פוסט מס' 758.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס' 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, והמתעניינים בו, עברה את רָף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

——————————————————————————————– 

פוסט מורכב חדש מס' 758 : הועלה לאוויר ביום שני – 30 ביולי  2018.

——————————————————————————————– 

פוסט מורכב מס' 758. יָוָון היא אולי מדינה ים תיכונית נחמדה כמו מדינת ישראל אולם שתיהן נותרו עדיין מדינות פארטאץ' גם ב-2018. בעניין חוק הלאום: זוהייר בהלול ורפיק חלבי הם אחים יקרים שלי על כל המשתמע מכך. אלכס גלעדי הוא איש טלוויזיה מדויק ושקול ברמה של מדען, מתכנן מתכנת מחושב מרחיק לכת, ו- מזהיר, שלוקח בחשבון את כל האפשרויות. אנטי תזה למונחים של חפיפניקיות, חַלְטוּרָה, רשלנות, חַאפְּלָאפּ, ו-פַּארְטָאץ'. מנהל חטיבת החדשות דן שילון בחר לפני 41 שנים באלכס גלעדי (אז מנהל הספורט) לשמש מפיק ראשי של משדר הבחירות המורכב לכנסת ה-9 ב-17 במאי 1977. ה-היסטוריה הטלוויזיונית ה-יוונית האולימפית בשנים 2004-1996. פוסט מס' 758. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני- 30 ביולי 2018.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. יולי – אוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. צוות ה- ENG האולימפי הפעלתן והחרוץ שלי עורך הפסקת אוכל קלה בחדר הפיקוד הוורסאטילי האולימפי הברצלונאי שלי ששימש מרכז בקרה, ומשרד לתקשורת, שידורים, והפקה שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בברצלונה 92' בעת העברת השידורים הישירים לירושלים מהאצטדיון האולימפי ובריכת השחייה ואתרים אולימפיים נוספים בברצלונה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איציק כהן איש הקול בצוות ה- ENG, יוסי ששון מפקח קול ותקשורת מצטיין בעל יוזמה, נוכחות, והשפעה על הנעשה בתחום הטכנולוגי הנ"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC, שרגא מרחב צלם מוביל של צוות ה- ENG, איציק גליקסברג כתב ENG, יוסי מוסן תאורן ENG (מאחור, שותה מכוס), אנוכי בעמדת הפיקוד והשליטה שלי, ויהודה סנפירי (עומד). כוחו של צוות ברצלונה 92' היה באחדותו ודבקותו במשימה לעומת הפירוד והאיבה ששררו בין וועד עיתונות הפקה בראשותו של משהל'ה פרידמן לבין חטיבת ההנדסה, ולבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : מפני שסבלתי מכאבי גב כרוניים בכל תקופת שידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992, ישבתי תמיד בעמדת הפיקוד שלי כשרגל שמאל מונחת על השולחן. זה לא אסתטי בתצלום אבל זה הקל על המכאובים שלי. 

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק אתונה – יוון. ה- IBC באתונה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 21 שנים, שלוש שנים לפני אולימפיאדת סידני 2000. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר אלכס גלעדי (היחיד והמיוחד, במרכז) איש NBC, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), ו- יו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) ועם מהנדס הקול והתקשורת המצוין שלי סעדיה קראוואני איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. לפני 21 שנים. אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק נערכת באתונה – יוון. התמונה צולמה ב- IBC באתונה. אנוכי יחדיו עם אשת איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) השווייצרית גב' בריז'יט תריזה (Brigitte Terrisse) המנהלת היעילה והקפדנית של ה- Eurovision Office של ה- EBU ב- IBC בתקופת אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק באתונה. הקשרים המקצועיים ההדוקים, הארוכים, והממושכים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך רבע מאה של שנים עם ה- EBU היו הכרחיים למען טיפוח שגשוגם של כל מבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים שלנו על פני הגלובוס, שידורים ישירים שהיו באחריותי. התמונה צולמה ליד דלת משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של ערוץ 1 ב- IBC באתונה. על הדלת רשום IBA ISR שם הקוד שלנו ב- EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 758. יָוָון היא אולי מדינה ים תיכונית נחמדה כמו מדינת ישראל אולם שתיהן נותרו עדיין מדינות פארטאץ' חסרות משמעת בתחומים רבים גם ב- 2018. מוראות שריפות הענק הנוראיות שהתחוללו בימים האחרונים בסביבות אתונה בירת יוון בהן נִכְווּ כְּוִויוֹת קָשוֹת, נשרפו, ו- נִסְפּוּ מאות אנשים ביניהם ילדים רבים וחוסר הידע והכישרון של הממשל היווני ושירותי הכבאות היוונים להשתלט על גהינום האש הנורא מבלי יכולת לפתוח צירי מילוט והתרת פקקי תנועה ונתיבי פינוי לנשרפים מוכיחים כי יָוָון היא מדינת פארטאץ' שלא למדה גם ב-2018 כיצד להתכונן ולהתמודד באופן מדעי ומתוכנן עם אסונות טבע. גהינום האש הנוראית של אתונה ב-2018 מזכיר במידה רבה את אסון שריפת הכרמל הקטלנית שהתרחשה בדצמבר 2010 בישראל. שלטון מוכשר, מתוכנן, ו-אחראי בעל יֶדָע והתחייבות כלפי אזרחיו אמור לקחת בחשבון את הרָע ביותר ולהכין את האופציות הנדרשות (לרבות הנחת תשתיות, תרגולים, אימונים, וחזרות על מודל בטרם…) כדי להתמודד עם אסונות הטבע שריפות ורעידות אדמה ברגע האמת. וגם: שריפות אֵינָן קורות מעצמן. הן אינן פורצות באופן אקראי. הֵן אֵינָן יָד הַמִקְרֶה. קרני השמש לבַדָן אינן יכולות להביא עצמים בטבע כמו עֵצִים וחוֹרֶש, שִיחִים ויער, ואפילו לא פיסת נייר לידי טמפרטורת ההתלקחות ללא התערבות מכוונת ו/או אקראית של יָד אדם. גם לא במֶזֶג אָוִויר חַם מאוד ויבש מאוד ברוּם של 55 מעלות צלזיוס. פוסט מס' 758. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- מוצ"ש 28 ביולי 2018.

פרפרת 1. חוק הלאום. זוהייר בהלול ורפיק חלבי. 

בעניין חוק הלאום : זוהייר בהלול ורפיק חלבי הם אחים יקרים שלי על כל המשתמע מכך. חוק הלאום איננו נדרש. אין מנהלים מדינה ואומה באמצעות חוקים מסכסכים ו- מפַלגים.

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 96'. זהו משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי במרכז השידורים הבינלאומי בעת המשחקים האולימפיים באטלנטה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). הימים ההם – הזמן ההוא לפני 22 שנים. זוהייר בהלול (מימין, היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") ואנוכי (משמאל) יחדיו בטרם אחד השידורים הישירים האינטנסיביים ב- אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכללו בתוכם 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. כמנווט, עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראיתי בזוהייר בהלול עיתונאי מוכשר בעל יוֹשְרָה ומוּסָר, שַדָּר כדורגל, ושַדָּר אולימפי אהוב ומוערך על ידי. לכן צירפתי אותו כבורג עיתונאי חשוב למשלחת הטלוויזיונית האולימפית שלי לאולימפיאדת אטלנטה 1996 ובחלוף ארבע שנים גם לאולימפיאדת סידני 2000. הוא לא הכזיב. זוהייר בהלול הוא אדם יקר לי. כ- אח שלי. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל הסכים לחוות דעתי זאת. ברקע באגף השני מימין למעלה רואים את שלושת השעונים המכוונים לזמנים של אטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב), שעון ישראל, ושעון GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ה- IBC בסידני אוסטרליה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים. התמונה הזאת צולמה ע"י אחת מצלמי ה- ENG שלי רמי ליטל שנמנה על המשלחת הטלוויזיונית שלי, ארבע יממות לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. זוהי נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בסידני, באולימפיאדת סידני 2000. החבורה הטלוויזיונית הזאת שידרה מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות ללא תקלה אחת. מדובר בהישג תוכניתי, טכנולוגי, ולוגיסטי רב משמעות. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב בצוות ה- ENG), גלעד עדין (כתב בצוות ה- ENG). זיהוי הנוכחים בשורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (מדען אנטומיה ופיזיולוגיה, שימש פרשן טלוויזיה כללי מוכשר ובעל ידע עצום במגוון רב של ענפי ספורט), מאיר איינשטיין ז"ל (השדר המוביל בכל השידורים הישירים מזירת ה- א"ק לגברים ונשים), זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני", שדר מצוין של המקצועות האולימפיים של הרמת משקולות, היאבקות בסגנון יווני – רומי, והיאבקות בסגנון חופשי), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים של רשות השידור), אורי לוי, (שדר מוביל בענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים, ואיש טלוויזיה בעל ערך בתחומי התכנון המוקדם, ההפקה, ועריכת תוכן), יעקב "קובי" תקוע (עורך מצוין של כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים מצוין, לקחתי אותו עמי לאולימפיאדת סידני 2000 במקומו של אורן רוזנשטיין), ו- ששי אפרתי (מפיק מצוין ברמה בינלאומית, איש טלוויזיה רציני, קפדן, ישר דרך, וממושמע מאוד, ויד ימיני). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת נוספת : מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה יעד שידור טלוויזיוני שהתפרס על פני 35 ימים, אותו כבשנו בסערה. הציבור לא מודע לקשיי התכנון הטכנולוגי והלוגיסטי ומרכיב כוח האדם בתוכו. בצדק. הוא רוצה ללחוץ על השַלָט ולקבל את השירות עבור האגרה שהוא משלם. לא ניתן להרים מבצע שידור טלוויזיוני בינלאומי רחב ממדים שכזה כל כך מורכב ומסובך וגם מרוחק, כמו כיסוי מונדיאל, ללא הבנה, הסכמה, וחתימה של הדרג העליון ביותר ברשות השידור, המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ומחליפו אורי פורת ז"ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, עַל ו- עִם תכנון מדיניות ו- ניווט השידורים שלי. שירות טלוויזיוני מונדיאלי ציבורי כה מקיף למען הצופים במדינת ישראל, כה חשוב, וכה פופולארי מהיבטי התוכן שלו, איננו יכול לשָגְשֵג מבלי להיסמך על טכנולוגיה חדשנית ומיידית, על לוגיסטיקה מפותחת, משאב אנושי מאומן, ועל כוח אדם מקצועי, על כלכלה איתנה, ו- מָמוֹן רָב. והכי חשוב, ואשנה ואומר זאת שוב : אינך יכול לנָוֵוט מבלי הנהלה שמאמינה בחוש הניווט שלך, ביכולתך, ובכישרונך להוביל את מדיניות שידורי הטלוויזיה שלך ובאחריותך, לעבר הפסגה למען הצופים שלך. לא בכְדִי אנוכי שָב ומשתמש ב- 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", וב- בלוג, בשני מושגי היסוד האלה שמרכיבים את תעשיית הטלוויזיה, כלכלה ומָמוֹן. הידע והכישרון שלך שווה בלעדי כלכלה ו- מָמוֹן לקליפת הַשוּם. כלכלה וממון אמורים לממן תוכן שידור טלוויזיוני שהוא בבחינת מבצע שידורים בחו"ל מרוחק וממושך, מורכב ומסובך, יקר וגם יוקרתי, ומניב רייטינג עצום. המוטו שלי היה לא רק לשדר ארצה טלוויזיה איכותית ברמה של גביע העולם בכדורגל אלא להביס את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. ברור שעשיתי זאת. לא לבד. אבל הייתי היוזם, המתכנן, המוביל, העורך הראשי, המפיק הראשי, והנווט הראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה את מונדיאל צרפת 1998 מטעמם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל + המנכ"ל שהחליף אותו אורי פורת ז"ל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל + מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי. אני חושב שמכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי ב- 15 ביולי 1998 בתום מבצע שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 מבטא את העליצות, השמחה, התרוממות הרוח, שביעות רצון, ובעיקר גאווה מקצועית נוכח העובדה שערוץ 1 ניצב בחודשים יוני ויולי של שנת 1998 בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל ללא מתחרים. השידור הציבורי שלנו צבר במונדיאל צרפת 1998 כמויות Rating עצומות. הַמִדְרוּגִים העפילו לשיאי צפייה חסרי תקדים ומשכו את הצופים שלנו להתעניין גם במוצרי טלוויזיה אחרים ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ו- שאינם שידורי ספורט. שני המנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל בשנים 2001 – 1993 יחדיו עם מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל הבינו כי שידורי הספורט המקומיים והבינלאומיים (הרלוואנטיים) מהווים פאזל מרכזי (ו- ייחודי) בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שידורי הספורט המקומיים והבינלאומיים (הרלוואנטיים) מהווים רקמת חיבור באנטומיית התנועה ובפיזיולוגיית המאמץ של כלל השידור הטלוויזיוני הציבורי. מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל הבינו כי שוֹוְיָיה של רקמת החיבור היקרה הטלוויזיונית הזאת הוא אומנם בר עלויות מפני שהיא עתירת זכויות שידור בלעדיות – מחד, אולם מאידך היא רבת ערך לצופים שלנו. שני המנכ"לים הסכינו עם הסלוגן שטבעתי כמנווט שלהם עבור הצופים שלנו, כלהלן :  "שידורי הספורט עולים כסף – אך שווים זהב" (!). זאת הייתה עובדה ועם עובדות אמת לא ניתן להתווכח. אין כמו מונדיאל. אין כמו אולימפיאדה. אין כמו אליפות עולם בא"ק. אין כמו טורניר ווימבלדון בטניס. אין כמו בלעדיות על זכויות השידורים של שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, כדורגל וכדורסל. אין כמו Euro כדורגל (אליפות אירופה למדינות). אין כמו חזקה על זכויות שידורים טלוויזיוניות של משחקי נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל במסגרת מפעלי FIFA ו- UEFA ו- נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל במסגרת מפעלי FIBA. מוטי קירשנבאום ואורי פורת תקצבו אותי כראוי במשך שנים ו- העניקו לי גיבוי עצום ורב ממדים באמצעות ממון, טכנולוגיה, משאבי אנוש והכשרת כוח אדם, ועמם זמן מסך כדי להציב את השידור הציבורי שלנו בפסגת תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. שידורי הספורט בראשותי ו- נִיווּטִי רבי רייטינג ומוניטין נשאו את עצמם (רובם) מן ההיבט הכלכלי באמצעות מימון של משדרי חסויות. שגשוג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשעתו, בתקופתי, בזמנים ההם – לא היה דָבָר של מה בכך. לא היה מדובר בגימיק. זה לא היה מובן מאליו. ברור שהייתה שיטה ב- "שיגעון" שלי.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע שידורי הטלוויזיה בן 64 שידורים ישירים ממונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. בסבך הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני שנות דור. זהו מכתב הערכה שכתב לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם קיבל את המינוי לשמש בקיץ 1989 כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1980. היכל הכדורסל ברוממה – חיפה בעת הפקת ועשיית הסרט התיעודי על ידי, "גופייה מס' 6", אודות שחקן הכדורסל טל ברודי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, הצלם שלי יורם מנדלבאום ז"ל (בן קיבוץ גבעת חיים), הצלם המשלים שלי משה אלפרט (בן קיבוץ אפיקים), והמקליט דני ברנר (אף הוא בן קיבוץ אפיקים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

9 בנובמבר 1997 : חובת דיווח האמת ושמירת האגפים של חטיבת הספורט בניווטי ובפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נעזרתי בכישרון העיתונאי, יכולת הסיקור, פלוס הקריינות וההגשה של זוהייר בהלול. סמכתי עליו בעיניים עצומות. היה מדובר באיש מקצוע נאמן ומסור לחטיבת הספורט בפיקודי. זוהייר בהלול היה עיתונאי דייקן, קפדן, פדנט, נבון מאוד, והָגוּן. הוא לעולם לא חילטר. הוא היה תמיד איש מקצוע מהשורה הראשונה שידע להתכונן, להכין את שיעורי הבית שלו, ולהתייצב מוכן למשימות השידור הטלוויזיוניות שלו. עם זוהייר בהלול ואישי טלוויזיה כמותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי מוכשר, יכול, וגם רשאי לכבוש כל פסגה בארץ ובעולם. עשיתי זאת. 

ב- 9 בנובמבר 1997 התרחש אירוע אָלִים פנימי וחריג ביותר בשורות קבוצת הכדורגל הבריטית  ווסטהאם (Weatham United) בה שיחק אייל ברקוביץ' בעת משחק בליגה האנגלית באצטדיון סטמפורד ברידג' (Stamford Bridge) נגד צ'לסי (Chelsea). צ'לסי ניצחה 1:2. אייל ברקוביץ' הכישרוני רָב עם חבר קבוצתו העונה לשם ג'ון מונקר. סכסוך המחלוקת בין השניים הגיע לכדי אלימות פיזית. מצלמה אחת של ה- BBC תיעדה את ההתכתשות ביניהם. קראתי את הדיווחים אודות האירוע יוצא דופן לחלוטין, בו שני שחקנים מאותה קבוצה אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר מרימים יד איש על רעהו, בשלושת העיתונים היומיים "מעריב" + "ידיעות אחרונות" + "הָאָרֶץ". להפתעתי הרבה הדיווחים בעיתונים הישראליים היו שונים לחלוטין, ומוטים לטובתו של אייל ברקוביץ', בניגוד לכתבת הטלוויזיה באותו נושא שקיבלתי במשלוח לווייני Unilateral מיוחד מהקולגות שלי ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. החלטתי להגיב בצורת מאמר מערכת. הקריין דן עופרי מרדיו "קול ישראל" נבחר על ידי לקרוא את טקסט התסריט שחיברתי, ו- נהגה ונקרא בעת עריכת תמונות ה- Video, "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". לא בכדי קראתי אז לדגל את זוֹהֵייר בַּהָלוּל (היום ח"כ מטעם "המחנה הציוני"). הוא נקבע על ידי להיות השדרן והעיתונאי שיגיש את המוסף הטלוויזיוני ההוא בתוכנית "משחק השבת" ההיא, במוצ"ש של 15 בנובמבר 1997. הנה טקסט התסריט ההוא כלשונו בכתב ידי :

טקסט מסמך (1) : 15 בנובמבר 1997. "משחק השבת" וטקסט העמוד הראשון בכתב ידי של ה- Item "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (2) : 15 בנובמבר 1997. "משחק השבת" וטקסט העמוד השני בכתב ידי של ה- Item "אייל ברקוביץ' מה זה צריך להיות…?". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל היה הראשון שהרים לי טלפון למערכת שלי בירושלים ובירך אותי על עבודתי העיתונאית ועל חשיבות התיעוד של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שהיה שונה מהדיווחים בעיתונות הארצית של ישראל. בתפקידו כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 סייע לי מוטי קירשנבאום ז"ל והבלתי נשכח למַפּוֹת את המציאות כפי שהיא.

פרפרת 2. חווה יערי ואביבה גרנות רצחו ב-1985 את היהודייה האמריקנית מלה מלבסקי רק בשל תאוות בצע כסף. זה היה המניע לרצח. בצע כסף בלבד. 

הגיעו לבלוג המון תגובות בעניין הנ"ל. אין לי תשובה אחת מסודרת והגיונית למגיבים. לעולם יהיה קשה להבין כיצד גברים ונשים שנדמה לך כי הם אנשים רגילים הופכים באִבְחָה לרוצחים בדָם קָר אנשים אחרים רק בגלל תאוות בצע כסף והשתוקקות פושעת בלתי נשלטת לחומר, לעושר, ולמעמד. הם אינם מצטערים על מעשה הרצח ה- מושלם שביצעו, מפנימים אותו, וחיים עמו בשלום ובשלווה. בעיניהם, ליטול את חייו של זולתם הוא מעשה צודק שנעשה בלית ברירה בכאילו נסיבות צודקות שכפו עליהם חייהם. מלה מלבסקי ז"ל אישה יהודייה מניו יורק אזרחית ארה"ב לא עשתה מאום לחווה יערי ואביבה גרנות. אף על פי כן נרצחה ע"י שתיהן בדם קר במהלך תכנונו של פשע נורא מכל רק בגלל תאוות בצע כסף. 

