הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוגש בחינם לקוראים. 

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 712 : הועלה לאוויר בתום יום הכיפורים י' תשרי תשע"ח – מוצ"ש 30 בספטמבר 2017.

————————————————————————————————–

פוסט מס' 712. קול קורא במדבר : העיתונאי דורון קרמר דָן ב-"ישראל היום" (יום רביעי – 27 בספטמבר 2017) בעִיווּת הגדול של הכדורסל הישראלי שנעשה בידי ה- "אמריקניזציה הַעָכוּרָה" ו- "קומבינת אִזְרוּח הַבְּלוֹף" של השחקנים הזרים. מפולת Eurobasket 2017 מהווה תמרור אזהרה מרה בצבע שָנִי – ארגמן עַז, קוֹבֵעַ כי הכדורסל האותנטי הישראלי כאן במדינה שלנו נמחק ו- הולך לאיבוד. חובת האחריות של שימור הכדורסל הישראלי מוטלת על איגוד הכדורסל בארץ. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 712. הועלה לאוויר בתום יום הכיפורים י' תשרי תשע"ח – מוצ"ש 30 בספטמבר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל במארס /אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות רענן כהן, והפקדתו כמנהל הכללי של רשות השידור. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה היו אלה שהדיחו וסילקו אותו במאי 2005 מאותה הכהונה הרמה ההיא לירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר בפרשת הדחה חסרת תקדים שחוֹק ההתיישנות לא חַל עליה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור סולק מנכ"ל רשות שידר מכהן ממשרתו הרָמָה שאמור היה להיות מנהיג השידור הציבורי. אותו המסולק היה יוסף בר-אל. ראו להיכן התדרדר תאגיד השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים ההן של 2003 – 2002. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ"ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף פוליטי מושחת ו- מנוון בראשות המנכ"ל שלה יוסף בר-אל שביסס את שלטונו גם על מתן שוחד מסך כל מיני פוליטיקאים. רשות השידור הישנה ההיא שהוקמה ב- 1969 / 1968, ואכלסה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת "הטלוויזיה הכללית" הצעירה, לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. היה מדובר ב- מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל מכהן. יוסף בר-אל העלוב והמושחת גורש בבושת פנים מכיסאו. היה מדובר ב- מעט מידי ומאוחר מידי.

1. אין יותר כדורסל ישראלי אותנטי בארצנו כפי שנהגנו לראות פעם בעשורים הקודמים של המאה שעברה. כמה מילים בשִבְחוֹ של העיתונאי דורון קרמר מ- "ישראל היום". דורון קרמר – תבורך (!).

מאמרו הדרמטי והחשוב מאין כמותו של דורון קרמר שמתפרסם בעיתון "ישראל היום" (רביעי – 27 בספטמבר 2017) וכותרתו "ואיזה מסכנים הישראלים", הוא קול קורא במדבר. קול קורא הרבה יותר מחשוב שדן ב- עתידם הלוט בערפל כמעט אבוד של שחקני הכדורסל המתבגרים והצעירים במדינת ישראל, בגין התופעות השליליות של "האמריקניזציה העכורה" ו- "קומבינת אִזְרוּח הבלוף" של השחקנים זרים, שמחלחלות, עושות שַמוֹת, ומכַלוֹת כבר במשך שנות דור את התשתיות הרעננות של הכדורסל הישראלי. קול קורא של דורון קרמר שהוא בדָמֵנוּ (!). המאמר הקרדינלי החריף של דורון קרמר הוא בבחינת כתב אישום – קטגורי חמור שמוטח ב- מנהיגות הכדורסל במדינת ישראל באמצעות, "ואיזה מסכנים הישראלים". המסמך כתוב ומנומק היטב. דורון קרמר מעלה שוב לדיון ברמה של חשבון נפש לאומי את השתרשות ו- הריבוי העצום של מאגר שחקני הכדורסל הזרים בשתי הליגות הבכירות של הכדורסל בארץ, העַל והלאומית, על חשבון הנוער הישראלי, ואת קומבינת הגיור והאִזְרוּח הַמְפוּבְּרָק של אותם שחקני כדורסל זרים (בעיקר אמריקניים), ש- פשו וחלחלו ל- שורות הכדורסל הישראלי מאז שנות ה- 70 של המאה הקודמת. התהליכים ה- כאילו ספורטיביים הללו, פיתחו גרורות, והפכו לנחלת הכלל של כל הכדורסל הישראלי על מרכיביו השונים. הכדורסל הישראלי חולה ו- מְסוּרְטָן למוות. מדובר בנוֹרְמוֹת חֶרְפָּה שראשיתן היכן שהוא לפני כ- ארבע עשרות של שנים, ואשר שרתו אז את האמביציות של שתי הקבוצות ההן של מכבי ת"א והפועל ת"א על רקע התחרות העצומה והיריבות הגדולה ששררו אז בין שני מועדוני הכדורסל הגדולים בארץ. במאמרו "ואיזה מסכנים הישראלים", קובע דורון קרמר את העובדות, כלהלן :

א. החוק הרוסי אמור לתת מגננה לשחקן המקומי, אך מנוצל לרעה ע"י הנהלות ציניות.

ב. 17 מתאזרחים (6 מהם חדשים) ישחקו העונה בליגת העל בכדורסל, כמעט % 23 מהשחקנים שאמורים לזכות במרבית הדקות.

ג. שיפור הכדורסל הישראלי ? העיקר זה לקוֹשֵש עוד כמה ניצחונות.

מאמרו המתריע החד משמעי והחשוב של העיתונאי דורון קרמר נכתב והועלה לאוויר באיחור זמן רב אולם הוא רָאוּי עדיין לחשבון נפש נוקד ותשומת לב ציבורית של כולנו. מפני ש- עדיין לא מאוחר לתקן את עוולות ה- "אמריקניזציה" שמורידה את הכדורסל הישראלי ביגון שאולה, ולנתח ולעקור באִיזְמֵל חד (ללא הרדמה) את נתוני החרפה של קומבינות האזרוח והפברוק של שחקני כדורסל אמריקניים ש- מסרטנות את עצמותיו של הכדורסל הישראלי. אם איגוד הכדורסל בראשותו של היו"ר מר עמירם הלוי איננו יכול לבצע את המהפכה הנדרשת יש להעלות ולהניח את הנושא הדחוף לדיון על שולחנה של ממשלת ישראל. אם נתוני האמריקניזציה וקומבינות האזרוח המפוברקות לא ימוזערו למינימום שבמינימום הרי שלמועמד החדש עודד קטש למשרת המאמן הלאומי החדש של נבחרת ישראל בכדורסל (מועמד ראוי ביותר), אין שום סיכוי לחולל את "מִפְנֶה סְלוֹבֶנְיָה" הנכסף, ולהצליח במקום שבו המאמן הלאומי הקודם ארז אדלשטיין כשל.

מאמרו הדרמטי והחשוב ביותר של דורון קרמר שמתפרסם בעיתון "ישראל היום" (רביעי – 27 בספטמבר 2017) וכותרתו "ואיזה מסכנים הישראלים", הוא תזכורת של הרגע האחרון. לעולם נזכור את טקסט העובדות החשוב שלו ש- חרת בגוף המאמר, כלהלן : "…קומבינת הגיור והאזרוח המפוברק, שנבעו מתחרותיות בעיקר בין הקבוצות התל אביביות, השאירה טעם רע בכדורסל הישראלי של שנות ה- 80 ו- 90 במאה הקודמת. עד שגל המתאזרחים הזה פרש, עכשיו מגיע גל חדש. מתוך 75 שחקנים ישראליים שאמורים לזכות במרבית הדקות בליגה העונה, יש 17 מתאזרחים – כמעט % 23 מהשחקנים ו- 6 מהם חדשים. מ- ג'וג'ו פלאס המתאזרח של נס ציונה בעל השם המשעשע, דרך ספנסר ווייס בגלבוע שלקח בזמנו מקום של צבר בנבחרת העתודה נטולת הקליעה, ועכשיו לוקח מקום בקבוצה שאמורה כביכול לייצג מחלקת נוער מפוארת, ועד לאדם הוניג וטרווס וורץ' מאשדוד, סם סינגר בהרצליה, ופרדריק בורדיון בחיפה…וגם בליגה הלאומית הישראלית בכדורסל יש החתמה סיטונית כזאת…". והוא דורון קרמר מוסיף קודם לכן בגוף המאמר החשוב שלו, וכותב כלהלן : "…לאורך כל הדרך מלווה אותנו יצור הכלאיים הזה, השעטנז של הזהויות, הלוא הוא המתאזרח…מצד שני, עסקנות השטייטל עסוקה כל הזמן בעיקום הכוונות האמיתיות של המחוקק כדי לקושש עוד כמה ניצחונות לתפארת מדינת כל אזרחיה…מאלישע בן אברהם, דרך התעודה המפוקפקת שבזכותה בראד ליף קיבל אזרחות…ועד מרים שארפ ומזל האווארד, מגש הכסף של נישואין – אזרחות – גירושין שנתנו לבעליהם לשעבר חוזה חדש דה לוקס וקריירה שהתארכה בעשור…".

אם זהו מצבו העגום של הכדורסל הישראלי האותנטי החרב בגין התופעות השליליות החמורות של "האמריקניזציה העָכוּרָה" ו- "קומבינת אִזְרוּח הַבְּלוֹף" שֶל השחקנים הזרים", שעוטפות אותו כבר שנים ארוכות, אזי ש- יו"ר איגוד הכדורסל מר עמירם הלוי וממלא מקומו מר שמעון מזרחי (חתן פרס ישראל) יואילו בטובם ו- ייסעו במטותא מהם לסלובניה הקטנה כדי ללמוד ועל מנת לקבל שיעור הדרכה "כיצד עושים זאת נכון" מאיגוד הכדורסל הַסְלוֹבֶנִי הקטן, אולם יעיל, רואה ל- מרחוק, ומוכשר לקדם את חוק שימור האנרגיה של הכדורסל המקומי. זכייתה של סלובניה הקטנה באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בטורקיה בספטמבר 2017 מוכיחה כי ניתן להגן על האינטרסים של הכדורסל המקומי – מקורי של כל מדינה ומדינה, גם בעידן הגלובליזציה המפותחת והפתוחה חובקת עולם. אשנה ואומר שוּב : דורון קרמר תבורך על מאמרך (!).

