פוסט מס' 679. חובת שמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה יכול להפסיד למתחריך אולם לעולם, לעולם אסור לך להפסיד לעצמך. הייתי מחויב ללכת אחר מצפוני ולִבִּי מפני שכך ציווה שִכְלִי. גיוסם של צוות השידור הנעלה מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל על ידי ב- 1990 לשורות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה צעד של הגנה עצמית על הרשת שלי לאחר שיורם ארבל נטש אותי בהיחבא. מאיר איינשטיין ואבי רצון היוו צוות שידור מתואם, מחובר, נפלא, וחיוני ביותר. הטוב ביותר שהיכרתי בתחום בכל ימי חֶלְדִי בתעשיית הטלוויזיה בארץ. שניהם העניקו את המיטב לצופי הטלוויזיה בארץ לאורך עשור ה- 90 של המאה הקודמת. דרושה משמעת שידור אולם אינני חייב לציית אוטומטית למפקדיי. וודאי לא ליוסף בר-אל אך גם לא לחיים יבין. אנוכי מחויב להתעקש ולציית למצפוני. הייתי בר מזל לשרת את השידור הציבורי במשך 32 שנים תחת פיקודם של ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, הכלכלן וסמנכ"ל הכספים המצוין של רשות השידור יוחנן צנגן, ומוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 679. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017.
פוסט מס' 679. חובת שמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה יכול להפסיד למתחריך אולם לעולם, לעולם אסור לך להפסיד לעצמך. הייתי מחויב ללכת אחר מַצְפּוּנִי ולִבִּי מפני שכך ציווה שִכְלִי. גיוסם של צוות השידור הנעלה מֵאִיר אָיְינְשְטֵיין ז"ל ואָבִי רָצוֹן יבד"ל על ידי ב- 1990 לשורות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה צעד של הגנה עצמית על הרשת שלי לאחר שיורם ארבל נטש אותי בהיחבא. מאיר איינשטיין ואבי רצון היוו צוות שידור מתואם, מחובר, נפלא, וחיוני ביותר. הטוב ביותר ש- היכרתי בתחום בכל ימי חֶלְדִי בתעשיית הטלוויזיה בארץ. שניהם העניקו את המיטב לצופים שלנו לאורך עשור ה- 90 של המאה הקודמת. דרושה משמעת שידור אולם אינני חייב לציית אוטומטית למפקדיי. וודאי לא ליוסף בר-אל אך גם לא לחיים יבין. אנוכי מחויב להתעקש ולציית למצפוני. הייתי בר מזל לשַרֵת את השידור הציבורי במשך 32 שנים תחת פיקודם של ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, הכלכלן ו- סמנכ"ל הכספים המצוין של רשות השידור יוחנן צנגן, ומוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 679. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017.
הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.
הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לציבור הקוראים.
——————————————————————————————
פוסט חדש מס' 679 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017.
——————————————————————————————
טקסט מסמך : 5 בפברואר 1993. בכל "Television area" בו מניחים הפוליטיקאים את ידיהם נותרות טביעת אצבעות בואשות, מסריחות, ומעלות ריח צחנה. לכן דלת חטיבת הספורט בפיקודי הייתה נעולה הרמטית בפניהם. (כתבה של העיתונאית הגר רם בעיתון "חדשות". באדיבות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).
טקסט מסמך : 3 בינואר 1991. כנ"ל : בכל "Television area" בו מניחים הפוליטיקאים את ידיהם נותרות טביעת אצבעות בואשות, מסריחות, ומעלות ריח צחנה. לכן דלת חטיבת הספורט בפיקודי הייתה נעולה הרמטית בפניהם. (מתוך לקט העיתונות של רשות השידור בימים ההם).
טקסט תמונה : 1995. וועידת ה- EBU בעקבה ירדן. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, היועץ המשפטי של רשות השידור פרופסור עמית שכטר (היום דיקן הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע), שתי נשים לא מזוהות, ומנכ"ל ה- EBU השווייצרי ז'אן ברנארד מונץ' (Jean Bernard Munch). (באדיבות עמית שכטר).
טקסט תמונה : 25 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988 ה- 24 במניין הזעת החדשה. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי בסיאול. אנוכי חוגג יום הולדת 53 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. זיהוי הנוכחים משאל לימין : מהנדס הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני, איש בגבו לא מזוהה, אנוכי, אורי פורת, ונסים מזרחי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1967. זהו בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (עדיין שומם) הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הבניין רחב הידיים במקור נבנה לצורכי ליטוש יהלומים והוסב למִשְכָּנָה הזמני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העתידה לקום בתוך חודשים ספורים. כרגיל במקומותינו הזמני הופך לקבוע. הבניין הזה הוא משכנו של ערוץ 1 גם ב- 2017. בתחתית הבניין בצד ימין שלו אפשר להבחין בכתובת של בנק איגוד בישראל בע"מ ההוא שהקים שם את אחד מסניפיו. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : יום חמישי – 29 ביולי 1948. לונדון. טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 1948 האולימפיאדה ה- 14 במניין העת החדשה. בתמונה נראה האתלט / אָצָן הבריטי ג'ון מארק נושא את הלפיד האולימפי ומעליו מתנוססת הסיסמא הסוציולוגית ספורטיבית אולימפית של מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין, "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות בהם…". הרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אמיל זטופק מי שזכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ' + 10000 מ' + ריצת מאראתון סיפר לי בפגישה בינינו בקיץ 1992 במשרדים שלי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים כי הוא עמד משתהה נוכח הסלוגן האולימפי התמים וחשב לעצמו : לא באתי להשתתף – באתי לנצח (!). (באדיבות IOC).
טקסט תמונה : 1995. רשות השידור חוגגת מסיבת פרידה מאחד מחייליה הוותיקים נקדימון "נקדי" רוגל (שני משמאל). ראשון משמאל, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. שלישית משמאל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא. קיצוני מימין, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 3 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת לאלתר את מנכ"ל רשות השידור מככיסאו הרם הציבורי. מעט מידי ומאוחר מידי. (באדיבות עיתון "הארץ").
טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (איש הליכוד ונאמנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו) פורש מתפקידו הרם ונפרד ממני. גיל סמסונוב הוא איש רציני ומוכשר שלא הסיע את השידור הציבורי אפילו סנטימטר אחד לפנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
——————————————————————————————
פוסט חדש מס' 679 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017.
——————————————————————————————
אלו חוקי תעשיית הטלוויזיה :
1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.
2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה.
3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית.
4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל ישדרו יורם ארבל, ו/או מאיר איינשטיין ז"ל, ו/או רמי ווייץ – העיקר שרק אתה מחזיק בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע ואת המֵידָע לצופיך (ולא יריביך). צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרפרת 1 : יום שישי – 14 באפריל 2017 רדיו גלי צה"ל בין 13.00 ל- 15.00. שחקני התיאטרון אודיה קורן ונתן דטנר מראיינים בתוכניתם את המגיש והמנחה הראשי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מודי בר און.
הבלוג yoashtvblog.co.il חצה זה מכבר את הרָף של יותר מ- 1/2 מיליון קוראים / מבקרים / נכנסים / מתעניינים. הבלוג רווי באין סוף תגובות ביניהן גם כאלה שעוסקות ב- התייחסותי הביקורתית לסגנון ההגשה הטלוויזיוני של מודי בר און בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אחרים מרחיקים לכת ושואלים אותי האם אנוכי שונא את מודי בר און ? התשובה שלילית לגמרי כמובן. אינני שונא איש בעולם. אנוכי מתנגד ל- צורת הדיבור, ל- הופעה טלוויזיונית אישית נפוחה מלווה ב- הנפת זרועות, ונענוע הראש של מודי בר און, לסגנון תזזיתי בו הוא פונה אלי מאולפן הספורט בעל ארבע כתלים ו/או מ- אולפן הגשה פתוח בשטח על כרי הדשא באצטדיונים השונים ברחבי המדינה. מדובר בצורת דיבור שאיננה כשורה ולא טבעית. שום איש לא על המסך ולא מחוצה לו איננו מדבר אלי כך. אנוכי יושב על כורסא מאוד נוחה בסלון ביתי רגוע לחלוטין מול מוניטור הטלוויזיה של רעייתי ושלי בשעה שמודי בר און מתאמץ להתחפש לנוכח עיניי ל- ליצן, ל- קומדיאנט, ל- סטנדאפיסט, ל- שחקן תיאטרון, ו/או ל- נואם בפַּתּוֹס. כל מה שתרצו. הוא הכל, הוא רק איננו אישיות טלוויזיונית שאמורה לעשות את מה שהיא נועדה לעשות : לתווך ביני (כצופה שלו) לבין המציאות באמצעות המוניטור כדי להעביר ולמסור לי מידע מבלי לנסות לגנוב תשומת לב. אנוכי מניח שהאיש מוצא חן בעיני רבים. לא בעיניי. צורת הדיבור והפנייה שלו אליי אינן נוחות. מודי בר און הוא מגיש ספורט בעל סגנון ונוכחות מגוחכים. כמובן שאין לי מושג מה חושבים אודותיו העורכים והמפיקים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, האם הם ברי סמכא בכלל להתערב ולהעיר לו, מה הם יחסי הכולות בינם לבינו, ומה חושב אודותיו העורך הראשי של הערוץ מר תומר תורג'מן. אולם אפילו ה- מגוחכות הזאת של מודי בר און איננה יכולה להאפיל על תוצרת ההפקה והצילומים של רשתות הטלוויזיה האליטות האירופיות בספרד, גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה וכו'. אלה שמכסות כדורגל עַל בסיוע 30 מצלמות (ו- אפילו יותר) ואשר מחוברות כל אחת בנפרד למקור Replay משלה לרבות הצטיידות ביכולת טכנולוגית של הרצת הילוכים חוזרים ב- SSM – ודנות בחשיפתו של כדורגל ברמה העליונה ביותר. רמתן של קבוצות עַל כמו ברצלונה, ריאל מדריד, אתלטיקו מדריד, יובנטוס, באיירן מינכן, מונקו, דורטמונד, ו- לסטר (וגם אחרות), משכיחות את מודי בר און והופכות אותו, את יצר ההתבלטות שלו, את סגנונו שגובל בפרודיה, ואת חוסר צניעותו – לקוריוז.
אנוכי אוטוטו בן 80. ראיתי בימי חלדי בקריירה טלוויזיונית ארוכת שנים בארץ ובעולם מאות מגישים ומנחים, מגישות ומנחות, שדרנים ושדרניות באולפנים. מעולם לא צפיתי בסגנון הגשה כה פעלתני, כה לא שקט, כה לא רגוע, וכה תזזיתי, וצורם כמו של מודי בר און. וודאי לא ברשתות הטלוויזיה של ארה"ב ואנגליה שמהן למדנו את מורשת ההגשה, ההנחיה, והפנייה אל הצופים. שדרי ספורט בכירים בעלי מוניטין במגוון מקצועות כמו דן שילון, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אלכס גלעדי, מאיר איינשטיין ז"ל, רמי ווייץ, ניב רסקין (בארץ), קנת' וולסטנהולם, דייוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון, היו ג'ונס (בבריטניה), ג'ון מאדן, פאט סאמרוול, האווארד קוסל, דיק סטוקטון, בוב קוסטאס, ברנט מאסברגר (בארה"ב) ורבים אחרים – אינם תומכים בסגנון ההנחיה הליצני, הסטנדאפיסטי, הקשקשני, וחסר המנוחה של מודי בר און.
אינני מכיר את מודי בר און. לא ראיתיו אף פעם פנים אל פנים. מדוע אני רושם זאת שוב ? כי ב- יום שישי – 14 באפריל 2017 האזנתי באקראי לריאיון רדיו שניהלו בגלי צה"ל בין 13.00 ל- 15.00 אודיה קורן (רצינית, כנה, ומאופקת) ונתן דטנר (קצת שחצן וקצת קל דעת של איש מהרחוב) בו אירחו שניהם את אותו מודי בר און מושא פרפרת 1. מודי בר און חיפאי יליד נֶשֶר בן למשפחת פועלים התגלה (לי) כאיש שיחה נעים עם אודיה קורן ונתן דטנר. בעל תרבות, מנומס, ו- גם רגוע ו- שָלֵיו. ואפילו חושב ומהסס בתשובותיו בעת הדיבור עם מראייניו. לא היה זכר להופעותיו הליצניות, התיאטרליות, והצעקניות בקדמת חלון הראווה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הוא ענה לשאלות במתינות, ברוגע, ובצורה בוגרת. לגמרי לא בסגנון של לֵיצָן תיאטרון. בסיום השיחה יצאו אודיה קורן ונתן דטנר מגִדְרָם כדי להודות למודי בר און על שהסכים לשוחח עמם בתוכניתם ברדיו גלי צה"ל. "מודי, נעמת לנו מאוד…", הדגישו השניים חזור והדגש. מה שנכון, נכון. היה מדובר באישיות טלוויזיונית בעלת מוניטין לא נפוחה. רוגעת, שְלֵוָוה, ומחושבת. הלוואי וגם אני הייתי יכול להתנסח כך ו- לומר את אותם הדברים, "מודי, נעמת לי מאוד…", בתום שידורי הספורט בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמודי בר און מגיש ומנחה אותם. לא, אינני יכול.
פרפרת 2 : הסרט התיעודי החשוב והמעניין של בימאית הטלוויזיה והיוצרת ענת גורן אודות המוסיקאי והמלחין נחום "נחצ'ה" היימן ז"ל, ועל הימים ההם שחלפו ללא שוב (שודר בערב ליל הסדר – 10 באפריל 2017 ב- "Yes Duco").
