הערה 1 : ה-בלוג שלי על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : ה-בלוג שלי – איננו מוּפַק, לא נכתב, ו-לא נערך ל-מען מטרות רווח כספי, ו/או ל-טובת הפקת רווח מסחרי, ו/או ל-צורך פרסום אישי.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 707 : הועלה על ידי לאוויר במוצ"ש – 9 בספטמבר 2017.

הערה שלי : פוסט מס' 707 הועלה לאוויר כעת באיחור על פי שיקולים שלי ולא לפי הסדר המקובל של טור חשבוני עולה, אלא לאחר פוסט מס' 708.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 707. לא לקריאה אלא לעיון וקריאה.

1. התקלה החמורה של נבחרת ישראל במוקדמות Eurobasket 2017 ב-תל אביב היא כישלון מוּבְנֶה היום בתוך מערכת הכדורסל הישראלי ההישגי והתחרותי באירופה. אי ההצלחה של הכדורסל הישראלי הלאומי באירופה כשהוא משולל שחקני חוץ ברמה גבוהה, נעדר קלעים מומחים, וחסר "Big men" מתחת לסלים, היא במידה רבה כרוניקה של מַפּוֹלֶת ידועה מראש. שחקן ה- NBA עומרי כספי מעורר רחמים…גם שחקן הכדורסל גל מקל…פנייה ליו"ר איגוד הכדורסל עמירם הלוי : אל תפטר ב-טֶרֶם עֵת אֶת ארז אדלשטיין שהוא מאמן כדורסל לאומי מצוין (!). תן לו להמשיך לנָוֵוט…(!)

2. שני מאמני ה-עבר הלאומיים ו-ה-כושלים של נבחרת ישראל בכדורסל בשנים הקודמות ההן, אריה מליניאק וצבי שרף… יודעים כדורסל, נושמים כדורסל, ו-חיים כדורסל…ואף על פי כן נותרו שניהם מאמני כדורסל כושלים, מנוצחים, ו-מפסידנים ברמה ה-לאומית…(!). היסטוריית הכדורסל של מדינת ישראל כבר "תייקה" והציבה את שניהם, את שני המאמנים הלאומיים הנ"ל של נבחרת ישראל בכדורסל צביקה שרף ו-אריה מליניאק  בתחתית הסולם הלאומי…אולם, ו-אף על פי כן שניהם לא מהססים ל-בַקֵר את ארז אדלשטיין…לרבים מה-קוראים וה-צופים מהצד, נראית הביקורת של שני המאמנים המפסידנים והכושלים האלה "מליניאק את שרף", כ-בלתי הוגנת, לא מקובלת, ו-לא אָמִינָה…(!). 

שני מאמני העבר ה-כושלים של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק ו-צבי שרף, כל אחד בתקופתו, עדיין מרהיבים עוז ועדיין משיאים עצות, ב-רדיו גלי צה"ל (יום חמישי – 7 בספטמבר 2017), למרות תבוסות ה-עבר ש-שניהם ספגו בעניין כישלונה של נבחרת ישראל העכשווית בראשות המאמן העכשווי ארז אדלשטיין. שני הכושלים ההם "מליניאק את שרף" דנים ב-רותחין את אֶרֶז אדלשטיין בעוד גופת הנבחרת חמה. המאמן הלאומי אֶרֶז אדלשטיין נושא באחריות ה-ראשית לכישלון…אולם הוא איננו הגורם וה-אָשֵם ה-יחיד ב-מציאות העכשווית השלילית ובלתי מובנת של הכדורסל הישראלי…!!! הביקורת של שני הכושלים "מליניאק את שרף" אודות ארז אדלשטיין, איננה הגונה ו-לא כנה בלשון המעטה…(!).

3. שַי הָאוּזְמַן הוא פרשן כדורסל חכם, נבון, בעל ידע, ו-מעניין…הוא נושֵא עליו אישיות ב-רמה גבוהה + נוכחות על המסך מלווה ב-כריזמה טלוויזיונית…(!). לא לומדים את זה. נולדים עם זה…(!‎).  

4. המפסיד הגדול בתום טורניר בית מס' 2 במסגרת קדם אליפות אירופה בכדורסל שהסתיים ביום רביעי – 6 בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו הוא מאמן נבחרת ישראל ברוך הכישרון מר ארז אדלשטיין. כישלונו, כישלון עוזריו (דן שמיר ואלון שטיין), וכישלון של כל שחקני הנבחרת הישראלית, הם מינוסים מוּבְנִים (מכל היבט מתמטי…) בתוך מדיניות האימוץ המטורף של "האמריקניזציה", וחיבוקה ההדוק, על ידי איגוד הכדורסל של מדינת ישראל…(!). המנהיגות הלאומית של משחק הכדורסל במדינת ישראל, ממשכנת זה מכבר את עתידם של ילדי ונערי הכדורסל, ושל כל הדור הצעיר שלנו, ש-רווי ב-אין סוף כישרונות אותנטיים. במצב הנוכחי של הכדורסל הישראלי, הם ילדי ונערי מדינת ישראל, לא יגיעו לעולם ל-כלל ביטוי (!). דרכם חסומה (!). ה-מפולת והתוצאה הסופית המאכזבת ב- Eurobasket 2017 היו חקוקות על הקיר וידועות מראש. הניסיון להיתלות ביכולותיו של המתאזרח ריצ'ארד האואל היא תקווה קלושה. קטומה. הדיון אודותיו "…כן עשה עבירה מוקדמת, לא עשה עבירה מוקדמת…", הוא אוורירי, רופף, ולא חשוב. חשוב לדון מייד בעתידו של הכדורסל הישראלי למען הנוער שלנו נוכח גלי "האמריקניזציה" המאיימים להטביע אותו את הכדורסל הישראלי ל-עַד (!).

5. המנצח הגדול של טורניר Eurobasket 2017 בתל אביב הוא ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים תחת ניהולו של המנכ"ל תומר תורג'מן ובראשותו, ו- ניצוחו של השַדָּר המוביל וה-אמין והעיתונאי ה-מוכשר וה- כֵּן נִיב רָסְקִין. ניב רסקין סיקר בצורה טובה ו-אחראית מבצע שידורים טלוויזיוני ממושך, רחב היקף, ו- ענק ממדים. ניב רסקין הוא עיתונאי טלוויזיה ושדר טלוויזיה ברמה גבוהה מאוד…!!!

6. ביתיות וקהל אוֹהֵד ביציעים אינם תרופה לחרפת התבוסות של נבחרת ישראל (ניצחון אחד ו- 5 הפסדים). נבחרת משגשגת אמורה להתניע את הקהל. הצופים ביציעים אינם יודעים להדליק אֵש בנבחרת כבויה שנותרו ממנה ברגע זה רק כמה זְרָדִים ו- גֶחָלִים ואוּדֵי שְבִיבִים. קהל ביתי ואוהד של נבחרת מובסת הופך לאילוסטרציה פאסיבית ומיותרת. אין בטקסט הזה שום פרטנזיה ויומרה. אינני מגלה שום דבר חדש שלא ידוע לכולנו. כל מאמן ומנהיג ספורט מקצוען בונה את נדבכי נבחרתו / קבוצתו על בסיס ניסיון רב שנים ו- ידע רב והבנה עמוקה שלו את תורת משחק הכדורסל, ואיננו מייחל לעזרת תרועות הקהל. עידוד קולני ביציעים זקוק ל- Start up משגשג שמקורו בזירת הפרקט. תשאלו את ג'ון וודן (John Wooden).

7. היה מגוחך לשמוע את גל מקל מודיע לציבור צופי הטלוויזיה בישראל לאחר ההפסד לליטא 88:73 (מוצ"ש – 2 בספטמבר 2017) את ההודעה הזאת, כלהלן : "…ועכשיו אנחנו מגיעים למשחקים נגד גרמניה, גאורגיה, ואוקראינה…זה עדיין בידיים שלנו…ואנחנו מקווים שתהיה פה אווירה מחשמלת…כי אנחנו לא הולכים להרים ידיים…אנחנו הולכים להילחם כמו אריות…". היה פתטי גם להאזין למאמן הלאומי ארז אדלשטיין תולה את תקוותיו ומטיל את יהבו על הקהל ביציעים, כלהלן : "…אנחנו צריכים פה את כל ההיכל הזה מלא…רועש…". היה מוזר וגם מביך לשמוע את גור שלף הפרשן המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מטעה את צופיו, נוטע בהם אשליות ו- תקוות שווא, ומספר להם מהגיגי לבו, כלהלן : "…עכשיו ממחר מתחילה האליפות מבחינתנו…", כשהוא מתכוון לשלושת המשחקים הנותרים בבית המוקדם הממתינים לנו נגד גרמניה, גיאורגיה, ואוקראינה. איזה מתחילה ואיזה נעליים. מבט שגוי ופרשנות לא נכונה. מדובר בפרשן כדורסל מוביל שאיננו מספר את הַאֶמֶת לצוֹפָיו. לא בסדר. זהו ההיגיון ההגיוני הנוגע לסדר הסימביוטי הנכון המתרחש בין השחקנים לקהל ביציעי ההיכל : הכדורסל מָשוּל לתיאטרון. זירת הפרקט מושווית לבימה. שחקני הכדורסל דומים לשחקנים על בימת תיאטרון. אם השחקנים על בימת התיאטרון מוכשרים דיים, הם אלו שיתניעו את מחיאות הכפיים של קהלם באולם בתמורה למשחקם ו- הופעתם ברוכת הכישרון. כשהייתי בן 16 ראיתי בתיאטרון "הבימה" בתל אביב את ההצגה "אוֹתֶּלוֹ" (מחזה טראגי שחיבר הדרמטורג וויליאם שייקספיר). בתום ההצגה המחשמלת הייתי אסיר תודה ומחיתי כפיים לאהרון מסקין (שיחק בכישרון רב את "אוֹתֶּלוֹ") ולשמעון פינקל (שיחק באותה מידת כישרון רבה את "יָאגוֹ"). בקיצור, אין דבר כזה לעודד נבחרת מובסת. העניין הזה עם הקהל הביתי גם לא עבד באצטדיון "סמי עופר" בחיפה במוצ"ש – 2 בספטמבר 2017 כשנבחרת מקדוניה ניצחה את ישראל 1:0 בקדם מונדיאל רוסיה 2018. יש דבר כזה לנוּד לגורלה, לרחם. תליית תקוות ו- אמונה בקהל שיעודד אותך אוטומטית במשחק ביתי איננה מעידה על תמימות אלא על טיפשות.   

8. משחקי הכנה – כשְמָם כן הם. תוצאות משחקי המִבְחָן והגִישוּש הללו הן אספקלריית דֶמֶה מאז ומעולם, ו- אֵינָן משמשות מדד להצלחה. אינך יכול לבנות עליהם שום פירמידת כדורסל. אפילו לא תקוות. משחקי ההכנה של נבחרת ישראל נגד נבחרות רומניה + הונגריה + בריטניה + פינלנד + רוסיה + טורקיה + סלובניה + פולין אינם בבואה של המציאות. הם היו כמו תרגיל חטיבתי ו/או אוגדתי בטרם קרב. התוצאות הסופיות בזירת פרקט הקרבות נמדדות רק בעת מלחמת אֶמֶת. ארז אדלשטיין של 2017 שגה כמו אריה מליניאק ב- 1984. הוא רוֹמֵם ציפיות בתום משחקי המבחן נגד הנבחרות האירופיות השונות במקום להנמיך אותן.  

9. מדובר כאמור בפִסְפוּס מַר וכרוניקה של כישלון שאיננו בבחינת הפתעה. הכדורסל הישראלי + איגוד הכדורסל לדורותיו + מנהיגות הכדורסל משלמים עכשיו בריבית דה ריבית על מדיניותם המוּטְֵעית ו- הרשאתם את "תופעת האמריקניזציה" שפשתה כאן בכמויות עצומות בעשרות השנים האחרונות על חשבון מִשְכּוּן עתידו של הנוער הישראלי.