הליך "האמריקניזציה" של הכדורסל הישראלי החל בצנעה לפני כיובל שנים. לפרוצדורה הזאת הייתה כוונה ספורטיביות טהורה ו- כֵנָה. כמו תקומתו של הממסד הדתי – חרדי בראשית המדינה. ממשלת דוד בן גוריון העניקה באדיבותה הפוליטית פטור משירות חובה צבאי ל- 400 תלמידי ישיבה בבחינת תורתם – אומנותם. היום ב- 2017 מדובר במאות אלפי תלמידי ישיבות חרדיים שלא שירתו בצה"ל, מתחמקים משירות צבאי בתירוץ העבר המגוחך של "תורתנו – אומנותינו", וגם לא ישרתו בצה"ל בעתיד. הבאתו של שחקן הכדורסל האגדי, במידה רבה מיתולוגי, היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי באוקטובר 1966 למגרש המרצפות העקום של מכבי ת"א ברחוב המכבי ליד קולנוע "אורלי" בתל אביב הישנה, על פי יוזמתו הראשונית של מאמן הכדורסל הישראלי שמולי'ק יעקובסון ז"ל – נשאה יומרות ספורטיביות – מקצועניות בלבד ללא שום מגבלות ו- התחייבויות אזרחיות עתידיות. צריך לזכור שטל ברודי יליד ניו ג'רסי טל ברודי שיחק בנבחרת הכדורסל האמריקנית במשחקי המכבייה ה- 7 בקיץ 1965. הוא הגיע לישראל בחלוף שנה, ראשית דבר כתגבורת כדורסל מקצועית עבור מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. רק מאוחר יותר החליט לוותר על אופציות ה- NBA ו- להקים משפחה ולבנות לנצח את ביתו בישראל. טל ברודי הוא דֶגֶם חו"ל-אמריקני ייחודי עַל, אישי + ספורטיבי + אזרחי, ברמת איכות הגבוהה ביותר שאנוכי מכיר, ולכן היה ראוי בשעתו לקבל את פרס ישראל, הפרס היקר ביותר שמעניקה המדינה לבניה. הבאתו של טל ברודי בן 23 ב- אוקטובר 1966 מארה"ב לשורות מכבי ת"א היה בסך הכל "פטנט" אולם מהלך תמים של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. כזה היה בדיוק מעשה המודל השני, גיוסם ב- 1968 של חמישה כדורסלנים יהודים – אמריקניים לשורות מועדון הכדורסל של הפועל ת"א, ובראשם בארי ליבוביץ' בן 22 הבלתי נשכח, מארק טורנשיין, ו- אייבן לישינסקי, וגם לארי ז'ולוט ואלאן צוקרמן. מעשה תמים. ברבות השנים הפכה התמימות לביזנס. ההתמודדות הספורטיבית בין שני המועדונים התל אביביים הגדולים אז בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת לבשה אצטלה של יוקרה ומעמד ועִמָם סכסוכים,ריב, ומדון. וכיצד אפשר לשכוח את פרשת בארי אייזנמן (2.02 מ') השחקן הראשון שהוביל במאי 1968 את רכבת שחקני הכדורסל היהודים – אמריקניים מארה"ב לישראל. המועדונים האחרים לא עמדו מהצד. הם שיכללו את שיטת התמימות והפכו אותה ברבות השנים לקרדום לחפור בו.

סיפורו של טל ברודי (בן 74, היום) היא היסטוריה מעניינת. טל ברודי נולד ב- 1943 בניו ג'רסי – ארה"ב. אבא שלו מיכאל "מקס" צ'רנוברודה עלה לארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה הקודמת מפולין. הוא עבד כאן פיזית קשה יחדיו עם חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בעת ההיא, בהקמת תחנת החשמל הראשונה של המהנדס פנחס רוטנברג בנהריים (קילומטרים ספורים דרומית לקיבוץ אפיקים). כעבור כמה שנים החליט להגר לעיר טרנטון במדינת ניו ג'רסי בארה"ב, נישא שם, מיסד משפחה, והקים חנות גדולה ומשגשגת "HARDWARE" לחומרי בניין. מקס צ'רנוברודה שינה את שם משפחתו הפולני ל- ברודי, משום שצלצל והיה פוטוגני יותר באנגלית. הוא קיווה שבנו טַל ילך בעתיד בעקבותיו ויקדם את העסק המשפחתי. אולם לטל ברודי הילד היו חלומות אחרים לגמרי. הוא רצה להיות כדורסלן. לא עוד כדורסלן. לא סתם כדורסלן. כדורסלן ב- NBA. ב- ספטמבר 1980 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את הסרט התיעודי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שהפקתי וביימתי אודות תולדותיו של הקפטן טל ברודי בארה"ב ובישראל, לאחר שפרש מזירת פרקט הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל. בסרט התיעודי ההוא התייחס אביו המנוח של טַל בְּרוֹדִי מקס ברודי ז"ל לשאלתי שדנה בהמשכיות המשפחתית ובחירתו של בנו דווקא בכדורסל כמקצוע. מקס ברודי לא היסס אפילו לשנייה אחת בתשובתו, ואמר כי תמיד רצה באמת ש- טַל בנו יירש אותו וימשיך לטפח את חנות ה- "HARDWARE" בטרנטון, אולם אם בחר בכדורסל הרי שהיה רוצה שיעשה זאת טוב, ואם לאו שיוותר על העניין. מקס ברודי התראיין ב- 1980 באנגלית לסרט הדוקומנטארי שלי, "גופייה מס' 6", וכך התנסח והגדיר את השקפת עולמו החינוכית, ו- כה אמר למצלמת הטלוויזיה וייעץ לבנו טַל באחת עשרה מילים, כלהלן :

"If you do, do it right – If not give it up"

סלוגן אימורטאלי של מקס ברודי ז"ל שאנוכי כמתעד טלוויזיוני לא אשכח לעולם. טל ברודי באישיותו המוכשרת, העוצמתית, והנבונה הפך לנֶכֶס לאומי לא רק על זירת הפרקט, אלא גם הרחק מחוצה לה.

אם אחזור לקו הזינוק ההוא של שנת 1966 אהיה רשאי לשאול את עצמי כמה מודלים כמו טל ברודי נוצרו בארץ (התשובה היא כלום, אפס), וכמה כבר שחקני כדורסל אמריקניים לבשו את מדי מכבי ת"א והפועל ת"א בעשור ה- 70 של המאה הקודמת ? מדובר בכמות אפסית לעומת הקיימת היום. ייתכן ואם "האמריקניזציה" החוסמת והמנשלת הייתה מקדימה ו- משתלטת כבר אז על הכדורסל הישראלי כמו בעידנים האחרונים, הרי שלא היו קמים לנו שחקני כדורסל ברמתם של מיקי ברקוביץ' ועודד קטש. אולי גם הם היו נחסמים.

מאידך האמריקניזציה והאירופיזציה של הכדורסל הישראלי איננה תופעה ייחודית רק לנו. היא כאמור גלובאלית. מישהו יודע כמה שחקנים אנגליים משחקים בהרכב הראשון של מנצ'סטר יונייטד, ו/או בצ'לסי, ו/או בארסנל, ו/או בליוורפול ו/או ב- באיירן מינכן, ו/או בברצלונה, ו/או בריאל מדריד…? הרי רובם שם שחקני חיזוק שהובאו למועדונים האנגליים, הספרדיים, והגרמניים מרחבי אירופה ודרום אמריקה. אפילו קבוצות ספרדיות מובהקות בעלות מוניטין עצום כברצלונה וריאל מדריד איבדו את הצביון הספרדי המיוחד שלהן ורוויות בשחקני חיזוק מכל הסוגים. ומה תאמרו על ליגת הכדורסל הנבחרת של ה- NBA שלפתע בשני העשורים האחרונים איננה מתביישת לחזק את שורותיה בעשרות שחקני כדורסל מאירופה. מדינת ישראל איננה אלבניה של הימים ההם ולשמחתנו איננה עטופה במסך ברזל. ייתכן כי מדינה דמוקרטית איננה יכולה להילחם כלל בתנופת הגלובאליזציה הספורטיבית ובסוג הזה של מומנטום של תרבות אמריקנית טלוויזיונית וספורטיבית שחודרת לכל חלל אפשרי. סלובניה אלופת אירופה החדשה לשנת 2017 הוכיחה עכשיו שאין מדובר בגזירת שמיים. הבה נלמד מהם. אנחנו יודעים כבר שנים רבות כי הכדורסל הישראלי איננו עשיר דיו כדי להפיק ולייצר כישרונות כפי שהיכרנו בשעתו ביוגוסלביה הגדולה. לתוך הוואקום הישראלי הזה חדרה האמריקניזציה בכל עוזה. הכדורסל הישראלי ייצר בעשור ה- 70 של המאה הקודמת את מיקי ברקוביץ, בועז ינאי, איתמר מרזל, שמואל אבישר, פנחס חוזז, חנן קרן, אור גורן, אביגדור מוסקוביץ', שוקי שוורץ, שמריהו זסלבסקי ואחרים. הכדורסל היוגוסלבי לעומת הישראלי ייצר את דראזן דליפאגיץ', דראגאן קיצ'נוביץ', זוראן סלאבניץ', מירזה דליבאסיץ', קרסימיר צ'וסיץ', ועוד – ואטם את שעריו בפני שחקני יבוא זרים. זהו כל ההבדל. ישראל הייתה אלופת אסיה ב- 1974 אך זה לא הספיק לה באליפויות אירופה. באליפויות אירופה ב- באדאלונה 1973 ובלגראד 1975 היא דורגה במוקם ה- 7. באליפות אירופה בליאז' ב- 1975 היא דורגה במקום החמישי, ובאליפות אירופה בטורינו ב- 1979 זכתה במקום השני. יוגוסלביה לעומת ישראל ללא שחקנים זרים כלל ובאמצעות כדורסלנים תוצרת בית בלבד הוכתרה לאלופת אירופה, אלופת העולם, ואלופה אולימפית. ברמת הקבוצות המצב שונה. הפער הצטמצם בשל היתר היבוא. אפילו ריאל מדריד הגדולה לא הסתפקה בתוצרת מקומית וייבאה מארה"ב ב- 1968 את וויין בראבנדר, מיילס אייקן, וקליף לויק.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. לפני 43 שנים. טהראן בירת איראן. היכל הכדורסל בקומפלקס האולימפי של טהראן. נבחרת ישראל בכדורסל ניצבת על פודיום מס' 1 לאחר שזכתה במדליית הזהב במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : טל ברודי (מס' 6), אביגדור מוסקוביץ' (מס' 11), איתמר מרזל (מס' 13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (מס' 8 מוסתר קצת), מיקי ברקוביץ' (מס' 9), שמואל "מולי" אבישר (מס' 5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (מס' 12), בועז ינאי (מס' 15), ג'ק אייזנר (קיצוני משמאל, זרועו הימנית של בועז ינאי מסתירה את מס' הגופייה שלו). זיהוי הנוכחים בשורה תחתונה מימין לשמאל : המעסה אריה אורגד, איש לא מזוהה, יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, מאמן נבחרת ישראל בכדורסל אלברט חמו, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, אורי אפק, יצחק פיסטינר שופט כדורסל ישראלי בינלאומי. (התמונה צולמה ע"י הוועדה המארגנת האיראנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נחתו בארץ כאמור חמישה שחקני כדורסל יהודיים מארה"ב על מנת ללבוש את מדי קבוצת הפועל ת"א : בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מַארְק טוֹרֶנְשַיְין, אָלָאן צוּקֶרְמַן, ו- לָארִי ז'וֹלוֹט. מטרת גיוסם והבאתם ארצה הייתה להילחם בגדולתה של מכבי ת"א. הגיוס צלח. ב- 1968 ו- 1969 הִכְּתָּה הפועל ת"א את מכבי ת"א כמעט ללא תנאי והפכה לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בשנים ההן במדינת ישראל. ב-  24 ביוני 1969 זכתה קבוצת הפועל ת"א בגביע המדינה בכדורסל לאחר שהביסה במשחק הגמר את מכבי ת"א בתוצאה 70:88. במפגש הראשון בליגה של 1969 ניצחה הפועל ת"א את מכבי ת"א 65:67 והפסידה בשני 66:63, אולם בסיום דורגה הפועל ת"א במקום הראשון עם 46 נק' מול מכבי ת"א במקום השני עם 43 נק'. במשך הזמן הקצר שחלף התברר כי מדינת ישראל לא עניינה את חמשת הכדורסלנים היהודים הללו לאורך זמן יתר על המידה. בתום פרק הכדורסל בחייהם עזבו כולם את הארץ ושבו איש איש למכורתו האמריקנית, מי מוקדם ומי מאוחר יותר. אפילו בָּאִרי לֵיְיבּוֹבִיץ' יפה התואר הנערץ ע"י רבים ואָהוּב על רבות, מי שעשה כאן קריירה פנטסטית, נטש בסופו של דבר את ישראל וחזר לארה"ב. מנקודת מבט אובייקטיבית על אף היותם יהודים הם היו קודם כל שחקני חיזוק של הפועל ת"א והראשונים שחסמו את דרכו של הנער הישראלי אל טבעת הסל. יחד עם זאת התופעה של שחקני חיזוק מחו"ל בימים ההם הייתה כל כך מינורית בהשוואה ל- 2012 עד שאיש לא חשד בקבוצת שחקני הכדורסל היהודים הללו שבאו לעשות קצת כסף בארץ ואח"כ תכננו לחזור לניו יורק. החמישה ההם היו הראשונים לבלום את הנוער הישראלי. האנשים חשבו שזאת תופעה זמנית אך מתברר שאין דבר קבוע יותר מהזמני. גבולות הארץ נפרצו. אחרי חזרתם לניו יורק של אָלָאן צוּקֶרְמַן ו- לָארִי ז'וֹלוֹט ומאוחר יותר גם אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי חיפש יו"ר הפועל ת"א מר אָבְרָהָם פְּלָדָה ב- נֵרוֹת בארה"ב שחקני חיזוק אמריקניים כדי לנשל את עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א מהפסגה. הוא לא היה לבד. גם מר אֵיתָּן מְגִידוֹ יו"ר הפועל ר"ג ניהל מרדף אחרי שמעון מזרחי וגם הוא רצה להפיל את מכבי ת"א ולהתיישב על הכס. כולם זוכרים את שני הענקים האמריקנים קוֹרְקִי נֶלְסוֹן ונִיל ווֹלְק שלבשו את מדי הפועל ר"ג תחת פיקודו של איתן מגידו, ולבטח את שני היהודים – אמריקניים סְטִיב קַפְּלָן וסְטִיב שְלֶכְטֶר, גם הם שחקני יבוא של הפועל ר"ג שבסופו של דבר התאקלמו כאן והפכו לישראליים לכל דבר. שמעון מזרחי היה במידה רבה מורה דרך למר אָבְרָהָם פְּלָדָה ומר אֵיתָּן מְגִידוֹ שניסו לחקותו. שני אלה אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ שימשו אף הם מודל לצועדים אחריהם באותו התלם שפילסה מחרשת הכדורסל. שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא רק הקדים את אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ בהבנת היסטוריית הכדורסל והתפתחותה, וידע כי בשלב כלשהו הופעתה של האמריקניזציה בישראל היא בלתי נמנעת – אלא גם הקדים את שניהם בפענוח ופיצוח קוֹד הטלוויזיה : "אם אתה אלוף – משמע הטלוויזיה תשלב עמך זרועות". זה היה התנאי שהצבתי לו. אם אתה רוצה ללכת שלוב זרוע עמי ועם רשות השידור שלי עליך להיות אלוף. (את אותו התנאי ו- הסטטוס הצענו לכל קבוצה בארץ לרבות הפועל גליל עליון שזכתה באליפות המדינה במאי 1993 אולם היו"ר שלה גדי יעקב מקיבוץ מנרה העדיף ללכת שְלוּב זרוע עם ערוץ 5 בכבלים). התברר כי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי הוא איש ניהול מוכשר ובעל יכולת מנהיגות. הוא הצליח להפוך את קבוצתו לסיפור עלילה ו- אובייקט טלוויזיוני משגשג בעל נוכחות טלוויזיונית ארוכת שנים.

