[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל  ג'אמל אל גאשי  נותר בחיים במינכן 72' המוסד לא הגיע אליו . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (צילום – סוכנויות).

גדעון הוֹד שהיה חבר במשלחת רדיו "קול ישראל" לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן אברהם זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : "…במינכן היה לרדיו "קול ישראל" אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- "בישולים" ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה "אוהר" כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות "יומן האולימפיאדה" ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב'. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה "כנר על הגג" והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן . היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, "רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים". "מאיפה אתה יודע", שאלתי אותו. "מירושלים התקשרו" ענה לי בבהילות. לא חשבתי הרבה, וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה, תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק "איציק" אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו…".

טקסט תמונה :  קיץ 1972. זהו גדעון הוד שדר רדיו ועיתונאי מצוין של "קול ישראל". גדעון הוד הוא ללא כל ספק אחד משדרני רדיו "קול ישראל" המוצלחים והמוכשרים ביותר בתחום בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "…אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72' לשידור ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה "פירסטנפלדברוק" אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו…".

משה "מוני" וויינברג ז"ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.

יוסף רומנו ז"ל הנרצח השני בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביע – 6 בספטמבר  1972 . אולימפיאדת מינכן 72' . שדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שלמה אהרונסון זוכר כפי שהסביר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "…אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס ( Konrad Ahlers ) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב' גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו". כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, "איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר…".

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון . צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה.  ד"ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר המפקד הכושל של משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה . (באדיות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפקד משטרת מינכן ד"ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5  ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע.

על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 72' ד"ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- "פירסטנפלדברוק". מאחוריו מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק , ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק" התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עִיסָא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

ראש המוסד צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ, כלהלן : "…כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים . פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו . המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר…". את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים הגרמניים הפגועים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"ך "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם  (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה :לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : "זכור את אשר עשה לך עמלק !" (ספר דברים פסוק י"ז), וכן, "אל נקמות, אל נקמות הופיע !" (ספר תהילים פרק צ"ד פסוק א').  

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ על יושביו (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

תזכורת מרה נוספת. עדכון. יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוטיף עיסא עפיף מארגון "ספטמבר השחור". 

"זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק". ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

בתאריך 5 בספטמבר 2018 ימלאו 46 שנים לרצח הנפשע של 11 ספורטאים ישראליים חסרי מגן ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים מזוינים ברובי קלאצ'ניקוב ורימונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. קבוצה של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מחופשת לספורטאים אולימפיים נושאים תיקי ספורט "PUMA" בתוכם ארוזים רובי הקלאצ'ניקוב, עשרות מחסניות טעונות כדורים, ורימוני רֶסֶס – דילגה בקלי קלות ב- 04.30 לפנות בוקר ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר המקיפה את הכפר האולימפי מהצד הצפון – מערבי שלו. הרצח המתועב בוצע חמישה ימים לפני תום המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינית לוּטִיף עִיסָא עָפִיף היה מצויד במודיעין מוקדם אודות כתובת מגוריהם של הספורטאים הגברים במשלחת ישראל בכפר האולימפי רחב הידיים בסמוך לקומפלקס האולימפי. הספורטאים הגברים הישראליים התגוררו בחמש דירות (בעלות שני מפלסים כל אחת) בגובה פני רחוב קונולי 31, וללא שום אבטחה ביטחונית של השב"כ ו/או של המוסד (לידיעת קוראי הבלוג : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן 72' נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג'יימס קונולי (James Connolly) היה אלוף אולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת, 13.71 מ'). שתי הספורטאיות היחידות במשלחת האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר גרו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי כ- 150 מטר בקו אוויר מרחוב קונולי 31. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. שמונת המחבלים דילגו ללא קושי כשהם מחופשים לספורטאים נושאי תיקים (בתוכם מוחבאים רובי הקלצ'ניקוב הטעונים ורינוני רסס), מעל הגדר הנמוכה כדרכם של המוני ספורטאים שחזרו לכפר האולימפי בדרך זו לאחר בילוי בפאבים ובמועדוני הלילה של מינכן עד השעות הקטנות של הלילה. כ- 70 אולי 80 מטרים לא יותר הפרידו בין גדר הכפר הנמוכה לרחוב קונולי 31. בתוך שתי דקות הגיע לוּטִיף עִיסָא עָפִיף שהכיר את השטח היטב ליעד הישראלי עם שבעת המחבלים הנוספים שלו והשתלט מייד על דירה מס' 1 של מגורי הספורטאים הישראליים בבניין ברחוב קונולי הארוך. בדירה מס' 1 התגוררו שבעה ספורטאים שלנו. חמישה מאמנים לאומיים עמיצור שפירא (א"ק), קהת שור (קליעה), משה "מוני" וויינברג (היאבקות), אנדרה שפיצר (סיוף), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקלות), ושני שופטים בינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקלות). טוביה סוקולסקי הצליח להימלט מדירה מס' 1 בשנייה אחרונה ממש וכך ניצלו חייו. המחבלים ירו עליו אולם החטיאו. שניים מתוך האחד עשר, מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג הי"ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד נורו ונרצחו בדם קר בנסיבות שונות ובהפרשי זמנים קצרים כבר ב- בוקרו של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 בבניין המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים נשבו בכוח הנשק ו- נלקחו בני ערובה, כשהם נכלאים כפותים בידיהם ורגליהם בקומה השנייה של דירה מס' 1, שהייתה שייכת כאמור לחמשת המאמנים הישראליים ולשני השופטים הישראליים האולימפיים הבינלאומיים. כולם נורו ונרצחו מאוחר יותר בדם קר בחצות הלילה בעיצומו של מבצע חילוץ עלוב וכושל של משטרת מינכן, כשהם ישובים וכפותים בידיהם ורגליהם ללא כל יכולת להגן על עצמם, בבטנם של שני מסוקים של משטרת מינכן, שנחתו בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק המרוחק כ- 23 ק"מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן 72'. ואלו הם : מרים המשקלות דוד ברגר הי"ד, המתאבק אליעזר חלפין הי"ד, מאמן הא"ק עמיצור שפירא הי"ד, יוסף גוטפרוינד הי"ד שופט בינלאומי בהיאבקות, המתאבק מרק סלאבין הי"ד, המאמן הלאומי בקליעה למטרה קהת שור הי"ד, יעקב שפרינגר הי"ד שופט בינלאומי בהרמת משקלות, מרים המשקלות זאב פרידמן הי"ד, המאמן הלאומי בסיוף אנדריי שפיצר הי"ד.

