירושלים. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור).

[1] ראה נספח : מכתבו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד אלי מ- 13 בדצמבר 1981 המורה לי שלא לשדר יותר ממגרש "שכונת התקווה", אלא אם הנהלת קבוצת בני יהודה תתנצל, וייעשו סידורים נאותים כדי להבטיח את ביטחונם של העובדים.

[2] ראה נספח : מוסף הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 27 בספטמבר 1987, המדווח על האלימות של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר נגד צוות הטלוויזיה שהגיע לתעד את עבודתו כמאמן אלופת ישראל בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים, וגם בעיתון "על המשמר" מתאריך 28 בספטמבר 1987.

נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין וקבוצת הכדורגל ההיא בשנים ההן של בית"ר ירושלים.

תזכורת : צריך לצפות בסרטי הפילם הישנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה מסוף עשור ה- 60 ולאורך עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה כדי להבין אודות איזה עמדות צילום עלובות אנוכי מדבר.

ולעניין אחר : אני מכיר את רובי ריבלין כבר שנים רבות מאוד. מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והוא כיו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. הייתי בקשר מקצועי עמו. מדובר באיש הגון ויישר דרך. אני זוכר את קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי, גם הם מתייעצים ומחליפים עמו דעות. עו"ד רובי ריבלין איש מפלגת חירות היה במידה רבה לא רק איש מקצוע ספורטיבי אלא גם אדם אהוב . כמו כמה אישים לפניו וגם אחריו, יהושע מצא ועו"ד רוני בר און, שימש תפקיד יו"ר בית"ר ירושלים כקרש קפיצה פופולרי לעבר קריירה פוליטית. רובי ריבלין לא החמיץ את הקרש וניתר בהצלחה לעבר האופק. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט יחדיו עם מזכירתו האישית ומנהל לשכתו לא הסתירו את אהדתם העצומה למועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים ונישאו על גלי ההערצה הספורטיבית – פוליטית של הקבוצה הפופולרית. גם שר הביטחון לשעבר יצחק "איציק" מרדכי ניצל את הפופולריות של בית"ר ירושלים וביקר במשחקיה. וכמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו שמתהדר כל הזמן ובכל מקום במורשת ובהדר הבית"רי. המו"ל המוכשר ובעל היוזמה מר דורון עוז הוציא לאור ב- 2007 ספר דוקומנטרי מעניין וברמה גבוהה של תיעוד בן 280 הנקרא, "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". את הספר חקרו וכתבו היטב רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון הוא מתייחס לקריירה הספורטיבית של רובי ריבלין כ- יו"ר בית"ר ירושלים בעשורי ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת. קריירה ספורטיבית שהפכה ל- דרך חיים ותכלית פוליטית.

טקסט מסמך : זוהי כריכת הספר התיעודי המצוין, "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". הספר נחקר ונכתב ע"י רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון – ויצא לאור ב- 2007 בהוצאת המו"ל דורון עוז. 

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. האחים רובי ולייזי ריבלין מחוללים את המהפכה העירונית ובית"ר ירושלים מעפילה לליגה הלאומית (ליגת העל היום) . זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : המאמן סמואל רזניק , אזולאי, ראול גילר, שלומיי אברהמי, יצחק מונסה, שמעון צ'רנוחה, אהוד "אודי" רובוביץ', ו- "גולם". זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : השוער גדעון "גיגי" כהן, רחמים עג'מי, שאול מזרחי, ששוןן זמיר, יוסי חכם, אלי בן דוד, ו- א. אברהמי . (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. רובי ריבלין מתרגש ומתעלף לאחר העפלתה של בית"ר ירושלים לליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. האחים רובי (משמאל) ולייזי ריבלין (מימין) הם נשמת אפה ורוחה של בית"ר ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

מתוך הספר "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים" בהוצאת המו"ל דורון עוז : "האגדה מספרת שבאחת המסיבות שערכו לכבוד אביהם הפרופסור יואל משה ריבלין מי שתירגםם הקוראן לעברית, כיבד את הריבלינים בנוכחותו מנחם בגין. מנחם בגין הוצג בפני הילדים לבית ריבלין ע"י אביהם שאמר : "הנה, זהו ראש בית"ר" ! הדבר לא עשה רושם על רובי ריבלין הצעיר שהפטיר לעבר אביו : "אבל אבא הרי ראש בית"ר הוא סימון אלפסי".

טקסט תמונה : 1972. מגרש ימק"א בירושלים. בית"ר ירושלים תוקעת יתד בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). מיטב המאמנים בארץ מבקשים לעבוד בה. זיהוי העומדים בשורה אחורית : יצחק ג'אנו, מאיר כהן, אודי רובוביץ', שלומי אברהמי, ויוסף חכם. זיהוי העומדים בשורה האמצעית : המנהל משה דדש (ב- ז'אקט ועניבה), שאול מזרחי (בלבוש אזרחי), בצלאל אביטן, אלי בן דוד, ארצי בן יעקב, יוסי אמינוף, והמאמן עמנואל שפר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית : האפסנאי רפאל עמיאל (כורע קיצוני מימין) , וויקטור לוי, אבנר בצלאל, השוער יוז'י סורינוב, אבי ששון, ודני נוימן. (באדיבות המו"ל דורון עוז). 

