אוּרִי פּוֹרָת התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין "ביבי" נתניהו. תקופת המינוי הייתה למשך חמש שנים עד אפריל 2003. (הערה שלי : אורי פורת מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע"י ראש הממשלה אז יִצְחָק שָמִיר, וכיהן בתפקיד הרם והאחראי בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למנכ"ל רשות השידור המיועד עֶרֶב המינוי באפריל 1998. אפשר רק לנחש. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל הגיע לתפקידו מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי הייתה החלטה פוליטית. היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד הרָם ולפחות שם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי כמועמד ראוי. זה היה אמנון נדב המנהל הוותיק של רדיו "קול ישראל". אינני יודע מה היו השיקולים שהביאו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לתת צ'אנס שני לאורי פורת להיות הממונה הראשי על השידור הציבורי. אני ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי. הוא היה בעיניי איש אהוּב. שמחתי לבואו.

בחודש מאי 1998 מצא את עצמו מנכ"ל רשות השידור אוּרּיִ פּוֹרָת ז"ל נאבק בכל כוחו בשני עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור האשים את שניהם האשמה חמורה ביותר וטען שהם שידרו לדעתו כתבה מפוברקת , ערוכה מגמתית , ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית"ר ירושלים, "…מוות לערבים…מוות לערבים…", שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא, כיכר עיריית ירושלים, בחגיגת הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ"ש – 9 במאי 1998. באותה השבת ההיא זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה באצטדיון "טֶדִי" 0:1 על מכבי פ"ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אִישְטְוָואן פִּישוֹנִט. ההתרגשות הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית"ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית"ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה במוצאי שבת בכיר העיר הלא היא כיכר ספרא. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו ארבע שנים בידי רשות השידור ובידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . אבל יוֹסֵף בַּר-אֵל שהיה אז מנהל ערוץ 33 חשב שחגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכיכר העיר והשתתפות זמרים ואמנים בנשף, הן, "סיפור וויזואלי של זֶמֶר, שמחה, ועליצות" לערוץ 33", והציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הוֶורֶד" בכיכר ספרא. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ"ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי של המועדון . הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדארטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו מכיכר ספרא נעשתה ללא שַדָּר מוביל מיומן המְכַוון את השידור , וללא מערכת עיתונאית מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבט העיתונאי המקובל על פי אמות המידה שקבעה חטיבת החדשות של הטלוויזיה . בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי – שַדָּר Play by Play. כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזמר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית"ר ירושלים, וסיפר לקהל האלפים, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם. רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. שמעו שם זעקות קצובות, "יאללה בית"ר יאללה", צעקות שמחה, "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול", וקריאות שנאה, "מוות לערבים…מוות לערבים". השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה. איש לא היסה את ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה. ראש הממשלה ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, "תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום, ואמר למיקרופון, "…יאללה בית"ר…". כך סיים לשאת את דבריו . הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים . שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, "מוות לערבים…מוות לערבים…". ראש הממשלה בינימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים הירושלמיים. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם אהוד אולמרט שתק. מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית גם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים בהשתתפות ביבי נתניהו ואהוד אולמרט ועמה הצעקות "מוות לערבים", ששודרה בערוץ 33 הזניח, האיזוטרי, והבלתי נצפה כסוֹד כָּמוּס. הרייטינג הדלוח והעלוב של ערוץ 33 נַע בדרך כלל בין % 0.0 לבין % 0.2 במקרה הטוב. זה היה ידוע.

הקלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז כעורך ומגיש פינת הספורט ביום ראשון בבוקר – 10 במאי 1998 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משה גרטל ערך במהירות בשעת בוקר מוקדמת עם אחד הטכנאים – עורכי V.T.R. קטע קצר לשידור בפינתו מהחגיגות בכיכר ספרא. הוא עשה עבודה עיתונאית דלה ולא שַם לֵב לשערורייה של הקריאות הקצובות של אוהדי בית"ר ירושלים המוקלטת היטב על טראק הסאונד של הקלטת, "…מוות לערבים…מוות לערבים…". עורך הספורט התרכז בשירתו של זמר החינגה חיים משה והשמחה הבית"רית סביבו והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל ודבר השערורייה היה אמור להיות בגדר סוֹד , אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש . זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה הבית"רית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33, ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד היה הבימאי בניידת השידור האלקטרונית, ה- "וֶורֶד". הוא דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון "רעש הקהל" (International sound). מיקרופון הטלוויזיה איננו יודע לסַנֵן. דבר התועבה הוקלטה במלוא עוצמתה. הבן לחש לחש לאביו את תוכן השידור. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ"ח אבריו הבין שיש לו סיפור עיתונאי חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שמשה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה על האירוע המביש עוד באותו ערב, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית"ר ירושלים, "…מוות לערבים , מוות לערבים…", ואיננו מהסה אותן.

