פוסט מס' 776.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נערך, ונכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

——————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 776 : הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בנובמבר 2018.

——————————————————————————————-

פוסט מורכב מס' 776. 1. סרן איתמר גולני ז"ל (1948 – 1928) קצין הפלמ"ח הצעיר ואָמִיץ לֵב בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. חלפו 70 שנים מאז נהרג בתאונת צניחה צבאית ממטוס דקוטה ב- 16 בנובמבר 1948 בעֵת מלחמת העצמאות לתקומת מדינת ישראל. היה בן 20 במותו. 2. אלון בן דוד העיתונאי המצוין ואיש הטלוויזיה רב הידע, האמין והמהימן, ובעל הסמכות של חברת החדשות של ערוץ 10 משגר בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" (יום רביעי – 14 בנובמבר 2018), כתב קטגוריה ואישום חריפים ביותר לעֶבְרָם של רמטכ"ל צה"ל רב אלוף גדי אייזנקוט ואלוף פיקוד דרום הֶרְצִי הַלֵוִי (מבלי להזכיר את שמותיהם אולם היחסים של מוֹעֵן ונִמְעָן ברורים) בתום סֶבֶב המלחמה הכושל האחרון ברצועת עזה נגד ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלאמי. 3. מְכוֹרָתִי, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. תמונת רקע היסטורית של ימי התום, הפשטות, והטוהר שלא תחזור עוד על עצמה לעולם. הימים ההם חלפו לבלי שוב. 4. הפוסט "שבע ההצעות והבקשות" של אריאנה מלמד  לראשי ערוץ רשת – עשר הממוזג (גלריה / "הָאָרֶץ", יום שלישי – 13 בנובמבר 2018) – הוא הגיוני וראוי לעיון. פוסט מס' 776. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בנובמבר 2018.      

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. 1. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ל- 2 ביוני 2007. בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. דו"ח ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 מונח כבר 13 שנים על המדף המאובק והמצהיב בארכיון הממשלה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. היה מדובר במהלך רדיקאלי קיצוני היסטורי ממשלתי של הדחה וסילוק של מנכ"ל רשות שידור עלוב מכהן, אולם גם היה מדובר ב-מעט מידי ו-מאוחר מידי. 2. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות תעשיית הטלוויזיה המורכבת והסבוכה בעולם ובארץ בשנים 2018 – 1884 בתחומי החדשות, הספורט, התיעוד, הטכנולוגיה, הכלכלה הטלוויזיונית, זכויות השידורים, ומנהיגות וניהול. הענקתי לסדרת 13 הספרים האלה את השם והכותרת המשותפת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת עתיקה מימי בראשית של הטכנולוגיה הטלוויזיונית ו-תחילת תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית כפי שמצאה את ביטויה בכיסוי וסיקור אולימפיאדת ברלין 1936.

אנשים ספורים בלבד הציצו עד כה בעבודת המחקר רחבת היקף שאני כותב ועורך אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הנוגעת להתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואשר החל אותה ב- 1884 מהנדס החשמל הגרמני פָּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow). בפיהם הבעת דעה משותפת אחת ובצדה ספק, התמונות הרבות המופיעות בסדרה הן מרתקות ומעניינות ובעלות ערך אינפורמטיבי חשוב ויוצא דופן, אך האם אין הן מייקרות את הפקת המחקר והוצאתו לאור. תשובתי פשוטה : אני איש טלוויזיה שמרבה להשתמש בוויזואליה ומבקש לכתוב טקסט חסכוני. התמונות הן עֵדוּת שתומכות בטקסט אך בלעדיו הן אילמות. הטקסט מאשש אותן ומפיח בהן רוח חיים. מתקיים קשר גומלין בלתי אמצעי בין הכתיבה לתמונות. אינני חוקר וכותב כדי להפיק רווחים. ערכתי ראיונות ושיחות תחקיר עם יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם. אנוכי מסתפק בתיעוד ההיסטוריה למען הדורות הבאים.

טקסט תמונה : שנת 1884. זהו מדען האלקטרוניקה הגרמני בן ה- 23 פאול ניפקואו (Paul Nipkow) האיש שהמציא את ה- Spinning disk ואת הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF).

מהנדסי הטלוויזיה הגרמנית של חברת "TELEFUNKEN" ב- 1936 ובראשם מהנדס האלקטרוניקה הנודע וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch) היו הראשונים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהעבירו כבר באותה השנה ההיא של 1936 (לפני 82 שנים) בשידורים ישירים כ- 75 שעות באירוע ספורט בינלאומי ענק בסדר גודל כזה. שידורי הטלוויזיה הגרמנית אז ב- 1936 לא התקיימו במתכונת הטכנולוגית המוכרת היום. האנשים טרם החזיקו מקלטי טלוויזיה בסלון ביתם. יעדי סיגנל שידורי הטלוויזיה כוונו לנקודות צפייה ציבוריות מרוכזות. ב- ברלין עצמה הוקמו עשרים ושמונה מרכזי צפייה מיוחדים בספריות וב-תאטראות בעיר למען האזרחים כדי לאפשר להם לצפות בטקסי הפתיחה והנעילה ובתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות. האצטדיון האולימפי היה מאוכלס כאמור מידי יום ביומו ב- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) צופים כמוהו גם הבריכה האולימפית שאת יציעיה גדשו כל יום 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. מרכזי הטלוויזיה המאולתרים היו פיצוי למאות אלפי אזרחים גרמנים שלא הצליחו לקנות כרטיסים אבל ראו את הפלא השמיני בהיווצרותו ובהתגלמותו. מהנדס הטלוויזיה וולטר ברוך (Walter Bruch) הפך לאלוהים בגרמניה. משרד הדואר והתקשורת הגרמני ב- 1936 ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) היה באחריותו הישירה של שר התעמולה והמומחה הנאצי הראשי להסתה לאומית ד"ר יוזף גבלס. ה- DRP הרחיק לכת ודחף את סיגנל הטלוויזיה גם מחוץ לברלין לעבר ערים נוספות כמו פוטסדאם הסמוכה, וגם ל-לייפציג והמבורג המרוחקות. זה היה פלא טכנולוגי מזהיר בתולדות הטלוויזיה הגרמנית (וגם הבינלאומית). אנשי קבוצת DOZ ׁ(מיסודן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבורית ARD ו-ZDF) בראשות הבכירים הורסט זייפארת, רוברט למבקה, אולי וולטרס, קארל היינץ, ו- אולריך בראון פלוס הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה של משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 נהנו ממורשת טלוויזיה רצינית, מוכשרת, ובעלת יכולות שנוצרה כבר בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת והגיעה לשיאה ב- אולימפיאדת ברלין 1936.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מהנדס האלקטרוניקה הראשי של חברת "TELEFUNKEN" וולטר ברוך (Walter Bruch, משמאל) בוחן את עבודת אחת משתי מצלמות ה- Video הענקיות של Telefunken שנראו כמו תותחי צילום. אורכן היה 2.3 מ' והן שקלו קרוב ל- 1/4 טון. המצלמות הגדולות ההן מ- 1936 היוו את הדוֹר הראשון של מצלמות הטלוויזיה ו-היו זקוקות לאור יום חזק כדי לייצר תמונת Video סבירה. המצלמות הגדולות האלה סיקרו בשידורים ישירים את טקס הפתיחה האולימפי, את תחרויות ה-א"ק, ואת הגעת רצי המרתון לאצטדיון באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות מר אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש מצלמות Video ענקיות בעלות מסה כבדה באורך של 2.3 מטרים ו- כל אחת מהן שקלה כמעט רבע טון סיקרו את תחרויות הא"ק והשחייה האולימפיות והגעת רצי המרתון לאצטדיון האולימפי בברלין. דרושים היו שישה אנשים כדי לתפעל את תותח הצילום הענק וגדל המידות הזה. הטלוויזיה הגרמנית החדשנית פעלה ב- 1936 תחת עינו הפקוחה פיקוחו של משרד רשות הדואר והתקשורת ברייך ה- 3, ה- DRP, והייתה כפופה ישירות לשר התעמולה ד"ר יוזף גבלס. חוץ ממשימות הספורט נועדו לה מטרות פוליטיות. ד"ר יוזף גבלס כבר הכריז במארס 1935 בחנוכת צילומי הטלוויזיה הראשונים של חברת "Telefunken" כי כל אמצעי התקשורת של הרייך ה- 3 הנאצי הגרמני בראשות הפיהרר אדולף היטלר מולאמים ויוקדשו למען המדינה וצרכיה. איש כמובן בגרמניה לא הטיל ספק בהצהרה הדיקטטורית הזאת.

טקסט תמונה : אחת התמונות הנדירות של מצלמת טלוויזיה אלקטרונית באולימפיאדת ברלין 1936. זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video שמהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) השתמשו בהן בעת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברלין 1936. המצלמה הנראית בתמונה הזאת (מצוידת בשפופרת הצילום איקונוסקופ פרי המצאתו של ד"ר וולדימיר זווריקין) נראית כמו תותח צילום ומוצבת באִצטדיון האולימפי המרכזי. שלוש מצלמות Video כיסו את תחרויות הא"ק, השחייה, ואת שלב ההגעה של רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי. משקלה של מצלמת Video כזאת היה כמעט רבע טון. המצלמות נזקקו למזג אוויר בהיר ואור יום חזק כדי לייצר סיגנל תמונה באיכות ראויה לצורכי שידור. שלוש מצלמות ה- Video הגרמניות הפיקו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית במשך 16 ימי התחרויות אך חומר השידור לא הוקלט מעולם  [1]. (באדיבות OLYMPIAZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. גל הזכויות שמורות). 

