הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 720 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 18 בנובמבר 2017.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 720. בלי סִלְסוּלִים. רַק עוּבְדוֹת (2). X מול Y וגם 2X מול Y. ו/או Y מול X וגם מול 2X. כל ניסוח טוב. דין ומשפט (2). דעת קהל + תקשורת סואנת שאמורות לבטא את דעת הרוב איננה בהכרח צודקות ולא תמיד עדיפות על דעת המיעוט. את אם הַזְבוּב טוֹוֶה את הַקוּרִים ואם המתיירא שומע רִשְרוּש מכל עבר במחלוקות כה קוטביות שמפרידות ביניהן  180 מעלות, הרי שאין דרך אחרת חוץ מלהתייצב בבית המשפט ולהפגיש את הסנגוריה מול הקטגוריה כדי למצוא את הַאֶמֶת. גם במחיר התפשטות והתערטלות בפני ציבור רכלן וסקרן. הַאֶמֶת חשובה מכּל. מבט על חלונות הראווה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 720. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 17 בנובמבר 2017.

פרפראות.

1. השידור הישיר Off tube (יום חמישי – 16 בנובמבר 2017) של משחק ה- Euroleague השמיני שנערך במוסקבה, בו גברה מכבי ת"א על חימקי מוסקבה 77:69, פרי תיאורם וקולותיהם של ניב רסקין ואלי סהר שבקעו מהמיקרופונים מהאולפן בהרצליה – הוא בבחינת לעג לרש.

אי סדר עיתונאי, קלקול השורות, ובגידה בצופים שמממנים את פעילותו של ערוץ הספורט בכבלים על ארבעת ערוציו. מדובר בחוויה טלוויזיונית דלה ובתמונה ניהולית בעייתית. שני שדרנים – עיתונאים בכירים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמשייכים את עצמם לגזע של אנשים חושבים ונבונים, נכנעים למנהלים שלהם ומסכימים ביודעין לוותר על עיתונאות השטח כדי להתחפש למתארי טלוויזיה במסווה של עיתונאים, שמעתיקים את האינפורמציה מהמוניטור בהרצליה שהוא אותו כלי המידע שמוצב בסלון ביתי. שידור ה- Off tube המשעמם והרוטיני של ניב רסקין ואלי סהר את המשחק חימקי מוסקבה – מכבי ת"א 77:69, הוא בבחינת רוֹש ולַעֲנָה. זִיפְת. הפקה מחורבנת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. שני ראיונות הַנֶפֶל נעדרי כל רמה עיתונאית שערך איש טלוויזיה רוסי מישהו עַלוּם שֵם, עם פייר ג'קסון ונבאן ספחיה ליד זירת הפרקט במוסקבה בתום המשחק, בשם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ו- בעבור ניב רסקין ואלי סהר (וגם בעבורי)  – היו בלתי מתקבלים על הדעת בלשון המעטה (!). בּוּז. האיש הרוסי הזה שהתחפש לעיתונאי, נעץ עוד שני מסמרים חַלוּדִים במסגרת התמונה הטלוויזיונית המלוכלכת הזאת שהעתיק וצייר ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מהמוניטור שלו בהרצליה ביום חמישי – 17 בנובמבר 2017, ואשר נקראת Off tube. על הצמד ניב רסקין ואלי סהר חלה בושה בריבוע : שידור טלוויזיה מחורבן, קצב ו- אינטונציה ישנוניים ו- עַצֵלִים, וראיונות סיכום פתטיים  + כניעה להנהלה חובבנית. אני שונא Off tube. אני שונא עיתונאים שאינם מתייצבים במוקד ההתרחשות ו- מעתיקים מהמוניטור בהרצליה.

טקסט תמונה : 16 בנובמבר 2017. קבוצת חימקי מוסקבה מארחת במוסקבה את מכבי ת"א במחזור המשחקים ה- 8 של ה- Euroleague ומפסידה לקבוצה הישראלית 77:69. השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו אלי סהר נעדרים מהשטח ממוקד ההתרחשות במוסקבה, ו- משדרים ישיר את האירוע הנ"ל Off tube מהאולפן של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אומנם מודה באשמת שידור ישיר Off tube (באמצעות כתובית על המסך למטה מימין) אף על פי כן מדובר בעיתונאות אולפן מחורבנת, דלה, עצלה, שבלונית, ישנונית, ומעתיקה + זלזול מַר ובוטה בצופים שלהם שמממנים את פעילותו של ערוץ הספורט על ארבעת ערוציו בכבלים. עסק מגוחך ועלוב. (התמונה צולמה ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ובאדיבותו). 

2. "מניות ה- Euroleague השבועיות" של אריה מליניאק נמצאות בעלייה מתונה מאז שכתב את הפוסט ההוא שלו מ- 13 באוקטובר 2017 ב- "ידיעות אחרונות", וכותרתו : "התחלה של שינוי".

הפוסט היָשָן ההוא של אריה מליניאק מ- 13.10.2017 דן בניצחון החוץ הראשון ב- Euroleague בעונת 2018 / 2017 של  מכבי ת"א על הקבוצה הגרמנית באמברג 88:71. שלשום (יום חמישי – 16 בנובמבר 2017) ניצחה מכבי ת"א במוסקבה במחזור ה- 8 ב- Euroleague קבוצה רוסית חלשה, מפוזרת, ונטולת רעיונות כדורסל מודרני (בראשה מאמן יווני לא מרשים בשם ג'ורג'יוס בארטזוקאס) בתוצאה 77:69. מכבי ת"א רשמה במהלך המשחק 16 איבודי כדורים אבל למזלה חימקי מוסקבה התעלתה עליה, עם 20 איבודי כדורים. הפרשן אריה מליניאק מרחיב את היריעה ומוסר לקוראיו פרטי סטטיסטיקה נוספים : שחקני מכבי ת"א חטפו לשחקן חימקי מוסקבה אלכסנדר שווד (אותו הוא מכנה "בַּלֶרִינָה") שבעה כדורים. מתוך 20 איבודי הכדור של חימקי מוסקבה, 14 היו חטיפות של מכבי ת"א, ומתוך מניין ה- 14, נוריס קול חתום על 6. מדובר בהתמודדות השמינית במסגרת ה- Euroleague ש- נעשתה באותה מסגרת חוקתית ספורטיבית של קבוצות ב- NBA, נגיד, גולדן סטייט ווריורס, ו/או בוסטון סלטיקס, ו/או קליבלנד קאוואלירס, ו/או סאן אנטוניו, אולם לחלוטין מדובר בשעשועים ולא באותו משחק כדורסל. מכבי ת"א היא בינתיים קבוצה רווייה לא מעט חולשות, שנעה מקיצוניות אחת לשנייה. היא פגיעה בספקטרום די רחב של כל מיני היבטים במשחק. ראינו זאת במשחק התבוסה נגד הקבוצה הטורקית אנאדולו אפס ביום שלישי – 14 בנובמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו, בו ניגפה מכבי ת"א בהפרש של עשרים נקודות, 92:72. ניצחונה של מכבי ת"א בהיכל הספורט על ריאל מדריד ב- 9 בנובמבר 2017 בתוצאה 83:90 איננו מהווה קריטריון ו/או אבן בוחן בעלת ערך. מדובר בניצחון סרק כלשהו על קבוצה ספרדית מפורקת שלא מעיד על איכות כלשהי בדומה לניצחון אמש על חימקי מוסקבה 77:69. כמתבונן מהצד אני רוחש הערכה בכלים שיש לי למנווט הראשי נבאן ספחיה וגם לגיא גודס, אולם ברור לי שיש כאן עוד מלאכה רבה להיעשות. באשר לאריה מליניאק. מדד "המניות השבועיות" איננו עסק של הנהלת חשבונות שבא להטיל דופי באריה מליניאק אחד הפרשנים הטובים בארץ בתחום, וגם אחד שיודע לרשום ו- כותב היטב והדוק במסגרת כמות של 250 מילים שהקציב לו העורך. מבחנו של כל מומחה בכל תחום בחיינו הוא בטביעת העין הראשונית שלו בטרם התרחשות האירוע ולא בתומו. לא בכדי רשם אריה מליניאק לפני חמישה שבועות את מה שרשם, את הטקסט ההוא בן שלוש מילים, "התחלה של שינוי". מעניין אותי לעקוב אחריו ולדעת האם יש ממש בהתחייבות העיתונאית הזאת שלו שנטל אז על עצמו.

3. ברה"מ הישנה ורוסיה החדשה.

מעניין לדעת אם ניקיטה חרושצ'וב, אלכסיי קוסיגין, ו- ליאוניד ברז'נייב מתהפכים בקברם נוכח תהליך "האמריקניזציה" ההמוני שחדר באגרסיביות רבה לקבוצות הכדורסל הרוסיות, לרבות "חימקי מוסקבה". לא ייאמן.

4. אני אוהב להקשיב לשַי האוזמן פרשן הכדורסל הרָהוּט ומבריק של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

שי האוזמן נמנה על קבוצה מצומצמת של אנשי טלוויזיה בודדים, חכמים, וחסכוניים שמוכשרים ויודעים להביע רעיון במינימום מילים. לאחרונה צפיתי בתוכנית "חמישיות" בהובלת עידו גור וראיתי שם את שַי האוזמן מעביר "קורס" כדורסל טלוויזיוני במתכונת "כך עושים זאת נכון", תוך שהוא משתמש בהיגיון טלוויזיוני במסכת תיעודית מקוונת ובמונחי כדורסל לועזיים ביניהם Zipper ו- Pick & roll, וכן הלאה. לפתע בתום אחד הטקסטים בו נעל את אחד ההסברים הטלוויזיוניים שלו אודות תורת המשחק, העניק את הכותרת הבאה לטקסט הלימודי שלוֹ, כלהלן : "…בסוף כולם מעתיקים מכולם…". אינני יודע אם הוא יודע עד כמה הוא צודק.

5. כדורסלן מכבי ת"א אלכס טיוס (2.03 מ') מצית את דמיוני בגלל הניתור הנפלא וכישרון האתלטיות שלו.

כדורסלן מכבי ת"א אלכס טיוס שווה מבט נוסף. הוא מזכיר לי את ביל ראסל. לפני שנים רבות ראיתי כתבה על שחקן כדורסל אמריקני בשם ביל ראסל (Bill Russell, יליד 1934 וגובהו 2.08 מ'). ביל ראסל הוביל את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת מלבורן 1956, ומייד אח"כ הצטרף לשורות קבוצת הכדורסל המקצוענית בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) ב- NBA, תחת שרביט מנהיגותו של רד אוורבך (Red Auerbach) המיתולוגי. ב- 13 עונות כדורסל ב- NBA בין 1957 / 1956 לבין 1969 / 1968, זכתה בוסטון סלטיקס המזהירה בהובלת ביל ראסל ו- בוב קוזי (Bob Cousy) ב- 11 אליפויות. בשתי העונות של 1969 / 1968 ו- 1968 / 1967 שימש ביל ראסל שחקן – מאמן בשורות בוסטון סלטיקס. שחקן הכדורסל ביל ראסל (בן 83 היום) משך את תשומת לִבִּי אז לא רק בשל היותו בעל אישיות מרתקת וחושבת אלא גם מפני שהיה אתלט עַל בטרם הפך לכדורסלן מקצועני. הוא קפץ לגובה 2.10 מ', ניתר בקפיצה לרוחק למרחק של 7.90 מ', ורץ 100 מ' בזמן של 10.5 שניות. זכורה לי עֵדוּת של תמונה דוקומנטרית אחת בה ביל ראסל מנתר בשני צעדי הרצה ומוריד מטבע של סֶנְט שהונחה על הדופן העליון של לוח הסל. עשו בעצמכם את חישוב גובה הניתור של ביל ראסל. ובכן גובה הדופן התחתון של הלוח הוא 2.75 מ' מעל פני הקרקע. גובה טבעת הסַל מעל פני הקרקע הוא 3.05 מ'. מידות הלוח הן כלהלן : רוחב 1.20 מ' ואורך 1.80 מ'. כלומר ביל ראסל ניתר והוריד מטבע סנט שהונחה בגובה של 3.95 מעל פני הקרקע. מדובר בכישרון ניתור ווירטואוזי שבו מסוגל ביל ראסל להרים את מרכז הכובד שלו יותר מ- מטר אחד מעל פני הקרקע.

טקסט תמונה : תיעוד מסקרן מ-אולימפיאדת מלבורן 1956. הכפר האולימפי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : האָצָן האמריקני אירה מרצ'יסון / Ira Murchison גובהו – 1.69 מ' (סיים במקום הרביעי בריצת הגמר ל- 100 מ' בתוצאה 10.6 ש' זמן זהה לזה שהשיג מדליין האָרָד האוסטרלי הקטור הוגאן / Hector Hogan). במרכז זהו שחקן הציר של נבחרת ברה"מ בכדורסל יאניס קרומינש ה-לאטבי שגובהו – 2.18 מ', ומשמאל זהו האמריקני ביל ראסל (בן 22) שחקן מוביל בנבחרת האולימפית של ארה"ב ובכלל ב-כדורסל האמריקני בימים ההם. גובהו של ביל ראסל היה 2.08 מ'. ביל ראסל דק הגזרה הפך את יכולותיו האתלטיות ליתרונות משמעותיים במשחק הכדורסל. הצילום הזה שנעשה לפני 61 שנים מדגיש את מידותיו הגדולות של יאניס קרומינש : ראש גדול כמו גם כפות ידיו העצומות. הענק הזה שקל 160 ק"ג ונעל נעליים שמידתן מס' 62. במשחק הגמר בכדורסל באולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה ארה"ב את ברה"מ בתוצאה 89 – 55 (!). ביל ראסל שמר היטב על יאניס קרומינש לאורך כל משחק הגמר האולימפי ההוא. יאניס קרומינש קלע רק 2 נקודות בהתמודדות ההיא באותו משחק הגמר האולימפי ההוא במלבורן 1956. נבחרת ארה"ב זכתה בקלות במדליית הזהב.  ברה"מ קיבלה את מדליית הכסף. (מקור : התמונה מופיעה בספר "חמש טבעות שלובות" של עמנואל גיל שיצא לאור ב- 1961 ע"י הוצאת הספרים "אות" בשיתוף עם הוועד האולימפי הישראלי). 

ובכן, אלכס טיוס אף הוא בעל ניתור מדהים במשחק הכדורסל מזכיר את יכולותיו האתלטיות של ביל ראסל ההוא. לכן הוא שווה כתבת טלוויזיה מדעית אודותיו ואודות כישרון הניתור המופלא שלו, כולה ב- SSM ו- מכמה זוויות צילום + שיחת ראיון עמו. הציבור בישראל איננו יודע מיהו. אלכס טיוס ראוי לכתבת מידע כזאת שאיננה מן השגרה, ואשר תזעזע לטובה את אמות הספים המיושנות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

6. עיתונאי "מעריב" נתן זהבי. עם סיום קריאת המִקְטָע שעוסק בנתן זהבי וברשימתו ב- "מעריב מוסף" (יום שישי – 17 בנובמבר 2017) יש לקרוא את ששת העמודים שסרקתי עבור קוראי הבלוג ואשר עוסקים כאן במשפט המפורסם ורָב המוניטין שהתנהל ב- 1931 לפני 86 שנים בבית הדין בניו יורק בין המשפטן סמיואל "סם" ליבוביץ' (Samuel "Sam" Leibowitz) סנגורו של השוטר פיטר בראון (Peter Brown) לבין הקטגור ג'יימס גארט וואלאס (James Garrett Wallace) בא כוחה של התובעת ריטה אנטונינה (Rita Antonina) שהאשימה את פיטר בראון בהטרדה מינית. 

עיתונאי "מעריב" נתן זהבי טעה קשות משהחליט להילחם בהאשמותיה של גב' הדס שטיין נגדו, התכתש עמה, ו- השיב מלחמה שערה באמצעות פוסט במדורו "זהבי עצבני" ב- "מעריב המוסף", מיום שישי – 17 בנובמבר 2017, וכותרתו, "האמת שלי. הדס שטייף האם נראה לך שאכנס למקום ציבורי ואתנפל ככה סתם ואדחף לה לשון בנוכחות אנשים..?". הפוסט הילדותי של נתן זהבי מעניק לו סנגוריה קלושה גם מפני שהוא כתוב לא טוב. נתן זהבי, לא זאת הדרך להגן על שמך באמצעות התקוטטות והחלפת מהלומות עיתונאיות עם בת הפלוגתא שלך. OK, כינית את הדס שטייף "ערפדית", אז מה…??? אם אתה חושב שהדס שטייף טינפה את המוניטין שלך ועשתה בכך מעשה שקר, אתה חייב להגן על עצמך באמצעות בית המשפט ויפה שעה אחת קודם. אין דרך אחרת. ההכרעה בעניין האישום שלהטרדה מינית, לא הייתה ו/או הייתה, שכפתה הדס שטייף על נתן זהבי חייבת להתקבל בית דין של מדינת ישראל ולא בראש חוצות בסיוע מסעות רכילות.

7. עיתונאי "TheMarker" עידו באום. עם סיום קריאת המִקְטָע שעוסק ב- עידו באום וברשימתו ב- TheMarker (יום שישי – 17 בנובמבר 2017) יש לקרוא את ששת העמודים שסרקתי עבור קוראי הבלוג ואשר עוסקים כאן במשפט המפורסם ורָב המוניטין שהתנהל ב- 1931 לפני 86 שנים בבית הדין בניו יורק בין המשפטן סמיואל "סם" ליבוביץ' (Samuel "Sam" Leibowitz) סנגורו של השוטר פיטר בראון (Peter Brown) לבין הקטגור ג'יימס גארט וואלאס (James Garrett Wallace) בא כוחה של התובעת ריטה אנטונינה (Rita Antonina) שהאשימה את פיטר בראון בהטרדה מינית. 

עיתונאי "TheMarker" עידו באום מפרסם בעיתונו ביום שישי – 17 בנובמבר 2017 פוסט שנוגד כל היגיון דין והגינות משפטית, ש- כותרתו הראשית היא, "הסיכון שלקחו אושרת קוטלר + נרי ליבנה + דנה ווייס". כותרתו המשנית : "עובדים בלי הטרדות". עידו באום מעלה טיעונים שנראים נוגים ומופרכים בשמה של השופטת דפנה ברק – ארז, ומוביל רעיון ו- אומר בו משהו בלתי מתקבל על הדעת בהמשך הפוסט שלו בעניין עקיפת חוק לשון הרע ע"י נשים שמאשימות גברים בהטרדה מינית, גם אם לא הייתה כזאת. אומר לצורך הדוגמא בלבד והדיון המתקיים כאן, כלהלן : נניח כי אחת מעיתונאיות TheMarker הכריזה בגלוי הכרזה שקרית כי עידו באום תחב את ידיו לתוך חזייתה ולבין חמוקי ירכיה מבלי שביקשה אותו לעשות זאת. מדובר אם כן בהטרדה מינית. עידו באום כמובן מכחיש מכל וכל את מעשה ההטרדה של הגב' מ- TheMarker, שעל פי עדותו לא הייתה ולא נבראה. נניח שהוא הוא צודק לצורך הוויכוח והדיון. אולם אַלִּיבָּא ד- עידו באום למרות שמדובר ב- מפגש קלאסי בין Y ל- X ללא עֵדִים, בה המחלוקת ביניהם אמורה להתברר בבית המשפט, הרי שעידו באום מנווט בתחכום עקום שלא יעלה על הדעת את המאשימה הרמאית לדבריו (לצורך הוויכוח והדיון) למשעול צדדי בעל פוטנציאל לעקוף את בית המשפט באמצעות העיתונאים והעיתונות.