הכתבה שודרה ב- "מבט" ביום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998 והראתה באמת את ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל . בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, "מוות לערבים…מוות לערבים…", בשעה שראש הממשלה נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים. בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- "מבט". אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פִבְּרֵקוּ את הכתבה ששודרה כאמור ב- "מבט" ביום ראשון בערב – 10 במאי 1998. הוא העריך וחשב שעורכי "מבט" הצמידו את קריאות הקהל החוגג, "…מוות לערבים…", לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאות על פי ידיעתו כשראש הממשלה כבר עזב את המקום וכלל לא שמע אותן. אורי פורת יצא למלחמת חוֹרְמָה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי ובראשם מנהל החטיבה רפיק חלבי וסגניתו יעל חן ז"ל בגיבויו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1998. אורי פורת הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת "מבט". ביום שני אחה"צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות בקומה השלישית בניין הטלוויזיה ברוממה. שררה שם אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו נבוכים מהחלטת של אורי פורת להדיח את עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, רפיק חלבי, יעל חֵן, ואמנון ברקאי. פניהם היו נפולות. התבוננתי בהם. הם היו אובדי עצות וחסרי ישע . שאלתי את מנהל החדשות כיצד "עלה" על הקריאות המבישות האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל נוכח בשטח, סמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי, ולחש , "הבן שלי ראה את הסצנה המבישה בשידור הישיר בערוץ 33 , והוא סיפר לי זאת באקראי". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. בכך השניאו גם את עצמם על המנכ"ל. פרשת קלטת בית"ר ירושלים הסתבכה. ביום רביעי – 20 במאי 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות", ובה נאמר, "…הכתבה בה משמעו קריאות "מוות לערבים" ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית… מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- "מבט" היה עיוות של המתרחש…". על הידיעה היה חתום מר ערן הדס כתב העיתון לענייני רשות השידור [6]. שבוע אח"כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק  בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה : "הודחו עורכי "מבט" ששידרו את הכתבה "…מוות לערבים…". נזיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולראש חטיבת החדשות רפיק חלבי" [7] . בדו"ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , כי מערכת "מבט" הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות "…מוות לערבים…", סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית"ר ירושלים והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו". בפרק המסקנות כותב אורי פורת כלהלן : "דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות, קודם יורים ואח"כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה".

הידיעה שהתפרסמה בעיתונות הייתה האשמה כבדה שהטיח מנכ"ל רשות השידור והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בטלוויזיה יאיר שטרן ורפיק חלבי . זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך המנכ"ל לא פיטר אותם מתפקידם והם לא התפטרו .בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן : "מסקנות הדו"ח הן משטרת המחשבות של ג'ורג' אוראואל (George Orwell)". תגובת אנשים בכירים ב- "מבט" לדו"ח של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הייתה כלהלן : "היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת". ביום חמישי – 28 במאי 1998, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מאת כתבו איתמר אייכנר כותרת גדולה, בה נאמר, "סוף – סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1", ופרשנות הכתב : "מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ"ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי "מבט". בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר חד משמעית : "אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי". [8] .

ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- "ידיעות אחרונות" כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . "מי הבוס ?" , הייתה הכותרת לכתבה . כך כתבה יעל גבירץ : "בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבהיר שלא אהב את המסך של מוטי קירשנבאום. את פרשת "בראוֹן – חֶברוֹן", כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה". על מסך האקטואליה בתקופתו של מוטי קירשנבאום היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , כשאמר לו מפורשות : "אם תמשיך להגן על עובדים כאלה – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה", הזהיר אוּרִי פּוֹרָת את יָאִיר שְטֶרְן. פרשת הקלֶטֶת של בית"ר ירושלים הסיטה את פוקוס המנכ"ל מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר. התכנון הארוך טווח שלי לרכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים נדחק למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 הצטיירו ב- 1998 כאירוע גאלקסי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתי. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת היו עיסוקים אחרים. לא היה סיכוי שאוּרִי פּוֹרָת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה ולכנסת ישראל בשם שידורי הכדורגל, על מנת שהמערכת הפוליטית בארץ תאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע"י הממסד הפוליטי בארץ היה מאפשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אוּרִי פּוֹרָת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות. בחודשים הראשונים של  1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור נגד ראש הממשלה אהוד ברק . בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום טרם היבחרו לראשות הממשלה , בתום שידור ישיר סוער בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "פופוליטיקה" בפברואר 1999 בהנחייתו של יעקב אחימאיר . כך אמר לו בזו הלשון : "לאחר שאבחר לראש ממשלה , אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ"ל רשות השידור", והוסיף, "זאת הבטחה אישית שלי". לאחר היבחרו הקים ראש הממשלה אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות תא"ל (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של אורי פורת. המנכ"ל אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל. הוא היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.

ב- 23 בפברואר 2000 הגיש תת אלוף מיל. רפאל ורדי את דו"ח רשות השידור לראש הממשלה החדש אהוד ברק. כשמסר לו את הדו"ח קבע נחרצות : "רשות השידור חולה, חולה עד למאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, השונים מהקיימים". אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה. הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ"ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. דו"ח רפאל ורדי לא מומש מעולם. הדו"ח מעלה אבק בארכיון רשות השידור יחד עם הדו"חות שקדמו לוֹ, אֵילוּ של יצחק לבני, ארנון צוקרמן, ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע"י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו"ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו"ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור לא שינתה מאום משִגרת חייה [9].

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל.

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. רשות שידור הופכת להיות נכלולית ופוליטית מאין כמותה.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודש מאי 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך לחלום בלהות. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצבת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין טיב שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון קולוסאלי שהוליד פרי ביאושים. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה אפלה בתולדות רשות השידור. יוסף בר-אל לא רק שנְכְשָל אלא עשה כל מאמץ להשכיח ולהעלים פרטים שאינם מפארים את עברו הדל. הוא שכח שלשֵם כך יש היסטוריונים. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כהונה הניזונה מערכים.

יוסף בר-אל דִרְדֵר את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ז"ל לעברי פי תהום. לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים. חלק מעובדיה הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל. הם היו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים ונרצעים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נרצעות ויצירה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך לפיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל . כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים . העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אחים. לעולם לא מתקיימת ביניהם חברות, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית . וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט דרך חורי המסננת והגיע בטעות לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר גם אִם מאוחר מידי משנתקל הדג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות והייתה זאת שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין בחולשותיו של יוסף בר-אל ונתן ביטוי לאבחנה הזאת במסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ב- 1993 את כהונתו כמנהל טלוויזיה, אך מינה אותו לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית 'שמה עין' על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה מערכים קלושים. מינויו הפוליטי והלא מקצועי של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב לרשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים שהם בל יימחו ובלתי הפיכים. יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה.