10. "האמריקניזציה" המוגזמת והמופרזת המתרחשת בארץ בדוֹר האחרון הופכת לממארת, ומדרדרת את הכדורסל הישראלי לתהומות. לעבר דֶרֶג ז'. בהיעדר עתודות צעירות בנות אלפים יהיה רק יותר גרוע. פוסט מס' 707. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בספטמבר 2017.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 707 : עלה לאוויר במוצ"ש – 9 בספטמבר 2017.

הערה שלי : פוסט מס' 707 הועלה לאוויר כעת באיחור על פי שיקולים שלי ולא לפי הסדר המקובל של טור חשבוני עולה, אלא לאחר פוסט מס' 708.

——————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני המודח, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא) ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, היא זאת שהתעשתה גם אם מאוחר מידי, והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי וברמה נמוכה הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. התחולל דבר מדהים במובן השלילי של המילה בשירות הציבורי של מדינת ישראל : בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. איש הַנֶפֶל הזה לא שב עוד מעולם לשירות פעיל ברשות השידור, וטוב שכך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : קוראי הבלוג למיניהם שואלים אותי שאלות הנוגעות להיגיון מתמטי, כגון, מדוע מינוס (-) מביס פלוס (+) והופך אותו לשלילי ? ו/או למה בשעה שמינוס (-) מכפיל את עצמו בעצמו, התוצאה הופכת לחיובית ? התשובות פשוטות והגיוניות וברורות. כל אחד יכול למצוא אותן בכוחות עצמו. רק צריך להתאמץ קצת.

פרפרת 2 : הזמרת אביבה אבידן צודקת : המילים שכתב והלחן שהלחין אביהו מדינה לשירו הפרח בגני והביצוע של הזמר זוהר ארגוב, הם יצירה מוסיקאלית מרהיבה. האזנתי לה אלפי פעמים בחיי כמו שהאזנתי אלפי פעמים ל- Jailhouse rock של אלביס פרסלי, ול- It's late של ריקי נלסון, וכמו שהאזנתי אלפי פעמים ל- קונצרט לכינור של מנדלסון ול- קונצרט לחצוצרה של היידן וגם ל- קונצרט לפסנתר של רחמנינוף ול- "מחול החרבות" של חצ'אטוריאן. ועוד מאות יצרות קלאסיות אחרות נוספות.

פרפרת 3 : האם אנשי "כאן" ערכו תחקיר Post mortem / הפקת לקחים בעקבות שידורי הנפל של "מירי נבו את מולי אפשטיין" את אליפות העולם ה- 16 בא"ק של לונדון 2017 ?

פרפרת 4 : המפקד היוצא של רדיו גלי צה"ל ירון דקל היה מינוי פוליטי למשרה תקשורתית רמה. הוא לא הרשים אותי. כמותו, גם מפקדי העבר ההם של רדיו גלי צה"ל משה שלונסקי ונחמן שי. גם רון בן ישי היה מפקד רדיו גלי צה"ל. הוא דווקא כן הרשים אותי. מעניין, המדינה מעולם לא קראה בשמם של דן שילון ואלכס גלעדי ולא ביקשה מהם לפקד על רדיו גלי צה"ל ולהעניק למדיום מכישרונם.

פרפרת 5 : נתי טוקר הכתב הנמרץ של "TheMarker" פרסם ביום חמישי – 31 באוגוסט 2017 פוסט מעניין בעמ' 15 של העיתון הכלכלי בעל המוניטין, תחת הכותרת, "שתי המשימות של מפקד גל"צ הבא". כותרת המשנה של נתי טוקר היא כלהלן, "ירון דקל עוזב תחנה צבאית יעילה שכבר אינה עומדת בסימן סגירה אך עם עובדים מרירים המעידים על אוויר משבר וטרור". בגוף הכתבה מתייחס נתי טוקר לצירופם והצבתם הבעייתית של יעקב ברדוגו לצדו של ירון ווילנסקי המגיש הראשון והוותיק של תוכנית החדשות והאקטואליה היומית "חמש בערב" ברדיו גלי צה"ל, וגם של ארל סג"ל בתוכנית האקטואליה היומית ב- 11.00 בבוקר. כך הוא כותב : "…ירון דקל אומנם הוביל בגל"צ מהלך לקביעת תקנון אתי לעיתונאים, אבל כל מי שפותח את התחנה ב- 17.00 – שעת פריים טיים במושגי רדיו – נתקל בתופעה המנוגדת לעיתונות. התוכנית של יעקב ברדוגו עסקן פוליטי ויועץ שמעורב בעסקי קזינו באירופה ואף הסתבך בעצמו עם דו"ח חמור של מבקר המדינה סביב התנהלותו כמנכ"ל מפעל הפיס. יעקב ברדוגו הוא אדם שמעולם לא עסק בעבודה עיתונאית ויש לו שפע של של אינטרסים סמויים, למרות זאת ירון דקל החליט העניק לו משבצת שידור יוקרתית שבה הוא רשאי להביע את הגיגיו בכל סוגיה שעולה על סדר היום. כשירון דקל נשאל מדוע העניק ליעקב ברדוגו חשיפה רחבה כל כך הוא נוהג להתחמק. מבחינת ירון דקל דיב עובדה שיעקב ברדוגו מייצר שיח ועניין בתחנה הצבאית, ואין כל משמעות לכללי האתיקה ולכישורים הדרושים לבעל תפקיד כזה בתחנה הציבורית. מקורות נוספים שאין להם כל קשר לעיתונות מקבלים בגל"צ במה רחבה ומוצגים כעיתונאים מן השורה. יעקב ברדוגו עצמו טוען כי אין ניגוד עניינים בעבודתו ברדיו. המינוי של יעקב ברדוגו עונה למדיניות של ירון דקל, שלפיה מטרת התחנה הציבורית היא לייצר שיח – ולא משנה מה המחיר לכך. מתן משבצת שידור לאראל סג"ל, לדוגמא, אכן היה צעד חיוני לתחנה שתורם לגיוון השיח. אבל במקום שהבמה הזאת תייצר עיתונאות אידיאולוגית ימנית כאלטרנטיבה למגישים האחרים בגל"צ – בעלי הנטייה המובהקת לשמאל המדיני והכלכלי – היא נהפכה לשעת תעמולה אגרסיבית, שכמעט תמיד כוללת תמיכה פבלובית בראש הממשלה בנימין נתניהו לרבות לגבי חקירותיו והתקפותיו על עיתונאים אחרים. אראל סג"ל הוא אחלה, אבל מישהו צריך לנהל אותו ולהפוך את מה שהוא עושה לתוכנית רדיו- ולא למכונת תעמולה, אומר מקור בתחנה". לא ראיתי בשום מקום כי יעקב ברדוגו עשה מאמץ כלשהו להפריך את העובדות הטורדניות שפרסם נתי טוקר אודותיו, מחד. מאידך, יעקב ברדוגו הוא עיתונאי עירני, מושחז, ומהיר תגובה שמאפיל לגמרי על הפרטנר שלו ושותפו להגשה ולהנחייה ירון ווילנסקי. יעקב ברדוגו הפך את "חמש בערב" בגל"צ לתוכנית שמעניין להאזין לה. חיש התברר כי הצבתו של יעקב ברדוגו ב- "חמש בערב" מהווה תגבורת עיתונאית כבדת משקל אולם יוצרת בד בבד הבעת אי אמון במגיש הוותיק והראשון שלה ירון ווילנסקי. ירון ווילנסקי חטף סטירת לחי בפרהסיה ממפקדו ירון דקל.

פרפרת 6 : בטביליסי – גיאורגיה נערכת בימים אלה (27.9.2017 – 3.9.2017) תחרות גביע העולם בשחמט ליחידים בהשתתפות כל הצמרת העולמית אלוף העולם הנורווגי מגנוס קרלסן, האמריקניים ווסלי סו והיקארו נאקאמורה, האיטלקי פביאנו קרואנה, הרוסים וולדימיר קראמניק ואלכסנדר גרישצ'וק, הצרפתי מקסים וושייה-לאגרייב, ההודי ויז'וינתן אנאנד, האזרי שחריאר ממדיארוב ועוד שחמטאים אחרים רבי מעלה. רוצו לאתר השחמט האינטרנטי האמריקני המצוין ורב המוניטין ICC, שמעביר את מהלך התחרויות בגיאורגיה בשידורים ישירים, והשכילו.

פרפרת 7 : המאמר החשוב של אמיר אורן בעיתון "הארץ" (יום שישי – 1 בספטמבר 2017 שכותרתו "אחרון פרשי האפוקליפסה" אודות האלוף בדימוס מנחם "מנדי" מרון ז"ל שמת לפני כמה ימים בגיל 89, מספק מֵידָע מעניין שעוסק לא רק בדמות צה"לית מרתקת ויוצאת דופן, אלא גם בהיסטוריה הצבאית המפוארת, רבת הדר, רבת אומץ לב, וגם רוויית דמים של מדינת ישראל.

מאמן הכדורסל הלאומי ארז אדלשטיין ומשחקי טורניר קדם Eurobasket 2017 שהתקיים בתל אביב ו- הסתיים בהדחת נבחרת ישראל. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו ומנהיגותו של ארז אדלשטיין + עוזריו אלון שטיין ודן שמיר, ותחת ניהולו של מוטי דניאל, ובחסותו של פיני גרשון יו"ר הוועדה המקצועית באיגוד הכדורסל קרסה תחת עוֹל התקוות.

שני מאמני העבר הכושלים של נבחרות ישראל בכדורסל, אריה מליניאק וצבי שרף עושים עכשיו מעשה לא הגון. למרות כישלונם שלהם, הם לא מתאפקים ומורחים ביקורת על ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל המוכשר אולם המובס עכשיו ב- Eurobasket 2017 בתל אביב. אילו היו אנשים כֵּנִים הם לא היו מסכימים ליטול חלק במסכת הגינוי והתיקון שמערכת החדשות של גל"צ הועידה לארז אדלשטיין, עוזריו, שחקניו. קיים הבדל גדול בין פרי ביקורת חריפה של העיתונות הכתובה בראשותם של עמיר פלג (ידיעות אחרונות) ודורון קרמר (ישראל היום) אודות התנהלותו של ארז אדלשטיין, לבין ההתנפלות הפוגענית של הקולגות מהעבר הרחוק אריה מליניאק (מאמן לאומי כושל ובלתי מוצלח של נבחרת ישראל בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת ב- 1984) וצבי שרף (מאמן לאומי מפסידן בשתי אליפויות אירופה בהשתתפות נבחרת ישראל ביוון 1995 ובספרד 1997). על סמך המידע שנמצא ברשותי יש לי סיבות טובות להעריך כי גם מאמני כדורסל ישראליים אחרים בעלי מוניטין, נאמר כמו עודד קטש ודן שמיר למשל, לא היו מצליחים עם הנבחרת הלאומית ב- Eurobasket 2017 בתל אביב (במקום שארז אדלשטיין כשל). אי הצלחתה של נבחרת ישראל בכדורסל באליפויות אירופה האחרונות היא כישלון מוּבְנֶה בתוך המערכת שנשען על מדיניות "האמריקניזציה" הבלתי מכופתרת מידי שנוקטים איגוד הכדורסל ומנהיגות הכדורסל בארץ. שוּק הכדורסל החופשי והגלובאלי המתנהל בארץ פרוץ מידי, ו- מֵמַשְכֵּן את עתיד הכדורסל של הנוער הישראלי. בהיעדר מחשבה ארוכת טווח ומחסור ב- יוזמה בעלת בקרה שמרנית וקפדנית, הרי שאיגוד הכדורסל הישראלי משעבד את עתיד בנינו לטובת "האמריקניזציה". עצם קיומה רב השנים של "האמריקניזציה" בתוכנו, מהווה חסם בקנה שבולם את הנוער הישראלי. בכך היא מכלה כאן כל חלקה טובה. בהיעדר חזון לאומי יהיה כאן גרוע יותר.