והנה באמת בא עכשיו אותו העיתונאי עידו באום ורושם כלהלן (יש לקרוא את הטקסט בעיון) : "…במקרה של פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן אשתקד בפרשת עו"ד אורי דניאל, פסק בית המשפט העליון מפי השופטים יצחק עמית ואורי שוהם כי עו"ד אורי דניאל היה קורבן של התקפת תלונות שווא מצדן של 4 נשים שהאשימו אותו באונס. השופטים חייבו את המתלוננות נגד עו"ד אורי דניאל לשלם לו פיצויים מצטברים בגובה של 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) שקל. השופטים יצחק עמית ואורי שוהם הגדירו את הקמפיין התקשורתי שנוהל נגד עו"ד אורי דניאל, הוצאת לשון רע ב- "רָף חומרה גבוה". עידו באום מספר לקוראיו כי השופטת דפנה ברק – ארז שנותרה בדעת מיעוט ב- Case הזה בעניינו של אורי דניאל, הצביעה על פרדוקס בחוקי לשון הרע בישראל, ואמרה כלהלן : "…מי שנפגע מעבירת מין תבחר לחשוף את הדברים בזירה הציבורית, עלולה להיתבע בגין הוצאת לשון הרע, ואז נטל הוכחת האמת יהיה מוטל עליה. ככל שהדבר נעשה לאחר חלוף שנים רבות, הקושי הכרוך בכך הוא ברור", מסבירה דפנה בכרק – ארז. "אילו לעומת זאת הייתה נמנעת מלחשוף את עצמה ורק הייתה מגוללת את סיפורה בפני עיתונאי שהיה מתרשם לכאורה מ- כֵנוּתָּה, פרסום ע"י אותו העיתונאי יכול היה לחסות תחת הגנת החוק גם ללא הוכחת האמת, ובלבד שהעיתונאי פעל בתום לב, ובכלל זאת נקט פרקטיקות של עיתונאות אחראית", הסבירה השופטת והוסיפה, כי, "העיתונאי לא יהיה חייב בגילוי זהותו של המקור, בשל החיסיון העיתונאי שחל במקרים אלה…". עידו באום לא מציב שום הסתייגויות בתום המקטע.

נשאלת שאלה בתום רישום המקטע הזה : האם הנאשם עידו באום שהגיב ומסר לציבור כי עניין ההטרדה המינית ה"ל שעליו הודיעה בפומבי עובדת TheMarker, לא היה ולא נברא – יסכים למהלך "עיתונאי – משפטי" הזוי ובלתי מתקבל על הדעת, כפי שהוא רושם אותו בשמה של השופטת דפנה ברק – ארז בקטע דלעיל…??? ברור שלא…!!!

ומוסיף עידו באום בפוסט שלו ב- TheMarker ביום שישי – 17 בנובמבר 2017 את הטקסט כלהלן במקטע נוסף : "…הפרדוקס שעליו הצביעה דפנה ברק – ארז יכול לפעול לטובת נשים פחות חזקות. לאחר שתגמור התקשורת לעסוק בנפילתם של הידוענים, יוכלו עיתונאים ועיתונאיות לעשות שימוש בחסיון מקורות כדי לקבל תלונות משים שאינן רוצות להיחשף בגלוי. ניתן יהיה לשמור על זהותן החסויה, ובה בעת לחשוף את מי שפגעו בהן. מי שאינה רוצה ו/או אינה יכולה להיחשף ברשתות החברתיות ו/או להתלונן במקום העבודה, תוכל אולי למצוא מפלט אצל עיתונאי ו/או עיתונאית שיוכלו להוקיע את העבריין מבלי לחשוף את מקור התלונה. בשביל זה יש עיתונות…".

ושוב נשאלת שאלה בתום המקטע האחרון : האם הטקסט דלעיל תָּקֵף גם במקרה שעובדת TheMarker הגישה תלונת שווא בגין הטרדה מינית נגד עידו באום, שטוען בצדק לחפותו וזועק בקול נרגש לא היה ולא נברא…אולם מי יאמין לו…???

דעת קהל. 

"דעת הקהל" היא מונח ספרותי חמקמק. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט + אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין הפסידו לפי שעה את "דעת הקהל" בגין ההאשמות נגדם הנוגעות להטרדות מיניות, אולם לא הפסידו בקרב על הַאֶמֶת בבית המשפט. בדיוק כשם שהשוטר הניו יורקי פיטר בראון הפסיד ב- 1931 (לפני 86 שנים) בקרב על "דעת הקהל" האמריקנית נגד גב' ריטה אנטונינה שהאשימה אותו באשמה שקרית, בתקיפה מינית, אולם ניצח אותה במלחמה בבית המשפט בסיועו העצום של הסניגור הידען והחכם שלו המשפטן היהודי-אמריקני סמיואל "סם" ליבוביץ'. מדובר בשנת 1931, והמקום הוא מנהאטן-ניו יורק.    

"דעת הקהל" היא הגדרה ספרותית חמקמקה. לעיתים בלתי מדויקת בעליל. "דעת קהל" עלולה במקרים ואירועים שונים ולא מעטים להישען על מסע שמועות שליליות מכוונות רצופות הטיות והטעיות, רווייה ברכילויות שווא ובפרטים לא נכונים. אף על פי כן אין זה מפריע לאותה "דעת קהל" שאיננה מוקפדת ולא קורקטית, ו- גם לא פדנטית ובדוקה עד הסוף, ואיננה שְאוּלָה מעולם המתמטיקה, להפוך חיש מהר לתעמולה לא נוחה ו- כוזבת. לא מדויקת, בדאית וכזבנית, אולם אפקטיבית ובעלת השפעות שליליות מצטברות מרחיקות לכת כדי לגזור דין אשמה על הנדונים בטקסט, עוד בטרם משפט. בעיקר ביחסי גברים – נשים. אשנה ואומר שוב : לא תמיד.

העיתונות על שלוחותיה השונות, האלקטרוניות והכתובה, מוכשרות להוביל מסעות פארטאץ' ולנהל מניפולציות מגוחכות אנטי מתמטיות נגד הנדונים בטקסט שרחוקות ברגע זה מהאמת כרחוק מזרח ממערב מפני שטרם הוכחו כעובדות אמת בבית המשפט. מסעות הפארטאץ' הללו הופכים ל- הסתות. אשנה ואומר שוב : לא תמיד. מסע ההאשמות הרצוף שמתנהל עכשיו בעיתונות האלקטרונית והכתובה וחוזר על עצמו שוב ושוב במהדורות החדשות (למרות שאין בכך עוד שום אלמנט חדשותי) נגד אלכס גלעדי, נתן זהבי, גבי גזית, חיים יבין, אהוד אולמרט בגין הטרדות מיניות כאילו וכביכול, הוא דוגמא מובהקת שלילית של גיוס "דעת קהל" שנשענת על שמועות סנסציוניות בלתי מוכחות ובעקבותיהן הרשעת חמשת הנדונים בטקסט וחריצת דינם מבלי משפט. אתה שומע את אפקט הפתוס והקריינות הנרגשת של יעל דן ברדיו גלי צה"ל אודות מעשיהם כאילו וכביכול של אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין, בשעה שהממברנות של המיקרופון אינן מסננות את הלמות ליבה ושאון נשימותיה, ו- מבין באחת שכל החמישה הנ"ל הפסידו בקרב על דעת הקהל. אשנה ואומר שוב : לא הייתי בזירה. אינני יודע מה קרה שם בין חמש המאשימות לבין חמשת הנאשמים. פוסט מס' 720 איננו מוכשר ולא מתיימר להפריך את האשמותיהן של אושרת קוטלר + נעמי רון + נרי ליבנה + דנה ווייס + הדס שטייף. אין זה תפקידו של פוסט מס' 720. זהו תפקידו של בית המשפט. פוסט מס' 720 לא אמור לפעול בשום כיוון כזה ו/או אחר, ולחרוץ משפט, מפני שלא הייתי נוכח בזירה בעת התרחשות הדברים. אם באמת זה המצב ומדובר ב- אובדן "דעת הקהל" והקראת כתב אישום במסווה של ידיעה חדשותית נגד החמישה ללא דין, הייתי מציע לאהוד אולמרט + אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין לפנות לערכאות משפטיות כדי למנוע / לתבוע את הוצאת דיבתם רעה. לא רק כדי לברר את המחלוקות כנגד המאשימות, שחלקן נותרו אנונימיות, אלא גם נגד כלי הפרסום והמפרסמים והמפרסמות את כתבי האישום הלא בדוקים הללו בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונים ובראשן הדס שטייף + אושרת קוטלר + דנה ווייס + יעל דן. כלל לא בטוח ברגע זה שהעדויות וכתבי האישום שהוגשו באמצעות העיתונות האלקטרונית והכתובה נגד החמישה הנ"ל נכונים ו/או מדויקים לחלוטין. אולי ו/או שמא מדובר בהכפשות ? ואם מדובר בבדיות מה יעלה בגורל הנאשמים שיצאו זכאים והמאשימות שטעו ופרסמו דיבה ? מחלוקות מנוגדות כאלה, לבטח כאלה שהתרחשו לפני עשרות שנים, אמורות להתברר בבית המשפט ולא ברשתות הרדיו וערוצי הטלוויזיה. אם אהוד אולמרט + אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין חושבים שהם מופללים על לא עוול בכפם ע"י ארבע נשות התקשורת הנ"ל, עליהם לפנות ללא עיכוב וללא דיחוי לבית המשפט. על פי רוח הדברים נראה כעת שאהוד אולמרט + אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין הפסידו לפי שעה את הקרב על "דעת הקהל" הישראלית. הציבור נוטה להאמין למתלוננות שטוענות כי הוטרדו והותקפו, ולא לראש הממשלה לשעבר ולארבעת אנשי התקשורת המפורסמים הנזכרים לעיל. עליהם לשכור משפטן ברמה של סמיואל "סם" ליבוביץ' ש- יגן עליהם מפני דעת הקהל ומפני התקשורת הסואנת אם הם חושבים שהם חפים מכל אשמה. אין דרך אחרת, אין עוד אופציה. עליהם להעמיד את ה- Case בפני מבחן משפטי, ו- לפעול ולעשות בדיוק את מה שעשה ב- 1931 לפני 86 שניםשוטר ניו יורקי פיטר בראון (Peter Brown) במאנהאטן משפנה למשפטן היהודי – אמריקני הדגול סמיואל "סם" ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) כדי שיגן עליו מפני האשמותיה של גב' ריטה אנטונינה (Rita Antonina) תושבת מאנהאטן שהציעה לו את שירותיה המיניים תמורת תשלום, ולכן עצר אותה בשידול לקוחות לזנות. ריטה אנטונינה נידונה לשני ימי מאסר. היא לא שכחה את העלבון. כאשר השופט לשעבר סמואל סיבורי בהתאם להוראת המושל הרברט ה. ליהמן פתח בחקירתו, הוא הודיע שהוא מעונין לחקור את כל הנשים הסבורות שנאסרו ללא הצדקה באשמת שידול גברים. ריטה אנטונינה התלוננה בפני חוקרי "וועדת סמואל סיבורי" הניו יורקית כי השוטר פיטר בראון תקף אותה באשמת שווא של זנות והיא בכלל רעייה נאמנה ו- אישה הגונה. השוטר פיטר בראון סיפר לסניגורו סם ליבוביץ' כי הוא חף מפשע לגמרי ולא תקף אותה. ריטה אנטונינה סיפרה בכעס גדול סיפור שונה שונה לחלוטין מסיפורו של השוטר פיטר בראון. ריטה אנטונינה טענה שפיטר בראון התפרץ לחדרה, אחז בזרועה, סובב אותה על גבה, וניסה להכריחה לשכב על המיטה. היא לא פשטה את בגדיה בפניו כפי שהוא סיפר לסמיואל "סם" ליבוביץ', ולא נשכבה עירומה בפניו על המיטה שלה. היא נותרה לבושה ועלה בידה לעמוד על כבודה ולהדוף את פיטר בראון. העיתונות והרדיו בארה"ב הניחו מחד על ראשה של ריטה אנטונינה יושרה, עדות אמת, והילה עיתונאית, ומאידך הפכו את השוטר פיטר בראון ל- נבל שבמחזה. העיתון הניו יורקי "American Journal" הדפיס קריקטורה של פיטר בראון בדמות של "שוטר גורילה". כל העיתונות בניו יורק הצטרפה למסע ההכפשה וההפללה והתקיפה את הנאשם בחריפות כזו, שכאשר עמד להופיע בדין, לא נותרו כמעט קוראי עיתונים שלא חייבו את השוטר פיטר בראון מראש, בטרם תחילת המשפט. פיטר בראון הפסיד את "דעת הקהל" בטרם פסע את פסיעתו הראשונה בהיכל בית המשפט. הסנגור סם ליבוביץ ביקש מפיטר בראון לחזור על סיפורו שוב ושוב, ופעם אחר פעם, ותמיד חזר השוטר וסיפר כיצד ריטה אנטונינה פשטה את החלוק והשליכה את עצמה עירומה על מיטתה. "הצרה היא…", אמר סם ליבוביץ', והוסיף, "…שאין כאן עדים, והעיתונים הכינו את המושבעים להאמין לה ולא לך…". הסיפור התיעודי הנ"ל, העימות המשפטי בין סניגורו של השוטר פיטר בראון, סמיואל "סם" ליבוביץ', לבין התובע – קטגור ג'יימס גארט וואלאס (James Garrett Wallace) מי שייצג את ריטה אנטונינה במשפט המפורסם ההוא, הובא בפרוטרוט ובשלמותו בספר הדוקומנטארי "COURTROOM" שחיבר וכתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Renolds) ב- 1951 (ראה אור בארה"ב). מפני שהמפגש המשפטי הדרמטי ההוא לפני 86 שנים בין סמיואל "סם" ליבוביץ' לבין ג'יימס גארט וואלאס חשוב למסכת הכתיבה הקונקרטית שלי בפוסט מס' 720, אביא את המשך העלילה מייד בהמשך הפוסט הזה שמספרו הסידורי כאמור 720 (!). לא בכדי הגה המשפטן האמריקני המפורסם ורב המוניטין קלארנס דאראו (Clarence Darrow) את הרעיון הבא : "מי שהיה טרף וכלי שעשוע בידי הכוחות הכבירים המטלטלים את הבריות, איננו יכול לומר מהו צדק בשביל אחר ו/או בשביל עצמו".

תגובתם של חמשת הנאשמים במעשי הטרדה מינית כלפי נשים, אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט, המתפרסמות בכל כלי התקשורת טלוויזיה, רדיו, ועיתונות במדינת ישראל כמו אלה (ועכשיו נוסף אליהם גם אהוד אולמרט), כלהלן, אינן יעילות, לא מעשיות, ונעדרות שיניים נשכניות ותובעניות מנקודות מבט משפטיות. הן יותר ריקות מתוכן מאשר מלאות בו. הנה הראשונה של נתן זהבי : "…האמת שלי…" + "אם חס וחלילה פגעתי במישהי בדיבור על רקע סקסיסטי אני מתנצל מכל הלב, זה לא היה בכוונת זדון…לא הייתה מעולם נגיעה במישהי…לא היה ולא נברא…", ו/או של חיים יבין, "…אין תגובה…", ו/או של גבי גזית, "…כל הדברים שנכתבו ופורסמו ע"י הגברת דנה ווייס, לא היו ולא נבראו…", ו/או של אלכס גלעדי, "…אין לי נקיפות מצפון, תמיד נהגתי בכבוד בבחורות, חיזרתי, כן, אבל זה היה באדיבות ובנימוס, לא הטרדתי…", ו/או של אהוד אולמרט, "לא היו דברים מעולם…" + תגובתה של רייצ'ל ריזבי רז מי שעבדה בעבר בלשכתו של אהוד אולמרט, שאמרה, "…ב- 15 שנות היכרות שלי עמו, אני יכולה להעיד שלעולם לא ראיתי מקרה אחד שהוא אפילו מתקרב להגדרה של "הטרדה מינית", כי זה פשוט לא הבן אדם…". מדובר בתגובות עקרות שאינן מכריעות ולא מספקות, שמותירות כתמים על המוניטין שלהם. לכו לבית המשפט. בקשו את דינו. אם לא ילכו החמישה האלה לבית המשפט, יראה בהם הציבור ארנבות ושפנים שמסתתרים מאחורי תו ההתיישנות. אם אתם יודעים שאתם נקיים מאותם הרבבים שהטיחו בכם אותם הנשים הנזכרות לעיל, אל תוותרו. לכו לבית המשפט (!). יחד עם זאת צריך לומר כאן, ש- יש להבדיל כאן 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי Sex מרצון והסכמה בין גבר ואישה בוגרים מלווה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם התשוקה והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים.

2. לא בכדי הבאתי לדוגמא את מעשה "עֵגֶל הַזָהָב" (ספר "שמות" פרקים ל"א + ל"ב) בידי הָעַם ו-ע"י הָעַם בעת יציאת מצרים, בגין היעדרותו של המנהיג משה רבנו שבושש לרדת מהַר סִינַי. סיפור "עֵגֶל הַזָהָב" הוא עדות ניצחת מתקופה קדומה לקלות הפצת שמועות וקלות המשחק ב- "דעת הקהל", גם באמצעות הטיה ע"י נואמים בלופרים מוכשרים. "דעת הקהל" איננה מונח מתמטי אלא מושג ספרותי, שחשוף כל הזמן ל- אינספירציות חסרות שחר, להטיות, והשראות דֶמֶה. עשרת הדיברות שחקק גדול היהודים בכל הדורות משה רבנו על לוחות הברית היוו תשובה מדויקת, הגונה ו- יישרת דרך ומוחצת מול אופציות שונות של "דֵעוֹת קָהָל" מְעֻוָותּוֹת ומוּטוֹת.

היגיון משפטי.

אנוכי פונה שוב לסֶפֶר התיעודי המזהיר והמרתק "Courtroom" (בית דין) שנכתב ב- 1951 ע"י הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) ודן בקורותיהם של המשפטנים הדגולים סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) וקלאראנס דרואו (Clarence Darrow) ואודות מערכת המשפט האמריקנית, מתעכב על הצורך להכריע בהאשמות ומחלוקות בין הניצים ע"י השופט, הסנגור, התביעה, וחבר המושבעים שלא היו נוכחים בזירות ההתרחשות. המסר העיקרי בספר "Courtroom" (בית דין) מתעקש לקבוע כי הרוב איננו קובע גם אם הוא נתמך ע"י "דעת הקהל" והעיתונות לגווניה השונים, אלא האמת. אותה האמת שמסתתרת בשוליים ולעיתים צריך לחפור ולגלות אותה. לא בכדי הגה השופט האמריקני אוליבר וואנדל הולמס (Oliver Wandel Holmes) את הסלוגן הנוגע לאותו הדבר הקרוי צֶדֶק, וכה אמר, "החוק שבו משתקפים כבמראה קסמים, לא רק חיינו שלנו, אלא של כל הבריות שהיו". על כל בן אנוש שמתעניין במונח ו/או במושג, ו/או ברעיון שנקרא "צדק", מוטלת החובה לקרוא את "Courtroom" (בית דין). סיימתי כעת לקרוא ולעיין בפעם ה- 30 בספר  "Courtroom" (בית דין) וחשבתי על אלכס גלעדי ה- מנטור שלי לפני כמעט יובל שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי מעריך ו- רואה באלכס גלעדי את אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בארץ ובעולם, מי שהיה בתורו ובתחומו אחד האחראים הראשיים על התרחשות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", הלוא היא תעשיית הטלוויזיה הבינלאומי שהתפתחה ב- 133 השנים שבין 1884 ל- 2017. 