מהנדסי חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" הבלתי נלאים שפעלו תחת הוראות סיקור מפורשות של DRP העבירו חלק מהשידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 36' גם באמצעות כמה ניידות שידור מיוחדות ששילבו הפעלת Film ו- Video בעת ובעונה אחת . המצלמה שהוצבה על גג הניידת שלהן צילמה אמנם בפילם אך בבטן הניידת הורכבה מעבדת מיוחדת ומתוחכמת שפיתחה את הפילם במהירות עצומה בפרק זמן של 40 (ארבעים) שניות בלבד ותרגמה אותו מייד באמצעים אלקטרוניים לתמונת Video כדי שניתן יהיה להעביר אותה בשידור ישיר לאולפן הטלוויזיה. בכך אפשרה חברת "טלפונקן" (Telefunken) להעביר שידורי ספורט בטלוויזיה כמעט באופן ישיר לאחר התמהמהות טכנית קצרה בת 40 שניות. ציבור הצופים כמובן לא היה מודע להשהיית הזמן הזאת.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של  ברלין 1936. צילום נדיר של ניידת שידור טלוויזיה של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) מסוג מרצדס נושאת עליה מצלמת פילם. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור של "TELEFUNKEN" מעבירה באמצעות כבל Video היוצא ממכונית המרצדס את סיגנל התמונה לעבר אולפן הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מעבדת הפילם בתוך ניידת השידור מפתחת את החומר ומעבירה אותו לאינפורמציה אלקטרונית של תמונת Video המשודרת לאולפן הטלוויזיה. הישג טכנולוגי מרשים ביותר. (באדיבות אולריך מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיגנל השידורים האולימפיים הישירים של הטלוויזיה הגרמנית הועבר ל- 28 מרכזי צפייה מיוחדים שהוקמו בברלין עיר הבירה לרבות הכפר האולימפי ששכן בפאתי ברלין אך מהנדסי האלקטרוניקה הגרמנים הצליחו לשלוח אותו כאמור לטווחים של עד 300 ק"מ שהיו מיועדים לערים מרוחקות כמו המבורג, לייפציג, ופוטסדאם. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי הטלוויזיה בימים ההם לפני 82 (שמונים ושתיים) שנים. לא נשאר שום זיכרון מצילומי ה- Video האלה של ברלין 1936 מפני שהמהנדסים של חברת "TELEFUNKEN" טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video. מס' [2].

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 ה- 11 במניין הזמן החדש. ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) באחריותו של שר התעמולה הגרמני ד"ר יוזף גבלס מקים מרכזי צפייה לטלוויזיה מיוחדים בכפר האולימפי בברלין, בברלין עצמה ובערים נוספות כ- לייפציג, המבורג, פוטסדאם ואחרות. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון הצילום היחיד שנותר מאולימפיאדת ברלין הוא סרטה הדוקומנטארי בן כארבע שעות "OLYMPIA" (בפילם) של בימאית הקולנוע הגרמנייה הנודעת גב' לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). "אולימפיה" הוא מסמך קולנועי – דוקומנטרי מרתק שהוכן והורכב ב- 1936 משני חלקים : הראשון נקרא, "פסטיבל העמים" (Fest der Volker) ושמו של החלק השני הוא "פסטיבל היופי" (Fest der Schonheit). לני ריפנשטאהל תיעדה את משחקי ברלין 1936 באמצעות 45 מצלמות פילם בנות 35 מ"מ, עליהן הורכבו עדשות מגוונות מסוגים שונים. צוות הצילום הענק שלה כלל כ- 300 אנשים וההפקה היקרה בעלות של כ- 3000000 (שלושה מיליון) מארקים גרמניים מומנה כולה ע"י מיניסטריון התעמולה בראשות השַר ד"ר יוזף גבלס ועל פי הוראתו המפורשת של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה הגדולה לני ריפנשטאהל (במרכז) בחברת שני מעריציה, אדולף היטלר (מימין) ויוזף גבלס (משמאל). (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

45 (ארבעים וחמישה) הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ועוזריהם ירו כמות פנטסטית של יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר של פילם מצולם, ביניהם שוטים רבי המוניטין המנציחים את זכייתו של האָצָן השחור האמריקני הפִּלְאִי גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בארבע מדליות זהב בתחרויות הא"ק, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטרים (10.3 ש') ו- 200 מטרים (20.7 ש'), קפיצה לרוחק (8.06 מ'), ו-מרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר בה קבעה הרביעייה האמריקנית שיא עולם של 39.8 ש' (הרץ הראשון היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס + הרץ השני רָאלְף מֶטְקָאלְף + הרץ השלישי פוֹי דְרֵיְיפֵּר + הרץ המסיים היה פְרָאנְק וָויְיקוֹף). לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל התעלמה מתורת הגזע הארי של גרמניה הנאצית והמצלמות שלה חשפו את גֶ'סִי אוֹאֶנְס וספורטאים שחורים נוספים בנבחרת ארה"ב במלוא הדרם הספורטיבי. הבימאית לא התייחסה לעימות הספורטיבי – פוליטי שהפגין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר באולימפיאדת ברלין 1936 כשסירב ללחוץ את ידיהם של הספורטאים השחורים האמריקניים. לני ריפנשטאהל קולנוענית ברמה גבוהה ביותר בשנים של העשור ה- 3 במאה ה-20, חושפת ו-מציגה את אדולף היטלר בסרט "אולימפיה" כבן אנוש רגיל שצופה בהנאה בתחרויות.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת ברלין 1936. טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי ב-ברלין נערך ב- 1 באוגוסט 1936. טקס הנעילה התקיים ב- 16 באוגוסט 1936 גם כן באצטדיון האולימפי בברלין. הבימאית הגרמנייה רבת המוניטין גב' לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) והצלם שלה עוקבים אחרי ריצתו של נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית פריץ שילגן באיצטדיון האולימפי בברלין 1936. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סרן איתמר גולני ז"ל (1948-1928) קצין פלמ"ח צעיר ו-אמיץ לב בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. חלפו 70 שנים מאז נהרג בתאונת צניחה צבאית ממטוס דקוטה ב-16 בנובמבר 1948 בעֵת מלחמת העצמאות לתקומת מדינת ישראל.

היום, יום שישי – 16 בנובמבר 2018 מציין כי חלפו 70 שנים מאז נהרג סרן איתמר גולני ז"ל קצין פלמ"ח צעיר ואמיץ לב בן 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 16 בנובמבר 1948 בתקופת מלחמת העצמאות למען תקומת מדינת ישראל. איתמר גולני ז"ל היה מבניו הראשונים של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בנם של לובה גולני ורעיה רוזובסקי. כבר מגיל צעיר מאוד התבלט איתמר גולני לא רק כנער מדריך בוגר של הילדים הצעירים ממנו ב- "פלוגה" בקיבוץ אפיקים, אלא התברך גם באישיות של מנהיג ובכישרונות של מוביל. איש מעשה ואיש רוח יחדיו. נכון יותר לומר, לא איש, אלא נער שהיו משולבים בו עשייה מתוך שליחות פלוס חֲזוֹן ונפש הוֹמָה. איתמר גולני ז"ל היה קצין צעיר ולוֹחֵם אָמִיץ לֵב בפלמ"ח והשתתף עם חייליו בקרבות עקובים מדם במלחמת העצמאות ב- 1948, אולם בד בבד היה נער משורר רגיש שניחן בכישרון פיוט וביכולות כתיבה. איתמר גולני היה קצין, מנהיג, ולוחם פלמ"ח מוכשר, טהור, וזך. כמו כל בני גילו בעת ה-הירואית ההיא נקרא העת ההיא לדֶגֶל, והותיר מאחוריו את עבודת האדמה ואת המחרשה, הטורייה, החרמש, והקילשון, והמיר אותם בנשק. בכוח הזרוע הצבאית. לאחר מותו פרסם קיבוץ אפיקים ב- 1949 סֶפֶר יחדיו עם "הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד", ובו פרקים מן העיזבון שלו. שמו של הַסֶפֶר הקָדוֹש הזה, קרוי "נֶפֶש וּתְהוֹם". שֵם בעל נפח תלת ממדי בעיקר עָמוֹק. אולי כתובת רחוקת שנים שלקוחה ממכתבו האחרון, "נְשָמָה תּוֹהָה, נֶפֶש וּתְהוֹם לָה…", שוּרָה קצרה שמעידה על המתחולל בין דפיו של העיזבון. איתמר גולני ז"ל היה במותו בן 20.

אין יום שעובר מבלי שאנוכי מעיין, קורא, ו-מְשַנֵן כמה פרקים בתנ"ך. לאחרונה אני מוצא את עצמי מעיין וקורא גם פרקים מ- "נֶפֶש וּתְהוֹם" של איתמר גולני ז"ל. אילו היה חי היום, הוא היה בן 90. ביקשתי להעלות בפוסט מס' 776 ב-בלוג שלי את זִכְרוֹ של איתמר גולני ז"ל בן קיבוץ אפיקים, הקיבוץ שלי בעמק הירדן. נער משורר ולוחם ומפקד אמיץ ללא חת בפלמ"ח במלחמת העצמאות של מדינת ישראל ב- 1948, שנהרג בהיותו בן 20 בתאונת צניחה צבאית ממטוס דקוטה ב- 16 בנובמבר 1948. החלטתי לפרסם כאן בפוסט מס' 776 גם את ההקדמה בתחילת הַסֶפֶר "נֶפֶש וּתְהוֹם", שכתב לזכרו מפקדו יואל פלגי בגדוד הצנחנים שהוקם בצה"ל בסתיו 1948.

הערה שלי : יואל פלגי ז"ל (1978 – 1918) היה חבר קיבוץ מעגן בעמק הירדן. הוא היה אחד מצנחני היישוב היהודי בארץ ישראלי באירופה שהתנדבו לצנוח ב- 1944 בלב אירופה הכבושה ולהסתנן מאחורי קווי האויב במהלך מלחמת העולם ה- 2 כדי לסייע בהצלת יהדות אירופה ממלתעות גרמניה הנאצית. יואל פלגי צנח ב- 13 באפריל 1944 (יחדיו עם פרץ גולדשטיין) ביוגוסלביה משם חצו שניהם את הגבול ונכנסו לבודפשט כדי לעזור ליהדות הונגריה שניצבה בפני השמדה טוטאלית ע"י גרמניה הנאצית. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין נתפשו ע"י המשטרה החשאית ההונגרית וע"י הגסטאפו. הם עונו קשות ונשלח ברכבת  לאחד ממחנות המוות של גרמניה אולם הצליח לקפוץ ממנה ולהינצל. יואל פלגי חזר לבודפשט ונטל חלק במאמצי ההצלה עד תום מלחמת העולם ה- 2. על יחידת הצנחנים האמיצה ההיא נמנו לא רק יואל פלגי אלא גם חנה סֶנֶש הי"ד ופרץ גולדשטיין הי"ד ועוד 34 צנחנים וצנחניות נוספים אחרים מהיישוב. 12 מקבוצת ה- 37 של צנחני היישוב הקטן והאמיץ בארץ ישראל נפלו בשבי. 7 מהם הוצאו להורג, ביניהם חנה סנש ופרץ גולדשטיין. חנה סֶנֶש נולדה ב- 1921 בבודפשט. ב- 1939 עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט במושב נהלל, ואח"כ הצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. ב- 1943 התנדבה חנה סֶנֶש לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחני היישוב היהודי בארץ ישראל שצנחו על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית במלחמת העולם ה- 2. חנה סֶנֶש, ראובן דפני, יונה רוזן, ואבא ברדיצ'ב צנחו ב- 15 במארס 1944 ביוגוסלוויה ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצו ארבעת צנחני היישוב את הגבול להונגריה ונתפסו על ידי חיילים הונגריים. חנה סנש נתפשה במעברה מקרואטיה להונגריה. היא נשלחה למרתפי החקירות ב- בודפשט, עונתה קשות ע"י המשטרה החשאית ההונגרית וע"י הגסטאפו, והוצאה להורג ב- 7 בנובמבר 1944. חנה סנש הייתה בת 23 במותה. פרץ גולדשטיין נולד ברומניה ב- 1923 ועלה לארץ ישראל ב- 1940. אף הוא חבר קיבוץ מעגן בעמק הירדן. פרץ גולדשטיין צנח ב- 13 באפריל 1944 יחדיו עם יואל פלגי ביוגוסלוויה, משם עברו להונגריה, נתפשו, עונו קשות ונשלחו ברכבת למחנה המוות אורנייבורג. יואל פלגי הצליח לקפוץ מהרכבת. פרץ גולדשטיין לא. פרץ גולדשטיין נרצח ב- 1 המארס 1945. הוא היה בן 22 במותו.

