הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס' 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

———————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 748 : מונדיאל רוסיה 2018 (2). הווה ועבר. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל המיקרופון – שמור על כבודך המקצועי, שפשף ופקח עיניך, חדד אוזניך, והַצְנָע את לשונך. ביקורת טלוויזיה (2). כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 20 ביוני 2018.

———————————————————————————————————–

פוסט מס' 749. מונדיאל רוסיה 2018 (2). הוֹוֶה ועָבָר. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה – שמור על כבודך המקצועי, שפשף ופקח עיניך, חדד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. ביקורת טלוויזיה (2). פוסט מס' 749. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 749. הועלה לאוויר ביום רביעי – 20 ביוני 2018. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 749. מונדיאל רוסיה 2018. הוֹוֶה ועָבָר. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה – שמור על כבודך המקצועי, שפשף ופקח עיניך, חדד אוזניך, והַצְנָע את לשונך. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 749. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 749. הועלה לאוויר ביום רביעי – 20 ביוני 2018.  

הקדמה להקדמה : האזנתי היום לדבריו של גדי ירקוני הגיבור (נפצע קשה במלחמת "צוק איתן") איש כֵּן ו- אָמִיץ בן 51 חבר קיבוץ נירים בעוטף עזה ויו"ר המועצה האזורית "אשכול", בעקבות החיכוך הביטחוני והצבאי המטריד מאוד, המסוכן מאוד, והמתמשך מאוד, בין טרור החמאס והג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה לבין קיבוצי ויישובי עוטף עזה. קמתי מכורסתי והצדעתי לגדי ירקוני. כל מילה שלו הייתה בסלע. אין לאפשר מצב אזרחי, פוליטי, וצבאי בו תיווצר חומה של בדידות בין התושבים האמיצים של קיבוצי ו- יישובי עוטף עזה הנתונים ל- מטחי אש רצופים של רקטות, פצמ"רים, ועפיפוני תבערה וטרור של ארגוני הטרור של החמאס והג'יהאד כבר במשך שלושה חודשים, לבין תושבי הערים הגדולות במרכז הארץ שממשיכים בשגרת חייהם כאילו הכל רגיל בעוד תושבי עוטף עזה על טפם, ילדיהם, וזקניהם כלואים בחדרי ביטחון ושדותיהם ויבוליהם נשרפים. מונדיאל רוסיה 2018 מתגמד לנוכח המתחולל בגבולה הדרומי – מערבי של מדינת ישראל.  

הקדמה קצרצרה. למרות השגיאות הילדותיות של תאגיד הערוץ הציבורי "כאן" בראשית שידורי מונדיאל רוסיה 2018 + אי רצון בולט שלו לזהות לציבור הצופים את נציגיו על המסך באולפן המנווט בארץ (החלטה מטופשת), הרי ההפקה הנוכחית של "כאן" שמה בכיס הקטן את הפקת הַנֶפֶל ההיא של ערוץ 1 ז"ל את מונדיאל ברזיל 2014 בראשות מאיר בר + אורי לוי + יורם ארבל + דני נוימן.

תזכורת : ב- 2002 עם מינויו הפוליטי של איש עלוב ורדוד בשם יוסף בר-אל  למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הודח וסולק מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם, בגין שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל בשלוש שנות כהונתו היו בלתי הפיכים. רשות השידור הפכה לגוף ציבורי עלוב ונכה. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ"ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ"ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ'. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו "קול ישראל" + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטרימוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי של מינוייו. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ"ל המכהן יוני בן מנחם, וגם את עוזרו זליג רבינוביץ', וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם לסלק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור "המוביל" אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של ערוץ 1) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז"ל. על חורבותיה קָם "כאן". 

1. טירונות טלוויזיה של אנשי "כאן" במונדיאל רוסיה 2018. תקופת ההרצה נמשכת. כל זיהוי טלוויזיוני מתבסס על טקסט וורבאלי וכתובית סימולטנית על מרקע הטלוויזיה. שני חושי הראייה והשמע חייבים לפעול היטב יחדיו תוך תיאום אבסולוטי ביניהם כדי לקלוט, לנתח, להבין, לזכור, ולשמר את המידע בתאים האפורים של המחשב האנושי שלהם שטמון בקֹדקודם.  