להלן, הסיפור התיעודי המפורט של המאבק המשפטי ההוא ב- 1931 בין המשפטן סמיואל "סם" ליבוביץ' מי ששימש סניגורו של השוטר פיטר בראון לבין התובע – קטגור ג'יימס גארט וואלאס שייצג את התובעת גב' רִיטָה אָנְטוֹנִינָה, כפי שהוא מסופר בכישרון כתיבה ע"י מחבר הַסֶפֶר  "Courtroom" קוונטין ריינולדס, ומופיע בעמודים 306 – 301. אין בתוֹכֶן ה- רצ"ב להאפיל על עֵדוּתַּן של אושרת קוטלר, נרי ליבנה, דנה ווייס, נעמי רון, והדס שטייף כפי שהן מסרו אותן לעיתונות האלקטרונית והכתובה במדינת ישראל. כמו כן אין בתוֹכֶן ה- רצ"ב לדחות אותן, ו/או לסנגר עליהן. לא הייתי שם. אינני יודע. רק בית משפט במדינת ישראל אמור ומוסמך להכריע במחלוקות ש- בין אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט לבין חמשת המתלוננות. כל וויתור של החמישה האלה אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט על פנייה לבית דין והימנעות מ- נקיטת מהלך משפטי מפליג בעניין אשמת ההטרדות המיניות נגדם, הופך אותם באחת לנאשמים ש- מודים באשמה. תגובות ואמירות נגדיות שלהם, של אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט, כמו : "לא היה ולא נברא…", ו/או "אין תגובה…", ו/או "הדס שטייף ערפדית", ו/או "כל הדברים שנכתבו ע"י הגברת דנה ווייס לא היו ולא נבראו, נקודה…", ו/או "אין לי נקיפות מצפון, תמיד נהגתי בכבוד בבחורות…", אינן מחזקות את אומרם אלא מחלישות אותם. אם אתם כל החמישה חושבים ויודעים שמדובר בשקרים והכפשות, אזי לכו לבית המשפט.

למסמך התיעודי המצורף כאן מתוך הספר "Courtroom" יש חשיבות משפטית ועיתונאית מפני שהוא מתעד משפטן חכם בשם סמיואל "סם" ליבוביץ' שמפריך את "דעת הקהל" האמריקנית ההיא שהייתה מוסתת ומוּטָה מראש נגד השוטר פיטר בראון, ואשר לקחה בשעתו באופן מוחלט צד את המאשימה גב' ריטה אנטונינה מבלי להכיר את עובדות הַאֶמֶת. המאבק המשפטי הדרמטי ההוא בין פיטר בראון לריטה אנטונינה כונה ע"י העיתונות הניו יורקית והארצית "העם נגד בראון". העיתונות האמריקנית הרשיעה את פיטר בראון בטרם משפט. גם העיתונות ודעת הקהל בארץ הרשיעו את אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין בטרם משפט. "דעת קהל" איננה מונח מתמטי אלא מושג ה- שָאוּב מעולם הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. גם אם מאה אנשים טוענים כי המנה המתמטית של 2 לחלק לחֵצִי שווה ל- 1, אין זה אומר שהם צודקים. הַ- "רוֹב" איננו צודק באופן אוטומטי ואין לו בעלות בלעדית על היושרה והאמת. כידוע, 2 לחלק ל- 1/2 במתמטיקה שווה ל- 4 גם אם יש רבים שסבורים שתוצאת החילוק של התרגיל הזה היא 1. אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט אינם זקוקים לעזרתי ותמיכתי. הם חַפִים כל עוד לא הוכחה אשמתם. לכו לבית המשפט. 

הנה הסיפור המרתק מ- 1931 שהתנהל לפני 86 שנים בבית משפט בניו יורק, ובו ההתנגשות המשפטית הדרמטית וה- Super מרתקת בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון שדעת הקהל הייתה נגדו והרשיעה אותו בטרם המשפט, לבין ה- קטגור ג'יימס גארט וואלאס מי שהיה בא כוחה ו- ייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה שדעת הקהל הייתה לגמרי בעדה.יש לקרוא בעיון את הטקסט של האירוע המשפטי ההוא שנכתב בכישרון גדול ע"י קואנטין ריינולדס. 

טקסט מסמך (העמוד הראשון מס' 301 בספר התיעודי "Courtroom" שהופק, נכתב, ונערך ע"י קואנטין ריינולדס ויצא לאור בארה"ב ב- 1951. ) : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה. 

טקסט מסמך (עמוד מס' 302 בספר "Courtroom") : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה. 

טקסט מסמך (עמוד מס' 303 בספר "Courtroom") : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה. הערה שלי : הכותרת בראש העמוד "אחד לטובת התביעה" קשור למשפט פלילי אחר בהתתפותו של סמיואל "סם" ליבוביץ'.

טקסט מסמך (עמוד מס' 301 בספר "Courtroom") : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה. 

טקסט מסמך (עמוד מס' 305 בספר "Courtroom") : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה. 

טקסט מסמך (עמוד אחרון מס' 306 בספר "Courtroom") : זהו הסיפור המשפטי המרתק מ- 1931 שהתנהל בבית משפט בניו יורק בין סמיואל "סם" ליבוביץ הסנגור של השוטר פיטר בראון לבין ה- קטגור ג'יימס' גארט וואלאס מי שייצג את התובעת גב' ריטה אנטונינה.

קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים בראשות הנהלתה היו"ר דני קליין, עו"ד אבשלום כ"ץ, וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון תובעת מאז 1997 את נזיד העדשים שלה / זכויות שידורים מרשות השידור בעת פגישה בבניין "כלל" עם הנהלת רשות השידור המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי כעורך ומפיק ו- מנווט שידורי הספורט שלהם. (הערה : אנוכי לא נמניתי על הנהלת רשות השידור). תביעתם נדחית על הסף. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן מקבלים את גרסתי כמנווט שידורי הספורט שלהם כי השידור הציבורי שהם ניצבים בראשו צועד apriori עם האלופה הישראלית ולא באופן אישי עם יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי רק מפני ששם האגודה הוא מכבי ת"א. בּריונים אוהדי מועדון הפועל ירושלים תוקפים אותי בנאצות וקללות נבזיות (וגם שליחות ידיים לעברי) בעת סיקור ושידור ישיר באחד ממשחקי סדרת הגמר סל מכבי ת"א – הפועל ירושלים שנערך ב- 9 במאי 1999 באולם "מלחה" של הפועל ירושלים. אני שולח מכתב מחאה ליו"ר איגוד הכדורסל דני קסטו ז"ל ול- איגוד הכדורסל ובו התראה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשוב להיכל "מלחה" בירושלים  עד שלא יתקיים בירור נוקב בעניין האלימות המילולית הקשה והפיזית נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי תובע אותי באופן אישי בגין הוצאת דיבה, ומפסיד. כבוד שופטת בית המשפט גב' מיכל אגמון – גונן מזכה אותי כליל ב- 30 בספטמבר 2003 מכתב האישום בתום ארבע וחצי שנות משפט. 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה נישה של שידורי ספורט. מדובר ברשת טלוויזיה ארצית כללית, פלורליסטית, ומגוונת שמשדרת לצופים שלה מקדמת דנה תכנים שונים של חדשות ואקטואליה, ספורט לגווניו השונים, תיעוד, תוכניות בידור, הפקות מקוריות, סדרות מתח ודרמה קנויות, סרטי קולנוע קנויים, מדע, מוזיקה, אומנות ותיאטרון, ומה לא בעצם…? ברגע שנקבע מקדת דנה כי ערב אחד בלבד בשבוע ייוחד בזמן הצפייה הראשי שלו למשחקי אלופת ישראל בכדורסל בגביע אירופה לקבוצות אלופות, היה ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תצעד שלובת זרוע עם הקבוצה האלופה מכבי ת"א. רק בעונת 1977 – 1976 התחלנו (הכוונה לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית) לשלם למכבי ת"א זכויות שידורים. היה מדובר בסכום התחלתי מיניאטורי. בין 1969 ל- 1976 לא קיבלה מכבי ת"א מאתנו אפילו דולר אחד בעבור זכויות השידורים, עד כדי כך היה רב כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. מכבי ת"א בראשות היו"ר שמעון מזרחי, מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי, והגזבר אריה ברנוביץ' תגברה את התקציב שלה ואת היכולת הפיננסית החל מעונת 1971 – 1970 בגין Sponsor נדיב בדמותה של חברת "עֵלִית" העשירה (חברה לשוקולד, ממתקים, וקפה) תחת ניהולם המזהיר והמשותף של אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל. כזכור זכתה מכבי ת"א ב- 7 באפריל 1977 לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שניצחה בבלגראד את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העביר אז מעמדת שידור בהיכל "PIONEER" ב- בלגראד את המשחק בשידור ישיר ארצה. מונופול הרייטינג הטלוויזיוני במדינת ישראל נסק סמוך לרף המכסימאלי של % 100. לראשונה בהיסטוריה התירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה המצוין ארנון צוקרמן צילומים של שחקני מכבי ת"א כשהם לובשים חולצות עם פרסומת מסחרית של "עֵלִית". זה היה חידוש מפליג. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות השידורים הישירים שלה לפני כ- 37 (שלושים ושבע) שנים הפכה מועדון פרטי בשם מכבי ת"א לקבוצה של המדינה, וראש הממשלה יצחק רבין שקיבל פברואר 1977 את השחקנים האלופים ומנהליהם בלשכתו בקרייה בתל אביב (לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91 בווירטון – בלגיה) נתן לכך גושפנקא ממלכתית. נוצרה העדפה טלוויזיונית. הקשר בין רשות השידור למכבי ת"א הפך לסימביוטי.

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקרייה בתל אביב . הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את אלופת הכדורסל מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתן לכך גושפנקא רשמית. יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי (משמאל) מעניק את נֵס המועדון לראש הממשלה יצחק רבין (במרכז) . יושב מימין הכדורסלן האגדי טל ברודי (חתן פרס ישראל), ומאחוריו דן פתיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה. האיש הקיצוני מימין איננו מזוהה. ראש הממשלה יצחק רבין החליט לקבל את את שחקני קבוצת מכבי ת"א ומנהליה בלשכתו בקרייה בתל אביב שישה ימים אחרי הניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א בעיירה הבלגית ווירטון על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91. בתום המשחק הבלתי נשכח ההוא אמר קפטן מכבי ת"א טל ברודי לשדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי את הסלוגן האלמותי שלו : "אנחנו על המפה לא רק בספורט אלא ב- הכל". אלכס גלעדי העביר ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 בשידור ישיר את המשחק מווירטון לאולפני הטלוויזיה בירושלים. אנוכי שימשתי עורך מפיק השידור הישיר הבלתי נשכח הזה ב- Master בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונות רוממה בירושלים. (התמונה באדיבות לע"מ תמורת תשלום).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית התאהבה במכבי ת"א (וגם שילמה לה ממון בעבור זכויות השידורים) כפי שהתאהבה בשעתו גם בזָמָר אריק איינשטיין. מכבי ת"א שבה וזכתה פעם שנייה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה ב- 26 במארס 1981 בסטרסבורג (צרפת) על אלופה איטלקית נוספת סינודינה בולוניה גם כן על חודה של נקודה בתוצאה 79:80. ספק גדול אם התשלום בן פרוטות שהעבירה רשות השידור בימים ההם לכיסה של מכבי ת"א בעבור זכויות השידורים הן אלה שהפכו אותה למה שהיא, לאלופה. רוח המועדון תמיד הייתה יותר מ- אקוויוולנט לתשלום הדולרים מרשות השידור. מכבי ת"א הקדימה את הפועל ת"א וגם את הפועל ירושלים הודות למנהיגות מוצלחת של שמעון מזרחי. יו"ר הפועל ת"א בשנים ההן מר אברהם פלדה ויו"ר הפועל ירושלים מר דני קליין ניסו לרדוף אחרי מכבי ת"א בשנים ההן אך ללא הועיל.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 7 באפריל  1977 . היכל הכדורסל "פאיוניר" בבלגראד . דקות ספורות לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 וזכייתה ההיסטורית בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. בפעם הראשונה בתולדות הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א נחשפת הפרסומת המסחרית "ELITE" על חולצות השחקנים. השידור ה- Multilateral  לכל אירופה הסתיים אך מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פתחה באמצעות המרכז הטכני של ה- EBU בבריסל ערוץ שידור לווייני Unilateral כדי שאלכס גלעדי יוכל לראיין ישיר את קפטן מכבי ת"א טל ברודי ואת הגביע בידיו. משמאל, מיקי ברקוביץ (מס' 9). (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי בבוקר – 27 במארס 1981. נמל התעופה של סטרסבורג – צרפת לקראת החזרה הביתה. השַדָּר יורם ארבל ופרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית טל ברודי עם גביע אירופה השני לקבוצות אלופות בכדורסל בו זכתה מכבי ת"א. איש לא שיער לעצמו כי זמן כה רב 20 שנה יפרידו בין הזכייה השנייה של מכבי ת"א בגביע אירופה ב- 1981 לבין זכייתה השלישית ב- 2001. כבר לא היה ספק. מכבי ת"א היא קבוצה לאומית. עשיתי את כל ההכנות הדרושות לכיסוי קבלת הפנים המונית לאלופת אירופה בכדורסל ביום ראשון – 28 במארס 1981  בכיכר מלכי ישראל. (התמונה באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקשר הסימביוטי שנוצר ביני כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א הפך במידה רבה לכמעט קבוע. הסמיכות ו/או הברית התבססו על שני ווקטורים עיקריים ו/או על שתי שלוחות : מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנוכי את המצלמות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה מוסד לגמילות חסדים וגם לא בית דין גבוה לצדק. היא חייבת לדאוג לעצמה (כלומר לציבור הצופים שלה) ולרייטינג הציבורי שלה. המִדְרוּג המצטיין של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה בכל השנים סייע לנו לשמור על קשר איתן עם ציבור משלם האגרה. מן ההיבט הזה הייתי חייב חוב מקצועי גדול לשני מנכ"לים שלי בעבר הרחוק ההוא, אורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום ייבדל לחיים ארוכים. מכבי ת"א שמרה על מסורת האליפויות ואט – אט תפחו במקביל הסכומים של זכויות השידורים אותן שילמנו למועדון התל אביבי. האמת, עד לעונת 1995 – 1994 שילמנו למכבי ת"א סכומים כספיים מגוחכים. בעונת הכדורסל של 1994 – 1993 הצענו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי למר גָד יַעֲקב (חבר קיבוץ מנרה) מי שכיהן כ- יו"ר אלופת המדינה הפועל גליל עליון סכום של 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של הקבוצה במפעל האירופי גביע אירופה לאלופות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חצינו את רָף ה- 1.000000 (מיליון) דולר. מר גָד יַעֲקב סירב להצעה שלנו מנימוקיו שלו וחבר לערוץ 5 בכבלים.

הערה : מי שמתעניין במערכת התשלומים המוניטרית ובקשרים הכלכליים שהתנהלו בשנים 2006 – 1969 בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת"א, יוכל למצוא את מפרט הנתונים המדויקים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 עמודים ואשר קרוי "הקשר הסימביוטי".

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים)עמודים , וקרוי "הקשר הסימביוטי". הספר נמנה על סדרה רחבת היקף של 13 ספרים (שונים) שאני חוקר וכותב אודות תולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע השנייה הייתה מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים)עמודים, וקרוי "הקשר הסימביוטי". הספר נמנה על סדרה רחבת היקף של 13 ספרים (שונים) שאני חוקר וכותב אודות תולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע השנייה הייתה מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפועל ירושלים ראתה בעין לא יפה (בלשון המעטה) החל מהמחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה הקודמת את ברית השידור הנִצְחִית שנכרתה בין רשות השידור לבין האלופה התמידית של הכדורסל הישראלי. אוהדיה הנלהבים נתנו לכך ביטוי בשני משחקי סדרת הגמר סל שנערכו בעונת 1999 – 1998 בהיכל הכדורסל במלחה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת"א, והועברו על ידי מחלקת הספורט בשידורים ישירים בתאריכים של 2 ו- 9 במאי 1999. המוני אוהדים ירושלמים של מועדון "הפועל" מכל הגילים, ביניהם אנשים מבוגרים חלקם אקדמאים, תקפו בקללות ונאצות שלוחות רסן את עמדת השידור הקטנה בה ישבנו השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אֵלִי סַהַר, ואנוכי כמֵפיק ראשי ומנהל השידור הישיר. הם קיללו קללות נמרצות במשך כשלוש שעות את רעייתי, ילדיי, ואת אבא ואימא שלי בטענה שאני אוהד מכבי ת"א ולכן מעדיף לשדר בטלוויזיה את מכבי ת"א על פני הפועל ירושלים (ועוד לשלם לה זכויות שידורים) ובכך אני מוֹעֵל בתפקידי. טענה שטותית ומופרכת מיסודה. עובדה שהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו במדיניות השידורים שלי בארץ ובעולם לרבות ההתקשרות ארוכת הטווח עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. אוהדי הפועל ירושלים על הגוונים השונים שלהם, לא רק גידפו אותי בצורה כל כך מטונפת ומכוערת (רובם ביקשו לשכב עם אימא שלי ועם רעייתי) אלא התקרבו אלי קרבה מסוכנת, ירקו עלי, ואף שלחו ידיים לגופי וחבטו בי מאחור, ואיימו עלי ברצח. זה נשמע סוריאליסטי, לא מציאותי, פנטסטי אולי, אולם זאת הייתה המציאות באותו הערב של 9 במאי בהיכל הכדורסל במלחה ירושלים. מחזה עלוב ומסוכן בלתי נשכח ובלתי נסלח. בני גוּר אַלְרוֹאִי שהיה אז סטודנט בחוג ללימודים של "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים (למד תחת שרביטם של פרופסור גדעון שמעוני ופרופסור חגית לבסקי, והיום הוא פרופסור בעצמו באוניברסיטת חֵיפָה ונושא בתפקיד דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה), ואשר שימש אז למחייתו כקב"ט הרדיו "קול ישראל", היה עֵד לתופעה הנִבְזְית והמְבִישָה. כ- קב"ט הוצב לשמור ולאבטח את עמדת השידור שלנו של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל של הפועל ירושלים בשכונת מלחה בעיר. גוּר בני היה עֵד למעשי התקיפה והמלל הנפשעים והמכוערים נגד אביו ואִמוֹ. שנינו זיהינו בבירור לפחות שלושה אוהדים שרופים של הפועל ירושלים שתקפו אותי בצורה מילולית ברוטלית ונפשעת : מר אֵלִי גוֹנֵן מי שהיה מנכ"ל משרד התיירות בתקופתו של שר התיירות עוזי ברעם, עו"ד אַמְנוֹן לוֹרְךְ, ואוהד קולני שעונה לשם יָאִיר מֶצְגֶר. רציתי להגיב בכוח נגד המקללים אולם בני גור , פקד עלי כל הזמן, "…אבא אל תגיב…אבא אל תגיב…שמור על קור רוח…אני שומר עליך ועל השדרים שלך…אל תגיב…". תקיפת האוהדים הַאלימה הזאת התגלגלה בסופו של דבר לפִתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים ואל כבוד השופטת (יפת התואר) מיכל אגמון – גונן.

ב- 10 במאי 1999, הודעתי במכתב רשמי ליו"ר איגוד הכדורסל מר דני קסטן בליווי עותק למר דני קליין יו"ר הפועל ירושלים, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תצלם יותר את משחקי הכדורסל של הפועל ירושלים בהיכל העירוני במלחה עד שלא ייערך בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה במקום נגד צוות השידור בכלל ונגדי בפרט. האשמתי במכתבי זה גם את רופא הקבוצה ד"ר יונתן מרסקי שהתנהג על הפרקט בצורה מאוד לא ראויה בלשון המעטה. הנה המכתב ההוא כלשונו [1].