יואל פלגי כתב את הספר, "רוּח גְדוֹלָה בָּאָה". הספר התיעודי הזה של יואל פלגי הוא עדות אישית מצמררת אודות קורותיו של אחד המתנדבים שלנו שצנחו ב- 1944 בימי השואה אל לב אירופה הכבושה, בניסיון נועז ונואש להגיע אל אחיהם היהודים, כדי להביא אליהם את בשורת ארץ – ישראל הלוחמת, ולסייע להם ללחום על חייהם.

ראוי וחשוב שהַדוֹר הצעיר שלנו יקרא ויעיין ב- שני הספרים האלה רוויי הוד, תעוזה, אומץ לב, ודבקות במשימה עד כלות, "נֶפֶש וּתְהוֹם" ו- "רוּח גְדוֹלָה בַּאָה". ובאותה נשימה : אף פעם גם לא מאוחר מידי לבקש מהנוער מהדוֹר הצעיר שלנו לקרוא את שירו הנודע של המשורר נתן אלתרמן "מַגַּש הַכֶּסֶף" שפורסם בטורו "הטור השביעי" בעיתון "דָבָר" ב- 19 בדצמבר 1947. תקומתה של מדינת ישראל ב- 1948 לא הייתה דבר מובן מאליו כשם שקיומה בן 70 שנים איננו דבר מובן מאליו. אשנה ואומר שוב : עתידה, ביטחונה, ושגשוגה של מדינת ישראל איננו דבר מובן מאליו גם היום. על הדור הצעיר שלנו מוטלת כל הזמן החובה ההיסטורית לא רק לגונן על המדינה אלא גם להכיר היטב לפרטי פרטים את עברה של מדינת ישראל, את תקומתה של מדינת ישראל בגבורה עצומה רווייה דם ודמעות בשנים 1949 – 1947, ואת השואה שקדמה למלחמת העצמאות בה נרצחו 6.000000 (שישה מיליון) יהודים ע"י גרמניה הנאצית במלחמת העולם ה-2 בשנים שבין 1939 ל- 1945. שום דבר איננו מובן מאליו.

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "נפש ותהום".

טקסט מסמך (2) : אחי עמי פינסקי ז"ל העניק לי את הספר "נפש ותהום" את העותק שלו ביום הולדתי ה- 70 לאחר שהעותק שלי אבד.

טקסט מסמך (3) : שם הספר "נפש ותהום", שם הכותב איתמר גולני, ושם הוצאת הספר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקיבוץ אפיקים.

טקסט מסמך (4) : עמוד מידע מקדים לספר "נפש ותהום" אודות שנת ההוצאה לאור והדפסתו, ומהיכן שָאוּב שמו "נפש ותהום".

טקסט מסמך (5) : איתמר גולני ז"ל.

טקסט מסמך (6) : מות איתמר. ארבעה עמודי הקדמה לספר "נפש ותהום" שכתב יואל פלגי.

טקסט מסמך (7) : מות איתמר. ארבעה עמודי הקדמה לספר "נפש ותהום" שכתב יואל פלגי.

טקסט מסמך (8) : מות איתמר. ארבעה עמודי הקדמה לספר "נפש ותהום" שכתב יואל פלגי.

צילומי זיכרון מעטים שנותרו בארכיון מהימים ההם-הזמן ההוא (1). 

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו. 1946. חג חנוכה. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה צבאית ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20 וחצי. איתמר גולני היה בחור רב כישרונות בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא קיבוץ אפיקים לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", פרקים, קובץ מכתביו וזיכרונותיו מהעיזבון. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ביאור נוסף : 1946. קיבוץ אפיקים חוגג את חג החנוכה בביצוע פירמידה ספורטיבית. ליאור ייני ילד צנום וקל משקל (בן 10) ניצב בפסגת הפירמידה. הוא עומד על כתפיו של אחיו עודד ייני. כורע ראשון מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. המתעמל "האופקי" משמאל הוא אחי עמי פינסקי ז"ל. יושב בקדמת התמונה מחולל הפירמידה איתמר גולני (בן 18 בחולצה לבנה ומכנסי חקי קצרים). השאר אינם מזוהים. 

בראש הפירמידה ניצב ילד בן 10 בשם לִיאוֹר יֵינִי שמרים ידיו אל על. ליאור ייני מעולם לא היה ספורטאי דגול. בטח לא כדורגלן וגם לא כדורסלן. פסגת הישגיו הספורטיביים בהיותו ילד צנום הייתה התייצבותו בשיא פירמידת ההתעמלות. בניין הפירמידה הייתה אחת מפסגות הספורט באשר הוא בקיבוץ אפיקים. תכנן אותה מדריך "הַפְּלוּגָה" (כך נקראה חברת הנוער הבוגרת בקיבוץ אפיקים של הימים ההם) איתמר גולני (יליד 1928) בן קיבוץ אפיקים, ילדם של לוֹבָה גוֹלָנִי ורַעְיָה רוֹזוֹבְסְקִי. איתמר גולני התגייס כמו רבים מבני דורו ל- פלמ"ח והשתתף בפעולות נועזות ומסוכנות רבות במלחמת העצמאות ב- 1948. הוא הגיע לדרגת סֶרֶן והיה מ"פ צנחנים. ניבאו לו עתיד צבאי מזהיר. הוא נספה בתאונת צניחה צבאית ממטוס דַקוֹטָה בנובמבר 1948 בהיותו בן 20. גופתו לא נמצאה מעולם. איתמר גולני ז"ל הותיר אחריו עיזבון את הספר "נֶפֶש וּתְּהוֹם" שמצוי על המדף בחדר עבודתי. הוא היה משורר בנשמתו. דמות דגולה בעלת חזון, נערצת, ובלתי נשכחת.                        

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת הנערה דני שפירא ז"ל. המתעמל העומד משמאל (יד שמאלו מונחת על מותנו) ומתבונן בביצוען של הנערות הוא אחי עמי פינסקי ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים. לובה גולני (מימין) אביו של איתמר גולני ואיש לא מזוהה קוצרים בשדות החקלאיים של קיבוץ אפיקים תִּלְתָּן בחֶרְמֵשִים עבור עדר הפרות החולבות. הַחֶרְמֵש היה אחד מכלי החקלאות החשובים ביותר בימיו הראשונים של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוזרות דרכי הגורל, תמוהים שבילי הקשרים המשפחתיים והגֵנים שעוברים מדור לדור, לא תמיד על פי ה- DNA המוכר לנו והמקובל, כמו גם משונים משעוליה של ההיסטוריה שסבה על צירה. חברי וחברות קיבוץ אפיקים הראשונים נטשו את משפחותיהם ובתיהם בגולה, עלו לארץ ישראל, ו-חברו כאן איש לרעהו במחצית השנייה של שנות ה-20 במאה הקודמת כדי להקים את את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.  

הם היו חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש, לזרוע, ולקצור. בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל שידעו לרתום סוסים למַקְצֵרָה, לעגלה, ולפלטפורמה ואח"כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין. תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת, את ה-אָסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חַצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן, ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל. הם גם לא ידעו לקלוע לסל. זה לא עניין אותם. הם נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב-1 במאי ובידיהם כלי העבודה החקלאיים המחרשה, הטוּרִיָיה, החֶרְמֵש, המַעְדֵּר, הקִלְשוֹן, האֵת, והמַגְרֵפָה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט / 1939 – 1936 ע"י פורעים ערביים ליד הכפר ליביה ששכן על כביש עפולה – טבריה, לא רחוק מביה"ס החקלאי "כדורי"). יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון, שלמה אלפרט. יושבת שנייה מימין דורקה תירוש. יושב שלישי משמאל ידיו משולבות על ברכיו חיים ייני אביו של ליאור ייני ו- סבו של שרן ייני קפטן ו- כַדוּרָגְלָן קבוצת מכבי ת"א. עומד מאחור חובש כובע רחב שוליים וידיו על מותניו זהו המורה והמחנך שמואל לולב. השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, האֵת, המעדר, והטורייה הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה 1 : סייעו לי בזיהוי חלק מהנוכחים בתמונה שני בני קיבוץ אפיקים אחישי ליש (בן 82 היום), ופרופסור משה גופן (בן 81 היום) מומחה לחקר ותולדות אגם הכינרת בעמק הירדן. הערה 2 : משה גופן טוען שהזיהוי שלי את האיש היושב בקדמת התמונה הוא שגוי. לפי דעתו זהו אהרונצ'יק סירוטינסקי ולא בני קירשון.