נבחרת ישראל בכדורסל מובסת קשות ע"י נבחרת אוקראינה בתוצאה 88:64 בהיכל הספורט ביד אליהו ביום רביעי – 6 בספטמבר 2017, במשחק ה- 5 והאחרון שלה במסגרת בית 2 המוקדם ב- Eurobasket 2017. שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ע"י השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף.

יום רביעי – 6 בספטמבר 2017. נבחרת אוקראינה מביסה את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין בתוצאה אסטרונומית 88:64 (46:28 במחצית), במשחק האחרון בבית 2 המוקדם ב- Eurobasket 2017 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. לא בטוח שמאמנים אחרים כמו אריה מליניאק, צבי שרף, פיני גרשון, אריק שיבק, עודד קטש, דן שמיר, ואחרים היו משיגים תוצאות משופרות יותר בתנאים המוגבלים ורמת איכות השחקנים שעמדה לרשותו של ארז אדלשטיין ב- Eurobasket 2017. ארז אדלשטיין איננו ניצב מעל הביקורת. מותר לשאול אותו מדוע וויתר על איתי שגב וכרם משעור ? צריך לשאול אותו מדוע חוזר הריטואל הזה על עצמו שוב ושוב בכל פסק זמן בו המאמן הראשי אומר כמה משפטים בראשית כל Time out, ואח"כ מפנה לפתע את מקומו לעוזרו דן שמיר ? לאן הוא הולך פתאום ? מעולם לא ראיתי את סטיב קר (Steve kerr) המאמן הראשי של אלופת ה- NBA גולדן סטייט ווריירס נוהג כך. מעולם לא ראיתי גם את גרג פופוביץ' (Gregg Popovich) מאמן סאן אנטוניו ספרס עושה זאת, גם לא את רד אוורבאך (Red Auerbach) מאמן בוסטון סלטיקס. מוזר מאוד שניב רסקין לא התעכב על התופעה המביכה הזאת שכל צופה טלוויזיה חובב כדורסל מבחין בה, ולא שאל את ארז אדלשטיין לפִּשְרָה. ניב רסקין גם לא שאל את המאמן הלאומי ארז אדלשטיין האם חסרונם של של שני שחקני מכבי ת"א בסגל הלאומי שלו כרם משעור ואיתי שגב היה מהותי, והשפיע על התוצאה הסופית השלילית.  

הנה תגובותיהם של השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף נוכח הקטסטרופה הטוטלית המתפתחת במפגש הכדורסל בין נבחרות אוקראינה וישראל במסגרת המשחק האחרון בבית 2 המוקדם במסגרת eurobasket 2017, ביום רביעי – 6 בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו, תל אביב. האמת, לא הייתה בכך כל רבותא. באליפות אירופה בכדורסל שנערכה לפני ארבע שנים ב- סלובניה 2013 בהשתתפות נבחרת ישראל הבנתי ללבו של ניב רסקין השדר המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כשהוא מייבב בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו אודות משחקי התבוסה של נבחרת ישראל נגד אנגליה ואוקראינה, ומבשר להם בדם לבו, כהאי לישנא : "…אוי ואבוי לנו… אוי לעיניים שכך רואות… העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…". ה- נהי של ניב רסקין לפני ארבע שנים בסלובניה 2013 הניא אותי לכתוב אז את הטקסט הבא : "…הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג, הוא אילוזיה…". עכשיו ב- יורובאסקט של 2017 בתל אביב אומר ניב רסקין, חוזר על עצמו, וכמעט משַנֵן את אותו הטקסט בו השתמש לפני ארבע שנים בסלובניה 2013. הוא ניב רסקין שוֹנֶה אותו בעת המשחק האחרון בקדם Eurobasket 2017 בו מפסידה נבחרת ישראל הפסד מר מול אוקראינה 88:64, כלהלן : "…מסתיימת לה הבושה הגדולה ביותר בתולדות נבחרות ישראל בכדורסל מאז ומעולם…יורובאסקט 2017 תיזכר לדיראון עולם…". ובכן, הכדורסל שהיה פעם כר מפגש המוני של מאות אלפי אוהדי המשחק בישראל, הפך להובי – תחביב של נבחרים מעטים. תהליך "האמריקניזציה" הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח "כישלון" למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. בהיעדר חזון ותכנון לאומי קפדני של שנים מראש יהיה רק יותר גרוע בעתיד. הבה אפנה לציטוטים רוויי הייאוש של השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף, הצוות המשולב שהעביר ב- 6 בספטמבר 2017 בשידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחק הַנֶפֶל ישראל – אוקראינה 46:28. הנה הטקסטים. יחד עם זאת צריך לומר שכלל לא בטוח כי מאמנים אחרים שלנו היו מוצאים פתרונות כיצד לבלום את שלושת השחקנים הגבוהים של אוקראינה ארטם פוסטובי (Artem pustovyi) מתנשא לגובה של 2.18 מ', וויאצ'סלב קראווצוב (Viacheslav Kravtsov) גובהו 2.13 מ', ו- איחור זייצב (Ihor Zaytsev) גובהו 2.10 מ'.  

גור שלף בתום המחצית ה- 1, 46:28 לזכות אוקראינה (בניגוד מוחלט להצהרתו הקודמת רוויית התקוות לפני כמה ימים, "…עכשיו ממחר מתחילה האליפות מבחינתנו…" : "…פשוט מביש…פשוט מביש…השחקנים צריכים לחשוב כיצד להוציא את עצמם…לא את עצמם, אותנו,  הזה…".

המנחה עידו גור בהפסקה בין שתי המחציות : "…מביך…הפרש מביש…".

הפרשן שי האוזמן בהפסקה בין שתי המחציות : "…לא היינו תחרותיים מול איטליה…לא היינו תחרותיים מול ליטא…לא היינו תחרותיים 3/4 משחק מול גרמניה…הפסדנו לגיאורגיה…ואנחנו לא תחרותיים מול אוקראינה…אנחנו נראים נואר באליפות נוראית…".

השדר המוביל ניב רסקין לפרשן שלו גור שלף ב- 5:02 ד' לסיום הרבע ה- 3, התוצאה 55:34 לטובת אוקראינה : "…מה יהיה…?".

גור שלף משיב : "…בפעם הזאת לא יהיה טוב אם זה ימשיך כך…".

השדר המוביל ניב רסקין ב- 2:32 ד' לסיום הרבע ה- 3, התוצאה 63:34 לטובת אוקראינה : "…כל כך מביך… כל כך מביש מה שאנחנו רואים פה…כל כך חסר כבוד…".

גור שלף ב- 2:00 ד' לסיום הרבע השלישי, התוצאה 65:34 לטובת אוקראינה (לאחר ריצה של 17:0) : "…אז אנחנו לא משחקים כדורסל…אז לפחות שניתן מכות ונשלח אותם לקו העונשין…שלא יעשו עלינו תחרות הטבעות…".

גור שלף ב- 0:47.4 דקה לסיום הרבע ה- 3, התוצאה 69:38 לטובת אוקראינה : "…אי אי אי…זה פשוט נורא…זה פשוט נורא…".

השדר המוביל ניב רסקין בסיום הרבע ה- 3, התוצאה 71:41 לטובת אוקראינה : "…חרפה בהיכל…אוקראינה מתעללת בנבחרת ישראל שאיבדה כל צלם של נבחרת כדורסל…".

גור שלף עם תחילת הרבע ה- 4, התוצאה 73:39 לטובת אוקראינה : "…צריך לקרות פה משהו מאוד מאוד רציני כדי שהנבחרת תחזיר את הכבוד…".

השדר המוביל ניב רסקין ב- 7:54 ד' לסיום הרבע ה- 4, התוצאה 73:41 לטובת אוקראינה : "…נבחרת אוקראינה משחקת גע-גע נגד ישראל…איזה בושה…איזה בושה…".

שדר הקווים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים : "…ארז אדלשטיין בהלם…הוא בקושי מדבר…פשוט שוק טוטאלי…".

גור שלף : "…אני פשוט בהלם…אני מבויש…נגמרו לי המילים…".

השדר המוביל ניב רסקין ב- 6:23 ד' לסיום הרבע ה- 4, התוצאה 77:41 לטובת אוקראינה : "…זה כישלון וביזיון…".

גור שלף ב- 5:14 ד' לסיום הרבע ה- 4, התוצאה 81:43 לטובת אוקראינה : "…תגיד ניב, לא נמאס להם…לנו…לקבל דאנקים על הראש…? אני אומר לך שזה אחד הביזיונות הגדולים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי…זה רחוק רחוק מעניין מקצועי".

השדר המוביל ניב רסקין ב- 2:15 ד' לסיום הרבע ה- 4, התוצאה 83:54 לטובת אוקראינה : "…אני לא זוכר משהו דומה לזה…שתיים ורבע דקות לסיום הביזיון הזה…".

גור שלף ב- 1:41 לסיום הרבע ה- 4, התוצאה 85:56 לטובת אוקראינה : "…ממשיכים עם אותם החוליים…לא עושים שום דבר…".

השדר המוביל ניב רסקין : "…דחיל ראבאק של העולם…לא נמאס מהסיפור הזה…?".

השדר המוביל ניב רסקין ב- 1:09 ד' לסיום הרבע ה- 4 : "…צער בעלי חיים מה שהולך פה…".

השדר המוביל ניב רסקין בסיום המשחק, התוצאה 88:64 לטובת אוקראינה : "…מסתיימת לה הבושה הגדולה ביותר בתולדות נבחרות ישראל בכדורסל מאז ומעולם…יורובאסקט 2017 תיזכר לדיראון עולם…".

בתום המשחק מראיין ניב רסקין את ארז אדלשטיין המאמן המובס של נבחרת ישראל המובסת. הוא "דוגרי" מידי, ישיר מידי, מחוספס מידי, ואיננו מתוחכם. הוא איננו איש תקשורת המונים. ארז אדלשטיין יוצא לא טוב בלשון המעטה מהריאיון עם ניב רסקין. הוא נתלה בהבטחת סרק ובאמונה חמקמקה שהדרך שלו כמאמן – מנהיג חשובה מהתוצאה הסופית במשחק. והוא גם מתפלסף בעניין הניואנס והסמנטיקה של ההבדל במונחים בין "כישלון" ל- "אכזבה". הוא נוקשה מידי ואמוציונאלי מידי ונגרר שלא לצורך לוויכוח On air מקביל בין הגדרת האדם שמתאר את ההפסד כ- "כישלון" לבין ספורטאי פעיל כמו כדורסלן תחרותי בזירת הפרקט שמגדיר את התבוסה כ- "אכזבה". איגוד הכדורסל היה חייב לספק לארז אדלשטיין יועץ סתרים לענייני תקשורת המונים כדי שיתדרך אותו (כאיש מובס) בטרם הריאיון הטלוויזיוני עם ניב רסקין. יכול להיות שהמאמן הלאומי ארז אדלשטיין שקיבל שכר זעום מאיגוד הכדורסל (למרות תפקידו הרם) ואשר השלים את פוטנציאל ההכנסות ופרנסתו כפרשן בכיר של השדר המוביל ניב רסקין בשידורים ישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא חשש כלל ועיקר מהמראיין ניב רסקין, אותו הוא מכיר היטב כפרטנר לשידורים הישירים שלו. למרות שניב רסקין נהג בהוגנות ובעדינות בעת הריאיון ושיחתו עם המאמן הלאומי, הוא הוציא רע את ארז אדלשטיין הנרגש והמתלהם. הטלוויזיה עובדת על פי חוקים ונהלים ידועים וברורים. ריאיון בטלוויזיה איננו דומה לשיחת חולין בסלון הבית. המאמן הלאומי נגרר, ויצא מופסד מול המראיין שלו שהפך לשדר טלוויזיה לאומי מס' 1 בזירת הכדורסל של מדינת ישראל. שדר הטלוויזיה המוביל ניב רסקין איננו נקי משגיאות וטעויות, אולם יש לו מאידך הרבה מעלות, ביניהן אחת שאין שנייה לה. ניב רסקין הוא ראשית דבר עיתונאי סקרן בעל טביעת עין. אסכם ואומר שאף על פי כן ולמרות הכל ארז אדלשטיין הרגשן ו- האמוציונלי מוצא חן בעיניי. הוא טרם אמר את מילתו האחרונה.

