הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. כל הזכויות שמורות לחוקר והכותב יואש אלרואי (!).

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

——————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 718 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 7 בחודש נובמבר של שנת 2017. חוקר וכותב יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות (!).

——————————————————————————————————

טקסט מסמך : שנת 2000 / 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני לאחר שהחליט לסיים את תפקידו הציבורי רָם המעלה כ- בַּקָּר ומפקח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל שכלל בתוכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 718. כתב סנגוריה שלי בעד ולזכותו של אלכס גלעדי ולטובת יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה. פוסט מס' 718. הועלה לאוויר ביום שלישי – 7 בנובמבר 2017.

פרולוג שהוא גם אפילוג. אין טקסט הסנגוריה שלי המתפרסם בפוסט הקונקרטי הנוכחי מס'718 אמור להפריך ו/או לגרוע מ- מהימנות ואמינות כתב הקטגוריה שפרסמו אושרת קוטלר ונרי ליבנה נגד אלכס גלעדי בגין הצעה מינית מגונה והטרדת מינית. אינני יודע. לא הייתי שם. אולם מאידך, גם אין בכוחו של כתב הקטגוריה של אוֹשְרָת קוֹטְלֶר ונֵרִי לִיבְנֶה לעַרְעֵר את שיווי המשקל ואת סמכות כתב הסנגוריה שאנוכי מעניק כאן בשְמָן של מצלמות הטלוויזיה לאלכס גלעדי אחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואוסיף גם בכל הזמנים. מי שמכיר את ההיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית מאז המצאתו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) ב-1884 לפני 133 שנים את פטנט ה- Spinnig Disk, יודע שהמונח "בכל הזמנים" איננו מופרך כלל ועיקר בכל הנוגע לאיש הטלוויזיה אלכס גלעדי.

אני מפריד לגמרי בין היכרותי הטלוויזיונית עם אלכס גלעדי והאינפורמציה הטלוויזיונית הַמוּכַחַת שאנוכי מוסר אודות יכולותיו וכישרונותיו הטלוויזיוניים בפוסט מס' 718, לבין המֵידָע שפרסמו לאחרונה אושרת קוטלר ונרי ליבנה הנוגע לעדותן שלהן כי אלכס גלעדי נָגוּעַ בהצעה מינית מגונה לאחת ובהטרדה מינית את השנייה. אנוכי לא היכרתי אותו ככה מעולם. בעיניי הוא היה איש מקצוע הגון, יישר דרך, נאמן עד כלות לרשת שלו הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דבק במשימותיו, רָב יָזָם, שחקן שחמט טלוויזיוני, איש לארג' וג'נטלמן ישראלי באופיו.

מעניין אותי לדעת מה חושבים כעת ידידיו וידידותיו הרבים והרבות של אלכס גלעדי, שדמותו הפרטית והציבורית הושחתה, נופצה, ונסדקה לפתע קשה ע"י אושרת קוטלר ו-נרי ליבנה. הוא יצטרך ו/או יידרש להתמודד, אולי לבדו, מול האשמות חמורות שהועלו כעת נגדו בדָם ליבן של אותן שתי הנשים האלה, ואשר עוסקות בהצעה מינית מגונה והטרדה מינית. הדרך היחידה היא לפנות לערכאות משפטיות כדי לברר את האמת. באשר לי: אינני מתכוון לסגת אפילו סנטימטר בודד אחד אחורה מהערכתי ואהבתי לאלכס גלעדי. עבורי הוא אדם בלתי נשכח, וכ-כזה יישאר.

מר אלכס גלעדי שניצב כעת חָשוּף כמו במִטְווח יֶרִי, חייב לפנות מייד לערכאות משפטיות כדי לברר ולהגן על עצמו מפני האשמות בעלות מכנה משותף שביצע כביכול לפני עשרות שנים, ואשר מוטחות עכשיו בכיוונו ע"י נשים שונות. חמש נשים מאשימות וטוענות שאלכס גלעדי הוא "X". הנאשם הפסיד במלחמה על דעת הקהל, אולם רק בית המשפט יכול להכריע ולקבוע, האם אלכס גלעדי הוא באמת "X", ו/או שמא יש כאן טעות של "הרוֹב", והנאשם הוא בכלל "Y". ל- שמועות ול- "רוֹב" אין חזקה אוטומטית ובלעדית על הַאֶמֶת. לכן ולשם כך קיים בית משפט במדינת ישראל. צריך לקרוא את הספר התיעודי המרתק שכתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) ב-שעתו בשנת 1951, הקרוי. "בית דין" (Courtroom), ואשר יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים בע"מ תל אביב", ו- מספר את תולדות חייו המופלאים של המשפטן והסנגור היהודי-אמריקני סמיואל "סֶם" ליבוביץ' (Samuel Leboweitz) כדי להבין את הטיעון כי ל-מושג "שמועות" וגם למושג "רוֹב", אין חזקה אוטומטית ובלעדית על האמת ו-היוֹשְרָה (!). רק בית המשפט ראוי לחרוץ דין בעת ובשעת מחלוקות כאלה ומהסוג הזה, ולהעמיד את האמת במרכז, באמצע, בתווך (!). אנוכי יכול ורוצה לומר כי אני הכרתי מאז אותו חודש יולי ה-חם ההוא בשנת 1971 ההיא ועד עצם היום הזה אלכס גלעדי אַחֵר לחלוטין (!). פגשתי ו-הכרתי איש נבון וחכם ו-אדם של יוֹשְרָה (!). 

אינני משפטן, לא איש משטרה, ולא חוקר פלילי. גם לא הייתי שָם במקומות הנ"ל. אנוכי מניח שאושרת קטלר וגב' נרי לבנה דברו אמת בדָם לִיבָּן בגנותו של אלכס גלעדי (אדם ואיש טלוויזיה ישראלי ובינלאומי, זה הסדר, שאנוכי מעריך ואוהב), כמציע הצעות מגונות ומטריד מיני. כנ"ל גב' סילבי קשת שסיפרה לאחרונה כי יוסף "טומי" לפיד ז"ל כתב העיתון "מעריב" בעשור ה- 60 של המאה הקודמת באנגליה ניסה פעם לאנוס אותה בדירתו בלונדון. (הערת הבהרה שלי : יוסף "טומי" לפיד היה מנכ"ל רשות השידור שלי בחמש השנים של, 1984 – 1979). אינני מתייצב כאן בפוסט הזה מס' 718 בין שלושת גיליונות האישומים ושלוש המאשימות לבין הנאשמים אלכס גלעדי ויוסף "טומי" לפיד. לא באתי לסתור כאן את שלושת כתבי הקטגוריה של אושרת קוטלר + נרי ליבנה + סילבי קשת. אנוכי משאיר זאת לאלכס גלעדי עצמו. גם לא באתי להלֵל את אלכס גלעדי ולא את יוסף "טומי" לפיד. ההיסטוריה ההיא ו- מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההֵן, עושות זאת היטב במקומי (!). הן מספרות סיפור שונה ואחר לגמרי אודות פועליהם של השניים, כל אחד בתחומו ובתקופתו ברשות השידור היא ובטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. אלכס גלעדי היה "קונצנזוס" מוחלט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1969. נערץ ומוערך ע"י כל האנשים והנשים שעבדו שם לידו ובמחיצתו בימים ההם (!). מעולם לא דבק בו כתם של מציע הצעות מגונות מיניות ומטריד מיני. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979 נחשב מאידך וכבר מבראשית לבר פלוגתא מקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ושלושת מנהלי החטיבות המובילים שלו דאז מוטי קירשנבאום ז"ל מנהל חטיבת התוכניות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ואלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. יוסף "טומי" לפיד אז ב- 1979 עיתונאי "מעריב" פרי מינויו למשרה הרָמָה ע"י ממשלת מנחם בגין ושר החינוך שלו זבולון המר, נחשב לאיש ימין בוטה, קשוח, וחכם. רב אמן בכתיבה וגם בניסוח ב- ע"פ. מעולם לא דבק בו רבב של מטריד מינית של נשים בשנות שירותו את השידור הציבורי. אנוכי היכרתי את שני האישים רמי המעלה ו- המוכשרים האלה שעשו דָבָר ו/או שניים בתקשורת העיתונאית ובתעשיית הטלוויזיה בארץ (ובעניינו של אלכס גלעדי גם בעולם הטלוויזיה האמריקני והבינלאומי).

טקסט הסנגוריה שלי כאן בפוסט מס' 718 אודות אלכס גלעדי ויוסף "טומי" לפיד ז"ל מנותק ונותר ללא חיבור לכתבי הקטגוריה להאשמות החמורות, ולכתמים השחורים, המוטלים על שניהם באותה העת בנובמבר 2017, כ-מטרידי מין ו-מציעי הצעות מגונות. אנוכי משתמש כאן ועכשיו בפתח פוסט מס' 718 בלשון הגדרת עבר שנקטה והשתמשה בה אשת ערוץ 10 אושרת קוטלר, כשבחרה להגן בשעתו ב- 28 ביוני 2013 על עיתונאי הטלוויזיה עמנואל רוזן אף הוא איש ערוץ 10 בשעתו, ואשר גם הוא נאשם בשעתו בהטרדות מיניות של נשים, ובגינן אמרה אודותיו, כהאי לישנא, וכלהלן : "…זה לא הבן אדם שאני מכירה…". אומר בטקסט דומה ל-שלה של אושרת קוטלר מהימים ההם, בגין ההאשמות המיניות העכשוויות המוטחות בשניהם, ב- אלכס גלעדי ויוסף "טומי" לפיד, כלהלן : "…אלכס גלעדי ויוסף "טומי" לפיד אינם האנשים שאני מכיר…". 

אושרת קוטלר אשת ערוץ 10 ההוא פִּרסמה ב-28 ביוני 2013 ב- מוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות", כתב סנגוריה בו הֵגֵנָה על קוֹלֶגָה שלה באותו ערוץ 10 ההוא, העיתונאי עמנואל רוזן שנאשם גם הוא בהטרדות מיניות כלפי נשים.

ובכן, לפני יותר מארבע שנים, ב- 28 ביוני 2013, החליטה אושרת קוטלר להעניק כתב סנגוריה לאיש הטלוויזיה של ערוץ 10 עמנואל רוזן שהואשם בשעתו בהטרדות מיניות של נשים, וכה הצהירה ל- מוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות", בזאת הלשון : "…מחזה האימים של העלאתו למוקד של מר עמנואל רוזן לקול תרועות הקהל הנשי שרוצה לראות את הגופה מדממת היה מחליא. התביישתי להיות עיתונאית אישה…", והיא מוסיפה כלהלן, "…עושים לינץ' לעמנואל רוזן. זו הפרה בוטה של כל חוקי האתיקה. אתה לא יכול לגמור לבן אדם את החיים ככה. מ- מתי אנחנו העיתונאים גם המשטרה, גם הפרקליטות, גם השופטים, וגם התליינים ? בהכירי את עמנואל רוזן, אינני מאמינה שעמנואל פגע במישהי, וודאי לא אנס, וודאי שלא איים שירסק אותה ואת משפחתה אם לא תשכב אִתּוֹ. זה לא הבן אדם שאני מכירה…", ומוסיפה לומר את חוות דעתה אודות עמנואל רוזן, וגם מסייגת אותה, כלהלן : "…או שיש פה מקרה של פסיכופת מטורף שהצליח לעבוד על כולנו ו/או שיש פה חבורה של עיתונאיות שיצאו מדעתן ושכחו מהי אתיקה ושגם לנו יש חוקים. אולם אחרי כל זה אם עמנואל רוזן באמת עשה את כל הדברים שמיוחסים לו, הוא צריך לשלם את המחיר ואפילו יותר…". בטוח שהיו ב- 2013 עוד הרבה נשים (וגברים) בציבור הכללי הרחב וגם בין אנשי התקשורת שחשבו והעריכו כמוה את "פרשת עמנואל רוזן" שהועברה אז ל- חקירה משטרתית, ואמרו את דעתם בחדרי חדרים אולי, אבל היא אושרת קוטלר הייתה היחידה ב- 28 ביוני 2013 שקמה ואמרה את גרסתה בפומבי מבלי לעשות חשבון לאיש ואישה, אלא להגינות בלבד.

