פוסט חדש מס' 824.

פוסט חָדָש מס' 824. הוראה, חינוך, ומשמעת. וגם פרפראות. הג'ודוקא הישראלי הַנָחוּש שָגִיא מוּקִי הוא אלוף העולם החדש בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג. שָגִיא מוּקִי זכה במדליית הזהב ביום רביעי-28 באוגוסט 2019 באליפות העולם הנערכת בימים אלה בטוקיו בירת יפן לראשונה בהיסטוריית הג'ודו של מדינת ישראל. אבל צֶוֶות שדרני הג'ודו הקבוע בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מירי נבו ואריק זאבי העדיף ובחר לבצע את עבודתו העיתונאית ואת הסיקור הישיר של פועלו המזהיר של שָגִיא מוּקִי בטוקיו 2019 באמצעות שידורֵי Off tube מהאולפן בהרצליה. שניהם לא היו שָם. הֵם נשארו בארץ. הֵם היו פּה. בלתי מתקבל על הדעת. ספורטאי ישראלי זוכה במדליית זהב בזירת הג'ודו בטוקיו באוגוסט 2019, ושני העיתונאים העצלנים מירי נבו ואריק זאבי מעתיקים את האינפורמציה מסיגנל הטלוויזיה הבינלאומי מהאולפן בהרצליה עבור צופיהם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדובר בעיתונאות מחורבנת בכלל ועיתונאות כושלת טלוויזיונית בפרט. בשתי מילים: בושה וחרפה (!). וגם: אולימפיאדת טוקיו 1964 והאלוף האולימפי בטוקיו 64' בג'ודו במשקל פתוח הג'ודוקא ההולנדי המיתולוגי אנטון חייסינק (Anton Geesink). וגם: חברת החדשות של ערוץ 12 מביסה את יריבתה בערוץ 13. וגם: פרק מ-כור מחצבתי. פוסט מס' 824. הועלה לאוויר בשבת-31 באוגוסט 2019. כל הזכויות שמורות.

————————————————————————————–

פוסט מס' 824. הועלה לאוויר בשבת – 31 באוגוסט 2019.

————————————————————————————– 

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות רצופות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. עזבתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך מיסודו משהעניקה במארס 2002 ליוסף בר-אל מינוי זמני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (במקום רן גלינקא המנכ"ל הזמני של רשות השידור שהודח לפני כן ע"י ראש הממשלה אריאל שרון), ובחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקידה אותו למשימה הרָמָה של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור וחנפן פוליטי יָרוּד ועָלוּב לא צלח את הדרך ולא העפיל לתאריך היעד הסופי המחומש ההוא. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה בבושת פנים, בגין שחיתות והענקת שוחד מסך. (המסמך ההיסטורי החשוב הזה, דו"ח ההדחה לפני יותר מ-14 שנים, מונח על מדפי ארכיון הממשלה). יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. עסק מחורבן.

2. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

פוסט מס' 824. ניסוחים בינלאומיים : "שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו"(הנרי מילר). "אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת"(אנדרה ז'יד). "הַנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר יָמִים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי"(שארל פגאי). "מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת-הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת" (ג'ורג' ברנארד שאו). "אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן, כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים" (ג'ורג' ברנרד שאו). "מוּטָב למוּת על רגליך מאשר לחְיוֹת על בִּרְכֶּיךָ" (דולורס לברון). פוסט מס' 824. הועלה לאוויר ביום חמישי – 29 באוגוסט 2019.

פוסט חָדָש מס' 824. הוראה, חינוך, ומשמעת. וגם פרפראות. הג'ודוקא הישראלי הַנָחוּש שָגִיא מוּקִי הוא אלוף העולם החדש בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג. שגיא מוקי זכה במדליית הזהב ביום רביעי-28 באוגוסט 2019 באליפות העולם הנערכת בימים אלה בטוקיו בירת יפן. לפני 55 שנים: אולימפיאדת טוקיו 1964 והאלוף האולימפי בטוקיו 64' בג'ודו במשקל פתוח הג'ודוקא ההולנדי המיתולוגי אנטון חייסינק. "אולפן שישי" של ערוץ 12 מביס ללא תנאי את "שישי" של ערוץ 13. וגם: פרק מ-כור מחצבתי. פוסט מס' 824. הועלה לאוויר בשבת-31 באוגוסט 2019. כל הזכויות שמורות.

הקדמה.

בסופו של דבר הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי הוא אלוף העולם ב-ג'ודו. שגיא מוקי ראוי לצל"ש על הישגו המדהים והמזהיר ב-28 באוגוסט 2019, זכייה בתואר אלוף העולם עד משקל 81 ק"ג באליפות העולם בג'ודו שנערכה על אדמת יפן בבירתה טוקיו. מנגד, מירי נבו והפרשן שלה אריק זאבי המהווים יחדיו צמד וצוות קבוע של שידורי הג'ודו ב-ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והיו אלה ששידרו ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את כל תחרויות אליפות העולם בג'ודו שנערכו בטוקיו-יפן בימים האחרונים של חודש אוגוסט 2019, לרבות קרבות הניצחון המרתקים של שגיא מוקי, שווים צל"ג. פלוס עורכיהם ומפיקיהם. מירי נבו ואריק זאבי צוות שידור עיתונאי טלוויזיוני עצלני נכנעו שניהם להנהלתם והסכימו ביודעין ומרצון להישאר בארץ במקום לטוס ליפן ולשדר את תחרויות אליפות העולם מעמדת שידור הממוקמת במוקד התרחשות האירועים בהיכל הג'ודו טוקיו. שניהם ניאותו וקיבלו על עצמם ביודעין לבצע את עבודת העתקת ה-Off tube של הסיגנל הלווייני כאן מהאולפן בהרצליה מבלי להיות נוכחים כלל בטוקיו במוקד האירועים וההתרחשויות. בשתי מילים: בושה וחרפה (!). מדובר בעיתונאות נֶפֶל. עיתונאות שערורייתית. כל עיתונאות Off tube היא עיתונאות חָגָבִית. הציבור בארץ מסכין ו-מקבל משום מה מבלי להתמרמר את מדיניות שידורי ה-Off tube העיתונאית המתוכננת והקבועה, אולם מעוותת ומחורבנת, שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כופה עליו ומניח כבר שנים לפִתְחוֹ, בשלווה ובנפש חפצה כאילו מדובר בגזירה של היושב במרומים. הזמר והמלחין המוכשר, הפורה, ורָב המוניטין שלום חנוך, אמר כבר לפני שנים רבות, הרבה זמן לפניי בשירו "משיח", כלהלן: "…הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם…". ועוד דבר: שגיא מוקי הוא אומנם אלוף העולם בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג אולם אין זה אומר שהוא הטוב בעולם. בעיקר נוכח האירועים והלחצים הפוליטיים האיראניים שאפפו ולפתו את הג'ודוקא האיראני המצטיין, ההגון, והמוכשר סעיד מולאי באליפות העולם הנוכחית בטוקיו 2019 באותה קבוצת המשקל של שגיא מוקי.

פרפרת: ירון לונדון איש תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11.

ירון לונדון (בן 80, היום) איש תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11 הוא איש טלוויזיה ותקשורת וותיק מוכשר, בעל ידע, מיומן בניסוח מדויק ושנון, ונותר עדיין חד משחשבה ו-עיתונאי סקרן, שגה קשות בהגדרתו ובניסוחו הכוללני שלו, "הערבים הם פראי אדם…", מבלי לסייג את עצמו, מבלי לנמק, ומבלי להמחיש ולהביא דוגמאות קונקרטיות מהיסטוריית העבר וגם עכשוויות. ירון לונדון שגה פעם נוספת משנִכְנַע למעסיקיו בתאגיד השידור הציבורי "כאן" 11, והסכים לנסח התנצלות מהירה לא שקולה אודות טקסט שהגה אותו במחשבה בהירה וצלולה, ולא שלף אותו מהשרוול.

פרפרת: יָעֵל אוֹדֶם הכתבת לענייני חינוך בחברת החדשות של ערוץ 12.

יעל אודם היא עיתונאית ושדרנית חרוצה בחברת החדשות של ערוץ 12 לענייני הוראה וחינוך בבתי הספר במדינת ישראל. היא הופיעה תכופות בשבועות האחרונים במהדורות החדשות הארציות של ערוץ 12 ועדכנה את ציבור צופיה בנושאים שונים בתחום העוסק במטרות וכיווני ההוראה, הלימוד, והחינוך בבתי הספר בארץ לקראת שנת הלימודים של 2020 – 2019, המתחדשת ביום ראשון – 1 בספטמבר 2019. יעל אודם רק שכחה לציין ולספר לצופיה במכלול דיווחיה נתון חשוב ומביך, ובמידה רבה בלתי נתפש : מדינת ישראל מפגרת בהרבה אחרי מדינות ה- OECD בעניין צפיפות ומניין התלמידים הגדול המאכלסים את הכיתות ב-בתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים, ובבתי הספר התיכוניים הפזורים ברחבי הארץ. מדינת ישראל "מובילה" בתחום הצפיפות וב- אִכְלוּס ההמוני של הכיתות בבתי הספר (יסודיים + חטיבות הביניים + תיכוניים) הפזורים לאורכה ורוחבה. אלפי כיתות במדינת ישראל מאכלסות עדיין בין כתליהן גם לקראת תחילת שנת הלימודים ב- 1 בספטמבר 2019 מספר גדול של תלמידים ותלמידות, כמות ממוצעת שנעה בין  35 ל- 42 בבתי הספר היסודיים (לעומת כמות ממוצעת של 21 תלמידים בכיתה אחת במדינות ה- OECDׂ). הכיתות בחטיבות הביניים ובתיה"ס התיכוניים במדינת ישראל מאכלסות בממוצע בין 30 ל- 32 תלמידים. (לעומת כמות ממוצעת של 23 תלמידים בכיתה אחת במדינות ה- OECD). על פי הידוע לי, אני שב ומדגיש שוב את הנתון הראשון הרשום לעֵיל : מספר התלמידים בכיתה אחת בממוצע בבתי הספר היסודיים בגוש דן בתל אביב, רמת גן, וגבעתיים, נע בין 35 ל- 42. בלתי מתקבל על הדעת. מוֹרֶה אחד ו/או מוֹרָה אחת אינם יכולים לעשות את עבודתם ביעילות, כלומר להורות, להעביר ידע, ולחנך כיתות שמכילות כ- 40 תלמידים ותלמידות.

אודותיי (אנוכי בן 82, היום) ואודות המורה והמחנך שלי מר אורי אפק (בן 87, היום) במדרשה למורים לחינוך גופני (ומתמטיקה) במכון ווינגייט בשנים 1965-1963. וגם: כור מחצבתי. 

אורי אפק היה המורה והמחנך שלי בשנים 1965 – 1963 כסטודנט במדרשה לחינוך גופני. אורי אפק קיבל אותי באופן אישי כסטודנט שלו למוסד החינוכי המפואר במכון ווינגייט. הייתי אז קיבוצניק, בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שעזבתי זה עתה את הקיבוץ הטוב בארץ. נישאתי  לרעייתי יעל בת תל אביב וחיפשתי כיוון חדש בחיי. הגעתי למדרשה במכון ווינגייט בגיל 25 לאחר שלא למדתי כבר 8 שנים ולא הייתה לי תעודת בגרות. גם וויתרתי לאחר ניתוח הנסיבות ו-לא למדתי את כיתה י"ב בביה"ס התיכון החקלאי "בית ירח" המשותף לקיבוצי עמק הירדן. אהבתי ללמוד ולקנות ידע אולם רמת ההוראה ב- "בית ירח" וחלק מהמורים והמורות לא מצאו חן בעיניי שם ושיעממו אותי. בגיל 17 החלטתי על דעת עצמי לנטוש את ספסל הלימודים, לוותר על שנת הלימוד האחרונה בכיתה י"ב, (זאת הייתה החלטה סופית) ולהצטרף לאבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל חקלאי חרוץ ובעל ידע בזכות עצמו כעובד חקלאי כמותו בענף המספוא בקיבוץ אפיקים. אהבתי את אדמת קיבוץ אפיקים. החריש, הזריעה, וקציר התירס, התלתן, והאספסת, הטרקטורים והמכונות החקלאיות, הסוסים באורווה והפרות הרפת עניינו אותי הרבה יותר יותר מרמת הלימודים בכיתה י"ב בביה"ס התיכון חקלאי "בית ירח". אבא שלי יליד העיירה שירווינט בליטא ב- 1913 למד ב- "חֶדֶר". בן למשפחה מסורתית ושומרת מצוות ציונית, הורים וארבעה ילדים, ששמרה אימונים לסיסמא "בשנה הבאה בירושלים". בסופו של דבר אבא שלי היה ממקימי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ הטוב בארץ.

אבא ואימא שלי ז"ל נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בשתי העיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש . שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הם הגשימו את החלום. אבא ואימא שלי עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. לא בשירווינט ולא בקורשאן. מדובר בהתנתקות משפחתית ציונית נלהבת של נערים מהוריהם אולם בלתי הוגנת. התנתקות קשה למען הגשמת החזון הציוני. מעשה כמעט אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 82 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה וילדה יפה הצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש מקבוצת "נְטוּרֵי קַרְתָּא". מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמָה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית, נמשכה והתארכה לכמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין בצפון אפריקה בסמוך לגבולה של מצרים והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "לא יהיה חורבן בית שלישי…" . אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69 . זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ ,כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה :  1935 . ארץ ישראל . סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס , ההורים של אימא שלי . שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אבא שלי נולד בעיירה ליטא בשירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות : טֵיְיבֶה, אוֹשֶר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי עוד למד ב- "חֶדֶר" בימים ההם. אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה את הגעגוע הציוני "בשנה הבאה בירושלים". אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טֵיְיבֶה היגרה להוואנה – קוּבָּה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא שלי לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה ב- 1942. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתים. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות.