נבחרות הכדורסל של איטליה, ליטא, ו- גאורגיה הרגו את נבחרת ישראל בקדם Eurobasket 2017, ב- תל אביב. נבחרת אוקראינה הביסה את נבחרת ישראל במשחק האחרון 88:64, הטמינה את הגופה בארון, וקברה אותה. לפחות ברגע זה. אני פטריוט ישראלי. אנוכי רואה את הקפטן עומרי כספי שלנו שחקנה העכשווי של אלופת ה- NBA קבוצת גולדן סטייט ווריירס, אני מתבונן בגל מקל שלנו שחיפש את ה- NBA ופניו הושבו ריקם, אני צופה ביוגב אוחיון שלנו ונזכר שקבוצות הכדורסל הרוסי חיזרו פעם לפתחו והיו מוכנים לשלם ממון רב תמורת כישרונו, ועכשיו סולק מקבוצת מכבי ת"א (ישחק העונה 2018 – 2017 בקבוצת הפועל ירושלים), אני משקיף על גיא פניני שלנו שגם הוא הודח כעת משורות מכבי ת"א (ישחק העונה 2018 – 2017 בקבוצת הפועל חולון), אני עוקב אחרי ליאור אליהו שלנו וטרם מסכין עם עם התמונות הקשות שהן בלתי מתקבלות על הדעת. נבחרות כדורסל אירופיות האחת אחרי השנייה מוציאות להורג את נבחרת ישראל כאן במדינה שלנו על זירת הפרקט בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב.

יו"ר איגוד הכדורסל עמירם הלוי. 

אני מכיר את עמירם הלוי. הוא ואנוכי היינו סטודנטים לחינוך גופני באותה כיתה במדרשה למורים במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אורי אפק היה מחנך הכיתה. אני מוקיר את עמירם הלוי הוא מלח הארץ. מושבניק וחקלאי. אדם ישר דרך, הגון, בעל דרך ארץ, מחנך, ואיש מקצוע לא מפונק שהובא לאיגוד הכדורסל מאחורי המחרשה. עמירם הלוי איננו עסקן פוליטי אלא מנהיג ספורט במדינת ישראל שנושא ברגע זה במשרה הרָמָה של יו"ר איגוד הכדורסל במדינת ישראל. לכן עמירם הלוי חייב עכשיו לאחר התבוסות בהערכת מצב יסודית חדשה אודות הנעשה בזירות הכדורסל בארץ. עמירם הלוי הוא חקלאי ביסודו. חקלאים עובדי אדמה אינם שולפים מהמותן. הם מתכננים היטב שנים מראש את עונות החריש, הזריעה, והקציר. עמירם הלוי, אל תקשיב למרננים הצועקים בראשי חוצות להעיף ללא דיון וניתוח את המאמן הלאומי ארז אדלשטיין ממשרתו הרמה. ארז אדלשטיין הוא אישיות יקרה ומקצוענית. הוא איננו מפונק. עמירם הלוי, ארז אדלשטיין כמוך, מלח הארץ, נטול פוזות. ארז אדלשטיין הוא פרופסור בעל ידע עצום בתורת הכדורסל, ולא פחות חשוב הוא אדם בעל יושרה וכבוד. ארז אדלשטיין איננו אשם שהשחקנים המיליונרים המפונקים שלו חושבים שלרוץ על זירת פרקט הכדורסל זה הדבר הכי קשה בעולם. עמירם הלוי אתה חקלאי. חקלאים אינם יורים מהמותן. אל תשמע לפטפטנים ואל תאזין לקשקשנים ולמתלהמים. עמירם הלוי, אתה מנהיג ספורט היום מהשורה הראשונה. קיימים בארץ מומחי כדורסל בעלי ידע נטולי אינטרסים. תתייעץ עמם. הסק את מסקנותיך וגזור את דינך רק לאחר דיונים וניתוחים יסודיים רציניים ומעמיקים.

טקסט תמונה : יוני 1965. לפני 52 שנים. המדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט. זוהי תמונת מחזור הסיום של הסטודנטים שסיימו את לימודיהם בשנתיים של 1965 – 1963. אנוכי עומד ראשון מימין בשורת העומדים. עמירם הלוי כורע שני מימין בשורת הכורעים. האיש השני מימין הוא המורה שמואל "שומי" שומכר ז"ל. האיש העומד הראשון משמאל הוא איסר ווגנר ז"ל (עולה חדש מפולין) שהיה אז מנהל המדרשה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להלן זיהוי שאר הנוכחים בתמונה :

יושבים בשורה הראשונה מלפנים מימין לשמאל : זוהר מסינגר, ארנון שטרנפלד ז"ל (בן קיבוץ נען), יהודה שפיצר (בן קיבוץ סעד), אליעזר פרץ (בן קיבוץ רמת הכובש), ו- ינון

כורעים בשורה האמצעית מימין לשמאל : משה אהרון, עמירם הלוי (יו"ר איגוד הכדורסל היום), ציבין, הלל זוֹלְנָה, אברהם פסקל, אוהד "אודי" ליפשיץ (היום ד"ר לפיסיולוגיה, יעקב גרייצר, ו- טיבי.

עומדים בשורה השלישית מאחור מימין לשמאל : אנוכי, המורה שמואל "שומי" שומכר, עדי (עולה מרומניה, אינני זוכר את שם משפחתו), אהרון בונה, בני, אורי ביאלה, מיכאל גוטינסקי (עולה מארגנטינה), ישראל (אינני זוכר את שם משפחתו), נסים ברכה, ו- איסר ווגנר מנהל המדרשה.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. הפער העצום הכרוי בין שחקני הכדורסל המיליונרים המפונקים והכושלים העכשוויים של מדינת ישראל ב- 2017 לבין חיי התום והפשטות שלי כילד ונער בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, לרבות עקרונות החינוך הגופני ותרבות הספורט עליהם התחנכתי גדלתי – שווה למרחק שבין מזרח למערב. הפער והמרחק הללו בין עושרם של המפונקים לבין המשמעת, חינוך כמעט סגפני, הסתפקות במועט, ודבקות של הילדים והנוער בכל המשימות שהטילה עליהם קהיליית הקיבוץ לרבות התגייסות והתנדבות לשרת ביחידות קרביות בצה"ל – הניאו אותי לכתוב את הטקסט הבא. מגוחך בעיניי שעומרי כספי, גל מקל, בר תימור וגם אחרים חושבים שאין דבר קשה יותר בעולם מאשר לרוץ הלוך ושוב בזירת הפרקט. לא שוררת שום קורלאציה בין כמות הדולרים המושקעת בכדורסל הישראלי לבין התוצאה הסופית בזירת הפרקט.

תבוסות הכדורסל העכשוויות של נבחרת ישראל בכדורסל בראשות ארז אדלשטיין בתל אביב בראשית חודש ספטמבר בקדם Eurobasket 2017 החזירו אותי לתקופות ילדותי בביה"ס היסודי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הן העמיקו למרות חברי הקיבוץ הוותיקים שחשבו ו- קבעו פעם שהיהודים נועדו להצטיין בנגינה בכינור ולהיות אלופים ב- שחמט. לא כולם. רובם. אף על פי כן הייתי בורח לעיתים יחדיו עם בן כיתתי אמיר הלמן משיעורי המלאכה של המורה אהרונצ'יק זסלבסקי למגרש הכדורגל של הקיבוץ עשוי אדמה כדי להתאמן בבעיטות פנדלים. כדורסל שיחקנו בימי הקיץ החמים גם כן על מגרש אדמה ללא תאורת חשמל, עד שקרני השמש האחרונות שקעו מעבר להרים של רמת יבניאל. העיסוק שלי כילד בכדורגל, כדורסל, ובספורט בכלל כמו שחייה ו- א"ק בנוסף היו צורך ו- חוויית חיים. השקפת עולם שלי כנער בקיבוץ אפיקים. אולם לא כך סברו מרבית חברי הקיבוץ הוותיקים שהעפילו ארצה מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר 1917 וביקשו להקים כאן חברה חלוצית מיוחדת במינה בתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל, קהילה שוויונית שמבססת את חייה על עבודה וכיבוש האדמה כערך עליון. המונח "ספורט" ו- הווייתו לא רק שלא ניצב בראש מעייניהם, הוא היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. הייתי מבריז גם משיעורים אחרים והולך לאורווה כדי להתבונן בסוסים ובסוסות האצילים והחרוצים שכל כך אהבתי, שִיבּוֹלֶת (צִבְעָה שחור מכף רגל ועד ראש), נוֹעָרָה (לבנה לגמרי), תְּמוּרָה (חומה), סַעַר (חום), בּוֹיְצִ'יק (שחור), ואחרים, שהיו בסך הכל בהמות עבודה קשות יום. הסוס הוא חיה אצילה ותמימה שיודע לצהול אבל לא יודע לבכות ואיננו יודע להתלונן. דייוויד סלזניק מפיק הסרט "חלף עם הרוח" ב- 1939 נתן לכך הוכחה ועֵדוּת מדהימה לאופיים האציל והחרוץ של הסוסים בסצנה קולנועית אמיתית (קשה לצפייה וגובלת בצער בעלי חיים) בה סקארלט אוה'רה בורחת בעגלה רתומה לסוס מאטלנטה הבוערת לחוות "טארה" המשפחתית שלה. הסוסים ששירתו באומץ לב ובדבקות מעוררת השתאות ל- כל המשימות החקלאיות בקיבוץ אפיקים, שימשו במשך שנים רבות תחליף למיכון החקלאי, שלבסוף דחק אותם לפינה מבודדת בחצר האחורית של הקיבוץ, והפך אותם ללא נחוצים. אולם לא זה עניינו של פוסט מס' 707.

"משה מת, יהושע מכניס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).  

