הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 708 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 5 בספטמבר 2017.

——————————————————————————–

פוסט מס' 708. תזכורת מָרָה : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש לפני 45 שנים. התאריך ההוא של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים ההיא של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מארגון "ספטמבר השחור". "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק" (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. פוסט מס' 708. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 5 בספטמבר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה הדוקומנטארית רבת ה- היקף בעלת כרס היסטורית רבת היקף שמכילה 13 ספרים ו-עוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 82 (שמונים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה היסודית ארוכת השנים והמקיפה כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2500 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם החשובה ו-המקיפה שסייעה ומסייעת לי לסקור ולכתוב את ההיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק אחר היא מייעדת מקום באמצע הכתיבה והסקירה שלי. וגם: לא מעט אנשי טלוויזיה אחרים בכל תחומי המדע של תעשיית הטלוויזיה (בארץ ובעולם) שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על כל יהודי בעולם באשר הוא ועל כל אזרח יהודי במדינת ישראל חלה חובת זיכרון הנצח הזה : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" (!)

מתוך : ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

גם אני כמו כולם נחרדתי למשמע הגילויים החדשים שהתפרסמו אתמול (יום רביעי – 2 בדצמבר 2015) בעיתונות הכתובה אודות פשעים נתעבים נגד האנושות שביצעו שמונת מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ב- 11 הספורטאים הישראלים האולימפיים בטרם רציחתם ביום שלישי ההוא – 5 בספטמבר 1972 בעיצומה של אולימפיאדת מינכן 1972. שוחחתי ארוכות עם שתי האלמנות האמיצות גב' אילנה רומנו וגב' אנקי שפיצר אודות רצח בעליהן מרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד ומאמן נבחרת הסייפים אנדרה שפיצר הי"ד שנמנו של קבוצת 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים חסרי מגן שהובלו לטבח נקטלו בדם קר על אדמה גרמנית בידי בן עוולה פלסטיני בשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ואנשיו. אין מחילה ולא תהיה מחילה לעולם עד קץ הימים. קיבלתי משתיהן מידע חשוב כדי לכתוב את הספר עב הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כמו כן ראוי לי להדגיש כי במהלך המחקר המקיף בין כארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012 קיבלתי מידע רב מאוד, מהימן, וחשוב ושאבתי עדויות מהרבה אנשים ביניהם שמואל ללקין מנהל משלחת הספורטאים הישראלית האולימפית לאולימפיאדת מינכן 1972, צבי זמיר ראש המוסד דאז, ו- וויקטור כהן ראש האגף הערבי בשב"כ. הציווי התנ"כי, "זכור את אשר עשה לך עמלק" (!), שריר וקיים גם היום. טרם נס ליחו. הוא עדיין בגדר משימה היסטורית שלא הושלמה (!). עוד אציין למען קוראי הבלוג כי העדים הגרמניים, בין אם מדובר בכוח האדם הטלוויזיוני של DOZ (קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת שהורכבה מאנשי ARD ו- ZDF ושימשה Host broadcaster שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972, ו/או באנשי הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות וולטר טרוגר סירבו לחשוף בפניי את כל העובדות הנחוצות להשלמת המחקר הכולל של כתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". חומר ארכיוני בלתי מגולה ורב ערך שוכב עדיין בארכיון משטרת מינכן אותה משטרת מינכן הכושלת בראשות מפקדה הנרפה והרשלן מנפרד שרייבר שלא הצליחה להגן על 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים.

במשך 14 שנים בין 1998 ל- 2012 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא שערכו שמונת מחבלי "ספטמבר השחור" בראשות לוטיף "עיסא" עפיף במשלחת האולימפית הישראלית ורצחו 11 ספורטאים שלנו. המחקר היסודי שטרם הושלם ואולי לא יושלם על ידי לעולם, סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפני הקוראים בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ראש המשלחת שמואל ללקין (משמאל, בן 46) יחדיו עם האצנית אסתר רוט – שחמורוב (במרכז, בת 20) ומאמנה עמיצור שפירא ז"ל (מימין, בן 40) ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972. מגרש הא"ק ב- מכון ווינגייט. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המאמן עמיצור שפירא ז"ל, האצנית אסתר רוט – שחמורוב תבד"ל, בחיר לבה פטר רוט ז"ל שהיה מתעמל מצוין, ו- האצנית הגרמנייה היידי רוזנדאהל תבד"ל (יושבת). (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי תוכנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שהייתה קרויה "מבט ספורט" בימים ההם של שנת 1972 ואנוכי בתוכם ובראשנו מר אלכס גלעדי בכבודו ובעצמו הציגו לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית את חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו למינכן 72' בזאת אחר זאת הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות וארוכות ויסודיות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים שהופיעו בסדרת הטלוויזיה המקורית ההיא שלנו בטרם אולימפיאדת מינכן 1972 ו-שהייתה קרויה, "כרטיס למינכן", היו קבוצת מרימי המשקלות הישראליים בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ז"ל (מת ב- 9 ביולי 2017) מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית נמנו בימים ההֵם דוד ברגר בן 28 ממכבי ת"א שהיה עולה חדש מ-קליבלנד – אוהיו שבארה"ב ועו"ד במקצועו ואלוף ישראל במשקל תת – כבד עד 82.5 ק"ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק"ג. השני היה זאב פרידמן בן 26 מהפועל קריית חיים שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל במשקל תרנגול עד 56 ק"ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק"ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני. המינימום שלו היה 425 ק"ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו העביד אותם בפרך.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בחודש אוגוסט של שנת 1972. האווירה באולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. מרים המשקלות הישראלי יוסף רומנו ז"ל (שני משמאל) בדוכן תה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. שלישי מימין מרכיב משקפיים ושותה תה זהו הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה שהייתה באיכות של Start up מוצלח ואשר שימשה מודל לכתבים האחרים שעסקו בהכנת הכתבות הבאות על הספורטאים והספורטאיות האולימפיים של ישראל במסגרת "כרטיס למינכן". זה היה לפני 45 שנים. הגְדוּלָה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי גם חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בתוצאות עבודותיו הטלוויזיוניות.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז"ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר, נרצחו ע"י מחבלים פלסטיניים באולימפיאדת מינכן 72' ב- 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר יפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72' מרים המשקלות יוסף רומנו ז"ל ובתו הקטנה. מחבלים פלסטינים בני עוולה רצחו את יוסף רומנו ז"ל ב- 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים את הציווי התנ"כי : "זכור את אשר עשה לך עמלק". (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי).    

אלכס גלעדי עורך התוכנית "מבט ספורט" ב- 1972 היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר במחלקת הספורט בימים ההם. הוא לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרת הטלוויזיה היוקרתית "כרטיס למינכן" שהוא הגה ויצר, וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2006 : "אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה "כרטיס למינכן". בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף "יוסי" רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום". אח"כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק"ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי. על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין עולה חדש ממינסק – ברה"מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה"מ לנוער במשקל עד 74 ק"ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה"צ באוגוסט 1972 מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את כתב הטלוויזיה איתן עמית (איש העיתון "ידיעות אחרונות") כדי לדווח ל- "מבט ספורט". מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ב- 1972 ב-מכון ווינגייט (ליד העיר נתניה). מרק סלאבין עולה חדש מברה"מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למינכן. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת"א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד 48 ק"ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה "מוני" וויינברג. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה ביבס מוכשרת ואמיצה (ציטוט על פי דבריה של מאמנת ההתעמלות שלה גב' אגנס קלטי בת 95 היום). ביה"ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. הימים ההם – הזמן ההוא. ימי התום של הספורט הישראלי. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה "מוני" וויינברג ז"ל מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין ז"ל, שמואל "שמולי'ק" יעקובסון ז"ל, אריה "ארינקה" כהן ז"ל, ומוני וויינברג ז"ל. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ"ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף ברמה בינלאומית וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה, כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זליג שטרוך מהפועל אשקלון אז בן 26, שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה "כרטיס למינכן", המאמן אנדרה שפיצר בן 27, דן אלון בן 27 ממכבי ר"ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד. ההתאחדות לספורט בראשותו של מר שמואל "מוליק" ללקין התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 1972, האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי"ס למאמנים הגבוה "CIOS" בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב' אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב' אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 כלהלן : "אנדרה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו". מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. שלישית מימין היא גב' אנקי שפיצר. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1972 במקביל להכנותיהם של DOZ, דן שילון ואלכס גלעדי, ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, ושמואל ללקין – כל אחד בתחומו ובמדינתו, תכננו ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו איאד ואבו דאוד חבריהם של הארכי טרוריסט יאסר עראפאת בסודיות ובקפדנות את חדירתם של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף [2] למגורי משלחת הספורטאים האולימפית הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. המטרה הייתה לרצוח את הראשונים בהם יתקלו ובנותרים להשתמש כבני ערובה לצורך מיקוח ודרישה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בישראל. ההכנות האלה הובילו לטרגדיה אולימפית של כרוניקת טבח שאיננה ידועה מראש. הטרוריסטים ביקשו להסית את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית באמצעות מצלמות הטלוויזיה הגרמניות והבינלאומיות. שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא היו ערים דיים לסכנה האורבת לפתחה של משלחת ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 1972.

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן [10] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר : "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".

המשלחת האולימפית הישראלית בראשות מנהלה שמואל ללקין טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למשחקים האולימפיים של מינכן 72', ומתמקמת ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי במינכן. שתי הספורטאיות האולימפיות הישראליות האָצָנִית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית טור התגוררו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי במינכן. 

משלחת ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל ללקין טסה למינכן ביום שני – 21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע"י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הונף דגל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה "מיין קאמפף". הספורטאים הישראליים חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.

טקסט תמונה  :  יום שלישי – 22 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. משלחת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי במינכן 1972 שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים, ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו – מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10 – 7 ובדירות 21 – 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג – קונג גרו בדירות 16 – 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות. שמונת המחבלים של ארגון הרצח האיסלאמי, הקרוי, "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). לוטיף "עִיסָא" עפיף ו- יוסוף "טוֹנִי" נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס' 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם ללא אבטחה מינימאלית כלשהי של השב"כ ולא שח המוסד (1). 