הסרט התיעודי של אשת הטלוויזיה והיוצרת ענת גורן אודות המוסיקאי והמלחין נחום "נחצ'ה" היימן ז"ל ששודר בערב ליל הסדר – 10 באפריל 2017 ב- "Yes Duco" – היה עשוי היטב. מסמך מרגש מעורר געגוע לתקופה שחלפה ואיננה עוד. את שמעו של הקומפוזיטור נחום "נחצ'ה" היימן שמעתי לראשונה בקורס מ"כים שלי של חטיבת גולני בקיץ 1956 ב- ג'וערה. את קורס המ"כים שסיים מחזור אחד לפניי, איישו המון שמוצניקים ילידי קיבוצי "השומר הצעיר" ו- אוהדי מפלגת מפ"ם, עליהם נמנו גם התמלילן הווירטואוז ראובן ווימר (גדל בקיבוץ מזרע) והמוסיקאי יענקל'ה שגיא ז"ל, ידיד שלי מקיבוץ עין השופט. שניהם חיברו בשעתו היכן שהוא ב- 1956 את המנון חטיבת גולני "…לא פלדה אפורה שעטה במורד, לא שריון וגם לא תותחים, זהו חי"ר של גולני…וכו' ". עד היום אני זוכר בע"פ את המנגינה ההיא ואת המילים ההן. למסיבת סיום קורס המ"כים שלהם בג'וערה הם הזמינו את נחום "נחצ'ה" היימן (אז חבר קיבוץ בית אלפא) לסייע להם בעיצוב התוכן האומנותי (היה מדובר בחיילים קרביים צעירים מאוד ילידי "גוֹלָנִי" שהיו גם מוסיקאים ומשוררים). לא שיערתי אז כי אותו נחום "נָחְצֶ'ה" היימן ז"ל יהפוך לאחד מגדולי המלחינים של הזמר הישראלי לדורותיו ושאנוכי כה אוהב את יצירותיו ו- מנגינותיו. תיעוד מעניין של סיפור חייו של איש מעניין ו- מקורי, עצמאי, ו- אותנטי בחשיבתו, ביצירתו, ובחזונו המוסיקאלי. והנה באה ענת גורן ומעלה מירכתי האוב את דמותו של אותו "נחצ'ה" ההוא שהיכרתיו ושמעתי את שמעו לראשונה ב- 1956. סרטה של הבימאית ענת גורן "נָחְצֶ'ה" עוסק בימים שחלפו וגם ב- נעורינו שתמו ואינם עוד. זה היה מזמן. לפני יותר מ- 60 שנים.
פרפרת 3 : יובנטוס (איטליה) – ברצלונה (ספרד) 0:3 ב- First leg בשלב רבע הגמר של ה- Champions League. שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום שלישי – 11 באפריל 2017.
הארגנטיני פאולו דיבאלה חלוצה של יובנטוס הוא שחקן כדורגל מחונן וגם בר מזל. בר מזל מפני שמולו ניצב שוער ברצלונאי לא עירני. מחוּרָר. מארק אנדרה טר שטאגן הוא שוער גרמני בינוני ומטה שאיננו מתאים ולא מוכשר להגן על שערה של קבוצת הכדורגל הטובה בעולם, ברצלונה. אנטי תזה של ליונל מסי. התמונות הבאות מוכיחות עד כמה טר שטגן רדוד משולל חוש התמצאות ונעדר תגובה מהירה. לשוער הלאומי האגדי שלנו יעקב חודורוב ז"ל זה לא היה קורה. ניתוח התמונות הבאות מראות עד כמה היה האיטלקי פאולו דיבאלה בר מזל בכיבוש השער הראשון שלו מול טר שטגן הברצלונאי בעוד שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יוצאים מגדרם על מנת ל- הלל את פועלו יתר על המידה בטרם עת. פאולו דיבאלה בגבו לשער ברצלונה ובטווח של כ- 8 אולי 9 מטרים ממנו מקבל כדור מדוד מ- חואן קואדראדו ה- מְסָבְסֵב המצוין (מס' 7 שחקן נבחרת קולומביה) מול אנדראס אינייסטה הברצלונאי (מס' 24) ועוד 7 שחקני ברצלונה ובמרכזם ג'רארד פיקה גבה הקומה (מס' 3, 1.94 מ'). פאולו דיבאלה אומנם מוצא את הפרצה בין אנשי ההגנה הצפופה של ברצלונה אך קואורדינציית תנועת הסיבוב של גופו והבעיטה המכֻוְוָננת והמדויקת שלו ללא תנופה מהמקום ברגל שמאל מעניקים לכדור מהירות איטית, משהו בסביבות 47 – 45 קמ"ש. זה הכל. לא יותר מזה. אילו טר שטגן היה ניצב טיפ טיפה יותר בכיוון הקורה הימנית של שערו ו- עירני יותר הוא היה אמור לעצור את הכדור. הכדור עובר את הדרך האלכסונית של 8 מטרים בזמן של 0.70 – 0.64 של השנייה. בתרגום של נתוני טווח וזמן למהירות, הרי ש- מדובר במהירות נמוכה של תנועת הכדור. אינני מתייחס כאן לשאלת הסתרת שדה הראייה של טר שטגן ע"י ג'רארד פיקה שאולי הפריע לו לעקוב אחרי מהלך הכדור של פאולו דיבאלה, ו/או אי הסתרה. גם נדב יעקובי ואלי אוחנה שני שדרני ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא דנו ולא התחבטו בסוגיית הסתרת שדה הראייה של השוער הברצלונאי. מעניין היה לשמוע את חוות דעתו של טר שטנגן בנושא (חלום באספמיה מפני שמדובר כמובן בשידור Off tube). מדובר מנקודת מבטי בשער מְכֻוְונָן אולם ש- איננו מחויב המציאות. חבל שמערכת ערוץ הספורט איננה כופה על השדרנים שלה להתייחס לחישוב מהירויות טיסת הכדורים. מדובר במתמטיקה בסיסית ברמה של בי"ס יסודי. באמצעות הכלים הדיגיטאליים שעומדים לרשות עורכי ומפיקי המשדרים הישירים של תחרויות הכדורגל הם יכולים לערוך בתוך שניות ספורות את החישובים והמדידות הללו כדי למצוא את הפתרון. על כל פנים, לי נראה מהכורסא בסלון ביתי, כי למרות הטכניקה והשליטה הטובה של פאולו דיבאלה בכדור ודיוק הבעיטה שלו בדקה ה- 6 של המשחק, הוא ניצל הזדמנות בה השוער היריב לא רק שלא ניצב במקום הנכון אלא היה גם איטי בתגובתו. האכזבה הגדולה שלי נובעת שוב מ- Commentary ה- Off tube של השדר המוביל נדב יעקובי והפרשן שלו אלי אוחנה. נדב יעקובי לוחץ על מיתרי גרונו וזועק בהתרגשות, "…פאולו, פאולו, פאולו דיבאלה…כל כך חכם כל כך מתוחכם…עושה את הסיבוב על המקום ושולח את הכדור לפינה הרחוקה… איזה פתיחה נפלאה לגברת הזקנה…". זה נכון. נדב יעקובי צודק אך אין שום התייחסות שלו למיקומו וכישרון התגובה של טר שטגן וגם לא לג'רארד פיקה עמוד התווך של הגנת ברצלונה שיודע שפאולו דיבאלה הוא כמעט איטר רגל ימין, אך איננו חוסם אותו. מוזר. ואז מגיע תורו של הפרשן אלי אוחנה להתבטא. "…שער מבריק של דיבאלה…", הוא מפרשן לצופים. אלא מה. ברור. שער מבריק. אבל אף מילה על השוער טר שטאגן והגנת ברצלונה הצפופה שיש לה עודף של 8 שחקנים על 5 שחקני יובנטוס בשטח "ההוצאה להורג" רחבת ה- 16 של ברצלונה. מה חבל שאלי אוחנה נתפש לקומפלימנט כה שגרתי וטריביאלי אך נמנע מניתוח כל המהלך ו- מעימות ים טר שטגן הישנוני מצויד בהגנה צפופה של 8 שחקני ברצלונה לבין פאולו דיבאלה שגובר עליהם. יותר מהצטיינותו של פאולו דיבאלה שבועט מדויק מהמקום ללא הרצה, מדובר בשוער ספרדי מְחוּרָר. אלי אוחנה יודע ומבין כדורגל טוב יותר מרבים מאתנו אולם משום מה אין הדָבָר בא לידי ביטוי בדברי הפרשנות שלו. אנוכי יושב בניחותא על כורסתי וחושב בפעם המי יודע כמה, עד כמה הפרשן הזה בעל מוניטין של שחקן כדורגל לאומי, הוא בעצם פטפטן וקשקשן. אולי האָשָם נמצא גם אצל השַדָּר המוביל שאיננו מנווט אותו למשעולים צדדיים כדי לאתר רעיונות חדשים ומותיר אותו לנוע רק על ה- Highway. מוזר. כדי לומר דברי טריוויה כמו, "…שער מבריק של דיבאלה…" ו/או לשְנוֹת שוּב את דברי השַדָּר המוביל, "…כשאתה לא נותן – אתה מקבל…" (לאחר ההחמצה של אנדראס אינייסטה מול ז'אן לואיג'י בופון) – לא צריך את אלי אוחנה. גם ילד בכיתה ג' יודע לומר את אותם הדברים. זאת לא פרשנות. אני בטוח שאלי אוחנה איננו טיפש אולם הוא מתעקש להיות טמבל. מישהו שָם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים צריך להסביר לו ששיחת חוּלִין והעברת מידע טריביאלי בשיחה פרטית בין שני ידידים איננה דומה להגיית דברי טריוויה בשידור ישיר בתקשורת המונית ב- טלוויזיה. כל פרשן שנושא דברי טריוויה ואומר את המובן מאליו, ו- שָב וחוזר על עצמו ושונה ומדקלם את אותו הטקסט על מרקע הטלוויזיה, הופך את עצמו מייד לטיפש. הג'ודוקאית יָעֵל אָרָד שימשה פעם שַדְרָנִית, בת זוגו הטלוויזיונית של אורי לוי, בעמדת השידור של ערוץ 1 בעת שידור ישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה בירת יוון ביום שישי – 13 באוגוסט 2004. לפתע שָחָה לקהל הצופים שלה טקסט כלהלן : "…האצטדיון האולימפי באתונה גדוש ב- 100000 (מאה אלף) צופים…", והוסיפה, "רובם יוונים…". אלא מה. ברור שרוב הצופים באירוע האולימפי ההוא היו יוונים מכיוון שהאולימפיאדה ה- 28 ב- מניין הזמן החדש נערכה במדינתם. יעל ארד לא טעתה. היא רק טענה אינפורמציית טריוויה והפכה לפטפטנית.
הבה אתבונן בתמונות השער הראשון של פאולו דיבאלה ואשאב משם את הסודות שמצלמות הטלוויזיה אינן יודעות להסתיר.
טקסט תמונה (1) : יום שלישי – 11 באפריל 2017. יובנטוס – ברצלונה 0:3. הדקה ה- 6 בהתמודדות. תמונת ה- Long shot הפתוחה של ה- Leading camera מציגה היטב את מערך שתי הקבוצות. יובנטוס בתלבושת לבנה (חולצת פסים עם פסים שחורים) תוקפת את השער של שחקני ברצלונה בתלבושת הכחולה שבריר שנייה לאחר המסירה הנאה של חואן קואדראדו (מס' 7) ו- לפני הבעיטה (ברגל שמאל) של פאולו דיבאלה (מס' 21) שהביאה לכיבוש השער הראשון, משהו במרחק של 9 – 8 מטרים אלכסונית משערו של הברצלונאי טר שטגן. ברחבת ה- 16 של קבוצת ברצלונה שהוא בבחינת שטח "ההוצאה להורג" של קבוצת יובנטוס ניצבים 8 שחקני ברצלונה מול 5 שחקני התקפה של יובנטוס ועוד 2 שחקנים איטלקיים לצורך גיבוי מחוץ לרחבה. הגנת ברצלונה נהנית מכמות עדיפה של שחקנים כדי לגונן על שערה שם נראה טר שטגן מתייצב משום מה סמוך יותר לקורה השמאלית של שערו (מנקודת מבטו). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).
טקסט תמונה (2) : יום שלישי – 11 באפריל 2017. יובנטוס – ברצלונה 0:3. הדקה ה- 6 בהתמודדות. תמונה מוגדלת של מצלמה צידית של אותה הסיטואציה. יובנטוס בתלבושת לבנה (חולצת פסים עם פסים שחורים) תוקפת את השער של שחקני ברצלונה בתלבושת הכחולה שבריר שנייה לאחר המסירה הנאה של חואן קואדראדו (מס' 7) מול אנדראס אינייסטה (מס' 24) ו- לפני הבעיטה (ברגל שמאל) של פאולו דיבאלה (מס' 21, גובהו 1.77 מ') שהביאה לכיבוש השער הראשון, משהו במרחק של 9 – 8 מטרים אלכסונית משערו של טר שטגן. ברחבת ה- 16 של ברצלונה שהוא שטח "ההוצאה להורג" של יובנטוס ניצבים 8 שחקני ברצלונה מול 5 שחקנים של יובנטוס. לברצלונה יש כמות עדיפה של שחקנים כדי לגונן בבטחה על שערה שם נראה טר שטגן מתייצב משום מה סמוך יותר לקורה השמאלית של שערו (מנקודת מבטו) מאשר לקורה הימנית. מול פאולו דיבאלה ניצב במרכז ההגנה הספרדית ג'רארד פיקה המנוסה גבה הקומה (1.94 מ') (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).
טקסט תמונה (3) : יום שלישי – 11 באפריל 2017. יובנטוס – ברצלונה 0:3. הדקה ה- 6 בהתמודדות. תמונה עוד יותר מוגדלת של המצלמה הצידית של אותו המצב. יובנטוס בתלבושת לבנה (חולצת פסים עם פסים שחורים) תוקפת את השער של שחקני ברצלונה בתלבושת הכחולה שבריר שנייה לאחר המסירה הנאה של חואן קואדראדו (מס' 7) מול אנדראס אינייסטה (מס' 24) ו- לפני הבעיטה (ברגל שמאל) של פאולו דיבאלה (מס' 21, גובהו 1.77 מ') שהביאה לכיבוש השער הראשון, משהו במרחק של 8 מטרים אלכסונית משערו של טר שטגן. ברחבת ה- 16 של ברצלונה שהוא שטח "ההוצאה להורג" של יובנטוס ניצבים 8 שחקני ברצלונה מול 5 שחקנים של יובנטוס. לברצלונה יש כמות עדיפה של שחקנים כדי לגונן בבטחה על שערה שם נראה טר שטגן מתייצב משום מה סמוך יותר לקורה השמאלית של שערו (מנקודת מבטו) מאשר לקורה הימנית. מול פאולו דיבאלה ניצב במרכז ההגנה הספרדית ג'רארד פיקה המנוסה גבה הקומה (1.94 מ') (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).