מכבי ת"א הביאה בשעתו את הכישרון ואנוכי הבאתי את ניידות השידור ואת מצלמות הטלוויזיה לזירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו (בתמיכת המנכ"לים שלי ומנהלי הטלוויזיה שלי), כשם שעשו קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. אין זה סוד כי מצלמות הטלוויזיה נוהות מחד אחרי המנצחים ואוהבות מאידך להנציח את הנכשלים. מצלמות הטלוויזיה מנהלות רומנים קיצוניים לחיוב ושלילה בעלי פרספקטיבת מבט צרה עם מושאי הצילום שלהן. מצלמות הטלוויזיה שונאות בינוניות, רוטיניות, שגרה, והתרחשויות נורמליות. מצלמות הטלוויזיה עשויות מ- טכנולוגיה קרה וסוגדות לסנסציות (מכל הסוגים), אולם יש להן גם יתרון : הן יודעות לתָּעֵד ולא יודעות לשָקֵר. מצלמות הטלוויזיה שלנו הפכו את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לא רק למשגשגת, אלא גם ל- פופולארית. אגודת מכבי ת"א חייבת ליו"ר שלה עו"ד שמעון מזרחי חוב עולם מפני שהוא היה הראשון לפַעָנֵח ולפַצֵח את קוֹד הטלוויזיה כאן בישראל. כורח המציאות הספורטיבית – כדורסלנית ההיא יחדיו עם כורח תקשורת ההמונים הטלוויזיונית ההיא, הולידה סימביוזה ארוכת טווח (!). 

כמובן שהארץ מלאה בתוך שנים ספורות בשחקנים אמריקנים שהגיעו לליגת הכדורסל הישראלית לפרקי זמן קצובים. כולם רצו להיות אלופים וכולם רצו להצטלם בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית או כפי שכונתה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית". הזרים הגיעו ארצה בדרך כלל למען קריירה קצרת מועד וכדי לעשות כסף. אף על פי כן יצרו הקריירות הקצרות האלה פקק תנועה ארוך ובכך סתמו את עורקי הכדורסל בפני דָם ישראלי. נכון שצריך להבדיל בפוסט הזה ולהטיל חיץ בין כמה קטגוריות שונות : בין שחקני חיזוק אמריקניים לא יהודיים לבין שחקני חיזוק יהודים – אמריקניים ששיחקו כאן וחזרו למכורתם, לבין שחקני כדורסל יהודים – אמריקניים שלא רק שחיזקו את הכדורסל הישראלי לדורותיו, אלא גם תרמו תרומה חשובה בשורות הנבחרת הישראלית הלאומית, ולבסוף בחרו לבנות כאן את ביתם.

טַל בְּרוֹדִי הוא דוגמא ייחודית שחורגת מהוויכוח ומכתב האישום ההוא של אריה מליניאק. גילה אותו בארה"ב באקראי ב- 1964 מאמן הכדורסל הישראלי שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן ז"ל. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן צפה בטַל בְּרוֹדִי בעת שהותו כמתמחה במחנה קיץ מיוחד בניו יורק של מאמן הכדורסל האמריקני קְלֵייר בִּי (Clair Bee) שם הדריך טַל בְּרוֹדִי יחדיו עם וִוילְט צֶ'מְבֶּרְלֵיְין כדורסלנים אמריקניים צעירים מוכשרים שחלמו כמובן להגיע לשורות ה- NBA. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן לא התמהמה והעביר את התרשמותו לאנשי מכבי ת"א. בחלוף שנה בקיץ 1965 שיחק טל ברודי עם נבחרת ארה"ב במכבייה ה- 7, הרשים כאן מאוד את מי שהיה צריך להרשים, והשאר היסטוריה. באוקטובר 1966 הצטרף טל ברודי לשורות מכבי ת"א ובו במקום תפש משבצת של שחקן נוער ישראלי. איש לא ידע אז גם לא טַל בְּרוֹדִי עצמו כי בסופו של דבר הוא מתכוון באמת לבנות את ביתו לעַד בארץ ישראל. טַל בְּרוֹדִי הגיע למועדון הפאר של מכבי ת"א על תקן של שחקן חיזוק בטרם הפך לעולה חדש שמתכוון לחיות כאן את שארית חייו. את הדברים הללו הוא אמר לי מפורשות. אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו ישיר משדה התעופה לוֹד למגרש הבלטות ברחוב "המכבים" בתל אביב של לפני מלחמת ששת הימים 67', ליד קולנוע "אוריון" הישן שם המתינו לו מאות אוהדי מכבי ת"א וגם צלם העיתונות לוֹבָה קָנְפֵר ז"ל .

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 19  באוקטובר  1966. תיעוד היסטורי. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. (מימין), קפטן מכבי ת"א המוערך בימים ההם שבתאי "סבי" בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו שמכיל 5000 מקומות ישיבה. שר הביטחון משה דיין (בן 53 בתמונה ) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25 בתמונה) שחקן החיזוק היהודי – אמריקני וכוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק נגד ריאל מדריד בביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר יו"ר מועדון מכבי ת"א, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון, יהושע רוזין ז"ל (מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים שניים בלתי מזוהים). (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה אגיד על האמריקניזציה והאירופיזציה שחלחלה לכל פינה בפרקט הכדורסל הישראלי מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה ? האם אפשר להשיב את הגלגל לאחור ? מאז 1966 הגיעו לכאן המוני המונים של שחקני כדורסל אמריקניים למטרות חיזוק בשנים ההן, ביניהם גם יהודים, ובראשם כאמור טל ברודי. הנה חלק מהרשימה האין סופית כמעט : קמיל דירקס, סטיב צ'ובין, רון דאנלופ, סטיב מקמהון, סטיב צ'ובין, ביל פלס, ג'ק אייזנר, לארי גורדון, אולסי פרי, ארל וויליאמס, אריק מנקין, ג'ים בוטרייט, לו סילבר, סטיב קפלן, סטיב שלכטר, ניל וולק, ג'ון וויליס, סטיב מלוביק, לארי קוסטלו, פלמינג, בראד ליף, ג'ק צימרמן, האווי לאסוף, לאבאן מרסר, פונדקסטר, קורקי נלסון, פרנק בריקובסקי, מייק לארגי, קווין מקגי, טרי פייר, קארל נברסון, הול, ג'ונסון, אנדרו קנדי, יונתן דלזל, טאונס, קארל איימוס, בארלו, מרטין, פרימן, דניס וויליאמס, קמפבל, דיוויד הנדרסון, גיבסון, דאנקלי, אלכסיס, ת'רדקיל, פרביס שורט, רדיסלאב צ'ורצ'יץ', קולמן, צ'יימברס, תופסון, רוברטס, בינגהיימר, ווייט, קונסטנטין פופה, ראדוביץ', הארוול, דאוסן, והרשימה ארוכה כאורך הגלות.

הימים ההם של 18 במארס 1976 בהם שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל גבת / יגור על טהרת הישראליים עירא הררי, אור גורן, בועז ינאי, גבריאל "גבי" טייכנר, ואיתמר מרזל, זכו בגביע המדינה לאחר שניצחו את הפועל ת"א עם בארי ליבוביץ' ומרק טורנשיין 76:90 – חלפו לבלי שוב. נוסטלגיה בלבד. וצריך להזכיר בפוסט הקונקרטי הזה עוד דבר. עו"ד שמעון מזרחי לא ניהל את מועדון הכדורסל המשותף של שני הקיבוצים גבת ויגור ואף על פי כן זכו הקיבוצניקים באליפות הליגה של מדינת ישראל. באפריל 1985 התמודדו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסדרת הגמר סל האחרונה בת שלושה משחקים על תואר אלופת המדינה. בשורות שתי הקבוצות נטלו חלק שחקני חיזוק בעלי מוניטין כמו מַייק לָארְגִי ו- לָאבָאן מֶרְסֶר ב- הפועל תל אביב ו- קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי ב- מכבי ת"א. מינון השחקנים הזרים בשני המועדונים היה הגיוני ולכן הדבר לא פגם בהתעניינות שיא של כלל הציבור הישראלי הרחב במפגש המשולש. מַייק לָארְגִי ולָאבָאן מֶרְסֶר הזדהו עד עמקי נשמתם עם הצבע האדום של הפועל ת"א כמו גם קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי עם המדים צהובים – כחולים של מועדונם. הם היו חלק אינטגרלי מקבוצותיהם כבר מספר שנים ונוכחותם עדיין לא פגעה בנוכחות הישראלית. היכל הספורט ביד אליהו היה מפוצץ בצופים ומלא על גדותיו. שלושת השידורים הישירים של שלושת ה-"דרבי'ס" התל אביביים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1985, שהיו גם שלושה מפגשי פסגה אותם הפקתי וניהלתי מהיכל הספורט ביד אליהו, שגשגו מעבר לכל רָף משוער וצברו יותר מ- % 50 רייטינג.