המחזאי והדרמטורג וויליאם שייקספיר מבטא היטב במחזה הטראגי "המלט נסיך דנמרק" את הסיטואציה הנפשית שבה הרוצח איננו מתייצב בינו לבין נפתולי נפשו, לא מתחרט, ולא נותן לעצמו דו"ח מדויק אודות מעשהו הנתעב עד לגילוי הפשע, ו/או עד לרגע שבו הוא חושב ו- מעריך שמעשה הפשע נחשף. קלאודיוס רצח בהיחבא בגן טירת אלסינור את אָחִיו שהיה מלך דנמרק רק כדי לזכות במלוכה ואולי גם במַלְכָּה. הוא יצק באין רואה רעל לאוזנו של אָחִיו שנמנם בגן את שנת הצהריים שלו. המניע לרצח היה קנאה ושאיפה לזכות במעמד חברתי גבוה יותר שהיה מנת חלקו של אָחִיו, ובצִדָן שְרָרָה. צריך לקרוא את הווידוי הארוך של קלאודיוס המלך רוצח יורש כֵּס אָחִיו ושיחתו עם בורא עולם ב- מחזה הטראגי הסבוך, "המלט נסיך דנמרק", כדי להבין את התפתחות העלילה הסבוכה, יחסי קנאה ומדון בתוך משפחת המלוכה, ושלטון מושחת שמבסס את כוחניותו על שקר, תככים, רמייה, הטעייה, ושיסוי אזרחים אלה באלה על פי אינטרס של השלטון. ווידויו ההפכפך של האח הרוצח לאחר רצח אחיו מתחיל באלו המילים (על פי תרגומו הנפלא והמדויק של אברהם שלונסקי ז"ל) : "הָהַ, מה נסרח פשעי, מבאיש עד לב שמיים. קללה של חטא קדמון נשא יישא עליו, קללה על רצח אח, דלותי מתפילה, עם כל עוצמת חשקי וכוח רצוני, חטאי הרב ידביר את כוונת הלב…מה נוסח של תפילה יאה לענייני, "את רצח הנבלה כפר לי" ? לא , לא כך. הלא עוד עִמדי כל מה ש- המריצני לרצוח, כתר זה, שלטון, והמלכה. איך ייסלח לאיש מחזיק בחטאיו ? כאן, בעולם הזה, אשר השחית את דרכיו. יד רשע מוזהבת יש תעוות משפט. ומה רבות נראה, איך כסף החמס קונה לו את החוק. לא כן בית דין של מעלה. שם אין דרכי עוולה, שם דין הוא דין אמת, ועל כורחנו שם איש – איש מול חטאיו נוצג להתוודות. ובכן ? ובכן מה עוד ? אולי עוד אנסה כוחה של התשובה ? כי מה אין בכוחה ? אך מה כוחה של זו, אם כוח אין לאיש לחזור עוד בתשובה. הה נפש לכודה, המתלבטה לצאת ומסתבכת יותר…?". קלאודיוס המלך רוצח אחיו מסיים את מונולוג הווידוי שלו כדרכם של רוצחים, "…מילים יגביהו עוף, המחשבות תכרענה. מילים בלי מחשבות שמימה לא תגענה". וויליאם שייקספיר מסיים את מונולוג הווידוי הזה של המלך רוצח אחיו, כך :

"My words fly up, my thoughts remain below. Words without thoughts never to heaven go".

בסיומו של "המלט נסיך דנמרק" מחליט וויליאם שייקספיר מחבר המחזה הדרמטי, הטראגי, והסבוך לקפד את חייו של המלט הישר באדם וגם את חייו של דודו קלאודיוס הנבזה באדם. צריך לקרוא ולעיין במחזה "המלט נסיך דנמרק" כדי להבין מדוע הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר מחליט בעלילה האנושית הסבוכה הזאת שכתב וחיבר, ליטול בסיום המחזה גם את חייו של המלט עצמו איש אמת בעל יושרת על, מוּסָר על, ודוגמא אישית על. איזה צידוק היה לו לנהוג ולסיים כך את המחזה המעניין, הדרמטי, והמרתק "המלט נסיך דנמרק" שכתב וחיבר לפני כ- 420 שנים.

1. התרגום של אברהם שלונסקי את המחזה "המלט נסיך דנמרק" מאנגלית שייקספירית לעברית הוא פנומנאלי. ווירטואוזי.  (הוצאת ספריית הפועלים / ספרי מופת). 2. אלפי ניתוחים, הסברים, ונימוקים הובאו לידיעת הציבור כדי לפרש מדוע רצח קין את אחיו הבל ? למה קָם יום אחד אדם על זולתו, חבר ו/או אח, כדי לקפד את חייו בגין קנאה, תאוות בצע כסף, רכוש, מעמד, ונימוקי דת. 3. כל פרשנויות מקרי הרצח אינן מובנות ולא מתקבלות על הדעת אולם עובדה שהן קורות, נקראות, ומתקיימות כמו אירועי הרצח שאותם הן נועדו להסביר.

מדינת ישראל היא עדיין מדינת פארטאץ' שסועה פוליטית וחברתית גם ב- 2018, למרות שהיא משופעת במשאב אנושי מוכשר ובעל פוטנציאל בתחומים רבים של חיינו.

הקדמה וגם תזכורת. מדינת ישראל נותרה עדיין מדינת פארטאץ', לא מאורגנת, ולא מסודרת מ- 1001 היבטים, בדיוק כמו מדינת יוון הנפלאה. תיקי החקירה המשטרתיים העכשוויים מס' 1000, 2000, 3000, ו- 4000 בהם מעורב ראש הממשלה בנימין נתניהו הם הוכחה לניהולה הרשלני של המדינה. הניהול המושחת של רשות השידור הציבורית ז"ל ההיא (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") שנקברה תחת הריסותיה בשנים 2017 – 2002 (על חורבותיה הוקם תאגיד "כאן") הוא רק אספקט אחד מתוך 1001 נקודות וזוויות מבט. תופעת הפארטאץ' והרשלנות הפוליטית הישראלית הראשית והעלובה ביותר בעלת מכנה ניהולי ומנהיגותי משותף רדוד, מצאה את ביטוייה ב- הענקת תואר מנכ"ל ליוסף בר-אל איש מושחת ונותן שוחד מסך (ככתוב ברשומות ממשלת ישראל שהדיחה אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005), והפקדתו שלוש שנים קודם לכן ב- 2002 על ניהול רשות השידור ז"ל ההיא של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, רענן כהן. בכייה לשנים רבות. ב- 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ו- בגיבויו המאסיבי והמוחלט של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לקטוע, להדיח, ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, יותר משנתיים ימים לפני תום תקופת כהונתו בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). בדו"ח מבקר המדינה ב- 2005 / 2004 נטען ונאמר כי תקופת כהונתו של יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002, "…התאפיינה בסדרת כישלונות ניהוליים ואִי – סדרים כספיים חמורים. כמו כן התאפיינה התקופה הזאת בנפוטיזם ב- מינוי מקורבים, כמו גם מתן שוחד מסך, כלומר – הענקת זמן מסך לפוליטיקאים  הממונים עליו בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור…(!)". היועץ משפטי לממשלת ישראל מֶנִי מָזוּז כתב בזו הלשון כהאי לישנא אודות יוסף בר-אל המודח ההוא : "…מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל פעל בניגוד לחוק ולכללי מנהל תקין בהקשרים שונים, ובתוכם מינויי מקורבים, העסקה וקידום כל מיני עובדים ללא מכרזים כדין, וגם התקשרויות עם על מיני יועצים חיצוניים ועם מפיקי תוכניות ללא קבלת אישור הגורמים המוסמכים, ועוד, וכן הלאה…(!)". היה מדובר בשחיתות והשחתה מנוּבֶזֶת של יוסף בר-אל את השידור הציבורי. לא ברור כיצד ממשלת ישראל רק הדיחה והעיפה אותו קיבינימט מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל רשות השידור, אך לא הטיסה אותו אל מעבר לסורגי הכלא. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב ו- מושחת. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לא היה לבד. הוא היה תוֹצַר הפקדה ו- מינוי של ראש הממשלה אריאל שרון ופרי המלצתו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון ועושה דברו השר רענן כהן העריכו ב- 2001 עם מינוי הַנֶפֶל של רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת המתפוטר שהשידור הציבורי אמור להוות גיבוי למעשי ממשלת ישראל ו- שייך ראשית דבר לראש הממשלה ולא לציבור. גם הם אריאל שרון ורענן כהן לא היו לבד ולא הראשונים שחשבו שהשידור הציבורי נועד להיות לפני הכל ל- שוֹפָרָה של ממשלת ישראל. פארטאץ'. נֶפֶל ו- אי סדר ציבורי. תככים פוליטיים. היעדר יושרה. עַסְקוּנָה מחורבנת. סמרטוטיה במלוא המובן של המילה (!).

את הטקסט הבא צריך לשנן שוב ושוב, פעם אחר פעם : בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. ביום שני ההוא של 2 במאי 2005 באותה הישיבה ההיא בהשתתפות כל השרים החליטה ממשלת ישראל ברוב גדול (כאמור אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון אלה שמינו אותו במארס 2002 למשרה הרמה, תחילה כ- מנכ"ל זמני ואח"כ העניקו לו מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לחמש שנים עד 2007), להעיף קיבינימט מנכ"ל רשות שידור עלוב, יָרוּד, וכוֹשֵל בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. הדחה מאוחרת מידי. ה- דו"ח המלא של הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2 במאי 2005, וסיבות סילוקו, מצוי בארכיון הממשלה.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג הדלוח והאפסי של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא שסולק. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה האחר, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

טקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה מקבל את ההמלצה. חולפים להם רק ימים אחדים ויוסף בר-אל מתגמל מייד בחזרה את ראש הממשלה אריאל שרון בפרסיה קבל עם ועדה בעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. הוא עושה זאת באוזניה של עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו, ושַח לה את הטקסטים הבאים : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", ואח"כ לא שוכח להוסיף בריאיון שזעזע את אמות הספים ו- אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מדובר בשיא הניוון הציבורי וצמרת התגלמות החנפנות הנבזית של עיתונאי שמתיימר להתייצב בתוך שעה קלה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. רוֹש ולַעֲנָה. (לע"מ תמורת תשלום).

ובכן, ב- ביוני 2002 מתמנה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מעט מידי ו- מאוחר מידי.

ביקרתי ביוון הנפלאה לפחות עשר פעמים במסגרת תפקידי כמנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980. הכרתי אותה בשעתו מאז 1980 ואילך באמצעות אנשי רשת הטלוויזיה היוונית הציבורית ERT, באמצעות אנשי EBU, ובאולימפיאדת אתונה ב- 2004 גם באמצעות אנשי קבוצת הטלוויזיה הבינלאומית AOB בראשות הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero). מדובר במדינה תיירותית מרתקת, מעניינת, אדיבה, ואזרחים מאירי פנים. סרתי בימים ההם שבין 1980 ל- 2002 לפקודתם של המנכ"לים של רשות השידור בעת ההיא יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1984 – 1979), אורי פורת ז"ל (בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984), אֲרְיֵה מֶקֶל יבד"ל 1993 – 1989), מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993), שוב אורי פורת בקדנציה השנייה שלו בשנים 2001 – 1998, רן גלינקא (שימש מנכ"ל זמני טירון לא מוכשר ובלתי מוצלח לאלתר של רשות השידור בין אוקטובר 2001 למארס 2002), ויוסף בר-אל (בשנים 2005 – 2002) עד שהודח ממשרתו הרמה וסולק לאשפתות לעַד בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז. בביקוריי הטלוויזיוניים ההם ביוון התוודעתי ראשית דבר מאז 1980 לאנשי רשת הטלוויזיה היוונית הציבורית ERT. רבים מהם ומהן נותרו ידידיי וידידותיי. תמיד אוקיר אותם. בביקורים ההם שמתי לב לחולשותיה הארגוניות ולמשמעת הפנימית הלקויה ביוון לרבות רשת הטלוויזיה הציבורית שלה ERT (בעלת שלושה ערוצי טלוויזיה נפרדים תחת קורת ניהול משותפת) שנסגרה בשעתו כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והוקמה מחדש על יסודות אחרים כפי שערוץ 1 ז"ל נקבר תחת הריסותיו, ועל חורבותיו הוקם תאגיד "כאן". אשוב ליוון הנפלאה והפרטצ'ניקית בהמשך הפוסט הקונקרטי הזה מס' 758.

ובכן, באותה ישיבת הממשלה בראשות אריאל שרון ביום ראשון ההוא – 2 במאי של שנת 2005, היא דנה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור באופציית ההדחה של מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. בהצבעת ההדחה ההיא של המנכ"ל המושחת והעלוב ההוא נותן שוחד מסך יוסף בר-אל, הרימו 13 שרים את ידם בעד סילוקו לאלתר ממשרתו הרמה. שלושה שרים נמנעו : בנימין נתניהו, דני נווה, ו- פואד בן אליעזר. שני שרים הצביעו נגד ההדחה : השַר מאיר שיטרית והשָרָה דליה איציק. דווקא השר והשרה הבלתי חשובים האלה, שניהם ברמה של עסקנים ירודים ופוליטיקאים קטנטנים, היו מליצי יושר של המנכ"ל המודח יוסף בר-אל. דווקא שני השרים הירודים האלה התנגדו מהטעמים הקטנוניים שלהם לסילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. שניהם תמכו תמיכה עזה בהישארותו בתפקידו יושב על כיסאו ברוּם צמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל עד מועד תום כהונתו ב- 2007. דליה איציק רצתה (מה זה רצתה…רצתה מאוד…שאפה פעם בכל מאודה להיבחר לנשיאת מדינת ישראל…לא פחות…זאת הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של חייה…אולם כבוד הנשיא הנוכחי מר ראובן "רובי" ריבלין הביס אותה ללא תנאי) ומאיר שיטרית הם שני פוליטיקאים קטנים ו- עסקנים לא חשובים שהתאדו זה מכבר. הם לא הותירו מאחוריהם שום נתיב של מורשת, רק שביל שְכוּח אֵל של עסקנות רווייה תככים. מנכ"ל רשות השידור המודח ההוא יוסף בר-אל פלוס שני תומכיו דליה איציק ומאיר שיטרית אינם שווים ביקורת מפני שהם מתחת לכל ביקורת.

העיתונאי המוכשר אהוד "אודי" אשרי ז"ל התחשבן ב-  6 במאי 2005 באמצעות המקלדת הַשְנוּנָה שלו בעיתון "הָאָרֶץ" עם שני המבישים השַר מאיר שטרית והשָרָה דליה איציק. לקרוא ולשמור.

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

הפוליטיזציה הישראלית הנכלולית מפילה ב- 2002 את השידור הציבורי במדינת ישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל המושחת שסולק ממנה בבושת פנים ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הודח ממשרתו הרמה שנתיים ימים לפני תום כהונתו על פי צו ממשלתי שהייתה אמורה להימשך חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל, ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה לי ואמרה כך : "…בשלוש שנות שִלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת ה- יושרה שלה…", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת בַּארְטֶר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (היה איש משרד החוץ במקורו). ממשלת העבודה החדשה בראשות יצחק רבין ז"ל הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתור על מִשְרָתוֹ כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפניי ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף…". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008.

רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת של המפלגה. כך היא נולדה לפוליטיקה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ולהעיף ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

טקסט תמונה : 10 ב- יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז שכולל 10 נציגי רשות השידור ואישי ציבור, גובר על המועמד מולו נסים משעל, ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות יומי של רשות השידור מ- 11 ביולי 1990 ובאדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. 

השידור הציבורי הפך בימים ההם הלא רחוקים ל- רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח. "…יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך…", הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל ., אעשה מה שהוא יאמר לי…". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד על יוסף בר-אל (על פי המלצתו של רענן כהן השר הממונה על רשות השידור בממשלתו של אריאל שרון) מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו, ושַח לה כלהלן : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אמות הספים ו- אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מדובר בשיא הניוון הציבורי וצמרת התגלמות החנפנות הנבזית של מי שמתיימר להתייצב בתוך שעה קלה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) ועוד איך ייאמן (!). זה קרה בפועל. זה התרחש באמת. מדהים. מדהים במובן השלילי ביותר של המונח. (באדיבות העיתון "מעריב").

עדיין היה הכל אפשרי במדינת הפארטאץ' של מדינת ישראל. גם למנות את רענן כהן לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, גם להעלות מהאוב את שמו של יוסף בר-אל ולהציע לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור בנימוק שיהיה עושה דברו של ראש הממשלה. היה מדובר ב- מינוי ממשלתי מופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות שידור שממהר להצהיר ולהכריז בפרהסיה, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". היה כאילו מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות והאווירה ש- שררה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובתוככי רדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. הקרקע הייתה פורייה. עיתונאי ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" מילאו פיהם והחרישו נוכח ההפקדה המופרכת. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו והעיפה אותו קיבינימט מכיסאו הרם. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו באותה הצבעת ההדחה הממשלתית ההיא. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף באותה הצבעת ההדחה ההיא, בנימוק, שג'ודי ניר – מוזס – שלום רעייתו של סילבן שלום וגאולה כהן אִמוֹ של צחי הגבי שימשו שתיהן באותה התקופה הנדונה שדרניות ומגישות תוכניות רדיו ב- "קול ישראל" תחת מנכלותו של יוסף בר-אל. 

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי יבד"ל וסגניתו יָעֵל חֵן ז"ל לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אוֹיְבָה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תא"ל (מיל.) רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות ודרדק בניהול רשת שידור, מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי במקומו. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יָאסֶר עָרָאפַאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יָאסֶר עָרָאפַאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ואישורו של מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד הזה שקוראים לו רן גלינקא מוטעים, טיפשיים, ושגויים לגמרי. אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במלחמת קָדֶש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל אולם רק מצידה השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל כישרון ניהול ירוד ו- יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו התבכיין ו- טען בפניי כהאי לישנא : "…יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב…". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

לפני יותר מ- עשרים ושלוש שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור : "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "…ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה…". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כּל הַעִיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים הסודיים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן, ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רושת השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 13 שנים. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ז"ל ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא (בראשות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, היום ח"כ פתטי במפלגת "המחנה הציוני" הנופלת) ידעו כולם היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, אולם החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, להתקרנפות, ל- התחנפות לשלטון, להענקת שוֹחַד מסך, ול- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה ז"ל התפרקה לשברים לעַד.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא המארס 2002, והעלה מאוֹב ירכתי הרייטינג הדלוּח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור ז"ל. עובדה שאותה הממשלה שמינתה את האיש המושחת הזה למשרה הרמה במארס 2002 למנכ"ל זמני ושלושה חודשים אח"כ ביוני 2002 ואח"כ העניקה לו את משרת מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2007, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוּק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורים ישירים של אירועי ספורט גדולים רלוואנטיים. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. תכנית וכלכלית. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך כושלת ובלתי מוכשרת. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע, אלא גם איש לא מיומן בתחום. וודאי כושל ו- לא חָכָם. בכל קונטקסט העוסק בהקמתה ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל מעפרה ב- 1968 ושובה לעפרה בשנים 2017 – 2014 בטרם עת מוקדם מהצפוי, יש לזכור תמיד כי מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל, זה שהוצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל בשנת 2002, הוא אותו יוסף בר-אל שהודח וסולק ממנה מהכֵּס הַרָם ב- בושת פנים בשנת 2005 לשוליים, ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה (אריאל "אריק" שרון) שהפקידו בידיו את רשות השידור ז"ל ההיא. הוא יוסף בר-אל מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין, "מִצְעַד הָאִיוֶוֶלת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות המואצת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין, שבעינינו הוא צודק".(נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860). נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן דיבר גם בשמי. הוא היה מורה דרך גם שלי.