אלכס גלעדי איש טלוויזיה מוכשר במיוחד עטור תהילה מקצועית ישראלית ובינלאומית בתחום (במידה רבה חסרות תקדים), איננו זקוק להגנה שלי, לא להמלצות שלי, ו- וודאי לא ל- סנגוריה משפטית שלי. אבל יכול להיות שברגע זה בו נסדקה דמותו הפרטית והציבורית בעת הזאת בה הוא ניצב ברגע של מבוכה, כשהוא פגיע ומושפל קבל עם ועולם בגין כ- מציע הצעות מגונות ומטריד מיני, יש להעניק לו סנגוריה ציבורית טלוויזיונית. את זאת אעשה מייד. כנ"ל גם ל- יוסף "טומי" לפיד ז"ל שאיננו יכול לקום מקברו ולהגן על שמו. אֶשְנֶה ואומר שוב : אינני בא לסתור ולהטיל ספק בעדותן של אושרת קוטלר, נרי ליבנה, וסילבי קשת. לא הייתי שָם. לאלכס גלעדי ומשפחת לפיד ובראשה אלמנתו שולמית לפיד ישנם מספיק כלים גם באמצעות פנייה ל- ערכאות משפטיות כדי להתמודד עם ההאשמות החמורות הללו נגדם, ולהגן על עצמם. אֶשְנֶה ואומר עוד פעם : "אנוכי הכרתי בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת שני אנשים אחרים לגמרי שקוראים להם אלכס גלעדי ויוסף "טומי" לפיד. שניהם אינם האנשים שאנוכי פגשתי פעם ממושכות בקריירה הטלוויזיונית ארוכת השנים שלי. את אלכס גלעדי היכרתי ב- 1971 ואת יוסף "טומי" לפיד ב- 1979. שניהם היו מנהיגי שידור (אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור) נקיים לחלוטין מכל מיני גיליונות אישומים של הטרדות מיניות, שקרים ו- אי אמירת אמת, ו/או שחיתויות. אושרת קוטלר היא עיתונאית ושדרנית טלוויזיה וותיקה ו- מוערכת כבר שנים בערוץ 14 (פעם ערוץ 10). אני רוחש לה לאושרת קוטלר הערכה מימים ימימה ומאמין לה ובה. אינני מכיר אותה, מעולם לא ראיתיה ואף פעם לא שוחחתי עמה, ואוסיף, כי אינני חוזר בי ולו במילה מהרָשוּם ב- פוסט מס' 238 בבלוג אודותיה של אושרת קוטלר. תמוה בעיניי למרות מהימנותה ואמינותה, מדוע בחרה בחלוף 23 שנים לספר רק עכשיו לאזרחי מדינת ישראל כי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת" ב- 1994 הציע לה הצעה מינית מגונה תמורת קידומה (כביכול) כשהייתה בת 29 ? איזה אינטרס הנחה אותה להמתין 23 שנים ? מדוע חיכתה זמן כה רב ? , למה ביקשה ובחרה רק עכשיו בסתיו 2017 בגיל 52 לשמש מנטור של דור הנשים הצעירות, להזהיר אותן, ולומר להן, "…תמיד תאמרו לָאו להצעות מגונות גם אם הדלת נסגרת בפניכן…אחת נסגרת והבאה תיפתח כפי שקרה לי…" ? מדוע שמרה את המידע מתחת לשטיח כמעט רבע מאה של שנים כאשר מדובר בהאשמה כה חמורה, בה בעל השררה מציע לה "מיטה תמורת קידום" ? האזנתי גם לתוכנית הרכילות הסוגסטיבית והמודרכת שניהלה יעל דן עם גב' נרי לבנה (ברדיו גלי צה"ל בין 13.00 ל- 14.00 ביום ראשון – 6 בנובמבר 2017, שדומה כי דומה שהפך מאולפן עיתונאי לבית דין שדה שאמור לחרוץ את משפטו של אלכס גלעדי), עד שהמרואיינת נציגתה של יעל דן השיבה בשלב מסוים למראיינת שלה בעת השיחה הארוכה בין שתיהן, "…יעל, מה את רוֹצָה…?". יעל דן התנהגה בשיחתה עם גב' נרי ליבנה  כ- עו"ד בעלת אינטונציה רכלנית (לא עיתונאית) שניסתה לכוון ולשים מילים בפיה של העדה שלה. חקירתה את העדה שלה נשמעה כשיחת הסתה.

אֶשְנֶה ואומר פעם נוספת כלהלן : אין בטקסט האמור (שלי) להפחית ו/או לגרוע ו/או לפגוע באמינות ומהימנות סיפורה של נרי ליבנה. לא הייתי שם. אינני יודע. מר אלכס גלעדי שניצב כעת חשוף כמו במטווח ירי, חייב לפנות מייד לערכאות משפטיות כדי לברר ולהגן על עצמו מפני האשמות בעלות מכנה משותף שביצע כביכול לפני עשרות שנים, ואשר מוטחות עכשיו בכיוונו ע"י נשים שונות. חמש נשים טוענות שאלכס גלעדי הוא "X". אולם רק בית המשפט יכול להכריע ולקבוע אם אלכס גלעדי הוא באמת "X" ו/או שמא יש כאן טעות של "הרוֹב" והנאשם הוא בכלל "Y". ל- "רוֹב" אין חזקה אוטומטית על האמת. לכן ולכך קיים בית משפט במדינת ישראל. צריך לקרוא את הספר התיעודי המרתק שכתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) ב- 1951 הקרוי "בית דין" (Courtroom) ואשר מספר את תולדות חייו המעניינים של המשפטן והסנגור היהודי – אמריקני סמיואל "סֶם" ליבוביץ' (Samuel Leboweitz) כדי להבין את הטיעון המשפטי כי ל- "רוֹב" אין חזקה אוטומטית ובלעדית על הצֶדֶק והיוֹשְרָה, וכי רק בית המשפט ראוי לחרוץ את דינו ולהעמיד את הַאֶמֶת במרכז, באמצע, בתווך. אנוכי יכול ורוצה לומר כי אני היכרתי אלכס גלעדי אחר לחלוטין.

אי אפשר להתכחש לעדותן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלה שתיעדו את אלכס גלעדי בשיא גדולתו, פעילותו, ועשייתו למען השידור הציבורי בישראל בשנים 1980 – 1969.

אֶשְנֶה ואומר פעם נוספת : כל האמור לעיל איננו בא לסתור את עדותן של אושרת קוטלר, נרי ליבנה, וסילבי קשת – מחד, אולם מאידך, גם לא להרחיק אותי ולו בסנטימטר אחד מהערכתי ואהבתי הישנה ההיא לאלכס גלעדי. לא רק בשל יכולתו, גדולתו, והמוכשרות שלו בתחומי תעשיית הטלוויזיה בארץ, ב- תעשיית הטלוויזיה בארה"ב, וב- תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, אלא ראשית דבר בגלל היותו אָדָם. אלכס גלעדי חבר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 בהיותו בן 27, אז כתב שטח באזור השרון של העיתון "ידיעות אחרונות". ליתר דיוק הוא הגיע לפני 48 שנים לחטיבת הספורט של דן שילון וחיש מהר התגלה שָם כ- כוכב : מפיק, עורך, ושדר – עיתונאי. במשך 11 שנים בין 1969 ל- 1980 (שנת רכישתו הסנסציונית ומעברו הדרמטי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC) נחשב אלכס גלעדי לאחד מעמודי התווך של השידור הציבורי במדינת ישראל. יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן ושני מנהלי חטיבות נוספים דן שילון (חדשות) ומוטי קירשנבאום ז"ל (תוכניות) הזיז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית קילומטרים לפנים. ב- 1978 פעל אלכס גלעדי אז מנהל חטיבת הספורט לשיפור חזותו של חלון הראווה של חטיבת הספורט בפיקודו. הוא החליט להציב מגישה לצדו של יורם ארבל המגיש הראשי והקבוע של שלוש תוכניות הספורט, מספינות הדגל של השידור הציבורי ההוא, "מבט ספורט", "משחק השבוע", ו- "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". בתחילה הייתה זאת רחלי חיים (לשעבר, שחקנית וזמרת בלהקת חיל השריון במחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה הקודמת) שהתקשתה בתפקידה הטלוויזיוני כקריינית ומגישה, ולכן פינתה חיש את מקומה לאורלי יניב אשת רדיו גלי צה"ל הכישרונית. אורלי יניב הייתה קריינית / שדרנית טלוויזיה ומהימנה ברמה גבוהה, נבונה ו- קורקטית, בעלת קול איתן ודיקציה מצוינת, וגם מאופקת.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 38 שנים בעת כתיבת פוסט מס' 718 על ידי ומטעמי (!). זהו אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אלכס גלעדי Grand master בטלוויזיה מזהה לציבור את תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות שני דרדקי טלוויזיה גב' אורלי יניב (בת 22, בתמונה) ומר יורם ארבל (בן 37, בתמונה). שניהם הפכו ברבות השנים רבות ל- Team שידור מוביל בסטנדרט בינלאומי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת (!). הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את תוכנית הטלוויזיה ההיא "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי התגלה כבר מבראשית כאיש טלוויזיה מוכשר, וורסטילי, ורָב גוֹנִי. הוא היה סגנו ו-יד ימינו של דן שילון ושותף מרכזי בשלוש ההפקות הבינלאומיות הישנות והרחוקות ההן מימינו אנו ב- גלגל הזמן : מונדיאל מכסיקו 1970, אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ומונדיאל גרמניה 1974. ב- 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דן שילון למנהל חטיבת החדשות שלו (במקומו של צבי גיל). ארנון צוקרמן העדיף מכל וכל את דן שילון על פני המועמד השני חיים יבין שנשא אף הוא את עיניו למִשְרָה הרָמָה של מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפקיד את אלכס גלעדי על ניהול חטיבת הספורט באותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. ב- 1974 הפך אלכס גלעדי למנהל, מפיק, ועורך בפני עצמו (ללא צִילוֹ של דן שילון) של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. באוגוסט / ספטמבר 1974 ביצע אלכס גלעדי את ההפקה הבינלאומית הראשונה המזהירה שלו הנוגעת ל- כיסוי משחקי אסיה ה- 7 שנערכו ב-טהראן בירת איראן בהשתתפות משלחת ספורט ישראלית גדולה. שהיתי יחדיו אז ב- אוגוסט/ספטמבר 1974 עם אלכס גלעדי כ-כתב, שדר, ועורך שלו כ-חודש ימים ב-טהראן ההיא בירת איראן בתקופת שילטונו של השאה הפרסי. אלכס גלעדי נחשף בפניי שוב לא רק כמפיק ועורך פדנט, מדויק, דבק במשימה עד כלות למען הרשת שלו, ו- שחקן שחמט טלוויזיוני שרואה כמה מהלכים קדימה, אלא התגלה כאדם ומנהיג. היה מדובר בהפקה טלוויזיונית מורכבת ומסובכת במדינה מוסלמית ואשר אלכס גלעדי צלח אותה בידע ובכישרון. שם בטהראן באוגוסט / ספטמבר 1974 הוא פסע פסיעה ענקית לפנים לעבר הפסגה של מפיק עַל בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית. הוא היה כזה (!).

צוות של חטיבת הספורט בראשותו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה ב-טהראן (בירת איראן) בהצלחה גדולה את משחקי אסיה ה-7 הנערכים בבירה האיראנית באוגוסט / ספטמבר 1974 בהשתתפות משלחת ישראלית ספורטיבית גדולה.

אִירָאן הייתה אז ב- 1974 דיקטטורה בראשה שליט מונארך. ריזה פאחלאווי. מֶלֶךְ (שָאה) כל יכול מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. עמדה לרשותו טלוויזיה ברמה טכנולוגית מצוינת שתוחזקה ע"י מהנדסי טלוויזיה צרפתיים. הטלוויזיה והתקשורת האיראנית עבדו עבור השָאה ריזה פאחלאווי. לא הופתעתי לראות בימי שהותי בבירה האיראנית טהראן בספטמבר 1974 במסגרת שליחותי ככתב ושַדָּר מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7, ברחוב, בחנויות, בשוּק, בבתים פרטיים, במשרדי הטלוויזיה, במתקני הספורט ולמעשה בכל מקום ופינה את תמונתו של השָאה לבוש במדי שְרָד חגיגיים של ה-צִי ולצִידוֹ רעייתו היפה הקיסרית פַארָה דִיבָּה. השָאה היה דיקטטור שרצה באמת בטובת נתיניו בדרכו שלו אך קִצוֹ של כל טִירָאן קצוב וידוע מראש. היה זה רק עניין של זמן. גם של המונארך הפרסי ריזה פאחלאווי ההוא.

טקסט תמונה : תמונתו של השאה המהודר ריזה פאחלאווי ורעייתו היפה הקיסרית פארה דיבה הייתה תלויה לתפארת בכל מקום ו-אתר ב-טהראן. במשרדים, בחנויות, ברחובות, במגרשי הספורט, וב-בתים פרטיים. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית משנת 1974 כששהיתי בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 בעת משחקי אסיה ה- 7. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי נמנה כמוני בימים ההם על מעריציו של השדר הדָגוּל נסים קיוויתי (בן 91, היום). בשנים הראשונות לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפח תקוות של מגיש ושַדָּר. נסים קיוויתי היה המוֹדֶל שלו. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לי, "…יואשיש, (הוא לא קרא לי אף פעם בשמי יואש, אלא בשם החיבה שהוא המציא לי, "יואשיש") תראה איזה שַדָּר גָדוֹל הוא נסים קיוויתי. תענוג להקשיב לו…". אלכס גלעדי העריץ את נסים קיוויתי וראה בו מופת שידור. נסים קיוויתי היה בעיניו איש תרבות, בעל עֵט, קורא ספר, ושַדָּר שניחן בכִישרון קולח לתרגם את מחשבותיו לשפת המיקרופון. ובכן, חלפו ארבע שנים מאז משחקי בנגקוק 1970. דן שילון בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מינה את אלכס גלעדי לתפקיד מבצעי בינלאומי רב זרועי של ראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמפיק הראשי של  משחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בירת אִירָאן שנפתחו ב- 1 בספטמבר 1974 בהשתתפות 26 מדינות. אלכס גלעדי זכה לכבוד עצום מפני שארנון צוקרמן ודן שילון רחשו לו הערכה והעניקו לו סמכות. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית את משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974 הייתה אתגר מבצעי טלוויזיוני מורכב ומסובך ביותר רווי מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות וגם פוליטיות.