ראשיתה של האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי נולדה ב- 1952 עם הבאתו של מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני מוריס "טאבי" רסקין כדי לאמן את נבחרת ישראל המתכוננת לקראת טורניר הכדורסל הקדם אולימפי שאמור להיערך בהלסינקי בירת פינלנד, בטרם פתיחת משחקי האולימפיאדה ה- 15 של הלסינקי 1952. צריך לציין כי ב- 1952 גייס הוועד האולימפי הישראלי והביא ארצה גם את מאמן ה- א"ק היהודי – אמריקני אירווינג מונדשיין. זאת הייתה ההתחלה. אולם דווקא דור המאמנים המאמנים הישראליים יעקב שאלתיאל ויהושע רוזין (אנשי "מכבי") ודוב פרוסק (איש "הפועל"), ומאוחר יותר אחריהם ובראשם רלף קליין, הם שהביאו את נבחרת ישראל לעבר הישגים אירופיים מרשימים שנראים היום כחלום : מקום 5 באליפות אירופה ב- 1953 במוסקבה, מקום 6 באליפות אירופה ב- 1965 (שוב במוסקבה), ומקום 2 באליפות אירופה ב- 1979 בטורינו – איטליה. הליך "האמריקניזציה" טרם הבשיל והפרוצדורה התחמנית הזאת עדיין לא העמיקה לחדור לנבכי חוט השדרה של הכדורסל הישראלי. התקוות שלנו, הנוער והצעירים הישראליים פרחו, מפני שדרכם לא נחסמה.

טקסט תמונה : יולי 1952. הימים ההם – הזמן ההוא . נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן האמריקני מוריס "טאבי" רסקין , יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א בלבוש אזרחי – אולימפי), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מנחם קורמן (מכבי ת"א), אליהו עמיאל (הפועל חולון) , משה "מוסא" דניאל (הפועל קיבוץ חולתא), ראובן פכר (הפועל קיבוץ מזרע), מרסל חפץ (הפועל חולון), עמוס לין (הפועל קיבוץ משמר העמק) וראש המשלחת חיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : זכריה עופרי (מכבי ת"א), דני ארז (הפועל ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) , פרדי כהן (הפועל חולון) , ו- רלף קליין (מכבי ת"א). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. הכדורסל הישראלי הלאומי זכה להיסטוריה מפוארת שכבר נשכחה, בשנים ההן של 1953, 1965, ו- 1979 שנת השיא עם המאמן רלף קליין בטרם עידן "הַאָמֵרִיקָנִיזַצְיָה הַעָכוּרָה" ו- "קוֹמְבִּינָת אִזְרוּח הַבְּלוֹף" של השחקנים זרים". הכדורסל הישראלי הלאומי וברמת המועדונים והאגודות זכאי וזקוק לעירוי דם חדש של מובילי דרך ומנהיגות.

זה היה לפני 38 שנים, ב- יוני 1979. אלכס גלעדי טָס לגוֹריציה (Gorizia) והפקיד כרגיל בידיי את מלאכת העריכה וההפקה של שידורי אליפות אירופה 1979 בכדורסל במערכת  בירושלים, ואת הנהגת מחלקת הספורט בהיעדרוֹ. הוא הגיש את הצעת השידורים הבסיסית של האליפות לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחיים יבין מנהל חטיבת החדשות במוֹעֵד הנדרש ב- 16 באפריל 1979. זאת הייתה הצעת שידור הגיונית לא מנופחת תואמת את ההשערות המקצועיות שלו שהעידו אז על בינוניותה של הנבחרת שלנו. אופציות השידורים הישירים משם היו בהתאם [2] . נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן המצליח רלף קליין ז"ל לא עוררה ציפיות מיוחדות לקראת משחקי איטליה 1979. הנבחרת דורגה אומנם במקום החמישי המכובד באליפות אירופה הקודמת שנערכה שנתיים קודם לכן ב- 1977 בליאז' – בלגיה, והִשוותה את שִיא הדירוג מאז ימי מוסקבה לפני עשרים ושֵש שנה ב- 1953, אך עכשיו היא לא הייתה נבחרת מלהיבה במיוחד ואיש לא ציפה ממנה לגדולות ונצורות. היא לא הייתה אטרקציה של שידור. אלכס גלעדי טעה בהערכתו. ב- 1979 מצאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית יותר עניין בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מאשר בנבחרת הלאומית. נבחרת ישראל עמדה במוקד שידורי הטלוויזיה אחת לשנתיים. מכבי ת"א עשתה זאת בכישרון רב מידֵי יום חמישי בשבוע בעֵת השידורים הישירים של גביע אירופה. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית העניקה למכבי ת"א אלופת המדינה תשומת לב רבה. הטלוויזיה שיווקה אותה בהדרגה כקבוצה של המדינה והפופולאריות של מכבי ת"א גאתה. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א בבלגראד לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות . שמעה של הקבוצה הגיע לכל שכבות הציבור במדינת ישראל. מצלמות הטלוויזיה סייעו להפוך את מכבי ת"א לקבוצת כדורסל מקובלת ואהודה. ברגע זה הפכה הסימביוזה בין הטלוויזיה לבין מכבי ת"א הדוקה כפליים. לעומת זאת אליפות אירופה בכדורסל באיטליה ביוני 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל נראתה כטורניר ספורט שגרתי. רוטינה היסטורית שחוזרת על עצמה מִידֵי שנתיים.

רלף קליין ז"ל לבש  68 פעמים את מדי נבחרת ישראל בכדורסל בשנים  1963- 1952. הוא היה שחקן מרכזי בנבחרת ישראל שהוקמה ב- 1952 לצִדם של אברהם שניאור, זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), מרסל חפץ, פרדי כהן, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, דני אֶרֶז (בוקסנבאום), דוד הייבלום, יהודה "קנבוס" ווינר, עמוס לין, ראובן פֶכֶר, ומשה "מוסה" דניאל.  אחת עשרה שנה לבש רלף קליין את המדים הלאומיים ותקופה דומה לבש במקביל גם את מדיה של מכבי ת"א. הוא היה שחקן בחמישייה הנצחית המפורסמת שלה יחד עם חבריו אברהם שניאור ז"ל, זכריה עופרי, מנחם קורמן, ויהודה "קנבוס" ווינר (המאמן היה יהושע רוזין ז"ל), אותה חמישייה שהטילה מורא על הליגה הלאומית בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדוֹר הנפלא הזה נשכח. הוא החמיץ את הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטלוויזיה שלנו החמיצה אותו. אפילו הרדיו החמיץ את הדוֹר ההוא. שַדָּר הרדיו רב המוניטין של "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נשלח בשנות ה- 50 לשדר ישיר את משחקי הכדורגל של נבחרת ישראל באירופה אך לעולם לא את משחקי נבחרת ישראל בכדורסל.

טקסט תמונה : רלף קליין (במרכז) בן 17 עם חברים בבודפשט בירת הונגריה ב- 1949 . רלף קליין הפך להיות שחקן קבוע בחמישייה הנצחית של מכבי ת"א בשנות ה- 50 ושחקן קבוע בנבחרת ישראל בשנים 1963 – 1952. ברבות הימים הפך למאמנה של מכבי ת"א וזכה עמה לראשונה ב- 7 באפריל 1977 בתואר ההיסטורי בבלגראד בירת יוגוסלביה הראשון מחזיקת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. ביוני 1979 הצעיד את נבחרת ישראל למקום השני באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בטורינו – איטליה. ישראל העפילה למשחק הגמר ב- 20 ביוני 1979 אך הפסידה לברה"מ. על פועלו ומורשתו העצומה למען הכדורסל בישראל קיבל רלף קליין את פרס ישראל בחג העצמאות תשס"ו 2006 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1955. הימים ההם – הזמן ההוא. החמישייה הנצחית של מכבי ת"א אלופת המדינה ומחזיקת הגביע בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אברהם שניאור (גופייה מס' 3), יו"ר אגודת מכבי מכבי ת"א יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר (גופייה מס' 10), המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן (גופייה מס' 6), מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי (גופייה מס' 9), אפרים אטלס, ורלף קליין (גופייה מס' 11). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורסל היה מאז ומתמיד ענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל אחרי הכדורגל. גם בשנות ה- 40 בימי ארץ ישראל הישנה. לאחר הופעת מכבי ת"א באירופה בשנים 1947 ו- 1949, השתתפות הנבחרת הלאומית במשחקי המכבייה ה- 3 ב- 1950, משחקי נבחרת הפועל בכינוסי ספורט הפועלים בבלגיה, צרפת, ויוגוסלביה ב- 1951, ומשחקה של נבחרת צה"ל נגד צבא צרפת ב- 1952, הגיעה העֵת להתמודדות במשחקים בין ארציים רשמיים. נבחרת ישראל יצאה ליטול חלק בטורניר הכדורסל באולימפיאדת הלסינקי 1952. ראש הממשלה אז דוד בן גוריון רחש הערכה רבה למשלחת האולימפית וקיבל אותה בלשכתו. בראשית שנות ה- 50 בלטו בארץ כבר כמה מאמני כדורסל רבי מוניטין על פיהם יישק דבר, כמו יהושע רוזין ויעקב שאלתיאל ממכבי תל אביב, וברוך שליין ודוב פרוסק מהפועל ת"א, אך המִמְסַד הספורטיבי בישראל החליט לייבא מאמן כדורסל יהודי – אמריקני מניו יורק, מוריס "טאבִּי" רסקין. על מוריס "טאבי" רסקין הוטלה המשימה הלאומית להכין את נבחרת ישראל לקראת השתתפותה ההיסטורית הראשונה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952.

טקסט תמונה : שנת 1952. תל אביב. המאמן האמריקני מוריס "טאבי" רסקין (בחליפה הבהירה וחולצה לבנה) מדריך סגל נרחב של מאמנים ושחקנים בכירים בישראל. עומד קיצוני מימין המאמן יהושע רוזין . זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה (בגופייה לבנה), שחקן מוסתר (חצי גוף עירום), דני ארז (מתבונן מעל כובעו של המאמן), משה מכטי, שחקן לא מזוהה, שלום קוסובר (משופם, ולובש טרנינג עם הכתובת "ישראל"), דוד הייבלום, שמואל "שמוליק יעקובסון, יהודה "קנבוס" ווינר, שני שחקנים לא מזוהים, עמנואל ברדן ומנחם קורמן, ושחקן לא מזוהה. גם כל האנשים בשורה הראשונה היושבת בעורפיהם למצלמה אינם מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : יהושע רוזין, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טאבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פרדי כהן ויהודה "קנבוס" ווינר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : קיץ 1952. תל אביב. שיטת הפיפטי – פיפטי. המאמן הלאומי מוריס "טאבי" רסקין (במרכז) עם דוב "בולק" פרוסק רכז הכדורסל של "הפועל" (מימין) ועם יהושע רוזין מאמן מכבי ת"א (משמאל). (באדיבות מנחם קורמן וארכיון התמונות של דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1952 . מחנה אימונים של נבחרת ישראל בכדורסל בתל אביב נבחרת בהדרכת המאמן האמריקני מוריס טאבי" רסקין . השחקנים לובשים טרנינגים חדשים (כחול – לבן)  טרם טיסתם למשחקי האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי בירת פינלנד . זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : ראובן פכר, עמוס לין, מרסל חפץ, אליהו עמיאל, משה "מוסה" דניאל, פרדי כהן, רלף קליין, מנחם קורמן, ואברהם שניאור . זיהוי שורת הכורעים ויושבים משמאל לימין : זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי בקיץ 1979 עם יציאתו לחופשה ממושכת מעבודתו במחלקת הספורט .