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו מראה פנורמי של הכפר האולימפי במינכן בן 5000  דירות שאכלס בין 15 באוגוסט  ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס' 31 שכן בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי ונראה מהצד האחורי של המרפסות, שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלקרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. משלחת ישראל התגוררה בסוף הרחוב בבניין מס' 31, בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי. בתמונה נראה הקלע הנרי הרשקוביץ (מי שנשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972) כשהוא מנופף בידו לשלום לצלם. (מקור הצילום שמור . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972. המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי.

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים. קנה המידה של המפה הוא 1:100 (סנטימטר אחד במפה שווה ל-100 מ'). ניתן לראות כי מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו, ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                   

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם לא חתרו למגע אֵש עם שמונת המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו, פחדנותו, והססנותו השפיעו במישרין על פיקודיו.

א. הערה שלי : חלק מן הכתוב כאן מובא לקוראי הבלוג גם מתוך הטרילוגיה של שלושת הספרים שחקרתי וכתבתי אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- תריסר שנים בין 2000 ל- 2010 .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק. ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

במשך כ- תריסר שנים בין 2000 ל- 2010 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי "אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972". המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת המערב גרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני ד"ר ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים . מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף על דירות מס' 1 ומס' 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" ע"י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו"ל (כמו בארץ) היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח ע"י ארגוני הטרור הפלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הערה שלי :הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" שנחקרה במשך יותר מעשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הערה שלי : הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972, לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן : דמות אמיצה, מרתקת, ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל "מוליק" ללקין (בן 92 היום). הטרילוגיה מוקדשת במידה רבה גם לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 78 היום), אלכס גלעדי (בן 76 היום), והשדר נסים קיוויתי (בן 92 היום) שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972.

טרילוגיה: חלק 1 – ההכנות. תזכורת מרה.

הפוסט הקונקרטי מהווה תזכורת בלבד ועוסק בהכנות האולימפיות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה, בהכנות המדוקדקות של DOZ (ראשי תיבות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המבצעית Deutsche Olympic Zentrum) מאז 1966 זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, בהכנות של הוועדה המארגנת הגרמנית, ובהכנות של משלחת הספורטאים הישראלית לקראת מינכן 1972. כרכים א' ו- ב' של הטרילוגיה מוקדשים בהוקרה ואהדה לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ולשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי [1] שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972, כמו גם לראש המשלחת והמנהיג הנערץ והבלתי נשכח של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ה- Chief De Mission, מר שמואל "מוליק" ללקין.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שנים רבות בטרם כונתה ערוץ 1) נערכת החל מדצמבר 1971 בצורה מצומצמת ומוגבלת מאוד לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' וטקס הפתיחה שלה שנועד לשבת – 26 באוגוסט 1972. ללא כל השוואה איכותית וכמותית להיערכות של רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) ובעולם הנמשכת כשלוש שנים. דן שילון לא מצליח לשכנע את הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור בחשיבות השידורים אבל מגלה את שַדָּר הטלוויזיה המזהיר נסים קיוויתי. הספורט נתפש כסטריאוטיפ וכאובייקט שידור יָרוּד נטול כל עדיפות ע"י מנהיגי השידור כמו גם ע"י ההנהגה הפוליטית. קיימת קורלאציה בעניין הזה. עניין של מנהיגות. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חונכים ב- 15 במאי 1972 את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ומעניקים אפשרויות חדשות לטלוויזיה הישראלית. לא ניתן לשדר את המשחקים האולימפיים ללא שימוש בטכנולוגיית עַל טלוויזיונית. ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את עיתונאות הספורט מתקופת ה- Stills לעידן ה- Video בטלוויזיה. רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הוא כישלון מוחלט של ממשלת גרמניה הפדראלית, של ממשלת באוואריה, של שירותי הביטחון הגרמניים על כל שלוחותיהם , ורשלנות וחובבנות של משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. אך זהו גם כישלון של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

באביב 1972 היו נשואות עיני העולם כולו אל האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש הממשמשת ובאה ועתידה להיפתח בטקס מרהיב וססגוני בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 במינכן בירת מדינת באוואריה בפדרציה המערב גרמנית. שובם של המשחקים האולימפיים לאירופה לאחר היעדרות בת 12 שנה מהקונטיננט עוררו עניין עצום ביבשת ובכל רחבי תבל . גם בישראל. האולימפיאדה ה- 17 נערכה ברומא. עכשיו היה זה תורה של מערב גרמניה מעצמה כלכלית ואחת המדינות העשירות בתבל ובעלת שתי רשתות טלוויזיה בעלות מוניטין רב באירופה,ARD ו- ZDF לארח את המשחקים האולימפיים בהם שיחקה הפוליטיקה תפקיד ראשי ורָב משמעות. העניין בתחרויות נבע לא רק בגלל הציפייה לשבירת שיאי עולם במסלולי הא"ק ובריכת השחייה ובשל מאבקים אדירים שנכונו להיערך ב- 16 ימי תחרויות בעשרים ושלושה ענפי ספורט אולימפיים נוספים המתוכננים במינכן 72', ומהו מותר התחרות בלעדי השיא ? אינטרס השידור הגלובאלי בִּעבע שלוש שנים וחצי מתחת לפני השטח מאז אולימפיאדת מכסיקו 68' ועכשיו פרץ בכל עוּזוֹ לא רק בשל בחינה מחודשת היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית כפי שהציבו אותו מאות ספורטאי עַל ובראשם שחיין העַל היהודי – אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz), הרץ הפִינִי למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren), והמתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut). נקבעו 23 שיאי עולם חדשים בתחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 72' ארבעה שיאי עולם אישיים, מתוכם לרבות שלושה שיאי עולם קבוצתיים, היו מנת חלקו של מרק ספיץ. 14 שיאי עולם חדשים הושגו בתחרויות הא"ק במינכן 72'. רמה ווירטואוזית ואקרובטית חסרת תקדים הוצגה בתחרויות ההתעמלות לנשים וגברים במינכן שגבלה בסכנת חיים של המבצעים. סיבות ספורטיביות מספקות עניין אבל זה לא היה הכל. הסקרנות העולמית באולימפיאדת מינכן 1972 חצתה גבולות גם בגלל המלחמה הקרה והיריבות הפוליטית בין ארה"ב ל- ברה"מ שהתנקזה עכשיו לזירת הספורט האולימפית במינכן. ציבור ענק בתבל שחלקו רחוק מזירת ההתגוששות השתומם לדעת לאֵילוּ ספורטאים משני הגושים הפוליטיים יוענקו המדליות האולימפיות ב- 195 (מאה תשעים וחמש) תחרויות. העולם תהה האם יוכלו ספורטאי הגוש הטוטליטארי בראשות מעצמות הספורט של ברה"מ ומזרח גרמניה ועמן מדינות קומוניסטיות נוספות כמו פולין, בולגריה, קובה, רומניה, והונגריה להביס באולימפיאדת מינכן 72' את המדינות הדמוקרטיות החופשיות בראשות ארה"ב, מערב גרמניה, יפן, פינלנד, שוודיה, אנגליה, ואיטליה. ו/או שמא להפך. באחד ממבחני המהירות והעוצמה הראשונים באולימפיאדת מינכן 72' הביס האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב ב- 1 בספטמבר 1972 את האצנים השחורים האמריקניים בשתי הריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ'. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית גבר אתלט רוסי על אתלטים אמריקניים בריצות ספרינט, וזאת הייתה רק ההתחלה. לקראת סופם של משחקי מינכן ב- 9 בספטמבר 1972 ניצחה נבחרת ברה"מ במשחק הגמר בכדורסל השנוי במחלוקת את נבחרת ארה"ב 51 : 50. זאת הייתה סנסציה. בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות הכניעה נבחרת רוסית נבחרת אמריקנית במשחק כדורסל אולימפי וזכתה במדליית הזהב. בתום 16 ימי תחרויות באולימפיאדת מינכן 72' נספרו המדליות . ברה"מ ניצבה במקום הראשון. היא זכתה ב- 99 מדליות : 50 זהב, 27 כסף, ו- 22 ארד. ארה"ב הייתה שנייה בסיכום הכללי כשצברה 94 מדליות : 33 זהב, 31 כסף ו- 30 ארד. המדינה הקומוניסטית הקטנה מזרח גרמניה ניצבה במקום השלישי והשיגה 66 מדליות, מתוכן 20 זהב, 23 כסף, ו- 23 ארד. מערב גרמניה הייתה רביעית עם 39 מדליות – 10 זהב, 12 כסף , 17 ארד. ברה"מ ניצחה את ארה"ב ומזרח גרמניה הביסה את מערב גרמניה.