שמוליק ללקין ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 זוכר בעשרות שיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004, כלהלן : "חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת "כנר על הגג" [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי  ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, "אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך". מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס' 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה שנים מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72'. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים. הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם . זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין , גב' אהובה וויין , טוביה סוקולסקי , מוני וויינברג (מציץ מאחור) , יריב אורן , שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי) , קהת שור (מאחור) , שמואל רודנסקי (עטור זקן) , יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם) , חיים גלובינסקי , שמואל ללקין (מחייך מאחור) , צבי פינקלשטיין (ממושקף, גזבר המשלחת מפתח תקווה) , איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו , יעקב שפרינגר , מישהו לא מזוהה (מוסתר חלקית) , דן אלון , יצחק כספי , ד"ר קורט ווייגל רופא המשלחת, וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט – שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל :  גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי  אליעזר חלפין , ואריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.  הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל "מוליק" ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב' אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת.

פתאום מישהו צעק : "…היי חֶבְרֶה חכו רגע, נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו…". כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ' נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה (ממושקף ומשופם).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72' . יום שני בערב –  4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. הצלם לחץ שוב על הדק המצלמה  והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם) עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ'ר אחר בצילום . הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב  השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד"ר קורט ווייגל. הערה : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג", סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) 

טקסט תמונה : יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של העיר מינכן . אולימפיאדת מינכן 1972. כארבע שעות לפני פריצת שמונת המחבלים למגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. יוסף גוטפרוינד הענק מתחבק עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג". במרכז זהו מנהל המשלחת שמואל ללקין, ומשמאל, איש הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72' ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח"כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת "כנר על הגג" בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן . יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972 . אווירת שמחה, צחוקים, וחיוכים, עוטפת את המשלחת הישראלית האולימפית המעניקה כבוד לשחקן שמואל רודנסקי הנישא על כפיים. ההנפה לא הייתה ספונטאנית. התבוננות חדה בתמונה מגלה כי עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו למצלמה במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה הייתה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין. בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין , רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה "מוני" וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר ההן עמי, לפני שנים רבות : "הביקור בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכול היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד רודנסקי עצמו ו-ליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל".

טקסט תמונה  :  יום שני בערב  – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" על כתפיהם. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי עוד בעת שיחות התחקיר שלי עמה, ואומרת כלהלן : "כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ- 150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע"י קבוצת מחבלים ערבית. הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר".

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הדמים – מינכן 72' . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח. סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ) , זאב פרידמן , זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב , חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. הלכנו כולנו לישון במצב רוח מצוין. תמונות הסטילס מהמפגש עם שמואל רודנסקי מוכיחות זאת. זה היה יום נפלא. התכוננו ליום התחרויות האחד עשר באולימפיאדה. כולנו היינו סקרנים לראות האם אסתר שחמורוב תעפיל לריצת הגמר ב- 100 מ' משוכות. היא הייתה הספורטאית הבולטת במשלחת. האולימפיאדה הייתה אומנם בעיצומה אך סיומה כבר נראה באופק. בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שלישי – 5  בספטמבר 1972 חדרו ללא קושי שמונה מחבלים פלשתינאים לכפר האולימפי. הם נחלקו לשתי קבוצות וקפצו פנימה מעל הגדר שעטפה את הכפר האולימפי. זה כמעט היה נוהג. זה היה ביום האחד עשר של המשחקים והשמירה הביטחונית על הכפר הייתה רופפת מאוד. השומרים בכניסה הראשית העלימו עין מספורטאים שונים שהגיעו באישון לילה לכפר האולימפי מבילויים מאוחרים בברים ובמועדונים בעיר ואפשרו להם לקפוץ מעל הגדר. כך נהגו גם עם שמונת המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" שהיו מחופשים לספורטאים ולא משכו כל תשומת לב. הגדר לא הייתה מאובטחת כלל. אני יודע שכמה מהמחבלים נכנסו דרך אחד השערים הראשיים ואחרים דלגו מעל הגדר. המחבלים לבשו בגדי אימון כאילו היו ספורטאים ונשאו עמם תיקי ספורט גדולים כדרך האתלטים. הם התחפשו לספורטאים ולא עוררו כל חשד. בתיקים לא היו מונחות נעלי אימון וגם לא תלבושת ספורט אלא אופסנו בהסתר רובי קלאצ'ניקוב, מחסניות תפוחות מכדורים, ורימוני רֶסֶס".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין, עירני ונרגש, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "…אנחנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבניין בן שתי קומות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ממש על הרחוב. בבניין הזה שיכנתי רק את הגברים במשלחת. אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו בנפרד מקום אחר של מגורי הספורטאיות בכפר האולימפי, כ- 120 מטר אולי 150 מ'מאִתנו בבניין שהוקצה לנשים בלבד. שני השייטים יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ויצחק ניר ומאמנם אלי פרידלנדר התגוררו בעיר הנמל הצפון גרמנית קִיל שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות. ראשי המשלחת יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, חיים וויין סגן יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יצחק כספי גזבר הכבוד של הוועד האולימפי, יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט, וחיים גלובינסקי – גרו בנפרד במלון "שרתון" בעיר. אני מתוקף תפקידי גרתי בכפר האולימפי יחד עם הספורטאים שלנו. בזמנו בעת הביקור המוקדם שלי בכפר האולימפי כראש המשלחת ביוני 1972, התרעתי בפני הגרמנים על כך שהבניין נגיש מִידַי לכל עובר אורח. הוא שוכן בגובה הקרקע וגם סמוך מידי למדרחוב ואל המדרגות המובילות מהחניון אל הדלת הכחולה המשותפת שהובילה לכל דלתות הדירות בבניין. ביקשתי לשנות את מיקום המגורים שלנו אך הגרמנים לא שהו לבקשתי. איש לא לקח ברצינות את הדרישה הביטחונית שלי. התגוררנו בחמש כניסות נפרדות אך סמוכות זו לזו. הדירות היו דו מפלסיות בנות שתי קומות ובעלות גרם מדרגות פנימי משותף. בין כניסה לכניסה הפריד מטר אולי מטר וחצי. בכל חדר התגוררו על פי המקובל כמה ספורטאים…".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין ממיין בהתרגשות בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו את חלוקת האנשים לחדרים כלהלן :

"בדירה הראשונה שהייתה גדולה במקצת משאר הדירות החלטתי לשכן שבעה מאנשי המשלחת שכללו את חמשת המאמנים משה "מוני" וויינברג מאמן ההיאבקות, עמיצור שפירא מאמן הא"ק, טוביה סוקולסקי מאמן מרימי המשקלות, קהת שור מאמן הקלעים, ואנדרה שפיצר מאמן הסייפים, וגם את שני השופטים הבינלאומיים הישראליים שלנו באולימפיאדת מינכן 72' יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות. גם שאר הדירות היו דו מפלסיות". "בדירה השנייה גרו חמישה ספורטאים. ההלך ד"ר שאול לדני, שני הקלעים הנרי הרשקוביץ (נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה)  וזליג שטרוך , שני הסייפים יהודה וויינשטיין ודן אלון. לדירה הזאת התפלח השחיין אברהם מלמד כאורח אך הוא לא היה חבר מן המניין במשלחת. אישרתי לו כספורטאי אולימפי לשעבר להתגורר בדירה מס' 2". "בדירה השלישית גרו שישה ספורטאים. קבוצת מרימי המשקלות זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו ועִמם קבוצת המתאבקים שמנתה את אליעזר חלפי, ומארק סלאבין, וגד צברי". "בדירה הרביעית התגוררו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל וד"ר מתי קרנץ שלא היה חבר במשלחת אלא איש מקורב שהיה קשור עכשיו לסוכנות היהודית ובעברו איש מכון ווינגייט". אני כמנהל המשלחת גרתי בדירה החמישית נפרדת מכולם שהייתה רק שלי ושימשה אותי גם כמשרד קטן. בדירה עמד לרשותי טלפון בעל חיוג בינלאומי. שתי קבוצות המחבלים מנו ביחד שמונה אנשים והיו מצוידות במודיעין פחות או יותר מדויק. הם ידעו היכן התגוררנו".