טקסט תמונה :  שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877). שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה נעדרת מהתמונה. התמונה צולמה בשירווינט , כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. ב- 1954 החליף אבא שלי את שם משפחתו מ-בלינדמן ל-אלרואי על פי בקשה מפורשת של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים . אקלים חם וקדחת . מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים . חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה , "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי.  ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה אולי המצווה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו בקיבוץ אפיקים לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה ואהבת האדמה , הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926 . יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים , אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית.

בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון , כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1] .

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א-1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר  מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה מרשימה ועצומה. ברל כצנלסון היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון ודבריו כ- "אלוהים חיים" . ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון באפיקים עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 במאה הקודמת, הוא נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום . על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. כולם נראים חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולצייה לבנה פתוחה). יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא את הטקסט הבא : "…כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל , החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה…" . חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה . לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

ואז לפני 56 שנים ב-1963 פגשתי במכללה ללימוד חינוך גופני וספורט (+ מתמטיקה) במכון ווינגייט את מוריי ומחנכיי הדְגוּלִים אורי אפק (בן 87 היום) ויצחק "איציק" מנדלברויד (בן 88 היום).

ב- 1 בספטמבר 1963 התחלתי את לימודיי האקדמיים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק יצחק "איציק" מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שלי שסייעו לי במידה רבה לעשות סדר במחשבות שנעו באי סדר בנפשי הסוערת. שני המחנכים ומורי העַל האלה הבינו בין השאר כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום, תהום פעורה, בין לומר לתלמידים שלך מה לעשות לבין לומר להם אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מורים ו-מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתם חייב לרוץ יותר מהר", ו/או, "תנסו לקפוץ רחוק יותר", ו/או "אתם מוכרחים לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", ו/או, "אתם צריכים להדוף את כדור הברזל יותר בכוח". מדובר בהוראות כאילו "צודקות" אולם הן מטופשות וחסרות ערך אם אינך יודע להסביר להם כיצד לעשות זאת (!). איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו את תורת התנועה היעילה בזינוק ובריצה עצמה, ו- כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. התמונה צולמה על ידי במכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 87 היום) מורי ומחנכי ואדם דגול במדרשה למורים לחינוך גופני בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן ז"ל התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931, בן 86 היום) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות יעילות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". המפגש שלי עמו בשנים 1965 – 1963 במכון ווינגייט כמורה ומחנך שלי היה חיוני ביותר וחשוב ביותר עבורי כ- אָדָם וסטודנט. (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950 / 1949. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק ז"ל (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (התמונה הוענקה לי באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. לפני 55 שנים. אצטדיון הא"ק במכון ווינגייט. אנוכי סטודנט בסמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני (ובשנה השנייה גם למתמטיקה). המורה והמחנך יצחק "איציק" מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 86 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אודי ליפשיץ (היום ד"ר אודי ליפשיץ), ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש נעשו בגיל כה צעיר מופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. בגיל 18 אתה מוכן לחרף את נפשך ביודעין למוות, לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין, אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, ב- יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת גולני.

טקסט תמונה : בין אוקטובר 1956 למארס 1957. לפני 61 שנים. זהו זאב שטרנהל המ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג'וערה ומפקדי הנערץ במלחמה  של "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. (באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בין מאי 1956 לספטמבר 1956. לפני 61 שנים. זהו יהושע מיצמאכר המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד (בן 92 היום). התצלום הקונקרטי הזה בו אנוכי חובש כובע הקצינים בבה"ד 1 (מיקום בה"ד 1 בשנים ההן היה סמוך לכפר סירקין לד פתח תקווה) נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא חבשו כומתה רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים  אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

אורי אָפֵק (פיצ'וק) המורה והמחנך שלי הבלתי נשכח במדרשה למורים לחינוך גופני בשנים 1965-1963. 

אוסיף ואומר כאן שאורי אפק היה לא רק מורה ומחנך דָגוּל, אלא אדם בעל יושרה, מוּסָר ודרך ארץ, איש קפדן שדרש משמעת, והיה בעצמות בעל דוגמא אישית. אורי אפק המורה והמחנך שלי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט היה האדם הראשון שסייע לי מזה שנים לעשות סדר במחשבותיי. לא הייתי זקוק אז למשהו אחר בחיי, חוץ מלחשוב ולנתח נכון ובהיגיון את מחשבותיי מחוץ לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. זה היה המון בחיי ההם לפני כמעט 60 שנים. לחשוב ולנתח בהיגיון את תשבץ אין סוף העובדות והמהלכים שהצטברו והרכיבו את צעדיי הראשונים מחוץ לקיבוץ אפיקים. אורי אפק נותר גם היום בסופו של חודש אוגוסט בשנת 2019, מורי ורבי. אדם בלתי נשכח עבורי באיכות אישיותו גם בחלוף הזמן בן שני דורות. הייתה לי זכות גדולה והזדמנות גדולה להיות תלמיד שלו.

וכן, אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם את שני מוריי ומחנכיי במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963 אורי אפק  ויצחק "איציק" מנדלברויד גם לאחר 56 שנים. בלימודיי האקדמיים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב מר אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים האלה אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 70 שנים. ימי התום והפשטות במדינת ישראל תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק ז"ל (הפועל ת"א) אָצָן ל-400 מ' ו-800 מ', אהובה קראוז-קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ודוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1964. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 55 שנים. זוהי נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף תחת שרביט אימונו של מר אורי אפק (יושב שלישי משמאל) בטרם צאתה לאליפות אסיה בכדורעף בהודו. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : דוד כפרי (בן קיבוץ שריד), אליהו רבינא ז"ל (בן קיבוץ עין החורש), מיכה מילשטיין (בן קיבוץ עין שמר), עמנואל אלון (בן קיבוץ עין שמר), דוד בר נצר (בן קיבוץ המעפיל), אהוד דקל ז"ל (בן קיבוץ עין שמר), איילון כורש (בן קיבוץ עברון), עמי שפרן (בן קיבוץ המעפיל), עמוס "פָאיוֹץ" ירושלמי (בן קיבוץ נען), ורמי דקל ז"ל (אחיו של אהוד דקל ז"ל). זיהוי שורת היושבים משמאל לימין : השחקן מאיר כץ (בן קיבוץ עין המפרץ), איש לא מזוהה, המאמן הלאומי אורי אפק (מורה ומחנך דגול ובלתי נשכח במשך שנים רבות במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט), איש לא מזוהה, שופט הכדורעף הישראלי הבינלאומי ריימונד פלוריאן (אז עולה חדש מרומניה מעצמת כדורעף בינלאומית), העיתונאי אליהו פז – גולדשמידט (אחיו של העיתונאי ישראל פז – גולדשמידט ז"ל), והשחקן יונתן עצמון (בן קיבוץ עין המפרץ). (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1959. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 60 שנים. חלק מהדור הראשון של מורים ומחנכים בראשית ימיה של המדרשה למורים לחינוך גופני מוסד חינוכי מפואר במכון ווינגייט. זיהוי חלקי של שורת הכורעים משמאל לימין : אורי אפק, עמנואל ברדן, יענקל'ה אמיתי ז"ל, איש לא מזוהה, יוסי דור ז"ל. זיהוי חלקי של שורת העומדים משמאל לימין : אברהם גרין ז"ל, איש לא מזוהה, יריב אורן ז"ל, אליעזר מאיו ז"ל, ושני אנשים לא מזוהים. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיימתי בהצטיינות ב- 1965 את לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני (ו- מתמטיקה) וגויסתי מייד ליטול את משרת המורה לספורט וחינוך גופני ע"י הנהלת ביה"ס "שער הנגב" (ביה"ס תיכון ויסודי משותף לקיבוצי אזור הנגב הצפוני כמו דורות, ברור חיל, אוֹר הנֵר, מפלסים, כפר עזה, נחל עוז, גֵבִים, גברעם, אֶרֶז, ועוד, וגם לתלמידי העיירה שדרות בעת ההיא) בראשות מנהל כיתות התיכון מר צבי גליאני חבר קיבוץ נִיר עַם (המנהל האדמיניסטרטיבי של ביה"ס "שער הנגב" היה מר חיים חרס חבר קיבוץ דורות) וגב' אדית קרש חברת קיבוץ מפלסים מנהלת כיתות א' – ח' בביה"ס המדובר הזה של "שער הנגב". שלושת המנהלים חפצו בשירותיי כמורה ומחנך שכיר במקצוע החינוך הגופני בשורותיהם. כמו כן הנהלת המוסד החינוכי של ה- שוה"צ בקיבוץ רוחמה בראשות פיני וואזה ביקשה אף היא את ידי ושכרה אותי כמורה ומחנך שכיר במקצוע החינוך הגופני.

לימדתי וחינכתי מ- 1965 עד 1968 בשני מוסדות החינוך הללו. היתרון הגדול שלי היה יעילות ומהירות ההוראה והלימוד בכיתות קטנות ומצומצמות. מראש הפרדנו במקצוע החינוך הגופני בין בנים לבנות כבר בכיתה ה'. הכיתות שלי בשני מוסדות בתיה"ס שער הנגב וקיבוץ רוחמה מנו בממוצע בין 17 ל- 20 תלמידים. כמובן שהספק הלימוד וההתקדמות היו עצומים. אלה היו שלוש שנות אושר שלי.

לקראת שנת הלימודים של 1969 – 1968 עזבתי את מוסדות החינוך של שער הנגב וקיבוץ רוחמה ו- עברתי ללמד ולחנך בשני בתי ספר יסודיים ברמת אביב, "נִיצָנִים" תחת ניהולה של נחמה עצמון ובי"ס יסודי נוסף + חטיבת ביניים "אוֹרָנִים" ברמת אביב תחת ניהולו של יעקב רוזנפלד ואח"כ של אילן טל ניר. המעבר שלי כמורה לחינוך גופני ומתמטיקה מהקיבוצים בנגב הצפוני לעיר תל אביב היה קיצוני ודרמטי (ב-שליליותו). לפתע מצאתי את עצמי עומד כמורה ומחנך במקצועות החינוך הגופני והמתמטיקה בפני כיתות רוויות ב- 40 תלמידים ותלמידות. שאלתי אז את המפקח שלי מטעם משרד החינוך יריב אורן ז"ל כיצד ניתן ללמד ולחנך להישגיות ומצוינות בספורט, למשל כיתה ז' בחטיבת ביניים שמוֹנָה ומאוכלסת בצפיפות ב- 40 תלמידים, עשרים בנים ועשרים בנות בגיל ההתבגרות הגופנית והמינית בעלי צרכים שונים ובעלי מבנה אנטומי ופיזיולוגי שונה ? החינוך הגופני הפרונטלי הרשמי והנוקשה דאז כלל בתוכו את מבחני "אות הספורט" בריצת 60 מ' + קפיצה לרוחק ולגובה + זריקת כדור הוקי. מדוע ילדים וילדות כבדי תנועה ושמנמנים אמורים לרוץ מהר ולנתר רחוק, ותמיד להפסיד לחבריהם ולחברותיהן לספסל הלימודים וגם לעצמם, ולסיים כל שיעור בספורט וחינוך גופני מיואשים ומתוסכלים. לא הוגן ולא הגון. בבתי הספר של שער הנגב וקיבוץ רוחמה לימדתי והוריתי שְחִיָיה חודשיים בשנת לימודים אחת. בחודש הראשון והאחרון של שנת הלימודים. בעיר לימוד מקצוע החינוך הגופני היה שונה. צפוף, מסורבל, ואיטי. המפקח שלי יריב אורן ז"ל השיב לי תשובה משעממת, בלתי מספקת, ומרגיזה, "…גם אני הייתי רוצה לשנות, אבל זהו המצב כיום בזירות בתי הספר בארץ. עם זה תצטרך להתמודד…". לא סיימתי את לימודיי במדרשה במכון ווינגייט כדי להתמודד מול אטימות, מסורבלות, איטיות, וצפיפות כיתות ובנוסף גם תנאי לימוד ירודים ומגוחכים נעדרי מתקנים כמו אולמות ומכשירי התעמלות בסיסיים, בריכות שחייה, ומגרשי ספורט מסודרים. היה מדובר בלימוד חינוך גופני וספורט של 40 תלמידים בכיתה אחת, 20 בנים ו- 20 בנות, בחצרות בתי הספר.

בקיץ 1971 הציעו לי דן שילון ואלכס גלעדי להצטרף לשורותיהם בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היססתי לרגע, ולא פסחתי על שתי הסעיפים אפילו דקה אחת. נטשתי את משרד החינוך הצולע, האיטי, והמסורבל של מדינת ישראל. המעבר שלי ב- 1971 ממורה ומחנך בתחומי החינוך הגופני, הספורט, והמתמטיקה בבתי הספר לעיתונאי, כתב, ושדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית היווה תפנית של 180 מעלות. השארתי את משרד החינוך המסורבל והכושל ההוא מאחוריי אבל לא את שני מוריי ומלמדיי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963, אורי אפק ויצחק "איציק" מנדלברויד.