טקסט תמונה : 1950. שדות המספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי מטפח את גידול סלק הבהמות מזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת "הזוֹר" ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ההאשמית). הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור תוצרת ארה"ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלון בן דוד העיתונאי המצוין ואיש הטלוויזיה רב הידע, האמין, ובעל הסמכות של חברת החדשות של ערוץ 10 משגר בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" (יום רביעי – 14 בנובמבר 2018), כתב קטגוריה ואישום חריפים ביותר, לעברם של רמטכ"ל צה"ל רב אלוף גדי אייזנקוט ואלוף פיקוד דרום הֶרְצִי הַלֵוִי (מבלי להזכיר את שמם) בתום סֶבֶב המלחמה הכושל האחרון ברצועת עזה נגד ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

אלון בן דוד נֶכֶס יקר ו- רב מוניטין של חברת החדשות של ערוץ 10, הוא אחד מבין האנשים והעיתונאים המעטים שאנוכי מאמין לדיווחיו. העיתונאות הכנה והרצינית שלו רחוקה אלפי מילין מהעיתונאות הרכלנית של עמיתו רפי רשף (שניהם עובדים באותו ערוץ 10), ומאפילה ומטילה צֵל גם על העיתונאות "הצבאית" של הקולגה שלו אור הלר. אלון בן דוד הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה סמכותי ובעל ניסיון עצום, אמין ומהימן, וניצב משכמו ומעלה מעל % 99 מהקולגות שלו. אני מציע לכל "המומחים" למיניהם (לרבות דובר צה"ל) להאזין היטב לטקסט הביקורת שהשמיע אמש אלון בן דוד באוזניו של ירון לונדון (יום רביעי – 14 בנובמבר 2018 בתוכנית "לונדון את קירשנבאום") העוסק בכישלון ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו וכישלון צה"ל בראשות הרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט להדוף את ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד לאחור. יֶרִי של 500 רקטות וטילים ועוד עשרות פצצות מרגמה של ארגוני הטרור והאויב החמאס והג'יהאד האיסלאמי בתוך 30 שעות על יישובי וקיבוצי עוטף עזה ועל הערים שְדֵרוֹת ואשקלון, נענה ע"י ממשלת ישראל וצה"ל בהורדת 4 בניינים רבי קומות בעזה. זהו. זה הכל. החמאס והג'יהאד האיסלאמי מנצלים את רפיונם התמוה של ממשלת ישראל וצה"ל. ברצות האויב הוא מייצר כמות אש פנטסטית ויורה טילים, רקטות, ופצצות מרגמה, כ- 600 בתוך 30 (שלושים) שעות על יישובי וערי ישראל. ברצות האויב הוא משמיד כבר במשך שמונה חודשים מאז מארס 2018  100000 (מאה אלף) דונם של שדות חקלאיים ללא תגובת הרתעתית של  צה"ל, אחת ולתמיד. ב-רְצוֹת האויב הוא נענה ליוזמת התיווך של ממשלת מצרים ומפסיק את האֵש שלו של עצמו. ואז מצטרף לשיח הלאומי ראש הממשלה בנימין נתניהו ומודיע בקול נכאים ו-עגום לאזרחי ישראל בתום סבב הלחימה האחרון הזה בזו הלשון : "…אינני יכול לפרט את השיקולים להפסקת האש…אויבנו התחננו לכך והם יודעים היטב למה…הלוואי שיכולתי לשתף את אזרחי ישראל בכל מה שאני יודע…". מה פירוש הדבר, מה זאת אומרת שראש הממשלה אומר שאי אפשר לשתף את הציבור בהחלטות הממשלה הנוגעים לגורלו ? למה הוא מתכוון ? מדוע הוא אומר זאת ? מה הוא מסתיר מהציבור ? מה הם שיקוליו ?

טקסט תמונה : זהו אלון בן דוד איש חברת החדשות של ערוץ 10. גבר נאה בעל קול רדיופוני מרשים, נחשב היום ל- אחד מבכירי העיתונאים ושדרני הטלוויזיה בתחום החדשות והאקטואליה המאיישים את תעשיית התקשורת במדינת ישראל. בשיחתו, ניתוחיו, והסבריו הצבאיים – ביטחוניים למגיש ירון לונדון תקף אלון בן דוד בחומרה את המעוקרות והמקובעות של פיקוד הדרום ו- צה"ל ב- סֶבֶב המלחמה הקונקרטי הזה עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי, מבלי להזכיר את שמות הגנרלים הישראליים ש- אחראים לכישלון. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).

הנה תמליל השיחה שהתנהלה בין ירון לונדון לבין אלון בן דוד בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 (יום רביעי – 14 בנובמבר 2018) הנוגעת להפסקת האש בין מדינת ישראל לבין האויב, ארגוני הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי היושבים ברצועת עזה.

ירון לונדון לאלון בן דוד : "…עם אלון בן דוד נדבר על ההיבטים הצבאיים – ביטחוניים של המבצע הזה, מה אנחנו לומדים ממנו…?".

תשובת אלון בן דוד לירון לונדון בו הוא תוקף את הרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט ואת אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי (מבלי להזכיר את שמותיהם) : "…שנכנסנו אליו לא מוכנים (!). אני חושב שלצבא היו הרבה מאוד חודשים להתכונן לסֶבֶב הזה. היה ברור שסֶבֶב כזה יגיע מתי שהוא, ובסוף שהדרג המדיני מציגים לו שתי אפשרויות : או כמה תקיפות, או כמה מגדלים, או מלחמה כוללת. בלתי סביר שאתה נכנס לסֶבֶב כזה בלי ספקטרום הרבה יותר מגוון של כלים, הרבה יותר חדים שיכולים להביא גם אפקט נוסף…זה לא יכול להיות שבתווך בין להפיל ארבעה מגדלים בעזה עם כל האפקט המשמעותי לבין מלחמה כוללת וכניסה קרקעית, לצבא לא יהיו עוד כֵּלִים. אני אתן לך דוגמא : מערך השיגור של חמאס…460 רקטות נורו על ישראל. זהו מספר מאוד מאוד גבוה…לא ראינו את המערך הזה נפגע…שלוש או ארע חוליות שיגור הותקפו. אפוא המחקר המוקדם של החוליות האלה ? מי האנשים האלה ? מה סדר היום שלהם ? אפוא הם גרים ? ואם לא נצליח לתפוש אותם אז נהרוס להם את הבתים שלהם. יש מִגוון של דברים. אותה המרגמה עומדת במשך 24 שעות ויורה על חוֹלִית וכרם שלום…מחמשים אותה כל פעם מחדש, כן, באים אנשים מכניסים פצצות מרגמה וניא ממשיכה לירות. אתה רואה שהצבא נכנס לפה כאילו הוא מעוקר…וזה מתחבר עם ההתנהלות שהיא כמעט שמונה חודשים מאוד מאוד מקובעת של צה"ל ושל מה שהוא יודע לעשות…ואנחנו 8 חודשים מול ההפגנות ומכבדים את הגבול של עזה כאילו הוא קדוש. אפוא ההגנה הקדמית ? אפוא הכניסה קצת קדימה ? אפוא ההפתעה ? אפוא התחבולה ? אפוא להכות את האויב במקום שהוא לא מצפה ? לא סביר שבגמר הסבב הזה, שחמאס לוקח מהסבב הזה, לֶקַח שהוא יכול לירות קרוב ל- 500 (חמש מאות) רקטות…וכן…הלכו 4 מגדלים…זה בערך המחיר שהוא שילם, הרי לא פגענו כמעט באנשיו…".

שאלה של ירון לונדון לאלון בן דוד : "…במגירות המטכ"ל לא היו תוכניות אחרות להציע לממשלה ולקבינט הביטחוני…?".

תשובת אלון בן דוד לירון לונדון : "…אני חושב שהצבא היה חייב להביא תוכניות אחרות, הן לא היו מספיק מגוונות…הוא גם היה חייב להתעקש עליהן וגם הקבינט היה מאשר אותן…כי אין סיטואציה שבה ישראל סופגת רקטות…הצבא ממליץ לקבינט על פעולות…והקבינט לא היה מאשר אותן…".

שאלה של ירון לונדון לאלון בן דוד : "…ליברמן מוחה שהצעותיו לא התקבלו ו/או עמדתו לא התקבלה…האם ליברמן הציע תוכנית חלופית…?".

תשובת אלון בן דוד לירון לונדון : "…ליברמן רצה ללכת למהלך הרבה יותר רחב, אבל תשמע, ליברמן היה בסיטואציה…אני לא זוכר ששר ביטחון במדינת ישראל שמופיע פומבית , קורא לצאת למלחמה, וזה אפילו לא עושה כותרת בעיתון…אף אחד לא הקשיב למה שליברמן אומר…".

הערת תוספת :

בתום השיחה ותשובותיו המאלפות של אלון בן דוד, שאל ירון לונדון אורח נוסף באולפן "לונדון את קירשנבאום", האלוף מיל. נועם תיבון (מפקד צוות התחקור המטכ"לי במלחמת "צוק איתן" שאלה ארוכה מאוד כ- אורך הגלות בת 67 (שישים ושבע) שניות (!), שכותרתה "האם כיפת ברזל היא נכס או מכשול אסטרטגי…?". כלומר האם כאילו מיגון היתר של "כיפת ברזל" הופך את צה"ל לצבא מִגְנָנָה נטול יזמות התקפית. לא נותר בי עוד כוח, עניין, וסקרנות אחרי השאלה השאלתית הארוכה לעייפה הזאת של ירון לונדון, להקשיב גם לתשובתו של נועם תיבון. מעניין, מי שם העורך שמתיר לירון לונדון להפקיע שוב ושוב את המיקרופון שלא לצורך לטובת שאלותיו הארוכות והמסורבלות.

צילומי זיכרון מעטים שנותרו בארכיון מהימים ההם-הזמן ההוא (1). מְכוֹרָתִי, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. תמונת רקע היסטורית של ימי הַתּוֹם, הפשטות, והטוהר שלא תחזור עוד על עצמה לעולם. הימים ההם חלפו לבלי שוב.

פרקים מהספר, "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן" (מכיל כ- 10000 עמודים). הספר דן בעיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב (1).

ססמת הספר הקונקרטי הזה ותריסר הספרים הנוספים שאנוכי חוקר וכותב בסדרה הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" : 

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up

השורה התחתונה של הספר הקונקרטי הזה ותריסר הספרים הנוספים שאנוכי חוקר וכותב בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2018

"משה מת, יהושע מכניס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).  

טקסט תמונה : אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל.  כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את שני הזמרים האמריקניים ההם אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים בעת ביקור שלי את הוריי בקיבוץ, "…באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. גם מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז"ל בן 93 ב- 7 בינואר 2013, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף, הניע אותי לכתוב את הטקסט הר"מ. מיכה שמבן ז"ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב. 

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מ- 47 (ארבעים ושבע) שנים. ליתר דיוק בשבת-3 ביולי 1971 

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 81 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 776. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן), וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" (!).