טקסט תמונה : שנת 1967. טהראן בירת איראן. השאה הפרסי (מימין) מקבל את ברכתו של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אברי בראנדג' (Avery Brundage משמאל) בעת קיום מושב IOC בטהראן ב-שנת 1967. בתווך ניצב הנסיך גוֹלַם רזה פאחלאווי שמונה לנשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 שהתקיימו בטהראן בספטמבר 1974. זאת לא רק לחיצת ידיים ספורטיבית. זאת הייתה השקת זרועות פוליטית בעלת משמעות גיאו – מדינית. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוֹשָב הוועד האולימפי ה- 65 במניין נערכה בשנת 1967 בטהראן. השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי לחץ את ידו של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ובישֵר לעמוֹ כי הוא רואה באִרגון "האולימפיאדה האסיאנית" בארצו, משחקי אסיה ה- 7, אתגר ומשימה לאומית. השָאה הפרסי סבר שלאירוח של כ- 30 מדינות מאסיה במפעל ספורט ראשון במעלה באיראן, ולאִרגון יעיל של התחרויות, יש תפקיד פוליטי מרחיק לכת בהיסטוריה של הממלכה. שיווק אִרגון משחקי אסיה בתוך ארצו והטמעת חזון האידיאלים האולימפיים ואופן הגשמתם בתוככי המדינה בין מיליוני בני עמו, היו בעיניו חלק מראשיתו של תהליך מהפכני שיוביל את המדינה האיסלאמית בעלת המורשת השיעית הדתית העמוקה ואורח החיים השמרני לעבר קדמת תרבות המערב. הוא קיווה למַסֵד שלטון אזרחי יציב באמצעות הפוטנציאל הכלכלי האדיר ועושרה העצום של המדינה ב-נפט (!). הוא ביקש להצעיד את האומה לעבר שנות האלפיים. הוא רצה לבנות חברה אזרחית איראנית הבנויה על יסודות חילוניים. ב- 1962 העניק השָאה זכות בחירה לנשים במדינה. לרשת הטלוויזיה האיראנית הממלכתית היה בעיניו ובעיני יועציו תפקיד מרכזי בעיצובו של דוֹר העתיד על פי חזונו.

השָאה הפרסי היה אדם חילוני בעל אוריינטציות מערביות ש-אצה לו הדרך. הוא היה דיקטטור שמנוכר לדת השיעית האיסלמית במדינתו ולא ביקר במסגדים. השָאה ביקש ליצור אומה איראנית חדשה ומתקדמת במושגי המערב החדש וכפה בכוח את רצונותיו על העם. שירות הביטחון חסר הפשרות שלוֹ ה-"סָאוָואק" (Savak) היה ידוע במוניטין האכזרי שלו. בספרי האינפורמציה אודות אִרגון המשחקים שהוגשו לרשתות הטלוויזיה הזרות (אני מחזיק ספר כזה בידי כמי שהיה כתב ושַדָּר בטהראן המשחקי אסיה ה-7 בשליחות הטלוויזיה הישראלית הציבורית), הוצג השָאה הפרסי פטרון המשחקים. אֵל. כ- אֵל ובן מלכות נחשף בתוארו ולעולם לא בשמו. תחת התמונות הקיסריות שלוֹ במדים המלכותיים אותם לבש, כאדמירל, פילדמרשל, ו/או גנרל, נכתב באותיות קידוש לבנה :

His Imperial Majesty the Shahanshah Aryamehr Patron of the Seventh Asian Games.

אשתו היפה הקיסרית פַארָה דִיבָּה הוצגה כ- Her Imperial Majesty the Shahbanou of Iran

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת אירן. זהו השאה הפרסי רזה פאחלאווי. תמונתו הוצגה ונחשפה לראווה לציבור בכל משרד, חנות, או קיוסק בכל רחבי איראן. הוא שֻוָוק להמונים כ-בֵן אֵלִים. הופעתו בעלת אופנה "מערבית" זוהרת כמנהיג האומה האיראנית דאז שונה לחלוטין מאופנת הלבוש הצנועה של שליטי איראן מאז המהפכה האיסלאמית ב- 1979 חומייני, רפסנג'אני, חמינאי, רוחני, ואחרים. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

אִרגון משחקי אסיה ה-7 בטהראן ב- 1974 נעשה בידי הנאמנים והמקורבים למלוכה. בתפקיד נשיא התאחדות משחקי אסיה בשנים 1974- 1970 כיהן הנסיך גולם ריזה פאחלאווי (Gholam Reza Pahlavi). נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים היה מפקד בכיר בצבא האיראני לוטננט – גנראל עלי הוג'אט (Ali Hojjat). הוא היה האיש שטבע את סיסמת משחקי אסיה ה- 7 על פי אישורו של השָאה הכל יכול, "EVER ONWARD". מטה המשחקים שיווק את מלאכת האִרגון הצבאית כמסע הצלחה של המדינה כולה מכל זווית אפשרית. את ביקורו של נשיא הוועד האולימפי החדש האירי מייקל קילאנין יורשו של אוורי בראנדג' בטהראן הציגה המונרכיה המלוכנית כחלק מההכרה הבינלאומית וההערכה לה זוכה איראן בעקבות הקִדְמָה שהנהיג השאה בארצו בתוכה ארגון משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. האיראנים הצהירו כי רמת האִרגון של המשחקים לא תיפול מזאת של אולימפיאדת מינכן 72'. הם לא היססו להשתמש בגרפיקה הגרמנית רבת המוניטין של מינכן 72' ועיצבו באמצעותה את סמלי ענפי הספורט במשחקי אסיה ה- 7. הוועדה המארגנת האיראנית העשירה של משחקי אסיה ה- 7 שילמה הון עתק למומחי הספורט והטלוויזיה הגרמניים של אולימפיאדת מינכן 1972 כדי שישמשו לה יועצים קרובים ביניהם הורסט זייפארת / Horst Seifart (בימאי הטלוויזיה הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972) וגם וולטר טרוגר / Walter Troeger מנהל הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : הוועדה מארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 לא היססה להשתמש באותה הגרפיקה הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 72' המציגה ומזהה את ענפי הספורט של המשחקים. היא וויתרה על הפקת רעיון גרפי משלה. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. זהו הנסיך גולם רזה פאחלאווי אז נשיא התאחדות משחקי אסיה ומי שנשא באחד מתפקידי הספורט החשובים ביותר בממלכה האיראנית. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

השלטון הַמְלוּכָנִי ה-פרסי בראשותו של השָאהָ ריזה פאחלאווי אהד את מדינת ישראל שהעניקה לו סיוע חקלאי רב ערך מאז סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. מומחי חקלאות ישראליים בעיקר מהקיבוצים (כולל קיבוץ אפיקים בו עבדתי בענף המִסְפּוֹא והייתי רפתן בשנים 1962 – 1959), פיתחו את רפתות החלב והקימו באיראן מכוני חליבה. הקיבוצים בארץ מכרו לאיראנים פרות מבכירות משובחות כדי להשביח את תעשיית ה-חלב בממלכה הפרסית. השָאה היה אסיר תודה לתרומה החקלאית הישראלית העצומה, והתיר לנציגים ישראליים ליטול חלק בוועידות בינלאומיות שהתכנסו בטהראן בנושאי מדיניות חוץ, תעשייה, חינוך וספורט. שַר חינוך זָלְמַן אָרָן ומנכ"ל משרדו ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת הוזמנו לטהראן להשתתף בוועידת אונסקו (UNESCO) ב- 1966 שעסקה בנושאי חינוך.

טקסט תמונה : 1966. טהראן בירת איראן. תמונה היסטורית. שר החינוך זלמן ארן (משמאל) ומנכ"ל משרדו ד"ר חנוך רינות נוטלים חלק ב-וועידת אונסק"ו בין המוני נציגים ערביים המתכנסת בממלכה הפרסית. (באדיבות יוסי רינות ומרים ברזון – רינות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאוחר יותר הזמין השלטון המלוכני הפרסי את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים להשתתף בישיבות ההכנה והתיאום של הוועדה המארגנת את משחקי אסיה ה- 7 בטהראן.

טקסט תמונה :  שנת 1974. טהראן בירת איראן. תמונה היסטורית. יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים (שלישי מימין) לידו דגל מדינת ישראל, נפגש בינואר 1974 (עם עוד נציגים ממדינות אסיה) עם נשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 הנסיך גוֹלַם רזה פאחלאווי (יושב בראש השולחן). הזכוכית המונחת על השולחן כה נקייה ומבריקה עד שהפכה כמו למראה בה השתקפו דמויות המשתתפים בפגישה. הקשרים הפוליטיים המיוחדים עם השָאה הפרסי מלך איראן אִפשרו את השתתפותה הספורטיבית של ישראל במשחקים בטהראן. זאת הייתה הפעם האחרונה בה נטלו חלק ספורטאי ישראל במשחקי אסיה. מדינת ישראל גורשה מהם. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

טקסט תמונה : חודש ספטמבר – שנת 1974. רשימה של 28 המדינות הנוטלות חלק במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן. (ישראל מס' 11). בראש העמוד מתנוססת סיסמת המשחקים שהגתה הוועדה המארגנת המלכותית, "Ever Onward". כעבור ארבע שנים לא היה לכל זה זכר. מהפכת הדָמִים האיסלאמית שהתרחשה באיראן בראשותו של כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני בסופה של 1978 הדיחה את משפחת המלוכה וסילקה אותם מהמדינה.

טקסט תמונה : אוגוסט 1974. תמונה היסטורית. טהראן בירת איראן. שמואל "מוליק" ללקין (רביעי משמאל בן 48, מסתכל בכיוון המצלמה) מתועד בעת פגישת תיאום של מנהלי המשלחות הלאומיות במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן עם אנשי הוועדה המארגנת האיראנית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי בן 32 היה בפירוש האיש של דן שילון בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. הוא שימש מֵפיק ראשי, עוֹרֵך ראשי, שַדָּר ראשי, ומֵגִיש ראשי של יומני החדשות שהוגשו ונשלחו לירושלים מאולפני הטלוויזיה האיראנית בטהראן. הוא היה ראשי בכּל. זאת הייתה הפעם הראשונה בה עמד ברשות עצמו בהפקת טלוויזיה בינלאומית בהיקף עצום שכזה שהתנהלה במדינה מוסלמית השוכנת באזור גאוגרפי שנוי במחלוקת ואופי ביטחוני לא יציב וגם פרובלמטית בידע ובכישרון הטלוויזיוני שלה. הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל ואִירָאן של השָאָה הפרסי לא היו סודיים אך גם לא גלויים וחשופים לעין כל. היה ידוע לנו היטב על שיתוף פעולה הדוק המתקיים בתחומי כלכלה, ביטחון וצבא בין שתי המדינות. לפני תחילת עבודתנו העיתונאית בבירה האיראנית קיבלנו סקירה פוליטית חשובה מפיו של מר אורי לובראני הנציג הישראלי בטהראן שערך לנו קבלת פנים במקום. את אלכס גלעדי היה צריך להדאיג כמובן שאיראן איננה מעצמה טלוויזיונית ולבטח חסרת מסורת בהפקת מבצעי שידור בינלאומיים כה גדולים וסבוכים. שמחתי שמצא לנכון להזמין אותי להצטרף למשלחת השידור שלו כשַדָּר, עורך, וכתב. זאת הייתה טיסתי הראשונה לחו"ל. משלחת הסיקור הייתה מצומצמת מאוד וכללה גם את יאיר שטרן, בימאית הספורט וָרְדִינָה אֶרֶז ז"ל, עוזר ההפקה שלנו יואב פלג (הפך מאוחר יותר לבימאי הספורט הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), המפקח הטכני מנחם וולף, ושַדָּר הספורט בשפה הערבית מחמוד אבו באכר. מצאה חן בעיניי בטיסתי הראשונה בחיי לחו"ל יוזמת הפונקציה המשולשת של מתכנן בריח תא השירותים במטוס. הבריח נועל את הדלת מבפנים, מדליק את האור בתא, ומסמן Occupied (תפוש) על שלט קטן מאיר עיניים לממתינים בתור. נחמד.

משימת השידור בטהראן הייתה ענקית ומורכבת. המשלחת הספורטיבית הישראלית מנתה 61 אנשים, מתוכם 53 ספורטאים פעילים שכללו גם את שתי הנבחרות הלאומיות שלנו בכדורגל וכדורסל, חדורי אמביציות לזכות במדליות. עול הכיסוי הטלוויזיוני הוטל על משלחת שידור קטנטונת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמנתה כאמור שבעה אנשים בלבד. בתוכם רק שלושה שַדָּרִים – כתבים – עורכים. אזכיר שוב את שמותיהם ותפקידם : אלכס גלעדי (שַדָּר של טקסי הפתיחה והנעילה ותחרויות הא"ק והשחייה), יאיר שטרן שדר כדורגל וכדורסל, ואנוכי (כתב שטח ו- שַדָּר התעמלות, כדורעף, טניס, ו- טניס שולחן + עוזר שדר של אלכס גלעדי בתחומי הכיסוי שלי כשהייתי פנוי ממשימותיי). הצוות כלל גם את הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל, עוזר הפקה יוֹאָב פֶּלֶג, המפקח טכני איש ה- Video מנחם וולף. בנוסף לשידורים הישירים, שידרנו בכל ערב את "יומן המשחקים" שהיה מורכב מתקצירים (בעיקר מה עשו הספורטאים הישראליים, אבל לא רק) מאולפן הטלוויזיה האיראנית. גם ציוותי הצילום שלנו בפילם וציוותי עריכת ה- VTR שלנו היו איראניים. האיש השביעי במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה כאמור שַדָּר הספורט בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ – בָּאקֶר.

הנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של טהראן הייתה אפופה כסוד צבאי. קבלת הפנים הייתה חמה, אך מאובטחת ובעלת סגנון "צבאי – ביטחוני". היו שם המון אנשי ביטחון איראניים מטעם שירות הביטחון הפנימי של ה-"סָוָואק". המארחים לא הסתירו את ידידותם למדינת ישראל והצהירו בגלוי, "מינכן שנייה לא תהיה כאן", והתכוונו לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. "אתם האורחים שלנו. ארצנו פתוחה בפניכם ואנו נגן עליכם", אמרו. משדה התעופה הוסענו באוטובוס מלווה ברכבים צבאיים ואופנועי משטרה שלא הפסיקו לצרצר ולשרוק עם הסירנות שלהם. הם לא התחשבו ברמזורים האדומים וחוקי התנועה ו- הביאונו במהירות למלון "Intercontinental" השוכן במרכז העיר. המלון המה אנשי "סָאוָואק" (שירות הביטחון האיראני) וגם כמה מאבטחי השב"כ שלנו. בכל קומה במלון שלנו הסתובבו אנשי ביטחון איראנים שרחרחו ובלשו כל פינה ובדקו כל חפץ. זה נראה מוגזם אך העניק תחושת ביטחון.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריאהמר" (Aryamehr) בטהראן 74' המכיל 100000 (מאה אלף) צופים. שמואל ללקין ראש המשלחת צועד אחרי נושא הדגל הישראלי הקלע הנרי הרשקוביץ (איננו מופיע בתמונה) מוביל את משלחת ישראל בת 61 משתתפים באצטדיון המרכזי "אריאהמר". ברביעיית השורה הראשונה אפשר להבחין ולזהות את יצחק אופק (ראשון מימין), יצחק כספי, יוסף "יושו" ענבר, וחיים גלובינסקי. שימו לב כי לוח המֵידָע האלקטרוני ברום האצטדיון עדיין ריק ומושחר. לרגע חשבנו אז, השדר המוביל אלכס גלעדי ואנוכי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור באצטדיון "אריאהמר" (Aryamehr) בעת השידור הישיר מ-טהראן ל-ירושלים, כי הוועדה המארגנת האיראנית החליטה להסיר מהלוח ב-של וב-גלל לחץ פוליטי ולהימנע מפרסום שמה של ISRAEL בפרהסיה. המשלחת הישראלית מסירה את כובעיה בעוברה לפני התא המלכותי. האיראנים הבטיחו לישראליים, "מינכן שנייה לא תתרחש בטהראן", והתכוונו לרצח 11 הספורטאים הישראליים שנתיים קודם לכן באולימפיאדת מינכן 72'. ההבטחה של שמואל ללקין לאחר אסון מינכן 1972 בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים, כי ישראל לא תירתע ליטול חלק בתחרויות ספורט בינלאומיות ובאולימפיאדות הבאות, התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן. שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן. האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם  ה- "סָאוָואק" (SAVAK) הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 1972 על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי ב-טהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון "אריהאמר" בטהראן. לוח המידע האלקטרוני ברום האצטדיון מתעדכן ו- חושף את השם ISRAEL באנגלית ובפרסית. עכשיו רואים בתמונה הזאת את הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן כשם שנשא אותו גם בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 בשבת ההיא של 26 באוגוסט 1972. הנרי הרשקוביץ מוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האיראנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך ה-שאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ו-שמואל ללקין ניהל את המשלחת בכישרון דיפלומטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל- 100 מ' בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "…דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים…". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה את מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עֶרֶב אחד שתיתי קפה בלובּי המלון היוקרתי שלנו "אינטרקונטיננטל" בטהראן עם קפטן יוּסוּף ראש קבוצת אנשי "הסָאוָואק" ש-איבטחה באופן צמוּד ו-הדוּק את משלחת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בטהראן. עניינה אותי ההיסטוריה הגיאו – פוליטית של איראן, ומצב השלטון הנוכחי ונאמנות העם לדיקטטור ריזה פאחלאווי שליט הממלכה, ידיד בלתי מוצהר של מדינת ישראל. את המאבטח האירני עניין לדעת מה קורה בישראל. התפתחה בינינו שיחה ערה. סיפרתי לו שאני מאוד מתגעגע לרעייתי ושלושת ילדיי הקטנים. "אני בטהראן אך ליבי בארץ ישראל", אמרתי לו. שנת 1974 הייתה הרת אסונות טרור. באפריל נטבחו 16 אזרחים בקריית שמונה, רובם ילדים ונשים ע"י שלושה מחבלים מארגוני המרצחים של אחמד ג'יבריל ונאיף חוואתמה. בקרב שהתפתח עם הרוצחים נהרגו גם שני חיילים. מניין הקורבנות עלה ל- 18. חודש אח"כ חדרה קבוצת מחבלים לבית ספר במעלות  בפקודת רב הטבחים יאסר עאראפת. בדרכם לביה"ס "נתיב מאיר" רצחו משפחה בת שלושה אנשים בבית פרטי. אח"כ חדרו לביה"ס בו לנו 105 תלמידי בי"ס תיכון דתי מצפת במסגרת טיול גדנ"ע ולכדו אותם כבני ערובה. צה"ל לא הסכים לנהל מו"מ עם המחבלים ובקרב שהתפתח נרצחו 21 תלמידים ו- 74 נפצעו. המצב הביטחוני בארץ היה בשֶפֶל. וועדת אגרנט הטילה את האחריות על מחדל מלחמת יום כיפור על הרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר ועל בכירי צה"ל נוספים. ב- 11 באפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. יצחק רבין נבחר במקומה להיות ראש ממשלה. גבול הצפון היה מאוד לא שקט. בנוסף לפעולות הטרור נהרגו כ- 20 חיילים בהתנגשויות חמורות עם הצבא הסורי. המורל היה ירוד. בתוך האווירה הצבאית והמדינית הקשה בה הייתה נתונה מדינת ישראל, מצאנו את עצמנו שבעת אנשי הטלוויזיה הישראלית נוחתים בטהראן, כדי לכסות את משחקי אסיה ה- 7. איגוד המרצחים של אש"ף (PLO) בהנהגתו של יאסר עראפאת הפך להיות אִרגון אהוּד ומקובל במדינות ערב וארצות האיסלאם. ככל שנרצחו יותר ישראלים ויהודים בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, וככל שנשפך דמם שוּב ושוּב של אזרחים ישראליים תמימים ע"י מחבלי הפת"ח בהוראתו של רָב המרצחים יאסר עאראפת יימח שמו, קנה לו האִרגון השְטָנִי עוד ועוד פופולאריות  ואחיזת יתר בקרב המדינות המוסלמיות.

זה היה הרקע שהביא אותי לשאול בנימוס באותו ערב בספטמבר במלון המהודר את קפטן המשטרה הפרסית החשאית, (שמו היה יוּסוּף), "…האם באמת העם אוהב את מנהיגו השָאה ? האם השלטון יציב ? ומה יקרה אם ארגון הטרור של הפתח ינסה להקים ביום מן הימים סניף באירן כדי לקוֹמֵם את האומה האיסלאמית נגד מלכה, השָאהָ האירני, שלוֹ יש יחסים דיפלומטיים מוצהרים עם מדינת ישראל…". על כהן הדת השיעי האייתואללה רוחאללה חוּמֵיינִי מהעיר קוֹם שסוּלָק והוּגלה מ-איראן ע"י משטר השָאהָ לא שמעתי דָבָר בימים ההם. הקפטן הצעיר הנאה והשזוף הקשיב לשאלתי, הֵצית סיגריה ומשך ממנה שאיפה עמוקה לריאותיו. הוא לגם שוב מ-סֵפֶל הקָפֶה השָחוֹר, התבונן בי, והניחו בניחותא על השולחן. אט – אט פתח את כפתורי חליפתו הכחולה והמהודרת. זה היה כמו מופע סטנד – אפ בתיאטרון של איש אחד. בצבצו משָם שני אקדחים. הוא נתן לי שהות מספקת להתבונן בהם ואז אמר בשקט אך בביטחון עצמי רב, "אל לכם לדאוג" והוסיף, "…שליש מהעם האירני, הוא "סָאוָואק" (SAVAK), משטרה, וצבא…". הוא עשה פאוזה קלה והבטיח, "…ביטחונכם מובטח. אתם אורחים רצויים כאן ב-טהראן. איראן היא מדינה איסלאמית חילונית וסובלנית. לעולם לא תהיה כאן מהפכה פוליטית – דתית…(!)". הרֶמֶז היה ברור. אפשר לישון כאן בשקט. לא צפויות עלינו שום התקפות של מחבלים בטהראן.

הדבר המדהים ביותר בכל מהלכי האבטחה הגלויים והסמויים בטהראן היה שבעוד אנשי "הסָאוָואק" מסתובבים סביבנו מחויטים בחליפות מהודרות וחמושים באקדחים מוסתרים מתחת למקטורניהם, אנשי השב"כ שלנו היו הרבה יותר צנועים בלבושם, ולמרבית ההפתעה לא נשאו כלל נשקים. האיראנים לא אִפשרו לאנשי הביטחון הישראליים להיכנס חמושים לארצם. הם אמרו לאנשי הביטחון שלנו, "את נושא האבטחה השאירו לנו, סִמכו עלינו". מדהים. יום אחד כשהייתי עסוק בצילום כתבה על איכות קומפלקס התחרויות והמתקנים האולימפיים בטהרן (לא נפלו במאום מאלה של אולימפיאדת מינכן 1972), אומר לי איש השב"כ הצמוד אלי, דני, "…תראה יואש, זה נכון שאין עלי נֶשֶק, אבל תדע לך שאם יפתחו עליך באש, הם המאבטחים האיראנים של הסָאוָואק יברחו…ואני אפול עליך כדי להגן עליך בגופי…". דבריו היו מרעישים וסנסציוניים אך אסור היה לדבר עליהם. וודאי לא מההיבט העיתונאי. לא להאמין, אנשי ביטחון ישראליים של השב"כ מאבטחים את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדינה מוסלמית כ- איראן ללא נשקים. היה קשה לי להאמין אבל זו הייתה האמת. יש לי חיבה מיוחדת ארוכת שנים לכל זרועות הביטחון של מדינת ישראל. לא הופתעתי כשדני אמר לי את מה שאמר, "אני אגן עליך בגופי". לא היה קץ לגאוותי ב- שבכ"ניק הצעיר.

כמה ימים לפני טקס הפתיחה ערך אלכס גלעדי ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטהראן, ארוחת ערב מלכותית על גג מלון אינטרקונטיננטל המפואר למשלחת הצנועה שלנו, עליה היה מופקד. בהיותו אשף יחסי הציבור הזמין את האיראני מילאני נייה המפיק הבכיר בטהראן של שידורי הטלוויזיה הפרסית שכיסו את משחקי אסיה ה- 7 ההם, להיות אורחו. אלכס גלעדי הכיר אותו קודם לכן בעת סיור קדם הפקה ש-ערך בטהראן מייד בתום משחקי גביע העולם של גרמניה המערבית בקיץ 1974. הייתי המוּם כשהמלצר הפרסי המהוּדר הניח בצלחת שלי סטֵייק עסיסי ענק וביקש את רשותי לצפות אותו בשָמֶנֶת מתוקה מעורבת בפטריות. אלכס גלעדי שישב לידי, לחש לי, "…יואשיש, תראה להיכן הבאתי אותך…". מעולם לא אכלתי סוג כזה של מאכלים. הארוחה האהובה עלי בקיבוץ אפיקים היה חביתה מ-שתי ביצים ו-סלט ירקות מטובל בשמן זית ופטרוזיליה. למחרת ערכה הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 קבלת פנים נוצצת ומדהימה לאלפי אנשי המדיה טלוויזיה, רדיו, והעיתונות הכתובה שהגיעו לטהרן לסיקור המשחקים. מעולם לא ראיתי עד אז כמויות עצומות כאלה של אוכל, מזון ומשקאות מכל הסוגים הקיימים ברחבי תבל. מצאנו את עצמנו בהֵיכַל מפואר רב ממדים שמתִּקְרָתּוֹ משתלשלות נברשות בדולח ענקיות מרשימות ויפהפיות. הן העניקו למקום צביון של מסעדה מלכותית ו- אווירה של סרט הוליוודי. אלכס גלעדי ויאיר שטרן עשו כל מאמץ להשקות אותי בוויסקי עם קוביות קרח במסיבת הקוקטייל הראוותנית אך אינני שותה משקאות חריפים. הסתפקתי כהרגלי בכמה בננות ואשכול ענבים. "קיבוצניק שכמוך", הפטירו לעברי באכזבה.

