יום ראשון – 1 באפריל 1979 היה תאריך רב משמעות בתולדות רשות השידור. ביום הזה נערכו חילופי משמרות ברשות השידור הציבורית שייזכרו לנצח. יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור מאז 1974 איש תרבות מהמעלה העליונה, אדם שקרא אולי הכי הרבה ספרים בחייו בישראל, משכיל בעל אופי נוח ונינוח, ואיש שיחה מרתק סיים את תפקידו בן חמש השנים. יִצְחָק לִבְנִי ומנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יצרו בין השניים 1979- 1974 טלוויזיה איכותית. שנות דוֹר חלפו מאז. ניתן לקבוע היום ללא כל צֵל של ספק כי שניהם יצרו בתקופה של חמש שנים שידור ציבורי מקצועני ברמה גבוהה וייצגו רשת שידור מצטיינת מאין כמוה. בין יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות שידור סובלני לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן השאפתן לא שררה כל ידידות. מנכ"ל רשות השידור הראשון שְמוּאֵל אַלְמוֹג, האיש שמינה את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1973, אמר לי בעת שיחת התחקיר עמו כלהלן : "ארנון צוקרמן היה "שוויצר" אך עם ידע וכישרון". יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא רק שלא היו חברים, הם היו יריבים. שררו ביניהם ריבי סמכויות ומחלוקות (לא מעטות). אף על פי כן ידעו לאַחֵד את השורות. הטלוויזיה הישראלית הייתה הרבה יותר מנבחרת שידור. היא הייתה קבוצה. הישג ראוי להערכה של הקפטן שניצב בראשה. יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היו כל אחד בנפרד מנהיגי שידור. שררה ביניהם קורלציה למרות היריבות. עיקר כוחם הייתה באמינותם. העיתונאים, היוצרים, והמפיקים בטלוויזיה וברשות השידור האמינו להם ובהם, ונהוּ אחריהם. הישג מנהיגותי בעל ערך.

טקסט תמונה : יצחק לִבני אלוף הסֶפֶר כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974. למרות חילוקי הדעות המקצועיים שהיו לו עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן הגיעה הרשות להישגי שידור מפליגים. תקופת המנהיגות של יצחק לבני וארנון צוקרמן בשנים האלה נחשבת לתור הזהב של השידור הציבורי. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד המבחנים של כל מנהיגות רצינית, מנהיגות אמת, הוא הכישרון להציב לידה בעמדות ניהול בכירות אנשים מוכשרים נוספים. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הצליח בכך מעל המצופה. לזכותו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) צריך לומר שהוא אישר את המינויים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הם קידמו לעמדות הניהול הקובעות והמכריעות בטלוויזיה שלושה אנשים צעירים ומוכשרים. דָן שִילוֹן מונה למנהל חטיבת החדשות. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם הוצב בראש חטיבת התוכניות. אלכס גלעדי קוּדַם לתפקיד מנהל מחלקת הספורט במקומו של דָן שִילוֹן. החמישייה הזאת יחד עם המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גַל סחפה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית להישגים מקצועיים רבי משמעות. בשנות שלטונם של יצחק לבני ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שידרה הטלוויזיה יותר מ- % 70 מזמנה יצירה מקורית והפקה ישראלית. תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" והפקת הסדרה "עַמוּד האֵש" העידו על המגמה. שיפור עצום בהיקף הפקת שידורי החדשות והאקטואליה ליד סיקור הספורט המקומי על כל גווניו והראש וראשונה כיסוי שיטתי של הכדורגל והכדורסל הישראלי, ושידורי משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות לרבות ההפקות הבינלאומיות של אולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978 – הפכו לעמודי התווך של השידור הציבורי. ניתן היה להגיע להישגים האלה בגלל המנהיגות המקצועית. לא בכדי שבה וחוזרת על עצמה בספר הזה המילה מנהיגות. מנהיגות אמת יישרת דרך היא המפתח להצלחה בכל תחום בחיינו. גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר החינוך והתרבות זבולון המר השר הממונה על רשות השידור לא לקחו ברצינות, ולא עשו כל חשבון להצלחה הטלוויזיונית המזהירה של יצחק לבני ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. ביום ראשון – 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של מְנָחֵם בֵּגִין את עיתונאי "מעריב" יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנכ"ל רשות השידור במקומו של יִצְחָק לִבְנִי. מר יִצְחָק לִבְנִי היה סרח עודף שהודח. היה עליו כתם פוליטי. הוא היה פרי מינויה של הממשלה הקודמת בראשותה של גוֹלְדָה מֵאִיר ו- השַר הממונה שִמְעוֹן פֶּרֶס. הצלחתו המקצועית הייתה שיקול משני ולא נזקפה לזכותו. הוא סולק מתפקידו. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה איש שונה לחלוטין באופיו מיצחק לבני. אדם צנטרליסטי שמפעיל את סמכותו בכל רגע ובכל מקום, מתערב בכל פרט , חכם וגם ובוטה, רציני וגם ציניקן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שינתה את פניה בתוך זמן קצר לאו דווקא לטובה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד הדיח מתפקידו את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (לא האריך את כהונתו לקדנציה שלישית אך הדבר התפרש כהדחה). עיתונאים בכירים בטלוויזיה נאמני אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שלא הסכימו עם דרך ניהולו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד פרשו בעקבות מנהלם. ביניהם גדולי הכישרונות שצמחו בטלוויזיה דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם היטיב לבַטֵא את המצב אז ונִיסֵח אותו בלשונו השנונה והסרקסטית : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

טקסט תמונה : 1 באפריל  1979. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני (משמאל) בן 45 מפנה את כיסאו לבא אחריו יוסף "טומי" לפיד בן 47 נוטף ביטחון עצמי. הממונה על ביצוע חוק רשות השידור שר החינוך והתרבות מר זבולון המר ניצב בתווך. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5 : ארנון צוקרמן + יצחק לבני + יוסף בר-אל + יוסף "טומי" לפיד. אלכס גלעדי מפיק את ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977 בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין והבוס של אלכס גלעדי משמש מגיש ראשי של המשדרים הישירים ההם של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים אולם לא המתכנן הראשי שלהם. ארנון צוקרמן מחזיק את מנכ"ל רשות השידור מחוץ לתמונת התכנון המבצעי הטלוויזיוני הקונקרטי ההוא של כיסוי ביקור אנוואר סאדאת בירושלים.   

סכסוך הסמכויות בין מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נמשך גם לאחר מבצע השידור הטלוויזיוני המפואר של "המהפך" הפוליטי במדינת ישראל באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1977 בו נפנפה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגיןן מהשלטון את מפלגת המערך בראשות יצחק רבין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וחַיִים בַּר-לֵב. בסופה של 1977 עשו הכתב לענייני ערבים אהוד יערי והמפיק אלכס גלעדי מעשה נועז וטסו לקהיר (דרך אתונה) ללא אישורם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לכסות את פגישת הפסגה של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה דיין עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת ושַרָיו. מכיוון שלא היו אז טיסות ישירות בין נתב"ג לקהיר טסו אהוד יערי ואלכס גלעדי דרך אתונה. הם קיבלו ללא כל בעיות את אשרות הכניסה בשדה התעופה בקהיר ומייד שלחו משם באמצעות הלוויין ובסיוע ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), הלא הוא איגוד השידור האירופי [סעיף 1] – כתבות שערכן לא יסולא בפז למהדורות "מבט". הגעתם הסנסציונית בדרך לא דרך לקהיר עוררה רוגז רב בקרב שרי הממשלה. שר החוץ משה דיין קרא לפיטוריהם. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי גינה את נסיעתם לקהיר של אהוד יערי ואלכס גלעדי במילים חריפות. מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן דווקא העניק להם גיבוי ושיבח אותם. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חלק בכל דרך אפשרית על הבוס שלו יִצְחָק לִבְנִי שבתור מנכ"ל רשות השידור שימש גם העורך הראשי של השידורים בטלוויזיה וברדיו.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יִצְחָק לִבְנִי ממשרת המנהל הכללי של רשות השידור או במילים אחרות כהונתו הסתיימה ולא הוארכה ע"י ממשלת הימין בראשות מנחם בגין. הממשלה מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. המועמד המוביל למשרת מנכ"ל רשות השידור החדש היה דווקא מזכיר הממשלה אריה נאור אולם הוא סירב והציע לתפקיד את אפרים קישון ז"ל עיתונאי – סטיריקן (כתב ב- "מעריב") ומי שהיה גם בימאי הקולנוע. אך גם אפרים קישון סירב והציע לתפקיד את ידידו יוסף "טומי" לפיד (בן 47) אף הוא עיתונאי ב- "מעריב". לפתע התברר כי לארנון צוקרמן אין שום גיבוי פוליטי ו- שום סיכוי. בקיץ 1979 סילקו יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן סיים שתי קדנציות ניהול מוצלחות בנות שלוש שנים כל אחת בין 1973 ל- 1979. רבים ראו מנהל מוכשר בעל יושרה, מועמד וודאי גם לתקופת ניהול שלישית מ- 1979 עד 1982, אולם יוסף "טומי" לפיד ז"ל ופרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו אחרת. הם לא האריכו את כהונתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שהסתיימה ב- 1 באוגוסט 1979 והדבר התפרש כהדחה על רקע תפישת ניהול פוליטית של המדיחים את כלל רשות השידור, את הטלוויזיה ואת הרדיו ביחד. משהודח מנהלם הנערץ מצאה שלישיית האלופים דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח הראשי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם של השלושה נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון . אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגַל של המנכ"ל החדש שבתוקף תפקידו שימש העורך הראשי של כל השידורים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל". משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979, מי שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה מניחים את המפתחות ונוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שסולק הראשון. זאת הייתה כמעט טרגדיה מפני ש- דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו האנשים שבנו את יסודות הבית ב- 1968 ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על מנכ"ל רשות השידור החדש חסר הניסיון יוסף "טומי" לפיד אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד תקשורתי היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד עצמו אולי מבלי שהיה מודע לכך. בלעדי שלושת האלופים וללא ה- רָב אָלוּף שלהם ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו ולשַגְשֵג. טלוויזיה זה עסק מורכב.

ארנון צוקרמן היה אִי של אינטגריטי ויציבות לאורך שנים בים הסוער של טלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מלחמתו העיקשת והאמיצה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת על עצמאות השידור הציבורי נצרבה בזיכרון הקולקטיבי לעַד. כמנהל טלוויזיה הפגין עצמאות ושליטה כה גדולה עד שאפילו מנע דריסת רגל ב- "בניין היהלומים" ממנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי שאליו היה כפוף [2]. הוא לא אִפְשֵר ולא נתן ליצחק לִבְנִי להתערב ולהשפיע על בחירת תכני השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג דומיננטי ופעל כפי שפעל בהצלחה גדולה גם מפני שנהנה מתמיכה מוחלטת של מנהלי החטיבות שלו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ניחן בחושים מחודדים וטביעת עין של נֵץ ובהכירו היטב את יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית הניח עליו לא בכדי זכוכית מגדלת. כשהיה צריך להעיר ולנזוף בו עשה זאת ללא פשרות. מכיוון שהיה כריזמטי ודמות של מנהיג שידור איתן הפך ב- 1979 למטרת דמות דרך כוונת עיניו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. מנכ"ל רשות השידור החדש לא רצה את מנהל הטלוויזיה הוותיק בשורותיו למרות הצלחתו המוכחת החד משמעית בשנים 1979- 1973 ואף על פי שידע כי בתקופת הזמן הזאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שגשגה. התקופה ההיא הייתה "תור הזהב" שלה.

טקסט תמונה : חורף 1983. לשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים . יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל ז"ל רשות השידור (מימין) בשיא כוחו וגם בשיא ה- Over weight האישי שלו יחדיו עם מנהלת לשכתו הנאמנה גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). בארבע השנים שניהל את רשות השידור עלה במשקלו וגם הזדקן. יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין בתחילת הקדנציה שלו את המורכבות והמסובכות של הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הדרושות להפעיל רשת טלוויזיה. (ארכיון רשות השידור. באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן פעל כאיש אמיץ שדבק במוּסַר בעקביות במשך עשר שנים למען המסך הציבורי . הוא היה כל כך הגוּן ובעל יושרה כה מוחלטת (וגם בטוח בעצמו) עד שלא היסס להתעמת עם איש מפיקודיו וגם לא עם הבוסים שלו . מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל זוכר היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עִמוֹ כלהלן : "ארנון צוקרמן היה איש חכם ומוכשר וקצת שוויצר שכזה, אבל ישר כסרגל. הוא היה סמנכ"ל כספים ומִנְהָל כוח אדם ששירת היטב את רשות השידור בשנים 1972- 1969. לאחר שמנהל הטלוויזיה הקודם סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור החליט בקיץ 1973 לחזור לשורות צה"ל, רציתי שארנון צוקרמן יהיה מנהל הטלוויזיה הבא למרות שהוא כבר לא היה ברשות השידור. למכרז ניגש גם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל. הודעתי ליצחק לבני שלא אבחר בו וכי המועמד המועדף שלי הוא ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה הוכחה שמנהל טלוויזיה טוב לא חייב לבוא דווקא משורות העיתונות. הוא היה בכלל מומחה כלכלה ומִנְהָל שהגיע לרשות השידור בהשאלה מאגף מס הכנסה במשרד האוצר".

רמטכ"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד עובדיו. רבים העריצו אותו. אלופי הפיקודים שלו היו נאמנים לו ב- % 100. בטרם הדחתו המתוכננת בקיץ 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד [3] יצאו מאות עובדים באופן ספונטני בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כדי להגן עליו בגופם. שום מנהל טלוויזיה בכל תולדותיה לא זכה למשענת כה איתנה של עובדיו והערצה גלויה כפי שקיבל ארנון צוקרמן. מלחמתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ביִצְחָק לִבְנִי ויוסף בר-אל גררה איחוד אגפים נגדו בין מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 חיבב את יוֹסֵף בַּר-אֵל ונטר אֵיבָה לארנון צוקרמן שניצב כסֶלָע במפתן בניין הטלוויזיה הלא הוא "בית היהלומים" ברוממה. הוא פשוט לא נתן לו להיכנס ולהתערב בתכני השידור. מבצע השידור הגדול הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכון לה עם ביקורו ההיסטורי בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים. מנהל החדשות דן שילון כבר טס לניו יורק בשליחות יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לשמש שָם כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נותר אלכס גלעדי.