טקסט תמונה : 1970 – 1969. יוסף בר- אל נבחר למלא את תפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההם לפי הסדר הזה : חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ז"ל ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח מנכ"ל ה- BBC לשעבר סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרָבִית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית והפך ל- אקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית ארנון צוקרמן. בעצם, איזה שווה כוחות לארנון צוקרמן ואיזה נעליים. ארנון צוקרמן שַם אותו בכיס הקטן שלו (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יהיה אשר יהיה, השנים 2002, 2003, 2004 ומחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת, בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים", להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים , הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים , וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד".

התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים , בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד , ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון". בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, כי, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית-ממלכתית של מדינת ישראל. אפילו גב' אהובה אורן הסגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת , החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל . פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע , שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יעֵל דן מגלי צה"ל ועֵרן הדס מהעיתון "ידיעות אחרונות" –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן.

מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות, יצהיר, ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור . זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי , כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם. הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה. בכך הפכו לוָוסָלִים. מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה. זה פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה.

אשמה גדולה ועיקרית מוטלת על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". טקסט עלוב ומעורר רחמים. פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה.

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית, אז מס' 169 על הממיר של YES) ש- כֻוַון למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל, מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה. מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד. היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור. הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ערוץ 34 הישראלי הלוויני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). פריחתו המדומה של ערוץ 34, הביאה במקביל לשקיעתו הלא מדומה של ערוץ 1 שאמור היה להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העז לפצות את פיו.

ובכן, בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית הבלתי נמנעת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן . לא ייאמן. באמצע שנת התקציב של 2003, דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל", קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א', ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אפשרו לו ליוסף בר-אל לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים) אחוזים מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן. פשוט לא ייאמן כמה כמה האיש הזה שקוראים לו יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור ירוד, רדוד, לא מוכשר, חסר ידע בכמה תחומים קרדינליים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית.

בסתיו 2002, שילם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל, תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש, בעוד המתחרים שלו, ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את ליטרת הבשר את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003 ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.8 מיליון דולר, 8.4 מיליון דולר בשלוש עונות, תמורת סך של 108 שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ולחלוטין לא כדאי.                                                                                                                       “Something is rotten in the state of Denmark” (יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק), אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה , והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם. זה נכון ש- "המלט נסיך דנמרק" הוא רק מחזה שייקספירי אבל רשות השידור הייתה טרגדיה מוחלטת. ניצב בראשה מנכ"ל בּוּר. זהו אותו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. רשות השידור נדחפה לבור אדמה עמוק מבלי יכולת להינצל. תאגיד השידור "כאן" קם על חורבותיו ועל קברו של ערוץ 1 ז"ל.

אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע נואשות ו- מפורשות, כלהלן :  "רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב" [1]. האשמה נכונה ומדויקת וחסרת תקדים בחומרתה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי כאילו על הוצאת דיבה ולשון הרע. חֶבֶר נאמניו של המנכ"ל יוסף בר-אל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון, הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי. היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל, "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה, אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה".

ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שליליים שלא נודעו כמותם בעבר. יוסף בר-אל עשה ברשות השידור כבתוך שלו. הֵדִיח עובדים מסורים וקידם במקומם את נאמניו. ביטל תוכניות מצליחות והעלה במקומן תוכניות כושלות. השיא היה עריפת ראשה של התוכנית המצליחה והוותיקה "ערב שישי" ששודרה ברשת ב' ברדיו " מידֵי יום שישי בין ארבע אחה"צ לשש בערב בהנחייתו והגשתו של השַדָּר יָרוֹן אֶנוֹש. מר ירון אנוש איש רדיו מוכשר מכהן גם כיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ונחשב ליריב מַר של מנכ"ל רשות השידור. העונש שקיבל מידי הבוס הראשי שלו – סילוק תוכניתו הטובה מלוח שידורי "קול ישראל". בצַר לוֹ פנה מר יָרוֹן אֶנוֹש לעו"ד גלעד שֶר כדי להגן עליו מפני הנהלת הרדיו וכדי להפר את החלטת המנכ"ל. המקרה המצער של מר ירון אנוש הוא אחד מיני רבים. נשאלת השאלה היכן נמצא החַיִץ המפריד ההכרחי בין המנכ"ל לבין עובדיו – יריביו , והאם קיים חַיִץ כזה בדמותם של מנהלי המדיה מר יוני בן מנחם מנהל הרדיו ומר מוטי עדן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדוע שני המנהלים האלה אינם מגינים על עובדיהם המוכשרים. השאלה הזאת נשארה פתוחה וחסרת תשובה.

יוסף בר-אל ריסק לרסיסים את מטה הניהול שלו כששלח הביתה את שני הסמנכ"לים הוותיקים מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים ומר עמרם עמר סמנכ"ל כוח אדם. בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז, מר דוד אדמון איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה, אך תוכנו כבר הספיק להישכח , החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הֲדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים. המנכ"ל במהלכי הניהול המביכים שלוֹ וחסרי ההיגיון ורשות השידור שבראשה ניצב הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה, "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ". צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים, הכתבות, וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם , מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט לקוראי "הארץ", בשנים 2004 – 2002  כדי להבין מדוע מינה המנכ"ל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, פונקציה שאיננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית, לצִדם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הכושל מר מוטי עדן ומנהל התוכניות הבלתי מוצלח מר יוסי משולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שכבה פרקדן ללא ניע. היא נשמה את נשימותיה האחרונות. היה מדובר בחיזיון מבהיל.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים, כלהלן : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג המנכ"ל יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) שקל ב- 2002 לעומת 200.000000 (מאתיים מיליון) שקל כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן – אלמגור". היה מדובר במפולת. בגוף המאמר הוסיפה סופרת "הארץ" גב' ענת באלינט את המידע הבא כלהלן : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה לכתב הגנה של רשות השידור.

טקסט תמונה : מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן).