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 של המסמך מתוך 14 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי איש חטיבת החדשות המתפוררת של ערוץ 1 ז"ל התראיין בשעתו למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 (יום שלישי – 1 בנובמבר 2016) תחת יסודות סוכת דוד הנופלת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והכריז בריש גלי בפני המראיין שלו עופר חדד על חופש עיתונות בערוץ 1 משהו בסגנון הזה : "…איש מלמעלה לא לחץ עלינו, לא כיוון אותנו, ולא הכתיב להם מה לומר…". העדויות הרבות שמופיעות בעיתונים אודות התנהלות חטיבת החדשות של ערוץ 1 בעידן המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל בימים ההם שבין 2002 ל- 2005 (מבלי שהוכחשו) יחדיו עם העדויות הרבות שסיפקו ושטחו בפניי אנשי ערוץ 1 (שמותיהם שמורים במערכת) לאחר שטרקתי את הדלת בפני המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל ופרשתי מערוץ 1, אינן תומכות בחוות דעתו של אורי לוי כפי שמסר אותה לאחרונה למראיין שלו עופר חדד. מדהים ומגוחך שעופר חדד לא היה אמיץ מידי, לא התערב, ולא היסה את אורי לוי בזאת הלשון : "…על מה אתה מדבר בדיוק אורי לוי ? הרי המנכ"ל שלך יוסף בר-אל הצהיר בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות מבלי שאתה וחבריך עליתם על הבריקדות. מילא בריקדות, אפילו לא צייצתם. הסכנתם עם קיומו של מנכ"ל רשות שידור מופרך שמנהל אתכם כל אחד מכם מסיבותיו הוא. לא היה צורך להגיד לך ולחבריך מה לעשות. עשיתם זאת בעצמכם גם ללא פקודה מפורשת שלו. האופורטוניזם הייתה רוח הַ- שְכִינָה שריחפה מעל בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל בשכונת רוממה בירושלים. העדויות הרבות שרירות וקיימות לפרטי פרטים והן רשומות בדברי הימים העכורים ההם של השידור הציבורי…". עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו מהכס הרם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ו- נפוטיזם. יוסף בר-אל הודח מהכס הרם ב- 2005 לא בגלל מחאת עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 אלא למרות הגיבוי שהעניקו עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאותו יוסף בר-אל. עופר חדד לא מילא את תפקידו העיתונאי. אורי לוי נכנס לצבת אבל עופר חדד לא לחץ ולא הידק את מוטות הכלי שהחזיק בידיו. 

מנהיגות. לעולם יש לזכור ואף פעם לא לשכוח : היה כאן פעם בטרם הקמת תאגיד "כָּאן" ב- 2017 שנבנה על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא (רדיו "קול ישראל" + הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), גוף שידור ציבורי אחר לגמרי.

לעולם יש לזכור ואין לשכוח כי עיתונאי רשות השידור ז"ל ההיא שהיו אמורים לקחת לידיהם את נֶשֶק הַמֶרֶד ו- לעלות על הבריקדות ולהתייצב כחומה מוּסָרִית בְּצוּרָה כנגד המינוי הפוליטי המופרך, המטוּנָף, והצָבוּעַ באביב 2002 של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, לא עשו זאת. במקום זאת הם נעצרו בצִידֵי הדרך דוממים, ממלאים פיהם מים, ו- משילים מעליהם ברצון וביודעין את הגדולה והחשובה ביותר שבזכויות כל בן אנוש, להיות אדם ריבוני ועיתונאי בן חורין. העיתונאים העלובים הללו, וותיקים מאוד וגם חדשים, ביניהם אבות השידור הציבורי ומייסדיו, הסכינו וקיבלו את מינויו הנחשל ואת נוכחותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בסביבתם כמובנים מאליהם. לא צריך להיות היסטוריון ו- מאבחן דָּגוּל כדי לראות שמנכ"ל רשות השידור בשנות האֹפֶל ההֵן של 2005 – 2002 יוסף בר-אל, הֵפֶר ברגל גסה את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור". עיקרון שלטוני רב ערך פוליטי וחברתי  שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, כי, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. מנכ"ל רשות השידור איננו "מונרך אבסולוט", וגם אינוֹ "מלך" בבחינת אדון הממלכה הפרטית שלוֹ", אלא משרתה הראשון של רשות השידור. הוא העורך הראשי אומנם, אך איננו עומד מעל שום ביקורת לגיטימית והגיונית של הציבור ואזרחיו. לא ייתכן מצב שבו מנכ"ל רשות השידור ישתמש בשררה שהופקדה בידיו, כשוֹט הצלפה בעובדיו כאָוָות נפשו באמצעות הכפשת שמם בעיתונות. מאז מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2002 נוצרה אווירה עכורה ביותר שאינני זוכר כמותה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעניין מאוד מדוע אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר – העסקן והפוליטיקאי הקטן והרדוד מר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור מילאו אז פיהם מים בשעה שהם יודעים היטב מה מתרחש ומתחולל בין כותלי רשות השידור.

גם ואפילו עכשיו בחלוף שנים רבות מאז אותה חַשְרָת הֶעָבִים ההיא ב- 2002, בעת חצייתי את תחום העשור התשיעי של חיי, מעסיקה אותי שאלת נֶצַח כיצד איש כה עלוב, כה בלתי מוכשר, כה מושחת, כה חנפן, מעניק שוחד מסך ביד נדיבה, וכה מתרפס בפני השלטון בשם יוסף בר-אל, דווקא הוא הופקד על ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 (במכרז, שם זכה ב- 10 ביולי 1990 ברוב קולות של נציגי אגודת העיתונאים פלוס חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות מנכ"ל רשות השידור אריה מקל) ואח"כ זלג דרך חורי המסננת והתמנה ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ז"ל ההיא (על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 ביוני 2002). גם ואפילו עכשיו בעת מסע אין סופי של עננים בשמינו, עדיין מעסיקה אותי שאלה תמידית כיצד הציבור הכללי הסכין עם תופעה כה עלובה ו- אומללה בה המלך שאמור להיות ה- "אבסולוטיסמוס הנאור" משרתה הראשון של הממלכה, הופך להיות רק אדונה, פריץ שלה, ואיננו מתבייש להציב לידו ו- סביבו קבוצת עוזרים ומנהלים בלתי מוכשרים וחנפנים כמותו, ובראשם המסייע הקרוב שלו ועושה דברו, יוסף "יוסי" משולם. 

תופעת הניוון המגוחכת נטולת יושרה, דרך ארץ, ומוסר מר ו- לקוי של מנכ"ל רשות השידור בשנים 2014 – 2011 יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב עושה דברו זליג רבינוביץ' הייתה תעתיק מדויק של עידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. אותה בימת הנפל של רשות השידור הקורסת, רק משתתפים שונים וגיבורי עלילה אחרים. כזכור נטרלו ממשלות ישראל בראשות אריאל שרון וביבי נתניהו את שלטונם של שני הכושלים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ב- 2005 ו- 2014 (בהתאמה).

טקסט תמונה : 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. שני אישים נעלים : מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין, בן 37 בתמונה) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל יבד"ל, בן 42 בתמונה). השנים ההן נחשבות עד היום הזה ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום היו מנהיגי שידור דגולים בלתי נשכחים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הציבורי בישראל הפך ל-רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גַלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו אם כי באיחור רב בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005. 

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל לג'נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל להנהיג רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה הגדולה והמציאות חזקים מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ביום שני של 2 במאי 2005 קרה הדבר : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ולגרש אותו מכיסאו כמנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל.

טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בעריכת אמנון דנקנר ז"ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המופרך מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו "קול ישראל" וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון "מעריב").  

שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ בידיו, גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הציבה אותו ב- 2002 בפסגת השידור הציבורי ואח"כ הדיחה ו- סילקה אותו מתפקידו הרָם ב- 2 במאי 2005. ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו"מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ'ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון "הארץ". המו"מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע"י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ"ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם התיעוד נשמר.

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה ומממשים אותה במעשיהם (!). זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את ארנון צוקרמן, אלכס גלעדי, דן שילון יבדלו שלושתם לחיים ארוכים, ואת מוטי קירשנבאום ז"ל. הם היו נאמנים בימים ההם ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מַלְכָּם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ראה ספרם "תבונה ותובנה", של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 16 שנים. זהו מסמך ממהלך ההתכתבות ביני לבין דן שילון בתקופת השפל ההיא של ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שלישי – 3 במאי 2005. ההדחה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם במאי 2005. העיתונאית ענת באלינט מפרסמת פוסט בעיתון "הארץ", בו הכותרת הראשית שלו היא, "…הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל…". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. השאלה הייתה לא מדוע סולק האיש העלוב הזה ממשרתו הציבורית הרמה (באיחור זמן עצום) אלא כיצד נבחר בכלל להתייצב בפסגת השידור הציבורי. (באדיבות עיתון "הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).   

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כבר כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שבאה מפיו של שַר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, בשם רענן כהן, אבל הוא היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם. במקום זאת בחר להתעלם מהם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. "כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…", טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם". היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

יוון וישראל. 

תפקידה של כל מנהיגות בכל מדינה ומדינה הוא בראש וראשונה להגן על אזרחיה מפני אויביה וגם מפני אסונות טבע כמו רעידות אדמה ושריפות אש. שתי מלאכות ההגנה הללו דורשות מחשבה יסודית ו- תכנון ארוך טווח בן שנים, וגם תרגול על מודל. השריפה הנוראית הענקית האחרונה שהתחוללה לפני כמה ימים בעיירת הנופש מאטי באזור ראפינה כ- 30 ק"מ צפונית – מזרחית לעיר הבירה אתונה בה נשרפו חיים יותר מ- 200 (מאתיים) אנשים וילדים ועוד כ- 200 שרופים ופצועים קשה תפשה ביולי 2018 את ממשלת יוון בראשות אלכסיס ציפראס ואת שירותי הכבאות שלה לא מוכנים עם התחתונים למטה. מדובר במדינת פארטאץ'. בלתי נתפש. אי אפשר להבין כיצד מדינה שאמורה להיות מתוקנת ומוכשרת להגן על אזרחיה מאסונות טבע מוצאת את עצמה ביולי 2018 בשיא משבר האש עם צירי פינוי ובריחה מ- גהינום התופת, פקוקים. הלכודים אינם יכולים לברוח ונשרפים למוות בתוך מכוניותיהם חבוקים. יד ימין לא יודעת מיד שמאל. אי סדר מחריד והיעדר מוחלט של יכולת ניהול והפעלת מערכות ההצלה היו מנם חלקה של ממשלת יוון. כאוס מוחלט. העיקר שאלכסיס ציפראס הכריז על שלושה ימי אבל וביקש מאזרחי בני עמו לשמור על סולידריות. ראש ממשלה ש- מוצא את מפלטו בפטריוטיזם מדומה. יוון כמו ישראל היא מדינה נגועה, מוּעֶדֶת, ו- מוּכֵּית שריפות בתקופות הקיץ השחונים שלה. אף על פי כן היא לא התכוננה לרָע מכּל. אזרחים רבים שלה שילמו בחייהם. היא לא התארגנה נכון ובמהירות הדרושה, ובעיקר לא השתלטה ולא ניהלה נכון את תנועת הרכבים בצירי הפינוי ונתיבי הבריחה. המכוניות של האנשים הנסים מפני האש בצירים הפקוקים חסמו לבסוף האחת את השנייה. משפחות שלימות על טפן וילדיהן נלכדו באש הגהינום ונשרפו חיים. ליוון אין במה להתפאר.

גם למדינת ישראל לא היה במה להתפאר. ובכן, בין 2 ל- 6 בדצמבר 2010 התחוללה והשתוללה שריפה ענקית ונוראית בכרמל החיפאי שלנו. משטרת ישראל, השב"ס, ושר הפנים אלי ישי לא תפשו בתחילה את גודל האסון וגם לא הכירו את צירי הפינוי והמילוט. אוטובוס של צוערי השב"ס ש- נשלח לסייע לפינוי אסירים, טעה בניווט, ונשרף למוות על כל נוסעיו. בשריפת הכרמל הנוראית הזאת נספו 44 אנשים, נשרפו 35000 דונם של יער נטוע וחורש. הנזק המצטבר לרכוש, ליער ולחורש, ולכבישים בינעירוניים נאמד ב- 1/4 מיליארד שקל. רק התגייסותו ו- התערבותו הישירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בגהינום האש והטלת כל כובד כישרונו ו- משקלו כדי להביא לכאן במהירות האפשרית מטוסי כיבוי מאירופה וארה"ב, מנע שואה גדולה יותר. מבצע הכיבוי המורכב והמסובך והמתיש היה גדול בכמה מספרים טובים על שר הפנים אלי ישי. הנה פירוט כלי הטיס האירופיים והאמריקניים שהשתתפו בכיבוי שריפת הכרמל הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל :

ארה"ב : 2 מטוסי הרקולס שנשאו עמם כ- 20 טון של חומר לכיבוי אווירי ושלושה מומחים בתחום.

אנגליה : 3 מסוקי כיבוי.

איטליה : 3 מסוקי כיבוי.

בולגריה : 2 מטוסי כיבוי ו- 120 כבאים.

גרמניה : 1 מטוס כיבוי.

הולנד : 1 מטוס כיבוי.

אזרבאייג'אן : 2 מסוקי כיבוי.

יוון : 4 מטוסי כיבוי + מטוס אספקה.

ירדן : 3 משאיות כיבוי.

מצרים : מטוס כיבוי + 2 מסוקי כיבוי + חומרים מעכבי בעירה וחומרים לכיבוי שריפות.

ספרד : 4 מטוסי כיבוי.

צרפת : 3 מטוסי כיבוי ו- 80 חומרים מדכאי אש.

קנדה : 3 מטוסי כיבוי ו- 3 מסוקי כיבוי.

קפריסין : 1 מטוס ו- 1 מסוק כיבוי.

קרואטיה : 2 מטוסי כיבוי.

רומניה : מסוק כיבוי.

שווייץ : 1 מטוס כיבוי + 3 מסוקי כיבוי.

הערה 1 : המטוסים הזרים ערכו יותר מ- 130 גיחות כיבוי.

הערה 2 : המטוסים הישראליים ערכו 500 גיחות כיבוי.

בעקבות שריפת הכרמל הנוראית שתפשה בדצמבר 2010 את ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו עם התחתונים למטה קמה ביקורת ציבורית נוקבת שעסקה בארבעה נושאים עיקריים :

א. מחסור מתמשך בציוד כיבוי מודרני ובהכשרת ואימון כוח אדם מתאים.

ב. הזנחה מוחלטת של נושא הכבאות האווירית במדינת ישראל.

ג. הפרטת נושא הכבאות האווירית.

ד. יכולת, מוכשרות, ומוכנותה של ישראל (מדינה מוּעֶדֶת לשריפות בשל תקופות קיץ חמות עד לוהטות) להתגבר ולכבות במהירות ויעילות שריפות לכשיתרחשו, כש- יקרו.

אחד הלקחים החשובים ביותר שהופקו לאחר אירוע שריפת הכרמל בדצמבר 2010 היה להעביר את מערך הכבאות ממשרש הפנים (בראשות אלי ישי הנרפה מ- ש"ס) לזרועות המשרד לביטחון פנים + הקמה מיידית של מערך כיבוי אווירי. ב- 8 באוגוסט 2012 נחקק בכנסת "חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה" שמסדיר את שירותי הכבאות במדינת ישראל ואת המבנה הארגוני, והסמכויות. במסגרת החוק הוקמה הרשות הארצית לכבאות והצלה הכפופה למשרד לביטחון פנים. שריפת הכרמל הבליטה את חולשת הניהול והפיקוד של שר הפנים ההוא אלי ישי והעצימה את יכולתו וכישרונו של בנימין נתניהו לנהל את המדינה ב- עִתות משבר. צריך להזכיר כאן שההתארגנות המחודשת של מדינת ישראל בתום שריפת הכרמל בחודש דצמבר של שנת 2010 וההיערכות החוקתית והמעשית לקראת ה- שריפות הבאות לכשיתרחשו, נעשתה בדיעבד, ולא מראש. פה היה נעוץ כישלונה של ממשלת ישראל הוותיקה ומערכת הכבאות הישנה שלה.

אנוכי מבקש לערוך כאן פאוזה על מנת להבליט את עליונותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הדור ההוא בעשור ה- 70 של ה- מאה הקודמת בראשות קברניטיה ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום ז"ל והבימאי יוסי צמח ז"ל. האישים האלה הצטיינו במחשבה ארוכת טווח, בתכנון ארוך טווח, בראייה לטווח ארוך, ובעשיית אימונים, תרגולים, וחזרות על מודלים בטרם היציאה לקרבות הטלוויזיוניים הגדולים של הימים ההם.

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 בראשות מנהלה ארנון צוקרמן, מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939), ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסי צמח ז"ל (2015 – 1940). 

הערה : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת ממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

הערה : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה) , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. היא עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי הם היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקופת ניהולו של דן שילון את חטיבת החדשות במשך שלוש שנים עד סתיו 1977 תיזכר כפרק חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית. הוא ערך שינויים מפליגים בחטיבה וחיזק את הרובד העיתונאי. באותה מידה בה חיזרו אחריו עיתונאים רבים כשהיה מנהל מחלקת הספורט ביקשו אחרים להצטרף לחטיבת החדשות שלו. דן שילון החזיר לארץ את חיים יבין שהיה כתב רשות השידור בניו יורק ומינה אותו לסגנו ולמגיש הראשי של צמדי המגישים ב- "מבט". עד אותה עֵת התחלפו מגישי "מבט" מידֵי ערב על פי מפתח של כיבודים ומעמד. יעקב אחימאיר מונה לכתב המדיני. רָם עברון ז"ל שהיה שַדָּר תרבות ברדיו "קול ישראל" קוּדַם לתפקיד עורך ומגיש של התוכנית "השבוע – יומן אירועים" ששודרה מידֵי יום שישי בערב והפכה לאחת מספינות הדגל של חטיבת החדשות .דן שילון סמך את ידו על אהוד יערי שהיה הכתב לענייני ערבים וגייס אותו לחטיבת שלו מהעיתון "דָבָר". אהוד יערי מונה לראש הדסק הערבי / מזרח תיכון בטלוויזיה במקומו של וויקטור נחמיאס. גם את הכתב הכלכלי של העיתון "דָבָר" אברהם קושניר חטף דן שילון מידיה של גב' חנה זֶמֶר עורכת העיתון והציב אותו בראש הדסק הכלכלי בחטיבה. אבי אנג'ל הכתב הכלכלי של "הארץ" עזב את עיתונו למען דן שילון והוצב לצדו של אברהם קושניר. עמירם ניר מונה לכתב מוניציפאלי של ירושלים ואח"כ הוסב לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שָי. באחד הימים בעת ההיא זכה נחמן שי במלגת השתלמות טלוויזיה בת כשמונה חודשים בארה"ב . הוא ביקש מדן שילון לשמור לו את משרת הכתב הצבאי עד שובו. דן שילון גיחך והשיב לו מניה וביה, "תפקיד הכתב הצבאי של הטלוויזיה איננו פיקדון". הוא ראה בנחמן שי כבר אז מעין עסקן ומינה מייד לתפקיד במקומו את עמירם ניר שתמיד הותיר מאחוריו שובל של מסתוריות.טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).טקסט תמונה : ינואר 1972. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9  של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).