תזכורת 6 : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממנה את אלכס גלעדי למפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משמשת Host broadcaster בינלאומי בהצלחה יתירה. אלכס גלעדי מבצע את המשימה בהצלחה עצומה וזוכה גם למוניטין בינלאומי. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי מייסד מקים ב- 1977 את הטלוויזיה בשפה הערבית וממנה את יוסף בר-אל לעמוד בראשה כאקוויוואלנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשה ניצב ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטי" קירשנבאום תוקף בחריפות רבה את דרך ניהול רשות השידור ע"י המנכ"ל יצחק לבני. 

מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה "קטן" על אלכס גלעדי. מאחוריו השתרכה כבר רשימה נכבדה של הפקות טלוויזיוניות בינלאומיות מרשימות כמו השידורים הישירים של אולימפיאדת מונטריאול 1976, השידור הישיר של הבחירות לכנסת במאי 1977, כיסוי הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, והשידור הישיר של תחרות שירי "האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" במרס 1979 (Eurovision Song Contest) בירושלים וניצחונה של הזמרת היפה גלי עטרי ולהקת הליווי שלה "חָלָב וּדְבָש". אם ניתן לשפוט את יכולתו הטלוויזיונית של אָלֶכְּס גִלְעָדִי שנות דוֹר מאוחר יותר מרום גילי נדמה שהגיע לשיא גדולתו כמפיק מבצע שידורי טלוויזיה בעת ביקורו בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בירושלים. התואר מפיק מחולק כלאחר יד במדיות האלקטרוניות בטלוויזיה וברדיו. ישנם מפיקי תוכניות ושידורי חדשות בגלי צה"ל, ברדיו "קול ישראל", ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא היה סתם מפיק. הוא היה אדריכל טלוויזיה ובכך לא רק נבדל מהמפיקים האחרים אלא גם ניצב מעליהם בדרגה שלימה.

בחודש נובמבר 1977 ערך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חילופי גברי בתּפקוד כוחותיו. דן שילון מנהלה הנערץ של חטיבת החדשות סיים את קדנציית הניהול בת שלוש שנים שלו בהצלחה גדולה ונשלח להיות כתב הטלוויזיה בארה"ב. במקומו הוצב חַיִים יָבִין. בדיוק באותם הימים של חילופי הגברי תכנן נשיא מצרים אנוואר סאדאת את מסע השלום ההיסטורי שלו לירושלים. בדרך כלל לא מחליפים סוסים באמצע המירוץ אך אנוואר סאדאת הפתיע את כולם וגם את ארנון צוקרמן. בהיעדרו של דן שילון בעל ניסיון עשיר בהפקה ותכנון של כיסוי אירועי חדשות סבלה הנהלת הטלוויזיה מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה. הייתה אווירה של הססנות מול אתגר שידור טלוויזיוני בינלאומי כה גדול של כיסוי הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לישראל פגישתו בנתב"ג עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ועם נשיא המדינה אפרים קציר לרבות ביקורו בכנסת ונאומו בפני המליאה. ישראל הייתה כמרקחה וכמוה גם העולם. רבים בקבוצות הניהול של הטלוויזיה הישראלית לרבות אנשי ההנדסה לא היו בטוחים ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה ערב הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת ניידות שידור, ציוותי צילום מקורות הפקה ועריכה רבים במקביל ובו זמנית. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בניידות שידור וציוותי צילום, צילמה עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) טרם הגיע לישראל. כדי לנהל כהלכה את הכיסוי הטלוויזיוני הבינלאומי המסיבי של הביקור ההיסטורי בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בישראל ובאותה שעה להעניק שירותים טכניים Unilateral לרשתות הטלוויזיה הזרות הרבות שיגיעו לישראל ובראשן שלוש הגדולות מארה"ב NBC , CBS , ו- ABC , היה צריך לתגבר את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניידות השידור של אולפני הרצליה והטלוויזיה החינוכית. נדרש היה להיעזר באולפנים שלהם כמו גם באולפני הטלוויזיה החינוכית-לימודית ששכנו ברמת אביב וביחידות העריכה שלהן וגם בכוח האדם שלהן. נדרש מפיק סוחף בעל חזון. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה עבדה שעות נוספות. בדיוק מן ההיבטים הטלוויזיוניים הללו לפני כארבעים שנים הפך אלכס גלעדי לבלתי נשכח עבורי. חרוץ, ישר, הגון, מוכשר, ודבק במשימה מאין כמותו. דמות טלוויזיונית משכמה והמעלה שנטתה לפעמים להתעצבן ולהתרגז מהר מידי, אולם כפי שאלכס גלעדי העיד בפניי פעמים כה רבות, "זה מהעצבים – זה לא מהלב". אני הערכתי ואהבתי אותו אז ומעריך ואוהב אותו גם היום.

חַַיים יָבִין חשש בצדק מגודל המשימה. הוא אחז בתפקידו החשוב כמנהל חטיבת החדשות ימים ספורים בלבד כמחליפו של דן שילון והיה חסר לחלוטין ניסיון טלוויזיוני מִבצעי ברמת שידור כה מורכבת ומסובכת כקודמו. הוא היה אומנם עיתונאי וקריין מהולל אך נחשב למח"ט טירון. חַיִים יָבִין נעדר מסורת ניהול ולא התקבל ע"י העובדים בראשית דרכו בנובמבר 1977 עם מינויו למנהל חטיבת החדשות כמופת של איש אִרגוּן. הוא לא היה מפיק בעברו וגם לא התמצא בטכנולוגיה המורכבת של שידורי טלוויזיה ובאפשרויות הגלומות בהן . המוניטין שלו בימים ההם היה מצוי לפני המצלמה ולא מאחוריה. "חיים יבין היה הססן וחסר ביטחון בתחילה כמנהל חטיבת החדשות", כדברי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו. חיים יבין לא נעמד על רגליו כדי להכריז בפרהסיה קבל עם ועדה כי הוא לוקח את היוזמה ואחריות ההפקה ושידור ביקור אנוואר סאדאת (Anwar Sadat) בישראל על כתפיו ועל כתפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא עשה את הנִדרָש ממנו כמנהל חטיבת החדשות ומנהיג שידור מחוסר ניסיון. הססנותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזדקרה לעין. לא רק הוא חשש מגודל ההפקה הבינלאומית. גם אנשי חטיבת ההנדסה רעדו מהמאמץ הרב, מ- עוצמתה, ומהמורכבות שלה. אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בארץ החלו להתארגן מיוזמתם ושאפו לשמש Host broadcaster עולמי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל על חשבון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. CBS זכתה בימים ההם להערכה ויוקרה רבה בישראל. יועציה סייעו בזמנו לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד ב- 1968 ובראשית 1969 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן המסד. CBS הקימה ב- "בניין היהלומים" הגבוה שניצב עד עצם היום הזה בשכונת רוממה בירושלים את הבסיסי הטכנולוגי ששימש את פעולותיה הראשונות של הטלוויזיה. בניין היהלומים הפך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמשכן שלה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. טקס החתימה ההיסטורי. רשות השידור הישראלית הקטנה (אז רק רדיו "קול ישראל") חותמת בשנת  1966 בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמתה מן המסד של רשת טלוויזיה ציבורית במדינת בישראל. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל :  ג. שיקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS , ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של משרד החוץ הישראלי בניו יורק . זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשת CBS קנתה את המוניטין העצום שלה בסיקור, הפקה, ושידורי חדשות בארה"ב וגם ברחבי העולם בשל המגיש הייחודי והסמכותי שלה וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) דמותו של וולטר קרונקייט הטילה את צִלָה בארץ למרות שלא ביקר כאן ובטרם החלה הפקת "מבצע סאדאת". המוניטין האמריקני והבינלאומי שלו הגיע גם לישראל. מערכת רשת CBS בארץ לא המתינה וכבר שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה מידיו של יִצְחָק "אִיצִיק" קוֹל ז"ל מנכ"ל אולפני הרצליה (פיגורה טלוויזיונית ידועה בארץ ומפיק מוכשר בזכות עצמו). נשיאת אולפני הרצליה הייתה גב' מרגוט קלאוזנר אך האיש שניהל את החברה בפועל היה איציק קוֹל. הוא היה מפיק ובימאי טלוויזיה מצטיין ובר תחרות לשידור הציבורי. אִיצִיק קוֹל היה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת יוצֵר שעשועוני הטלוויזיה הפופולאריים "תשע בריבוע", ו- "4 דקות ו- 20 שאלות" בהנחיית אורי זוהר. אורי זוהר הוא השחקן – בדרן וגם בימאי של הסרט "מציצים" מ– 1972 שזכה לפופולאריות עצומה גם בגלל השתתפותם בו של השחקנים אריק איינשטיין ז"ל והשחקנית מונה זילברשטיין ז"ל. אורי זוהר חזר מאוחר יותר חזר בתשובה והפך לרב אורי זוהר. הסרט "מציצים" קנה כאמור חיש מהר אחיזה בין ציבור הצופים ושודר בהצלחה גדולה גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעזרה בשירותי אולפני הרצליה והידע של המהנדס הראשי של האולפנים יִגְאָל חוֹרֵש זמן רב לפני ביקור הנשיא המצרי בארץ בנובמבר 1977. אף אני כעורך שידורי הספורט נעזרתי פעמים רבות בשירותי העריכה וההפקה המצוינים שלהם. היה תענוג לעבוד אצלם ועמם.

יצחק "איציק" קוֹל היה איש נודע וחשוב בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. מעֵת לעֵת הוזמן לפְקוֹד על תקן של סלבריטאי את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו המעבירה בשידורים ישירים את משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 70 במאה הקודמת. אני עוד זוכר אותו כעיתונאי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי, מוזמן מעת לעת ויושב שם כלאחר כבוד בעמדת השידור הסטרילית הזאת ליד השדרים דן שילון ואלכס גלעדי. איציק קוֹל זכה להערכה מקצועית רבה מהקולגות שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך עכשיו היה בן ברית של CBS האמריקנית וביקש לקבל לידיו יחד עם האמריקנים את האחריות למבצע הכיסוי הטלוויזיוני הנרחב בהנחה שיש לו את הידע והאמצעים להרים מבצע שידורים כזה. מנקודת מבטו, שילוב הכוחות שלו עם CBS וההסכם שכרת עמה הִיווּ גם עסקה כלכלית מוצלחת. ברית שידור אפשרית בין אולפני הרצליה ל- CBS הייתה מקובלת על כמה אנשים מובילים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היושבים ברוממה מבלי שהם מבינים כי ברית כזו מאיימת על עתידה המקצועי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים וההגמוניה שלה, כשלפתע נמצא לה גואֵל בדמותו של אלכס גלעדי.

את חטיבת החדשות ניהל כבר בחודש נובמבר 1977 חַיִים יָבִין מחליפו של דָן שִילוֹן. דן שילון עצמו נשלח ע"י ארנון צוקרמן ויצחק לבני לשַמֵש כתב רשות השידור בארה"ב. בליל שישי – 11 בנובמבר 1977 נערכה מסיבת פרידה פנימית בטלוויזיה לדָן שִילוֹן שעמד כבר לטוס לניו יורק לצורך מילוי תפקידו החדש ככתב הטלוויזיה הישראלית בארה"ב. יומיים קודם לכן ביום רביעי – 9 בנובמבר 1977 הודיע אנוואר סאדאת את הודעתו ההיסטורית הדרמטית בפני חברי מועצת העם המצרי כי הוא נכון ומוכן לצאת לירושלים בירת ישראל כדי לקַדֵם את השלום בין שני העמים. באותה מסיבת פרידה לדן שילון ביקש אלכס גלעדי רשות מאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית להפיק דו – שיח טלוויזיוני בשידור ישיר באמצעות לוויין ה- Primary בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת (בטרם התגבש רעיון בואו של אנוואר סאדאת לירושלים והפך למציאות). ארנון צוקרמן אישר בסופו של דבר את יוזמת המפיק – אדריכל אלכס גלעדי לא לפני סדרת התלבטויות וישיבה על המדוּכה.

בשבת – 12 בנובמבר 1977 הייתי עֵד ליוזמת השידור המדהימה הזאת שנראתה כחלום ולחליפת הטלקסים בין אלכס גלעדי לבין נשיא חטיבות החדשות והספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח. אלכס גלעדי טִלפֵּן לחֶזִי מַחְלֶבּ האחראי אז בחטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית על תפעול חדר מכונות הטלקס ׁ(Telex) בקומה השלישית של הבניין (בטרם עידן ה- פקסימיליה ושנות דור לפני תקופת המחשב והשימוש ב- Email) וביקש ממנו להגיע מייד לעבודה כדי לסייע לוֹ בהפקת פרויקט שידור חשוב. הוא תבע ממנו לשמור את הדבר בסוֹדֵי סוֹדוֹת. אלו לא היו שעות העבודה המקובלות של איש הטלקס חֶזִי מַחְלֶבּ אך הוא כיבד את בקשתו הדחופה של אלכס גלעדי ובא בריצה לבניין ברוממה. אלכס גלעדי מחויך קלות הראה לי טלקס התשובה מ- ABC המבשר כלהלן : "הרשת מטיסה את מגיש החדשות הראשי שלה פיטר ג'נינגס מיוהנסבורג בדרום אפריקה לקהיר כדי להנחות את השידור מהצד המצרי". דן פתיר יועץ התקשורת של מנחם בגין הודיע לאלכס גלעדי כי מנחם בגין מסכים לדיאלוג הטלוויזיוני עם אנוואר סאדאת. דן פַּתִּיר (לשעבר כתב ספורט בעיתון "דָבָר" בסוף שנות ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת ונודע בשמו דָן פַּחְטֶר) היה אמור לשבת לצִדוֹ של ראש הממשלה מנחם בגין. התבוננתי בפניו של אלכס גלעדי. הוא היה נפעם ודרוך. לא היה איש מאושר ממנו. הוא ידע שהוא הולך לעשות את הפקת חייו. שפת גופו המאופקת והמִסתורית לא יכלה להסתיר את העובדה שהאדרנלין מתרוצץ בגופו במהירות מטורפת. ביום שני – 14 בנובמבר 1977 הגיע טלקס (Telex) נוסף מ- ABC לאלכס גלעדי המודיע לו מפורשות כלהלן : "ביקור אנוואר סאדאת בירושלים עומד בראש סדר העדיפויות של נשיא מצרים, וכי הנשיא המצרי ישקול את הדיאלוג הטלוויזיוני הלווייני כאפשרות שנייה". התשובה על בואו של נשיא מצרים לישראל נראתה לאלכס גלעדי דִמיונית התחילה ובעצם נשמעה יותר כהתחמקות מהדיאלוג הטלוויזיוני המתוכנן. אבל לאלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים לא רק בישראל אלא גם בעולם הטלוויזיה הבינלאומית ההפקה הזאת בערה בעצמות. הוא שוב רץ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואמר לו כי צריך להכין את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת האירוע ההיסטורי בו תידרש לספק את תמונות הביקור לכל העולם. אלכס גלעדי הגיש למנהל הטלוויזיה תוכנית פרישת ניידות שידור ומיקום מצלמות, וניוד ציוותי צילום בירושלים ממקום אחד למִשנהו, על פי תוכנית הביקור של הנשיא המצרי אנוואר סאדאת. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004, כלהלן : "בתחילה הגיב ארנון צוקרמן באדישות וחייך אלי בתימהון. הוא כמעט גירש אותי מהלשכה שלוֹ אך כעבור שעתיים קרא לי ואישר להתחיל לעבוד על ההפקה המורכבת למרות ההססנות בחטיבת החדשות והדיבורים על כך שכאילו CBS האמריקנית תשמש Host broadcaster של מבצע ביקור אנוואר סאדאת בירושלים".