עכשיו ב- 31 באוגוסט 2019 אני שומע מכל מיני מקורות, ש-מאות כיתות באזור גוש דן בתל אביב, רמת גן, וגבעתיים עדיין צפופות מאוד ו- רוויות גם היום בארבע עשרות של תלמידים ותלמידות בכיתה אחת. כאילו לא חלפו שני דורות מאז הימים ההם של עשור ה- 60 במאה הקודמת. אותה מדינת ישראל בעלת אין ספור מוחות חכמים, מוכשרים, משכילים, ומזהירים אבל הניהול והמנהיגות שלה כמו משרד החינוך נותרו ברמה של מדינת פארטאץ'. אודות כל זאת יעל אודם לא דיווחה לציבור צופיה במהדורות החדשות של ערוץ 12 בשלושה השבועות האחרונים באוגוסט 2019. מצב שדומה מאוד לניהול ומנהיגות הרפואה הציבורית הצפופה, המסורבלת, האיטית. והביורוקרטית במדינת ישראל.

הג'וֹדוּקָא הישראלי שָגִיא מוּקִי מוכתר ביום רביעי-28 באוגוסט 2019 בתואר אלוף בעולם בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג, בטורניר אליפות העולם בג'ודו הנערך בימים אלה בטוקיו בירת יפן.

ניידת שידור טלוויזיונית ענקית בעלת 38 מצלמות המכסה בימים אלה את אליפות העולם בג'ודו הנערכת בטוקיו בירת יפן הבליטה מחד את עליונותו של הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי מי שזכה בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג ביום רביעי – 28 באוגוסט 2019 בזירת הג'ודו במולדת הג'ודו בטוקיו בירת יפן. שגיא מוקי ניצח ב- תרגיל אִיפּוֹן (Ipon) בתחרות הגמר במשקל שלו והכריע את יריבו הבלגי מתיאס קאסה (הכרעה באיפון בתחרויות על מזרן הג'ודו דומה להכרעה ב-נוק אאוט / Knock out בתחרויות בזירת האִגְרוּף. מדובר בהישג ספורטיבי עולמי עצום של שגיא מוקי ובמידה רבה גם סנסציוני. ג'ודוקא ישראלי זוכה לראשונה בתולדות הג'ודו הישראלי והבינלאומי בתואר אלוף העולם דווקא על אדמה יפנית עֶרֶש ענף הג'ודו. כמעט בלתי נתפש. זה מחד. מאידך, מצלמות הטלוויזיה חשפו את שמחת הניצחון הלא מְאוּפֶּקֶת (והמוגזמת) של שגיא מוקי על יריבו הבלגי המובס מתיאס קאסה במפגש הגמר בין שניהם. מאוד לא מצא חן בעיניי. באיפוק טמון כוח ועוצמה וגם מכובדות. ספורט הג'ודו הוא בין ענפי הספורט הבודדים בו אין דו שיח וגם לא רב שיח בין המתמודדים לבין עצמם וגם לא עם שופט התחרות. מדובר בספורט כמעט אצילי בו המתחרים מכבדים איש את יריבו בהופעה על מזרן התחרות בתלבושת מסודרת ומוקפדת וחגורה קשורה היטב, ובקידה והרכנת ראש בתחילת ההתמודדות וגם בסיומה. הג'ודו הוא ענף ספורט כוחני בו מעורבים גם מהירות, זריזות, גמישות, שֵכֶל, כבוד כלפי המתחרה מולך, נימוס, ומאופקות. משהו הדומה לערך המושג האנושי השגור בעיתות מלחמה, "…בנפול אויבך אל תשמח…". אלוף העולם שגיא מוקי הוא ג'ודוקא חכם, חושב ונמרץ וגם מוכשר, תוקפני, אגרסיבי, יוזם, ושַש אלי קרב. רואים מייד שהוא חניך של אורן סמדג'ה אביר הגישה ההתקפית בספורט הג'ודו והיום מאמן הנבחרת הלאומית של ישראל ורב אמן בעצמו בתורת ההתגוששות בענף ספורט הג'ודו ענף אולימפי, שליפן הייתה עליו פעם חזקה בלעדית. יש לו לשגיא מוקי וודאי ממי ללמוד ולמי להידמות. כולם זוכרים (עדיין) את הופעתו הבלתי נשכחת ההיא של אורן סמדג'ה כ- ג'ודוקא מבריק ו- "אִיפּוֹנִיסְט" אופנסיבי מדהים וגם מאופק לפני 27 שנים באולימפיאדת ברצלונה 1992 (זכה שם במדליית בארד שמשקל עד 71 ק"ג והכניע את כל יריביו ב- איפון / Ipon. הוא היה ראוי לכל הדעות למדליית זהב במשחקים האולימפיים של ברצלונה 92'). הופתעתי מאוד לראות עכשיו (יום רביעי – 28 באוגוסט 2019) בשידור הישיר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מטוקיו – יפן דווקא את המפסיד מתיאס קאסה בקרב הגמר עד 81 ק"ג נגד שגיא מוקי נותר האדם והספורטאי המאופק מבין שניהם. על המסך הופיעה תמונות אבסורדיות : שגיא מוקי רוקד שוב ושוב את ריקוד הניצחון שהכתיר אותו לאלוף העולם ומצד שני מייבב (אחת מ- 38 מצלמות הטלוויזיה המותקנות בניידת השידור היפנית הייתה בעלת יכולת טכנולוגית עילאית וצילום מסובסבים של הילוך חוזר בן 360 מעלות, חידוש טכנולוגי מרתק ומזהיר. המצלמה הזאת אותה בחר בימאי ניידת השידור להעלות לאוויר, הקצינה את תנועות השמחה וניתורי הניצחון של אלוף העולם הישראלי. היא "הקפיאה" אותו באוויר כשזרועותיו מורמות אל על ואת יריבו מוטל על המזרן, ויצרה חוּגָה של 360 מעלות בה כל צופה טלוויזיה יכול היה לצפות בסיטואציית ה-"איפון" הישראלי מכל זווית אפשרית. אין עדיין מצלמות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הישראלית). היה לי מוזר לראות שדווקא המפסיד הבלגי מתיאס קאסה הוא זה שמנחם ומעודד את המנצח מוקי שגיא שבוכה ומזיל דמעה. כשהתאהבתי לראשונה בספורט הג'ודו באולימפיאדת טוקיו 1964 ובאלוף המיתולוגי ההולנדי אנטון חייסינק, ראיתי אז שהמנצחים לרבות אנטון חייסינק עצמו מתנהגים בתום קרבות הניצחון שלהם במאופקות ובאצילות שהייתה פעם אופיינית לענף הג'ודו, ואינם מחצינים את אושרם ושמחתם קבל עם ועדה ומול מצלמות הטלוויזיה. ריטואל שמחת הניצחון המוחצנת על מזרן הג'ודו בשנים האחרונות של הגברים (וגם בין הנשים) איננו פולחן ריקוד ניצחון בלעדי של שגיא מוקי. אין מדובר באירוע יוצא דופן. מדובר במוֹדָה בינלאומית. אופנה מיותרת של שמחת ניצחון מְלֻוָוה ב- פֶרֶץ מיותר של גילוי רגשות. הייתי מייעץ לשגיא מוקי להימנע בפעם הבאה מהפגנת שמחת יתר מול יריב מוּבַס. הוא איננו זקוק לכך. הניצחון על המזרן הוא ההוכחה הטובה ביותר כי שגיא מוקי הוא אלוף העולם החדש (!).

מאידך שורר הבדל אישיות עצום בין התנהגותו ושמחתו המוחצנת של שגיא מוקי בתום הקרב בטוקיו 2019 בו הכניע את יריבו מתיאס קאסה, לבין הריאיון המאופק, הצנוע, העניו, והמכובד נטול רגשות שהעניק לדנה וייס מגישת "אולפן שישי" בערוץ 12 ביום שישי – 30 באוגוסט 2019. שמחתי. בכל האמור לעיל אין להפחית אפילו כהוא זה מהישגו הספורטיבי המזהיר של שגיא מוקי אלוף העולם בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג. ועוד על אדמת יפן עֶרֶשֹ ומולדת הג'ודו.

סיכום קצר.

בסופו של דבר הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי אלוף העולם ב-ג'ודו ראוי לצל"ש על הישגו המדהים ב-28 באוגוסט 2019 בטוקיו. מנגד, מירי נבו והפרשן שלה אריק זאבי המהווים יחדיו צמד וצוות קבוע של שידורי הג'ודו ב-ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והיו אלה ששידרו ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את כל תחרויות אליפות העולם בג'ודו שנערכו בטוקיו-יפן לרבות קרבות הניצחון המרתקים של שגיא מוקי, שווים צל"ג. פלוס עורכיהם ומפיקיהם. מירי נבו ואריק זאבי צוות שידור עצלני נכנעו שניהם להנהלתם והסכימו ביודעין ומרצון להישאר בארץ במקום לטוס ליפן ולשדר את תחרויות אליפות העולם מעמדת שידור הממוקמת במוקד התרחשות האירועים בהיכל הג'ודו טוקיו. שניהם ניאותו וקיבלו על עצמם ביודעין לבצע את עבודת העתקת ה-Off tube של הסיגנל הלווייני כאן מהאולפן בהרצליה מבלי להיות נוכחים כלל בטוקיו במוקד האירועים וההתרחשויות. בשתי מילים: בושה וחרפה (!). מדובר בעיתונאות נֶפֶל. עיתונאות שערורייתית. כל עיתונאות Off tube היא עיתונאות חָגָבִית. הציבור בארץ מסכין ו-מקבל משום מה את מדיניות שידורי ה-Off tube המתוכננת והקבועה, אולם מעוותת ומחורבנת, שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כופה עליו ומניח כבר שנים לפִתְחוֹ, בשלווה ובנפש חפצה כאילו מדובר בגזירה של היושב במרומים. הזמר והמלחין המוכשר, הפורה, ורָב המוניטין שלום חנוך, אמר כבר לפני שנים רבות, הרבה זמן לפניי בשירו "משיח", כלהלן: "…הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם…". ועוד דבר: שגיא מוקי הוא אומנם אלוף העולם הנוכחי בג'ודו במשקל עד 81 ק"ג אולם אין זה אומר שהוא הטוב בעולם. בעיקר נוכח האירועים והלחצים הפוליטיים האיראניים שאפפו ולפתו את הג'ודוקא האיראני המצטיין, ההגון, והמוכשר סעיד מולאי באליפות העולם הנוכחית בטוקיו 2019 באותה קבוצת המשקל של שגיא מוקי.

טקסט תמונה (1) : יום רביעי – 28 באוגוסט 2019. זירת הג'ודו באליפות העולם בג'ודו בטוקיו בירת יפן. סיטואציה מביכה. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי (בתלבושת הכחולה) זוכה בתחרות הגמר בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג לאחר שהוא מכניע ב- איפון את יריבו הבלגי מתיאס קאסה, אולם רץ לייבב ולהזיל דמעה דווקא על כתפו של יריבו המובס. מעשה מוחצן ולא מקובל של המנצח. לא מנומס. לא מאופק. וגם לא אצילי. אתה רוצה לבכות ? בכה על כתפי המאמן שלך ולא על כתפו של יריבך. (סריקת צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (2) : יום רביעי – 28 באוגוסט 2019. זירת הג'ודו באליפות העולם בג'ודו בטוקיו בירת יפן. סיטואציה מביכה. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי (בתלבושת הכחולה) זוכה בתחרות הגמר בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג לאחר שהוא מכניע ב- איפון את יריבו הבלגי מתיאס קאסה, אולם רץ לייבב ולהזיל דמעה דווקא על כתפו של יריבו המובס. מעשה מוחצן ולא מקובל של המנצח. לא מנומס. לא מאופק. וגם לא אצילי. אתה רוצה לבכות ? בכה על כתפי המאמן שלך ולא על כתפו של יריבך. (סריקת צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (3) : יום רביעי – 28 באוגוסט 2019. זירת הג'ודו באליפות העולם בג'ודו בטוקיו בירת יפן. סיטואציה מביכה. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי (בתלבושת הכחולה) זוכה בתחרות הגמר בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג לאחר שהוא מכניע ב- איפון את יריבו הבלגי מתיאס קאסה, אולם רץ לייבב ולהזיל דמעה דווקא על כתפו של יריבו המובס. מעשה מוחצן ולא מקובל של המנצח. לא מנומס. לא מאופק. וגם לא אצילי. אתה רוצה לבכות ? בכה על כתפי המאמן שלך ולא על כתפו של יריבך. (סריקת צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (4) : יום רביעי – 28 באוגוסט 2019. זירת הג'ודו באליפות העולם בג'ודו בטוקיו בירת יפן. סיטואציה מביכה. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי (בתלבושת הכחולה) זוכה בתחרות הגמר בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג לאחר שהוא מכניע ב- איפון את יריבו הבלגי מתיאס קאסה, אולם רץ לייבב ולהזיל דמעה דווקא על כתפו של יריבו המובס. מעשה מוחצן ולא מקובל של המנצח. לא מנומס. לא מאופק. וגם לא אצילי. אתה רוצה לבכות ? בכה על כתפי המאמן שלך ולא על כתפו של יריבך. (סריקת צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (5) : יום רביעי – 28 באוגוסט 2019. זירת הג'ודו באליפות העולם בג'ודו בטוקיו בירת יפן. סיטואציה מביכה. הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי (בתלבושת הכחולה) זוכה בתחרות הגמר בתואר אלוף העולם במשקל עד 81 ק"ג לאחר שהוא מכניע ב- אִיפּוֹן (Ipon) את יריבו הבלגי מתיאס קאסה, אולם רץ לייבב ולהזיל דמעה דווקא על כתפו של יריבו המובס. מעשה מוחצן ולא מקובל של המנצח. לא מנומס. לא מאופק. וגם לא אצילי. אתה רוצה לבכות ? בכה על כתפי המאמן שלך ולא על כתפו של יריבך. (סריקת צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

תזכורת: צוות שדרני השחייה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, משה גרטל וברוך צ'יש.