[2]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי לארנון צוקרמן באמצעות חיים יבין מתאריך 16 באפריל 1979 , הנוגע להיערכות  שידורי אליפות אירופה בכדורסל- איטליה 1979 .

מוריס "טאבִּי'" רסקין לא היה מאמן הכדורסל האמריקני הראשון שהגיע לישראל. קדם לו המאמן האמריקני נאט הולמן (Nat Holman) שערך קורסים בכדורסל בישראל ב- 1949. נאט הולמן היה שחקן חצי – מקצועני מפורסם בשנות ה- 30 וה- 40 בקבוצת הכדורסל של בוסטון סלטיקס. הוא היה מאמן הכדורסל הרציני הראשון שביקר במדינת ישראל הצעירה והקנה לשורות חניכים קבוצות של מאמנים ושחקנים ישראליים שונים את יסודות הכדורסל המודרניים. מחנות האימונים נערכו במגרש הכדורסל של מחנה יונה בתל אביב. על חניכיו של נאט הולמן נמנו אנשי כדורסל ידועי שם בישראל כמו אורי זמרי, מנחם קורמן, גדעון בנדל, שמריהו נאבל, ראובן פכר, ברוך שליין, יהושע רוזין, יעקב שאלתיאל, שמואל "שומי" שומכר, מיכה שמבן, ורבים אחרים .

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה שעברה. בוסטון – ארה"ב . זוהי נבחרת הכדורסל של בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) המקורית באמצע שנות ה- 30 של המאה הקודמת. זיהוי העומדים משמאל לימין : ג'ו לאפצ'יק (Joe Lapchick) , קריס ליאונרד (Chris Leonard), דאטש דהנהרט (Dutch Dehnert), פיט בארי (Pete Barry) מייסד הקבוצה, נאט הולמן (Nat Holman) , ג'וני ווייטי (Johnny Whity) מנהל הקבוצה, ג'וני בקמן (Johnny Beckman), ואדי בורק (Eddie Burke). (באדיבות Wide World Photos. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1949. נט הולמן (במרכז עם הכדור) מדריך במחנה אימונים ב- 1949 ב- "מחנה יונה" בתל אביב שחקני כדורסל ישראליים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : ראובן פכר (בגופיה לבנה), מנחם קורמן (בגבו מתכונן לניתור), נאט הולמן, שחקן לא מזוהה, אורי זמרי, וברוך שליין בגבו למצלמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני נאט הולמן בישראל. הכדורסל הישראלי חייב למאמן הכדורסל האמריקני נאט הולמן חוב עולם . זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה, אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן, שני אנשים לא מזוהים, שלום קוסובר, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אורי זמרי, ברוך חפץ, יהודה "קנבוס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הולמן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, משה "מוסה" דניאל .

טקסט תמונה : 21 באפריל 1949. תל אביב. תמונה שהקדיש מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני נאט הולמן למכבי ת"א בתום אחד הקורסים שהעביר בארץ. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק, יהושע רוזין ז"ל, אל פליישר, שני אנשים לא מזוהים, גדעון בנדל, איש לא מזוהה, אברהם שניאור, המאמן נאט הולמן, אורי ג'רבי, ראובן פכר, שני אנשים לא מזוהים, יעקב שאלתיאל, מיכה שמבן, וחיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שחקן ומאמן הכדורגל דוד "דוביד" שווייצר, איש לא מזוהה, שלום קוסובר, יהודה ווינר "קנבוס", ברוך חפץ, שחקן לא מזוהה, שמריהו "מאולי" חייקין, ועמנואל ברדן. שוכבים מלפנים מימין לשמאל : ד"ר אורי זמרי ואריה בן עטר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, משה "מוסה" דניאל.

טקסט תמונה : אביב 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 68 שנים. מגרש הכדורסל  ב- "מחנה יונה" בתל אביב. מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין (משמאל) יחדיו עם המאמן היהודי – אמריקני נאט הולמן. (התמונה באדיבות ארכיון התמונות של משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונת מחזור של 13 הכדורסלנים היוצאים לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952 . זיהוי השורה עליונה מימין לשמאל : רלף קליין, דני ארז, מרסל חפץ, זכריה עופרי , עמוס לין , ויהודה ווינר . זיהוי השורה תחתונה מימין לשמאל : מנחם קורמן, פרדי כהן, אברהם שניאור, שמעון שלח, אליהו עמיאל, ראובן פכר, ומשה דניאל . (באדיבות מנחם קורמן והוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוריס "טאבי" רסקין ניהל כמה מחנות כדורסל בארץ וקידם בפרק זמן קצר, כשלושה חודשים, את תורת האימון של המשחק, אך במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הנבחרת כשלה. למרות שהביסה במשחקי ההכנה את נבחרת דנמרק 36:98, ניצחה את נבחרת שוודיה 36:88, וגברה בקלות גם על נבחרת פינלנד 50:81 .

בטורניר הקדם אולימפי הוגרלה נבחרת ישראל לשחק בשלב המוקדם עם נבחרות הפיליפינים , פורמוזה (טאייוואן), הונגריה ויוון. ישראל הפסידה במשחק הראשון לפיליפינים 48:57. משה "מוסה" דניאל קלע לנבחרת שלנו 10 נק', ראובן פכר (בן קיבוץ מזרע) 8 נק', אברהם שניאור 8 נק', דני ארז (בן 17) 8 נק' , זכריה עופרי 7 נק', שמעון "צ'ינגה" שלח 5 נק', ויהודה "קנבוס" ווינר 2 נק'. אח"כ הפסידה ישראל גם ליוון  52:54 והודחה מהמשך המשחקים. אברהם שניאור קלע 12 נק', זכריה עופרי, מוסה דניאל, דני ארז ואליהו עניאל קלעו כל אחד 6 נק', ראובן פכר קלע 4 נק', עמוס לין (בן קיבוץ משמר העמק) 3 נק', שמעון שלח 3 נק', יהודה ווינר , רלף קליין, ומרסל חפץ קלעו כל אחד 2 נק'.

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל : משה "מוסה" דניאל (קיבוץ חולתא), ראובן פכר (קיבוץ מזרע), ועמוס לין (קיבוץ משמר העמק). זיהוי השורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טאבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ), יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א ), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל  מעיין ברוך, ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק) . זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן,  ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון , אליהו עמיאל , מרסל חפץ , ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1952 . אולימפיאדת הלסינקי 1952. נבחרת ישראל בכדורסל בתמונה משותפת יחדיו עם שחקני נבחרת ארה"ב הגבוהים, אלופי אולימפיאדת הלסינקי 1952. (נבחרת ארה"ב ניצחה במשחק הגמר של אולימפיאדת הלסינקי 1952 את נבחרת ברה"מ בתוצאה 25:36). זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : איש לא מזוהה, ראובן פכר 1.86 מ', קלייד לאבלט (Clyde Lovellete גובהו 2.10 מ') , מרסל חפץ , מרקוס פרייברגר (Marcus Frieberger גובהו 2.08 מ'), זכריה עופרי (הגבוה בשחקני ישראל 1.91 מ') , רוברט "בוב" קורלאנד (Robert Kurland מתנשא ל-2.13  מ'), משה "מוסה" דניאל 1.85 מ', איש לא מזוהה, פראנק מקאייב (Frank McCabe גובהו 2.05 מ'), וויליאם האגלנד (William Hougland) , אליהו עמיאל , רוברט קני (Robert Kenney), עמוס לין, רולאנד בונטמפס (Roland Bontemps), רלף קליין (מס' 11), ו- וויליאם ליינבארד (William Lienbard גובהו 2.09 מ') . זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : הווארד וויליאמס (Howard Williams), מנחם קורמן, הקפטן האמריקני דן פיפין (Dan Pipin), דני ארז, שחקן אמריקני לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח, דין קלי (Dean Kelley), יהודה "קנבוס" ווינר, שחקן אמריקני לא מזוהה, וויין גלזגו (Wayne Glasgow), ואברהם שניאור. (התמונה באדיבות מנחם קורמן ועמוס לין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת ישראל שבה מהלסינקי מופסדת אך לא מובסת. המאמן מוריס "טאבי" רסקין חזר לארה"ב ואת שרביט האימון קיבל יעקב שאלתיאל. על המאמן החדש הוטלה המשימה להכין את נבחרת ישראל לקראת אליפות אירופה שעמדה להיערך במאי 1953 במוסקבה בירת ברה"מ. רלף קליין ז"ל מאמן נבחרת ישראל ב- 1979 היה שותף כשחקן להישגה הפנטסטי של נבחרת ישראל בימים ההם . ישראל זכתה במקום חמישי באירופה. המיקום הגבוה היה הפתעה גדולה. ההתעניינות במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל במוסקבה 1953 עוררה עניין עצום ביישוב הקטן במדינת ישראל הצעירה בת  ה- 5. בהיעדר שידורי טלוויזיה וגם לא רדיו, ואפילו לא יומני קולנוע, הפכו כמה תמונות סטילס לשלאגר תקשורתי. תמונות הסטילס הספורות והדהויות הן הזיכרון הלאומי היחיד מהישגה הסנסציוני של נבחרת ישראל בקיץ 1953 על אדמת ברה"מ . המאמן יעקב שאלתיאל בנה את הנבחרת על יסודותיה הקודמים. הוא ניפה מהסגל רק את עמוס לין ואליהו עמיאל וצירף במקומם את דוד הייבלום ומרדכי מימרן. בתמונות האלה נראים שחקני הנבחרת קורנים מאושר. הנבחרת כללה בשורותיה שלושה עשר שחקנים. אברהם שניאור (מכבי ת"א) , שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), זכריה עופרי (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), פְרֶדִי כהן (הפועל חולון), רלף קליין מכבי ת"א), דני אֶרֶז (בוקסנבאום) מהפועל ת"א, ראובן פֶכֶר (הפועל מזרע), יהודה "קָנַבּוּס" ווינר (מכבי ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), מנחם קורמן (מכבי ת"א), דוד הייבלום (הפועל ת"א), ומרדכי מימרן (הפועל ירושלים). אל המאמן יעקב שאלתיאל הצטרפו דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסַק שהיה מרכיב הנבחרת (היה תפקיד כזה), יצחק כספי, וראש המשלחת ברוך בג. נבחרת ישראל צעדה בסך בטקס הפתיחה באִצטדיון דינמו מוסקבה הפתוח וזכתה לתשואות רמות של 60000 (שישים אֶלֶף) הצופים, תחת עינם הפקוחה של סטלין ולֶנִין שתמונות הענק שלהם היו תלויות ברוֹם היציע. מחזה היסטורי מרנין ומשובב נפש.