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבוטה והבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין, כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה.

לאחר אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת ערוץ הטלוויזיה 33 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר. את מאיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, גם כן ללא מכרז. מדהים. העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש, שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, "…אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל…ולמאיר בר להוביל את שידורי הספורט של ערוץ 1…?". רק קומץ , אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. המנכ"ל יוסף בר-אל נבהל וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים ה- נפוטיסטיים הקלוקלים שלוֹ חסרי כל הגיון.

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז. אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה. כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו, ושילם לבן – ציון ציטרין 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה.

בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה, כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כישרון מינימאלי, והצדיק את האמירה, שְ- "אין תרופה לחוסר כישרון אלא בתוספת כישרון". דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא מנכ"ל רשות השידור שלוֹ.

בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר ו- מ"מ ראש הממשלה מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הָאָרֶץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [2]. החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות, שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל יוסף בר-אל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים של יוסף בר-אל את מוקיריו, מכריו, ו- מודעיו לכל מיני תפקידי מפתח ברשות השידור וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את רדיו "קול ישראל" ואת ערוץ 1 בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם. תוכן מאמר המערכת של עיתון "הָאָרֶץ" וודאי שלא היה זר לי . הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט . עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". מ"מ ראש הממשלה השר אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור של יוסף בר-אל מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו מר אהוד אולמרט ואנוכי דעות על המתרחש והקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצעתי לו את שירותי. אהוד אולמרט כתב ושלח לי את המסמך המצ"ב.

טקסט מסמך : 22 בינואר 2004. זהו המכתב ששלח לי סגן ראש הממשלה ושר המסחר והתעשייה מר אהוד אולמרט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה. בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור, אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט, ובהשתתפותו כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ, בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בתל אביב, מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוונטיים. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה ההיא של הוועד המנהל ההוא, המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא שקדם לו, ואשר נוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), ואותי כקרימינל [3]. להלן חלק מהסטנוגרמה של הדיון החובבני ה- הוא שניהל המנכ"ל החובבן של רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל יחדיו עם שבעת חברי הוועד המנהל החובבנים כמותו של רשות השידור ההיא, ובראשם היו"ר הדַל שלהם מר נחמן שי. היה מדובר לא רק בפארסה אלא באינפורמציה מופרכת בחלקיה הרבים שניפק להם המנכ"ל החדש יוסף בר-אל. הסטנוגרמה המפורטת ההיא נמצאת כולה בידי. הנה דברי הפתיחה של יוסף בר-אל, חלקם מופרכים לחלוטין, באותו מפגש הדיון ההוא של המנכ"ל עם שבעת אנשי הוועד המנהל ב- 21 ביולי 2002 במערכת ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בקרייה בתל אביב.

יוסף בר-אל :  המצב הכספי הקטסטרופאלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.500000 (מיליון וחצי) שקל בחודש תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5.

אנוכי עורך כאן פאוזה רטורית ארוכה כדי לסתור את המידע המגוחך שמסר יוסף בר-אל ל- 7 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ובתוכם היו"ר הדל נחמן שי, בובה פוליטית נבובה וריקה מתוכן במסווה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

הערה שלי : היה מדובר בעדות שקר. אינפורמציה מופרכת. דברי וכזב. הטקסט הזה, "…אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…", הוא מופרך לגמרי. למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ולכל חבר מרעיו בוועד המנהל לא היה צֵל של מושג וידע במבנה פירמידת זכויות השידורים הבינלאומית של אירועי הספורט הגדולים ו- רלוונטיים גם לערוץ 1. ברור שרשתות שידור ציבוריות המאוגדות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) כמו ה- BBC (בעידן גרג דייק ופיטר סלומון) ו- ITV הבריטיות, TVE הספרדית, RAI האיטלקית, TRT הטורקית, הרשתות הצרפתיות FRT 2 ו- FRT 3 כמו גם TF 1 ורשת + CANAL, וכן ARD ו- ZDF הגרמניות ועוד ועוד רשתות אירופיות נוספות הוציאו מכיסן מידי מיליארדי דולרים כדי לרכוש את אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים, וודאי אירועים שמדינותיהן נוטלות בהן חלק פעיל. תקציב שידורי הספורט של ה- BBC הבריטי בשנת 2000 בלבד עמד למשל על 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. תקציבי הטלוויזיה הגדולים נועדו לשמר את ה- Rating ו- את כמויות הצופים של רשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות אצלן בבית. 

תזכורת מס' 38 :  א. מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן הקדנציה ה- 2 של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשנים 2001 – 1998. ב. ההשוואה המתבקשת עם כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק . ג. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן חזקים מאורי פורת. ד. אורי פורת מתפטר ו/או התפוטר מתפקידו באוגוסט 2001 עייף ומובס.

ב- 18 באפריל 1993, מונה מוטי קירשנבאום ז"ל (ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל) ע"י שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שתיעב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב כקונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. במקומו מונה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ז"ל ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת ז"ל. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63. הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל של רשות השידור קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר גיל סמסונוב ואלון אלרואי (קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא גם היה חלש פיסית וגם מנטאלית. עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. כחלוף חודש השיב לי, "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא עמד בדיבורו. כוחו תש ו- לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ.

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נחמן שי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אורן ז"ל. שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. נחמן שי ואהובה אורן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של אורי פורת האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל. הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו גם ברדיו "קול ישראל", שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת, על אותה בּימַה, רק עם "שחקנים" אחרים. אהבתי אותו וריחמתי עליו באותה מידה. המשימה ב- 1998 הייתה גדולה עליו בכמה מספרים טובים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בזבוז. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל , אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. של רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies), כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה ביותר ומספר אחת באירופה, ויישומם, ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים.