שני שדרני השחייה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שני האופטיובניקים משה גרטל וברוך צ'יש מהווים צוות נפל טלוויזיוני כמו גם אלה מאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שעורכים ומפיקים אותם ועדיין מפקידים בידם ובלשונם את המיקרופון המתעתע שיודע להיות ידיד וגם אויב.

פרפרת: נתן זהבי.

אני אוהב את המגיש ושדרן הרדיו נתן זהבי. מדובר בעיתונאי כֵּן ואיש רדיו מעולה. נתן זהבי החליף לפתע ביום שישי – 30 באוגוסט 2019 את המגיש והשדרן הקבוע נתן דטנר בתכנית המשותפת של נתן דטנר עם אודיה קורן "בטלים בשישי" המשודרת ברדיו גלי צה"ל (תוכנית רדיו וותיקה בת עשור שנים המשודרת בימי שישי בשבוע ברדיו גלי צה"ל בין 13.00 ל- 14.00).

תופעת התפשטות ספורט הג'ודו בישראל מאז 1992 מפתיעה. יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, אורי ששון, שגיא מוקי, ואחרים ויו"ר איגוד הג'ודו בישראל משה פונטי. שום דבר עתידי לא מובטח לג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי אלוף העולם הנוכחי הטרי במשקל עד 81 ק"ג בתחרויות הג'ודו בעוד שנה באולימפיאדת טוקיו 2020, למַעֵט המוניטין. ספורט הג'ודו הוא מקצוע הפכפך. מדהים שג'ודוקא ישראלי זוכה במדליית זהב דווקא על אדמה יפנית ערש ספורט הג'ודו. נקודת ההתחלה והמוצא של שגיא מוקי הן עתיקות יומין. לפני 55 שנים: אולימפיאדת טוקיו 1964 והאלוף האולימפי בטוקיו 64' בג'ודו במשקל פתוח הג'ודוקא ההולנדי המיתולוגי אנטון חייסינק.   

אין שום מתאם של יכולת וכישרון בספורט הג'ודו בין הג'ודוקא אורן סמדג'ה האותנטי, הפורה, היצירתי, והאופנסיבי (תכונות שאותן הוריש לחניכו הג'ודוקא שגיא מוקי), לבין הג'ודוקאית המשעממת והדפנסיבית יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף במשקל עד 61 ק"ג באולימפיאדת ברצלונה 1992.

תופעת התפשטות ענף ספורט הג'ודו בישראל מאז המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992, מפתיעה. מי תיאר לעצמו שאומנות הלחימה שייסד היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano) שחי ביפן בשנים 1938 – 1860 ונחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני, תהפוך לענף ספורט אולימפי כה מצליח ופופולארי דווקא בישראל. הג'ודו הוא ענף ספורט קונקרטי יפני שתואם את תרבותה הייחודית של המדינה וההיסטוריה הסַמוּרָאִית שלה. יפן פיתחה כל מיני אומנויות מלחמה אישיות במסגרת קרבות פנים אל פנים כמו הז'יאו – זיטסו למשל. עד תחילת שנות ה- 60 של המאה שעברה עסקו בג'ודו רק היפנים. זאת הייתה נחלתם הפרטית. לפתע ב- 1961 התייצב בזירת הספורט הלא מוכרת הזאת הווירטואוז ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink). כמעט באורח פלא הפך הג'ודו לענף ספורט משגשג בעל תפוצה בינלאומית וחדר גם למדינת ישראל. אחת הסיבות להצלחתו הבינלאומית של ענף הג'ודו לגברים ונשים שקנה לו אחיזה איתנה מחוץ ליפן כבר בעשור ה-60 במאה הקודמת במדינות רבות באירופה (בראשן הולנד וגרמניה), וגם בקובה, במדינות דרום אמריקניות, וגם בישראל היא כאמור זכייתו של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק ז"ל במדליית הזהב במשקל פתוח באולימפיאדת טוקיו 1964. אנטון חייסינק נחשב לא רק לחלוץ הג'ודו האירופי אלא גם להפיכתו לענף ספורט בינלאומי פופולארי בכל רחבי בעולם. הג'ודו התפתח יפה בישראל והפך לענף ייצוג נכבד בזירה הבינלאומית. מי האמין שהג'ודוקאים הישראליים יזכו ביותר מ- 70 (שבעים) מדליות בתחרויות הג'ודו באולימפיאדות, ב- תחרויות אליפויות העולם, ובתחרויות אליפויות אירופה. הופעת הג'ודו המזהירה של אנטון חייסינק באולימפיאדת טוקיו 1964 תועדה באופן מפורט ע"י בימאי הקולנוע היפני הנודע קון אישיקאווה בסרטו הדוקומנטארי "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964".

הג'ודו (לגברים בלבד) נכנס לראשונה בהיסטוריה למתכונת המשחקים האולימפיים באולימפיאדה של טוקיו 1964 (האולימפיאדה ה- 18 בעידן החדש). הופעתו המזהירה של הג'ודוקא ההולנדי הבלתי נשכח אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) באולימפיאדת טוקיו 1964. הוא זוכה במדליית הזהב במשקל סופר כבד ומזעזע את אושיות מסורת הג'ודו היפני לדורותיו. ארבע שנים אח"כ מבטלת הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 את תחרויות הג'ודו הג'ודו בתוכנית המשחקים האולימפיים, אולם הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 1972 מחזירה אותו למתכונת האולימפית. הג'ודוקא ההולנדי ווים רוסקה (גובהו 1.95 ומשקלו 115 ק"ג) זוכה בשתי מדליות זהב במשקל כבד ובמשקל פתוח במינכן 1972. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת ברצלונה 1992 פותחת לראשונה בהיסטוריה את השערים האולימפיים בפני ספורט הג'ודו לנשים. אז גם נסללה הדרך להצלחתה הסנסציונית של הג'ודוקא הישראלית יעל ארד בברצלונה 1992.

הקדמה קצרצרה. לפני 55 שנים: אולימפיאדת טוקיו 1964. הופעתו המזהירה של הג'ודוקא המיתולוגי ההולנדי אנטון חייסינק במשחקים האולימפיים של טוקיו 64'. וגם אהבתי האישית לספורט הג'ודו.

עשיתי הכרה עם ספורט הג'ודו באקראי, בסופה של שנת 1964, באמצעות סרטו התיעודי של בימאי הקולנוע היפני רב המוניטין קון אישיקוואה "אולימפיאדת טוקיו 1964". (הוא בעצמו לא היה בימאי ספורט). ראיתי את הסרט הזה בזמנו לפחות 10 (עֶשֶר) פעמים בקולנוע "תל אביב" ההוא שאיננו קיים עוד. קון אישיקוואה הסריט את קרב הגמר האולימפי בג'ודו במשקל פתוח בין הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) לבין היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga), וערך אותו לתוך הסרט "אולימפיאדת טוקיו 1964". אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) הבלתי נשכח עבורי ניצח בקרב ההוא וזכה במדליית הזהב לאחר שניצח את יריבו אקיו קאמינאגה (גובהו 1.73 ומשקלו 115 ק"ג) בריתוק. אנטון חייסינק הפיק והעניק תהילת עולם לא רק לעצמו ומדינתו הולנד אלא לכל ענף הג'ודו בעולם. אנטון חייסינק הפיח רוח חיים  בענף ספורט הג'ודו, בדיוק כפי שעשו וחוללו בשעתו השחיינים ג'וני ווייסמילר, דון שולאנדר, מרק ספיץ, איאן ת'ורפ, מייקל פלפס, ו- כיילב דרסל למען ענף השחייה האולימפית והבינלאומית.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת דווקא בארצם. הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית, במשקל הפתוח. ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) אדם חזק מאוד מבחינה פיסית וגם מנטלית שגובהו היה 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג (אולם זריז ומהיר, וגם עילוי בקואורדינציה)  גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקא היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה כאמור במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן. אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקא מוכר לחובבי הג'ודו בעולם. הולנדי המוכשר שהפך לפיגורה בינלאומית ב- 1961 כשניצח באליפות העולם בג'ודו במשקל כבד שנערכה בפאריס. מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר, וגם גמיש וחזק מאוד. השבועון האמריקני רב התפוצה והמוניטין "LIFE" בחר לעשות עליו בשעתו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ההיא ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שגודל המסה והעוצמה הגופנית הם בעלי יתרון וקובעים במידה רבה את הצלחת הספורטאי והספורטאית בתחומי ספורט רבים. תורת הג'ודו וחוכמתו העתיקה ביטלו במידה רבה את החלוקה למשקלים וגרס כי ג'וֹדוּקָא זריז, חכם, ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון . כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בהתמודדות במשקל פתוח בקרב הגמר נגד היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה שגובהו היה רק 1.73 ומשקלו 105 ק"גהיה לאנטון חייסינק כאמור יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו מייד. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה. היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. ההולנדי העניו והצנוע סירב. הוא חזר לארצו עטור תהילת עולם וחיש מהר הפך למופת ומודל לחיקוי. ירש אותו בן ארצו וִוים רוּסְקָה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. הג'ודו נכנס לראשונה למתכונת המשחקים האולימפיים. זוהי אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו. ווירטואוז הג'ודו, הג'ודוקא – ההולנדי רב המוניטין אנטון חייסינק (Anton Geesink, גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק רבת כוח ועוצמה בתחרות במשקל "על כבד", את יריבו היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga, גובהו 1.73 מ' ומשקלו 105 ק"ג), וזוכה במדליית הזהב (דווקא על אדמת יפן ערש ספורט הג'ודו). אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו. למרות ממדיו היה זריז, מהיר, גמיש, וגם חזק מאוד. רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה. מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (התמונה באדיבות NHK ,NOS, ו-  IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. ענק הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) ניצב על דוכן מספר אחת. אפשר להבחין בקומתו התמירה 1.98 מ' בהשוואה למתחריו. גובהו של יריבו אקיו קאמינאגה / Akio Kaminaga (משמאל) רק 1.73 מ'. מימין, אלה הם שני הזוכים במדליית הארד במשקל פתוח, הג'ודוקא המערב גרמני קלאוס גלהן (Klaus Glahn) והג'ודוקא האוסטרלי תיאודור בורונובסקיס (Theodore  Boronovskis). (באדיבות NHK  ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָנְטוֹן חֵייסִינְק המדהים והאחד והיחיד, התארח במשחקי המכבייה ה- 7 של 1965 שנערכו בתל אביב. הוא נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של המשלחת ההולנדית. עד כדי כך היה חזק. צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בקרב ראווה שערך נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה. הוא כמובן הכניע את כולם באיפונים במהירות רבה וללא תנאי.

בתוך שמונה שנים קם לו יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska). וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק (1.95 מ' לעומת 1.98 מ'), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח, וזכה בשתי מדליות זהב (הג'ודו לא נכלל בתוכנית המשחקים האולימפית של אולימפיאדת מכסיקו 1968, אולם הפך לענף ספורט אולימפי קבוע מאז אולימפיאדת מינכן 1972). התאהבתי בסגנון הג'ודו המזהיר של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה, וגם בסגנונו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק שלנו. סלדתי מסגנון הג'ודו המשעמם והלא מעניין של יָעֵל אָרָד.

בתום הקרב ההוא באולימפיאדת טוקיו 1964 בין אנטון חייסינק ל- אקיו קאמינאגה קמתי ממושבי בבית הקולנוע התל אביבי היָשָן שאיננו קיים עוד, נרגש ונסער. הג'ודו המם ו- לפת אותי. ב- 1964 התאהבתי בג'ודו. אינני מומחה ג'ודו. אני מעריץ ג'ודו. אני אוהב את חוכמת המאבק בג'ודו, את התכסיסיות והיוזמה, ואת גורמי ההפתעה הכרוכים בהתמודדות בין שני היריבים ו/או שתי היריבות. אנטון חייסינק סימל בעיניי את שיא הג'ודו בשל שאיפתו התמידית ליזום ולהתקיף. גם היום בחלוף 55 (חמישים וחמש) שנים מאז אולימפיאדת טוקיו 1964 לא פגו רגשות ההערכה שאני רוחש לג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק. למען קוראי הבלוג אני מרחיב בפוסט הזה את יריעת הג'ודו וכולל בתוכה את הקשרים הסימביוטיים שבין הטלוויזיה הבינלאומית והקולנוע הבינלאומי לבין התנועה האולימפית (הפכה אותי לאדם מאושר יותר) ו-פועלו הארגוני העצום, הפורה, והמבורך של הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee).

ראשי פרקים קצרצרים של הקשר בין הטלוויזיה והקולנוע הבינלאומיים לבין הוועד האולימפי הבינלאומי/IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) והמשחקים האולימפיים. התשוקה העיתונאית האולימפית והעניין הציבורי העצום שמגלה הטלוויזיה הבינלאומית בערך המשחקים האולימפיים. האולימפיאדות הן הצגות הספורט הגדולות בתבל.