טקסט תמונה : אפריל 1953. טורקיה. נבחרת ישראל בדרכה לאליפות אירופה בכדורסל – במוסקבה בירת ברה"מ בקיץ 1953. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין בכיוון השעון : איש לא מזוהה, המאמן יעקב שאלתיאל, זכריה עופרי, אישה לא מזוהה, יצחק כספי, אברהם שניאור, אישה לא מזוהה, דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן (מוסתר), ראובן פכר, מרדכי מימרן (מוסתר), מרסל חפץ ומרדכי מימרן (מוסתרים), מנחם קורמן, יהודה "קנבוס" ווינר, ראש המשלחת ברוך בג, ושני אנשים לא מזוהים בגבם למצלמה. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה בירת ברה"מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 64 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל מגיעה לבירת ברה"מ כדי להשתתף באליפות אירופה בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל, כלהלן : המאמן יעקב שאלתיאל, אברהם שניאור, דני ארז, מרדכי מימרן, שלושה אנשים לא מזוהים, פרדי כהן (מוסתר במקצת), יהודה "קנבוס" ווינר, שמעון "צ'ינגה" שלח, זכריה עופרי, מנחם קורמן, ראובן פכר (בגבו למצלמה), מרסל חפץ (מוסתר), ומשה "מוסה" דניאל (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל – ברה"מ 1953. נבחרת ישראל בכדורסל מבקרת בכיכר האדומה ובמוזוליאום קברם של לנין וסטאלין (בצד שמראל מאחור), בימים שקדמו למשחקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יעקב שאלתיאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, ראש המשלחת ברוך בג, חבר ההנהלה יצחק כספי (איש מכבי), מנחם קורמן, רלף קליין, דוד הייבלום, דני ארז, פרדי כהן, מרדכי מימרן, ראובן פכר, יהודה "קנבוס" ווינר, מרסל חפץ , אברהם שניאור, משה "מוסה" דניאל, זכריה עופרי, והמרכיב דוב "בולק" פרוסק (איש הפועל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל . אחריהם  : אברהם שניאור (1.84 מ') , זכריה עופרי (1.91 מ') , רלף קליין (1.89 מ') , ראובן פֶכֶר (1.86 מ') , משה "מוסה" דניאל (1.85 מ') , מרסל חפץ (1.83 מ') , דוד הייבלום (1.88 מ') , מנחם קורמן (1.86 מ') , פרדי כהן (1.80 מ') , מרדכי מימרן (1.80 מ') , שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ') , דני ארז (1.78 מ') , יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן יעקב שאלתיאל ניהל את משחקיה של ישראל בכִישרון רָב. מנחם קורמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "הוא היה מאמן כדורסל נפלא. לא פחות טוב מיהושע רוזין". נבחרת ישראל ניצחה במשחק הראשון את פינלנד 36:60 (23:29). קלעו לנבחרת שלנו אברהם שניאור 16 נק', פרדי כהן 16 נק' , זכריה עופרי 6 נק', דני ארז 6 נק', שמעון שלח 3 נק', ראובן פכר, משה דניאל, ומרדכי מימרן קלעו כל אחד 2 נק'.

במשחק השני גברה ישראל על בולגריה 48:61 (23:30). אברהם שניאור ופרדי כהן הירבו לקלוע 17 נק' כל אחד, זכריה עופרי קלע 13 נק', שמעון שלח 9 נק', ומרסל חפץ 5 נק'.

במשחק השלישי בשלב המוקדם ניצחה יוגוסלביה את ישראל  55:57 לאחר שלוש הארכות בהן עמדה התוצאה על 55:55. בשל הקור באצטדיון הועבר המשחק לאולם במוסקבה . שחקני יוגוסלביה זכו בכדור הפתיחה בכל שלושת תקופות  ההארכה והחזיקו בו כ- 4:50 דקות (אז טרם היה קיים חוק 30 השניות שהפך מאוחר יותר לחוק 24 שניות). בעשר השניות בכל הארכה הם ניסו את מזלם בקליעה לסל אך נכשלו. הם הצליחו רק בתקופת ההארכה השלישית וניצחו 55:57. לנבחרת ישראל קלעו זכריה עופרי 19 נק', אברהם שניאור 11 נק', פרדי כהן 8 נק', מרסל חפץ ודני ארז 6 נק' כל אחד, שמעון שלח 4 נק' ורלף קליין 1 נק'.

בשלב בית הגמר נפגשה נבחרת ישראל שוב עם נבחרת יוגוסלביה אך הפעם ניצחה אותה בתוצאה יפה של  29:40 (13:18 במחצית). אברהם שניאור קלע 12 נק', פרדי כהן 11 נק', מרסל חפץ 8 נק', זכריה עופרי 5 נק', ושמעון שלח 4 נק'.

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ. נבחרת ישראל בכדורסל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל כלהלן : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

במשחק הבא ניצחה ישראל את נבחרתה החזקה של איטליה 42:47 (18:30) ואז היה ברור כבר כי ההישגים באליפות הזאת אינם מקריים. קלעו לישראל פרדי כהן 15 נק', שמעון שלח 11 נק', אברהם שניאור 8 נק', זכריה עופרי 8 נק', רלף קליין 3 נק', ודני ארז 2 נק'.

אח"כ בא הניצחון המדהים והסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צ'כוסלובקיה בראשותו של איבאן מראזק 53:59 (25:29). דני ארז היה גיבור המשחק כשקלע 17 נק', אברהם שניאור 14 נק', פרדי כהן וזכריה עופרי קלעו 9 נק' כל אחד, שמעון שלח 6 נק', מרסל חפץ ומשה דניאל קלעו 2 נק' כל אחד.

שתי נבחרות ערביות סירבו להופיע נגד ישראל, לבנון, ומצרים, וספגו הפסדים טכניים. לאחר ההצלחה הפנטסטית הפסידה נבחרת ישראל העייפה את שלושת משחקיה האחרונים באליפות. צרפת ניצחה את ישראל 48:61, ברה"מ הביסה אותנו בהפרש של 50 נק', 25:75 (11:29) והונגריה הביסה אף היא את נבחרת ישראל בתוצאה 20:66 (14:48). הזמנים השתנו. מי זוכר שהונגריה הייתה פעם מעצמת כדורסל באירופה וישראל דורגה במקום החמישי ביבשת באליפות הראשונה שלה. הנבחרת חזרה ארצה והתקבלה בכבוד מלכים. אין שום זכר טלוויזיוני להצלחה הגדולה הזאת. אפילו לא צילומי פילם. רק כמה תמונות וכותרות בעיתונות. הזמנים מאז השתנו לבלי הכר.

טקסט תמונה : קיץ 1953. אִצטדיון הכדורסל הפתוח של "דינמו" במוסקבה. נבחרת ישראל בצל תמונותיהם של לנין וסטלין. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, מרסל חפץ, פרדי כהן, משה "מוסה" דניאל, דוד הייבלום, ראובן פכר (מקיבוץ מזרע), מרדכי מימרן, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הימים ההם הזמן ההוא. זוהי החמישייה הקלסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה במוסקבה 1953. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ'), מרסל חפץ, פרדי כהן, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), ואברהם שניאור. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1953. נבחרת ישראל (בתלבושת הלבנה) בכדורסל מתמודדת באִצטדיון 'דינמו' הפתוח במוסקבה נגד נבחרת פינלנד במסגרת אליפות אירופה 1953, בצל תמונותיהם של סטלין ולנין. נבחרת ישראל נראית שומרת בהגנה אזורית נגד התקפה פינית. זיהוי משמאל לימין : פרדי כהן, שמעון שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור (חובש מגן ברך שחור), וזכריה עופרי. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הדירוג החמישי באליפות אירופה במוסקבה 1953 הקנה לישראל השתתפות אוטומטית באליפות העולם בכדורסל שהתקיימה ריו דה ז'אניירו בברזיל. ישראל דורגה במקום ה- 8 מתוך שתיים עשרה נבחרות, והקדימה את יוגוסלביה, פרגוואי, צ'ילה, ופרו. באליפות זכתה נבחרת ארה"ב, ברזיל הייתה שנייה, הפיליפינים דורגה במקום השלישי, צרפת הגיעה למקום הרביעי (ישראל ניצחה את צרפת 45:48 לאחר הארכה. המשחק הסתיים בתוצאה 43:43 בזמנו החוקי. קלעו לישראל אברהם שניאור 14 נק', דני ארז 12 נק', מרסל חפץ 9 נק', רלף קליין 9 נק', פרדי כהן 3 נק', וזכריה עופרי 1 נק'. לצרפת הִרבו לקלוע דאסאם 11 נק', שחקן הציר הגבוה באניו 2.07 מ' קלע 10 נק', מונקלאר 6 נק', ו- ביפייר 5 נק').

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה הקודמת. חוף ימה של תל אביב. שניים מהאבות הבלתי נשכחים של הכדורסל הישראלי חברי אגודת מכבי ת"א. המאמן יעקב שאלתיאל (מימין) היה האיש שהצעיד את נבחרת ישראל להישגה הגדול מקום חמישי באליפות אירופה בכדורסל מוסקבה 1953. כאן בתמונה הוא יחד עם חברו המאמן יהושע רוזין (משמאל). (התמונה באדיבות ארכיון משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1954. נבחרת ישראל בכדורסל לפני יציאתה לאליפות העולם בריו דה ז'אניירו בברזיל. היא דורגה באליפות העולם ב- 1954 במקום ה- 8. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר, אברהם שניאור, מרסל חפץ, פרדי כהן, עזרי לובושיץ, ישראל טאוויל, וזכריה עופרי. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : משה "מוסה" דניאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, יהודה "קנבוס" ווינר, ו- דני ארז. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל לא השתתפה בשתי אליפויות אירופה שנערכו ב- 1955 בבודפשט ו- 1957 בסופיה , אך שבה ונטלה חלק באליפות שנערכה ב- 1959 באיסטנבול. היא דורגה רק במקום ה- 11. היא חזרה ודורגה במקום ה- 11 גם באליפות אירופה שנערכה ב- 1961 בבלגראד, ומקום 9 באליפות אירופה שהתקיימה בוורוצלאב בפולין ב-1963.

טקסט תמונה : קיץ 1959. נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה – איסטנבול 1959. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן אליהו עמיאל, אברהם שניאור, ארז לוסטיג, יעקב אדליסט, עמוס לין (מקיבוץ משמר העמק), דוד קמינסקי, שבתאי "סבי" בן – בסט, ויגאל דר – וולדרסקי (מקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, דוד פריש, אברהם "אלברט" חמו, וחיים קסטן. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                        