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם אדר זהבי מחברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה. פניתי לממונים עלי ואמרתי להם כלהלן : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט . המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב". במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין הצוות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי פלוס המשנה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל וחלק חברים נוסף בוועד המנהל של רשות השידור. המנכ"ל האַהוּב היה בודד מאוד ומותקף. הוא היה חלש פיסית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז (רק) מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל , היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני, "…יואש אלרואי שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך…".

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 1999 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 1999 – 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם, שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר (!). פי שניים יותר מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסביבות כ- % 11 – % 10 מהתקציב השנתי הכללי של הרשת שלו.

טקסט תמונה : זהו מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000. צריך לקרוא את ספרו "GREG DYKE – INSIDE STORY” כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "…שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף, אך שווים זהב, ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא…". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.
2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.
3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.
4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005, כמו מרוצי סוסים אחרים.
5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC ו- 2 BBC.
6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).
7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.
8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם.
9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.
10. המונדיאלים של 2002 ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).
11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.
12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV.
13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).
14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.
15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.
16. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.
17. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה.

תזכורת מס' 39 : עובדות אמיתיות בעבר שאֵינָן מניחות את הדעת. השידור הטלוויזיוני הציבורי לדורותיו בישראל (וגם בתבל), לא יכול היה לשגשג בלעדי חוזי זכויות השידורים הבלעדיים של אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם. 

חמש הטבעות האולימפיות 

אלכס גלעדי Alex Gilady חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee  

25 באוגוסט 2002

לכבוד : יואש אלרואי  (באמצעות פקס).

יואש יקירי,

הייתי בשבוע שעבר ב- WBM באתונה וחסרת שם מאוד. הרבה מחבריך, מכריך, ומוקיריך הצטערו לשמוע שהחלטת לפרוש. חשבתי שתשמח לשמוע כמה אוהבים אותך. להתראות בסתיו, אלכס גלעדי.

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 2002. מכתבו של אלכס גלעדי אלי לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המדהים בכל הסיטואציה השִקְרִית והמבולבלת הזאת ב- 2002 / 2001 היה שרָן גָלִינְקָא המנכ"ל המוּדַח שאישר אז את כל מהלכי המו"מ שלי וידע כי מחליפו יוסף בר-אל תוקף אותי (וגם אותו) בשחצנות ודברי רָהָב לא נכונים ולא הגיוניים, בחר עכשיו לשתוק. ועוד הערה : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי עוד מינוי פוליטי מופרך, שהודח אף הוא מאוחר יותר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (סולק והוחלף באיש הליכוד בשם אברהם נתן שהתמנה במקומו ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), והיה שותף מלא יחד עם המנכ"ל הקודם רָן גָלִינְקָא ל- "הסכם פורטו", ואף שלח לי בהסתר צל"ש, מכתב הערכה סוֹדִי עם נטישתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [2], כאילו לצאת ידי חובתו, וכאילו הייתה זאת התכתבות פרטית בינו לביני. נחמן שי איש ציבור פחדן העדיף גם הוא לעמוד עכשיו מהצד. הוא היה הרי פוליטיקאי משופשף וכמו פוליטיקאי רב ניסיון שמח להיפטר ממני תמורת שיגור טקסט מלבב אלי. נראה היה כי הוא איננו צריך בשורותיו סוג של עובדים שמתעמתים עם השלטון, ויוצרים אי שקט במערכת. לשון הסנגוריה הציבורית שהייתה צריכה להישמע בפומבי מפיו למען הצדק וה- יושרה המקצועית של כלל רשות השידור, נאלמה דום. פשוט לא ייאמן.

החלה מלחמתי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בפוסטים שהתפרסמו ב- בלוג הזה הבאתי את ההתכתבויות האותנטיות שניהלתי עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, עם היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ', עם מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, וגם עם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. כולם ידעו שאנוכי צודק לחלוטין בטיעוניי ונימוקיי נגד המנכ"ל הבלתי מוכשר בעליל יוסף בר-אל אולם העדיפו להתבונן מהצד במלחמתי ולהחריש. גם רפיק חלבי ויאיר אלוני התבוננו ודממו. מדוע היה עליהם להקריב את עתידם למעני. פתאום התברר לי שבמלחמה כמו במלחמה גם אם היא צודקת אתה נשאר לבד ויכול לסמוך רק על עצמך. מדובר היה באוסף של כאילו אנשים נכבדים, הבוסים הישירים שלי, שסגרו את פיהם, אטמו את אוזניהם, אך לא כיסו את עיניהם. הם ידעו היטב ובדיוק מה מתרחש ביני לבין יוסף בר-אל אך בחרו מרצונם להישאר ניטראליים וביכרו לא להתערב שמא יבולע גם להם. כאילו היו אנשי ה- או"ם. מרבית הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הצטרפו למלחמתי שהייתה גם מלחמתם והפכו למוגי לב. המסמכים הרבים שהובאו בפוסטים הרבים מאששים את הטקסט אחד לאחד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהצטייר בפניי כל העת כעסקן פוליטי המתין ל – "שעת הכושר" שלו. כשהוברר לו שהחלטתי לנטוש לעד את רשות השידור ואת מכורתי ערוץ 1 בטריקת דלת מיהר נחמן שי להגיש לי "שי פרידה" :

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי מגיש לי שי פרידה לאחר שטרקתי את הדלת לרשות השידור ולטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנות עבודה רצופות. היה מדובר באופורטוניסט מדופלם שהמציא פירמה ואשר כונתה על ידי "נחמן שי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – לשכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

יו"ר רשות השידור נחמן שי.                                     ו' אלול  תשס"ב, 14 באוגוסט 2002                               סימוכין : 6181

לכבוד :

מר יואש אלרואי,

קיבלתי את סיכום פעילותך ברשות השידור, אשר נכתב ערב סיום עבודתך,  ב- 1.7.2002. אתה חותם בכך תקופה ארוכה – אך מלאת הישגים. אני מטיל ספק כמה עובדים ברשות יכולים לראות באור כל כך בהיר את הצלחתם בתחום המִקצועי, כפי שעשית אתה. ניהלת בשנים האלה בעקשנות, בדבקות, במסירות וביעילות את תחום הספורט ברשות. לא רק הספורט הוא אחד "מעמודי התווך" של השידור, כפי שנהגת להגיד- אלא אתה עצמך הייתה אחד מעמודי התווך של הרשות. אני מוקיר ומכיר את פועלך. בשם רבים וטובים בארץ הזו – אשר נהנו משידורי הספורט בשנים האלה – אני מודה לך.