המשחקים האולימפיים לדורותיהם נחשבים להצגת הספורט הגדולה ביותר בתבל ללא כל השוואה עם המונדיאלים של הכדורגל. מדובר גם בהפקה מורכבת ומסובכת ויקרה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית המעוניינת לחשוף את התחרויות השונות ואת התהילה האולימפית תמורת תשלום ממון עצום בעבור זכויות השידורים ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) ולרשת הטלוויזיה שמשמשת בתפקיד ה- Host broadcaster הבינלאומי. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בה משמש מר אלכס גלעדי מאז 1980 סגן נשיא בתפקיד מרכזי, חשוב, ובכיר ביותר ׁ(אלכס גלעדי משמש גם חבר משגשג ובעל השפעה ב- IOC מאז 1994) שילמה עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון 2012 סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר. מדובר בתשלום רב ממדים בעבור זכויות שידורים בלבד בטרם החלה NBC את כל פעולות ההפקה הטלוויזיוניות שלה. 65 רשתות הטלוויזיה הציבוריות של איגוד השידור האירופי ה- EBU שילמו יחדיו עבור אולימפיאדת לונדון 2012 סכום של 625.000000 (שש מאות עשרים וחמישה מיליון) דולר .

ב- 1952 שימש אֵבְרִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) הפעלתן סגן נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) בראשו ניצב השוֶודִי זיגפריד אדסטרום (Zigfrid Edstrom). לאחר אולימפיאדת הלסינקי 52' נבחר אברי בראנדג' ל- נשיא IOC בעצמו ומיהר למסֵד את חוֹק מס' 49 של הצָ'רְטֶר האולימפי, בו נקבעה הפרדה ברורה בין סיקור המשחקים האולימפיים ע"י רשתות הטלוויזיה כאירועי חדשות לבין שידורם כחומר בידורי. מוסדו כללים נוקשים המתירים לרשתות הטלוויזיה דיווחים קצרים ביותר לצורכי חדשות במשך יום במשחקים, ונקבעו גם מרחקי הזמן בין דיווח לדיווח. אברי בראנדג' הֵבין לבסוף שהוא מחזיק בידיו תרנגולת המטילה ביצי זהב. הוא הניח את היסודות הראשונים למכירת זכויות השידורים של התחרויות האולימפיות כחומר שידור בלעדי. זה היה הישג חשוב לקראת העתיד. את זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת רומא ב- 1960 הוא מכר כבר בלעדית לרשת  CBS תמורת 394000 (שלוש מאות ותשעים וארבעה אֶלֶף) דולר ואת משחקי אולימפיאדת החורף שנערכו באותה שנה בסקוו – וואלי (Squaw Valley) בקליפורניה הוא העניק שוּב ל- CBS תמורת סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר. למרות הפופולריות העצומה של המשחקים האולימפיים היה קשה ל- CBS ב- 1960 להתחרות ברייטינג הצפייה עם תחרויות הליגות המקצועיות המסורתיות בארה"ב, כמו הפוטבול, הבייסבול, והכדורסל. הפרש של שבע שעות בין שעוני רומא וניו יורק והצורך להטיס את החומרים המצולמים מאיטליה לארה"ב בהיעדר תקשורת לוויינים, היקשו על הכיסוי השוטף. בתוך CBS עצמה התעוררו כאמור מחלוקות מקצועיות האם היה צריך להשקיע כסף כה רב בהשגת זכויות השידור הבלעדיות של המשחקים האולימפיים ב- 1960 בשעה שהציבור האמריקני מגלה בהם עניין מועט והרייטינג איננו מרקיע שחקים.

חלפו ארבע שנים וזכויות השידורים האולימפיים האמירו. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC קנה את זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף באינסבּרוּק האוסטרית 1964 תמורת סכום שיא בימים ההם בן 597000 (חמש מאות תשעים ושבע אֶלֶף) דולר. עלייה של יותר מ- % 1000 לעומת רכישת זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת החורף ארבע שנים קודם לכן סְקְווֹ – וָואלִי 1960 בידי CBS. חטיבת הספורט של רשת ABC בראשה ניצב רוּן אָרְלֶדְג' שידרה מאִינְסְבְּרוּק כ- 20 שעות. השידורים האולימפיים של ABC זכו לשגשוג והצלחה רבה. את זכויות השידורים של אולימפיאדת טוקיו 1964 רכשה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC תמורת  1.570000 מיליון וחמש מאות ושבעים אלף) דולר. בפעם הראשונה בהיסטוריה הועברו התחרויות האולימפיות בשידורים ישירים מיפן לארה"ב באמצעות לווייני התקשורת האמריקניים של TELESTAR ו- SYNCOM 3.

המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 (האולימפיאדה ה- 18 בעידן החדש) התקיימו בתאריכים האלה, מ- 10 ועד 24 באוקטובר 1964 [1]. זאת הייתה הפקת טלוויזיה אדירת ממדים ומרשימה מאוד של רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai), בפילם ו- ווידיאו יחדיו. באולימפיאדת טוקיו 1964 נותר שילוב טכנולוגי מופלא בין הטלוויזיה היפנית הציבורית – ממלכתית NHK לבין חברות האלקטרוניקה היפניות בראשן חברת השעונים SEIKO. בפעם הראשונה הועברו המשחקים האולימפיים בשידורים ישירים לארה"ב באמצעות לוויין ה- Telestar. אולימפיאדת טוקיו 1964 תיזכר גם בזכות הופעתו המזהירה של האצן האמריקני השחור רוברט "בוב, הייס באולימפיאדת טוקיו 1964 והופעתו הווירטואוזית של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק. מובן שהיו שם עוד ועוד ספורטאים מצוינים ונפלאים כמו האצן האמריקני מייק לאראבי (הזוכה במדליית הזהב בריצה ל- 400 מ'), אלופת ההתעמלות לנשים הצ'כוסלובקית וורה צ'סלבסקה, השחיין האמריקני דון שולאנדר, ורבים רבים אחרים. אולם כשאתה אומר "טוקיו 1964", שמותיהם של בוב הייס ואנטון חייסינק הם המרצדים ראשונים בזיכרוני. שנת 1964 שייכת לתקופה של טרום טלוויזיה במדינת ישראל. היה זה שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן  אברהם ז"ל מי שהעביר בשידורים ישירים את הופעת הספורטאים הישראליים בטוקיו 1964 (כאמור בהיעדר טלוויזיה בארץ) .

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת טוקיו 1964. (באדיבות NHK ו- IOC).

אולימפיאדת טוקיו 1964 מזכירה במידה רבה את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל שימוש נבון של הוועדה המארגנת היפנית בטכנולוגיה חדשנית, צילום טלוויזיה לראשונה ב- Video ע"י הטלוויזיה היפנית הציבורית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai), ו/או כפי שהיא נקראת באנגלית Japan Public Broadcasting Company, ולראשונה מדידה אלקטרונית של כל התחרויות האולימפיות בעשרים ענפי ספורט הנערכות במתקנים יפהפים בטוקיו בידי חברת SEIKO. השילוב האלקטרוני – מדעי בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK ששימשה Host broadcaster בינלאומי לבין חברת האלקטרוניקה היפנית NEC (ראשי תיבות של Nippon Electronics Company) וחברת השעונים SEIKO, ולבין הוועדה המארגנת היפנית המקומית – הניב דיוק ושלמות ביצוע של אִרגון המפעל ושידורו הישיר במיומנות בלתי רגילה בטלוויזיה המקומית והבינלאומית. היערכותה של NHK מהווה נקודת תפנית חשובה מאין כמוה בהתפתחות שידורי הספורט בכל רשתות הטלוויזיה בתבל. צריך לזכור ששידור המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 ברשתות הטלוויזיה בארה"ב והאירופיות הקדימו בשלוש שנים וחצי את שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל שטרם הייתה קיימת בכלל. אזרחי ישראל הסתפקנו בקולו של שַדָּר רדיו "קול ישראל, נחמיה בן אברהם ז"ל. אולימפיאדת טוקיו 1964 הייתה הרבה יותר מאירוע ספורט. היא סימנה את התחדשותה ותקומתה של האומה היפנית לאחר התבוסה הקשה לארה"ב במלחמת העולם ה- 2. אבידות יפן במלחמה נאמדו בשניים וחצי מיליון חיילים ואזרחים. שתי ערים יפניות גדולות הירושימה ונאגאסקי הושמדו ב- 6 וב- 8 בחודש אוגוסט של שנת 1945 ע"י פצצות אטום אמריקניות שנזרקו עליהן ממטוסים אמריקניים. קיסר יפן דאז הירואיטו נכנע באוגוסט 1945 למפקד כוחות ארה"ב במזרח הרחוק גנרל דאגלאס מק ארתור. יפן הוכרעה והושפלה. מדהים : תשע עשרה שנים מאוחר יותר שיווקה יפן את עצמה באמצעות המשחקים האולימפיים כמעצמה כלכלית בקנה מידה בינלאומי (!). תעשיית האלקטרוניקה שלה יחדיו עם תעשיית השעונים ותעשיית המכוניות, שגשגו וצברו זה מכבר תאוצה בינלאומית כבירה ומוניטין עולמי עצום. העם היפני החרוץ הקנה למולדתו מוניטין כלכלי בינלאומי. ב- 10 באוקטובר 1964 נערך טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 1964. האצטדיון האולימפי היה מלא מפה לפה. NHK העבירה את הטקס בשידור ישיר. בשעה שנושא הלפיד האולימפי יושינורי סאקאי בן ה- 19 שנולד ב- 6 באוגוסט 1945 ביום בו הושמדה הירושימה הצית את המשואה ב- 10 באוקטובר 1964 ברום האצטדיון, הזילו יפנים רבים דמעה. הם חשו כי מדינתם יפן נולדה מחדש.

טקסט תמונה : 10 באוקטובר 1964. טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 1964. יושינורי סאקאי בן 19 (נולד ב- 6 באוגוסט 1945 ביום שבו הטילה ארה"ב את פצצת האטום על הירושימה) מניף את הלפיד האולימפי באצטדיון האולימפי בטוקיו לעיני בני עמו בטרם יצית את המשואה. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 10 באוקטובר 1964. טקסט הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 64' . תא הכבוד באצטדיון האולימפי. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : 1. רעיית נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג'. 2. אוורי בראנדג'. 3. הקיסר היפני הירואיטו. 4. רעיית הקיסר גב' נאגאקו. 5. יו"ר הוועדה המארגנת היפנית דאיגורו יאסוקאווה. 6. הנסיכה הבלגית פאולה. 7. הנסיך הבלגי אלברט. 8  ו- 9. בני משפחת הקיסר הירואיטו. (באדיבות NHK ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 23 בנובמבר 1963 נערך השידור הלווייני הראשון באמצעות לוויין TELESTAR של NASA מארה"ב ליפן. התקשורת הלוויינית הבינלאומית שינתה מייד מקצה לקצה את איכות העיתונאות ואת מהירות הדיווח העיתונאי. למשל : רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS העבירה ל- NHK היפנית חומרי צילום חדשותיים של רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי, יממה בלבד לאחר ההתנקשות המפורסמת בדאלאס בירת טקסס בארה"ב ב- 22 בנובמבר 1963. סיגנל השידור של רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי נשלח מתחנת הקרקע האמריקנית MOHAVE הממוקמת בקליפורניה ונקלטה ע"י צלחת – אנטנה במרכז היפני לחקר החלל ותקשורת לוויינית ליד טוקיו, "Perfecture Juo Machi Iberaki". אחר כך נעשו עוד שני ניסיונות שידור מוצלחים ב- 23 בינואר 1964 ו- 25 במארס 1964 של העברות תמונות טלוויזיה באמצעות לוויין בין יפן לארה"ב, וגם בין יפן ליבשת אירופה. התקשורת הלוויינית העיתונאית – הטלוויזיונית הבינלאומית הפכה לטכנולוגיה סנסציונית, ו-עשתה שַמוֹת במהירות הדיווח שלה בעיתונות הכתובה. משרד התקשורת היפני NTT (ראשי תיבות של Nippon Telegraph & Telephone Inc) הקים לצורך שידורי אולימפיאדת טוקיו 1964 שתי תחנות קרקע לתקשורת לוויינית בינלאומית. הראשונה נקראה :

“Postal Ministry the Telegraph and Telephone Corporation”. השנייה במרכז לחקר החלל בקאשימה נקראה : (Kashima Space Communication).

סמוך לפתיחת האולימפיאדה ערכה NASA האמריקנית שינויים במסלול שיוטו של לוויין התקשורת TELESTAR. תקשורת הטלוויזיה באמצעות לוויין בין יפן לארה"ב הועמדה לפתע בספק. NASA (סוכנות החלל האמריקנית) ערכה שיגור נוסף והזניקה לחלל שני לווייני תקשורת נוספים SYNCOM 2 ו- SYNCOM 3. שני הלוויינים האלו שייטו בגובה  36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ  מעל קו המשווה באוקיינוס השקט. לרוע המזל לתחנות הקרקע האירופיות לא היה קשר עין לשני הלוויינים האלה. רשת הטלוויזיה NBC העבירה את תחרויות אולימפיאדת טוקיו 1964 בשידורים ישירים, אך אירופה הייתה צריכה להסתפק עדיין בשידורים מוקלטים. סיגנל השידורים האולימפיים עבור רשתות הטלוויזיה האירופיות של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הוקלט אפוא בארה"ב על טייפים של שני אינטשים ו- אלה הוטסו ליעדיהן רק למחרת. שידורי אולימפיאדת טוקיו 1964 של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC נחלו הצלחה מסחררת בארה"ב, אך הולידו אכזבה גדולה למאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי אירופה שנאלצו עדיין להמתין למטוסים שלהם שיטיסו מטוקיו למדינותיהם את הטייפים Two inches המוקלטים.