בשיאה של המלחמה הקרה בעת הוויכוח האידיאולוגי הגלובאלי שניטש בין הקומוניזם הסובייטי לבין הקפיטליזם המערבי, הכריז שליט ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ב- 1960) בביטחון רב, כלהלן : "החברה הסובייטית הקומוניסטית היא חברה צודקת המגינה ומשמשת גן עדן לפועלים, ומתפעלת טוב יותר את אנשיה לעומת מדינות המערב הקפיטליסטיות הנרפות ורודפות הבצע". לשם כך טס ב- 1959 לעצרת האו"ם בניו יורק כדי להצדיק את טיעוניו קבל עם ועולם, ושָם חלץ את נעלו ובסגנון של "מוּזִ'יק" דפק עם נעלו על דוכן הנואמים הבינלאומי וקרא בקול גדול : "ברה"מ היא גן עדן לאזרחיה". מעצמת העַל ברה"מ בעלת החוסן הפוליטי והעוצמה הצבאית והמדינית כפתה את מרותה על כל מדינות מזרח אירופה. מנהיג מזרח גרמניה וָולְטֶר אוּלְבְּרִיכְט הרחיק לכת מעבר לדְרָשָה של המנהיגות הסובייטית ואמר, "המשטר הקומוניסטי הוא גם גן עדן לספורטאים ולמורשתם". איש לא שִיעֵר לעצמו כי ביום האחד עשר של משחקי מינכן ב- 5 בספטמבר 1972 יושתו כל העיניים מהמאבק הספורטיבי – פוליטי העולמי לעבר הטרגדיה שהתחוללה ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי. אחד עשר ספורטאים ישראליים תמימים חסרי הגנה נרצחו באולימפיאדת מינכן ע"י שמונה מחבלים פלסטינים מארגון המרצחים "ספטמבר השחור".

בקיץ 1972 השלימה DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) מיְסוֹדָן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF את הכנותיה האחרונות לשמש Host broadcaster בינלאומי של אולימפיאדת מינכן 72'. DOZ קבוצה מבצעית "אד הוק" בת 3000 עובדים בראשות הורסט זייפארת (Horst Seifart), אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters), רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), וקָארְל הָיְינְץ (Karl Heinz) הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי. DOZ עשתה טלוויזיה יסודית ונפלאה באיכות שטרם נראתה עד אז. הנתונים הטכנולוגיים שלה ב- 1972 היו מרשימים. DOZ השתמשה ב- 27 ניידות שידור ו- 89 מצלמות אלקטרוניות ועוד 65 ציוותי צילום בפילם כדי לכסות 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה זאת שהפכה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אבל זה לא היה הכל. DOZ העניקה שירותים מפליגים שלא נראו קודם כמותם ל- 75 רשתות טלוויזיה מהעולם שהתארחו במינכן 72'. האולפנים, ציוותי הצילום (בפילם), ניידות השידור האלקטרוניות ורמת השירותים הכללית הייתה כה גבוהה עד שאפשר היה לחלום עליהם רק לפני ארבע שנים בעת הכיסוי של תחרויות אולימפיאדת מכסיקו 1968.

בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט של שנת 1972 היו דן שילון ואלכס גלעדי החרוצים והבלתי נלאים עסוקים בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 והבאתם מגרמניה לאולפנים בירושלים. אחד משיאי הכנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שידורה של סדרת כתבות שנקראה "כרטיס למינכן" וחשפה לציבור בארץ בפעם הראשונה את חמישה עשר הספורטאים והספורטאיות שעתידים לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים לראשונה על אדמה גרמנית במקצועות הא"ק, שחייה, היאבקות, הרמת משקלות, קליעה למטרה, סיוף, ושייט.