הזוֹהַר והעושר הפרסי נצץ וזעק מכל עבר. איראן הקימה לקראת משחקי אסיה ב- 1974 קומפלקס אולימפי מרהיב ששכן במרחק של שלושת רבעי שעה נסיעה ממרכז הבירה. הוא לא נפל בטיבו מזה של המתקנים האולימפיים במינכן 1972. בניית היכלי הכדורעף, הכדורסל, וההתעמלות הייתה מלאכת מחשבת. חרשי עץ מיוחדים ציפו ביד אומן את הפרקטים בפוּרנירים ודיקטים וליטשו אותם בפּוליטוּרה. מושבי הצופים היו עשויים כורסאות עור. שלא לדבר על הארכיטקטורה הפנימית המצודדת. השָאָה האיראני בעל האוריינטציה המערבית עשה כל מאמץ לשוות לארצו תדמית של מדינה מודרנית. האמת, הייתי נפעם. דיווחתי על התרשמותי לאלכס גלעדי. אלכס גלעדי הורה לי מייד להסב את הרשמים לאינפורמציה עיתונאית, ובּיקֵש להכין כתבה מקיפה בעלת היבטים כלכליים וספורטיביים למגזין החדשות "יומן השבוע" (בעריכתו והגשתו של רם עברון ז"ל), המספרת על המודרניזציה של איראן כפי שהשתקפו מבעד להכנות הקדחתניות לקראת פתיחת המשחקים. לא היה ספק, השָאהָ הפרסי השקיע בפרויקט הספורט היוקרתי הזה מיליארדי דולרים. תפקידה של התקשורת הבינלאומית היה לדווח אודותיו ולשווק אותו לעולם. מאות פועלי ניקיון איראנים בסרבלים כחולים המתינו בסבלנות בכל פינה בקומפלקס האולימפי למשימות הניקוי. הם ליקטו כל בדל סיגריה ואספו כל פיסת נייר מקומטת. הם שמרו על ניקיון המקום בחירוף נפש כמעט. הקומפלקס האולימפי “Aryamehr Sports Centre” האיראני המצוחצח, הַמְדוּשָא, והַמְשוּלָט נראה כמו אתר ספורט שווייצרי. גאוות השאה הפרסי. “Ever Onward”, הייתה סיסמת המשחקים. המונומנט אדיר הממדים ה- "שָאהָייָאד" שהוקם בטהראן בשנת 1971 לציון 2500 להולדת הממלכה הפרסית בלט למרחקים ויחדיו עם הקומפלקס האולימפי המודרני והמפואר עד למאוד היו גאוות השלטון החילוני במדינה שרצה להפוך במהירות יתר את איראן המוסלמית – שיעית למעצמה מודרנית בעלת אוריינטציה מערבית.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. "השָאהיָיאד". מבנה ארכיטקטוני ענק, רב פאר ועוצמה, שהציב השָאה בפאתי טהראן כדי לפאר את מסורת מוסד המלוכה הפרסית הוותיק מאז ימיו של המלך כורש. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ).

בתוך הקומפלקס האולימפי היפהפה מרחק 45 דקות נסיעה מטבורה של טהראן נבנה מרכז שידורים בינלאומי לטלוויזיה, רדיו, ועיתונות כתובה חדשני, יעיל, ופונקציונאלי, הלוא הוא ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). אלכס גלעדי שכר שָם משרד שידורים, הפקה, ותקשורת. שיא הנוחות והיעילות הטכנולוגית. האיראנים הזמינו מומחי טלוויזיה גרמניים לשמש כיועצים ובראשם בימאי הטלוויזיה הראשי של אולימפיאדת מינכן 72' הורסט זייפארת (Horst Seifart) מ- ARD, הם גם השתמשו בגרפיקה הרשמית של המשחקים האולימפיים במינכן 1972, אך שידרו בשיטת הצילום הצרפתית בצבע Secam 625. יום אחד לפני תחילת המשחקים, התברר לצוות הטכנולוגי האיראני שפריט טכני מסוים ביצירת אפקט טלוויזיה אוּלְפָּנִי המוכר בכינויו "Blue Screen", איננו פועל כהלכה. הם לא התביישו לשלוח מטוס מיוחד לצרפת רק כדי להביא את חלק החילוף הנדרש. העושר הרָב של המדינה זעק שם מכל פינה.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. זהו מתקן הוולודרום היפהפה לרכיבת אופניים שהוקם ע"H הוועדה המארגנת המקומית בתוך קומפלקס האולימפי רב הרושם, מרחק כשעה נסיעה מעיר הבירה טהראן. העם האיראני איננו מתעניין בספורט האופניים. הוא מוצא עניין בשלושה מקצועות ספורט מסורתיים שלוֹ. כדורגל, ושני ענפי הכוח האולימפיים, היאבקות והרמת משקלות. אף על פי כן השקיע השאה כ- 7.500000000 (שבעה מיליארד וחצי) דולר בתשתיות ובמתקני הספורט מתוך רצון לקדם נכון ובצורה הראויה את מדינתו לעבר המאה עשרים ואחת. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

התמונה ב- Down town של טהרן הייתה לעומת זאת שונה. כרך עצום, פקוק וצפוף, ונטול מקומות חנייה. ראיתי שם מכוניות רבות מסונדלות ע"י המשטרה המקומית חונות במקומן זמן רָב כאבן שאין לה הופכין. אנשי המקום סיפרו לי שעשירי העיר מעדיפים לקנות מכוניות חדשות במקום אלה שסונדלו. הם השאירו את המכוניות המסונדלות לגורלן בשטח. מראות המדינה המוסלמית הענקית היו גדושים ניגודים. ליד כל דבר יָשָן בלט משהו חדש ולהפך. ברחובות העיר נראו נשים רבות עטופות צָ'אדוֹר (גלימה שחורה ארוכה) שמסתירות את פניהן. לעומתן, שתי המלוות הנאות שליוו והדריכו את משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית עַלמות החֵן מיטְרָה מֶרְפּוּר ופָארידֶה בָּאאַדוּר היו סטודנטיות לשפות באוניברסיטת טהראן. שתי נשים צעירות בשנות ה- 20 המוקדמות של חייהן לבושות בסגנון מערבי לחלוטין. על גופן כיכבו מכנסי ג'ינס כחולים וחולצות טריקו. תרבות הטלוויזיה באיראן נטתה מערבה גם היא. זאת הייתה מדיניות שידור מכוונת מלמעלה מטעם השִלטון המרכזי, מדיניות שהשתלבה במשימה הלאומית שהציב לעצמו השאה, ליצוֹר מדינה חילונית מודרנית ולהצעידה במהירות לעבר המאה העשרים ואחת.

הוקרנו שם הרבה סדרות טלוויזיה אמריקניות וגם צרפתיות. הופתעתי כשראיתי שם את "קוֹזָ'אק" עם טָלִי סָאבָאלָאס מדבר פַּרסית. גם הסרטים בבתי הקולנוע באיראן עברו בחלקם “Dub” ודובבו לפּרסית. הדבר נובע מחוסר ברירה ומרצונם המאולץ של ראשי התרבות במדינה ומנכ"ל הטלוויזיה האירנית לחסוך את קריאת כותרות התרגום בגוף הסרט (Sub titles) לאוכלוסייה שחלקה איננה יודעת קרוא וכתוב. (תופעה דומה פגשתי ב-מונדיאל הכדורגל של מכסיקו ב-שנת 1986, שם כל תוכניות הטלוויזיה בשפות הזרות עוברות “Dub” לספרדית). בשיטה הזאת מאבדים הסרטים את מהימנותם ואמינותם בעת המרת שפת המקור שהיא מהות תרבות הסרט לשפה המקומית אך זהו המחיר שמעצבי התוכן לוקחים על עצמם לשלם. תופעת ה- "הדָאבּ" (Dub) קיימת בהרבה מדינות בעולם השלישי. מדהים היה להיווכח שכל רכב פרטי בטהראן משמש גם כ- מוֹנִית. תופעה מקובלת. תרבות הנהיגה שם הייתה אלימה ומסוכנת, והרמזור האדום שימש כהמלצה בלבד. ראיתי שם בעת שהותנו הממושכת כמה תאונות דרכים קשות דווקא בצמתים מרומזרים.

חלוקת עבודת השידור בתוך הצוות שלנו נעשתה בצורה ברורה. אלכס גלעדי כשַדָּר בכיר מינה את עצמו לשָדֵר את טקסי הפתיחה והנעילה ואת תחרויות ה-א"ק והשחייה. שאיפתו הייתה להיות מעין נסים קיוויתי חדש. יאיר שטרן הופקד על שידור משחקי הכדור. עלי הוטל לשדר את ענפי הספורט האולימפיים הקטנים כדורעף, התעמלות, וטניס. נבחרות הכדורעף הווירטואוזיות של יפן נשים וגם גברים זכו בבכורה ללא כל מאמץ. בעת השידורים הישירים של המשחקים הופתעתי לראות כי על גופיות השחקנים והשחקניות היפאניים רקום שם מדינתם NIPPON ולא JAPAN כמקובל. קיבלתי מהן שיעור בגיאוגרפיה. שמעתי מהם סיפור שלא ידעתי. הטַיָיל וחוקר היבשות האיטלקי הסקרן מַרְקוֹ פּוֹלוֹ הגיע במאה החמש עשרה לסין הוא שאל את תושבי המקום האם יש מדינה נוספת מעבר לסין. כן השיבו לו הסינים יש עוד מדינה אחת מעבר לים, קוראים לה JIPPON ושיבשו את השֵם המקורי. גִ'יפּוֹן הפכה לגָ'אפֶּן (JAPAN) כפי שה-שֵם מוכר לכולם מהאטלסים הגיאוגרפיים. אך השם המקורי של יפן הוא נִיפּוֹן / NIPPON.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. הגאווה היפנית. נבחרת הנשים של יפן בכדורעף אלופת המשחקים. על החולצות תמיד רקום "ניפון", ולעולם לא "יפן". (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שהחלו שלבי השידורים הישירים  ההקלטות  העריכות  הפעלת אולפן ההגשה  והרצת סיגנל השידור הלווייני מ-טהראן לירושלים, הוברר מייד שהסיפור איננו פשוט כלל. לא עבורנו וגם לא בשביל האחרים. השידורים היו עמוסי תקלות טכניות מרגיזות ומנגד הייתה מערכת הבקרה האיראנית עטופה ב- ביורוקרטיה מיותרת שהפריעה לתיקון אותן התקלות.