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט  1972. זהו תצלום של רחוב קונולי 31  מאחור מהצד של המרפסות בכפר האולימפי רחב הידיים במינכן . התמונה צולמה דקות אחדות לפני היציאה של המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן . 7 דקות נסיעה באוטובוס אולי פחות הפרידו בין הכפר האולימפי לאצטדיון האולימפי . ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בהן התגוררו 21 מהספורטאים הגברים של המשלחת הישראלית [3]. הדירה קיצונית מימין היא דירה מס' 1 ואחריה ממוקמות לפי הסדר דירות 2 , 3 , 4 , ו- 5 . בדירה 1 התגוררו המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא – א"ק, קהת שור – קליעה למטרה , טוביה סוקולסקי – הרמת משקלות, אנדריי שפיצר – סיוף , ומשה "מוני" וויינברג – היאבקות , ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות . הדירה הקיצונית משמאל היא דירה מס' 5 בה התגורר מנהל המשלחת (CHIEF  DE  MISSION) שמואל "מוליק" ללקין (מתכופף מלפנים), מאחוריו חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, וקיצוני משמאל זהו יצחק כספי. זיהוי נוסף של כל הנוכחים התמונה : קיצוני מימין זהו יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי, צבי פינקלשטיין ואיש לא מזוהה . בהמשך זהו כאמור חיים גלובינסקי , איש לא מזוהה , ויצחק כספי . מתכופף לפנים כדי לא להסתיר את העומדים מאחוריו זהו מנהל וראש המשלחת התמיר שמואל "שמוליק" ללקין. לעיסא עפיף מנהיג קבוצת הטרור הפלסטינית שמנתה 8 מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב היה מודיעין מדויק היכן משתכנת המשלחת הישראלית (הספורטאים הגברים) ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי . הם לא ידעו בדיוק באלו חדרים משתכנים הספורטאים הישראליים והמאמנים שלהם . דלת הכניסה לדירה מס' 1 (בה השתכנו המאמנים הלאומיים) הייתה מבודדת משאר הכניסות האחרות בשל מבנה הבניין הקונקרטי הזה ברחוב קונולי מס' 31. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי. הסייף דן אלון לבוש בגד אימון גרמני על מרפסת דירה מס' 2 הנושקת למרפסת דירה מס' 1 עליה השתלטו שמונת המחבלים. מימין נראה מגדל התקשורת הגרמני ש- DOZ השתמשה בו כדי להעביר את סיגנל הטלוויזיה לכל פינה על פני הגלובוס.  על מגדל התקשורת היו מוצבות שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות שצילמו 24 שעות ביממה תמונות פנורמיות של הכפר האולימפי והקומפלקס האולימפי לרבות האצטדיון המרכזי. (צילום יהודה וויינשטיין ובאדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "בארבע לפנות בוקר אולי קצת אח"כ הגיעה קבוצה של שמונה מחבלים חמושה ברובי קלצ'ניקוב לקומת הקרקע בבית הדירות הישראלי ברחוב קונולי 31. הם הגיעו אלינו בקלות. האבטחה הגרמנית הייתה קלושה אם בכלל. הכל היה פרוץ. ההגעה לחדרים שלנו והחדירה אליהם נעשו ללא כל מאמץ. מדהים עד כמה זה היה קל. החוליה התפצלה לשתיים. המחבלים הראשונים פרצו בכוח את דלת הדירה הראשונה שם התגוררו חמשת המאמנים האולימפיים שלנו מוני וויינברג, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר טוביה סוקולסקי, וקהת שור ושני השופטים הבינלאומיים בהרמת משקולות ובהיאבקות יעקב שפרינגר יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גבר גבה קומה ובעל משקל (1.95 מ' ומשקל 130 ק"ג) פתח את הדלת והבין שהוא ניצב בפני מחבלים. הוא ניסה לסגור את הדלת בכוח וצעק, "…לברוח כולם, מחבלים מנסים להיכנס דרך הדלת…". מאמן המשקלות טוביה סוקולסקי התעורר מהצעקות לבש זוג מכנסיים וברח דרך החלון. אח"כ אולי במקביל להשתלטות על דירה מס' 1 התדפקו כמה מחבלים חמושים אחרים על דלת הדירה השלישית בביתן. הם משום מה פסחו על דלת הדירה השנייה שגם היא הייתה דו מפלסית. בדירה מס' 2 ישנו בקומה הראשונה שאול לדני ואברהם מלמד. בשני החדרים בקומה העליונה התגוררו הנרי הרקשקוביץ וזליג שטרוך, החדר שלהם פנה לכיוון המד רחוב, ודן אלון ויהודה וויינשטיין שחדרם פנה למרפסות. אינני יודע מדוע הם פסחו על דלת הכניסה השנייה ואינני יודע גם מדוע לא המשיכו לכניסות ארבע וחמש. העניין נשאר תעלומה עד עצם היום הזה. הרי אין מי שיעיד. כולם נרצחו".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הביתן ברחוב קונולי 31 ששימש את מגורי המשלחת הישראלית . הדלת הקיצונית מימין היא הדלת של דירה מס' 3  בה התגוררו שלושת המתאבקים אליעזר חלפין , מרק סלאבין וגד צברי ושלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן. לידה דלת הדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה המחבלים ובה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך , שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני, והאורח הבלתי לגאלי השחיין הנודע אברהם מלמד (בן קיבוץ רמת יוחנן) שהחֶבְרֶה סידרו לו מיטה. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של בניין 31 ברחוב קונולי שהובילה החוצה אל המדרגות שהובילו לירידה אל חניוני האוטובוסים והמכוניות. כל תנועת התחבורה בכפר האולימפי הגדול התנהלה במעין קומת מרתף כדי לא לזהם את האוויר.  דלת דירה מס' 1 ממוקמת מייד מאחורי דלת הזכוכית הכחולה. הכניסה אליה היא מכיוון מדרגות החניון התת קרקעי או דרך הדלת הכחולה. המדרגות מהחניון ישירות אל דלת דירה מס' 1 בה השתכנו עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, מוני וויינברג, קהת שור, טוביה סוקולסקי, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר. לדירה מס' 1 לא הייתה דלת הנושקת לרחוב כפי שהיו לדירות מס' 2 , 3 , 4 , ו- 5. דלת דירה מס' 1 נשקה למדרגות החניון ולכן היא הייתה הנגישה ביותר . זאת פשוט הייתה הדלת הראשונה של מגורי הספורטאים הישראליים  שנקרתה למחבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוליק" ללקין ממשיך לתאר לי בשיחות התחקיר עמו את אותו שחר מחריד של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972: "מרים המשקלות זאב פרידמן פתח למחבלים את דלת הדירה השלישית. נכנסו אליה שני מחבלים שהשתלטו מייד על שלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר וגם על שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, ומרק סלבין, וגד צברי. הם הצמידו אותם לקיר והתכוונו לחבור אל המחבלים האחרים שנשארו לשמור על שאר החטופים בדירה מס' 1. ברגע של היסח הדעת מצד המחבלים הצליח גד צברי לחמוק ולהימלט. בארבע ורבע לפנות בוקר שמעתי יריות. שנתי קלה והתעוררתי מייד. ניגשתי לחלון אך לא ראיתי דבר וחזרתי למיטה. לא נקפו כמה דקות ושוב שמעתי כמה יריות בודדות. אז כבר הבנתי מה קורה. אני מעריך שהיריות בפעם הראשונה נורו לעברו של המתאבק גד צברי שהצליח לברוח מהחוטפים. כנראה שביריות בפעם השנייה הם רצחו את משה "מוני" וויינברג. יוסף רומנו נרצח זמן לא רב אח"כ. אין שום עֵדוּת למה שקדם לפני היריות מפני שהעדים היחידים שראו את שני מקרי הרצח של מוני ווינברג ויוסף רומנו, נרצחו בעצמם מאוחר יותר. ראיתי את גופתו של מוני וויינברג לבוּש רק בתחתונים מוצאת אל מחוץ לדלת הכניסה ומאוחר יותר היא פונתה מאוחר יותר ע"י צוות גרמני".

בעת גביית העדויות התברר כי מאמן המתאבקים משה "מוני" וויינברג נאבק במחבלים כשהם נכנסו לדירה מס' 1 בארבע ורב בבוקר ונורה בפניו אך רק נפצע. אח"כ הוברר כי לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הותיר שלושה מחבלים לשמור על החטופים בדירה מס' 1 ובעצמו יחד עם ארבעה אחרים יצא דרך הדלת הכחולה לתּוּר אחר דירות נוספות של הספורטאים הישראליים במטרה ללכוד עוד בני ערובה. לוטיף "עיסא" עפיף וחבריו נטלו עמם את משה "מוני" וויינברג הירוי בעת החיפוש. הועלתה השערה כי המחבלים כפו עליו להדריכם ולהוביל אותם לחדרים נוספים של המשלחת הישראלית. השערה נוספת הייתה כי מוני וויינברג החליט לפסוח על דלת הכניסה לדירה מס' 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה ווינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני ואברהם מלמד והוביל אותם הישר לדלת הכניסה של דירה מס' 3 מפני שם התגוררו אנשי הכוח של האתלטיקה הכבדה בהם שלושה מרימי משקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן ושלושה המתאבקים גד צברי, אליעזר חלפין, ומרק סלאבין, בתקווה שאלה יוכלו לגבור על המחבלים בקרב פנים אל פנים. השמועות גם סיפרו שמוני וויינברג נלחם בהם שוב בתוך זמן קצר אח"כ ואז גם נורה ונרצח מקרוב.

טקסט תמונה : יוסף רומנו ז"ל בתרגילי גוף. (באדיבות אלמנתו גב' אילנה רומנו ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

יוסף רומנו הי"ד היה אחד הספורטאים החזקים ביותר במשלחת הישראלית וגם אחד האהודים. הוא היה מעצב פנים במקצועו האזרחי ומצא עניין באתלטיקה הכבדה. דווקא בעיצומן של התחרויות האולימפיות במינכן נפצע בברכו. כשהמחבלים הובילו את שבויי דירה מס' 3 לעבר דירה מס' 1, דידה יוסף רומנו מאחור בגופייה ומכנסי ספורט קצרים על קביים. איש לא נותר בחיים כדי לספר על גבורתו של יוסף רומנו שגאוותו הישראלית נפגעה והיכן ומתי החליט להשיב מלחמה שערה. הוא היה ספורטאי אמיץ לב ואיש שרירים שלקח את גורלו בידיו. ידוע רק שלאחר שהוּבְלוּ הספורטאים מדירה מס' 3 לחדר העליון בדירה מס' 1 ניסה יוסף רומנו מתי שהוא להילחם במחבלים בידיים חשופות בקומה העליונה בדירה מס' 1 אך גם הוא נורה מטווח קרוב ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב חוררו את גופו של יוסף רומנו החזק ונתקעו בקירות החדר.

השֶף דֶה מִיסְיוֹן שמואל ללקין עומד על כך בעת התחקיר עִמִי כי הוא מודע לאינפורמציה כי משה "מוני" וויינברג הוביל באופן אישי את המחבלים לדירה מס' 3 בהנחה שאנשי הכוח הלוא הם מרימי המשקלות והמתאבקים כמו יוסף רומנו יוכלו להיאבק עם המחבלים, אך הכל על פי דעתו הן השערות בלבד מפני שכולם נרצחו ולא נותרו עֵדים כדי לאמת את הדיווח הזה.

טקסט תמונה  :  יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972. המשחקים האולימפיים של מינכן 72' –  אולימפיאדת הרצח. צוות גרמני מפנה את גופתו של משה "מוני" וויינברג הי"ד מנוקבת כדורים שהמחבלים הניחו במיד רחוב של קונולי 31 ליד הדלת הכחולה. מאוחר יותר החל הצוות הגרמני בראשות שר הפנים האנס דיטריך גנשר לנהל את מו"מ עם מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על חייהם של תשעת בני הערובה. (DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי).