טקסט תמונה : אנוכי ב- כור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית הציבורית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מ- 46 (ארבעים ושש) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חֶמֶד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה ומפלס את דרכו לכל אורכו של עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 80 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 707. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף הקבילו את פניה. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה מחנך קפדן, נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                 

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1943. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (לובש גופייה לבנה, מורה לחינוך גופני של קיבוץ אפיקים, בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני (ילד בגיל 15 בן קיבוץ אפיקים, נהרג במלחמת העצמאות ב- 1948 בתאונת צניחה בהיותו בן 20, סרן מ"פ בצנחנים) שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג (מורה לחינוך גופני). זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (כורעת) ועדנה רוט (יושבת), שתיהן בנות קיבוץ אפיקים, שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג חבר קיבוץ אפיקים האחראי על ענף התמרים שהתמחה בריצות ארוכות (כורע קיצוני מימין). (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון , ומוטי קירשנבאום, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע למשכנה של הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני שנתיים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט אולימפי מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב, כיצד לתחקר, כיצד לתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. אלכס גלעדי ואנוכי רצנו ל- Steenbeck כל אימת שהגיעו עוד ועוד סרטים דוקומנטאריים שלו ל- Intake שלנו באחריות מירה בדולסקו ז"ל בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בשכונת רוממה בירושלים. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. אני חושב שגם על אלכס גלעדי. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים . אקלים חם וקדחת . מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. נולד המושג "קומונה". ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן), אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת . במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה הקבע "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                             השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית , היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית , כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם . נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו . אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה ההיא כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב חמישי משמאל בשורת היושבים השנייה אליק שומרוני (לובש מעין חולצת טי-שירט לבנה פרומה כשהחזה שלו חשוף). לידו אשתו וורה שומרוני. עומדת מאחור בין שניהם ברטה פרדקין. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא את הטקסט הבא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים מ- מנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו אחוז אמוק. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב הזועף הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "…העיקר שתנגן בכינור ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו נוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, ילדות בנות 12 מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי הילדות מימין לשמאל : דניה אפרת ז"ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עֶדִי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו ז"ל מתבוננת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בן שלוש שנים ב- "גולני". האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל בן 82). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין, סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי סרן, חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך רב סרן זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי בקורס הקומנדו ההוא היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר שנים אח"כ מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה הזאת צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעמק הירדן בעת אימוני צליחת נהרות בחורף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מח"ט גולני אלעד פלד (בן 90 היום) הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. מגוחך, אבל הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים. רוּדִיק לווין (בן 87 היום). הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, דבקותו במשימה, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו, היו מופת והותירו עלי ועל רבים אחרים רושם גדול .

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני ז"ל. כולנו יחפים. מן ההיבט הספורטיבי נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. לימים מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל, וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                  

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                                                                                                 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים לימים מגרש הדֶשֶא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי. המורה והמחנך הבלתי נשכח שלי אורי אפק פתח בפניי את שערי המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט וקיבל אותי להיות סטודנט שלו.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר", "תנסה לקפוץ רחוק יותר", "אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", ו/או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. מדובר כמובן במורים ומאמנים קשקשנים, טיפשים, ו- חסרי תוחלת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 80 היום בעת כתיבת הפוסט הזה) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן, התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים, והיה גם מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. חלף מאז יותר מיובל, 54 שנים, אף על פי אורי אפק נותר בלתי נשכח עבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40 ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים וביצועים מכסימאליים ב- א"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". חלף מאז יותר מיובל, 54 שנים, אולם איציק מנדלברויד נותר אישיות בלתי נשכחת עבורי. (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל, דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק סמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב-  1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אני ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו האתלטיים המעניינים ו- ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה, ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 86 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהיגיון הגיוני. זיהוי חלק מהנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (התמנה ו- החליף את קודמו חיים יבין) ללשכתם. "אתה האיש הטוב ביותר שיש לנו בטלוויזיה", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל ולנווט את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הם בחרו בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד ועל מנת לבצע את המשימות לכבוש את היעדים שהצבתי לעצמי ולהם, להנהלה שלי.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנוכי עם אלכס גלעדי (בן 30) בטיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה היא מלאכה מורכבת מפעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, שידור, הבנה בכלכלה, ובצִדן ניהול כוח אדם ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם כורח המציאות. תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים. ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה – דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. מחשבה ילדותית אנטי טלוויזיונית ומגוחכת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה האיש שריפד בשעתו את אֹשיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל פינה שלה באין סוף סדרות בידור של אופרות סבון אמריקניות ובראשן "DALLAS" (דאלאס) ו- "DYNASTY" (שושלת), העיקר שלי הוא הטיף מוסר טלוויזיה בעניין ה- NBA. לבסוף נכנע ונעתר לתביעתי. מבצע השידורים ההוא של ה- NBA ב- 1987 יצא לדרך, שגשג, והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, כלהלן :

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת שידורי הטלוויזיה של ה- NBA מ-ארה"ב לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע בשם יוסף בר-אל). לא היה לי קל עם חיים יבין ולוֹ לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף שלנו. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : אוקטובר 1954. בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו. 1946. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומהילדים הראשונים של הקיבוץ (בנם של לובה גולני ו- רעיה רוזובסקי). הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20. היה בחור מוכשר בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). המתעמל המאוזן משמאל הוא עמי פינסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                          

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת דני שפירא (בת 16). מתבונן משמאל עמיצור פינסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי את אבא שלי רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "…אינני יכול.. ו/או אי אפשר…". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה , גילוי אחריות , והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מֵימִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופִרְדָה לפלטפורמה ולקח את כל ילדי הגן לטיול ב- "רוּבֵּייד" . זה היה בחג השבועות של תש"ג – 1943. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : 1947 – 1946. בריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שהייתה ממוקמת דרומית לרפת ולאורווה, הייתה בעצם בור גדול באדמה, ושימשה בריכת אגירה. המים היו עכורים אולם לא העיבו על האושר הכי בסיסי שקיים בעולמנו למרות ההסתפקות במועט : פשטות, כֵּנוּת, תמימות, ויושרה. אנוכי מימין, אבא שלי בתווך, ואחי יונתן משמאל. כולנו בתחתונים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1943. קיבוץ אפיקים עדיין שומם בחלקו. אנוכי בן 5. התמונה משקפת את האושר הכי בסיסי שקיים בעולמנו למרות ההסתפקות במועט : פשטות, כֵּנוּת, תמימות, ויושרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות ה- פַלְחָה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן . אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של הצמד הפֶּרֶד והפרדה שקראו להם יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרק'ה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפיים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם מַשְכּוֹכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו אותם והיינו קשורים אליהם. להלן, זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כילד בביה"ס היסודי שחייו נסובו סביב הספורט והשחמט הוזמנתי ע"י חברי הקיבוץ הוותיקים בנימין יבזורי ויהודה סמוני ז"ל לחדרם להתמודדויות במשחקי שחמט. שיחקתי נגדם גם שחמט עיוור מבלי שאני רואה את הלוח והכלים. הם היו אנשי עבודה ועמל שרחוקים מחינוך גופני ותרבות ספורט כרחוק מזרח ממערב, ומהם שמעתי לראשונה בעת הוויכוחים עמם כילד בכיתה ז' בביה"ס היסודי בקיבוץ, מה חשוב באמת בחיינו בקהילה הקיבוצית, והביעו את חוות דעתם באמצעות הרעיון הזה, כלהלן, שנשמע כמו סיסמא : "…יואש הקטן… היהודים לא צריכים להתעסק בספורט…הם צריכים לעסוק במה שהם טובים באמת…בנגינה על כינור ובמשחק השחמט…". האם בנימין יבזורי ויהודה סמוני צדקו לאור התוצאות העגומות של טורניר הכדורסל המוקדם העכשווי של Eurobasket 2017 בתל אביב…??? לא בטוח (!). באליפות אירופה בכדורסל שנערכה ב- 1953 דורגה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל במקום ה- 5. באליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה ה- 1965 שוב ב- ברה"מ זכתה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של שמעון "צ'ינגה" שלח במקום ה-6. באליפות אירופה בכדורסל שנערכה ב- 1979 באיטליה השיגה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של רלף קליין את המקום ה- 2.

אליפויות אירופה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו. שתי אליפויות אירופה בכדורסל של יוון ב- 1995 ושל ספרד ב- 1997 לא היטיבו עם המאמן הלאומי צבי שרף ועם נבחרת הכדורסל שלו.

מאז אליפות אירופה בכדורסל של ספרד ספטמבר / אוקטובר 1973 בהשתתפות נבחרת ישראל (המאמן היה אברהם "אלברט" חמו) אותה העברנו בשידור ישיר, העברנו בשידורים ישירים מידי שנתיים את כל אליפויות אירופה הבאות ללא יוצא מן הכלל.

ב- 1995 למרות עליית גרף התשלומים אִפְשֵר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל להתחבר מחדש לחוזה הכדורסל ארוך הטווח בן שלוש שנים (1998 – 1995) שנחתם בין ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לבין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נמנתה על שורותיו כ- Active member. "…יואש אלרואי אני סומך עליך ועל כל בקשותיך – המלצותיך לחלוטין כמי שמנווט את שידורי הספורט שלנו, ומאשר לך להצטרף לחוזה ארוך הטווח של FIBA – EBU לשנים 1998 – 1995…". לקראת אליפות אירופה לאומות בכדורסל שנערכה ביוני – 1995 ביוון בהשתתפות נבחרת ישראל הטסתי את צוות השידור שלי המפיק ששי אפרתי + השַדָּר המוביל אורי לוי + הפרשן אריה מליניאק לאתונה לצורך שידורם הישיר של ששת משחקיה הראשונים של נבחרת ישראל בבית A אליפות אירופה 1995 נגד נבחרות איטליה, שוודיה, גרמניה, יוון, יוגוסלוויה, וליטא בתאריכים שבין 21 ביוני 1995 ל- 28 ביוני 1995.

טקסט מסמך (א') : 14 ביוני 1995. אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית ה"ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן + דובר רשות השידור צבי לידר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את פיני גרשון מיניתי לפרשן הבית שלי לצדו של מאיר איינשטיין ז"ל באולפן של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוצאה הקטסטרופלית שהשיג המאמן הלאומי צבי שרף (2 ניצחונות בלבד ו- 4 הפסדים, ועמם הדחה מהאליפות אירופה ההיא של 1995) הניעה את הפרשן שלי פיני גרשון לתקוף את אי הבנתו ואי נבונותו של המאמן הלאומי צבי שרף ואת חולשותיו כמאמן לאומי. צבי שרף נעלב עד עמקי נשמתו מדברי הקולגה הקרובה שלו פיני גרשון וניתק עמו את כל קשריו. את מה שפיני גרשון עולל אז לפני 22 שנים לצבי שרף, חולל עכשיו צבי שרף לארז אדלשטיין. אח"כ הדיר צבי שרף את רגליו מהידידות שלו עם הפרשן שלי אריה מליניאק מי שהיה מאמן נבחרת ישראל הלאומית ב- 1984. הוא עשה ברוגז עם שני המאמנים הלאומיים, אחד לפניו, והשני אחריו, בנימוק שהם לא היו חברים נאמנים ומתחו ביקורת על מי שניצב אז בפסגת ההיררכיה של מאמני הכדורסל במדינת ישראל הלוא הוא המאמן הלאומי מר צבי שרף. באליפות אירופה בכדורסל ביוון 1995 הפסידה ישראל ב- 21.6.1995 באתונה לאיטליה 71:73, ניצחה באתונה ב- 22.6.1995 את שוודיה 62:87, ניצחה באתונה ב- 24.6.1995 את גרמניה 60:78, הפסידה באתונה ב- 26.6.1995 ליוון 69:59, הפסידה באתונה ב- 27.6.1995 ליוגוסלוויה 72:59, והפסידה באתונה ב- 28.6.1995 גם לנבחרת ליטא 91:75. בתום ההפסד ל- ליטא הודחה נבחרת ישראל מהמשך משחקי האליפות וחזרה עם לחיים אדומות מבושה לארץ.

טקסט מסמך (ב') : 9 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ"ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (ג') : 16 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית בראשותי הנוגעים לשידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 ולשידורים הישירים של טורניר הטניס של ווימבלדון 1997, וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שרף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, "…שסרוסי יזדיין…". צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם  הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד. ראה המשך הדיון בנושא הקללה המחורבנת של המאמן הלאומי את הפרשן שלי, בחלק הבא של פוסט מס' 707.

תזכורת 1 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של כיסוי אליפות אירופה בכדורסל לגברים ע"י אנשיו – סלובניה 2013. 