אֵלִי אֵיָיל שימש הפרשן המדיני של עיתון "הָאָרֶץ". דן שילון הביא גם אותו והפקיד בידיו את התוכנית "מוֹקֵד". שמעון טסלר ז"ל מונה לעורך ומגיש "מבט שני". עמוס כרמלי ז"ל היה שַדָּר ספורט בעיקר בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". הוא קודם ומונה לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמכסה את העיר חיפה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל נלקח ע"י דן שילון מרדיו "קול ישראל" והוצב ככתב פרלמנטארי של הטלוויזיה ואח"כ כתב מדיני. יורם המזרחי היה עיתונאי ב- "הָאָרֶץ" אך דן שילון מינה אותו לכתב קבוע בגבול הצפון שמקום מושבו היה במטולה. נסים משעל היה כתב פוליטי ואחד מעורכי "מבט" ומונה לכתב מוניציפאלי של העיר תל אביב. אליעזר "גייזר" יערי טייס קרב בעברו בחיל האוויר הגיע לפגישה עם דן שילון. הוא רצה להיות עיתונאי בחטיבת החדשות למרות שלא היה לוֹ כל רקע מקצועי. דן שילון התרשם מהשיחה עמו והעניק לו את ההזדמנות. אליעזר ("גֵיְיזֶר") יערי לא החמיץ אותה. גִיל סַדָן מונה לעוזרו של אהוד יערי בדסק הערבי. יצחק אֶרְגָז הצטרף לדסק הכלכלי בראשותו של אברהם קושניר. חיים פלטנר מונה לכתב לענייני ההסתדרות. שלמה אָרָד מונה לכותב הטקסטים של "מבט". יָעֵל חֵן ז"ל מונתה לעורכת משנה קבועה של "מבט". היסודות האיתנים שיָצָק בהפקה ועריכה של שידורי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1974 החזיקו מעמד והיו שרירים וקיימים 28 שנים עד 2002, שנת מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בהיותו אדריכל טלוויזיה, יוזם, ומפיק בעל שיעור קומה העניק דן שילון לאנשי חטיבת החדשות תנאי עבודה טובים יחסית. הוא הוריד אותה בשעתו ממשרד צַר מידות בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשכונת רוממה בירושלים) והושיב אותה בשורת משרדים מרווחים ומתוכננים בקומה השלישית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נעתר לכל בקשותיו הלוגיסטיות של דן שילון. חטיבת החדשות הייתה מצוידת בתקשורת טלפוניה מקומית ובינלאומית הטובה בבניין ולרשותה עמד חדר טלקס מיוחד שהיה מחובר לסוכניות הידיעות הבינלאומיות "רויטרס" ו- "אסושיאייטד פרס". דן שילון הפך בתוך זמן קצר לעורך ומפיק החשוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת החדשות שידרה תחת ניהולו את התוכניות הנִצפות והמשפיעות ביותר על הציבור והחברה בישראל. אנשי החטיבה העריצו אותו. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. "מבט", מהדורת חדשות יומית בת חצי שעה בשעה תשע בערב, "מוקד", תוכנית ריאיונות חדשותית שבועית בת 40 דקות עם אישיות קונקרטית, שודרה ביום רביעי בשבוע בתשע וחצי בערב. "מבט שני", תוכנית תחקיר חדשותית שבועית בת 40 דקות, שודרה ביום שני בתשע וחצי בערב. "השבוע – יומן אירועים", תוכנית שבועית בת שעה העוסקת באירועי החדשות המרכזיים באמצעות שלוש או ארבע כתבות מורחבות בנושאים שונים. דן שילון וחבריו העיתונאים הציבו כל ערב מחדש מַרְאָה בפני העַם וציוו עליו להתבונן בה. לרוב השתקפו מבעד למַרְאָה הזאת מראות בלתי מרנינים. כתבי חטיבת החדשות והמצלמות שלהם היו בכל מקום בארץ וסיקרו את בעיותיה הביטחוניות של המדינה, בעיות הכלכלה שלה, ובעיותיה החברתיות, ההתנחלויות, והיחסים המורכבים בין האוכלוסייה היהודית למיעוט הערבי. זכור היטב סיקור הטלוויזיה את התקפת המחבלים על מלון "סבוי" בתל אביב ב- 5 במארס 1975 ואת סיקור הפיגוע ההמוני ב- 4 ביולי 1975 בירושלים בו נהרגו 19 אנשים מהתפוצצות מקרר תופת. ב- 30 במארס 1976 סיקרה חטיבת החדשות את "יום האדמה" בגליל בו נהרגו שישה אזרחים ערביים ושבעים נפצעו מהתנגשות עם המשטרה. חטיבת החדשות עשתה את המוטל עליה וחשפה גם את שחיתויות השלטון. ב- 25 במאי 1975 נשלח מיכאל צור מנכ"ל החברה לישראל לחמש שנות מאסר בכלא בגין קבלת שוחד ומעשי מרמה ומעילה. ב- 18 באוקטובר 1976 נעצר אשר ידלין מועמד השלטון לתפקיד נגיד בנק ישראל בחשד לקבל שוחד וטובות הנאה. הוא ניסה להסתיר את החשדות אבל אנשיו של ניצב בנימין זיגל ראש היחידה לחקירות הונאה הוכיחו מעל לכל ספק כי אשר ידלין הוא שודד הקופה הציבורית ונשלח לכלא לחמש שנים. ב- 3 בינואר 1977 התאבד שר השיכון אברהם עופר לאחר ששמו נקשר לפעולות שחיתות עם אשר ידלין. חטיבת החדשות לא הניחה גם לחשבון הדולרים בארה"ב של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (הגילוי הראשוני היה של כתב "הארץ" בארה"ב דן מרגלית). דן שילון מגן השידור הציבורי הגיע לשיאו הטלוויזיוני בשנים 1977- 1974 כשהגשים הלכה למעשה את הסיסמה העיתונאית "ללא מורא – ללא משוא פנים" (ניסוח של אורי אבנרי בן 95 היום בעת כתיבת פוסט מס' 758). המערך בראשות יצחק רבין ז"ל הפסיד את הבחירות לליכוד בראשות מנחם בגין ב- 17 במאי 1977 בראש ובראשונה בשל שחיתויות שלטוניות שנחשפו בקלונן בטלוויזיה ולא בשל ניהול מדיניות חוץ פוליטית מאופקת של מדינת ישראל (לעומת תביעות טריטוריאליות קיצוניות ונחרצות של הליכוד ביהודה ושומרון ובסיני). חיים יבין היה עורך ומגיש "מבט" בשנים 1977- 1974 וגם סגנו של דן שילון. המושג "סגן" מסביר את זה ההבדל התהומי בין שניהם. דן שילון היה המנהיג והמתכנן, היוזם והנושא הראשי באחריות. חיים יבין היה רק הסגן. לתוכניות האקטואליה של חטיבת החדשות נוספו שלוש תוכניות ספורט שבועיות תחת אחריותו המיניסטריאלית של דן שילון. אלכס גלעדי היה מנהל מחלקת הספורט ושידֵר את "מבט ספורט" תוכנית שבועית בת שעה, שודרה בתשע בערב בכל מוצ"ש, "משחק השבוע" תוכנית שבועית בת שעה, שודרה בכל יום חמישי בשמונה בערב, "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר", תוכנית שבועית בת חצי שעה, שודרה בחמש אחה"צ בכל יום שלישי. לכל ההפקות הראשוניות האלה וגדולות בקנה מידה ישראלי לצרף גם את מִשדרי ה- Special השונים של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט, בעיקר המשדרים המיוחדים והמגוונים של האולימפיאדות והמונדיאלים , המכביות וכינוסי הפועל, אליפויות אירופה בכדורסל, ליגת הכדורגל ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל [6]. ב- 24 בפברואר 1976 התפרסמה ידיעה בלעדית בעיתון "ידיעות אחרונות" [7] כי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הציע למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה דן שילון לכהן כיועצו לענייני עיתונות ותקשורת במקומו של דן פתיר. דן שילון דחה את ההצעה על הסף . העיתון "ידיעות אחרונות" דיווח כלהלן : "ראש הממשלה יצחק רבין נועד עם דן שילון זמן מה לפני צאתו לוושינגטון. בהתאם לדרישת ראש הממשלה נתקיימה הפגישה בתנאי סודיות מוחלטת בביתו של ראש הממשלה בירושלים. יצחק רבין שוחח בעצמו עם דן שילון והזמינו לפגישה עִמו".טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (מימין) ודן שילון מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1979 הוּדַח ארנון צוקרמן מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כהונתו לא הוארכה ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אי הארכת כהונתו לקדנציה שלישית פורשה ע"י עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כפעולת הדחה). הצלחתו של מר ארנון צוקרמן בשֵש שנות ניהול את מוסד התקשורת החשוב במדינה איננה מוטלת בספק אך היא לא עמדה לזכותו. מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי לַפִּיד ז"ל וחברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור למשפטים רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו ששתי קדנציות בת שלוש שנים כל אחת הן די והותר. הם סירבו להעניק לו קדנציה שלישית. לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראה הדבר כפעולת הדחה. ארנון צוקרמן ניחן בהופעה מרשימה. גבר עם נוכחות ותווי פנים יפים ובעל קול עמוק וסמכותי. תחת חזוֹן השידור שלוֹ, ניהולו המתוכנן והקפדני, ומשמעת השידור שהנהיג ואכף אותה צעדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמה צעדים גדולים לפנים. היחסים בין ארנון צוקרמן יבד"ל לבין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל היו רעועים, אף על פי כֵן הוא לא היה יכול לחולל את ההצלחה הגדולה ללא הגיבוי המקצועי שהעניק לו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי. מִשְדָר הבחירות ההיסטורי לכנסת ה- 9 בלֵיל יום שלישי – 17 במאי 1977 ייזכר לעַד. בלילה הזה הכתה מפלגת הליכוד בראשותו של מנהיג האופוזיציה הנצחי מנחם בגין לראשונה מזה 29 שנים את המערך בראשות יצחק רבין ושמעון פרס. האירוע הבלתי נשכח כוסה היטב ובצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הבליט את הקרע החמוּר בין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לבין הבוס שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים, המערך צבר 32 (אני שימשתי מטעמו של אלכס גלעדי מפיק ניידת השידור שכיסתה את פעילותה של מפלגת המערך), מפלגת ד"ש בראשות הפרופסור יגאל ידין השיגה 15 מנדטים, והמפד"ל קיבלה 12 מנדטים. נשיא המדינה אפרים קציר הטיל על מנחם בגין את הרכבת הממשלה. אך לא זה הסיפור המרכזי של ההפקה. בתווך של מִשְדַּר הבחירות ניצבת המחלוקת הקשה בין ארנון צוקרמן ליצחק לבני. ארנון צוקרמן עשה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע דריסת רגל של הבוס שלו ביו כותלי הטלוויזיה. דן שילון מנהל חטיבת החדשות עמד בראש מבצע השידור המורכב. הוא האיש שהכניס לשידור הפוליטי המסקרן הזה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ את מִדְגַם הבחירות הטלוויזיוני (על פי מודל של שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV). עמירם ניר ז"ל היה האחראי מטעמו על ביצוע האקספרימנט החדש של הצבת קלפיות המִדְגָם. הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית נבחר ע"י דן שילון להיות מנתח תוצאות המדגם. המִדְגַם הפך כידוע להצלחה סנסציונית. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט התמנה על ידי דן שילון להיות המפיק הראשי. המִשְדָר הישיר של הבחירות השתרע על פני 12 (שתיים עשרה) שעות. הוא החל בשמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 והסתיים למחרת בשמונה בבוקר. מוקד המשדר הייתה היה אמור להיות השעה עשר בערב בה יפורסמו תוצאת מדגם הטלוויזיה שערך ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקאי שנשכר ע"י דן שילון. ההכנות למִשְדָר הישיר המורכב והמסובך הזה נמשכו באינטנסיביות כחודש ימים. אלכס גלעדי מפיק משכמו ומעלה האמוּן על מבצעי שידור ספורט גדולים גייס למען מטרת השידור את כל מכלול האפשרויות הטכנולוגיות הגלומות בטלוויזיה באותם הימים ואת כל כוח האדם שלה, ובנה מערך לוגיסטי ותקשורתי איתן. בראש מערך התקשורת הטלוויזיוני שכלל קווי שידור 4W וטלפוניה מתריסר מוקדי שידור במדינה ניצבו שני מפקחים טכניים מוכשרים ועתירי ידע, מנהל מחלקת הקוֹל הוותיק מיכה לויירר יבד"ל וסגנו יאיר שרף ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק גיבוי מקצועי וכספי טוטלי להיערכות הטכנולוגית ולפריסת הציוד הרחבה של דן שילון ואלכס גלעדי. הוא לא דיווח ולא יִידָע במאום בשום פרט את הבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי. הוא הרגיש שזאת הפררוגטיבה שלו והוא איננו מחויב לעשות זאת כפי שסיפר לי אז בשיחת התחקיר עמו ב- 2005 במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון.טקסט תמונה : יום שלישי תשע בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים שרוי בהכנות האחרונות לקראת משדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסכם את הבחירות לכנסת ה- 9. מפקח הקול והתקשורת יאיר שרף ז"ל מימין עם המגיש חיים יבין (בן 45) טרם שידור התוצאות הסנסציוניות לכנסת ה- 9. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).טקסט תמונה : עמדת הפיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בליל הבחירות ב- 17 במאי 1977 ברוממה – ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : דן שילון מנהל חטיבת החדשות, דוד שניידר ז"ל מנהל הביצוע, אלכס גלעדי המפיק הראשי (מרכיב הד- סט על ראשו), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מעשן סיגר), ועמית גולדנברג עוזרת ההפקה של אלכס גלעדי. חסר בתמונה יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל דריסת רגל ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין אישר את מינויו הנכבד של יוסף "טומי" לפיד ז"ל למשרה הרמה ושר החינוך זבולון המר היה הראשון לבשֵר לוֹ כי נבחר להיות מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד אפריל 1984. מייד לאחר ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" וויתר יוסף "טומי" לפיד סופית על זכותה של רשות השידור לארח בפעם השנייה ברציפות בירושלים במארס 1980 את התחרות היוקרתית הבאה של ה- "אֶרוֹ-וִויזְיוֹן". יוסף "טומי" לפיד נימק זאת מסיבות כלכליות. עלות ההפקה הבינלאומית של תחרות שירי ה- "ארו – וויזיון" ע"י רשות השידור נאמדה במיליון וחצי דולר. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הוציא את האירוע היקר מרפרטואר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקהילה האירופית אימצה נוהג נחמד והגיוני. הזמר או הזמרת ו/או הלהקות המנצחות בתחרות השירים האירופית, ה- אֶרוֹ – וִויזְיוֹן, אחת מתוכניות הבידור הנִצפות ביותר בישראל ובאירופה, מעניקים לרשת השידור הממלכתית של אותה המדינה את הכבוד והזכות לארח את התחרות הבאה ולהפיק אותה. ניצחונו של יזהר כהן "בארו-וויזיון" שהתקיים בפאריס במוצאי חג הפסח תשל"ח, שבת – 22 באפריל 1978, עם השיר שכתב אהוד מנור, "אָ – בָּ – נִי – בִּי". הזכייה הישראלית רבת המוניטין ההיא הקנתה לרשות השידור את זכות האירוח של הפקת תחרות שירי ה – "ארו – וויזיון" (Eurovision Song Contest) של 1979 . משזכתה גלי עטרי במקום הראשון מיהר יוסף "טומי" לפיד המנכ"ל הטירון להתבטא אז בהומור המריר שלו, "גלי עטרי היא זמרת  נ-ה-ד-ר-ת  אבל למה הייתה צריכה לזכות דווקא במקום הראשון, גם המקום השֵני הוא מספיק מכובד", והוסיף, "ניצחונה של גלי עטרי מהווה נֶטֶל כספי כבד מידי על רשות השידור ואנחנו לא תפיק את הארו- וויזיון הבא". מנכ"ל רשות השידור החדש מחל על הזכות והכבוד לארח ולהפיק את תחרות השירים בנימוק שאין לו כסף למותרות כאלה. הוא וויתר. תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) של 1980 לא התקיימה בישראל. זאת הייתה אִיוֶולֶת מקצועית של מנכ"ל טירון שוויתר. יוסף "טומי" לפיד היה פובליציסט נודע בעיתונו "מעריב" אך חסר כל רקע וניסיון ניהולי של רשות שידור ציבורית הכוללת בתוכה אלפי עובדים ומורכבת משתי רשתות טלוויזיה בעִברית ועַרבית ושתי רשתות רדיו בעִברית ועַרבית.טקסט תמונה : 31 במארס 1979. בנייני האומה בירושלים. תחרות שירי הארו- וויזיון (Eurovision) האירופית. ברקע נראית הדקורציה היפה והאדיטוריאלית של דוב בן דוד תפאורן הטלוויזיה הישראלית. (לע"מ תמורת תשלום).

גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" זכו במקום הראשון עם שירם הבלתי נשכח "הללויה" וסיבכו את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. תחרות שירי ה- "אֶרוֹ – וִויזְיוֹן" (Eurovision Song Contest) הוא אירוע טלוויזיוני בּידוּרי אירופי חד שנתי אפוף יוקרה ועתיר צפייה המנוהל ע"י מרכז ה- EBU ממקום מושבו בג'נבה. מבקרי תרבות רבים שוללים את תחרות השירים ה- "שמאלצית" הזאת על פי דעתם המלומדת אך אין בכוח עטם להסיט את הצופים מהמרקע . הטלוויזיה הישראלית שותפה ל- "אֶרוֹ- וִויזְיוֹן" מכוח חברותה באיגוד השידור האירופי. ביום שידור התחרות היא חוגגת. עוד מקדמת דנה, מימי שנת 1973 בו נטלה חלק בתחרות הזמרת חנה צח, הלא היא "אִילָנִית". היא ייצגה את המדינה לראשונה בשנה היא עם שירה "אֵי שָם" וזכתה במקום הרביעי מתוך 17 מדינות. אִילָנִית ורשות השידור יצרו את מסורת ההשתתפות הרצופה. רשות השידור בהנהגתו של יצחק לבני קבעה את הסלוגן הזה, כלהלן : "לא חשוב הניצחון – חשובה ההשתתפות, והרייטינג חשוב משניהם". ב- 1974 זכתה להקת "כָּוֶורֶת" במקום השביעי, ואח"כ נטלו חלק בתחרות שלמה ארצי, להקת "שוקולד מנטה מסטיק", ושוב אִילָנִית ב- 1977 עם שירה, "אהבה היא שיר לשניים". 1978 הייתה שנת השיא. יזהר כהן ולהקת "אלפא ביתא" זכו במקום הראשון עם השיר "אָ-בָּ-נִי-בִּי" שכתב אהוד מנור והלחינה נוּרִית הִירְש. תחרות השירים האירופית הזאת קנתה לה אחיזה איתנה בישראל. לפחות מן ההיבט הזה אין שונה עם הסֶפֶר הנבחר היושב בציון בטעמו מעמי אירופה. יצחק לבני בעל ניסיון עיתונאי עצום, לשעבר עורך שבועון צה"ל "במחנה" ומנהל תחנת הרדיו של "גלי צה"ל", ועכשיו מנכ"ל רשות השידור היה בעל טביעת עין טלוויזיונית ואדריכל ההשתתפות בתחרות השירים. זה השתלם לשידור הציבורי. הצפייה בתחרות השירים האירופית בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית הייתה גבוהה ביותר וגרפה רייטינג מזהיר. לִבְנִי גרס שרשות השידור איננה צריכה להיות רצינית וכבדה בכל עת ומותר לה לעסוק מפעם לפעם בבידור קל.טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. יצחק לבני (ממושקף משמאל) עורך "במחנה" מראיין את הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. המסמך של חברת "פלא פון" לטלוויזיה הישראלית הציבורית מעיד על שביעות רצון משיתוף הפעולה בין שני הגופים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יצחק לבני ז"ל, איש הספר ואדם רחב אופקים , שראה את תפקידה של רשות השידור הציבורית בצורה שונה מיורשו יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אך זמנו עבר. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יצחק לבני מתבונן בי ומוסיף כלהלן : "בחצות של מוצ"ש – 31 במארס 1979, ממש באותם הרגעים בהם הסתיים תפקידי כמנכ"ל רשות השידור, הענקתי בבנייני האומה בירושלים את פרס הארו – וויזיון לזמרת המנצחת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". זה היה הניצחון השני ברציפות של ישראל. עיתונאים רבים חפצו לדעת ושאלו אותי האם גם בשנה הבאה תיטול רשות השידור הישראלית  על עצמה את הפקת הטלוויזיה של תחרות שירי הארו- וויזיון ב- 1980. השבתי להם מייד ב– "כן" החלטי. פתאום מישהו הזיז אותי הצידה. זה היה יוסף "טומי" לפיד. "אני עכשיו מנכ"ל רשות השידור ולא יצחק לבני", הודיע לשואלים, ואמר, "כן, הארו- וויזיון הבא ייערך גם כן בירושלים". אח"כ טומי לפיד  התחרט . אני לא הייתי מעיז לפספס את הפקת הארו – וויזיון. הערכתי את טומי לפיד אך במקרה הזה הוא עשה שגיאה גדולה בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור".טקסט תמונה : ספטמבר 1979. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בן 47 (במרכז) חודשים ספורים לאחר שהתמנה לתפקיד הרם. הוא דחה מכל וכל ב- 1979 את הרעיון לארח שוב את תחרות הזמר האירופית היוקרתית ה- "ארו- וויזיון" (Eurovision) ב- 1980 בירושלים בעקבות ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". "ראיתי בכך מבצע טלוויזיוני יקר ומיותר מפני שלטלוויזיה הישראלית הציבורית נכונו משימות חשובות הרבה יותר מסיקור ה- ארו – וויזיון הבא", כפי שאמר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2004 כשכיהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה וראש מפלגת "שינוי" בעלת 15 מנדטים בכנסת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, גב' רוחמה איילון מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור, אהרון פאפו חבר הוועד המנהל של רשות השידור (בחולצה לבנה מאחורי רוחמה איילון), יוסף "טומי" לפיד (בן 47) מנכ"ל רשות השידור, שולמית לפיד רעייתו של יוסף "טומי" לפיד, וישעיהו איילון בעלה של רוחמה איילון. (באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. ה- IBC באתונה בתקופת אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק. אנוכי יחדיו עם היווניה גב' וואנדה מוריקה הבלתי נשכחת מנהלת ה- Booking office היווני באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. ה- IBC באתונה בתקופת אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק. אנוכי יחדיו עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן מפנה את פניו למצלמה בעוד השדר מאיר איינשטיין ז"ל מתבונן ברשומות שלפניו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון אליפות העולם ה- 6 בא"ק. זוהי עמדת השידור המאובזרת שלנו באצטדיון האולימפי היווני באתונה מעוד זווית תיעוד וצילום. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר המוביל מאיר איינשטיין, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמיד ביקשתי לדעת ממקור ראשון האם האומה היוונית הנוכחית האדיבה, הנחמדה, השמחה, החכמה, ו- מאירת העיניים היא באמת מורשת של אבותיה הקדומים אפלטון, אריסטו, סוקראטס, פיתאגוראס, אוקלידס, אייסכילוס, אווריפידס, סופוקלס, הומרוס, ורבים אחרים. עכשיו באוגוסט 1997 ניתנה לי ההזדמנות. שאלתי את השאלה הנ"ל ב- 1997 ב- IBC באתונה של 1997. אזרחי יוון הוותיקים השיבו בחיוב. אנשי הדור הצעיר הטילו ספק בכך ואמרו שמדובר באפשרות פוליטית אחרת בה האומה היוונית היא תוצר של שבטים ואוכלוסיות עתיקות שחצו את הבלקן שתי וערב עקב מלחמות בלתי פוסקות והיו עסוקות בחיפוש אחרי משכן בטוח, ומזון. מאידך שני הדורות המבוגרים והצעירים ביוון הסכימו כי על כל פנים מדובר בעם חכם ואמיץ.