גופתו של מרים המשקלות יוסף רומנו, ספורטאי ישראלי שהיה לוחם אמיץ ותקף את המחבלים בידיים ריקות ונרצח מייד – נשארה מוטלת זמן רב בחדר העליון בדירה מס' 1 נוכח פני החטופים והחוטפים. עכשיו מתברר כי המחבלים הפלסטינים בראשות לוטיף "עיסא" עפיף וטוני נאזאל התעללו בגווייתו בדירה מס' 1 לנוכח 9 החטופים הישראלים הכפותים באזיקונים בידיהם ורגליהם. באיחור זמן גדול של כשלוש שעות רק בשבע בבוקר הקיפה משטרת מינכן הרשלנית והחובבנית את בניין המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 והציבה צלפים לבושים כספורטאים מול כניסות הבניין. מעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. משטרת מינכן הרשלנית מתארגנת באיחור זמן רב לאבטחת הכפר האולימפי ושולחת למקום 450 שוטרים חמושים. המחבלים רצחו כבר שני ספורטאים ישראליים ומחזיקים בתשעה בני ערובה נוספים לנוכח האבטחה הגרמנית הרשלנית והשערורייתית. (באדיבות ו- סיוע של  DOZ ו- הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שני אישים בלתי נשכחים : דן שילון ונסים קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972.

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי (ב- 23 בנובמבר 2015 מלאו לו 89, ואז בן 46) הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות החושפנית" של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. שבת שתיים וחצי אחה"צ על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. מרים המשקלות דוד ברגר ממתין יחד עם שאר חברי המשלחת לתחילת צעידת המשלחות בטקס הפתיחה. בתוך דקות אחדות יצעדו לראשונה ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 בשנת 1945. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72' ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד במרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ', להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן", והוסיף : "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן. דן שילון שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- (International Broadcasting Center) במינכן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה. ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף . מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ'בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים . מלבד כשרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כשרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת 'ההיכרויות' של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואולי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב-100 מ'בסגנון חופשי . זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ". באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן. מי תיאר לעצמו אז כי מתחת לפני השטח מתכנן האויב הרצחני של "ספטמבר השחור" מגה פיגוע שנועד ליום שלישי – 5 בספטמבר בו 11 ספורטאים ישראליים שליש מהמשלחת האולימפית יחזרו בארונות מתים הביתה.

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם ללא אבטחה כלשהי של השב"כ והמוסד (2). 

אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" מזוינים בקלצ'ניקובים ורימוני רסס ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ביום האחד עשר של המשחקים הוא סיפור עצוב וטראגי שאין לו סליחה ומחילה. ההיסטוריה הארוכה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה שנמשכו 1169 שנים ותולדות האולימפיאדות המודרניות מאז האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה ביוון ב- 1896 לא ידעו פשע נתעב שכזה. הלהבה האולימפית בת 16 הימים בערה בכל עוצמתה ברוֹם האִצטדיון האולימפי במינכן והדגל הלבן הנושא עליו את חמש הטבעות האולימפיות התנפנף והתבדר ברוח אבל המשחקים הופסקו לראשונה בהיסטוריה שלהם לנוכח האימה והפלצות (אבל לא בוטלו). "אקכיריה" – השלום האולימפי הופר. זירת המאבק האולימפי הוכתמה בדמם של ספורטאים ישראליים שהאמינו בטוהר הספורט והמאורע הכלל אנושי גדוש בתקוות אמת של רצון טוב של כל בני האדם. המשחקים נדמו לרגע בצל המו"מ שניהל צוות המו"מ הגרמני בראשות שר הפנים של ממשלת מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר עם מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף על גורל חייהם של תשעת החטופים הישראליים. העולם ניצב מנגד והמתין. שני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר מוקדם בבוקר תוך כדי מאבקם בידיים ריקות מול מרצחים מזוינים ברובי קלאצ'ניקוב. הראשון שנורה היה מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג. בפעם הראשונה הוא נורה מוקדם בבוקר תוך כדי מאבק עם מפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף ונפצע בפניו. אח"כ נורה שוב תוך כדי מאבק נוסף במחבלים המזוינים ברובי קלאצ'ניקובים ומת במקום. גם מרים המשקלות יוסף רומנו שהיה פצוע ברגלו ודידה על קביים השיב מלחמה שערה לשוֹביו אך נורה אף הוא מטווח אפס ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב שפגעו בקיר בחדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 היו עדות אילמת למאבק שניהל יוסף רומנו נגד חוטפיו המזוינים.

בדירה מס' 1 התגורר חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא (א"ק), קהת שור (קליעה), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (האבקות), וטוביה סוקולסקי (משקלות) ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (האבקות) ויעקב שפרינגר (משקלות). בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס' 2 בכפר האולימפי. הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו"ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס' 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני, אך ללא רשות. החבורה בדירה מס' 2 שכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד"ר שאול לדני הפדנט עסוק בדירה מס' 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל- 50 ק"מ במינכן 72'. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה"צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.28 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר. בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטבח.

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס' 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק נמו להם דיירי דירה מס' 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס' 3 לדירה מס' 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים ולאחר שנודע להם הדבר נטשו דיירי דירה מס' 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כמטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס' 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ'ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס' 2 נאספו ע"י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי במינכן. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס' 3 תישאר עלומה לנצח. ההלך ד"ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו "ההליכה לאולימפיאדה" את זיכרונו המצמרר כלהלן : "כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס' 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע"י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו . אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס' 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס' 2". מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס' 3 והובילו אותם לדירה מס' 1 מבלי שששת דיירי דירה מס' 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : "בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. לא הייתה לו מלאכה רבה".

טקסט תמונה :  דירה מס' 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . ליד הדלת של החדר העליון בדירה מס' 1 שבו התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, ובחדר הזה רוכזו תשעת בני הערובה, נראה כתם דם גדול של יוסף רומנו ומעליו סימני קליעי הקלצ'ניקוב שחוררו את גופו, הרגו אותו, ונתקלו בקיר. היה ברור כי מרים המשקולות יוסף רומנו ניהל עם המחבלים קרב אבוד מראש בידיים חשופות. (תיעד וצילם את התמונה למחרת הטבח הסייף הישראלי האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. החדר העליון בדירה מס' 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. סימני הטבח ברורים. הרִצפה רווייה בדמו של יוסף רומנו שנלחם במחבלים בידיים חשופות עד שהוכרע ע"י קליעי רובי הקלאצ'ניקוב שלהם. רואים את פגיעות הכדורים בקיר. (תיעוד וצילום של הסייף הישראלי האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גב' אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר מתבוננת יממה לאחר הטבח בדירה מס' 1 בה הוחזקו תשעת בני הערובה בתנאים תת אנושיים. (התמונה באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חוזר בארונות מתים הביתה. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס "אל על" לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה"ב על פי בקשת המשפחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הבינלאומי של מינכן . נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס "אל על" יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל :  ד"ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף "יושו" ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי. (התמונה באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מרה. עדכון. יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוטיף עיסא עפיף מארגון "ספטמבר השחור". פוסט מס' 708. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

"זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק" (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

בתאריך 5 בספטמבר 2015 מלאו 43 שנים לרצח הנפשע של 11 ספורטאים ישראליים חסרי מגן ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים מזוינים ברובי קלאצ'ניקוב ורימונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. קבוצה של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מחופשת לספורטאים אולימפיים נושאים תיקי ספורט "PUMA" בתוכם ארוזים רובי הקלאצ'ניקוב, עשרות מחסניות טעונות כדורים, ורימוני רֶסֶס – דילגה בקלי קלות ב- 04.30 לפנות בוקר ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר המקיפה את הכפר האולימפי מהצד הצפון – מערבי שלו. הרצח המתועב בוצע חמישה ימים לפני תום המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינית לוּטִיף עִיסָא עָפִיף היה מצויד במודיעין מוקדם אודות כתובת מגוריהם של הספורטאים הגברים במשלחת ישראל בכפר האולימפי רחב הידיים בסמוך לקומפלקס האולימפי. הספורטאים הגברים הישראליים התגוררו בחמש דירות (בעלות שני מפלסים כל אחת) בגובה פני רחוב קונולי 31, וללא שום אבטחה ביטחונית של השב"כ ו/או של המוסד (לידיעת קוראי הבלוג : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן 72' נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג'יימס קונולי (James Connolly) היה אלוף אולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת, 13.71 מ'). שתי הספורטאיות היחידות במשלחת האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר גרו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי כ- 150 מטר בקו אוויר מרחוב קונולי 31. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. שמונת המחבלים דילגו ללא קושי כשהם מחופשים לספורטאים נושאי תיקים (בתוכם מוחבאים רובי הקלצ'ניקוב הטעונים ורינוני רסס), מעל הגדר הנמוכה כדרכם של המוני ספורטאים שחזרו לכפר האולימפי בדרך זו לאחר בילוי בפאבים ובמועדוני הלילה של מינכן עד השעות הקטנות של הלילה. כ- 70 אולי 80 מטרים לא יותר הפרידו בין גדר הכפר הנמוכה לרחוב קונולי 31. בתוך שתי דקות הגיע לוּטִיף עִיסָא עָפִיף שהכיר את השטח היטב ליעד הישראלי עם שבעת המחבלים הנוספים שלו והשתלט מייד על דירה מס' 1 של מגורי הספורטאים הישראליים בבניין ברחוב קונולי הארוך. בדירה מס' 1 התגוררו שבעה ספורטאים שלנו. חמישה מאמנים לאומיים עמיצור שפירא (א"ק), קהת שור (קליעה), משה "מוני" וויינברג (היאבקות), אנדרה שפיצר (סיוף), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקלות), ושני שופטים בינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקלות). טוביה סוקולסקי הצליח להימלט מדירה מס' 1 בשנייה אחרונה ממש וכך ניצלו חייו. המחבלים ירו עליו אולם החטיאו. שניים מתוך האחד עשר, מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג הי"ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד נורו ונרצחו בדם קר בנסיבות שונות ובהפרשי זמנים קצרים כבר ב- בוקרו של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 בבניין המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים נשבו בכוח הנשק ו- נלקחו בני ערובה, כשהם נכלאים כפותים בידיהם ורגליהם בקומה השנייה של דירה מס' 1, שהייתה שייכת כאמור לחמשת המאמנים הישראליים ולשני השופטים הישראליים האולימפיים הבינלאומיים. כולם נורו ונרצחו מאוחר יותר בדם קר בחצות הלילה בעיצומו של מבצע חילוץ עלוב וכושל של משטרת מינכן, כשהם ישובים וכפותים בידיהם ורגליהם ללא כל יכולת להגן על עצמם, בבטנם של שני מסוקים של משטרת מינכן, שנחתו בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק המרוחק כ- 23 ק"מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן 72'. ואלו הם : מרים המשקלות דוד ברגר הי"ד, המתאבק אליעזר חלפין הי"ד, מאמן הא"ק עמיצור שפירא הי"ד, יוסף גוטפרוינד הי"ד שופט בינלאומי בהיאבקות , המתאבק מרק סלאבין הי"ד, המאמן הלאומי בקליעה למטרה קהת שור הי"ד, יעקב שפרינגר הי"ד שופט בינלאומי בהרמת משקלות, מרים המשקלות זאב פרידמן הי"ד, המאמן הלאומי בסיוף אנדריי שפיצר הי"ד.