אי זיהוי טלוויזיוני אקראי הוא עניין של רשלנות. אי זיהוי טלוויזיוני מכוון הוא מחווה של טיפשות. מדובר בל מקרה במעשה אווילי. מדובר ב- אנטי טלוויזיה של מערכת "כאן". אי זיהוי מכוון, שיטתי, מסודר, וקבוע באמצעות כתוביות (Super imposing) של השדרנים, המגישים והמנחים, הפרשנים והפרשניות, העיתונאים והעיתונאיות, הנוכחים והנוכחות, האורחים והאורחות באולפן המנווט של מונדיאל רוסיה 2018 רווי בני אנוש, מצביע על שגיאה טלוויזיונית קולוסאלית מטופשת ואי הבנה את תפקידה של ה- Media. ההתעקשות המתמשכת של הפקת "כאן" להותיר את מובילי השידור שלה באולפן אנונימיים, ואי שימוש הכרחי, קבוע, ושיטתי בכתוביות זיהוי (Super imposing) על המסך (לרבות Super imposing של ציוותי השידור באצטדיונים ברוסיה 2018) שאמורות ל- בַשֵר לציבור מי הם מובילי השידור עבורו פה ושָם את מונדיאל רוסיה 2018, הם מעשה בלתי מתקבל על הדעת. הסירוב האסרטיבי לזהות באופן שיטתי באמצעות כתוביות את כל המשתתפים והמשתתפות בשידורים הישירים והמוקלטים, באולפן ובשטח, מראה כי המפיקים והעורכים של "כאן" אינם מבינים את חשיבות עיקרון הזיהוי הטלוויזיוני הכי בסיסי ונחוץ, שיוצר את הקשר החיוני שאמור להיווצר בין אנשי האולפן המנווט המובילים את השידורים, אלה הניצבים בחלון הראווה של "כאן", לבין צופיהם. מדובר ב- בוּרוּת טלוויזיונית. הצופים בגילאים שונים טף, צעירים, ומבוגרים וחתכי אוכלוסייה שונים נקשרים לכורסאות הטלוויזיה שלהם בסלון ביתם לא רק בגלל גיבורי העלילה המתרוצצים על כרי הדשא באצטדיוני מונדיאל רוסיה 2018, אלא גם בגלל אלה שמספרים להם את סיפורי הכדורגל : השדרנים, הפרשנים, ואנשי ונשות האולפן המוביל והמנווט בארץ. זיהוי קולי בלבד לעולם איננו מספיק כי רעשי הרקע בסלון הבית מפריע לקלוט את מכלול המידע הוורבאלי. מדהים להיווכח כי תאגיד ערוץ "כאן" מתעקש להתנהג כ- דרדק תקשורת ו- להמציא טלוויזיה חדשה נטולת זיהוי. מהלך הרצת כתוביות על המסך מאוחר בלילה לקראת חצות בתום כל יום של משדרים ישירים וממושכים, מעין "Roller credits", האמור ליידע את הציבור מי הם נושאי התפקידים, מגוחך ומטופש בבחינת לעג לרש. זיהוי גיבורי העלילה על כרי הדשא במונדיאל רוסיה 2018 וזיהוי המספרים את התרחשותה חייב להיעשות סימולטנית בו זמנית באמצעות כתוביות בשפה העברית, כשיטה, פעם אחר פעם, עשרות פעמים, בכל הזדמנות נדרשת. כתוביות שמודפסות על המסך על פי היגיון ועל פי הצורן אינן מלכלכות אותו. כתוביות המידע, ה- Super imposing שמריצה HBS (קבוצת הטלוויזיה של FIFA שמפיקה ומייצרת את סיגנלי הטלוויזיה של משחקי מונדיאל רוסיה 2018) בשפה האנגלית אודות שמות מבקיעי השערים וחילופי שחקנים, אינם מספקים ולא מספיקים עבור אוכלוסייה ששפת הדיבור והקריאה שלה במדינתה היא עִבְרִית. בשידורי מונדיאל רוסיה 2018 צופים גם מאות אלפי ילדים צעירים שאינם מוכשרים לעקוב אחרי המתרחש רק באמצעות מידע וורבאלי וטקסטים כתובים באנגלית. הם זקוקים לכתוביות אינפורמציה גם בשפה העברית. הדור הצעיר איננו מודע, לא מכיר, ולא מזהה את שלום מיכאלשווילי ו/או את רועי זריהן, ו/או את דנה פאן לוזון, ו/או את ג'ובאני רוסו, ורבים אחרים. תמה תקופת ההרצה של "כאן" אך לא הסתיימה תקופת הבורות וחוסר ידע מדהים ב- תורת תקשורת המונים. סקנדל. לא פחות מחלטורה ב- 2018.