בהיעדרו של דן שילון סבלה הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה של העובדים. חיים יבין שניצב עכשיו בראש חטיבת החדשות היה שונה לחלוטין באופיו מדן שילון. הוא היה חדש בתפקיד ויצר סביבו אווירה של הססנות מול אתגר שידור כה גדול ואדיר ממדים שכזה. צריך להבין שדן שילון היה מנהיג שידור מעבר להיותו מנהל חטיבת החדשות . בעל אוטוריטה. משהלך, לא כולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בטוחים שיש ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה לקראת הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב מראש, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת חמש או שש ניידות שידור של הטלוויזיה הישראלית במקביל בעת ובעונה אחת, הפעלת עשרות ציוותי צילום בפילם (Reversal) של הטלוויזיה, אפשרויות פיתוח מהיר של הפילם, מקורות שופעים של כוח אדם והפעלת לוגיסטיקה המונית. מדובר במספר רב של הפקות במקביל כמו גם היערכות מחושבת מראש של עריכת VTR ו- Film במקביל ובו זמנית, ובה בעת הענקת שירותים טכנולוגיים גם עבור ציוותי החוץ הרבים שיגיעו לירושלים. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בכל תחום מתחומי העשייה הטלוויזיונית לרבות אביזרי צילום וניידות שידור. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן ה- ENG שהיה נפוץ בכל רחבי העולם מאז 1968 טרם הגיע לישראל.

לכן לא יהיה מופרז לומר כי בתוך המולת חוסר הביטחון ואי הוַדָעוּת הזאת קם לטלוויזיה הישראלית ציבורית מוֹשִיעַ בדמותו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נדהם מהרעיון ההסכמה להעביר את מבצע כיסוי "ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים" לידיים זרות. הוא שִכְנֵע את ארנון צוקרמן בנימוקיו ההגיוניים שיש ביכולתו להתייצב בראש מבצע השידורים החשוב והמסובך ולהפיק אותו כהלכה עבור הטלוויזיה הישראלית ועבור העולם כולו. המוניטין של אלכס גלעדי כמפיק טלוויזיה וכאיש אִרגון בא לידי ביטוי בהפקות הספורט של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974 והפקת שידורי אולימפיאדת מונטריאול ביולי – אוגוסט 1976. ארנון צוקרמן האמין בפוטנציאל הגלום בו. אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי הייתה נעוצה בביטחונו העצמי שהתבסס על יֶדָע וכִישרון ובעובדה שהוא עצמו האמין ביכולתם המקצועית של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית להרים את המבצע . מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן השתכנע . כשנודע לאלכס גלעדי שרשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה, אחד מכלי הנשק החשובים במלחמת השידור הזאת, יזם יוזמה טלוויזיונית חסרת תקדים ועשה מעשה גאוני של מפיק. אלכס גלעדי מיהר לפנות ל- EBU שָם היה מוכר היטב מזה שנים, ובעזרת זאב שטוקהיים ז"ל קצין הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ביצע "Block Booking" (חסימה ארוכת טווח) על לוויין ה- Primary האטלנטי, הלוויין היחיד שהיה מחובר בימים ההם לתחנת הקרקע בעמק האלה, ורק באמצעותו ניתן היה להעביר את סיגנל שידורי הטלוויזיה מישראל לאירופה וארה"ב. לאחר ששכר את כל זמן הלוויין וביצע את החסימה , התייצב בפני אנשי CBS בישראל ואיציק קוֹל, ואמר להם כהאי לישנא : "או. קיי. אומנם יש לכם את ניידת השידור של הרצליה לעומת חמש שלנו , אך אין לכם כלל זמן לוויין כדי לשָדֵר את האירוע לארה"ב". זה נשמע מטורף אולם רשת הטלוויזיה האמירקנית CBS נכנעה לאלכס גלעדי. זה היה ביום חמישי – 17 בנובמבר 1977. חמש דקות לאחר ש- CBS וויתרה לאלכס גלעדי על אופציית ה- Host broadcaster הגיעה הידיעה הסנסציונית מקהיר כי נשיא מצרים אנוואר סאדאת באמת עומד לנחות עם מטוסו בנמל התעופה בן- גוריון במוצ"ש – 19 בינואר 1977 בשעה שמונה בערב.

אלכס גלעדי עשה כאן מעשה טלוויזיה אמיץ חסר תקדים. הוא עקף את הבוס הישיר שלו מנהל החדשות חיים יבין ובעצם נטל את הסמכות לידיו בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. הוא היה מפיק בעל יוזמה חסר מנוח שלא המתין לאיש שימנה אותו לתפקיד מפיק מבצע השידור של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. הוא לקח זאת לעצמו. חטף. הייתה לו לאלכס גלעדי נכונות ותעוזה שלווּ ביכולות. הוא בעצם מינה את עצמו לתפקיד . אלכס גלעדי היה נאמן מאין כמוהו למקום עבודתו. בכישרונו הרב שמר על כבודה ויוקרתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- Host broadcaster בינלאומי של אירוע מדיני בינלאומי חשוב ששינה את המְצִיאוּת המדינית והפוליטית במזרח התיכון. מְצִיאוּת שהביאה בסופו של דבר להסכם שלום המיוחל בן ישראל למצרים המחזיק מעמד עד ימינו אלו ממש. סיקור הכיסוי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 היה הישג טלוויזיוני אישי ובלעדי עצום של אלכס גלעדי. הוא היה בימים הם האחד והיחיד.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. המפיק אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (במרכז), ומנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (משמאל) – בעת בהתייעצות בשבת – 19 בנובמבר 1977 לקראת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. אלכס גלעדי היה מפיק נועז שקיבל גיבוי טוטאלי ממנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אך לא ממנהל ההנדסה. אורי לעדן היה ג'נטלמן אך לא Pusher באופיו. הוא לא הזכיר במאום סוג שונה של מהנדסי טלוויזיה כמו למשל בוב טראקינג'ר מנהל שירותי ההנדסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. אורי לעדן מסתיר את מנהל הביצוע דוד שניידר ז"ל, ומאחור ניצבת מימין ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"שלושה ימים בנובמבר 1977", היה מבצע שידורים בסדר גודל בינלאומי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם התנסתה בו מעולם. אנוואר סאדאת היה אמור לנחות בנתב"ג בשמונה בערב המוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 ולעזוב את ישראל ביום שני – 21 בנובמבר 1977 . אלכס גלעדי הטיל למערכה את כל אנשי מחלקת הספורט והעניק לי את אחד התפקידים האחראיים והמרתקים ביותר במבצע השידורים המורכב הזה. הוא הזמין  אותי למשרדו, "יואשיש", אמר, "מיניתי אותך להיות המפיק הראשי של ביקור נשיא מצרים בכנסת, אתה תהיה האיש שלי שם". הוא סמך עלי. קיבלתי לידיי את ניידת השידור האלקטרונית בצבע של מט"ח (המרכז לטלוויזיה חינוכית) בפיקוחו הטכני של ה- Supervisor המצטיין ורב התושייה שלה מאיר בן-ארי . ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמו כולן בימים ההם בשחור / לבן . הייתה לי רק בקשה אחת ל- אלכס גלעדי, "אני רוצה את יואב פלג (בימאי הספורט הקבוע של מחלקת הספורט) כבימאי שלי בניידת מט"ח / ראשי תיבות של מרכז טלוויזיה חינוכית". אלכס גלעדי לא היסס לרגע, "יואשיש, קיבלת אותו", אמר והוסיף, "אני מבקש שתלבש את החליפה שקניתי לך בלונדון לפני שנתיים (באוקטובר 1975) ותענוב גם עניבה. בוא אלי אני אסדר לך את העניבה. כמפיק ראשי של המשדר הבינלאומי מהכנסת אתה מייצג את הטלוויזיה, את כולנו, וחוץ מזה החליפה הולמת אותך".

יחדיו עם הבימאי יואב פלג והמפקח הטכני מאיר בן ארי יליד דרום אפריקה פדנט ומדויק להפליא יכולתי לצאת לקרב שידורים ארוך ומתיש בן 48 שעות. תפקידנו היה מורכב ורב תכליתי. היה עלינו לכסות בשידור ישיר Multilateral (רב משתתפים) לכל העולם את הגעתו של אנוואר סאדאת לבניין הכנסת בירושלים ביום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977 ואת נאומו ונאום ראש הממשלה מנחם בגין מעל דוכן הנואמים המרכזי בבית הנבחרים שלנו. למחרת ביום שני – 21 בנובמבר 1977 התבקשנו לכסות את מסיבת העיתונאים המשותפת של שני המנהיגים בבניין תיאטרון ירושלים. סיגנל השידור שיצא מניידת השידור שלי הפליג לכל העולם. זאת הייתה אחריות מקצועית ענקית. ניצבנו עם ניידת השידור שלנו וחמש מצלמות הצבע באותו מקום שמישהו חשב פעם להציב שם את ניידת השידור של CBS. כאיש טלוויזיה מאומן אני יודע שעשינו עבודה מקצועית שלא נפלה באיכותה מאלו של רשתות הטלוויזיה האמריקניות . האיש שלי בשטח היה הכתב והמראיין אֵלִימֶלֶך רָם. הוא עשה רק שגיאה אחת כשלבש בניגוד להוראות המקצועיות שלנו חולצה תכלת, עניבה כחולה, וז'אקט כחול. לאיש החדשות הזה למרות תפקידו העיתונאי החשוב לא היה שמץ של מושג בטכנולוגיה של הטלוויזיה. אֵלִימֶלֶך רָם שעטה חליפה כחולה מנע מאִתנו להשתמש באפקט הטלוויזיה “Blue Screen” הממוקם בשולחן הניתוב של ניידת השידור. לשימוש באפקט "המסך הכחול" יש חשיבות עיתונאית במיקוד הצופה בתוכן המשודר וההקשר שבין השַדָּר המוביל את השידור לבין הסיטואציה העיתונאית שבה הוא נמצא. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל היה השַדָּר הראשי שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפקתי אותו. לא ידעתי אז כי דרכינו ישובו ויצטלבו שוב ושוב במהלך הקריירה המקצועית של שנינו.

ביקשתי לראות את ההיסטוריה מקרוב עם הגעתו של אנוואר סאדאת נשיא מצרים לכנסת ישראל. רציתי להתבונן ב- אנוואר סאדאת ממֶטֶר. מכיוון שהייתי מצויד בתוקף תפקידי כמפיק ראשי של מבצע השידור הישיר מהכנסת ב- Accreditation (תג זיהוי ומעבר מיוחד), הרשיתי לעצמי לעזוב לרגע את ניידת השידור ואת הבימאי יואב פלג כדי לשמש "עוזר צלם" מוסווה של צלם ה- Video שלי עמוס בן שחר שנשא על כתפו מצלמה אלקטרונית בעלת כבל ארוך מאוד, וניצב ליד מצבת החייל האלמוני בקדמת בניין הכנסת. כֶּבֶל המצלמה הארוך אִפְשֵר לעמוס בן שחר לנוע בחופשיות על פני שטח גדול ולעקוב בצילומי Close ups אחרי הנשיא המצרי וצוות מלוויו מכל מקום ברחבה הגדולה. היות והכרתי היטב כמפיק השידור הישיר את כללי הטקס ואת ה- Line up שלוֹ, ידעתי מראש שנשיא מצרים יעצור לדקה אחת (אולי כמה שניות פחות) ליד אש התמיד הבוערת מול מצבת החייל האלמוני ברחבת הכנסת, יתייצב בעמידת דוֹם, ויכבד את האתר ויניח שם זֵר לפני כניסתו לבניין הפרלמנט הישראלי. החזקתי בידיי את הכֶּבֶל הארוך של מצלמת הכתף והמתנתי יחד עם עמוס בן שחר ליד המצבה. אנוואר סאדאת נעצר כשלושה מטרים מהמצלמה ומאֵש התמיד כשלצִדו ומאחוריו ניצבים פמלייתו ואנשי הביטחון שלוֹ ומלוויו המצריים והישראלים הרבים. הוא התבונן בפנים חתומות במצבת הברזל המפויחת. היה הַס מוחלט. ניתן היה לשמוע את קולה של הלהבה המבעבעת למרומים ומקדשת את מותם של עשרות אלפי חיילי צה"ל שהקריבו את חייהם על מזבח קידוש השֵם. אנוואר סאדאת היה גֶבֶר מרשים בעל מראה מלכותי . לא היה ספק בכך. פניו היפים והשחומים היו חתומים כספינקס. הוא נראה כאֵל מצרי. רק כשראיתיו מקרוב כל כך הבנתי איזה כריזמה עצומה טמונה במראהו ובאישיותו. אח"כ הניח את הזֵר וצעד לעבר דלתות הכנסת בדרכו למליאה בעוד אני מיהרתי לשוּב לניידת. הכיסוי הטלוויזיוני ביומיים האלה היה חזק מכל. לא הרשינו לעצמנו להתרגש יתר על המידה. בניידת שרר שקט מוחלט. יכולתי לנהל את השידור הישיר בקלות יחסית יחד עם הבימאי המצוין שלי יוֹאָב פֶּלֶג.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. ניידת השידור בצבע של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) בירושלים בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  נובמבר 1977. המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור בצבע של מט"ח מאיר בן ארי. כיליד דרום אפריקה הצדיק את המורשת של ה- BBC. בעל ידע טכנולוגי רב, פדנט, דייקן, ומסור ונאמן לעבודתו. להפיק עמו היה תענוג צרוף. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977. מצבת החייל האלמוני בפאתי רחבת בניין כנסת ישראל בירושלים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת מלווה בקציני משמר הכנסת מניח זר כבוד. אנוכי כמפיק ראשי של השידור הישיר הזה מהכנסת לבוש חליפה ומעונב, מתבונן מאחור מצד ימין למעלה בנשיא המצרי מר אנוואר סאדאת, ומחזיק בידיי את כבל מצלמת הכתף של הצלם עמוס בן שחר. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז) על דוכן הנואמים בכנסת. מימין, יצחק שמיר יו"ר הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. שר החוץ משה דיין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת ענוב עניבה "בעייתית" במשכן הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום שני – 21 בנובמבר 1977. ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר (משמאל) נפגשת עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז) . ראש הממשלה אמרה לו, "קראת לי תמיד הגברת הזקנה" (המיקרופונים שחנו היו כה סמוכים אל שניהם עד שקלטו והקליטו כל מילה). אנוואר סאדאת פרץ בצחוק רם מתגלגל למשמע  דבריה . מימין , שמעון פרס אז ראש האופוזיציה . (לע"מ תמורת תשלום).