טקסט תמונה : קיץ 1960 . נבחרת ישראל בכדורסל . זיהוי השורה הקדמית מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק, אברהם "אלברט" חמו (8), חיים חזן (14) ז"ל, עזרי לובושיץ ז"ל (6), אברהם הופמן ז"ל (13), חיים קסטן (5), ורלף קליין ז"ל (11). זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט (9), תנחום "תני" כהן מינץ (4) ז"ל, ארז לוסטיג (7), דוד קמינסקי, דוד פריש, ועמוס קופפר – תובל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנים 1963  ו- 1964 . אליפות אירופה בכדורסל – וורוצלאב פולין 1963 והטורניר הקדם אולימפי בג'נבה 1964 . נבחרת ישראל בהדרכתו של מאמנה יהושע רוזין וורוצלאב סיימה במקום התשיעי וגם לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו 64' . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, עמי שלף ז"ל, עופר אשד ז"ל (מניף יד שמאל לשלום), שלמה "מומו" לוצקי, חיים "חיימון" שטרקמן, עוזר המאמן ג'ורג' דווידסון, אברהם "אלברט" חמו, דוד פריש, אילן זייגר ז"ל, אלוף משנה שמואל סוחר, ושמואל "שמולי'ק" ללקין (שני יו"רים משותפים של משלחת הכדורסל), המאמן יהושע רוזין ז"ל, ויו"ר הוועד האולימפי חיים גלובינסקי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. מאמן הכדורסל יהושע רוזין ממעצבי דמותו של הכדורסל במכבי ת"א ונבחרת ישראל . (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1965 התקיימה אליפות אירופה שוב במוסקבה. עיר המזל. נבחרת ישראל זכתה להצלחה גדולה ודורגה במקום ה- 6 אחרי ברה"מ, יוגוסלביה, פולין, איטליה, ובולגריה. למאמן הנבחרת התמנה שמעון "צינגה" שלח שהיה שחקן מצטיין ורכז המשחק בעברו במשך שנים רבות של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. עמירם שפירא הוצב לצדו של המאמן הלאומי בתפקיד מנהל הנבחרת. איש לא שיער לעצמו כי עמירם שפירא יישא על כתפיו את משימת הניהול במשך 22 שנים רצופות. הוא הפך לדמות מיתולוגית ומוערכת מאוד ע"י כל השחקנים שעברו תחתיו ואנשי איגוד הכדורסל.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. עמירם שפירא מנהלה המסור, החרוץ, והמיתולוגי של נבחרת ישראל בהיכל הספורט יד אליהו. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל השחקנים הוותיקים פרשו זה מכבר. קם דוֹר שחקנים חדש בדמותם של תנחום "תני" כהן מינץ, צבי לובצקי, אילן זייגר, דוד קמינסקי, יגאל דר (וולודרסקי), עמי שֶלֶף, רָמִי גוֹט, אברהם הופמן, חיים שטרקמן, גדעון פרייטג, עופר אשד, וחיים בוכבינדר. ישראל גברה על הונגריה 49:60, ואח"כ ניצחה על חודן של נקודות, נקודה או שתיים, את רומניה 57:59, גברה על מזרח גרמניה 55:56 יכלה לצ'כוסלובקיה 69:71, הכניעה את פינלנד 51:52, וניצחה גם את נבחרתה של יוון 67:69. ישראל הפסידה לברה"מ 50:88, לאיטליה 47:68, ונוצחה גם ע"י בולגריה 51:63.

טקסט תמונה : קיץ 1965 . הספסל הישראלי באליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1965 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, יגאל דר (וולודרסקי) ז"ל, גדעון פרייטג, רמי גוט, ואילן זייגר ז"ל. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורסל הפך לענף היצוא הספורטיבי הראשון במעלה של ישראל אך בכמה מרגעי השיא שלו הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרה. היא פשוט לא הייתה קיימת.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966 . נבחרת ישראל בכדורסל במסעה הארוך לארה"ב בחודשים נובמבר ודצמבר 1966 . משם הפליגה לטורניר הכדורסל במסגרת משחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, העיתונאי ישראל פז ז"ל, אמנון אבידן, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, מנהל הנבחרת עמירם שפירא, איש לא מזוהה, חצקל כהן נשיא הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי ז"ל, שני אנשים לא מזוהים, עופר אשד ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים "חיימון" שטרקמן, ואילן זייגר . זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : גרשון "גרשי" דקל , יצחק "זכי" מזרחי, רמי גוט, דוד קמינסקי, וצבי לובצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1966. נבחרת ישראל לקראת צאתה לבנגקוק בתום מסע המשחקים בארה"ב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אילן זייגר ז"ל, גרשון "גרשי" דקל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, אמנון אבידן, איש לא מזוהה, צבי לובצקי, איש לא מזוהה, רמי גוט, חיים גלובינסקי ז"ל, עמי שלף ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, והעיתונאי ישראל פז ז"ל . זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : עופר אשד, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, חיים "חיימון, שטרקמן, יצחק "זכי" מזרחי, ומאמן הנבחרת שמעון "צ'ינגה" שלח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סופה של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל בעת מסע המשחקים בארה"ב נפגשת עם המאמן הכדורסל היהודי – אמריקני הנודע נאט הולמן (עומד ראשון מימין) 17 שנה לאחר ביקורו בישראל. בשורת היושבים ניתן לראות את מימין לשמאל את : יגאל וולודרסקי – דר ז"ל, אמונן אבידן, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל (משעין ראשו על יד ימין שלו), מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפיים כהים), ורמי גוט. יושב משמאל בפרופיל עמי שלף ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל זוכה במדליית הזהב בכדורסל במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : רופא הנבחרת ד"ר וויץ, העיתונאי ישראל פז ז"ל, איש לא מזוהה, עופר אשד ז"ל, גרשון "גרשי" דקל, מאחוריו מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפי שמש), יוסף "יושו" ענבר ז"ל, אילן זייגר ז"ל, שלום זיסמן ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל, רמי גוט, עשהאל בן דוד ז"ל, עמי שלף ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, ואיש לא מזוהה כנראה משגרירות ישראל בבנגקוק. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אמנון אבידן, חיים שטרקמן, יגאל וולודרסקי (דר), צבי לובצקי, יצחק "זכי" מזרחי, ודוד קמינסקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא ואילן זייגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברבות השנים פחתה בישראל וגם באירופה הפופולאריות של אליפות הכדורסל ביחס הפוך לריבוי והשתכללות אמצעי השידור. הכדורגל התעצם וגנב את ההצגה. אליפות אירופה בכדורסל הפכה לאירוע ספורט שיגרתי הנערך מידי שנתיים, לא דרמטי, לא משלהב במיוחד, בהשתתפות שתיים עשרה נבחרות לאומיות ממערב ומזרחה של היבשת החצויה. גם הדירוג הגבוה של מכבי ת"א באירופה תחת מנהיגותו של רלף קליין המאמן וזכייתה בגביע האלופות ב- 1977 לא גרר סקרנות טלוויזיונית לאומית. הכדורגל המקומי ובאירופה וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א האפילו לחלוטין על הכדורסל הישראלי. מחיר זכויות השידור הנמוך של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה בהתאם לעניין שבּו. 2940 (אלפיים תשע מאות וארבעים) דולר שלנו סגרו עניין. זה היה Share כמעט אפסי (במונחים של זכויות שידורים טלוויזיוניות) במסגרת חוזה הכספי של איגוד השידור האירופי (EBU) עם התאחדות הכדורסל הבינלאומית (FIBA).

ההכנות הטלוויזיוניות שלנו, הטכנולוגיות והלוגיסטיות בארץ ובאירופה, של הבוס שלי אלכס גלעדי ושלי, היו נכונות ומדויקות. לקחנו את כל האפשרויות בחשבון למעט המהפכה האיסלאמית באיראן נגד השאה הפרסי בראשית 1979 בראשות רוחאללה חומייני. כהן הדת השיעי הקיצוני והאכזר הזה חומייני הגדיר את ארה"ב כשטן והאויב הראשי של איראן. בעיצומה של המהפכה נחטפו עובדי שגרירות ארה"ב בטהראן ע"י משמרות המהפכה האיראניים. החטופים הפכו חיש מהר לבני ערובה של השלטון האיסלאמיסטי הקיצוני החדש. הנסיבות הפוליטיות הדרמטיות הכריחו את חטיבות החדשות של שלושת רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC לערוך בלוקאדה בת חודשים על לווייני התקשורת האטלנטיים וההודיים , ובכך לחסום את הטרנספונדרים ו- קווי הלוויינים שלנו. קווי השידור הלווייניים שנחסמו ע"י שלושת הרשתות האמריקניות הגדולות היו מיועדים לנתב אליהם את משחקי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל. זאת הייתה צרה צרורה ובכך יעסוק פוסט מס' 442.

3. עומרי כספי ב- Eurobasket 2017. אכזבה קולוסאלית.

עומרי כספי השחקן הבכיר ביותר בנבחרת ישראל בכדורסל ומי שנמנה היום על שורות קבוצת גולדן סטייט אלופת ה- NBA ב- 2017 לא סיפק את הסחורה בחמשת המשחקים שנערכו בבית 2 המוקדם של Eurobasket 2017 בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו. הוא התגלה כשחקן נטול כישרון, צפוי, שבלוני, בעל טכניקה מוגבלת, חסר השפעה, ונעדר כל יכולת מנהיגות. עומרי כספי הוא במידה רבה סינונים של ערן זהבי שחקן נבחרת ישראל בכדורגל. ערן זהבי הוא שחקן כדורגל בעל מוניטין בסין, אולם חסר כל השפעה ויכולת בנבחרת הלאומית. כלום. עומרי כספי וערן זהבי נחשבים משום מה להרים של פסגות ספורטיביות אולם שניהם מתנועעים כצל הרים. זה פה וההוא שם. הריאיון המשמים והחובבני שהעניק עומרי כספי שחקן ה- NBA המקצועני בעשרת ימי התשובה בין כסה לעשור בראשית שנת תשע"ח לעיתונאי רז שכניק ב- מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 29 בספטמבר 2017), הוא עדות מוכחת עד כמה האיש הזה רדוד, איננו אומר כלום, ולפחות ב- Eurobasket 2017, נחשף כשסר כלי. המראיין רז שכניק יוצא רע עוד יותר ממושא הריאיון שלו. רז שכניק סירב להתעמת עם עומרי כספי, ואפשר לו לחמוק ו- לברוח מהנושא המרכזי של חולשת נבחרת ישראל במבצרה הביתי בשכונת יד אליהו בתל אביב. עומרי כספי ניצל את ההרשאה של מראיינו ו- הפריח לכיווני תשובות מגוחכות, כלליות, מעורפלות, ובעיקר לא מנומקות ולא מנותחות.

עומרי כספי 1 : "ציפינו לעלות, אין ספק, אבל במבחן המציאות לא עמדנו במטרה" (רגע אחד, מדוע לא עמדתם במטרה, מה היו הסיבות…אולם השאלה לא נשאלה…).

עומרי כספי 2 : "שיחקנו כדורסל לא טוב לעיתים, ובסופו של דבר יצאנו מאוכזבים. זה לא משנה שהיו נבחרות טובות מאתנו" (רגע אחד על מה אתה מדבר, הרי ב- 18 באוגוסט 2017 כמה ימים לפני תחילת האליפות ניצחתם את סלובניה אלופת אירופה החדשה בתוצאה 84:89…וגברתם במשחקי ההכנה שלכם על 10 נבחרות אירופיות מתוך 11…אולם השאלה לא נשאלה…).

עומרי כספי 3 : "לא נכנסנו לטורניר טוב והגענו למערבולת מכל מיני בחינות. המשחק הראשון נכד איטליה היה מאוד חשוב כי ידענו שלמחרת מחכה לנו נבחרת מצוינת כמו ליטא, אבל כשלנו שם. ההפסד שלו גיאורגיה בהארכה הוציא לנו את האוויר" (רגע, OK בסדר אבל אתם שחקני כדורסל מקצועניים שמשתכרים משכורות עתק בנות מיליוני שקלים בכל עונה, ועליכם הטיל המאמן הלאומי ארז אדלשטיין ללבוש את המדים עליהם רקום סמל המדינה וללחום למען הדגל…אז מה זה כאן אתה מספר לי רכילות מחורבנת שההפסד מול גיאורגיה הוציא לכם את האוויר…מה זה השטויות האלה…מדוע אתה מורח אותי…כמובן שרז שכניק הרכלן שתק והסתפק בשאלת Follow up כדי לצאת ידי חובה "מה לא עבד מקצועית…").

עומרי כספי 4 : "הנבחרות באו מוכנות לדברים שאנחנו עושים ולא ידענו לתת אקסטרה. זה טורניר שנצטרך ללמוד ממנו, כולם" (רז שכניק נמרח ומנסה להמשיך, כשהוא נזהר בלשונו, "נגד אוקראינה זה כבר היה די מביש…").