טקסט תמונה : יוני 2018. מי זה ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. זהו איננו גיא זוהר, לא דני קושמרו, וגם לא יעקב איילון. ובכן, מי האיש הזה ומה תפקידו ? מהיכן נובעת סמכותו לאייש את מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותו אנונימי ללא כתובית מזהה ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי הם הגבר והאישה בתצלום ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. מי שני האישים האלה, אישה וגבר, ומה תפקידם ? מהיכן נובעת סמכותם לאייש את מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותם אנונימיים ללא כתוביות מזהות ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי זאת ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. זאת איננה גאולה אבן, לא טלי מורנו, לא תמר איש שלום, וגם לא יונית לוי. ובכן, מי האישה הזאת ומה תפקידה ? מהיכן נובעת סמכותה לאייש את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותה אנונימית ללא כתובית מזהה ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי זאת ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. זאת איננה גאולה אבן, לא טלי מורנו, לא תמר איש שלום, וגם לא יונית לוי. ובכן, מי האישה הזאת ומה תפקידה ? מהיכן נובעת סמכותה לאייש את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותה אנונימית ללא כתובית מזהה ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי זאת ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. זאת איננה גאולה אבן, לא טלי מורנו, לא תמר איש שלום, וגם לא יונית לוי. ובכן, מי האישה הזאת ומה תפקידה ? מהיכן נובעת סמכותה לאייש את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותה אנונימית ללא כתובית מזהה ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי זה ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. זהו איננו גיא זוהר, לא דני קושמרו, וגם לא יעקב איילון. ובכן, מי האיש הזה ומה תפקידו ? מהיכן נובעת סמכותו לאייש את מונדיאל רוסיה 2018 ? מדוע הנהלת "כאן" מתעקשת להותיר אותו אנונימי ללא כתובית מזהה ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

טקסט תמונה : יוני 2018. מי הם הנוכחים בתצלום ? אולפן "כאן" בארץ המנווט את שידורי מונדיאל רוסיה 2018. מי האישים האלה הסובבים את עמדת השידור באולפן ? מדוע הם שָם ולא אחרים ? מהיכן נובעת סמכותם לאייש את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 ? מדובר בערוץ טלוויזיה פתטי שאיננו עושה הכרה לצופים שלו עם השדרנים והפרשנים המובילים את השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018. בלתי מתקבל על הדעת. (צילום ב- iphone. באדיבות "כאן").

תזכורת : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה  בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. של בודדים. 

הבלוג הזה נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

1. סִסְמַת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולהבהיסטוריה"  קרויה כלהלן: 

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP

2. השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא כלהלן : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD in years of 1936 – 2012

טקסט תמונה : אוגוסט 1992 : חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אנוכי מציג בפני ההנהלה שלי את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 ספרים עבי כרס (כולם בנושאי טלוויזיה בארץ ובעולם שונים לגמרי בתכנים שלהם זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז השתתפותי ב- WBM ה- 1 של אולימפיאדת סידני באוקטובר 1998. המחקר והכתיבה נמשכים גם בימים אלה של יוני 2018. הם טרם הסתיימו.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום).                                                                                                               

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).                                                                                                      

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).                                                                                                                  

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד.

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים ניחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חַיִים יָבִין (בן 86 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס'  749) ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.

טקסט תמונה :  ליל שלישי – 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מיחשבו את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות המשדר ועוזריו של ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז : "…ככה לא בונים חומה…" והחריף את הטון בפעם השנייה, "…זה מה שאמרתי לכם ככה לא בונים חומה…". ההכרזה הדרמטית והמדויקת באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער בשל שיקול דעת מוטעה שלו (מיקומו בשער ומיסוד החומה שלו) בעת ביצוע בעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס. יורם ארבל חרת ב- 19 במארס 1989 את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה ב- א"ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה), תחרות ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' לגברים הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה מרגש ו- יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר אז לפני 47 שנים למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : "…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?" והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…" (!). (הערה שלי : איזה יופי של קו מחשבה והגות. צריך לזכור כל הזמן שהוא נסים קיוויתי אמר זאת בעֵת שידור ישיר).

במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון" (הערה שלי : איזה יופי של ניסוח מרשיע וכה תמציתי. צריך לזכור שהוא אמר זאת בעת שידור ישיר). בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול היה  להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית "1986 TELEMEXICO" ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסדרה.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן בריצה דרמטית ל- 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של רשת CBC הציבורית את תשומת הלב מקלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…" (הערה שלי : צריך לזכור שהוא אמר זאת בעת שידור ישיר). שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו בדרך כלל כאלה, מדויקים.

הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז"ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (והיושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע"פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "…אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה…". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש והיו עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי חדי הלשון ההם, הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית והמסקרנת המתעוררת בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה בשידור ישיר, בתוככי תעשיית הטלוויזיה שהיא סיר בישול שכפוף למחוגי השעון. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), "The Tonight Show", שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית "The Tonight Show" של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, והוסיף ג'וני קארסון : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו "גסי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים "OLYMPIAD". כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, "לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות" (The Decathlon), "הספורטאים האוסטרליים בא"ק ושחייה" (The Australians), "המדליה שחמקה" (The big ones that got away), "העקשנים" (The persistent ones), "הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים" (The Africans), ו- "רצי המרתון הגדולים" (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך ריק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט  קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג'ון סטפאן אקוארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג'ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים . הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל ע"י באד גרינספאן, "…מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו…", השיב לפונה תשובה הֵירואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : "…מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה…" [1].