בקיץ 1972 סיימו ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume) יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית וסגנו מר וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי את ההכנות הארגוניות שלהם לקראת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72', שנקבע לשלוש אחה"צ שעון אירופה בשבת – 26 באוגוסט 1972. אחת מהכרזותיו של ווילי דאומה זמן רב בטרם תחילת המשחקים האולימפיים זכורה היטב : "מינכן לא תהיה ברלין", אמר והתכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 הצבעונית ומלאת שמחת הנעורים והמאורגנת ע"י גרמניה החופשית והדמוקרטית לא תדמה במאום לאולימפיאדת ברלין 1936 של גרמניה הנאצית והטוטליטארית שהתקיימה בעידן של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר ושַר התעמולה הארסי שלו ד"ר יוזף גבלס. הוועדה המארגנת של מינכן 72' דחקה הצדה בעיות ביטחוניות מטרידות שהתעוררו בעת ארגון מפעל ענק כמו אולימפיאדה וטִאטאה אותן מתחת לשטיח. בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר מגורים רחב הידיים לספורטאים המגיעים מרחבי העולם בן 5000 דירות שלא היה מאובטח. בקרת הכניסות דרך השערים המרכזיים לכפר האולימפי הייתה רופפת וחובבנית עד כדי רשלנות. ווילי דאומה ואנשיו ביקשו להעלים כל כתם מיליטריסטי ממינכן והחליטו להציב בכפר האולימפי רחב הידיים 2000 סדרנים – שוטרים שלבשו מדי תכלת אחידים ולא היו חמושים. הם הסתובבו בשטח בלי נשקים. אפילו ללא אקדחים. ד"ר ווילי דאומה הרחיק כל אסוציאציה ביטחונית – מיליטריסטית מהמשחקים האולימפיים. הגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה מעין קישוט ודמתה לגדר של גינה. הגדר סימנה גבול אך הייתה רחוקה מלהיות תעודת ביטוח. לא היה בכוחה לתת ערבויות לדיירים הישראליים. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' היה מרהיב, מלא שמחה, ססגוני, וצבעוני. בטקס הפתיחה הזה הופרחו אלפי יונים שבישרו על השאיפה לשלום עולמי. נעדר מהטקס רק גוון אחד – מדי החאקי. כפי שהתברר היו לכך משמעויות מרחיקות לכת (!).

בקיץ 1972 היה עסוק מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת הישראלית (Chief de mission) למינכן 72' מר שמואל "מוליק" ללקין ברישום הספורטאים לאולימפיאדה, הכנת ה- Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים מאת הוועדה המארגנת) עבורם, הכנות להטסת ספורטאי ישראל ומאמניהם למינכן ובטיפול, וסידורי אִכסונם במגוריהם המתוכננים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הייתה לי סימפטיה ואמפטיה רבה לראש המשלחת שמואל ללקין. הוא היה איש חרוץ ומפיק מעולה, שתרם את מיטב שנותיו וכישרונו למען הספורט הישראלי. לא בכדי נבחר לכהן כמנכ"ל התאחדות הספורט וראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. כבן דוֹר הפלמ"ח התגייס בהיותו בן שבע עשרה לשורות ההגנה. במלחמת העצמאות 1948 נלחם כמפקד פלוגה תחת פיקודו של המג"ד יששכר "יִשְכָּה" ַשְדִמי בגדוד ה- 5 של הפלמ"ח בחטיבת הראל, ואח"כ שירת כמ"פ אצל המג"ד צבי זמיר שהיה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח. יוסל'ה טבנקין היה מפקד הגדוד ה- 4 של הפלמ"ח באותה חטיבת הראל המפורסמת ולמודת הקרבות. שמואל ללקין הוא מטובי בניה של מדינת ישראל ומלח הארץ. ב- 1949 גייס אותו מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שָמְבַּן לשורות הנבחרת הלאומית. שמואל ללקין היה ספורטאי שהבין את נפש הספורטאי והספורטאית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. צבר מחוספס נטול לחלוטין יחסי ציבור אבל איש אמיץ ויישר דרך שדבק במשימה.                                                                                                                                              

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : האתלטית אסתר שחמורוב, אורי אפק (מורה ומחנך בלתי נשכח שלי בהיותי סטודנט לחינוך גופני במדרשה במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963), השחיינית שלומית ניר, יריב אורן ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל ועמיצור שפירא ז"ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יוסף "יושו" ענבר ז"ל חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי, אורי אפק יבד"ל, מאמן הא"ק עמיצור שפירא ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלבין, זאב פרידמן, מישהו מרוחק לא מזוהה, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר שחמורוב, שאול לדני (מוסתר), שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדרה שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 בטרם צאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מפגין את כוחו ומניף אל על את הקלע זליג שטרוך. מימין יריב אורן. באמצע בגבו נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה שלפני הביתן הישראלי בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו, איש חזק ביותר, ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת. הפעם זה היה תורו של יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי (מזוקן בז'אקט) שמככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה "כנר על הגג". נקבע כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה , אסתר שחמורוב (בת 20), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה מתי קרנץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת, שתיים וחצי אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ' מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט "ISRAEL" בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. משמאל רואים את משה "מוני" וויינברג (ללא ז'אקט), צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז"ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בטקס הפתיחה המרשים והססגוני של המשחקים. זיהוי : נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. השלישייה המובילה מימין ה- Chief de mission שמואל ללקין יבד"ל, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר ז"ל, מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי ז"ל. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס) ז"ל, יצחק כספי ז"ל (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין ז"ל. אסתר רוט – שחמורוב תבד"ל צועדת אחרי צבי פינקלשטיין ז"ל. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות הביתה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם, מובלים לטבח, ללא אבטחה כלשהי של השב"כ והמוסד. 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי –  5  בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. קבוצת המו"מ הגרמנית מנהלת מו"מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על שחרור 9 החטופים . בתמונה הזאת נראה לוטיף "עיסא" אפיף (מצביע כלפי מעלה) כשהוא מנהל שיחה עם סגנו טוני נאזאל (מציץ מלמעלה מדירה מס' 1 כשהוא חובש כובע בוקרים ומרכיב מ'פי שמש כדי להסתיר את פניו). טוני נאזאל חולש על דירה מס' 1 בכוח הנשק ויחד עם שאר המחבלים הם מחזיקים בתשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כשהם כלואים וכפותים. לפני כן נרצחו כבר מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג הי"ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן הכושל וההססן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש) , שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באוואריה ברונו מרק (מוסתר), גב' אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית, לוטיף "עיסא" אפיף (לובש ז'אקט סאפארי בהיר וחובש כובע רחב שוליים בהיר), ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ד"ר ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני. (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כעשור שנים בין 2000 ל- 2010. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו כבר על פני 17 שנים מאז 1998. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע טלוויזיונית הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה המנוח ופרופסור וולטר טרוגר יבד"ל. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה וחריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה . שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (ה- EBU) שנערכו במקום מושבו בג'נבה – שווייץ וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה , קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן"), אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט . מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT המקביל ל- EBU (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה , מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים. אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב. הישג ספורטיבי עַל למדינה קטנה.  