אנוכי אוהב, מוקיר, ומעריך את ההתכוננות ויציקת היסודות הרחבים של הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013 ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אולם נד לתוצאותיה הדלות ולגורלו המר (והצפוי) של הכדורסל הישראלי. אין שום Match up בין ההשתדלות והמאמץ הטלוויזיוני הגדול והיקר כספית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לשמש מקור אינפורמציה בשידורי הכדורסל ישירים מסלובניה עבור הציבור הישראלי לבין העליבות של נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל כפי שהתגלתה אתמול אחה"צ (יום רביעי – 4 בספטמבר 2013) במשחק ההפסד לנבחרת אנגליה החלשה והמוגבלת בתוצאה 75:71 והיום אחה"צ (יום חמישי – 5 בספטמבר 2013) שוב תבוסה מול נבחרת אוקראינה ה- חֵלְכָּאִית, המִסְכֵּנָה, והנְחוּתָה בתוצאה 74:67. הכדורסל הישראלי היום – יומי רווי "אמריקניזציה" בכמויות בלתי נדלות ונעדר עתיד, הוא מַט ליפול. "האמריקניזציה" המוגזמת והמופרזת הופכת ל- ממארת, ו- עושה שמות בעתידם של הנערים והנוער הישראלי עטופי הכישרון. עתידם איננו ברור ולוט בערפל. אין פלא שנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריק שיבק הושפל פעמיים עד עפר בתוך עשרים וארבע שעות. מתברר כי הכדורסל הישראלי הוא אומלל ורָצוּץ אף יותר מזה של אנגליה ואוקראינה והפך בבת אחת את ההפקה המקפת והיומרנית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים להפקת סרק. הפקה בלתי חשובה. אנוכי מבין ללבו של השַדָּר המוביל ניב רסקין, של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כשהוא מייבב בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו את משחקי התבוסה נגד אנגליה ואוקראינה, כהאי לישנא : "…אוי ואבוי לנו…אוי לעיניים שכך רואות…העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…". הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג הוא אילוזיה. תהליך "האמריקניזציה" הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח "כישלון" למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. קשה להאמין שאיגוד הכדורסל ומנהיגות הכדורסל של מדינת ישראל הם עיוורי צבעים ואינם מבחינים כי "האמריקניזציה" שצבעה את הכדורסל הישראלי לא מכבר במשך עשרות שנים בגווני אפור צובעת אותם עכשיו בצבעים שחורים של תבוסות, כישלונות, ואכזבות.

תזכורת 2 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל לגברים – סלובניה 2013.

 נחמד לראות כי סוף כל סוף חדל ערוץ 5 בכבלים ממדיניות שידור ה- Off tube ושלח לעמדות השידור בסלובניה את השדר ניב רסקין והפרשן פיני גרשון בעוד את האולפן המנווט בארץ מאיישים הפרשנים רון קופמן ואריה מליניאק בהנחיית המגישות מאיה רונן ומירי נבו. פיני גרשון שם בכיס הקטן את הפרשן הקודם של ערוץ 5 בכבלים (וגם של ערוץ 1) צבי שרף. שני צוותי השידור של ערוץ 5 בכבלים בסלובניה ובארץ מכבירים במילים ויודעים את מלאכתם אולם מחווירים מול חוסר רצינות ומיעוט כישרון של שחקניו של המאמן אריק שיבק. מתברר כי השחקנים המובילים בנבחרת ישראל עומרי כספי (שחקן NBA), יותם הלפרין, יוגב אוחיון, ליאור אליהו, גיא פניני, יניב גרין (ועוד כמה אחרים) הם פיגורות מגוחכות אשר רחוקות שנות אור ממודלים שהכרנו בעבר כמו טל ברודי ומיקי ברקוביץ', ובמידה מסוימת מאוחר יותר גם מ- עודד קטש שמשמש כעת עוזר מאמן של אריק שיבק. רק להיזכר במתמטיקה של השכר הענק המורכב ההון עתק ש- שחקני הנֶפֶל הללו משתכרים בקבוצותיהם, מעורר מחשבות נוגות. בעוד בני גילם משרתים בצה"ל בחזיתות הקדמיות ביותר נדמה לחגבי הכדורסל בנבחרת הלאומית כי לרוץ על הפרקט זה הדבר הכי קשה בעולם . אני פטריוט של המדינה ונבחרות הספורט שלה . ככל שהעניין הספורטיבי נוגע לייצוג מדינת ישראל ע"י בניה בזירה הבינלאומית מרגיז אותי להתבונן בפרודיות. ואולי זה מה שיש. זה מה שהכדורסל מסוגל להציע. נבחרת הכדורסל הישראלית תחת הדרכתו של אריק שיבק מזכירה לי בשתי הופעותיה הראשונות בסלובניה 2013 במידה רבה את נבחרת ישראל בכדורגל בעשור ה- 90 של המאה שעברה, שכשלה בארבעה Campaigns רצופים להעפיל ל- 2 מונדיאלים של ארה"ב 1994 ו- צרפת 1998 ול- 2 Euro של אנגליה 1996 ו- הולנד / בלגיה 2000, תחת הדרכתו של המאמן שלמה שרף. גם שם לבשו את המדים הלאומיים כל מיני בחורים צעירים שנולדו בארץ שחשבו שהדבר הקשה ביותר בחיים הוא לרוץ על כר הדשא. בנבחרת הכדורגל ההיא של שלמה שרף שיחקו שני שחקנים (מוכשרים) אייל ברקוביץ' וחיים רביבו שהשתכרו הון עתק כשכירים בקבוצות כדורגל בחו"ל. העיתונות הישראלית קשרה להם כתרים אולם מעניין, כל פעם שהשניים לבשו את המדים הלאומיים, התברר שכישרונם הוא עורבא ופרח. צריך להיות כנה ולומר שהיו לנבחרת הכדורגל ההיא גם הישגים כמו הניצחון ב- 1993 בפאריס על נבחרת צרפת 2:3 וב- 1999 ניצחון באצטדיון ר"ג 0:5 על אוסטריה. אולם ההברקות האלו טבעו בים של כישלונות ותבוסות. אייל ברקוביץ וחיים רביבו יחדיו עם המאמן שלמה שרף לא הצליחו. במשך עשור שלהם הם פספסו את כל המטרות.

ערוץ 5 בכבלים הרכיב Promo מגלומני לקראת המבצע ההוא של סלובניה 2013 בו הוא מציג את שחקני נבחרת ישראל כגיבורי חלל כל יכולים. אין דבר טלוויזיוני מגוחך יותר מאשר הצבת רף ציפיות שהוא אנטי תזה למציאות כפי שאנו מכירים אותה. העורכים והמפיקים הממונים בערוץ 5 בכבלים על "מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013", אלה שהגו את הרעיון היומרני, מצווים להשליך עכשיו את ה- Promo הזה לסל. אין בן עוד כל צורך ושימוש. בכל מה שנוגע לקידום השידורים הישירים שעוד נותרו הוא גרוטסקי ושווה כקליפת השום.

שני מאמני העבר הכושלים של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל, אריה מליניאק וצבי שרף. הם לא המתינו ורצו לגלי צה"ל ׁ(יום חמישי – 7 בספטמבר 2017) כדי ללמד כתב קטגוריה כנגד מאמן נבחרת ישראל בעֵת הזאת, ארז אדלשטיין ב- Eurobasket 2017. מדובר במעשה לא כֵּן ולא הגון. כמו גם מעשיהם הלא כנים של שני מאמני הכדורגל הכושלים כל אחד בתקופתו שלמה שרף ואלי גוטמן שרצו ליונתן כהן ב- ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והטיחו ביקורת שלילית מרה באלישע לוי בטרם התקררה גופת הנבחרת שלו. לא הָגוּן.  

ועוד דבר. שני פרשני ערוץ 5 בכבלים, אריה מליניאק באולפן המנווט בארץ ופיני גרשון בסלובניה תוקפים בחריפות רבה את כישלון הנבחרת הלאומית של ישראל בשני משחקיה הראשונים נגד שתי נבחרות חלשות כאנגליה ואוקראינה. אולם צריך לזכור כי הצמד הזה – אריה מליניאק כמאמן נבחרת ישראל ופיני גרשון כעוזרו הראשי – חוו חוויית כישלון דומה לפני 29 שנים עם הנבחרת הלאומית בעת הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל  שהתקיים במאי 1984בגרנובל ובפאריס לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עכשיו כשהם ניצבים מהצד השני של המתרס מצוידים בנשק המיקרופון הם אינם חומלים על אריק שיבק מצביא הכדורסל הישראלי ולא על החיילים שלו.

מעניין אפילו מרתק כיצד מסתובבת ההיסטוריה המתעתעת על צירה ומזכירה נשכחות בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש". בחודש מאי 1984 עמדה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 להעפיל שוב למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בחודש יולי 1984 בלוס אנג'לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בשתי ערים בגרנובל ופאריס, סיפר המאמן הלאומי אריה מליניאק בביטחון ובפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט", סיפור מדהים בזו הלשון, "כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984" [1]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק מי שנושא במשרה הבכירה של המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל, איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות שמתייעץ עם נביאי דֶמֶה. היומון ההוא "חדשות הספורט" עַט על סיפור המציאה והפך את הביקור של המאמן הלאומי אריה מליניאק אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון "חדשות הספורט" [2], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק על פי הטקסט הבא, כלהלן : "יש עם מי לצאת למלחמה". סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי אריה מליניאק בתמימות אולי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא לא העפילה לטורניר הכדורסל של המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984, והמאמן ושחקניו חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ועוזרו ושחקניהם על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 מי שתוקף כעת כשהוא בן 67 את מאמן נבחרת ישראל הנוכחי ארז אדלשטיין, התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אולי אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפַרְשָן. לדבר הוא יודע. מטבע הדברים ניצל את ההזדמנות כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

טקסט תמונה : 11 מאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית בעיתון "חדשות הספורט", שסיפרה כלהלן, "מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק : תתפשו מקום רביעי אך תעלו". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שהוא דאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך את רָף ציפיות – העלה אותן. עכשיו המאמן הכושל ההוא רָץ לאולפן הרדיו של גל"צ כדי לתקוף את ארז אדלשטיין בטון מתלהם. (באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור והעיתון "חדשות הספורט").

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל (החליף חודש קודם לכן בתפקיד את יוסף "טומי" לפיד ז"ל) לשלוח כמפיק ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף "טומי" לפיד (פינה את כיסאו ב- 1 באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק (פרשן שלי, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית On & off בשנים 1984 – 1979) רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הכדורסל הלאומית  ולכסות את הטורניר הקדם אולימפי במלואו. אריה מליניאק נטע בנו תקוות רבות ואנוכי התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 84'. ה- העפלה האפשרית ללוס אנג'לס 1984 באם תצלח, הייתה משולה לפרולוג מוצלח. במידה ונבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל תעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, היא תשדרג את מכלול והיקף תוכניות השידור האולימפיות שלי – מלוס אנג'לס 84' לירושלים. כרגיל, כגודל הציפייה כך הייתה עוצמת האכזבה. היה מדובר באשליות, בתקוות שווא. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה- שָחָץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו אתו.

בטורניר עצמו ניצחה הנבחרת הישראלית הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא  84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל המובסת. היא הודחה וסולקה מהטורניר הקדם אולימפי של צרפת 1984. ההפסדים הצורבים של אריה מליניאק ושחקניו היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה  92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת הלאומית שלוֹ ניגפו ו- ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת הענקים הגבוהה של ברה"מ בתוצאה 106:79. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, וחטפה מבול סלים נגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד נבחרת צרפת והפסידה 102:95. היה מדובר בקטסטרופה. נבחרת ישראל כשלה, ואריה מליניאק חזר הביתה כמאמן מוּבַס ומושפל שחולם חלומות באספמיה. אריה מליניאק הוא מאמן כדורסל כושל אבל לבקר את ארז אדלשטיין ב- 2017 הוא יודע.