ב- 2004 קיבלה יוון מ- IOC את הזיכיון לקיים ולערוך את האולימפיאדה ה- 28 בעידן המודרני על אדמתה בבירתה אתונה. תקציב הוועדה המארגנת היוונית המקומית (ATHOC ראשי תיבות של Athens Olympics Committee) בראשות היו"ר גב' ג'יאנה אנג'לופולוס – דאסקאלאקי עמד על 5.900000000 (חמישה מיליארד ותשע מאות מיליון) דולר. עם הסכום הזה הייתה הגב' היווניה Gianna Angelopoulos – Daskalaki אמורה להסתדר כדי להעמיד על רגליים איתנות את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004. ממשלת יוון השקיעה מאז 1999 סכומי כסף עצומים בשיפור התשתיות שלה ובנתה בין השאר מערכת מטרו חדשה באתונה, שדה תעופה בינלאומי חדש באתונה, רשת חשמל חדישה באתונה, וסללה כביש עוקף את המטרופולין האתונאי הפקוק, משהו שמזכיר את כבישי איילון העוקפים את המטרופולין של תל אביב.

באותה העת של המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 נמניתי על קבוצת הטלוויזיה המקצועית הבינלאומית AOB בראשות הספרדי רב המוניטין והכישרון מנואל "מנולו" רומרו שביימה, ניהלה, והפיקה את כל סיגנלי השידורים האולימפיים באמצעות 70 (שבעים) ניידות שידור ו- 1100 (אלף ומאה) מצלמות טלוויזיה אלקטרוניות שהוצבו ב- 38 אתרי תחרויות אולימפיות באתונה. מבצע השידורים הישירים הכביר של AOB כלל 5400 (חמשת אלפים וארבע מאות) שעות שידורים ישירים שהופצו באמצעות לווייני לכל פינה ברחבי תבל. אנוכי עבדתי בקבוצת AOB באולימפיאדת אתונה 2004 ביחידה מס' 5 של ה- Quality Control / בקרת איכות השידורים הישירים של תחרויות התריאטלון לגברים ונשים, תחרויות רכיבת האופניים על כבישים לגברים ונשים, תחרות אופני הרים (Mountain Bike), מרוצי האופניים על כבישים ובמסלול האליפטי של ה- וולודרום (Velodrome), תחרויות ההליכה לגברים ונשים, ותחרויות ריצת המרתון לגברים ונשים. הבוס הישיר שלי היה האמריקני סטיבן פלמינג. הדהימה אותי שם ב- 2004 ביוון הנפלאה שופעת קסם ייחודי תופעת חוסר משמעת בסיסית הטבועה בעם היווני. כל בוקר באולימפיאדה ההיא של של 2004, נדהמתי מחדש לראות את מאות נהגי האוטובוסים הציבוריים (אנשים חביבים) שהסיעו אותי ואת אנשי התקשורת האחרים ממקום מגורינו באתונה אל ה- IBC באתונה, מוותרים על משמעת השעון ומשחקים בינם לבין עצמם את שֵש – בֵּש עד לתום ההכרעה במשחק. שעת היציאה כפי שהיה כתוב בלוח ההסעות היה בבחינת המלצה. היה מדובר בחוסר משמעת כללית ולא פרטית ובאיחורים שחזרו על עצמם שוב ושוב בתחום הסעת אנשי הטלוויזיה של AOB ל- IBC.  

אולימפיאדת אתונה 2004 הייתה אירוע שיא אולימפי מדהים מנקודת מבטי כאיש AOB. הרבה מאוד תודות למנולו רומרו הבלתי נשכח. אולם ככל שנקפו, הימים, החודשים, והשנים התברר כי הוועדה המארגנת היוונית המקומית בראשות היו"ר גב' ג'יאנה אנג'לופולוס – דאסקאלאקי חרגה כפול מתקציבה שהאמיר ל- 12.000000000 (תריסר מיליארד) דולר. התברר גם כי הוצאות הביטחון בתקופת המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 חרגו מהתקציב והאמירו ל- 1.200000000 (מיליארד ו- מאתיים מיליון) דולר. במשך השנים שחלפו הוברר כי מתקנים אולימפיים רבים בקומפלקס האולימפי באתונה נותרו בתום המשחקים חסרי כל שימוש, והפכו להיות מוזנחים ונטושים שהעלו עזובה, עפר מונח על המושבים, ועשבי דֶשֶא שצמחו מבעד לסדקים ב- רצפות. התברר כי יוון המודרנית על אגפיה השונים איננה מצטיינת בתכנון וחשיבה כלכלית לטווח ארוך. ב- 2012 דווח כי החוב הלאומי של יוון טפח ל- 349.000000000 (שלושים וארבעים ותשע מיליארד) דולר. יוון ניצבה בפני התמוטטות כספית ו- שבר כלכלי חסרי תקדים ועמם שבר חברתי עמוק. האיחוד האירופי החליט להתערב והילווה לממשלת יוון ב- 2012 135.000000000 (מאה שלושים וחמישה מיליארד) דולר. עכשיו ביולי 2018 ספגה יוון מכת גהינום אש נוראית ושריפות ענקיות בפרוורי אתונה  שגבו מחיר עצומות באובדן אנושי, רכוש, וצומח.

כישלונה הכלכלי הקולוסאלי המתמשך של יוון מאז ראשית שנות העשור הראשון של שנות ה-2000 (גם בגין שחיתות) הזכיר לי את כישלונה הכלכלי העצום של מכסיקו בשנות עשור ה- 80 של המאה הקודמת. ב- 1985 ו- 1986 ביקרתי פעמיים במכסיקו סיטי במסגרת שני מפגשי ה- WBM שנערכו שָם לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. נדהמתי לשמוע מידידיי ה- מכסיקנים בקבוצת הטלוויזיה של "TELEMEXICO 1986" כי מדינתם חייבת לבנק העולמי סכום מצטבר בלתי מתקבל על הדעת בגובה של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר. שאלתי אותם, "…האם אינם מודאגים ו- כיצד הם ישנים בלילה בשל Over draft ברמה כזאת…?", הם השיבו לי מִנֵיה וּ- בֵיה, "…אנחנו מבקשים לומר לך מר יואש אלרואי כי אנחנו ישנים מצוין…", והוסיפו באדישות, "…שאנשי הבנק העולמי ידאגו…". תשובתם האפתית מלווה בקור רוח הממה אותי. אני אינני ישן טוב בגלל אובר דראפט בבנק בן שקל אחד. ועוד דבר : באחת מפגישות ה- WBM שהתקיימה במשך שלושה ימים בדצמבר 1985 במכסיקו סיטי לקראת מונדיאל מכסיקו 1986, התגוררתי במלון נחמד באזור Zona Rosa של העיר. חלפו רק שלושה חודשים מאז רעידת האדמה החזקה שפקדה את מכסיקו סיטי בספטמבר 1985. נדהמתי והופתעתי לראות כי את סביבת המלון שלי עטפו בניינים שקרסו. שאלתי את המארחים שלי כיצד ייתכן כי בניינים אחדים קרסו ברעידת אדמה ולידם, ממש לידם, נותרו בניינים אחרים בשלמותם על עוֹמְדָם, לא ניזוקו כלל, ולא התמוטטו (כולל המלון שלי). תשובתם הייתה חד משמעית. הבניינים שקרסו (על יושביהם) התמוטטו בגלל מחסור בברזל ביסודות, בקירות, ובתקרות. עניין של שחיתות. בתנאים הקיימים ההם, בימים של אי וודאות אודות סכנת רעידת האדמה במכסיקו סיטי המוּעֶדֶת, עשתה קבוצת הטלוויזיה של TeleMexico 1986 מאמצים כבירים להפיק בשלמות את סיגנלי הטלוויזיה במדינה מוכית רעידות אדמה שאירחה את מונדיאל מכסיקו 1986. דַרְכָּה צלחה במידה לא מועטה. גם דרכינו, דרך המשלחת שלי במכסיקו 86' צלחה במידה רבה בחודשים ההם של מאי, יוני, ו- יולי של שנת 1986.

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים הבינלאומיים הגדולים של "מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986" ו- "המונדובאסקט של ספרד 1986". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה שלי : מי שמתעניין בכלכלה היוונית הממוטטת ובכישרון הארגון וההתארגנות המוגבלים של ממשלת יוון בראשות אלכסיס ציפראס להגן על אזרחיה, יכול למצוא אינפורמציה נוספת הדנה באסון השריפה הנוראית בפרוורי אתונה ביולי 2018 בפוסט של דפנה מאור ב- עמוד מס' 14 של TheMarker בתאריך יום שני – 30 ביולי 2018. כותרת הפוסט : "שחיתות, הצתה, או הצנע שנכפה מבחוץ הם הגורמים לאסון השריפה הנורא של יוון".

פרולוג ו/או אפילוג. כל אחד רשאי להתייחס למידע הבא כ- טקסט מקדים ו/או טקסט סוֹגֵר.

הסדרה הדוקומנטארית בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מכילה ברגע זה כ- 130000 (מֵאָה ושלושים אֶלֶף) עמודים, יותר מ- 10000 (רבבה) תמונות רובן אקסקלוסיביות ולבטח רואות אור לראשונה, כ- 5000 (חמשת אלפים) מסמכים אותנטיים מרביתם של רשות השידור לרבות קטעי עיתונות, ואלפי עדויות אישיות של אנשי טלוויזיה מהארץ ומהעולם שליוו אותי את כברת הדרך הזאת בת 40 שנים. התמונות הרבות בסדרה שזורות בטקסט ומקדמות את העלילה לא פחות מכתב היד והתמליל. למתבונן בסדרה ניתנת הזדמנות להיות Vision mixer (תפקיד של נתב תמונה באולפן הטלוויזיה). הוא יכול לא רק לקרוא את ההיסטוריה אלא גם למשש ולחוש אותה בסיוע התמונות, המסמכים, והעדויות. בזה כוחם [10]. זהו סיפור היסטורי – דוקומנטארי ממושך ורחב היקף המדווח בראשיתו על אודות הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל בעקבות הניצחון המזהיר של צה"ל על שלושת צבאות ערב במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 (תעשיית הטלוויזיה באירופה וארה"ב פעלה במרץ כבר בשנות ה- 30), וחוקר את התפתחותה בארץ ובעולם (בעיקר באירופה ובארה"ב) מאז הימים הראשונים של המצאת "הדיסק המסתובב" (Spinning disk) בשנת 1884 ע"י מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו. הסדרה בת 13 הספרים עוסקת ב- 128 שנות טלוויזיה ושיתוף הפעולה המואץ וההדוק בינה כמדיה של תקשורת המונים לבין אירועי הספורט והחדשות הרלוואנטיים.

המצאת הטלוויזיה הייתה בעצם תהליך אבולוציוני איטי בו חברו לרעיון ההמצאה כמה מדעני אלקטרוניקה ספורים באנגליה, ארה"ב, גרמניה, צרפת, רוסיה, ויפן. הם אפילו לא הכירו בתחילת הדרך האחד את השני. פועלם של מדעני הטלוויזיה בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה, מהנדס האלקטרוניקה האמריקני – רוסי וולדימיר זְוֹורִיקִין (Vladimir Zvorykin) יליד רוסיה שהיגר לארה"ב ב- 1917, האמריקני פִילוֹ "טיילור" פרנסוורת' (Philo "Taylor" Farnsworth), האנגלי ג'ון "לוגי" באיירד (John "logie" Baird) בן סקוטלנד, והיפני קינז'רו טאקנאיאגי Kinjeru Takanayagi)) – ינון לעַד. ראה הספר, "המצאת הטלוויזיה" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה בת 13 הספרים עוסקת בסימביוזה ובקשרי הגומלין הבלתי נמנעים וההדוקים שהתפתחו בין תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית לבין אירועי הספורט והחדשות. תחילתה במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 וסיומה באולימפיאדת בייג'ינג 2008. השורה התחתונה שלה קרויה בשמה הישן שהוענק לה לפני שבע שנים, אף הוא באנגלית :

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC  RELATIONSHIP  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS  ( + News + Documentary ) – IN  ISRAEL AND AROUND  THE  WORLD, 1936 – 2008.

הסִדְרָה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" בנויה נִדְבַּך על נִדְבַּך. כל ספר בסִדְרָה קשור לספר נוסף הבא בעקבותיו. גלריה כבירה של אישים במדינת ישראל ובעולם הרחב, מפיקים, יוצרים, בימאים, שַדָּרים, וטכנאים – בנו ועיצבו את הפירמידה הענקית של תעשיית הטלוויזיה. סיפורה של הפירמידה הזאת מובא מִן המַסָּד ועד הטפחות. שיאה מזדקר אל בין העננים. התפתחותה של הטלוויזיה מדהימה. היא שינתה את חיינו. זאת עובדה. אולימפיאדת לונדון 1948 הייתה ראשית התהוותה של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. ה- BBC העביר בשידורים ישירים חלק ממשחקי לונדון 1948 ל- 80000 (שמונים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה שהיו פזורים בלונדון והפריפריה שלה ושילם לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) סכום של 4000 דולר תמורת זכויות הצילום [11]. עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון שהתקיימה באוגוסט 2012 שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית  NBC ל- IOC סכום פנטסטי העומד על  1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. 60 רשתות הטלוויזיה המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הוסיפו ל- IOC ולוועדה המארגנת של משחקי לונדון 2012 בראשותו של סבסטיאן קו (Sebastian Coe) [מס' 12] עוד כ- 600000000 (שש מאות מיליון) דולר משלהן. מדובר בסכומי עתק המצביעים על חשיבות שידורם של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים בכל רשת טלוויזיה רצינית והמכבדת את עצמה באשר היא.

אולימפיאדת סידני 2000 הייתה השמינית והאחרונה שלי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . ה- Share הכספי שלנו במסגרת חברותנו ב- EBU נסב סביב תשלום של  1.640000 (מיליון ושֵש מאות וארבעים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים בלבד, בנפרד מעלויות ההפקה . המחירים האמירו מאוד מאז נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה חלק בסיקור המשחקים האולימפיים, אלה של מינכן 1972. רשות השידור שילמה עבורם 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד. נדרשתי להפעיל את מלוא יכולת השכנוע שלי על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כדי שיאשר לי להביא עִמי לסידני צוות של 27 אנשים כולל שני ציוותי צילום ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) לצורכי סיקור הספורטאים הישראליים וחדשות כלליות, ולאפשר לי בנוסף לשכור שלושה רכבים ושלושה נהגים מקומיים (באוסטרליה נוהגים בצד שמאל כמו באנגליה).

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC באולימפיאדת סידני 2000. זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). שורה שנייה יושבים מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר-שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). שורה שלישית יושבים מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי), מאיר איינשטיין ז"ל (שדר א"ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). שורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק ), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים), יעקב "קובי" תקוע (עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים), ששי אפרתי (מפיק ויד ימיני). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלק מאנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ראו בכך בזבוז כספי ציבור למרות שרשתות טלוויזיה בסדר גודל שלנו ב- EBU שלחו לסידני משלחות שידור הגדולות פי שלוש משלנו. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  בראשותי שידרה 233 שעות מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים. עלות הפקה הכוללת של שידורי הטלוויזיה הישראלית בסידני 2000 עמדה על כ- 3.500000 (שלושה וחצי מיליון) דולר אבל חצי מהסכום מוּמָן באמצעות 1000 (אֶלֶף) שקופיות חסות.

חלפו ארבע שנים. נטלתי חלק באולימפיאדת אתונה 2004 שהייתה התשיעית הרצופה שלי כאיש טלוויזיה. הייתי כבר בן 66 . שהיתי בתעשיית הטלוויזיה כבר 35 שנה אך חשתי עדיין רענן . עבדתי באתונה מטעם AOB קבוצת ההפקה של Athens Olympic Broadcasting בראשותו של המהנדס והמפיק הראשי ואחד מאנשי הטלוויזיה הבינלאומית החשובים בדורנו, מנולו רומרו (Manolo Romero) מספרד. נזכרתי באתונה 2004 בימים בהם ניהלתי בעצמי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית והייתי צריך לשכנע כל פעם מחדש את המנכ"לים של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מֶקֶל בחשיבות השידורים האולימפיים והקצאת הכספים ואמצעי השידור וההפקה הדרושים כדי להביא אותם ארצה למשלם האגרה. זה לא היה דבר מובן מאליו. התחרויות בשלושים וחמישה ענפי ספורט אולימפיים במשך 17 ימים מרוכזים הופכת את האולימפיאדה להצגת הספורט הגדולה בעולם. הפקתה היא פסגת היופי של שידורי הטלוויזיה. לא נותר אלא להרכין ראש בפני התנועה האולימפית הבינלאומית והרוח האולימפית ונשיאה הדָגוּל הספרדי המנוח חואן אנטוניו סאמאראנש הבלתי נשכח, על שהואיל לקשור את גורל המשחקים האולימפיים עם גורלו של השידור הציבורי ברחבי תבל בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. זהו דבר עצום בעל ערך איכותי – היסטורי שאיננו מובן מאליו. הסדרה מסבירה ומנמקת מדוע הדברים אינם מוחוורים וברורים מאליהם ולמה היא מרוממת את חואן אנטוניו סאמאראנש, מדינאי ואישיות בינלאומית דגולה – לדרגת ערך עליון של אישיות בלתי נשכחת.

טקסט תמונה :  קיץ 1980. עילוי, הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 2000 – 1980 והלוגו האולימפי החשוב ביותר בעולם הספורט והטלוויזיה. חואן אנטוניו סאמאראנש הוא מדינאי ודיפלומט שראה בתנועה אולימפית ערך שמקדם את האנושות לעתיד טוב יותר. הוא כנראה אישיות הספורט הבינלאומית החשובה ביותר ב- 120. השידור הציבורי בארץ והבינלאומי חייב לו חוב עולם. (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : הלוגו האולימפי רב המוניטין כפי שעיצב אוות הברון פייר דה קוברטיין. חמש הטבעות האולימפיות השלובות זו בזו מייצגות את חמש יבשות תבל. (באדיבות IOC).