שונה במעט הוא ניתוח בעיטתו (ברגל שמאל) של פאולו דיבאלה מטווח של 15 מטרים וכיבוש שערו השני בדקה ה- 21, בו הוא מפגיש את הכדור שוב עם רשתו של השוער הברצלונאי טר שטגן. הכדור חולף על פני המרחק של חמישה עשר מטרים בזמן של 0.70 – 0.65 של שנייה אחת. הפעם הזאת ניצב טר שטגן במקום הנכון, סמוך מאוד לקורה הימנית של שערו (מנקודת מבטו). אולם מעשה שָטָן ג'רארד פיקה שוב ניצב בינו לבין החלוץ האיטלקי הזריז, אך נמנע מלחסום את מהלך הכדור שירה פאולו דיבאלה שנע במהירות (ממוצעת) גבוהה של 110 קמ"ש. הכדור אם כן חודר פנימה. האם גם בפעם הזאת מסתיר ג'רארד פיקה את שדה הראייה לשוערו המחורר טר שטגן ? נדב יעקובי ואלי אוחנה אינם מעלים את סוגיית ההסתרה. איש מאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו נוכח באצטדיונה של יובנטוס בפירנצה כדי להתעניין וללמוד בתום ההתמודדות אצל טר שטגן האם מדובר פעמיים בהסתרת שדה הראייה שלו ע"י הבלם שלו ג'רארד פיקה ? ו/או שמא הוא פשוט שוער לא יוצלח ?
פרפרת 4 : אבי מלר ונדב יעקובי הם עיתונאים – שדרנים נשמת אפו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.
טקסט תמונה : ככלות הכל אבי מלר ונדב יעקובי הם עיתונאים – שדרנים נשמת אפו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (בתחום כיסוי הכדורגל). אף על פי כן צר לי עליהם, מפני ש- % 98.0 ממלאכתם העיתונאית היא דיווח Off tube ההעתקה מהמוניטורים באולפן שלהם בהרצליה שנגזרה על שניהם ע"י תומר תורג'מן ורק % 2.0 דיווח משטח. הם הרי יום אחד יצטרכו לספר לנכדיהם את ההיסטוריה שלהם, ומה יוותר להם לומר אז ליקרים להם, "…צר לנו, אבל היינו שפוטי Off tube של תומר תורג'מן…". אנוכי אוהב אותם ומרחם עליהם באותה מידה. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).
פרפרת 5 : ניר גונטז' העיתונאי החריף, המדויק, ודבק במשימות הראיונות שהוא עורך עם אישים שונים, מראיין הפעם במוסף "הארץ" (יום שישי – 14 באפריל 2017) את ראש העיר תל אביב מר רון חולדאי תחת הכותרת, "אני לא יודע להגיב לשאלות שדורשות שיקול דעת ברגע זה". ניר גונטאז' מוציא את רון חולדאי רע מאוד בשיחה ביניהם. ראש העיר יוצא טיפש. אחד שלא יודע מהחיים שלו בארגון וניהול הכרך הגדול ביותר בישראל בעת חופשת חג הפסח.
פרפרת 6 : פרופסור משה הנגבי הפרשן המשפטי של רדיו "קול ישראל" פרסם בעיתון "הארץ" (יום חמישי – 13 באפריל 2017) שוב מאמר מתבכיין וארכאי בו הכל ידוע, שכותרתו, "הקברנים והמשת"פים בשידור הציבורי". כמובן שבמאמר הנרחב בן כ- 1000 (אלף) מילים אין שום התייחסות ואזכור לנושא הרייטינג. כאילו השידור הציבורי במימון הציבור משוחרר מעול ומוסרות הַמִדְרוּג. ולא היא. אינני זוכר שאותו פרופסור משה נגבי שמתיימר כל פעם וגם עכשיו להגן מחדש על השידור הציבורי, הצטרף אז למלחמתי כשנאבקתי לבדי ב- 2002 ב- חנפן ההוא מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל שהבטיח לממנה שלו ראש הממשלה אריאל שרון להיות נאמנו ועושה דברו. כאילו שהיה מדובר אז במלחמה פרטית שלי. גם חיים יבין נעצר בשולי הדרך ולא חבר אליי. גם לא אמנון נדב. גם לא יעקב אחימאיר. הייתי בודד. אנוכי יודע היום שחלק מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקים שהסתגרו בבועת המדמנה שלהם, כינו אותי, "גרי קופר מאותה העיירה שכוחת אל בסרט "ב- צהריי יום" (High noon, בבימויו של פרד זינמאן)". ב- 2002 חצה הקו המקביל של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את הקו המקביל של ראש הממלכה אריאל שרון בעוד עיתונאי ערוץ 1 טומנים ראשם במדמנה, ו- מחרישים. אירע מַפָּץ מתמטי כבד מנשוא שסימל את חורבנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא. באותו הרגע החלה שקיעתו של השידור הציבורי הישן כפי שאנוכי היכרתי אותו. רשות השידור ההיא לעולם לא תשוב עוד לאיתנה.
טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").
זה היה מדהים. השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ב- 2002 רענן כהן, אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא במארס 2002, ועל פי ציוויו של ראש הממשלה אריאל שרון, העלה מ- אוֹב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא המפקד הטירון התמים וחסר הידע של השידור הציבורי, עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002, כמנכ"ל רשות השידור (הזמני). הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות המתמטיות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי והקלוקל שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. היה מדובר ב- אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה את האיש המופרך הזה יוסף בר-אל למִשְרָה הַרָמָה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוּק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים ורלוואנטיים. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ובנוסף כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מִצְעַד הָאִיוֶולֶת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם' כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל ואיתי לנדסברג יבד"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. היה מדובר באיש שהוא מִינוּס מוחלט. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".
טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. לא הוטלה עלי שום חובה לציית למנכ"ל שהוא חנפן פוליטי נטול כל כבוד מקצועי ובסופו של דבר גם הודח ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון שאליו התחנף. לידיעת כל עיתונאי ערוץ 1 של הימים ההם וגם של ימינו אנו עכשיו. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב. אין לי מילה אחרת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרפרת 7 : קבוצת הנישה הטלוויזיונית של מכבי ת"א בכדורסל מעוררת גיחוך במשחק שלה, בניהול שלה, ובמנהיגות שלה. מכבי ת"א העשירה נהנית מתקציב עצום שנאמד ב- 110.000000 (מאה ועשרה מליון) שקל לעונת 2017 – 2016. תקציב ענק לעומת שתי הקבוצות שקוראות עליה תיגר, הפועל חולון תחת שרביט אימונו של הישראלי דן שמיר והפועל אילת אותה מאמן הישראלי עודד קטש המקורי והמוכשר, וגם בעל אישיות מעניינת. אמש (מוצ"ש – 15 באפריל 2017) ניגפה מכבי ת"א ב- "ארנה" הירושלמית בפני הפועל ירושלים 57:65. קבוצת המיליונים הזאת צברה אמש את הפסדה ה- 7 ברצף בכל המסגרות ואת הפסדה ה- 10 בליגת העל בעונת 2017 – 2016. כסף לא יענה את הכל. אנוכי מסייג את עצמי : לפי שעה. אוסיף עוד ש- מכבי ת"א היא ברגע זה קוריוז טלוויזיוני בראשות מאמנה הלאטבי איינראס בגצקיס ומנהלה הקרואטי ניקולה ווייצ'יץ ובמימון פרטי של דייוויד פדרמן + שמעון מזרחי + אודי רקנאטי.
פרפרת 8 : העיקר שמכבי ת"א העשירה והמקרטעת של דייוויד פדרמן + שמעון מזרחי + אודי רקנאטי פיטרה מתפקידם בעונת 2017 – 2016 את שני המאמנים הישראליים ארז אדלשטיין ואת רמי הדר וגייסה לשורותיה את המאמן הזָר הלטבי הכושל איינראס בגצקיס. בעונת 2016 – 2015 העיפה הנהלת מכבי ת"א את המאמן הישראלי גיא גודס והביאה במקומו מאמן "כוכב" זר קרואטי בשם ז'אן טבק. מפני שמדובר בממון פרטי מה לציבור כי ילין נגד המכביסטים. נותר רק לרחם ולנוד לטריאומוויראט ההנהגה המובסת דייוויד פדרמן + שמעון מזרחי + אודי רקאנטי נוכח פניהם המכורכמות. מנהיגות מגוחכת.
פרפרת 9 : אותו כנ"ל לגבי קבוצת הכדורסל הצולעת של הפועל ירושלים. העיקר שבעל המועדון הירושלמי ה- Owner העשיר אורי אלון פיטר את המאמן הישראלי המצליח דני פרנקו ומינה במקומו את המאמן הזר האיטלקי סימונה פיאניג'אני.
פרפרת 10 : העיקר שהנהלת הפועל ת"א בכדורסל העיפה את המאמן המצליח שלה שרון אברהמי ומינתה במקומו את רמי הדר.
פרפרת 11 : העיקר שנשיא מועדון מכבי חיפה בכדורגל העיף את צוות המאמנים הקודם ומינה את גיא לוזון למאמן החדש בתקווה למצוא ברכה. אמש (שבת – 15 באפריל 2017) הפסידה מכבי חיפה בביתה באצטדיון "סמי עופר" בבית העליון של ליגת העל ל- סכנין 1:0. מאידך מצא חן בעיניי גיא לוזון משהתראיין בהרחבה באופן תרבותי בכבוד, שלווה, ונימוס אצל אנשי "שער לשבת" עומרי אפק ואלי אוחנה.
פרפרת 12 : עמוס שוקן הוא מו"ל מצוין של עיתון "הָאָרֶץ". לא בכדי משפחתי שלי נאמנה לו ולעיתונו מאז 1971. לפני כן היינו אמונים על "דבר" ז"ל ו-על "על המשמר" ז"ל. יוסי קליין הוא עיתונאי שָנוּן שיודע לכתוב ולהביע היטב את דעתו הפוליטית בעזרת המקלדת החדה שלו. אין פלא שהמאמר הנוקב, המנומק, והמתחשבן שלו בעיתון "הָאָרֶץ" ביום חמישי – 13 באפריל 2017 ואשר נושא את הכותרת "אליטה חסודה שלנו", זעזע את אמות הספים שלנו. הזיז את היסודות עד שאפילו כבוד נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין התערב ו- נזעק להגן על אותם אזרחי המדינה שאליהם כיוון יוסי קליין את מילותיו. עמוס שוקן הוא מו"ל מצוין. אני אוהב אותו ואת עיתונו אולם הוא היה צריך לדאוג מראש שהמאמר הנ"ל יהיה תרכובת (לא תערובת) של חֹכְמָה וצֶדֶק יחדיו. יוסי קליין הוא איש חכם שכאילו כתב מאמר לא צודק, כפי שבאותה מידה רשם פוסט צודק אך כאילו איננו אדם חכם. אפשר היה לעשות זאת טוב יותר, ולא המאמץ גדול במיוחד, מבלי לגרור את האומה ל- מלחמת אחים.
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (1. א'.).
ב- 16 ביוני 1980 שלח הבוס שלי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז אלכס גלעדי (אחד האישים הבולטים והחשובים ביותר בקורות השידור הציבורי בארץ) מסמך קריטי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, שדן בשמירה על אגפיו. לא אגפיו האישיים אלא אגפי הפקות ושידורי הספורט היקרים והיוקרתיים נוטפי רייטינג שהוא הופקד עליהם והיה אחראי על ביצועם ו- תוצרתם בפני הציבור וגם בפני שני המנהלים הראשיים שלו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וחיים יבין יבד"ל מנהל חטיבת החדשות. חלפו 37 שנים מאז, אולם אותו המסמך ההוא המופיע במלואו למטה בהמשך הפוסט לא נשכח לעולם מזיכרוני. נושא המכתב היה "היעדר הגנה", בו טען אלכס גלעדי בראשיתו כלהלן : "…אמצעי התקשורת המשיכו לתקוף אותנו בחריפות בלתי רגילה…". בסיומו של המסמך התלונן אלכס גלעדי בפני מנהל הטלוויזיה הישראלי הציבורית, "…השארתם אותנו חשופים, חסרי הגנה. לא נשכח…". אלכס גלעדי העורך והמפיק הנפלא של חטיבת הספורט במשך יותר מעשור של שנים הין 1969 ל- 1980נשך שפתיים ו- כתב את המסמך בדם לבו. לפתע ניצב חשוף בזירת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כאילו מדובר בשטח פרטי שלו. מנהיגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ידעו שאלכס גלעדי הוא עורך ומפיק בחסד, ברמה בינלאומית, ומנווט להפליא ובנאמנות את שידורי הספורט שלהם, אך הם התבוננו מהצד כיצד המבקרים מוצצים את דמו, ולא התערבו. הם שתקו. לא שכחתי מילה ממילותיו של אלכס גלעדי וגם למדתי היטב את הלקח. חיים יבין, מי ששימֵש ב- 16 ביוני 1980 מנהל חטיבת החדשות והיה מנהלו הישיר של אלכס גלעדי ניצב מנגד ולא הגן על פַּקוּדוֹ. הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור על מחלקות הדוברות שלהן נותרו אדישים ונעצרו באמצע הדרך נוכח הביקורות השונות (מגוחכות ובלתי מוצדקות) שהוטחו חדשות לבקרים בשידורי הספורט באחריות אלכס גלעדי. כתב האישום הגדול ביותר של אלכס גלעדי שדן ב- "היעדר הגנה" התגלגל ל- פיתחו של חיים יבין הבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי. המסמך המצ"ב נכתב למנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל החדשות שביכר לשתוק והתנהג כאילו הוא מארגון האומות המאוחדות. חיים יבין לא יצא ב- 16 ביוני 1980 לעזרתו של אלכס גלעדי. אולי, על פי חוות דעתם של אחרים נחשב חיים יבין ל- "מר טלוויזיה". בעיניי הוא התגלה כאיש לא נאמן כלפי אדם שהיה נאמן לו ולשידור הטלוויזיוני הציבורי ב- % 100. מנהל החדשות חיים יבין נראה לי בקיץ 1980 איש נטול סמכות ומנהיגות. כל כך הזדהיתי אז עם אלכס גלעדי לפני 37 שנים. ברור שבתקופתי כמנהל חטיבת הספורט ומנווט שידורי הספורט לא סמכתי על אותו חיים יבין שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. החלטתי בשעת הצורך לקחת את המושכות לידיי ולהגיב למבקרים ותוקפים אותי ואותנו מבלי לבקש את אישורם המוקדם של המנהלים שלי והממונים עלי לרבות מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. תפקידו של חיים יבין היה להגן עלי ועל עובדיי. היות והוא לא עשה זאת ולא הגן עלי, עשיתי זאת בעצמי. חיים יבין מעולם לא התקרב לרמת המנהיגות של ארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או אלכס גלעדי, ו/או מוטי קירשנבאום ז"ל, וגם לא לרָף המנהיגות של יוחנן צנגן סמנכ"ל כספים איכותי יוצא דופן בכישרונו הכלכלי. הייתי חייב למצפוני ולאנשיי ולא לבוסים שלי. גם לא לחיים יבין. אין איש ומוסד שניצבים מעל הביקורת בתנאי שמדובר בביקורת אמת הנשענת על עובדות נכונות, אולם מה לדברי הֶבֶל ושֶקֶר בכסות יָעֵנִי של ביקורת טלוויזיה ? חיים יבין בעל השררה היה יכול לפטר אותי מתפקידי כמנווט שידורי הספורט שלו. הוא לא פיטר אותי. אין כל טעם ליָפּוֹת את הדברים היום ב- 2017. אלה הן העובדות. אשנה ו- אומר שוב בכֵנוּת : לא התפעלתי בלשון המעטה מחיים יבין כ- מנהיג. הוא היה קריין טוב אולם רחוק מ- היררכיה של מנהיג. ו- אם היה מנהיג הוא היה מנהיג רָדוּד ו- מגוחך, על פי הבנתי את ערך המנהיגות.