מטוסו של אנוואר סאדאת נחת במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בנתב"ג. בשמונה בערב החל השידור הישיר של הביקור ההיסטורי ונשיא מצרים נראה מחייך בפתח דלת המטוס מנפנף בידו לשלום ויורד בכבש המדרגות לעברו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. באותו הרגע חשבתי על גדול אנשי הטלוויזיה (לפי דעתי) שנולד במדינת ישראל, אלכס גלעדי. יתרונו הראשון של אלכס גלעדי כמפיק מבצעי שידור בינלאומיים כה סבוכים הייתה יכולתו (וכִישרונו) לתכנן מראש תכנון קפדני עד לפרט האחרון מבלי להזדקק לאִלְתּוּר. הוא ייזכר כמתכנן דָגוּל שלא היה זקוק לאימפרוביזציות.

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 19  בנובמבר 1977. נמל התעופה על שם דוד בן גוריון. נבחרת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מסייעת למפיק הטוב בטלוויזיה בעת ההיא אלכס גלעדי להרים את מבצע ההפקה הטלוויזיוני המורכב של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, העורך אורי לוי, והשדר רמי ווייץ. משמאל איש לא מזוהה בצוות ההפקה. הארבעה יושבים על יציע הכבוד בנתב"ג שהוקם לכבוד האחמ"ים הרבים שעות ספורות לפני נחיתתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שמונה בערב במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977. מטוסו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת נחת בנתב"ג לפני דקות אחדות. ראש ממלת ישראל מנחם בגין ונשיא המדינה אפרים קציר מקבלים בכל הכבוד הנשיא המצרי. כולם בפנים חתומות. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 19 בנובמבר 1977. המולה באולפן ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות אחדות לפני תחילת משדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסקר את הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת למדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק – אדריכל אלכס גלעדי, מנהלת מחלקת התיעוד ג'וּדִי לוֹץ (מאחור מרכיבה משקפיים כהים),, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מנהל התיאום דוד שניידר ז"ל (מציץ מאחור) מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה אורי לעדן (מוסתר), המגיש והמנחה הראשי חיים יבין ששימש גם מנהל חטיבת החדשות באותה העת ההיא, וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הביקור ההיסטורי החשוב של אנוואר סאדאת בישראל הסתיים כעבור שלושה ימים ב- 21 בנובמבר 1977. כמפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכנסת הייתי עֵד מקרוב לביקור שהניב שתי הבטחות אנושיות של שני המנהיגים הנוגעות לקדושת חיי האדם : "No more war – No more bloodshed", הצהיר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. נשיא מצרים אנוואר סאדאת בעל כריזמה וקסם אישי החרה החזיק אחריו, "The October war should be the last war". במשך 45 שעות סיפקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות המפיק אלכס גלעדי את התמונות לכל העולם. אלה היו ימיה הגדולים ביותר. שעתה היפה. בתום מבצע השידורים המאומץ והאינטנסיבי והסָבוּך של ביקור אנוואר סאדאת, עשה מנהל החדשות חַיִים יָבִין טעות נוספת הוא הנפיק מִנְשָר תודה הנושא טקסט אחיד כמו היה רמטכ"ל הצבא ושלח אותו בסטנסיל לכל עובדי הטלוויזיה כאילו היו כולם חיילים נושאים באופן אוטומטי ושווה באותה האחריות להצלחת השידור הגדולה. בכך העניק לרבים תחושה כי הוא מנהל טכני ולא מנהיג הצוות. יכול להיות שהיו לו יועצים גרועים. מעולם לא שמעתי כי מפקד מעניק לפיקודים שלו מסמך הערכה נטול כל רגש, משוכפל כסטנסיל. זה היה מגוחך. הנה "הסטנסיל השוויוני" שנשלח כלשונו אלי [4]. 150 (מאה וחמישים) עותקים כאלה הופצו בין העובדים לרבות אלכס גלעדי מי שניצב מעל כולם מפני שהיה המפיק הראשי ומנהיג מבצע השידור הסבוך.

רשות השידור                                                                                                             23.11.1977

עם סיום מבצע הכיסוי הטלוויזיוני של ביקור סאדאת, רצוני להעביר את תודתי העמוקה על חלקך במבצע. היה זה אחד המבצעים המסובכים ביותר בתולדות הטלוויזיה . ניצבנו בפני היעדר משווע של ציוד מתאים , זמן קצר ביותר להכנה , מאבקים בלתי פוסקים עד לרגע האחרון ממש לאפשר לנו גישה לנקודות השידור , ניצבנו בפני איסור להציב מצלמות במקומות רבים ובפני שורה ארוכה של בעיות חמורות אחרות , וכל אלה הוסיפו על הקושי האובייקטיבי שיש בדרך כלל בהפקת מִשְדָר כזה . ואף על פי כן עמדנו במשימה בכבוד וביצענו שידור מעולה , לא רק למען תושבי ישראל , אלא למען העולם כולו . יעידו על כך המִברקים והטלפונים הרבים המגיעים אלינו ומכולם ברכות ומחמאות . אני סבור שיכולנו לאתגר זה רק הודות לתושייה ויכולת האִלתּוּר , להקרבה ולמאמץ הבלתי נלאה שגילו כל העושים במלאכה .היו אלה רגעי התעלות מקצועית ואנושית , ובכך יכולים אנו כל עובדי הטלוויזיה להתברך .

יישר כוחך, חיים יבין

טקסט תודה כזה עלול לאבד את חדוותו וקִסְמוֹ למרות כנותו והפטריוטיות הטמונים בו מפני שהוא קבוצתי מידי. חולשתו הראשונה – באחידותו. השנייה – בתפוצתו הרחבה. ככל שהוא נכתב יותר פעמים ונשלח לכמות יותר גדולה של אנשים הוא מאבד את חיוניותו. הטקסט איננו אישי אלא פונה לכולם בצורה אחידה ו- שָוָוה כאילו היו עֵדֶר. כמו פקודת יום צבאית. לעולם אין תודה קבוצתית. יש תודה אישית. זהו חוֹק ברזל ביחסי אנוש. מכתבי תודה והערכה אישיים של העובדים לצִדך בתום מבצעי שידור בו ההשקעה המקצועית והמנטאלית מצִדם לאורך זמן על חשבון דברים אחרים ובעיקר על חשבון המשפחה (גם אם הם משולמים) , הם סוג של ניהול ומנהיגות, בו אתה אומר להם ולעצמך, שאם העובדים חשובים לך, אתה חייב להוכיח שאתה אחד מהם. הייתי סקרן להתבונן בפניו של אלכס גלעדי ב- 23 בנובמבר 1977 בשעה שקיבל לידיו כאחד האדם את סטנסיל התודה הקבוצתי שחיים יבין פיזֵר בין העובדים הרבים בתום מבצע שידורי אנוואר סאדאת. איש אחד בלבד היה ראוי למכתב תודה אישי וצל"ש ממנהל חטיבת החדשות . האחד ואין בלתו העת ההיא אלכס גלעדי. המפיק הראשי ומנהל מבצע השידורים של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. מילת תודה נוספת הייתה צריכה להיאמר גם לעוזרו הקרוב של אלכס גלעדי צְבִי ("צֶבֶּה") גוֹרֶן, מי ששימש כ- Head of Booking Office / מנהל מרכז ההזמנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לסיוע טכנולוגי לרשתות החוץ הרבות. תפקיד רציני ואחראי מאוד בהפקה כל כך לחוצה ורבת משתתפים. צֶבֶּה גורן עשה שם עבודה נפלאה שלא תסולא בפז. הוא היה שנים רבות עורך חרוץ ופעלתן של חדשות החוץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין לא מצא מעולם צורך להעניק אלכס גלעדי וצבי גורן מכתבי תודה אישיים.

טקסט תמונה :  אני עם צבי "צֶבֶּה" גורן בקיץ 1977. הוא היה אחד העיתונאים הטובים והמוכשרים ביותר ששירתו את השידור הציבורי מעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות משורות).

הצלחתו הבינלאומית של אלכס גלעדי בהפקות טלוויזיה גדולות בטלוויזיה הישראלית לא נעלמה מכל מיני זוגות עיניים מקצועיות בארה"ב. הן לטשו מבטים אליו ומשכו אותו בחטף החוצה ממחלקת הספורט הציבורית הישראלית לעבר נתיבי שידור אחרים. האיש המוכשר הזה היה בדרכו הבלתי נמנעת החוצה מהטלוויזיה הישראלית לעבר קריירה דרמטית ומזהירה בחו"ל. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הציעה לאלכס גלעדי ב- 1980 הצעה שלא היה יכול לסרב לה. והוא באמת לא סרב. קשה להעריך להיכן היה מגיע אלכס גלעדי אילו נשאר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות שהיה מוכשר ובעל יכולות הרי שמעולם לא הוצע לוֹ לנַהֵל את חטיבת החדשות, או את חטיבת התוכניות, שלא לדבר על ניהול הטלוויזיה. אלכס גלעדי ניתב את עצמו במשך שנים רבות לנישה טלוויזיונית אחת בודדה, סגורה, וייחודית – שקרויה שידורי הספורט. סטיגמה נחותה בעיני רבים שמעידה על מוגבלות. מעין חוט מחשבה שקובע כי למי שמתעסק בשידורי כדורגל בטלוויזיה יש שכל ברגליים כמו לשחקני הכדורגל עצמם. זה נכון שהגיח מידי פעם כמטאור להפיק ולנהל עבור ארנון צוקרמן את ההפקות הגרנדיוזיות המיוחדות שאינַן בתחום הספורט. אך אלוּ היו הבלחות של רגע. לא היה לו שום סיכוי להעפיל לצמרת האמיתית ברשות השידור. הוא נבלם כי בא ממחלקת הספורט ונעצר ע"י הממונים מפני שהיה מוכשר מידַי, חריף, ולעיתים בוטה. קיים מִשְעוֹל טלוויזיוני מסוים ומוגדר שחייבים לצעוֹד בו בדרך לפסגה. אלכס גלעדי לא חווה אותו. הוא היה תקוע במחלקת הספורט.

תזכורת 7 : מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ו- הוועד המנהל של רשות השידור מייסדים ומקימים בעונת השידורים של 1977 – 1976 את הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות יוסף בר-אל כישות שידור עצמאית ו- אקוויוולנט לטלוויזיה בשפה העברית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶֶרְמַן.

יִצְחָק לִבְנִי הוא האיש שאחראי ישירות לעיצובו של יוֹסֵף בַּר-אֵל כמנהל מִדְיָה בממדים הגדולים ממידותיו ומכפי שהייתה הטלוויזיה בשפה הערבית במציאות עצמה. השידורים בשפה הערבית מאז 1968 סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית. באוגוסט 1973 מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בתמיכתו של המנכ"ל דאז שמואל אלמוג. באפריל 1974 נבחר יצחק לבני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור וניהל את הטלוויזיה ביד רמה וגם את יוסף בר-אל שסַר למרותו. הוא ממש לא עשה לו כל חשבון. משהו בסגנון, "אני המפקד כאן ואתה הפקוד שלי. כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר". ארנון צוקרמן היה גבר יפה תואר בעל כריזמה וקול בריטון סמכותי ומרשים וניחן בהופעה מרשימה של מנהיג. הוא היה איש מאופק וקר רוח ששידר ריחוק אך היה דומיננטי בהתנהגותו. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום רחשו לוֹ כבוד עצום. בהיותו מקצוען וגם איש חזק התעקש למנוע כל דריסת רגל של יצחק לבני בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : חורף 1975. זהו מר ארנון צוקרמן (בתמונה בן 41) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אומר זאת כך : ארנון צוקרמן היה רמטכ"ל השידור הציבורי שנהנה מהערכה עצומה אם לא לומר הערצה של אלופי הפיקודים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור היה הבוס שלוֹ אבל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא נבהל ממנו. היחסים המתוחים ביניהם היו ידועים לכל בַּר בִּי רָב בטלוויזיה וברשות השידור. זה ממש לא היה סוֹד. האם רצה יצחק לִבְנִי לפגוע בארנון צוקרמן ע"י הפקדת אוטוריטה בידי יוסף בר-אל וקידומו למנהל הטלוויזיה בערבית כמדיה נפרדת בעלת ישות עצמאית, ובכך לתקוע לעַד טריז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לעִברית, או שמא זה היה הליך מקצועי נדרש ומחויב המציאות בתוככי השידור הציבורי. זאת שאלה שההיסטוריה של הטלוויזיה תתמודד עמה בוודאי בעתיד אך היא מונחת  גם לפתחו של יצחק לִבְנִי עצמו. הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית במסגרת הרשות בעונת השידורים ההיא של 1977- 1976 ע"י המנכ"ל יצחק לבני כמוקד כוח נוסף וכגוף שידור שווה משקל לטלוויזיה בשפה העִברית, נראתה כמעשה התרסה כלפי מנהלה של הטלוויזיה הכללית ארנון צוקרמן. מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם היה מעשה פולמוס ומקומֵם נוסף. ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני בן ה- 71 בביתו בהרצליה פיתוח ברחוב ווינגייט 22. יִצְחָק לִבְנִי, מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בנות כ- עשר שעות כלהלן :