כל טוּב !  בברכה, נחמן שי

הנה המשך התמליל ההוא שניהל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חֶבֶר שבעת מרעיו בוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי ב- 31 בדצמבר 2001. 

יוסף בר-אל :  המצב הכספי הקטסטרופאלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.500000 (מיליון וחצי) שקל בחודש תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5.

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה.

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004, 300000 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה.

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר.

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון שקל, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ. אמרתי להם  80000 (שמונים אלף) שקל, והוספתי, אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000  (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה.

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ? באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות. אני לא מומחה גדול לדברים האלה …אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים. בינינו, מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה, היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן . מי שיש לוֹ סמכות לחתום, כן . אנחנו מבררים. קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה. אני אפטר אותו. ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה.

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס.

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו. האיש הזה כבר לא דיבר אודות השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בסגנון של משחקים מצ'וקמקים. בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רכש ערוץ 1 כמעט כל דבר שזַז. יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  18.300000 (שמונה עשר מיליון ושלוש מאות אלף) דולר, שהם   82.000000 מיליון שקל. אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו. הנה הפירוט.

א. תשלום זכויות שידורים עבור אולימפיאדת אתונה 2004 : 2.000000 (שני מיליון) דולר.

ב. תשלום זכויות השידורים עבור טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (מכונה, "2004 Euro") : סכום של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר. לצורך השוואה : עבור טורניר "Euro 1996" באנגליה שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי זכויות שידורים בגובה של 400000 (ארבע מאות אלף) דולר, ותמורת "Euro 2000" בהולנד ובלגיה שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי סך זכויות שידורים בגובה של 660000 (שש מאות ושישים אלף) דולר. גרף זכויות השידורים האמיר אולם לא באופן כה דרסטי. יוסף בר-אל לא היה בקי ולא הכיר את מבנה הפירמידה הבינלאומית של זכויות השידורים ח אירועי הספורט הרלוונטיים.

ג. תשלום זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague : סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה לטובת רשות השידור משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר, אותה העביר לידי מועדון מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. תשלום זכויות השידורים עבור משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB : סכום של 1.000000 (מיליון) דולר.

ה. תשלום זכויות שידורים תקציר עבור משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל : סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

ו. תשלום זכויות שידורים ישירים לאיגוד הכדורסל עבור כיסוי משחקי ליגת העל בכדורסל ושידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל : סכום של 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. תשלום זכויות עבור שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל  לקראת מונדיאל גרמניה 2006 : 700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות נוספות של כל משדרי הספורט : 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של  כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם שווי ערך ל- 82 מיליון שקל. בצדק ו/או לאו. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל בכתובים, "…האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהגיע לרָף של 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל בתקופתו האחרונה של יואש אלרואי כמנווט שידורי הספורט ושל מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא…?". לא ייאמן…? ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות  המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. איש דל. היום ח"כ דל. צריך לציין כאן עוד, שבעונת השידורים  2005 – 2004  נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית. מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט שהיה גם שר התקשורת ידע כי רשות השידור מתנהלת ע"י מנכ"ל לא מוכשר. איש ירוד, ועלוב שעוסק בפוליטיקה, בשחיתות, ובהענקת שוחד מסך, וקוראים לו יוסף בר-אל. משימת ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון שמינתה אותו ב- 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, חייבת עכשיו להעיף אותו קיבינימט ללא תנאי במהירות האפשרית. זה לא היה עוד סוד כי מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט מתעב את יוסף בר-אל. כמוני.

"אין כל חדש תחת השמש", כדברי קֹהֶלֶת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט התנ"כי הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל ! מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון. סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים- והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר : ראה זה חדש הוא ! כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו, לא יהי להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה".

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש לו בוז עמוק. לא בכדי אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו השר אבוד אולמרט אלו שמינו אותו ב- 2002 למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור, היו גם אלו שהדיחו וסילקו אותו ב- 2005 לירכתי ההיסטוריה האפלולית של רשות השידור. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל על דרגיה השונים. רובם כיהנו שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי. הם היו חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימאלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. מרביתם היו עושי דברו. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית כמו במשטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל היגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "Yesmen", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", כלהלן : "הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי מר אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [4].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מח' הספורט

הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1

יואשיש ,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך.

21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים .

עכשיו כשכבר החלטת , איני יכול להניא אותך , אך אני יכול לשבח , לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה .

אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע –  הרף , עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך .

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה ,

אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי.

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ אחד של אושר אחד ב- 1971, לפני 47 (ארבעים ושבע) שנים כשפגשתי אז לראשונה את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי מני מזוז הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם ב- בג"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב ומושחת. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך. [5] + [6].

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו המושחתת כ- מנכ"ל רשות השידור. מדובר במקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ", כי, "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. עיתון הארץ מפרסם בכותרת הראשית שלו, "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ").

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם", והוסיפה, "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל". טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים, (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה. גב' דליה איציק הייתה תומכת סדרתית ונלהבת של מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת ה- "מערך" ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990.

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט. הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

 טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב" : "הודח". לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוג אולמרט לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. המודח היה יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח וסולק לאלתר מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". ( באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. מכתבו של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5 : ח"כ נַחְמָן שַי, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים : אכזבה גדולה מנקודת מבטי. 