טקסט תמונה : סתיו, חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. עומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. כורעים משמאל לימין : דליה רון-לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. הם היו המפקדים הישירים שלי ב- "גולני" אך לפני כן הם היו בני אדם. אנשים הגיוניים ו-אנושיים. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב-1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי ו-דן שילון ובד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב-1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע למשכנה של הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון. ב-1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי-אמריקני ממנהטן (מת לפני שמונה שנים ב- 2010 בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב-1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה-30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שִירְוִוינְט וקוּרְשָאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הַסִסְמָה בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 81 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב-1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב-1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב-1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה-2 בשנים 1945-1939 נדרשה אימא שלי לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח-Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס המרופט היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "…חורבן בית שלישי לא יהיה…", והוא צדק". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד ב-שירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אוֹשֶר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב-"חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב-1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סִיסְמַת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו), אֲרְיֵה בָּהִיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים, "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שַלְמוֹן (שוּלְמַן), אברהם לֶשֶם (אברשה לֶכְטְמַן), סְיוֹמָה לִין (לִינְקוֹבְסְקִי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסְיוֹמָה פִּינְסְקִי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה-20 במאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד–1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר"–נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932 . זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם , ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה-הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57 ב-12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : "…אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה . הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית , כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ…". דבריו אלה של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אפיקים אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית אֵלִיק שומרוני (חולצה / גופייה לבנה פתוחה עם שרוולים קצרים). מתחתיו בשיער שחור חלק זוהי קְלָרָה גלילי. עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין (גבוה בלונדיני, מפנה את כתף ימין שלו לפנים) ולידו חיים לוצ'נסקי (עומד שמיני מימין בשורה האחרונה, נמוך בעל מצח גבוה). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "…כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים מ- מנדלי מוכר ספרים וכדומה…". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב-16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "…שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד משה ציון שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו מנחם ציוןשמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "…העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל…", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות בגיל 12 מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : דָנָיָה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עֶדִי גלעדי (עומדת), חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אני חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם חניך אחר בקורס זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח"ט גולני דאז אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את גדוד 12 ואת חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי, ומוסיקת קאנטרי. אני אוהב את אלביס פרסלי גם היום.                                  

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר  "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel" , ועוד רבים רבים אחרים שלו. הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס , לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין , פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה. 

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים. רוּדִיק לווין. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. 

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל יחדיו עם אחי יונתן (משמאל) נגד הצמד דובי אילן ועלי דגן (בגבם למצלמה) באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו משחקים כדורסל יחפים וחצי גוף עירום. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                         

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַמִידְגֶה שלנו. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי גינס.

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. (באדיבות ספר "גינס").

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. לא פלא שאבא של סקרלט אוהרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזילי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ב-29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל בת 19. אנוכי הייתי אז בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. התונה צולמה בשדות החקלאיים של קיבוץ רוחמה. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח"-אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 86 היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. שלושה ספורטאים אלופים באצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק כסטודנט ב-סמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 87 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (החליף את חיים יבין) ללשכתו של המנכ"ל בבניין החוטים בשכונת רוממה. "…אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה…", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הטריומוויראט ההוא בחר בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה . (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ-24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו-466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. תעשיית הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרבות על איכות השידורים. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים. ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה-NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו-וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. לבסוף נעתר לבקשתי. מבצע השידורים יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין, ולוֹ לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן 16), שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש (בן קיבוץ גינוסר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן-אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים כשהוא מחויב ל-Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוּקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מימיה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לעגלת הפלטפורמה השטוחה ולקח את כל הכיתה לטיול ב-"רוּבֵּייד". הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן . אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת-פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי  לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה-יצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם.(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

חלצתי והסרתי את נעלי העבודה שלי מרגליי ורצתי יָחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק הסוסה היפהפייה והסוערת הזאת עמדה ניצבת כבר רגועה ושקטה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. ססמתה בעבודה הייתה כ-ססמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה קודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב-רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום קום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות. על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל "שמולי'ק" חדש. היה לו אח, אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן. אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם. הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה 100 מ'בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 1:05 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צָף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת-24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה-18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב-1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00 שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים), השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות  שמולי'ק חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "בימים ההם בכלל לא התאמנתי . שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן. לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים. הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד לכל אורך הדרך. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה. מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי, כיצד נולד ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה. הנה הוא כלשונו [1].

"מעשה אבות סימן לבנים! רב שלום לכם חברים!

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת-נשוא וטבוֹל-באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל-"הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם, להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו–במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני-בן הכינרת-ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים, לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה-"כישרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה"

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 של המאה הקודמת יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400  מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של 6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה "ישראל" אילנאה, נחום שוחט,  ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה-8 הבריטי (המחנה ה-8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות. הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב-100 מ' ו-400 מ'. שמולי'ק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל. דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב-23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה-40 ותחילת שנות ה-50 במאה הקודמת בכל משחי החתירה מ- 100 מ' ועד ל-1500 מ' לרבות צליחות הכינרת. שמואל חדש ז"ל היה מנהל את אתר ההנצחה-בית העלמין של קבוצת כינרת. בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים. שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אמם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים . כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל מ- 1977, "סיפורו של הפועל – במלאת 50 שנה להתאגדות "הפועל".

פרקים נוספים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן". (הספר הזה מכיל כ- 10000 עמודים).  עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובתעשיית הטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. (2).

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל-לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים-אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר-נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב מס' 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים-פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, בעת יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש-שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו-120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת "גולני".

טקסט תמונה : זהו זאב שטרנהל המ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג'וערה ב- 1956 ומפקדי הנערץ במלחמה של "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. אשנה ואומר : זאב שטרנהל היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (התמונה הוענקה לי באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת "גולני". יהושע מיצמאכר היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר יותר תחפושת פורים מאשר מדי צבא, אלא חבשו כומתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק (הפועל ת"א) אָצָן ל- 400 מ' ו- 800 מ', אהובה קראוז-קריביצקי (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ודוד טבק (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי).

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק "צחי" שמעוני מנהל התוכניות בטלוויזיה את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו לראשונה בחיי. בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי-אמריקני ממנהאטן (נפטר בניו יורק ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ול-תַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע.

נולדתי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים  ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, פָּאבוֹ נוּרְמִי, גֶ'סִי אוֹאֶנְס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, המתאגרף ג'וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג'וֹ לוּאִיס-"המַפְצִיץ הַחוּם", ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי). ג'וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו רצופה שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ-1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה ב-22 ביוני 1938. באותו ערב הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, 2:04 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק, את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג.

טקסט תמונה : אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטארי שעשיתי וביימתי "ג'ו לואיס – המפציץ החוּם". התאריך, 22 ביוני 1938. אלוף העולם ג'וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24  גובהו 1.85 מ', והטוען לכתר מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם. ג'ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג'ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב. בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936, גם כן בניו יורק, ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג'וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום. רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממנו במחלקת הספורט בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי . שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן. האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין "The Big Fights Ltd", העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את האִגְרוּף האמריקני לדורותיו ומתעניין בגיבורים ההיסטוריים שהיו גם המועדפים שלוֹ. לאמריקנים יש מנהג חשוב. הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר. הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני 1938 ב-"יאנקי סטאדיום" בין ג'וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות "הַמַפְצִיץ הַחוּם ג'ו לואיס" (The Brown Bomber), תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ"מ בטרם עידן ה- Video. התיעוד נשמר ונמסר לי ע"י בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton). הסרט "המפציץ החום ג'ו לואיס" שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית ב-1979 וזכה לתגובות נלהבות. לא הופתעתי. ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע, חברה, פוליטיקה, אומנות, מוסיקה וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים. בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30, ה-40, ו-50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט "ג'וֹ לוּאִיס" בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה. מעבר למצופה. אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב. הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בסיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין, גם אם הוא לא מכיר אותם אישית, בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית. הסרטים הדוקומנטאריים אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי (בן 46) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42) ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אסביר זאת באחת הפוסטים הקרובים אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על התודעה הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, מר האווארד קוסל (Howard Cosell) (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך משמאל : 15 ביולי 1979. אחת מהתגובות הרבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטארי "ג'ו לואיס", והוכיחו לאלכס גלעדי ולי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים לשטוף את עיניהם ב- "חומרים ערכיים דוקומנטאריים", מעבר למשחקי הכדורגל והכדורסל המשודרים להם ללא הרף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה-50 של המאה שעברה נחשב חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע בעמק הירדן למנחית ושחקן הכדורעף הטוב בישראל וקבוצתו הפועל בית זרע הייתה הטובה במדינה. המשחקים נערכו בימים ההֵם על מגרשי אדמה ובאור יום. היינו הולכים ברגל מאפיקים לבית זרע כדי להתבונן בחיים בורר שנחשב בשנים ההן למפציץ, המנחית הראשון במעלה, והיה השחקן המוביל בנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מִיכָה שָמְבַּן. משחק הכדורעף בעשורים ה- 50 ו-60 של המאה שעברה היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי השומר הצעיר. ליד הפועל בית זרע  הצטיינו במשחק הזה גם קבוצות הכדורעף של קיבוץ גן שמואל, קיבוץ מרחביה, וקיבוץ ספיח (בית קמה). חַיִים בּוֹרֵר, אוֹמָנָה לְבָבִי, ו- יַעֲקב "יָקִי" גְרוֹף היו אלילי ילדותינו. אח"כ עברה השליטה בענף לקיבוץ עֵין שֶמֶר תחת הדרכתו של אוּרִי אָפֵק , שם בלטו אֵהוּד דֶקֶל, מִיכָה מִילְשְטֵיְין, ועִמָנוּאֵל אַלוֹן. הפועל עֵין שֶמֶר הפכה לאלופת המדינה הודות לאימון המסור, המתקדם, והמקצועי של אוּרִי אָפֵק (פִּינְצ'וּק). לקיבוץ עֵין הָחוֹרֶש הייתה גם כן קבוצה טובה בזכות שחקנה המצטיין אֵלִיָהוּ רָבִּינָא. מאוחר יותר עלה לגדולה קיבוץ המעפיל הרבה הודות לשלישיית השחקנים הנפלאה דָוִד בַּר-נֵצֶר, עַמִירָם שַפְרָן, וגיורא הלפרין, ומאמנה צבי סינטו.

בקיץ 1950 הייתי בן 12. רציתי כמו כל הילדים להיות "חַיִים בּוֹרֵר". עשור אח"כ ב- 1960 הפכה קבוצת "הפועל" אפיקים למעצמת כדורעף בעמק הירדן ואחת הקבוצות הטובות בישראל הודות למאמן-שחקן דָוִד כָּפְרִי. דָוִד כָּפְרִי בן קיבוץ שָרִיד שימש שנים רבות Play Maker מצטיין בנבחרת ישראל והוא שהפך אותי גם לשחקן הנחתה מצטיין בכדורעף. הייתי לפני כן כדורסלן וכדורגלן. התנשאתי לגובה של 1.90 מ', ויכולתי באמצעות הניתור שלי להרים את מרכז הכובד של גופי כמטר מעל הקרקע.