אלכס גלעדי צבר בטהראן מוניטין טלוויזיוני כ-שַדָּר בנוסף להיותו מפיק מצוין ועורך מצוין. בזמני הפנוי שימשתי עוזר שַדָּר צמוד שלו בעמדות השידור שלנו באִצטדיון האולימפי "אָרִיאָמֶהר" (Aryamehr) בתרגום חופשי מפרסית "השמש העולה", ובבריכת השחייה. ישבתי לצִדוֹ של אלכס גלעדי בעמדת השידור בבריכת השחייה בטהראן בשעה ששידר ישיר לירושלים את דָן בְּרֶנֶר זוכה במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 55.56 ש' לפני שני שחיינים סיניים. בעת שניצב השחיין הישראלי על דוּכַן המנצחים מספר אחת עטור מדליית זהב חיבר אלכס גלעדי טקסט עיתונאי קצר ותיאר את ניצחונו ההיסטורי בשתיים עשרה מילים, "…דן ברנר הוא השחיין הישראלי המהיר ביותר ביבשת של מיליארד וחצי תושבים…". דֶגֶל מדינת ישראל המתנוסס בראש התורן בבריכה האולימפית בטהראן והִמנון התקווה המתנגן ברקע כמו נתנו אישור לאבחנתו המדויקת. הוא קצר את המוניטין שלו כמפיק אך הוא היה גם עיתונאי שידע לכתוב וגם להתנסח היטב בעל פה. אלכס גלעדי לא היה שַדָּר מלהיב באופיו ולעולם לא צעקן דרמטי ו/או פטפטן. הוא היה חסכן במילים ונזהר מלחשוף את רגשנותו. סגנונו היה מאופק אבל אינטליגנטי, מדוּד בשפתו, ומחושב בלשונו. הוא דיבר עברית תקנית חפה משגיאות והיה בעל קול רדיופוני ערב לאוזן. הוא שידר בקולו את כל הרגעים הגדולים שהשיגו השחיינים והאתלטים הישראליים בטהראן. יובל ווישניצר זכה במדליית כסף בריצה ל- 5000 מ' בזמן של 14:21.00 ד'. אסתר רוֹט – שחמורוב ניצחה בשלוש ריצות וזכתה בשלוש מדליות זהב ב- 100 מ' בזמן של 11.90 ש', 200 מ' ב- 23.79, ו- 100 מ' משוכות בזמן של 13.31 ש'. נערה צעירה בת 17 מ- "הפועל" עמק חפר בשם אורית אברמוביץ' ניצחה בקפיצה לגובה באצטדיון "אָרִיאָמֶהר", קבעה שיא ישראלי חדש 1.78 מ', וזכתה במדליית הזהב.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. האצטדיון האולימפי בטהראן בירת איראן. נערה ישראלית צעירה בת 17 אורית אברמוביץ' (מ-אגודת "הפועל" עמק חפר) ניצבת על דוכן מס' 1 בתום התחרות בקפיצה לגובה לנשים במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. הישגה ההוא של 1.78 מ' באצטדיון ה-א"ק ב-טהראן הקנה לה שיא ישראלי חדש ומדליית זהב (!). אלכס גלעדי שידר את הרגע החשוב הזה שנחרת היטב ב-תולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. משמאל ניצבת על דוכן מס' 2 היפנית מ. סון (M. Sone גם כן בהישג של 1.78 מ'). השלישית הייתה הסינית פ. ס. אוּ (F. S. Wu בתוצאה של 1.74 מ'). (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974. אסתר רוט – שחמורוב בת 22 ניצבת על דוכן מספר אחת באצטדיון האולימפי "אריאמר". האתלטית מספר אחת של מדינת ישראל זכתה בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 100 מ', 200 מ', ו- 100 מ' משוכות והוכתרה למלכת ה-א"ק של טהראן 1974. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן- 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום אחד בעת השידורים הישירים של תחרויות הגמר בא"ק באִצטדיון האולימפי "אָרִיאָמֶהר" (Aryamehr) שהיה מלא עד אפס מקום, הופיע השָאה במקום מלווה ברעייתו המלכה פָארָה דִיבָּה וארבעת ילדיהם. הגעתו שיבשה מייד את שידורי הטלוויזיה האיראנית הממלכתית. בימאי ניידת השידור של הטלוויזיה האירנית נטש את השידור הישיר ה- Multilateral (רב משתתפים) שהועבר לעשרות מדינות באסיה והתמקד באמצעות מצלמותיו דקות ארוכות במשפחת המלכותית ובקבלת הפנים הסוערת שהעניקו לה 100000 (מאה אֶלֶף) הצופים באִצטדיון. התחרויות על המסלול נמשכו אך את הבימאי זה לא עניין כלל. הוא היה עסוק בחשיפת משפחת המלוכה. ראיתי זאת במו עיניי. הייתי עוזר שַדָּר של אלכס גלעדי באותו היום בתחרויות הא"ק. ישבנו שנינו בעמדת השידור שלנו באצטדיון "אריאמאהר" נדהמים מהתופעה. זאת הייתה פארסה ובעצם עֵדוּת לסוג של סגידה עיוורת וכפויה לשליט מונרכי, שמי יודע מה היא צוֹפֶנֶת בחוּבָּה, האם היא אמיתית, ומה מסתתר מאחוריה.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. ספטמבר 1974. התא המלכותי. מצלמות הטלוויזיה האיראנית משווקות ללא הרף לעם האיראני את השָאה הפרסי רזה פאחלאווי, המלכה פָארָה דִיבָּה, ויורש הָעֶצֶר הצעיר רזה פאחלאווי. משפחת המלוכה הייתה מוקפת כל העת באנשי "סאוואק" רבים. חלקם מוסווים. מי תיאר לעצמו כי בחלוף ארבע שנים יוציא ב- 1978 כהן דת מבוגר בן 82 רוחאללה חומייני החי בגלות ב-פאריס את העם לרחובות ויחולל באיראן מהפכה רבתי נגד מוסד המלוכה האיראני. השָאה ומשפחתו נָסוּ ו-ברחו על נפשם בראשית 1979 מהמדינה שלהם. הם לא חזרו אליה מעולם מאז. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. טהראן בירת איראן. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה-  7. השָאה, הקיסרית, ויורש העצר הבן הנסיך, זוכים ל-האלהה על מסך אלקטרוני ענק ברום אצטדיון "אריאמאהר". (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השָאהָ האיראני ניסה לשחק אותה כ-קיסר עממי היורד אל נתיניו. הוא ביקר במתקנים האולימפיים ושוחח עם הממונים ושלח את רעייתו המלכה פַארָה דִיבָּה לעודד את נבחרות הספורט הלאומיות של איראן המשתתפות במשחקים. יורש העֶצֶר הצעיר העניק מעת לעת את המדליות לגיבורי הספורט האיראניים.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. המלכה ה-יפה פַארָה דִיבָּה יורדת אל העם ומעניקה זיכרון צילומי לנבחרת ההיאבקות והרמת המשקלות של ארצה. "לרדת אל העם", הייתה מדיניות מכוונת של המלכה פארה דיבה. השָאה היה הרבה יותר מרוחק מ-עמו. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן  – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה האיראנית שימשה כמו בכל שלטון טוטליטארי מכשיר תקשורת רב עוצמה בידי שליט הממלכה. היא עסקה ללא הֶרֶף בהאדרת השָאהָ ובהאלהה של שמו. השאה האיראני נחשב לבן האֵלים. מי שלא רצה אותו כשליט בלעדי הוכרח לעשות זאת במצוות ה- "סאוואק". המונרך צבר עוד ועוד שונאים מבני עמו. אף על פי כן לא ניתן היה לשָעֵר אז כי כעבור ארבע שנים וחצי מתום משחקי אסיה ה- 7, יבצע ה-איאטואללה רוחאללה חומייני כהן דת מוסלמי שיעי פונדמנטליסטי בן 79 יריבו ה-מַר של השאה ממקום גלותו הפוליטית בצרפת, תפנית פוליטית ומדינית כל כך דרמטית וקיצונית בחיי בני עמו באיראן. מי חשב אז שיצליח להוציא ממרחקים מיליוני אנשים לרחובות הבירה טהראן, ויחוֹלֵל מֶרי גלוּי נגד השלטון המלוכני (יש אומרים "מושחת") של ה-שאה רווי הכוח הצבאי, העושר, בעל עוצמה כלכלית אדירה, ומצויד בשירות ביטחון כללי מאומן היטב הנודע בשֵם ה- "סָאוָואק". שום מומחה פוליטי במשרד החוץ של ישראל לא חָזָה את המהפכה ה-איסלאמית ש-חולל רוחאללה חומייני ואת גירושו של השָאהָ הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי ומשפחתו בתוך זמן קצר מאִירָאן. השָאה פשוט ברח עם משפחתו מאימת בני עמו ל-מצרים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת העניק לו אז בימים ההם מקלט פוליטי.

רוחאללה חומייני שָב כמושיע לאדמת איראן ב- 1 בפברואר 1979. מטוס של ממשלת צרפת הטיס אותו מפאריס לטהראן. תומכיו אנשי האיסלאם הקיצוני שהחלו את המהפכה אִרגנו לו קבלת פנים מלכותית המונית. מיליונים המתינו לו ברחובות הבירה. רוחאללה חומייני הפך למנהיג הרוחני החדש של המדינה במקום השאה החילוני השליט מייד שלטון דתי קיצוני באיראן במקום אורח החיים האזרחי. הפרלמנט האיראני ה- "מאג'לס" יישם מייד רבים מקביעותיו ופסיקותיו של רוחאללה חומייני והחליט שחוקי האיסלאם על פי פרשנותו של המנהיג הדתי יחליפו את החוקים האזרחיים – חילוניים של המדינה. חומייני ביטל את תחרויות הספורט במדינה, חייב את הנשים לעטות רעלה על פניהן, וביטל את חוק הבחירה שהעניק השָאהָ לנשים ב- 1962. חומייני ביטל את מדיניות השָאהָ לקידום מעמד האישה בממלכה האיסלאמית השמרנית.

העוֹל על אלכס גלעדי כמֵפיק, עוֹרך, ובנוסף גם שַדָּר התחרויות המרכזיות היה עצוּם, ונתן מידי פעם את אותותיו. הוא ישן אולי שעתיים – שלוש בלילה. באחד הימים ערכנו זה ליד זה את חומרי השידור לאחד היומנים היומיים ששידרנו מ- IBC בטהראן לירושלים. מקום העריכה היה אולם ענק בו הוצבו כ- 100 יחידות VTR כפולות (שני אינטש) לטובת רשתות הטלוויזיה הרבות. חצצו ביניהם בלמי רעשים אקוסטיים. יָעָר של טכנולוגיה. מהמם. עושר שאיננו מהעולם הזה. כל יחידות העריכה המודרניות האלה היו מצוידות בהתקן טכני מתקדם הידוע בכינויו הטכנולוגי Q  track. הטלוויזיה האיראנית שידרה בשיטת הצבע הצרפתית, הקרויה, 625 Secam.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. ה- IBC בטהראן. יחידת עריכה אלקטרונית הקרויה, ו.ט.ר. (VTR – Video Tape Recording) של טייפים 2 אינטשים של הטלוויזיה האיראנית הממלכתית במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. לא היה גבול ל-עושר הכספי של "מדינת הנפט" של השָאה האיראני. הכסף האדיר והאין סופי הֵניב עושר טכנולוגי טלוויזיוני בלתי מוגבל. במרכז השידורים הבינלאומי בטהראן ניצבו טורים של 100 (מאה) יחידות עריכה VTR כאלה. לצורך השוואה, ב- 1974 עמדו לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק 4 יחידות עריכת VTR. (צילום הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. זוהי עמדת שידור שמיסדה הטלוויזיה האיראנית הממלכתית באצטדיון האולימפי "אריאמהר" (ARYAMEHR) בספטמבר 1974 בעיר הבירה טהראן. העושר הטכנולוגי הטלוויזיוני ניבט מכל עבר. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שפות התקשורת הטלוויזיונית הבינלאומית במרכז השידורים הבינלאומי במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 היו אנגלית וצרפתית. מעולם לא נראו אותיות ערביות על המסך ולא נשמעו הוראות בשפה הפרסית. לעיתים חשבתי שהמשחקים נערכים במרכז אירופה בין שווייץ לצרפת.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. זוהי הודעת אינפורמציה (Super Imposing) בשפה הצרפתית על מוניטור הטלוויזיה עבור המְשָדֵר הבינלאומי במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974, ומיידעת אותו כי השידור נעשה בשיטת השידור הצרפתית בצבע, הקרויה, "סֶקָאם 625" (SECAM 625). (באדיבות הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי עבד עם עורכת Video איראנית על עריכת קובץ תמונות אלקטרוניות ששימשו כותרות לפתיחה המיוחדת של המשדרים שלנו שאורכה כדקה וחצי. היה מדובר בעריכה פשוטה, קצרת זמן, ובלתי יומרנית. תחילתה בטִיזֶר (Teaser) והמשכה בלקט של אוסף "תמונות היום" המציגות את הישגי הספורטאים הישראליים באיראן 74' ומשודרות מ- VTR על רקע פס קול מוסיקלי. אך משהו לא הסתדר ולא הלך בעריכה הפשוטה הזאת. אולי אלמנט טכני מסוים היה פגום, ו/או שמא הטכנאית האיראנית לא הבינה מה רוצה ממנה העורך הישראלי שקוראים לו אלכס גלעדי. זמן שידור היומן הלך וקרב. בזווית עיני מעמדת העריכה שלי ראיתי את אלכס גלעדי עמוס אחריות ומשימות, מאבד את סבלנותו מאדים מכעס. עורקי הצוואר שלו היו נפוחים זה מכבר. הוא החל לאבד את פתיל סבלנותו שממילא היה קצר. אלכס גלעדי שהיה המגיש, המפיק, העורך, וכותב הטקסטים, נלחץ. עריכה של חמֵש דקות הפכה למבצע בן שעה וחצי. הוא פשוט יצא אט – אט מדעתו. לפתע התפוצץ מכעס והטיח את ידו מרוב ייאוּש בקיר שהיה עשוי עֵץ ושימש כחומר מבוֹדֵד ובלם זעזועים אקוסטי כשהוא צועק, "די כבר, די כבר". ציפוי העֵץ נסדק והטכנאית האיראנית שלוֹ נטשה בכעס וב-בהלה את המקום. היא פשוט נבהלה, פחדה, וברחה מאלכס גלעדי… כעבור זמן קצר שָבָה עם מר מִילָאנִי נִיָיה. ה- Chief  Executive Producer של שידורי הטלוויזיה האיראניים התקרב בצעדים מהירים לאלכס גלעדי (שהיה לָבָן כקיר וחש אי נעימות רבה), ואמר לו בפנים חתומות ובשקט, כמעט בלחש :

“Mr. Alex Gilady listen well to me, it was first time and last time, next time you will be out of Iran”.

אלכס גלעדי עמוס עבודה בקנה מידה עצום ואחריות שאיננו יכול לחלוק אותה עם אחרים, הבין שעבר את הגבול וניזהר. הוא העניק פרשנות מעניינת לכעסים שלו שהצטברו במהלך עבודתו וכה אמר לי : "יואשיש, אינני מתרגז מהלֵב. זה מהעצבים…". לא הייתה לו סבלנות לטיפשים ועצלנים. בהיותו מחונן ב- IQ גבוה ומצויד ב- נְבוֹנוּת כללית, ו- חוכמה טלוויזיונית, מנת חלקם של מעטים, הוא חרג פה ושם מ- "כללי הטקס". יום אחד טכנאים איראנים ניתקו בטעות שני חיבורי כבלים (Patch) שלנו בעת שידור טלוויזיה ישיר מהאולפן שלנו בטהראן לירושלים. טהראן שידרה "Black" לירושלים. זהו החטא הגדול ביותר של כל רשת טלוויזיה באשר היא. הטכנאים האיראניים לא השתלטו על התקלה. למפקח ה- Video הטכני הצמוד של משלחת השידור בטהראן מר מנחם וולף, לקח כחמש דקות לאתר את הבעיה כדי לפתור אותה. הוא היה טכנאי מיומן ובעל ניסיון, מהטובים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, ועשה זאת כלאחר יד, אך אלכס גלעדי לא ידע את נפשו מרוב צער בסיום השידור ואולי גם בשל הבושה המקצועית מהבוס שלו דן שילון בירושלים. בדרך חזרה מהקומפלקס למלון באוטובוס ההסעה הרשמית של הוועדה המארגנת הוא ממש התייסר. אינני זוכר אם בכה עם דמעות ו/או בלעדיהן, אבל אני זוכר בבירור את טקסט הייסורים שלו, "…מה יגיד דן שילון, מה יחשוב עלי דן שילון, ומה יאמר על ה- "Black" (מסך שחור) החטא המחפיר הגדול ביותר הקיים בטלוויזיה שנשקף מהמסך בשידור מטהראן במשך כחמש דקות…". מפני שהוא סופר מקצוען היה נסער מאוד. ניסיתי לנחם אותו, "…אלכס על מה אתה מתייסר…אני עֵד שאתה מנהל כאן הפקת טלוויזיה נהדרת ולמופת…תקלות קורות והן אינן באשמתך…", אך זה לא כל כך עזר. אלכס גלעדי היה פדנט ומחמיר עם האחרים, קַל וחומר עם עצמו. האֶמֶת, זאת הייתה טעוּת מצערת, סוג של הפרת משמעת שעלולה לקרות בשידור ישיר, לבטח באולפן שידור בחו"ל המופעל ע"י טכנאים זרים שהתקשורת עימם הייתה בעייתית מראש גם בגלל אי ידיעתם את השפה האנגלית (ואי ידיעתנו את השפה הפרסית). אלכס גלעדי לקח את האחריות וראה בה כישלון אישי שלו. נדמה לי שהעריץ בימים ההם את מורו ורבו דן שילון, ולכן היה עֵר מאוד לכל הערה ולביקורת המקצועית של הבּוֹס שלו. הוא לא יכול היה להירגע עוד זמן רב מהשגיאה הטכנית שלא היה אשֵם בה אך קרתה בשידור שהוא היה חתום עליו. הוא התעטף במצב רוח של כּישָלוֹן גם במָלוֹן.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו טכנאי ה- Video הבכיר מנחם וולף מהטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. בניגוד לרובינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא היה אירופי יליד גרמניה. מפקח טכני ואיש מקצוע מן המדרגה הראשונה ש-נכון היה תמיד לסייע לנו בעבודתנו העיתונאית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי.  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהמשך התחרויות השמיטה הטניסאית שלנו פאולינה פסחוב מדליית זהב בטוחה במשחק הגמר ליחידות בטניס. היא הייתה עדיפה בהרבה על יריבתה האינדונזית לירה סוגיארטו (Lira Sugiarto) וכבר צעדה ביתרון במערכה הראשונה ביתרון 1:5, אך נוצחה לבסוף בתוצאה 7:6, 6:4. במשחק הגמר לזוגות מעורבים תיקנה את עצמה וזכתה יחד עם יאיר וורטהיימר במדליית הזהב לאחר שניצחו זוג מעורב סיני. בהרמת משקלות במשקל כבד זכה שלמה בֶּן – לוּלוּ במדליית הכסף כשהניף 135 ק"ג.

טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974. הטניסאית הישראלית הנהדרת פאולינה פסחוב מחמיצה באופן מפתיע את מדליית הזהב. היא לעולם לא תשכח את הפסדה הצורב לטניסאית האינדונזית לירה סוגיארטו. למרות הפסדה נחשבה פאולינה פסחוב לטניסאית הטובה ביותר באסיה. (צילום של הטלוויזיה האיראנית הממלכתית, 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לבסוף נשארו עוד שתי משימות שידור במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974. אלכס גלעדי שידר ישיר את משחק הגמר בכדורסל בו גברה נבחרת ישראל על דרום קוריאה 85:92 וזכתה במדליית הזהב. יאיר שטרן שידר ישיר עם ידידו מוטל'ה שפיגלר (כפרשן מזדמן) באִצטדיון "אריאמֵר" את משחק הגמר בכדורגל בין נבחרות ישראל ואיראן. איראן ניצחה 0:1. באצטדיון שררה אווירה אנטי ישראלית ברורה על רקע פוליטי. ישראל נתפשה ע"י חלק מהעם האיראני כמדינת אויב.

הנסיך הצעיר רֶזָה פאחלאווי (His Imperial Highness Crown Prince Reza Pahlavi) ונשיא הוועדה המארגנת הנסיך גולם רזה פאחלאווי (His Imperial Highness Prince Golam Reza Pahlavi) מיהרו לאצטדיון להעניק את מדליות הזהב לשחקנים. השלטון המלוכני הפרסי ראה לנכון להציג את עצמו כאפוטרופוס של הספורט האיראני על כל ענפיו.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הנסיך הצעיר רזה פאחלאווי (משמאל) ונשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 הנסיך גוּלָם רזה פאחלאווי, מעניקים את מדליות הזהב לשחקני נבחרת איראן בכדורגל לאחר ניצחונם במשחק הגמר על נבחרת ישראל 0:1. במהלך המשחק נשמעו בקהל קריאות שטנה נגד מדינת ישראל. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית הממלכתית, 1974. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. הסתיים טורניר הכדורסל. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים (בעת כתיבת הפוסט הנוכחי). נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל היא אלופת הכדורסל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. זיהוי העומדים בשורה האחורית מימין לשמאל : טל ברודי (6), אביגדור מוסקוביץ' (11), איתמר מרזל (13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (8), מיקי ברקוביץ' (9), שמואל "מולי" אבישר (5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (12), בועז ינאי (13), וג'ק אייזנר. זיהוי שורת העומדים הקדמית מימין לשמאל : ה-מעסה של נבחרת הכדורסל משה אורגד, איש לא מזוהה, יוסף "יושו" ענבר, אברהם חמו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, אורי אפק, ושופט הכדורסל שלמה פיסטינר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

ב- 16 בספטמבר 1974 עשינו את דרכינו במטוס "אל על" חזרה לארץ. ראש הממשלה יצחק רבין קיבל את משלחת ישראל בנתב"ג ב-שובה הביתה, ואמר בנאום הקצר בקבלת הפנים ההיא את הטקסט הקצרצר הבא : "…ספק אם הייתה אי פעם משלחת ספורטיבית ישראלית בחו"ל שהציבור בארץ כל כך אהב וכל כך דאג לה, כפי שקרה עכשיו במשחקי טהראן…".

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52, עומד במרכז) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן.  זיהוי חלק מהעומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין, האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800  מ' ו- 1500  מ', וראש הממשלה יצחק רבין. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין (מנהל המשלחת), האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מ-אגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיסוי משחקי אסיה ה- 7 ע"י צוות טלוויזיה כל כך קטן ומצומצם היה הצלחה עיתונאית חשובה, ולוּ מן ההיבט הישראלי בלבד. הבאנו לשידור את כל סיפורי והישגי הספורטאים הישראליים, לרבות הזכיות ב- 7 מדליות הזהב, 4 מכסף, ו- 8 מארד. זאת הייתה הפעם האחרונה שספורטאי ישראל השתתפו במשחקי אסיה. זמן קצר אח"כ סולקה ישראל מטעמים פוליטיים מהמפעל הבינלאומי הזה ולא שָבָה אליו יותר.

ה-צל"ש העיקרי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-טהראן, מגיע לאלכס גלעדי שנשא בעול הכבד, כשַדָּר, עורך, מפיק, וגם ראש צוות השידורים (!). מעניין שהצליח גם כמגיש. למרות שהיה רחוק מלהיות המגיש הקלאסי הציג אלכס גלעדי פן עיתונאי ב-שַדָּרוּת שלוֹ והעניק להופעתו על המסך אמינוּת וידע (!). לרשותו של מנהל הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון עמדו אז אופציות שידור והגשה נוספות חוץ מאלכס גלעדי…היה לו את יורם ארבל וגם את יאיר שטרן, אך עובדה שהוא דן שילון העדיף אז ללא סייג וללא כל התלבטות את אלכס גלעדי על פניהם, גם כמגיש (!). הייתי עֵר לכישרונו הרב תחומי של אלכס גלעדי. שמחתי לשהות במחיצתו זמן כה רב ולאסוף כל פיסת מידע ש-נשרה ממנו. בין אלכס גלעדי לדן שילון חצץ גבול היררכי. דן שילון היה המנהל, אך אלכס גלעדי לא נפל ב-מאוּם מהבּוֹס שלו. אלכס גלעדי היה ראוי לשבחים על עבודתו כ-שדר ראשי ומוביל בטהראן למרות שנסים קיוויתי השני הוא טֶרֶם היה. אין לדעת לאן היה מרחיק כשַדָּר אילולא נסחף לכיוונים אחרים. כמו דן שילון, היה גם הוא מומחה בתחומי טלוויזיה נוספים (!). העיסוק בהפקת מבצעי השידור הגדולים גזל ממנו יותר ויותר זמן. בהיותו בן ה- 32, הניח אלכס גלעדי בשידורי טהראן ב- 1974 אבן פינה טלוויזיונית חשובה בעלת פרספקטיבה שוֹנה מזו של השידורים הבינלאומיים הקודמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לרבות מונדיאל גרמניה 1974. היא הייתה בעלת חשיבות רבה מנקודת מבט היסטורית (!). תוכניתית וטכנולוגית כאחת (!). נשקף לו עתיד מזהיר בתעשיית ה-טלוויזיה. אלכס גלעדי היה עשוי להיות שַדָּר ספורט מצוין. היו לו את כל הנתונים לכך. זה לא קרה, מפני שרחשי ליבו ניתבו אותו לאָפִיק אחר. הוא רצה להיות מֵפיק. הוא אלכס גלעדי היה מפיק ענק ומנהיג שידור דָגוּל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לזכותו של אלכס גלעדי נרשמו אחרי טהראן 1974 עוד ארבע הפקות טלוויזיה אחת ישראלית ושלוש בינלאומיות ברמתן הגבוהה : אולימפיאדת מונטריאול 1976, הבחירות לכנסת ה- 9 בישראל ב- 17 במאי 1977, ביקור בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים (22.11.1977 – 19), ותחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים במוצ"ש של 31 במארס 1979, בה זכתה במקום הראשון הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". חוץ מזה הוא היה מנהל מוצלח ומוכשר מאוד של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים של 1980 – 1974. תמוה, מטריד, ולא מובן כיצד וויתרו ב-שנת 1980 מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין יבד"ל על שירותיו של אלכס גלעדי, ו-אִפשרוּ לו ללכת ל- NBC. הם היו חייבים להציע לו תפקיד בכיר ומסלול קידום מהיר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך הטריאומוויראט בחר להתעלם ממנו. אולי מפני שאיים עליהם בכישרונותיו. הליכתו של אלכס גלעדי ל- NBC האמריקנית הייתה אובדן עצום לטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה התרחש לפני המון שנים. אולם הקב"ה אף על פי שהוא שמזקין אותי, כבודו הותיר בידי את הזיכרון. אני זוכר את האירועים ההם לפרטי פרטים כאילו התרחשו אתמול.

אחרי טהראן 1974 עלו לאוויר ההפקות הבינלאומיות הבאות רוויות סכנות ו- חששות טכנולוגיות ומהמורות לוגיסטיות, הפקות מורכבות ומסובכות שאלכס גלעדי ניצב בכישרון רב בראשן בשטח, כשדר, עורך, ומפיק, כלהלן : משחקי כינוס הפועל בתל אביב ב- 1975, אליפות אירופה בכדורסל ב-יוגוסלוויה 1975, אולימפיאדת מונטריאול  1976, ושני שידורי הכדורסל הישירים הבלתי נשכחים ההם, מווירטון – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977 בו גברה מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91, וב- 7 באפריל 1977 בו זכתה מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בבלגראד בירת יוגוסלוויה לאחר שגברה על אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. בעוד השידור הישיר מבלגראד ב- 7 באפריל 1977 היה שידור Multi (רב משתתפים) שהופק ע"י הטלוויזיה ה-יוגוסלווית JRT תחת מטריית ההפצה הטכנולוגית של ה- EBU ׁ(איגוד השידור האירופי), הרי ש- "הפקת ווירטון" עיירה שכוחת אֵל בדרום בלגיה ב- 17 בפברואר 1977 הייתה Unilateral. כלומר, שידור ישיר בלעדי רק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי היה השדר, המפיק, עוזר השדר של עצמו, הטכנאי של עצמו, והמראיין מטעם עצמו. אלכס גלעדי היה אז איש בודד ונציג יחיד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- ווירטון (Virton) הרחוקה. אנשי הטלוויזיה של הרשת הבלגית RTBF (בתיאום עם אלכס גלעדי) צילמו וכיסו את המשחק עבורנו, התמודדות מסקרנת שנערכה באולם של ביה"ס המקומי באמצעות ניידת שידור קטנה ודלה שכללה רק שתי מצלמות והילוכים חוזרים שהפיקה ה- Leading camera (המצלמה המובילה העליונה). השידור הלווייני ה-יונילטראלי שנשלח מ- ווירטון לתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה, ומשם לאולפנים בירושלים, נערך ללא כל גיבוי טכני. אף על פי כן ההפקה הטכנולוגית והשידור הישיר רוויי הסיכונים של אלכס גלעדי עברו בשלום. אלכס גלעדי עוד הספיק לנטוש לרגע בתום המשחק את עמדת השידור השלו ולראיין בתוך בלגן הצופים הגדול ואי הסדר ששרר באולם (מאות אוהדי מכבי ת"א הנלהבים והנרגשים הציפו את הפרקט באולם צר המידות ב- ווירטון בתום הניצחון הסנסציוני על אלופת ברה"מ) את המאמן המנצח רלף קליין ז"ל ולחלץ מטל ברודי את הסלוגן האימורטאלי ההוא שלו, "…אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בשביל ספורט, אלא ב- הכול…". אלכס גלעדי נחשף כ- ווירטואוז טלוויזיה. אין לי מילה אחרת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן הבין שמדובר באיש מקצוע מוכשר ביותר ו- שַם עליו עין.

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. זהו אולם הכדורסל צר המידות ב- ווירטון, עיירה שְכוּחַת אֵל, השוכנת ב-דרום בלגיה. קפטן מכבי ת"א טל ברודי נושא על גופייתו מס' 6 את הפרסומת המסחרית של "עלית" ו-הוגה למיקרופון של אלכס גלעדי (מימין) את הסלוגן האלמותי ההוא שלו בתום הניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א 79:91 על הקבוצה הרוסית צסק"א מוסקבה, וכך אומר : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּול…!". מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי הבלתי נשכח. (מתוך הסרט הדוקומנטארי שהפקתי, ביימתי, וערכתי "גופייה מס' 6" אודות טל ברודי, ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980).