הפקת שידורי הטלוויזיה המסקרים את האולימפיאדות הם מורכבים ומסובכים וגם יקרים מאוד. הרבה יותר וללא שום השוואה עם אירועי ספורט בינלאומיים אחרים לרבות מונדיאל הכדורגל. רשתות הטלוויזיה בעולם נדרשות למַמֵן את תענוג הצפייה ואת הטכנולוגיה החדשנית המכסה בצורה כה איכותית 35 מקצועות אולימפיים. קבוצת הטלוויזיה הבינלאומית AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) בראשות גאון הטלוויזיה הספרדי מנואל "מנולו" רומרו [13] כיסתה את אירועי אולימפיאדת אתונה 2004 באמצעות 60 ניידות שידור ו- 1000 (אֶלֶף) מצלמות והפיקה כ- 4400 (ארבעת אלפים וארבע מאות) שעות שידור עבור רשתות הטלוויזיה בעולם. זהו דבר פנטסטי. הייתי שָם שוּב וראיתי זאת במו עיניי. עבדתי בקבוצה החמישית ב- Quality Control עם הבוס שלי האמריקני סטיבן פלמינג. הבקרה שלנו התייחסה לבימוי ופעולות הכיסוי הטלוויזיוניות של אירועי הספורט לגברים ונשים המתרחשים מחוץ לאצטדיונים : ריצות המרתון, תחרויות הטריאתלון (Triathlon), תחרות אופני הרים (Mountain Bike), ומרוצי האופניים על כבישים ובמסלול האליפטי של ה- וולודרום (Velodrome). סכמת הכיסוי המובאת להלן של ריצות המרתון לגברים ונשים בהשתתפות מכוניות, אופנועים, והליקופטרים נושאי מצלמות וגם בהשתתפות הליקופטרים שמשמשים תחנות ממסר אוויריות לצורך העברת סיגנל השידור הטלוויזיוני ממקום התחרות לאולפן הטלוויזיה המרכזי באתונה מסבירה עד כמה העניין סבוך ומצביעה על מורכבות ומסובכות הכיסוי היקר. שידורי הטלוויזיה מהסוג הזה המכסים תחרות לאורך 42 ק"מ ונמשכים לאורך זמן של כשלוש – ארבע שעות דורשים מהאחראים ריכוז נפשי עצום ותשומת לב רבה ביותר. העושר הטכנולוגי בניידות שידור, מצלמות, וכוח אדם הוא שמניב את איכות התמונה. הכיסוי הטלוויזיוני היפהפה והיעיל של תחרות האופניים הממושכת (שלושה שבועות) ורבת המוניטין ה- Tour de France (מתבצע ע"י רשתות הטלוויזיה הצרפתיות הציבוריות 3 F  ו- 2 F), מזכיר במשהו את איכות הסיקור האולימפי של AOB.

טקסט מסמך : אולימפיאדת אתונה 2004. תרשים מערך הכיסוי הטלוויזיוני האווירי והקרקעי המורכב של ריצות המרתון לגברים ונשים. זהו שיא הפאר של הטכנולוגיה הטלוויזיונית  המודרנית. (באדיבות AOB. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ריצת המרתון באולימפיאדת אתונה 2004 התקיימה לאורך המסלול המקורי ההיסטורי בן 42 ק"מ ו- 195 מ' בו רץ החייל היווני פיידיפידס לפני כ- 2500 שנה מהכפר היווני מרתון שם הביס הצבא היווני הקטן את צבא פרס עד לכיכר השוק באתונה כדי לבַשֵר לעַמו את בשורת הניצחון. פיידיפידס זעק בכוחותיו האחרונים, "ניצחנו", ומֵת מאפיסת כוחות. ריצת המרתון הפכה ל- Event אולימפי קבוע בתוכנית המשחקים מאז התקיימה האולימפיאדה הראשונה של הזמן החדש באתונה ב- 1896 ומאז הגה הברון הצרפתי הברון פייר דה קוברטיין את רעיון חידוש המשחקים האולימפיים בסופה של המאה ה- 19.

שני בימאים אנשי הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE סַנְטְיָאגוֹ הֶרָאנְזִי (Santiago Herranzi) וחוֹזֶה מַנוּאֵל מוֹנְטָאלְבוֹ (Jose Manuel Montalvo) היו אחראיים על הבימוי בניידות השידור הפרושות בשטח . לרשותם עמדו 28 מצלמות. מלאכת הכיסוי העיקרית לאורך מסלול הריצה בן 42 ק"מ ו- 195 מ' הוטלה למעשה על שבעה צלמים ראשיים. צלם הרכב החשמלי המוביל שנוסע לפני החבורה המובילה במירוץ , ארבעה צלמים רכובים על אופנועים שנעים בין הרצים עצמם , ושני צלמים שמצלמים את תחרות הריצה משני הליקופטרים נפרדים הטסים כל הזמן בגובה שנע בין 100 מ' ל- 150 מ'. שלושה הליקופטרים נוספים חגו מעל הרצים בגובה של 800 מ' ושימשו כתחנות ממסר נעות באוויר. תפקידם היה להעביר את סיגנל השידור מהשטח למרכז השידורים הבינלאומי באתונה. זוהי הפקה מורכבת מאוד שדורשת תיאום מקסימאלי בין כל הגורמים וחמשת הצלמים, הצלם ברכב החשמלי והארבעה הרכובים על האופנועים לבין חמשת ההליקופטרים המשייטים באוויר. האופנועים המצוידים במשדרי מיקרוגל עצמאיים היו חייבים לשמור על קשר עין רציף עם ההליקופטרים כדי לשָמֵר את סיגנאל השידור חי ונושם. טייסי ההליקופטרים מרחפים בגובה נמוך. אסור להם להנמיך מתחת ל- 100 מ'. חמשת הטייסים ועוזריהם חייבים להיות ערניים ומתואמים היטב לא רק עם המכונית המובילה וארבעת האופנועים אלא גם בינם לבין עצמם בשל סמיכות הטיסה וכדי להימנע מהתנגשות באוויר . ריצת המרתון לגברים נערכה ביום האחרון של האולימפיאדה ביום ראשון – 29 באוגוסט 2004 ונטלו בה חלק כ- 100 רצים. תפקידם של ארבעת צלמי האופנועים היה לשוטט תחילה בין הרצים השונים כדי לנסות לחשוף את מרביתם. אח"כ ניתנה להם הוראה ברורה להִיצַמֵד לקבוצת הרצים המובילה ולשלוש קבוצות המשנה הדולקות בעִקבותיה. בכך הובאה אינפורמציה עשירה של ההתמודדות היישר לצופה הטלוויזיה בסלון ביתו . מחשב מיוחד הציג כל הזמן את נתוני ההפרש בזמן ומרחק בין קבוצת הרצים המובילה לזאת הדולקת אחריה. 12 מצלמות קיבלו את פני הרצים בהגיעם לאצטדיון השַיִש העתיק באתונה שנקרא גם אִצטדיון “Panathinaiko“, שָם נערכה ההקפה האחרונה והמכרעת של המסלול. 15 מ- 28 המצלמות שכיסו את ריצות המרתון לגברים ונשים חוברו ל- VTR נפרדים לצורך הילוכים חוזרים זמינים בכל מהלך התחרות. בזינוק, במהלך הריצה עצמה , ובשלב ההגעה וחציית קו הגמר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אתונה – אוגוסט 2004. זוהי עמדת הפיקוד וניהול .Q. C של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת אתונה 2004 באולם רחב הידיים של  ה- (Quality Control) ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי (InternationalBroadcastingCenter) באתונה בירת יוון. משמאל, זהו איש הטלוויזיה הספרדי מנולו רומרו (MANUEL ROMERO) נשיא הקבוצה המבצעית AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) שהפיקה את כל סיגנל השידורים עבור רשתות הטלוויזיה בכל העולם. מנואל מנוֹלוֹ רומרו נחשב לאחת הפיגורות החשובות ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מימין, זהו פדרו רוזאס (PEDRO  ROZAS) המנהל והאחראי הראשי על תפקודו של אולפן הבקרה הגדול  ה- Quality Control  של AOB. שני הספרדים המוכשרים האלה הם אדריכלי ואבירי ההפקה הבינלאומית הנפלאה והבלתי רגילה של סיגנל שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת אתונה 2004. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                               

אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם לא שידרנו בארץ שידורים ישירים מורכבים של מקצועות אולימפיים כמו ריצת מרתון, טריאתלון, או מרוצי אופניים. אף פעם לא התנסינו בסוג כזה של הפקה הדורשת עושר טכנולוגי מרהיב ושימוש בהליקופטרים ובאופנועים נושאי מצלמות, ובהליקופטרים שהופכים לתחנות מִמְסַר מעופפות הנושאות את סיגנל השידור ממקום ההתרחשות למרכז הטלוויזיה.

טקסט תמונה :  אוגוסט 2004. האולימפיאדה ה- 28 במניין הזמן החדש- אתונה 2004 . חדר הבקרה מס' 5 באולם ה- Q. C. של קבוצת  AOB. אני (מימין) עם הבוס הישיר שלי האמריקני מר סטיבן פלמינג (ממושקף במרכז) ומר מייק קלאט (משמאל), המפיק הפעלתן של תחרויות השחייה אף הוא מארה"ב, באולפן הבקרה הגדול של  ה- Quality Control היעיל והרב תכליתי של  AOB. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספרים במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

1.  "רוש ולענה".

2. "למילים יש וויזואליה משלהן".

3.  עשרת הכרכים של "הפקות חובקות ארץ ועולם".

הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שחוללה הטלוויזיה איננה עוסקת רק בספורט. היא נפנית ומתעניינת בהרבה יותר מזה. היא טורחת ומטפלת בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ומתארת את הסימביוזה שהתחוללה ב- 85 השנים האחרונות בין הטלוויזיה הבינלאומית והמגוון הנפלא של תחרויות הספורט לענפיו השונים, וגם בכיסוי חדשות. הקונטקסט שלה רחב היקף ומורכב מפני שהוא מדבר על יחסי הגומלין רבי המשמעוּת בין הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים לבין המוּנַח ספורט במובן הרחב של המילה. שידורי הספורט בטלוויזיה הם המורכבים והמסובכים ביותר וגם היקרים, עתירי הרייטינג, והיוקרתיים ביותר בהשוואה למתכונים אחרים המשודרים במדיה. אף על פי כן נתפס המונח "ספורט" בטעות בעיני חלק מהציבור וגם ע"י אנשי טלוויזיה לא מעטים כסטריאוטיפ נחות. רבים מזלזלים עדיין בשידורי הספורט ואינם מבינים את חשיבותם בלוח השידורים הציבורי, גם בטלוויזיה המסחרית. הטלוויזיה הפכה זה מכבר לכַר מאבק בין אוהבי שידור הספורט השָגוּר עליהם לבין לשונאיו, והם לא מעטים. הסדרה מציגה שיקול דעת ותפישת עולם טלוויזיונית המקדמת בברכה את הצבת שידורי הספורט הרלוואנטיים ב- וִויטְרִינָה של כל רשת טלוויזיה באשר היא, בקדמת חלון הראווה שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאפה משחר נעוריה להידמות לשידור הציבורי הבריטי ה- BBC. מן ההיבט התוכני וגם האִרגוני. ה- BBC הפך מופת ומודל לחיקוי עבורנו בכל תחומי היצירה וההפקה בטלוויזיה : חדשות, ספורט, דרמה, תיעוד, ובידור. יתירה מזאת. מנהיגי השידור הציבורי לדורותיו בישראל מצאו לנכון ליָיבֵא למען משלם האגרה אין סוף תוכניות קנויות אנגליות שכללו בתוכן סדרות טבע, מדע, בידור, מתח, דרמה, קומדיה, ומה לא. מן המפורסמות הוא כי ה-BBC  איננו רק יוצר הדרמות המשובחות בעולם הטלוויזיה אלא גם אבי הסימביוזה הטלוויזיונית שסוגדת גם לספורט. כשהגיע מועדה של הטלוויזיה הישראלית להשתוות ל- BBC  גם בתחום שידורי הספורט היא נרתעה והתחבטה.

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC הייתה מחלוצות שידורי הספורט בעולם. ה- BBC  חינֵך דורות של בני עמוֹ על שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה (גם ברדיו) שעסקו בענפי הכדורגל, מרוצי סוסים כמו ה- Grand national רב המוניטין בליוורפול אבל לא רק בו, טניס (Wimbledon), א"ק, ראגבי, אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל, ומה לא. ה- BBC הגיע לכמות שיא של שידורי הספורט בעִידָן הטלוויזיה הרָב ערוצית בשנת 2000. ה- BBC שידֵר בין ה- 1 בינואר 2000 לבין 31 בדצמבר 2000 בשני ערוצי הטלוויזיה הארציים שלוֹ שנקראים : 1 BBC ו-  2 BBC, סך של 1900 (אלף ותשע מאות) שעות ספורט. הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית אישר זאת. לאיש שָם זה לא נראה מוגזם. הספורט הוא אובייקט שידור טלוויזיוני נחשב, רָב עוצמה, עתיר רייטינג, ומוערך בכל רשת טלוויזיה בעולם באשר היא. בטלוויזיה הישראלית הממלכתית הגאה הוא נתפש פעמים רבות כסטריאוטיפ חסר ערך.

ביום ראשון – 15 באפריל 2001 ערכתי במלון "ישרוטל" בירושלים פרזנטציה טלוויזיונית רבת משתתפים בת שעה הדוגלת בחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים הציבורי ועבור משלם האגרה. הפורום הרחב כלל את הנהלת רשות השידור ובו המנכ"ל אורי פורת , מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי והמשנה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ועוד אנשי וועד מנהל וחברי מליאה נוספים . הוויכוחים סביב נחיצות שידורי הספורט בטלוויזיה, היקפם, ושיבוצם בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הם מקדמת דנה. הייתי כבר בן 63 בערוב ימיי ברשות השידור ושבע קרבות טלוויזיה. לא הייתי צריך להצטדק בפניהם. על הכותל המערבי שלי תרתי משמע  במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים היו תלויים יותר מ- 100 (מאה) מכתבי ההערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם . רציתי רק לסייע לרשות השידור וערוץ 1 שהיו פעם ביתי השני ולעיתים הראשון. בתום התצוגה שלוותה במצגת מחשב סיכמתי את הדיון ואמרתי לנוכחים, "עִזבו אותי אם אינכם מאמינים למשנתי  – אני מייעץ לכם להתבונן בכל הרצינות הראויה במגמה ותִּכנון מערך שידורי הספורט של ה- BBC הבריטי. טוסו לאנגליה ותיווכחו במו עינכם כיצד עושים טלוויזיה טובה גם באמצעות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים. זה נכון שהם עולים כסף – אך שווים זהב".

הבאתי את ה- BBC כמודל בפרזנטציה שלי מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית המכובדת הזאת בתחומי התוכן השונים , מהווה כבר יותר משנות דוֹר מוֹפֵת ומודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC  בשנת 1999 תחת הכוונתו וניהולו של מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה – לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. ביקשתי והאצתי מאנשי צמרת רשות השידור שלנו לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית. "התייעצו עימם כיצד ניתן ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות בצורה הטובה ביותר בישראל", הפצרתי בהם. איש מאנשי הוועד המנהל שלנו לא לקח כמובן את האופציה הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור הישראלית , Board נכבד , שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) שתמך תמיכה מסיבית במדיניות השידורים של מנכ"ל ה- BBC הבריטי [14]. נמאס להם גם לשמוע את הטפות המוּסַר שלי בעניין חשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. האמת, כמעט לא היה שם עם מי לדבר. זה היה וועד מנהל ארכאי שעשה צרות צרורות לדרג המקצועי ברשות השידור בראשות אורי פורת.

טקסט תמונה : חורף 2000 . אלו הם 11 חברי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC  בתקופתו של גרג דייק. היו"ר גאווין דייויס יושב באמצע (שיער כסוף ומרכיב משקפיים). עומדים משמאל לימין : המשנה ליו"ר לורד ריידר, בארונס הוג, פרופסור פאביאן מונדס, דרמוט גליסון, אנג'לה סארקיס, וסיר רוברט סמית'. יושבים משמאל לימין : רות' ליץ', ראנג'יט סונדהי, גאווין דייויס, פרופסור מרפין ג'ונס וגב' פאולין נוויל – ג'ונס. (BBC).

התאריך הזה של 15 באפריל 2001 נחרת בזיכרוני דווקא מפני שנתקלתי באדישות וגם זִלְזוּל של חלק מחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור בנושא הפרזנטציה . הם נכחו במקום אך לא העניקו להרצאה את מלוא תשומת הלב. לא הופתעתי. שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית נתפשו בעיניהם כבזבוז כספים . צריך להבין כי מפקחי השידור הציבורי בוועד המנהל הם כולם מינויים פוליטיים ואינם אנשי טלוויזיה מקצועניים. רובם רחוקים מהתחום, חלקם לא מוכשרים בעליל שנועדו לרצות את שולחיהם. בודדים מהם היו מרשימים. האנשים האלה לא הפיקו או ביימו אפילו מִשְדָר טלוויזיה אחד ולא עשו כתבה אחת בימי חייהם. הם לא עבדו מעולם בטלוויזיה ואינם בקיאים בתחום. כל אחד מהם מתפרנס ממקצוע אזרחי כזה או אחר, אף על פי כן הופקדו על ידי הממנים הפוליטיים מאגפי הימין והשמאל וגם האגף הדתי לבחון את שידורי הטלוויזיה הציבורית ולפקח עליהם. חלק מאנשי הוועד המנהל עצמו יצר במו ידיו לאורך התקופות השונות לגוף שהוא מכהן בו, דימוי של להקה פוליטית חובבנית , שהחֲבֵרוּת בה נחשבה ל- הוֹבִּי. רבים מהם בתקופות שונות התנכלו לעבודת המנכ"לים וניסו לשבש אותה במסווה של פיקוח הציבורי . הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. הייתי עֵד שנים רבות לוויכוחים מַרים בלתי פוסקים בין שני האנשים המהווים את הסמכות המקצועית העליונה של הרשות, המנכ"לים אורי פורת ז"ל (בשתי הקדנציות) ומוטי קירשנבאום ז"ל, לבֵין רבים מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור. ראיתי את מנהל הטלוויזיה הישראלית יאיר שטרן נלחם מוּלָם על חייו (המקצועיים).

ב- 15 באפריל 2001 חשתי בודד. לצערי גם סַר חִינוֹ וכוחו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בימים ההם במרוצת 2001 . אורי פורת תמך בהשקפת העולם של מומחים רבים בתעשיית הטלוויזיה ובראשם ה- BBC , ITV , SKY , מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות החברות ב- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב NBC , CBS , ABC , ו- FOX הגורסת כי לוח השידורים מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. לדאבון לֵב השפעתו של אורי פורת בערוב ימיו בקיץ 2001 על הנעשה ברשות השידור הייתה אפסית . חלק מאנשי הוועד המנהל ובראשם שני היו"רים של הוועד המנהל גִיל סַמְסוֹנוֹב ונחמן שָי, המשנה של נחמן שי גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל, וגם אלון אלרואי עשו לו צרות צרורות על פי תפישתם את הפיקוח הציבורי. הוא חש נרדף על ידם. הייתי לידו וראיתי זאת במו עיניי . אורי פורת ניסה בכוחותיו הדלים האחרונים להותיר מאחוריו מורשת שידור בשבע שנות ניהולו את הרשות בשתי קדנציות נפרדות. במידה רבה שמו נשכח אך גם מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 [15]. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים דיים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC מג'וֹן בְּרִיט (John Brit) בשעה שהרשת הציבורית הייתה בצניחת רייטינג מול המתחרות הגדולות שלו ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air כדוגמת ה- BBC) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות תקשורת לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא להתחבר שוב אל המוני הצופים הבריטיים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות . גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים וגם המסורתיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים מהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC  הציבורי, ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות . להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה ששידר ה- BBC בסוף שנות ה- 90 וראשית שנות ה- 2000 .

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004 .

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004 .

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006 , ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים .

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005 , כמו מרוצי סוסים אחרים .

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר בשני הערוצים הארציים  1 BBC  ו- 2 BBC .

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון) .

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר .

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor  ו- Open) , ותחרויות ריצות המרתון המפורסמות בעולם .

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008 .

10. המונדיאלים של 2002  ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר)

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה .

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV .

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

בשנת 2000 שידר ה- BBC בשני ערוצי הטלוויזיה שלו 1 BBC  ו- 2 BBC  כ- 2000 שעות ספורט.

יצא לי לשוחח רק פעמים ספורות עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי וסגניתו גב' אהובה אוֹרֶן אודות חשיבות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים למען הטלוויזיה הציבורית. הם לא שעו לדבריי. בין כה וכה השפעתם על המתרחש בין כותלי הרשות בזמן ששהו שָם הייתה אפסית. הם לא היו מנהיגים ולא הותירו את רישומם ומעולם לא הרשימו אותי כקברניטי השידור הציבורי. הצטערתי צער רָב על כך שאותם האנשים הניצבים בראש הפיקוח הציבורי על שידורי הטלוויזיה הציבורית בישראל מצטיירים כעסקנים. הם לא הותירו מאחוריהם שום מורשת ואף לא יתרון אחד. שטופים ללא כל סיבה בעודף ביטחון פוליטי וחשיבות עצמית , לא העלו מעולם בדעתם ולא שקלו את האפשרות לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם המקבילים שלהם ב- BBC עֶרֶש הטלוויזיה הטובה בעולם, על מנת ללמוד מהם.