טקסט תמונה : קיץ 1950. חַיִים בּוֹרֵר ז"ל חבר קיבוץ השומר הצעיר בית זרע הוא שחקן הכדורעף הטוב ביותר בישראל ואליל ילדותי. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי).

ב-1960 התפתח משחק הכדורעף בצעדי ענק בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן שהשתייך פוליטית למפלגת מפא"י (ולא למפ"ם). אני מזכיר את הצד הפוליטי-ספורטיבי מפני שמשחק הכדורעף בארץ היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי "השומר הצעיר". התבלטותו של קיבוץ אפיקים בענף הכדורעף לא היה דבר שבשגרה. שברנו את ההגמוניה המסורתית של קיבוץ בית זרע (השתייך פוליטית למפלגת מפ"ם). זאת הייתה סנסציה. גייסנו לשורות הקבוצה שלנו את חַיִים בּוֹרֵר מבית זרע אליל ילדותי שהיה כבר בן 32. גייסנו גם את אַהֲרוֹן רוֹטְשִילְד אף הוא חבר קיבוץ בית זרע. ב-1960 הייתה קבוצת הפועל אפיקים היחידה בליגה הלאומית בכדורעף שהיה לה אולם ביתי. שאר הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים . ב- 1962 כבר דורגנו במקום הרביעי בישראל. מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שַמְבָּן הזמין אותי ליטול חלק באימוני נבחרת ישראל. מִיכָה שָמְבַּן חבר אגודת הפועל משחר נעוריו (בעל אוריינטציה פוליטית של השמאל. היה מפ"מניק) הוא מייסד ענף הכדורעף במדינת ישראל. אישיותו הנמרצת והכובשת הזיזה הרים וסלעים. פשוטו כמשמעו. נפשו הדינמית שלא ידעה מרגוע חיפשה כל הזמן דרכים נסתרות שלו לשפר את המציאות הספורטיבית הדלה במדינת ישראל. הוא היה לא רק מאמן. הוא היה ראשית דבר מחנך ומנהיג. אַמָרְתָּ מִיכָה שָמְבַּן-אמרת כדורעף. הוא הניח את היסודות והיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם התפתחותו של משחק הכדורעף בארץ ונהנה מאמון מוחלט של השחקנים שגבל בהערצה . בשל אופיו הבלתי מתפשר ולעיתים קשוח נאלץ פעמים רבות להתווכח על מנת לשכנע. מיכה שמבן היה חבר מרכז "הפועל". בהיותו איש חכם, חריף שכל ומחשבה, יזם ורעיונאי בעל ניסיון, רטוריקן בעל כושר ביטוי ותכונות בולטות של מנהיגות-ידע להשפיע. השחקנים האמינו לו ובטחו בו. המאמן-מנהיג מִיכָה שָמְבַּן נמנה על נבחרת של אישי ספורט בימים ההם של מדינת ישראל שאפשר לומר עליהם ללא כל היסוס או התלבטות כי הם היו : "The leaders of the people". חַיִים בּוֹרֵר נשאר חבר קיבוץ בֵּית זֶרַע (בעמק הירדן) עד יום מותו בגיל 88. הימים ההם של תום ופשטות חלפו לבלי שוב. הדור ההוא החמיץ את הטלוויזיה כפי שהטלוויזיה החמיצה אותו.

טקסט תמונה : קיץ 1950. ימי התום והפשטות שחלפו לבלי שוב. זוהי נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף במחנה אימונים בכרמל בחיפה מתכוננת לקראת משחקי המכבייה ה- 3. זיהוי העומדים מימין לשמאל: שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן ז"ל (המאמן הלאומי), חיים בורר ז"ל (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א, הפך להיות נגן צ'לו מפורסם), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל: הקפטן אומנה לבבי ז"ל (הפועל מרחביה) , דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב ז"ל(הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. זהו חַיִים בּוֹרֵר בן 22 חבר קיבוץ בית זרע, שחקן הכדורעף הטוב בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף באמצע שנות ה- 50 . זיהוי העומדים מימין לשמאל : אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), מיכה מילשטיין, אהוד דקל (שניהם מקיבוץ עין שמר) , דוד בגה (קיבוץ אשדות יעקב), המאמן מיכה שמבן, חיים בורר (קיבוץ בית זרע), איתן יבזורי (קיבוץ אפיקים), אהרון רוטשילד (קיבוץ בית זרע), ודניאל "שחור" אלוני (קיבוץ גן שמואל). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, אברהם ווייס, יוסף "יוסקה" צוּק (קיבוץ אשדות יעקב), יעקב '"יָקִי" גְרוֹף (קיבוץ ספיח שהפך לקיבוץ בית קמה), וגדי זוהר (קיבוץ מרחביה). (התמונה באדיבות חיים בורר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                           

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורעף בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. עומדים מימין לשמאל : מרדכי גנדלין, שלמה הניג, דוד בֶּגָה, אברהם ווייס, שלושה שחקנים לא מזוהים, קפטן הנבחרת אומניהו "אומנה" לבבי, והמאמן הלאומי מיכה שמבן. כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, יוסף "יוסקה" צוּק, חיים בורר, ויעקב "יָקִי" גְרוֹף. (באדיבות חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו אומניהו "אוֹמָנָה" לְבָבִי ז"ל חבר קיבוץ מרחביה והקפטן הנערץ של נבחרת ישראל בכדורעף בשנות ה- 50 במאה הקודמת. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התאמנתי בנבחרת ישראל זמן קצר בלבד בכמה מחנות אימונים שהתקיימו בדרך כלל באולמות של קיבוץ גבעת ברנר וקיבוץ נען. כל מי שהתאמן תחת הדרכתו של מיכה שמבן לא ישכח את את שאגת הקרב המפורסמת שלו בשפה הצרפתית באימונים ובמשחקים, "Allee". מִיכָה שָמְבַּן היה מנהיג ספורט, מחנך, ומאמן בעל מוניטין רב בארץ שהשריש את המשחק הספציפי הזה בישראל אך צריך לזכור שהכדורעף בארץ היה ברמה חובבנית לחלוטין. נבחרת ישראל בכדורעף הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בשנים ההן ונטולת כל סיכוי בזירה הבינלאומית בעיקר בהתמודדויות מול נבחרות מזרח אירופה ובראשן ברה"מ. באליפות העולם בכדורעף שנערכה ב-1952 במוסקבה, ניצחו שחקני הכדורעף הסובייטיים את שחקני ישראל בראשות חיים בורר ללא תנאי. זאת אפילו לא הייתה תחרות. שחקני נבחרת ברה"מ אלופת העולם כמו קונסטנטין רֶוָוה, קוֹסְטִיָה, ורכז המשחק גיאורגי מוֹנְזֶ'לֶבסקי שלטו ללא עוררין במשחק. צריך לזכור שממשלת ברה"מ (מדינה ענקית שהורכבה מרוסיה ו-לאומים נוספים שונים) שלאחר תום מלחמת העולם ה-2 ב-1945 בראשות הדיקטטור הקומוניסטי שלה יוזף דג'וגאשווילי סטאלין החליטה זה מכבר לפתח קו ייצור מדעי של תעשייה ספורטיבית בכל הענפים וודאי במשחקי הכדור הידועים והפופולאריים כמו כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור יד, והוקי קרח. הפערים העמוקים בין נבחרות ישראל בכדורגל , כדורסל, וכדורעף היו משמעותיים ביותר. ב-1952 הביסה ברה"מ את נבחרת ישראל בכדורעף באליפות העולם בתוצאה המכרעת 0:3 ללא התנגדות ממשית. ישראל ייצרה נקודה פה ונקודה שם אולם זאת לא הייתה התמודדות, אפילו לא הפסד בכבוד. חַיִים בּוֹרֵר ואוֹמָנָה לְבָבִי היו שמות מוכרים בישוב הקטן בישראל אך נעלמים בעולם הגדול. בישראל וב- ברה"מ שיחקו כדורעף על פי אותם החוקים אך זה לא היה אותו המשחק.

טקסט תמונה : 1952. מוסקבה בירת ברה"מ. נבחרת ישראל בכדורעף צועדת באצטדיון "דינאמו" במוסקבה בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורעף. את הנבחרת מוביל הקפטן אומנה לבבי מקיבוץ מרחביה. שלישי מימין הוא יוסף "יוסקה" צוק מקיבוץ אשדות יעקב. חמישי מימין הוא דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. שישי מימין הוא חיים בורר מקיבוץ בית זרע (משופם). שביעי מימין הוא דניאל "שחור" אלוני מקיבוץ גן שמואל. האחרון הוא גדי זוהר מקיבוץ מרחביה. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מוסקבה. אליפות העולם בכדורעף . נבחרת ברה"מ (משמאל) מנצחת את נבחרת ישראל בתוצאה 0:3 (2:15 , 4:15, ו- 1:15). בתמונה נראה חיים בורר מנסה להעביר את הכדור לחלקת היריב אך נתקל בחסימה גבוהה של הנבחרת הסובייטית. סמוך לחיים בורר זהו אומנה לבבי (בברכיים כפופות), וקיצוני מימין גדי זוהר. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1949. ראשית התפתחות משחק הכדורעף במדינת ישראל. תחרות כדורעף ארצית בבאר שבע. (תצלום דוב "בולק" פרוסק. גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1949. פראג. אליפות העולם בכדורעף. המנחית הסובייטי קונסטנטין רֶוָוה בעל הניתור הנפלא מנחית כמעט ללא הפרעה נגד נבחרת צ'כוסלובקיה. (גלופת "גורן כידון").

בחלוף שנה הביסה נבחרת ברה"מ בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה 1953 את נבחרת ישראל בהפרש עצום וחסר תקדים 25:75. בשורות ישראל שיחקו אז תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל אברהם שניאור, זְכַרְיָה עוֹפְרִי, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, שִמְעוֹן "צִ'ינְגָה" שֶלַח, רָלְף קְלָיִין, יְהוּדָה "קָנָבּוּס" וִוינֶר, מְנַחֵם קוֹרְמַן, משֶה "מוּסָה" דָנִיאֵל, רְאוּבֵן פֶּכֶר, עָמוֹס לִין ואחרים. ידועי שֵם בארץ אך חסרי השפעה על צמרת הכדורסל באירופה (בטורניר 1953 גברה נבחרת ישראל בכדורסל על נבחרות בולגריה, יוגוסלוויה, צ'כוסלובקיה, ואיטליה אולם נוצחה ע"י צרפת 62:45, הובסה ע"י נבחרת הונגריה 66:20, וכאמור גם ע"י ברה"מ 75:25).