טקסט תמונה : שנת 1964. צלחת – אנטנה יפנית לצורך תקשורת לוויינים (בעלת קוטר של 30 מטרים) בתחנת הקרקע היפנית לתקשורת לוויינים סמוך לטוקיו. שני האנשים המצולמים מצד שמאל מלמדים משהו אודות הממדים של אנטנת התקשורת הזאת. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במרכז לחקר הלל בקאשימה. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השילוב הטכנולוגי המדהים, הראשוני, והסנסציוני בין רשת הטלוויזיה היפנית הציבורית-ממלכתית NHK לבין חברת השעונים היפנית SEIKO באולימפיאדת טוקיו 1964.

NHK רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית ערכה חידושים טכנולוגיים מפליגים בסיועה של NEC לצורך העברת סיגנל השידורים מאתרי התחרויות השונים למרכז הטלוויזיה בטוקיו . סייעה במאמץ הטכנולוגי חברת SEIKO במדידת הזמנים והתוצאות. NHK הקימה קבוצה מבצעית מיוחדת בת 1500 אנשים שתפקידם הבלעדי היה להכין את צילומי הטלוויזיה של אולימפיאדת טוקיו 1964. NHK נעזרה גם ב- 500  מומחי טלוויזיה זרים. כל התחרויות האולימפיות כוסו באמצעות מצלמות Video וחוברו לשעוני המדידה של חברת SEIKO. מדידת התוצאות והזמנים האלקטרונית והיכולת להקרינם על מסך הטלוויזיה הייתה מהפכת צילום אלקטרונית ו-רבולוציה במהירות העברת האינפורמציה העיתונאית ביפן ולרחבי העולם. מצלמות ה- Video של NHK  היו מסוגלות להקרין הילוכים חוזרים (Replays) האיטיים פי חמישה מהמציאות. NHK פיתחה גם מצלמות Video זעירות וקלות לנשיאת אדם, שאִפשרו לצלמים להתקרב עד למאוד למוקדי האירועים. זאת הייתה מהפכה והמצלמה ששימשה פרוזדור טכנולוגי להגעתו של דוֹר ה- ENG.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. מתקן תקשורת מורכב של NEC לצורך העברת סיגנל  שידורי הטלוויזיה מאתרי התחרויות למרכז הטלוויזיה של NHK בטוקיו. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. אחד משעוני המדידה האלקטרוניים האולימפיים של SEIKO. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. שילוב של מדידה ידנית אנושית ע"י שופטי זמן יחדיו עם מדידה אלקטרונית של Seiko. לוח המדידה האלקטרוני הגדול המוצב באצטדיון האולימפי בטוקיו מסייע לצופים באצטדיון האולימפי לעקוב אחרי זמני הביניים בריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים. מוביל את הריצה הניו-זילאנדי מוראיי האלברג בתלבושת השחורה, אבל ניצח בתחרות הזאת האמריקני בוב שול, קיצוני משמאל מס' גופייה 719. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. שעון מדידה אלקטרוני גדול של SEIKO  המותקן בבריכת השחייה מסייע לצופים הנוכחים באתר לעקוב אחר המנצחים והמפסידים. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיווקה של אולימפיאדת טוקיו 1964 כאירוע ספורט ייחודי העניק חשיפה ותנופה ענקית ליפן והפך אותה למעצמה כלכלית בתבל. העולם למד לעשות חיש מהר הכרה עם תעשיות המכוניות והאלקטרוניקה המפותחות של ארץ השמש העולה. העם היפני החרוץ, הממושמע, הקפדן, והמשגשג התגלה גם כמי שיודע לקדֵם ולשווק ביעילות את מרכולתו המתוחכמת לכל דורש.

טקסט תמונה : הגרפיקה היפנית מציגה את ה- Logos של ענפי הספורט באולימפיאדת טוקיו 1964. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ההיצע של מוצרי האלקטרוניקה של חברת "סוני" (SONY) לבאי אולימפיאדת טוקיו 1964. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1964. פרסומת לרדיו "סאניו". (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פרסומת לטלוויזיה "מיצובישי". (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סרט הקולנוע התיעודי האלמותי של הבימאי היפני קון אישיקאווה "אולימפיאדת טוקיו 1964".

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו בסִרטו הדוקומנטרי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi), הקרוי, "אולימפיאדת טוקיו 1964", ואשר הוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם. את הסרט התיעודי באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים והספורטאיות באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 70 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על 2.000000 (שני מיליון) דולר.

סצנת הצילום הארוכה והמרהיבה של ריצת הגמר ל- 100 מטרים לגברים פתחה את הסרט התיעודי המרשים, "אולימפיאדת טוקיו 1964", והיא שעמדה באחד ממוקדיו. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה היה כּוּלוֹ Master piece קולנועי. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר כל כך את את חוקי הספורט אך הבין והכיר את כללי ה- דרמה הקולנועית, וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטרי של קון אישיקאווה "TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת שלא תשכח לעַד. את העדות זאת שמעתי כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות מאנשי NHK. בדברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של הקולנוענית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי אולימפיאדת ברלין 1936. כך חיווה הבימאי היפני קון אישיקאווה את דעתו על מטרת הצילומים התיעודיים של המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 :

In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games.

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד. כך אמר :

The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. בימאי הקולנוע היפני קון אישיקאווה (מימין) ואחד הצלמים שלו מתעדים את משחקי אולימפיאדת טוקיו 64'. (באדיבות NHKׂ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראיתי את הסרט התיעודי הזה "טוקיו 1964" בשעתו לפחות עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב" ההוא, שנים רבות בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה. קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית שלו, פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח, בניית דרמה, וההתייחסות המעניינת ושימוש תדיר ומושכל בצילומי Slow motion (הילוך איטי). תיעוד ריצת הגמר ל- 100 לגברים ע"י קון אישיקאווה הייתה כאמור מלאכת מחשבת ווירטואוזית (בעיניי). ריצת הגמר ל- 100 מטרים ניצח האָצָן השחור האמריקני הנפלא בּוֹבּ הֵייס (Robert “Bob” Hayes) בזמן של 10.00 שניות השווה לשיא העולם. בּוֹב הֵייס התנשא לגובה של 1.85 מ' ושקל 90 ק"ג. הוא נראה יותר כמתאבק מאשר ספרינטר, אך היה מדהים והטוב בעולם. הוא נקבע ע"י מאמנו להיות הרַץ המסיים בתחרות הגמר במירוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'. בּוֹבּ הֵייס ביקש משלושת שותפיו האיטיים ממנו, פַּאוּל דְרָיְיטוֹן (Paul Drayton), היהודי גֶ'רִי אֶשְווֹרְת' (Gerald Ashworth), ורִיצָ'ארד סְטֶבִּינְס (Richard Stebbins) לקבל את מטה השליחים בפיגור שלא יעלה על ארבעה – חמישה מטרים מהמוביל. מרחק כזה בן כמה מטרים הבטיח לחבריו הוא יכול ומסוּגל לסגוֹר . ואומנם תחזיתו התגשמה . הרצים האמריקניים היו טיפ-טיפה חלשים מיריביהם , וגם תיאום החלפות מטה השליחים לא היו מי יודע מה . בּוֹבּ הֵייס קיבל את מטה השליחים בפיגור של כ- 4 מטרים אחרי הרצים המסיימים של פולין מַארְיָאן דוֹדְזְ'יָאק (Marian Dudziak) ושל צרפת ג'וֹסְלִין דֶלֶקוֹר (Jocelyn Delecour). הוא רץ את ריצת חייו, הדביק את המובילים, וסייע לנבחרתו לא רק לנצח ולזכות במדליית הזהב אלא גם לשבור את שיא העולם בעשירית השנייה ולהעמידו על 39.00 שניות. בּוֹבּ הֵייס הקדים את שני מתחריו בשלוש עשיריות השנייה. כשחצה את קו הגמר זרק את מטה השליחים אל על מרוב שמחה. NHK הפכה אותו לסלבריטי בינלאומי.

הבוס שלי אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את סרט הקולנוע המרשים הזה של קוֹן אִישִיקָאוָוה ושידרנו אותו בקיץ 1976בעת ה- Build up הטלוויזיוני שערכנו לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976. זה היה צעד נוסף בהטמעת יפי המשחקים האולימפיים בציבור בישראל באמצעות הקרנתם ושידורם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. האָצָן האמריקני בוב הייס (משמאל, מס' גופיה 702) מעניק ניצחון לרביעייה האמריקנית במירוץ השליחים ארבע פעמים 100 מ' באולימפיאדת טוקיו 1964. מטה השליחים שלו מושלך אל על משמחה. הרביעייה האמריקנית הזאת קבעה שיא עולם חדש 39.00 ש'. (באדיבות IOC ו- NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת טוקיו 1964 נערכה ארבע שנים לפני הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נשלח לטוקיו כדי לכסות עשרה ספורטאים ישראליים שנכשלו שם כישלון ספורטיבי חרוץ. גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה אך הצליח להרחיק את הדיסקוס למרחק של 46.12 בלבד. הזוכה במדליית הזהב בזריקת דיסקוס היה האמריקני אַלְפְרֶד "אַל" אוֹרְטֶר (Alfred Oerter) שזרק אותו ל- 61.00 מ'. האָצָן עמוס גלעד הפסיק את ריצתו ב- 800 מ'. הקופצת לגובה מיכל למדני עברה רף של 1.65 מ' ולא העפילה לשלב הגמר. המנצחת בקפיצה לגובה הייתה הרומנייה יוֹלָנְדָה בָּאלָאש (Iolanda Balas) עם תוצאה של 1.90 מ'. הַאָצָנִית מִרְיָם סִידְרָנְסְקִי קבעה בריצה ל- 100 12.1 ש'. היא סיימה אחרונה במקצה המוקדם שלה. בריצה ל- 200 מ' קבעה זמן של 24.6 ש' והייתה רביעית במקצה המוקדם. הזוכה במדליית הזהב בריצה ל- 100 מ' הייתה האצנית השחורה האמריקנית וויומיה טְיוּס (Wyomia Tyus) בזמן של 11.4 ש'. גם ב- 200 מ' ניצחה האצנית האמריקנית אדית מקגאייר (Edith McGuire) בתוצאה של 23.0 ש'. האָצָן הישראלי לֵוִי פְּסַבְקִין היה אחרון במקצה המוקדם שלו וקבע זמן של 11.1 ש'. המנצח היה האָצָן האמריקני בּוֹבּ הֵייס בזמן של 10.0 ש'.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה. מיכל למדני שיאנית ואלופת ישראל בקפיצה לגובה לנשים בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. (באדיבות מיכל למדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוהי הקופצת לגובה הרומנייה ארוכת הרגליים יולאנדה באלאש (גובהה האישי 1.86 מ') , שיאנית העולם ואלופת אולימפיאדות רומא 1960 (בתוצאה 1.85 מ') וטוקיו 1964 (בתוצאה 1.90 מ'). יולאנדה באלאש קפצה בסגנון מספרת משופר. (באדיבות IOC ו- TVR. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. שלישיית האתלטיות הבכירה של ישראל בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : האצנית מרים סידרנסקי, הקופצת לגובה מיכל למדני, והרצה למרחקים בינוניים (800 מ' + 1500 מ') חנה צדיק – שזיפי. האתלטיות הנפלאות והצעירות הללו החמיצו במידה רבה את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותן. (התמונה ניתנה לי באדיבות חנה שזיפי ומרים סידרנסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת – 10 באוקטובר 1964. טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 64'. זורק הדיסקוס גדעון אריאל נושא את דגל ישראל ומוביל משלחת בת 21 ספורטאים, מאמנים, ועסקנים. קון אישיקאווה לא התייחס בסרטו לספורטאים הישראליים. (התמונה באדיבות איה טלקי בתו של יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