"בסתיו 1976 בתום אולימפיאדת מונטריאול 76' החלטתי להפריד את השידורים בשפה הערבית מאלוּ של העברית, ולהעניק למנהל השידורים בשפה הערבית שייבחר מעמד של מנהל טלוויזיה עצמאי. בינואר 1977 עמדה הטלוויזיה בערבית לראשונה על רגליה. זה היה כמובן בתקופה שבה השידורים בשפה הערבית (באחריותם של סלים פתאל ויוסף בר-אל) סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן התנגד למהלך שלי בכל תוקף, וגם כעס עלי. זה כמובן לא עזר לוֹ. הוועד המנהל של רשות השידור תמך ביוזמה שלי ואישר אותה. החלטנו לייעד לשידורים בשפה הערבית 90 דקות ביום, בין שש וחצי לשמונה בערב. אני באמת מיניתי את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית  העדפתי אותו על פניו של סלים פתאל. אני יודע שבעקבות החלטתי נפתחה אח"כ מלחמת עולם בין השניים. יוסף בר-אל קיבל אז מעמד של מנהל טלוויזיה למרות ששידר רק שעה וחצי ביממה. אבל הצרה הגדולה הממשית הייתה עכשיו עניין שותפות של שלושה פרטנרים על אותו סיגנל שידור טלוויזיוני, הקרוי היום "ערוץ 1". הטלוויזיה החינוכית שמרכזה היה ברמת אביב שידרה על תֶּדֶר השידור הזה משמונה בבוקר עד ארבע או חמֵש אחה"צ. בשש וחצי עבר תדר השידור לידי הטלוויזיה בערבית, ואילו רשת הטלוויזיה החשובה מכולן הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 החלה לשָדֵר רק משמונה בערב. זאת הייתה צרה צרורה. היה לי בעת ההיא חֲזוֹן שידור. ב- 1977 בּקשתי מראש משלת ישראל מנחם בגין להעניק תדר טלוויזיה נוסף לרשות השידור על מנת להימנע מהמצב הפתטי הזה, בו שלוש רשתות שידור שותפות לאותו סיגנל שידור. תדר שידור נוסף היה מכפיל את נפח השידור שלנו, משדרג את ביצועי הטלוויזיה, ומונע פגיעה במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים. ראש הממשלה סירב לבקשתי. גם שר האוצר שמחה ארליך התנגד. הם הסתכלו על הבקשה המקצועית מנקודת מבט פוליטית. הם לא רצו לתת תֶּדֶר בלעדי לטלוויזיה מונופוליסטית שהייתה אומנם ממלכתית אך גוף שידור חזק ועצמאי. וככזה גם מבקר השלטון. אני תמיד סברתי שהתקשורת חייבת לנוּע במסלול שונה מזה של הממלכה. על התקשורת מוטלת החובה לפקוח עין על השלטון ולבקר אותו כשצריך. מאוד הצטערתי על החלטת הממשלה לא להקצות תדר נוסף לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שהיה להם, אך לא התכוונתי לוותר על עקרונותיי העיתונאיים. בשנים 1974- 1968 שימשתי מפקד גלי צה"ל. מוניתי לתפקיד ע"י מורל'ה בר-און. קיבלתי את התחנה מידיו של דַן בּוֹהֶם. היה לי חזון שידור. תחנת גלי צה"ל הייתה עד להגעתי תחנת רדיו צבאית ששידרה רק חמש שעות ביום. הפכתי אותה במשך השנים לתחנת רדיו אזרחית ששידרה אקטואליה ומהדורות חדשות, מוסיקה, בידור, ותוכניות מגוונות – 24 שעות ביממה. רציתי מאוד אחרי השירות בגלי צה"ל להרחיב גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית כדי להתיר את הסבך של פלונטר סיגנל השידור הסבוך, אך הדבר לא יצא לפועל" .

בעקבות העדפתו של יִצְחָק לִבְנִי את יוסף בר-אל ומינויו למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית התפתחה מריבה אישית קשה בין יוסף בר-אל לסלים פתאל שנשא עיניו לתואר לבין הזוכה בה . הסכסוך בין השניים החל עוד מימי בראשית של הטלוויזיה ונמשך שנים. ב- 1978 הגיש סלים פתאל כתב אישום חריף נגד יוסף בר-אל בן 150 עמודים שכותרתו הייתה, "בר-אל המנהל ושיטותיו", לוועדת בוררות בת שני אנשים צבי זינדר ושלמה עבדי שנדרשה להכריע מי מבין השניים צודק.

טקסט מסמך : טענותיו הקשות של סלים פתאל נגד יוסף בר-אל רוכזנו לספר בן 150 עמודים שכותרתו הייתה "בר-אל המנהל ושיטותיו". בסופו של דבר לא יצא מזה כלום ויוסף בר-אל נשאר על כנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום מתומכיו הנאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן תיעב את דרך ניהול רשות השידור בידי המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי ואת הפיקוח הציבורי הלא יעיל של הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן. בשלב מסוים הוא היה כל כך מאוכזב מיצחק לִבְנִי עד שהחליט לעזוב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצאת לחופשה ללא תשלום. מאוחר יותר נאלץ לחזור לשורותיה מפני שההנהלה הראשית איימה לפטר אותו אם לא ייאות לחזור ממנה. ב- 25 באוגוסט 1978 העניק כאמור ריאיון בוטה וחסר תקדים בחריפותו לכתב עיתון "הָאָרֶץ" אלי טייכר בו תקף ללא כל חשבון ובאופן החריף ביותר את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני [5]. מוטי קירשנבאום נקט בצעד חריג. הוא לא הרבה להתראיין לעיתונות אך הפעם הזאת הרשה לעצמו כמנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה לבַקֵר קבל עם ועדה את הבוס העליון של רשות השידור ולהטיל בו את חִצָיו השנונים. יִצְחָק לִבְנִי קרא שוב ושוב את הטקסט המַר והפוגעני המופיע להלן אך לא פיטר את מוטי קירשנבאום ממשרתו. אולי נמנע מלעשות כך מפני שמוטי קירשנבאום איש טלוויזיה מוכשר היה כבר אז בֵּן מַלְכוּת צעיר בעל מוניטין, חתן פרס ישראל ב- 1976 שמלאו לו 37 שנים בלבד (!).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : 1976. מסיבת הסיום של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" יורדת מהאוויר ובסיומה מעניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום ז"ל את פרס ישראל והוא בן 37 בלבד (!). מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני נעדר ממסיבת הסיום של "ניקוי ראש". הוא כלל לא הוזמן אליה ע"י מוטי קירשנבאום וארנון צוקרמן. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהודה ביטון (חתוך), איש לא מזוהה, אחד מכותבי "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מפקח התאורה והחשמלאי יז'י ביאלוק (יושב), מוטי קירשנבאום (מוזג), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן (בן קיבוץ נען). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. חג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. תמונה היסטורית.. מוטי קירשנבאום בן 37 בלבד (!) מקבל את פרס ישראל. הוא נראה בתמונה לוחץ את ידו שלל נשיא המדינה אפרים קציר. מתבוננים בחתן פרס ישראל הצעיר שר החינוך אהרון ידלין (מימין) ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו (משמאל). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1976. פרופסור אליהוא כ"ץ (שני משמאל, בן 90 היום ברגע כתיבת הפוסטט הזה) מברך את מוטי קירשנבאום (ראשון מימין, אז בן 37) על זכייתו בפרס ישראל לטלוויזיהה ותקשורת. בחג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. שנייה מימין, יונה קירשנבאום ז"ל רעייתו של מוטי קירשנבאום (מתה ב- 2006). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) נמנה בשעתו על הצוות שהמליץ ב- 1976 להעניק למוטי קירשנבאום את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. פרופסור אליהוא כ"ץ הוא בעצמו חתן פרס ישראל בשנת 1989 למדעי החברה.  

על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מוטי קירשנבאום, אתה אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. מוטי קירנבאום גם שמר טינה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ולצלע החופפת שלו פרופסור ראובן ירון ז"ל ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978. זכור הסלוגן שטבע מוטי קירשנבאום ב- 1983 אודות כישרונו של יוסף "טומי" לפיד לשמש מנכ"ל הרשות : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אולם לא ידע להרכיבה מחדש". (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה"" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים.. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים.. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו גם שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה. הוא השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין כנגד ההנהלה שלו. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

25 באוגוסט 1978. זהו חלק מ- טקסט הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום לכתב עיתון "הארץ" אלי טייכר :

"…ספק אם הייתה הפקה אחת בטלוויזיה הישראלית שמבצעיה קיבלו את הכלים ואת האמצעים הדרושים למלאכתם . תמיד היה על המפיקים להתייסר בגיהינום של בזבוז זמן, מאמץ ומשאבים כדי לאלתר, להטליא, וליצור יש מאין. דרושים אמצעים טלוויזיוניים, אולפנים וציוד טכני למיניהם. כיום אנו עובדים בשליש אולפן שגודלו כבית שימוש. הציוד המועט מתפורר בידיים, הנגרייה עלובה מאין כמותה, מתפרה לתלבושות אין, איש לא חשב להכשיר אנשים לכתיבה לטלוויזיה (מקצוע בפני עצמו) ולהתפרנס מכך בכבוד. תקציב חטיבת התוכניות בטלוויזיה כ- 37 מיליון ל"י שווה לתקציב הסרט "אנטבה" של מנחם גולן ועוד סרט דל נוסף. 37 מיליון ל"י בתנאי האינפלציה כיום הם סכום מגוחך… לצערי מציג מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני את תביעותינו לשיפור המערכת כשְאִיפָה לכוֹח "ועשיית שרירים" להשתלטות וכיו"ב, מונחי ניקולה מאקיאוולי לעניים השגורים בפיו. טענותיו הם הֶבֶל גמור. אני מצהיר בפניך מר אלי טייכר כי יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז מלוא הסמכויות בידיו של המנכ"ל מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג יצחק לבני האיש חרף התבטאויותיי הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ושגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי ורגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו. החיכוכים בטלוויזיה החלו כמעט תמיד באחד מתרגיליו המכוערים של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, שמטרתו היחידה הייתה לפגוע במעמדו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה, או במעמדם של עובדים אחרים. יצחק לבני איננו רוצה במנהל טלוויזיה חזק. הוא מעדיף אדם חלש, כנוע, או מתרפס. איש שיקבל את תכתיביו. לאלה שיישארו בטלוויזיה אחרי מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני יידרשו 10 שנים כדי לתקן את השגיאות שעשה יצחק לבני…".

מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ביקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דָן שִילוֹן מנהל חטיבת החדשות, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אָלֶכְּס גִלְעָדִי מנהל מחלקת הספורט. מבחינה מוראלית וגם מעשית הוא הביס את יִצְחָק לִבְנִי. היריבות המרה בין אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ליִצְחָק לִבְנִי חִלחלה כמעט לכל יוזמת שידור בטלוויזיה הממלכתית. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל חטיבת התוכניות לפני עידן מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "יצחק לבני התמנה למנכ"ל רשות השידור באפריל 1974. הוא ניהל קודם לכן את  גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968. כשיצחק לבני הגיע לרשות השידור ארנון צוקרמן היה כבר מנהל טלוויזיה מבוסס שפעל כשמונה חודשים תחת שרביטו של מנכ"ל רשות השידור הקודם שמואל אלמוג ז"ל. שימשתי מנהל התוכניות אצל ארנון צוקרמן. יצחק לבני נחשב לאיש רוח וספר ולא ביקש להתערב ממש בתכני השידור. הוא רצה להיות קצת יותר מעורב בעיקריים שבהם. שמעתי אותו פעם מציע לארנון צוקרמן עסקת ניהול, "ארנון, אתה תרשה לי יותר אמירה בתכנים – ואני ארשה לך יותר אמירה בכספים". הנוסחה הזאת לא צלחה. שיתוף הפעולה ביניהם התדרדר ואולי לא הִתְּדָרְדֵר משום שהיה מדורדר מראשיתו. היחסים העכורים והמעורערים בין שני בכירי רשות השידור הפכו זה מכבר לשיחת היום במִסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצא להם שם דבר גם בין כתלי רדיו "קול ישראל" . כולם דיברו על זה.

טקסט תמונה : זהו מר ישראל דורי מנהל כספים וכלכלה מוכשר של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. הוא היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. כך אמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2009 : "יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת התערבות בתכני השידור של ה- Media אותה הוא מנהל. ארנון צוקרמן לא הסכים". (התמונה ניתנה לי באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן ישראל דוֹרִי זוכר טקסט דומה כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. כסמנכ"ל הכספים של הרשות הייתי שותף לפגישות המקצועיות השונות בין שני האנשים החשובים ביותר ברשות והייתי עד לבקשות של יצחק לבני שגבלו בתחנונים ממש בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב . צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן יכול להיות מנהל טוב למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה או העיתונאות הטלוויזיונית".