עומרי כספי 5 : "לא הייתי קורא לזה מביש. אנחנו הרבה שנים בכדורסל וכשאתה הולך לישון טרוד מאוד אחרי משחק שבו הפסדת בהארכה ועפת מהטורניר, לא פשוט לבוא למחרת ולשחק. זאת האמת. (באמת מר עומרי כספי…? מה אתה אומר…? האם אתה לא חושב שיש כמה דברים קשים יותר בחיינו כאן בארץ, מאשר לרוץ על פרקט הכדורסל, ולחטוף תבוסה אוקראינית 88:64, כאן בבית שלך, מול הקהל שלך…אז תפסיק לספר לי סיפורי רכילות כאלה…אבל רז שכניק שתק).

עומרי כספי 6 (בתשובה לשאלה של המראיין "מהתפקוד שלך באליפות אתה מרוצה ?") : "להוציא את המשחק האחרון מבחינת התפקוד אני חושב שעמדתי ביעדים שלי. אבל המספרים שלי לא היו חשובים. רציתי לעלות וזה לא קרה. יצאתי מאוד מאוכזב מהטורניר. בכל מקרה אשמח להגיע לנבחרת בכל רגע שבו יקראו לי". (עסק עלוב. עומרי כספי יוצא רשלן, מגוחך, ופתטי. בנשימה אחת הוא מספר למראיין שלו, "…אני חושב שעמדתי ביעדים שלי, יצאתי מאוד מאוכזב מהטורניר…". מדובר ב- שיחה בין שני אנשים בוגרים ברמה של בי"ס יסודי נעדרת ניתוח, איננה מתעניינת בסיבות לתבוסה, חסרה סקרנות מינימאלית, אין בה שום שאלות חוזרות שתפקידן להעמיד את המרואיין הרכלן והבלתי ממוקד במקומו. סתם שיחת בלה בלה בלה…).

4. דו"ח איגוד הכדורסל הנוגע למפולת נבחרת ישראל בכדורסל ב- Eurobasket 2017.

עד לרגע זה טרם הגיש איגוד הכדורסל בראשותו של היו"ר עמירם הלוי דו"ח לציבור העוסק בסיבות ל- תבוסה הטוטאלית שספג הכדורסל הישראלי ב- Eurobasket 2017. עד לרגע זה לא הוסבר לציבור כיצד קרה הדבר שנבחרת ישראל הלאומית בכדורסל ניצחה בעשרת משחקי ההכנה שלה (מתוך 11) באוגוסט 2017 את הנבחרות האירופיות, לרבות את אלופת אירופה החדשה נבחרת סלובניה בתוצאה 84:89 ב- 18 באוגוסט 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו (הפסידה רק לבריטניה 85:64 בטורניר בפולין ב- 26 באוגוסט 2017), אולם נחלה כישלון חרוץ במשחקי בית 2 המוקדם שהתקיימו בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו…? עד לרגע זה לא הוסבר לציבור כיצד נבחרת סלובניה (נציגת אומה קטנה של 2 מיליון תושבים) הביסה במשחק חצי הגמר ביורובאסקט 2017 בטורקיה את נבחרת הענקים של אלופת אירופה היוצאת ספרד בתוצאה 72:92, בעוד נבחרת ישראל חטפה ב- 6 בספטמבר 2017 תבוסה מנבחרת הענקים של אוקראינה 88:64, ועוד בזירת הפרקט של היכל הספורט ביד אליהו. אני בטוח שעמירם הלוי הוא מנהיג כדורסל לאומי ישר דרך אולם הוא הופך ל- Loser, סינונים של יו"ר התאחדות הכדורגל עופר עיני. מַפְסִידָנִים אינם יכולים לשמש מנהיגים. בשום תחום.

 

5. המיקרופון איננו בהכרח ידידו של כל אדם. רק של החכמים מ- ביניהם.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), "The Tonight Show", שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית "The Tonight Show" של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, והוסיף ג'וני קארסון : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו "גסי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים "OLYMPIAD". כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, "לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות" (The Decathlon), הספורטאים האוסטרליים בא"ק ושחייה (The Australians), "המדליה שחמקה" (The big ones that got away), "העקשנים" (The persistent ones), "הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים" (The Africans), ו- "רצי המרתון הגדולים" (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך ריק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום . בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט  קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי , האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג'ון סטפאן אקווארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג'ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים. הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל ע"י באד גרינספאן, "מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו", השיב לפונה תשובה הֵרואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : "מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה" [1].

“My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) בין אוקטובר 1975 ל- מאי 1976 עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה "OLYMPIAD" המהממת והמדהימה של באד גרינספאן וציוותו. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה"ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע"י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע"פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה. בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי . היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות, כלהלן :

“written , produced , and directed by Bud Greenspan”.

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע"י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- "W" המוכרים לכל עיתונאי :

Who, What, Where, When, Why.

בשעה שהציג בסיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ' (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ, בחר לכתוב את הטקסט הבא, כלהלן : "18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה"צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…", וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה בן 34 ואלן מימון בן 35.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948.

בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי, כלהלן :

“…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”

 רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה  2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן  IOC ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון . אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. "…לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים…", סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, "…תראה יואש, היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה…". שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה "הקָטָר הצֶ'כִי", חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה, שאמר כלהלן :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (משמאל) מארח את הרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים רב המוניטין אמיל זטופק מי שזכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכתבה על "אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק", היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא "העקשנים" (The  persistent ones). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. אני (בן 49) עם באד גרינספאן (בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא (צילום ד"ר גלעד וויינגרטן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD" אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Masterpiece הזה עשו אנשי טלוויזיה שהם מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה.

בתום שידור כל פרקי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, "זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות הטלוויזיה. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים". מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן . (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות) .

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן, אשתו קָאפּי, והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו "אחי". הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית "קוֹזָ'אק". מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה"ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה שלו  בניו יורק "CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת "Cappy Productions" לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב' ננסי בפה (Nancy Beffa) (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל הבוס והחונך שלי אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה"ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו "Cappy Productions" שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי . הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי "קוֹזָ'אק". בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, קם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, "יואש, אתה יודע שאני כותב קשה . אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה". בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 העניק שם משותף, "שישה עשר ימי תהילה" (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת "וִוילְמָה" (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִויְלָמה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה . ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ'ו-200 מ', ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54.

בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת בת 13 הפרקים "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. נשמה אחת. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אישתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . "בעל אחד שהתאלמן מאשתו האהובה חלם ביגונו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אשתו. אך אָבוֹי רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה, ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980 . באד גרינספאן (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש . שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית . (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל.

אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט, בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם. כי מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר , ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים . הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

תזכורת (1) : חלק מ- פוסט מס' 219 הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במאי 2013. ערוץ 1 על אנשיו, עיתונאיו, מהנדסיו, ופקידיו מתמוטט כחפיסת קלפים. הרייטינג האפסי של השידור הציבורי מעיד כי אין בו צורך במתכונתו הנוכחית ובהנהגתו הנוכחית. כל הזכויות שמורות.

תזכורת (2) : לא צריך להיות נביא תנ"כי, מספיק היה להיות נביא בדרג תקשורתי, כדי להבין שהשידור הציבורי בהנהגת מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם + עוזרו ויד ימינו זליג רבינוביץ' הרָפֶה + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור חסר האונים אמיר גילת, קמל ונובל במהירות. ערוץ 1 איבד את אהדת הציבור ועכשיו מאבד גם את מעט את שאריות ה- Rating והמִדְרוּג שנותרו בקופתו המצומקת. קִצוֹ הבלתי נמנע קָרֵב. זה היה נורא אולם זאת הייתה האמת. חלק מפוסט 219 שהועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במאי 2013.

פרנסי השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב ויד ימינו זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת + מנהל ערוץ 1 התבוננו אתמול יום שלישי – 21 במאי 2013 בייאוש במפת המדרוג. למעט השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל שצובר עדיין כמה אחוזי רייטינג בודדים הרי הערוץ הציבורי הארצי שנהנה מתקציב של כ- 1.000000000 (מיליארד) שקל מתשלום האגרה ופרסומות חסויות שקוע בתרדמת, טבע ונח לו במצולות הים, רחוק מהעין והלב, ואיננו מעניין עוד את הציבור שמממן אותו. עליבותו של ערוץ 1 זועקת לשמיים. שוב ושוב נשאלות אותן השאלות אלו כישורים מוקדמים בדיוק העניקו ליוני בן מנחם ואמיר גילת את היכולת והזכות להנהיג, להוביל, ולנהל ערוץ טלוויזיה ארצי גם אם הוא מכונה "שידור הציבורי". התבוננות במפת הרייטינג בשתי מדידות המדרוג, בכלל האוכלוסייה ובאוכלוסייה היהודית, מצביעה על כישלון קולוסאלי. התמוטטות טלוויזיונית מוחלטת במלוא מובן המילה. שני האחראיים הישירים לקריסה המוחלטת הם מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. שניהם, פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הציבור שותק. הכנסת שותקת. וחמור מכל עובדי ערוץ 1 שותקים ודוממים בשעה שהם מכסים את פיהם ועיניהם ואוטמים את אוזניהם בשארית פיסת הרייטינג האחרונה הקרועה לגזרים. מה זה צריך להיות העניין הזה שבין חמש לשש אחה"צ צופים בערוץ 1 % 0.1 בעוד בערוץ 2 צופים % 8.2 ובערוץ 10 צופים % 7.0 ? בושה וחרפה. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! אין מנוס מלכַנוֹת את מחיקתו (בלתי מחויבת המציאות) של השידור הציבורי ממפת תעשיית הטלוויזיה הישראלית. במילה אחת – טרגדיה.

טקסט מסמך (1) : יום שני – 20 במאי 2013. עדות ממוסמכת. מפת המִדְרוּג ברבעי שעות של כל האוכלוסייה והאוכלוסייה היהודית בין חמש אחה"צ (17.00) לשבע ארבעים וחמש בערב (19.45) חושפת את המפולת החמורה בה שרוי ערוץ 1 מזה זמן רב. קבורתו של ערוץ 1 מתחת להריסות הרייטינג היא באחריותם של שני אישים כושלים ו- כה לא מוכשרים שהופקדו ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2011 כדי לנהל ביושרה ובהצטיינות את רשות השידור : הראשון, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם (+ עוזרו הבלתי מוצלח זליג רבינוביץ') והשני, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. (באדיבות וועדת המדרוג). 

טקסט מסמך (2) : יום שני – 20 במאי 2013. עדות ממוסמכת. מפת המדרוג ברבעי שעות של כל האוכלוסייה והאוכלוסייה היהודית בין שבע ארבעים וחמש בערב (19.45) לעשר בערב (22.00) מצביעה על התמוטטות רייטינג גם של "מבט" וגם של השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל מכבי ת"א – בני יהודה 3:0. ערוץ 2 וערוץ 10 וגם ערוצי נישה בכבלים עושים שַמוֹת בשידור הציבורי ומציגים אותו בשיממונו. (באדיבות וועדת המדרוג).

טקסט מסמך (3) : יום שני – 20 במאי 2013. עדות ממוסמכת. מפת המדרוג ברבעי שעות של כל האוכלוסייה והאוכלוסייה היהודית בין עשר (22.00) בערב לחצות הליל (24.00). השידור הישיר של משחק הכדורגל מכבי ת"א – בני יהודה 3:0 מחזיק את אפו של ערוץ 1 כסנטימטר מעל ניצי כר הדשא אולם התוכנית "בועטים" באחת עשרה בלילה קוברת אותו סופית. (באדיבות וועדת המדרוג). 

סוף הפוסט מס' 712. הועלה לאוויר בתום יום הכיפורים י' תשרי תשע"ח – מוצ"ש 30 בספטמבר 2017.