גורלם של שני השחיינים אברהם "ביינוש" מלמד וגרשון שפע באולימפיאדת טוקיו 1964 נחרץ והיה עגום ומַר אף הוא. אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שחה 200 מ' פרפר במקצה המוקדם בתוצאה 2:20.7 דקות. הפער בינו לבין המנצח האולימפי האוסטרלי קווין ברי (Kevin Berry) היה עצום וללא כל השוואה. קווין ברי קבע במשחה הגמר ב- 200 מ' פרפר תוצאה 2:06.6 דקות. גרשון שפע בן קיבוץ גבעת חיים שחה 200 מ' בסגנון חזה בשלב המוקדם בזמן של 2:40.6 דקות, בעוד שהזוכה במדליית הזהב איאן אובראיין (Ian O`brien) קבע תוצאה של 2:27.8 דקות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. מאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל וחניכו אברהם "ביינוש" מלמד יבל"א. כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מכסיקו 1968 העפיל אברהם מלמד תחת הדרכתו של "יוז'ו" טלקי ז"ל לשלב חצי הגמר ב- 100 מ' בסגנון פרפר וקבע שם זמן של 59.6 ש'. הוא החמיץ בשתי עשיריות את הזכות להעפיל למשחה הגמר. אברהם מלמד התגבר על מחלת האסטמה ובשנת 1968 דורג במקום התשיעי בעולם במשחה ל- 100 מ' בסגנון פרפר. הוא נבחר לספורטאי השנה של מדינת ישראל באותה שנה והקדים בסקר את שני הכדורגלנים גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר. (התמונה הוענקה לי באדיבות משפחת טלקי מקיבוץ כפר מכבי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. לוח התוצאות האלקטרוני מדרג את אברהם מלמד במקום ה- 5 בתוצאה של 2:20.7 דקות במקצה המוקדם השני במשחה ל- 200 מ' בסגנון פרפר. במשחה הזה ניצח השחיין האוסטרלי קווין ברי שזכה מאוחר יותר במדליית הזהב במשחה הגמר. (התמונה באדיבות משפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההצלחה הישראלית היחידה באולימפיאדת טוקיו 1964 הייתה של שופט הכדורגל מנחם אשכנזי. הוא הוצב ע"י הוועדה המארגנת ו- FIFA לשפוט את משחק הגמר בו ניצחה הונגריה את צ'כוסלובקיה 1:3. הפרוטוקול העניק למנחם אשכנזי מדליה אולימפית.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. משלחת ישראל . זיהוי הנוכחים של שורת העומדים מימין לשמאל : מיכל למדני, יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל, גרשון שפע, מרים סידרנסקי, ד"ר אלכסנדר גוטסמן ז"ל, אברהם מלמד, גדעון אריאל, איש לא מזוהה,  יוסף גוטפרוינד ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה), שופט הכדורגל הבינלאומי מנחם אשכנזי ז"ל, יעקב שפרינגר ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה), יוסף "יושו" ענבר ז"ל, מלווה יפנית, מאחוריה האצן לוי פסבקין, הרץ ל- 800 מ' עמוס גלעד, שני אנשים לא מזוהים, ומאמן הא"ק עמיצור שפירא ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה). זיהוי הנוכחים של שורת היושבים מימין לשמאל : שתי מלוות יפניות של הקבוצה האולימפית  הישראלית, מלווה יפני, איש לא מזוהה, יצחק כספי ז"ל, ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 החל מסע הכיבושים של רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC .ABC רכשה את זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת החורף בגרנובל – צרפת תמורת סכום חסר תקדים בעת ההיא 2.500000 (שניים וחצי מיליון) דולר, וגם את זכויות השידורים של אולימפיאדת מכסיקו 1968 עבורם שילמה 4.550000 (ארבעה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. רשת ABC שידרה עשרות שעות מהמפעלים האלו בהצלחה גדולה . השידורים ממכסיקו סיטי הועברו לראשונה בתולדות הטלוויזיה בצבע . משחקי החורף של אולימפיאדת גְרֶנוֹבְּל 1968 זכו לפּרסוּם רב גם בשל סרט הקולנוע הנפלא של הבימאי הצרפתי קִלוֹד לָאלוּש "13 יום בצרפת". הסרט הדוקומנטארי תיעד באמצעות 35 מצלמות את התחרויות המרתקות בהן עלה לגדולה מחליק הסקי הצרפתי זָ'אן קְלוֹד קִילִי שזכה בגרנובל בשלוש מדליות זהב ובתהילת נצח.

מחירי זכויות השידורים האולימפיים המשיכו להרקיע שחקים. את משחקי אולימפיאדת החורף של סָאפּוֹרוֹ – ביפן ב- 1972 שידרה NBC תמורת 6.400000 (שישה מיליון וארבע מאות אלף) דולר . ABC רכשה את זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 ושילמה עבורן סכום שנחשב אסטרונומי אז בן 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות נשכבו ממש על הגדר ומימנו בגופן את הוועד האולימפי הבינלאומי כמעט לבדן. הן שילמו הון עתק עבור זכויות השידורים שלהן. רשתות הטלוויזיה של אירופה המערבית המאוגדות ב- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואלה של אירופה המזרחית הקומוניסטית המאוגדות באיגוד שידור נפרד משלהן OIRT (ראשי תיבות של Organization Intervision Radio and Television), שילמו מחירים מגוחכים תמורת השידורים של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ה- EBU על 35 רשתות הטלוויזיה שלו שילם כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972. חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בהסכם הזכויות הזה עמד על 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר. מנכ"ל רשות השידור ב- 1972 היה שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל (בן 85, היום).

[1] ראה נספח : מקור אינפורמציה נוסף, הספר, “TOKYO OLYMPICS 1964”.

כאמור הזכרתי בפוסטים קודמים את אהבתי לספורט הג'ודו מאז אולימפיאדת טוקיו 1964, אהבה אותה הצית הג'ודוקא ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (Anton Geesink). סיפרתי כי אותו ווירטואוז הג'וּדוֹ אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק יחיד בדורו בימים ההם, הופיע במשחקי המכבייה השביעית ב- 1965 והמשיך לחבב את ספורט הג'וּדוֹ לא רק עבורי אלא גם בעבור אלפי ישראליים אחרים נוספים. דנתי גם בכישרונו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק להפוך למופת ומודל לחיקוי. עסקתי גם בג'ודוקא ההולנדי וִוילֶם "וִוים" רוּסְקָה ( Willem "Wiem" Ruska) מי שירש את אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק וזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ובמשקל פתוח. וִוים רוּסְקָה היה בשעתו ווירטואוז ג'וּדוֹ כמו אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זהו הענק ההולנדי אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק (1.98  מ'), ג'ודוקא מזהיר בעל כריזמה ונוכחות מרשימה. אלוף העולם ואלוף אולימפי בג'ודו במשקל כבד ששבה את לבי והפך לבלתי נשכח. (באדיבות NOS רשת הטלוויזיה הציבורית ההולנדית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו היפני ז'יגורו קאנו (1938 – 1860) אבי תורת הג'ודו המודרני, שהיה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). ז'יגורו קאנו נחשב לאבי תורת הג'ודו המודרני שהיה גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מ- 1909 ועד 1938. מי תיאר לעצמו שספורטאים וספורטאיות ישראליים (לא מעטים) יבקשו ללכת בדרכו. ז'יגורו קאנו (Jigoro Kano) נמנה על הצוות שהעניק לג'סי אואנס את מדליית הזהב בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות NHK ו- IOC). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. טקסט הענקת המדליות בתום התחרות בקפיצה לרוחק. זיהוי שלושת האתלטים הניצבים על דוכן המנצחים מימין לשמאל : הקופץ הגרמני קָארְל לוּדְוִויג "לוּץ" לוֹנְג זכה במדליית הכסף בתוצאה 7.87 מ', ומצדיע המועל יד. הקופץ האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זכה במדליית הזהב בשיא אולימפי של 8.06 מ'. הקופץ היפני נָאוֹטוֹ טָאזִ'ימָה זכה במדליית הארד בהישג של 7.74 מ'. זיהוי אנשי הצוות האולימפי העומדים מאחורי הדוכן מימין לשמאל : צלם (כורע) מהצוות של לני ריפנשטאהל, יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר קָארְל דִים, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (נחשב לאבי תורת הג'ודו ביפן), ונשיא הוועדה המארגנת של המשחקים הגרמני ד"ר תֵּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד. (באדיבות "Olympiazeitung 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו כאמור בסִרטו הדוקומנטארי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi). הסרט התיעודי המרתק הוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם . את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים יפניים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים והספורטאיות גיבוי העלילה באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 100 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר. במרכז הסרט התיעודי הנפלא עומד קרב הג'ודו המפורסם בו הכניע ג'ודוקא לא יפני בשם אנטון חייסינק את גיבור הג'ודו של מדינתם אקיו קאמינאגה. הוועדה המארגנת היפנית כללה לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים את תחרויות הג'ודו לגברים. קון אישיקאווה מקדיש גם זמן ניכר בסרטו לסצנת הצילום הארוכה של ריצת הגמר לגברים ל- 100 מטרים. ניצח בה האצן האמריקני השחור בוב הייס. התיעוד הזה עומד במפורש במוקד הסרט. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה כּוּלוֹ של תיעוד ריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים הוא Master piece. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר היטב את חוקי הספורט אך הבין בדרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטארי "1964 – TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת שלא תשכח לעַד. כמו כן מייחד קון אישיקוואה מקום בולט בסרט לזכייתה של נבחרת הנשים היפנית בכדורעף במדליית הזהב. בדברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי ברלין 1936. אשנה ואצטט שוב את קו מחשבתו של הבימאי היפני קון אישיקאווה ואת דעתו על מטרת התיעוד של הצילומים :

In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games. 

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד . כך אמר :

The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being.

ראיתי את הסרט התיעודי הזה "המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964" עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב" ההוא, שבע שנים בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית הקולנועית שלו, פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח, בניית דרמה, וההתייחסות המעניינת להוויית המאבקים וההתמודדויות השונות בזירות הספורט, ושימוש תדיר ומושכל בצילומים בהילוך איטי. התיעוד שלו הוא מלאכת מחשבת.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת בענף שכל כך מזוהה עמם דווקא בארצם. הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית, במשקל הפתוח. ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) שגובהו היה 1.98 מ' ושקל 120 ק"ג גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן. אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקה מוכר. ב- 1961 ניצח באליפות העולם במשקל כבד. מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר, וגם גמיש וחזק מאוד. השבועון האמריקני "LIFE" בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו ההולנדית הווירטואוזית ו- הפנומנאלית וגם שקולה ומאופקת לכל רחבי העולם. אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שהגודל, כלומר קומתו ומשקלו של הג'ודוקא כן קובעים ולעיתים מכריעים. תורת הג'ודו היפנית העתיקה ביטלה פעם את תורת המשקלים וגרסה כי ג'וֹדוּקָה זריז, מהיר, וגמיש וגם חכם ונבון יכניע כל יריב, גם כבד ממנו. זה כמובן לא היה נכון. כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל. בעת הדו קרב בתחרות הגמר במשקל פתוח נגד אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה ובעל המורשת (גובהו היה רק 1.73 מ') – היה לאנטון חייסינק יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה. היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות. הוא סירב. אָנְטוֹן חֵייסִינְק חזר לארצו עטור תהילת עולם.

אָנְטוֹן חֵייסִינְק התארח במשחקי המכבייה של 1965. הוא לימד אותי את תורת הג'ודו. הענק ההולנדי הזה נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של משלחתו ההולנדית . עד כדי כך היה חזק. צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בימים ההם של קיץ 1965 בקרב ראווה שערך אנטון חייסינק נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה. הוא כמובן הכניע את כולם באִיפּוֹנִים במהירות רבה וללא תנאי. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 הוציאה את תחרויות הג'ודו מהמתכונת האולימפית אולם הם חזרו באולימפיאדת מינכן 1972. בתוך שמונה שנים קם לאנטון חייסינק יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska). וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק, (1.95 מ' לעומת 1.98 מ' של אנטון חייסינק), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח וזכה בשתי מדליות זהב. התאהבתי בסגנון הג'ודו ההתקפי והתחבולני של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה, וגם בסגנונו האופנסיבי והאטרקטיבי של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק שלנו. אשנה ואומר שוב : סגנון הג'ודו המשעמם של יָעֵל אָרָד הזוכה במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה 1992 במשקל עד 61 ק"ג לא הרשים אותי.

באוקטובר 1996 נפגשתי עם אנטון חייסינק במשרדי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בלוזאן באחת מישיבות בכנס ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בלוזאן, בו נטלתי חלק. חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC מר אלכס גלעדי הכיר בינינו. פגשתי ספורטאי צנוע ועניו. נתתי לו לדעת כי אני רוחש לו הערכה רבה וכי את הסרט התיעודי המתאר את ניצחונו על אקיו קאמינאגה באולימפיאדת טוקיו שקיבלתי מ- NOS (הטלוויזיה הולנדית הציבורית) שידרתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למען הדור הצעיר שלנו כעשר פעמים בהזדמנויות שונות.

פרפרת: רוגל אלפר מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ".

ביקורת הטלוויזיה הפוליטית של רוגל אלפר ב- "הארץ" ביום חמישי – 29 באוגוסט 2013 בגנות ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו וכותרתה "עוד מדליה לנתניהו", היא רדודה, ירודה, ומטופשת, לרבות וגם המסקנה של המבקר המתפרסמת בסוף הפוסט. ראשית פוסט הביקורת הפוליטית שלו (ולא ביקורת טלוויזיה) מתחיל בכותרת, "טלוויזיה, רוגל אלפר, עוד מדליה לבנימין נתניהו, זכיית שגיא מוקי באליפות העולם ב-ג'ודו, מהדורות החדשות". בהמשך  מעלה רוגל אלפר את טיעוניו המגוחכים, וחותם בסיום על מסקנה מטופשת בת 9 מילים, כלהלן, "…וכך יוצא שכל מדליה ישראלית היא מדליה של נתניהו…". אין לי דבר משותף עם ראש הממשלה ושר הביטחון מר בנימין נתניהו. בתפישתי הפוליטית כאזרח מדינת ישראל אנוכי רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, אולם גם מהכתיבה הכושלת והמוטית של רוגל אלפר. מדובר בפוסט ביקורת טלוויזיה מטופש שכתוב עלוב בידיו של רוגל אלפר. מסקנתו הסופית של רוגל אלפר דומה אם כך למסקנה אווילית אחרת שהסיק מישהו לפניו, שהתבונן בגוף האדם ובגוף הדג, וכה אמר : "…לדג יש עצמות וגם לאדם יש עצמות, מכאן שהאדם הוא דג…". יפה מצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שמצא צורך להרים טלפון לאלוף העולם בג'ודו שגיא מוקי ולברך אותו על הישגו המזהיר. יש להעריך את בנימין נתניהו על כך. טיעון הביקורת של רוגל אלפר כי "…לנתניהו היה היה מובטח כי מוקי אלוף עולם טרי בג'ודו ישמח לשוחח עמו בטלפון ולספק לו תעמולת בחירות בחינם…", הוא איוולת ונימוק סרק של מבקר יעני פוליטי קטנוני וטיפש של עיתון "הָאָרֶץ" במסווה של תחפושת טלוויזיונית.

