פוסט מס' 691. מלאכות התיעוד בטלוויזיה הן רבות פנים, שיטות, צורות, וגוונים אולם בעלות מכנה משותף אחד : צילומי Long shots בלבד אינם מחזיקים מעמד אפילו בסיוע כותב טוב, מתעד נבון, ועורך מנוסה. תיעוד מרחוק איננו מסוגל להרשים ולא יכול להיחקק בזיכרון ללא תמיכת צילומי Medium long shots, ללא צילומי Medium close ups, ולבטח בלעדי שיתוף הכרחי וחיוני של צילומי Close ups וצילומי Extreme Close ups. ראשית עידן התיעוד וראשית הולדת ה- Video. מסך הטלוויזיה הוא בעיקרון מדיום של קלוז אפים. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.
הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.
הערה 4 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שדנים עוסקים בחקר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.
————————————————————————————————-
פוסט חדש מס' 691. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017. כל הזכויות שמורות.
————————————————————————————————-
פוסט מס' 691. מלאכות התיעוד בטלוויזיה הן רבות פנים, שיטות, צורות, וגוונים אולם בעלות מכנה משותף אחד : צילומי Long shots בלבד אינם מחזיקים מעמד אפילו בסיוע כותב טוב, מתעד נבון, ועורך מנוסה. תיעוד מרחוק איננו מסוגל להרשים ולא יכול להיחקק בזיכרון ללא תמיכת צילומי Medium long shots, ללא צילומי Medium close ups, ולבטח בלעדי שיתוף הכרחי וחיוני של צילומי Close ups וצילומי Extreme Close ups. ראשית עידן התיעוד וראשית הולדת ה- Video. מסך הטלוויזיה הוא בעיקרון מדיום של קלוז אפים. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
הפוסט הקונקרטי מס' 691 עוסק בשלושת המתעדים – הקולנוענים ואנשי הטלוויזיה המנוחים הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl), היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan), והישראלי מוטי קירשנבאום. שלושתם היו יוצרים ו- דוקומנטריסטים ובימאים מוכשרים יוצאי דופן ברמתם שפסעו שנים רבות מאחורי מצלמתם ולא לפניה. לא ראו אותם על המסך. הם היו בעלי מוניטין אך נעלמים על המסך. זאת הייתה השורה האחרונה במֶסֶר שלהם לפני שנים רבות הימים ההם – בזמן ההוא : אנחנו מתעדים מבלי לחשוף את עצמנו על המסך. מסמך התיעוד חשוב, לא אנחנו. האם נוכחותו של המתעד ו- הבלטתו בתמונת התיעוד על מסך הטלוויזיה חשובה וחיונית כדי לשפר ולתמוך ב- מהימנות ואמינות התיעוד ? הופעתן בעת האחרונה של שתי המתעדות ו- יוצרות הטלוויזיה המוכשרות ענת גורן בערוץ 10 ("החיפוש") וצופית גרנט בערוץ 2 ("אבודים") בתחום הקונקרטי של תיעוד איתור אנשים טובים שסייעו בעת מצוקה לאנשים אחרים ונעלמו מחייהם ועכשיו בחלוף שנים הם מבוקשים על ידם, משנה במשהו את המאזן במשוואת התיעוד הטלוויזיוני. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 ביוני 2017.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את שני מוסדות השידור האלה שהיו פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לכהונה הרָמָה היו אלה שהדיחו וסילקו את האופורטוניסט הלז כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרפרת 1 : דורון קרמר עיתונאי ישראל "ישראל היום" פרסם ביום שלישי – 20 ביוני 2017 בעיתונו מאמר שטחי ולחלוטין לא מעניין שעוסק בסיכום עונת הכדורסל של ליגת העל הישראלית וכותרתו "כדורסל מעולם אחר". איזה כדורסל מעולם אחר ואיזה נעליים. אל תדבר בלשון רבים. אינני אוהב את קרטיס ג'רלס וגם לא את גריגורי ווארגאס. אנוכי אוהב את עוז בלייזר, נסים אפק, איתי שגב, ויותם הלפרין. פוסט נדוש שחוזר על עצמו. יממה אחריו ביום רביעי – 21 בינוי 2017 הוציא לאור העיתונאי אייל גיל ב-עיתון "הארץ" מאמר סיכום רוטיני נרחב משלו, משהו סביב 1000 (אֶלֶף) מילים, אף הוא נעדר עניין, וכותרתו : "פרידה מעונה משוגעת ובלתי שגרתית". תכניו ידועים מראש. אין שָם שום מידע חדש. אייל גיל דן בפוסט שלו בפרשת העברת ריצ'ארד האוול מהפועל ת"א ל- הפועל ירושלים ומלהג בדרך על יו"ר הפועל ת"א רמי כהן והמאמן ההוא רמי הדר, מעמת שוב את מעמד העל של הפועל אילת (מאמן עודד קטש) והפועל חולון (מאמן דן שמיר) בתום משחקי הליגה הסדירה עם תקציבן הדל, ולועג בריש גלי ל- מאמן מס' 5 של מכבי ת"א העונה אריק שיבק שהכניע את מכבי הרצליה המפורקת, אולם נכנע בהמשך הדרך למכבי חיפה של עופר רחימי. מדובר בשני עיתונאים בעלי ניסיון ו- מוניטין שאומנם כותבים טוב, אולם דווקא הפעם שניהם מחמיצים. לא מתקבל על הדעת כי דורון קרמר ואייל גיל ישמיעו רק את דעתם במאמרי הסיכום שלהם מבלי לערוך ראיונות עם סימונה פיאנג'יאני מאמן האלופה הפועל ירושלים ועם בעל הבית המבריק שלו אורי אלון, בלעדי ריאיון סיכום עם ה- Owner של מכבי חיפה והמשקיע הראשי בקבוצה היהודי-אמריקני ג'ף רוזן, ו- וודאי ללא ריאיון עם מנהיגי מכבי ת"א לדורותיה שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן שלמרות הכסף הענק (ממון פרטי) 110.000000 (מאה ועשרה מיליון) שקל שהושקע במכבי ת"א בעונת 2017 – 2016, שניהם נכשלים שוב ושוב. מדובר בשני פוסטים דלים ולא חשובים. ועוד דבר : אין בשני הפוסטים האלה שום התייחסות ואף לא מילת ביקורת אחת על תהליך האמריקניזציה ארוך השנים וחסר הגבולות שפשה ו- פושה בשורות הכדורסל הישראלי, ומשמיד כל חלקה טובה. האמריקניזציה הופכת את עתידו של הכדורסל הישראלי ל- לוט בערפל. אלפי ילדים ובני נוער ישראליים מוכשרים נדחקו ונדחקים לשוליים. האמריקניזציה בלמה אותם והרחיקה אותם מזירת הפרקט לעַד. אוטוטו לא יהיה כאן כדורסל ישראלי אותנטי אלא רק חיקוי שלו. חלוקת קולעי הנקודות במשחק הגמר ב- Final two על אליפות המדינה בו גברה הפועל ירושלים על מכבי חיפה 76:83 הציבה 77 תמרורים אדומים מול פרצופיהם של קברניטי הכדורסל והספורט במדינת ישראל. שחקנים זרים אמריקניים ב- הפועל ירושלים קלעו 82 נקודות מתוך סך ה- 83 שלה. מצב דומה שרר במכבי חיפה. עוד רגע קט תהפוך רצפת פרקט הכדורסל לרכושם הבלעדי של שחקני החיזוק האמריקניים. הכדורסל הישראלי האותנטי כפי שהיכרנו אותו עד לא מזמן, מתאדה. מעניין כיצד עורכי מדורי הספורט בשני העיתונים הנ"ל מרשים לעצמם לבזבז מקום וזמן על הדפסת פוסטים יְרוּדִים שכאלה. ועוד הערה לאייל גיל : עיתונאית "כאן" יפעת גליק ניסתה להניח הנחה בסדרת 4 (ארבע) הכתבות שלה "משחקים מסוכנים" ששודרה ב- מהדורות "חדשות הערב" בערוץ הציבורי אודות מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב – כמתבוננת מהצד – באמצעות העדים והמרואיינים שלה. היא לא העלילה אלא הציגה מצג בו לפי דעתה יש מידע, קשר נגוע בכתמים, שנוגע ל- יושרה של יו"ר המועדון שמעון מזרחי חתן פרס ישראל לספורט ומתקשר ל- התנהלותו בעבר כעו"ד בתחומי המשפט ודיני תעבורה, וגם בפרשת מוני פנאן ז"ל שעדיין הנסתר בה רב על הגלוי וגרעינה נעול בתיבת פנדורה). יפעת גליק ידועה כ- עיתונאית אחראית. היא לא הוציאה את דיבתו של שמעון מזרחי רעה, אלא קראה תיגר על מהימנותו כמנהיג ספורט באמצעות עדות של אזרחים מן השורה אודותיו שאינם מבאי היכל הספורט ביד אליהו. נכון שקיימת כאן הטלת דופי במישהו, באישיות רמת מעלה בכדורסל הישראלי, שקיים לגביה קונצנזוס. אולם אין כאן שום דבר עבירה. לשמעון מזרחי ולמועדון שלו יש את הזכות ואת הכלים להפריך את עדותם של האישים שהתייצבו מול עדשת המצלמה והמיקרופון של יפעת גליק, אם הם חושבים לנכון שכך צריך לעשות. על כל פנים תגובת מכבי ת"א לסדרה "משחקים מסוכנים", הייתה דַלָה ודמתה ל- יציאת ידי חובה, ב- זו הלשון : "…מדובר בטענות ישנות וחסרות כל בסיס שכל מטרתן יצירת רייטינג על גבה וחשבונה של מכבי ת"א. אנחנו מאחלים בהצלחה לתאגיד בשידוריו החדשים ובתקווה שיעשה זאת בדרכים אחרות…". לא מַספיק ולא מסַפֵּק. אֶשְּנֶה ואומר כי בתקופתי כעיתונאי, שַדָּר, עורך, מפיק, ומנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2003 – 1971, הכרתי את היו"ר שמעון מזרחי כ- אזרח הגון ואדם ישר לחלוטין.
פרפרת 2 : להלן תשובתי לפונים קוראי הבלוג המתעניינים באיוש צֶוֶות הַמִכְרָז ההוא שהכריע והמליך ב- 10 ביולי 1990 את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית : הצוות דאז כלל את עשֶרֶת האישים הבאים : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (מינוי פוליטי של ראש הממשלה בתקופה ההיא יצחק שמיר), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל (נציג מפלגת העבודה), המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (מפלגת הליכוד), חבר הוועד המנהל אורי אורן (מפלגת הליכוד), חבר הוועד המנהל אמנון מנדה ז"ל (מפלגת הליכוד), חבר הוועד המנהל אורי פלח (נציג מפלגת המפד"ל), חברת הוועד המנהל דליה איציק (נציגת מפלגת העבודה), חבר הוועד המנהל רוני פיינשטיין ז"ל (נציג מפלגת העבודה), העיתונאי אריה אבנרי ז"ל, והעיתונאי עמוס בן וורד.
כל אִזְכּוּר שמה של גב' דליה איציק המגוחכת והירודה בכל מסגרת ו- פורום, מעלה מירכתי עולם השכחה דמות של עסקנית פוליטית נמוכה. הייתה זאת גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מאז 1988, ומי שתמכה במכרז ב- 10 ביולי 1990 במינויו של יוסף בר-אל הנחשל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דליה איציק עסקנית במפלגת העבודה נטולת כישורים, הייתה ב- 1990 מינוי פוליטי מופרך ובלתי מקצועי (כמו רבים לפניה וגם אחריה) לתפקיד מקצועי רב אחריות בעליל של חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור, ש- היו"ר שלו היה אהרון הראל גם כן איש מפלגת העבודה. מפני שהייתה פוליטיקאית כושלת בעצמה העדיפה דליה איציק את המועמד יוסף בר-אל הבלתי מוצלח, נטול כישרון עיתונאי ונעדר מיומנויות ניהול, הובלה, ומנהיגות על פני שאר מתחריו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הועידה אותו למִשְרָה הרָמָה והעניקה לו מקדמה על פני המתמודד השני נסים משעל שהיה מוכשר ממנו לאין ערוך. בהצבעתה הפוליטית במִכְרָז ההוא ב- 10 ביולי 1990 לטובתו של יוסף בר-אל ובעד מינויו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית, נתנה דליה איציק להרמת ידה ביטוי קיצוני של כוחניות אולם נעדר כל ממד של מוּסָר וחוֹכְמָה. היה מדובר במינוי פלסתר. ב- 18 באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך בממשלתו שולמית אלוני. מוטי קירשנבאום סתר לגמרי את הצבעת הנֶפֶל ההיא של ה- 10 ביולי 1990, שהציבה את יוסף בר-אל ברום הפירמידה, ובעצם תיקן את המעוות. הוא הדיח את יוסף בר-אל מהמִשְרָה הרָמָה ומינה תחתיו את יאיר שטרן לתפקיד המנהל החדש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : יוני 1993. הימים ההם – הזמן ההוא, אוטוטו לפני רבע מאה של שנים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל), ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (בתווך), ממנים את יאיר שטרן (מימין) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. החל עידן חדש רווי תקוות בשידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני אוֹטוֹטוֹ רבע מאה של שנים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מרצה את משנתו. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו"ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז"ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : "…ש- מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…". בתגובה כינס מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים (ברחבת ניידות השידור), את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", וכה אמר להם : "…אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכנה, באומץ, ביושרה, ללא מורא וללא משוא פנים…". מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הנבחרים של האומה הישראלית. Leader of the people משכמו ומעלה, גבוה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הייתה זאת השָרָה בממשלת ישראל גב' דליה איציק מי שהתנגדה בתוקף (יחדיו עם הקולגה שלה השַר החנפן, גמד פוליטי בשֵם מאיר שיטרית) באותה הצבעה הממשלתית ההיא ב- 2 במאי 2005 להדחתו של אותו יוסף בר-אל המושחת והעלוב מכס מנכ"ל רשות השידור. חנפנותה הפוליטית הירודה לא עזרה לָה ולא לוֹ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח לעַד בסופו של דבר בבושת פנים מהמשרה הרָמָה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005 ׁ(בתמיכתו המובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מר מֶנִי מָזוּז), בגין אשמת שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן. האיש הזה שקוראים לו יוסף בר-אל הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל ל- ירכתיים האפלוליים והחשוכים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. שָם היה מקומו. וכן, הייתה זאת גב' דליה איציק עסקנית פוליטית אמביציוזית אולם פתטית וחסרת ערך ממפלגת העבודה, מי שנשאה בשעתו את עיניה ללא כל בושה גם לעבר כֵּס נשיאת מדינת ישראל. ברור שהיא לא נבחרה. אִזְכּוּר שמה של גב' דליה איציק שוֹאֵב את דמותה הנשכחת והבלתי חשובה ממעמקי האוֹב, כמו רפלקס מותנה של פאבלוב. היא איננה שווה ביקורת משום שהיא מתחת לכל ביקורת. היטיב ל- צייר את השרה הדַלָה דליה איציק ואת דמותה במכחולו ב- 6 במאי 2005, עיתונאי "הָאָרֶץ" המזהיר אודי אשרי ז"ל, כלהלן :
טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הָאָרֶץ". העיתונאי המזהיר אודי אשרי ז"ל מחווה את דעתו אודות שני השרים המגוחכים בממשלת אריאל שרון, גב' דליה איציק ומר מאיר שיטרית, שהתנגדו להדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005). את המידע המתפרסם כאן אודות העסקנית הפוליטית דליה איציק ואת גזר העיתון הזה חייבים לגזור, לשמור, ולזכור. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).
פרפרת 3 : העיתונאית – שדרנית עירית לינור בעלת הבית של תוכנית ה- מֶלֶל, "המילה האחרונה" (משודרת ברדיו גלי צה"ל בימי ראשון עד רביעי מ- 18.00 עד 18.45), מאפילה ללא כל קושי על הפרטנרים שלה הנוטלים חלק לצדה במשדר הנ"ל, ליאת רון, קובי אריאלי, רענן שקד, ו- יריב אופנהיימר. עירית לינור היא עיתונאית – שדרנית רדיו מעולה. היא בעלת מחשבה מהירה, מתנסחת ב- Speed אולם בבהירות, מנתחת בקלות וחיש מהר את העובדות כמו שחקנית שחמט שרואה כמה מהלכים קדימה, ובאותה המהירות מזיזה את הכלים, מבצעת את המהלכים שלה, ו- מסיקה מסקנות. למרות מהירותה ושטף הדיבור שלה, הדיקציה והעברית המדויקת שבפיה נשארים איתנים. היא תמיד נשמעת צלולה, עירנית, מובנת, וברורה. והיא גם תקיפה ויודעת לעמוד על שלה אבל נותרת מנומסת. עירית לינור שרויה באווירה רדיופונית תובענית, מאתגרת, ולחוצה (גם בגלל שותפיה שמתחרים עמה על אותו המיקרופון שמפיץ מידע) אך אף פעם איננה מתבלבלת ולא יוצאת מהכלים. סך תכונותיה התקשורתיות הללו מהווה רוב איכותי גדול ליד המיקרופון ומעניק לה מקדמה בולטת על רבים אחרים בתקשורת המונים. מעולם לא ראיתי את עירית לינור פנים אל פנים וכמובן לא החלפתי עמה מילה, אבל אנוכי מאוהב באישיותה הרדיופונית. מעניין אותי להקשיב לה. אפשר לחלוק עליה, על רעיונותיה, וגם על מלאכת טוויית חוטי המחשבה שלה אך אי אפשר להתווכח עם אישיותה החכמה ו- ההגיונית. מעניין אותי לדעת איזו כמות IQ דחס אלוהי הטלוויזיה והרדיו לראש הפּוֹרֶה שלה.
פרפרת 4 : מר יעקב בן יוסף המורה שלי לפסיכולוגיה במדרשה למורים לחינוך גופני (ומתמטיקה בשנה השנייה) במכון ווינגייט ובעברו מנהל בעל מוניטין של ביה"ס התיכון עירוני ד' בתל אביב לימד אותי חוק חשוב בחינוך : "…יואש אלרואי זכור, לעולם אל תנפנף ואל תרים יד על תלמיד שלך גם על אלה שאולי מרגיזים אותך ושנדמה לך כי הם ממרים את פיך. ביום ש- ידך תתרומם פעם אחת – היא תתרומם לתמיד… והוסיף את דעתו בענייני אמת ושקר בכל תחומי חיינו : "…ביום שתתחיל לשקר – לא תוכל יותר להפסיק…".
פרפרת 5 : הנהלת ערוץ 10 עושה עוול למגישת הצרכנות החרוצה נוגה ניר נאמן משהיא ממנה אותה להיות מגישה של מהדורת החדשות המרכזית לצדן של תמר איש שלום וטלי מורנו. נוגה ניר נאמן איננה בליגה שלהן. לטלוויזיה יש תכונה מגונה : היא כל הזמן בודקת בציציות את הניצבים בקדמת חלונות הראווה שלה ועורכת השוואות איכות ביניהם ללא הרף. נוגה ניר נאמן מפסידה לתמר איש שלום וטלי מורנו.
פרפרת 6 : גיא גודס נופל למלכודת שטומן לו אבי סגל בריאיון שהוא עורך עמו ב- "ישראל היום" (יום חמישי – 22 ביוני 2017). אבי סגל שואל את גיא גודס כלהלן : "…איך זה ששני המאמנים דייוויד בלאט שהיה אמור להיות מאמן מכבי ת"א ו- נבן ספאחיה שבסופו של דבר מונה למאמן מכבי ת"א, רצו רק אותך לתפקיד העוזר…?". במקום לשתוק ולהפנות את אבי סגל לממונים, פותח גיא גודס את סגור לבו ומהלל את עצמו…(?!). ללא שֶמֶץ של בושה מעיד ה- נחתום על עיסתו, "…כנראה שאני עושה משהו טוב…עם כל המאמנים שהייתי היה לי קשר טוב וגם הגענו להישגים…". גיא גודס יהללך זר ולא פיך. מה נותר לומר עוד על אותו גיא גודס שרחוק מלהיות עניו וצנוע ? מדובר במרואיין טיפש.