זמן קצר אח"כ הטיל ארנון צוקרמן על אלכס גלעדי לשמש מפיק ראשי של משדר הבחירות לכנסת ה- 9 ב- יום שלישי ההוא של 17 במאי 1977 לצדו של דן שילון מנהל חטיבת החדשות דאז. היה מדובר בהצלחה טלוויזיונית ענקית. ואז הגיעה עוד משימה כבדת משקל. ארנון צוקרמן הפקיד את אלכס גלעדי כמפיק ראשי של הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בשלושת הימים ההם שבין 19 בנובמבר 1977 ל- 22 בנובמבר 1977. היה מדובר שוב בהפקה מדויקת רחבת ממדים מורכבת ומסובכת, שאלכס גלעדי ניהל, תכנן, והוביל אותה בכישרון ומֶרֶץ בלתי נדלים (למרות מגבלותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנה, הדַלָה, והצנועה בציוד טכנולוגי ומֶשֶק לוגיסטי) ואשר הפכה חיש מהר להפקה בינלאומית בסדר גודל שהשידור הציבורי בארץ לא ידע מעודו. ארנון צוקרמן מינה את אלכס גלעדי למפיק ראשי של תחרות שירי האירו – וויזיון האירופית שהתקיימה במוצ"ש 31 במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים, בה זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" במקום הראשון. שורת ציוני הדרך האלה מתווספת לניהול, לניווט, ולמנהיגות של אלכס גלעדי את כלל שידורי הספורט המקומיים והבינלאומיים בטלוויזיה הישראלית הציבורים בשש השנים ההן של 1980 – 1974. ב- 1980 גם רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הניחה זכוכית מגדלת על אלכס גלעדי. בנובמבר 1980 צירפה NBC את אלכס גלעדי לשורותיה שם הוא זכה מייד וזוכה גם עכשיו לקריירה משגשגת והצלחה חסרת תקדים. ב- 1994 החליט נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש למנות את אלכס גלעדי כ- Member מן המניין של IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee).

אלכס גלעדי (בן 75 היום) איננו זקוק לשום תמיכה ו- סנגוריה שלי. מדובר באחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים, החכמים, והמעולים ביותר שצמחו אי פעם בתעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית. אלכס גלעדי הותיר לצידיו הרבה מאוד מכרים וידידים קרובים, נשים וגברים. מעניין אותי לדעת מה הם חושבים על אלכס גלעדי שדמותו הפרטית והציבורית הושחתה, נופצה, ונסדקה לפתע קשה ע"י אושרת קוטלר ונרי ליבנה. הוא יצטרך ו/או יידרש להתמודד, אולי לבדו, מול האשמות חמורות שהועלו כעת נגדו בדָם ליבן של אותן שתי הנשים האלה, ואשר עוסקות בהצעה מינית מגונה והטרדה מינית. באשר לי : אינני מתכוון לסגת אפילו סנטימטר בודד אחורה מהערכתי ואהבתי לאלכס גלעדי. עבורי הוא אדם בלתי נשכח, וכ- כזה יישאר.

טקסט תמונה : ינואר 1980. מוסקבה. לפני 38 שנים. זהו אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת פגישת ההיערכות והדיונים של ה- EBU  (איגוד השידור האירופי) שנערכת בבירת ברה"מ לקראת מבצע השידורים של אולימפיאדת מוסקבה 1980. החלטתו של מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל ש- לא לשלוח צוות סיקור של חטיבת הספורט למוסקבה ציערה את אלכס גלעדי (מאוד). אלכס גלעדי הוא היום סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר פעיל ומשפיע ב- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. כבר אז נחשב על ידי כמי שניצב לידו עשור של שנים ליוזם ומפיק בר סמכה טלוויזיוני מספר אחת בשידור הציבורי ההוא. אלכס גלעדי היה במידה רבה גאון תקשורת טלוויזיוני שהקדים את זמנו אך יוסף "טומי" לפיד ז"ל סירב להכיר בגאונותו זאת. בדצמבר 1980 התנתק אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר שרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC קנתה את שירותיו, גייסה אותו לשורותיה, ומינתה אותו לתפקיד רם המעלה של סגן נשיא בכיר ומייד הפקידה בידיו את ניהול הספורט של הרשת באירופה. ברור ש- NBC שילמה לו גם משכורת נאה. ראיתי אז את החוזה האישי "האמריקני" ש- NBC הציעה לאלכס גלעדי בחודש אוקטובר של שנת 1980 אולם אינני רשאי לגלות מה היה רשום שם. אלכס גלעדי העתיק את מקום מושבו מירושלים ללונדון בירת אנגליה. עזיבתו של אלכס גלעדי את שורות השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה אבדה עצומה. היה רק אלכס גלעדי אחד. (התמונה באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כך רשמתי ביומני לפני 36 (שלושים ושש) שנים : "…למחרת, יום ראשון – 19 באוקטובר 1980, טס אלכס גלעדי לארה"ב כדי לחתום על הסכם העבודה החדש שלוֹ עם רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כששָב כעבור כמה ימים לארץ חשף בפני את חוזה ההעסקה שלוֹ. פקחתי את עיניי בתדהמה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC החליטה לשלם לגדול הכישרונות שצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ומעולם סכום עתק וחסר תקדים בימים ההם, שלא היה מוכר למקבלי המשכורות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצלחתו הבינלאומית הבלתי רגילה של מר אלכס גלעדי בסופה של 1980 והצטרפותו לשורות NBC ניקרה עיניים לרבים ברשות השידור. קינאו בו ובהצלחתו…". חלפו מאז המון שנים. אתה מפנה את מבטך לאחור ושוב מבין לפתע שאלכס גלעדי נחסם כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוליטית ומקצועית. שני האנשים שניצבו אז בצמרת המנהיגות של השידור הציבורי ואשר היו מינויים פוליטיים מטעם ממשלת מנחם בגין, מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, לא הציעו מעולם ל- כישרון כמותו לנהל את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. וודאי לא את המוסד עצמו. שניהם נתנו לאלכס גלעדי ללכת כאילו מדובר באיש טלוויזיה מהרחוב.

טקסט תמונה : 22 בדצמבר 1980. מלון " דן- אכדיה" בהרצליה פיתוח. רגע קָסוּם של אלכס גלעדי ועבור אלכס גלעדי (בן 38 בתיעוד הזה, משמאל). חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ממנה אותו לסגן נשיא בכיר שלה באירופה. מימין האמריקני דון וויר (Don Weir) איש NBC. (באדיבות רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כך רשמתי ביומני בימים ההם : "…ביום שני – 22 בדצמבר 1980 ערכה NBC לאלכס גלעדי מסיבת פרידה חגיגית ב-מלון "דן-אכדיה" בהרצליה לרגל פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ומעברו לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אלכס גלעדי התמנה למנהל הספורט של NBC באירופה את המסיבה רבת המשתתפים אִירְגֵן רוּדוֹלְפוֹ כהן מנהל המלון בעצמו. האמריקני דוֹן וִויר (Don Weir) מנהל שידורי הספורט של רשת NBC באירופה והבוס הישיר של אלכס גלעדי הגיע אף הוא למסיבה. הייתה זאת פרידה רבת משתתפים מאחד הקָנוֹנִים הטובים ביותר שצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעוֹדה. אדם בעל כישורים מיוחדים בתחום שקוראים לו אלכסנדר גלעדי ומכנים אותו "אלכס"…".

מעברו של אלכס גלעדי בסופה של 1980 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנה והענייה לשורות NBC האמריקנית והעשירה הכה גלים בציבור בישראל ובעיתונות הישראלית. שום עיתון לא החמיץ את הידיעה המרעישה. אלכס גלעדי בן למשפחת פועלים קשת יום ברמת השרון ואיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969 ומנהל חטיבת הספורט שלה, נרכש ב- 1980 ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. היה מדובר סנסציה. צירפתי כאן שתי דוגמאות.

טקסט מסמך : 22 בחודש דצמבר של שנת 1980. העיתון "Jerusalem post" מדווח על עזיבתו של אלכס גלעדי את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינויו ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לתפקיד הבכיר של מנהל הספורט של הרשת באירופה. (באדיבות Jerusalem Post).

טקסט מסמך : כנ"ל העיתון "ידיעות אחרונות". 22 בחודש דצמבר של שנת 1980. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח על עזיבתו של אלכס גלעדי את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינויו ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לתפקיד הבכיר של מנהל הספורט של הרשת באירופה. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

אוסיף עוד הערה שלי לטקסט הנ"ל : לחלק גדול מאנשי תעשיית הטלוויזיה וודאי לא לציבור הרחב לא היו כלים להעריך את יכולתו וכישרונו הטלוויזיוני של אלכס גלעדי. מדהים גם היום להיזכר שמנהיגות רשות השידור דאז התעלמה ממנו ב- 1980 ולא עשתה כל מאמץ להשאיר אותו את אלכס גלעדי בשורותיה. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית כ-40 שנים. מנקודת התצפית שלי אני יכול לומר בביטחון כי אלכס גלעדי הוא אחת מ-פיגורות הטלוויזיה המוצלחות והמשגשגות ביותר שהכרתי ופגשתי – בארץ וגם בעולם. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שעברה תמורות ושינויים רבים כמו רשתות טלוויזיה גדולות אחרות בארה"ב גם במבנה כוח האדם ובמאגר האנושי שלה, רוחשת לאלכס גלעדי (בן 73) הערכה ואמון ומאמינה גם ב- 2016 ביכולותיו. אזכיר כאן גם את פועלו כחבר פעיל ויוזם בעל השפעה בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מאז מינויו לחֲבֵרוּת בו ב- 1994. וכן את תפקידו רב החשיבות כיו"ר וועדת הטלוויזיה של ארגון ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) מאז 1985.

תזכורת של פוסט מס' 238. משפט צדק אחד שאשת טלוויזיה בודדה, עיתונאית אמיצה ומרשימה מערוץ 10 גב' אוֹשְרָת קוֹטְלֶר מסוגלת לחרוץ – לא יצליחו לחולל גם 1000 (אלף) גברי טלוויזיה. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 29 ביוני 2013.

גב' אוֹשְרָת קוֹטְלֶר עיתונאית טלוויזיה, חוקרת טלוויזיה, ומגישת חדשות ואשת תקשורת רבת מוניטין בערוץ 10 (לפני כן בערוץ 2) קמה מכסאה הרם ומכריזה בקול גדול במוסף אתמול יום שישי – 28 ביוני 2013 במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות", כהאי לישנא : "מחזה האימים של העלאתו למוקד של מר עמנואל רוזן לקול תרועות הקהל הנשי שרוצה לראות את הגופה מדממת היה מחליא. התביישתי להיות עיתונאית אישה". אושרת קוטלר חרצה משפט צדק בפרהסיה בעיצומה של הבדיקה המשטרתית אודות פרשת "עמנואל רוזן" והאפילה לחלוטין באומץ לבה, ביושרה, ובדיגניטי שלה על גב' הדס שטייף וחבורת מרעותיה מתא העיתונאיות. אושרת קוטלר עושה סדר הגיוני לחלוטין בפרשת עמנואל רוזן (כאמור בעת הבדיקה המשטרתית) ואומרת ומוסיפה לכתב העיתון מר רז שכניק שריאיין אותה, ומפנה זעם לעבר תא העיתונאיות, כלהלן : "עושים לינץ' לעמנואל רוזן. זו הפרה בוטה של כל חוקי האתיקה. אתה לא יכול לגמור לבן אדם את החיים ככה. מ- מתי אנחנו העיתונאים גם המשטרה, גם הפרקליטות, גם השופטים, וגם התליינים ? בהכירי את עמנואל רוזן, אינני מאמינה שעמנואל פגע במישהי, וודאי לא אנס, וודאי שלא איים שירסק אותה ואת משפחתה אם לא תשכב איתו. זה לא הבן אדם שאני מכירה", ומוסיפה לומר את חוות דעתה לרז שכניק וגם מסייגת אותה : "או שיש פה מקרה של פסיכופת מטורף שהצליח לעבוד על כולנו ו/או שיש פה חבורה של עיתונאיות שיצאו מדעתן ושכחו מהי אתיקה ושגם לנו יש חוקים. אולם אחרי כל זה אם עמנואל רוזן באמת עשה את כל הדברים שמיוחסים לו, הוא צריך לשלם את המחיר ואפילו יותר". אנוכי מתפעל מאושרת קוטלר. בטוח שיש עוד הרבה נשים (וגברים) בציבור הכללי הרחב וגם בין אנשי התקשורת שחושבים ומעריכים כמוה את הסיטואציה שבינתיים נמצאת בחקירה משטרתית, ואומרים את דעתם בחדרי חדרים אולי, אבל היא היחידה לפי שעה שקמה ואומרת את גרסתה בפומבי מבלי לעשות חשבון לאיש ואישה, אלא להגינות בלבד.

ראה ה עיתון "ידיעות אחרונות" מ- יום שישי – 28 ביוני 2013 . מוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" הנפוץ במדינה. זו היא גב' אושרת קוטלר עיתונאית ושדרנית טלוויזיה הגונה אמיצה, ויישרת דרך בעת ריאיון שהיא מעניקה למר רז שכניק. "מחזה האימים של העלאתו על המוקד של עמנואל רוזן לקול תרועות הקהל הנשי – היה מחליא", מכריזה אושרת קוטלר בפרהסיה ללא כחל ושרק. היא איננה מסתתרת מאחורי קיר עשוי בטון מזוין וגם לא מסתווה. היא עושה זאת בגלוי כפי שצריך. בזאת גדולתה. 

ראה "ידיעות אחרונות" מ- יום שישי – 28 ביוני 2013. מוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות". עיתונאית ושדרנית ערוץ 10 גב' אושרת קוטלר קובעת כלהלן : "עושים לינץ' לעמנואל רוזן". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").