האם אפשר היה להאשים בשעתו בטיעון פוליטי דומה את ראש הממשלה יצחק רבין שביקש לפגוש באופן אישי את משלחת ספורטאי וספורטאיות ישראל שחזרו ארצה בספטמבר 1974 עטורי מדליות ממשחקי אסיה ה- 7 שנערכו אז בטהראן בירת איראן…???

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (עומד במרכז מאחור, בן 52) מקבל את משלחת הספורט של ישראל בשובה ארצה עטורת מדליות ממשחקי אסיה ה- 7 בטהראן – איראן. עומד שני מימין שר החינוך אהרון ידלין ובין שניהם זוהי האתלטית חנה שזיפי אלופת אסיה בשתי הריצות ל- 800 מ' ו- 1500 מ'. כורע במרכז מנהל המשלחת שמואל ללקין, ולידו האצנית אלופת אסיה ב- 100 מ' וב- 100 מ' משוכות אסתר רוט – שחמורוב והשחיין דן ברנר אלוף אסיה במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. כורע ראשון מימין דוב שחר (שונשיין). האם אפשר היה להאשים את ראש הממשלה יצחק רבין בניסיון פוליטי עכור להרוויח פופולאריות עממית בחינם…??? בשום אופן לאו. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54) מארח בלשכתו בתום אולימפיאדת מונטריאול 1976 את האצנית אסתר רוט – שחמורוב ובעלה פטר רוט ז"ל. האם אפשר היה להאשים את ראש הממשלה יצחק רבין בניסיון פוליטי עכור להרוויח פופולאריות עממית בחינם…??? בשום אופן לאו. (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת: חברת המזגנים תדיראן והפרזנטור שלהם שחקן הקולנוע האמריקני מר מורגן פרימן, חברת המזגנים אלקטרה פלוס הפרזנטור שלה מר גיא זוארץ, וחברת המזגנים טורנאדו יחדיו עם המשווקת הראשית שלהם ו-גב' רותם סלע.

ציטוטים מסחריים של מורגן פרימן + גיא זוארץ + רותם סלע וניסיונם החוזר ונשנה לייצר רָף של מדד מכירות בקיץ החם והמהביל של 2019 לטובת ולמען שולחיהם חברות המזגנים הנ"ל שמשלמות להם בתמורה הון עתק. מורגן פרימן וגיא זוארץ עושים זאת בניסוחים קצרים, ב- 2 מילים. רותם סלע הרומנטית עושה זאת באריכות יתר. ב-1000 מילים. בעיקר כשהיא מנהלת סיפור אהבה עם חברת טורנדו ואומרת למכשיר בעיניים דומעות, "…אתה משחק לי בלב טורנדו…", ופעם אחרת גונחת ושחה לאלילה מכונת הקירור בקול קורע לב, "…טורנדו תעשה לי ילד…". מורגן פרימן עושה את זה ביעילות נמרצת ומקוצרת. הוא מסתכל ישירות בעיניו דרך המסך בעיני צופיו ואומר להם בשיא האמינות והמהימנות של שחקן קולנוע, ומבטיח להם בקולו השלו, השרמנטי, הבטוח, השקט, והמאופק, כשאפילו העגילים הנעוצים בשתי אוזניו אינם רועדים, "Tadiran will never let you down", ופעם אחרת, אומר להם, "Tadiran excellent". בהזדמנות השלישית שמוענקת לו משכנע מורגן פרימן את צופיו באמצעות עוד ארבע מילים נוספות כלהלן, "Tadiran Ctntrolling the Weather". גם גיא זוארץ העובד בעבור אלקטרה, מקצר : "המזגן שמקרר הכי מהיר שאני מכיר…אלקטרה מנצח".

מהימנות ואמינות הדיווחים של שלושת חברות המזגנים על עצמן עומדים כל יום במבחן בקיץ הישראלי החם והמהביל. רעייתי ואנוכי בחרנו בטורנדו זמן רב בטרם הופעתה של רותם סלע.

טקסט תמונה : רותם סלע הרומנטית היא הפרזנטורית של חברת המזגנים "טורנדו".

טקסט תמונה : גיא זוארץ היבשושי הוא הפרזנטור של חברת המזגנים "אלקטרה".

טקסט תמונה : שחקן הקולנוע האמריקני מורגן פרימן הוא הפרזנטור Cool של חברת המזגנים הישראלית "תדיראן". הוא משווק את המלצותיו אודות "תדיראן" על מסכי רשתות הטלוויזיה במדינת ישראל בשפה האנגלית.

טקסט תמונה : סקר מכירות של חברת המזגנים תדיראן שמציב אותה בפסגת הרף בפער עצום משתי מתחרותיה "אלקטרה" ו- "טורנדו". 

פרפרת: ירון ווילנסקי וקובי סודרי שני אנשי האקטואליה של רדיו גלי צה"ל המגישים את מגזין החדשות "חמש בערב".

קובי סודרי וירון ווילנסקי ניהלו ריאיון מאוד לא מנומס תחת לחץ זמן עם מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף במיל. איתן בן אליהו (אדם מבריק ללא קשר לעברו הצבאי בעל סמכות מבצעית אווירית) בתוכנית האקטואליה ברדיו גלי צה"ל יום חמישי – 29 באוגוסט 2019 בין 16.30 ל- 18.00, תוך התפרצויות גסות חוזרות ונשנות לתוך דבריו. הם עשו זאת בחוצפה פעם אחר פעם מבלי לתת לו שהות לסיים את דבריו ואת רעיון הגותו, לרבות סיום מלאכותי וקטיעת הריאיון עמו מלווים בדברי יעני בדברי תודה. השניים האלה היו אמורים להקציב לו זמן ולהתרות אותו על על בטרם העלאתו לאוויר. שאלתי את עצמי האם איתן בן אליהו הוא מספיק מהיר מחשבה, והאם הוא בכלל מסוגל לפתח ולהגות את מחשבתו, ולנסח ניסוח תמציתי את פרי מחשבתו המרתק רולם סבוך ב- "זמן רדיו" כל כך קצר ששני החבר'ה הנ"ל האלה הקצו לו. לא הוגן ולא בסדר.

פרפרת: חיים כהן, ישראל אהרוני, מיכל אנסקי, ו-אייל שני, מובילי ומנחי "מאסטר שף".

הצוות חיים כהן, ישראל אהרוני, מיכל אנסקי, ו- אייל שני מומחי, מובילי, ומנחי "מאסטר שף" מטילים דופי במישהו מהמתחרים בתוכניתם העונה לשם אלברט איפראימוב, גוזרים את גזר דינו, מפילים אותו מהתחרות, אולם במקביל מתחנפים אליו ואומרים לו שהוא היה יכול להיות המסטר שף הבא של ישראל (!). אולי לא צְבוּעִים אבל בטח לא הגונים במקרה המדובר הקונקרטי גם אם קיימים כאן מעת לעת אילוצים לא מבוטלים. אף על פי כן "מאסטר שף" היא בפירוש תוכנית טלוויזיה בעלת יושרה, נקייה מתככים, שעשויה היטב בידי ארבעה מומחים לאוכל, מסעדנות, מזון, טעם, ותזונה. אין פלא שהציבור כרת עמה ברית שמחזיקה כבר מעמד תשע שנים.

פרפרת: חברת החדשות של ערוץ 12 מול חברת החדשות של ערוץ 13.

"אולפן שישי" ששודר בערוץ 12 ביום שישי – 30 באוגוסט 2019 בהגשת דנה ווייס מביס בקלות וללא תנאי את "שישי" של ערוץ 13 בהגשת איילה חסון. לא בזכות דנה ווייס אלא בגלל ארבעת המומחים השדרנים – עיתונאיים שמקיפה אותה סביב שולחן האולפן, ואלה הם : אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, גיא פלג, ועמית סגל. חברת החדשות של ערוץ 12 עושה עבודה עיתונאית נהדרת גם בגלל שורת המפיקים המצוינים שמאיישים את שורותיה ובראשם עודד בינו ויורם נידם.

פרפרת: תוכנית הטלוויזיה "נִינְגָ'ה יִשְרָאֵל" המשודרת בערוץ 12. מחד, הופעה מאוד לא נבונה של צמד המנחים אסי עזר + רותם סלע. מאידך, לא ברור מה מחפשים שם הזוג ניב רסקין + רותם ישראל אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.   

תמונת ה-Video התחרותית של תוכנית הטלוויזיה "נינג'ה ישראל" המשודרת בערוץ 12 מושכת תשומת לב. בניגוד מוחלט למֶלֶל ה- Audio הילדותי, הַרָדוּד, הפטפטני, הקטנוני, הַרוֹפֵף, ו-קל הדעת של צמד המנחים אסי עזר ורותם סלע. ה- Commentary של שניהם לרבות הצחקוקים, ההתייחסויות, ההתחכמויות, הבדיחות הטפֵלוֹת והתפֵלוֹת, הטקסטים המגוחכים, שביעות הרצון העצמית, וסך הנוכחות הטלוויזיונית שלהם על מסך "נינג'ה ישראל"' הם ברמה של גן ילדים. צמד לא נבון. OK, הַצֶמֶד אסי עזר ורותם סלע מנווטים את "נינג'ה ישראל" בערוץ 12 על תֶּקֶן של בדרנים, אומנם כושלים וברמה יְרוּדָה ו-נְמוּכָה, אולם משימתם גלויה ו-ידועה מראש. שניהם הגיעו למסך "נינג'ה ישראל" כדי לבַלוֹת, לבַדֵר, לשעשע, להצחיק, להתבדח, וגם ללגלג אודות המתחרים והמתחרות לעיני כל. מעניין אותי לדעת מה מחפשים ועושים שָם מן העבר השני של ה- Frame שני עיתונאים רציניים ו-מובילים מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מר ניב רסקין וגב' רותם ישראל ? מעולם לא ראיתי בחיי את רותם סלע ואסי עזר ומטבע הדברים גם לא שוחחתי עמם אף פעם. אינני מכיר אותם. ייתכן ובחייהם הפרטיים הם אנשים חכמים שחוננו ב- IQ גבוה. אולם על מסך ערוץ 12 ב- "נינג'ה ישראל", הם מצטיירים ליצנים ו-כסילים ו/או כ- ליצנים ו-כסילים. מנחי טלוויזיה לא נבונים. אני מבקש להדגיש כאן כי אנוכי מבטא כאן את דעתי הפרטית בלבד. אין לי שמץ של מושג מה חושב אודותיהם הציבור הרחב. אין לי מושג גם איזה כמות רייטינג צוברת התוכנית "נינג'ה ישראל" המשודרת בימים אלה בערוץ 12. אם "נינג'ה ישראל" זוכה למִדְרוּג טלוויזיוני גבוה הרי שזה מתקבל בזכות המשתתפים בתחרויות ולא בשל נוכחות המנחים. כנ"ל אם מדובר במבט מתמטי מהצד השני של המשוואה : אם הרייטינג נמוך, גם אז "הַאָשָם" נעוץ בתוכן ולא במנחים – מגישים.

רוצה לומר בקונטקסט דומה : שגשוגה של חברת החדשות של ערוץ 12 איננו מותנה בהגשה ובהנחיה של יונית לוי ו/או דני קושמרו, ו/או קרן מרציאנו, ו/או דנה וייס, אלא תלוי בראש וראשונה בכישרון רשימה ארוכה של כתבים ועיתונאים ובראשם אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, גיא פלג, עמית סגל, יונה לייבזון, דפנה ליאל, אהוד יערי, אילן לוקאץ', יגאל מוסקו, משה נוסבאום, ניר דבורי, אלעד שימחיוף, עמליה דואק, ועוד רבים אחרים (שלפתי את שמותיהם בע"פ מהזיכרון), כמו גם רשימה ארוכה של העורכים והמפיקים ובראשם עודד בינו. הפקה נמרצת, ידע בשימוש טכנולוגי טלוויזיוני על כל המשתמע מכך, לוגיסטיקה איתנה ומהירה, השגת הידיעות, עיבודן, קשר רצוף עם המקורות השונים, ועריכה פלוס שידור ראשוני, מהיר, ובלעדי של הידיעות החדשותיות פלוס חשיפת פרשנות צמודה של התוכן והטקסט המשודרים במהדורות החדשות, חשובים מהמגישים אותן על המסך. שום רשת טלוויזיה באשר היא ושום מוניטין שלה אינם ניצבים לעולם מעל איכות התוכן שהיא משדרת על המרקע שלה וגם לא מעל איכות אנשיה, עיתונאיה, שדרניה, ומפיקיה. 

נכון שמנהלי רשתות וערוצי הטלוויזיה השונים ומנהלי חברות החדשות עושים מאמצי עַל כדי לאתר את העיתונאים, הכתבים, והמגישים ולהתאימם למשימותיהם, אולם לעד התוכן המשודר על מרקע הטלוויזיה והמערכות העיתונאיות המפיקות ועורכות אותו חשובות יותר ממי שמגיש/ה ומשדר/ת אותו. הדברים נכונים גם כשמדובר ב- מגיש החדשות המיתולוגי ברשת CBS האמריקני Walter Cronckite / וולטר קורנקייט (2009 – 1916), ו/או ב-חיים יבין, ו/או ב-יורם ארבל, ו/או מאיר איינשטיין ז"ל.

טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית והבלתי נשכחת של וולטר קרונקייט (2009 – 1916) בסופה של קריירה עיתונאית טלוויזיונית מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך ארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) רב המוניטין ואישיות מזהירה בעלת ערך עליון היה מורה דרך עיתונאי לרבים מאתנו בתעשיית הטלוויזיה בארץ. הוא נשאר נאמן לרשת CBS שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

סוף הפוסט מס' 824. הועלה לאוויר בשבת – 31 באוגוסט 2019. כל הזכויות שמורות.