טקסט מסמך : 16 ביוני 1980. אלכס גלעדי מתלונן בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני (באמצעות מנהל חטיבת החדשות בעת ההיא חיים יבין) כי הנהלת הרשות השאירה את חטיבת הספורט בפיקודו חשופה וחסרת הגנה נוכח ביקורות לא הוגנות והתקפות עיתונאיות נקמניות ו- זדוניות על פרי יצירתו. חיים יבין לא הגן על אלכס גלעדי בפני מבקריו ו- תוקפיו כאילו הפקת שידורי הספורט היו עניין פרטי של אלכס גלעדי. זה נורא הכעיס אותי אז. ראיתי בחיים יבין איש לא נאמן ומנהל קטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (1. ב'.).
יום ראשון – 12 בפברואר 1989. מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין טועה פעמיים בביקורת הטלוויזיה הנחמדה שלו בחלקה האחרון הנוגעת לשידורי הספורט שלנו, "…ומשהו לגבי אמת בפרסום…" (וגם מתחנף לחיים יבין). היה מדובר בעובדות ביקורתיות לא נכונות בעליל. לא התכוונתי להישאר אדיש לנוכח הקשקוש המגוחך שלו. החלטתי להשיב לאותו עדי דיסקין כגמולו באחד מהשידורים הישירים שלנו, בביקורת משלנו, עליו ועל עיתונו.
אינני יודע גם היום בחלוף 28 שנים לאחר אותו אירוע NBA ההוא מדוע טעה עדי דיסקין פעמיים (האם באקראי…?) בביקורת הטלוויזיה שלו נושאת שתי טעויות : אחת במתמטיקה והשנייה ב- גאוגרפיה. כמו כן מדוע מצא צורך בין השאר באותו הקשר להתחנף למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. הטעויות המתמטית והגיאוגרפית שלו בחלקה האחרון של הביקורת העמידו אותי (ואת חטיבת הספורט שלי) במצב מטופש ו- לא סימפתי. כאילו מדובר באיש לא נבון שמפיץ אינפורמציה סתמית לא בדוקה, מפזר צ'ק ללא כיסוי, ומתפאר במידע שחצני הנוגע למבצע שידור טלוויזיוני ישיר של משחק כדורסל בארה"ב הרחוקה והבאת סיגנל הטלוויזיה שלו לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. עדי דיסקין האשים אותי בהפצת מידע כוזב הנוגע לחישוב לא נכון שלי את הפרשי הזמנים בין שעון ישראל ושעון העיר יוסטון (Houston) במדינת טקסס (Texas) שנבחרה לארח את משחק ה- "NBA all star game" באותו יום ראשון ההוא של 12 בפברואר 1989, ואשר את המחצית השנייה שלו התכוונתי להעביר בשידור ישיר היכן שהוא החל מ- 23.45 (שעון ישראל). הפריע לי שהמנהל הראשי שלי חיים יבין איננו נרתם להגנתי. אולם לא הופתעתי על סמך אירועי העבר שכבר נידונו ב- בלוג וב- 13 הספרים. המנהל שלי עצר בצד הדרך. שום איש וגם אנוכי איננו ניצב מעל שום ביקורת בתנאי שהיא כנה ו- הגונה, נטולת חשבונות, ונשענת על עובדות אמת. ביקורת הטלוויזיה של עדי דיסקין ב- 12 בפברואר 1989 בעיתון "ידיעות אחרונות" הייתה שגויה לגמרי. הנה היא כלשונה.
טקסט מסמך : 12 בפברואר 1989. זהו טור ביקורת הטלוויזיה של עדי דיסקין בעיתון ידיעת אחרונות. ההקדמה בחלקה האחרון של הביקורת, "…ומשהו לגבי אֶמֶת ב- פִּרְסוּם…", הנוגעת לשידור הישיר של משחק ה- NBA מיוסטון הציגה אותי באופן אישי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשה ניצב חיים יבין כאדם ועיתונאי בלתי אמין שלא יודע מהחיים שלו בחישובי זמנים של שעון ישראל וארבעת שעוני הזמן המתפרסים על פני ארה"ב הענקית. עדי דיסקין טעה בביקורתו גם מההיבט המתמטי וגם מההיבט הגיאוגרפי והחליט גם להחניף לחיים יבין. עלות זכויות השידורים של משחק NBA ההוא של כוכבי המזרח נגד כוכבי המערב ב- 12 בפברואר 1989 היו בגובה של 1500 (אלף וחמש מאות) דולר. איזה השקעה כספית ואיזה נעליים. חיים יבין כלל לא היה מודע לעלויות ולא לפעילות ולתנודות הכספיות בתוך התקציב השנתי של חטיבת הספורט בפיקודי. הוא כלל לא התעניין בכך. זה היה תחום עיסוקו של סמנכ"ל הכספים המבריק והיעיל שלנו, יוחנן צנגן. שלוש טעויות בשש שורות של ביקורת טלוויזיה מטעמו של עדי דיסקין. (המסמך באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").
מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא מצא צורך להגן עליי בפני אשמת השווא שהטיח בי מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין, שגם מצא צורך באותה הזדמנות להתחנף אליו, יָעֵנִי, "לחיים יבין מגיעה טפיחה על השכם על שאישר השקעה כספית באירוע ספורטיבי מהנה זה". פדיחה. עלות זכויות השידורים של משחק ה- NBA ההוא של כוכבי המזרח נגד כוכבי המערב ב- 12 בפברואר 1989 היו בגובה של 1500 (אלף וחמש מאות) דולר. איזה השקעה כספית ואיזה נעליים. חיים יבין כלל לא היה מודע לעלויות ולא לפעילות ולתנודות הכספיות בתוך גְרָף התקציב השנתי של חטיבת הספורט בפיקודי. הוא כלל לא התעניין בכך. זה היה תחום עיסוקו של סמנכ"ל הכספים המבריק והיעיל שלנו, יוחנן צנגן. שלוש טעויות בשש שורות של ביקורת טלוויזיה מטעמו של עדי דיסקין נעדר כל השכלה כלכלית טלוויזיונית וטכנולוגית טלוויזיונית.
החלטתי להגן על עצמי ועל הרשת שלי בכוחות עצמי ולגמול לשקרן. העליתי לאוויר את אורי לוי ובידו טקסט שָנוּן שחיברנו שנינו יחדיו. אורי לוי קרא את הטקסט בביטחון עצמי כאילו הוא בעצמו נולד להיות מבקר תקשורת. הופעתו הבטוחה והאגרסיבית הייתה סנסציונית. למחרת הגיע צלצול טלפון לא פחות ולא יותר מ- מו"ל "ידיעות אחרונות" עצמו, מר ארנון "נוני" מוזס. הוא ביקש שניפגש. אני יודע שחיים יבין היה מגיש טלוויזיה וקריין חדשות טוב וגם פופולארי, אולם הוא לא היה גדול גדול ממידות המוניטור משָם ניבטה דמותו. ידעתי גם שנטילת יוזמה כזאת של שמירה על האגפים שלי נגועה בקלקול יחסים עם הממונים, אך לא עם מצפוני.
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (1. ג'.).
ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- מהלך שנות ה- 80 של המאה הקודמת, וגם ב- 12 בפברואר 1989. זאת הייתה היכרות החמישית בינינו. אהבתי אותו ואת אביו נוח מוזס ז"ל. בכמה הזדמנויות בקריירה הטלוויזיונית הממושכת שלי הייתי עֵד לקשר המיוחד וההדוק שהיה בין שניהם. האב העריץ את הבן, והבן את אביו.
ובכן, שידורי ה- NBA הישירים שלנו בשלוש השנים שבין 1987 ל- 1990 הולידו טור ביקורת קבוע של מבקר שידורי טלוויזיה רדוד וירוד בעיתון "ידיעות אחרונות", העונה לשֵם עדי דיסקין. המבקר הנ"ל תקף אותנו פעמים רבות בזו אחר זו בעיתונו על לא עוול בכפינו, בשעה שהשתמש לצורך הניגוח בעובדות לא נכונות. ברור שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין יבד"ל ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לא יצאו להגנתי ולהגנת עובדיי מפני אותו מבקר הטלוויזיה המגוחך ההוא של "ידיעות אחרונות" מר עדי דיסקין. באחת מהפעמים ההן תקף אותנו מדוע לא שידרנו ישיר את אחד ממשחקי ה- NBA ובִלְבֵּל והטעה את קוראיו בנתונים של זמן ומקום שהם אֹשיות התִּכְנוּן של כל שידור טלוויזיוני. זה לא היה פוסט ביקורת טלוויזיונית. זאת הייתה הסתה לשמה. אנוכי שונא להיות מותקף על לא עוול בכפי. בהיותי עיתונאי ואיש טלוויזיה תחרותי החלטתי להשיב מלחמה שערה נגד אותו עדי דיסקין שאמור לשרת ביושרה והגינות את קוראי "ידיעות אחרונות" אך לא עושה כך וממשיך לירות מהמותן ולא דרך קוונות מכונת הדפוס שלו. הוא פשוט לא אמר את הַאֶמֶת לקוראיו. עשיתי זאת כדי להגן על השֵם הטוב של הרשת שלי וחטיבת הספורט שלי ללא שום התייעצות מוקדמת עם קברניטי השידור הציבורי הראשיים שלי ובראשם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. לא מצאתי צורך לדון ולהתייעץ עמם משום שהם התבוננו מהצד כיצד תוקפים אותי כנציג הרשת שלהם באמצעות עובדות לא נכונות, מבלי להתערב. זה לא היה תפקידי לשמש סניגור של עצמי ושל הטלוויזיה והרשות. זה היה תפקידם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לעשות כך ללא השתאות, וגם תפקידו של מוסד הדוברות של רשות השידור אך כולם נדמו שם. נותרתי חשוף. אינני שַק אִגרוף של איש. העליתי "לאוויר" את אוּרִי לֵוִי שלי בתוכנית "משחק השבת" עם פינת העיתונות שהגינו ויצרנו שנינו, וקראנו לה, "שָחוֹר/ לָבָן ולפעמים בצֶבַע". בדברי התשובה שלנו סתרנו אחת לאחת את העובדות הלא נכונות שהופיעו במאמרי הביקורת של אותו עדי דיסקין. אורי לוי היה בעת ההיא בעל עט מושחזת, וכשרצה ידע להיות סרקסטי. באותה השנה ההיא של 1989 ובמשך שנים ארוכות לפני 1989 ואחרי 1989 הוא היה לא רק יד ימין בוטחת שלי, הוא היה שתי ידיי הימניות. הוא היה עמוד תווך שלי. אהבתי אותו ו- הערכתי אותו. בטחתי בו. האמנתי לו ובו. זה היה מדהים, "אפס בחשבון ואפס בגאוגרפיה", ירה אורי לוי ללא כחל ושרק מבעד לקוונות עדשות מצלמות הטלוויזיה שלנו באולפן לעבר עדי דיסקין ו- "ידיעות אחרונות" של ארנון "נוני" מוזס, ופגע בול. אורי לוי הישיר את עיניו למצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" וכה העניק את ציוניו למבקר הטלוויזיה הכושל של העיתון הנפוץ במדינה, "אֶפֶס בחשבון ו- אֶפֶס בגאוגרפיה". זאת הייתה אמפליטודה טלוויזיונית (!). מתקפת נגד יעילה שלנו. נוצרה תדהמה ועִמָה הפתעה מוחלטת. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העזה ו- השיבה מלחמה נגד "ידיעות אחרונות". המדינה עצרה מלכת. ממתי זה מרשה לעצמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקוף באופן ישיר ובוטה כל כך את העיתון של המדינה. אורי לוי ואנוכי הפקנו משרעת בעלת תנופה. שכבות האוויר בחלל האולפן זעו (!). לפתע השתרר שקט מוחלט. הייתה דממה. כמו לאחר פיצוץ של טון TNT.