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך המקורי שכתבתי למר דני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל אודות התפרעות אוהדי הפועל ירושלים שהתחוללה אמש בהיכל "מלחה" בכדורסל בירושלים ובה היה שותף רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דני קסטן ז"ל הבטיח לטפל מייד בבקשתי לערוך בירור יסודי עם ראשי הפועל ירושלים . הופתעתי מאוד לקבל יומיים אח"כ עותק מתשובתו של דני קליין ליו"ר איגוד הכדורסל שבה טען, "(…) למיטב ידיעתנו, הייתי נוכח במשחק במלחה וראיתי כי התנהגות הקהל הייתה ניאותה וספורטיבית, לכן נראה לנו כי יש מקום לבדוק בנוסף למה שמבקש יואש אלרואי – גם את מידת אחריותו של ערוץ 1 ואנשי ציוותו "לחימום" האווירה והתפרצות אוהדים כלפי צוות זה – אם הייתה כזו (…). מעשי הבִּרְיוֹנוּת של אוהדי הפועל ירושלים נגדי וכלפיי באותו המשחק ההוא והשידור הישיר ההוא התפתחו לפרשה פוליטית . חבר מליאת רשות השידור ד"ר יִשְרָאֵל פֶּלֶג שהכיר אותי היטב ואת פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מימים ימימה ובמשך שנים רבות , פנה בציניות אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן וביקש לדעת כלהלן : "…מה היה לי ולבני גוּר לחפש בעמדת השידור של הטלוויזיה במלחה…". עד כדי כך פשתה הפוליטיזציה ברשות השידור. חבר מליאת רשות השידור שואל ברצינות תהומית את מנכ"ל רשות השידור, "מה יש לעורך, המפיק, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי לעשות בעמדת השידור של מחלקת הספורט…?". אני חייב לומר כי אורי פורת ז"ל ויאיר שטרן ייבדל לחיים ארוכים ניצבו מאחורי כחומה בצורה. יאיר שטרן גם סיפר לי מאוחר יותר כי חלק מהאקדמאים אוהדי הפועל ירושלים שקיללו ותקפו אותי אמרו לוֹ, "כי אחרי ההתעללות ביואש אלרואי שבוע קודם לכן ב- 2 במאי 1999, הם לא חשבו ולא תיארו לעצמם שהוא (יואש אלרואי), יעיז שוב להראות את פניו במלחה". הם הציעו למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לשמש בורר בינם לביני כדי לסיים את "המריבה". הודעתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן חד משמעית כי אינני מעוניין להיפגש כלל עם אנשי הסכסוך, העוינות, והמדוֹן שניאצו את שמי ושֵם משפחתי והרימו עלי יד.

ב- 17 ביוני 1999 השיבו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בכתב לחבר המליאה ד"ר ישראל פלג שהטיל בי דופי בשידור הישיר של משחק הכדורסל ההוא ממלחה. הנה הוא כלשונו [2].

רשות השידור – המנהל הכללי                                   ג' תמוז  תשנ"ט / 17 ביוני 1999                                                                                             

לכבוד

ד"ר ישראל פלג חבר מליאת רשות השידור, 

הנדון : כדורסל. סימוכין, שאילתא מיום 31.5.1999.

להלן התייחסותו של מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לשאילתה שבנדון.

1. מנהל מחלקת הספורט חייב על פי תפקידו להיות נוכח באירועי ספורט גדולים על מנת להבטיח את תקינות השידור. הוא יכול לשבת בניידת השידור, או ליד השדרים, או בכל מקום אחר שהוא מוצא לנכון, על פי המתרחש בזמן השידור.

2. בנו של מנהל מחלקת הספורט מועסק כמאבטח על ידי חברת אבטחה פרטית בשם "סהר". הוא אכן שימש כמאבטח ביום 9.5.1999. מזל שהיו אנשי אבטחה לצוות השידור, מכיוון שללא נוכחותם היה נערך פרוגרום לצוות שלנו.

3. התשובה שלילית.

4. מעניין מדוע חבר הוועד המנהל שהציג את השאילתה לא טרח להתעניין בהתקפות של אוהדי הפועל ירושלים, מילולית ופיזית, על אנשי צוות השידור של הטלוויזיה. חלק מאנשינו הוכו ועל כך נמסרה תלונה למשטרה.

עותק : גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

בברכה, אורי פורת מנכ"ל רשות השידור

תמוה מאוד מדוע מצא לנכון חבר המליאה המגוחך ד"ר ישראל פלג להטיל בי דופי. ההיתממות הזאת שלו, "מה יש ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט לחפש בעמדת השידור של ערוץ 1 בשעה שאנשיו משדרים ישיר משחק כדורסל", מאוסה ומקוממת בלשון המעטה. הוא ידע היטב שמקומי כמפקד השידור הישיר הזה הוא להיות בחזית ולא במשרד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בניגוד לחבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג, הבין שקרה כאן מקרה חמור ואלים של ציבור אוהדים נגד מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומייד ניצב לימיני. כך כתב לי ב- 11 במאי 1999 [3].

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. זהו מסמך התמיכה המקורי שכתב לי מר גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : יואש היקר,

בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הִישָנוּת של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי הקבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות. אני משוכנע כי אתה תמשיך ביושר, באומץ, ובנאמנות לשידורי הספורט מעל לכל, ולא תיכנע בפני כל אלימות מילולית או פיסית. הֶיֶיה חזק ! גיל  סמסונוב יו"ר רשות השידור.

ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הפועל ירושלים שתקף אותי מילולית ופיזית באופן אישי הגיש נגדי תביעת דיבה משפטית על הוצאת לשון הרע (בכין מכתבי ליו"ר איגוד הכדורסל מד דני קסטן מ- 10 במאי 1999). מדהים שאותם האנשים / אוהדים הירושלמים שהסתערו עלי אישית ועל עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונמלטו מאחריותם הנפשעת, ביקשו במסווה החוֹק להפוך מנתבעים לתובעים. הם כמעט הצליחו. התביעה חסרת השחר הזו נגדי התבררה במשך כארבע שנים וחצי בין כותלי בית המשפט. כבוד שופטת בית משפט השלום בירושלים ד"ר מיכל אגמון – גונן יפת התואר זיכתה אותי בסופו של דבר לחלוטין מהוצאת דיבה , וחייבה את רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי לשאת בהוצאות המשפט. החלטתה ופסק דינה של השופטת הנכבדה מיכל אגמון – גונן הייתה בעלת חשיבות היסטורית, מפני שהיא מְגִינָה בעצם על ביטחונם של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה באשר הם, בעת מילוי תפקידם הציבורי בשטח ועל זכותם להתלונן נגד התוקפים אותם [4]. להלן ציטוט החלטת הזיכוי של כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן.

                                                              בתי  המשפט

בית משפט השלום ירושלים.

לפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן       א 99 / 019565

בעניין  :   ד"ר יונתן מרסקי

                                                     נגד

              יואש אלרואי

                                                  פסק דין.

(…) עניינה של התביעה שלפני במכתב תלונה כנגד התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ששלח הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל. לטענת התובע מדובר בלשון הרע. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) הִנו רופא משפחה במקצועו ומשמש מזה 8 שנים כרופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הנתבע (יואש אלרואי) הוא מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (…).

סעיף 4 . הגנת תום הלב של הנתבע (יואש אלרואי).

(…) לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום (…). מכתב התלונה שכתב הנתבע (יואש אלרואי) , נכתב במטרה להגן על ביטחונם ושלומם של עובדי הטלוויזיה . תוכן המכתב הנו דיווח על עובדות כפי שנצטיירו ע"י מפרסמו. המכתב הופנה למעסיקי הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל ולמעסיקו של הנתבע. בנסיבות אלו טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

(…) כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003, הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת ההגנות הקבועה בסעיפים 15 (2) ו- 15 (3) לחוק. כמו כן הנתבע הרים את הנטל ההתחלתי הדרוש לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) בעשיית הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 (3) לחוק. כעת, הנטל עובר לתובע להוכיח את אחת החזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן :

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע  עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו … :

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום…

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע , של האשם שאליו הופנה הפרסום , או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר…".

סעיף 4 א . סעיף 15 (3) לחוק.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא עמד בנטל להוכיח את החזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק.

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003, האינטרס בכתיבת המכתב (של יואש אלרואי) היה להגן על ביטחונם של עובדי הטלוויזיה. תוכן המכתב הכולל דיווח על העובדות כפי שהצטיירו ע"י מפרסמו, והפניית המכתב לתפוצה מצומצמת הכוללת את מעסיקיו (של יואש אלרואי), את הסמכות הגבוהה ביותר באיגוד הכדורסל ואת מעסיקו של התובע (ד"ר יונתן מרסקי), אינם מהווים פגיעה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) במידה גדולה מהנדרש כדי להגן על אינטרס זה. מכאן שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי המכתב (של יואש אלרואי) פגע בו פגיעה גדולה משהייתה סבירה באותן נסיבות על מנת להגן על הערך המוגן בסעיף 15   (3) לחוק , הגנה על ביטחון צוות השידור. כמו כן התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הייתה לנתבע (יואש אלרואי) כוונה כלשהי לפגוע בו באופן אישי.

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח אף אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק. לפי כך עומדת לנתבע (יואש אלרואי) הגנת סעיף 15 (3) לחוק.

סעיף 4 ב . סעיף 15 (2) לחוק.

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק, למעֵט מרכיב תום לב. לעניין מרכיב תום הלב, הבהרתי בהחלטתי כי שאלת המפתח הנה האם המפרסם (יואש אלרואי) נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום. כאמור לעיל, די בכך שהנתבע (יואש אלרואי) היה נוכח בעת האירוע כדי למלא אחר דרישת האמצעים הסבירים. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הנתבע (יואש אלרואי) לא דיווח את אשר ראה. שכן הוכח שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) ניגש לעמדת השידור וצעק לעבר נתבע מס' 3 (אלי סהר – פרשן הכדורסל של ערוץ 1) בכעס הערות לגבי צבע עניבתו , בעת שאוהדים רבים התלהמו בצוות השידור. סביר שהנתבע (יואש אלרואי) ראה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) חלק מאותם האוהדים שביצעו את המעשים שתוארו במכתב (של יואש אלרואי) . ומכל מקום התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח אחרת. על כן לא ניתן לשלול את תום ליבו של הנתבע (יואש אלרואי).

הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח אפוא את כל מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק. בנוסף הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, שכן קבעתי בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) מצדו, כאמור לעיל, לא הוכיח אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק. אשר על כן, עומדת לנתבע (יואש אלרואי) גם הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

(…) נראה לי שבמקרה שלפניי, עלי לתת משקל מיוחד לעובדה שהתובע ד"ר יונתן מרסקי) הביא את עצמו לסיטואציה בה למעשה לקח חלק באירוע שהיה במגרש, על ידי כך שבעֵת שאוהדים רבים התפרצו למגרש וצעקו לעבר צוות השידור, הוא בחר לגשת לעבר עמדת השידור ולצעוק (…) תוך שהוא מנופף בידו. התובע משמש כרופא העבודה, וככזה לא היה צריך להיות כלל על המגרש באותה עֵת. לפי כך, לא ניתן אומנם לומר כי אין לוֹ להלין אלא על עצמו, אך בהחלט בעיקר על עצמו.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ישלם לנתבע (יואש אלרואי) ולרשות השידור הוצאות ושכר טִרחת עורך דין של 3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים.

                                                    על החתום

                                                    ד"ר מיכל אגמון – גונן, שופטת

כשלוש שעות נמשכה מתקפת הקללות האלימה האישית נגדי ע"י גוש גדול של אוהדים שישב מאחורי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית ביציע המזרחי של ההיכל במלחה ב- 9 במאי 1999. יכולתי בקלות בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט להסֵב את תשומת לבו של המפיק ששי אפרתי והבימאי אמנון אוסמן בניידת השידור למעשי הבריונות הנפשעים הנעשים נגדי אישית, ולהורות להם להציב מצלמה ומיקרופון לידם של כדי לתעד את המגדפים בשידור ישיר. הבלגתי ובחרתי שלא לעשות זאת, מפני שדובר בהתקפות אישיות עלי ולא נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 או רשות השידור. לא רציתי לנצל את השררה לטובתי האישית . הנחתי למפיק ולבימאי לגלות בעצמם התופעה המכוערת שנמשכה כאמור כשלוש שעות ללא הפסקה והסתיימה לבסוף בהרמת ידיים עלי. שניהם, ששי אפרתי ואמנון אוסמן הספונים בניידת השידור לא גילו דבר במשך שלוש שעות ולא היו ערים לתופעה. פגם עיתונאי המעיד על "התנתקות" האחראים המקצועיים על השידור מהנעשה בשטח בעל כורחם. הפקות ספורט טעונות מהסוג הזה רוויות אלימות מילולית, נאצות, וקללות דורשות לפחות עוד זוג עיניים ואוזניים של ההפקה בתוך היכל מלחה. התופעה המכוערת הזאת כפי שהופגנה ע"י אוהדי הפועל ירושלים לא נחשפה בשידור ישיר ולא הוקלטה על ידי צוות השידור בניידת הטלוויזיה (OB ה- "וורד") ולא תועדה מעולם על טייפ השידור. אחרי המקרה המביש הזה לא שבתי עוד לעולם לתַּעֵד או לבַקֵר במשחקי הפועל ירושלים בהיכל מלחה.

האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. הופעתה של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992 הייתה מטאורית. היא הייתה שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויים אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם . המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע, אמינות, כריזמה, וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רגיו גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח במחלקת הספורט. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא. כמנהל מחלקת הספורט ב- 1992 התרשמתי ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה חלק מהתוכניות העתידיות שלי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה-  Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט באולפן הטלוויזיה במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד בראשית דרכה אצלנו הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : "ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוחו" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53 שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול שלה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית של וולטר קרונקייט (2009 – 1916) בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך ארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS).                                                                                                                 

טקסט תמונה : חיים יבין בראשית הקריירה שלו ב- 1969 מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת . מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן ז"ל הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו ממרקע שידורי הספורט כלא היו.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. גב' כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלי הציבורית . היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ענת שרן מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות . בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מידי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. מתוך לקט עיתונות שאספה לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן.

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאספה לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות ו- "חדשות").

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור.מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה. מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין "כותרת ראשית" בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ'יבי טיכמן).

טקסט תמונה : קיץ 1983. שני המגישים דניאל פאר (מימין) ויעקב אחימאיר דקות אחדות לפני שידור "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן שהתמנה באותה שנה לתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי . חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל סבימים ההם. היום מרוֹם גילי אוטוט 80 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item  (פריט, כתבה) ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם . הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל : "גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות !". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד . הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. להלן סדרת תצלומים בלתי נשכחת. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת. גאולה אבן הודחה וסולקה מהכס. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי חיים יבין שעושה את דרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר (כדי לעשות לביתו) לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים מחיים יבין שעושה את דרכו לערוץ 2 המסחרי (כדי לעשות לביתו) לאחר 30 שנות שירות בשידור הציבורי, פרידה שהפכה לצורמת ואשר הסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה מול צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, "…עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט"…".

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. מאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 80) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל, "נכון, נכון" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "…חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי…". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- בית "הגלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כֵּס "מבט". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה לא הייתה כאן.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים סביבה חומת מגן בשעת הצורך. חיים יבין חזר בחלוף כמה חודשים בודדים ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ בהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מאוד מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool . הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים . לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נצח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל .חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש . הוא מוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של  גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנֶצַח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2 המסחרי, ו- מעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ לצוף ולהינצל, ולעלות מחדש על ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו הטרייה בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים ובלתי צפוי ובעיקר מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי, וקידומו של מאיר איינשטיין ז"ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : "יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה  ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך. אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש "מבט" טוביה  סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה. את הראשונה הגיש חיים יבין. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל "אריק" שרון ז"ל טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז לפני 40 שנים התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (בן 45, משמאל) דקות ספורות לפני תום הבחירות לכנסת ה- 9 ובטרם הכרזתו המפורסמת, "גבירותיי ורבותיי מהפך". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה : קיץ 1986. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ויעקב אחימאיר, ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים . הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית של ערוץ 1  ברוממה בירושלים…", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית  צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (זה מה שהוא אמר לי). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום, למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה  בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים. יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה, תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין. היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- "מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם מאז 1884, ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2017. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה – שעה ויום – יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם "מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט". הוא חיים יבין כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי כהאי לישנא : "גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1" בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". מייד השבתי לו : "…שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה…".

הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "למילים יש וויזואליה משלהן" (במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרני ספורט ב- שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים ורבי מוניטין – בארץ ובעולם, כמו גם המאבקים סביב המיקרופון והמסך. אני מבדיל היטב בין האמביציות האישיות שנועדו לשרת באופן אישי דמות כזאת ו/או אחרת לבין אמביציות של איש אחד כזה ו/או אחר שנועדו לשרת את הכלל. אמביציות השידור של מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי והמאבק המר אך הגלוי שניהל ב- 1980 נגד הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות חיים יבין נועד לשרת את הכלל ולא את אלכס גלעדי באופן אישי. המסמך ההוא מ- 22 במאי 1980 שכתב אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני בו התלונן נואשות נגד חיים יבין מלמד משהו על טיב הפרטנזיות, ההתיימרויות , ההתרברבויות , והאמביציות שעוטות לעיתים לבוש אישי למרות ש- בס"ה מדובר במקום עבודה והן נוגעות לעיסוקם של האנשים בטלוויזיה. מייד אפרסם את המסמך ההוא שכתב אלכס גלעדי ומזכירתו הדפיסה אותו כלשונו. ומה תגידו על המאבקים בין יוסף בר-אל לסלים פתאל בימים ההם של עשור ה- 70 של במאה שעברה ? ומה תאמרו על המאבקים בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1975 ? זיכרו את השמות הללו : אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן רָאתֶּ'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמאן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, אורית כסיף , שרי רז, כרמית גיא, דליה מזור, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אורלי יניב, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון.

טקסט תמונה : יורם ארבל  בשנת 1972. פצצת אמביציות א'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רפי גינת ב- 1975. פצצת אמביציות ב'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ז"ל ב- 1985. פצצת אמביציות ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רמי ווייץ ב- 1981. פצצת אמביציות ד'. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה, יחיד במינו ובודד בדורו. זהו נחמיה בן אברהם. הופעתו של נחמיה בן אברהם בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית מרדכי זלוטניק את נחמיה בן – אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן-אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ישראליים ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי. בתקופת נחמיה בן אברהם לא היו כל תככים ליד המיקרופון. ברוב כישרונו ריחף מעליהם. אולם משהצטופפו ליד אותו המיקרופון גדעון הוד יחדיו עם דני דבורין ורמי יצהר נוצרה אווירה תחרותית מאוד לא נוחה בלשון המעטה, למרות שגדעון הוד ניצב מעל שניהם בדרגה שלימה באיכות ושררה יחדיו.

טקסט תמונה : שנת 1947. אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות איזי מן מחבר הספר הדוקומנטארי המצוין "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (התמונה באדיבות איזי מַן).

טקסט תמונה : חודש יולי של שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שַדָּר למרחקים ארוכים. זהו שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ערב משחק הקדם אולימפי בכדורגל נבחרת ישראל- ברה"מ ב- 31 ביולי 1956. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ, ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב ז"ל (בן 30, בתמונה) יחדיו עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו המנוחה (בת 31, בתמונה) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב היה שחקן הפעל ת"א ונחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים. הוא לבש 15 שנה את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם הפך אותו לשחקן הכדורגל הפופולארי ביותר במדינת ישראל במשך 15 שנים. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו יותר מ- 60 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס לחו ואיכות קולו לא פגה. ראה הספר עב הכרס "סמן ימני" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אופן הגשת שידורי הספורט באולפן, עיצוב האולפן, ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים. חשובים מהם המנהיגות, הניהול, יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש. רוּן ארלדג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח : "When you have the rights – you have the Show". הוא צדק. נתוני המשוואה המתמטית המצליחה הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא של רון ארלדג' יצאה לאור לאחר שידור תוכנית הטלוויזיה הראשונה בשידור ישיר ב- 1970 ב- ארה"ב, "Monday Night Football", ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. התוכנית "Monday Night Football" חוללה מהפכת חשיבה בעולם הטלוויזיה האמריקני ועמה מהפך כמויות הרייטינג. את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר האווארד קוסל (Howard Cosell) ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד (Frank Gifford) ודון מרדית' (Don Meredith). שידור תוכנית הפוטבול הזאת של ABC הקרויה "Monday Night Football"  על פי משנה סדורה בערבי שני בשבוע, היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. השידורים הישירים בתוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות בשידורים הישירים של "ABC Monday Night Football", שהכתה את שתי מתחרותיה CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות שידור מוכשר במידה יוצאת דופן.