פרפרת 7 : מי האיש במערכת "הָאָרֶץ" ש- מרשה למר אלון עידן לפרסם במדור הספורט של העיתון (יום שישי – 23 ביוני 2017) פליטון היתולי כה ירוד ברמה של ילד בכיתה ג' שכותרתו, "החיים בלי ספורט בטלוויזיה" ? איזה בזבוז של space יקר במדור. מדוע מערכת הספורט של "הָאָרֶץ" לא התגייסה יחדיו (…ויש שמה עיתונאים טובים…) כדי לערוך ראיונות – מפגשי סיכום יסודיים ו- שנונים עם גיבורי עלילת ליגת העל הישראלית בכדורסל ובראשם סימונה פיאנג'יאני ואוֹרִי אלון (הפועל ירושלים) + שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן (מכבי ת"א) + דן שמיר (הפועל חולון) + עודד קטש (הפועל אילת) + יצחק פרי מכבי ראשל"צ. במקום זאת אנוכי מוצא ליד דלת דירתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב את העיתון זרוק ובו סיפור חו"ל של אמיר ענבר, וכותרתו, "כשדרום אפריקה חזרה להאמין בזכות הראגבי", מתחתיו פוסט של וויקטור מאטהר, "מה זה פאדלבורדינג ? שבית הדין יחליט", ומהעבר השני עוד סיפור חו"ל והפעם של עוזי דן, "בשביל הנבחרות האלה, חולצת הנבחרת היא יותר מרק חולצה". אנוכי מנוי על עיתון "הָאָרֶץ" לא בעבור הפוסטים הנ"ל שדחיפות הוצאתם לאור דווקא היום, יום שישי – 23 ביוני 2017 מוטלת בספק רב. מדובר בשיקולי עריכה עיתונאיים מופרכים לגמרי. עוזי דן + אמיר ענבר + עירד צפריר + אייל גיל היו אמורים למלא אחרת לגמרי את שליחותם העיתונאית. הפוסט של עירד צפריר, "ב- הפועל ת"א כדורסל, לכישלון אבות רבים", מציל במשהו את כבוד המדור ביום הזה. את מה ש- "הארץ" לא עשה, עושה היום מוסף "7 ימים" של העיתון ידיעות אחרונות (יום שישי – 23 ביוני 2017) משהוא מביא את סיפור חייו המרתק של ה- Owner של האלופה הפועל ירושלים אורי אלון (בן 46) ומקיים עמו ריאיון נרחב Super מעניין גם אודות ההיסטוריה האישית שלו. אין וואקום. החמצה של "הָאָרֶץ".
פוסט מס' 691. מלאכות התיעוד בטלוויזיה הן רבות פנים, שיטות, צורות, וגוונים אולם בעלות מכנה משותף אחד : צילומי Long shots בלבד אינם מחזיקים מעמד אפילו בסיוע כותב טוב, מתעד נבון, ועורך מנוסה. תיעוד מרחוק איננו מסוגל להרשים ולא יכול להיחקק בזיכרון ללא תמיכת צילומי Medium long shots, ללא צילומי Medium close ups, ולבטח בלעדי שיתוף הכרחי וחיוני של צילומי Close ups וצילומי Extreme Close ups. מסך הטלוויזיה הוא בעיקרון מדיום של קלוז אפים. ראשית עידן התיעוד וראשית הולדת ה- Video. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
הפוסט הקונקרטי מס' 691 עוסק בשלושת המתעדים – הקולנוענים ואנשי הטלוויזיה המנוחים הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl), היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan), והישראלי מוטי קירשנבאום. שלושתם היו יוצרים ו- דוקומנטריסטים ובימאים מוכשרים יוצאי דופן ברמתם שפסעו שנים רבות מאחורי מצלמתם ולא לפניה. לא ראו אותם על המסך. האם נוכחותו של המתעד במסמך חשובה וחיונית ? האם הבלטתו על מסך הטלוויזיה אומנם משפרת את מהימנות ואמינות התיעוד ? הופעתן בעת האחרונה של שתי המתעדות ו- יוצרות הטלוויזיה המוכשרות ענת גורן בערוץ 10 ("החיפוש") וצופית גרנט בערוץ 2 ("אבודים") בתחום הקונקרטי של תיעוד איתור אנשים טובים שסייעו בעת מצוקה לאנשים אחרים ונעלמו מחייהם ועכשיו בחלוף שנים הם מבוקשים על ידם, משנה במשהו את המאזן במשוואת התיעוד הטלוויזיוני. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
הענקת Close up לדמות כלשהי בעת תיעוד סיפור בטלוויזיה היא בבחינת אמירה, נקיטת אמצעי אדיטוריאלי שנועד להדגיש קיום, נוכחות, תשומת לב יתר להימצאות של דמות כלשהי בעלילה הנסקרת בזמן נתון. כמו Underline שמדגיש מילה בפוסט, ו/או הגדלת אותיות שמביעות רעיון כלשהו יחסית לגודלן של שאר האותיות בפוסט, ו/או סימונם ב- Marker צבעוני. גב' סיגל יעקב אִמוֹ האמיצה, הדומיננטית, המרשימה, והיפה של טום יעקב זוכה ב- "החיפוש" בערוץ 10 של סוקרת העלילה ענת גורן לאין ספור Close ups בתוכם Extreme close ups. בצדק רב ובהיגיון רב. אולם הפלא ופלא (ואולי לא) גם מספרת הסיפור ענת גורן זוכה שוב ושוב להמון צילומים מקרוב וגם מקרוב מאוד. מנקודת מבטי כצופה טלוויזיה של ענת גורן אני מסכין ללא שום צל של ספק עם מַרְאֶה המספרת על המסך, מַרְאֶה שחוזר על עצמו כשהיא פוסעת לפני המצלמה לצד המסוּפֶּרֶת גיבורת העלילה של המסַפֶּרֶת. מדובר בטלוויזיה דוקומנטארית של 2017 ששונה לחלוטין בגישת התיעוד שלה מהסגנון של תעשיית הטלוויזיה בעשורי ה- 60, 70, 80, ואפילו ה- 90 של המאה הקודמת. המתעדים לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahlׂ) הגרמנייה + באד גרינספאן (Bud Greenspan) היהודי – אמריקני + מוטי קירשנבאום שלנו פסעו תמיד מאחורי עדשות מצלמותיהם. זה היה עיקרון. כלל. חוק לא כתוב. מעולם ואני שוֹנֶה "לעולם", הם לא הופיעו ב- "תוצאה הסופית" של מלאכתם התיעודית על מסך הטלוויזיה ו/או על מסך הקולנוע. מוטי קירשנבאום איש טלוויזיה וקולנוע ברמה בינלאומית ייחודית, שבר את עיקרון הצניעות הזה שנים רבות אח"כ בסרטי הטבע המופלאים והיפהפים שלו ששודרו בעשור האחרון בהצלחה רבה בערוץ 10. ראו אותו בלי סוף בסאוואנה האפריקאית עוסק במלאכת הקודש שלו, עובדה שניתן למשש אותה ואשר הוסיפה לאמינות התיעוד שלו. למרות שהוא וציוותו החזיקו בידם מצלמת Video אחת קטנה, אולי שתיים, הוא היה מוכשר לתעד את הנקרה בדרכו, ידע לספר סיפור, וידע לכתוב טקסט לטלוויזיה. לא היה לו קול רדיופוני וגם לא מי יודע מה דיקציה איתנה. להפך, היה לו טון מנָסֵר. מיתרי קולו הפיקו גוון קול רחוק מלהרשים. אולם הוא חיפה על החיסרון הזה באמצעות התכונות המצוינות לעיל. לא רק האריות, הנמרים, הזאבים הטלואים, ברדלסי הצ'יטות, הגורילות, הפילים, והג'ירפות היו גיבורות העלילה בסרטיו הבלתי נשכחים, גם כוכבו זרח שם.
פוסט מס' 691. מוקדש לאותם אנשי ונשות טלוויזיה כֵּנִים בארץ ובעולם, יוצרים ויוצרות שיודעים ויודעות לספר סיפור, מתעדים ומתעדות שיודעים ויודעות לכתוב לטלוויזיה, דוקומנטריסטים ודוקומנטריסטיות שלמרות פועלם ופועלן העצום לאורך שנים רבות נותרו בעלי יושרה. אישים ונשים ששומרים ושומרות בקנאות על מבנה המקבילית המתמטית ולא אִפְשֵרוּ לקו המקביל שלהם ושלהן לחצות את הקו המקביל של השלטון והממלכה. בפני פיגורות הטלוויזיה האלה אני מרכין את ראשי בהכנעה. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום).
ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).
ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).
פוסט מס' 691 מוקדש בחלקו הראשון במידה רבה לזִכְרָם של הרץ היהודי – צרפתי הדָגוּל למרחקים ארוכים אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun) ולזִכְרוֹ של האיש שהנציח אותו בטלוויזיה, המתעד והבימאי האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח יליד ניו יורק בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan). הרץ הצרפתי הדגול למרחקים ארוכים אלן מימון בן 92 שמת לפני כמה ימים ולאיש שהנציח אותו ואת אמיל זטופק בטלוויזיה הבימאי האולימפי והמתעד הדגול היהודי – אמריקני באד גרינספאן. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
אָלָן מִימוּן נולד באלג'יר ב- 1 בינואר 1921. הוא נחשב לשני הנצחי בריצות למרחקים ארוכים במשחקים האולימפיים אחרי הרץ הצ'כוסלובקי המנצח אמיל זטופק בשנים 1956 – 1948. אלן מימון זכה במדליית הכסף באולימפיאדת לונדון 1948 בריצת 10000 מ' בתוצאה 30:37.4 דקות (אחרי אמיל זטופק). כמו כן זכה במדליית הכסף באולימפיאדת הלסינקי 1952 בריצה ל- 10000 מ' בתוצאה 29:32.8 דקות (אחרי המנצח אמיל זטופק), ובמדליית הכסף בריצה ל- 5000 מ' בתוצאה 14:07.4 דקות (שוב אחרי המנצח אמיל זטופק). אלן מימון ניצח את אמיל זטופק בפעם הראשונה והאחרונה בחייו בריצת המרתון באולימפיאדת מלבורן 1956 בתוצאה של 2:25.00 שעתיים. אמיל זטופק סיים שישי. לאחר אולימפיאדת מלבורן 1956 פרשו שניהם לעד מהמסלול. אלן מימון מִלְצֵר בבית קפה פריסאי היה בן 35. אמיל זטופק רס"ן בצבא הצ'כוסלובקי היה בן 34.
מומחיות בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. חיים יבין. יורם ארבל. נסים קיוויתי. אמנון אברמוביץ'. באד גרינספאן (Bud Greenspan).
זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חַיִים יָבִין ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.
טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל) על המהפך הפוליטי בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית נראה רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר המגיש הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל, משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.
טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין יושב משמאל כשהוא מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה ודרוך מאוד לקראת תחילת השידור הישיר. ויושב לצדו מימין הסטטיסטיקאי ומוחה הסקרים ד"ר חנוך סמית. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מִדְגָם הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במֹשֶה סְנֶה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוֹסֵף יָרוֹן (ממושקף מתבונן לצד ימין). בשורה האחורית ממוקמות טַלְפָּנִיוֹת המִשְדָר הישיר המפורסם ההוא ב- 17 במאי 1977. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.
יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז : "ככה לא בונים חומה" והחריף את הטון בפעם השנייה, "אמרתי לכם ככה לא בונים חומה". ההכרזה באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג בשל שיקול דעת מוטעה שער מבעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס וחרת את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ. נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו . זה היה מראה יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון כלהלן : "מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד בעצמו לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים". איזה יופי של Punch line, איזו פינאלה של שידור רב הדר, וצריך לזכור שהוא אמר זאת בעת שידור ישיר. זה היה נסים קיוויתי (!).
במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) במעשה מרמה , בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון" (הערה : צריך לזכור שהוא יורם ארבל אמר זאת בעת שידור ישיר). בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא יורם ארבל לא היה יכול להגיע לתובנה המדויקת והנכונה הזאת ללא עבודת הכיסוי והצילום של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסֶפֶר ובסדרה.
באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Quax) ואת הרץ הגרמני קלאוס פטר הילדנבראנד (Klaus Peter Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מקלאוס פטר הילדנבראנד השרוע על קו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי (Paavo Nurmi), הוא גדול יותר מאמיל זטופק (Emil Zatopek)…" (הערה : צריך לזכור שהוא נסים קיוויתי התנסח כך בעֵת שידור ישיר). שדרני טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי ידעו לתאר ולשדר דרמות מורכבות. שניהם התנסחו במדויק, נותרו בעלי שיווי משקל, וצעדו ב- בִיטְחָה על התֶּפֶר הדַק שמפריד בין שִידוּר לבִּרְבּוּר.
הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן" עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהיה רב אומן בכתיבה ותיעוד בסרטי הספורט שלו. אך הספר הזה דן גם בכישרון הביטוי, הכתיבה, והנאום הנַעֲלִים של אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (והיושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע"פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי חדי הלשון הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה, ותעשיית הטלוויזיה היא סיר לחץ. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.
רבים חשבו שאמירותיו והתנסחויותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן (Johnny Carson) המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלוש הרשתות האמריקניות הארציות הבכירות דאז), "The Tonight Show", זאת שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעות, זה לא נכון. ג'וני קארסון ירה דרך הקָוָונות. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו תרגולים מדויקים ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר שהיה גם שחקן טלוויזיה באופיו.
טקסט תמונה : 1965. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית "The Tonight Show" של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט שלו לרבות ההברקות, החוכמות, וההתחכמויות – איננו מקרי. הוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי ההברקות נשלפות מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).
כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, והוסיף ג'וני קארסון : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.
קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) היה רָב אמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.
בימאי הטלוויזיה והקולנוע בָּאד גְרִינְסְפָּאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו "גֶ'סִי אוֹאֶנְס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים "OLYMPIAD". כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אָלֶכְּס גִלְעָדִי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, "לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות" (The Decathlon), הספורטאים האוסטרליים המצטיינים בענפי ה- א"ק וה- שחייה (The Australians), "מדליית הזהב שחמקה" (The big ones that got away), "העקשנים" (The persistent ones), "הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים" (The Africans), ו- "רצי המרתון הגדולים" (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְווּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך ריק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע. ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְוואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.
משגילו שתי התחקירניות האחיות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה היכן שהוא בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג'וֹן סְטֶפַאן אָקְוָוארִי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג'וֹן סְטֶפַאן אָקְוָוארִי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים . הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל ע"י בָּאד גְרִינְסְפָּאן , "מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו", השיב לפונה תשובה הֵרואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : "מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה" [1]. להלן התשובה המקורית באנגלית :
“My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race”.
אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה "OLYMPIAD" המהממת והמדהימה. אינני מגזים. אנוכי לא מפריז. כל פעם שהגיע המשלוח מארה"ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע"י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע"פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה הישראלית הציבורית של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה. בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי. “written, produced, and directed by Bud Greenspan”, היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות. הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע"י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט שכתב וחיבר המתעד הדגול והבלתי נשכח בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- "W" המוכרים לכל עיתונאי : Who ,What ,Where ,When, Why. למשל, בשעה שהציג בסיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ' (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ, בחר לכתוב את הטקסט הבא : "…18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה"צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…", וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.
הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב-5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אָלָן מִימוּן היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים פגישה אולימפית תחרותית בפעם האחרונה בקריירה הספורטיבית שלהם. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של אולימפיאדת מלבורן 1956. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה בן 34 ואָלָן מִימוּן בן 35.
הסיקור הטלוויזיוני של אולימפיאדת מלבורן 1956 היה דל. ריב, מדנים, ומחלוקת שררו בין נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אוורי בראנדג' בשנים 1960 – 1952 לבין רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ובראשן אלה של ארה"ב, בגין תביעת זכויות שידורים של אוורי בראנדג' שלא כובדו על ידן. אוורי ברנדג' הודיע לרשתות הטלוויזיה הבינלאומית כי אם אינם רוצים לשלם בעבור זכויות השידורים והצילומים של התחרויות האולימפיות הוא לא יתר להם להיכנס. ובאמת, המשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952, מלבורן 1956, ורומא 1960 סוקרו במשורה ברמה צנועה של צילומי יומני חדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע בטרם הקרנת הסרטים הראשיים. לכן, מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן 1956, להקפת הסיום האחרונה. מצלמת ה- film ההיא הנציחה בצילום מרחוק את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי מייד לאחר שנכנס עייף לאצטדיון, מְסֵב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ואולי מי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מרץ הצ'כוסלובקי הנודע אֶמִיל זַטוֹפֶּק מי שזכה בשלוש מדליות זהב בשלוש הריצות הארוכות באולימפיאדת הלסינקי 1952, ל- 5000 מ', 10000 מ', ו- ריצת המרתון. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948.
בַּאד גְרִינְסְפָּאן התבונן בסצנה הלפני אחרונה ההיא שצולמה ממרחק רב ע"י מצלמת פילם אוסטרלית אחת ביציע האצטדיון האולימפי המרכזי במלבורן 1956. תוצאת הצילום הייתה דַלָה, לכן רבים פסחו עליה. דווקא ברגע כל כך קרדינלי בקריירת ה- א"ק הארוכה של אלן מימון כשהוא נכנס ראשון לאצטדיון האולימפי של מלבורן 1956 ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק בריצת המרתון, דווקא אז ניצבת לה מצלמת Film אוסטרלית רחוקה ומנציחה בקטן רגע רב תהילה אולימפית שלו. רבים לא שמו לב לסצנה הדרמטית שמתרחשת הרחק מעין המצלמות, חוץ מ- באד גרינספאן. מפני שהיה מתעד עַל והיטיב להכיר את ההיסטוריה, היטיב גם לתאר את אותו הצילום הדַל אולם סצנה מכריעה בלתי נשכחת, בו אלן מימון נכנס ראשון לאצטדיון, עייף ומותש, להקפה האחרונה של ריצת המרתון כשהוא מסתכל לאחור בחשש. טקסט התיעוד של באד גרינספן היה יעיל ופשוט, ולכן ווירטואוזי :
“Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there”.
רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית. Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. תמונת סטילס מתעדת את אלן מימון (בן 35) חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה 2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות IOC ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).
אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון. אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. "לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים", אמר למתעניינים בשלומו והוסיף, "היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה". שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול, "הקָטָר הצֶ'כִי", חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של פייר דה קוברטיין :
“…The essential thing in life is not conquering but fighting well”.
הכתבה על "אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק", היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא "העקשנים", (The persistent ones). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אָלֶכְּס גִלְעָדִי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את בָּאד גְרִינְסְפָּאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה גאון. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות. אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.
טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. אנוכי (בן 49) עם באד גרינספאן (בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא. (צילום ד"ר גלעד וויינגרטן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : רומא . אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD" אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה . רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' (ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה "OLYMPIAD" לצורך שידורן ב- "מבט ספורט". היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, "יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג "ספורט" נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן".
טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי מתורגמנית מעולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטרית "OLYMPIAD" על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. יואש אלרואי).
בתום שידור כל פרקי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, "זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות הטלוויזיה. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלסיקה של סרטי הספורט בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים". מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].
טקסט מסמך : 1 ביוני 1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).
פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן ,אשתו קָאפּי, והאחיות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. הם גם היו נוכחים שם. התחבקתי עמו וקראתי לו "אחי". הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית "קוֹזָ'אק". מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה"ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה שלו בניו יורק "CAPPY PRODUCTIONS” [סעיף 3]. נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :
CAPPY PRODUCTIONS June 5 1977
Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime
love,
Nancy Beffa
And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne
טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת "Cappy Productions" לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב' ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה"ב. התאהבתי בו, בניו יורק, ובמַאנהָאטֶן.משרד ההפקה שלו, "Cappy Productions", שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי. הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי "קוֹזָ'אק". בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, קם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, "יואש, אתה יודע שאני כותב קשה. אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה". בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 העניק שם משותף, "שישה עשר ימי תהילה" (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת "וִוילְמָה" (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִויְלָמה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה. ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ומירוץ שליחים ארבע פעמים 100 מ'. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה ב- 1983 ממחלת הסרטן בגיל 54. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת בת 13 הפרקים "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
מי חשוב יותר המספר ו/או הסיפור שלו ? מי חשוב יותר ממציא הדמות ו/או הדמות שהמציא ? מי חשוב יותר אדגר רייס בורוז ו/או סדרת ספרי "טרזן" שלו ? לב טולסטוי ו/או ספרו "מלחמה ושלום" ? ארנסט האמינגוויי ו/או ספרו "למי צלצלו הפעמונים" ו/או ספרו האחר "הזקן והים" ? ז'ול וורן ו/או "הקברניט הצעיר" ושאר ספרי ההרפתקאות שלו ? מי חשוב יותר יוצרות הטלוויזיה ענת גורן וצופית גרנט ו/או שתי תוכניות התיעוד הטלוויזיוניות שלהן "החיפוש" בערוץ 10 ו- "אבודים" בערוץ 2 ? מי חשוב יותר מוטי קירשנבאום ז"ל ו/או סרטי הטבע הנפלאים שלו ששודרו לפני זמן לא רב שוב ושוב בערוץ 10 ? מי חשוב יותר הבימאי היהודי – אמריקני באד גרינספאן ו/או סדרת הטלוויזיה התיעודית הפנומנאלית שלו "OLYMPIAD" בת 22 (עשרים ושניים) פרקים באורך של 50 דקות כל אחד (עלתה לאוויר בארה"ב ב- 1972) ? דמותו נותרה תמיד מאחורי הקלעים. הוא תמיד פסע מאחורי מצלמתו ולא לפניה. מי חשוב יותר לני ריפנשטאהל ו/או שני סרטיה התיעודיים המפורסמים ורבי המוניטין "כוח הרצון" (תיעוד כנס המפלגה הנאצית בנירנברג בספטמבר 1934) ו- "OLYMPIA" תיעוד המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 ? הסרט הדוקומנטרי "אולימפיה" בן ארבע שעות, היווה בשעתו חידוש עצום בתחום ושימש נדבך היסטורי ראשון בתיעוד המשחקים האולימפיים. הסרט "אולימפיה" הוקרן לראשונה בבבתי הקולנוע גרמניה ובאירופה ב- 1938 וזכה להצלחה בינלאומית חסרת תקדים. הוא פוצל בשעתו לשני חלקים שנקראו "פסטיבל העמים" ו- "פסטיבל היופי" והאדיר את המוניטין הבינלאומי של הבימאית לני ריפנשטאהל. דמותה מעולם לא נחשפה בסרטיה התיעודיים. זיכרונה מקופל רק בין צילומי סטילס.
תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ עברה שינויים מפליגים ודרמטיים של איזון ו- שיווי משקל בין המספר לחשיפת סיפורו. מוטי קירשנבאום ביים, הפיק, ערך, ושידר כבר ב- 1971 עשרות כתבות מגאזיניות חשובות ומעניינות ב- "יומן השבוע" בטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית דאז, אולם דמותו נותרה עלומה מאחורי הקלעים. אף פעם לא ראו אותו. הוא היה איש טלוויזיה בעל מוניטין מראשית בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, אולם שום Close up שלו מעולם לא השתרבב ולא הוגנב למסך הטלוויזיה. אפילו לא בסגנון אלפרד היצ'קוק (בימאי הקולנוע אלפרד היצ'קוק רב אמן ו- רב מוניטין בזכות סרטי המתח הקולנועיים הבלתי נשכחים שלו, "רֶבֶּקָה", "האיש שידע יותר מידי", "וֶורְטִיגוֹ", "החלון האחורי", "פסיכו", "הציפורים", וכו', הגניב פה ושם את דמותו כבדרך אגב לכמה מסרטיו). אפילו את זאת מוטי קירשנבאום לא עשה. מדובר תקופת טלוויזיה אחרת. אסור היה להראות את מספר הסיפור. יאיר שטרן למד לאחר מלחמת ששת הימים עיתונות ו- טלוויזיה בארה"ב. ב- 1970 שב ארצה והתקבל לעבודה בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי. את הכתבה הראשונה שלו במכון ווינגייט סיים ב- Stand up כשהוא ניצב בפני המצלמה והכריז, "…כאן יאיר שטרן מהטלוויזיה הישראלית במכון ווינגייט…". זאת הייתה הפעם האחרונה שכך הסתיימה כתבה שלו. דן שילון ואלכס גלעדי הודיעו לו שכאן זה לא ארה"ב. מיכה לימור עשה פעם כתבה ב- 1971 בגרמניה על ההכנות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972. בסיומה חשף את עצמו בזירת מתקני האצטדיון האולימפי המרכזי. העורך דן שילון חתך את ה- Shot החוצה והשמיט אותו אל רצפת העריכה. הוא אפילו לא תלה את רצועת ה- Film הזאת על ה- Bin.
אינני יכול לתאר לעצמי צופה בסרטי הטבע של מוטי קירשנבאום ללא נוכחותו בגוף הסרט ובלעדי דמותו שמגיחה אלי מבעד למסך הטלוויזיה ומתארחת פעם אחר פעם בסלון ביתי. המספר מוטי קירשנבאום היה חשוב לא פחות מגיבורי העלילה שלו, חיות הבר בשמורות הטבע האפריקניות. אינני יכול לתאר לעצמי צופה בסדרת הסרטים התיעודיים "החיפוש" (ז'אנר של איתור אנשים נעלמים ע"י אנשים שלמענם חוללו הנעלמים מעשה מכונן) המשודרים בערוץ 10 בלעדי דמותה של הפרזנטורית המובילה ומספרת הסיפור ענת גורן. ענת גורן יודעת לספר סיפור. נוכחות דמותה על המסך בעת מלאכת התיעוד – חיונית. לא בכדי חוצים צילומי ה- Close ups של המספרת שוב ושוב שתי וערב את סרטיה התיעודיים לאורכם ולרוחבם. בצדק ואין בכך כל הגזמה. את אותם הדברים בדיוק יש ברצוני לומר על היוצרת והמתעדת צופית גרנט ב- "אבודים". סרטה התיעודי האחרון של ענת גורן בסדרה "החיפוש" עסק במשפחת יעקב, סיגל ושמוליק, שבנם טום יעקב בן 19 נפגע קשה בתאונת דרכים וניצל בידי פרמדיק מומחה, רב יוזמה, וצנוע שהזדמן באקראי לזירת הפיגוע. האם הדומיננטית והאמיצה סִיגָל (אישה יָפָה בעלת נוכחות גדולה בסרט) שלא משה ממיטת בנה, כאמור פצוע קשה, מהווה פקטור עצום בתהליך ה- החלמה והתאוששות בנה. זה איננו מספק אותה. היא רוצה לומר תודה ולחבק את מציל בנה פרמדיק איש דתי שומר מצוות ונגיעה, יישר דרך עניו וצנוע, בשם מנדי חביב. הסרט התיעודי מסתיים ב- Happy end. אינני יודע כיצד אנשים אחרים מנתחים את אופן וצורת פריסת המידע הדוקומנטארי בפניהם הבוקע מהמסך. ענת גורן יודעת לספר סיפור. נוכחותה לאורכו של התיעוד חשובה לא פחות מגיבורי העלילה שלה. הטלוויזיה היא מדיום של Close ups לא רק של גיבורי העלילה אלא גם של המספרים אותה ו- אודותיה. רעייתי שצופה לידי ב- "החיפוש" מעירה לי שוב ושוב, "…תראה את ענת גורן…אני אוהבת אותה…". גם לי כצופה אוטוטו בן 80 קל מאוד ללכת שבי אחריה. נדמה לי שרבים תומכים בדעתי. היא אשת טלוויזיה מיוחדת. המפיק אסף גיל איננו יכול להפסיד עמה עם ענת גורן.
מסך הטלוויזיה ומסך הקולנוע אינם שקופים. הם רוויי השפעה ו- קסמים. ב- 1954 הקרינו בקיבוץ אפיקים שלי ב- "אולם איתמר" (ע"ש סרן איתמר גולני ז"ל שנספה בתאונת צניחה) את הסרט האיטלקי "האורז המר" בכיכובה של סילבאנה מאנגאנו. התאהבתי בה. הייתי רק בן 16. זה לא הפריע לי לנסוע בחופזה באוטוסוס "אגד" לתל אביב (שלוש שעות נסיעה) כדי לראות עוד סרט איטלקי בכיכובה שלה, "אנה" שהוצג בקולנוע "תמר". אנשים מזדהים בקלות עם גיבורי העלילה בסרטי קולנוע ובסרטי טלוויזיה. לא רק עם התוכן אלא גם עם האסתטיקה. התאהבויות בגיבורי וגיבורות העלילה אינם רק קניין של האזרחים מהשורה אלא גם של אנשי המקצוע. ב- 1952 יצר הבימאי היהודי – אמריקני פרד זינמאן (Fred Zinnemann) בסיועו של המפיק יהודי – אמריקני אף הוא סטנלי קריימר (Stanley Kramer) את סרט העַל "High Noon" (בצהריי יום) בכיכובם של גרי קופר וגרייס קלי. בתקופה ההיא המוניטין של סרטי Hollywood גבר עדיין ללא קושי על רישומן של רשתות הטלוויזיה הארציות של ארה"ב NBC ,ABC, ו- CBS שרק החלו לצבור את תאוצתן ותנופתן, ולאגור את משקלן הסגולי. את המוסיקה הבלתי נשכחת לסרט הזה כתב המלחין הפנומן דימיטרי טיומקין. עורך הסרט התאהב בגרייס קלי היפה ושילב בעריכה קטעי Close ups שלה יתר על המידה שלא על פי תפיסת הבימוי של פרד זינמאן. לבסוף נקרא למלאכה עורך מיומן יותר בשם אלמו וויליאמס שנאלץ להתחיל את מלאכת העריכה מחדש.
תוספת : המוסיקה שנבחרה ללוות את הסרטים בקולנוע ואת סדרות הטלוויזיה לא הייתה רנדומאלית ואקראית. היא הייתה אדיטוריאלית. היא הייתה אמירה. בימים הרחוקים ההם בשלהי 1968 אימץ דן שילון את פס הקול המוסיקאלי של התוכנית "מבט ספורט", Jagerlatin (פרי יצירתו של המוסיקאי הגרמני ג'יימס לאסט) שבחר לו אחיו יגאל שילון.
ב- 1951 החל כאמור הבימאי האמריקני פְרֶד זִינֶמַאן (בהפקת סטנלי קרמר וקרל פורמן) את את מלאכת הבימוי של סרטו הבלתי נשכח "בצהריי יום" (High Noon) עם הכוכבים גֶרִי קוּפֶּר, גְרֵייס קֶלִי, תּוֹמַאס מִיטְשֶל, לִי וָואן קְלִיף, ורבים אחרים. הסרט הזה שראיתיו לפחות 50 פעמים בימי חיי הוא זיכרון נצח גם בגלל פס הקול המוסיקלי שמלווה אותו לכל אורכו והולחן ע"י הקומפוזיטור דִימִיטְרִי טְיוֹמְקִין ושר אותו טֶקְס רִיטֶר ("…Do not forsake me oh my darling"). השיר זכה להצלחה מיידית בארה"ב וגם ברחבי העולם למרות ששר אותו לאחר הביצוע בסרט זמר כישרוני אחר ומוצלח מאוד בשם פְרֶנְקִי לֵיין. דִימִיטְרִי טְיוֹמְקִין היה גאון בתחומו וכישרונו לחבר מוסיקה אדיטוריאלית בסרטי קולנוע הביא לו מוניטין עצום וגם כסף גדול. דִימִיטְרִי טְיוֹמְקִין הלחין גם את פס הקול המוסיקאלי הזכור היטב בסרט הקולנוע "הדו קרב הגורלי ב- או. קיי. קוראל" (The Gunfight at the OK Corrall) שנעשה ב- 1957 בבימויו של ג'ון סטרג'ס ובהפקת האל ווליס (Hal Wallis) .הזמר היה הפעם פרנקי לֵיין (Frankie Laine) והכוכבים בֶּרְט לָאנְקָאסְטֶר וקִירְק דָאגְלָאס. המוסיקה האינסטרומנטלית – אדיטוריאלית של דימיטרי טיומקין הייתה בעלת אפקט וביצועים משתנים והשפעה עצומה על התפתחות העלילה כמו גם יצירת הלך רוח, מצב רוח, ואווירה כללית התואמת כל סצנה מסצנות סרטי הקולנוע בהם נטל חלק. למוסיקה האינסטרומנטלית שמלווה סרטים לכל אורכם כמו "חלף עם הרוח", "בצהריי יום", ו- "הדו קרב ב- או. קיי. קוראל" יש ערך מוסף בהשוואה לסרטים מוסיקאליים נאמר כמו של אלוויס פרסליי, "אהביני בעדנה" (Love me tender) , "אוהב אותך" (Loving you), "רוק בבית הסוהר" (Jailhouse Rock) , ו/או "מלך קריאול" (King Creole) – שם השירים בביצוע אלוויס פרסלי נחשפים בין טקסט ל- טקסט אולם אינם מלווים את סרטיו. למוסיקה בקולנוע יש ערך רב ומשמעות רבה מאז הושק פס הקול המוסיקאלי ב- 1939 שליווה את הסרט "חלף עם הרוח" (מלחין מאקס שטיינר). מוסיקה בקולנוע ובטלוויזיה היא אדיטוריאל כמו הטקסט. אני זוכר את שנות "מבט ספורט" הראשונות בהן דן שילון ואלכס גלעדי היו מקנחים את סיום התוכנית בצילומי שייט פסטוראליים קצרצרים שמלווים במוסיקה סתמית אותן עיטר מר אילן הראל היועץ המוסיקאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא. מוטי קירשנבאום טען ששידור כתבות מהסוג הזה בהן כאילו לתמונה יש עדיפות על הקול היא שגיאה מפני שלכל שימוש במוסיקה בטלוויזיה גם כרקע, יש תפקיד אדיטוריאלי. (ב- 1976 בעת קורס כתבי ספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרצה מוטי קירשנבאום לחניכים על אודות חשיבות עריכה ושימוש במוסיקה כ- Editorial בכתבות שלהם . הערה שלי : מוטי קירשנבאום ז"ל למד טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962. הוא נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 80 היום).
תעשיית הקולנוע האמריקנית הייתה ב- 1951 באחד משיאי תאוצתה. היו אלה גם שנות הזהב של Hollywood הכל יכולה אבל הטלוויזיה האמריקנית כבר נגסה בה את שיניה. משהחלה סדרת הגמר של אליפות הבייסבול היוקרתית בארה"ב (World series) דרש כל ה- Cast של "בצהריי יום" לערוך הפסקות צילום כדי לצפות בשידורים הישירים בטלוויזיה. אפילו גרייס קלי הצטרפה לסקרנים המתבוננים בדרבי הניו יורקי ההוא.
טקסט תמונה : 1951. אחת התמונות ההיסטוריות החשובות בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה בארה"ב. שחקני הסרט "בצהריי יום" (High noon) צופים בשידורים הישירים במוניטור טלוויזיה שהובהל במיוחד לסֶט שלהם ועוסק ב- סדרת הגמר של ה- World series אליפות הבייסבול New York N vs. New York A של ארה"ב. לא רק סדרת הגמר אלא גם דרבי ניו יורקי יוקרתי. בין הנוכחים בתמונה אפשר לראות את גרי קופר (עומד ונשען ברגלו על חבית), גרייס קלי (יושבת מימין), תומאס מיטשל (יושב לפנים שני משמאל) ומי ששיחק תריסר שנים לפני כן ב- 1939 גם את האבא של סקרלט אוהרה (השחקנית וויוויאן ליי) בסרט "חלף עם הרוח", ואוטו קרוגר יושב קיצוני משמאל (מעשן). (התמונה באדיבות אוניברסיטת אוקספורד פרס / OXFORD UNIVERSITY PRESS שהוציאה לאור ב- 1995 את הספר המצוין רב הערך "ההיסטוריה הבינלאומית של הטלוויזיה" / Television an International History בעריכת אנת'וני סמית' / Anthony Smith).
אינני מדבר על סרטים מוסיקאליים מהסוג של, "שבע כלות לשבע אחים", ו/או "אוקלהומה", ו/או "סיפור הפרברים", וכו' אני מתכוון לשימוש במוסיקה אדיטוריאלית בסרטי קולנוע כמו "הטוב, הרע, והמכוער", מ- 1966 של הבימאי האיטלקי סרג'יו ליאונה והאיש שהלחין את המוסיקה האינסטרומנטלית שמלווה את הסרט הזה לכל אורכו הקומפוזיטור האיטלקי אניו מוריקונה (Enio Morricone). אתה שורק את המוסיקות הַסוּפֶּר קְלִיטוֹת האלה ולא יודע אם אתה עושה זאת בגלל קלינט איסטווד, גרי קופר, וברט לאנקאסטר ו/או בשל דימיטרי טיומקין ואניו מוריקונה. הטלוויזיה הלכה בעקבות הקולנוע ובנתה פתיחות זיהוי מיוחדות מלוות במוסיקה אדיטוריאלית לסדרות שלה. צופי הטלוויזיה הוותיקים במדינת ישראל זוכרים את הפתיחות המיוחדות והמוסיקות שליוו את סדרות הטלוויזיה האמריקניות בעלות תכנים שונים שהקרינה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969, ביניהן, "משימה בלתי אפשרית" (מלחין לאלו שיפרין- Lalo Schifrin), "האוואי 5 – 0" (מלחין מורטון סטיבנס – Morton Stevens), "דאלאס" (מלחין ג'רולד אימל- Jerrold Immel), "שושלת" (מלחין ביל קונטי- Bill Conti), ורבות אחרות. המוסיקה האדיטוריאלית שלהן היוותה כותרת ראשית כמו בעיתון. ההיסטוריה המוסיקאלית של התוכנית הוותיקה "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומה להיסטוריה הבינלאומית.
"מבט ספורט" שודרה בפעם הראשונה ביום ראשון – 17 בנובמבר 1968 כתוספת ל- "מבט". דן שילון היה העורך והמגיש של התוכנית. דוב עצמון (קוסטקובסקי) עורך מוסף הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", שימש כיועץ מקצועי שלוֹ. ב- 1969 הקים דן שילון את מחלקת הספורט שהייתה כפופה בהיררכית הניהול בטלוויזיה ישירות לחטיבת החדשות שמנהלה דאז היה יורם רונן ז"ל. דן שילון הלך בעקבות השֵם "מבט" וקרא לתוכניתו "מבט ספורט". נדמה לי שכישרונו הטלוויזיוני מצא את ביטויו ראשית דבר באות הפתיחה המיתולוגי של התוכנית שהפיק, ערך, ושידר. את האנימציה של אות פתיחת התוכנית העשויה מדמויות ממוחשבות המבצעות תנועות ספורט שונות של כדורגל, א"ק, אגרוף, וכדורסל עיצֵב אחד מוותיקי הגרפיקאים בטלוויזיה בימים ההם יוחנן לקיצביץ'. יגאל שילון אחיו של דן שילון בחר את פס הקול המוסיקלי הבלתי נשכח לאנימציית הפתיחה שיצר יוחנן לקיצביץ'. פס הקול המוסיקאלי הקליט, נעים לאוזן, ובעל מוניטין עצום של "מבט ספורט", הקרוי "JAGERLATIN", נלקח מרצועת התקליט הקליט המפורסם רווי לחנים קצביים, אחד מהם "Non Stop Dancing" של המלחין והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט (James Last). חיש מהר התברר כי "JAGERLATIN" היא נעימה מוסיקלית קליטה ובעלת אמירה . מוסיקה אדיטוריאלית המתאימה ל- "מבט ספורט" כמו כפפה ליד. "JAGERLATIN" הייתה לא רק מוסיקת מבוא שהובילה אחריה תוכנית נושאת רייטינג אלא גם קלילה שהשתרשה והתמזגה בן שומעיה. זאת הייתה נעימת פתיחה שהיא הרבה יותר מעיטור מוסיקאלי והיוותה את סמל ורוח תוכנית הספורט. היא הכניסה מייד את הצופה לאווירת הספורט וההתמודדות, וחדרה בקלוּת לאוזנם של הצופים. בכך סייעה להפוך את "מבט ספורט" בן לילה לשלאגר טלוויזיוני בישראל ואת מגישה לכוכב. כשאמרת "מבט ספורט" – אמרת דן שילון. עד כדי כך הייתה התוכנית מזוהה עם המגיש שלה.