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור. ידע והחריש עד שגם אותו סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים בשידור הציבורי ועל הציב בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את אברהם נתן במקום נחמן שי. נחמן שי ידע כי המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא "דָפוּק". מדובר בציטוט. (כך התבטא בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002). אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון הבוטה והכוחני בו משתמש מנכ"ל מיועד ובו הוא משמיץ מנכ"ל מודח, נמנה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל שהוא עומד בראשה ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". מדובר בציטוט. אשנה ואומר פעם נוספת : ב- 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי במאות עסקנים פוליטיים מגוחכים. נחמן שי, דליה איציק, ורענן כהן הם הרדודים והנמוכים שבהם. גם אם נחמן שי ייבחר לשר החוץ בממשלתו של יצחק הרצוג, וגם אם דליה איציק תתמנה לנשיאת מדינת ישראל במקום ראובן "רובי" ריבלין, וגם אם יוחלט כי רענן כהן הוא הנגיד הבא של בנק ישראל במקומה של קרנית פלוג, אינני משנה את דעתי על השלושה הנ"ל.

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". עיתונאי העַל אהוד "אודי" אשרי ז"ל, איש של יושרה, מהימנות, ודרך ארץ מחווה את דעתו במדורו המעניין "משחק מילים" אודות השרה דליה איציק והשר מאיר שטרית שהרימו יד בהצבעה של ממשלת ישראל והתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. כזכור התקיימה הצבעת ההדחה הממשלתית ביום ראשון בשבוע – 2 במאי 2005. 13 שרים הצביעו בעד הדחת יוסף בר-אל מכהונתו. דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה. 3 נמנעו בנימין נתניהו, דני נווה, ובנימין "פואד" בן אליעזר ז"ל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

עיתונאי "הארץ" (המזהיר) אהוד אֲשֶרִי היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף בחריפות, בהיגיון, ובכישרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי היה "כתב הגנה" [7].

כתב הגנה / טקסט של עיתונאי "הארץ" אודי אשרי ז"ל

שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד. לא ייאמן. מאיר שטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות, יש לוֹ זכויות. הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית. איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל . "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : יוני  1989. אהוד "אודי" אשרי ז"ל (משמאל) עיתונאי מחונן שכתב בעיתון "הארץ". מימין, אורי לוי יבד"ל. התמונה צולמה ב- 1989. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, "…כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל…", נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב- 1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני כ- 28 שנים. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור . שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו.

לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן, אריק שרון בעצמו, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים. 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו מאוישות שלוש שנים בזמן ההוא ללא מכרז. תקציב רשות השידור התנהל מאז 2003 ועד הדחתו של יוסף בר-אל ללא אישור בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים. העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לפח האשפה של ההיסטוריה. במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא, שפרסמו אמנון דנקנר ודן מרגלית ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון, "עברתם כל גבול", בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון. הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות. הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב", כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [8]. "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". טקסט חריף ומַר שנאמר ב- 2005 באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי. כמה חבל.

ההיסטוריה סובבת על צירה. יאיר אלוני שהודח ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת את תפקידו של המנכ"ל יוסף בר-אל המודח.

אני חותם את הפרק הארוך בספר "רוֹש ולענה" (אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") בדבריו השנונים של פרופסור דן כספי ז"ל גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כך כתב לאחר הדחת יוסף בר-אל : "אין עדנה גדולה יותר כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל".

[1] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות"  מ- 21  במאי  2004  , התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור .

[2] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ- 4 באוקטובר 2004  וכותרתו "שידור לא ציבורי", התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט להדיח את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור מתפקידו.

[3] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין, של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה, שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב .

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ורשות השידור.

[5] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון "הארץ" מ- 3 במאי 2005, "…מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…".

[6] ראה נספח : הצהרתו של ח"כ איתן כבל בעיתון "מעריב" מ- 2 במאי 2005, "…איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ"ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…".

[7] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

[8] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של "מעריב" ב- 17 במאי 2005 , "עברתם כל גבול" .

פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733.  ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים. מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא הגיוני, לא נתפש, בלתי מתקבל על הדעת ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.  פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.

אפילוג אמביוולנטי מַר.

כמו רבים מאזרחי המדינה גם אנוכי ובני משפחתי עקבנו בדריכות ודאגה אחרי מהלכי משפטו הפלילי הארוכים והממושכים של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בענייני שוחד כספי ושחיתות בתומם הושלך לכלא כאחרון הפושעים ב- 15 בפברואר 2015. במהלך הדו"חות וההקלטות הסמויות בעת משפטו שנו אותו לכף חובה מצטייר ראש ממשלה קטנוני, רכלני, וחסר מוסר שלא יודע מהחיים שלו. ראש ממשלה נטול כישרון, נעדר כריזמה מינימאלית של מנהיג הניצב בראש האומה הוא פושע פלילי נִקְלֶה, שטוען עכשיו שכל נאמניו לרבות בית המשפט של מדינת ישראל ועוזרתו הנאמנה פקידת לשכותיו העירונית והמיניסטריאליות גב' שולה זקן קמו עליו לרמות אותו ולהרשיע אותו. כמו רבים מאזרחי המדינה גם אנוכי קראתי את עדויותיו ה- בעייתיות נעדרות אמינות, כנות, ויושרה של ראש הממשלה והאסיר הפלילי הנוכחי אהוד אולמרט אותן דאג להפיץ ב- עיתון "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 16 במארס 2018). כמו רבים מאזרחי המדינה גם אני צפיתי בשיחת הטלוויזיה הארוכה שניהל גיל ריבה במוצ"ש – 17 במארס 2018 בערוץ 12 / "קשת" עם ראש ממשלת ישראל הנקלה שסרח בשם אהוד אולמרט ואשר נשלח לכלא בגין פשעי השוחד, המרמה, והשחיתות הנבזיים והמטונפים בהם עסק באינטנסיביות במשך שנים ארוכות. קשה להאמין. לצורך השוואה : תארו לעצמכם את ראשי ממשלות העבר של מדינת ישראל דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, ויצחק שמיר עומדים לדין בבית משפט בישראל בהאשמות בעלות תוקף לא מופרכות, שעוסקות בשוחד, מרמה, שחיתות, נוכלות, ושיבוש מהלכי משפט. לא ייאמן כי יסופר.