מי חשוב ממי התוֹכֶן או השַדָּר ? זאת לדעת. יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי הא"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף. עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו בכתבים, העורכים, והמפיקים וכישרונם לטפל בחומרי השידור וגם להשיג אותם לפני המתחרים שלהם. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים ורכישת זכויות שידורים בלבדיות (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצדם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.

טקסט תמונה : שנת 1979. רחלי חיים המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית – וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית , "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק. הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר ולשחק על במה אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים . החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם הובילו את כול שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987. אני חושב שאלכס גלעדי היה האדם הפורה והמבריק ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה (לאו דווקא בשידורי הספורט), אולם הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור ה- 2 יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואחריהם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני – שהבחינו בכישרונו בלמו אותו. הם הסתפקו במינוי אד הוק שלו לתפקיד מפיק ראשי של מבצעי שידור מיוחדים כמו הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 , ואח"כ ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים, ומאוחר יותר תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 30 במארס 1979 בירושלים (הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" זכו במקום הראשון) . הנהלות רשות השידור והטלוויזיה מעולם לא הציעו לו לנהל למשל את חטיבת החדשות ו/או את חטיבת התוכניות , ו/או את הטלוויזיה. סטראוטיפ הספורט דבק בו לנצח והפך לכתם. הנהלות רשות השידור והטלוויזיה העריכו אותו אך בבד גיחכו אודותיו. כשהגיעה השמועה לבניין הטלוויזיה בירושלים כי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (עוד לפני NBC) מעוניינת בשירותיו של אלכס גלעדי (תמורת משכורת אסטרונומית במונחים שלנו), מיהר הבוס שלו חיים יבין להגיב בבוז : "…אם האמריקנים זקוקים לאלכס גלעדי סימן שמצבם רע…". באופן פרדוקסאלי הפכו דברי הקנאה והלעג הללו של חיים יבין, לקומפלימנט. ההנהלות העריכו אותו – מחד, אך בלמו אותו – מאידך. בעיניי זאת הייתה צביעות. אלכס גלעדי היה איש טלוויזיה מוכשר ו- מזהיר בכל קנה מידה ישראלי ובינלאומי.

סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. היא הייתה פוטוגנית (מאוד) על המסך, בעלת קול רדיופוני, וחוננה בדיקציה משובחת . אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השכר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת. [1]. המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט. בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80. אורלי יניב בת 28. קריינית ווירטואוזית שהקדימה את זמנה. אישה צנועה ויישרת דרך שהעידה על עצמה, "הטלוויזיה עושה אותי זוהרת. בחיים אני נמוכה ועגלגלה". (לע"מ תמורת תשלום).

אורלי יניב הייתה מבין קרייניות הטלוויזיה הראשונות ששמה לב ליפי המילה העִברית, להגייה הנכונה, ולדקדוק הנכון מעניין שלמרות האהבה הגדולה אליה וגם הערכה רבה שרחשו לה רבים בטלוויזיה הישראלית וגם מחוצה לה, לרבות המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לפחות בשנות עבודתה הראשונות, היא דעכה והתמסמסה. הסתלקותה מאולפן ההגשה של תוכניות הספורט ב- 1987 הייתה אבֵדה אישית שלי. לא בטוח שאבדה ציבורית. אם הייתה כזוֹ היא לא הורגשה כלל. לא התחוללה שום רעידת אדמה. זאת לא הייתה מהלומה מהסוג שהעניקה מִיקִי חַיימוֹבִיץ' פעם לערוץ 2 כשנטשה אותו ואת גָדִי סוּקֶנִיק, וחבְרָה מחדש ליַעֲקב אִיילוֹן הקולגה הוותיק שלה מערוץ 2, שהגיש אז את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10.

עזיבתה של אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה אפילו סנוקרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההמונים לא יצאו לרחובות להפגין במחאה על נטישתה. מדורי העיתונות של רְכִילַאֵי התִּקְשוֹרֶת נשארו אדישים. אורלי יניב הייתה מגישה מוכשרת אך לא עיתונאית. נדמה לי ממרחק רב של שנים בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שגם לא רצתה להיות כזאת. מכיוון שלא הייתה עיתונאית איבדה בהדרגה את מקומה בתחום הקונקרטי והמיוחד של שידורי הספורט שככלות הכול גם לא היוּ אהבת חייה. ב- 1985 בקשתי ממנה לראיין בשידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו את שחקן הכדורסל הקרואטי דְרָאזֶן פּטֶרְוֹבִיץ' מקבוצת צִיבּוֹנָה זַאגְרֶבּ בטרם ההתמודדות נגד מכבי ת"א היא חששה וסירבה והותירה את הבימה ליורם ארבל משחָבְרָה מחדש ליורם ארבל בערוץ 2 (שבע שנים לאחר פרישתה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) בעונת שידורי הכדורגל הראשונה של ערוץ 2, בספטמבר 1994 בניסיון לשחְזֵר את עברם המשותף, קיוו רבים יחד עִמה שכך אומנם יהיה. לא היה לכך סיכוי ומלאכת השִחְזוּר לא צלחה לאורך זמן. אורלי יניב חזרה בסופו של דבר לכור מחצבתה ולעבודתה המסורתית מאחורי המיקרופון של רדיו גלי צה"ל שהיה סביבתה הטבעית. זכייני ערוץ 2  ונשיאי חברות הכבלים לא קראו עוד בשמה.

טקסט תמונה : קיץ 1986. הימים ההם – לפני 31 שנים. אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת ברוממה בירושלים. אורלי יניב בשיאה כמגישת ספורט בלעדית בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית בחברת קולגה למקצוע, הבימאית שרה מלכה. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 720. חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 720 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כ- שר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה ונכשלה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 720. הועלה לאוויר ביום שישי – 17 בנובמבר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אַקְרוֹבָּט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובעצם הפך למשת"פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל – אוגוסט של 2002, ולמרות שידע שאני צודק, הוא לא התייצב לימיני. נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל"ש הנחמד שהעניק לי לא רחשתי לו כל הערכה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. זהו מיקי גורדוס ז"ל קשב רדיו "קול ישראל", עיתונאי מקצוען בלתי נשכח, האחד שאין שני לו. כאן הוא נראה בעת עבודתו בחדר התקשורת הסוּפֶּר מפותח שלו הממוקם בביתו הפרטי בשדרות ח"ן בתל אביב. מדובר באחד מהעיתונאים הסקרנים, המוכשרים, והטובים ביותר גם בעולם בתחום הקונקרטי הזה שקרוי "קשב רדיו". רדיו "קול ישראל" חייב לו חוב עולם. מיקי גורדוס ממקום מוֹשָבוֹ בתל אביב הציל את השדר המוביל שלי יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 שהיה מצוי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" בבריסל מהתמוטטות קולוסאלית בעת השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר"ג. נחמיה בן אברהם ז"ל (בן 48, עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מגובה הדשא באצטדיון ר"ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. זאת הייתה נקודת התצפית הגרועה ביותר לכל שדר טלוויזיה ורדיו באשר הוא אולם משם בחר נחמיה בן אברהם להעביר את האינפורמציה שלו להמוני מאזיניו ברדיו "קול ישראל". מימין ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני ז"ל מעיתון "חדשות הספורט". (התמונה באדיבות גב' תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. שבת בבוקר. אִצטדיון "בלומפילד" ביפו. זוהי עמדת הצילום והשידור הרעועה והישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברום יציע 9, שכונתה בז'רגון הטלוויזיה שלנו, "מגדלי אליהו בלולו". ההתאחדות לא נקפה אצבע למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית להיטיב ולשפר את מתקני הצילום שלה במגרשים ובאצטדיונים ברחבי המדינה. ארבעה "ריגרים" (פועלי במה) נדרשו להעלות את המצלמות האלקטרוניות הכבדות לקומה השנייה של העמדה. זיהוי העומדים ליד המגדל מימין לשמאל : הריגר שלמה עוזיאל והבימאי יואב פלג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1983 יזמתי וערכתי את מהפכת עמדות הצילום, זוויות הצילום, והשידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרשי ואצטדיוני הכדורגל של קבוצות הליגה הלאומית (ליגת העל היום). ראשי מועדוני הכדורגל נדרשו על יָדִי להקים בעצמם ועל חשבונם עמדות צילום ושידור מרווחות עבורנו (על פי מתאר שלנו), מוגנות מרוח, גשם, ושמש במקום "מגדלי בלולו". יו"ר מכבי חיפה צבי ווייצנר והספונסר שלו הקבלן זכריה דרוקר ממכבי חיפה, דוד מושביץ ואבי פילוסוף מ- "עֵלִית" שני הספונסרים הצעירים של קבוצת בני יהודה, מאיר שטרית ראש מועצת יבנה דאז שקבוצתו שיחקה בליגה הלאומית ורבים אחרים נענו לאתגר. הראשון שעמד במשימה היה מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קְלָאז. הוא קנה דירת צילום ממפעל "הארגז" בראשל"צ והציב אותה ליד "מגדלי בלולו" הישנים. תיעדתי את ההקמה במצלמת הסטילס שלי. זה היה ב- 26 בינואר 1983.

טקסט תמונה : 26 בינואר 1983. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. מנהל אצטדיון "בלומפילד" דאז מר אהרון קלז מציב את עמדת הצילום והשידור החדשה ברום יציע 9 ליד "מגדלי בלולו" הישנים שלי. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי אותו כ- דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. מגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. זוהי עמדת הצילום הישנה ונמוכת קומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד החורפים בשנות ה- 70 של המאה שעברה. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני הצלמים שרגא מרחב ו- ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות (מסוג Marconi) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים, כשהן משקיפות על מגרש ימק"א של בית"ר ירושלים מצד מערב שלו. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי אחד מאנשי ה- בֶּדֶק וההחזקה המצוינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מבעלת הבית גב' זיווה אומידבר (אישה יפה ממוצא פרסי) להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה אך היא סירבה. שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אצטדיון רמת גן הישן. זוהי עמדת צילום מאולתרת של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת על גג תא הנשיא באצטדיון ר"ג הישן. ליד המצלמה האלקטרונית הכבדה ניצב הצלם שמולי'ק ברעם אחד מבכירי צלמי ה- Video של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם ובכל הזמנים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עונת הכדורגל של 1983 – 1982. יציעי מגרש מכבי נתניה היָשָן. השדר יורם ארבל (במרכז התמונה) מטפס על קונסטרוקציה מודולארית מברזל (יחדיו עם ילדים נתנייתים שמבקשים לצפות במשחק) המרכיבה את "מגדל אליהו בלולו" ואת עמדת השידור והצילום המאולתרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש מכבי נתניה היָשָן. היה נדרש כושר גופני לא מבוטל כדי להעפיל שוב ושוב לרוֹם העמדה מקום מושבו של השדר והמצלמות. ביקשתי מפועליו של אליהו בלולו להתקין סולם טיפוס נוח לשדר המוביל שלי יורם ארבל. את זאת הם לא היו יכולים לספק לי. יורם ארבל לא היה אמור להפגין את כישוריו בטיפוס על קונסטרוקציות ברזל. רציתי לשמור ולהקל על השדר המוכשר שלי. משימתו הייתה לשדר ולעשות זאת היטב (!). יורם ארבל ניצב בחזית הוויטרינה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה הפונקציה הקולית והוויזואלית שהייתה אמורה לחשוף את כולנו בפני צופי הטלוויזיה. הקונסטרוקציה הפכה גם למִתקן טיפוס ומשחקים עבור ילדי נתניה במשך מהלכי ההקמה, ההפקה, והצילום שלנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1983 היה תחילתה של תקופה חדשה. הודעתי למנהלי האצטדיונים ויו"ר הקבוצות כי אם לא ייבנו מייד מתקני צילום ושידור נאותים באִצטדיונים, הרי שמחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תפסיק להופיע באותם המקומות וצילומי הכדורגל יוקפאו. המנהלים נכנעו ללחצים. מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קלאז היה הראשון שהלך לקראתי והציב עמדת צילום ושידור חדישה תוצרת מפעל "הארגז" ברום האצטדיון במקומה של העמדה הישנה שלנו אותה כינינו "מגדלי בלולו". מבצע התקנת עמדת צילום ושידור חדשה באִצטדיון "בלומפילד" עלה למועצת פועלי ת"א סכום של 30000 (שלושים אלף) דולר. הנצחתי במצלמת הסטילס שלי את ההבדלים הברורים. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי אותו כ- דו"ח לידיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1983. מגדל הצילום החדש שהוקם במגרשה של בני יהודה ת"א בשכונת התקווה בתל אביב. טיפסתי על עמדת השידור (מנופף בידי) כדי להעניק ממד של יחסיות לקומת המגדל הגבוהה. הספונסרים של בני יהודה ת"א, שני אנשי חברת "עלית" הצעירים והנמרצים דוד מושביץ ואבי פילוסוף השקיעו בבניית המגדל כ- 46000 (ארבעים ושישה אלף) דולר. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי כ-דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוזמתי להקים את מגדלי הצילום והשידור המשופרים באצטדיונים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1983 צלחה גם בגלל היענותם המיידית של היו"רים של המועדונים, ראשי עיריות, ומנהלי האצטדיונים. לא הייתי זקוק ל- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. הוא היה פוליטיקאי וכמו כל מיני פוליטיקאים אחרים חיפש דרך להתפרסם באמצעות יצירת קשר ויחסי קירבה עם אנשי תקשורת. יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנווט ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל בתוקף תפקידו עוד פעם או אולי פעמיים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות  "מעריב"  מ-  3 בינואר 1991.

טקסט תמונה : 3 בינואר 1991. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. כמעט בכל מקום בו מתערבים ומותירים הפוליטיקאים את טביעות אצבעותיהם נשאר ריח של סירחון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה התרחקתי מפגישה עם פוליטיקאי כזה ו/או אחר בתוקף תפקידי כמנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי לחלוטין להיפגש גם עם סגן השר לענייני ספורט ה- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. את נימוקיי הסברתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. "אינני פוליטיקאי. תפקידי איננו להיפגש עם כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטיים רודפי פרסום אלא לקדם ולבצע את מדיניות רשות השידור", שחתי לבוס העליון שלי. הוא הקשיב ותמך בי. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור כולל העיתון "מעריב").

לא הסכמתי להיפגש יותר עם ח"כ פנחס גולדשטיין הפוליטיקאי. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נחנו במֶתֶק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזת סיסמאות חסרות כיסוי בתקשורת, "… אני אבנה…אני אקדם… אני אעשה כל דבר לטובת אזרחי מדינת ישראל…". הם הפוליטיקאים מומחים בהבטחות ורדיפת פרסום. רובם לא יודעים ו/או לא רוצים לקיים אותן.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).

עלעלתי בשיחה מבולבלת, מלאת תירוצים, רוויה אופורטוניזם ונימוקים מגוחכים, ורצופה חנפנות ו- שלל אי דיוקים וטעויות (בלשון המעטה) שניהל מר יהודה נוריאל כתב מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 6 בינואר עם כתב ערוץ 1 מר אורי לוי. השיחה המגוחכת שניהלו ביניהם השניים הנ"ל מצדיקה לגמרי את הרעיון הנ"ל של אדורד אגלסטון שאמר כי, "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". אם מותר לשניים להתחנף איש לרעהו, ל- בלפף, ולא לדייק (בלשון המעטה) אז אנוכי רשאי ומותר לי לא להאמין להם. אילו מר יהודה נוריאל היה עיתונאי כֵּן ולא חנפן שמתחפש לעיתונאי, הוא היה אומר מייד לאורי לוי כהַאי לִישָּנָא, "…אורי לוי אופורטוניסט שכמותך… עכשיו ב- 2017 אתה נזכר לומר לי שכל העסק הזה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היה מוגזם…למה לא אמרת זאת ליואש אלרואי בשלהי עשור ה- 80 ובעשור ה- 90 של המאה הקודמת כשהוא שלח אותך לכל רחבי אירופה לשדר ישיר את משחקי אותה מכבי ת"א אלופת המדינה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות…?". אילו היה עיתונאי כֵּן ולא חנפן היה מקשה על אורי לוי ולפחות שואל אותו, "…תגיד אורי לוי, איך קרה שכל המנכ"לים + כל מנהל הטלוויזיה + כל מנהל החדשות לדורותיהם נתנו ליואש אלרואי יד חופשית לכרות ברית קדושה עם מכבי ת"א לאורכן של כל כך הרבה שנים כאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא פרטית שלו…? כיצד קרה הדבר שאיש מהם לא עצר אותו…?". מיניתי את אורי לוי להיות שדר כדורסל שלי בתקופת הדמדומים ההיא, היכן שהוא בשלהי 1990, עם נטישתו של יורם ארבל ובטרם זריחתו של מאיר איינשטיין איש רדיו "קול ישראל" יורשו הטלוויזיוני של יורם ארבל בחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יחד עם זאת צריך לזכור ולדעת שאורי לוי עשה גם הרבה מאוד דברים טובים וערכיים למען השידור הציבורי הטלוויזיוני במדינת ישראל באשר הוא.

זה קרה ביום שישי – 23 בדצמבר 2016. סיירתי ב- "הָאָרֶץ" עיתון הבית שלי/ לפתע עליתי על מודעה גדולה ובה כתוב : "כי באדם אאמין" ערב לזכרו של יוסי שריד ז"ל במלאת שנה למותו. מנחה האזכרה הוא ירון לונדון והאירוע יתקיים ב- 2 בינואר 2017 באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאומנות בשדרות שאול המלך 27 בתל אביב. לא הלכתי לשָם.

טקסט מסמך : יום שישי – 23 בדצמבר 2016. עיתון "הארץ" מפרסם מִזְכָּר המזמין את הציבור להשתתף בכנס ב- 2 בינואר 2017 באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאומנות לזכרו של יוסי שריד ז"ל במלאת שנה למותו. מנחה האזכרה הוא ירון לונדון.

אורלי יניב, רחלי חיים, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. התייצבותם של מגישים ומגישות, מנחים ומנחות, קריינים וקרייניות ב- Front של כל חלון ראווה טלוויזיוני באשר הוא מטיל עליהן עול עצום וגם אחריות כבדה על מי שפקד עליהם לעשות זאת. 