פועלם הקולנועי והטלוויזיוני של לני ריפנשטאהל (2003 – 1902) ובאד גרינספאן (2010 – 1926). התפתחות טכנולוגיית צילום ה- Video וההקלטה בטלוויזיה.
האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש זאת של ברלין 1936 הייתה הסמן האולימפי הימני המרהיב ביותר מכל האולימפיאדות שקדמו לה, מאז נחנכה האולימפיאדה הראשונה של אתונה ב- 1896 ועד פרוץ מלחמת העולם ה- 2 ב- 1939. הארגון, הקִדְמָה הטכנולוגית לרבות שידורים ישירים ברדיו ולראשונה גם בטלוויזיה (בתוך גרמניה בלבד), וההישגים הספורטיביים באולימפיאדת ברלין 1936 יצרו רָף חדש. אולימפיאדת ברלין 1936 כונתה "האולימפיאדה הנאצית" אך זאת הייתה אולימפיאדה משגשגת באופן מיוחד. היא תיזכר בגלל אותם האספקטים המוצלחים שהאנושות כולה רוחשת להם הערכה : ארגון ולוגיסטיקה מדויקים, תכנים חדשניים, וטכנולוגיה מתקדמת. היא תיזכר גם בשל הופעתו המזהירה של האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) שזכה בארבע מדליות זהב : בריצת 100 מ', ריצת 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ', וההתעמתות שלו עם הפיהרר הנאצי אדולף היטלר. אנשי הטלוויזיה יזכרו את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל התיעוד המעניין והמפורט שלה שנעשה בסרט "OLYMPIA" [סעיף 1] ע"י בימאית הקולנוע המחוננת (והמקורית) הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefensthal). קבוצת הצילום של לני ריפנשטאהל מנתה 45 צלמים שהחזיקו בידיהם כ- 70 מצלמות פילם (35 מ"מ) מסוגים שונים בעלות עדשות שונות למשימות תיעוד שונות. הם צילמו במשך שישה עשר ימי אולימפיאדת ברלין באתרים האולימפיים הרבים בין 1 לאוגוסט ל- 16 באוגוסט של שנת 1936 כמות עצומה של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. צריך להבין שלני ריפנשטאהל ישבה לאחר מכן שנה ו- 8 חודשים בחדרי עריכה שלה בברלין כדי לערוך את המוצר הסופי באורך 4 (ארבע) שעות, לו העניקה את השם "אולימפיה". אנשי הטלוויזיה בכל העולם יזכרו גם את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל הופעתה ההיסטורית של הטלוויזיה הגרמנית של חברת האלקטרוניקה "TELEFUNKEN" בראשות המהנדס וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) שהעבירה לראשונה כבר אז כ- 80 שעות בשידורים ישירים מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות האולימפיות. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית מאז המצאתה ב- 1884 (המצאת ה- Spinning Disk) ע"י מהנדס החשמל הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow) שאירוע ספורט כלשהו הועבר בשידור ישיר. סיגנל הטלוויזיה של השידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 1936 נשלח בהצלחה לעשרים ושמונה מרכזי צפייה ציבוריים בתאטראות ובניינים גדולים שהוכנו מראש בברלין וגם בכמה ערים אחרות נוספות כמו פוטסדאם, המבורג, ולייפציג (טרם היו מכשירי טלוויזיה בבתים פרטיים) טווח השידור הטלוויזיוני של חברת TELEFUNKEN הגיע לכדי 250 ק"מ ואפילו 300 ק"מ. זאת הייתה בעצם הפקה ראשונית וניסיונית של שידורי טלוויזיה באותה השנה ההיא של 1936 שהופעלה בשידורים ישירים במעגל סגור (Close circuit) במרכזי צפייה ציבוריים בלבד. יש להזכיר כאן כי מהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו ב- 1936 כיצד להקליט את תמונות ה- Video של המצלמות האלקטרוניות (ידעו רק להקליט Sound). רק ב- 1956 המציאה חברת האלקטרוניקה האמריקנית "AMPEX" בראשות המהנדס הראשי שלה צ'ארלס גינצברג את פטנט הקלטת ה- Video. הסרט התיעודי "אולימפיה" של לני ריפנשטאהל הוא העדות הקולנועית היחידה למפעל האולימפי הנאצי ההוא, לרבות הישגיו הסנסציוניים של ג'סי אואנס, ואשר קרוי : אולימפיאדת ברלין 1936.
רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC כיסתה את משחקי אולימפיאדת לונדון 1948 (שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945) ושידרה ישיר באמצעות שלוש ניידות שידור שהכילו כל אחת שלוש מצלמות לכמה עשרות אלפי בתים פרטיים שהחזיקו כבר מקלטי טלוויזיה. אולם סיגנל הטלוויזיה נקלט בלונדון ובפריפריה שלה בלבד ברדיוס של 80 (שמונים) ק"מ ממוקד השידור. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת שמוסדה אד הוק לצורך הפקת שידורי הטלוויזיה של מינכן 1972, DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) מיסודן של שתי הרשתות הארציות הציבוריות ARD ו- ZDF, כיסתה את תחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 עם 89 מצלמות אלקטרוניות ו- 27 ניידות שידור. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הקנדית ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיסודה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) נהנתה מתקציב של 56.000000 (חמישים ושישה מיליון) דולר וכיסתה את אולימפיאדת מונטריאול 1976 באמצעות 107 מצלמות אלקטרוניות ו- 35 ניידות שידור. כמעט 1.000000000 (מיליארד) צופי טלוויזיה ברחבי תבל ראו את שידורי קבוצת ORTO שהפיקה את סיגנל שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 1976.
הספר הזה עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "פסגת היכולת האנושית" (אחד מתוך 13 ספרים המרכיבים את סדרת הטלוויזיה שאני חוקר וכותב ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), מתייחס בהרחבה רבה ובפרוטרוט לאולימפיאדת ברלין 1936 מנקודת מבט טלוויזיונית. השילוב של טלוויזיה וספורט יצר בכל העולם מאז אולימפיאדת ברלין 1936 סימביוזה שהולידה יחסי גומלין הדוקים ומרתקים בין הפעילות באצטדיון לבין הצפייה בהם על המרקע בסלון הבית. גם בישראל. שתי תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט" ו- "משחק השבוע" שימשו במשך שנות דור מאז ראשיתן בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה ספינות הדגל של השידור הציבורי. תוכנית הספורט השלישית המיועדת לילדים ובני נוער "מַהֵר יותר, גָבוֹה יותר, חֲזָק יותר" ששודרה בשנים 1992 – 1970, העניקה לצופיה הצעירים את חוויית כיבוש הפסגה בידי האדם וניתחה את הסיבות הפיסיולוגיות והביו – מכאניות של הספורטאים שעשו זאת והביאו לשגשוג, הצלחה, וניצחון. התוכנית סיפקה מידע שהיה מדע, מחקר, והיסטוריה והכריחה את צופיה לחשוב. בזאת הייתה גדולתה.
[1] הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA" נערך במשך שנה וחצי ע"י הבימאית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל וחולק על פי החלטתה לשני חלקים בני שעתיים כל אחד, שנקראו : "פסטיבל העמים" (Festival of the nations) ו- "פסטיבל היופי" (Festival of beauty). הסרט "OLYMPIA" הוקרן לראשונה על שני חלקיו בפרמיירה חגיגית בפני מוזמנים רבים רבי מעלה של המשטר הנאצי בבית קולנוע מרכזי בברלין ב- 20 באפריל 1938 לכבוד יום הולדתו ה- 49 של אדולף היטלר.
אולימפיאדת ברלין 1936 ה- 11 במניין הזמן החדש הצטיינה בחידושים וארגון מדויק ומסודר בראשות נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד (Theodor Lewald Dr) ומזכ"ל הוועדה ד"ר קָארְל דִים (Dr. Karl Diem). הוועדה המארגנת הגרמנית המשיכה את מורשתו של פייר דה קוברטיין וחיברה את תהילת האולימפיאדות הקדומות עם הגדלות והתפארת של אולימפיאדת ברלין 1936. הופעתו המזהירה של האצן האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס באולימפיאדת ברלין 1936 הייתה בלתי נשכחת. אחת ההמצאות הטכנולוגיות החשובות ביותר באולימפיאדת ברלין 1936 הייתה כינונה של מצלמת ה- Photo finish בתחרויות הריצה בא"ק והשימוש בה. היא תיעדה ו- הבליטה את החתירה הבלתי פוסקת של האדם למצוינות, כיבוש הפסגה, והניצחון. בימאית הקולנוע הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) הפיקה את סרטה הדוקומנטארי "OLYMPIA" אודות אולימפיאדת ברלין 1936 בסיוען של כ- שבעים מצלמות פילם (35 מ"מ) מסוגים שונים עליהן מורכבות עדשות בעלות סוגים שונים. הצלמים שלה ירו כמות פנטסטית של 500000 (חצי מיליון) מטר פילם ואפדרו לה ליצור תיעוד בלתי נשכח. ליד פועלה של לני ריפנשטאהל הייתה זאת חברת "Telefunken" בראשות המהנדס הראשי שלה וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) ששידה ישיר לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית כ- 80 / 70 שעות מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות, וכן את טקסי הפתיחה והנעילה באולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936 באמצעות שלוש מצלמות Video שנראות היום כמו תותחי צילום. סיגנל הטלוויזיה של "טלפונקן" הוזרק למרכזי צפייה ציבוריים כמו ספריות ותיאטראות ציבוריים בערים ברלין, פוטסדאם, המבורג, ולייפציג. יש לציין כאן לטובת קוראי הבלוג כי הממציא הגרמני וולטר ברוך (Walter Bruch) נשען בחלק מהידע ותהליך פיתוח מכשירי הטלוויזיה שלו, על ידע והמומחיות של שלושת מדעני הטלוויזיה האמריקניים וולדימיר זווריקין (Vladimir Zworykin, מומחה אלקטרוניקה רוסי שהיגר לארה"ב לאחר מהפכת אוקטובר 1917 הקומוניסטית בהנהגת המהפכן וולדימיר איליץ' לנין), פילו טיילור פרנסוורת' (Philo Tylor Farnsworth), ודייוויד סארנוף (David Sarnoff).
הטלוויזיה הגרמנית ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) פעלה באולימפיאדת ברלין 1936 תחת פיקודו של מיניסטריון התעמולה הנאצי בראשות ד"ר יוזף גבלס. היה מדובר במבצע טלוויזיוני מרשים ביותר. זה היה חידוש טכנולוגי ועיתונאי כביר. כמעט בלתי נתפש. על הבימאים האולימפיים הגרמניים הוטלה אחריות כבדה. היה עליהם להבין בעיתונאות ולהכיר על בוריים את ענפי הספורט אותם הם מצלמים לרבות חוקת הספורט המאפיינת אותם. תפקידם היה להביא את הטוב ביותר לצופי הטלוויזיה שלהם ולתת להם תחושה כאילו הם יושבים באצטדיון האולימפי עצמו. היו אלה צעדים היוליים של בימוי טלוויזיוני ישיר ב- 1936 וכפי שהתברר צעדים טלוויזיוניים בעלי פוטנציאל ענק.
טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. זהו אחד הצילומים התיעודיים החשובים ביותר בהיסטוריה של התפתחות הטלוויזיה הבינלאומית. המהנדס הראשי של חברת Telefunken וולטר ברוך (Walter Bruch, משמאל) בודק את Frame הצילום של מצלמת ה- Video הענקית באמצעות ה- Viewfinder שלה. המצלמה הזאת שקלה בסביבות רבע טון ונדרש צוות של כ- 5 אנשים כדי לתפעל אותה. מצלמות ה- Video הענקיות האלו של הדור הראשון דרשו תאורת יום חזקה ובהירה כדי לייצר תמונה איכותית. יש לזכור כי אזרחי גרמניה לא החזיקו בעת ההיא בבתיהם מכשירי טלוויזיה שטרם היו בכלל בנמצא. סיגנל הטלוויזיה של "טלפונקן" נשלח ל- 28 (עשרים ושמונה) מרכזי צפייה ציבוריים כמו ספריות עירונית ותאטראות בברלין והוקרנו שם על מסכי קולנוע גדולים. "טלפונקן" הצליחה לדחוף את סיגנל הטלוויזיה שלה גם למקומות רחוקים יותר כמו הערים המבורג, לייפציג, פוטסדאם, ועוד כמה ערים מרוחקות. היה מדובר בהישג תקשורתי עצום. מי שמע אז על יכולת אלקטרונית בו ניתן לדחוף ולהעביר את סיגנל הטלוויזיה למרחקים של 250 ו- 300 ק"מ ? מעריכים כי 1.000000 (מיליון) גרמנים צפו במרכזי הצפייה הציבוריים בשידורי הטלוויזיה האולימפיים של Telefunken באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המתעד ובימאי הטלוויזיה הדגול היהודי – אמריקני בָּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) נגלה לעולם לראשונה לעולם הטלוויזיה הבינלאומי ב- 1972 עם סרטו התיעודי רב המוניטין "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin), במסגרת סדרת הטלוויזיה התיעודית המשובחת שלו "OLYMPIAD" בת 22 סרטים באורך 50 דקות כל אחד. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר גם שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר גם את סדרת הטלוויזיה המפורסמת שלו בת 13 פרקים הקרויה, "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטרי אודות השחיין הנודע היהודי – אמריקני מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי פטראש – גרינספאן. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים ו- פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אישתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו [4] : "בעל אחד שהתאלמן מאשתו האהובה חלם בלילה בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אשתו האהובה. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי, וכך שלהבתו של הנֵר שלי גם היא לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטרית פעם במאה שנה.
טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980. תמונה היסטורית. באד גרינספאן (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש – גרינספאן. שניהם בלתי נשכחים עבורי. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. "Buddy" קראה לו Cappy – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
[2] ראה נספח : מכתב התשובה של באד גרינספאן אלי מתאריך 1 ביוני 1976.
[3] ראה נספח : מכתב ההזמנה הרשמי של ננסי בפה אלי מ- 5 ביוני 1977, המבקש אותי להצטרף לשורות "Cappy Productions".
[4] ראה נספח : טקסט המקור באנגלית.
הספר עב הכרס בן כ- רבבת עמודים, "פסגת היכולת האנושית", מצדיע לטכנולוגיית הטלוויזיה שהלכה והתפתחה בצעדי ענק מאז שנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה ובד בבד הוא שיר הלל לספורטאים הנפלאים של העולם היָשָן ובראשם ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, פָּאבוֹ נוּרְמִי, הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן, גֶ'סִי אוֹאֶנְס, ג'ו לוּאִיס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, ג'וֹרְג' רוֹדֶן, הֶרְבֶּרְט מֶקִינְלִי, אָרְתּוּר ווִינְט, פָּאוּל אֶלְבְסְטְרוֹם, מוּרָאיי רוֹז, בּוֹבִּי מוֹרוֹ, הֶרְבֶּרְט אֶלְיוֹט, אָרְמִין הָארִי, פִּיטֶר סְנֶל, אָגְנֶס קֶלֶטִי, לָארִיסַה לָאטִינִינָה, וֶורָה צָ'סְלָבְסְקָה, מַרְק סְפִּיץ, אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט, נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י, ורבים, רבים, רבים אחרים. המחקר בשדה הטכנולוגיה הספורטיבית מוביל להמצאת מוט הפיברגלאס במקום מוט הבמבוק בתחרויות הקפיצה במוט, מייסד את מסלול הטרטאן במקום מסלול הפחם, משפר את מתקני הזינוק וההנעלה, מייצר את חליפת השחייה במקום ה- "סליפ" הישן – ובסופם שיאי עולם פנטסטיים. המחקר הרפואי והשיפור בשיטות האימון ומִשְכָם מאפשר לאתלטים ולשחיינים לקבוע שיאי עולם חדשים שנחשבו קודם לכן בגדר חלום. קופצי המוט האמריקני קוֹרְנֶלְיוּס ווֹרְמֶרְדָאם והאוקראיני סֶרְגֵיי בּוּבְּקָה נֵחנו באותן המיומנויות והכישרונות של כוח, מהירות, זריזות, גמישות וקואורדינציה הדרושים למקצוע הספורט הזה. קורנליוס וורמרדאם (Cornelius Warmerdam) קבע ב- 23 במאי 1942 במודסטו – קליפורניה במוט במבוק שיא עולם 4.77 מ'. השיא החזיק מעמד חמש עשרה שנה. בחלוף חמישים ושתיים שנה קבע סֶרְגֵיי בּוּבְּקָה (Sergei Bubka) ב- 31 ביולי 1994 בעיר סֶסְטְרִיֶיאר באיטליה במוט פיברגלאס משופר שיא עולם 6.15 מ'. השיא נשבר לאחרונה ב- 2014 ע"י קופץ צרפתי בשם רנה לאווילאני (Renaud Lavillenie) ועומד על 6.16 מטרים. כישרונם של האתלטים בקפיצה שהשתמשו במוטות במבוק ו/או מוט אלומיניום בימים ההם היה פחות או יותר זהה לקופצים שהחזיקו בידיהם מאוחר יותר מוטות גמישים עשויים פיברגלאס ׁו/או סיבי פחמן. כאמור כמעט שווה. אולם התערבותה של הטכנולוגיה המשופרת יצרה בין קופצי המוט בעִידָן היָשָן מאז ימי קורנליוס וורמרדאם לבין קופצי המוט בתקופה מודרנית פער גדל והולך, שהאמיר ל- 138 ס"מ לטובתו של סרגיי בובקה ועכשיו 139 ס"מ לטובתו של רנה לאווילאני.
המתעד ובימאי הקולנוע הטלוויזיה הדגול היהודי – אמריקני בָּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) עשה את הדבר ההגיוני ואולי הפשוט ביותר בתעשיית הטלוויזיה. הוא הטיס ב- 1966 את גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בן ה- 53 מארה"ב לאצטדיון האולימפי בברלין שנותר שלם ללא פגע לאחר מלחמת העולם ה- 2 כדי שיְשַחְזֵר את קורותיו ואת העימות עם אדולף היטלר, ויספר את הנֶרָטִיב הדרמטי חסר התקדים ב- Location המקורי בו חולל את הדרמה הספורטיבית הבינלאומית לפני 37 שנים. הבימאי תלה על גֶ'סִי אוֹאֶנְס מיקרופון, נתן לוֹ Cue, ופקד Action על צלם מצלמת ה- Film של חברת ההפקה “Cappy Productions”. גֶ'סִי אוֹאֶנְס עשה זאת בצורה מרשימה. הוא ידע להופיע לפני המצלמה, עשה זאת באופן טבעי, שחזר את מסע חייו באולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936, והיה לו גם קול נעים ורהוט. במקביל איתר בָּאד גְרִינְסְפָּאן את קטעי הפילם הבלתי נשכחים בסרטה הדוקומנטארי של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" שצולמו ב- 1936 ועסקו באָצָן האמריקני המופלא. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל הסריטה וצילמה את גֶ'סִי אוֹאֶנְס בעשר מצלמות 35 מ"מ ועקבה אחריו גם בריצות המוקדמות מכל זווית אפשרית. היא השתמשה בכמות Footage בלתי מוגבלת כמעט אין סופית. כקולנוענית ומתעדת של משחקי ברלין 1936 הקדישה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) ל- ג'סי אואנס זמן ואמצעים. בעיניה הוא היה "האתלט העליון" באצטדיון, הטוב ביותר והמוכשר מכולם שניצח וזכה בארבע מדליות זהב בריצות הגמר ל- 100 מ', 200 מ', בגמר תחרות הקפיצה לרוחק, ובמירוץ הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ'. היא לא התעצלה וערכה עמו גם כמה ראיונות קצרים בתום זכיותיו.