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם . חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה בשבוע שעבר באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח. ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 46 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג בטרם הפך לבימאי טלוויזיה מצטיין ו- עתיר מוניטין.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה שלי : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com", נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. דירתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72' את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ"ל רשות השידור בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו"ל . מנהל הטלוויזיה הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

טקסט מסמך : 30 ביולי 1972. בקשה להוצאת  Accreditation להשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' מס' 02121 עבור הקלע הישראלי זֶלִיג שְטְרוֹךְ כפי שהגיש הוועד האולימפי הישראלי לוועדה המארגנת הגרמנית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות . בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן. מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו "עִיסָא" (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ'ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג'אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג'אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג'וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של "ספטמבר השחור" מעין סניף של תנועת הפת"ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת. מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ'ניקוב ותת – מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס . הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72' סומנה ע"י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה "Spikes" אלא הוטמנו בהם רובי קלצ'ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס' 31 (31 Connollystrasse) , כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. "עיסא" ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת . מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית. שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס' 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס' 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס' 2, 4, ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ'מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס' 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס' 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ' ומשקלו כ- 135 ק"ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה. טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ'ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס' 1, "מחבלים לברוח" [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית. אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו . טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס' 1 משה "מוֹנִי" וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ'ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע"י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס' 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף "עִיסַא" אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס' 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים ויעילים יותר. הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס' 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס' 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע"י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס' 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ'ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע"י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה "מוֹנִי" ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן , מאמן הא"ק עמיצור שַפִּירָא , מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה "מוֹנִי" וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה . כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה "מוני" ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו"מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס' 1 שהתפזרו במד-רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון "ספטמבר השחור" תדרכו את לוּטיף "עיסא" אפיף ופקד עליו, "אתה ואנשיך שהידים – הכל או לא כלום". אין לשוב מהמשימה בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח' קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום. מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד"ר ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ"ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר. רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה . השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב' אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג לוטיף "עיסא" עפיף את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית "באדר – מיינהוף" מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום, תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות . היא זכרה ש- "עיסא" מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון, אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן. ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב' גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס' 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו"מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה"צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרֶצַח של שניים יהפוך לטֶבַח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. "בית סוקולוב" ברחוב קפלן בתל אביב. המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל , מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה "מוני" וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר, קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב, מארק סלבין, ושמואל "מוליק" ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד ברגר, זאב פרידמן, ד"ר קורט ווייגל, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72' שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע"י קב"ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב"טים היו כפופים מקצועית לשב"כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב"ט מייעץ ליוצאים לחו"ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק [20]. כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו אודות חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי המשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף "יושו" ענבר . משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד"ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי. מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו"מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח"כ להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל "עיסא" גיחך. הוא החשיב את עמו למהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- "עיסא" בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, "קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים והם אורחי ממשלת גרמניה". זה היה ראשיתו של המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. לוטיף "עיסא" עפיף השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו"מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72' וולטר טרוגר. וולטר טרוגר בן 89 היום נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72' ושימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : "נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו"מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא עפיף. בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רסס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים, וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים" [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס' 1 בכפר האולימפי במינכן . לוטיף "עיסא" אפיף (משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף "עיסא" אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס. (בסיוע ובאדיבות קבוצת DOZ הגרמנית והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה . זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים. הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, "אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן". הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו"מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס' 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים. שניים מהם משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע"י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוטיף "עיסא" אפיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורים הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיו היה כתם דם ענק. קבוצת המחבלים התעללה בגווייתו לנוכח 9 החטופים האזוקים בידיהם ורגליהם.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות. כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס' 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס' 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר. שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו – מפלסית מס' 1 בה התגוררו שבעה אנשים. חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אָנְדְרֶה שְפּיצֶר, משה "מוֹנִי" וויינברג, וטוביה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה. לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס' 1 השאיר המפקד לוטיף "עיסא" אפיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס' 3. משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס' 2  הקרובה ביותר לדירה מס' 1 שָם התגוררו ההלך ד"ר שאול לַדָנִי, הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף, וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן . כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968. מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת במכסיקו 1968) שמר לו חסד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות. למרבית התדהמה המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס' 4  שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד"ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד"ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם, ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס' 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל . משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין "Foyer" ועליה מספר הבניין 31. מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס' 1. החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס' 1. המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס' 3. באמצע, דלת הכניסה לדירה מס' 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו עליה משום מה. הסיבה איננה ברורה עד עצם היום הזה. דלת דירה מס' 3 מוסתרת ע"י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות ההגעה הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות. כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן. קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס' 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק . ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון הטרור "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 . שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר ושמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. שמואל "מוליק" ללקין בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ורעייתו ירדנה היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין בן 92 היום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו במשך שמונה שנים בין 2004 ל- 2012, כלהלן : "במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים, רופא המשלחת, ואנוכי. אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל ".                                                

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש. זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת האולימפית הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 46 שנים ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009), אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו של יום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא, כפי שכתב לי ב- 26 באוקטובר 2009.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען במכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72' בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו . הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים , ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72' המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג' קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72', אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית, "יהיה בסדר שמואל ללקין , אתה תתעסק בענייני המשלחת ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון". ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע"י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, "אל תתבלטו בשטח".

שמואל ללקין שב ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי והיה מוטרד מהמיקום של בית המגורים של הספורטאים הישראליים הגברים, כ- 21 במספר, שהיו אמורים להשתכן ברחוב קונולי 31. שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר (מקיבוץ שדות ים) ומאמנם התגוררו בקיל עיר חוף בצפון מערב גרמניה ושתי הספורטאיות  האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור התגורר במגורי הנשים כ- 150 מטר לערך מרחוב קונולי 31. בעת החטיפה והרצח הן לא היו בטווח הסכנה המיידית). מה ששמואל ללקין לא ידע והגרמנים לא סיפרו לו, לא וולטר טרוגר ולא קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט, כי יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה קבע מדיניות אירוח פתוחה לחלוטין ופרוצה לכל עבר. הוא הצהיר עוד ב- 1966 לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) העניק למינכן את זכות האירוח ב- 1972, כלהלן : "כי מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936". ווילי דאומה ביקש להרחיק מהעיר את לובשי המדים המשטרתיים ולובשי המדים הצבאיים. הוא רצה משחקים אולימפיים רוויי עליצות, שמחה, מרץ נעורים, וצבע. השוטרים בכפר האולימפי לבשו מדי תכלת ולא נשאו כלל נשקים. הם היו יותר על תקן של סדרנים מאשר אנשי משטרה. אפילו הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה גדר של גינה וכל מי שרצה יכול היה לדלג מעליה בקלות, בטח באישון לילה כשהגדר נשארה ללא כל פיקוח. הוא נתן הוראה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהוא ייתן הוראה לאנשים שלו להיטמע בשטח ולהשאיר את הנשקים שלהם אקדחים ורובים בתחנות המשטרה ובבסיסים . את מה ששמואל ללקין לא ידע, ידעו בוודאות שני המפקדים של קבוצת שמונת המחבלים, לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף נאזאל. השוטרים הגרמנים בכפר האולימפי הם בעצם סדרנים ואין עליהם נשק. לא בכדי נקבע יום הפריצה ליום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מוקדם בבוקר , שישה ימים לפני טקס הנעילה. הרוצחים ידעו כי השגרה וחוסר העֵרנות של השוטרים – סדרנים צוברים תאוצה ככל שמתקרה מועד הסיום. כוחות הביטחון הגרמניים כבר נמנמו, המודיעין המשטרתי התלוצץ עם הספורטאים, הסדרנים הפסיקו לבדוק את הבאים והיוצאים בשערי הכניסה של הכפר האולימפי הענק, והעלימו עין מכל מיני ספורטאים מלאומים שונים שחזרו מבילוי לילי מאוחר בבתי המרזח והתענוגות של מינכן ודילגו מעל לגדר הנמוכה בדרכם חזרה למגורים שלהם בכפר. מדיניות האירוח הפתוחה של ווילי דאומה והכרזתו כי מינכן 1972 לא תהיה ברלין 1936 הייתה מעין סוד גלוי שהפכה לחרב פיפיות. הוועד האולימפי הישראלי לא היה מודע למדיניות האירוח הפתוחה של ד"ר ווילי דאומה שהפכה לכישלון בטיחותי וביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