טקסט תמונה : 1949. ראשית התבססות משחק הכדורסל במדינת ישראל. התצלום מספר על משחק כדורסל בין נבחרות מורים לחינוך גופני מהצפון ומהדרום ב- 1949. שלישי מימין זהו ד"ר אוּרִי זִמְרִי. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פְרֶדִי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני אֶרֶז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ . נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז'אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל , ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה . יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).          

טקסט תמונה : 1953 – 1952. החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת"א, הגבוה בשחקני הנבחרת1.91 מ'), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון "צִ'ינְגָה" שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת"א), ואברהם שניאור (מכבי ת"א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל).                                                                                                                                                                                                                        בטורניר האולימפי בכדורגל לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה נבחרת ברה"מ בכדורגל את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של האנגלי ג'ק גיבונס 0:5. בנבחרת ישראל שיחקו בין השאר השוער יעקב חודורוב, המגן שאול מתניה, הרץ גֶ'רִי חֶלְדִי, הבלם יצחק שניאור, והחלוצים יהושע גלזר ונחום סטלמך. השמות האלה לא הספיקו. ההישגים הגדולים של הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורעף, כדורסל, וכדורגל במאבקיה בעשור ה-50 של המאה שעברה נגד ברה"מ היו פוליטיים יותר מאשר ספורטיביים . דגל ישראל התנוסס באצטדיון הפתוח של "דינאמו" במוסקבה והמנון "הַתִּקְוָוה" נוגן בפרהסיה ושימש עדות לתקומה המתחדשת של האומה הישראלית לאחר השואה. המיית לִבָּם של מיליוני יהודים כלואים מאחורי מסך הברזל ב-ברה"מ לשמע נגינת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל על אדמת ברה"מ הייתה תוצר של ההשתתפות ולכן חשובה כמותה.

טקסט תמונה : 11 ביולי 1956. מוסקבה . אצטדיון "לֶנִין". נבחרות ישראל (משמאל) וברה"מ באִצטדיון "לֶנִין" במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 לפני נגינת ההִמנונים. קבלת הפנים לנבחרת  בבירה הסובייטית הייתה אוהדת. השלטון הסובייטי אִפְשֵר להציב שלט מאיר עיניים בעברית מתחת לתמונתו המפורסמת של וְולָאדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין, ובו כתוב, "ברכה לספורטאי מדינת ישראל". במחצית המגרש השמאלי ניצבים המאמן הישראלי גֶ'ק גִיבּוֹנְס והשחקנים הישראליים עדיין לבושים ב- בגד אימון ארוך, הבלם יִצְחָק שְנֵיאוּר, השוער יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב, המגן שָאוּל מַתָּנְיָה , והמגן דוּדוּ קְרֶמֶר. בנבחרת ברה"מ ניצב ראשון משמאל המאמן גבריאל קאצ'אלין, לידו הקפטן אִיגוֹר נָאטוֹ, והשוער רב המוניטין לֵב יָאשִין. בתוך דקה-שתיים יגישו שחקני ברה"מ זרי פרחים לשחקני ישראל. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה שמבן ז"ל היה מבין הספורטאים הישראליים הבכירים שהשתתפו בקורס הכדורסל שערך המאמן היהודי-אמריקני נֶאט הוֹלְמָאן באפריל 1949 בתל אביב. כמומחה כדורסל הקים ב- 1950 את קבוצת הכדורסל המצטיינת של הפועל חולון שנשענה על שחקני העלייה המצרית ובראשם אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, סַמִי חוּדָרָה, וחַיִים גוֹרְמִיזָאנוֹ. התמונה הבאה מזכירה נשכחות מלפני 69 שנים.

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל. הכדורסל הישראלי חייב לנאט הולמן חוב עולם. זיהוי העומדים מימין לשמאל :  יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה, אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן (בחולצת טי שירט כהה וצווארון בעיגול לבן), שני אנשים לא מזוהים, שָלוֹם קוֹסוֹבֶר, ודוב פרוסק. זיהוי כורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אוּרִי זִמְרִי, ברוך חפץ, יהודה "קָנָבּוּס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הוֹלְמָאן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה משה "מוּסָה" דניאל.

                                                                                                                                    בעשור ה- 50 של המאה שעברה הגשימו ספורטאי ישראל את החזון האולימפי של ההומניסט הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי ההשתתפות במשחקים חשובה מהניצחון. זירות הספורט השונות בישראל היו בראשית התפתחותן וספורטאי הארץ התחלקו לשתי תנועות הספורט הגדולות "הפועל" ו-"מכבי" (היו גם אגודות קטנות יותר כמו בית"ר ו-אליצור). ראוי לציין כי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ראה בערך טיפוח החינוך הגופני, הספורט, תרבות הגוף, והכושר הגופני הכללי של הנוער הישראלי – נדבך חשוב בהתפתחותו וצמיחתה של האומה בציון החדשה.

טקסט תמונה : חורף 1949 . וועידת אגודת "הפועל" הארצית בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נושא דברים בשבח החינוך הגופני ותרבות הגוף. משמאל, הרמטכ"ל יעקב דורי (דוסטרובסקי) מרכיב משקפיים. השני מימין, אריה שריג. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1950. הספורטאיפ הישראליים מפגינים את עוצמתם במפגני ראווה ותהלוכות ברחובות הערים. (גלופת "גורן כידון").

יִגְאָל דָר – ווֹלוֹדָרְסְקִי בן קיבוץ אָשְדוֹת יַעֲקב היה עִילוּי בכדורסל. הוא נולד ב- 1936 והיה מבוגר ממני בשנתיים. כבר כילד קטן בן 12 שימש רכז המשחק של קבוצת הפועל אשדות יעקב וניהל שחקנים בני עשרים הוא היה מנהיג ספורט ואליל ילדותי. מוכשר מאוד בספורט וניחן בכושר גופני בלתי מוגבל. למדנו יחדיו בביה"ס התיכון החקלאי של עמק הירדן "בֵּית יֶרַח". למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים למד רק כיתה אחת מעלי. ב-1954 כשהייתי בן 16 והוא בן 18 זומנו שנינו ליטול חלק באימוני הסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. האימונים התקיימו בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ואת הנבחרת אימן האמריקני אָלְמאֶר רִיפְּלִי (Almar Repley). על הסֶגֶל הצפוני נמנו אז עָמוֹס לִין מקיבוץ משמר העמק, ראובן פֶּכֶר ומשֶה מַכְטִי מקיבוץ מִזְרָע ואחרים. באמצעות אלמאר ריפלי התוודעתי בפעם הראשונה ל- NBA. כדררתי וקלעתי חופשי ביד ימין ושמאל והיה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת במרפק שלי בטבעת הסל (גובהה 3.05 מ' מעל פני הקרקע) אָלְמַאר רִיפְּלִי אהב את התנועה והמשחק של יגאל וולודרסקי-דָר ושלי ואמר לנו, "Young men", אתם חייבים לבוא לארה"ב יש לכם עתיד".

טקסט תמונה : שנת 1954. המאמן האמריקני אלמר ריפלי (משמאל) בישראל בחברתו של מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין. (התמונה באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1963. וְורוֹצְלָאב – פולין. אליפות אירופה בכדורסל. נבחרת ישראל בכדורסל מארחת חברת מעריצים יהודים מפולין. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : צְבִי לוּבֶּצְקִי (כורע) ואִילָן זָיְיגֶר ז"ל (יושב). שורה שנייה מימין לשמאל : עַמִי שֶלֶף ז"ל, יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי ז"ל, רָמִי גוֹט, שלמה בֵּן זְאֵב, שני אנשים לא מזוהים, תַּנְחוּם "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ ז"ל (ממושקף חובש מגבת על צווארו). עומדים למעלה מצד שמאל : מנהל המשלחת דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסָק ז"ל (מרכיב משקפיים) ועוֹפֶר אֶשֶד ז"ל (1.96 מ'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור פחות משנתיים בטרם מלאו לי 18 התגייסתי לגדוד 12 בחטיבת גולני. בגיל 20 גייס אותי יגאל וולודרסקי לקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב ששיחה בליגה הלאומית אז. גאון הכדורסל הזה הפך לאוניברסיטת הכדורסל שלי. הייתי מלך הסלים של הקבוצה בזכותו. הוא היה גדול המוסרים ואלוף "העיניים העקומות". שחקן יצירתי וחכם, ענק במשחק הכדורסל, שבאמצעות כישרונו העצום הפך את השחקנים ששיחקו לצדו גם כן לגדולים. ממנו שמעתי לראשונה את סלוגן הכדורסל : "אתה יכול להיות רע בהתקפה אך לעולם לא רע בהגנה". יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה רכז המשחק ושחקן ההגנה הטוֹב בישראל. אני זוכר שפעם שיחקנו להנאתנו בחורף משחק כדורסל באחת מהפסקות הלימודים, כשאנו לבושים מעילים ונעולים במגפיים על המגרש הבוצי ומלא בשלוליות ב-"בֵּית יֶרַח". גם אז הוא דרש מחבריו לרדת להגנה. "אתה יכול היות חסר מזל בזריקה לסל, הכדור יכול להסתובב בחישוק ולצאת החוצה, אך לעולם אסור לך להפקיר את משחק ההגנה ואת שחקן היריב שאתה אמור לשמור עליו, ולסמוך על המזל שיחטיא את קליעתו", נהג לומר לי על מגרש האדמה של "בית ירח" ובכך קבע את פילוסופיית הכדורסל המונומנטאלית שלו. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה כדורסלן נצחי. טוב יותר מעדי גורדון ועודד קטש.