תזכורת : בקיץ 1975, שָב לארץ מפאריס יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששהה ביריד סרטי טלוויזיה שהתקיים אז בעיר האורות. יצחק "צחי" שמעוני פגש בפאריס את ידידו האמריקני ביל סואונדרס (Bill Saunders) מפיץ סרטים בחברת "פוקס המאה ה- 20" באירופה. לצִדו של ביל סואונדרס ישב בימאי הטלוויזיה האמריקני הנודע בַּאד גְרִינְסְפָּאן המנוח (2010 – 1926). יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי לא רק שלא הכיר אותו הוא גם לא שמע עליו. ביל סואונדרס אמר לו, "מר יצחק שמעוני, בוא תעשה הכרה עם איש הטלוויזיה והקולנוע היהודי אמריקני באד גרינספאן בעל חברת ההפקה "Cappy Productions".
יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל חזר לארץ וסיפר לי בנון – שלנטיות על פגישתו שָם עם יוצר סרטי הספורט הדוקומנטאריים האולימפיים היהודי – אמריקני מניו יורק העונה לשֵם בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bad Greenspan). "יואש אלרואי, לי השֵם זה לא אומר יותר מידַי אבל תדע לך שהוא עשה תוכנית טלוויזיה דוקומנטארית בת 50 דקות הנושאת את השם "גֶ'סִי אוֹאֶנְס חוזר לבֶּרְלִין" (Jesse Owens returns to Berlin), בישר לי באדישות, והוסיף, "תוכנית הטלוויזיה הזאת זכתה בפרס אמי (Emmy) האמריקני לסרטי טלוויזיה". על בַּאד גְרִינְסְפָּאן טֶרם שמעתי אבל גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה אחד מגיבורי ילדותי ושֵם דבר בתולדות המשחקים האולימפיים של העת החדשה, כמו גיבורי ספורט נוספים שלי השחיין האגדי ג'וֹני וָויְיסְמִילֶר, שני הרצים הדגולים למרחקים ארוכים "הפִינִי המעופף" פָּאבוֹ נוּרמִי ואֶמיל זָטוֹפֶּק "הקָטָר הצֶ'כִי", המתאגרף האמריקני ג'וֹ לוּאִיס במשקל כבד שנודע בכינויו "המפציץ החום" (The Brown Bomber), ורבים אחרים.
גֶ'סִי אוֹאֶנְס יליד 1913, זכה בארבע מדליות זהב אולימפיות בתחרויות הא"ק במשחקי ברלין 1936, הידועים גם כ- "אולימפיאדה הנאצית". גֶ'סִי אוֹאֶנְס ניצח בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', בקפיצה לרוחק, ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100מ' . שנה ורבע קודם לכן, ב- 25 במאי 1935 קבע כזכור ארבעה שיאי עולם באָן אָרְבּוֹר (An Arbor) באליפות ארה"ב בא"ק במישיגן. שיא העולם שלו בקפיצה לרוחק 8.13 מ' החזיק מעמד עשרים ואחת שנה. גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה אתלט שחור נצר למשפחת עבדים במדינת אָלָאבָּאמָה. הישגיו המדהימים באולימפיאדת 1936 הממו את עולם הספורט וסתרו על אדמת גרמניה את "תורת הגזע העליון" של הצורר אדולף היטלר. "אהמממ יואש אלרואי…", אמר כמצטדק, "רציתי להוסיף שבאד גרינספאן עשה חוץ מהסרט "גֶ'סִי אוֹאֶנְס חוזר לברלין", גם סדרת ספורט דוקומנטארית בת אחד עשר פרקים הנושאת את השם "האולימפיאדה" (OLYMPIAD)". מייד שאלתי אותו בפליאה גדולה, "צַחִי שִמְעוֹנִי, כיצד לא קנית שם את הסדרה כוּלה בו במקום ?". הוא השיב לי בטון המנומס והרציני שלו, "אינני מומחה עד כדי כך, את זאת אני משאיר לך ולאלכס גלעדי". אלכס גלעדי ואנוכי רכשנו למחרת את כל 11 פרקי הסדרה [6]. מאוחר יותר הוסיף באד גרינספאן עוד 9 (תשעה) סרטי תיעוד נוספים ל- Olympiad שלו. הנה הרשימה :
טקסט מסמך (1) : הצד הקדמי של מעטפת ה- VHS של הסרט התיעודי "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin) באורך של 60 דקות כפי שכתב את התסריט, הפיק, וביים אותו באד גרינספאן המנוח ב- 1967. המפיקה הראשית הייתה רעייתו קאפי פטראש – גרינספאן ז"ל. הסרט התיעודי הזה שודר לראשונה ב- 1972 ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC במסגרת שידורי הספורט של רון ארלדג' (Roone Arledge).
טקסט מסמך (2) : הצד האחורי של מעטפת ה- VHS של הסרט התיעודי "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin) באורך של 60 דקות כפי שכתב את התסריט, הפיק, וביים אותו באד גרינספאן המנוח ב- 1967. המפיקה הראשית הייתה רעייתו קאפי פטראש – גרינספאן ז"ל. הסרט התיעודי הזה שודר לראשונה ב- 1972 ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC במסגרת שידורי הספורט של רון ארלדג' (Roone Arledge). הערה 1 שלי : זיהוי הנוכחים בצילום של הרביעייה האמריקנית שזכתה במדליית הזהב במירוץ השליחים 4 פעמים 100 מ' בתוצאה של שיא עולם חדש, 39.8 שניות. משמאל לימין : ג'סי אואנס / Jesse Owens האצן המזנק, רלף מטקלף / Ralph Metcalfe אצן מס' 2, פוי דרייפר / Foy Draper אצן מס' 3, ו- פרנק ווייקוף / Frank Wykoff האצן המסיים. הערה 2 שלי : האצן המסיים פרנק ווייקוף נטל חלק גם ברביעיות השליחים האמריקניות שנטלו חלק באולימפיאדות אמשטרדאם 1928 ולוס אנג'לס 1932 וזכו אף הן במדליות זהב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
להלן רשימת סרטי הסדרה "OLYMPIAD". אורכו של כל סרט 50 דקות :
- THE BIG ONES THAT GOT AWAY
- THE AFRICAN RUNNERS
- THE EAST GERMANS
- THE MARATHON
- THEY DID NOT HAVE A CHANCE
- THE 800 METERS
- THE INCREDIBLE FIVE
- THE FASTEST MEN IN THE WORLD
- THE MAGNIFICENT ONES
- JESSE OWENS RETURNS TO BERLIN
- THE PERSISTENT ONES
- WOMEN GOLD MEDAL WINNERS
- THE AUSTRALIANS
- THE DECATHLON
- THE RARE ONES
- THE AFRICAN RUNNERS
- THE EAST EUROPEANS
- THE SOVIET ATHLETE
- THE 1500 METERS
- THE OLYMPIC SYMPHONY
איש הטלוויזיה והקולנוען בַּאד גְרִינְסְפָּאן יצר את הסדרה הדוקומנטארית המצוינת "האולימפיאדה", בעזרת צוות אנשים קטן. הוא היה הבימאי וכותב התסריטים והטקסטים, אשתו קָאפּי פּטְרָאש (Cappy Petrash) שימשה המפיקה שלוֹ, יד ימינו והרוח החיה בכל הצד הארגוני של התיאומים וההפקה (נפטרה ממחלת הסרטן ב- 1983). לצִדם פעלו וסייעו בתחקיר המפורט שתי אחיות צעירות יפות תואר נֶנְסִי וסוּזַאן בֶּפָה (Nancy and Suzanne Beffa). מכיוון שלא היה לוֹ מספיק ממון להפיק את סיפורי הסדרה לבדו, הצליח באד גרינספאן לשכנע את אנשי הטלוויזיה המסחרית הקנדית CTV ובראשם ג'וֹנִי אִיסוֹאוּ (Johny Esaw) בחשיבות עניין התיעוד. שני הצדדים חתמו ב- 1972 על הסכם משותף להפקת הסדרה התיעודית "OLYMPIAD". הצלחת הסדרה רבת התהילה נעוצה בתחקיר מדויק וניסיון מוצלח לחֲבֵּר בין ההווה של גיבורי הספורט האולימפיים במקצועות השונים (רבים מהם אמריקניים) לבין עברם. היא הפכה מייד ל- Mile stone ומונומנטאלית בתולדות תיעוד הספורט בטלוויזיה . כשעלה הרעיון להפיק ולביים את הסרט הראשון בסדרה "גֶ'סִי אוֹאֶנְס חוֹזֵר לברלין", החליט בַּאד גְרִינְסְפָּאן לא להסתפק בראיונות עם גֶ'סִי אוֹאֶנְס על עברו האולימפי המזהיר בביתו בארה"ב (כפי שהיה מקובל פעם) אלא בחר להטיס את גיבור הסרט לאִצטדיון האולימפי של ברלין 1936 (לא הופצץ בימי מלחמת העולם ה- 2 ונשאר שלם על כּנו) כדי לשחזר באתר האותנטי את רגעי התהילה האולימפיים שלוֹ. עדותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס על המסלול המקורי שָם חווה את ניצחונותיו המזהירים לפני 37 שנים לנגד עיניו הבוחנות של הקנצלר הגרמני אדולף היטלר וצמרת השלטון הנאצי, בגיבוי הצילומים האותנטיים של הבימאית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהל מהימים ההם עשו את הסרט למסמך עיתונאי – דוקומנטארי מרתק ובעל ערך [7]. אחד הקטעים המרגשים בסרט הוא סיפור הקפיצה לרוחק. גֶ'סִי אוֹאֶנְס הגיע לאולימפיאדת ברלין 1936 כשיאן העולם הבלתי מעורער בקפיצה לרוחק, 8.13 מ'. השיא המדהים הזה נקבע אומנם שנה ורבע קודם לכֵן ב- 25 במאי 1935 באצטדיון הא"ק "אַן אָרְבּוֹר" במישיגן, אך לא היה ספק כי גֶ'סִי אוֹאֶנְס הוא המועמד הטבעי לנצח גם עכשיו באולימפיאדת ברלין 1936. למרבית ההפתעה לא הצליח גֶ'סִי אוֹאֶנְס בשני ניסיונותיו בשלב המוקדם להכניע את מרחק המינימום 7.15 מ' כדי להעפיל לשלב הגמר. הוא לא הגיע ברגל הנכונה לקרש הקפיצה ופסל את שתי קפיצותיו הראשונות. נותר לו הניסיון השלישי והאחרון. לעזרתו של ג'סי אואנס נחלץ היריב הראשי שלו בתחרות הגרמני האתלט והקופץ לרוחק קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג (Carl Ludwig “Luz” Long). "לוּץ" לוֹנְג לא ציית לתיאוריה הגזענית של אדולף היטלר שאסרה לשוחח עם יהודים ושחורים. הוא התיידד עם ג'סי אואנס בכפר האולימפי זה מכבר ועכשיו התקרב לאלוף העולם שהיה לחוץ מאוד בשל כישלון שני ניסיונותיו. "לוץ" לונג יעץ לאתלט הדגול עצה פשוטה והגיונית, "מה זה בשבילך לקפוץ 7.15 מ'…? זה ממש כלום, זה כמטר פחות משיא העולם שלך…עליך להרחיק קמעה לאחור את סימן התחלת הריצה שלך. אולי תחמיץ במקצת את הקרש אך בטוח שלא תפסול וגם בטוח שתקפוץ רחוק יותר מ- 7.15 מ' ". גֶ'סִי אוֹאֶנְס קיבל את ההצעה של "לוּץ'" לוֹנְג כפשוטה והעפיל לתחרות הגמר. בתחרות הגמר זכה ג'סי אואנס במדליית הזהב. הוא קפץ למרחק של 8.06 מ' וקבע שיא אולימפי חדש. "לוּץ" לוֹנג היה שני וזכה במדליית הכסף לאחר שניתר למרחק של 7.87 מ'. במדליית הארד זכה היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה (Naoto Tajima) עם הישג של 7.74 מ'. נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה ניצח באולימפיאדת ברלין 1936 בקפיצה משולשת כשקבע שיא עולם חדש 16.00 מ'. "לוּץ" לוֹנְג היה הראשון שברך את גֶ'סִי אוֹאֶנְס בתום הקרב על זכייתו במדליית הזהב בקפיצה לרוחק. הוא עשה מעשה אסור קבל עם ועדה כשחיבק ולחץ את ידו של אתלט שחור לנגד עיניהם של 105000 (מאה וחמישה אלף) הצופים באצטדיון האולימפי בברלין וצמרת השלטון הנאצי ובראשה אדולף היטלר שנכח בעצמו בתחרויות. קארל לודוויג "לוּץ" לוֹנְג נפל בקרב בחזית הרוסית ב- 14 ביולי 1943 במלחמת העולם השנייה כקצין קרבי במדי הוואפן ס.ס.
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי . התחרות המוקדמת בקפיצה לרוחק. הגרמני קארל לודוויג "לוץ" לונג (Carl Ludwig “Luz” Long) מתכונן לקראת ההתמודדות עם הקופץ האמריקני ג'סי אואנס (Jesse Owens).
טקסט תמונה : ג'סי אואנס מימין והגרמני "לוּץ" לונג ברגע של הפוגה בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 . לוץ לונג ראה בג'סי אואנס ידיד ספורטיבי ולא יריב פוליטי. (מתוך היומון הגרמני "1936 OLYMPIAZEITUNG" בעריכת ד"ר קארל דים).
שידורו של הסרט "גֶ'סִי אוֹאֶנְס חוֹזֵר לְבֶּרְלִין" (Jesse Owens Returns to Berlin) ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנת 1972 היה סיפור הצלחה טלוויזיוני חסר תקדים שזיכה את באד גרינספאן וציוותו בפרסי טלוויזיה. את באד גרינספאן וגֶ'סִי אוֹאֶנְס פגשתי לראשונה באולימפיאדת מונטריאול 1976. גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה אז כבן 63 אורח של הוועד האולימפי הבינלאומי ולהפתעתי הגדולה מעשן כבד. סיגריה מסיגריה. השַדָּר נסים קיוויתי עשה הכרה בינינו באצטדיון האולימפי. לחצנו ידיים והצדעתי לוֹ. הרכנתי ראש. גֶ'סִי אוֹאֶנְס נפטר מסרטן הריאות ב- 31 במרס 1980. הצדעתי גם לבַּאד גְרִינְסְפַּאן וחיבקתי אותו. באד גרינספאן בן ה- 50 נחשב ב- 1976 לאלוהי הסרט הדוקומנטארי של אלכס גלעדי ושלי. בַּאד גְרִינְסְפָּאן נפטר בניו יורק ב- 2010 בהיותו בן 84.
טקסט תמונה : ספטמבר 1987. בפתחה של מסעדה ברומא – איטליה בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 87'. אנוכי יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הדגול היהודי – אמריקני באד גרינספאן ועוזרת ההפקה והבימוי שלו גב' ננסי בפה (Nancy Beffa) בפתח מסעדה איטלקית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההצלחה הזאת דחפה את באד גרינספאן להפיק עשרות סיפורים אולימפיים מרתקים נוספים אותם דחס ל- 11 פרקי טלוויזיה עטורים תהילה . הוא העניק לסדרה את השם "האולימפיאדה" (OLYMPIAD). מאה רשתות טלוויזיה בכל רחבי תבל קנו כמונו את הסדרה. עד מהרה הוברר שהיא חיונית ומרתקת. מופלאה.
[1] מקור : הספר, "JESSE OWENS – AN AMERICAN LIFE", שכתב וויליאם בייקר (William Baker).
[2] הסרט הדוקומנטארי "אולימפיה" (OLYMPIA) בן ארבע שעות בהפקתה ובימוייה של לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) חולק לשני חלקים : "פסטיבל העמים" (Festival of nations) ו- "פסטיבל היופי" (Festival of beauty).
[3] עד לרגע הסיום של המחקר וכתיבת הספר הזה "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם" בחודש ינואר של שנת 2012.
[4] באולימפיאדת סט לואיס 1904 שחו המתחרים 100 יארד ולא 100 מ'.
[5] מצלמת "פוטו פיניש" לצורך מיקום ודירוג הרצים על קו הסיום הותקנה בפעם הראשונה באולימפיאדת סטוקהולם 1912.
[6] במשך השנים הפיק וביים בַּאד גְרִינְסְפָּאן עוד 11 תוכניות אולימפיות. ב- 2002 כללה סדרה המופת OLYMPIAD אוסף של 20 תוכניות בנות שעה כל אחת. בַּאד גְרִינְסְפָּאן מת ב- 2010 בגיל 84. אשתו המפיקה קָאפִּי פֶּטְרָאש – גְרִינְסְפָּאן מתה ב- 1983.
[7] סרטה הדוקומנטארי של בימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל "OLYMPIA" אודות אולימפיאדת ברלין 1936 לא הוקרן מעולם בארה"ב למרות מסע הפרסום והשתדלנות האישי שלה שערכה בחודשים אוקטובר ונובמבר 1938 בניו יורק ובהוליווד בלוס אנג'לס. תעשיית הקולנוע האמריקנית ובעלי האולפנים הגדולים (רבים מהם יהודים) התייחסה ב- 1938 בחשדנות רבה ל- לני ריפנשטאהל. האמריקנים ראו בה מקורבת לרודן הנאצי אדולף היטלר וסירבו לעשות עמה עסקים . הציבור האמריקני לא ראה את התיעוד המצולם הנרחב והשיטתי שלה אודות הצלחתו המזהירה של ג'סי אואנס בתחרויות הא"ק באולימפיאדת ברלין 1936 שם גרף ארבע מדליות זהב בריצות 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'.
אחת הסיבות להצלחה הסנסציונית והמרעישה של הסרט התיעודי "ג'סי אואנס חוזר לברלין" / Jesse Owens returns to Berlin בארה"ב (וגם בעולם) כפי שהפיק, ביים, וכתב אותו באד גרינספאן / Bud Greenspan ב- 1967 והוקרן לראשונה ב- 1972 ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC (בתוכניות הספורט של רון ארלדג' / Roone Arledge) נעוץ גם בעובדת החשיפה הראשונה של התיעוד המרשים המקורי ההוא של לני ריפנשטאהל אודות ג'סי אואנס בסרטה הדוקומנטרי "OLYMPIA" שדן כאמור באולימפיאדת ברלין 1936. באד גרינספאן השתמש בחומרים הקונקרטיים שלקח ממנו לצורך התיעוד שלו שלושים שנים מאוחר יותר ב- "ג'סי אואנס חוזר לברלין", וכן חיבור פשוט והגיוני שלו בין ההווה של האלוף האולימפי והאָצָן הדגול לבין עברו באותה אולימפיאדת ברלין 1936. שני הסרטים התיעודיים "OLYMPIA" של לני ריפנשטאהל מ- 1936 וזה של באד גרינספאן "Jesse Owens returns to Berlin" מ- 1967 הם בבחינת חובת צפייה לכל חובב טלוויזיה איכותית (!).