דן שילון ראש צוות הטלוויזיה הישראלית למינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "DOZ שיכנו אותנו ואת כל אנשי הטלוויזיה בבנייני מגורים שנבנו על ידם במיוחד לאנשי תקשורת, עיתונות, רדיו, וטלוויזיה בצמוד לכפר האולימפי. משך הנסיעה מהמגורים שלנו ל- IBC  ולכפר האולימפי לא עלה לפי דעתי על חמש דקות. ב- 23 באוגוסט 1972 הגיע אלי ל- IBC במינכן על פי תיאום מוקדם עם הנהלת רשות השידור, קצין הביטחון הראשי של שגרירות ישראל בגרמניה כדי לתדרך ולהנחות את אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ורדינה ארז, ואותי כיצד לנהוג בעיר הזרה. ההוראה הרגילה הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתבלט. אני זוכר שאח"כ הוא נפנה מאתנו והלך לשמואל ללקין".

שמואל "מוּלִיק" ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו. עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר (שימש גם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו"ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון "שרתון" היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

אני נפגש עם ראש המוסד האלוף במיל. צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן כדי לשמוע את עדותם הנוגעת לאסון רצח 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי "המוסד" וה- שב"כ (שירות הביטחון הכללי) הם גופי ביון ו- ביטחון מצטיינים ובעלי מנוטין אולם אינם כל יכולים, ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו"ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר נתפשה במידה רבה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה הישראליים במינכן, אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב' גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית "סבנה" (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ניהלה עמם מו"מ ארוך ומתיש . חוקר השב"כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו"מ עם חוטפי מטוס "סבנה" ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס "סבנה". תוך כדי ניהול המו"מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר על סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן "יוני" נתניהו ובנימין "ביבי" נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה"צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב' גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה"צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב"כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי (צביקה) זָמִיר בן דור הפלמ"ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן "עד 120" בראשל"צ. הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים . צְבִי זָמִיר (ז'רז'בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ"ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל "מוליק" ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה"ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963. חילופי משמרות בראשות הממשלה. לוי אשכול (בן 68) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). שורה ראשונה יושבים מימין לשמאל : משה דיין, שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול , ראש הממשלה היוצא  דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל : אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב, רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל : אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון "ארווין" דורון, אלוף דוד "דדו" אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא"ל מ. עמיר. (לע"מ + ארכיון צה"ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ"ח).                                                     

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968. הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ אצלו. צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף. ממשלת ישראל בראשה גב' גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד. ראיינתי אותו לראשונה ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו הקרוי, "עד 120", בראשל"צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ"ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה"ל. מפקד צבאי עתיר שבחים. (באדיבות ארכיון הפלמ"ח).                       

צבי זמיר הוא בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. "אינני זוכר בדיוק", הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו"מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב"כ ודיבר היטב ערבית . לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, "צבי זמיר אתה חייב לנסוע". ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס "פרטי"  מבצעי של חברת "אל על". הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו". יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר מספר לי שהוא קרא לראש הממשלה ושר הביטחון בשמותיהם הפרטיים גולדה, ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופראציה המבצעית הגרמנית המתוכננת . צְבִי זָמִיר מוסיף לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבואוארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו להם פתחון פה".

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב"כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו"מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס "SABENA". באותם הימים כיהנה גב' גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה היה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ"ן בצה"ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב"כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב"כ . (באדיבות וויקטור כהן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 85 היום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "בעת חטיפת מטוס "סבנה" ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים . אח"כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים. מדיניות ניהול המו"מ שלנו עם חוטפי "סבנה" הייתה לגרור את המו"מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ"ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני. ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72' קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס "אל על" עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב"כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה"צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת "אל – על' למינכן".

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק, שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה" (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם. זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה . בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע"י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון התת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. צבי זמיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו דחפו אותם לאוטובוס. באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוטיף "עיסא" אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד. רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה". המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ- 23 / 22 ק"מ בערך מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה הבינלאומית ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף "עֶיסָא" אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם לוטיף "עיסא" עפיף תריסר פעמים במהלך אותו יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו"מ עם לוטיף "עיסא" אפיף הוא החזיק רימון רסס בידו ללא פין הנצרה. ד"ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- "פירסטנפלד ברוק" היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ'ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עיסא" אָפִיף, ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus). בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו"מ הגרמנית סיכמה עם "עִיסָא" בטרם הפינוי כי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי "עִיסָא" וחבריו יוכלו לבדוק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" את מטוס הבואינג 727 של חברת "לוּפְטְהָאנְזָה" שהועמד לרשותם בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק", נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים בראשות לוטיף עיסא עפיף. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו"מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד"ר מנפרד שרייבר ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני "פירסטנפלדברוק" כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח והמנהלה של שדה התעופה הצבאי קטן הממדים. ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטר זה מזה. לוטיף "עיסא" עפיף ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד "טוני" נאזאל ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת "לופטהאנזה" שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (כ- ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ"מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי "לופטהאנזה" כמו בתרגיל עוקץ של "סוּס טְרוֹיָאנִי" כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. לוטיף "עיסא" עפיף שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ'ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עִיסָא" עפיף בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק.

חצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת "לופטהאנזה" ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, ו/או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב. המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע"י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים. חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בפגישה הראשונה שלי עמו בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד כלהלן : "ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים . פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'" היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ".

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב"כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי , ואומר : "צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב. היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם . הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו"מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק"מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז'קטורים ששררה בו תאורה חלשה . צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין . ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- "מגה פון" של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה . זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם "מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה". לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- "פירסטנפלדברוק" ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן".

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף. שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- "עִיסָא" ו- "טוֹנִי". יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול. את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם "עיסא" יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ לִבָּם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ"מ. הקלצ'ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה. המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה. הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף "עיסא" אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

ראש המוסד לשעבר צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר".

מחוגי השעון הורו על חצות, שתיים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף "עיסא" אפיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר. פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים. ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- "פירסטנפלדברוק" בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם לשדה התעופה ב- "פירסטנפלדברוק" וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק"מ בשעה וחצי אך משהגיעו ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ הגרמני. משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, "הכל או לא כלום". שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ'ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא"ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה הישראליים נשמעו במרחבי השדה.

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים הישראליים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

פרופסור שלמה אהרונסון מי שהיה כתב – שדר רדיו "קול ישראל" בגרמניה ב- 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס (Konrad Ahlers) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו . זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו" . כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר".

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (באדיבות ZDF / ARD והסוכנויות).

הגרמנים כאמור היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר, ויו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלה להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל . בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים וההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה של אחד הרכבים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטר והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן ההליקופטרים. שני המחבלים שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב  קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל התשעה היו ההליקופטרים מלכודות מוות . הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות  והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ. נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו יבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטאלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5 ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים . רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע. על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות בוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה.

הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים, אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה נוצר על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים ו/או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת. הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים של משטרת מינכן. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה.

הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום לפירסטנפלדברוק התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוטיף "עיסא" אפיף נבהלה ואיבדה את העשתונות. בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עיסא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות בוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

צבי זמיר זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים, ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים. פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון הרסס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא . כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי. "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את זאת כמובן ידעתי מאוחר יותר".

את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"כי "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- "פירסטנפלדברוק" בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע"י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים, אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן . שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : "ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע"י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני".

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן "עד 120" ב- ראשל"צ, וזוכר היטב את התמונה ההיא : "מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, מנפרד שרייבר, והאנס פרידריך גנשר היה כה מבוהל עד ביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם". צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח . כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, "איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו "קול ישראל" וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית". השבתי לה בעצב רב : "לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי". ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ'ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72' [24].

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "מעריב", "9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "ידיעות אחרונות", "9 בני הערובה נרצחו". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא. ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72' ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו"ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ"ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו"ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל "מוליק" ללקין. וועדת קופל כתבה בדו"ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו"ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע"י הוועדה למסור את עדותם. הדו"ח עסק גם בתּפקוּדם של השב"כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב"טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ"ל המשטרה פנחס קופל, משה קשתי, ואביגדור ברתל, כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט מסמך : 29 בספטמבר 1972. עמוד מס 15 ואחרון "ההמלצות" ב- ד ו " ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו " ח  חתומים יו"ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה שלי : הדו"ח הזה מתפרסם במלואו באחד הפוסטים הקודמים. הוא איננו כבר מסמך סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 40 שנים מאז האירוע.

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל , בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו"ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו"ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ"ל הצבאי של צה"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב"טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו"ל. הדו"ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק ולבכות. במשך עשור שנים בעת מחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" בכיתי ללא דמעות בלבי. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב"טים והשב"כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע"י השב"כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל "מוּליק" ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע"י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים א' ו- ב' של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה הסדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

שמואל "מוליק" ללקין (בן 92 היום) המנהל וראש המשלחת הנערץ והבלתי נשכח של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972.

מתוך הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

אי אפשר לסיים את הפוסט הקונקרטי הזה "תזכורת מרה מס' 2" ללא נאום ההספד ההיסטורי והבלתי נשכח רווי כאב, עֶצֶב, ויָגוֹן נורא וגם נושא תקוות שנשא שמואל "מוליק" ללקין מנהל וראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – של ה- 6 בספטמבר 1972 לזכר 11 הספורטאים הישראליים הי"ד שנרצחו בדם קר ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור".

ספטמבר 2012. לפני שעה קלה סיימתי עוד שיחת טלפון עם מר שְמוּאֵל לָלְקִין (מתוך מאות שקיימתי עמו מאז 2004) ראש המשלחת האמיץ של הספורטאים הישראליים שנשלחו לאולימפיאדת מינכן 1972 – אודות הפוסט הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא אותו. זהו הפוסט הראשון בסדרה של כמה פוסטים שידונו בפרוטרוט באסון מינכן 1972. שְמוּאֵל לָלְקִין יהיה בעוד רגע קט בן 87. הוא דמות מפתח בכל פרשת רצח י"א הספורטאים שנקטלו באותו יום שלישי המַר ונִמְהר של 5 בספטמבר 1972 בדם קר ללא כלי מגן בידם. הוא בעצמו ניצול שנשכח בכל מסע התקשורת הישראלית העכשווי אל נבכי העבר מלפני 40 שנים. אילו קבוצת שמונה המחבלים בפיקודו של לוטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו טוֹנִי נָאזָאל שכונה צֶ'ה גֶאוָוארָה. (איזה צ'ה גווארה ואיזה נעליים. מדובר ברוצח מנוול בן בליעל), מזויינים ברובי קלאצ'ניקוב טעונים בעשרות מחסניות ורימוני רֶסֶס, היו מצוידים טיפ טיפה במודיעין מדויק יותר, הם היו פולשים לדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה (הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מעלה השערה די מבוססת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 ופלשו דווקא לדירה מס' 3. המרחק בין שתי הדלתות של דירה מס' 2 לדירה מס' 3 הוא מטר אחד בלבד), וממשיכים בתנועה של עוד כמה מטרים לעבר דירות מס' 4 ו- 5. שמואל ללקין התגורר לבדו כראש המשלחת בדירה מס' 5 בבניין מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הוא התגלה בכל כושר מנהיגותו ואומץ לבו בעת הרצח (הראשונים שנרצחו מייד לאחר החטיפה היו מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו – בשתי נסיבות רצח סמוכות אך שונות זאת מזאת), בעת המו"מ עם המחבלים, ובעת הקשה והנוראית לשמע הבשורה כי המחבלים טבחו את תשעת בני הערובה הנותרים כפותים ו- אזוקים בתוך שני ההליקופטרים בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ מהכפר האולימפי במינכן. מר שמואל ללקין בן דור הפלמ"ח ממקימי המדינה איננו מחזיק מחשב בביתו. הוא נשאר צנוע, עניו, אמיץ, וצלול. הפוסטים האלה מצדיעים לשמואל ללקין כדמות שנשכחה והושארה מאחורי הקלעים גם היום. אילו הייתי שַר החינוך במקום מר גדעון סער ו/או שר התרבות והספורט במקום שַרת התרבות והספורט במקום גב' לִימוֹר לִבְנָת הייתי מגייס את שמואל ללקין למסע הרצאות ברחבי בתי הספר ומוסדות חינוך במדינת ישראל אודות פועלו ומורשתו ומורשתם של ספורטאיו באולימפיאדת מינכן 1972. בטקס האזכרה לי"א הספורטאים הישראליים שנערך למחרת באצטדיון האולימפי ביום רביעי ב- 11.00 בבוקר של  6 בספטמבר 1972, נשא שמואל ללקין בפני 80000 (שמונים אלף) צופים באצטדיון ומאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם נאום היסטורי בלתי נשכח. הוא כתב את הנאום בחדרו ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן לפנות בוקר באותו יום רביעי ההוא – 6 בספטמבר 1972 (לפני יותר מ- 43 שנים) ובתומו בטרם הופעתו קבל עם ועולם, הקריא אותו לשַר החינוך דאז בממשלת ישראל יגאל אלון, בארץ. יגאל אלון אישר את הטקסט. עבור הנאום ההיסטורי ההוא לפני 43 שנים ראוי שמואל ללקין למדליית זהב (!).