טקסט תמונה : קיץ 1959. שחקני קבוצת הכדורסל של קבוצת הפועל אשדות יעקב בעמק הירדן. הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל . עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, ו- אָבְנֵר וֶורֶד (שנינו בני קיבוץ אפיקים). כורעים מימין לשמאל : מאיר "מגה'"ברזילי ז"ל, ויוסל'ה קנטרוביץ'. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשאני מקליד כאן את האידיאה הישנה רוויית התקוות ההיא שאיננה קיימת עוד "ימי התום והפשטות-תקופה שחלפה לבלי שוב" אינני עושה זאת לתפארת המליצה. כך היו פני הדברים אז. התמודדתי בשלוש ליגות ספורטיביות לאומיות שונות אך בד בבד עבדתי עבודה גופנית שישה ו/או שבעה ימים בשבוע, בין 8 ל-12 שעות מידי יום. פעמים רבות התאמנו יחפים על מגרשי אדמה וחול מחצבה. אח"כ כשהשתפרו העניינים שיחקנו על מרצפות. מי חלם אז על פרקט. החיים בקיבוץ היו סגפניים, טעוני משמעת, וקשוחים. יום אחד ערך המורה לספורט וחינוך גופני שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל תחרויות אות הספורט למבוגרים על מגרש "הפועל" באפיקים. התחננתי בפני אבא שלי שיתחרה כדי שיוכל לענוד את האות ואני אוכל להָשְוִויץ בו. אבא שלי לא התעניין מעולם בספורט ובחינוך גופני אולם נכנע להפצרותיי. הוא עזב את השקיית האספסת לשעה קלה והתייצב במגפיים במגרש "הפועל" לריצת שלושה קילומטרים. זה היה אחד הימים החמים בעמק הירדן ואבא שלי סיים את הריצה נעול במגפיו בשתי שניות פחות טוב מהזמן והתוצאה שאמורים להעניק לו את אות הספורט למבוגרים. מורה הספורט הנערץ עלי שמריהו נאבל ז"ל היה קשוח עם אבא שלי כפי שהחמיר עם כולם : "משה בלינדמן – אלרואי לא מגיע לך אות הספורט מפני שפספסת את המינימום בשתי שניות", אמר לאבא שלי. הוא לא עשה לו כל הנחות למרות שאבא שלי רץ במגפיים. אבא שלי שהיה אז בן 42 שמע ו-לא התווכח. הוא נטל את אופני העבודה שלו ורכב בחזרה נעול במגפיו ל-"חלקת בני", חלקת אדמה (ע"ש בני קירשון ז"ל) מדרום לקיבוץ אפיקים כדי להמשיך להשקות את האספסת. העבודה והנאמנות לאדמה היו ערך עליון.

תנאי האימונים של הנבחרות הלאומיות היו חובבניים ומגוחכים אולם איש לא תבע את ליטרת הבשר שלו. היישוב הקטן התעסק בהגשמת החלום הציוני. התיישבות, כיבוש האדמה, והקמת צה"ל וניהול מלחמות אמיתיות כדי להדוף את האויב. בעת כתיבת הספר עב הכרס "סמן ימני" סיפרו לי יהושע גלזר יבד"ל ויעקב חודורוב ז"ל (חתן "פרס ישראל") שחקני נבחרת ישראל בכדורגל, כלהלן : "יואש אלרואי על מה אתה מדבר…אפילו למשחקים בטורקיה טסנו במטוס דקוטה צבאי. היו צריכים להרכיב עלינו רק מצנחים כדי להגשים עד כלות את הסיסמה שלך ימי התום והפשטות". שחקני נבחרת ישראל היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים, נהגים, וובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית . הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש. שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דקוטה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.

טקסט תמונה : 1951. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל באיסטנבול – טורקיה בשנת 1951 במטוס דַקוֹטָה. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. ראשון מימין הוא אֵלִי פוּקְס. עומד במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. ראשון משמאל יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גַמְבָּש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. שישי מימין – אדמונד שמילוביץ' (מציץ). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי-דָר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כישרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות במשימה כבירה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968–1959, ולבש את מדיה 82 פעמים תחת שרביטם של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ושִמְעוֹן שֶלַח ("צִ'ינְגָה"). לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב-1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי העניק לי את הכישרון להעביר את מיומנות המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. הימים ההם לפני 54 שנים. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שחקני הפועל אפיקים שעומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שַי לִין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָמִיר הֶלְמַן בן כיתתי בקיבוץ אפיקים היה עילוי במשחק השח-מט, במתמטיקה, ושפות. כששנינו היינו בכיתה ב' בגיל 7 הוא לימד אותי את סודות המשחק אבל חשוב מזה, הוא לימד אותי לסַדֵר את מחשבותיי. מצאתי עניין רב במשחק. התאהבתי בו. אבא שלי קנה לי ספרי שח-מט. היינו חייבים ללמוד את תיאוריית הפתיחות כדי לא להיקלע לנחיתות בתחילת המשחק. השחמטאים הנערצים עלינו אז היו ד"ר עמנואל לסקר, חוזה ראול קפבלנקה, מיגל ניידורף, מיכאל בוטביניק, דוד ברונשטיין, יצחק בולסלסבקי, וואסילי סמיסלוב, אלכסנדר קוטוב, פאול קֶרֶס, ואח"כ גם טיגראן פטרוסיאן, ומיכאל טַל. קיבוץ אפיקים שמייסדיו היו ילידי רוסיה (הקיבוץ נקרא בשנות ה- 20 של המאה שעברה עם הקמתו, "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.") היה מנוי על השבועון הרוסי "אוֹגָאנְיוֹק". בשבועון הזה היה מדור שח-מט. היינו ילדים ולמדנו את השפה הרוסית כדי להבין את תוכן המדור. עד גיל 16 הייתי מהילדים הנמוכים בכתה. לפתע התחלתי לצמוח ולהתרומם לגובה. עזבתי את משחק השח-מט אך לא נטשתי אותו. נדדתי למגרשי הכדורסל והכדורגל. אמיר הלמן עצמו, שחמטאי מוכשר יוצא דופן, היה אמור להעפיל לצמרת העולמית אך בדרך הפך לפרופסור לכלכלה. כילד הצטיין במתמטיקה, דיבר אנגלית ורוסית באופן חופשי, ויכול היה לשחק שח-מט סימולטני עיוור מבלי לראות את הלוח נגד חמישה יריבים בבת אחת. ילד מוכשר ומקורי ורב יכולות במידה קיצונית. היה לו מטען כבד של IQ, והיה טמון בו כּשרון שחמטאי נדיר שהאחרים מצאו מאוחר יותר בשחמטאי האמריקני "בובי" פישר (Bobby Fischer).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 במאה שעברה בקיבוץ אפיקים. אמיר הלמן (מימין) מפגין את יכולתו בתחום משחק שהיה בו כל כך מוכשר, השח-מט. מאחוריו בחולצת  T Shirt לבנה, זהו כתריאל תבורי ז"ל אביה של הרקדנית המפורסמת נעמה תבורי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני". לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת . היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לוין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל אמר לוֹ פעם, "…רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵוין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות. רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, ובעל מקצוע. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי, ואליעזר סקלס. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים ל-Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן-מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של דבקות במשימה.

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. קָזְיוּק קֵז (בשמו הלועזי. אברהם כרמי בשמו העברי) נוהג בטרקטור ("Farmel" מודל אמריקני) ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בטלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה-בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה . אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ-120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו צל"שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל"ש של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי יָלְדוּת, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ-"מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי פנים אל פנים עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי ואחרים על הצלחתם הגדולה. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך . המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב-1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים. הוא היה בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ-150 סמ"ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע , פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל-5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כישרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים . הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, "…מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון…". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אנוכי מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה לא אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות ל- 5000 מ', 10000 מ', ו- מרתון (42.195 ק"מ). הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא עשה זאת לפניו ולא חזר עליו אחריו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי).

היום ממרום 81 שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב-1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה".

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000-13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב-IBC  (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב-1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקואורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל. התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

אולימפיאדת אתונה 2004 היו המשחקים האולימפיים האחרונים שלי כאיש טלוויזיה פעיל . אלכס גלעדי גייס אותי לעבוד בקבוצת AOB בראשותו של מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי. הוצבתי על ידו בצומת העצבים ובמקום המעניין ביותר של שידורי הטלוויזיה, בעמדת הפיקוח של ה-Quality Control במרכז השידורים הבינלאומי. AOB כיסתה את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 באמצעות כ-1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 60 ניידות שידור אלקטרוניות. חֲזוֹן טלוויזיוני שמגשים כמעט במלואו את רעיון הגשת האינפורמציה המצולמת המקסימליסטית לצופה בסלון ביתו.

רעייתי יעֵל ואנוכי סבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. היום אני חוקר וכותב סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", סדרת ספרים בת כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים, שדנה מנקודת מבטי בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. יחדיו עם רעייתי האהובה יעל תג'ר. אני בדרכי לפנסיה והיא בדרך לקריירה חדשה של מנהלת חנות ספרים בחברת "סטימצקי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כור מחצבתי טָמוּן בשורשיו העבותים של קיבוץ אפיקים. שורשיו של קיבוץ אפיקים נוצרו מגולת העם היהודי באירופה המזרחית ורוסיה שנרדפה ע"י שלטון רודני אנטי ציוני. מאז קמה מדינת ישראל ב-1948 בלטו בתנועה הקיבוצית כמה תמורות חשובות. המסגרת הקיבוצית התרחבה כמותית. הייתה חריגה מן המסגרות המספריות שקבעו לעצמם הקבוצות הקטנות והקיבוצים השומריים. קיבוץ אפיקים צמח וגדל מאוד באופן הדרגתי עד שהפך לקיבוץ השני בגודלו בתנועה הקיבוצית לאחר קיבוץ יגור. קיבוץ גבעת ברנר הוא השלישי בגודלו בארץ. הוקמה תעשייה מודרנית לצד ענפי החקלאות המניבים יבולים ברמה בינלאומית, כמו ענף הבננות והקמת ענף רפת החלב. חלק ניכר מהתעשייה הקיבוצית היא עתירת ידע ובעלת כושר יצוא. השתרשות התעשייה במשולב עם החקלאות מהווה גורם כלכלי חשוב בחוסנם של הקיבוצים. קיבוץ אפיקים היה החלוץ בהכנסת התעשייה לצד החקלאות. חלומם של חברי הקיבוץ הוותיקים היה שהקהילה שהוקמה בשנות ה- 20 של המאה שעברה והפכה לחברה רָב דוֹרִית, לא תהיה תופעה חולפת בארץ ישראל, כדוגמת מרבית הקוֹמוּנוֹת בעולם. התנועה הקיבוצית קמה בשעה היסטורית של העם היהודי השב למולדתו. חלוציו עלו לארץ ישראל כדי להגשים ברוחם ובגופם את תחיית העם היהודי בציון. החלוצים האלה מילאו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה. בד בבד עם שליחותם האמיצה זאת הם ביצעו מהפכה באורח חייהם. הם מרדו בחיים הגלותיים, פנו עורף לרכושנות, והקימו חברה שיתופית חדשה, דמוקרטית, וייחודית בארץ ישראל [1].