פוסט חדש מס' 840. מסמך-תשובה מס' 3 לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון". כל הזכויות שמורות למחבר, לכותב, לחוקר, ולעורך יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-17 בנובמבר 2019.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, לא נחקר, ולא נערך למטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים אינם עיתון בוקר יומי ולכן עשויים לשוב ולהתעדכן מעת לעת.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 840. הועלה לאוויר ביום ראשון – 17 בנובמבר 2019.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 840 מורכב ומסובך. את הֶאָמוּר על ידי ואת נימוקיי מטעמי כפי שהם מתועדים בפוסטים מס' 840, 839 ו-כמו גם את הנאמר על ידי ומטעמי בפוסט מס' 838, לא מצאתי בחוברת שחיבר וכתב מר חגי סגל עורך "מקור ראשון", ואשר קרויה, "החוג לתקשורת, כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". החוברת המדוברת הנ"ל צורפה לעיתון "מקור ראשון" שיצא לאור ביום שישי-8 בנובמבר 2019. פוסט תשובה מס' 3 לחגי סגל.  

טקסט מסמך : מוצ"ש – 16 בנובמבר 2019. זהו המסמך שפרסם חגי סגל וכותרתו, "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". המסמך עב הכרס הנ"ל שיצא לאור בצורת חוברת מידע עיתונאית בת 81 עמודים וצורף לעיתון הימני "מקור ראשון" ביום שישי – 8 בנובמבר 2019, רווי לא רק אי דיוקים, טעויות, שגיאות, ו-אי בדיקת העובדות לאשורן, אלא טעון גם ב- אינפורמציות לא נכונות. (באדיבות "מקור ראשון").

תחילה פרפראות.

1. ניב גלבוע מראיין את גב' שולה זקן עוזרתו האישית הקרובה ומנהלת לשכתו במשך שנים רבות אהוד אולמרט. ריאיון אנושי מרתק ו-מעניין שערך ניב גלבוע עם אישה חבולה, נבגדת, ומושפלת ששמרה סוד ו- אמונים לבוס שלה גם בבית המשפט, אבל הוא לא שמר לה. שניהם, שולה זקן וראש הממשלה אהוד אולמרט סיימו את הקריירה שלהם בכלא מאחורי סורג ובריח.

גב' שוּלָה זָקֵן (בת 62 היום) עוזרתו האישית ומנהלת לשכתו הנאמנה ושומרת סודותיו לשעבר של אהוד אולמרט במשך שנים רבות בעת שנשא בתפקיד ראש עיריית ירושלים ואח"כ היה שר התעשייה בממשלת אריאל שרון ומאוחר יותר כיהן גם כ- ראש ממשלת ישראל, הציגה וחשפה בשיחתה עם המראיין שלה מר ניב גלבוע (במסגרת תוכנית הטלוויזיה "אנשים" בהנחיית חיים אתגר וקורין גדעון ששודרה במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019) את אהוד אולמרט כאדם לא נאמן, לא הגון, רמאי, ולא ישר שבגד בה בבית המשפט במצח נחושה בצורה נבזית ובאופן נכלולי. מדובר במסמך אנושי קשה ו-מזעזע. לא ייאמן במה התעסק אז ראש ממשלת ישראל שקוראים לו אהוד אולמרט. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הוענש ע"י בית משפט בישראל, הוכרז כעבריין ו-פושע פלילי ונשלח במארס 2015 למאסר של שנתיים וחודשיים מאחורי סורג ובריח. אהוד אולמרט השתחרר מבית הסוהר ב-2 ביולי 2017. גם שולה זקן נענשה ונשלחה לכלא ב-15 ביולי 2014 לתקופה של 11 חודשים. היא שוחררה בתום 7 חודשים ב-26 בינואר 2015.

2. דרורית ויאיר ניצני, תבורכו. אין כמוכם.

דרורית ויאיר ניצני ראויים לפרס ישראל על יצירת מפעל חיים חשוב, מרשים, ובעל ערך עצום לחברה בישראל, הקרוי, הענקת עורף משפחתי חם לחיילים בודדים וחיילות בודדות.

3. תוכנית האוכל "מאסטר שף VIP". זאת ש- שודרה במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019 בערוץ 12. שידור מאכזב, חנפני, ורעוע. גם מוסרית.

תוכנית האוכל "מאסטר שף VIP" ששודרה במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019 בערוץ 12 בהובלת ארבעת השופטים ישראל אהרוני + חיים כהן + מיכל אנסקי + מאיר אדוני (במקום אייל שני) ובהשתתפות שמונת אנשי ה- VIP'S אופירה אסייג, נסלי ברדה, איציק כהן, דנה גורצקי, טהוניה רובאל, איתן כבל, אלי אילדיס, ואיתי לוי עברה בסיומה כל גבול בטעמה הרע והמזויף מפני שהייתה אפופה טקסטים של צביעות, שבחים, וחנפנות מצד ארבעת השופטים שהורעפו עד בלי די של שמונת המתחרים. תוכנית האוכל "מאסטר שף VIP" ששודרה כאמור במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019 בערוץ 12 הייתה מְאוּסָה, לא רצינית, ולא כֵּנָה במסווה של יָעֵנִי צחוקים ובדיחות. הצופים ראו ושמעו כיצד ארבעת השופטים יוצאים מכליהם, כל אחד בתורו, כדי להתחנף ולהתרפס בפני שמונת אנשי ה- VIP המתחרים. לא מקובל וגם אין בכך כל צורך. ובכן, תוכנית האוכל "מאסטר שף VIP" ששודרה במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019 בערוץ 12 בהובלת ארבעת השופטים ישראל אהרוני + חיים כהן + מיכל אנסקי + מאיר אדוני (במקום אייל שני) הייתה רווייה ב- אין סוף דברי חנפנויות, אין סוף מלל של התרפסויות, אין סוף טקסטים של ליקוקים, אין סוף צל"שים, אין סוף התפעלויות, אין סוף מחמאות, ואין סוף מילות שבח ו-צביעות של ארבעת השופטים שחולקו, הופנו, נאמרו, וממש "הושפרצו" (סליחה על הביטוי) לעברם של שמונת המשתתפים. אף אחד מהשְמוֹנָה שָם לא קופח. מעולם לא חזיתי בתעשיית הטלוויזיה באשר היא בכל כך הרבה קומפלימנטים, עשרות רבות מאוד של דברי הלל, שנאספו ונאמרו בתקופת זמן כל כך קצרה. היה מדובר ב-כאילו 8 גאוני בישול ובתוכנית אוכל תיעודית שהייתה בפעם הזאת לא כֵּנָה. הזוכה בתחרות הבלוף הזאת היה הזָמָר איתי לוי. המתחרה איתן כבל נחשף והצטייר שוב גם ב- תוכנית האוכל הזאת "מאסטר שף VIP" כ- פוליטיקאי קטנטן, קשקשן, ופטפטן חסר תקנה במסווה של מעין הומוריסט, אולם בעל הומור כושל. איתן כבל הילדותי הוא לֵיצָן נטול חוכמה, נטול כל קסם אישי ו-נטול כל ביקורת עצמית, שהתגלה בדרך גם כטבח "תימני" דַל יכולת עם הכורכום שלו. מדבר ומבטיח אולם נעדר כל ידע וכישרון לקיים ולהגשים את הבטחותיו, לא רק בפוליטיקה, אלא גם בענייני אוכל ותזונה. המתחרה הכי נחמד מבין כל השמונה ב- "מאסטר שף VIP" (מוצ"ש – 16 בנובמבר 2019 בערוץ 12) היה אלי אילדיס המאופק, הצנוע, והמכובד (גם אם לא זכה בבכורה).

4. נבחרת ישראל בכדורגל הפסידה לנבחרת פולין 2:1 באצטדיון "טדי" בירושלים במסגרת המחזור ה- 9 בבית המוקדם מס' 7 בקדם Euro 2020 פלוס הפרשן הכושל אלי גוטמן איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

הפסדה אמש (מוצ"ש – 16 בנובמבר 2019) של נבחרת ישראל בכדורגל 2:1 לנבחרת פולין באצטדיון "טדי" בירושלים במסגרת המחזור ה- 9 בבית מס' 7 בקדם Euro 2020, לא הפתיע איש. הפתיע אותי רק הנתון המוניטארי המדהים, בו התגלה, כי התאחדות הכדורגל של ישראל משלמת למאמן האוסטרי אנדריאס "אנדי" הרצוג של נבחרת ישראל הלאומית בעלת התוצאות הדלות שכר אגדי של 1.800000 (מיליון ושמונה מאות אלף) דולר לשנה. תמוה מאוד. לא צריך להיות מתמטיקאי כדי לראות שאין שום קורלאציה בין השכר שמשתכר אנדריאס "אנדי" הרצוג לבין התוצאות המחורבנות שמשיגה נבחרתו על כרי הדשא בארץ ובחו"ל. ועוד דבר : טריומוויראט הפרשנים באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים של המשחק הנדון ישראל – פולין 2:1, כלל את אבי מלר + שגיא כהן + מאמן העבר הכושל של נבחרת ישראל בכדורגל אלי גוטמן. זהו אותו אלי גוטמן מי שהיה המאמן הלאומי הכושל והנחשל שלא הצליח להצעיד את נבחרת ישראל לטורניר Euro 2016, וקודם לכן גם לא למונדיאל 2014. מדובר במאמן לאומי מאוד לא מוצלח. איזה סמכות מוסרית יש לו עכשיו ומאין הוא שואב אותה, לשבת כפרשן באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בהרצליה, ולחלק עצות בכזה ביטחון עצמי למאמן הלאומי הנוכחי אנדי הרצוג כאילו לא קרה כלום בעברו הפגום…???

5. קרן מרציאנו ו-אודי סגל שני אנשי הרדיו הוותרנים של גלי צה"ל.

קרן מרציאנו ואודי סגל ניהלו ביום חמישי – 14 בנובמבר 2019 ברדיו גלי צה"ל ריאיון פחדני, חוששני, מכופתר, ופגום עם מישהו מפקידי משרד האוצר איש זחוח, נינוח, ושבע, שיושב במשרדו הרחק מזירות הקרב העוטפות את יישובי עוטף עזה, בנושא מהירות ודחיפות קבלת הפיצויים בעקבות נזקי הקרבות שהצטברו במשך יומיים של לחימה עקובה מדם והרת סכנות בין צה"ל לבין קבוצת הטרור האיסלאמי העזתי המתקרא "הג'יהאד האיסלאמי". קרן מרציאנו ואודי סגל הצטיירו כמראייני כורסא יציבים, רגועים, ו-וותרנים בעוד מאות אלפי אזרחי דרום המדינה, עצמאים ו-שכירים על ילדיהם וטפם, הם כולם אחוזי תזזית, עסקיהם נפגעים, הם חיים בממד"ים בצל המוות ומשוועים לעזרה כספית וכלכלית עכשווית ו- מיידית של המדינה בטרם יתמוטטו ויקרסו, הם ו-פועלם. הפקידון המרואיין השליו לא מצא חן בעיניי. כמותו גם המראיינים השאננים והפסטורליים שלו.

6. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הופך באופן רשמי לרשת Off tube.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מגשים את חלומו להפוך באופן טוטטאלי לרשת Off tube שמשדרת ישיר את אירועי הספורט הבינלאומיים מהאולפן בהרצליה. ניב רסקין וגור שלף שידרו ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה ביום חמישי – 14 בנובמבר 2019 את משחק הכדורסל ב- Euroleague בו הביסה מכבי ת"א בוויטוריה ספרד את קבוצת בסקוניה 113:83. עיתונאות מגוחכת. אינני מתכנן להמשיך לשלם כסף בעבור עיתונאות מתחזה Off tube שמסרבת שוב ושוב להתייצב בשטח ולדווח לצופיה ישיר ממוקד האירועים וההתרחשויות.

הקדמה. 

קראתי את דבריו  של חגי סגל (עורך העיתון "מקור ראשון") מי שחיבר את המסמך "הימני" רחב הידיים רווי הטענות המגוחכות והַמְעֻוָות, ואשר קרוי, החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל" וצורף לגיליון "מקור ראשון"  ביום שישי – 8 בנובמבר 2019 בצורת חוברת מידע עיתונאי בעלת ממדים של סקירה היסטורית רוויה לא רק באי דיוקים, טעויות, שגיאות ואי בדיקת העובדות לאשורן, אלא טעונה גם באינפורמציות לא נכונות. המסמך עַב הַכָּרֶס הזה בן 81 עמודים שנראה כמו כתב תעמולה אמור להפגין נאמנות ויצירת תודעה פוליטית בימים אלה (!) לטובת ראש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שנאשם בפלילים. בנימין נתניהו צועד כעת במשעול פוליטי – משפטי צר, פתלתל, רווי מכשולים, הפכפך, ו-לולייני. באותה העת העכשווית הזאת הוא מנהל בצורה ובאופן רשלני ביותר מדינת פארטאץ' שסובלת מאין סוף שירותים ציבוריים לקויים ברמת נֶפֶל, ובראשם הרפואה הציבורית והתחבורה הציבורית. בנימין נתניהו שרוי במצב מסוכן ביותר עבורו מכיוון זוויות ההיבטים הקטגוריים החמוּרים של מִרְמָה והפרת אמונים של כל Courtroom ישראלי שבפניו הוא אמור להתייצב בבוא השעה. כך זה נראה ברגע כתיבת פוסט מס' 839. ראש הממשלה בנימין נתניהו עלול למצוא את עצמו ב-קָלוּת מול כתבי אישום שמסוגלים להוביל אותו היישר אל מאסר בן שנים מאחורי סורג ובריח (כמו בשעתו את ראש הממשלה בעבר אהוד אולמרט). בנימין נתניהו יכול להצהיר ולחזור על המנטרה הפוליטית שלו שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם באוזני מאמיניו, "לא יהיה כלום-כי לא היה כלום", אולם החזרות אינן הופכות את הטקסט לאֶמֶת, ו-אֵין לכך שום תוקף של חוֹק, דִין, ומשפט צדק (גם לא מ-בחינה מוסרית), שאמורים לזכות אותו כ-חף מפשע ולהרחיק אותו מסורגי הכלא. חגי סגל העניק לחוברת המידע עבת הכרס שלו שם מקוון, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", בו נכתב כי השמאל השתלט ברבות השנים על מוסדות התקשורת המרכזיים במדינת ישראל לרבות השידור הציבורי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל"), הִיטָה את הכף, הערים קשיים, ועשה מעין שַמוֹת פוליטיות בימין במשך שנות דור.

לא מצאתי במסמך הנ"ל  של חגי סגל, הקרוי, החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", שכאמור פורסם ביום שישי – 8 בנובמבר 2019, שום התייחסות שלו למינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת ז"ל למנכ"ל רשות השידור באפריל 1998 ואח"כ התפוטרותו של אורי פורת באוגוסט 2001 מתפקידו הרם בעקבות תהליך Impeachment שפתחו נגדו חבריו בוועד המנהל של רשות השידור ההוא שני הליכודניקים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי יחדיו עם גב' אהובה אורן ז"ל (שימשה המשנה ליו"ר הוועד הבא של רשות השידור נחמן שי) ונחמן שי עצמו. הערה שלי : נחמן שי עצמו הודח ב-2002 מתפקידו כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ובמקומו מונה אז למשרה הרמה הזאת איש מרכז הליכוד אברהם נתן. החבר'ה הנ"ל האלה עשו יד אחת ו-את המוות בשתי ידיים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשנים 2001 – 1999, והקשו עליו את חייו עד מאוד ב- ד' אמותיה של רשות השידור ז"ל ההיא. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי.

לא מצאתי את הסימוכין לטענות שביקשתי למצוא בחוברת בת 81 עמודים שהפיק חגי סגל (עורך "מקור ראשון") ביום שישי-8 בנובמבר 2019 ואשר קרויה, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל".

לא מצאתי במסמך הנ"ל  של חגי סגל, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", שום התייחסות שלו למינויו של ראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל באביב 2002 ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני המודח) ואח"כ ב- 2 ביוני 2002 הפקיד בידיו של אותו יוסף בר-אל כ- מנכ"ל במשרה מלאה את רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007 (על פי המלצה מפורשת של השר הממונה בממשלתו ההיא על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן). ב- 2 במאי 2005 (יותר משנתיים לפני תום חמש שנות כהונתו החוקית בתפקיד מנכ"ל רשות השידור) הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם בעוון שחיתות ושוחד מסך בתמיכת היועץ המשפטי דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון).

לא מצאתי במסמך הנ"ל  של חגי סגל, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", שום התייחסות שלו למינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו את חביבו הכושל מר יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור באביב 2011 ואת מקורבו הנחשל והבלתי מוכשר מר גילת תמיר לתפקיד יו"ר הוועד של רשות השידור.

בעמוד מס' 55 של המסמך, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", מצאתי את חגי סגל כותב ומשרבט באמצעות המקלדת שלו טקסט חמור ולא נכון בעליל, כלהלן : "…בתחילת קיץ 1998 שודרה בערוץ 1 כתבה שבה נראה נתניהו כמי שמגיב בהכרזת "יאללה בית"ר" על קריאות "מוות לערבים" בעצרת ניצחון של הקבוצה בכיכר ספרא בירושלים. משהו במערכת חתך וחיבר קטעי צילום מהעצרת כדי ליצור רושם שראש הממשלה מזדהה עם משאלות המוות הגזעניות של האוהדים…". אנוכי תמה וסקרן לדעת אם מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- ימים ההם של 1998 יאיר שטרן מתכוון לקום ולהגן על שמו ועל שם מוסד התקשורת שבראשו ניצב ועמד ב- 1998 מפני האשמתו הלא נכונה הזאת של חגי סגל.

אינני מכיר את חגי סגל עורך "מקור ראשון". החלטתי לענות ולהשיב לו בדרכי שלי, בנוסח שלי, ועל פי סדר הדברים שלי. (פוסט-תשובה מס' 3).

פוסט מס' 840. שוּב נִדְבָּךְ מוֹרְכָּב ומְסוּבָּךְ למֶחְקָר ו-כְתִיבָה. וגם פרפראות. פוסט מס' 840 הוא מסמך תשובה (3) לחגי סגל (עורך העיתון "מקור ראשון") מי שחיבר את המסמך "הימני" רחב הידיים רווי הטענות המגוחכות והַמְעֻוָות, הקרוי, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל" וצורף לגיליון "מקור ראשון"  ביום שישי – 8 בנובמבר 2019 בצורת חוברת מידע עיתונאי בעלת ממדים של סקירה היסטורית רוויה לא רק באי דיוקים, טעויות, שגיאות ואי בדיקת העובדות לאָשוּרָן, אלא טעונה גם באינפורמציות לא נכונות. המסמך העיתונאי עב הכרס הזה שנראה כמו כתב תעמולה, כמו סנגוריה ימנית פרופוגנדית לא מאוזנת ולא מדויקת, יצא לאור וצורף לא במקרה ל-עיתון "מקור ראשון" ביום שישי – 8 בנובמבר 2019. מטרתו ברורה, חשופה, וגלוית חוֹד : הפגנת נאמנות ויצירת תודעה פוליטית בימים אלה (!) לטובת ראש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שנאשם בפלילים. בנימין נתניהו צועד כעת במשעול פוליטי – משפטי צר, פתלתל, רווי מכשולים, הפכפך, ו-לולייני. הוא שרוי במצב מסוכן ביותר עבורו מכיוון ההיבטים הקטגוריים של כל Courtroom ישראלי (בנושאים של מִרְמָה והפרת אמונים) ו-עלול למצוא את עצמו בקַלוּת מול כתבי אישום שמסוגלים להוביל אותו היישר אל מאסר בן שנים מאחורי סורג ובריח (כמו את ראש הממשלה בעבר אהוד אולמרט). בנימין נתניהו יכול לחזור על המנטרה הפוליטית שלו שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם באוזני מאמיניו, "לא יהיה כלום-כי לא היה כלום", אולם החזרות הללו אינן הופכות את הטקסט לאמת, ו-אֵין לכך שום תוקף של חוק, דין, ומשפט שאמורים לזכות אותו כ-חף מפשע. יועציו, ידידיו, תומכיו, ומשרתיו הקרובים של בנימין נתניהו כמו ה-ח"כ הפטפטן מיקי זוהר היו"ר החדש של הליכוד גורמים לו נזק ו-מקרבים אותו בהבל פיהם בהופעות הסניגוריה הטלוויזיוניות המגוחכות ברמה של בדיחה אל עברי פי פחת (ראה את הופעתו הבזויה והחובבנית של ה- ח"כ מיקי זוהר בתוכנית ה- Talk show הטלוויזיונית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' בערוץ 12 ביום שישי – 8 בנובמבר 2019). גם מינויו הפוליטי המהיר והטָפֵל כעת של נפתלי בנט לשר הביטחון איננו מרחיק את בנימין נתניהו משערי הכלא.  פוסט מס' 840. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר במוצ"ש – 16 בנובמבר 2019.