זה התרחש לפני שנים רבות, לפני יותר מ- 27 (עשרים ושבע) שנים אולם הזיכרונות כֵּנִים וגם בהירים. הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. רובם היו טרמפיסטים רודפי פרסום שחיפשו כל אשנב וצוהר בתקשורת כדי להתבלט ולהפוך לאהודים ופופולאריים. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח מטונף. יש לשמור מרחק מהם. אחד מהם היה הפוליטיקאי מר יוסף "יוסי" שריד ז"ל שהתראיין אודותיי ב- 1990 בצורה מְנוּבֶזֶת אצל עיתונאי "חדשות" (עיתון שאיננו קיים עוד והוצא לאור בידי הוצאת "הארץ" של המו"ל עמוס שוקן) דוד מנור, בפרשת הדחתה של מגישת תוכניות הספורט גב' אורית כסיף (הייתה באותה בתקופה בהריון) מהמסך על ידי. היא הודחה מהתפקיד הקונקרטי מפני שהייתה מגישה וקריינית לא טובה, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בהנהגתי. יוסף "יוסי" שריד ז"ל מעולם לא דיבר עמי ולא שאל אותי לסיבות הורדתה מהמרקע, אך כדי לצבור אהדה ופופולאריות בציבור (על חשבוני) מיהר להצהיר את ה- הצהרה המטונפת הזאת : "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", והודיע לציבור באמצעות כתב העיתון "חדשות" מר דָוִד מַנוֹר, כי, "…אורית כסיף הודחה על ידי מהמסך בגלל הנימוק שהיא בהריון ולכן איננה נראית אסתטית על מסך הטלוויזיה…". זה היה שקר מטונף ומנובז של ח"כ מלומד. כמובן שגם העיתונאי דוד מנור לא ביקש את תגובתי למקרה הנדון. גם לא המערכת העיתונאית שלו בעיתון "חדשות". בגוף הפוסט קבע מר יוסף "יוסי" שריד כלהלן : "…מתייחסים לאישה כמו אל בובה או חפץ. זו החלטה מאוד אומללה שלהם ובעיקר שלא הייתה ליואש אלרואי עין טובה להבחין שלנשים בהריון יש יותר יופי. לפחות יופי פנימי. אבל זה יכול לקרות רק בטלוויזיה שלנו…". הפוליטיקאי הזה שקוראים לו יוסף "יוסי" שריד ז"ל שיקר. איש ציבור עלוב שלרבים היה אליו ריספקט גדול. לא לי. בעיניי הוא היה אדם עלוב ונוכל שלא בחל בשום אמצעי כדי להצטייר בעיני הציבור כ- מגן נשים בהריון (מפניי) על חשבוני ועל חשבון משפחתי. יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם עיתונאי ברדיו "קול ישראל" ונדרש לעיתונאות הוגנת לא עשה את הדבר היסודי ביותר הנדרש ממנו : להרים לי טלפון ולתת לי את זכות התגובה. לשאול אותי אם אותו המידע שמלכלכים עלי בעיתונות הכתובה באָרֶץ הזאת, הוא אֶמֶת ? הוא יוסי שריד ז"ל עשה את הדבר הנבזי ביותר שאדם יכול לעשות. הוא רץ לעיתונות (לעיתון "חדשות") ונִיאֵץ את שמי והשמיץ אותי בפרהסיה מבלי לבדוק את העובדות ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי. העיקר להשיג פרסום ופופולאריות כמגן הנשים על חשבון השתלחות מְנוּבֶזֶת באיש הטלוויזיה השובניסט שקוראים לו יואש אלרואי.

אוֹרִית כָּסִיף ומֵרָב מִיכָאֵלי (היום ח"כ מרב מיכאלי) נבחרו על ידי בינואר 1988 בתום Screen test טלוויזיוני ל- 60 (שישים) מועמדות, למלא את מקומה של אורלי יניב שפרשה בקיץ 1987 מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרישתה של אורלי יניב קריינית מוכשרת (שדרנית ועובדת קבועה ברדיו גלי צה"ל ו- פרילאנסרית בטלוויזיה) נעשתה לאחר שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין סירבו לשפר את שכרה. אורי פורת ז"ל הכריז בפני העיתונות הכתובה, "…כדי לתת לאורלי קביעות יהיה עליו לפטר 116 עובדים…". הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורן שינדל הופקד מטעמי בפברואר 1988 לאמן ולהכשיר את מרב מיכאלי ואורית כסיף לתפקידן ההיסטורי רב החשיבות והאחראי.

טקסט מסמך : 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מסביר לעיתונאית "מעריב" אילנה באום מדוע איננו יכול להעניק לאורלי יניב קביעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "מעריב").

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי כוונה ב- 1978 לעברה של הזמרת והשחקנית רחלי חיים (בוגרת להקת השריון) אך דרכה כמגישה לא צלחה. גרונה ומיתרי הקול שלה לא הצליחו להתמודד עם קריינות והגשה של מידע ספורטיבי בטלוויזיה גדוש אין סוף מונחים לועזיים קונקרטיים והמון המוני שמות בינלאומיים שאובים מכל אומות העולם. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן (אולפן ב') בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו שלל יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לא חשבהה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס עובדת Free Lancer.

טקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדתת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט עטור זר עלי זית (הוא היה מפיק פנטסטי) בתום הפקת שידורי יום העצמאות ה- 30 בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנת 1978 אותה ניהל ארנון צוקרמן. "…יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רחלי חיים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל…", אמר לי בשמחה והוסיף, "…אתה תראה איך נשתפר עכשיו…". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רחלי חיים היפה והמיוחדת ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרני טלוויזיה שבאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי הבלתי נשכח היה אבי הרעיון. ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : קיץ 1978. רחלי חיים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי  כקריינית ומגישה באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו ל- Audition הטלוויזיוני מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובני עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים שנבחרה כבר לתפקיד ע"י אלכס גלעדי. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש למועמדת הוודאית רחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לבם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. ירין קימור אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת. הוא צדק. איש מהם לא מוכשר להיות מגיש טלוויזיה. כתבים – כן. מגישים – לא. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך ההמוני ההיוא היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות לועזיים של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך לא נוחים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו :

"…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ' בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשים לקריין במהדורות השונות של תוכניות הספורט שלנו. המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכישרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפת העִבְרִית שלו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי והחליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט המצוין שלו יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה. כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה לא הלך. היא לא הייתה קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג שחדר לפיה. היא עוררה רחמנות מקצועית ו- הודחה, ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב. רחלי חיים הודחה מהמסך ושבה לאורות בימת התיאטרון. היא הייתה שחקנית, לא קריינית. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה לעומתה קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אורלי יניב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כמטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד. כבר בחודש דצמבר של  1979 היה ברור כי אורלי יניב ויורם ארבל הם צמד שידור מיטבי. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ברמה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדֶגֶל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית. הצבתה שלל אורלי יניב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותהה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית בחטיבת החדשות מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הסימביוטית הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. לא מעט הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכְפּוּל בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי למערכת הנורמות הטלוויזיוניות הישראלית והאמריקנית, יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא חשיבות הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון שלו צלח.

אורלי יניב הייתה בימים ההם מגישה ברמה של Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינה על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה. היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר ברוּס ספרינגסטין (Bruce Springsteen) היה האהוב עליה ביותר. אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה, מושלמת, מבעד ל- Teleprompter למרות שזירת הספורט המגוונת על ענפיה הרבים היו זרים לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה כלהלן : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק…".

טקסט תמונה : קיץ 1985. אנוכי לפני דלת הכניסה הכחולה לאולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הבניין מוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 46 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי אותה את אורלי יניב בשמונה השנים ההן של 1987 – 1979. ו- מי לא ? היא הייתה שדרנית נפלאה וגם אישיות טלוויזיונית מיוחדת מפני שאפילו במעמדה הרם נותרה צנועה, קורקטית, קפדנית ומדויקת ללא רבב, צייתנית ובעלת משמעת עבודה (אולם לא כנועה). הייתי במידה רבה בר מזל משום שאלוהי הטלוויזיה שלח אותה לזרועותיי (הטלוויזיוניות). היה לי כבוד גדול לנהל אותה בשנים ההן של 1987 – 1980. עבורי היא בלתי נשכחת.

אורית כסיף לא פוטרה על ידי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך כמגישה לא בגלל אסתטיקת הריונה, איזה קשקוש מְנוּבָז של כל מיני מלעיזים, אלא מפני שבסופו של דבר הייתה קריינית לא טובה ש-שוֹגָה ומלפססת לעיתים קרובות. היא הוצבה על ידי בחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגישה וקריינית, אולם משהתברר כי היא שוֹגָה שוב ושוב (יום אחד הכריזה ב- בורות מדהימה על מסך הטלוויזיה כי, "ה- א"ק היא מלכת ההתעמלות…"), הורדה בסופו של דבר מהמסך אך כלל לא פוטרה מ- מחלקת הספורט בפיקודי. היא הודחה על פי החלטה שלי מהמסך אולם לא סולקה מחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף "יוסי" שריד ז"ל עַט על אירוע ההדחה כמוצא שלל רב, ו- העליל עלי טקסט עלוב ושקרי בפרהסיה, כלהלן : "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…". הרי גם רעייתי הייתה בהריון (אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות). הוא יוסף "יוסי" שריד ז"ל עשה כלפיי מעשה מלוכלך ו- מְנוּבָז. ולא רק הוא. שמעתי שכל מיני אנשים העריצו אותו. אנוכי לא יכולת להצטרף למקהלה ההיא. אותו יוסף "יוסי" שריד ז"ל אפילו לא מצא לנכון להרים לי טלפון לשאול ולברר מה קרה בטרם אץ לעיתון "חדשות" ז"ל ומיהר להכריז עלי מלחמה מנובזת על פי שמועות נבזיות חסרות שחר, וזאת הייתה כותרתה : "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…". יוסף "יוסי" שריד היה פעם כתב ברדיו "קול ישראל" שהיה אמור להיות אָמוּן על עיתונאות הגונה ולבדוק את הנתונים והעובדות בטרם התייחסותו, אולם הוא לא היה כזה בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1990. הצהרתו, "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…" הייתה מטונפת ו- מְנוּבֶזֶת. אנוכי יודע שאין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. באותה העֵת של סתיו 1990 בני הבכור היה בן 25, בני האמצעי היה בן 22 וקצין קרבי ב- "גבעתי", ולבתי הצעירה מלאו 17. מה הם היו אמורים לחשוב על האבא שלהם ? מאיר שניצר אמר פעם, "עִם נִבְזִים תִּתְּנָבָז". לא הִתְנָבַזְתִי אִתּוֹ. יוסף "יוסי" שריד ז"ל היה ח"כ – פוליטיקאי שעשה כמו האחרים כל מאמץ להשיג יתרון פוליטי על חשבון השתלחות בי. היה מדובר במעשה נוכלות. לא פחות. אין מדברים סָרָה במתים אולם הוא מעולם לא התנצל על הטינופת השקרית שהשפריץ לעברי. גם לא כשראיינתי אותו בעת מחקר וכתיבת ספרי הראשון "8 ימי בראשית" במסגרת סדרת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". שוחחתי עמו טלפונית וחקרתי אותו על עברו כאיש רדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה לצדם של יגאל לוסין ומיכה שגריר. כשהגעתי לשאלה האחרונה בשיחה עמו מדוע רץ אז לעיתון "חדשות" בשלהי 1990 כדי לנַאֵץ אותי ועל מנת להפיץ דברי שקר אודותיי כאילו פיטרתי את גב' אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בגלל הריונה והשתמש בכותרת נאסטית מנובזת, "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", השתרר לפתע שקט לכמה שניות על קו הטלפון. ואז הוא ביקש ממני לעבור לשאלה הבאה. אמרתי לו שהוא התייחס אלי בשקרנות ונבזות. הוא לא עניין אותי עוד. ניתקתי ממנו מגע. הוא יוסי שריד לשעבר שר החינוך לא התנצל ולא חזר בו. רבים סגדו לו. אנוכי רחשתי לו ול- שכמותו בוז. אפילו לא טיפה אחת של הערכה. נכון שאין מדברים סָרָה במתים אבל הוא היה בעיניי לא רק שַקְרָן, אלא גם איש נִבְזֶה. זה מה שחשתי כלפיו אז.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לפני יותר רבע מאה של שנים. זוהי חוות דעת ארסית, נבזית, ומופרכת שמפרסם אודותיי הפוליטיקאי יוסף "יוסי" שריד בעיתון "חדשות". הבל הבלים מוחלט. האיש הפוליטי הזה שמטיף מוּסָר לכולם שמע שמועות שקריות ורץ לקנות פרסום אישי בעיתונות. הוא כמובן לא החליף עמי מילה והחליט לפרסם מידע שגוי, מוטעה, ולחלוטין לא נכון. הפוסט המְנוּבָז נשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ולמשנה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל, ובו תביעה להגן על שמי. "עומדות בפניכם שתי ברירות : האחת, אם תוכנו הכתוב בפוסט הזה של יוסף "יוסי" שריד נכון, אז תפטרו אותי. השנייה, אם לאו – הגנו עלי". שלושתם זרקו את הפוסט ההוא של יוסף "יוסי" שריד ז"ל לפח, ואמרו שהוא רווי שטויות ואיננו שווה דיון. אתה שואל את עצמך איזה אינטרס היה לח"כ יוסף "יוסי" שריד לפרסם אודותיי לפני יותר מ- רבע מאה של שנים מידע שִקְרִי ומְנוּבָז מבלי שהוא מכיר אותי ומבלי שהוא בודק את העובדות לאשורן עמי, ומסתמך רק על שמועות ודברי שקר בעיתונות הכתובה ? (באדיבות העיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

הזמן ההוא של ימי רדיו "קול ישראל" בעשור ה- 60 של המאה הקודמת.

מפאת כבודו של יוסי שריד ז"ל אנוכי עורך כאן פאוזה ומביא משהו מהתקופה היפה של רדיו "קול ישראל" בה פעל תקופה מסוימת לצדם של עיתונאים וותיקים רבי מוניטין ביניהם יגאל לוסין, מיכה שגריר, ירון לונדון ורבים אחרים.

באוקטובר 1969 סמוך למועד הבחירות לכנסת ה- 7 (נערכו ב- 28 באוקטובר 1969) טסה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לארה"ב ונפגשה עם הנשיא ריצ'ארד ניקסון. השגריר בוושינגטון יִצְחָק רָבִּין הכין היטב את מסעה לארה"ב. מטרת הביקור היה להבטיח את הזרמת הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק האמריקני לישראל אך אסור היה לסַקֵר אותו מפני שחשיפת גולדה מאיר הייתה בבחינת תעמולת בחירות. הממשל האמריקני יצא מגדרו לערוך לגולדה מאיר סיור מלכותי ברחבי המדינה הענקית. האמריקנים הטיסו אותה למפגש עם כוכבי הוליווד וגם למילווקי העיר בה התחנכה וגדלה בטרם עלתה לישראל. כל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS, ו-NBC, ו- ABC חיזרו אחריה והזמינו אותה לאולפני החדשות, ראיינו אותה, והעניקו לה בימה לומר את דברה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הייתה כוכבת טלוויזיה מבוקשת ואישה חכמה ושקולה שידעה להופיע בפני המצלמות. בתום הריאיון עם CBS סיירה בביה"ס היסודי במילווקי במדינת מישיגן שם למדה בראשית המאה ועשרים, ושהוסב זה מכבר לבי"ס של תלמידים שחורים. התלמידים שרו לכבודה את "התִּקְוָוה". יִגְאָל לוֹסִין שהיה אז כתב רדיו "קול ישראל" וליווה את מסעה המלבב ברחבי ארה"ב זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2009, כלהלן : "מכיוון שחוֹק השידור אסר על הטלוויזיה לצלם את מועמדי המפלגות כארבעה שבועות לפניי הבחירות לכנסת ה- 7 ב- 1969 וראה בכך הענקת שירות ולא סיקור עיתונאי, הטלוויזיה כלל לא תיעדה את אותו הביקור ההוא של גב' גולדה מאיר ב- 1969 בארה"ב. לא נותר שום זיכרון צילום מהסיור מרטיט הלבבות שלה בבית ספרה במילווקי והמפגש עם כוכבי הקולנוע האמריקני בהוליווד – בלוס אנג'לס".

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית "FACE THE NATION". (צלם מר משה מילנר. לע"מ תמורת תשלום).

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ"ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [6]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל ב- 30000 (שלושים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן טלוויזיה. ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חזון ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה. השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל, כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה, הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מ- תשכ"ה / מארס 1965 (עידן הרדיו בטרם קום הטלוויזיה), והוא יובא לאישור הכנסת. מטרת מינויו של אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הייתה לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960 במקומו של צְבִי זִינְדֶר [7] ומי שנשא באופן טבעי את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה בהצלחה בשנים 1967- 1960, ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון וגם יראה של עובדיו. הוא נחשב בעיני רבים מהם למנהל, מנהיג, ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית. אדם בעל יוזמה, ברוך כישרון, ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה שעל פיו יישק דבר. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים ומ- מעריציו של דָוִד בֶּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון. חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים. מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם. אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו "קול ישראל" לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות, האקטואליה, וענייני היום. בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים. הרדיו קדם לאחות הצעירה, הטלוויזיה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [8]. בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור.

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית (ובשמה הראשון והישן "הטלוויזיה הכללית"), החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו. הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון בעבודת הרדיו כפי שאמר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2009 : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר אך גם שקרן וקצת רמאי בשל רצונו לפעול כמשרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של מנהל הרדיו הקודם צְבִי זִינְדֶר. רדיו "קול ישראל" היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו וגם הדיח את צְבִי זִינְדֶר. אחת הדוגמאות הייתה "המהדורה המשולבת" תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו "קול ישראל" ב- 1962".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כתב רדיו "קול ישראל" יגאל לוסין (מצד ימין מרכיב משקפיים כהות עם המיקרופון והנגרה) מתעד את ראש הממשלה ושרר הביטחון דוד בן גוריון שהתנגד בצורה נחרצת להקמת טלוויזיה במדינת ישראל. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : המנכ"ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק, רות חביליו (חברת סגל משרד ראש הממשלה), המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב,, שרה מלצר (גור), המזכיר האישי יצחק נבון, ומזכיר הממשלה זאב שרף. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה. (התמונה הוענקה לי באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יגאל לוסין עיתונאי עַל ברשות השידור ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית מוסיף לי בעת שיחות התחקיר בינינו, וממשיך : "ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי . הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד. טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית. הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה, הרי ברור שיעיפו אותו. הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית. אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6  ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא"י והקמת מפלגת רפ"י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין, טֶדִי קוֹלֶק, יצחק נָבוֹן, ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש טוֹטוֹ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות. חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ"י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים. אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון, 10 מנדטים. צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה. מפלגת מפא"י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו המערך בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן. תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי. השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ"י של דוד בן גוריון 20 מנדטים משאלת לֵב ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ללֵוִי אֶשְכּוֹל. איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים דיברו על כך. חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים . את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון. במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר, יוֹסִי שַרִיד, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, אנוכי וגם אחרים . הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67' ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי "גַּל נָעוּל" ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו . שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים. הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר . חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק "אִיז'וֹ" רָגֶר. זה לא היה נכון. מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו, ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו 'קול ישראל' מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו. בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר, גב' מרים רוֹטְשִילְד אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, יעקב לַמְדָן, ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. האווירה ברדיו "קול ישראל" אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת". לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הסֵאָה והיו רבות ממעלותיו. המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חנוך גִבְתּוֹן מהרדיו. היה מנוי וגמור עמו להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו. עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן. הוא לא התערב, רק הגה את הסלוגן : "צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם". אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו".