“…My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race…”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) בין אוקטובר 1975 ל- מאי 1976 עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה "OLYMPIAD" המהממת והמדהימה של באד גרינספאן וציוותו. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה"ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע"י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע"פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה . בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי . היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות :

“written, produced, and directed by Bud Greenspan”

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע"י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- "W" המוכרים לכל עיתונאי באשר הוא :

Who, What, Where, When, Why.

בשעה שהציג בפתח סיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ' (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ, בחר לכתוב את הטקסט הזה : "…18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה"צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…", וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה ב- אולימפיאדת מלבורן 1956 בן 34 ויריבו אלן מימון בן 35.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948.

בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי. הנה הוא :

  “…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”

 רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה 2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן,  IOC, ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון . אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. "…לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים…", סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, "…היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה…" .שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה "הקָטָר הצֶ'כִי", חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד חטיבת הספורט בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (משמאל) מארח את הרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים רב המוניטין אמיל זטופק מי שזכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכתבה על "אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק", היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא "העקשנים" (The  persistent ones). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987 . אני (בן 49) עם באד גרינספאן (בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD" אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה "OLYMPIAD" לצורך שידורן ב- "מבט ספורט". היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, "יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג "ספורט" נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן".  

טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי המתורגמנית המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטארית "OLYMPIAD" על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום שידור כל פרקי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי, דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, "…זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות הטלוויזיה. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים…". מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן, אשתו קָאפּי, והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו "אחי". הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית "קוֹזָ'אק". מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה"ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה שלו  בניו יורק "CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת "Cappy Productions" לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב' ננסי בפה (Nancy Beffa) (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה"ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו "Cappy Productions" שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי . הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי "קוֹזָ'אק". בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, התרומם וקם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, "יואש, אתה יודע שאני כותב קשה. אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה". בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 העניק שם משותף , "שישה עשר ימי תהילה" (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת "וִוילְמָה" (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִויְלָמה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה . ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ'ו-200 מ', ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54.

בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות , "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת בת 13 הפרקים "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה . הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אישתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . "בעל אחד שהתאלמן מאישתו האהובה חלם בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אישתו. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטא ן- ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז"ל (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש ז"ל (מימין). שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל.

אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט, בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם מפני ש- מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים. הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג'לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא"ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא"ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל . נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי . מינון , נבונות , ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96' (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96' הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני למיקרופון של הטלוויזיה, "…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…" [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. האמירה הפתטית הזאת כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה והמעסיקה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : "…וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני…", שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה לא מועטה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים כלהלן : "…צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!". דווקא ארה"ב ניצחה. כולנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה.

שַדָּר הא"ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ' לאצנים גברים. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : "…רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור…", ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את השכל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד בחטיבת הספורט שלי. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית "חצי פינה" שעסקה בסיכום משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ששודרה במקרה בחג ל"ג בעומר, נפרד מצופיו וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר, יעני בהומור, ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : "…כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל"ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים…". טקסט טלוויזיוני מגוחך ופרידה פתטית שהפך אותו ללעג וקלס. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : "…הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל…". נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר האולימפי בכדורגל. שגיאה עיתונאית מביכה. פרשנית הג'וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית מִשְנֶה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : "…ככל הנראה יש כאן קהל רב מ- יָוָון…", וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך באתונה היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה. בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל, ושידר בפַּתוֹס ובהתרגשות למיקרופון : "האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים". כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג'ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי.

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי בחטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות. אמיר בר- שלום שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי : "…תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד…". טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות "משחק השבת" בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת : "הא"ק היא מלכת ההתעמלות". היא עשתה זאת בביטחון רב והעצימה את השגיאה. רוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהיא מגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה. שדרנית "מבט ספורט" גב' מירי אליקים הכושלת שידרה פעם בראשית שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי, כלהלן : "…אלוף ישראל בריצת 400 מ', נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר…". שגיאה חסרת היגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, או האווארד קוֹסל. גב' מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר היגיון, וגרוטסקי.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם נפגעו ממנה והפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות. האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), ויורם ארבל. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו : "Tell it like it is". קנת' וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC , ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית "שכבה" על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום. שופט המשחק השוויצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק , כשג'ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג'ף הרסט ניצל את המקדמה, חדר לרחבה, ומ-14 מ'בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות קבוצתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת' וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא במילים האלה :

And here comes Hurst…he's got…some people are on the pitch… They think it`s all over… it is now.

אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת' וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם , בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים . בישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי הזה "2:4" נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של  ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו "קול ישראל", והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת , ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עלי בֵּנַאסֶאר שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתיים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא , היה או לא היה רק לפני שניות ספורות , ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : "…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…". בכך אבחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו והוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, "יד האלוהים". הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 בינוי 1986 הוא ראוי לפרס פוליצר.

טקסט תמונה : היום מרום גיל 80 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט הישראליים בטלוויזיה בכל הזמנים למרות חולשתו העיתונאית. אלוהי הקול, הדיקציה, התהודה, וה- Sound העניק לו מתת טבע : מיתרי קול נדירים. הוא יורם ארבל גם לא עמד האחרון בתור כשאלוהי השכל העניק לכל אחד מ- איתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. שדר ישראלי Unique רדיו וטלוויזיה מאז 1967. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". (ר' משה אבן עזרא).

לכתבי החדשות הזמן לעולם איננו עומד בשפע. השעון הנע בעקביות לעבר ה- Dead line של שידור המהדורה הוא פקטור מלחיץ. אין כתב חדשות או כתב ספורט בטלוויזיה שלא חווה את לחץ הכתיבה ואת לחץ עריכת חומר הצילום טרם שידור המהדורה. ב- Film או Video. לא משנה. זה לא פשוט לכתוב היטב תחת לחץ כפוּל של העוֹרֵך ומחוגי השעון. הזמן האוֹזֵל משפיע על איכויות הכתיבה והניסוח של כולם אך פוגע בעיקר בלא מוכשרים. כתבי טלוויזיה רבים (בכל הערוצים) מייצרים טקסטים בנאליים. הטקסט הטריוויאלי גם אם הוא הגיוני איננו משפיע עלינו על פי רוב. תמונות הטלוויזיה משמשות לרבים מהכתבים הבינוניים מחסה ומפלט וכּסוּת לכשרונם הדַל ולטקסט הרדוּד שלהם. אנחנו זוכרים בדרך כלל את התמונות ולא את המילים שלהם. התוצאה הסופית על המסך מותנית בכישרון הכותב ולא בכמות הזמן שעמד לרשות.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל אמר פעם בריאיון חשוב ומונומנטאלי שהעניק לעיתונאית שבועון "העולם הזה" גב' שרית ישי ב- 1983, וכה אמר : "…מִן ההיבט הזה קל הרבה יותר להיות כתב בינוני בטלוויזיה מאשר כתב בינוני בעיתון. העיתון הוא תובעני. המילה הכתובה בו נשארת גלויה לעין, והקורא יכול לעבור עליה ולראות את התּפְלוּת וחוסר האינטליגנציה של הכותב. בעיתון נדרש העיתונאי להעביר תמונה במילים. בטלוויזיה יש לכתב על מה להישעֵן. אתה יוצא לשטח ואם יש לך אינטליגנציה ממוצעת, אתה יודע בכל סיטואציה אילוּ שאלות עליך לשאול…" [3].

וויכוחים רבים ניטשו מקדמת דנה (וניטשים גם היום) הדנים באורך הטקסט וכמותו, טיב הטקסט, ומשך הכתבות הטלוויזיוניות המשודרות במהדורות החדשות למשל. האורך איננו קובע. קובעים  העניין והרלוואנטיות. קיימים טקסטים ארוכים נפלאים וכתבות ממושכות מרתקות שנושאים עימם עניין רב. לעולם אינך משתעמם. מאידך היינו עֵדים כבר לטקסטים קצרים הכתובים בצורה טיפשית ועילגת, שטוב היה לולא נכתבו כלל . ראינו כבר כתבות קצרות ולא חשובות, שהיו צריכות להיזרק לפני שידורן לפח האשפה , אך איזה עורך לא מוכשר עשה עִמָן עוֶול וחשף את עליבותן "באוויר" בפני כל . אלכס גלעדי אמר לי לפני שנים רבות : "…יואש אלרואי, גם כתבה לא טובה בת שתי דקות צריך לקָצֵר בשתי דקות מפני שהיא איננה ראויה ואסורה לשידור. לא חשובים כמות הזמן והעבודה שהושקעו בה…". הוא צָדָק.