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו מראה פנורמי של הכפר האולימפי במינכן בן 5000  דירות שאכלס בין 15 באוגוסט  ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס' 31 שכן בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי ונראה מהצד האחורי של המרפסות, שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלקרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי במינכן. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. משלחת ישראל התגוררה בסוף הרחוב בבניין מס' 31, בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי. בתמונה נראה הקלע הנרי הרשקוביץ (מי שנשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972) כשהוא מנופף בידו לשלום לצלם. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972 (המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי)

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים. קנה המידה של המפה הוא 100 : 1 . סנטימטר אחד במפה שווה ל-100 מ' . ניתן לראות כי ה-  IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת  ו-  DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 היה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף "טוני" נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני הרסס דילגו בארבע בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972 . תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך נראה כשהוא משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב . אורכו כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connolly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 23 / 22 ק"מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן . השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31 . (באדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם שמונת המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו, פחדנותו, והססנותו השפיעו במישרין על פיקודיו.

חלק מן הכתוב כאן מובא לקוראי הבלוג גם מתוך הטרילוגיה של שלושת הספרים שחקרתי וכתבתי אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- עשור בין השנים 2000 ל- 2010 .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

א. במשך כ- עֶשֶר שנים בין 2000 ל- 2010 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי "אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972". המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת המערב גרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני ד"ר ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים . מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף על דירות מס' 1 ומס' 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" ע"י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו"ל (כמו בארץ) היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח ע"י ארגוני הטרור הפלסטיניים.

בעת המחקר והכתיבה ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הטרילוגיה שנחקרה במשך יותר מעשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972, לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן : דמות אמיצה, מרתקת, ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל "מוליק" ללקין (בן 90 היום). הטרילוגיה מוקדשת במידה רבה גם לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 75 היום), אלכס גלעדי (בן 73 היום), והשדר נסים קיוויתי (בן 89 היום) שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972.

טרילוגיה : חלק 1 – ההכנות. תזכורת מרה.     

הפוסט הקונקרטי מהווה תזכורת בלבד ועוסק בהכנות האולימפיות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה, בהכנות המדוקדקות של DOZ (ראשי תיבות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המבצעית Deutsche Olympic Zentrum) מאז 1966 זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, בהכנות של הוועדה המארגנת הגרמנית, ובהכנות של משלחת הספורטאים הישראלית לקראת מינכן 1972. כרכים א' ו- ב' של הטרילוגיה מוקדשים בהוקרה ואהדה לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ולשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי [1] שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972, כמו גם לראש המשלחת והמנהיג הנערץ והבלתי נשכח של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ה- Chief De Mission, מר שמואל "מוליק" ללקין.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שנים רבות בטרם כונתה ערוץ 1) נערכת החל מדצמבר 1971 בצורה מצומצמת ומוגבלת מאוד לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' וטקס הפתיחה שלה שנועד לשבת – 26 באוגוסט 1972. ללא כל השוואה איכותית וכמותית להיערכות של רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) ובעולם הנמשכת כשלוש שנים. דן שילון לא מצליח לשכנע את הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור בחשיבות השידורים אבל מגלה את שַדָּר הטלוויזיה המזהיר נסים קיוויתי. הספורט נתפש כסטריאוטיפ וכאובייקט שידור יָרוּד נטול כל עדיפות ע"י מנהיגי השידור כמו גם ע"י ההנהגה הפוליטית. קיימת קורלאציה בעניין הזה. עניין של מנהיגות. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חונכים ב- 15 במאי 1972 את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ומעניקים אפשרויות חדשות לטלוויזיה הישראלית. לא ניתן לשדר את המשחקים האולימפיים ללא שימוש בטכנולוגיית עַל טלוויזיונית. ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את עיתונאות הספורט מתקופת ה- Stills לעידן ה- Video בטלוויזיה. רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הוא כישלון מוחלט של ממשלת גרמניה הפדראלית, של ממשלת באוואריה, של שירותי הביטחון הגרמניים על כל שלוחותיהם, ורשלנות וחובבנות של משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. אך זהו גם כישלון של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

באביב 1972 היו נשואות עיני העולם כולו אל האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש הממשמשת ובאה ועתידה להיפתח בטקס מרהיב וססגוני בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 במינכן בירת מדינת באוואריה בפדרציה המערב גרמנית. שובם של המשחקים האולימפיים לאירופה לאחר היעדרות בת 12 שנה מהקונטיננט עוררו עניין עצום ביבשת ובכל רחבי תבל . גם בישראל. האולימפיאדה ה- 17 נערכה ברומא. עכשיו היה זה תורה של מערב גרמניה מעצמה כלכלית ואחת המדינות העשירות בתבל ובעלת שתי רשתות טלוויזיה בעלות מוניטין רב באירופה,ARD ו- ZDF לארח את המשחקים האולימפיים בהם שיחקה הפוליטיקה תפקיד ראשי ורָב משמעות. העניין בתחרויות נבע לא רק בגלל הציפייה לשבירת שיאי עולם במסלולי הא"ק ובריכת השחייה ובשל מאבקים אדירים שנכונו להיערך ב- 16 ימי תחרויות בעשרים ושלושה ענפי ספורט אולימפיים נוספים המתוכננים במינכן 72', ומהו מותר התחרות בלעדי השיא ? אינטרס השידור הגלובאלי בִּעבע שלוש שנים וחצי מתחת לפני השטח מאז אולימפיאדת מכסיקו 68' ועכשיו פרץ בכל עוּזוֹ לא רק בשל בחינה מחודשת היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית כפי שהציבו אותו מאות ספורטאי עַל ובראשם השחיין היהודי-אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz), הרץ הפִינִי למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren), והמתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut). נקבעו 23 שיאי עולם חדשים בתחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 72' ארבעה שיאי עולם אישיים, מתוכם לרבות שלושה שיאי עולם קבוצתיים, היו מנת חלקו של מרק ספיץ. 14 שיאי עולם חדשים הושגו בתחרויות ה-א"ק במינכן 72'. רמה ווירטואוזית ואקרובטית חסרת תקדים הוצגה בתחרויות ההתעמלות לנשים וגברים במינכן שגבלה בסכנת חיים של המבצעים. סיבות ספורטיביות מספקות עניין אבל זה לא היה הכל. הסקרנות העולמית באולימפיאדת מינכן 1972 חצתה גבולות גם בגלל המלחמה הקרה והיריבות הפוליטית בין ארה"ב ל- ברה"מ שהתנקזה עכשיו לזירת הספורט האולימפית במינכן. ציבור ענק בתבל שחלקו רחוק מזירת ההתגוששות השתומם לדעת לאֵילוּ ספורטאים משני הגושים הפוליטיים יוענקו המדליות האולימפיות ב- 195 (מאה תשעים וחמש) תחרויות. העולם תהה האם יוכלו ספורטאי הגוש הטוטליטארי בראשות מעצמות הספורט של ברה"מ ומזרח גרמניה ועמן מדינות קומוניסטיות נוספות כמו פולין, בולגריה, קובה, רומניה, והונגריה להביס באולימפיאדת מינכן 72' את המדינות הדמוקרטיות החופשיות בראשות ארה"ב, מערב גרמניה, יפן, פינלנד, שוודיה, אנגליה, ואיטליה. ו/או שמא להפך. באחד ממבחני המהירות והעוצמה הראשונים באולימפיאדת מינכן 72' הביס האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב ב- 1 בספטמבר 1972 את האצנים השחורים האמריקניים בשתי הריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ'. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית גבר אתלט רוסי על אתלטים אמריקניים בריצות ספרינט, וזאת הייתה רק ההתחלה. לקראת סופם של משחקי מינכן ב- 9 בספטמבר 1972 ניצחה נבחרת ברה"מ במשחק הגמר בכדורסל השנוי במחלוקת את נבחרת ארה"ב 51 : 50. זאת הייתה סנסציה. בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות הכניעה נבחרת רוסית נבחרת אמריקנית במשחק כדורסל אולימפי וזכתה במדליית הזהב. בתום 16 ימי תחרויות באולימפיאדת מינכן 72' נספרו המדליות. ברה"מ ניצבה במקום הראשון. היא זכתה ב- 99 מדליות : 50 זהב, 27 כסף, ו- 22 ארד. ארה"ב הייתה שנייה בסיכום הכללי כשצברה 94 מדליות : 33 זהב, 31 כסף ו- 30 ארד. המדינה הקומוניסטית הקטנה מזרח גרמניה ניצבה במקום השלישי והשיגה 66 מדליות, מתוכן 20 זהב, 23 כסף, ו- 23 ארד. מערב גרמניה הייתה רביעית עם 39 מדליות – 10 זהב, 12 כסף, 17 ארד. ברה"מ ניצחה את ארה"ב ומזרח גרמניה הביסה את מערב גרמניה.