טקסט תמונה : 30 ב- מארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. מבט לעמדת השידור השנייה שלי . אורי לוי (משמאל) מנהל היטב, ביד רמה, וגם בהומור את עמדת השידור השנייה שלי (לשמאלו הפרשן רלף קליין ז"ל ומאמן מכבי ת"א פיני גרשון). התמונה צולמה בתום השידור הישיר של משחק ההכרעה השלישי בגביע אירופה לקבוצות אלופות בו גברה מכבי ת"א על הקבוצה האיטלקית פאף בולוניה 63:79, והבטיחה את העפלתה ל- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. ניהולו של אורי לוי את עמדת השידור מצא חן בעיניי. שלחתי לשם את צלם "ידיעות אחרונות" ראובן שוורץ על מנת שיתעד עבורי את הרגע. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
למחרת הגיע צלצול טלפון. על הקו היה קול מוכר. לא פחות מ- ארנון "נוני מוזס עצמו. "בוא ניפגש לארוחת צהרים במלון "דן" בתל אביב", הציע העורך האחראי של "ידיעות אחרונות". אורי לוי ואנכי ירדנו אליו לתל אביב. נוני מוזס הוא גבר שניחן בפנים יפים לפעמים מיסטיים, בהופעה נאה ונחושה, ובקסם אישי רב, אך אין לטעות בו. האיש מחזיק בידיו כוח תקשורתי עצום ורב השפעה. אהבת חייו היא עיתונו "ידיעות אחרונות". נוני מוזס הוא ראשית דבר איש עסקים, ואוסיף, מוכשר ופראקטי. הוא יעשה הכל כדי להגן על בחירת ליבו. לא הופתעתי כשהקונגלומרט הצעיר והנחוש הזה רק בן 26 היה גלוי לב, וכה אמר לי ישירות במלון "דן" התל אביבי ההוא מבלי להתמהמה כלהלן : "…יואש אלרואי, נקוב אתה בעצמך את מחיר הפיצוי על דברי ביקורת הטלוויזיה שהודפסו ב- "ידיעות אחרונות" ע"י כתב הטלוויזיה שלנו עדי דיסקין ואשר הובררו כלא נכונים. קבע אתה את עונשו של כותב הביקורת המוטעית…". הוא אמר את מה שאמר מפני שידע כי גם בשידוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית טְמוּנים כוח והשפעה, לא רק בעיתונו. כיבדתי אותו ולכן השבתי לו בנימוסס בזאת הלשון : "נוֹנִי, אינני איש שעומד מעל הביקורת, לא אני וגם לא אתה. אינני איש מדון בתנאי שאני מתגורר בסביבה של אמת ויושרה והביקורת העיתונאית אודותיי ואודות עובדיי בחטיבת הספורט כֵּנָה ועניינית. אולם אם נגזר עלי לחיות בתנאי אקלים שליליים בהם הביקורת שמעביר עלינו העיתון שלך "ידיעות אחרונות" עוסקת בעובדות לא נכונות ובשקרים אזי אנוכי שש לקרב על מנת להגן על עצמי. נוני, בזרועותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והמונופוליסטית טמונה סמכות לא פחוּתה משל העיתון של המדינה". למחרת ירד טוּר ביקורת הטלוויזיה של עדי דיסקין מעיתון "ידיעות אחרונות", ופסק מלהופיע. זאת הייתה גם אחריתה של פינת העיתונות שלנו "שחור/לבן ולפעמים בצבע". הסכם הוגן. אנוכי ראיתי במר ארנון "נוני" מוזס בכל השנים ההן איש הגון, סמכותי, ו- כֵּן. איש שמילה שלו היא מילה. איש עסקים קשוח נאה למראה, שחריצי הקמטים בין גבותיו ולאורך לחייו כבר החלו לסלול להם דרך. אולי הוא לא היה תמיד נחמד, אך בתמורה גם לא היה שקרן ולא רמאי. וגם לא פתלתל. הערכתי אותו מפני שעִמִי הוא תמיד דיבר אמת. נוני מוזס ניחן בכריזמה בלתי נדלית. היה בו משהו מיסטי נעדר פיתרון. הערכתי אותו. לא שיניתי את דעתי אודותיו עד עצם היום הזה.
ככה אנוכי כמנווט ומנהל שידורי הספורט הספורט ראיתי ב- 1989 את משעול הטלוויזיה בו צעדתי בביטחה בשיווי משקל מלא. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם מר חיים יבין וגם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא אהבו את צעדיי אלה ולא את ההתחשבנות שלי עם העיתונות הכתובה שנהנתה להקיז את דמה של חטיבת הספורט בפיקודי שהייתה ת. פ. שלהם. שניהם, חיים יבין וגם אורי פורת, סירבו להגן עלי מפני התוקפים אותי ואת פיקודיי וגם לא רצו שאנוכי אגן על עצמי בכוחותיי שלי. ב- 26 בפברואר 1989 נתנו לי שניהם להבין את דעתם הלא נוחה מהפינה ההיא, "שחור/לבן ולפעמים בצבע", שאנוכי והעיתונאי – שדרן שלי אורי לוי מיסדנו בתוכנית "משחק השבת". שניהם התעוררו משנתם רק לאחר שהודעתי לציבור באמצעות אורי לוי כי אין בדעתי להרכין ראש בפני המבקר עדי דיסקין מ- "ידיעות אחרונות" ולא בפני שום מבקר טלוויזיה אחר בעיתונות הכתובה. אנוכי חייב דו"ח ראשית דבר למצפוני ורק אח"כ לבוסים העליונים שלי. בסדר הזה (!). אין דבר נעלה יותר מכישרונו המוסרי ועוֹצמתו של האדם להתייצב כל יום מחדש בינו לבין נפתולי נפשו ולדווח דיווח אמת למצפונו, גם אם תועלתו האישית נפגמת ונפגעת. כך כתבו לי שני מנהיגי השידור הציבורי ההם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין – ב- 26 בפברואר 1989 התגובה לטקסט הביקורת שלנו, של אורי לוי ושלי, כפי שהופנה לעברם של עדי דיסקין ו- "ידיעות אחרונות" [1].
טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אלי לאחר ש- השבנו מלחמה שערה בתוכית "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 1 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני התוקפים אותי באמצעות עובדות לא נכוהות לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה חסר ערך בעיניי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 1 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני התוקפים אותי לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה פשוט חסר ערך בעיניי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השנים חלפו להן ב- Speed לעיתים בסערה. מישהו מבין שלושתנו השתנה וזה לא הייתי אני. מזלי הטוב שחלק מהמסמכים המופיעים בבלוג וב- 13 הספרים נשמרו. שיני הזמן לא פגעו בהם והעפר לא כיסה אותם. אחרת מי הוא בן אנוש שיאמין רק לטקסט שלי ללא עדויות וללא תימוכין ?
טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים ב- סיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלף זמן רב. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים המוצלח ומניב רייטינג של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA הטובה בעולם, לראשונה בתולדות השידור הציבורי המונופוליסטי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. חלף זמן רב. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים המורכבים והמסובכים (בעיקר מבחינה טכנולוגית ותקשורת לוויינים בינלאומית), והמרוחקים והממושכים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986, והמונדובאסקט של ספרד 1986. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים, ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
1. חיים יבין לא יצא מגדרו להגן עלי בפברואר 1989 מפני עדי דיסקין בעוד אני חרקתי שֵן כדי להגן על עובדיי ועמיתיי בחטיבת הספורט. חיים יבין לא היה מנהיג דגול עבורי. הוא היה קריין דגול אך יש הבדל בין השניים. חיים יבין התעורר רק כשאנוכי נקטתי מהלך התקפי ביוזמתי שלי. לפני כן הוא נִמְנֵם.
2. מר ארנון "נוני" מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות", אל תוותר וגם אל תתרשם מכל מיני "יפי נפש" שמקשקשים מאחורי גבך. אל תירא ואל תחת בשעה שאתה נלחם ו- נושא על כתפיך אחריות אֶמֶת כבירה. אינך בודד.
[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה אלי מ- 26 בפברואר 1989, הקורא אותי לסדר בשל עשיית חשבונות עם העיתון "ידיעות אחרונות".
[2] ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלי הדורש ממני לתאם ולקבל אישור מהממונים עלי בטרם אני תוקף את מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות".
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (2. א'.).
זה קרה לפני רבע מאה של שנים בשבת – 8 בפברואר 1992. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. ביום ההוא של מוצ"ש 8 בפברואר 1992 פקדתי כעורך ומנווט של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית על המגיש הראשי שלי מאיר איינשטיין להתייחס ב- "משחק השבת" לפוסט של כתב אנונימי שהופיע בעיתון "מעריב" ביום שישי – 7 בפברואר 1992 ואשר נשא את הכותרת "מפזר חום". הפוסט התייחס למשחקה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שהתמודדה ביום חמישי בערב – 6 בפברואר 1992 ב- טָאלִין בירת אסטוניה נגד אלופת אסטוניה בכדורסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הכתב האנונימי שפרסם את המאמר "מפזר חום" בעיתון "מעריב" כלל לא היה ב- טָאלִין. הוא ישב בכורסתו בביתו הפרטי (ו/או שמא במערכת עיתונו ברחוב קרליבך בתל אביב) ודיווח לצופיו מידע אותו העתיק מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי שהוא מגלה לקוראיו כי בעצם פלגיאטור Off tube שלא ביקר במקום התרחשות האירוע. המגישה לצדו של מאיר איינשטיין את "משחק השבת" במוצ"ש ההוא של 8 בפברואר 1992 הייתה מרב מיכאלי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") אולם הטלתי את תפקיד "מבקר העיתונות" על מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין נדהם מהציווי. הוא היה רגיל לשדר ספורט ולא להתריס מול הקולגות שלו. זה לא היה לרוחו. בפעם הראשונה (והאחרונה) נדרשתי, אולי נאלצתי להפעיל את סמכותי.
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (2. ב'.).
יום חמישי – 6 בפברואר 1992. אנוכי מטיס את השַדָּר אורי לוי ואת הפרשן שלנו טל ברודי לטָאלִין בירת אסטוניה כדי לשדר ישיר את משחק הכדורסל טָאִלין – מכבי ת"א 107:83 במסגרת טורניר גביע אירופה לקבוצות אלופות. עיתון "ידיעות אחרונות" מטיס לטָאלִין את הכתב שלו רפי נאה. עיתון "הארץ" לא שולח כתב ומודה שהוא מעתיק את מידע המשחק ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות קרדיט ל- "שירות ספורט הארץ". העיתון "מעריב" מעתיק אף הוא את מידע המשחק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ומפרסם פוסט מלומד "מפזר חום" אולם לא מגלה לקוראיו כי הוא פלאגיאטור וכי הכתב שלו נשאר בארץ ו- כלל לא הגיע לטָאלִין.
אני שב לרגע ליום חמישי – 6 בפברואר 1992, התאריך ההוא בו שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) בירת אסטוניה את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את אלופת ישראל מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית ששכנה במזרח אירופה הישנה ורק לפני שנתיים השתחררה מעוּלָה של ברה"מ. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל ב- טָאלִִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו מטעמי השַדָּר אורי לוי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. שניהם טסו בטיסה קבוצתית עם מכבי ת"א ל- טָאלִין. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1989 והתפרקותו של הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וחיסולו של איגוד השידור המזרח אירופי OIRT, הייתה זאת אסטוניה שכמו שאר מדינות מזרח אירופה הצטרפה חיש מהר ל- EBU (איגוד השידור האירופי) והפכה זה מכבר לחברה מלאה ושוות זכויות (Active member) באיגוד השידור האירופי. הטלוויזיה האסטונית בראשות מנהל הספורט שלה מר תוֹמַאס אוּבָּה הכינה בעבורי (תמיד על פי Booking מראש) עמדת שידור נוחה מאובזרת בהיכל הכדורסל ב- טָאלִין על פי הכתוב ב- פרוטוקול שחיבר זה מכבר ה- EBU. צוות השידור שלי בטאלין ביום חמישי ההוא של 6 בפברואר 1992 מנה כאמור את אורי לוי וטל ברודי. למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה מלומדת שכותרתה הייתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהפוסט "מפזר חום" נעדר קרדיט של כותבו.. זה היה מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה (ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך כסף). אינני יודע אם עופר נמרודי ו/או יעקב ארז שימשו עורכי "מעריב" ב- 77 בפברואר 1992. אין זה חשוב עכשיו. גם לא חשוב מי היה אז עורך מדור הספורט של "מעריב"" ב- 7 בפברואר 1992. חשוב הוא שעורך "מעריב" ועורך מדור הספורט שלו בעיתון ניאותו לקבל רשימת דיווח וסיכום משחק הכדורסל טאלין – מכבי ת"א 107:83, מבלי לציין כי פרי עטו של הכתב עלום השם שנעשה עבור עיתונו הוא מעשה העתקה מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואשר נעשתה מביתו (ו/או משולחן המערכת של העיתון). ניתן להבין כי עורך "מעריב" ועורך מדור הספורט של "מעריב" ניסו ב- 7 בפברואר 1992 ליצור את הרושם אצל קוראיהם כי מדובר במאמר אותנטי של דיווח מהשטח בעוד הכתב שלהם לא היה נוכח במקום ההתרחשות. העיתון "ידיעות אחרונות" שלח לטָאלִין את כתב הכדורסל הוותיק שלו רפאל "רפי" נָאֶה ופרסם למחרת ביום שישי – 7 בנובמבר 1992 את דיווח הפוסטט האותנטי הנשען על דיווח מהשטח "כדורסל טוטאלין". שמו של רפי נאה הופיע בראש הרשימה. עיתון "הארץ" פרסם ביום שישי – 7 בפברואר 1992 כותרת "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו" והודה בעקיפין בפני קוראיו כי לא היה לו שום נציג בטאלין וכי המידע שהוא מוציא לאורר נשען על "שירות ספורט הארץ". מדור הספורט של עיתון "הארץ" העתיק אף הוא מהמוניטורר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אינפורמציית ההתמודדות, ובחר בכסות דיווח של "שירות ספורט הארץ" (אגב, מה זה בדיוק "שירות ספורט" הָאָרֶץ" ?) "מעריב" נהג בדרך עיתונאית שונה ובלתי מקובלת. מדובר בתופעה שלילית ביותר שידועה בשמה "דיווח Off tube" של העיתונאי הכותב מהכורסה בסלון ביתו (ו/או אולי משולחן המערכת ברחוב קרליבך בתל אביב), מבלי לגלות לקוראים כי מוֹסֵר האינפורמציה וקוֹרֵא האינפורמציה נהנים מאותו מקור מידע והשראה שקוראים לו מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתב העיתון "מעריב" מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו, הטסנו את צוות השידור שלנו לזירת ההתמודדות בבירת אסטוניה, וגם שִילָמְנוּ עליו מָמוֹן רָב שהורכב מתשלום זכויות שידורים ושימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית אסטונית שנשכרה על ידי, וכן שימוש בתקשורת לוויינית אירופית לצורך העברת סיגנל השידור מ- טָאלִין לירושלים. כתב "מעריב" כמובן רשאי להעתיק ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כאוות נפשו, אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה, לא ביקר בטָאלִין, וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו בארץ. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ. לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.