קיימות גם טענות הפוּכוֹת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. טקסטים ארוכים ומשעממים וכתבות כאורך הגלות הנמשכות לעַד אך אינן אומרות דבר. בדברים האלו אין חוקים ברורים . יש אילוצים ברורים . אתם יכולים לצפּות מידֵי עֶרֶב בחדשוֹת בשלושת הערוצים 1, 2, ו- 10, וגם בערבי שישי במגזינים המביאים את סיכום החדשות, כדי לשפוט בעצמכם את אוסף הכתבות הקצרות והארוכות המשודרות שם. רובן בינוניות מאוד, לעיתים קרובות רדוּדוֹת, טריוויאליות , ומשעממות . חלקן הקטן מעניינות וחשובות. כנ"ל הטקסט המלווה אותן . בעבר התנהלו וויכוחים מרים בין הגורמים השונים המעצבים את אופי ואיכות המהדורות, לגבי קצבן.  כשחזרו אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מלאי התפעלות מרשתות הטלוויזיה האמריקניות  בתום תקופת שירותם ככתבי חדשות של רשות השידור בניו יורק ו – וושינגטון, דיברו רבים מהם בלהט ושבח ולעיתים גם בהפרזה אודות קצב מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה הארציות ב- CBS ,NBC, ו- ABC . הם דיווחו לשומעיהם שנשארו בארץ בזו הלשון, "כתבה בת שלושים שניות המשודרת שם נחשבת  לארוכה". שמעתי זאת במו אוזניי. ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה והארוכה של הקולנוע מוכיחה בבירור כי בביזנס הזה לא היו ולא יהיו מסגרות זמן קבועות לפריטי השידור ולקֶצֶב האחיד של שידורן. ההיגיון והעניין הם שיקבעו את אורך הכתבה, מסגרת הזמן, וגודש הטקסט שלה. היו גם בעבר התלבטויות רבות של העורכים לגבי אופי הפתיחים הנקראים ע"י המגישים, מה כדאי לומר בו ולבטח מה לא כדאי לומר, וכמה מילים הטקסט אמור לכלול. אין לכל ההתלבטויות האלה דיאגנוזה אחידה ו- רֶצֶפְּט יחיד. סוֹד הטקסט היעיל המקדים את שידור כתבת הטלוויזיה, נעוּץ ביכולתו לצֶקֶת תוכן וכותרת המעוררת את סקרנותו של הצוֹפֶה כדי להתבונן בכתבה הנכנסת "לאוויר". הכישרון לכתוב פתיחים קצרים במילים ספורות המסוגלים למשוך את תשומת ליבו של הצופה למתרחש בכתבה הוא נחלתם של בודדים. פעם סברו אנשי החדשות וגם אנשי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אסור בשום אופן לגלות לצופים בטקסט המקדים מה מתחולל בגוף הכתבה בנימוק, "ש- צריך לשמור את זה בסוד כדי להפתיע את הצופה". כך חשבו פעם מומחי החדשות בערוץ המונופוליסטי. זאת כמובן גישה אנכרוניסטית שחלפה מן העולם. כמעט כל טקסט נחשב לכשֵר בתנאי שיוביל וימשוך את הצופה אל פּנס הקֶסֶם.

בתחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה בָּרָא מוטי קירשנבאום ז"ל גל של כתבות בעלות עניין רָב ששודרו בימי שישי במסגרת מגזין החדשות "יומן השבוע". הוא היה בעת ההיא היוצר המתעד הגדול והמוכשר ביותר של מציאות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בעל השכלה מסודרת ורחבה בשדות הקולנוע והטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה סטודנט מצטיין לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968- 1962. בחודש יוני 1968 שב מלוס אנג'לס לירושלים והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנן עוּזִי פֶּלֶד. הכתבות שלו שהיו באֶמֶת בעלות סגנון מיוחד, כתובות היטב, מרתקות, ושוֹבוֹת לֵב – לא עסקו בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה, ואו בכנסת. הן עסקו בתחומים צדדיים יותר של חיינו אך לא חשובים פחות. טבע ונוף, חקלאות, איכות הסביבה, נופש, ותרבות הפנאי. הן היטיבו לספר בעין רגישה את סיפור קשייו של הפרט בתוך הכלל בדרכו לבילוי עם משפחתו בחופי הים, באתרי עתיקות, או בטיול בשמורות הטבע, כמו ביקור הציבור בשמורת עֵין גֶדִי למשל. מוטי קירשנבאום חונן בתכונה ששמורה למעטים. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית מרתקת היה איש עלום מראה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא לא הופיע לפני המצלמה. תמיד פסע מאחוריה ולא נדחק לפניה . רק קולו נשמע בכתבותיו. הכתבות הדוקומנטאריות של מוטי קירשנבאום היו בעֶצֶם סרטים מתוכננים שהיה להן סיפור עלילה, היכרות עם גיבוריה, סדר צילום ברור, עריכה הגיונית וטקסט חכם . מוטי קירשנבאום היה לא רק כתב. הוא היה תסריטאי ורב אומן בכינון מצלמה והחזקת עֵט. הוא לא צילם חומר רב מידי. רק את הדרוש באמת לצורך הסיפור. הוא לא היה צריך להתלבט זמן רב מידי על שולחן העריכה. מעולם לא הייתה לו בעיה להגיע במועד ל- Dead line של התוכנית. מוטי קירשנבאום ז"ל היה בצעירותו לא רק כתב ועיתונאי בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם בימאי מחונן שידע בדיוק מה הוא רוצה מהמצלמה שלו. יתרון הכרחי בבימוי סרטי טלוויזיה וקולנוע. יעקב "קובי" תקוע אחד מעורכי הסרטים הוותיקים והמצטיינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמר לי לפני שנים רבות : "מוטי קירשנבאום הוא אחד הכתבים – בימאים הבודדים בין אנשי הטלוויזיה שאני מכיר שמגיע מוכן ל- Steenbeck [סעיף 4] ויודע מה הוא רוצה על שולחן העריכה".