בשיאה של המלחמה הקרה בעת הוויכוח האידיאולוגי הגלובאלי שניטש בין הקומוניזם הסובייטי לבין הקפיטליזם המערבי, הכריז שליט ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ב- 1960) בביטחון רב, כלהלן : "החברה הסובייטית הקומוניסטית היא חברה צודקת המגינה ומשמשת גן עדן לפועלים, ומתפעלת טוב יותר את אנשיה לעומת מדינות המערב הקפיטליסטיות הנרפות ורודפות הבצע". לשם כך טס ב- 1959 לעצרת האו"ם בניו יורק כדי להצדיק את טיעוניו קבל עם ועולם, ושָם חלץ את נעלו ובסגנון של "מוּזִ'יק" דפק עם נעלו על דוכן הנואמים הבינלאומי וקרא בקול גדול : "ברה"מ היא גן עדן לאזרחיה". מעצמת העַל ברה"מ בעלת החוסן הפוליטי והעוצמה הצבאית והמדינית כפתה את מרותה על כל מדינות מזרח אירופה. מנהיג מזרח גרמניה וָולְטֶר אוּלְבְּרִיכְט הרחיק לכת מעבר לדְרָשָה של המנהיגות הסובייטית ואמר, "המשטר הקומוניסטי הוא גם גן עדן לספורטאים ולמורשתם". איש לא שִיעֵר לעצמו כי ביום האחד עשר של משחקי מינכן ב- 5 בספטמבר 1972 יושתו כל העיניים מהמאבק הספורטיבי – פוליטי העולמי לעבר הטרגדיה שהתחוללה ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי. אחד עשר ספורטאים ישראליים תמימים חסרי הגנה נרצחו באולימפיאדת מינכן ע"י שמונה מחבלים פלסטינים מארגון המרצחים "ספטמבר השחור".

בקיץ 1972 השלימה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת מיְסוֹדָן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF את הכנותיה האחרונות לשמש Host broadcaster בינלאומי של אולימפיאדת מינכן 72'. DOZ קבוצה מבצעית "אד הוק" בת 3000 עובדים בראשות הורסט זייפארת (Horst Seifart), אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters), רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), וקָארְל הָיְינְץ (Karl Heinz) הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי. DOZ עשתה טלוויזיה יסודית ונפלאה באיכות שטרם נראתה עד אז. הנתונים הטכנולוגיים שלה ב- 1972 היו מרשימים. DOZ השתמשה ב- 27 ניידות שידור ו- 89 מצלמות אלקטרוניות ועוד 65 ציוותי צילום בפילם כדי לכסות 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה זאת שהפכה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אבל זה לא היה הכל. DOZ העניקה שירותים מפליגים שלא נראו קודם כמותם ל- 75 רשתות טלוויזיה מהעולם שהתארחו במינכן 72'. האולפנים, ציוותי הצילום (בפילם), ניידות השידור האלקטרוניות ורמת השירותים הכללית הייתה כה גבוהה עד שאפשר היה לחלום עליהם רק לפני ארבע שנים בעת הכיסוי של תחרויות אולימפיאדת מכסיקו 1968.

בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט של שנת 1972 היו דן שילון ואלכס גלעדי הבלתי נלאים עסוקים בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 והבאתם מגרמניה לאולפנים בירושלים. אחד משיאי הכנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שידורה של סדרת כתבות שנקראה "כרטיס למינכן" וחשפה לציבור בארץ בפעם הראשונה את חמישה עשר הספורטאים והספורטאיות שעתידים לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים לראשונה על אדמה גרמנית במקצועות הא"ק, שחייה, היאבקות, הרמת משקלות, קליעה למטרה, סיוף, ושייט.

בקיץ 1972 סיימו ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume) יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית וסגנו מר וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי את ההכנות הארגוניות שלהם לקראת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72', שנקבע לשלוש אחה"צ שעון אירופה בשבת – 26 באוגוסט 1972. אחת מהכרזותיו של ווילי דאומה זמן רב בטרם תחילת המשחקים האולימפיים זכורה היטב : "מינכן לא תהיה ברלין", אמר והתכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 הצבעונית ומלאת שמחת הנעורים והמאורגנת ע"י גרמניה החופשית והדמוקרטית לא תדמה במאום לאולימפיאדת ברלין 1936 של גרמניה הנאצית והטוטליטארית שהתקיימה בעידן של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר ושַר התעמולה הארסי שלו ד"ר יוזף גבלס. הוועדה המארגנת של מינכן 72' דחקה הצדה בעיות ביטחוניות מטרידות שהתעוררו בעת ארגון מפעל ענק כמו אולימפיאדה וטִאטאה אותן מתחת לשטיח. בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר מגורים רחב הידיים לספורטאים המגיעים מרחבי העולם בן 5000 דירות שלא היה מאובטח. בקרת הכניסות דרך השערים המרכזיים לכפר האולימפי הייתה רופפת וחובבנית עד כדי רשלנות. ווילי דאומה ואנשיו ביקשו להעלים כל כתם מיליטריסטי ממינכן והחליטו להציב בכפר האולימפי רחב הידיים 2000 סדרנים – שוטרים שלבשו מדי תכלת אחידים ולא היו חמושים. הם הסתובבו בשטח בלי נשקים. אפילו ללא אקדחים. ד"ר ווילי דאומה הרחיק כל אסוציאציה ביטחונית – מיליטריסטית מהמשחקים האולימפיים. הגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה מעין קישוט ודמתה לגדר של גינה. הגדר סימנה גבול אך הייתה רחוקה מלהיות תעודת ביטוח. לא היה בכוחה לתת ערבויות לדיירים הישראליים. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' היה מרהיב, מלא שמחה, ססגוני, וצבעוני. בטקס הפתיחה הזה הופרחו אלפי יונים שבישרו על השאיפה לשלום עולמי. נעדר מהטקס רק גוון אחד – מדי החאקי. כפי שהתברר היו לכך משמעויות מרחיקות לכת (!).

בקיץ 1972 היה עסוק מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת הישראלית (Chief de mission) למינכן 72' מר שמואל "מוליק" ללקין ברישום הספורטאים לאולימפיאדה, הכנת ה- Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים מאת הוועדה המארגנת) עבורם, הכנות להטסת ספורטאי ישראל ומאמניהם למינכן ובטיפול, וסידורי אִכסונם במגוריהם המתוכננים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הייתה לי סימפטיה ואמפטיה רבה לראש המשלחת שמואל ללקין. הוא היה איש חרוץ ומפיק מעולה, שתרם את מיטב שנותיו וכישרונו למען הספורט הישראלי. לא בכדי נבחר לכהן כמנכ"ל התאחדות הספורט וראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. כבן דוֹר הפלמ"ח התגייס בהיותו בן שבע עשרה לשורות ההגנה. במלחמת העצמאות 1948 נלחם כמפקד פלוגה תחת פיקודו של המג"ד יששכר "יִשְכָּה" ַשְדִמי בגדוד ה- 5 של הפלמ"ח בחטיבת הראל, ואח"כ שירת כמ"פ אצל המג"ד צבי זמיר שהיה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח. יוסל'ה טבנקין היה מפקד הגדוד ה- 4 של הפלמ"ח באותה חטיבת הראל המפורסמת ולמודת הקרבות. שמואל ללקין הוא מטובי בניה של מדינת ישראל ומלח הארץ. ב- 1949 גייס אותו מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שָמְבַּן לשורות הנבחרת הלאומית. שמואל ללקין היה ספורטאי שהבין את נפש הספורטאי והספורטאית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. צבר מחוספס נטול לחלוטין יחסי ציבור אבל איש אמיץ ויישר דרך שדבק במשימה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. תמונה היסטורית. נבחרת ישראל בכדורעף תחת שרביט הדרכתו של מיכה שמבן מתכנסת למחנה אימונים לקראת משחקי המכבייה – 3 שנועדו להיערך כעבור שנה בתל אביב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (קיבוץ מעיין ברוך), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל), המאמן הלאומי מיכה שמבן, חיים בורר (קיבוץ בית זרע), עוזי ווייזל (הפועל ת"א), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אומניהו לבבי (קיבוץ מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (קיבוץ גן שמואל), משה להב (קיבוץ בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר ז"ל חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                                              טקסט תמונה : קיץ 1972. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין בעת התכנון וההכנות לקראת טיסת המשלחת למשחקים האולימפיים ושיכונם בביתן מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן . מנהיג ואיש נדיר בשיעור קומתו . ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת . שתי הספורטאיות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31 (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים. רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי מי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : האתלטית אסתר שחמורוב, אורי אפק (מורה ומחנך בלתי נשכח שלי בהיותי סטודנט לחינוך גופני במדרשה במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963), השחיינית שלומית ניר, יריב אורן ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל ועמיצור שפירא ז"ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יוסף "יושו" ענבר ז"ל חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי, אורי אפק יבד"ל, מאמן הא"ק עמיצור שפירא ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31. משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלבין, זאב פרידמן, מישהו מרוחק לא מזוהה, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר שחמורוב, שאול לדני (מוסתר), שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדרה שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 בטרם צאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מפגין את כוחו ומניף אל על את הקלע זליג שטרוך. מימין יריב אורן. באמצע בגבו נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 . ברחבה שלפני הביתן הישראלי בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו, איש חזק ביותר, ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת. הפעם זה היה תורו של יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי (מזוקן בז'אקט) שמככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה "כנר על הגג". נקבע כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה , אסתר שחמורוב (בת 20) , שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך . מאחור נראה מתי קרנץ . (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת, שתיים וחצי אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ' מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט "ISRAEL" בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. משמאל רואים את משה "מוני" וויינברג (ללא ז'אקט), צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז"ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בטקס הפתיחה המרשים והססגוני של המשחקים. נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. זיהוי השלישייה המובילה מימין : ה- Chief de mission שמואל ללקין יבד"ל, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר ז"ל, מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי ז"ל. בשלישייה השנייה צועדים מימין : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, יצחק כספי (מרכיב משקפי שמש)ז"ל, וצבי פינקלשטיין ז"ל. אסתר רוט – שחמורוב תבד"ל צועדת אחרי צבי פינקלשטיין ז"ל. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות הביתה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם ללא אבטחה כלשהי של השב"כ והמוסד. 