הָבָה אשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל ב- טָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, כמו גם מבלי להעניק קרדיט לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלטתי להגיב. במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר. זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית. להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום. הוא נדהם. לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו ושלי בשידור ישיר בטלוויזיה. שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זהו טקסט ההוקעה :
"ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין.
בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק , ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה . (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה. העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון.
(מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו.
זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית, העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".
טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת").
טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת"). הערה : בתוכנית ההיא של "משחק השבת" ששודרה במוצ"ש – 88 בפברואר 19922 השתתפה בהגשה גם מרב מיכאלי (היום ח"כ מרב מיכאלי).
מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי, שלא תמיד נמצא Match up בין עקרונותיי לעקרונותיהם. הייתי איש בודד. התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר שאין לי מושג עד עצם היום הזה, מיהו, מה הן אמות המידה העיתונאיות שלו, ומדוע נהג כפי שנהג כך מול ולנוכח קוראיו. מדובר בהולכת שולל. לא פחות. עיתונאי אנונימי מספר ומדווח לקוראיו אודות משחק כדורסל שנערך בטאלין בירת אסטוניה מבלי לספר להם שכלל לא היה נוכח במקום ההתרחשות, אלא ישב על כורסתו בביתו בתל אביב והעתיק את האינפורמציה ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עסק עלוב.
טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין". כתב העיתון רפאל "רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון כי מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).
טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. הדגשת יתר של הכותרת הראשית ב- עיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין", המציינת כי כתב העיתון רפאל רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון אודות ההתמודדות בה מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).
טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של עיתון "הָאָרֶץ", "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו". בראשית הפוסט מודגש כי המידע מובא לקוראים באמצעות "שירות ספורט הארץ" מטָאלין – אסטוניה. במילים אחרות : מערכת "הארץ" מודה כי לא שלחה כתב שלה למקום ההתרחשות והאינפורמציה שמוגשת לקוראים שלה נשענת על התבוננות במסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר ממוקד ההתרחשות את ההתמודדות טָאלין – מכבי ת"א 107:83. צוות השידור שלי בטָאלין הורכב מהשַדָּר המוביל אורי לוי והפרשן טַל בְּרוֹדִי. (באדיבות "הָאָרֶץ" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).
טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. מוסף הספורט של "מעריב" מפרסם רשימה מלומדת שכותרתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. קריאת הפוסט "מפזר חום" מבליטה את העובדה כי הוא נעדר קרדיט של כותבו. מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך עליו כסף. (באדיבות "מעריב" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).
עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוּסָרִי כאחד. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מעת לעת מהמוניטור באולפן ירושלים, אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל, כדורסל, ו/או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח, אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט למקור, לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.
השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה מחורבנת ומְאֵירָה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. אין בכלל ספק כי עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. אוסיף ואומר : רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים יחידות, לא נענתה תביעתי ע"י אֵי מִי מהמנכ"לים שלי לשדר את אירועי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים. מאידך כשזה קרה, תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.
חובת דיווח האמת ושמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (3).
ב- 9 בנובמבר 1997 התרחש אירוע אלים פנימי וחריג ביותר בשורות קבוצת ווסטהאם בה שיחק אייל ברקוביץ' בעת משחק בליגה האנגלית באצטדיון סטמפורד ברידג' נגד צ'לסי. צ'לסי ניצחה 1:2. אייל ברקוביץ' הכישרוני רָב עם חבר קבוצתו העונה לשם ג'ון מונקר. הסכסוך בין השניים הגיע לכדי אלימות פיזית. מצלמה אחת של ה- BBC תיעדה את ההתכתשות ביניהם. קראתי את הדיווחים אודות האירוע יוצא דופן לחלוטין, בו שני שחקנים מאותה קבוצה אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר מרימים יד איש על רעהו, בשלושת העיתונים היומיים "מעריב" + "ידיעות אחרונות" + "הָאָרֶץ". להפתעתי הרבה הדיווחים בעיתונים הישראליים היו שונים לחלוטין, ומוטים לטובתו של אייל ברקוביץ', בניגוד לכתבת הטלוויזיה באותו נושא שקיבלתי במשלוח לווייני Unilateral מיוחד מהקולגות שלי ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. החלטתי להגיב בצורת מאמר מערכת. הקריין דן עופרי מרדיו "קול ישראל" נבחר על ידי לקרוא את טקסט התסריט שחיברתי, ונהגה ונקרא בעת עריכת תמונות ה- Video, "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". השדרן זוהייר בהלול (היום ח"כ) נקבע על ידי להגיש את המוסף הטלוויזיוני הנ"ל בתוכנית "משחק השבת" ההיא במוצ"ש של 15 בנובמבר 1997. הנה טקסט התסריט כלשונו :
טקסט תמונה (!) : 15 בנובמבר 1997. "משחק השבת" וטקסט העמוד הראשון של ה- Item "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה (!) : 15 בנובמבר 1997. "משחק השבת" וטקסט העמוד הראשון של ה- Item "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל היה הראשון שהרים לי טלפון למערכת שלי בירושלים ובירך אותי על עבודתי העיתונאית ועל חשיבות התיעוד של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שהיה שונה מהדיווחים בעיתונות הארצית של ישראל, וסייעה לי למַפּוֹת את המציאות כפי שהיא.
חובת שמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה (4). חלפו הרבה יותר משנות דור אולם הזיכרונות רוויי מאבקים ו- לגמרי לא נעימים ועמם המסמכים, השתמרו. אלכס גלעדי הוא איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר ביותר שצמח כאן בעשור ה- 70 של המאה שעברה.
הימים ההם – הזמן ההוא.
כישרון הניהול של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי וטוּבְיָה סַעַר באותן שנים נגע ישירות אלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בפני מחלקת הספורט של הטלוויזיה ניצבו משימות כיסוי בינלאומיות כבדות משקל : מונדיאל ספרד 1982, אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983, אולימפיאדת לוס אנג'לס ביולי – אוגוסט 1984, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל באיטליה בקיץ 1980 (Euro 1980) וצרפת ביוני 1984 (Euro 1984) , וגם אליפויות אירופה בכדורסל ב- 1981 ו- 1983 בהשתתפות נבחרת ישראל. שלא לדבר על כיסוי שיטתי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בתוך מדינת ישראל ובראשם משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל (ליגת העל היום), הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורסל , סיקור ישיר של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל, ושידורים ישירים של טורנירי הטניס השנתיים ברמת השרון וב- ווימבלדון (Wimbledon) בלונדון. העבודה במחלקת הספורט הייתה סיזיפית וביורוקרטית להחריד. מחד מיעוט כוח אדם ומאידך הפקת אירועי ספורט רלוואנטיים מורכבים ומסובכים שכפופים לזכויות שידורים ודורשים אישור מוקדם של קנייתם או רכישתם מהבוסים הגדולים שלי, לרבות הפעלת טכנולוגיה רבה ומורכבת, הקצאת כוח אדם לא קטן למשימות השידור, ושימוש בלוגיסטיקה. הדברים האלה עולים ממון. שלוש פעמים השיב צוות הניהול "צחי שמעוני את טוביה סער" בשלילה מוחלטת לבקשות ההפקה שלי בנימוקים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית ענייה ואין לה כסף. מדובר היה באירועים שוליים נגיד בהשוואה למשחקים האולימפיים, אך לא ידעתי בדיוק למה לצפות מהם. הייתי מנהל טירון בראשית הקריירה שלי כמפיק ומתכנן שידורים רבי עוצמה ובהיקפים כאלה. לא טירון בהבנת יסודות הטלוויזיה אלא דל ניסיון באוריינטציית ניהול ומנהיגות ושמירה על יחסי עבודה הוגנים ומקצועיים עם הבוסים שלי. לא למדתי לנהל. אולי בשל כך חשתי לאורך עשרות שנים כי המנהלים שלי לא רק הניחו עלי אוכף אלא רתמו גם רֶסֶן לפי, כמו לסוס דוהר.
יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי היה אדם יָקָר ואָהוּב על ידי עד יום מותו. אולם הוא החמיץ את עצמו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין מארס 1980 לינואר 1982. הוא פשוט פִסְפֵס. ההשפעה שלו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על התפתחות השידור הציבורי בפרק זמן כה קצר ממארס 1980 עד ינואר 1982 הייתה שוּלִית. מזערית. בניגוד לקודמו בתפקיד ארנון צוקרמן היה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי הססן ומאוד לא בטוח בעצמו. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ירא את מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד שאומנם מינה אותו לתפקיד הבכיר אך הניח עליו כל הזמן זכוכית מגדלת, בחן אותו, והתערב בהחלטותיו, וכשחשב שצריך, לא רק התערב, אלא שינה את פסיקותיו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי. מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ראה את עצמו כעורך ראשי עַל של הטלוויזיה והרדיו ברשות השידור. הוא התערב בכל פרט ניהולי אפילו ברמה של אישורי הסעה במוניות. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד האפיל על יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי לחלוטין במאבק על מנהיגות וסמכויות בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה גדול עליו בכמה מידות טובות . בהיות יצחק "צחי" שמעוני איש ישר ומצפוני, וכשראה שאיננו יכול עוד להילחם עם הבוס הישיר והכוחני שלו מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, פשוט התרומם בינואר 1982 מכיסאו והניח את מפתחות הניהול של שולחנו של מנכ"ל רשות השידור. "אינני עובד עוד אצלך. חפש את החברים שלך", אמר ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד והתפטר מתפקידו. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל אפילו דמעה אחת. הוא חווה בחייו כמה דברים קשים יותר מהתפטרותו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי. בו במקום מינה לתפקיד מנהל הטלוויזיה את מר טוּבְיָה סַעַר. המסמכים הבאים מהתקופה ההיא המתפרסמים בפוסט הזה הקרוי, "יצחק "צחי" שמעוני 2013 – 1926 ז"ל (רשימה מס' 2), כשמר אלכס גלעדי ואנוכי אחריו ניהלנו את חטיבת הספורט מלמדים משהו על שאיפות הניהול והמנהיגות של שנינו שנתקלו שוב ושוב בקשיים רבים ועצומים מסוגים שונים מידי יום , וגם בסרבנותו של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, הססנותו של מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ואי הסכמות מצדו של מנהל החדשות בתקופה ההיא חיים יבין. הם מצביעים גם על העוני המחריד בטכנולוגיה טלוויזיונית (הפקה, צילום, ועריכה) ועל מסורבלות וכבדות התנועה לפנים לעבר כיבוש יעדי השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המציאו את הביורוקרטיה, את המִגוּשָמוּת, ואת המסורבלות הַדוּבִּית, ומעידים כי ניהולם של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי את הטלוויזיה וחַיִים יָבִין את החדשות היו במידה לא מעטה פגומים ועקרים. ברור לחלוטין שמנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ומנהל החדשות חַיִים יָבִין הֶצֵרוּ את חזון ההפקות ושאיפות ההתפשטות של אלכס גלעדי. בהתעקשותם והתנגדותם שוב ושוב לבקשות, הצעות, ויוזמות השידור של אָלֶכְּס גִלְעָדִי, הם דחפו אותו בסופו של דבר לזרועות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. חיי היום יום בטלוויזיה היו עבור רבים קשים ומורכבים לא כל שכן של חטיבת הספורט שנדרשה לפעול במֶרֶץ עצום גם בסופי שבוע, בשבתות ובחגים במשך עשרות שנים, ואנשיה נדרשו להתנתק ממשפחותיהם שוב ושוב. אין זה דָבָר של מה בכך. חיינו האינטנסיביים כעיתונאי טלוויזיה לא היו רגילים ולא דָמוּ לאלה של שאר אזרחי המדינה. אף על פי כן אָלֶכְּס גִלְעָדִי ואנוכי התבדחנו ואמרנו איש לרעהו כי' "אנחנו אומנם עובדים בעצם שמונה ימים בשבוע, אבל נהנים ומלאי סיפוק, ובמידה רבה שנינו ברי מזל מפני שגם משלמים לנו עבור ההנאה הזאת".
ב- 1 באוגוסט 1979 הודח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל. או במילים אחרות, קואליציית הצמרת של רשות השידור לא העניקה לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן קדנציית ניהול שלישית בת שלוש שנים נוספות עד 1 באוגוסט 1982. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- 1 באוגוסט 1973 עד 1 באוגוסט 1979 ושש שנות ניהולו נחשבות עד עצם היום הזה ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי. סילוקו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה גם סוף תקופת הזוהר של אָלֶכְּס גִלְעָדִי המפיק, מנהל, ושַדָּר בחטיבת הספורט. חלפו מאז המון שנים. מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, ומנהל החדשות חַיִים יָבִין העריכו והוקירו את פועלו של אָלֶכְּס גִלְעָדִי אך באותה מידה חששו ממנו ובלמו את תנופת העשייה שלו. ראיתי זאת במו עיניי. המחלוקות נראו כמעשי התנכלות של ממש. חלק מהחלטות טריאומוויראט הניהול של רשות השידור והטלוויזיה הנוגעות למנהל חטיבת הספורט אָלֶכְּס גִלְעָדִי המוכשר, היו בלתי הגיוניות ובפירוש חובבניות. הם הוציאו אותו משלוותו ודעתו.