חולף לו שבוע. אתה פותח את "מוסף 7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 16 במארס 2018 וקורא בתדהמה את המידע הזה שמפרסם ראש הממשלה והאסיר הפלילי לשעבר, בכותרת ראשית, כלהלן : "…אני שואל את עצמי שוב ושוב, האם שגיתי באופן כל כך מהותי עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו והפכתי לאסיר…?". בלתי נתפש. אף על פי כן נותרתי אמביוולנטי בתוככי משוואה אמביוולנטית אנושית. אנוכי עדיין רוחש חיבה לראש הממשלה אהוד אולמרט מי שבחודש מאי של שנת 2005 (היה אז שר התמ"ת והתקשורת, וסגן של ראש הממשלה אריאל שרון) ביקש ליצור שידור ציבורי מהימן והיה היוזם הראשי של החלטת ממשלת ישראל להדיח ולסלק קיבינימט את מנכ"ל רשות השידור המושחת ההוא ונותן שוחד מסך, שקוראים לו יוסף בר-אל. והנה מופיע העיתונאי המוכשר בעל המוניטין ו- שדרן ערוץ 10 מר ברוך קרא, וכותב לי בעיתון "הארץ" (יום שישי – 23 במארס 2018) פוסט אנטי אהוד אולמרט מובהק, וכותרתו, "חושב שכולנו מטומטמים". ברוך קרא מכנה את ראש הממשלה אהוד אולמרט שקרן כרוני, מושך אותי מצדה הבהיר לצד האפל של המשוואה האמביוולנטית האנושית. ברוך קרא טוען בפוסט רחב הידיים שלו (משהו סביב 1200 / 1100 מילים כאמור ב- "הארץ" ביום שישי – 23 במארס 2018) כי לא שוררת כאן שום אמביוולנטיות דו ערכית, אין כאן משוואה, ו- שום מצב של רגשות מנוגדים כאילו אהבה ותיעוב משמשים בו בערבוביה. על פי משנתו של ברוך קרא אין כאן שום משוואה. ישנה וקיימת רק תוצאת מינוס. שורר כאן רק תיעוב כלפי ראש ממשלה שקרן, רמאי, ו- נותן שוחד שקוראים לו אהוד אולמרט. פוסט מס' 733 עוסק בראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שהפך לאסיר פלילי ונשלח בפברואר 2016 לכלא מאחורי סורג ובריח וביוסף בר-אל שהודח וסולק מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- במאי 2005 על פי החלטת ממשלת ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הוּשַם ראש ממשלה בבית סוהר. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות מכהן.

תזכורת (1): אהוד אולמרט אדם מוכשר וראש ממשלה בעל יכולות שהפך לפושע פלילי ונשלח למאסר מאחורי סורג ובריח.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הוא בן 73 היום. אסיר פלילי עלוב שיצא לאחרונה מבית הכלא. אהוד אולמרט כיהן כראש הממשלה ה- 12 של מדינת ישראל מטעם מפלגת קדימה בשנים שבין 2006 ל- 2009. קודם לכן כיהן כשר בממשלות ישראל מטעם מפלגות קדימה והליכוד. אהוד אולמרט כיהן גם כראש עיריית ירושלים. האירועים הביטחוניים המרכזיים במהלך כהונתו של אהוד אולמרט בראשות הממשלה ה- 31 בתולדות מדינת ישראל היו מלחמת לבנון ה- 2, תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, ומבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. מבקר המדינה – וועדת ווינוגרד ביקרו קשות את תפקודו במלחמה.

בתום ובעקבות עדויות מוקדמות שנגבו מראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת קבלת מעטפות הכסף על ידו מ- טלנסקי, דרשה מפלגת העבודה את התפטרותו המיידית ולאלתר מתפקידו כראש ממשלת ישראל. אהוד אולמרט התפטר מתפקיד ראש הממשלה לפני כמעט 10 (עשר) שנים בספטמבר 2008. במארס 2015  הורשע ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בפרשה זו של "מעטפות טלנסקי", וכן הורשע בעבירות של מרמה, הפרת אמונים, ובקבלת דבר במרמה  בנסיבות מחמירות. בהמשך משפטו הארוך נגזרו על ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט 8 חודשי מאסר וקנס כספי. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה ונקבע כי יירצה את עונש המאסר במצטבר לעונש נוסף שהוטל עליו ב- "פרשת חברת הזרע".

במארס 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בפרשת הבנייה ב- "הולילנד" וב- פרשת חברת הזרע בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים. השופט דוד רוזן גזר עליו עונש של 6 (שש) שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בגובה של 1.000000 (מיליון) שקל. ב- 29 בדצמבר 2015 קיבל בית המשפט העליון את ערעורו בפרשה הנ"ל וזיכה אותו מחמת הספק, אך הותיר את הרשעתו בקבלת שוחד ב"פרשת חברת הזרע", וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 18 (שמונה עשר) חודשים. כמו כן גזר עליו בג"צ חודש מאסר בפועל נוסף, בגין הרשעתו בבית משפט השלום בירושלים בעבירת שיבוש מהלכי משפט. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ריצה את עונש המאסר מ- 15 בפברואר 2016 ועד 2 ביולי 2017. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יצא מבית הסוהר ב- 2 ביולי 2017 בגין ניקוי שליש מתקופת מאסרו. אהוד אולמרט הוא ראש ממשלת ישראל היחיד שהורשע בעבירה פלילית.

תזכורת (2) : הפוליטיקאי אהוד אולמרט.