עבור בָּאד גְרִינְסְפָּאן הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA" של לני ריפנשטאהל היה מִכְרֶה זָהָב ארכיוני. אוצר בלום של פילם נדיר שאיש בארה"ב טרם ראה אותו מפני שחברות הסרטים ומפיצי הסרטים בארה"ב סירבו להקרין את "אולימפיה". הם האשימו את לני ריפנשטאהל בתמיכה במדיניות האנטישמית של הקנצלר הנאצי אדולף היטלר. צריך לזכור שיהודים רבים ניהלו אז את תעשיית הקולנוע האמריקנית ושימשו בימאים, מפיקים, ואף נשיאים של האולפנים הגדולים בהוליווד. הצילומים שתיעדו את ההצלחה הפנומנאלית של ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936 לא נראו מעולם בארה"ב, אך הם נשתמרו בסרטה הכולל של לני ריפנשטאהל "OLYMPIA" והשלימו את מלאכת התיעוד של בַּאד גְרִינְסְפַּאן וציוותו הנוגע לסרט "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin) ב- 1967, ואת עדותו האישית של האתלט הדָגוּל מה באמת התחולל על המסלול וביציע הכבוד משם צפה והתבונן בו אדולף היטלר. [1].
טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. אנוכי (במרכז) יחדיו עם המתעד והבימאי האולימפי הדגול היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) ועוזרתו ננסי בפה (Nancy Beffa) ב- IBC בסיאול בירת דרום קוריאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
היה לי צורך כמורה ומחנך תקופה מסוימת בביה"ס התיכוניים והיסודיים בהם לימדתי את מקצועות החינוך הגופני והמתמטיקה, ומאוחר יותר כאיש טלוויזיה מאז 1971, להביא את סיפורו המופלא של גֶ'סִי אוֹאֶנְס לילדי ישראל ובני הנוער שלה באמצעות תוכנית בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "מהר יותר, גבוה היותר, חזק יותר". הדיווח אודותיו היה דרמטי לא רק בגלל קורותיו באולימפיאדת ברלין 1936, אלא גם בשל הנֵרָטִיב של ילדותו האומללה והדלה. הוא ג'סי אואנס חווה עוני רב במדינת אלבאמה בארה"ב ואף על פי כן העפיל לגְדוּלָה כאלוף אולימפי ושיאן עולם. גֶ'סִי אוֹאֶנְס נולד ב- 12 בספטמבר 1913 בעיירה דנוול במדינה הדרומית אלבאמה שם שררה אפליה קשה נגד שחורים. הוא היה הילד העשירי מבין אחד עשר שנולדו לאמו ואביו, שני אביונים מרודים קוטפי כותנה. גֶ'סִי אוֹאֶנְס היה בעצם נצר למשפחת עבדים. בשל העוני הגדול נדדה משפחתו ב- 1922 לקליבלנד במדינת אוהיו (OHIO)ׁ. בגיל תשע הלך לבית הספר היסודי בעיר ולמזלו הגדול פגש את מאמנו הראשון איש אציל נפש צָ'ארְלְס רָיְילִי (Charles Riley). בגיל 10 החל להשתתף בתחרויות ספורט לבני גילו. צָ'ארְלְס רָיְילִי היה מאמן ספורט מצוין וגם איש חינוך דָגוּל. הוא הקדיש לילד גֶ'סִי אוֹאֶנְס שעות רבות של אימונים אינטנסיביים וחינך אותו גם לנימוסים טובים, חיים בריאים, יושרה, ומשמעת ספורט דקדקנית. בעת המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב ב- 1929 בהיותו בן 16 צעד גֶ'סִי אוֹאֶנְס כל יום 13 ק"מ כדי לעבוד כמצחצח נעליים בשכונות העיר כדי להרוויח כמה סנטים ולסייע בפרנסת המשפחה . בהיותו בן 15 בלבד קבע תוצאות פנטסטיות לגילו בכמה מקצועות בא"ק. הוא רץ 100 מ' בזמן של 10.7 ש', קפץ לרוחק יותר מ- 7.00 מ', וניתר לגובה 1.83 מ' (גובהו האישי היה 1.78 מ'). בהיותו ספורטאי כה רב כישרון ומצטיין התמנה לראש קבוצות הא"ק, וגם של הכדורסל, הבייסבול, והפוטבול – בביה"ס התיכון שבו למד בעיר קליבלנד. ב- 1933 בהיותו בן 20 התקבל לאוניברסיטת אוהיו (OHIO). מאמנו באוניברסיטה היה לָארִי סְנָיְידֶר (Larry Snyder). כעבור שנתיים בהיותו בן 22 קבע ג'סי אואנס בתוך שעה ב- 25 במאי 1935 באצטדיון "אָן אַרְבּוֹר" (Ann Arbor) במישיגן ארבעה שיאי עולם : 100 יארד ב- זמן 9.3 ש', 220 יארד בתוצאה 20.3 ש', קפיצה לרוחק בהישג של 8.13 מ', וריצת 220 יארד משוכות בזמן 22.6 ש'. זה קרה לפני 81 (שמונים ואחת) שנים ורבים חשבו אז שהישגיו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס מהווים את קצה גבול היכולת של הספורטאי.
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. בתקופה שערכתי והפקתי את תוכנית הספורט לילדים ונוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". הימים ההם שחלפו לבלי שוב. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי. הוא היה במידה רבה מורי ורבי הטלוויזיוני. בר סמכה נפלא, רָעיוֹנָאי פורה, איש מעש, ומפיק דגול, מגדולי אנשי הטלוויזיה בכל הזמנים שפגשתי במשך 40 שנות שהייה בתעשיית הטלוויזיה – בארץ וגם בעולם. ציבור גדול בישראל, צעיר ומבוגר כאחד, איננו מודע לפועלו העצום והכביר והממושך בן עשרות שנים של מר אלכס גלעדי בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, בשירות IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), ו- בשירות IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית). התמונה צולמה על ידי בסתיו 1978 בפרוזדור בקומה השנייה שמוביל לאולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, בטרם שידור במוצ"ש של אחת מתוכניות "מבט ספורט" בימים ההם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שתי ההמצאות החשובות ביותר ששינו את פני הטלוויזיה לעַד כ- Media של תקשורת המונים המתעדת ומשדרת אינפורמציה בשידורים ישירים, היו המצאת הקלטת תמונת ה- Video ב- 1956 ע"י מהנדסי האלקטרוניקה של חברת AMPEX האמריקנית בראשות המהנדס המוביל צ'ארלס גינצברג. וכן המצאת ההילוך החוזר (עדיין לא Instant Replay) ב- 1961 בתחרויות הספורט ע"י מהנדס הטלוויזיה הראשי של ABC בוב טראקינג'ר (Bob Trachinger, נולד ב- 1923 ומת ב- 2010) ו- בהשראת נשיא חטיבת הספורט של הרשת רון ארלדג' (Roone Arledge נולד ב- 1931 ומת ב- 2002). בוב טראקינג'ר כיהן גם כפרופסור לטלוויזיה באוניברסיטת UCLA במשך שלושים שנים, 1998 – 1968.
ב- 1956 צעדה תעשיית הטלוויזיה פסיעה ענקית לפנים. באותה שנה הצליחו מהנדסי חברת אמפקס (AMPEX) האמריקנית ובראשם צ'ארלס גינסברג לפלס דרך טכנולוגית חדשה המאפשרת להקליט את תמונת ה- Video על סרט מגנטי ברוחב של 2 אינטשים. עד אז העבירה הטלוויזיה את אירועי הספורט (או כל אירוע אחר) רק בשידורים ישירים מבלי יכולת להקליט אותם לשימוש חוזר. צילומי הפילם נותרו העדות היחידה. ב- 1956 הציגה אמפקס את מכונת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ואת סרט ההקלטה המגנטי ברוחב של שני אינטשים. המכשיר שנקרא 1000 VRX היווה פריצת דרך חשובה ושינה לעַד את שידורי הספורט. כל איש טלוויזיה מהימים ההם זוכר היטב את קופסאות האריזה המכילות בתוכן את הטייפים הכבדים של "אמפקס" הנושאים עליהם את הסרטים המגנטיים ברוחב של שני אינטשים.
טקסט תמונה : זהו אחד הדגמים הראשונים של מכונת ה- VTR בתעשיית הטלוויזיה (ראשי תיבות של Video Tape Recording) פרי המצאתה של חברת AMPEX האמריקנית היכולה להקליט את סיגנל ה- Video (תמונה + קול) על רצועה מגנטית שרוחבה 2 אינטשים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המצאת הרצועה המגנטית סללה כעבור כמה שנים בודדות ב- 1961 את דרכו הטכנולוגית של מהנדס הטלוויזיה הנודע של ABC Sports בוב טראקינג'ר (Bob Trachinger) להמציא את ההילוך החוזר (עדיין לא Instant Replay) בשידורי הספורט. ההמצאה החשובה נעשתה בהשראתו של נשיא חטיבת הספורט של הרשת באותם הימים, רון ארלדג' (Roone Arledge). ב- 1960 טס רוּן אָרְלֶדְג' ליפן כדי לקנות את זכויות השידורים של משחק כוכבי הבייסבול של יפן (Japanese All star Baseball). באחד הערבים הפנויים הוא צפה בטוקיו בסרט קולנוע אודות הסמוראיים. רוּן אָרְלֶדְג' לא הבין כמובן את הטקסט היפני אך התרשם מהצילומים המרהיבים בהילוכים איטיים של קרבות הסמוראיים בסרט שצולם במצלמת פילם. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) התרשם עמוקות מהסצנות האיטיות וחשב לעצמו כיצד ניתן יהיה להגשים את הרעיון הזה של שימוש חוזר בהילוכים איטיים של המהלכים הקרדינליים בעת שידורי טלוויזיה ישירים של משחקי הפוטבול. כששָב לארה"ב העלה את רעיון ההילוך החוזר האיטי בפני המהנדס הראשי ברשת ABC שלו בוב טראקינג'ר (Bob Trachinger). זה היה היכן שהוא ב- 1961 בעֵת סיור קדם הפקה שערכו באצטדיון "הקוליסיאום" האולימפי בלוס אנג'לס. שניהם סַרוּ לשתות בירה בפאב מקומי "Julie's" ליד האִצטדיון.
רוּן אָרְלֶדְג' פירט בפני בוב טראקינג'ר את רעיון שידור ההילוך החוזר האיטי לצופי הטלוויזיה והארכת רִגעי השיא של המבצעים הבולטים במשחקים, והתעניין לדעת אצל המהנדס שלו האם הדבר אפשרי מבחינה טכנולוגית. בוב טראקינג'ר מהנדס הטלוויזיה המבריק האזין בקשב רב וִשרטט את הסקיצה הטכנולוגית הראשונה על מפית. הם ישבו שם כמה זמן ושתו כמה כוסות בירה. כשקמו לשלם למלצר, אותו השרטוט ההוא של המכשיר של בוב טראקינג'ר כבר הושלם. עכשיו היה צריך להוציאו לפועל. מנהלי חטיבת ההנדסה של ABC חשבו שהרעיון מטורף ואינו בר ביצוע ולא אפשרו לבוב טראקינג'ר להתקדם. בוב טראקינג'ר לא וויתר. הוא השיג מקורות מימון ופיתח את הרעיון. לקח לו שלושה חודשים להפוך אותו למעשי.
השימוש הראשון בהקרנת הילוך החוזר ב- Video נעשה בעת שידור ישיר של משחק הפוטבול המסורתי "Texas A & M" בחג "יום ההודיה" בשנת 1961. המשחק היה נטול אירועים ולשידור ה- Replay לא הייתה כל משמעות. פריצת הדרך המשמעותית הייתה שבוע אח"כ בשידור ישיר של משחק פוטבול מסקרן בין מכללות בוסטון (Boston) וסיראקיוז (Syracuse). הקווטרבק ג'ון קונקאנון ביצע מהלך ווירטואוזי של ריצת 70 יארד ובסופו ביצע את הטאצ'דאון (Toutchdown). שש מצלמות צילמו את המהלך. מחלקת הספורט של ABC שידרה את ההילוכים החוזרים של ג'ון קונקאנון רק במחצית המשחק כשהשַדָּר פאול קרייסטמן (Paul Christman) מנתח אותם בקולו. איש בארה"ב ובעולם כולו לא ראה עד אז שידור של הילוך חוזר איטי באירוע ספורט. הרגע הזה שינה את פני שידורי הספורט בטלוויזיה לעַד. הוא אחד החשובים ביותר בתולדות התפתחות טכנולוגיית הצילום וההקלטה בשידורי הספורט בטלוויזיה מפני שהאריך את חוויית השיא של הצפייה הטלוויזיונית באירועים המכריעים בתחרויות הספורט [1] [2].
טקסט תמונה : רון ארלדג' המנוח (2002 – 1931) איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. יוזם וממציא של שתי תוכניות הספורט עתירות המוניטין ברשת שלו (היו מפורסמות גם מעבר לגבולות אמריקה), "Wide World of Sports" ו- "Monday Night Football". החל מ- 1968 שימש נשיא חטיבת הספורט של ABC. ב- 1977 מינו אותו בעלי הרשת ליאונארד גולדנסן ופרד פירס גם לנשיא חטיבת החדשות של ABC. אנשי ABC (ולא רק הם) נשבעים שרון ארלדג' הוא אישיות טלוויזיה ענקית אולי הגדולה והיצירתית ביותר שצמחה בתעשיית הטלוויזיה של ארה"ב מעולם. אין בכך כל ספק. (באדיבות ארכיון ABC).
טקסט תמונה : בוב טראקינג'ר המנוח (2010 – 1923). שימש שנים ארוכות בהצלחה רבה כ- מהנדס טלוויזיה ראשי מזהיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והיה מקורב מאוד לרון ארלדג'. כיהן גם כפרופסור לטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1998 – 1968 (באדיבות ארכיון ABC).
בחודש דצמבר של שנת 1983 השתתפתי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מנכ"ל רשות השידור באותה התקופה היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, טוביה סער כיהן כמנהל הטלוויזיה, ויאיר שטרן ניהל את חטיבת החדשות) בפגישה בת ארבעה ימים של ה- WBM האולימפית (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בלוס אנג'לס. הפגישה הבינלאומית המועילה דנה בהיערכות המורכבת והעוצמתית של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מי ששימשה ה- Host broadcaster של המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 (12.8.1984 – 28.7.1984). כעורך ראשי, מפיק ראשי, ומנהל מבצע השידורים של אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשתי כל העת לא רק להבין את פעולותיהם הסבוכות והמדויקות של אנשי ה- EBU ABC ו- LAOOC שעבדו בקצב מטורף אלא גם לפקוח עין על מעשיהם האיטיים והמסורבלים של הקולגות שלי בשידור הציבורי שגבלו לעיתים בעצלנות ושיבשו את ריתמוס ההתקדמות. ההתמזגות והזרימה שלנו עם ה- EBU הקלה עלי את מלאכת ההפקה של שידורי הטלוויזיה הישראלית בלוס אנג'לס 1984. באותה הפגישה ההיא בדצמבר 1983 התוודעתי (לא רק אני) לפועלם וכישרונם הטכנולוגי והלוגיסטי העצום, איכותי וכמותי, מגובים בכלכלה איתנה ועשירה של כלל אנשי ABC ובראשם רון ארלדג' ובוב טראקינג'ר. ראה הספר עב הכרס בן 11 (אחד עשר) כרכים "הפקות חובקות ארץ ועולם" העוסק ביו היתר גם במבצע השידורים של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' הנפלאה ההיא שנערכה לפני 33 (שלושים ושלוש) שנים, הפעילה ABC לראשונה את הדור הראשון של מצלמות SSM בתחרויות הא"ק, ההתעמלות, וקפיצות למים.
יו"ר הוועדה המארגנת האמריקנית (LAOOC) של אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' מר פיטר יוברות' (Peter Ueberroth) מכר את זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה ברחבי העולם תמורת סכום גלובאלי של 288.000000 (מאתיים שמונים ושמונה מיליון) דולר. מתוכן שילמה ABC כאמור את מרב הממון 225.000000 (מאתיים עשרים וחמישה מיליון) דולר. חוזה זכויות השידורים הטלוויזיוני הפנטסטי הזה נחתם כבר ב- 1979 (חמש שנים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984) בין פיטר יוברות' בשם הוועדה המארגנת האמריקנית לבין רון ארלדג' נציג ABC. מדובר בהסכם כספי חסר תקדים בהיקפו. צריך להבין כי ABC שילמה בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מונטריאול 1976 סך של 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר ו- NBC שילמה בעבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 סך של 87.500000 (שמונים ושבעה מיליון וחצי) דולר. (NBC לא שידרה לבסוף את משחקי מוסקבה 80' בגלל החרם הפוליטי שהטיל נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר על ברה"מ בעקבות פלישתה לאפגניסטאן. למרות הביטוח, ספגה NBC נזק כספי בסדר גודל של 30.000000 (שלושים מיליון) דולר. והנה תפח ונסק עכשיו הסכם הזכויות של לוס אנג'לס 84' לגובה של כמעט רבע מיליארד דולר. אח"כ מכרו הוא פיטר יוברות' ואנשיו את זכויות הפרסום והחסויות הבלעדיות באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' למספר מוגבל של כמאה חֲברוֹת מסחריות שחולקו לשתי קטגוריות כספיות : Sponsors (מעניקות חסות), ו- Suppliers (ספקיות). בתחום כרטיסי האשראי אִפשרה LAOOC לחברת Visa להיכנס למשחקים האולימפיים כנותנת חסות בלעדית ומנעה כמובן את הופעתן של חֲברוֹת אשראי גדולות אחרות כמו "אמריקן אקספרס", "מאסטר קארד", ואחרות להשתתף בחגיגה האולימפית. עשרות חברות מסחריות גדולות בעלות שֵם ומוניטין בארה"ב ובעולם, ביניהן קוקה-קולה, מקדונלד, ויזה, M3, פיליפס, חברת התקשורת AT & T ורבות נוספות קנו את זיכיון החסות תמורת ממון רב והכניסו לקופתה של הוועדה המארגנת בראשותו של פיטר יוברות' כ- 125.000000 (מאה עשרים וחמישה מיליון) דולר. מכירת הכרטיסים לכל מִגוון התחרויות האולימפיות בלוס אנג'לס 84' עלתה על כל דִמיון והכניסה לקופתה של הוועדה המארגנת מחיר שיא של 85.000000 (שמונים וחמישה מיליון) דולר. חברת התקשורת האמריקנית AT & T שילמה ל- LAOOC סכום שיא של 14.000000 (ארבעה עשר מיליון) דולר ונטלה על עצמה את מימון הלוגיסטיקה, התחזוקה, רכבים, וחלק מכוח האדם שהועסק אד הוק ע"י הוועדה המארגנת. AT&T מימנה גם מרוץ הלפיד האולימפי שנישא ע"י אלפי רצים אמריקניים בדרך הארוכה מהחוף המזרחי לאורך אלפי קילומטרים של מדינה הענקית בואכה לוס אנג'לס.
משהוברר בסיום המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 84' כי המאזן הכלכלי של הוועדה המארגנת עומד על רווח של 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר (נבע גם ממכירת כרטיסים מוצלחת לתחרויות האולימפיות), הוענק לפיטר יוברות' בונוס כספי של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כפרס על מילוי תפקידו כנשיא מצליח ואות הערכה על הצטיינותו כמארגן המשחקים. אִצטדיון "Coliseum" אירח את תחרויות הא"ק וטקסי הפתיחה והנעילה. בריכת השחייה הפתוחה של אוניברסיטת USC אירחה את תחרויות השחייה, בהיכל הספורט של אוניברסיטת UCLA התקיימו תחרויות ההתעמלות, ובהיכל ה- FORUM מגרש הכדורסל הביתי של קבוצת הלוס אנג'לס לייקרס נערכו תחרויות הכדורסל. משחקי הכדורגל התקיימו באִצטדיון ה- Rose Bowl ב- Pasadena וכן הלאה.