מדובר ב-מעֵין פרולוג ו/או אפילוג של פוסט מס' 840. כל ניסוח טוב. לפני 24 שנים. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יוֹרֶה במוצ"ש-4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בכיכר העיר בתל אביב ליד הבימה המרכזית סמוך לבניין העירייה. אגף אבטחת אישים של השב"כ כושל בתפקידו מראש ועד כף רגל. מַר לומר אבל זאת הַאֶמֶת: ראש הממשלה נוֹפֵל שַדוּד ליד מאבטחיו מהשב"כ שהיו אמורים להגן על חייו ולא עשו זאת. הַנֵּזֶר וה-אֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עִם העַם הפלסטיני. פוסט מס' 838. הועלה לאוויר במוצ"ש-16 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מעֵין פרולוג ו/או אפילוג של פוסט מס' 840. כל ניסוח טוב.

לפני 24 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מאגף הימין הקיצוני הפוליטי במדינת ישראל יוֹרֶה במוצ"ש-4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטווח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בכיכר העיר בתל אביב ליד הבימה המרכזית סמוך לבניין העירייה. אגף אבטחת אישים של השב"כ כושל בתפקידו מראש ועד כף רגל. מַר לומר אבל זאת הַאֶמֶת: ראש הממשלה נוֹפֵל שַדוּד ליד מאבטחיו מהשב"כ שהיו אמורים להגן על חייו ולא עשו זאת. הַנֵּזֶר וה-אֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עִם העַם הפלסטיני.

יצחק רבין ז"ל הוא אחד מגדולי האומה היהודית לדורותיה, הארץ ישראלית, והישראלית מאז ההיסטוריה התנ"כית העתיקה של ימי משה רבנו, ומאז התקופה המודרנית בת זמננו של דוד בן גוריון. הַרֶצַח הנבזי של יצחק רבין ע"י בן עוולה בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 מהווה גם היום 24 שנים לאחר מותו תזכורת מָרָה כי מדובר ב-אֲבֵדָה עצומה למדינת ישראל ולעם היהודי היושב בתפוצות בגולה. יצחק רבין זיכרונו לברכה היה לא רק בֶּן מַלְכוּת אלא גם מדינאי מוכשר, מנהיג לאומי אָמִיץ בעל יכולות עצומות, ובראש וראשונה איש כֵּן, בעל יוֹשְרָה נהדרת, בעל מוּסָר נפלא, אזרח למופת בעל דוגמא אישית שאין עליונה ממנה, ובעל דֶרֶךְ אֶרֶץ מרוממת וגבוהה. כאדם, כחייל לוחם, כמפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב-1948, כרמטכ"ל צה"ל ומצביא הניצחון הצבאי המזהיר במלחמת ששת הימים, כשגריר בארה"ב, וכראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה. אני מרכין את ראשי בפני בֶּן המַלְכוּת יצחק רבין ז"ל. אני ארכין את ראשי בפניו עד אחרון ימיי. זאת התחייבות שלי. זהו נדר שלי.

תזכורת: יום ראשון-10 בנובמבר 2019, יונתן בן ארצי נכדו של יצחק רבין ז"ל וראש הממשלה בנימין נתניהו נושאים דברים בעלי תוכן מנוגד ושוֹנֶה על קברו של יצחק רבין ז"ל במלאת 24 שנים להירצחו ע"י נבל בן בליעל בשם יגאל עמיר. 

יום ראשון – 10 בנובמבר 2019. יונתן בו ארצי נכדו של יצחק רבין ז"ל מספיד את סבו ואומר היום על קברו של יצחק רבין באזכרה הלאומית במלאת 25 שנים להירצחו ע"י בן בליעל יגאל עמיר : "…אני אומר לראש הממשלה היוצא ולכל נבחרי העם, קחו אחריות על מעשיכם, אם דבר בכם רבב, זוזו הצידה. תפרשו מתפקידכם, לכו לביתכם והתמודדו עם הטענות האישות נגדכם…".

יום ראשון – 10 בנובמבר 2019. ראש הממשלה בנימין נתניהו משיב ליונתן בן ארצי ואומר היום על קברו של יצחק רבין ז"ל באזכרה הלאומית במלאת 25 שנים להירצחו ע"י בן בליעל יגאל עמיר : "…אני שומע את הטענה שכשחבר קנאים מתוך המחנה קרא כך "בוגד" ליצחק רבין, אני עמדתי בצד ושתקתי. לא הגבתי. אפילו עודדתי. שמעתי את הדברים גם פה ליד קברו של יצחק רבין בצורה מפורשת ומרומזת כמעט בכל אזכרה, אבל שקר שחוזרים עליו פעמים רבות אינו הופך לאמת…".

ההיסטוריה מוכיחה כי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לא עמד מהצד, ושתק רק כאשר התחשק לו. אינני מאמין אפילו למילה אחת של בנימין נתניהו. לא האמנתי לו אז ואינני מאמין לו היום.

מסמך. פוסט מס' 840. אנוכי עוסק ודן שוב ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב ע"י נָבָל בן בליעל בתשע וחצי בערב במוצ"ש-4 בחודש נובמבר של שנת 1995, מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת ההתנקשות והרצח ולא היו שם. בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל נָפָל שָדוּד משלוש יריות אקדח שנורו בגבו ע"י מתנקש מתועב ישראלי בֵּן עַוְולָה, נָבָל בשם יגאל עמיר. הַנֵּזֶר וְהַ-אֶצְעָדָה נגזלו מראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. יצחק רבין ז"ל צבר יליד הארץ ב-1922 ייזכר לעַד כאחד מגדולי בניה של האומה היהודית, הארץ ישראלית, והישראלית לדורותיהן בכל הזמנים לצִדָם של משה רבנו ודוד בן גוריון. 

פוסט מס' 840. בחזרה לימים ההם של סתיו תשנ"ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו- הנִקְלֶית ההיא של ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה ושַר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. הימין פלוס הימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה פושעת ו- נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל שנבחר בבחירות חופשיות במדינה דמוקרטית להתייצב בראש האוּמָה. יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה דאז מר בנימין נתניהו מי שטוען ב- 1995 לכֶּתֶּר עוֹצֵם את עיניו, אוֹטֵם את אוזניו, ונוֹעֵל את פיו נוכח גל ההסתה הבזויה, הנפשעת, ו- השְפֵלָה ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. בכך הפך בעצמו למֵסִית ומֵדִיח לאומי ראשי. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב- "מבט" בערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ומעל לכל בְּדָל התלבטות כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. הוא יצא נשכר פוליטית מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יצחק רבין כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ (!). כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור רָב כמופרך לחלוטין. לשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה ומוּסָר יָרוּד, עלוב, ו- מלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. היה צורך להפיל את העמודים ולבנות תחתיהם חדשים, נקיים, וצחורים. ממשלת ישראל התעוררה מאוחר מידי. רק בחלוף שלוש שנים מאז מינויו הכושל והמופרך, ב- 2 במאי 2005, התעשתה אותה הממשלה ו- 13 משריה, ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אלה שהעניקו שלוש שנים קודם לכן ב- 2 ביוני 2002 ל- יוסף בר-אל את מינוי הקבע של מנכ"ל רשות השידור, ו-הציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של 5 שנים מיוני 2002 עד חודש יוני של 2007. יוסף בר-אל המנכ"ל המושחת של רשות השידור ומעניק שוחד מסך, לא הגיע ליעד הסופי. כאמור, אותה ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה דאז עו"ד מֶנִי מָזוּז, נִטְרֶלָה ו- הדיחה את האיש המֵבִיש הַלָזֶה בבושת פנים (גם אם באיחור רב) לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי ז"ל ההוא שעל חורבותיו קם ב-2017 תאגיד "כאן". יוסף בר-אל הִמְעִיד את רשות השידור ומוטט אותו. ב- 2002 החלה הספירה לאחור. ב- 2017 היא הסתיימה. רשות השידור קרסה ונקברה תחת הריסותיה והפכה ל- ז"ל. על הריסותיה ו-חורבותיה קם ב- 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן". בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמִשְרָה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והודח ל- קרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי ההוא אודות נסיבות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל ההוא, ו- מצוי על מדפי ארכיון הממשלה. אין מדובר בסוד מדינה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מסמך. פוסט מס' 840. אנוכי עוסק ודן שוב ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב (שמה "כיכר מלכי ישראל" הסמוכה לבניין העירייה) ע"י נָבָל בן בליעל בשם יגאל עמיר בתשע וחצי בערב במוצ"ש-4 בחודש נובמבר של שנת 1995, מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 ומצלמות ערוץ 2 המסחרי הצעיר, שנעדרו מזירת ההתנקשות והרצח ולא היו שָם. בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל נָפָל שָדוּד משלוש יריות אקדח שנורו בגבו ע"י מתנקש מתועב ישראלי בֵּן עַוְולָה, נָבָל בשם יגאל עמיר. הַנֵּזֶר וְהַ-אֶצְעָדָה נגזלו מראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. יצחק רבין ז"ל צבר יליד הארץ ב-1922 ייזכר לעַד כאחד מגדולי בניה של האומה היהודית, הארץ ישראלית, והישראלית לדורותיה בכל הזמנים לצִדָם של משה רָבֵּנוּ ודָוִּד בֶּן גוּרְיוֹן. לאחר הרצח הוסב שמה של "כיכר מלכי ישראל" ל-"כיכר יצחק רבין".

פוסט מס' 840. סתיו תשנ"ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו- הנִקְלֶית ההיא של ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן הָמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב- 1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונועל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. בכך הפך בעצמו למֵסִית ומֵדִיח לאומי ראשי. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ובְּדָל התלבטות כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. הוא יצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יצחק רבין כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ.  פוסט מס' 839. הועלה לאוויר ביום שלישי-12 בנובמבר 2019.

אני שב לכותרת, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל".