טקסט תמונה : 1973. זיהוי הנהלת קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים מימין לשמאל ב- "בור" בתוך מגרש ימק"א בירושלים : מר רובי ריבלין (נסיך מפלגת "חירות" ו- "הליכוד", האישיות החשובה ביותר במשך שנים בניהול, מנהיגות, והובלת מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים מחבק את בנו), המאמן עמנואל שפר ז"ל, יהושע מצא, ומנהל הקבוצה משה דדש. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו הבית"רי אהוד אולמרט יליד בנימינה שהפך למעריץ מושבע של בית"ר ירושלים. הוא התמנה להיות ח"כ, נבחר לכהןן כראש עיריית ירושלים, ואח"כ היה ראש ממשלת ישראל. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1979. מגרש ימק"א בירושלים. אהוד אולמרט (משמאל) ועוזי ברעם (מימין) צופים בבור בתוככי מגרש ימק"א בדרבי ירושלמי בכדורגל, בית"ר ירושלים נגד הפועל ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1980. מגרש ימק"א בירושלים. שחקן בית"ר ירושלים יוסי אברהמי שהיה גם אָצָן שועט עם הכדור. רובי ריבלין הביא לבית"ר ירושלים את המיליונר יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר העניק את חסות VOLVO לקבוצה תמורת סט תלבושות ונעלי כדורגל בחינם. ברקע מאחור נראית עמדת הצילום והשידור הרעועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, במרבית מגרשי הכדורגל ההם בליגה הלאומית ההיא בזמן ההוא – לא בכולם – היו מגוחכים ועלובים !.  (באדיבות המו"ל דורון עוז).

בעקבות האלימות הקשה שנקטו מעת לעת אוהדי בית"ר ירושלים במגרש ימק"א בעשור ה- 70 של המאה הקודמת נגד עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וציודם, החלטנו לצלם מעתה ואילך את משחקי בית"ר ירושלים והפועל ירושלים הנערכים במגרש ימק"א מחוץ למגרש. ביצענו את משימת הכיסוי והצילום מדירה פרטית של משפחת גב' זיוה אומידבר בקומה השלישית של אחת הדירות באחד הבתים ברחוב לינקולן שהשקיפה על המגרש מצדו המערבי. זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מ-פרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן ה-צר ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט תמונה : שבת חורפית. ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד החורפים בימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL  ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב וברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977. מגרש ימק"א בירושלים. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות מאמנה דוד "דוביד" שווייצר. זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : משה כהן, מאיר אזולאי, ירקוני, שחקן לא מזוהה, יוסי אברהמי, אלי מיאלי. זיהוי השורה האמצעית : האפסנאי רפאל עמיאל, מנהל הקבוצה אברהם לוי, השוער יוסי מזרחי, יצחק ג'אנו, אורי מלמיליאן, דני נוימן, ברוך ידיד, ששון, והמאמן דוד שווייצר. זיהוי השורה הקדמית : שלמה קירט, ר. שבתאי, י. ממן, וויקטור לוי, ג'רבי, ו- חכם. עומד קיצוני משמאל איש לא מזוהה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1977. מגרש ימק"א בירושלים. יושבים ב- "בור" הבית"רי בתוככי מגרש ימק"א. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דני נוימן, המאמן דוד שווייצר, רובי ריבלין, שחקן לא מזוהה, חכם, ישי, ויקטור לוי, שחקן מוסתר, ג'אנו, והשוער יוסי מזרחי (עומד, קיצוני משמאל). (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1976. מגרש ימק"א בירושלים. האוהד מס' 1 של בית"ר ירושלים הקופירייטר נסים "סימיקו" שָלֵם (משמאל נשען על קביים) מקבל במגרש את פניו של הכוכב אורי מלמיליאן. מגרש ימק"א היה מושבת כדורגל ביתית מיוחדת ויחידה במינה על הפלנטה הזאת שמכונה כדור הארץ. מגרש עלוב, דל, צפוף, ועני, מאוד לא נוח לצופים הירושלמים אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים. על המתכנסים במגרש ימק"א היו בית"ריסטים מובהקים. גם השוטרים שעסקו יותר בפיצוח גרעינים  ואהדת בית"ר מאשר שמירה על הסדר. המגרש הנחות והרצוץ הזה של ימק"א הפך ברבות השנים למעוז פוליטי של תנועת בית"ר מייסדת תנועת חירות והליכוד וקרש קפיצה פוליטי למנהלי בית"ר ירושלים. היו פעמים שהמשטרה סגרה את היציע הצפוני המט ליפול . ואז ברגע של השראה חיבר סימיקו את הסלוגן המפורסם והבלתי נשכח שלו : "מגרש ימק"א המשמש מבצרה הביתי של בית"ר ירושלים, הוא המגרש היחיד בעולם שבו קונצרטינות מונחות על היציעים והצופים יושבים על העצים". (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (1) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (2) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (3) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתבוננים במשחק מבעד לרשת המקיפה את המגרש בצדו המערבי. מגרש ימק"א היה שדה משחק שכונתי. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : מאי 1987. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות היו"ר רוני בר און זוכה לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה בכדורגל . ראש הממשלה יצחק שמיר (משמאל) ממהר לקצורר תהילה פוליטית ואץ לברך מנהיג הכדורגל הבית"רי עו"ד רוני בר און. כפי שנאמר כבר בטקסטים קודמים, ניהול מוצלח של בית"ר ירושלים היווה קרש קפיצה לעבר קריירה פוליטית. מנהלים ספורטיביים מוצלחים כ- רובי ריבלין ורוני בר און ניצלו את הקרש וניתרו ממנו ללא פסילה לעבר קריירה פוליטית משגשגת וגם הפכפכה. (באדיבות המו"ל דורון עוז). 

סוף הפוסט מס' 660 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 25 בינואר 2017.