מרכז השידורים הבינלאומי הוקם בלב השטח של אולפני חברת הסרטים של קולומביה הישנה. נשבה שם אווירה הוליוודית. משרד ההפקה והשידורים שלנו עמד לשכון בביתן מספר 13. "מר יואש אלרואי יש לך מזל, למקום שאתה עומד בו יש היסטוריה קצרה, השירותים שלכם היו שייכים פעם למרִילִין מוֹנְרוֹ וקְלָארְק גֵיְיבְּל", התלוצץ מר דיוויד הולמן ראש צֶוֶות אנשי הלוגיסטיקה של ABC שהקצוּ את חלוקת השטח לגופים המשדרים. החידוּש הטכנולוגי הגדול באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' היה אִבזוּר עמדות השידור ב- Venues של תחרויות הא"ק השחייה, הקפיצות למים, וההתעמלות במחשב הממיין, מסדר, ומדרג כהרף עין את טבלת התוצאות והמובילים בתחרויות באמצעות מחשב ה- EMS (ראשי תיבות של Electronic Mail System). זהו מין עוזֵר שַדָּר אוטומאטי שמקֵל בצורה משמעותית ביותר על שַדָּרֵי ה- play by play ועל פרשניהם בעמדת השידור באִצטדיון. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC שימשה גם כ- Host broadcaster בינלאומי של השידורים האולימפיים הבינלאומיים בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג', והקימה קבוצה מבצעית בת 3000 (שלושת אלפים) אנשים לצורך מימוש משימת השידור הענקית הזאת.
[1] ראה נספח : סיפרו של רון ארלדג', "ROONE". הספר יצא לאור בארה"ב לאחר מותו.
[2] ראה נספח : ריאיון עיתונאי שערך המגזין "PLAYBOY" עם רון ארלדג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC באוקטובר 1976 (לאחר אולימפיאדת מונטריאול 76'), במדור מיוחד במגזין הקרוי, "PLAY BOY INTERVIEW".
טקסט תמונה : דצמבר 1983. לוס אנג'לס. סיור קדם ההפקה ב- IBC במסגרת ה- WBM הראשון באולפני חברת קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. אני ניצב עם רשומות ההפקה שלי ליד ביתן מס' 13 באולפנים הישנים של חברת "קולומביה" ב- Hollywood ב- לוס אנג'לס. על פי השמועה שכנו כאן המלתחות, המקלחת, והשירותים הפרטיים של שני שחקני הקולנוע הנודעים קלרק גייבל (Clark Gable) ומרילין מונרו (Marilyn Monroe). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 נערכה בתאריכים מ- 1 באוגוסט 1936 ועד 16 באוגוסט 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl, במרכז) בעת ביצוע שוט צילום "דולי" על עגלה תוך כדי תנועה. הצלם הוא וולטר פרנטץ (Walter Frentz). (מתוך Olympiazeitung 1936).
הבימאית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl) העסיקה פרסונאל הפקה בן כ- 200 אנשים בכיסוי משחקי אולימפיאדת ברלין 1936 בתוכם צוות של 45 צלמים (ולצִידָם עוזרי צלמים, תאורנים, מקליטים, פועלי במה, ומפעילי ציוד עזר של הצילום), שהיו מצוידים במצלמות Film בנות 35 מ"מ בעלי עדשות מגוונות לצורכי משימות צילום שונות . חוזה הפקת הסרט "OLYMPIA 1936" נחתם בין לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל לבין ד"ר יוֹזֵף גֶבֶּלְס ב- 7 בנובמבר 1935. עלות הפקת הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA – 1936" נאמדה בכ- 2000000 (שני מיליון) מארקים גרמניים (Reichsmarks) ושולמה כולה ע"י משרד התעמולה בראשות ד"ר יוֹזֵף גֶבֶּלְס. זה היה תקציב ענק שגודלו פי ארבעה יותר מכל סרט קולנוע גרמני אחר שהופק בתקופה ההיא. בימאית הקולנוע לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ביקשה להפיק את "OLYMPIA" בסדר גודל כמותי ואיכותי שטרם נודע כמותו בעידן התיעוד של שנות ה- 30 במאה שעברה. אדולף היטלר שנמנה על מעריציה נתן פקודה והמשטר נענה מייד לבקשתה, ואף שילם לה משכורת של 250000 (רבע מיליון) מארקים עבור עבודתה זאת. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל בת 34 נהנתה ב- 1936 ממוניטין עצום כבימאית קולנוע בגרמניה וגם ברחבי אירופה. לפני כן הייתה בשנות ה- 20 שחקנית קולנוע וחביבתו של הבימאי הגרמני הנודע ד"ר אָרְנוֹלְד פַאנְק (Dr. Arnold Fanck). ב- 1933 לאחר שקראה את הספר "מיין קאמפף" של אדולף היטלר והתרשמה ממנו התרשמות עזה החליטה להפיק ולביים שני סרטים דוקומנטאריים קצרים "יום החירות" (Day of freedom) ו- "ניצחון האמונה" (Victory of Faith). הסרטים האלה הותירו רושם חזק על אדולף היטלר ויוזף גבלס וכל ההנהגה הנאצית. התמחותה הקולנועית בתחום התיעוד הפכה לשם דבר ושניהם נענו לפנייתה לתעד את הכנס הענק של המפלגה הנאצית בנירנברג בספטמבר 1934. התקציב שהועמד לרשות ההפקה הקולנועית היה כ-1.250000 (מיליון ורבע) מארקים גרמניים.
ב- 31 ביולי 1934 מת נשיא גרמניה פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג ויממה אח"כ ב- 1 באוגוסט 1934 הכריז אדולף היטלר על מיזוג שתי המשרות נשיא הרפובליקה והקנצלר. הוא היה גם המפקד העליון של ה- "וורמאכט" ודרש וקיבל מהצבא שבועת אמונים ללא תנאי. בכך הפך לשליט – רודן מוחלט של האומה הגרמנית. מנהיג. פיהרר. בכנס המפלגה הנאצית בספטמבר 1934 בנירנברג השתתפו 180000 (מאה ושמונים אלף) מנהיגים פוליטיים, 88000 אנשי פלוגות הסער, 12000 אנשי .S.S (אֶס. אֶס.) 60000 חברי תנועת ה- "היטלר יוּגֶנְד", 50000 אנשי שירות העבודה, 120000 חברי המפלגה, ו- 9000 פונקציונרים של ה- אֶס. אֶס. למרות שהכינוס הענק ב- 1934 כונה "ימי הנאמנות של המפלגה" הרי שבמהלכו הושם דגש נמרץ על הפטריוטיזם הגרמני יותר מאשר על הנאמנות המפלגתית הצרה של העבר. אדולף היטלר הכליל בכנס בנירנברג גם הופעות ראוותניות של ה- "וורמאכט". בפעם הראשונה מאז חוזה וורסאי (1919) ביצעו יחידות ממונעות של הצבא הגרמני כשהחיילים לבושים במדים מגוהצים, מצוחצחים, ומבריקים תמרוני מצעד חסרי רבב בפומבי. כחצי מיליון צופים משולהבים הזדהו עם מצעדי ה- "וֶורְמַאכְט" בנירנברג. הם יצאו מהכלים. ההזדהות חרגה מכל פרופורציה. הקנצלר אדולף היטלר נאם בפאתוס עצום את נאום הסיכום שלו ושִלְהֵב עוד יותר את ההמונים. הוא הילל את גרמניה ואת הצבא. הוא בעצמו נתפס לשיכרון חושים וקהל המעריצים היה בהיסטריה. רודולף הס שעליו הוטל כמייצג ההמונים להיפרד מאדולף היטלר לא הצליח להרגיע את ההיסטריה והסגידה לאדולף היטלר. מיליון אנשים היו קרובים לטירוף מרוב התרגשות . רודולף הס נטל את מיקרופון הנאומים וזעק : "המפלגה היא אדולף היטלר , אדולף היטלר הוא גרמניה ממש כשם שגרמניה היא אדולף היטלר. הייל היטלר", והוסיף שלוש קריאות שחזרו על עצמן, "קדימה לניצחון".
בערבו של היום הראשון בכנס המפלגה הנאצית בן ארבעה הימים בספטמבר 1934 בנירנברג נאם אדולף היטלר בפני מאות אלפים נאום שהיה מעין "תפילה" בו תבע מהאומה קורבן ומשמעת. ככל שהתקדם הנאום ירדה החשיכה. אנשים בעלי תפקידים מיוחדים הדליקו המון לפידים לכל רוחב האופק .אלומות אור מאונכות של זרקורים רבי עוצמה האירו את עצרת הענק. קרני האור הארוכות האירו גם אלפי נושאי הלפידים שצעדו בשורות, תריסר נושאי לפיד בשורה. הם צעדו בעקבות הפיהרר אדולף היטלר חמור הסבר שצעד לעבר מכונית המרצדס המשוריינת, הגדולה, והנוצצת שלו. מנהיגי הגדודים הצעירים של ה- "Hitler Jugend" פקדו על מאות אלפי חניכיהם לשאוג יחדיו, "עם אחד, פיהרר אחד, רייך אחד" ! והם ביצעו זאת בשלמות. מומחי הארגון של המפלגה הנאצית פתרו את הבעיות שהתעוררו בתכנון מופע עצום רב ממדים ו-אקסטרווגנטיים מהסוג הזה. שליחי המפלגה בחרו בקפידה את המשתתפים חודשים לפני כן לצורך חזרות ואימונים. כאשר התקרב מועד הכינוס נערכו חזרות בכל ערב של שבוע העבודה וגם בסופי שבוע. בטרם ביצוע ההיסעים ולפני היציאה לנירנברג קיבל כל משתתף פיסות נייר בצבעים שונים ובהן מידע מפורט ביחס לנסיעה, מועד ההגעה והמגורים. בפיסת נייר ירוקה נרשמו פרטי זיהוי המשתתף ומאיזה מחוז ועיר הגיע, ומספר יחידתו. על פיסת נייר בצבע ירוק קיבל כל משתתף מספר אישי וציון שם עיר הולדתו, מספרה של המשאית בה ייסע, מקום היציאה שלו, זמן היציאה, ומספר מושבו במשאית. על פיסת נייר בצבע אדום נרשם קטע המחנה האוהלים בהם ישוכן. בחברה צייתנית ופטריוטית שניצבה בפני תהליך של עיצוב מתמיד ב- 1934 ע"י הימצאות כל מקומית – המיידיות של הרמקול קיבל משמעות חדשה. מהנדסי האלקטרוניקה של הרייך ה- 3 תכננו עבור הכינוסים ההמוניים רמקול חדש דמוי פטרייה, שהיה בעת ובעונה אחת עדין, רגיש, ובעל עוצמה. גם בהפיקו את מלוא עוצמת הקול, לא זמזם הרמקול ולא היו לו השפעות לוואי של הֵד.
אדולף היטלר שהבין ביעילותה של פרופגאנדה שיטתית לא פחות משר התעמולה שלו ד"ר יוזף גבלס ציווה שהכֶּנֶס ב- 1934 בנירנברג יתועד ויוקרן בבתי קולנוע. מיליון גרמנים היו עֵדים למופע הנאצי בן ארבעה ימים בספטמבר 1934 אך אדולף היטלר ביקש שייצפו בו עשרה מיליון. ובאמת, בסופו של דבר קיבל כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג בספטמבר 1934 תשומת לב לאומית, לא משום שהיה מפואר ביותר, אלא מפני שתועד והפך לביטוי של אומנות קולנועית ע"י לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). אדולף היטלר השתוקק שמספר גדול ככל האפשר ייטול חלק בעצרות הנאציות שדמו לאסיפות עם פולחניות. הוא כשלעצמו מצא עניין רב בקולנוע ולפוטנציאל התעמולה הגלום בו. הוא ביקש שלני ריפנשטאהל תפיק ותביים סרט אודות הכינוס בספטמבר 1934 בנירנברג. הדבר יאפשר את הקרנתו במאות אולי אלפי בתי קולנוע ברחבי גרמניה כדי שמיליונים נוספים בני העם הגרמני ייראו את השבט מלוכד כפי שראו זאת מיליון אנשים בעיר הבאווארית נירנברג. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל הייתה בעלת ידע רב וניסיון בצילום ובימוי קולנועי, בקיאה בארגון והפקה קולנועית רחבת ממדים כהסרטת "OLYMPIA", וניחנה בקסם אישי. היא הייתה מצוידת בחושים פוליטיים וניצלה עד תום את מנגנון המשטר והערצת אדולף היטלר ויוֹזֵף גֶבֶּלְס אליה לטובת ההפקה. יוֹזֵף גֶבֶּלְס בכלל התאהב בה וקינא לה על קרבתה הבלתי אמצעית לפיהרר ועל חיבתו המוחצנת של אדולף היטלר לבימאית המוכשרת.
לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל הגיעה ל- נירנברג כשבוע לפני פתיחת הכינוס הענק. ראש העירייה העמיד לרשותה את הציוד לכיבוי שריפות ומכלול שירותים ציבוריים אחרים של העיר. צוות ההפקה מנה כ- 120 אנשים בתוכם 30 צלמים ועוזריהם. עבודת הצילום המאסיבית נעשתה ממטוסים, מנופים, כיסאות גלגלים, עגלות שטוחות נעות על גלגליות, שוחות קרקעיות, ומסלולי צילום שחלקם הורכבו מפסים (דמוי "פסי רכבת") עליהן נעו מצלמות "דולי". חלק מהעצרות ההמוניות שהתקיימו במשך ארבעה ימים בנירנברג התקיימו ובוימו באופן מיוחד עבור המצלמות של לני ריפנשטאהל, ולא נערכו כלל פעם נוספת. הסרט "ניצחון הרצון" שהופק וצולם בספטמבר 1934 בתנאים גרנדיוזיים היה סינתזה של כמה אומנויות. הוא שיבח את הפולחן הפוליטי של אדולף היטלר, הפולחן הפוליטי המשוכלל ביותר שנראה עד אז בעשור הרביעי של המאה ה- 20. הצללואיד של ה- Film שימר את זינוקו המטאורי של הפיהרר אדולף היטלר. לני ריפנשטאהל הפיקה וביימה לראשונה סרט גדול וארוך רחב ממדים וקראה לו, "ניצחון הרצון" / (Triumph of the Will). הסרט בן ארבע שעות תיעד בפרוטרוט באמצעות טכניקות צילום שונות את קורות כנס המפלגה הנאצית בן ארבעה ימים בראשות הפיהרר אדולף היטלר בעיר נירנברג [2]. צוות של כ- 30 צלמי פילם צילם את הכנס בנירנברג על פי הוראות הפקה ובימוי מדויקות של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל. טכניקת הצילום של המסדרים הצבאיים ההמוניים בהשתתפות הוורמאכט ושירותי הביטחון של ה- S. S. ו- S. A. כשברקע אלפי דגלי צלב הקרס הענקיים, הייתה חדשנית [3]. לני ריפנשטאהל הייתה הבימאית הדוקומנטארית הראשונה בתקופה המודרנית שהשתמשה במצלמות נעות, עדשות ארוכות מוקד, צילומים מעגורנים ומסולמות גבוהים של מכוניות לכיבוי אש, וגם צילומי אוויר מצפלין, צילומים על רקע השמיים, וצילומים מגובה הקרקע. 30 הצלמים שלה ירו במשך 4 ימים כמות עצומה של חומר פילם בסדר גודל של כ- 300000 (שלוש מאות אלף) feet. הצפייה בחומר ושלבי הניפוי והעריכה היו מורכבים, אך מאידך אפשרו לה הצילומים הרבים (בעלי אופי שונה ומזוויות שונות) "לשַחֵק" בשלב העריכה על שולחן ה- Steenbeck בין מגוון צילומי Long shots לבין Medium shots לבין Close ups, ובעת הצורך גם להשתמש ב- Extreme close ups. בהיותה קולנוענית מוכשרת הבינה גם את תפקידה של המוסיקה ה- אדיטוריאלית בסרטי הקולנוע. לא בכדי שימש פס הקול של "דמדומי האלים" שחיבר ריכארד וואגנר ופס הקול הורסט וואסל כאמירה בסרט הזה "ניצחון הרצון" . הסרט בן שלוש שעות שודר בהקרנת קולנוע חגיגית ב- 1935 בברלין, ואח"כ בו זמנית בבתי קולנוע ברחבי גרמניה. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל הפכה את הפיהרר אדולף היטלר לבֵן אֵלִים שאין בִּלְתּוֹ ואת עצמה לבימאית קולנוע בינלאומית רבת מוניטין בגרמניה ובאירופה, וגם בארה"ב ומומחית עצומה בתיעוד.
טקסט תמונה : ספטמבר 1934. כנס המפלגה הנאצית הגרמנית בראשות הקנצלר אדולף היטלר בעיר נירנברג במדינת באוואריה. בימאית הקולנוע לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (בתחתית במרכז התמונה חובשת כובע לבן עם סרט) מתעדת את הכנס ומביימת את הסרט הדוקומנטארי "ניצחון הרצון" (TRIUMPH OF THE WILL) בו הפכה את הפיהרר אדולף היטלר לבֵן אֵלִים. (באדיבות ZDF).
הצופה בסרט בבית הקולנוע נמשך בקלות לאירועים ההמוניים הדרמטיים ומשוטט ועובר בינות כמות עצומה של אנשים, נסים, ודגלים. דומה כי לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל העניקה לצופי בתי הקולנוע נקודת תצפית בלתי נראית אך כזאת שממנה רואים הכול. נקודת התצפית הזאת היא גמישה ומתופעלת ביעילות בה הצופה יכול לנוע על פי רצונו לפנים ולאחור בחלל, וקדימה במימד הזמן, בקצב שיגביר בצורה ניכרת את תהילת החיזיון המופלא המתרחש לנגד עיניו. משתתפי הכינוס בספטמבר 1934 בנירנברג קיבלו תדריכים ברורים מראשי הקבוצות שלהם להתנהג בטבעיות מול המצלמות הרבות בעלות העדשות המשתנות ולהימנע מהקדשת תשומת לב ומבט סקרני אליהן. לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ביקשה לדמות לתיעוד שלה "נון שלנטיות" כאילו כך מתנהלים הדברים בגרמניה מימים ימימה. גם בימינו אנו מסוגל הסרט "ניצחון הרצון" (Triumph of the will) להתגבר על הביקורת הפוליטית והקולנועית, והוא אשר שכנע אז כשהוקרן ב- 1935 כי השטן עלי אדמות איננו אלא מנהיג רוחני, רחום וחנון, החש עמוקות את אושרם של נתיניו.
לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל גילתה בסרט "ניצחון הרצון" אלמנט נוסף בתכונות הקולנועיות שלה. היא העלתה לדיון את האֶרוֹס הנורדי וחשפה אותו. הייתה לה הערכה נלהבת לגברים שריריים ויפי תואר. יש בסרט "ניצחון הרצון" לפחות חמישים צילומי Close up של ראשים וכתפיים אריים נאים ומייד לאחריהם נודדת המצלמה לפניו של אדולף היטלר שכידוע לא הצטיין כיפהפה . הסרט מראה גם את חייהם של הנערים הגרמניים בלונדיניים דקי גזרה, מזומורפיים, וחסונים במאהלים שלהם כשהם משתעשעים ומחייכים, ואף שרים מסביב למדורות המחנה. הסרט "ניצחון הרצון" נועד לשמש עדות כי לאחר עשרות שנים של ייאוש בחברה הגרמנית, הרי הופעתו של אדולף היטלר בשמי גרמניה שינתה את המצב מקצה לקצה , ועתה האומה מאושרת ורווית תקוותלקראת העתיד. האומה הגרמנית מתגברת בהתמדה על הייאוש הרוחני והדיכאון הכלכלי בזכות אדולף היטלר בשעה ששאר העולם לא מוצא פיתרון לבעיותיו הקשות. רפובליקת וויימאר נפלה ומתה. החל העידן החדש של הרייך ה- 3 בהנהגתו של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. ההערצה לאדולף היטלר ואימון האומה הגרמנית בו לא ידעו גבולות.
לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה ב- 1918 האיצה גרמניה את פיתוח נושא תרבות הגוף הספורט , והחינוך הגופני בבתי הספר. הנוער והדור הצעיר בכללו נקרא להתחנך עליו. הפעילות הגופנית של הצעירים הגרמניים בשנות ה- 20 קיבלה ממדים המוניים של הערצה לאומית בתקופתו של הנשיא פאול פון הינדנבורג עוד בטרם עלה אדולף היטלר לשלטון. אדולף היטלר המשיך את התנופה. עוד כשהיה בבית הכלא במינכן לאחר ניסיון הפוטש הכושל כתב ב- 1924 בספרו "מיין קאמפף" את הטקסט הבא : "במדינה נציונאל – סוציאליסטית גזעית חייב בית הספר להקדיש זמן ללא שיעור להקניית כושר גופני. אסור שיעבור יום אחד שבו לא יתורגל גופו של האדם הצעיר לפחות שעה אחת בכל בוקר וערב, וזאת בכל סוגי הספורט לגווניו וההתעמלות". אדולף היטלר ייחס את כישלונותיה של גרמניה בשדות הקרב במלחמת העולם ה- 1 בשנים 1918 – 1914 לחינוך הרפה בגלל העדפה פדגוגית אינטלקטואלית מידי ופחות גופנית ולכן בלתי טבעית. אדולף היטלר טען ב- "מיין קאמפף" : "באמצעות כוחו הגופני וזריזותו חייב הנער לבצר את אמונתו שגזעו ואמונתו הם בלתי מנוצחים". בעיניו נחשב הנוער הגרמני והדור הצעיר הגרמני לחזק ביותר, המוכשר ביותר, בעל הפוטנציאל הרב ביותר, וגם היפה ביותר. אדולף היטלר החשיב את הגזע הארי בעל השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות לעילוי ביולוגי. הוא טען בדמגוגיה החולנית והמטורפת שלו כי כל היהודים באשר הם כולל אזרחי גרמניה הם אנשים מכוערים ונתעבים שחומדים את הכסף הגרמני ויש לסלקם מהר ככל האפשר ובכל מחיר מהמדינה הגרמנית. התעמולה הנאצית הזוועתית נגד יהודי גרמניה של אדולף היטלר ושר התעמולה ד"ר יוזף גבלס הסתייעה בעיתונות הגרמנית ובראשה ב- "דֶר שְטִירְמֶר" השבועון הצפעוני והארסי של הנאצי הגרמני יוליוס שטרייכר [4]. אדולף היטלר אימץ גם שנאה עיוורת לגזע השחור וקבע שהספורטאים השחורים הם אנשים נחותים וגם ספורטאים נחותים. הפיהרר הנאצי לעג לנשיא ארה"ב פראנקלין דילאנו רוזוולט על שהוא מרשה לספורטאים אמריקניים שחורים להימנות על נבחרת ארה"ב באולימפיאדת ברלין 1936. אזרחים גרמניים האמינו לו וחשבו באמת שהאָצָן האולימפי הגרמני אֶרִיק בּוֹרְכְמאֶיֶיר (Erich Borchmeyer) הוא המהיר בעולם עד שבא האָצָן השחור האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jeese Owens) וסתר באחת את כל התיאוריה הגזענית המטופשת ועליונות הגזע הארי הבלונדיני תכול העיניים שהמציאו הקנצלר אדולף היטלר ושר התעמולה שלו ד"ר יוזף גבלס.
[1] הסרט הדוקומנטארי "OLYMPIA" של לני ריפנשטאהל בן כ- ארבע שעות חולק לשניים : החלק הראשון נקרא "פסטיבל העמים" (Fest der Volker). לחלק השני קראה הבימאית "פסטיבל היופי" (Fest der Schonheit). הסרט "אולימפיה" הוקרן לראשונה כהקרנת גאלה בברלין ב- 20 באפריל 1938 ביום ההולדת ה- 49 של אדולף היטלר.
[2] יש אומרים כי את השם "Triumph Des Willens" (ניצחון הרצון) לסרטה של לני ריפנשטאהל בחר אדולף היטלר בעצמו.
[3] בכנס ההמוני של המפלגה הנאצית ב- 1934 בנירנברג ב- באוואריה השתתפו כ- 800000 (שמונה מאות אלף) תומכי המפלגה.
[4] העיתונאי הנאצי יוליוס שטרייכר נמצא אשם במשפטי נירנברג ב- 1946 בפשעים נגד האנושות והוצא למוות בתלייה.
צריך לזכור : מהנדסי הטלוויזיה הגרמנית של חברת "TELEFUNKEN" ב- 1936 ובראשם מהנדס האלקטרוניקה הנודע וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch) היו הראשונים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהעבירו כבר באותה השנה ההיא של 1936 (לפני 81 שנים) בשידורים ישירים כ- 75 שעות באירוע ספורט בינלאומי ענק בסדר גודל כזה. שידורי הטלוויזיה הגרמנית אז ב- 1936 לא התקיימו במתכונת הטכנולוגית המוכרת היום. האנשים טרם החזיקו מקלטי טלוויזיה בסלון ביתם. יעדי סיגנל שידורי הטלוויזיה כוונו לנקודות צפייה ציבוריות מרוכזות. ב- ברלין עצמה הוקמו עשרים ושמונה מרכזי צפייה מיוחדים בספריות ובתאטראות בעיר למען האזרחים כדי לאפשר להם לצפות בטקסי הפתיחה והנעילה ובתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות. האצטדיון האולימפי היה מאוכלס כאמור מידי יום ביומו ב- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) צופים כמוהו גם הבריכה האולימפית שאת יציעיה גדשו כל יום 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. מרכזי הטלוויזיה המאולתרים היו פיצוי למאות אלפי אזרחים גרמנים שלא הצליחו לקנות כרטיסים אבל ראו את הפלא השמיני בהיווצרותו ובהתגלמותו. מהנדס הטלוויזיה וולטר ברוך (Walter Bruch) הפך לאלוהים בגרמניה. משרד הדואר והתקשורת הגרמני ב- 1936 באחריותו של שר התעמולה והמומחה הנאצי הראשי להסתה לאומית ד"ר יוזף גבלס ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) הרחיק לכת ודחף את סיגנל הטלוויזיה גם מחוץ לברלין לעבר ערים מרוחקות כמו פוטסדאם הסמוכה, ולייפציג והמבורג המרוחקות. זה היה פלא טכנולוגי מזהיר בתולדות הטלוויזיה הגרמנית .DOZ בראשות הורסט זייפארת, רוברט למבקה, אולי וולטרס, קארל היינץ, ו- אולריך בראון והוועדה המארגנת בראשות ווילי דאומה נהנו ממורשת טלוויזיה שנוצרה ב- 1936.
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מהנדס האלקטרוניקה הראשי של חברת "TELEFUNKEN" וולטר ברוך (Walter Bruch, משמאל) בוחן את עבודת אחת משתי מצלמות ה- Video הענקיות שסיקרו את טקס הפתיחה האולימפי, את תחרויות הא"ק, ואת הגעת רצי המרתון לאצטדיון. (באדיבות מר אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שלוש מצלמות Video ענקיות שכל אחת מהן שקלה כמעט רבע טון סיקרו את תחרויות הא"ק והשחייה והגעת רצי המרתון לאצטדיון האולימפי. דרושים היו שישה אנשים כדי לתפעל את תותח הצילום הענק וגדל המידות. הטלוויזיה הגרמנית החדשנית פעלה ב- 1936 תחת עינו הפקוחה פיקוחו של משרד רשות הדואר והתקשורת ברייך ה- 3, ה- DRP, והייתה כפופה ישירות לשר התעמולה ד"ר יוזף גבלס. חוץ ממשימות הספורט נועדו לה מטרות פוליטיות. ד"ר יוזף גבלס כבר הכריז במארס 1935 בחנוכת צילומי הטלוויזיה הראשונים של חברת "Telefunken" כי כל אמצעי התקשורת של הרייך ה- 3 הנאצי הגרמני מולאמים ויוקדשו למען המדינה וצרכיה. איש כמובן בגרמניה לא הטיל ספק בהצהרה הדיקטטורית הזאת. העם הגרמני היה משועבד כליל לכריזמה הבלתי נדלית של אדולף היטלר
טקסט תמונה : אחת התמונות הנדירות של מצלמת טלוויזיה אלקטרונית באולימפיאדת ברלין 1936. זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video שמהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) השתמשו בהן בעת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברלין 1936. המצלמה הנראית בתמונה הזאת (מצוידת בשפופרת הצילום איקונוסקופ פרי המצאתו של ד"ר וולדימיר זווריקין) נראית כמו תותח צילום ומוצבת באִצטדיון האולימפי המרכזי. שלוש מצלמות Video כיסו את תחרויות הא"ק, השחייה, ואת שלב ההגעה של רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי. משקלה של מצלמת Video כזאת היה כמעט רבע טון. המצלמות נזקקו למזג אוויר בהיר ואור יום חזק כדי לייצר סיגנל תמונה באיכות ראויה לצורכי שידור. שלוש מצלמות ה- Video הגרמניות הפיקו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית במשך 16 ימי התחרויות אך חומר השידור לא הוקלט מעולם [1]. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. גל הזכויות שמורות).
מהנדסי חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" הבלתי נלאים שפעלו תחת הוראות סיקור מפורשות של DRP העבירו חלק מהשידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 36' גם באמצעות כמה ניידות שידור מיוחדות ששילבו הפעלת Film ו- Video בעת ובעונה אחת . המצלמה שהוצבה על גג הניידת שלהן צילמה אמנם בפילם אך בבטן הניידת הורכבה מעבדת מיוחדת ומתוחכמת שפיתחה את הפילם במהירות עצומה בפרק זמן של 40 (ארבעים) שניות בלבד ותרגמה אותו מייד באמצעים אלקטרוניים לתמונת Video כדי שניתן יהיה להעביר אותה בשידור ישיר לאולפן הטלוויזיה. בכך אפשרה חברת "טלפונקן" (Telefunken) להעביר שידורי ספורט בטלוויזיה כמעט באופן ישיר לאחר התמהמהות טכנית קצרה בת 40 שניות. ציבור הצופים כמובן לא היה מודע להשהיית הזמן הזאת.
טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. צילום נדיר של ניידת שידור טלוויזיה של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) מסוג מרצדס נושאת עליה מצלמת פילם. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור של "TELEFUNKEN" מעבירה באמצעות כבל Video היוצא ממכונית המרצדס את סיגנל התמונה לעבר אולפן הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 . מעבדת הפילם בתוך ניידת השידור מפתחת את החומר ומעבירה אותו לאינפורמציה אלקטרונית של תמונת Video המשודרת לאולפן הטלוויזיה. הישג טכנולוגי מרשים. (באדיבות אולריך מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סיגנל השידורים הישירים בטלוויזיה הגרמנית הועבר ל- 28 מרכזי צפייה מיוחדים שהוקמו בברלין עיר הבירה לרבות הכפר האולימפי ששכן בפאתי ברלין אך מהנדסי האלקטרוניקה הגרמנים הצליחו לשלוח אותו כאמור לטווחים של עד 300 ק"מ שהיו מיועדים לערים מרוחקות כמו המבורג, לייפציג, ופוטסדאם. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי הטלוויזיה. לא נשאר שום זיכרון מצילומי ה- Video האלה של ברלין 1936 מפני שהמהנדסים של חברת "TELEFUNKEN" טרם ידעו להקליט תמונת Video מס' [2].
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post), באחריותו של שר התעמולה הגרמני ד"ר יוזף גבלס מקים מרכזי צפייה לטלוויזיה מיוחדים בכפר האולימפי בברלין, בברלין עצמה, ובערים נוספות כ- לייפציג, המבורג, פוטסדאם ואחרות. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זיכרון הצילום היחיד שנותר מאולימפיאדת ברלין הוא סרטה הדוקומנטארי בן כארבע שעות "OLYMPIA" (בפילם / film) של הבימאית הגרמנית הנודעת גב' לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). "אולימפיה" הוא מסמך קולנועי – דוקומנטרי מרתק שהוכן והורכב ב- 1936 משני חלקים : הראשון נקרא, "פסטיבל העמים" (Fest der Volker) ושמו של החלק השני הוא "פסטיבל היופי" (Fest der Schonheit). לני ריפנשטאהל תיעדה את משחקי ברלין 1936 באמצעות 45 מצלמות פילם בנות 35 מ"מ, עליהן הורכבו עדשות מגוונות מסוגים שונים. צוות הצילום הענק שלה כלל כ- 200 אנשים וההפקה היקרה בעלות של כ- 4000000 (ארבעה מיליון) מארקים גרמניים מומנה כולה ע"י מיניסטריון התעמולה בראשות השַר ד"ר יוזף גבלס ועל פי הוראתו המפורשת של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר.
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה הגדולה לני ריפנשטאהל (במרכז) בחברת שני מעריצה, אדולף היטלר (מימין) ויוזף גבלס (משמאל). (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
45 (ארבעים וחמישה) הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ועוזריהם ירו כמות פנטסטית של יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר של פילם מצולם, ביניהם שוטים רבי המוניטין המנציחים את זכייתו של האָצָן השחור האמריקני הפִּלְאִי ו/או אם תרצו המיתולוגי גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בארבע מדליות זהב בתחרויות הא"ק, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטרים (10.3 ש') ו- 200 מטרים (20.7 ש'), קפיצה לרוחק (8.06 מ'), ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר בה קבעה הרביעייה האמריקנית שיא עולם של 39.8 ש' (הרץ הראשון היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס + הרץ השני רָאלְף מֶטְקָאלְף + הרץ השלישי פוֹי דְרֵיְיפֵּר + הרץ המסיים היה פְרָאנְק וָויְיקוֹף). לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל התעלמה מתורת הגזע הארי של גרמניה הנאצית והמצלמות שלה חשפו את גֶ'סִי אוֹאֶנְס וספורטאים שחורים נוספים בנבחרת ארה"ב במלוא הדרם הספורטיבי. הבימאית לא התייחסה לעימות הספורטיבי – פוליטי שהפגין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר כשסירב ללחוץ את ידיהם של הספורטאים השחורים האמריקניים. לני ריפנשטאהל מציגה את היטלר בסרט "אולימפיה" כבן אנוש רגיל שצופה בהנאה בתחרויות.
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. הבימאית הגרמנייה רבת המוניטין גב' לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) והצלם שלה עוקבים אחרי ריצתו של נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית פריץ שילגן. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר חולף על פני שער ברנדנבורג ב- Via Triumphalis (דרך הניצחון) בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי, שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש. 40000 (ארבעים אלף) אנשי ס.ס. ומשטרה אבטחו את המסע של אדולף היטלר ב- "שדרת הניצחון" שנע לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונות : 1 באוגוסט 1936. יום הפתיחה של אולימפירת ברלין 1936. אולימפיאדת ברלין נראתה כמגרש מסדרים צבאי אחד גדול. סדר מופתי שרר בעיר בעת שהרץ הגרמני נושא הלפיד פריץ שילגן (Fritz Schilgen) הבלונדיני מתקרב לאצטדיון האולימפי שילגן נבחר בקפידה למשימה ההיסטורית בשל מראהו הארי, בלונדיני ובעל עיני תכלת. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. האִצטדיון האולימפי בברלין. טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 36'. קנצלר גרמניה אדולף היטלר (בן 47) צועד בגאון עם פמלייתו על מסלול הפחם באצטדיון האולימפי דקות לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 של הזמן החדש. כניסתו לאצטדיון האולימפי עוררה התרגשות עצומה . 100 אלף הצופים באצטדיון זעקו בקול ניחר ובמועל יד "Sieg Heil, Sieg Heil". ליד אדולף היטלר צועדים בשורה הראשונה שני גאוני הארגון של משחקי האולימפיאדה ה- 11 של העידן החדש תיאודור ליוואלד (Theodor Lewald) משמאלו וקארל דים (Carl Diem) לימינו, נשיא ויו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים. ההצלחה הגדולה של אדולף היטלר הייתה בשיווק המשחקים. לני ריפנשטאהל עשתה זאת באמצעות 45 מצלמות ו-500 ק"מ פילם מצולם. סרטה המפורסם "אולימפיה" אודות משחקי ברלין 1936 הוצג בשני חלקים . החלק הראשון נקרא "חגיגת העם". לחלק השני של הסרט היא העניקה את השם "פסטיבל היופי". משרד הדואר הגרמני DRP של הרייך ה- 3 הנאצי (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) שיווק את אולימפיאדת ברלין 1936 גם באמצעות שידורי טלוויזיה שכללו שלוש מצלמות Video. הן נראו כמו תותחי צילום והניבו 72 שעות של שידורים ישירים. סיגנל השידור הטלוויזיוני נשלח מהאצטדיון בברלין למספר מוקדי צפייה מרכזיים בערי גרמניה וגם ל- 28 מוקדי צפייה בברלין. כמה מהם הוצבו בכפר האולימפי בברלין. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. לני ריפנשטאהל הנציחה במיומנות קולנועית רבה את הישגיו של האצן האמריקני ג'סי אואנס שזכה בארבע מדליות זהב תחרויות הא"ק (100 מ', 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים ארבע פעמים 100 מטר). ג'סי אואנס ניצב במרכז על דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. מימין, הקופץ הגרמני קארל לודוויג "לוץ" לונג בעל מדליית הכסף שהוכרח להצדיע במועל יד. משמאל, הזוכה במדליית הארד היפני נאוטו טאז'ימה. סיטואציה ספורטיבית שהפכה בסופו של דבר להפגנה פוליטית. (באדיבות 1936 OLYMPIAZEITUNG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המשחקים האולימפיים ה- 12 במניין של העֵת החדשה היו אמורים להיערך ב- 1940 בטוקיו, אך קנצלר גרמניה אדולף היטלר חולה מגלומניה שהעריץ את התנועה האולימפית תכנן כי החל מ- 1944 ייערכו האולימפיאדות באופן קבוע מידי ארבע שנים רק על אדמת גרמניה . ה- DRP שפעל במדויק על פי הוראותיו של שר התעמולה ברייך השלישי ד"ר יוזף גבלס ומעריצו של היטלר כבר הורה למהנדסי TELEFUNKEN להתחיל לתכנן את מצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות של הדוֹר הבא, אלה שיכסו את המשחקים שייערכו שוּב בתוך שמונה שנים בברלין. מופעי הספורט הגדולים ומדע האלקטרוניקה צעדו כבר אז שלובי זרוע. הטלוויזיה נועדה לצילום אירועי ספורט אך ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה כידוע מלחמת העולם ה- 2 ואירופה טבלה בנהרות של דם וכוסתה בתימרות עשן ואש.
טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 . ניידת שידור משולבת בצילום פילם ו- ווידיאו מצלמת את ריצותיו של האתלט האמריקני ג'סי אואנס. לא נשאר שום זיכרון צילום ב- Video של זכיותיו של ג'סי אואנס בארבע מדליות זהב בריצות ל-100 מ', 200 מ', קפיצה לרוחק, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטרים. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אפילוג.
פוסט מס' 691. מוקדש לאותם אנשי ונשות טלוויזיה כֵּנִים בארץ ובעולם, יוצרים ויוצרות שיודעים ויודעות לספר סיפור, מתעדים ומתעדות שיודעים ויודעות לכתוב לטלוויזיה, דוקומנטריסטים ודוקומנטריסטיות שלמרות פועלם ופועלן העצום לאורך שנים רבות נותרו בעלי יושרה. אישים ונשים ששומרים ושומרות בקנאות על מבנה המקבילית המתמטית ולא אִפְשֵרוּ לקו המקביל שלהם ושלהן לחצות את הקו המקביל של השלטון והממלכה. בפני פיגורות הטלוויזיה האלה אני מרכין את ראשי בהכנעה. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
סוף פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017.
תגובות
פוסט מס' 691. מלאכות התיעוד בטלוויזיה הן רבות פנים, שיטות, צורות, וגוונים אולם בעלות מכנה משותף אחד : צילומי Long shots בלבד אינם מחזיקים מעמד אפילו בסיוע כותב טוב, מתעד נבון, ועורך מנוסה. תיעוד מרחוק איננו מסוגל להרשים ולא יכול להיחקק בזיכרון ללא תמיכת צילומי Medium long shots, ללא צילומי Medium close ups, ולבטח בלעדי שיתוף הכרחי וחיוני של צילומי Close ups וצילומי Extreme Close ups. ראשית עידן התיעוד וראשית הולדת ה- Video. מסך הטלוויזיה הוא בעיקרון מדיום של קלוז אפים. פוסט מס' 691. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 ביוני 2017. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>