פוסט מס' 840. תופעת הרייטינג המזהיר שצברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציבורי בשידורי מונדיאל ברזיל 2014 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור איש נֶפֶל בשם יוני בן מנחם (פרי מינוי מחורבן של ראש הממשלה בנימין נתניהו) ועוזרו הקרוב של המנכ"ל ויד ימינו הכושל זליג רבינוביץ' הייתה תוצאה של בלעדיות. אף על פי כן הבלעדיות ההיא לפני יותר מחמש שנים לא הבטיחה יציבות לשידור הציבורי שהורכב ונבנה מהתשלובת ההיסטורית של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" לא מנעָה מ- תקוות העובדים לקרטע, לזרוח, ולשקוע אין ספור פעמים בחודשי יוני ויולי של 2014. אותן התקוות האלה של השידור הציבורי זרחו ושקעו חליפות גם לפני 40 שנים בקיץ חם אחד של 1979. בהבדל אחד. עיתונאי רשות השידור ב- קיץ 1979 היו מוכנים אז להסתכן ויצאו להפגין נגד מינויו החשוד של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין) ונגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- יולי 1979, מנהיג מוכשר וכריזמטי בשם ארנון צוקרמן. הדורות התחלפו וגם איכותם. עכשיו ב- 2014 הם אנשי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שהתחפשו לכאילו עיתונאים (לא כולם, רובם) המשיכן להחריש שלוש שנים מאז מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2011 את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. האנשים החלשים האלה נעדרי עמוד שִידְרָה שלבשו כאילו מדי עיתונאים, הסתגרו בבועה שלהם והתפלשו ביוזמתם הם במדמנה המטונפת ההיא, כאילו שהדבר אפשרי (לא כולם, רובם) ב-2014 סגר ראש הממשלה בנימין נתניהו על פי צו וחוק את רשות השידור והציב מעל ראשה כונס נכסים, פרופסור דוד האן. פוסט מס' 840. כל הזכויות שמורות.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2 ביולי 2014. הצגת הטלוויזיה האיכותית ויוצאת דופן ברמתה של HBS במונדיאל ברזיל 2014 הנשפכת מ-מסך השידור הציבורי של ערוץ 1 מגיעה לקיצה. נותרו עוד 11 ימים ורק 8 משחקים ל- Finale של המפעל. ארבעה משחקים בשלב רבע הגמר, שני משחקים בשלב חצי הגמר, המשחק על המקום השלישי, ומשחק הגמר. 56 משחקים מאחור. ערב סיומו של מונדיאל ברזיל 2014 ניצב ערוץ 1 בפני דילמה קיומית מכרעת במתכונתו הישנה ההיא. מידי ערב ולילה מאז 12 ביוני 2014 ניגרים ממסך הטלוויזיה מסרים מנוגדים של שמחה ותוגה. של התרוננות ויגון. של גיל, משוש, וייסורים. מבטיהם המודאגים בשחור / לבן של עובדי ההנדסה ועובדי הדירוג המשולב בערוץ 1 שניצבים בפני פיטורים ועימם סלוגן העם כי "בלעדי שידור ציבורי לא תיכון דמוקרטיה" יחדיו עם סלוגן מעורר חמלה, "היום אנחנו מפוטרים – מחר אתם" – שזורים עם הווירטואוזיות בצבע של ליאו מסי, חמאס רודריגז, ותומאס מולר. עוד לא היה מראה טלוויזיוני תימהוני ומנומר שכזה בתולדות הטלוויזיה במדינת ישראל, בו מונדיאל כדורגל צועד במין צירוף מקרים שכזה שלוב זרוע בארץ עם קובלנה ומחאה של עובדי הטלוויזיה הישראלית משרתת הציבור, ובברזיל – חבוק ידיים עם פרוטסט של הפרולטריון המקומי. בעוד 11 ימים יסתיים מונדיאל ברזיל 2014 אולם לא תתם הספירה לאחור לקראת סגירת השידור הציבורי של מדינת ישראל במתכונתו הישנה כפי שהכרנו אותו לראשונה אז 2 במאי 1968. לקראת תום העשור הראשון של שנת 2000 רכשו מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" שְקְלָאר ומנהל חטיבת הספורט של ערוץ 1 בעת ההיא מר ששי אפרתי את זכויות השידורים של מונדיאל דרום אפריקה 2010 בעבור 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) יורו ואת אלה של מונדיאל ברזיל 2014 בתוספת % 9 על סך של 5.000000 (חמישה מיליון) יורו (במסגרת החלוקה הכספית הפנימית בתוך EBU). הרכישה התאפשרה לאחר שאיגוד השידור האירופי ה- EBU (רשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בו) קנה מחדש את זכויות השידורים מ- FIFA. הקנייה המחודשת התבצעה לאחר הפסקה בת שני מונדיאלים, אלה של יפן /קוריאה 2002 ושל גרמניה 2006, בהם הוחזקו זכויות השידורים פעמיים ע"י גורם פרטי , המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirch). איגוד השידור האירופי הגדול והעשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) מחזיק גם בזכויות השידורים של המונדיאל הבא שיתקיים ב- 2018 ברוסיה. ב- 13 ביולי 2014 ניצחה גרמניה את ארגנטינה 0:1 בריו דה ז'אניירו במשחק הגמר של מונדיאל 2014 והייתה שוב אלופת העולם בכדורגל, רק איש איננו יודע עכשיו כיצד ייראה השידור הציבורי הרשמי של מדינת ישראל בעתיד בטווח של עוד ארבע שנים, והאם זכויות השידורים של 2018 יהיו שייכים לערוץ 1 גם במתכונתו החדשה.

אחריתו של השידור הציבורי – מטרידה מאוד. הפרשן המשפטי של רדיו "קול ישראל" מר משה נגבי ז"ל (מת ב- 2018 בגיל 68) נימק בהיגיון ביום רביעי – 2 ביולי 2014 בחלק מהפוסט שהוא מפרסם בעיתון "הארץ", מדוע המצב הבלתי ברור של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" מדאיג, מציק, ומכביד גם בשלב המעבר בין נעילת המתכונת הישנה לבין ההקמה במתכונת החדשה. אולם משה נגבי טועה לחלוטין בכתיבתו בשולי המאמר כשהוא טוען כי רמת התפקוד של השידור הציבורי איננה אמורה להיות מודרכת מעצם הגדרתו משיקולים כלכליים. מייד אח"כ הוא מערב את האיתנות הכלכלית הנדרשת משידור ציבורי עם הגבלת שידור מידע עוכר שלווה ודעות לא פופולריות בתוכו. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם משיקולים כספיים, איננו משוחרר לעולם מ- איתנות כלכלית, ו- איננו משוחרר לעולם מעוֹל הרייטינג. ובאותה נשימה : עיתונאי ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" אינם משוחררים מלהגן בגופם על השידור הציבורי גם במחיר הנחת המפתחות על שולחן מעסיקיהם. מאז קיץ 2002 שעת מינויו של מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י הליכודניק ראש הממשלה אריאל שרון ואח"כ ב- 2011 עֵת הפקדתו והצבתו של מר יוני בן מנחם ע"י ליכודניק אחר ונוסף ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מסתגרים עיתונאי רשות השידור ומתחבאים ב- בועה, כאילו המתחולל בשאר האגפים איננו נוגע להם. מצב מגוחך ופתטי שהגיע כעת לקיצו. גם כעת ערב סגירתו של השידור הציבורי במתכונתו הישנה מתחוללים בתוכו עיוותים קשים מנשוא וחטאי ניהול כבדים. התמוטטותו של השידור הציבורי בגרסה הישנה שלו ב- 2014 נושאות אותי אל תקומתו מעפרו בשנים 1969 – 1967 ע"י פרופסור אָלִיהוּא כָּ"ץ, ואל רוח האנוש שפיעמה בקרב עובדיו הצעירים והנחושים בימים ההם בזמן ההוא. הם היו Pioneers. חלוצי טלוויזיה שלא חששו מכלום. בער בקרבם רק רצון עז אחד . להקים את הטלוויזיה מעפרה ולהפיח בה רוח אדם. הם היו כמו חלוצי העלייה השנייה והשלישית בני העולם הישן ההוא שעלו ארצה על מנת להגשים את החזון הציוני העתיק והצודק של הוריהם , סביהם, ואבות סביהם, ואבות אבות סביהם, "בשנה הבאה בירושלים".

פרופסור שלמה אהרונסון, חגי פינסקר ז"ל, לואיס "לואי" לנטין, סטנלי "סטן" גרנדייזי, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, יורם רונן ז"ל, משה חובב ז"ל, צבי גיל, מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, חיים יבין, חגי מאוטנר, ורדינה ארז ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, אלכס גלעדי, שמעון טסלר ז"ל, רינה הררית, רם עברון ז"ל, שרי רז, דן בירון, רון בן ישי, סלים פתאל, רן אדליסט, דובל'ה גולדשטיין, ליאור רותם, ורבים אחרים – היו חלוצי טלוויזיה עזי נפש שצעדו ב- 1968 בראש המחנה.

באותו היום ההוא, יום חמישי בשבוע – 2 במאי 1968, חג העצמאות ה- 20 לייסודה של מדינת ישראל, העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר היסטורי את מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה פרופסור אליהו כ"ץ. סגנו עוזי פלד. יורם רונן ז"ל היה השַדָּר ששידר ישיר את מצעד צה"ל. חיים יבין היה המפיק בפועל. לוּאִיס "לוּאִי" לֶנְטִין (Louis "Louie" Lentin, היום בן 85) יהודי מדאבלין איש הטלוויזיה האירית RTE שהגיע ארצה ביולי 1967 על תקן של מתנדב לאחר מלחמת ששת הימים של 1967, ופרופסור אליהוא כ"ץ (היום בן אוטוטו 94) התוודע אליו באקראי, היה הבימאי בניידת השידור ההיא של חברת "THAMES", שנודע בשמו ה- OB הכחול הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נולדה, וניסתה מייד לקום על רגליה. ניידת השידור הבריטית הישנה נקנתה ע"י עוזי פלד שנסע לשם כך באופן מיוחד ללונדון והושטה מנמל ברייטון באנגליה לנמל חיפה. היא הגיעה לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בראשית חודש אפריל של 1968 כשההֶגֶה שלה מותקן עדיין בצד ימין. רָם עֶבְרוֹן ז"ל היה השַדָּר והמראיין בשטח. דיוויד אֵבְּל (David Able) ז"ל איש צוות ההקמה מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS האמריקנית שימש ה- Floor Mnager בשטח ובניידת השידור. ניידת השידור הבריטית ההיא ה- "OB הכחול" הייתה מאובזרת בחמש מצלמות Video. חמשת הצלמים בשידור הישיר ההיסטורי ההוא ב- 2 במאי 1968 היו חיים פודגור , שלמה ספיטירקי – גרשנגורן, פול סאלינג'ר ז"ל ושני צלמים מ- CBS אחד מהם פאול בוזנר (Paul Bosner). הדמויות והתמונות הבאות מספרות משהו מההיסטוריה של התהוות השידור הציבורי בארץ.