טקסט תמונה : 1963. ימי רדיו "קול ישראל" בטרום עידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכתב יגאל לוסין (קיצוני מימין למעלה, משופם ומרכיב משקפיים כהות) מתעד את יום הולדתו ה- 85 של הפילוסוף הנודע מרטין בובר בירושלים. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "גַּל נָעוּל" יצא לאור בספטמבר 1966 ע"י וועד הגג של עובדי רשות השידור בירושלים , אך המערכת האמונה על הישראליות והשפה העברית, הדגישה בעמודד השער את התאריך העברי של ההוצאה, תשרי תשכ"ז. המאייר היה יָרוֹן לוֹנְדוֹן. הביטאון העניק לעיתונאי יִגְאָל לוֹסִין הזדמנות לכתוב מאמר ארוך וחריף ובעל חשיבות קלאסית אודות יחסי עיתונאות – ממשל לו העניק את הכותרת, "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו 'קול ישראל' ". יִגְאָל לוֹסִין תקף את הנאמנות שמגלים מנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן יחדיו עם חברי הוועד המנהל של שירות השידור בראשם ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו בִּנְיָמִין אֵלִיאָב כלפי השלטון, עד כדי כך שהם הופכים להיות עושי דברם, ומעדיפים את הנאמנות הזאת על פני הלויאליות המקצועית לעיתונאות האלקטרונית של הרדיו הציבורי. חשיבות המאמר נעוצה בעובדה שעיתונאות אמיתית ובעלת יושרה צועדת תמיד בקו מקביל לקו המקביל של התנהלות הממלכה. אין שוררת ידידות במשטר דמוקרטי בין השלטון לבין העיתונאות שתפקידה לבקר את מעשיו. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה את מקבילו הוא טעות מתמטית ומוסרית שאין עליו סליחה. האשמה שגלגֵל יִגְאָל לוֹסִין לפתחה של הנהלת שירות השידור הייתה משב רוח עיתונאי מרענן שהשיב מלחמה שערה להנהלה שעושה על פי דעתם את דברה של הממשלה. שר החינוך והתרבות זַלְמָן אָרָן קרא למנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן ולוועד המנהל של שירות השידור לנקוט אמצעים משמעתיים חריפים נגד כותבי ועורכי הביטאון ולהענישם ביד קשה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן שראה את עצמו בסופה של 1966 כמועמד וודאי למשרת מנהל הטלוויזיה לכשתקום, התנגד לקריאת זַלְמָן אָרָן מפני שחשב שבהענשת יִגְאָל לוֹסִין טמונה מלכודת שתהפוך אותו לקדוש מְעוּנֶה, ותבליט מחלוקת ותפישת ניהול פנימית בתוככי רדיו "קול ישראל" לסכסוך גלוי לעין כל.

זה לא שירת את מטרתו להעפיל לצמרת הטלוויזיה. הוא הבליג. יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב לאחד משדרני הרדיו והטלוויזיה החשובים ביותר שנולדו במדינת ישראל מאז ומעולם. הוא גם כותב מוכשר בתחומי הפובליציסטיקה השונים בעיתון "ידיעות אחרונות", פזמונאי מחונן [9]  ואמן – צייר ומְאַיֵיר שנמנה על אותה קבוצת אנשי רדיו "קול ישראל" בראשות חַגַּי פִּינְסְקֶר שחוללה בעשור ה- 60 במאה הקודמת את מהפכת שידורי החדשות. ירון לונדון נולד ב- 24 באוגוסט 1940 בתל אביב לאָבִיו השחקן תיאטרון "המַטְאֲטֵא" בְּצַלְאֵל לוֹנְדוֹן ואִמוֹ מַתְּיָה. בצלאל לונדון היה ממייסדיי "המַטְאֲטֵא" ולאחר שהתיאטרון נסגר הצטרף לתיאטרון "האוֹהֶל". בצלאל לונדון השתתף גם כשחקן בתסכיתי רדיו. יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל באווירת התרבות של הימים ההם, תיאטרון וקריינות. למזלו חונן בקול רדיופוני ודיקציה דיבור מושלמת. ב- 1958 עבר בקלות את מבחני הרדיו של גלי צה"ל בפיקודו של בֵּנוֹ צוּר. הוא נודע בצעירותו כשובב ופורק עוֹל. באחת הפעמים הפעיל רימון עשן בתחנת הרדיו הצבאית ובתגובה נזרק ממנה. ב- 1960 ערך לו קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב מבחן קריינות, וקיבל אותו לעבודה בו במקום בשל איכותו.

יָרוֹן לוֹנְדוֹן זוכר בשיחת התחקיר שניהלתי עמו בביתו ב- 2008 כלהלן : "הפוליטיקה והרדיו היו משורבבים בעשור ה- 60 זה בזה עד כדי כך שרעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי גב' רחל ינאית בן צבי הרשתה לעצמה לצלצל לחֲנוֹך גִבְתּוֹן בדרישה מפורשת כי אעברֵת שם משפחתי "לונדון"  [10]. אני כמובן סירבתי. התרומה החשובה ביותר שלי כאיש תקשורת הייתה בתחום הרדיו במשדרי יומני החדשות והאקטואליה של "קול ישראל" בשנים 1966 ו- 1967 בראשותו של חגי פינסקר. זאת הייתה מהפכה עיתונאית אמיתית בתפישת שידורי החדשות ברדיו שהנהיג חַגַּי פִּינְסְקֶר והיו שותפים לה גם יִגְאָל לוֹסִין, יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל, יוֹסִי שַרִיד, דָן שִילוֹן, וכתבים אחרים. היומן היה חידוש מבחינת רמת ומהירות הדיווח, פריסת כתבים, וקצב שידור המהדורה. שימשתי יחד עם חַגַּי פִּינְסְקֶר מגיש ומראיין ביומני החדשות. יום אחד זימן אותי אליו ואמר לי, "אתה מגיש את יומני החדשות בצורה הטובה ביותר, גם טוב ממני" והפקיד בידי את ההגשה הבלעדית. חַגַּי פִּינְסְקֶר היה האיש שהשפיע עלי ביותר ברדיו "קול ישראל". צריך להבין שהשנים ההן מ- 1965 והלאה סימנו את ירידת כוחה של מפא"י ההיסטורית בהנהגתו של דוד בן גוריון וכוחה נשחק בשל "פרשת העסק הביש" במצרים והמאבק המכוער בין אמ"ן לשר הביטחון פִּינְחָס לָבוֹן בפרשת הריגול הכושלת בה הופעלו יהודים ציוניים בקהיר שנתפשו. תנועת העבודה התפצלה וכוחו של דוד בן גוריון סַר ממנו. מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתּוֹן נודע כאיש המפלגה הפרוגרסיבית, אבל בהיותו פוליטיקאי הבין שהוא צריך להיות מקורב לאנשי דוד בן גוריון טֶדִי קוֹלֶק ויִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי ששימשו בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל במשרד ראש הממשלה, ולקבל את תכתיביהם".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל על דוֹר קרייני רדיו בעלי שֵם של סוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה, כמו : חַגַּי פּינְסְקֶר, חַנָה בֵּן אָרִי, לֵאָה פּוֹרָת, פַּלְטִי בֵּן לָיִש, יַעֲקב מַלְכִּין, אֵלִיָהוּ כַּרֱמֶל, ואחרים שהמוניטין שלהם נשכח בינתיים ואבד.

טקסט תמונה : 1960. הימים ההם – הזמן ההוא. קריין הרדיו הוותיק פַּלְטִי בֵּן לָיִש (מימין) עם יִגְאָל לוֹסִין (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נשלח יָרוֹן לוֹנְדוֹן לשמש כתב רדיו "קול ישראל" בצרפת. ב- 1972 שב לישראל וביקש להתמנות למנהל חטיבת החדשות ברדיו במקומו של עַמוֹס גוֹרְדוֹן. מנהל הרדיו משה חובב והמנכ"ל שמואל אלמוג לא הסכימו למינוי. ב- 1973 הביא מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה יִגְאָל לוֹסִין את יָרוֹן לוֹנְדוֹן מהרדיו לטלוויזיה. יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה מִיכָה לִימוֹר התנגד למהלך אבל איך שהוא הדבר צלח ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התברג לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה קריין "מבט" אבל קנה את המוניטין הטלוויזיוני שלו כמגיש, מנחה, ומראיין של שתי תוכניות האקטואליה "טַנְדוּ" ב- 1975 ו- "עֲלֵיי כּוֹתֶּרֶת" ב- 1977. הבוסים שלו בעשיית והפקת "טַנְדוּ" היו יִגְאָל לוֹסִין ומנהל חטיבת התוכניותת יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל. ב- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ג'וּדִי לוֹץ ומנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל. ירון לונדון הפך ברבות השנים למראיין הסקרן ביותר, הנוקב ביותר, והטוב ביותר בשידור הציבורי. היו כאלה שהוסיפו ואמרו : "החכם ביותר". ברי מעל לכל ספק כי המצלמה והמיקרופון נטו לו חֶסֶד.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן הטלוויזיה בבניין ברוממה – ירושלים. ירון לונדון ראשון משמאל, נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראליתת הציבורית. נוכחים בהתייעצות בטרם שידור המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר שני מימין והבימאי חגי מאוטנר שני משמאל. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 היה אורי פורת. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1960. בית רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים. עיתונאי מערכת יומן החדשות של רדיו "קול ישראל" בעת עבודתם במשרדי המערכת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלושה עיתונאים ברדיו "קול ישראל" : יגאל לוסין, מִיכָה שָגְרִיר ז"ל (מדבר בטלפון), ויוסי שריד ז"ל. (באדיבות יגאל לוסין. צילם את התמונה עלי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִגְאָל לוֹסִין זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2009 כלהלן : "חֲנוך גִבְתּוֹן רצה להעניש אותי עד כדי סילוקי מרשות השידור אך הוא פחד להפוך אותי לקדוש מעונה וחשש מפני העובדים שתמכו בי ובמאמר שכתבתי . יותר מאוחר אמר לזַלְמָן אָרָן שאינני קדוש ואינני מעונה. בסופו של דבר הוא לא נגע בי".

טקסט מסמך : 1961. כתב "קול ישראל" יוסף "יוסי" שַרִיד מעשן סיגריה ומראיין את הסופר לווין קיפניס. (באדיבות יוסי שריד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. עמוד השער של הביטאון "גַל נָעוּל" שיצא לאור ע"י עובדי רדיו "קול ישראל". איור השער נעשה ע"י ירון לונדון. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי הביטאון בחרו את השם האדיטוריאלי "גַל נָעוּל" מתוך פרק ד' פסוק 12 מספר התנ"ך "שיר השירים", שָם נכתב : "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה. גַל נָעוּל מַעְיָין חָתוּם". בביטאון הזה כתב יגאל לוסין ב- 1966 את המסה החשובה, המעניינת, והביקורתית שלו אודות שידורי רדיו "קול ישראל" תחת הכותרת "ממלכתיות ומחתרת בשידורי "קול ישראל". המאמר הזה של יגאל לוסין שנכתב לפניי 466 שנים רלוואנטי גם היום לנעשה ברשות השידור הציבורית רדיו + טלוויזיה של מדינת ישראל ערב מיסודו של תאגיד השידור הציבורי החדש.

המסמכים הבאים הם אנטי תזה להערכותיהם של כל מיני אישים עקרים וכל מיני חברי וחברות כנסת לא חשובים שחלקו עלי ו- ביקשו להדיח אותי. הם פשוט לא הזיזו לי. לא הייתי חייב דבר לכל מיני פוליטיקאים וח"כים מגוחכים נבחרי העם, שמסתדרים בשורה ועושים כל מאמץ וגם תחרות בינם לבין עצמם להשיג ולרכוש פופולאריות זולה על חשבונך, כמו : דליה איציק הצדקנית הגדולה שביקשה להתמנות פעם לנשיאת המדינה, יוסף "יוסי" שריד ז"ל, פנחס גולדשטיין ז"ל, מיכה גולדמן, שרה דורון, עובדיה אלי, דדי צוקר, נאווה ערד, ואחרים. עבודתך בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה מתבצעת בעבור עסקנית קטנה ו- מגוחכת מסוגה של דליה איציק גם אם היא חברת הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו של יוסף בר-אל, וגם לא בשביל יוסף "יוסי" שריד ז"ל, לא רק פוליטיקאי קשקשן אלא גם אדם לא הגון ולא ישר שמְנָאֵץ אותך בפרהסיה בגסות ובבוטות מבלי שהוא מכיר את פרטי האירוע. אתה עיתונאי מקצוען בטלוויזיה שמוצב ע"י הממונים בעמדת ניהול, ניווט, עריכה והפקה, ומנהיגות ו- חייב למצפונך שלך, לממונים שלך, למסך הטלוויזיה שלך, ולרשת השידור שלך. בסדר הזה. במידה רבה מדובר בעסק אירוני שבו אתה נדרש להשתמש במסמכים האלה מעת השירות הטלוויזיוני הממושך שלך ההוא כדי להצדיק ולהוכיח את פועלך ומורשתך. גב' דליה איציק ומר יוסף "יוסי" שריד היו אנשים פוליטיקאים לא חשובים וכך התייחסתי אליהם. עלובים מנקודת מבטי.

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי IOC כותב לי את המסמך המצ"ב לאחר נטישתי לעד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם תום הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי וידי הצוותים שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם סיום תפקידו ובטרם נסיעתו לוושינגטון – ארה"ב כדי לשמש שם כתב רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב, רחלי חיים, מרב מיכאלי (היום ח"כ), ואורית כסיף. התייצבותם של מגישים ומגישות, מנחים ומנחות, קריינים וקרייניות ב- Front של כל חלון ראווה טלוויזיוני באשר הוא מטיל עליהם עול עצום ואחריות כבדה על מי שפקד עליהם לעשות זאת. 

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) האמריקני עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאלכס גלעדי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רון ארלדג' כמנהל החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של וולטר קרונקייט היא הציעה ליורשו ב- CBS דן ראת'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים, העיקר שלא יערוק לשורותיו של רון ארלדג'. רון ארלדג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו, נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים לך ממון רב. תרכובת של מגישים – כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את שגשוג הרייטינג. רון ארלדג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הווארד קוסל, ברברה וולטרס, דאייאן סוייר, סם דונלדסון, פיטר ג'נינגס, פרנק ריינולדס, וטד קופל. חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני הגעתו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises) והפך אותם בן לילה לכוכבים.

רון ארלדג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט רבות המוניטין הידועות שלו. הוא היה איש טלוויזיה פורה באופן מיוחד. לעיתים היה נדמה כי הוא נעדר מתחרים ביוזמות השידור שלו. פתאום ראו בהתוויית דרך שידורי החדשות שלוֹ בטלוויזיה מראות כמו Split screens בראיונות, שידורים לווייניים, "Remotes", ו- גרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978 ,“World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית, אבן פינה רבת המוניטין ובלתי נשכחת הקרויה, “Monday Night Football”. רון ארלדג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות גב' ברברה וולטרס. ב- 1979 יצר את תוכניתת החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באירן האיסלאמית של חומייני,, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טד קופל ((Ted Koppel) לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אנוכי יחדיו עם גב' אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים גם את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983 + אולימפיאדת לוס אנג'לס 1987 + מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. היא אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה קורקטית וסוּפֶּר – יִיחוּדִית. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אורלי יניב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ליותר מ- 60 (שישים) מועמדות, בתוכן חיפשתי שתי מגישות בעלות פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אורלי יניב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שַדְרָנִית ליד שַדָּר. אישה לצדו של גבר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה שלי. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם בשם רחלי חיים. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה- מקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם. תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מסוג ההגשה והשַדָּרוּת של מִירִי נְבוֹ ו- מוּרַן בָּרָק מערוץ 5 בכבלים ו/ או בערוץ 10, רק דֶגֶם משופר שלהן.

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות של תוצאות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מיכאלי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז ז"ל, וגם שחקנית הכדורסל ענת דרייגור, ועוד אחרות. 60 (שישים) מועמדות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן לא רק רצו להתיישב על הכֵּס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב, הן ביקשו לַרֶשֶת אותה.

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם . בפתח דבריה באודישן ההוא הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר –  1988. לפני 30 (שלושים) שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה בתל אביב. זוהי מֵרָב מִיכָאֵלִי (בת 22, היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני") לשעבר שדרנית וקריינית מקצוענית מצטיינת בגלי צה"ל. מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition  הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. לרוע המזל הוברר כי הבאתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי של שיפור הניווט והובלה עיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 30 (שלושים) שנים. אולפן הטלוויזיה במערכת ת"א. זוהי פנינה רוזנבלום (בת 34) ב- Audition הטלוויזיוני שערכתי בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא הייתה אישה חכמה, מוכשרת, ואמביציוזית (מאוד). הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה חכמה ו- רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל אותי בדאגה אורי פורת וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, ומייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". פנינה רוזנבלום בת ה- 33 נפסלה ב- 1988 על הסַף להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 והמוכשרת שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא של ינואר 1988. למרות גילה הצעיר הייתה מרב מיכאלי קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אורית כסיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל.

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

הערכתי אז שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של השדרנים יורם ארבל, נסים קיוויתי, אוּרי לֵוי, ורָמִי וָוייץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דִקְלוּם הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב. היום מרום גילי או טו טו 80 אני חושב בדיעבד שהייתה זאת טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לכל הצדדים. מנקודת מבט טלוויזיונית – היסטורית הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרצרה ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. הן היו קרייניות טלוויזיה (מרב מיכאלי הייתה הרבה יותר טובה אך לא שדרניות ספורט). זה היה חסרונן הגדול. ממרב מיכאלי נפרדתי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. אולי טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת , Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך", עלה לה בייסורים. דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ש- שַמְנָה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מוּנְחִים שנעשו בזדון ע"י העיתונות הרשלנית והקלוקלת והזינה את הפוליטיקאים. אורית כסיף נותרה אישה נאה לפני הריונה, בעת הריונה, וגם לאחר הלידה אך מדוע יופייה נוגע לקריינותה הכושלת ? הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי וכדי ש- יְוָודֵא את העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא אורית כסיף ניהלה קמפיין ו- רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה כביכול בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ארצית ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסף "יוסי" שריד והח"כיות המלומדות שרה דורון ונאווה ערד, ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו לשקר ולהכפיש את שמי בעיתונות [1] מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מ- המדינה אהבה לשנוא. לא הייתי חייב דבר ליוסי שריד ז"ל, וגם לא לשרה דורון, נאווה ערד, ודליה איציק, אלא למצפוני בלבד. הודעתי מפורשות באחת הפגישות שלי לשני הבוסים העליונים שלי מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל, שאינני חוזר משום מילה והוראה שלי הנוגעת להדחתה לאלתר של אורית כסיף מקריינות על המסך אולם אין היא מפוטרת מחטיבת הספורט. עמדו אם כן בפניהם שתי ברירות : להעיף אותי מתפקידי כ- מנווט ועורך שידורי הספורט שלהם, ו/או להעניק לי גיבוי ולתמוך בעמדתי הנחרצת הקובעת כי אורית כסיף לא תהיה עוד מגישה של שום תוכנית ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית על עוד אנוכי מנהל ומנווט אותם. והוספתי : תראו, אני עובד אצלכם אולם אינני עיתונאי Yes man שלכם. ברור שאתם יכולים לפטר אותי מתפקידי ולהביא למערכת את יוסי שריד ודליה איציק כדי שהם יערכו ויפיקו במקומי את תוכניות הספורט עבורכם. ממש אין לי שום בעיה עם כל החלטה שלכם, לכאן ו/או לשָם. זאת הייתה בדיחה עגומה בשעה שח"כ נאווה ערד קראה בעיתונות ידיעות שקריות ורצה להפליל אותי ולהתלונן על הדחת אורית כסיף בפני מר אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ובפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, יוסף בר- אל. ברור שהיה מדובר בנוכלות פוליטית מטעם של חברת כנסת שכל מטרתה הייתה לצבור יתרונות על חשבוני, על גבו של מי שהיא משתלחת בו. זה הייתי אני. נאווה ערד כמו פוליטיקאים ופוליטיקאיות אחרות לא הזיזה לי. לא הייתי חייב לה כלום. כמוה ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" ההוא (נוסד ב- 1984 ע"י המו"ל עמוס שוקן ונסגר על ידו ב- 1993) מבלי שבדק את העובדות ומבלי שנתן לי את הזכות היסודית להגן על עצמי לפני שהוא משמיץ אותי בפרהסיה בגסות רוח ללא שום יסוד של אמת. מדובר בפוליטיקה נכלולית שמטרתה להפיק עדיפות ופופולאריות פוליטית על חשבון מי שהוא יוסף "יוסי" שריד משתלח בו. הפוליטיקאי הזה שהתנהג כלפיי וכלפי משפחתי אשתי וילדיי בצורה נכלולית ו- מְנוּבֶזֶת, מעולם לא דיבר עמי אודות פרשת אורית כסיף ולא בדק את אמיתות הסיפור. הוא יוסף "יוסי" שריד בחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וגם מטונפת, ולחלוטין בלתי נכונה. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה ו/או בגלל הריונה. יוסף "יוסי" שריד ז"ל לא ידע שרעייתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים. "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי בפרהסיה ציבורית ובאוזני רעייתי וילדיי בהתרסה. תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת.