בסופה של שנת 1980 כשמעברו של אָלֶכְּס גִלְעָדִי ל- שורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC היה וודאי והפך לעובדה מוגמרת, לא עשה הטריאומווירט הזה יוסף "טומי" לפיד + יצחק "צחי" שמעוני + חיים יבין שום שֶמֶץ של מאמץ אפילו הקַל שב- קַלִים כדי להשאיר את אָלֶכְּס גִלְעָדִי המשגשג ו- רב הכישרון בארץ בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נטישתו של אלכס גלעדי את השידור הציבורי בדצמבר 1980 הייתה אבדה גדולה וכבדה. איש טלוויזיה ברמתו של אלכס גלעדי נולד פעם בדוֹר. אולי שניים. עם מעברו של אלכס גלעדי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, הגה מנהל החדשות חיים יבין סלוגן דַל שמטרתו הייתה למזער את דמותו הטלוויזיונית של אלכס גלעדי, בזו הלשון "אם NBC זקוקה לאלכס גלעדי סימן שמצבה רָע". באופן פרדוקסלי האמירה בהפוך על הפוך הפכה ל- קומפלימנט. חיים יבין לא אהד את אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט כפי שמעידים המסמכים המצ"ב, בעיקר האחרון, בפוסט הקונקרטי הזה מס' 679.
ראו על יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי שהוא איננו עצמאי לחלוטין בדעותיו ונזקק בעצמו ושוב ושוב לאישורי המנכ"ל שלו. גם כשהיה מדובר בצעדי הפקה יסודיים וטריוויאליים. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל כמנהל רשת שידור טלוויזיונית היה רחוק שנות אור מהדמות העצמאית והכריזמה שאפיינו וליוו את אישיותו של מנהל הטלוויזיה שקדם לו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל (בן 83 היום). אנוכי רשאי להביא את האינפורמציה הזאת לידיעת קוראי הבלוג מפני שאמרתי אותה בשעתו ליִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל עצמו בעת שאיבת המידע ו- ניהול שיחות התחקיר בינינו.
טקסט תמונה : קיץ 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. מנהל הטלוויזיה הישראלית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל (בן 54 מרכיב משקפיים במרכז בחולצה כהה, ידיו על מותניו) יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור יוסףף "טומי" לפיד ז"ל (בן 48 שלישי מימין) ומנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי ז"ל (שני מימין מרכיב משקפי שמש). גברדיית הניהול של רשות השידור חוגגת ניצחון עם נבחרת הכדורגל של רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : איש שירותי אומנות אלי מגן, איש חטיבת החדשות אילן קיסר, מנהל מחלקת הספורט לשעבר ששי אפרתי, איש שירותי מנהל יעקב ארמוזה, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, גדעון לב ארי ז"ל, ואיש לא מזוהה. (באדיבות יצחק "צחי" שמעוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מאי 1975. הימים ההם – הזמן ההוא. אזור אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. אלכס גלעדי (בקדמת התמונה) מפיק את שידורי הטלוויזיה של כינוס הפועל ה- 10. משמאל, המפקח הטכני אליהו "אלי" קובו ז"ל (מעשן). מימין, אהרון "אראל'ה" גולדפינגר (מפצח גרעינים). (התמונה באדיבות אלכס גלעדי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 13 באפריל 1980. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני מעניק את בכורת ניידת השידור לטובת מנהל החדשות חיים יבין על פני מנהל הספורט אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 באפריל 1980. הצעת שידור ישיר של המשחק שוודיה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל ספרד 1982. מנהל הטלוויזיה נדרש לאשר כל דולר שהוציאה מחלקת הספורט מקופת הרשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 באפריל 1980. התייחסות לטורניר הקדם אולימפי בכדורסל שאמור להיערך בשווייץ בהשתתפות נבחרת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : אפריל 1980. מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני מורה לאלכס גלעדי להתכתב עמו באמצעות מנהל החדשות חיים יבין. חיים יבין היה הבוס הישיר של אלכסס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 באפריל 1980. פרוצדורה של עריכת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מנהל החדשות חיים יבין מסרבל עוד יותר את הביורוקרטיה המסורבלת ממילא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 25 ביוני 1980. אלכס גלעדי מוחה בפני יצחק "צחי" שמעוני על היעדר ציוד וניידת שידור על עובדיה כדי לשדר את אליפות ישראל בשחייה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (1) : 3 ביולי 1980. אלכס גלעדי מעלה לדיון את יעילות דוברות רשות השידור, עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (2) : 3 ביולי 1980. אלכס גלעדי מעלה לדיון את יעילות דוברות רשות השידור. עמוד 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 16 ביוני 1980. אלכס גלעדי מתלונן בפני מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני כי הנהלת הרשות השאירה את חטיבת הספורט בפיקודו חשופה וחסרת הגנה.. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1980. מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני הודף את טענותיו של אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1980. התייחסות לאולימפיאדת הנכים שהתקיימה בארנהאיים – הולנד בהשתתפות ישראל ולכיסוי הדל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 ביולי 1980. זהו מסמך המחאה המקורי שכתב אלכס גלעדי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ושלח אותו למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ומנהל החדשות יוסף "טומי" לפיד. "אם המנכ"ל לא ימצא לנכון להתנצל בפני באותו פורום אראה עצמי חופשי להגיב ולפעול כראות עיניי", איים אלכס גלעדי במכתבו על יוסף "טומי" לפיד.. אלכס גלעדי תמיד היה מוכן להתעמת ולהיאבק על דעותיו המקצועיות כשחשב שהוא צודקק ואף לריב עבורן. הוא מעולם לא נכנע לבוסים שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1980. התייחסות של אלכס גלעדי להתבטאות מזלזלת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד נגדו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 באוגוסט 1980. זמן קצר בתום מבע שידורי אולימפיאדת מוסקבה 1980 שאלכס גלעדי ניהל ברוב כישרון. הוא שוב מתלונן על היעדר אמצעי עריכת VTR. חיים יבין מנהל חטיבת החדשות הוא גם המנהל הישיר של אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 31 באוגוסט 1980. עיקרון כיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ב- Video כאפשרות עדיפה על כיסוי ב- Film. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).
טקסט מסמך : 6 ביולי 1970. אלכס גלעדי עושה כל מאמץ לשדר את משחק הפרידה המתוכנן מ- טל ברודי (מכבי ת"א – נבחרת אירופה בספטמבר 1980 בהיכל הספורט בידד אליהו) בניידת שידור בצבע. המסמך הזה מצביע ומתעד את דרך ההתכתבות והעברת אינפורמציה בתוך דרגי הניהול השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים עברו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 8 בספטמבר 1980. אלכס גלעדי הוגה את הרעיון לשדר את אליפות ישראל בסקי מים שתתקיים בחג סוכות בחודש אוקטובר 1980 בחוף הגיא בטבריה. (ארכיון יואשש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 9 בספטמבר 1980. קריאה נואשת להשלטת סדר בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 5 באוקטובר 1980. אלכס גלעדי תוקף את דרך ניהולו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 5 באוקטובר 1980. שוב מאבק על אמצעי העריכה האלקטרוניים במאסטר בין חטיבת החדשות בראשה חיים יבין לבין חטיבת הספורט בראשה אלכס גלעדי. (ארכיון יואשש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1980. המאבק על אמצעי העריכה האלקטרונית בשבתות בשיאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : אלכס גלעדי כותב בדם ליבו למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ובא בטענות קשות למנהל החדשות חיים יבין בעניין העריכה האלקטרונית בשבתות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (1) : 25 בנובמבר 1979. אלכס גלעדי פונה אל מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ותוקף בחריפות רבה את קטיעת "מבט ספורט" במוצ"ש ע"י המנהל התורן יוסף "יוסי" בסון, ומכנה אותה אלימות ברוטלית על המסך. עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (2) : 25 בנובמבר 1979. אלכס גלעדי פונה אל מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ותוקף בחריפות רבה את קטיעת "מבט ספורט" במוצ"ש ע"י המנהל התורן יוסף "יוסי" בסון, ומכנה אותה אלימות ברוטלית על המסך. עמוד 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מכתבו של אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ב- 22 במאי 1980 (באמצעותו של מנהל חדשות חיים יבין), ומושאו "יחסי החדשות עם הספורט" מעיד כ- 1000 עדים מה הייתה חוות דעתו אודות אותו חיים יבין מנהלו הישיר. חיים יבין שימש כאמור בתאריך המצוין לעיל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחלקת הספורט בראשות אלכס גלעדי הייתה ת.פ. שלו. אלכס גלעדי צדק בכל מילה שרשם במסמך המַר החריף שלו ההוא שיצא לאור ב- 22 במאי 1980 ומופיע עכשיו בבלוג yoashtvblog.co.il ב- 16 באפריל 2017. חיים יבין היה הבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי בשנים 1980 – 1977. אין זה אומר שהיינו חייבים להשתחוות לו ולקוד קידה בפניו בתקופה ההיא בת שלוש שנים רווייה אין סוף מחלוקות בינינו לבינו. למרות שהיינו ת.פ. שלו הוא כמנהיג שידור שלנו לא ביקר אותנו מעולם במשרדים שלנו בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה, מעולם לא הטריח את עצמו לטפס שתי קומות בכיוון שלנו, מעולם לא נפגש עמנו עם אנשי מחלקת הספורט בתקופתו כמנהל החדשות, מעולם לא שוחח עמנו פנים אל פנים כמפקד אל פקודיו אודות תורתו העיתונאית, ומעולם לא התווה בפנינו את עקרונותיו ושאיפותיו הנוגעים להגשמת מדיניות כיסוי אירועי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי ואנוכי ראינו בו איש שררה. לא יותר מזה. אין טעם לקשור זֵרים וכתרים עכשיו למי שלא היה ראוי להם אז.
טקסט מסמך (1) : 22 במאי 1980. (עמוד מס' 1 מתוך 2). מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת והחריפה ביותר אודות הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני. "השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא, שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי. סיכומו של אותו יום, הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, "כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי". זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה : ראשי תיבות של המונח "דפר" : דרג פסיכוטכני ראשוני וכוונתו שלילית.
טקסט מסמך (2) : 22 במאי 1980. (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2). מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחקק "צחי" שמעוני . "רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופו של חיים יבין , אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי", הוסיף אלכס גלעדי במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין כלפי מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ליל חמישי – 7 באפריל 1977. היכל הכדורסל "פאיוניר" בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. השדר והמפיק הדגול מר אלכס גלעדי איש טלוויזיה יוצא דופן באיכותו (מימין) באחד מרגעי השיא שלו ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממתין בעמדת השידור ב- בלגראד ל- Cue ממני כעורך השידור בירושלים, כדי להתחיל בריאיון ה- Unilateral בשידור ישיר עם קפטן מכבי ת"א טל ברודי (משמאל) ובידיו גביע אירופה הנכסף, בתום הזכייה הראשונה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל, מכבי ת"א – מובילג'ירג'י ווארזה 77:78. לא ניתן היה לסיים את השידור הישיר שלנו המפואר ההוא ללא ראיונות עם גיבורי הניצחון. יעקב אחימאיר המתין באותן דקות דרוך ולחוץ באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת בתל אביב כדי להתחיל מייד אחרינו בשידור ישיר את ריאיון ההתפטרות המפתיע של ראש הממשלה יצחק רבין. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ריכזה בליל חמישי – 7 באפריל 1977 מאכסימום רייטינג של צפייה שהיה סמוך מאוד ל- % 100 מִדְרוּג. ה- Sponsorship של מכבי ת"א חברת "עלית" שילמה באותה עונה למועדון סכום של כ- 100000 (מאה אלף) דולר. שתיהן, מכבי ת"א וחברת "עלית" יצאו נשכרות משיתוף הפעולה ביניהן. (צילום משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1995. אטלנטה – ארה"ב. שנה אחת בדיוק לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת אטלנטה 1996 בעת ההכנות הטלוויזיוניות ופגישת ה- WBM האולימפית השנייה (2nd World Broadcasters Meeting) לצורך היערכות ותיאום שידורי הטלוויזיה האולימפיים בראשות קבוצת AOB. מר אלכס גלעדי איש רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, חבר IOC, ויו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ואנוכי, בכניסה לאצטדיון האולימפי החדש שהולך ונבנה בעיר אטלנטה. הוא כרגיל מחויט, לבוש חליפה ומעונב ואני לובש מכנסי ג'ינס ונועל נעלי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אָלֶכְּס גִלְעָדִי הוא אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים ביותר שפגשתי בתעשיית הטלוויזיה במשך יותר מ- 40 (ארבעים) שנים – בארץ וגם בעולם. אישיות טלוויזיונית רמת מעלה משכמה ומעלה בכל אספקט של התעשייה היקרה והיוקרתית הזאת, וגם ג'נטלמן. אנוכי מכיר היטב מקרוב מאוד את פועלו העצום והרצוף בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית. הפסקאות הארכיוניות האלה הן אפס קצה של דרך טלוויזיוניות רוויית מהמורות טכנולוגיות, לוגיסטיות, וכוח אדם ארוכת שנים שבה גילה מר אלכס גלעדי מנהיגות, חזון, תושייה, ודבקות במשימה למען ולטובת השידור הציבורי במדינת ישראל, שלא לדבר על ההפקות המקומיות הגדולות בארץ והבינלאומיות ב- NBC האמריקנית, פועלו (המבורך) כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF, וחברותו הפעילה ב- IOC שבגינן רכש את המוניטין שלו. אילו הייתי מתבקש להספיד אותו את אלכס גלעדי בעודו בחייו הייתי משתמש באותו נוסח ובאותן המילים (אינני מפליג יתר על המידה ולא חש בעל גוזמא) בהן ספד אנטוניוס לברוטוס : "אורחו היה אדיב והיסודות כה התמזגו בו, עד שיוכל הטבע לקום קבל עולם ולהודיעו, זה היה האיש". אנוכי אוהב ומעריך מאוד את אלכס גלעדי מאז היכרותי הראשונה עמו בקיץ 1971. דעתי אודותיו נותרה יציבה ולא השתנתה עד עצם היום הזה. איש טלוויזיה ואדם איכותי ברמה יוצאת דופן.
חובת השמירה על האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (5).
ציטוט : "יושרה, מוסר, דרך ארץ, דוגמא אישית, ודבקות במשימה של האדם באשר הוא אדם, עומדים מעל וחשובים יותר מחזרה בתשובה ומנטילת חלק בתענית צום יום הכיפוריםם וקיומם של כל מיני טקסים דתיים אחרים". (מאן – דהו שקוראים לו יואש אלרואי) .