טקסט תמונה  : אולימפיאדת מינכן 1972. שעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי –  5  בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. קבוצת המו"מ הגרמנית מנהלת מו"מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על שחרור 9 החטופים . בתמונה הזאת נראה לוטיף "עיסא" אפיף (מצביע כלפי מעלה) כשהוא מנהל שיחה עם סגנו טוני נאזאל (מציץ מלמעלה מדירה מס' 1 כשהוא חובש כובע בוקרים ומרכיב מ'פי שמש כדי להסתיר את פניו). טוני נאזאל חולש על דירה מס' 1 בכוח הנשק ויחד עם שאר המחבלים הם מחזיקים בתשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כשהם כלואים וכפותים. לפני כן נרצחו כבר מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג הי"ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן הכושל וההססן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש) , שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באוואריה ברונו מרק (מוסתר), גב' אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית, לוטיף "עיסא" אפיף (לובש ז'אקט סאפארי בהיר וחובש כובע רחב שוליים בהיר), ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ד"ר ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני. (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כעשור שנים בין 2000 ל- 2010. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו כבר על פני 17 שנים מאז 1998. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע טלוויזיונית הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה המנוח ופרופסור וולטר טרוגר יבד"ל. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה וחריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה . שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (EBU) שנערכו מקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה , קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן"), אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט . מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT המקביל ל- EBU (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה , מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות . כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים. אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב. הישג ספורטיבי עַל למדינה קטנה.  

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם . חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה בשבוע שעבר באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח. ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 40 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג בטרם הפך לבימאי טלוויזיה עתיר מוניטין.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים) . אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס . הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. דירתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר (בן 93 היום). אישיות מדהימה, מעניינת, ומרתקת, ויוצאת דופן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. דירתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר (בן 93 היום). (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2012 . אנוכי(מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן (בן 90 היום). אישיות מרתקת, בלתי רגילה, ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72' את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ"ל רשות השידור בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו"ל . מנהל הטלוויזיה הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

טקסט מסמך  :  30 ביולי 1972. בקשה להוצאת  Accreditation להשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' מס' 02121 עבור הקלע הישראלי זֶלִיג שְטְרוֹךְ כפי שהגיש הוועד האולימפי הישראלי לוועדה המארגנת הגרמנית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות . בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן. מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו "עִיסָא" (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ'ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג'אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג'אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג'וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של "ספטמבר השחור" מעין סניף של תנועת הפת"ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת. מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ'ניקוב ותת – מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס . הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72' סומנה ע"י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה "Spikes" אלא הוטמנו בהם רובי קלצ'ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס' 31 (בשפה הגרמנית, 31 Connollystrasse), כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. לוטיף "עיסא" אפיף ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת . מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת האולימפית הישראלית. שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס' 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס' 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס' 2, 4, ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ'מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס' 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס' 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ' ומשקלו כ- 135 ק"ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה. טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ'ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס' 1, "מחבלים לברוח" [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית . אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו . טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס' 1 משה "מוֹנִי" וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ'ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע"י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס' 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף "עִיסַא" אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס' 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים ויעילים יותר. הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס' 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס' 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע"י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס' 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ'ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע"י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה "מוֹנִי" ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן , מאמן הא"ק עמיצור שַפִּירָא, מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה "מוֹנִי" וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה. כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה "מוני" ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו"מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס' 1 שהתפזרו במד-רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון "ספטמבר השחור" תדרכו את לוּטיף "עיסא" אפיף ופקד עליו, "אתה ואנשיך שָהִידִים – הכל או לא כלום". אין לשוב מהמשימה בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח' קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום. מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד"ר ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ"ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר. רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה . השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב' אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג לוטיף "עיסא" עפיף את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית "באדר – מיינהוף" מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום, תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות. היא זכרה ש- לוטיף "עיסא" עפיף מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון, אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן. ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב' גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס' 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו"מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה"צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרֶצַח של שניים יהפוך לטֶבַח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. "בית סוקולוב" ברחוב קפלן בתל אביב. המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל, מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה "מוני" וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר, קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין , אסתר שחמורוב , מארק סלבין , ושמואל "מוליק" ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל :  דוד ברגר , זאב פרידמן , ד"ר קורט ווייגל יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה הוענקה לי באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72' שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע"י קב"ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב"טים היו כפופים מקצועית לשב"כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב"ט מייעץ ליוצאים לחו"ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק [20]. כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו אודות חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי המשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף "יושו" ענבר . משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד"ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך .ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי . מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו"מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח"כ להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל "עיסא" גיחך. הוא החשיב את עמו למהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- "עיסא" בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, "קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים והם אורחי ממשלת גרמניה". זה היה ראשיתו של המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. לוטיף "עיסא" עפיף השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו"מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72' וולטר טרוגר. וולטר טרוגר בן 86 היום נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72' ושימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : "נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו"מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא עפיף. בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רסס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים, וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים" [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס' 1 בכפר האולימפי במינכן . לוטיף "עיסא" אפיף (משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחוריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר , וולטר טרוגר (בגבו למצלמה) , שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף "עיסא" אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס. (בסיוע ובאדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה . זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים. הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, "אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן". הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו"מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס' 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים. שניים מהם משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע"י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוטיף "עיסא" אפיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורים הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיו היה כתם דם ענק. קבוצת המחבלים התעללה בגווייתו לנוכח 9 החטופים האזוקים בידיהם ורגליהם.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות. כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס' 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס' 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר. שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו – מפלסית מס' 1 בה התגוררו שבעה אנשים. חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אָנְדְרֶה שְפּיצֶר, משה "מוֹנִי" וויינברג, וטוביה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה. לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס' 1 השאיר המפקד לוטיף "עיסא" אפיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס' 3. משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס' 2  הקרובה ביותר לדירה מס' 1 שָם התגוררו ההלך ד"ר שאול לַדָנִי, הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף, וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן . כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968. מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת במכסיקו 1968) שמר לו חסד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות. למרבית התדהמה המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס' 4  שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד"ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד"ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם, ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס' 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל . משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין " Foyer " ועליה מספר הבניין 31. מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס' 1. החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס' 1 . המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס' 3. באמצע, דלת הכניסה לדירה מס' 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו משום מה. דלת דירה מס' 3 מוסתרת ע"י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות. כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן. קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס' 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּלִיק" ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו. עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר (שימש גם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו"ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון "שרתון" היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

אני נפגש עם ראש המוסד האלוף במיל. צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן כדי לשמוע את עדותם הנוגעת לאסון רצח 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי "המוסד" איננו כל יכול ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו"ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל נתפשה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב' גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית "סבנה" (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ניהלה עמם מו"מ ארוך ומתיש . חוקר השב"כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו"מ עם חוטפי מטוס "סבנה" ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס "סבנה". תוך כדי ניהול המו"מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר על סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן "יוני" נתניהו ובנימין "ביבי" נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה"צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב' גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה"צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב"כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי (צביקה) זָמִיר בן דור הפלמ"ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן "עד 120" בראשל"צ. הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים . צְבִי זָמִיר (ז'רז'בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ"ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל "מוליק" ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה"ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : שנת 1963. תקופת חילופי משמרות בראשות הממשלה. לוי אשכול (בן 68) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). זיהוי השורה ראשונה יושבים מימין לשמאל : משה דיין, שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול, ראש הממשלה היוצא דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל : אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב , רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן . זיהוי השורה אחורית עומדים מימין לשמאל : אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון "ארווין" דורון, אלוף דוד "דדו" אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא"ל מ. עמיר. (לע"מ + ארכיון צה"ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ"ח).                                                       

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968. הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ אצלו . צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף. ממשלת ישראל בראשה גב' גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד . ראיינתי אותו ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ"ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה"ל. מפקד צבאי עתיר שבחים. (באדיבות ארכיון הפלמ"ח).                       

צבי זמיר הוא בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. "אינני זוכר בדיוק", הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו"מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב"כ ודיבר היטב ערבית . לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, "צבי זמיר אתה חייב לנסוע". ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס "פרטי" – מבצעי של חברת "אל על". הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו". יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר מספר לי שהוא קרא לראש הממשלה ושר הביטחון בשמותיהם הפרטיים גולדה, ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופראציה המבצעית הגרמנית המתוכננת . צְבִי זָמִיר מוסיף לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבואוארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו להם פתחון פה".

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב"כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו"מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס "SABENA". באותם הימים כיהנה גב' גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה היה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ"ן בצה"ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב"כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב"כ. (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 85 היום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "בעת חטיפת מטוס "סבנה" ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים . אח"כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים . מדיניות ניהול המו"מ שלנו עם חוטפי "סבנה" הייתה לגרור את המו"מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ"ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני. ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72' קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס "אל על" עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב"כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה"צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת "אל – על' למינכן".

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק, שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה" (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם. זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה . בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע"י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון התת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. צבי זמיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו דחפו אותם לאוטובוס. באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים . הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוטיף "עיסא" אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד . רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה". המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ- 23 / 22 ק"מ בערך מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה הבינלאומית ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף "עֶיסָא" אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם לוטיף "עיסא" עפיף תריסר פעמים במהלך אותו יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו"מ עם לוטיף "עיסא" אפיף הוא החזיק רימון רסס בידו ללא פין הנצרה. ד"ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- "פירסטנפלד ברוק" היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ'ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עיסא" אָפִיף, ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus). בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו"מ הגרמנית סיכמה עם "עִיסָא" בטרם הפינוי כי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי "עִיסָא" וחבריו יוכלו לבדוק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" את מטוס הבואינג 727 של חברת "לוּפְטְהָאנְזָה" שהועמד לרשותם בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק", נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים בראשות לוטיף עיסא עפיף. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו"מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד"ר מנפרד שרייבר ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני "פירסטנפלדברוק" כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח והמנהלה של שדה התעופה הצבאי קטן הממדים. ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטר זה מזה. לוטיף "עיסא" עפיף ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד "טוני" נאזאל ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת "לופטהאנזה" שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (כ- ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ"מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי "לופטהאנזה" כמו בתרגיל עוקץ של "סוּס טְרוֹיָאנִי" כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. לוטיף "עיסא" עפיף שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ'ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עִיסָא" עפיף בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק. מדהים.