הפיקוח על השידור הציבורי בעייתי מקדמת דנה ורווי אינטרסים פוליטיים. שנות דוֹר לפני שלטונם של נחמן שי וגב' אהובה אורן ביקר ב- 1973 בישראל מנכ"ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) על פי הזמנתו של שר החינוך והתרבות יגאל אלון. השַר הממונה על ענייני רשות השידור ביקש מ- היו גרין להכין עבורו דו"ח מקצועי אודות מצבה הרעוע של הטלוויזיה הישראלית והסיבות לכך. יגאל אלון ביקש שהדו"ח יכלול גם את מהות היחסים בין הדרג המקצועי לבין הוועד המנהל כפי שהדבר מוצא את ביטויו בשידור הציבורי בריטניה. הְיוּ גרין כתב דו"ח ממצה אודות רשות השידור על פי ניסיונו כמנכ"ל ה- BBC  בשנים 1969- 1961. הדו"ח כלל הרבה תיקונים והמלצות. זמן לא רב לאחר הגשת הדו"ח ליגאל אלון פרצה מלחמת יום הכיפורים 1973. הדו"ח של הְיוּ גְרִין מעולם לא נקרא וכמובן שגם לא יושם. הוא נגנז ומצהיב עד היום באחת ממגירות הממשלה. פשפשתי בעת התחקיר במגירות ומצאתי אותו. הדו"ח המלא של היו גרין מופיע בסדרה. ראה עשרת הכרכים של, "הפקות חובקות ארץ ועולם" והספר, "רוֹש ולַעֲנָה" בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC בחמש השנים של 2004 – 1999. צריך לקרוא את ספרו המעניין והמרתק, "GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו וגודל כישרונו העיתונאי והטלוויזיוני כמנהל כללי של רשת שידור ציבורית בסדר גודל של ה- BBC. (התמונה באדיבותו האישית של גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בנויה מ- 13 סְפָרִים כנִדְבַּכִים. הספר ה- 13 הוא הפרולוג וה- Synopsis של הסדרה כולה .הנדבך הראשון קרוי, "8 ימי בראשית" והוא דן בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1971 – 1967 מעפר, מכלום , מבראשית ובאיחור של שנות דוֹר לאחר מיסוד הטלוויזיה הבינלאומית. הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" היא הנדבך השני. "המצאת הטלוויזיה" היא הנדבך השלישי. נדבך נח על נדבך. קיומו מותנה בזה הקיים תחתיו. בעקבותיהם הונח הנדבך הבא, "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל – רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל". ואחריו הנדבך, "למילים יש וויזואליה משלהן", ואחר כך עשרת הכרכים של הנדבך, "הפקות חובקות ארץ ועולם – הפקות הטלוויזיה הווירטואוזיות בהן לא היה גבול לשאיפותיי להציב את דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי תבל בשנים 2002 – 1980" בתוכן ההפקות המורכבות והמסובכות של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, אליפויות העולם בא"ק, טורנירי ווימבלדון בטניס, ורבות אחרות. מה לא בעצם. מעליו הנדבך, "הקשר הסימביוטי – השידור ציבורי וקבוצת הכדורסל המפוארת של מכבי ת"א צועדים שלובי זרוע בשנים 2007 – 1969". אין לזה אח ורע בתולדות התקשורת האלקטרונית במדינת ישראל. בעקבותיהם מופיעים נדבכים נוספים, "סמן ימני" ובו המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם – על רכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל. וכן הנדבך , "פסגת היכולת האנושית – אין גבול לכשרון האדם בשדה הספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה". הנדבך "מלחמת הדיאדוכים" – עוסק במאבקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 2 המסחרי ונגד ערוץ 5 בכבלים בשנים 2002 – 1990 וסוקר גם את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתום עצרת שלום המונית בהשתתפות מאות אלפי אזרחים בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש – 5 בנובמבר 1995. להפתעת הכל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שסיקרו את העצרת החמיצו את תיעוד ההתנקשות. שתי ניידות השידור שלהם התקפלו לאחר ביצוע "שיר השלום" ע"י יצחק רבין וחברי ממשלתו בעומדם על בימת הכיכר. צלם הטלוויזיה של ערוץ 1 יורם ברקאי ועוזרו יצחק בניונסקי שמשך את כבל המצלמה הארוך אחריו חדרו מבעד לטבעת הביטחון והנציחו מטווח של שני מטרים את יצחק רבין ושמעון פרס שרים בגאווה את מִילותיו של "שיר השלום" [16] יחדיו עם הזמרת מירי אלוני. צוות ה- ENG לסיקור חדשות של ערוץ 2 בראשות העיתונאי דוביק גילהר ערך באותו יום כתבה על יצחק רבין. אנשי הצוות עלו ללא כל הפרעה על הבימה שהייתה אזור סטרילי וצילמו את התמונות האחרונות. יצחק רבין הנרגש ללא אנשי הביטחון שלו, קרב אליהם ולחץ את ידי הצלם גיא שפירא והמקליט ונפנה משם לעבר מדרגות הבימה המוליכות אל מכוניתו. דוב גילהר חשב שארבע קלטות צילום, כל אחת בת חצי שעה, מכילות די חומר כדי לערוך כתבת פרופיל מקיפה "רבין והשלום" כפי שהטיל עליו לעשות מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל. בעודו ניצב על הבימה מטרים ספורים הורה לצותת לקפל את הציוד. כעבור 35 שניות נשמעו שלוש יריות. רק מצלמת החובבים של אזרח בשם רוני קמפלר תיעדה את הרצח. הנדבך, "כור מחצבתי" סוגר את הרשימה.

העולם נברא בשבעה ימים. הטלוויזיה הישראלית בשמונה. הספר "8 ימי בראשית" מספר על השנים הראשונות של הקמת הטלוויזיה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 בידי השלטון והממלכה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוקמה בחופזה מסיבות פוליטיות לאחר הניצחון המזהיר במלחמת שש הימים בקיץ 1967 כדי לייצר תקשורת מיידית בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה ערבית כבושה בגדה המערבית וברצועת עזה המונה יותר ממיליון תושבים. הטלוויזיה הישראלית הוקמה על פי הוראתו הקונקרטית של ראש הממשלה לוי אשכול ותחת פיקוחו של השַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי. צוות ההקמה של הטלוויזיה היה שייך באופן ישיר למשרד ראש הממשלה ומשם שאב את תקציבו. הטלוויזיה ישראלית הציבורית שידרה בתחילה שני ערבים בשבוע בלבד ואח"כ עברה לשלושה אך הקדישה בימיה הראשונים שלוש שעות בשפה הערבית ושעה אחת בלבד בעברית. השַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי מטיל בראשית 1967 על האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד העומד על סַף שחרורו מצה"ל את המשימה להקים את הטלוויזיה במדינת ישראל . אֵלְעַד פֶּלֶד נעתר לאתגר ומתמנה לראש צוות ההקמה . בתום הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 מבקש האלוף אלעד פלד שפיקד על אוגדה 36 שכבשה בתכסיסי מלחמה את צפון השומרון ואת דרום רמת הגולן להמשיך בשירותו הצבאי הפעיל. אלעד פלד מפקד צבא מוכשר מוותר על מינוי מנכ"ל הטלוויזיה הראשון . הוא רוצה להיות רמטכ"ל צה"ל. "בגוד נבגדתי", אומר לו ישראל גלילי בשיחת טלפון וטורק אותו. השַר מסלק מהמרוץ את המנהל הכריזמטי רב המוניטין של רדיו "קול ישראל" (שירות השידור) חנוך גִבתוֹן ומי שנחשב ע"י רבים למועמד הראשי והטבעי לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה. ישראל גלילי ממנה במקום האלוף אלעד פלד את פרופסור אליהוא כ"ץ עולה חדש אמריקני השוהה בארץ רק ארבע שנים להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה, מבראשית. אליהוא כ"ץ ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים בוחר בעוזי פלד הנמרץ להיות סגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית יש מאין בשנים 1969 – 1967. חיים יבין, דוֹב שִנְעָר, ואביטל מוֹסינזון מתמנים לעוזריו האישיים של אליהוא כץ. הספר "שמונה ימי בראשית" מתאר את פועלו האדיר של פרופסור אליהוא כ"ץ (וסגנו הנמרץ עוזי פלד) כמקימה של הטלוויזיה הישראלית מבראשית ומסתייע במשנתו "Television comes to the people of the book", מסה אותה חיבר זמן קצר לאחר סיום תפקידו (ב- 1970) ושובו לאקדמיה כור מחצבתו האוניברסיטה העִברית בירושלים. במסה הזאת מתעלם פרופסור אליהוא כץ לחלוטין מחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים העתידים לכבוש כל לוח שידורי טלוויזיה באשר הוא לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נמנע מלהזכיר במסה המעניינת שכתב את המונח "ספורט". הספורט נחשב בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת לסטריאוטיפ שידור נחות ולא חשוב.

אשנה ואומר שוב : העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית. עשר מילים שפותחות את הספר "8 ימי בראשית". טקס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ופוליטיים רבים אין ספור וממושכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים. צה"ל כבש את רצועת עזה, את כל חצי האי סיני, את כל הגדה המערבית, ואת הרמה הסורית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה בישראל בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התקבלה כדי לייצר תקשורת והעברת מסרים לאוכלוסייה ערבית כבושה בת מיליון תושבים בגדה וברצועת עזה. שַר ההסברה והאיש הממונה על שירות השידור בימים ההם ישראל גלילי חבר קיבוץ נען מינה ביולי 1967 את פרופסור אליהוא כ"ץ (Elihu Katz) אז בן 41 בוגר אוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק ובעל תואר פרופסור לסוציולוגיה ותקשורת לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 92, היום) היה בעצם עולה חדש מארה"ב שהגיע לישראל רק ארבע שנים קודם לכן ב- 1963. כשעלה שוב על הפרק עניין הקמת הטלוויזיה בישראל בראשית 1967 לאחר פרישתו של דוד בן גוריון מהחיים הציבוריים וירידתו מהבימה המדינית, ולוי אשכול נותר לבדו שם בפסגה, היה האלוף אלעד פלד המועמד הראשון והמועדף שלוֹ ושל ישראל גלילי להקים את הטלוויזיה הציבורית מעפרה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : שנת 1967. האלוף אלעד פלד (בן 91, היום) היה אחד מהגנרלים המוצלחים במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 דחה את הצעתו של השר ישראל גלילי להתייצב כמנכ"ל בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא רצה להיות רמטכ"ל ולא לשמש מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמקים אותה מעפרה. (התמונה באדיבות אלעד פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד פלמ"חניק בעברו נודע כמפקד עתיר הישגים בצה"ל. בראשית 1967 עמד על סף שחרורו מצה"ל בתום שירות צבאי ארוך ונתן את הסכמתו לשר ישראל גלילי אך המלחמה המוצלחת שינתה את תוכניותיו. האלוף אלעד פלד קצין מוכשר וטכסיסן מלחמה התבלט כמפקד אוגדה שכבשה במהירות במלחמת ששת הימים 67' את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, כמעט ללא אבדות, אך הוא לא היה מעולם עיתונאי. הוא היה מפיק צבאי ומארגן מצוין אך לא איש תקשורת. בעקבות הצלחתו במלחמה ביטל את הסכמתו לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בישראל ונשאר בשורות צה"ל. בעת שיחות התחקיר עמו סיפר לי אלעד פלד את הפרטים הבאים, כלהלן : "…השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי המאוכזב טִלְפֵּן אלי ואמר לי חמש מילים בלבד בלתי נשכחות בשיחת טלפון : "האלוף אלעד פלד – בגוד נבגדתי [3] וטרק לי את הטלפון". ישראל גלילי נפגע האופן אישי. הוא לקח זאת קשה ללבו. ואז גמלה אצלו ההחלטה לפנות אל פרופסור אליהוא כ"ץ מי שימש אז ראש הפקולטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים, והציע לו לתפוש את מקומו של אלעד פלד. זה היה בחודש יולי 1967 מייד לאחר המלחמה המוצלחת ששינתה סדרי עולם במזרח התיכון. יכול להיות שמעַז יצא מתוק. אין לדעת האם אלעד פלד קצין צבא מקצועי ומצטיין היה באמת מצליח בתפקידו אילו קיבל על עצמו את המשימה להקים את הטלוויזיה מראשיתה. אנחנו יודעים היום שמינויו של סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל לנהל את הטלוויזיה בקיץ 1971 היה מעשה כישלון מפני שישעיהו תדמור לא קיבל את ההכשרה המתאימה ומעולם לא היה עיתונאי ולא איש תקשורת. הוא היה קצין חינוך בצבא בעל מורשת וחזון ונחשב לאחד מטובי בנינו ומלח הארץ – אך מה לזה ולניהול רשת שידור.

ד"ר חיים יָחִיל ז"ל שימֵש בימים ההם מנכ"ל משרד החוץ בתקופת שלטונם של שני ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שָרֵת נבחרי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ההיסטורית. ב- 1965 מונה ד"ר חיים יָחִיל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שכונתה אז שירות השידור וכללה בשורותיה רק את הרדיו. טלוויזיה טרם הייתה. הוא החזיק בתפקידו הציבורי החשוב הזה עד 1972 וכיהן תחת שני ראשי ממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. מכיוון שראה את עצמו מומחה לתקשורת הציע ב- 1967 לשר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי לאתר לתפקיד ראש צוות ההקמה אישיות טלוויזיונית בכירה מחו"ל ולא לאייש בשום אופן את המשרה הבכירה בישראלי "משלנו". ד"ר חיים יחיל סבר שהמתכונת להרכבת המוצר החדשני מחייב הפקדת מנהל טלוויזיה מחו"ל שיסתייע בכישרונות ישראליים שיעבדו תחת חוזים אישיים. ישראל גלילי דחה את הצעתו על הסַף מפני שחשב שאיננה מתאימה לאופי חיי המדינה וצורת העבודה והמשמעת בישראל. הבחירה בפרופסור אליהוא כ"ץ הצעיר הייתה הגיונית. אליהוא כ"ץ יהודי – אמריקני מניו יורק ענה על ההגדרה של חיים יחיל "מנהל מחוץ לארץ" אבל מאידך התאים גם לדרישות גלילי מפני שהיה כבר חצי ישראלי לאחר ששהה בירושלים ארבע שנים כעולה חדש מארה"ב.

אליהוא כ"ץ אז בן 41 היה ראש הפקולטה ללימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מאז 1963 אך קנה את המוניטין התקשורתי שלו ערב מלחמת ששת הימים קיץ 67' דווקא כמומחה בסקרי דעת קהל. בתקופה ההיא עבד אליהוא כ"ץ במקביל לעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים גם במכון החברתי למחקר שימושי בירושלים לצִדוֹ של המנהל פרופסור אליהו לואיס גוטמן. סגנו של אליהו לואיס גוטמן ז"ל במכון היה עוזי פלד יבד"ל צבר מרמת גן אז בן 31 (בן 81, היום) בוגר אוניברסיטת "ברנדייס" במסאצ'וסטס בלימודי כלכלה ומנהל עסקים. שני הפרופסורים – מדענים ילידי ארה"ב ערכו את סקרי דעת הקהל עבור ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה מורטת העצבים לפני מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הסקרים בחנו את מורל ונחישות האומה. סקרי דעת הקהל של אליהו לואיס גוטמן ואליהוא כ"ץ נערכו גם בזמן המלחמה ופרק זמן קצר לאחר תומה, והתבררו כאמינים ויעילים. ממשלת ישראל הביעה את הערכתה לשני האישים. פרופסור אליהוא כ"ץ היה הבחירה השנייה לאחר סירובו של האלוף אלעד פלד. ישראל גלילי נסע לביתו של אליהוא כ"ץ ברחוב הגדוד העברי 15 בירושלים וביקש ממנו באופן אישי לעזוב את האקדמיה ולהתייצב בראש צוות ההקמה. אליהוא כ"ץ איש תקשורת בעל מוניטין מהאוניברסיטה העברית בירושלים אך ללא כל ניסיון מעשי בשידורי טלוויזיה ארציים נענה ללא היסוס לאתגר. הוא רק התנה את הסכמתו במינויו של עוזי פלד (אז בן 30) הנמרץ לסגנו. פרופסור אליהוא כ"ץ נקרא לדגל ביוני 1967 באתרעת זמן קצרה. הוא היה איש בעל חזון מזהיר שדרש מעצמו לפסוח על מודל ה- "פייפר" הישן והאיטי ולדלג היישר עם הטלוויזיה הישראלית לעידן הסילון המודרני השייך למיראז' והפאנטום שהכריעו את מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. כרגיל נעזר אליהוא כץ כמו גם מדינת ישראל בטיפ טיפה של סיוע אמריקני. השַר הממונה ישראל גלילי והממשלה כולה ציפו מאליהוא כ"ץ ועוזי פלד לייסֵד מדיה אלקטרונית חדישה בפרק זמן קָצוּב על סמך הידע שנצבר בעולם התקשורת במשך שלושים שנה. הטלוויזיה הבינלאומית פעלה במלוא הקִיטוֹר. ישראל גלילי מעולם לא האיץ ולא זרז במילים את אליהוא כ"ץ ועוזי פלד לפעול ברוֹב עוּזָם ולא קבע להם תאריך יעד. הם היו ממילא סוסים דוהרים ללא רֶסֶן בפיהם אך עצם אישיותו ונוכחותו נשפה בעורפם והזכירה להם שלא ניתן להאיט את הקצב .

ממשלת ישראל אישרה מייד את  המינויים, ושניהם אליהוא כ"ץ ועוזי פלד נרתמו למשימה והחלו בעבודת הקודש של הקמת הטלוויזיה הישראלית מאֶפֶס, מעָפָר, מכלום. צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשותם של אליהוא כ"ץ ועוזי פלד היה יחידת סֶמֶךְ של משרד ראש הממשלה ופעל במסגרתו. הוא תוקצב על ידו ומשם שאב את הכספים שלו ואת המימון לפעולותיו. ישראל גלילי לא שיער בנפשו עד כמה בחירתו הייתה מוצלחת. בתוך פחות משמונה חודשים העמידו שני האנשים המוכשרים והמחושבים הללו אליהוא כ"ץ ועוזי פלד רשת טלוויזיה מכלום על הרגליים. הישג ארגוני, הפקתי, ותקשורתי יוצא דופן וחסר תקדים. מצעד צה"ל בירושלים שנקבע להיערך ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של המדינה הפך לפתע ליעד שידור טלוויזיוני בהישג יד. זה לא היה יעד שידור מתוכנן מראש וגם אליהוא כ"ץ ועוזי פלד לא דנו על כך בתחילה עם השַר הממונה, אך קצב ההקמה וההצטיידות הטכנולוגית המהירה בצד סיוע CBS וקליטת כוח אדם מקצועי – מקומי ומחו"ל ואימונו העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה את התנופה הנדרשת כדי להגיע לפסגה מוקדם מהצפוי. ביום חמישי – 2 במאי 1968 הפיקה והעבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית לראשונה בתולדותיה שני שידורים ישירים היסטוריים ללא שום תקלות טכניות. שניהם נעשו ללא גיבוי (Back up) טכנולוגי ואף על פי כן עברו בשלום. סיפור הצלחה מדהים. השידור הישיר הראשון התבצע בשעות הבוקר המאוחרות. ליתר דיוק ב- 11.00 לפני הצהריים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה במשך שעתיים רצופות באמצעות ה- "OB  הכחול" וחמש מצלמות אלקטרוניות את מצעד צה"ל בירושלים שצעד ונסע בצֵל חומות העיר העתיקה בבירת ישראל שחוברה לה בעת מלחמה יחדיו. המשימה השנייה באותו יום חמישי – 2 במאי 1968 במוצאי חג העצמאות הייתה הקונצרט החגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערך במוצאי חג העצמאות בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של ליאונרד "לני" ברנשטיין. צוות הניידת קיפל את הכבלים הארוכים וארז את המצלמות . הניידת עזבה את הגבעה הצרפתית והתמקמה ליד בנייני האומה . מייד החלו ההתקנות והבדיקות. זאת הייתה הצלחה פנומנלית חסרת תקדים של אליהוא כץ ועוזי פלד שהתבססה על מרץ אנושי עצום, יוזמה וידע, מסירות, אהבה רבה למקצוע, וגם יכולת אִלְתּוּר. שני האנשים האלה ניהלו לראשונה בחייהם שני מבצעי שידור ישירים ביום חמישי – 2 במאי 1968 באפס מעצורים. הפגז נורה חלק וללא תקלות מלוע התותח. פגיעה בול שהעניקה לאליהוא כ"ץ ועוזי פלד מוניטין עצום, ופרשה בפניהם רשת ביטחון ותקוות לקראת מבחני השידור העתידים לבוא. שניהם נהנו מאימונו המוחלט של השר הממונה ישראל גלילי וגם מאימונם של העובדים. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד היו חלוצי טלוויזיה שהטמיעו בקרב העובדים אווירה של חלוציות, התנדבות, ומסירות למען הרעיון. לכידות השורות שהייתה שזורה ברצון עז ובתקוות, ואמונת העובדים בשליחותם גם אם כלי המלחמה שהופקדו בידיהם לא היו חדישים – הבטיחה את דבקותם במשימה והצלחת ביצועה.