טקסט תמונה : 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי "יומן השבוע" בתחילת שנות ה- 70 במאה הקודמת שהבחינו בגדלותו ובגדולתו לא הגבילו אותו בכמות הדקות שהרכיבו את משך כתבותיו. הכּישרון שלו קבע את אורכן. הן לא היו ארוכות או קצרות – הן היו מעניינות. היה לו מצפן ביד והוא תמיד ידע את הכיוון. הוא מעולם לא "התברבר" על שולחן העריכה. כתבות הטלוויזיה שלוֹ היו יצירות מופת והוא גם ידע לכתוב טקסט. למילים של מוטי קירשנבאום הייתה וויזואליה משלהן. בעֵת שהיה כבר מנכ"ל רשות השידור מצאתי אותו רכון על שולחן העריכה באחד החדרים בקומה הרביעית של הבניין עוסק בעריכת כתבה שלוֹ על ביקורו בקובה של פידל קסטרו. מלאכת התיעוד בטלוויזיה הייתה טבועה בנפשו. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. לצורך הכתבה ריאיין בכתבה דייג קובני אחד איש עני ופשוט שהיה כבר סָב ונשא על כתפיו את עולן של השנים. אותות הזמן נגעו רק בשערו הלבן ובעורו שהיו בו כבר קמטים אך לא פגעו באושרו . גם לא באורח חייו. כך הוא ביקש לחיות. מוטי קירשנבאום אמר לי, "אתה רואה יואש, זה האיש ששימש השראה לארנסט המינגווי בשעה שכתב את סִפרוֹ "הזָקֵן והיָם". מוטי קירשנבאום לא היה היחיד. היו עוד כתבים מוכשרים שידעו לתעד ולספר סיפור בטלוויזיה כמו חיים "קָיְימוּל" גִיל, אורי גולדשטיין, יוסי גוֹדָארְד. ואח"כ גם יָרִין קִימוֹר וחַיִים יָבִין. אבל מוטי קירשנבאום היה הראשון שהוביל. לא היה איש מוכשר ממנו בתחום הזה.

טקסט תמונה : 1968. איש הטלוויזיה יוסי גודארד. מתעד מוכשר בשידור הציבורי במשך שנים רבות ששמו נשכח. שימש מפיק בימאי של התוכנית "אבני דרך" בראשית ימי הטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא היה כתב רגיל מן המניין והשורה בחטיבת החדשות, מישהו שדיווח רגולארית בתחום כזה או אחר אודות מציאות חיינו באמצעות Items  קצרים ב- "מבט". הוא היה מעל כולם. יוצר, בימאי, דוקומנטאריסט, עורך ומפיק טלוויזיה שפעל בשטח מחייה הרבה יותר גדול ובתבניות ומסגרות זמן רחבות יותר משהוענקו לקולגות שלו. את המוניטין הראשון שלו קנה באמצעות הכתבות שלוֹ שעשה וביים לפני 45 שנים למגזין החדשות השבועי "יומן השבוע" ששודר בלילות שישי. מוטי קירשנבאום גם יצר סרטי תעודה במסות זמן גדולות. זה אִפשֵר לו טווח פעולה ומִרווח זמן שונה. הוא צילם כמות חומר יותר גדולה ושהה ליד האובייקטים שלוֹ יותר זמן ובתוך כך ניתנה לו ההזדמנות להעניק תובנות עמוקות יותר לסרטיו. כך הוא ייזכר . הצטיינותו של מוטי קירשנבאום כמתעד הייתה שיטתית בטלוויזיה ולאורך זמן רָב. כישרונו להתמיד נובע גם בגלל היותו קולנוען בעל דחף עַז לצַלֵם, לתַּעֵד, ולהַסְרִיט. המדינה העניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בגלל סדרת התוכניות הסטיריות "ניקוי ראש" שערך והפיק בשנים 1976- 1974 וגם בשל כּישרון התיעוד הטלוויזיוני שלו . מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטאריסט חשוב. בתמונה, קוֹל, וטקסט. אני עוד אשוב אליו. הסִדְרָה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בו כפי שהיא מתעניינת בדן שילון ואלכס גלעדי. דמותם חורשות את דפיה לאורכם ולרוחבם.