תזכורת 3 שלי : עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון "ידיעות אחרונות" הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו"ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- "ידיעות אחרונות" את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה "נפילה לעולם חוזרת". הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז"ל (עמי שלף מי שהיה שחקן חשוב בשעתו בנבחרת ישראל הוא אביו של גור שלף יבד"ל) להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית אֶמֶת יָקָר שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל ללוס אנג'לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה"מ וספרד. הסוף המר ידוע. מר ועגום מפני שכמה ימים לפני תחילת הטורניר התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת רהב בעיתון "חדשות הספורט" ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". הציבור בארץ האמין לו וגם אנחנו. האמנו לו וקיווינו. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. בקיץ 1984 הדיח עַמִי שֶלֶף ז"ל את אריה מליניאק ממשרת המאמן הלאומי, ו- אמר לי אז בעֶצֶב וברגשות חֶמְלָה : "…תשמע יואש אלרואי… אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק שלך… הוא הכל – רק לא מאמן… מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה…". זה היה הסוף. לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר ליד המיקרופון. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ של אריה מליניאק ההוא. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כֵּס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נטל לעצמו אז את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ועכשיו ב- ספטמבר 2017 נוזף בארז אדלשטיין – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אריה מליניאק אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

ובכן, השנים נקפו להן. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכֵּס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 26 שנים ממיקרופון הכדורסל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז'ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הנהלת מכבי ת"א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. "אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו"מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין", אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו"מ ומכבי ת"א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עִסְקִי מחושב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשלם לכם זכויות שידורים ואתם בתמורה תפיקו עבורנו Rating עשיר ומדרוג גוֹרֵף בתחום הקונקרטי הזה של שידורי כדורסל ישירים. כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת"א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז"ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת"א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת"א עליה נימנו היו"ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר, כלהלן : "אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים". בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו"ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית . גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ'. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם פיצלתי ו- חילקתי בין השַדָּר מס' 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה"ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף בפעם הראשונה ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן, מדוע הוחזר, ולמה עף בפעם השנייה ב- 1995. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

ראה הספר עָב הכרס בן כ- 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : "הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית. זהו אחד הספרים רבי ההיקף המרכיבים את סדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 1998,ואשר שמה הכללי הוא מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ("THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY") .  

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מס' 4 שלי : אריה מליניאק לא הבריק ב- "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 19 בפברואר 2016 במאמר הפרשנות שלו, "פעם שלישית גביע", ומדווח לקוראיו דיווח טריוויה כה צפוי, "…קשה לנצח את מכבי ת"א שלוש פעמים בעונה ומצד שני לתפוש אותה בעונה כל כך חלשה, זו הזדמנות של פעם בחיים…". בזבוז מקום בפוסט רדוד ולא מעניין ש- מוֹנֶה כ- 240 מילים. רדוד ולא מעניין, מפני שניב רסקין כבר אמר את הכל חצי יממה לפניו. מ- כּוֹתֵּב ברמתו שגם נסמך על ניסיון אישי אתה מצפה להרבה יותר. לפחות ל- חידוש אחד שניב רסקין לא גילה לי בשידור הישיר. כזכור היה אריה מליניאק בעשור ה- 80 של המאה הקודמת פרשן הכדורסל שלי On & Off, אולם דווקא ביום חמישי ההוא של – 9 באפריל 1987 נעדר מעמדת השידור משום שממש באותה שעה שימש מאמן הפועל גליל עליון והעפיל עם קבוצתו למשחק הגמר על גביע במדינה בהיכל הספורט ביד אליהו נגד קבוצת מכבי ת"א. המשחק ההוא הועבר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר למרות התנגדותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין אך בתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם אורי פורת ז"ל. חיים יבין התנגד לשידור הישיר ההוא ב- 9 באפריל 1987 של גמר גביע המדינה בכדורסל מכבי ת"א – הפועל גליל עליון בנימוק שיואש אלרואי השתלט על הטלוויזיה עם שידורי הספורט שלו לרבות השידורים הישירים לראשונה בהיסטוריה מליגת ה- NBA האמריקנית. אורי פורת עמד בפרֶץ. יורם ארבל שידר ישיר את המשחק ההוא, ולהפתעת הכל צעדה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של אריה מליניאק ביתרון מכריע במחצית, 39:59. לאריה מליניאק נקרתה הזדמנות של פעם בחיים לפני 29 (עשרים ותשע) שנים כפי שהוא טוען כעת את אותה הטענה כלפי צבי שרף מאמן מכבי אשדוד בימים אלה, אולם הוא החמיץ אותה כמו קָלִיקעֶר. למרות יתרון עצום של פער בן 20 (עשרים) נקודות שהיה לו ולשחקניו במחצית, אריה מליניאק ניגף והפועל גליל עליון שלו הפסידה בסיום בתוצאה 86:95.

תזכורת מס' 5 שלי : המגוחך מכולם הוא אלי סהר בעיקר בשל חנפנותו למאמן מכבי אשדוד צבי שרף אותו מתאר פרשן הכדורסלן של "ישראל היום" (יום שישי – 19 בפברואר 2016) כלהלן : "…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת"א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…". ההיסטוריה איננה תומכת בקביעתו זאת של אלי סהר בכל הנוגע למשחקי כדורסל מכריעים בתולדות הכדורסל הישראלי. איזה מוכן ואיזה שפנים ואיזה נעליים. במשחק הגמר על גביע המדינה שנערך ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשה קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון בי"ס למוּכָנוּת של צבי שרף מאמן מכבי ת"א (וגם לבוס שלו פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים) כשניצח לבדו בשניות האחרונות את המשחק ההוא וגבר בזכות כישרונו על צבי שרף ו- מכבי ת"א (מחוזקת בשחקן ה- NBA לשעבר טום צ'יימברס שגובהו 2.08 מ') בתוצאה 65:67. המאמן צבי שרף התברר כמאמן בלתי מוכשר שקרא לא נכון את מפת הקרב ואִפְשֵר לעדי גורדון לככב ולשחק "OPEN" בהצגת יחיד מזהירה במשך 24 (עשרים וארבע) השניות האחרונות של ההתמודדות בזירה כשהוא מכדרר על הפרקט מדרום לצפון , מותיר מאחור חלל את שומרו האישי בראד ליף, וחודר לרחבת השלוש כדי לקלוע את סל הניצחון 65:67, כ- שנייה אחת לפני שריקת הסיום (!). טום צ'יימברס זינק לחסום את הכדור שנזרק ע"י עדי גורדון בקֶשֶת גדולה. כ- פֶסַע הפריד בין האצבעות הארוכות של כף ידו הגדולה של טום צ'יימברס לבין הכדור שנע בפאראבולה רחבה וצלל ל- תוך הרֶשֶת. עדי גורדון לא רק ניצח לבד הוא גם הניף לבד את הגביע שהוענק לו ע"י נשיא המדינה דאז עזר ווייצמן. המשחק ההוא ב- 18 באפריל 1996 הועבר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר. השדר המוביל שלי היה אורי לוי ולידו ישבו שני הפרשנים גדי קידר ודייוויד בלאט. המשחק ההוא זכור לי היטב גם בגלל הסיבה שצבי שרף והבוס שלו שמעון מזרחי סגרו ואטמו הרמטית את פסקי הזמן בפני המיקרופונים הטלוויזיוניים שלי. שניהם התייחסו ל- Time Outs של מכבי ת"א והתכנסות השחקנים סביב המאמן כאל כְּנָסִים סודיים של השב"כ ו/או של המוֹסַד. כל ניסוח טוב. קבוצת הפועל ירושלים דאז ב- 1996 תחת מנהיגותם של המאמן פיני גרשון ועוזרו הדומיננטי ארז אדלשטיין והבוס שלהם היו"ר דני קליין פתחו בפני הצוותים שלי את סיקור פסקי הזמן שלהם, לרבות פסק הזמן האחרון שנלקח ע"י פיני גרשון ב- 25 (עשרים וחמש) השניות האחרונות לפני הסיום  בתוצאת שוויון 65:65. ב- Time out ההוא הוכיח הקפטן עדי גורדון לפיני גרשון וגם לעוזרו ארז אדלשטיין מי הוא הבוס האמיתי של הקבוצה וכי הוא יקבע וינהל את תוכנית ההתקפה של הפועל ירושלים בדרך לזכייתה ההיסטורית הראשונה בגביע המדינה בכדורסל. שנה אח"כ ב- 1997 שבו הפועל ירושלים ומכבי ת"א לאותה זירת ההתגוששות בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לנסות ולאסוף כל אחת לחיקה את הפרס הנכסף בדמותו של גביע המדינה. ברור שלא החמצתי את ההזדמנות וגם ההתמודדות הזאת הועברה בשידור ישיר. הפועל ירושלים ומאמנה גדי קידר ובסיוע עצום של עדי גורדון הנבון והחכם, במידה רבה שחקן כדורסל ווירטואוז, הִכּוּ עוד הפעם את מכבי ת"א וצבי שרף בתוצאה 82:89. עדי גורדון הבלתי נשכח שוב הניף את גביע המדינה בפעם השנייה ברציפות בתולדות המועדון הירושלמי. שאלה לאלי סהר : ומה באשר למשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל שנערך ב- 29 במאי 2008 בו ניצחה הפועל חולון תחת שרביט האימון של מיקי דורסמן ב- 6 (שש) השניות האחרונות 92:93 את מכבי ת"א ומאמנה צבי שרף…? כולם זוכרים כיצד מיקי דורסמן לימד את צבי שרף לקח מר באותו פסק הזמן שעמד לרשות שני המאמנים כ- 6 (שש) שניות לפני שריקת הסיום בשעה שהתוצאה עמדה על 91:92 לטובת מכבי ת"א מסל אחרון של ניקולה ווייצ'יץ'. המיקרופונים של ערוץ 10 ששידר ישיר את המשחק ההוא אומנם החרישו ולא למדנו דבר אודות מלחמת המוחות שניהל המנצח מיקי דורסמן נגד צבי שרף הכושל. אולם בשעה ששני השחקנים של מיקי דורסמן מאליק דיקסון ואריק קמפבל חוללו באותן 6 (שש) השניות האחרונות של המשחק בי"ס לשני שחקני מכבי ת"א וויל באיינום ודייוויד בלותנטל, באמצעות תרגיל פשוט שהחל בהוצאת חוץ של Give and go, בו כדרר מאליק דיקסון לעבר סלה של מכבי ת"א וקלע את סל הניצחון 92:93 מעל ידיו המושטות של שחקן מכבי ת"א טרנס מוריס – הבנתי כי מיקי דורסמן של הפועל חולון חכם יותר ומוכן יותר מצבי שרף של מכבי ת"א. ועוד שאלה לאלי סהר : ומה באשר למשחק הגמר על גביע המדינה ב- 2008 בו צעדה מכבי ת"א תחת הדרכתו של צבי שרף ביתרון 22 נקודות מול הפועל ירושלים אותה אימן אז דָן שָמִיר, אולם הפסידה בסיום 93:89 ? זכותו של אלי סהר להחניף כרצונו לצבי שרף אולם אין זאת זכותו להתעמר בעובדות ולשבש אותן. יכולים לקשור לצבי שרף כל מיני כתרים בשירות ההגדרות "שריף", "רס"ר", וכו' אולם מאמן כדורסל דָגוּל ברמה של מתכנן עַל, הוא לא. תמוה מדוע חש אלי סהר צורך להתחנף עכשיו לאותו מדריך כדורסל צבי שרף ? זהו אותו צבי שרף שבעת היותו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ב- 1997 ניאץ וקִילֵל נמרצות את פרשן שלי אלי סהר בתום שידור ישיר בהפקת חטיבת הספורט בפיקודי ביום שישי – 27 ביוני 1997 של המשחק ישראל – צרפת 82 :88 שנערך בעיר הספרדית גירונה במסגרת אליפות אירופה של ספרד 1997, והטיח למיקרופון שלנו, "…ש- סרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הלועזי של אלי סהר היה סַרוּסִי בטרם עִבְרֵת אותו ל- סַהַר). מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל ראו ושמעו באותו יום שישי ההוא של 27 ביוני 1997 כיצד מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי שרף לועג לחוסר הידע וההבנה של אלי סהר במשחק הכדורסל ומעליב ומקלל אותו בפרהסיה. ניהלתי את השידור הישיר ההוא של משחק הניצחון של ישראל על צרפת 82:88 מאולפן א' של ערוץ 1 בקומת המרתף בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הייתי המום מרמת התיעוב של המאמן הלאומי צבי שרף את פרשן הכדורסל שלי אלי סהר. אפילו מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל היה נסער. הוא הרים אלי טלפון מביתו במושב מכמורת לעמדת הפיקוד שלי באותו אולפן א' ההוא ואמר לי בחרון אף כהאי לישנא : "…יואש אלרואי תגיד לדני קסטן שאם הוא לא יתנצל על ניבול הפה של המאמן הלאומי שלו צבי שרף, אזי נסריח לו את כל האליפות…". (דני קסטן ז"ל שימש יו"ר איגוד הכדורסל). השַדָּר המוביל שלי באותה אליפות אירופה בכדורסל ב- 1997 בהיכל הכדורסל העירוני ב- גִירוֹנָה / ספרד היה מאיר איינשטיין והפרשן כאמור אלי סהר. אולם אלי סהר, איש דתי חוזר בתשובה, לא היה נוכח אז באותו ליל שישי של 27 ביוני 1997 בעמדת השידור שלנו בהיכל ב- גירונה בשל קדושת השבת. המשחק ההוא הועבר בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי כאמור ביום שישי – 27 ביוני 1997 בין 21.30 ל- 23.30.