השַר ישראל גלילי קיווה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תעמוד על רגליה בתוך שנתיים. פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עשו זאת מהר מהצפוי. הם הצליחו לארגן בהתלהבות רבה כוח אדם מקצועי בארץ ובחו"ל. שניהם הפיקו כראוי את הלקחים הנובעים מהסכם הייעוץ עם רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS (נחתם ב- 1966) והביאו לארץ במועד את ציוד הטלוויזיה הנדרש של חברת האמריקנית RCA. עוזי פלד טס בעצמו לאנגליה בראשית 1968 כדי להביא את ניידת השידור האלקטרונית הראשונה בהיסטוריה למדינת ישראל. צוות ההקמה הדביק טלאי לטלאי מאות פרטי הפקה אך בסופו של דבר עשה עבודת שידור כבירה. בחג העצמאות  ה- 20 של מדינת ישראל שנחוג ביום חמישי ד' באייר תשכ"ח – 2 במאי 1968, עמדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה במשימה ושידרה באפס תקלות את השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדותיה, הלוא הוא מצעד צה"ל בבירת ישראל המאוחדת בירושלים. עוזי פלד היה המפיק הראשי של הפרויקט (Executive Producer). הוא היה האיש שהעניק לעובדים את כלי הטלוויזיה הראשוניים לביצוע השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. המפיק האחראי בשטח מטעמו היה חיים יבין בצמוד לבימאי האירי לוּאִיס "לואי" לנטין שדיבר אנגלית בלבד. עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין בניידת השידור הייתה גב' רינה הררית. שפת הטלוויזיה של צוות ההקמה הייתה אנגלית. חיים יבין דובר את השפות גרמנית ואנגלית על בוריין תרגם לעברית את הוראותיו של לואי לנטין למי שהיה זקוק לכך.

הצוות הטכני הציב את ניידת השידור האלקטרונית ביום ראשון – 21 באפריל 1968 באזור גבעת המִבְתָּר הסמוכה לגבעה הצרפתית בירושלים. ליד מסלול המצעד המתוכנן אחד עשר יום לפני שעת ה- "ש". המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה היה סטנלי "סטן" גרנדייזי (Stan Gerendasy), שחקן חיזוק, אמריקני בעל יכולת שהובא  מ- CBS ניו יורק לישראל ע"י אליהוא כ"ץ , פרס עם עוזריו את חמש המצלמות האלקטרוניות הכבדות והכבלים העבים והארוכים והקים את רשת התמסורת הכפולה (Microwave) של העברת סיגנל השידור הישיר מהניידת שמוקמה כאמור ליד גבעת המבתר לעבר "בית היהלומים" הרי הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ומשם בכיוון תחנת המִמְסַר המרכזית של "איתנים, בהרי יהודה. המַשְדֵר של "איתנים" הפיץ את סיגנל השידור לכל רחבי המדינה.

טקסט תמונה : 21 באפריל 1968. הגבעה הצרפתית בירושלים. זוהי ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהובאה במארס 1968 מאנגליה ע"י עוזי פלד סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ. (הגה המכונית ממוקם עדיין בצד ימין). הניידת שכונתה ה- " OB הכחול" חונה  בגבעה הצרפתית 12 יום לפני שעת ה- "ש". (באדיבות גב' רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר "שמונה ימי בראשית" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] הערה : יו"ר הוועד המנהל של ה- BBC גאווין דייויס ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק התפטרו מתפקידם בינואר 2004 בעקבות דו"ח הלורד האטון שהאשים את השידור הציבורי הבריטי בסיקור מכוון, רשלני, וכושל שהתנגד למדיניות ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר שתמך בפלישה הצבאית של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש לעירק במארס 2003. המהלך הצבאי האמריקני נועד להפיל את שלטונו של סאדאם חוסיין וגרר עמו את הכנסת הצבא הבריטי לעיראק על מנת לתמוך בכוחות האמריקניים.

[2] באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. באותם הימים כיהן נחמן שי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגב' אהובה אורן ז"ל שימשה כמשנה שלו.

[3] על פי עדותו האישית של האלוף אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחת התחקיר בינינו.

טקסט תמונה : שנת 1968. הצלם מיכה פן מתעד את ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ במשרדו הצנוע בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חבורת צוות ההקמה כוללת מאות אנשים עליה נמנים פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן , טוביה סער, נקדימון "נקדי" רוֹגֶל, דָן שִילוֹן , מרדכי "מוטי" קירשנבאום, חיים יבין, אביטל מוסינזון, דוֹב שִנְעָר, דָן בִּירוֹן, שָרִי רָז, רָן אֶדֶלִיסְט, רוֹן בן יִשַי, יעקב אָסַל, וורדי בן יעקב, אריה אוֹרְגָד, אפרים אבא, חגי  מאוּטנר, יוסי גוֹדארד, איילון  גוֹיטין, נחמד בן יִשַי, דובל'ה גולדשטיין, וַרְדִינָה אֶרֶז, ליאור רותם, בניה בּן נוּן, עמוס בן שחר, שלמה ענברי, יוסף בר-אל, סַלִים פַתָּאל, גלוריה סטיוארט, ורבים אחרים. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ נעזר גם בכוחות מקצועיים מחו"ל כדי להקים במהירות את הטלוויזיה מן היסוד. הוא מתבסס ראשית דבר על הטכנולוגיה של מצלמות, אולפן, ו- טלסיני (Telecine) שהקימו ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים אנשי חברת הייעוץ של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשותו של מהנדס הטלוויזיה מניו יורק ג'וֹזֶף "ג'וֹ" סְטֶרְן. הטכנולוגיה היא אמריקנית מיסודה של חברת RCA אך פילוסופיית השידור היא בריטית. אליהוא כ"ץ מבכר לאמץ כבר מבראשית את תפישת השידור הציבורית של ה- BBC האנגלי. אֵלִיהוּא כָּ"ץ מטיל על פרופסור שלמה אַהְרוֹנְסוֹן את המשימה להיות מנהל חטיבת החדשות הראשון של הטלוויזיה. סגנו הוא יוֹרָם רוֹנֵן. האמריקני סְטֶן גֶרֶנְדֵיְיזִי (Stan Gerendasy) מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מתמנה למהנדס הראשי של צוות ההקמה של הטלוויזיה. אֶנְטוֹנִי "טוֹנִי" הָאטְץ" (Antony "Tony" Hatch) אף הוא מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מתמנה למדריך הראשי של כתבי החדשות בצוות ההקמה. איש התקשורת היהודי – אמריקני הֶרְבֶּרְט "הֶרְבּ'" קְרוֹסְנִי ("Herbert "Herb Krosney) מפיק טלוויזיה עצמאי מתמנה למנהל מחלקת סרטי תעודה בצוות ההקמה ויועץ מיוחד של פרופסור אליהוא כָּ"ץ (בן 92, היום). בּוֹבּ גוֹלְדְמַן (Bob Goldman) הוא העורך של סרטי הפילם. איש הטלוויזיה האירית RTE, מי שהגיע לארץ בקיץ 1967 על תקן של מתנדב לוּאִיס "לוּאִי" לֶנְטִין (Louis "Louie" Lentin) מתמנה להיות הבימאי הראשי של צוות ההקמה. בסופו של חודש מארס 1968 קונה עוּזִי פֶּלֶד במצע רכש מיוחד את ניידת השידור הראשונה מחברת הטלוויזיה הבריטית THAMES. הניידת מובאת ארצה לבניין היהלומים בשכונת רוממה בירושלים מקום משכנה של הטלוויזיה הישראלית הצעירה. העובדים מעניקים לה את השם "ה- OB הכָּחוֹל" [17]. כעבור כמה ימים מתמקמת הניידת בגבעה הצרפתית ומתחילות ההכנות הארוכות והמורכבות לקראת השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, מצעד צה"ל בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום חמישי – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל . הטלוויזיה הישראלית מעבירה לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר את מצעד צה"ל בירושלים. זהו המראה פנורמי, שוט צילום ב- Long Shot שהפיקה המצלמה האלקטרונית החמישית של ניידת השידור עליה היה מופקד הצלם פּוֹל סָאלִינְגֶ'ר. המצלמה הזאת הוצבה ברוֹם מנזר נוטרדאם וכיסתה מנקודת מבט גבוהה את גייסות צה"ל נעים לעבר העיר העתיקה. סיגנל השידור של המצלמה המרוחקת הזאת הועבר באמצעות מערכת מיקרוגל (Microwave) נוספת לניידת השידור שהוצבה ליד הגבעה הצרפתית. מצד ימין למעלה נשקף רכס הגבעה הצרפתית ומשמאל רכס שועפאט. זאת הייתה הפקה מזהירה בתנאי הטלוויזיה של המים הם שניצחו עליה פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד הבימאי לואי לנטין, המפיק בניידת השידור חיים יבין, ומהנדס הטלוויזיה רב התושייה סטן גרנדייזי. (התמונה באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : צוהרי יום חמישי – 2 במאי 1968. ירושלים. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. טנקים סובייטיים מסוג 55 T ו- 54 T שנתפשו שלל ע"י צה"ל נעים ליד חומות העיר העתיקה. השידור הישיר בן שעתיים הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבר ללא תקלות. (לע"מ תמורת תשלום).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה נדרשת לעבור מבחן שידור כפול מוקדם מהצפוי. היא עושה זאת בהצלחה כבירה . הטלוויזיה הכללית (כפי שכונתה אז בפי העיתונות והציבור) מעבירה ביום חמישי – 2 במאי 1968 באחת עשרה בבוקר בשידור ישיר לראשונה בתולדותיה את מצעד צה"ל בירושלים. השידור הישיר נמשך כשעתיים. הבימאי הוא היהודי – אִירִי לואיס "לואי" לנטין והמפיק בפועל חיים יבין. בערב משדרת הטלוויזיה ישיר את מבנייני האומה בירושלים את הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של לני ברנשטיין . את השידור המוסיקאלי הישיר מביים הבימאי היהודי אמריקני דיוויד דייויס. שני השידורים הישירים מתבצעים ע"י עשרות עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חסרי הניסיון. הם מפעילים פעמיים ביום אחד בהדרכת לואי לנטין וסטן גרנדייזי בהצלחה גדולה ובאפס תקלות את ניידת השידור האלקטרונית הבריטית שהוסבה לרכוש הרשות ונקראה "הטלוויזיה הישראלית הציבורית".

טקסט תמונה : אפריל 1968. רק נחתה ניידת השידור האנגלית של חברת הטלוויזיה  "THAMES" בירושלים, וכבר הוכתרה כרכוש הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים כינו אותה ה- "OB  הכחול". (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 נועדה ראשית דבר ליצור תקשורת מיידית עם מיליון אזרחים ערבים כבושים בגדה וברצועת עזה . השַר הממונה ישראל גלילי מנחה את אֵלִיהוּא כָּ"ץ לשדר מידי ערב שלוש שעות בשפה העַרבית ורק שעה אחת בעִברית. מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית הוא שלמה ענברי . ההוראה מחזיקה מעמד זמן קצר אודות למאבקו האישי של מנהל חטיבת החדשות הראשון בעִברית פרופסור שלמה אהרונסון (בן 82, היום) ופיקודיו בחטיבה שטוען, "הטלוויזיה הישראלית חייבת לשדר ראשית דבר בשפה העברית מפני שזוהי שפתו של העם היושב בציון". שְלמה אַהְרוֹנְסוֹן זוכה במאבקו והיוצרות מתהפכות. השידורים בשפה העִברית משתלטים חיש מהר על השידורים בשפה העַרבית וזוכים במירב אמצעי ההפקה העריכה, והשידור וגם בזמן מסך. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד נאבקים ללא הצלחה להקים את הטלוויזיה כגוף שידור עצמאי נפרד מרדיו "קול ישראל" ולזכות בהכרת הממשלה. בראשית 1969 מתפטר ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כָּ"ץ מניהול הטלוויזיה בשל "וויכוחים מקצועיים" עם ד"ר חַיִים יָחִיל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וחוזר לאקדמיה. תמה תקופת ההקמה.

זמן קצר לאחר פרישתו מהטלוויזיה שאותם הקים מעפרה מפרסם פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1970 את המסה המדעית שלו, "TELEVISION COMES TO THE PEOPLE OF THE BOOK", אודות מיסוד הטלוויזיה בישראל. לאחר לכתו של אליהוא כץ מחליטה ממשלת ישראל לאחד את הטלוויזיה הצעירה ואת הרדיו הוותיק לרשות שידור אחת תחת קורת ניהול משותפת. השַר ישראל גלילי ממנה בתמיכתה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שְמוּאֵל אַלְמוֹג (פרופסור שמואל אלמוג ז"ל מת ב-2008) מנהל רדיו "קול ישראל' מאז נובמבר 1967 [18] למנכ"ל הראשון של רשות השידור הממלכתית הכוללת בתוכה את שני גופי השידור הציבוריים של הרדיו והטלוויזיה. מיסוד התוכנית "מבט ספורט", והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל הכדורגל – מכסיקו 70' ושל אולימפיאדת הדמים במינכן 1972, מסמלים את יריית הפתיחה והזינוק לדרך מפותלת של מחלקת הספורט בראשותו של המייסד דן שילון.

יום שישי – 7 בנובמבר 1969 הוא אחד מאבני הדרך החשובים ביותר בהתפתחות שידורי הטלוויזיה במשינת ישראל. עו"ד צעיר יְהוּדָה רֶסְלֶר מגיש בשמו של גיסו עַדִי קַפְּלָן עתירה לשופט העליון התורן של בג"צ צְבִי בֵּרֶנְזוֹן, בה הוא מבקש להורות לטלוויזיה לשדר לאלתר גם בערבי ולילות שישי ובשבתות. העתירה מתקבלת מייד אך למורת רוחה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר החוששת כי שידורי טלוויזיה בימי שישי ושבתות ימנע ממנה את יכולת התמרון הפוליטי להרכיב קואליציה ממשלתית עם הממסד הדתי. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ממנה ב- 1969 את חַגַּי פִּינְסְקֶר למנהל הטלוויזיה בפועל. ביום רביעי בערב – 4 במארס 1970 פרץ מֶרִי עובדים בטלוויזיה. שררה שם עגמת נפש רבה. הוא זכור  כ- "יום רביעי השחור". השביתה הייתה פתאומית. מחולליה היו מודחי המכרזים שניסחו מִנשר החלטה שלהם המודיע על שביתה לאלתר וחקירת מחדלי ההנהלה. זרם החשמל ב- "בניין היהלומים" ברוממה ירושלים שהוסב ב- 1968 למִשכנה של הטלוויזיה נותק אחת לכמה דקות והשידורים שובשו. רבים מהעיתונאים השובתים הסתובבו במתיחות במסדרונות הבניין וחדריו וניסו לפגוע במערכת החשמל ושיבוש פעולות הציוד הטכני. הטכנאים לא הצטרפו לשביתה. הממונה בפועל על הטלוויזיה חגי פינסקר נאלץ להפעיל בעצמו את מערכת הפיקוח מחדר הבקרה המרכזי של אותו חלק מהשידורים שהיו יכולים להימשך בהתאם לליין – אפ שנקבע מראש. המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גַל וסמנכ"ל המִנהל ארנון צוקרמן סייעו לחגי פינסקר לשמור איך שהוא באותו ערב על מתכונת שידורי הטלוויזיה המתוכננים. פעם אחת אפילו נתן חגי פינסקר רשות להפעיל את הגנרטור החשמלי של הבניין. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הופעלה ב- 4 במארס 1970 בתנאי חירום כמו במבצע צבאי [19]. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג דיווח על אירועי "מֶרֶד השידורים" בטלוויזיה הישראלית ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד'ר חיים יחיל. חגי פינסקר הודיע כי הנכשלים במִכרזים יקבלו הודעות פיטורין בתוספת משכורת חודש מארס כפיצוי על אי הודעה מראש. ה- 4 במארס 1970 ייזכר כליל המֶרֶד הגדול של עובדי הטלוויזיה נגד פרשת המכרזים . ליל כאוס שבו מאות אנשים מצוות ההקמה שכבר עבדו שנתיים בטלוויזיה ניצבו בפני פיטורים. התחיל עידן השביתות והתערבות ההסדרות הכללית בנהלי וסדרי העבודה בטלוויזיה. חגי פינסקר האיש שחולל את מהפכת החדשות המודרנית והעיתונאות החוקרת ברדיו "קול ישראל' מחזיק מעמד כשנה בתפקידו, ופורש. במקומו מתמנה נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל ז"ל. נקדימון רוגל מנהל את הטלוויזיה כשמונה חודשים ומתפטר מתפקידו בשל קשיים ארגוניים, התערבות בניהול, ולחצים פוליטיים. ב- 1971 ממליץ המִשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם (חבר קיבוץ בית אלפא) להציב בראש הטלוויזיה הישראלית הצעירה רק בת שלוש שנים אך כבר רוויה ביחסי עבודה עכורים, עיצומים, ושביתות קצין צבא צעיר בן 37 סא"ל יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר המשמש כסגן קצין חינוך ראשי של צה"ל. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת חברי הוועד המנהל מאשרים את המינוי. קצין צה"ל ישעיהו "שייקה" תדמור פושט לרגע את מדיו ומתמנה לממונה על ענייני הטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הצעירה מתמודדת עם שני אתגרי השידור הבינלאומיים הראשונים שלה, מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 ואולימפיאדת הדמים – מינכן 1972.

יְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה'" תָּדְמוֹר מחזיק מעמד בתפקידו כמנהל הטלוויזיה כשנתיים ימים ומתפטר. הוא איננו עומד בלחצים , חש שכלו כל הקיצים בטלוויזיה,  וחוזר לשורות צה"ל. הרמטכ"ל דוד '"דָדוֹ" אלעזר מעניק לו דרגת אל"מ ומפקיד בידיו את פיקוד הגדנ"ע. בקיץ 1973 שוב מתפרסם מכרז למנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מעדיף את סמנכ"ל הכספים שלו ארנון צוקרמן נושא במשרה הרמה על פני המועמד השני יצחק לִבְנִי ז"ל מפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל. ב- 1 באוגוסט 1973 זוכה ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך כעבור שמונה חודשים ב- 1 באפריל 1974 ממנה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ושר התקשורת שמעון פרס את יצחק לבני ז"ל למנכ"ל רשות השידור. יִצְחָק לִבְנִי זוכה בבכורה והופך לבוס של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. בין השניים מתפתחים יחסי יריבות ושליטה במדיה. אף על פי כן מצעידים אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי ובעל כושר המנהיגות וגם איש נבון וחכם ויצחק לבני איש התרבות והספר את הטלוויזיה בשנות ניהולם 1979- 1973 ליָצִיבוּת וגם ל- "תור הזהב" שלה כרשת שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

אני מכיר היטב את ההיסטוריה הטכנולוגית והתוכניתית של הטלוויזיה האמריקנית מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה, ויודע את התפקיד המזהיר המרכזי שמילאו וְולָדִימִיר זְווֹרִיקִין, פִילוֹ "טָיְילוֹר" פָארֶנְסְווֹרְת', ודֵיוִויד סָארְנוֹף. הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מצדיעה להם. באותה מידה אני מכיר ומודע לפועלם המזהיר של שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1969 – 1967 פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הספר "שמונה ימי בראשית" מצדיע לשניהם.

סוף הפוסט הנוכחי מס' 758. הועלה לאוויר ביום שני – 30 ביולי 2018.