שידורי החדשות בשפה הערבית הצטיירו בעיני חלק מהציבור כשידורים נטולי ביקורת עיתונאית שאוהדים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה והשלטון. הוטל בהם דופי ולעיתים נמצאו כבלתי אמינים ומהימנים כאלו שמתיישרים עם קווי ההסברה של ממשלת ישראל. הרייטינג שלהם במשך שנים היה אפסי וחסר כל חשיבות לעומת הקולגות שלהם במשדרי החדשות בשפה העִברית . אנשי "מבט" הוקירו את העיתונאים בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה זלזלו במוצר הסופי שהופקק תחת ידיהם. בספרו "בשִידוּר חָי" שיצא לאור ב- 1998 תיאר דן שילון ללא כחל ושרק את אופיי וסגנון ניהולם של שני אנשי הטלוויזיה בשפה בערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל וסַלִים פַתָּאל ככלי תעמולה : "שני המנהלים של השידורים בעַרבית, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות – האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בעִברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בשפה העַרבית. חלומם התממש במחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם" [6]. יִצְחָק לִבְנִי לא התקשה ב- 1976 להעביר בוועד המנהל של רשות השידור את החלטה על מיסוד הטלוויזיה בשפה הערבית. חברי הוועד המנהל אהבו את השידורים הלויאליים בשפה הערבית . חלקם לא היססו ולא התקשו לפתוח סניף אוהד לשלטון בתוך רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן ועמו ארבעה חברים חַיִים קוּבֶּרְסְקִי, אֵלִי תַבִין, אֲשֶר רִיבְלִין, ויִצְחָק אָרְצִי תמכו במנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי. אָרִיאֵל וַויְינְשְטֵיין נמנע בהצבעה. חַיִים שוּר ז"ל האיש השביעי בוועד המנהל חבר קיבוץ שוֹבָל נעדר מההצבעה מפני שנטל חלק בוועידת מפ"ם באותו הזמן. זה היה ביום ראשון – 30 ביולי 1977. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בעַרבִית נראתה לרבים כמו מַאֲרָב פוליטי ומעשה נקמנות של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני במנהל המשגשג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (לימים פרופסור אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן) ולא כחזון מקצועי חיוני וראוי . זאת הייתה יוזמה מלאכותית שמניעיה נראו כמעשה איבה כלפי אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. ברבות השנים היא גם לא החזיקה מעמד. אבל ההחלטה בעת ההיא תאמה את רצונם של נאמני השלטון. עובדה שהם הצביעו בעדה. יוסף בר-אל זכה מן ההפקר והפך למנהל סניף שידור בעל נפח מצומצם הכפוף ישירות למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ולא כפי שהיה מקודם לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הטלוויזיה בשפה הערבית הפכה לרֶשֶת שידור. ההחלטה אודות הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כישות נפרדת והרצון להקצות לה רצועת שידור יומית מצומצמת באורך של 90 דקות בלֵב ה- Prime Time  של השידורים בשפה העברית הייתה לא במקומה ומקוממת והתבררה במרוצת הזמן כשגויה. השידורים בשפה הערבית נתקעו לתוכניות בעִברית ולאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כמו עצם בגרון , וגם לציבור הרחב. שידורים הטלוויזיה בשפה ערבית הם חשובים אך ניתן היה למצוא פתרונות אחרים מאלה שכפה יִצְחָק לִבְנִי על הרשות. על יִצְחָק לִבְנִי כמנכ"ל רשות השידור הייתה מוטלת החובה לדאוג ראשית דבר למִיסוּד תֶּדֶר שידור נוסף עבור הטלוויזיה הישראלית, כלומר להקים שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים (על פי המודל הבריטי 1 BBC וְ- 2 BBC  באנגליה), ובתוכם להקצות זמן שידור נרחב יותר לשפה הערבית. משנבלמה היוזמה הזאת ע"י ממשלת ישראל בימים ההם היה עליו לוותר כליל על רעיון הצבת השידורים בשפה העַרבית כפי שכבר קבע אותם בלֵב הצפייה בשפה הִעברית. המעשה הזה של יִצְחָק לִבְנִי ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור נתפש כמעשה חסר תכלית שעיקרו נקמה באַרְנוֹן צוֹקֶרְמַן. ועוד דבר : הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית כגוף שידור עצמאי ע"י יִצְחָק לִבְנִי ובעקבותיו מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הייתה ניגוד מוחלט להמלצתו של מנכ"ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) ,סעיף [7], שביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנתו האישית של שר החינוך ותרבות יגאל אלון. הְיוּ גְרִין הכין לשר החינוך דו"ח חשוב הנוגע למצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן היבטי התוכן והניהול, וקבע לאחר בדיקה מעמיקה, כי הוא כבעל ניסיון בשידורי טלוויזיה מתנגד לייסוד משרה של מנהל שידורים בערבית. באחד מחלקי הדו"ח שהוגש ליגאל אלון בראשית חודש יוני 1973 חודשים מעטים לפני מלחמת יום הכיפורים 73' והנוגע למינוי מנהל שידורים בערבית כתב הְיוּ גְרִין טקסט מפורש כלהלן [8] : "עוד נקודה ארגונית אחת העלו בפני כפעם בפעם. אינני נוטה להמליץ על ייסוד משרה של מנהל שידורים בשפה העַרבית , שסמכותו תתפשט על שידור התוכניות ושידור החדשות בעַרבית בטלוויזיה וברדיו. דבר זה יסתור את המלצתי בדבר שידור החדשות וענייני היום , ועל כל פנים אין הדבר רצוי מבחינה מבצעית. יש לטלוויזיה ולרדיו מקומות מיוחדים משלהם בתוך רשות שידור משולבת. אני מקווה שניסוח זה יציב מַצֵבָה אחת ולתמיד על קִבְרָן של המילים "שילוב" וְ- "הפרדה", שנשחקו כבר מרוב שימוש". יִצְחָק לִבְנִי לא התחשב בדו"ח האמין והמקצועי של הְיוּ גְרִין בעל הניסיון ופעל הפוך לגמרי ונגד המלצותיו שאולי לא קרא אותן מעולם. דעתם של הְיוּ גְרִין ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא הייתה נחשבת. יִצְחָק לִבִנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אותו אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רֶשֶת שידור בשפה העַרבית המשדרת רק שעה וחצי ביום שהיא אקוויוולנטית בהגדרת סמכויותיה לטלוויזיה הישראלית , אך לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. אי שוויון טכנולוגי ואי שוויון בזמן מסך הכשילו את יוסף בר-אל מראש ויצרו בכייה לדורות . בכך הפך מנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל לראש סניף שידור ולא מנהל רשת שידור. מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הפך להיות גרורה של מנהלי הטלוויזיה בשפה העִברית. זאת הייתה עוּבדה וצרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין אנשי הטלוויזיה בעַרבית לבין הקולגות מהטלוויזיה בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה הגמוניה ועדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והספורט, וגם עדיפות עצומה לחטיבת התוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק תשעים דקות ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור  (שלא היו דרושים בעצם כפוֹעַל יוצא של מחסור במשימות ביצועיות וזמן שידור מצומצם), יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים יותר ויותר. זה לא קרה בבת אחת. זה היה תהליך הדרגתי וממושך. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה . את התהילה גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן ואחריו יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אין זה סוד כי אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת. נוצר מצב תקשורתי מורכב. על אותו התֶּדֶר הבודד שהקצתה הממשלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה גם הטלוויזיה החינוכית משמונה בבוקר ועד שלוש אחה"צ וגם זכתה בעת מלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 לעוד חצי שעת שידור של "ערב חדש" שעסקה בחדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית שידרה משֵש וחצי בערב עד שמונה. הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית גוף התקשורת האלקטרונית החשוב ביותר בארץ , שידרה משלוש וחצי אחה"צ עד חמש תוכניות שהוקדשו לילדים ונוער, ואח"כ מחמש וחצי עד שש וחצי, ושוב משמונה בערב עד חצות. זה היה מצב אבסורדי.

יִצְחָק לִבְנִי הפך את הטלוויזיה בשפה העַרבית לרשת שידור המקבילה בהיררכיה שלה לטלוויזיה הישראלית בשפה העברית אך זמן השידור שלה היה מצומצם, רק 90 דקות ביממה. הטלוויזיה בשפה העַרבית דמתה לסניף שידור דַל בתוככי הטלוויזיה הכללית שאיננו מצדיק את קיומו. יִצְחָק לִבְנִי העדיף את יוסף בר-אל על פניו של סלים פתאל ואומנם הפקיד בידיו את הטלוויזיה בשפה העַרבית אך לא העניק לו תקציבים, אמצעי הפקה, וכלי שידור נאותים כדי להעמיד באמת רשת שידור על הרגליים. בכך יצר תסכול והתמרמרות קשה בין עובדיו של יוסף בר-אל שנמשכה שנים. זאת הייתה בכייה לדורות. הם חשו כל העת מקופחים בהשוואה לעובדי הטלוויזיה בשפה העִברית. ארנון צוקרמן השתמש בצדק במירב אמצעי השידור של התחנה בשל נפח השידור הגדול שלו והותיר ליוסף בר-אל פירורים. הדבר ניכר על כל צעד ושעל ובכל תחום עשייה בטלוויזיה – חדשות, ספורט, ותוכניות. הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני גופי השידור בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בשידורי החדשות והספורט הבינלאומיים. בארץ וגם בחו"ל. שדרי הספורט בשפה הערבית נתפשו כסרח עודף. בעוד השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל נאלצו השַדָּרים בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר לעשות זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי בשיטת Off  Tube, היינו ממשרד ההפקה ולא מהשטח. חרבון השידור ה- Off Tube מהמסך בירושלים במקום להיות נוכח בשטח הפך לתופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה העַרבית ועל העומדים בראשה, וכמובן על שני השַדָּרים מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר ששיתפו פעולה עם הממונה שלהם יוסף בר-אל והסכימו לנהוג כך. הייתי שָם וראיתי זאת מקרוב. סולומון מוניר הפך בכורח הנסיבות ל- בבואה לא מוצלחת של מקור כושל בדמותו של הבוס שלו יוסף בר-אל. הרצון לנסוע לחו"ל ולא חשוב אם מדובר בשידור Off tube ו/או מהשטח ממוקד ההתרחשויות, סִיכֵּל כל שיקול עיתונאי האם הדבר נחוץ בכלל. הדוגמאות רבות מספור . הנה כמה מהן כפי שתיעדתי בסדרה רחבת ההיקף של 13 הספרים שחקרתי וכתבתי אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם , ואשר קרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1982. מדריד – ספרד. שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל בספרד – יוני 1982. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורי על תכולתו ב- IBC במדריד. זהו רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. השדר סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת  Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי בבירה הספרדית ה-  IBC (ראשי תיבות של International  Broadcasting  Center). הוא שידר מהמוניטור ולעולם לא מהשטח. אם כך, הרי את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור המוצב באולפן בירושלים, לשם כך לא היה צריך לטוס עד למדריד. שידור טלוויזיה OFF TUBE הוא מעשה מביש וחטא עיתונאי כבד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי, מפקחח הקול והתקשורת מיכה לוירר , עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעודד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה שלושת הספרים : "רוש ולענה", 12 הכרכים של הספר "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ עולם", ו- "מלחמת הדיאדוכים" – במסגרת הסדרה הכוללת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה ערבית ב- 1977 הייתה החלטה שגויה והפכה לשנויה במחלוקת. מכיוון שההיסטוריה רצופה תקדימים המונחים כנדבך אחד על השני היא סללה בסופו של דבר את דרכו הרצופה מהמורות מקצועיות אך שימשה גם בד בבד אוטוסטרדה פוליטית – שהובילה לבחירתו בקיץ 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית. זאת הייתה עוד הוכחה כי הורתה של הטלוויזיה הישראלית היא פוליטית וכמעט שנות דור לאחר הקמתה ב- 1990, עדיין נחשבה לרכוש ממשלתי. הדברים בהחלט מתקשרים לעמידתו האיתנה והמופלאה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בפני לחצים פוליטיים. ארנון צוקרמן ראוי להערכה רבה כאדם, כמנהל, וכמנהיג.

תזכורת 8.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת. השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה . מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה ( 1 ) : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה ( 2 ) :  אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואֵימָת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים . זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה . בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף , אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה . הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : 1970 – 1969 . יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר , נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי (איש רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ניהל את הטלוויזיה במשך כחודשיים בפברואר ומארס של 1969), חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל, נַקְדִימוֹן "נקדי" רוֹגֵל ז"ל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

כאמור, יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית. וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977 , ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית . חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית". אלא מה. היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט ההוא. כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות , וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל. שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שלטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה". יצחק לִבני התעלםם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידורר הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת, קִנאָה, ומחסור. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

תזכורת 9.

ב- 1 באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1] ופתח עידן חדש. הוא כיהן שתי קדנציות רצופות בין השנים 1973 ל- 1979 אותן אני מגדיר כ- "תור הזהב" של השידור הציבורי. ארנון צוקרמן מינה את דן שילון למנהל חטיבת החדשות, את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות , ואת אלכס גלעדי למנהל מחלקת הספורט. מסע המחקר הזה שעוסק במהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה מכתיר את ארנון צוקרמן לרב אלוף ואת דן שילון, מוטי קירשנבאום ואלכס גלעדי לאלופי הפיקוד שלו. הארבעה הפכו את הטלוויזיה לראשונה לאכסניה ראשית ממוסדת ושיטתית של שידורי הספורט הרלוואנטיים ברמתם הגבוהה לצדם של שידורי חדשות ואקטואליה, תוכניות, הפקות מקור דרמה ובידור, תיעוד, וקנייה נבונה של סדרות טלוויזיה דוקומנטאריות (כמו למשל "World in war" ו- "Final solution" בהפקת חברת "Thems"), דרמה, ובידור מה- BBC ו- ITV הבריטיות והרשתות האמריקניות הארציות הגדולות CBS, וכן NBC, ו- ABC. בתקופתו של ארנון צוקרמן סוקרו בצורה מתוכננת ומחושבת מראש מפעלי הספורט הגדולים (למרות השימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת ומדולדלת) המונדיאלים של גרמניה 1974 וארגנטינה 1978, אולימפיאדת מונטריאול 1976, המכביות ב- 1973 ו- 1977, כינוסי הפועל ב- 1975 ו- 1979, אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות, הופעותיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מידי עונה בגביע אירופה לאלופות, ותחרויות הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) מידי עונה. בשנים 1979 – 1973 הוכיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את התעקשותה ושאיפתה הכֵּנָה להיות נוכחת במקום ולתעד את מאבקו והעפלתו של האדם לפסגת היכולת האנושית שלו בתחומי הספורט השונים.

[1] ארנון צוקרמן זכה במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 והחליף בתפקידו את המנהל הקודם יְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תָּדְמוֹר. למכרז מנהל הטלוויזיה ניגש גם מפקד רדיו גלי צה"ל בעת ההיא יִצְחָק לִבְנִי, אך וועדת המכרז בראשות מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נָתָן שַחַם העדיפה מכל וכול את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן על פניו. יִצְחָק לִבְנִי התמנה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור (במקום שְמוּאֵל אַלְמוֹג ) על פי המלצת שר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס והחלטתה של ממשלת ישראל בראשות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר.

תזכורת 10.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 1972 לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון , אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הוא דבר שבשגרה.

במין צירוף מקרי לא מפתיע, פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו "קול ישראל" ל- רדיו "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור. המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו 'קול ישראל' משה חובב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים". זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל" . שמואל אלמוג היה עד לכישרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה . ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב . שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד . ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו "שייקה" תדמור , מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו ואת הישגיו בגלי צה"ל , מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. היה זה שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה. בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת "וועדת תיאום", אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה. חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל.

יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל הגיב לסיטואציה, "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש של הוועד המנהל וולטר איתן היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה, והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער. מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אליהו בן עמרם אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10 מיליון ל"י מתקציב הביטחון . משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר , למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו. מפקד רדיו גלי צה"ל יצחק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר כלהלן : "למשה חובב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת רדיו גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויצחק לִבְנִי הודיע : "אין לי כל בעיה להכין עם הצוותים שלי מהדורות חדשות משלנו אבל הדבר מיותר". בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ויצחק לבני אמר שאם רדיו גלי צה"ל היה מקבל את חלקו מהכנסות אגרת הרדיו הלאומי, היה הדבר אפשרי.

תזכורת 11.

ציטוט : מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה. (סמואל ג'ונסון).