טקסט תמונה : אפריל 1968. שכונת רוממה בירושלים. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ה- "OB הכחול" והגיעה זה עתה מאנגליה, חונה עם הגעתה לירושלים ליד בניין הטלוויזיה. הגה המכונית עדיין מותקן בצד ימין. בקדמת הניידת ממוסמרת שם חברת "THAMES" הבריטית. מישהו משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מיהר להכריז בגאווה באמצעות מכחול וצבע כי ניידת השידור האנגלית היא מעתה רכוש הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בצוות ההקמה בראשות פרופסור אליהו כ"ץ ועוזי פלד שררה אז אופוריה מלווה בתקוות גדולות. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (אז בן 43, והיום עוד מעט בן 94) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967. סגנו היה עוזי פלד (בן 82, היום). אליהוא כ"ץ פרי מינויו של ראש הממשלה לוי אשכול והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ישראל גלילי ביקש להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי אותם היסודות והמודל ששימשו בשעתו את הקמתו של שירות השידור הבריטי ה- BBC הציבורי. תמונת הסטילס הזאת צולמה ב- 1968 במשרדו של אליהוא כ"ץ בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ע"י הצלם שרגא מרחב. שרגא מרחב היה אחד הצלמים הראשונים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-1968 שהחזיק תדירות על כתפו את מצלמת הטלוויזיה מסוג BL שצילמה ותיעדה את קורות ותולדות מדינת ישראל בשחור / לבן. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו עוזי פלד (בן 31, בתמונה) סגנו של פרופסור אליהו כ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. התמונה צולמה ברחוב שמאי 9 בירושלים ליד משרדי צוות ההקמה כשעדיין כתבו טלוויזיה ב- ב'. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 1 במאי 1968. ירושלים. אזור הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 51 שנים. בימאי הטלוויזיה האירי לואי לנטין (Louie Lentin ממושקף משמאל) מנתח את ליין – אפ השידור הישיר של מצעד צה"ל בירושלים המתוכנן למחרת בבוקר (יום חמישי – 2 במאי 1968) עם עוזריו. הדיון מתנהל ליד ניידת השידור מתחת ליציעי הכבוד שנבנו לכבוד הנכבדים וצופים הרבים העתידים להגיע למצעד הצבאי. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : כתב עיתון "הארץ" לענייני הטלוויזיה נתן רִיבּון, המפיק בפועל של השידור הישיר חיים יבין (בן 36) ועוזרו האישי של לואיס "לואי" לנטין בניידת השידור, מנהל במה (Floor Manager) האמריקני דייויד אבל (David Abel מזוקן ג'ינג'י) המנוח, והבימאי היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין (בן 34). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1962. טרום עידן הטלוויזיה. שדר רדיו "קול ישראל" יורם רונן ז"ל (בן 29 מחזיק במיקרופון) מקליט שיחה בין ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ושניים מאורחיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו רם עברון ז"ל (מימין) מי ששימש כתב שטח ומראיין בעת השידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה"ל בירושלים ביום חמישי ההוא של 2 במאי 1968. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ליל יום רביעי – 1 במאי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני אוטוטו 52 שנים. תמונת הסטילס הזאת צולמה ב-ליל יום רביעי ההוא של 1 במאי 1968, פחות מיממה בטֶרֶם השידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית. אחד עשר ימי הכנות הגיעו לסיומם. דייויד אבל (David Able) והצלם פאול בוזנר (Paul Bosner) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS [מתוך קבוצה גדולה של אנשי CBS ששהו בארץ ב- 1968 ו- 1969 וסייעו לראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה] בודקים את ה- View finder ותקינותה של אחת המצלמות האלקטרוניות (תוצרת RCA) שתיטול חלק עוד רגע קט בשידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית. עשר מילים שפותחות את הספר "8 ימי בראשית". טקס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ופוליטיים רבים אין ספור וממושכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים. צה"ל כבש את רצועת עזה, את כל חצי האי סיני, את כל הגדה המערבית, ואת הרמה הסורית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה בישראל בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התקבלה כדי לייצר תקשורת והעברת מסרים לאוכלוסייה ערבית כבושה בת מיליון תושבים בגדה וברצועת עזה. שַר ההסברה והאיש הממונה על שירות השידור בימים ההם ישראל גלילי חבר קיבוץ נען מינה את פרופסור אליהוא כ"ץ (Elihu Katz) בן 41 בוגר אוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק ובעל תואר פרופסור לסוציולוגיה ותקשורת לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. פרופסור אליהוא כ"ץ היה בעצם עולה חדש מארה"ב שהגיע לישראל רק ארבע שנים קודם לכן ב- 1963. כשעלה שוב על הפרק עניין הקמת הטלוויזיה בישראל בראשית 1967 לאחר פרישתו של דוד בן גוריון מהחיים הציבוריים וירידתו מהבימה המדינית, ולוי אשכול נותר לבדו שם בפסגה, היה האלוף אלעד פלד המועמד הראשון והמועדף שלוֹ ושל ישראל גלילי להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה במדינת ישראל. שוחחתי בשעתו עשרות פעמים עם מר אלעד פלד בנושא מינויו בפברואר 1967 ע"י ראש הממשלה לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי למקימה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה (בטרם מינויו של אליהוא כ"ץ). הערה שלי : אל"מ אלעד פלד היה המח"ט הרביעי שלי בחטיבת "גולני" בעת שירותי כקצין קרבי בגדוד 12 של החטיבה בשנים 1959 – 1956.

טקסט תמונה : שנת 1967. האלוף אלעד פלד (בן 92, היום) אחד מהגנרלים המוצלחים במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 דחה את הצעתו של השר ישראל גלילי להתייצב כמנכ"ל בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא רצה להיות רמטכ"ל. (התמונה באדיבות אלעד פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד פלמ"חניק בעברו נודע כמפקד עתיר הישגים בצה"ל. בראשית 1967 עמד על סף שחרורו מצה"ל בתום שירות צבאי ארוך ונתן את הסכמתו לשר ישראל גלילי אך המלחמה המוצלחת שינתה את תוכניותיו. האלוף אלעד פלד קצין מוכשר ותכסיסן מלחמה התבלט כמפקד אוגדה שכבשה במהירות במלחמת ששת הימים 67' את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, כמעט ללא אבדות, אך הוא לא היה מעולם עיתונאי. הוא היה מפיק צבאי ומארגן מצוין אך לא איש תקשורת. בעקבות הצלחתו במלחמה ביטל את הסכמתו לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בישראל ונשאר בשורות צה"ל. בעת שיחות התחקיר עמו סיפר לי כלהלן : "השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי המאוכזב טִלְפֵּן אלי ואמר לי חמש מילים בלבד בלתי נשכחות בשיחת טלפון : "האלוף אלעד פלד – בגוד נבגדתי [3] וטרק לי את הטלפון". ישראל גלילי נפגע האופן אישי. הוא לקח זאת קשה ללבו. ואז גמלה אצלו ההחלטה לפנות אל פרופסור אליהוא כ"ץ מי שימש אז ראש הפקולטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים, והציע לו לתפוש את מקומו של אלעד פלד. זה היה בחודש יולי 1967 מייד לאחר המלחמה המוצלחת ששינתה סדרי עולם במזרח התיכון. יכול להיות שמעַז יצא מתוק. אין לדעת האם אלעד פלד קצין צבא מקצועי ומצטיין היה באמת מצליח בתפקידו אילו קיבל על עצמו את המשימה להקים את הטלוויזיה מראשיתה. אנחנו יודעים היום שמינויו של סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל לנהל את הטלוויזיה בקיץ 1971 היה מעשה כישלון מפני ש-ישעיהו תדמור לא קיבל את ההכשרה המתאימה ומעולם לא היה עיתונאי ולא איש תקשורת. הוא היה קצין חינוך בצבא בעל מורשת וחזון חינוכי – לאומי ונחשב לאחד מטובי בנינו ומלח הארץ – אך מה לזה ולניהול רשת שידור.

ד"ר חיים יָחִיל שימֵש מנכ"ל משרד החוץ בתקופת שלטונם של שני ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שָרֵת נבחרי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ההיסטורית. ב- 1965 מונה ד"ר חיים יָחִיל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שכונתה אז שירות השידור וכללה בשורותיה רק את הרדיו. טלוויזיה טרם הייתה. הוא החזיק בתפקידו הציבורי החשוב הזה עד 1972 וכיהן תחת שני ראשי ממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. מכיוון שראה את עצמו מומחה לתקשורת הציע ב- 1967 לשר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי לאתר לתפקיד ראש צוות ההקמה אישיות טלוויזיונית בכירה מחו"ל ולא לאייש בשום אופן את המשרה הבכירה בישראלי "משלנו". ד"ר חיים יחיל סבר שהמתכונת להרכבת המוצר החדשני מחייב הפקדת מנהל טלוויזיה מחו"ל שיסתייע בכישרונות ישראליים שיעבדו תחת חוזים אישיים. ישראל גלילי דחה את הצעתו על הסַף מפני שחשב שאיננה מתאימה לאופי חיי המדינה וצורת העבודה והמשמעת בישראל. הבחירה בפרופסור אליהוא כ"ץ הצעיר הייתה הגיונית. אליהוא כ"ץ יהודי – אמריקני מניו יורק ענה על ההגדרה של חיים יחיל "מנהל מחוץ לארץ" אבל מאידך התאים גם לדרישות גלילי מפני שהיה כבר חצי ישראלי לאחר ששהה בירושלים ארבע שנים כעולה חדש מארה"ב.