מדהים, מפני שחצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת "לופטהאנזה" ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, ו/או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב. המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע"י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים. חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בפגישה הראשונה שלי עמו בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד כלהלן : "ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים. פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'" היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ".

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב"כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי, ואומר : "צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב . היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם. הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו"מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק"מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז'קטורים ששררה בו תאורה חלשה. צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין. ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- "מגה פון" של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה . זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם "מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה". לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- "פירסטנפלדברוק" ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן".

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף. שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- "עִיסָא" ו- "טוֹנִי". יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול. את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם "עיסא" יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ לִבָּם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ"מ. הקלצ'ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה. המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה. הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף "עיסא" אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

ראש המוסד לשעבר צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר".

מחוגי השעון הורו על חצות, שתיים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף "עיסא" אפיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר. פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים. ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- "פירסטנפלדברוק" בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם ל- "פירסטנפלדברוק" וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק"מ בשעה וחצי אך משהגיעו ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ הגרמני. משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, "הכל או לא כלום". שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ'ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא"ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה הישראליים נשמעו במרחבי השדה.

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים הישראליים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

פרופסור שלמה אהרונסון מי שהיה כתב – שדר רדיו "קול ישראל" בגרמניה ב- 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס (Konrad Ahlers) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו . זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו" . כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר".

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (באדיבות ZDF / ARD והסוכנויות).

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר, ויו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר . במרכז העיתונות והטלוויזיה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלה להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל . בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים וההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה של אחד הרכבים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו . שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון. כל 11 הספורטאים הישראליים נרצחו. צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה. ד"ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'. יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ד"ר ווילי דאומה. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטר והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן ההליקופטרים. שני המחבלים שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב  קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות . עבור כל התשעה היו ההליקופטרים מלכודות מוות . הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות  והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ. נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו יבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטאלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5 ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים . רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע. על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות בוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה.

הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה נוצר על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים ו/או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- "פירסטנפלדברוק". מאחוריו מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק , ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת. הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים של משטרת מינכן. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה.

הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום לפירסטנפלדברוק התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוטיף "עיסא" אפיף נבהלה ואיבדה את העשתונות. בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עיסא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות בוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

צבי זמיר זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים, ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים. פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון הרסס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא . כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי. "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את זאת כמובן ידעתי מאוחר יותר".

את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"כי "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- "פירסטנפלדברוק" בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע"י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים, אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן . שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : "ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע"י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני".

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן "עד 120" ב- ראשל"צ, וזוכר היטב את התמונה ההיא : "מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, מנפרד שרייבר, והאנס פרידריך גנשר היה כה מבוהל עד ביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם". צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח . כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, "איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו "קול ישראל" וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית". השבתי לה בעצב רב : "לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי". ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ'ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72' [24].

טקסט מסמך :  יום רביעי –  6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "מעריב" , "9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "ידיעות אחרונות", "9 בני הערובה נרצחו". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא. ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72' ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו"ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ"ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו"ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל "מוליק" ללקין. וועדת קופל כתבה בדו"ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו"ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע"י הוועדה למסור את עדותם. הדו"ח עסק גם בתּפקוּדם של השב"כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב"טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972 . כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ"ל המשטרה פנחס קופל , משה קשתי , ואביגדור ברתל , כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 .

טקסט מסמך  :  29 בספטמבר 1972 . עמוד מס 15 ואחרון "ההמלצות" ב- ד ו " ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו " ח  חתומים יו"ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה : הדו"ח הזה יתפרסם במלואו בפוסט הבא מפני שהוא מסמך שאיננו כבר סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 40 שנים .

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל , בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו"ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו"ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ"ל הצבאי של צה"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב"טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו"ל. הדו"ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק ולבכות. במשך עשור שנים בעת מחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" בכיתי ללא דמעות בלבי. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב"טים והשב"כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע"י השב"כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל "מוּליק" ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע"י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים א' ו- ב' של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה הסדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

שמואל "מוליק" ללקין (בן 91 היום) המנהל וראש המשלחת הנערץ והבלתי נשכח של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972.

מתוך הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

אי אפשר לסיים את הפוסט הקונקרטי הזה "תזכורת מרה מס' 2" ללא נאום ההספד ההיסטורי והבלתי נשכח רווי כאב, עֶצֶב, ויָגוֹן נורא וגם נושא תקוות שנשא שמואל "מוליק" ללקין מנהל וראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – של ה- 6 בספטמבר 1972 לזכר 11 הספורטאים הישראליים הי"ד שנרצחו בדם קר ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור".

ספטמבר 2012. לפני שעה קלה סיימתי עוד שיחת טלפון עם מר שְמוּאֵל לָלְקִין (מתוך מאות שקיימתי עמו מאז 2004) ראש המשלחת האמיץ של הספורטאים הישראליים שנשלחו לאולימפיאדת מינכן 1972 – אודות הפוסט הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא אותו. זהו הפוסט הראשון בסדרה של כמה פוסטים שידונו בפרוטרוט באסון מינכן 1972. שְמוּאֵל לָלְקִין יהיה בעוד רגע קט בן 87. הוא דמות מפתח בכל פרשת רצח י"א הספורטאים שנקטלו באותו יום שלישי המַר ונִמְהר של 5 בספטמבר 1972 בדם קר ללא כלי מגן בידם. הוא בעצמו ניצול שנשכח בכל מסע התקשורת הישראלית העכשווי אל נבכי העבר מלפני 40 שנים. אילו קבוצת שמונה המחבלים בפיקודו של לוטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו טוֹנִי נָאזָאל שכונה צֶ'ה גֶאוָוארָה. (איזה צ'ה גווארה ואיזה נעליים. מדובר ברוצח מנוול בן בליעל), מזויינים ברובי קלאצ'ניקוב טעונים בעשרות מחסניות ורימוני רֶסֶס, היו מצוידים טיפ טיפה במודיעין מדויק יותר, הם היו פולשים לדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה (הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מעלה השערה די מבוססת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 ופלשו דווקא לדירה מס' 3. המרחק בין שתי הדלתות של דירה מס' 2 לדירה מס' 3 הוא מטר אחד בלבד), וממשיכים בתנועה של עוד כמה מטרים לעבר דירות מס' 4 ו- 5. שמואל ללקין התגורר לבדו כראש המשלחת בדירה מס' 5 בבניין מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הוא התגלה בכל כושר מנהיגותו ואומץ לבו בעת הרצח (הראשונים שנרצחו מייד לאחר החטיפה היו מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו – בשתי נסיבות רצח סמוכות אך שונות זאת מזאת), בעת המו"מ עם המחבלים, ובעת הקשה והנוראית לשמע הבשורה כי המחבלים טבחו את תשעת בני הערובה הנותרים כפותים ו- אזוקים בתוך שני ההליקופטרים בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ מהכפר האולימפי במינכן. מר שמואל ללקין בן דור הפלמ"ח ממקימי המדינה איננו מחזיק מחשב בביתו. הוא נשאר צנוע, עניו, אמיץ, וצלול. הפוסטים האלה מצדיעים לשמואל ללקין כדמות שנשכחה והושארה מאחורי הקלעים גם היום. אילו הייתי שַר החינוך במקום מר גדעון סער ו/או שר התרבות והספורט במקום שַרת התרבות והספורט במקום גב' לִימוֹר לִבְנָת הייתי מגייס את שמואל ללקין למסע הרצאות ברחבי בתי הספר ומוסדות חינוך במדינת ישראל אודות פועלו ומורשתו ומורשתם של ספורטאיו באולימפיאדת מינכן 1972. בטקס האזכרה לי"א הספורטאים הישראליים שנערך למחרת באצטדיון האולימפי ביום רביעי ב- 11.00 בבוקר של  6 בספטמבר 1972, נשא שמואל ללקין בפני 80000 (שמונים אלף) צופים באצטדיון ומאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם נאום היסטורי בלתי נשכח. הוא כתב את הנאום בחדרו ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן לפנות בוקר באותו יום רביעי ההוא – 6 בספטמבר 1972 (לפני יותר מ- 43 שנים) ובתומו בטרם הופעתו קבל עם ועולם, הקריא אותו לשַר החינוך דאז בממשלת ישראל יגאל אלון, בארץ. יגאל אלון אישר את הטקסט. עבור הנאום ההיסטורי ההוא לפני 43 שנים ראוי שמואל ללקין למדליית זהב (!).

הנה טקסט הנאום ההיסטורי במלואו שהוקרא במעמד הנורא ההוא בטקס האזכרה ל- 11 הספורטאים הישראליים הי"ד באצטדיון האולימפי של מינכן ביום רביעי לפני הצהריים של ה- 6 בספטמבר 1972 :                                                                                      "ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצידם של ספורטאי כל ארצות תבל. נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מ-ספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.        

מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקוֹרבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו.

בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות . ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אחת עשרה בבוקר. טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו שעות ספורות קודם לכן ע"י קבוצת מחבלים פלסטינית מארגון "ספטמבר השחור", באצטדיון האולימפי של מינכן 1972. ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין נושא את נאום ההספד ההיסטורי שלו בפני 80000 (שמונים אלף) אנשים באצטדיון האולימפי ובפני מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם כולו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

סוף הפוסט מס' 708. יום שלישי – 5 בספטמבר 2017.