הנה טקסט הנאום ההיסטורי במלואו שהוקרא במעמד הנורא ההוא בטקס האזכרה ל- 11 הספורטאים הישראליים הי"ד באצטדיון האולימפי של מינכן ביום רביעי לפני הצהריים של ה- 6 בספטמבר 1972 :                                                                                           

"ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל. נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.        

מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקוֹרבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו.

בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות . ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אחת עשרה בבוקר. טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו שעות ספורות קודם לכן ע"י קבוצת מחבלים פלסטינית מארגון "ספטמבר השחור", באצטדיון האולימפי של מינכן 1972. ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין נושא את נאום ההספד ההיסטורי שלו בפני 80000 (שמונים אלף) אנשים באצטדיון האולימפי ובפני מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם כולו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב' בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב' בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם . באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- "פירסטנפלדברוק". משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לו לראות את המתים. שמואל "מוליק" ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "…לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת קלה. יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו"ר הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו"ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו, וכה אמר : "שמואל ללקין הוא "השֶף דֶה- מִיסְיוֹן" של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם".

80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצוהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- "הירואיקה" של בטהובן נשא ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, "אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן", וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.

נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד"ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : "גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם , עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך".

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי  המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל המשלחת האולימפית מר שמואל "מוליק" ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורג האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בתמונה : נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann). מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר . משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה, נשיא IOC  אברי בראנדג' בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג'. אברי בראנדג' צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' למרות הרצח הנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען כנשיא IOC שההצגה האולימפית חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games  must go on“, אמר למקורביו. לא ייאמן אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו"ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה "מוני" וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. "אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים". בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י"א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.

ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : "דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72' הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים". שמואל ללקין המשיך ואמר, "אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים" .מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר כמי כלהלן : "הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים".

יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן  שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח, נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72'. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום . מִילותיו הדרמטיות, "עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…" מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום ההיסטורי ההוא. בתום הנאום קיפל שמואל ללקין את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י"א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין . במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק, יצחק כספי, וקצין האימון הגופני של צה"ל סא"ל עמוס בר חמא. (באדיבות וסיוע אנשי  DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, "לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72' חייבים להימשך". אוורי בראנדג' השתמש בניסוח, “The Games must go on”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה והכעיסה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג' היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו.

בהמשך דבריו אמר עוד אוורי בראנדג' : "כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת  זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם  שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום". אוורי בראנדג' היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.

תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש. הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפתיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש .כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט" של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. "הרי המשחקים חייבים להתחדש", אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג'. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג' כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72' בעת טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום , חרישי או בקול רָם , על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : "אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות".

ד"ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : "הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת". קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג'מה אמר : "אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול  להריע לנבחרתו ?". מזכ"ל FIFA  השווייצרי ד"ר הלמוט קייזר אמר : "אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו". הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : "אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן. אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה". הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : "החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים".

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר "או קי – טו קי" מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31 וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי  (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מימין דלת דירה מס' 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים. משמאל, דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות דייריה. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שניים מתיקי הציוד של המחבלים מסוג PUMA שנותרו בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. התיקים שימשו לנשיאת אוכל, מצרכים, מחסניות, ורימונים. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1972. ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחד עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן איש השב"כ בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט מס' 737 מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, "פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים, או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה"ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות מדינת באוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם".

טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי  DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג'ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג'נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג' התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה"צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו "COSELL" שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר את הטקסט הזה :

"For me the Olympics Games died with the Israelis".

נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 בספטמבר 1974 באיראן. שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן.

האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- "סָאוָואק" הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72' על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי כתב ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן בעת משחקי אסיה ה- 7.

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריהאמר" בטהראן בירת אירן. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון "אריהאמר". לרגע חשבנו שנינו אלכס גלעדי ואנוכי שמדובר בתקלה אלקטרונית מכוונת. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון "אריהאמר" בטהראן . הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכשרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל- 100 מ'בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.

טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב"ג. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (עומד במרכז, בן 54) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. עומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין , האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ' ו -1500 מ', וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל : "ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו"ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן". חלפו עוד שנתיים. בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76'. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה במונטריאול. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר אלכס גלעדי בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית ההיא של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, וכה שידר ישיר ממונטריאול לירושלים :  "…ארבע שנים חלפו מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים הי"ד באולימפיאדת מינכן 72', והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים . אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר…".

טקסט מסמך : שבת – 17 ביולי 1976. אולימפיאדת מונטריאול 1976. מונטריאול – קנדה. זהו הטקסט המקורי שהודפס ע"י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC במונטריאול 76', שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה. אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול 76'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  12 ביולי 1976. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert “ Bob”  Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנאל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו . (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).