אליהוא כ"ץ בן 41 ב- 1967, היה ראש הפקולטה ללימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מאז 1963 אך קנה את המוניטין התקשורתי שלו ערב מלחמת ששת הימים קיץ 67' דווקא כמומחה בסקרי דעת קהל. בתקופה ההיא עבד אליהוא כ"ץ במקביל לעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים גם במכון החברתי למחקר שימושי בירושלים לצִדוֹ של המנהל פרופסור אליהו לואיס גוטמן. סגנו של אליהו לואיס גוטמן במכון היה עוזי פלד צבר מרמת גן בן 31 בוגר אוניברסיטת "ברנדייס" במסאצ'וסטס בלימודי כלכלה ומנהל עסקים. שני הפרופסורים – מדענים ילידי ארה"ב ערכו את סקרי דעת הקהל עבור ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה מורטת העצבים לפני מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הסקרים בחנו את מורל ונחישות האומה. סקרי דעת הקהל של אליהו לואיס גוטמן ואליהוא כ"ץ נערכו גם בזמן המלחמה ופרק זמן קצר לאחר תומה, והתבררו כאמינים ויעילים. ממשלת ישראל הביעה את הערכתה לשני האישים. פרופסור אליהוא כ"ץ היה הבחירה השנייה לאחר סירובו של האלוף אלעד פלד. ישראל גלילי נסע לביתו של אליהוא כ"ץ ברחוב הגדוד העברי 15 בירושלים וביקש ממנו באופן אישי לעזוב את האקדמיה ולהתייצב בראש צוות ההקמה. אליהוא כ"ץ (אז בן 41) איש תקשורת בעל מוניטין מהאוניברסיטה העברית בירושלים אך ללא כל ניסיון מעשי בשידורי טלוויזיה ארציים נענה ללא היסוס לאתגר. הוא רק התנה את הסכמתו במינויו של עוזי פלד (אז בן 30) הנמרץ לסגנו. פרופסור אליהוא כ"ץ נקרא לדגל ביוני 1967 בהתראת זמן קצרה. הוא היה איש בעל חזון מזהיר שדרש מעצמו לפסוח על מודל ה- "פייפר" הישן והאיטי ולדלג היישר עם הטלוויזיה הישראלית לעידן הסילון המודרני השייך למיראז' והפאנטום שהכריעו את מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. כרגיל נעזר אליהוא כץ כמו גם מדינת ישראל בטיפ טיפה של סיוע אמריקני. השַר הממונה ישראל גלילי והממשלה כולה ציפו מאליהוא כ"ץ ועוזי פלד לייסֵד מדיה אלקטרונית חדישה בפרק זמן קָצוּב על סמך הידע שנצבר בעולם התקשורת במשך שלושים שנה. הטלוויזיה הבינלאומית פעלה במלוא הקִיטוֹר. ישראל גלילי מעולם לא האיץ ולא זרז במילים את אליהוא כ"ץ ועוזי פלד לפעול ברוֹב עוּזָם ולא קבע להם תאריך יעד. הם היו ממילא סוסים דוהרים ללא רֶסֶן בפיהם אך עצם אישיותו ונוכחותו נשפה בעורפם והזכירה להם שלא ניתן להאיט את הקצב .

ממשלת ישראל אישרה מייד את  המינויים, ושניהם, אליהוא כ"ץ ועוזי פלד נרתמו למשימה והחלו בעבודת הקודש של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאֶפֶס, מעָפָר, מכלום (!). צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשותם של אליהוא כ"ץ ועוזי פלד היה יחידת סֶמֶךְ של משרד ראש הממשלה ופעל במסגרתו. הוא תוקצב על ידו ומשם שאב את הכספים שלו ואת המימון לפעולותיו. ישראל גלילי לא שיער בנפשו עד כמה בחירתו הייתה מוצלחת. בתוך פחות משמונה חודשים העמידו שני האנשים המוכשרים והמחושבים הללו אליהוא כץ ועוזי פלד רשת טלוויזיה מכלום על הרגליים. הישג ארגוני, הפקתי, ותקשורתי יוצא דופן וחסר תקדים. מצעד צה"ל בירושלים שנקבע להיערך ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של המדינה הפך לפתע ליעד שידור טלוויזיוני בהישג יד. זה לא היה יעד שידור מתוכנן מראש וגם אליהוא כ"ץ ועוזי פלד לא דנו על כך בתחילה עם השַר הממונה, אך קצב ההקמה וההצטיידות הטכנולוגית המהירה בצד סיוע CBS וקליטת כוח אדם מקצועי – מקומי ומחו"ל ואימונו העניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה את התנופה הנדרשת כדי להגיע לפסגה מוקדם מהצפוי. ביום חמישי – 2 במאי 1968 הפיקה והעבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית לראשונה בתולדותיה שני שידורים ישירים היסטוריים ללא שום תקלות טכניות. שניהם נעשו ללא גיבוי (Back up) טכנולוגי ואף על פי כן עברו בשלום. סיפור הצלחה מדהים. השידור הישיר הראשון התבצע בשעות הבוקר המאוחרות. ליתר דיוק ב- 11.00 לפני הצהריים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה במשך שעתיים באמצעות ה- "OB הכחול" וחמש מצלמות אלקטרוניות את מצעד צה"ל בירושלים שצעד ונסע בצֵל חומות העיר העתיקה בבירת ישראל שחוברה לה בעת מלחמה יחדיו. המשימה השנייה באותו יום חמישי – 2 במאי 1968 במוצאי חג העצמאות הייתה הקונצרט החגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערך במוצאי חג העצמאות בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של ליאונרד "לני" ברנשטיין. צוות הניידת קיפל את הכבלים הארוכים וארז את המצלמות . הניידת עזבה את הגבעה הצרפתית והתמקמה ליד בנייני האומה. מייד החלו ההתקנות והבדיקות. זאת הייתה הצלחה פנומנלית חסרת תקדים של אליהוא כץ ועוזי פלד שהתבססה על מרץ אנושי עצום, יוזמה וידע, מסירות, אהבה רבה למקצוע, וגם יכולת אִלְתּוּר. שני האנשים האלה ניהלו לראשונה בחייהם שני מבצעי שידור ישירים ביום חמישי – 2 במאי 1968 באפס מעצורים. הפגז נורה חלק וללא תקלות מלוע התותח. פגיעה בול שהעניקה לאליהוא כ"ץ ועוזי פלד מוניטין עצום ופרשה בפניהם רשת ביטחון ותקוות לקראת מבחני השידור העתידים לבוא. שניהם נהנו מאימונו המוחלט של השר הממונה ישראל גלילי וגם מאימונם של העובדים. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד היו חלוצי טלוויזיה שהטמיעו בקרב העובדים אווירה של חלוציות, התנדבות, ומסירות למען הרעיון. לכידות השורות שהייתה שזורה ברצון עז ובתקוות, ואמונת העובדים בשליחותם גם אם כלי המלחמה שהופקדו בידיהם לא היו חדישים – הבטיחה את דבקותם במשימה והצלחת ביצועה.

השַר ישראל גלילי קיווה שהטלוויזיה תעמוד על רגליה בתוך שנתיים. פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עשו זאת מהר מהצפוי. הם הצליחו לארגן בהתלהבות רבה כוח אדם מקצועי בארץ ובחו"ל גם אם בחלקו היה חובבני. שניהם הפיקו כראוי את הלקחים הנובעים מהסכם הייעוץ עם רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS (נחתם ב- 1966) והביאו לארץ במועד את ציוד הטלוויזיה הנדרש של חברת האמריקנית RCA. עוזי פלד טס בעצמו לאנגליה בראשית 1968 כדי להביא את ניידת השידור האלקטרונית הראשונה בהיסטוריה למדינת ישראל. צוות ההקמה הדביק טלאי לטלאי מאות פרטי הפקה אך בסופו של דבר עשה עבודת שידור כבירה. בחג העצמאות  ה- 20 של מדינת ישראל שנחוג ביום חמישי ד' באייר תשכ"ח – 2 במאי 1968, עמדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה במשימה ושידרה באפס תקלות את השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדותיה, הלוא הוא מצעד צה"ל בבירת ישראל המאוחדת בירושלים. עוזי פלד היה המפיק הראשי של הפרויקט (Executive Producer). הוא היה האיש שהעניק לעובדים את כלי הטלוויזיה הראשוניים לביצוע השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. המפיק האחראי בשטח מטעמו היה חיים יבין בצמוד לבימאי האירי לוּאִיס "לואי" לנטין שדיבר אנגלית בלבד. עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין בניידת השידור הייתה גב' רינה הררית. שפת הטלוויזיה של צוות ההקמה הייתה אנגלית. חיים יבין דובר את השפות גרמנית ואנגלית על בוריין תרגם לעברית את הוראותיו של לואי לנטין למי שהיה זקוק לכך.

הצוות הטכני הציב את ניידת השידור האלקטרונית ביום ראשון – 21 באפריל 1968 באזור גבעת המִבְתָּר הסמוכה לגבעה הצרפתית בירושלים. ליד מסלול המצעד המתוכנן אחד עשר יום לפני שעת ה- "ש". המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה היה סטנלי "סטן" גרנדייזי (Stan Gerendasy), שחקן חיזוק, אמריקני בעל יכולת שהובא  מ- CBS ניו יורק לישראל ע"י אליהוא כ"ץ , פרס עם עוזריו את חמש המצלמות האלקטרוניות הכבדות והכבלים העבים והארוכים והקים את רשת התמסורת הכפולה (Microwave) של העברת סיגנל השידור הישיר מהניידת שמוקמה כאמור ליד גבעת המבתר לעבר "בית היהלומים" הרי הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ומשם בכיוון תחנת המִמְסַר המרכזית של "איתנים, בהרי יהודה.  המַשְדֵר של "איתנים" הפיץ את סיגנל השידור לכל רחבי המדינה.

טקסט תמונה : 21 באפריל 1968. הגבעה הצרפתית בירושלים. זוהי ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהובאה במארס 1968 מאנגליה ע"י עוזי פלד סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ. (הגה המכונית ממוקם עדיין בצד ימין). הניידת שכונתה ה- " OB הכחול" חונה בגבעה הצרפתית 12 יום לפני שעת ה- "ש". (באדיבות גב' רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר "שמונה ימי בראשית" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, וקרויה בשם הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ראה הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" שדן בהקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדן בקורות 145 שנות טלוויזיה בעולם ובארץ בין 1884 ל- 2019.

2. נִיסוּחִים בינלאומיים : שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדָיו (הנרי מילר). אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת (אנדרה ז'יד). הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי (שארל פגאי). מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת (ג'ורג' ברנארד שאו). אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דִיבּוּרִים (ג'ורג' ברנרד שאו). מוּטָב למוּת על רגליךָ מאשר לחְיוֹת על בִּרְכֵּיךָ (דולורס לברון). כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרה בעקבות ה- המלצות הקטלניות של דו"ח וועדת רם לנדס לסגור את רשות השידור הציבורית במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים כפי שהוגשו לשר התקשורת מר גלעד ארדן.