ציטוט : "האמת כבדה – על כן נושאיה מעטים". (ש. אוזידא).
מוטי קירשנבאום התייצב ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי בתקופה שבין המְצָרִים בימים שבָּאוּ מַיִם עַד נֶפֶש . שעה אחת לפני שאפסה תקוותו של השידור הציבורי בעידן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. שלטונו של יוסף בר-אל בשנים האלה של 1993 – 1990 היה לצנינים בעיניי. היו לי סיבות רבות לחשוב כך. השידור הציבורי עמד לסיים את חייו במפח נפש. ואז נסק מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה מזמן עוד בטרם קום ערוץ 2 המסחרי אולם אנוכי זוכר כל פרט ופרט. במקלי עברתי את הירדן בעידן יוסף בר-אל ואז הופקד מוטי קירשנבאום על ניהול רשות השידור. לפתע בבת אחת המשעול בו צעדתי כמנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי היה סוּגָה בשושנים. הלכתי מחיל אל חיל. עליתי בסולם ההצלחה. השגשוג הטלוויזיוני התאפשר מפני שהמנכ"ל ה- 6 של רשות השידור מוטי קירשנבאום לא רק שנטל פיקוד בעצמו , אלא החליט להדיח את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולמנות תחתיו את יאיר שטרן.
בדצמבר 1992 קרא לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לפתע למשרדו. ההֶלֶם של 155 (מאה חמישים וחמש) שעות השידורים מאולימפיאדת ברצלונה 92' טרם פג ופרשת יעֵל אָרָד סירבה לגווע. הוא קיבל אותי בלשכתו בלבביות רבה והציע לי לשתות עִמו קפה. היה מנוי וגמור עם יוסף בר-אל להגן עלי מפני השמועות כאילו אני מתנכל לג'ודוקאית שזכתה במדליית כסף במשחקים האולימפיים. ניתחתי בפני מנהל הטלוויזיה את מוסד פרשנות הספורט בכללו . התחלתי את הסברי דווקא מפַּרשָן הג'וּדוֹ המצוין יוֹנָה מֶלְנִיק שנאלץ בשל מִגבלות תקציביות לפַרשֵן את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' מהאולפן בירושלים, ובשַדָּר אורי לוי שנִכְפָּה ע"י המערכת לשָדֵר את תחרויות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה מעמדת שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי שמוסד בברצלונה, במקום מעמדת שידור בהיכל הג'ודו עצמו . יוסף בר-אל השיב לי, "יואש, אם אמשיך לנהל את הטלוויזיה קדנציה נוספת, הדבר לא יישנה באולימפיאדה הבאה באטלנטה 1996". אח"כ עברתי לדוּן בפרשנים האולימפיים הקבועים, פרשן השחייה יוסף טלקי, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, וד"ר גלעד וויינגרטן פרשן הא"ק. "הם פרשנים חשובים אבל למשימות אד הוק . פרשן הספורט החשוב ביותר שלך בשידורים השוטפים לאורך כל השנה הוא אבי רצון", אמרתי לוֹ . ניתחתי את פרשנותו של אבי רצון ב-"משחק השבת" ובשידורים הישירים של משחקי הכדורגל. "אבי רצון הוא לא רק פרשן ספורט וכדורגל ברמה הגבוהה ביותר אלא גם עיתונאי ישר והגון, הוא הפרשן שחיפשתי במשך שנים ארוכות ולא מצאתי", אמרתי והוספתי, "כאשר אורי אבנרי טבע בשנות ה- 50 את הסלוגן הנודע של השבועון "העולם הזה" שלוֹ, "ללא מורא וללא משוא פנים", הוא התכוון גם לאבי רצון". יוסף בר-אל התבונן בי לפתע באריכות. הוא היה מבוגר ממני ב- שלוש אולי ארבע שנים, אך נראה לפתע כמו אָב המיטיב עם בְּנוֹ, ואז ביקשתי, "אבי רצון הוא עמוד התווך של פרשנות שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אל תפגע בּוֹ". ביום שני – 14 בדצמבר 1992 שלח יוסף בר-אל מכתב למחלקה הכלכלית המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון בנימוק, "שתרומתו של אבי רצון לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי". הנה המכתב כלשונו [1].
רשות השידור י"ט בכסלו תשנ"ג – 14 בדצמבר 1992
הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה
אל : רמי שמש
שלום רמי שמש,
הנידון : הסכם מיוחד – אבי רצון
לאבי רצון נקבע בזמנו סכום של 300 ₪ עבור השתתפותו כפרשן "במשחק השבת" , השתתפות אשר כוללת נוכחות במגרשים וגם באולפן בשידור חי בירושלים . מאז ספטמבר 1990 לא עודכן התשלום, ותרומתו לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי. בהמשך לשיחתנו בנידון אבקש ששכרו יעודכן ל- 500 ₪ למשדר .
העתק : יואש אלרואי
בברכה,
מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל
הפרשן אבי רצון נשאר על כנו והמשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית שלו. הוא נסב מידי מוצ"ש לעמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי. ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי, חזר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לסוּרוֹ ושלח מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ומפיק ראשי הנושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [2]. אנוכי יודע היום באיחור זמן עצום כי כל מיני אנשים בתחומי חיינו השונים לרבות מנהלים בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיסו את יוסף בר-אל בי באמתלה שצריך לשים עלי רסן וגם על פרשן הכדורגל שלי. מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל ומנהל חטיבת החדשות אליעזר יערי ידעו כי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל משגר אליי מכתבים ומאיים עליי בנוסח "…אני מזהיר אותך בזאת…", והחרישו.
רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה 21 בפברואר 1993
אל : יואש אלרואי
הנדון : פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת
שלום רב,
פניתי אליך גם בכתב וגם בע"פ במשך החודשים האחרונים פניות חוזרות ונִשנות , לבל תשודרנה פרשנויות אשר פוגעות באנשים שונים הקשורים להתאחדויות ואגודות הספורט השונות בארץ. הדגשתי בכתב אליך במקביל להסברים בע"פ, שהפרשנות אמורה לעסוק באירועים ספורטיביים בספורט עצמו ולא "בגופם של אנשים".
על אף האמור לעיל, שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט. בשבת – 12.2.1993, השתמשתם במילה "ברדק", בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל, ובשבת- 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל, התקפה חסרת רסן, אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות.
אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים . אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט, ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן.
העתק : יו"ר הרשות.
מנכ"ל הרשות.
תיק אישי.
בברכה ,
יוסף בר-אל
טקסט מסמך : 21 בפברואר 1993. זהו מסמך האִיוּם והאזהרה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ודאג לשלוח עותקים ממנו ל- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, וגם לתיק האישי שלי במטרה לפגוע במוניטין שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
היה ברור שמדובר באיש כוחני ועלוב, בלתי מוכשר, ומאיים, שזכה מן ההפקר ו- מן האֹפֶל בתמיכתו הפוליטית של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. שום איש מהשורה לא דיבר אליי מעולם בנוסח כה מאיים ו- כושל, גם לא נושא שְרָרָה רווי רגשי נחיתות כ- יוסף בר-אל, "…אני מזהיר אותך בזאת…". גיחכתי. למה מה קרה…? מי אתה בכלל יוסף בר-אל שאתה מזהיר אותי…? מדוע עלי אם כך לכבד אותך ולציית לך…? עניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בזו הלשון : "…אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור שהיא אומנם ציבורית – ממלכתית, אך בת חורין. אם אתה כמנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לך, הנך יכול לפטֵר אותי בכל עת ש- תחפוץ. אינני מתכוון להיות צייתן ולשמש Yes Man שלך מבלי לחשוב. אני לא מוכן לציית לפקודות כאוטומט…".
ואז חטפתי מידוֹ עונש נוסף. תוכנית האקטואליה השבועית "מבט ספורט" ששודרה מאז 1984 בימי חמישי בשבוע באורח קבע בזמן צפייה ראשי בין שמונה לשמונה וחמישים בערב ונחשבה לתוכנית אקטואליה יקרה ויוקרתית רוויית זכויות שידור בלעדיות ומפני כך גם עתירת רייטינג לרבות צופים צעירים רבים, נדדה בהוראת מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית לשולי הצפייה הציבורית ושודרה בחצות וחֵצי. למעשי הנקמה שלוֹ בי לא היו גבולות כאילו "מבט ספורט" משמשת תוכנית פרטית שלי. שלא תהיה טעות הוא לא חזר בו. "מבט ספורט" באמת סולקה כעונש מהמשבצת המקורית שלה ב- Prime time לשעה 00.30. לא ייאמן…? ייאמן ! נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל התוכניות שלו מר אליעזר "גייזר" יערי והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת שהפכה לסהרורית. העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הייתה מעשה של חובבנים מגוחכים שיצאו מדעתם הטלוויזיונית ונסמכו על השְרָרָה. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום קונסורציום (Consortium) האמור לדוּן ביעדי השידור והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. הכבלים כבר חדרו כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנהל התוכניות שלו אליעזר יערי, ומנהל החדשות שלו אלימלך רם לא קבעו שום מאפיינים, ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו, והפיכתו למותג. שידור הסדרה הבריטית של הנואף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי היווה את פסגת הישגיהם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ואת שידורי הספורט שלו. יוסף בר-אל היה איש עלוב ומנהל עלוב. אלו המילים שהאיש המגוחך הזה ראוי להם. לא פחות מגוחכים ממנו היו אליעזר יערי ואלימלך רם שהשתפנו. הגדיל לעשות אליעזר יערי שחיווה את דעתו כי סוף כל סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל ושמו יוסף בר-אל. אנוכי סברתי אחרת לחלוטין ממנו ב- 180 מעלות. פרי ביאושים פוליטי.
22 באפריל 1993. אנוכי כותב בכתב ידי ובדם מסמך למנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל.
כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. יָאִיר שְטֶרְן תפש את מקומו. שנים רבות המתנתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום. מצִדִי זה היה יכול להיות מנכ"ל רשות שידור גם בדמותם של דן שילון ו/או אלכס גלעדי. מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני שנוצר בתקופתו של יוסף בר-אל. וָואקוּם מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי תעשיית הטלוויזיה. ב- 22 באפריל 1993 שיגרתי לו את הִרְהוּרֵי לִבִּי, בכְתָּב יָדִי, ובדָם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוֹסֵף בַּרְ-אֵל. רציתי שידע מה שרר כאן באותן השנים ההן שהיו בגדר טראומה טלוויזיונית. שיגור המידע הזה באמצעות מסמך אישי היה הכרחי וחיוני.
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 1 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 2 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראשש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 3 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 4 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 5 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 6 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראשש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 7 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 8 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראשש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 9 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראשש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 10 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 11 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 12 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 13 ואחרון מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הבהרה, הסבר, והערת טקסט : ברור שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי לא היה רוכל בסטות. הכינוי "רוֹכֵל בַּסְטוֹת" הוא כינוי מטפורי להתנהגותו הכלכלית אז לפני יותר מ- 21 (עשרים ואחת שנים) כשר האוצר של רשות השידור וחוסר הבנתו וידיעתו את המתחולל בפועל בשוק הכספים הבינלאומי התחרותי, המורכב, והמסובך. אותו מוטי לוי שאישר לי לנהל את המו"מ עם אנשי התאחדות הכדורגל הישראלית בדבר קניית חמשת משחקי הבית המוקדם במסגרת מונדיאל ארה"ב 1994 בעבור 50000 (חמישים אלף) דולר כל משחק (נגד אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ו- פינלנד), התמהמה, לא ענה, ובסופו של דבר כלל לא השיב לפאקס של הגרמני קריסטוף שרדט נשיא חברת התיווך לזכויות שידורים APF, מי שהציע לי הצעה כספית נמוכה במיוחד לרכוש את זכויות השידורים של המשחק הראשון במסגרת הנ"ל אוסטריה – ישראל ב- וִוינָה ב- 28 באוקטובר 1992 תמורת סכום של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר בלבד הפסד הזכויות של המשחק ההוא לערוץ 5 בכבלים שנהנה באקראי מהפקרות, רשלנות, וגם חוסר אדיבות וחינוך טלוויזיוני מינימאלי של השידור הציבורי הישראלי, שכלל לא טרח אפילו לענות למציע נראה בעיניי כהתמקחות ברמה של "רוכלות בּסְטוֹת" בשוק, ואת התרשמותי זאת העברתי בכתב למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ארבעה ימים לאחר מינויו הרשמי ב- 18 באפריל 1993 חמנכ"ל רשות השידור החדש ע"י ממשלת יצחק רבין שהתבססה על המלצה חמה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני.
סוף פוסט מס' 679. הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017.
תגובות
פוסט מס' 679. חובת שמירת האגפים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה יכול להפסיד למתחריך אולם לעולם, לעולם אסור לך להפסיד לעצמך. הייתי מחויב ללכת אחר מצפוני ולִבִּי מפני שכך ציווה שִכְלִי. גיוסם של צוות השידור הנעלה מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל על ידי ב- 1990 לשורות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה צעד של הגנה עצמית על הרשת שלי לאחר שיורם ארבל נטש אותי בהיחבא. מאיר איינשטיין ואבי רצון היוו צוות שידור מתואם, מחובר, נפלא, וחיוני ביותר. הטוב ביותר שהיכרתי בתחום בכל ימי חֶלְדִי בתעשיית הטלוויזיה בארץ. שניהם העניקו את המיטב לצופי הטלוויזיה בארץ לאורך עשור ה- 90 של המאה הקודמת. דרושה משמעת שידור אולם אינני חייב לציית אוטומטית למפקדיי. וודאי לא ליוסף בר-אל אך גם לא לחיים יבין. אנוכי מחויב להתעקש ולציית למצפוני. הייתי בר מזל לשרת את השידור הציבורי במשך 32 שנים תחת פיקודם של ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, הכלכלן וסמנכ"ל הכספים המצוין של רשות השידור יוחנן צנגן, ומוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 679. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 16 באפריל 2017. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>