דן שילון ואלכס גלעדי עסקו גם כן בתיעוד הספורט. שניהם ידעו היטב לעשות כתבות ושניהם ידעו גם לכתוב היטב לטלוויזיה, שזהו תחום כתיבה קונקרטי. עשיית כתבוֹת לא הייתה הזירה הטבעית שלהם כמו של מוטי קירשנבאום. דן שילון ניהל את מחלקת הספורט והיה בראשית שנות ה- 70 שַדָּר הספורט מספר אחת של הטלוויזיה. הוא שידר ישיר בקולו Play by play  ותיעד את כל אירועי הספורט החשובים במדינת ישראל. תחום שמוטי קירשנבאום כלל לא עסק בו, וכנראה שלא היה לוֹ כל כישרון בזה. אלכס גלעדי היה מפיק הספורט של דן שילון בשנים ההן. היה לו כשרון תיעוד אך הוא נשא את עיניו הרחק מעבר לכך למחוזות אחרים בטלוויזיה. פעם ב- 1974 כשעוד שנינו גרנו בשפלה, הוא ברמת השרון ואני ברמת אביב, תפשנו טרמפ מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים לתל אביב במכונית של מר נחום שרביט ז"ל כתב העיתון "ידיעות אחרונות" שכיסה את ענייני רשות השידור והטלוויזיה עבור עיתונו. בעת הנסיעה התרווח אלכס גלעדי במושב האחורי והצהיר, "אני רוצה להיות מפיק". והוא היה מפיק. ועוד איזה מפיק (!). אבל הוא היה גם בימאי טלוויזיה בעל טביעת עין שלא מיצה את עצמו ומוכשר בכתיבת טקסטים. דן שילון הבחין ביכולותיו ושם עליו עין . דן שילון הוא פינה לו מרחב מחייה ואִפְשֵר לו להתפתח.

בסתיו 1972 עלתה לגדולה בישראל אתלטית צעירה וקופצת לגובה מחוננת, אוֹרית אברמוביץ' מחדרה. מאמנה האישי היה שורה רפפורט. אלכס גלעדי החליט לעשות עליה כתבה וביקש להשוות את כשרונה הספורטיבי עם זה של הזוֹכָה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת מינכן 72', הגרמנייה אולריקה מייפארת (Ulrike Meyfarth) בת ה- 16, שניתרה מעל רָף שגובהו 1.92 מ'. שתיהן קפצו בסגנון פוסברי שהיה אז טכניקת קפיצה חדשנית בת היסטוריה קצרה של ארבע שנים. אלכס גלעדי הביא את אוֹרית אברמוביץ' למתקן הקפיצה לגובה במכון ווינגייט. על מנת להפוך את ההשוואה למעשית צִילֵם את אורית אברמוביץ' במצלמת הפילם BL כשהיא רצה ומנתרת במחצית ה- "Frame" הימני, ואת החצי השני של התמונה הותיר רֵיק לצורכי עריכה טלוויזיונית נוספת שם תוכנס תמונת ה- Video האולימפית של אוּלְרִיקָה מֵיְיפָארְת. באמצעות אפקט של שולחן ניתוב באולפן טלוויזיה תִּזְמֵן ושילב את שתי הקפיצות בשלב השני של עשיית הכתבה ל- Frame אחיד ומשותף. לפתע נראו שתי האתלטיות הישראלית והגרמנית על המרקע מבצעות את ההרצה זו ליד זו, מנתרות יחדיו, חולפות מעל הרָף יחדיו באותו סגנון "פוֹסְבֶּרִי" (Fosbury), ונוחתות על המזרן האחת ליד השנייה באותו שבריר של שנייה. בהילוך רגיל ואיטי. הכתבה שודרה ב- "מבט ספורט" ודן שילון מנהל מחלקת הספורט היה המום מאיכותה. טרם נראתה עד אז בטלוויזיה עריכה אלקטרונית כה מתוחכמת כפי שחולל אלכס גלעדי. הוא מייד פנה ליוֹצֵר ושיבח אותו : "עשית כתבה נהדרת". הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. זאת הייתה תפנית בשידורי הספורט בטלוויזיה. בשעה שדן שילון ואלכס גלעדי תיעדו את הספורט בישראל, עסק מוטי קירשנבאום בתיעוד מציאות חיינו באמצעות מאות כתבותיו. הוא היה מתעד "כפייתי" (במובן החיובי של המילה) בתחום טלוויזיה שבו הצטיין. מוטי קירשנבאום היה מאורגן ומסודר במחשבותיו הקולנועיות והגיע תמיד מוכן לשולחן העריכה עם חומר הגלם, כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהכתבה שלוֹ. תכונה ערכית בבימוי וצילום בקולנוע ובטלוויזיה. 

סוף הפוסט מס' 749. הועלה ל- "אוויר" ביום רביעי – 20 ביוני 2018.