אין סוף "Follow ups" התקיימו באחד מסופי השבוע של חודש מארס 2014 ברדיו גלי צה"ל , בערוצים 2 ו- 10 , ובעיתונות הכתובה אודות הדו"ח הקטלני המורכב והמסובך של וועדת רָם לָנְדֶס שמציעה לסגור את רשות השידור הציבורית במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים. ה- דו"ח הקיצוני של רָם לָנְדֶס מציע להרוס את השידור הציבורי כפי שכולנו מכירים אותו היום ולקומם אותו מחדש את אותו השידור הציבורי על הריסותיו של הסדר הישן על בסיס של תפישת ניהול שונה לחלוטין. תפישת הניהול החדשה מבוססת על תנאים אחרים של השקעה כלכלית , גיוס כוח אדם קטן הרבה יותר, ביטול תשלום האגרה, וגישה מוגבלת של מימון השידור הציבורי ע"י משרד האוצר. הדו"ח של רָם לָנְדֶס נמנע מלהטיל אשמה ישירה על צמרת הנהלת רשות השידור הנוכחית מנכ"ל רשות השידור יוֹנִי בֵּן מְנָחֵם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אָמִיר גִילָת, זאת שהובילה ומובילה בחוסר כישרונה המדהים את השידור הציבורי צעד אחר צעד אל עברי פי פחת. יוני בן מנחם ואמיר גילת שני מנהלים אפרוריים כושלים וכל כך רדודים חסרי כל יכולת מנהיגות (גם מתקוטטים בפרהסיה ביניהם בצורה מכוערת וילדותית) הם פרי ביאושים וכך גם נראית רשות השידור שלהם . שניהם מינוי פוליטי כפול של ראש הממשלה בנימין נתניהו .

טקסט מסמך : ידיעה חשובה של גב' רותה קופפר במוסף "גלריה" (מוסף יומי מעניין) של "הארץ" מ- 24 בפברואר 2014 : זאת האווירה השוררת בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות שידור רקובה ומפורקת. המפקדים יורים בתוך הנגמ"ש. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מנאץ את יריבו ד"ר אמיר גילת מי שמשמש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וקורא לעובדי הטלוויזיה והרדיו : "אל תיכנעו למגמות הזדוניות של יו"ר הרשות אמיר גילת". אמיר גילת כתב לחברי מליאת רשות השידור כלהלן : "בשעה שבבתי החולים של "הדסה" בירושלים הפסיקו לקבל חולים, הרי שברשות השידור שוב שיבשו עיתונאי "קול ישראל" את השידורים". יוני בן מנחם השיב לו ללא כחל ושרק וכך כתב לעובדי הרשות : "לצערי הנכם עדים בתקופה האחרונה לניסיונות מטורפים של יו"ר רשות השידור אמיר גילת להבליט את עצמו ללא הבחנה בין אמת לשקר בחודש האחרון לכהונתו כדי ליצור מצב של כאוס ברשות השידור". (באדיבות "הארץ" ומו"ל העיתון עמוס שוקן). 

חלק צר מעובדי ערוץ 1 אך מסור נאנק תחת ניהול כושל ובעייתי ביותר של יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' ותחת פיקוח ציבורי נעדר כל כישרון של אמיר גילת. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שכל חייל קרבי יודע כי גם בעת תנאי שירות קשים באימונים, במסעות ארוכים בחגור מלא + נשק וסחיבת אלונקות, במוצבים, במארבים, בהיתקלויות עם האויב בעת שמירה על גבולות המדינה, ובמלחמה – הוא יכול לסמוך על מפקדים הישירים שלו, ה- מ"כ, ה- מ"מ, וה- מ"פ. ההצלחה בקרב מותנית לא רק בהורדת פקודות אלא ראשית דבר מפני שהחייל הקרבי אשר מבצע את הפקודות רוחש אמון לידע וליושרה של המפקדים שלו. כל יציאה לקרב מבלי ששוררים יחסי אמון וכבוד הדדי בין המפקד לפיקודיו נידונה מראש לתבוסה וכישלון. כל מנהיגות באשר היא בצבא כמו בחברה אזרחית מבוססת על יושרה והגינות, דוגמא אישית, דרך ארץ, וכבוד לפיקודים. חיילים בצבא ועובדים אזרחיים בסקטורים השונים (גם בטלוויזיה) מוכנים להיהרג למען מפקדים ומנהלים יישרי דרך ואמיצים. מנהיגים לא אמורים להיות נחמדים. מנהיגים אמורים להיות הוגנים וישרים כסרגל בקבלת ההחלטות שלהם. לא הייתי רוצה שיוֹנִי בֵּן מְנָחֵם ואָמִיר גִילָת שני אישים פחותי ערך כפי שהתגלו בעת ניהול רשות השידור יהיו המפקדים שלי. לא בימי שלום ולא בעִתּוֹת מלחמה. הם פחותי ערך מפני ששניהם יודעים כי משהו חָמוּר ובלתי מתקבל על הדעת מתנהל מזה זמן רב בין ארבעת כתליה של רשות השידור כשאחריות התפעול הנכון והתחזוקה הראויה של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" רובצת על כתפיהם.

לעולם לא אשכח את הופעתו הדרמטית המרשימה והמובחרת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מתייצב ב- 31 במאי 1996 בחצר הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בפני ציבור גדול של עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" לאחר הבחירות לכנסת ה- 14 (ב- 29 במאי 1996 בהן ניצח בהן בנימין נתניהו את שמעון פרס) ומשיב לאיום ישיר שנחיתה עליו שרת התקשורת המיועדת גב' לימור לבנת , משהכריזה בראשי חוצות, "…כי עכשיו מוטי קירשנבאום יצטרך להזיע…". מוטי קירשנבאום ניצב שם ביום ההוא כמנהיג אמת של השידור הציבורי כשהוא אומר לפיקודיו הרבים מבלי להתפתל ולהתלבט , בשקט ובאיפוק , ללא התלהמות , אך בנחישות , כלהלן : "אנחנו העיתונאים ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו נמשיך לעשות את עבודתנו כרגיל ללא מורא וללא משוא פנים". במובנים רבים היה מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג שידור בלתי נשכח עבורי .

נָדָב פֶּרִי ערך בערוץ 10 בשבת 8 במארס 2014 Follow up סוּפֶּר משעמם יחדיו עם פנל שכלל את דן שילון אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (לשעבר אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ואת דוב ווייסגלס, ושמעון שיפר (היום עיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" ולשעבר שדרן ברדיו "קול ישראל"). דן שילון ציין כי בערוץ 1 ישנם עדיין אנשים טובים והזכיר מבין שורה של שמות דווקא את יעקב אחימאיר שאוֹ טוֹ טוֹ נושק ל- 80. תגיד לי דן שילון מה אתה עושה צחוק…? על מה אתה מדבר…? אתה מעלה את שמו של יעקב אחימאיר שריד לתקופה שחלפה מהעולם כאישיות שמאפיינת את דמותו של ערוץ 1 הנוכחי…? מר דן שילון, האם אינך סבור שדווקא אותו יעקב אחימאיר, מי שהיה אמון על מנהיגות האמת ההיא של ארנון צוקרמן ושייך ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973, הוא זה שהיה צריך לשמש עכשיו ב- 2014 דוגמא לדור הצעיר . הוא זה שהיה צריך לעלות על בריקדות נגד הניהול העלוב של השידור הציבורי כבר זמן רב ע"י יוני בן מנחם , זליג רבינוביץ' , ואמיר גילת . ידוע לכל כי יעקב אחימאיר הוא פנסיונר של רשות השידור שחתום כעת ומזה שנים על חוזה אישי כספי נאות עם ההנהלה . כל אחד יכול להסיק לעצמו מדוע יעקב אחימאיר נשנק וקולו לא נשמע . ווטראן שכמותו היה אמור להביע את דעתו . מוזר ותמוה ש- יעקב אחימאיר לא מקים מתרסים נגד הנהלת רשות השידור הנוכחית הקלוקלת , ולא מתייצב בגופו נגד שלטון טלוויזיוני ורדיופוני ציבורי מגוחך חסר כל תוחלת , אותו הגדירו העיתונאים מר נתי טוקר ואמיר טייג היום (יום ראשון – 9 במארס 2014) ב- "TheMarker", "הנהלת רשות השידור הגיעה לרמת סֵיאוּב בלתי נסבלת…". יעקב אחימאיר לא עושה זאת ואיננו מתמרד מטעמיו שלו. אינני שופט אותו אולם הייתי מצפה ממנו שיתנהג באופן שונה. כמובן שהמנחה נָדָב פֶּרִי עיתונאי, לא שנון ולא חד במקרה הקונקרטי כדלהלן , ניהל דיון עקר ובלתי חשוב. הוא בחר שלא להתעסק ולא להתמודד עם מנהיגותם העלובה של יוני בן מנחם ואמיר גילת. שני האנשים האלה הם האחראים ישירות על השֵפֶל הנוראי בו שרוי השידור הציבורי כיום . גם במצב הבעייתי של השידור הציבורי היום ניתן לנהל אותו פי 1000 (אֶלֶף) טוב יותר. מה שעומד היום לדיון נוקב על פי השקפת עולמי הוא לא רק הפירוק הטכני של ערוץ 1. חובה לערוך חשבון עם מנהיגות שידור ציבורי כה נחותה וכה לא מוכשרת שדרדרה את ערוץ 1 לשְאוֹל הרֵייטִינג האָפֵל.

בקיץ 2002 בשיא כוחי המקצועי הטלוויזיוני חשבתי שניהול רשות השידור ע"י המנכ"ל יוסף בר-אל הוא הרבה יותר מבעייתי. מְשוּקָץ. בפגישה פנים אל פנים עמו הבהרתי את עמדתי כלפיו ונתתי לו לדעת מה אני חושב עליו כהאי לישנא בכתב ובע"פ. בסיום אותה הפגישה הקצרה אמרתי לו שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שמציבים אותו כעת בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הם אלה שידיחו אותו ויסלקו אותו בבוא העת, כשיגלו כמה הוא לא מוכשר, ובאלה עקרונות מוטעים, שגויים, ובלתי מוסריים הוא דבק. "זה רק עניין של זמן עד שהממשלה הזאת שממנה אותך לתפקיד הרָָָם היא גַם זאת שתעיף אותך", אמרתי לו והוספתי, "אינני מתכוון עוד לשהות במחיצתך ובין השורות שעליהן אתה מפקד עכשיו". הנחתי את המפתחות על שולחנו , טרקתי את הדלת , ונטשתי לעַד את מְכוֹרָָתִּי. דָן שִילוֹן היה מְכוּתָב על המִסְמַך ההוא שהיה כתב אישום שהפניתי ללא כחל ושרק לעברו של יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002. כך הוא השיב לי.