 העיתונות הישראלית חושפת בסופה של 1972 ובראשית 1973 את יכולותיה הדלות של הטלוויזיה הציבורית ומצביעה על חולשות מנהליה וקברניטיה. התערבות שלוחת הרסן של הוועד המנהל בתכני השידור של הטלוויזיה. הביקורת הציבורית השלילית חסרת התקדים אודות הטלוויזיה הצעירה מכריחה את שר החינוך יגאל אלון והשר הממונה על רשות השידור להזמין לארץ את סֵיר הְיוּ גרין (Sir Hugh Greene) המנכ"ל רב המוניטין של ה- BBC כדי לבדוק ולסקור עבורו את מצבה של הטלוויזיה הישראלית ולהגיש לו דו"ח והמלצות לשיפור. "תור הזהב" של הטלוויזיה בעידן המנהל המזהיר ארנון צוקרמן בשנים 1979- 1973. המאבק חסר הפשרות של ארנון צוקרמן למען עצמאות השידור הציבורי ועיצובו. שלושת אלופי הטלוויזיה הישראלית דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום. הטלוויזיה הישראלית מצטרפת למשפחת השידור הבינלאומית לפחות בתחום אחד – תחום שידורי הספורט. מלחמתו של ארנון צוקרמן במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובמנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל.  ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1978 את פרופסור ראובן ירון ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של וולטר איתן ושנה אח"כ ב- 1 אפריל 1979 היא מפקידה את רשות השידור בידי המנכ"ל יוסף 'טומי' לפיד במקומו של יצחק לבני. לפיד וירון מדיחים את ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה וממנים במקומו את יצחק 'צחי' שמעוני ואח"כ את טוביה סער למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחירי זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים ועלויות ההפקה שלהם מרקיעות שחקים.

ב- 1 באוגוסט 1973 החלה המטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית עם מינויו של ארנון צוקרמן למנהלה. לא בכדי כינו את השנים 1979- 1973 כ- "תור הזהב" של הטלוויזיה. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן דִילֵל את הביורוקרטיה. ביורוקרטיה נועדה מטבע הדברים לסייע למנהל להגביל ולהשליט מַרוּת על הפרט. אך ארנון צוקרמן לא היה זקוק לכך והתיר למקצוענים שלו ובראשם פורצי דרך בעלי חזון דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי עצמאות עשייה רבה. עצמאות היא אנטי תזה של ביורוקרטיה. פעם אחת בלבד בתולדות הטלוויזיה בכל 42 שנותיה הופקה ונעשתה תוכנית סאטירה איכותית ברמה גבוהה, "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום עורך ומפיק "ניקוי ראש" יכול היה להגשים את חזונו רק בתקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן ומנכלותו של יצחק לבני. נראה ש- בלתי אפשרי היה ליצור סאטירה חריפה ושנונה בסגנון כזה קודם לכן בתקופת המנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974- 1969 או מאוחר יותר בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984- 1979. המנכ"לים של רשות השידור שימשו עורכים ראשיים של התכנים המשודרים בטלוויזיה והרדיו והייתה בידיהם הפררוגטיבה להטיל את סמכותם ולכפות את מרותם בשעת הצורך על מנהלי הטלוויזיה הכפופים להם. שמואל אלמוג שלט ללא עוררין ברשות כשמתחתיו ניהלו את הטלוויזיה תקופות קצרות בזה אחר זה חגי פינסקר ונקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. חגי פינסקר ז"ל ניהל את הטלוויזיה מקיץ 1969 עד קיץ 1971 והודח כעבור שנה אחת . נקדימון רוגל התפטר מתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1971 כעבור חודשים ספורים בלבד. הוא לא היה יכול עבוד עם שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן והלך. במקומו התמנה למנהל הטלוויזיה סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל ישעיהו "שייקה" תדמור אבל שמואל אלמוג לא איבד את הדומיננטיות שהייתה מנת חלקו לאורך כל הקדנציה וניהל ביד רמה גם את שייקה תדמור. יחסי העבודה בין ארנון צוקרמן למנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי היו שונים. ארנון צוקרמן בשל אופיו המיוחד והמוצק היה הרבה יותר עצמאי מהאחרים. הוא לא אִפְשֵר ליצחק לִבְנִי לשלוט בו ובתכני השידור שלו. בין השניים נוצרה זיקה משובשת בה ארנון צוקרמן היה הדומיננטי וחזק דיו כדי לצעוד בתוואי ניהול הטלוויזיה שאותו חשב לנכון. איש טלוויזיה יצירתי כמוטי קירשנבאום נתקל במכשולים והתנגדות בראשית דרכו בתוך התעשייה. מחמת רעיונותיו. תוכניתו הסטירית הראשונה "לא הכל עובר" בטלוויזיה הכללית ממש בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת הורדה ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שייקה תדמור בעילה תקציבית. זו הייתה מנת חלקו. למזלו ניצב ליד מוטי קירשנבאום בשלב הבא של הקריירה שלו ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה דמות מופת שהעניקה גיבוי מוחלט ליוֹצֵר "ניקוי ראש" למרות צעקות הממשלה בראשות יצחק רבין וקריאתה להוריד את התוכנית העוקצנית "מהאוויר". ב- 1976 הוענק למוטי קירשנבאום בגינה פרס ישראל. הוא היה אז רק בן 37 (!).

רק פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הטלוויזיה הרשה לעצמו מנהל חטיבת החדשות להודיע מפורשות לרמטכ"ל צה"ל בטרם הקלטת ריאיון לקראת חג העצמאות ב- 1976 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא סוברנית ואין שַר הביטחון רשאי לדַבְרֵר ו/או לבדוק את תוכן סרט ההקלטה. הרמטכ"ל בתגובה סירב להתראיין ועזב בכעס את האולפן מנהל החדשות ב- 1976 היה דן שילון הרמטכ"ל היה מוֹטָה גוּר, ושַר הביטחון היה שמעון פרס. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העניק משענת איתנה לדן שילון, והוא יחדיו עם דן שילון ומוטי קירשנבאום הגנו בחירוף נפש על השידור הציבורי. ארנון צוקרמן היה רחוק מלהיות ביורוקרט אף על פי כן השליט משמעת בטלוויזיה בכוח אישיותו הדומיננטית אך כזאת שאיננה פוגעת בעבודת המערכת . מעלה גדולה. למרות מעלותיו העניק שיעור בענווה וצניעות לסביבתו דבר שהפך אותו לדמות נערצת בבניין הטלוויזיה ברוממה.

היום מרוֹם אוֹטוֹטוֹ 80 שנותיי קל יותר לנתח את תופעת ארנון צוקרמן ודמותו המיתולוגית בעשור ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן הובא לרשות השידור ב- 1969 ממשרד האוצר ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג שייעד לו אחריות ניהולית של כספים וכוח אדם. הוא כיהן כסמנכ"ל למִנְהָל ועניינים מוניטאריים. במקור היה ארנון צוקרמן פקיד. איש מעשה אך גם איש רוח והתברר גם כבעל חזון. משהופקד על הטלוויזיה בקיץ 1973 הבין הראשון כי היצירה התרבותית הרב גונית בטלוויזיה והצלחתה היא פרי של עבודה קולקטיבית במישורים שונים. יש חשיבות עַל בטלוויזיה (ובכל אמצעי תקשורת באשר הוא) לישיבות מערכת, לשיחות ומפגשים והחלפת דעות שיטתית וסתם חיכוך בלתי רשמי בין העיתונאים, המפיקים, הבימאים, הצלמים, והעורכים בטלוויזיה . חיכוך מקצועי בלתי פוסק כזה במערכת, במזנון , או במשרד הוא שיוצר את ההפריה ההדדית ואת ההישגים . מנהל הטלוויזיה הוא האחראי הראשי על ניהול רגיש זה של פסיפס רעיוני ואנושי המתנועע תדירוֹת בתוך כתליו של המוסד. ארנון צוקרמן גבר נאה, מופנם, ובעל קול בריטון סמכותי הוא אישיות בלתי רגילה שחולל מטמורפוזה בשנות מנהיגותו.

אך מטמורפוזה היא עניין של השקפה. חלק מהציבור מבין אותה כתיקון. אחרים ראו בהתנהלותו של ארנון צוקרמן קִלְקוּל. אני נמנה על תומכיו המובהקים של ארנון צוקרמן וחושב שהוא היה מנהל טלוויזיה למופת, אולם מונח המגדיר את איכותה של תקופה היסטורית ומכנה אותה "תור הזהב" הוא יחסי ונתון לפרשנות בעֵין המתבונן. רבים חשבו כי ארנון צוקרמן הוא מנהיג שידור בעל יושרה ואישיות מזהירה. יוסף "טומי" לפיד שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 הניח אחרת ומייד הדיח אותו מתפקידו. הוא ראה במטמורפוזה שחולל ארנון צוקרמן חיסרון ועִיווּת שצריך לבלום אותם מהר ככל האפשר. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם פרופסור ראובן ירון היה שותף לדעתו של יוסף "טומי" לפיד ואף נחרץ ממנו. "או אני או ארנון צוקרמן ברשות השידור", הצהיר קבל עם ועדה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון סברו בשונה מעובדי טלוויזיה רבים ולבטח מהבכירים שבראשם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום כיצד לנהל תקשורת המונים ציבורית. הם דנו לשלילה את ארנון צוקרמן ופעלו לסילוקו מהטלוויזיה בראשית אוגוסט 1979. העיתונאים הוותיקים מייסדי הטלוויזיה הכללית לא העריכו כהוא זה את טומי לפיד וראובן ירון ופסקו שאינם מבינים כלום במדיום. זאת הייתה טעות. לשני נציגי הימין לא היה צל של מושג קלוש בטכנולוגיה של הטלוויזיה ובמנגנון הכלכלי שלה אך הם הבינו היטב את הכוח הטמון בה. מנקודת מבטם החולשת על אמצעי השידור האלקטרוניים הציבוריים של הטלוויזיה והרדיו קבעו שהגברדייה הישנה בראשות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן + מנהל חטיבת החדשות דן שילון + מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הִנָה קבוצה סוררת שטעתה בניווט הדרך ויש לסלקה.

מסע ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 72' נמשך שנים והתאפשר הודות לשלושת האלופים דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן. לא רק הֵם אך בעיקר בזכותם. בטלוויזיה הישראלית הציבורית שירתו בימים ההם אנשים שהפכו ל- אייקונים, אוֹשְיוֹת שידור : חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהוד יערי, אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, שמעון טסלר ז"ל, אברהם קושניר, רפיק חלבי, גב' יעל חֵן, אורי גולדשטיין, ירון לונדון, יאיר שטרן, ישראל סגל, עמירם ניר ורבים אחרים. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום נבדלו מהקהל הרב בטלוויזיה מפני שהיו מפקדים ומתווי מדיניות שידור, כל אחד בתחומו, ונשאו באחריות הראשית. חיים יבין קנה את המוניטין שלו בשנות ה- 70 במאה שעברה כמגיש "מבט" וירון לונדון התפרסם כמראיין בתוכנית "טַנְדוּ" ו- "עלי כותרת". שלישיית האלופים עסקה לעומתם בבניית מערכות שידור, תכנון שידורי טלוויזיה לטווח ארוך, הובלת קרבות שידור, וניהול תקציבים וכוח אדם. הם ניצבו אומנם מאחורי המצלמות אך כבעלי השפעה וחזון הובילו את כוחותיהם והיו הערובה הראשית לשגשוג. הפרזנטורים של מסך הטלוויזיה מרוויחים הרבה כסף (ומוניטין) בזכות נוכחותם אך הם לא בהכרח המשפיעים עליו. חיים יבין [1] וירון לונדון היו Performers (מבצעים) מְעוּלִים על המרקע. הדיקציה האיתנה שלהם ומיתרי הגרון החזקים זעזעו את ממברנות המיקרופון והפכו אותם בלתי נשכחים – אך דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו המנהיגים המתכננים, המדרבנים, הממריצים, והיוזמים. מצב המזכיר היררכיה דוֹמָה בטלוויזיה הבינלאומית. ג'וני קארסון (Johnny Carson) היה מראיין ומנחה ייחודי ופופולארי מאין כמותו בתוכנית "The Tonight Show" של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הופעתו על המרקע הייתה כריזמטית. נשיא חטיבת הספורט של הרשת גאון התכנון לטווח ארוך דיק אברסול (Dick Ebersol) מעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה של NBC אך העלה אותה לשיאים חדשים חסרי תקדים בהפקת האולימפיאדות. הווֹאָרְד קוֹסֶל (Hward Cosell) היה שַדָּר ספורט בלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אך הבוס שלוֹ רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) היה המנהיג והאיש שרומם את הווארד קוסל (Howard Cosell) לפסגה, למקום בו ניצב שנים רבות. דייויד קוֹלמן (David Coleman) היה שַדָּר כדורגל וא"ק פנטסטי ברשת הטלוויזיה ה- BBC אך מנהלו אלן הארט (Alan Hart) היה האיש שחיבר יחדיו את חלקי הפָּאזֶל והפך את מחלקת הספורט של הרשת הבריטית לטובה באירופה.

ראוי לעיין במסמך עָב כֶּרֶס חשוב הקרוי "סיכום תקופה דצמבר 1974- אוקטובר 1977", אותו חיבר דן שילון ב- 16 באוקטובר 1977 בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות, והִגישוֹ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. המסמך הזה מציין את גודל האחריות והמורכבות של ניהול יחידה מרכזית בטלוויזיה ומזכיר דו"ח מדויק שכותב אלוף פיקוד ומניח אותו על שולחן הרמטכ"ל.

ועוד דבר הנוגע לדימוי אישי וכללי של העובדים האלה, במוסד ההוא, בשנים ההן. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם דמויות מופת. שלושתם, בנים שנולדו למשפחות פועלים צנועות שנאבקו מידי יום על פרנסתן והיו Pioneers, חבורת חלוצים ומייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אבא של דן שילון מר שלמה שוּלְקִיס [2] היה פועל בקרן קיימת. אביו של מוטי קירשנבאום מר אברהם קירשנבאום היה מוכר נעליים ובעל חנות "חֵן" בנתניה. אביו של אלכס גלעדי מר שמעון גלעדי היה סייד וצבעי ולאחר שהתעייף היה פקיד בהסתדרות. אבל לא רק הם אבא של ירון לונדון היה שחקן בתיאטרון "המטאטא" ואח"כ ב- "האוהל". שמואל קלוגר אבא של חיים יבין (עלה לארץ ישראל מגרמניה ב- 1933) היה פועל בניין בקריית בנימין (היום חלק מקריית אתא) ואח"כ בעל מכבסת קיטוֹר. מאוחר יותר היה מנהל סניף של "בנק לאומי". מרבית עיתונאי הדוֹר ההוא בטלוויזיה היו בני פועלים ולמרות הגינותם המקצועית דבק בהם הכינוי "המאפיה השמאלנית". דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם ארנון צוקרמן הפכו למנהיגי שידור והם כנראה ארבעת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל ושייכים לתקופת הזוהר של השידור הציבורי שחלפה לבלי שוב. הם היו לא רק שלושה אלופים ורָב אלוף אחד אלא היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית.