טקסט תמונה : 22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית ומנובזת בעיתון "חדשות" ז"ל מטעמו של הכתב אשר גולדברג. מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה ההריוני שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה שנמסרה להם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית מְנוּבֶזֶת ולמכור את הידיעה הצהובה לכל דיכפין. שניהם הכתב והעורך שיקרו בזדון. מעולם לא הערתי לגב' אורית כסיף ולאף אישה אחרת שום הערה הנוגעת להופעתה החיצונית לפני ה- הריון ובתקופת ה- הריון, לא בתוך הטלוויזיה ולא מחוץ לטלוויזיה (!). (באדיבות ארכיון "חדשות" ואנשי אגף העיתונות בית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

הדחתה של גב' אורית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור וגם בכנסת ישראל. הנה חלק מהטענות השקריות והנכלוליות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב בעיתונות ומבלי לתת לי אפילו הזדמנות אחת להשיב על ההאשמות השקריות, המגוחכות והבלתי נכונות האלה [2]. אהרון הראל ז"ל מי שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את אינפורמציית הרכילות מהעיתונות, מעולם לא דיבר אתי, אף פעם לא החליף עמי ולוּ מילה, וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), אמר בדיון ההוא בוועד המנהל כלהלן לציבור : "…אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ה- הריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה…". גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו אודותיי בעיתונות), אמרה אף היא טקסט נבזי, כלהלן : "…זה משעשע. אני לא יודעת מי  זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו…". מה את אומרת גב' דליה איציק…??? באמת…??? למה את מתכוונת בדיוק חנפנית שכמותך כשאת אומרת "שיש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…??? אולי תואילי לפרט מבלי לרמוז ולהסתתר מאחורי המילים הנכלוליות שלך…??? אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). היא הורדה מהמסך מפני שהייתה קריינית ומגישה לא מוצלחת (!). היא לא פוטרה (!).

זה לא יהיה מיותר להביא שוב את חוות דעתו המדויקת והמוסרית של העיתונאי המחונן והמזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל (חבר מערכת "הָאָרֶץ" תחת ניהולו ופיקודו של המו"ל עמוס שוקן) בפוסט שחיבר וקרא לו "כתב הגנה" אודות שני השַרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק, הנוגע לאותה ההצבעה ההיא בממשלה ב- 2 במאי 2005 ואשר עסקה בהדחת מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל. הפוסט התפרסם ב- 6 במאי 2005 בעיתון "הָאָרֶץ" (עיתון הבית שלי). הוא ראוי תמיד לעיון מחודש מפני שהוא נוגע בקצות העצבים של השידור הציבורי שחשופים מטבעם לפוליטיקאים נרפים, חנפנים, ועלובים גם בדמותם של אותם שני השרים לשעבר בממשלת אריאל שרון, גב' דליה איציק ומאיר שטרית.

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". העיתונאי המזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל תוקף בחריפות רבה בפוסט שלו "כתב הגנה" את שני השרים גב' דליה איציק ומאיר שיטרית שהגנו על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (הודח בעוון שוחד מסך ושחיתות) והצביעו ב- 2 במאי 2005 בממשלה נגד הדחתו מכהונתו הרמה בנימוקי שווא ותירוצים מסולפים. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו מר עמוס שוקן).

ח"כ שרה דוֹרוֹן ז"ל (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת ז"ל (היא שרה דורון מעולם לא דיברה עִמִי, לא שאלה את עצמה האם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אולי דבר שקר, וציטטה והתייחסה למידע השקרי המופיע בעיתון "חדשות" אודותיי, כאילו מדובר בטקסט שנכתב בתנ"ך), ואמרה כלהלן : "…אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה .. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת : 1. מה התייחסות השר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ? 2. מה בדעת השר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה… ?".

תשובת שר החינוך זבולון המר ז"ל למלינים נגדי הייתה כלהלן : "…אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים…".

שרה דורון (הליכוד) אמרה כלהלן : "…אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה". ח"כ שרה דורון את משקרת פעמיים בריש גלי (!). מעולם לא אמרתי ולא הייתי מעז לומר לאישה בהריון "שמנת את נראית לא טוב". מדוע לא דיברת ולא שוחחת עמי כדי לברר את עובדות האמת ומה יש לי לומר. את נסמכת על שקר נבזי שמישהו כתב בעיתון שלו ואח"כ את רצה לכנסת לספר אותו בפרהסיה בציבור כצדיקה דגולה ומשקרת פעם נוספת כשאת מצטטת שקר מטונף שכזה.

עובדיה אלי (הליכוד) אמר כלהלן : "…לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך…". מה אתה אומר עובדיה עלי…??? מי אמר שהריון איננו דבר יפה…???

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות אמר כלהלן למלינים נגדי : "…אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין…".

שר החינוך זבולון המר חתם כלהלן : "…אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה…". ברור שאורית כסיף ניהלה קמפיין ציבורי נגדי ונגד החלטתי להוריד אותה מהמסך, ורצה לבקש את הגנת הכנסת מפני יואש אלרואי. אינני יודע איזה אינפורמציה נוספת היא סיפרה להם אודותיי מעבר להחלטתי הנחרצת להוציא אותה מחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרחק מעין המצלמה ומאוזנו של המיקרופון, ולהציבה בעבודה אחרת מאחורי הקלעים במחלקת הספורט הח"כים והח"כיות תפשו טרמפ כמוצאי שלל רב. הם פשוט שיקרו באצטלה של מגינים על אישה שיואש אלרואי מתנכל לה כביכול. היא אורית כסיף הייתה אם כך אישה פתטית. היא ידעה את האמת לאמיתה מדוע הודחה מהמסך (אך לא מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

אני מבקש להדגיש כאן שוב חזור והדגש כי האנשים הנ"ל הללו שמתיימרים להיות נבחרי הציבור לא החליפו עמי אפילו מילה אחת בפרשת אורית כסיף. הם שאבו את המידע השקרי מהעיתונות הכתובה. נבחרי הציבור האלה נראו לי אז כקבוצת רכלנים נכלוליים. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. קשה לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה של "דעת קהל" עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט, מבלי לראיין אותי ומבלי לתהות על קנקני. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה של אותה אורית כסיף בפני אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי, והוספתי כלהלן : "…במידה ועניין ההדחה מהמסך (אך לא ממחלקת הספורט) איננו מקובל עליכם ומכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף למסך למרות שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי. תמצאו לכם מישהו אחר. לא נולדתי במחלקת הספורט ואינני חייב למות שם…". הודעתי להם מפורשות : "כל עוד אני מנווט, עורך ומפיק, ו- מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, השדרנית אורית כסיף לא תתייצב עוד בחלון הראווה שלי, ולאתגיש ולא תקריא יותר. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט שאותן אני מנווט, עורך ומפיק, ומנהל בעבורכם". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך (1) : 25 באוקטובר 1990. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. זהו המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. (עמוד מס' 1 מתוך 3 עמודים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 25 באוקטובר 1990. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. (עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) : 25 באוקטובר 1990. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. (עמוד מס' 3 ואחרון) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דו"ח ישיבת הכנסת (מ- 24 באוקטובר 1990) בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל + דו"ח ישיבת הוועד המנהל של רשות השידור (מ- 30 באוקטובר 1990) בראשות אהרון הראל ז"ל בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי מהמסך (יש להדגיש זאת פעם נוספת, היא לא פוטרה על ידי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הודחה מהמסך).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכנסת יעקב אחימאיר מעביר לידי את דו"ח ישיבת הכנסת שדנה בהדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 1 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון מסתמכת על ידיעה שקרית שמופיעה בעיתון "חדשות" ומשתלחת בי ללא בדיקת העובדות לאשורן ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי בטרם תחרוץ את דינה. אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק,  אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מההגשה. (עמוד 2 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 3 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון ז"ל ממשיכה להתעקש ונסמכת בעדותה על שקר שהיה כתוב בעיתון "חדשות". מעולם לא אמרתי לאורית כסיף "שמנת, את נראית לא טוב…". אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 4 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עכשיו היה זה תורו של הח"כ הצדיק והצדקן דדי צוקר לשאת נאום לאומה. מה אתה שַח נבחר ציבור מגוחך בשם דדי צוקר…??? האם באמת הריון הוא פרוצדורה בדרך להבאת ילד לעולם…??? טוב שאתה מסביר לי זאת…ממש לא ידעתי דבר על כך…". אורית כסיף הורדה מההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 5 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלום לח"כ עובדיה עלי…הגם אתה מצטרף לחבורת המלעיזים עלי על סמך ידיעה שקרית שהופיעה בעיתון "חדשות"…??? מה אתה שח עובדיה אלי, "באמת אישה בהריון זה דבר יפה מאוד…??? למי אתה מטיף מוסר…??? אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 6 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 7 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהרון הראל שהיה אמור בתוקף תפקידו כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לתת לי הזדמנות להסביר ו- לומר את דבריי , התעלם ממני והעדיף להיתלות בעיתון "חדשות" כדי להשמיץ אותי, ולטעון שצריך להחזיר את אורית כסיף לעבודה. לא ייאמן. הפוליטיקאי אהרון הראל מנסה למצוא חן בעיני פוליטיקאים אחרים על חשבוני. אהרון הראל ידע היטב כי היא אורית כסיף לא פוטרה מהעבודה. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אני חוזר בפעם ה- 1000 אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה לא בגלל הריונה ולא מפני מראה חיצוני. קשקוש. היא הייתה אמורה למצוא עבודה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט לאחר הלידה. (עמוד 8 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה ממעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה אולם לא פוטרה מעולם מעבודתה (עמוד 9 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התנסחותה של גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם המערך לפי שעה אודותיי הייתה מבאישה ונכלולית. כך אמרה גב' דליה איציק רווייה אמביציות פוליטיות מרחיקות לכת, מי שראתה בחברותה בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי, ומי שנשאה את עיניה, יהבה, ו- תקוותיה לכס נשיאת מדינת ישראל : "אינני יודעת מי זה יואש אלרואי, אני לא יודעת אם הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת, כל התיאורים שלו כאילו היא נתקפה במלה איומה, אסור לפטר אישה בהריון". מה את שחה גב' דליה איציק…??? בפעם ה- 1001 : אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה. היא הורדה מעמדת ההגשה,מהמסך. הדבר נעשה לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. הפעם ה- 1002 : אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 10 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה. (עמוד 11 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיקאית דליה איציק ממשיכה לטוות חוטים נסתרים ונכלוליים שאמורים להצית את הדמיון : "…לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון…המכתב גרם לעוד יותר מחשבה שיש כאן יסוד אמיתי להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…". אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 12 מ- 12).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות ה- Board הציבורי שבדקו את הפרשה הצדיקו אותי ותמכו בי. המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז"ל בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים והפוליטיקאיות העלובים והעלובות ששיקרו עלי ביודעין בחסות מזויפת של הגנה על אורית כסיף מפניי, אלה שניסו לטפס על סולם השוביניזם, החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל טעויות קריינות אך לא פוטרה מעולם מחטיבת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית פרונטלית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ולא שדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי . המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה.

התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסף "יוסי" שריד, דליה איציק, שרה דורון, עובדיה אלי, נאווה ערד, וכל מני אחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי את רשות השידור וערוץ 1 ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים . מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים הנרפים האלה לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ו- דיגניטי נדרשים מהעיתונאים אך גם מהפוליטיקאים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם המגוחכים לפח. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה אצל שום פוליטיקאי ו/או פוליטיקאית ולא עמדה לרשות איש מהם. אנוכי קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד : מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר, אולם גם אני לא הייתי חייב להם מאום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו להדיח ולפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה אך עובדה שאיש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי חלילה וחס אלא מפני שחשבו שאני איש טלוויזיה חיוני למערכת שאותה ניהלו.

מירב מיכאלי ואורית כסיף שובצו על ידי ב- 1990 גם במערך ההגשה של האולפן המנווט בירושלים את השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. זה היה מבצע השידורים הבינלאומי השני שלהן כמגישות טלוויזיה לאחר אולימפיאדת סיאול 1988. בעוד המגישה מרב מיכאלי משתפרת מקצועית ומוכיחה את עצמה כקריינית טלוויזיה מעולה הרי שהקולגה שלה אורית כסיף מעולם לא הרשימה יתר על המידה ונסוגה ביכולתה. סילוקה מהמסך הפך לפרשת "אורית כסיף". לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים, נמנעו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע הטלוויזיוני כדי להגיש תוכניות אחרות בתחומים שונים ו/או במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב לא ביקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ערוץ 10, ואו ערוץ 5 בכבלים. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה שלי "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". במובן מסוים ואולי יותר מזה, במידה רבה, היה זה עונש פואטי שאלוהי הטלוויזיה תכנן עבורה. "פרשת אורית כסיף" לימדה אותי שוב שיעור מאלף ואינני נמנע מלחזור על טקסט קודם כי טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים הרדודים מסוגם של מר יוסף "יוסי" שריד (מי שהתיימר להיות שר חינוך דגול) וגב' דליה איציק (מי שנשאה עיניה לכס נשיאת המדינה) בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור מדיפה תמיד ארומה של עובש וצחנה. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה ו/או מגיש מ- מסך הטלוויזיה וטיפוחם והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים, עכשיו נעלתי אותה שבעתיים בפניהם ברָב בריח.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בימי שלטונו של אלכס גלעדי מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש" (רעיון שהועתק מה- BBC). חברי כנסת צעירים כמו מר יוסף "יוסי" שריד ומר אהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה שעברה חידשתי את שידור "שער החודש", אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקניי העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכיי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל, ואחרים – מילאו את מקומם של הפוליטיקאים יוסף "יוסי" שריד ואהוד אולמרט. הם כוכבי העבר איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר.. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. לא הייתה לה סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת החדשות ו/או ב- חטיבת התוכניות ו/או ב- רדיו "קול ישראל" לא קפץ על המציאה, לא ביקש את ידה, ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט שלי. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחני המסך בינואר 1988. בוגרת גל"צ (הייתה בת 22 ב- 1988) בעלת קול איתן וחיתוך דיבור טוב. אינטליגנטית ומוכשרת. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. אישה נבונה ונאה. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד התראיינה גב' מֵרָב מיכאלי (היום ח"כ, בת 52) לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה בחטיבת הספורט מבלי לדעת את הפרטים והנתונים המקצועיים לאשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שכיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר אותה את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2. ישראל קסטנר ז"ל נרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת הרצח הכתה אז גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול  השטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן ומכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים ניצול שואה הונגרי ירושלמי תימהוני בשם מלכיאל גרינוואלד כי ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר בשם שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את מדינת ישראל כולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה והונגריה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). במהלך המשפט התהפכו היוצרות וישראל קסטנר הפך מתובע המבקש להגן על שמו לנאשם. בסיום המשפט השנוי במחלוקת פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי כלהלן : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הנורא והחד משמעי, "מכר את נשמתו לשטן", התיר את דמו וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר ביריות אקדח ליד ביתו בית מס' 6 בשדרות עמנואל הרומי בצפון תל אביב ע"י זאב אקשטיין בתמיכת חבריו יוסף מנקס ודן שמר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את עִרעורו של ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח וניקו את שמו מכל רבב. זה היה מאוחר מידי. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור", הוסיף ואמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח שָבָה למסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה גם ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר כשדרנית טלוויזיה. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מכתב אישי ללא שֵם שהועבר אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של השדרנית מֵרָב מִיכָאֵלִי בת ה- 26.

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו המכתב – מסמך המקורי ששלחה לי מרב מיכאלי בו היא מתפטרת מחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. הייתי מאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על 52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מֵרב", אמרתי לה, "…לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך…". נפרדנו לעַד. חלפה מאז כ- רבע מאה של שנים אולם אני עדיין זוכר היטב את מרב מיכאלי. היא לבטח הייתה אישיות כנה, ישרה, חכמה, והגונה. אהבתי אותה. היה לה ביטחון עצמי, הופעה אישית אסתטית כשהיא מצוידת ביופי הונגרי (יש דבר כזה). מעל לכל היא הייתה קריינית איתנה בעלת קול רדיופוני ודיקציה טובה. חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית שלה אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים וקַלים, והרבה פחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת (מידי) בתחום. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית. אולי לא. הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט ולא עיתונאיות ו- שדרניות ספורט הייתה שגיאה פַטלית מיסודה, חסרת כל הגיון טלוויזיוני .

המשכתי לחפש עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט בפיקודי אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית איזוטרית פרי לאנסרית של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות אלה בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לינוּר, גלית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין – שחק ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ונבונות היו מצליחות במקום שמֵרב מיכאלי ניסתה, לא התמידה, ובשורה התחתונה נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד.

ב- 12 באוגוסט 1997, ביקשתי מרפיק חלבי לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 5 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. מר אוּרי לֵוי שוב שינה נתיב. הוא נטש את מחלקת הספורט והפך להיות אחד מעורכי "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו כמעט בכל קריטריון. התפנה מקום במחלקת הספורט. ביקשתי להציב את מירי נבו כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה בלעז, Play by play. מדובר בשני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מירי נבו לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית Play by play כושלת בתחומי הא"ק, ההתעמלות, וספורט החורף. צריך להקשיב לה ולהבדיל לנסים קיוויתי ודני לבנשטיין כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד בינה ל- ביניהם .

הבאתי אותה לפגישה עם מנהל החדשות. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית לעגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד היא צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

טקסט מסמך : 12 בחודש אוגוסט של שנת 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 5 בכבלים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג.

אורית כסיף, וצריך להוסיף פוטנציאל, הודחה על ידי ולא שבה עוד לעולם למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה קריינית ושדרנית בוסר שחלפה בהצלחה ב- 1988 מעל משוכת ה- Screen test אולם לא עברה בסופו של דבר את המסך. שום חטיבה אחרת בטלוויזיה הישראלית לא ביקשה את ידה לאחר שהדחתי אותה ממסך הספורט. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הייתה קריינית – שדרנית ספורט שלי בין 1988 ל- 1990.

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה המצוינת אורלי יניב בעלת אישיות מיוחדת (משמאל) שנתיים לאחר שנטשה את חטיבת הספורט ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך, עוזרת ההפקה עדה קרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. הגברדייה החדשה. השלישייה העיתונאית המובילה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הטריאומוויראט מאיר איינשטיין ז"ל + רמי ווייץ + אורי לוי ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 720. הועלה לאוויר במוצ"ש – 18 בנובמבר  2017. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

[1] ראה נספח : קטעי עיתונות מ- 22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2] ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

[5] ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק  מ –  23 בספטמבר 1985  המגן על עבודת מחלקת הספורט.

[6] ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" אלי בתאריך  2 בספטמבר 1985  המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת.

[7] ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מ- 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

סוף הפוסט מס' 720. הועלה לאוויר במוצ"ש – 18 בנובמבר  2017. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.