צבי שרף לא היה לבדו. מוזר שגם איש כמו המאמן דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה"ב, הרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת"א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי השדר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. "הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים", טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב אז לראיונות עמם. מאיר איינשטיין העניש אז את פיני גרשון בעונש קטנוני וקרא לו מעתה "פנחס" ולא בשם החיבה שלו "פיני". קטנוניות וילדותיות לא הייתה רק מנת חלקם של מאמני הספורט אלא גם של מגישי הטלוויזיה.

מאמן נבחרת ישראל הלאומית צבי שרף תקף כאמור ב-יום שישי ההוא ב- 27 ביוני 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה "…שסרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה כאמור סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. זה היה כמובן טיעון ירוד בחזקת קשקוש. אלי סהר מילא את תפקיד הפרשן כיאות והיה דובר אמת. יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוּטָה לרעת מכבי ת"א ולחלוטין איננה מקצועית. בעיניי זה נראה טיעון מגוחך משום שסמכתי לגמרי על פרשנותו המקצועית של אלי סהר, וברור שלא הייתי מאפשר לו להתקרב למיקרופון שלי לולא האמנתי לו וליושרה המקצועית שלו, כשם שברור שחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עבדה בשירותה של מכבי ת"א אלא בשירותו של משלם האגרה. אני זוכר שבאחת הפעמים השבתי לשמעון מזרחי משהו בחצי הומור כלהלן, "…שמעון תשמע, פשוט תנצחו במשחקים שלכם…ואז לא תתנו לאלי סהר סיבה לבקר אתכם…". דייוויד פדרמן לעומתו של שמעון מזרחי תמיד שתק ומעולם לא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי. החשבתי את אלי סהר בימים ההם כ- פרשן כדורסל מיטבי.

מוזר שאיש כמו דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה"ב , מרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת"א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי מאיר איינשטיין ואלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. "הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים", טען בפני את טענתו זאת ולא התייצב לראיונות עמם. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה "…ש- סרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת"א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי.

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת בבדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל הקשיבו לו. (1 מתוך 2).

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב-באדאלונה ו-ברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל הקשיבו לו. (2 מתוך 2).

טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התמונה צולמה לאחר ניצחונה של מכבי ת"א במשחק השלישי והמכריע על אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה 63:79, זכייה שהעניקה למכבי ת"א את הזכות להעפיל ל- Final four של סלוניקי 2000. מאמן מכבי ת"א באותה עונה פיני גרשון החרים את מאיר איינשטיין ואת אלי סהר בטענה שהם מבקרים אותו מבלי שהם מבינים בכלל כדורסל. בתגובה כינה אותו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בשמו "פנחס" ולא בכינויו "פיני". (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את חוות דעתי אודות הציבור ש- איננו מבחין בין ידען כדורגל, ו/או ידען כדורסל, ו/או ידען א"ק, ו/או ידען שחייה לבין פרשן טלוויזיה – אני שומר לפוסט הבא מס' 709. את חוות דעתי אודות הציבור ש- איננו מבחין בין ידען לבין עיתונאות טלוויזיונית- אני שומר לפוסט הבא מס' 709. גם את חוות דעתי אודות הציבור שאיננו מבחין בין ידען לבין אישיות טלוויזיונית, ואת דעתי החיובית אודות שי האוזמן ואבי רצון – אני שומר לפוסט הבא מס' 709.  

מבוא קצרצר.

הסיבה לכתיבת פוסט מס' 707 הוא מר שי האוזמן. אינני מכיר אותו. אני לא יודע מי הוא. מעולם לא שוחחתי עמו. גיליתי אותו באקראי (עבורי) ו- נתקלתי בו לראשונה עכשיו כצופה טלוויזיה של מסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת הפקת השידורים הישירים של משחקי קדם אליפות אירופה בכדורסל שנערכו בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב בהשתתפות נבחרת ישראל הכושלת. שי האוזמן מוצא חן בעיניי. שי האוזמן המזוקן ישב במקום צדדי עמדת השידור האנליטית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהיכל הספורט. דיוני הפרשנות הללו בדרך כלל אינם מרשימים. משעמים. על רקע השיממון, על בסיס משטח הישימון של האנליזה שמייצרים המגיש המוביל עידו גור ושני פרשני הכדורסל שלו גור שלף וצבי שרף בענייני כישלונה של נבחרת ישראל במשחקיה ב- קדם אליפות אירופה בכדורסל, בלטה נוכחותו הרעננה והמקורית של איש הטלוויזיה הטירון והבלתי מוכר (איננו מוכר לי), שי האוזמן. המפיקים והעורכים של ערוץ הספורט הושיבו אותו בעמדת השידור שלהם במקום צדדי בצד ימין של המסך. בתווך התמקם גור שלף, ובצד השמאלי של ה- Frame ישב השדרן המוביל עידו גור. שי האוזמן האפיל בקלות על שתי הקולגות שלו גור שלף ו- עידו גור. וגם על צבי שרף. על שלושתם ביחד ועל כל אחד מהם לחוד. התפעלותי ממנו החזירה אותי 27 (עשרים ושבע) לאחור. פתאום נזכרתי בפרשן והעיתונאי אבי רצון. אבי רצון היה פרשן כדורגל מוכשר מוביל ו- נפלא שלי במשך עשור של שנים בין 1990 ל- 2000. היו לי לפניו בשעתו כמנווט שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אוסף ניכר של פרשנים אחרים. איש מהם לא התייצב ליד רמתו. רבים מהם לא הגיעו כלל לקרסוליו. אחרים לא הגיעו לרום גובה החגורה שלו. אבי רצון היה Unique. ייחודי. יחיד במינו. אבי רצון לא היה מאמן כדורגל. אף על פי כן הפיק ויצר זן, סגנון, וידע רעננים, מקוריים, וחדשנים של פרשנות כדורגל בטלוויזיה. העיתונאי ופרשן הטלוויזיה אבי רצון הביע בשעתו רעיון מעניין ו- אמר במילים דומות את מה שאמר פעם לפניו הבריטי בילי רייט, מי שהופיע 105 פעמים בתפקיד רץ ימני בנבחרת אנגליה בכדורגל בשנים 1959 – 1945, "משחק הכדורגל הוא אומנם משחק פשוט – אך הוא נועד לאנשים חושבים". קשה להאמין שהילד התימני הזה, הנער שגדל ברמת ישראל, חונן בכמות בלתי נדלית של כריזמה טלוויזיונית (!) שנשענה על ידע, כישרון, עיתונאות עירנית, יכולת ביטוי מתומצתת, ושימוש מרהיב בעברית תקנית בשידורים ישירים בטלוויזיה (!). כלומר, בעת הופעה On line בתקשורת המונים On television screen בזמן אמת, במועד במשך שידור ישיר.

טקסט תמונה : קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (EURO 96ׂ). השדר מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) והפרשן אבי רצון (משמאל) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באִצטדיון "אולד טראפורד" (OLD TRAFFORD) של מנצ'סטר יונייטד ביוני 1996 בעֵת השידורים הישירים של 1996 EURO.  צוות השידור "איינשטיין – רצון" היה בבת עיני. הסיבה פשוטה, מפני ששניהם היו לא רק שדרים אלא גם עיתונאים. לצוות השידור הזה הייתה השפעה עצומה על ההתפתחות החיובית של שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. אבי רצון עיתונאי ופרשן עַל הניח את יסודות הנדבכים ו- הציב רָף גבוה בפרשנות ספורט בשידורי כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1990. הוא ללא ספק גדול פרשני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בארץ בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שי האוזמן מזכיר לי במידה רבה את אבי רצון. הוא פרשן כדורסל מוכשר, דינאמי, סוחף, אותנטי, ומרתק של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הוא נחשף עכשיו לציבור במבצע השידורים הישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים המשדר את משחקי קדם אליפות אירופה בכדורסל ספטמבר 2017 הנערכים בהיכל הספורט ביד אליהו, תל אביב. שי האוזמן הטלוויזיוני מטיל צֵל על שלושת עמיתיו גור שלף, צבי שרף, ועידו גור סביב דסק הדיונים. אינני מכיר כלל את שי האוזמן. התוודעתי אליו רק כעת. מעולם לא ראיתיו ואף פעם לא שוחחתי עמו. אולם אנוכי מוצא בו איש טלוויזיוני חכם, מוכשר, עירני, רענן, כובש, כֵּן, בעל עין חדה, מתנסח היטב ובמהירות בעברית תקנית, ובקצרה. שי האוזמן הוא בעל נוכחות ואישיות טלוויזיונית. הוא נולד עם זה. אין לו את העבר של ארז אדלשטיין ולא את ההיסטוריה של גור שלף, אף על פיכן הוא מאפיל עליהם. גם בגלל ההתנסחות החדה והמובנת שלו. הוא לא צריך להיות הם. הוא צריך להיות הוא. מי שהוא, והוא כזה. שי האוזמן מוצא חן בעיניי.

טקסט תמונה : ספטמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו, תל אביב. זוהי עמדת השידור האנליטית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המנחה המוביל עידו גור, הפרשן גור שלף, והפרשן שי האוזמן (מזוקן) איש טלוויזיה חכם. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

אני אשוב עוד לשי האוזמן. הוא מעניין אותי מנקודת מבט טלוויזיונית.

סוף הפוסט מס' 707. עלה לאוויר במוצ"ש – 9 בספטמבר 2017. ראה המשך בפוסט מס' 709. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.