כולם הבינו שסיקור משחקי מינכן 72' היה מעט מזעֵיר ממה שאפשר היה באמת לעשות . הרצח והאובדן הנורא של י"א הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 סיים כיסוי מינימאלי של הצגת הספורט הגדולה בתבל שהפכה בן רגע במה לטרור וחבלה. דן שילון, אלכס גלעדי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ ב- 7 בספטמבר 1972 ממינכן ארצה במטוס "אל-על" שנשא עמו גם את ארונות הנרצחים. הטלוויזיה הישראלית הולידה ב- 1972 תחושה של חוסר אונים וכישלון . ההיסטוריה שלה הייתה מלאה כאב ממש כשם שהייתה רוויה גם ברגעי התעלות שהותירו עמם תקווה. לכן היה משהו כובש במינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה הישראלית. ארנון צוקרמן חולל שינוי עצום. מטמורפוזה. ארנון צוקרמן חונן ביושרה מוחלטת. הוא היה האנטי תזה של האופורטוניזם. לכן הנעת קו הייצור של הטלוויזיה על ידו היה טהור ואינו נגוע באינטרסים. ההנעה ודחיפתו את הטלוויזיה לפנים לאחר עידן שייקה תדמור העניקה מוטיבציה וחשפה יכולות. בהיותו מוקף עוזרים מוכשרים בעלי ידע בדמותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי שצברו ניסיון והבינו ודיברו את שפת המדיה כאילו הייתה שפת אם שלהם, צלחה דרכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלק השלישי של הטרילוגיה דן בהצלחתו המזהירה של ארנון צוקרמן אך יש להזכיר שוב כי הוא לא ניצב לבדו על בימת הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ובאשר לאולימפיאדת מינכן 1972. אי אפשר לשדר אירוע ספורט בינלאומי כה גדול עם תקציב כה דַל ובצִדוֹ טכנולוגיה מועטה וכוח אדם מִזערי. אפילו צוות צילום בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נשלח למינכן כדי לכסות לפחות את 15 הספורטאים והספורטאיות הישראליים שהתחרו על המסלול, בבריכה, באולם הרמת המשקולות, בהיכל ההיאבקות, ובקליעה למטרה. לאחר היוודע דבר החטיפה ואסון הרצח לא נשלחה כל תגבורת מהטלוויזיה לסייע לדן שילון ואלכס גלעדי שנותרו לבד בשטח מפני שנסים קיוויתי, דוב עצמון, ואהרון "אהרל'ה" להב נטשו אותם כדי לכתוב לעיתוניהם. נסים קיוויתי ודוב עצמון היו אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקור, ואהרון לָהָב היה עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר". היה ברור שצריך לבוא שינוי דראסטי גם בפילוסופיה, בתפישה, ובגישה של כיסוי אירועי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : 1974. ארנון צוקרמן הבלתי נשכח בימים שלאחר בחירתו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם רעייתו הראשונה אילנה צוקרמן ז"ל. מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית בציבורית ב- 1 באוגוסט 1973 הוא האירוע המכונן של רשות השידור בעשור ה- 70 של המאה שעברה. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 אותו הובילו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. ב- 1969 גייס דן שילון לשורות מחלקת הספורט את אלכס גלעדי שהיה כתב ספורט וגם כתב כללי בעיתון "ידיעות אחרונות" וסיקֵר עבור עיתונו את הנעשה באזור השרון . אלכס גלעדי נולד ב- 9 בדצמבר 1942 ברוסיה. הוא אחד מקבוצת "ילדי טהראן" שגדל במשפחת פועלים ברמת השרון. העיתונאות בטלוויזיה הייתה עבור אלכס גלעדי מקום עבודה נוסף מעין "חלטורה" שהעניקה לו הכנסה כספית נוספת אך עד מהרה הבין כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום שזהו המקום שנועד עבורו ושם הוא רוצה לעבוד ולבלות את כל חייו. השלישייה הזאת הציגו לפני יותר משנות דוֹר אידיאל בעשיית טלוויזיה בכל רמה ורוֹבֶד. משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. הם היו חלוצי טלוויזיה אידיאליסטים ומייסדיה של מהפכת התקשורת שהתחוללה במדינת ישראל מאז ה- 2 במאי 1968 ונמשכה בכל עוזה לאורך עשור ה- ה- 70 . מהפכת הטלוויזיה הזאת שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל. שלושתם הציגו לפני שנים רבות חזון שידור טלוויזיוני מרחיק לכת ובעל ערכים. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו מתבלטים מוקדם עוד יותר אילו ארנון צוקרמן לא היה מאחר להגיע לפסגה. על פי כל קריטריון מקצועי הבוחן את התנהלותה החובבנית של הטלוויזיה בשנותיה הראשונות , ברור שארנון צוקרמן בושש לבוא. האירוני היה שזכייתו של ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 נתפש כרוטינה ועניין שבשגרה. העובדים לא הבינו כי זכו בפיס. הוא היה המנהל השישי בשרשרת מנהלי הטלוויזיה שכיהנו בתקופה של חמש שנים מאז נוסדה ב- 1968 [3] אך התברר כי הצבתו בתפקיד הרָם הפכה לאירוע מְכוֹנֵן ומְיוּסַד ביותר בתולדות רשות השידור בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. אילולא היה מתמנה להנהיג את הטלוויזיה הכושלת היא לא הייתה ממריאה ואולי נסגרת בלחץ העיתונות שניהלה נגדה קמפיין חריף. הפוליטיקאים קראו לסגור אותה לפחות לפרק זמן מסוים כדי להקימה מחדש ובאופן שונה על יסודות רעננים ואיתנים . למרבית האנשים בטלוויזיה לא היו את הכלים להעריך את גודל המעמד וחשיבות המינוי. ארנון צוקרמן היה בכלל מִנְהָלַן בעברו, איש כספים ברשות בשנים 1972- 1969. אומנם מִנְהָלַן בכיר אבל לא כזה שהותיר רושם עיתונאי ואז ב- 1972 עזב את הרשות לחברת הדלק "פָּז". האיש היחיד אולי שהבחין בכישרון הניהול שלו היה שמואל אלמוג. הטלוויזיה נוהלה זמן רב מסיבות שונות בצורה מבולבלת וכושלת והסתפקה בסיקור מצומצם של משחקי מינכן 72' שהיוו את גולת הכותרת של אירועי הספורט הבינלאומיים באותה שנה. גם הדיווח על רצח י"א הספורטאים הטלוויזיה היה מוגבל. ההפקה הלקויה של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מינכן 72' נבעה לא רק מחוסר ממון וטכנולוגיה אלא בעיקר בגלל היעדר ידע בסיבותיה דנו שני הכרכים הקודמים. באופן פרדוקסאלי היווה כישלון הימים ההם בסיס לנסיקתם המטאורית של דן שילון, אלכס גלעדי ומרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך המראתם הייתה בלתי אפשרית כאמור ללא מינויו של ארנון צוקרמן לנַוָוט הראשי של הטלוויזיה בקיץ 73'. מנהיגות, יושרה, דוגמא אישית, ודרך ארץ הם הערכים הנעלים והחשובים ביותר המרכיבים כל חברה אנושית, גם את זאת של חברת הטלוויזיה. ארנון צוקרמן העניו הביא את התכונות האלו עִמוֹ לרוממה בקיץ 1973 ועמן גם ידע ניהולי כפי שיוברר להלן. ארבעת האנשים האלה שניווטו את הטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת קיימו ביניהם הפריה הדדית. הם גם הבינו שתוכן הפקת המוצרים מותנה בכמות ואיכות הטכנולוגיה שעומדת לרשותם . מהירות וראשוניות הדיווח בעיתונות האלקטרונית מותנה בטכנולוגיה עומדת לרשות העיתונאים והשדרנים . ללא טכנולוגיה חדשנית שווה העיתונאות הטלוויזיונית כקליפת השום. נעשו על ידם כל הזמן ניסיונות התחדשות. יחדיו עם המהנדס הראשי שלמה גַל נרכשה עוד ניידת שידור חדשה ה- "OB הלָבָן" בנוסף לניידת הקיימת ה- " OB הכָּחוֹל" זאת שסיקרה את מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968 בשידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. נקנו עוד מצלמות Video ופילם, הוצבו עוד שולחנות עריכה ומכונות VTR, נחנכו עוד אולפנים, וכוח האדם גדל. טווח ההפקה התעצם בשלושת תחומי הטלוויזיה העיקריים : חדשות, ספורט, ותוכניות. כלי הטלוויזיה חשובים אך חשוב מהם היה תוספת האמון להם זכה הקווארטט ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. ללא שום השוואה למה שהתחולל בעידן שייקה תדמור. רוח רעננה נשבה ב- 2 באוגוסט 1973 בין כותלי בניין "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאה לדרך חדשה.

מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 החלו דן שילון ואלכס גלעדי לתכנן ולהפיק את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל גרמניה 74' ואת שידורי הטלוויזיה של משחקי אסיה ה- 7 שעמדו להיערך בבירת הממלכה האיראנית של השאה, טהראן, ובהשתתפות משלחת ספורטאים גדולה . בראשית 1974 החל מוטי קירשנבאום להפיק את הסדרה הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה בין השנים 1976- 1974. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות והחל בבניינה מחדש ומן היסוד. אלכס גלעדי התמנה במקומו למנהל מחלקת הספורט ועסק בתכנון שידורי הטלוויזיה של המכביות , של כינוסי הפועל, ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976. בשנים האלה הועמק הקשר המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית לאלופת ישראל בכדורסל מכבי ת"א. בעונת השידורים של 1977- 1976 שילמה הטלוויזיה הישראלית לראשונה למכבי ת"א זכויות שידורים ע"ס 7000 (שבעת אלפים) דולר. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה על אלופת איטליה קבוצת מובילג'ירג'י ווארזה בבלגראד בתוצאה 77:78. ב- 17 במאי 1977 הגיעה הטלוויזיה לשיאה הטכנולוגי והלוגיסטי בשעה שכיסתה במשך 12 (שתיים עשרה) שעות רצופות את משדר הבחירות לכנסת ה- 9. בקיץ 1978 ניצבה הטלוויזיה בפני אתגר טכנולוגי שטרם התנסתה בו בעבר. הוטל עליה להעביר מארגנטינה הרחוקה באמצעי תקשורת דלים 21 שידורים ישירים ממשחקי המונדיאל. היא נענתה לאתגר וצלחה אותו. זה היה מעט מן המכלול העצום שמאכלס את הספר השלישי בטרילוגיה.

טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית שכונתה ה- "OB הכחול" חונה ליד "בית היהלומים" הלא הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אצטדיון ר"ג הישן ודלתות הכניסה עשויות הברזל. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלבן" וצילמה בשחור / לבן בלבד חונה במתחם האצטדיון בטרם אחד השידורים הישירים הרבים שביצעה באצטדיון הלאומי. אנוכי ניצב על מדרגות סולם האלומיניום הניצב לפני הכניסה לניידת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המצלמות האלקטרוניות האנגליות EMI של הדוֹר הטכנולוגי הקודם שאיישו את ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית ה- "OB הכחול" והאמריקניות הישנות מדגם RCA בעלות מַצְמֵד (Clutch) לצורך מעבר בין שלוש העדשות המותקנות עליה (לצילום מקרוב, בינוני, וארוך) – הוחלפו במצלמות Marconi הבריטיות בעלות הזוּם (Zoom) המופעל ע"י לחצן חשמלי. נקנו גם עוד מכונות VTR חדשות של שני אינטשים בעלות יתרון עריכה אלקטרונית בעזרת התקן ה- "Cue editor" החדשני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התפתחה והתעצמה מבחינה טכנולוגית. הייתה תחושה שמשהו זז.

טקסט תמונה : 1969. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. זוהי מצלמה אלקטרונית אמריקנית מהדגם הישן של RCA. מתפעלים אותה בימאי הטלוויזיה ראלף ענבר (משמאל) וטכנאי אמריקני הארווי קירש מרשת CBS. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : 1969. המפיק ובימאי איילון גויטין מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוחן "Frame" של מצלמת RCA בעלת שלוש העדשות באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מעטים יודעים כי במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 השתתף גם יצחק לִבְנִי מפקד רדיו גלי צה"ל. ארנון צוקרמן הביס אותו. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות נתן שַחַם צידדו בארנון צוקרמן והוא נבחר. שניהם הודיעו ליצחק לִבְנִי בטרם המכרז כי הם אינם חפצים בשירותיו וכי הם מעדיפים את ארנון צוקרמן על פניו אך יצחק לִבְנִי לא נרתע. הוא ניגש למכרז התמודד והפסיד. יצחק לִבְנִי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "נפגעתי מאוד מהעדפתו ובחירתו של ארנון צוקרמן שהיה בכלל פקיד כספים לתפקיד מנהל הטלוויזיה בעוד לי עמד מוניטין עיתונאי כמפקד מוצלח של רדיו גלי צה"ל מאז 1968". כעבור שמונה חודשים בדיוק ב- 1 באפריל 1974 התמנה יצחק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור ע"י הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, שמעון פרס. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי במסעדת "סילה ורביבה" ברמת השרון, כלהלן : "כמתמודד על משרת ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא רציתי את יצחק לבני כמנהל הטלוויזיה, אולם קיבלתי אותו כמנכ"ל רשות השידור". בפני ארנון צוקרמן עמדה משימה כבירה. הוא היה צריך לגבור על תבוסת מינכן 72' ולשנות את כל תפישת השידור הציבורי כדי להצעיד את הטלוויזיה הישראלית לדרך חדשה. חברה במצוקה איננה יכולה לתפקד ללא מנהיג ומבחינת הטלוויזיה היה ארנון צוקרמן היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ראו שהוא יודע להתייצב בפני מצבים קשים ונרתם להעניק גיבוי למפקדים שלוֹ כשצריך. שלישיית אלופי הטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן הייתה נכונה להתעמת ולהילחם בעל עֵת על דעתה המקצועית, וגם לרִיב. כל הארבעה ירדו מבימת השידור הציבורי בשלוש השנים שבין 1979 ל- 1982 בתקופת שלטונם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל.

[1] חיים יבין הפך למנהיג שידור בנובמבר 1977 בשעה שמונה למנהל חטיבת החדשות במקום דן שילון שסיים את תפקידו.

[2] דן שולקיס עִבְרֵת את שמו ל- שילון מבלי שאביו ידע על כך. ראה הספר "בשידור חי" אוטוביוגרפיה שכתב דן שילון.

[3] חמשת מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקדמו לארנון צוקרמן היו כלהלן : פרופסור אליהוא כ"ץ, סטנלי "סטן" גרנדייזי, חגי פינסקר, נקדימון "נקדי" רוגל, וישעיהו "שייקה" תדמור.

 סוף הפוסט מס' 665 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 14 בפברואר 2017.