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שהודעתי ליוסף בר-אל מה אני חושב על מידותיו כמנכ"ל רשות השידור ואיכות ומגמות הניהול שלו העכשוויים והעתידיים שלו. בעקבות הודעתי הבלתי מתפשרת בע"פ ובכתב שלא הייתה חזרה ממנה, החלטתי לנטוש לאלתר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. טרקתי את הדלת ונפניתי משם לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב' רִינָה מַצְלִיח ניהלה ריאיון חסר כל עניין בתוכניתה "פגוש את העיתונות" עם שר התקשורת מר גלעד ארדן. הריסת רשות השידור הציבורית ובניית חדשה על חורבותיה היא עניין אחד. החלפת היסודות הטכניים U, יחדיו עם V, ו- W באלמנטים טכניים אחרים של X, יחדיו עם Y, ו- Z , ללא בחירת מנהיגות שידור ראויה אמיצה ויישרת דרך נטולת פניות פוליטיות, הרי שכל העסק חסר ערך ו- שווה כקליפת השום. בכך רינה מצליח הפושרת לא עסקה אמש והותירה את חייו של גלעד ארדן קלים.

הקשבתי ב- יום ראשון – 9 במארס 2014 לריאיון הכפול במסגרת ה- Follow up שערך מר רזי ברקאי בתוכניתו "מה בוער" ברדיו גלי צה"ל עם יִצְחָק לִבְנִי ורָם בֶּלִינְקוֹב. שוב תלת שיח משעמם וחסר תכלית כמו הקודמים לו בערוצי טלוויזיה ורדיו אחרים. יִצְחָק לִבְנִי ז"ל נותר מגוחך כשסיפר לרזי ברקאי כי את הדו"ח שהוא אישית הכין אודות מצבה של רשות השידור ההיא (היכן שהוא סביב מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה), קרא רק חבר הכנסת מטעם האופוזיציה מר בנימין נתניהו. ביבי נתניהו הבוחש הראשי בשידור הציבורי (ולא מהיום) הוא ראש הממשלה שהפקיד עכשיו את השידור הציבורי בידיהם של שני אישים כה אפרוריים, כה חלשים, כה נעדרי כריזמה, כה חסרי מנהיגות, כה לא מוכשרים, וכה כושלים. כל ההתעסקות עם רשות השידור הנופלת, מתגמד מול הכתבה החמורה והמבעיתה של כתב ערוץ 2 אילן לוקאץ' ב- "אולפן שישי" אודות מצבם הקשה והבלתי מתקבלת של ניצולי השואה החיים במדינת ישראל. הייתה שם ניצולת שואה אחת שאמרה לאילן לוקאץ' כיצד שר האוצר יאיר לפיד שהוא בן של ניצול שואה בעצמו, איננו מתבייש להתנהג כך כלפי ניצולי שואה אחרים. תודה לאילן לוקאץ' על התזכורת החשובה.

3. היו כאן פעם ימים אחרים לגמרי. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 ארנון צוקרמן היה רב אלוף. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו אלופי הפיקודים שלו. ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1979 את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון ז"ל מדיחים בקיץ 1979 את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום שתי קדנציות ניהול מרשימות כאמור בשנים 1979 – 1973.

בשעה עֶשֶר בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 הכריז חיים יבין עם פתיחת משדר הבחירות הארוך לכנסת ה- 9 (בן תריסר שעות רצופות שנמשך עד שמונה בבוקר למחרת) את הכרזתו הבלתי נשכחת, "גבירותיי ורבותיי – מהפך". מנחם בגין מייסד מפלגת חירות לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 ואבי מפלגת "הליכוד" ומנהיג האופוזיציה הנצחי שנוצח עד אז במשך 29 שנים בכל מערכות הבחירות עד כה התבקש ע"י נשיא המדינה אפרים קציר להרכיב את הממשלה הבאה. ניצחונו של מנחם בגין בבחירות לכנסת ה- 9 היווה הפתעה פוליטית מרעישה. מגיש ומנחה משדר הבחירות הארוך בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין הגה סלוגן מבריק בתחילת  משדר הבחירות המקיף באותו ערב, "מהפך". מנחם בגין מנהיג הימין התמנה בפעם הראשונה בתולדותיו לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל . ראש הממשלה הקודם יצחק רבין התפטר כזכור מתפקידו בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 7 באפריל 1977 והדבר הוליך לבחירות חדשות. מחליפו של יצחק רבין כמנהיג מפלגת המערך שמעון פרס ניסה לאחות את השברים במפלגת המערך המרוסקת לקראת הבחירות, אולם ללא הועיל. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים ואילו המערך רק ב- 32. תוצאות הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 היוו באמת שינוי פוליטי מרחיק לכת אם לקחת בחשבון כי בבחירות לכנסת ה- 8 ב- 31 בדצמבר 1973 זכתה מפלגת המערך ב- 51 מנדטים ומפלגת הלכוד קיבלה 39 מנדטים. סלוגן "המהפך" של חַיִים יָבִין סִימֵן באופן אירוני למדי את השינוי העתידי שנרקם כעבור שנתיים גם ברשות השידור. כל שלטון המתין לשעת הכושר כדי להפקיד בידי נאמנו את רשות השידור. במובן הזה ממשלת מנחם בגין לא הייתה שונה במאום מ- ממשלות יִצְחָק רָבִּין, גוֹלְדָה מֵאִיר, ולֵוִי אֶשְכּוֹל. היא עשתה זאת אומנם באיחור אך דאגה להציב בראש רשות השידור באמצעיתו של דָבָר את שני נציגי הימין שלה : את יו"ר רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל ואת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. השעה עשר בערב. שניות אחדות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הארוך והמורכב המסקר את הבחירות לכנסת ה- 9. ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל ניצב באולפן א' של הטלוויזיה ומונה למגיש והמנחה חיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ההיסטורית ל- "אוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה הזאת מ- 17 במאי 1977 : מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק ברגע האחרון בטרם תחילת השידור הישיר שוב ושוב את נתוני מדגם הקלפי החדשני שלו בבחירות לכנסת ה- 9. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות כעבור כמה שניות הגה חיים יבין בשידור ישיר את המשפט האלמותי הבלתי נשכח שלו, "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

סכסוך הסמכויות בין מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נמשך גם לאחר מבצע השידור הטלוויזיוני המפואר של "המהפך" הפוליטי במדינת ישראל באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1977 בו נפנפה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין מהשלטון את מפלגת המערך בראשות יצחק רבין , שִמְעוֹן פֶּרֶס , וחַיִים בַּר-לֵב . בסופה של 1977 עשו הכתב לענייני ערבים אהוד יערי והמפיק אלכס גלעדי מעשה נועז וטסו לקהיר (דרך אתונה) ללא אישורם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לכסות את פגישת הפסגה של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה דיין עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת ושַרָיו. מכיוון שלא היו אז טיסות ישירות בין נתב"ג לקהיר טסו אהוד יערי ואלכס גלעדי דרך אתונה. הם קיבלו ללא כל בעיות את אשרות הכניסה בשדה התעופה בקהיר ומייד שלחו משם באמצעות הלוויין ובסיוע ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), הלא הוא איגוד השידור האירופי [סעיף1] – כתבות שערכן לא יסולא בפז למהדורות "מבט". הגעתם הסנסציונית בדרך לא דרך לקהיר עוררה רוגז רב בקרב שרי הממשלה. שר החוץ משה דיין קרא לפיטוריהם. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי גינה את נסיעתם לקהיר של אהוד יערי ואלכס גלעדי במילים חריפות. מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן דווקא העניק להם גיבוי ושיבח אותם. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חלק בכל דרך אפשרית על הבוס שלו יִצְחָק לִבְנִי שבתור מנכ"ל רשות השידור שימש גם העורך הראשי של השידורים בטלוויזיה וברדיו.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יִצְחָק לִבְנִי ממשרת המנהל הכללי של רשות השידור או במילים אחרות כהונתו הסתיימה ולא הוארכה ע"י ממשלת הימין בראשות מנחם בגין . הממשלה מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. המועמד המוביל למשרת מנכ"ל רשות השידור החדש היה דווקא מזכיר הממשלה אריה נאור אולם הוא סירב והציע לתפקיד את אפרים קישון ז"ל עיתונאי – סטיריקן (כתב ב- "מעריב") ומי שהיה גם בימאי הקולנוע. אך גם אפרים קישון סירב והציע לראש הממשלה מנחם בגין למנות לתפקיד את ידידו וחברו "ההונגרי" יוסף "טומי" לפיד (בן 47) אף הוא עיתונאי ב- "מעריב". לפתע התברר כי לארנון צוקרמן אין שום גיבוי פוליטי ו- שום סיכוי. בקיץ 1979 סילקו יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן סיים שתי קדנציות ניהול מוצלחות בנות שלוש שנים כל אחת בין 1973 ל- 1979 . רבים ראו מנהל מוכשר בעל יושרה, מועמד וודאי גם לתקופת ניהול שלישית מ- 1979 עד 1982, אולם יוסף "טומי" לפיד ז"ל ופרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו אחרת. הם לא האריכו את כהונתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שהסתיימה ב- 1 באוגוסט 1979 והדבר התפרש כהדחה על רקע תפישת ניהול פוליטית של המדיחים את כלל רשות השידור, את הטלוויזיה ואת הרדיו ביחד. משהודח מנהלם הנערץ מצאה שלישיית האלופים דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח הראשי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם של השלושה נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגַל של המנכ"ל החדש שבתוקף תפקידו שימש העורך הראשי של כל השידורים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל". משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979, מי שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה מניחים את המפתחות ונוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שסולק הראשון . זאת הייתה כמעט טרגדיה מפני ש- דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו האנשים שבנו את יסודות הבית ב- 1968 ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על מנכ"ל רשות השידור החדש חסר הניסיון יוסף "טומי" לפיד אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד תקשורתי היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד עצמו אולי מבלי שהיה מודע לכך. בלעדי שלושת האלופים וללא הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו ולשַגְשֵג. טלוויזיה זה עסק מורכב.

יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זוכר היטב את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן וגם את המנכ"ל שהחליף אותו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כפי שהעיד בפניי בעת פגישות התחקיר שערכתי עמו :

 "ביני לבין יוסף "טומי" לפיד לא התנהלה כל חפיפה מקצועית. אני עזבתי והוא בא. אבל את אותו הדבר ניתן לומר על התקופה בה החלפתי אני את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. זה היה ב- 1 באפריל 1974  איש לא תדרך אותי גם לא שמואל אלמוג עצמו. הוא עזב ולא סייע לי להתאקלם. כולם סמכו על המנהלת הוותיקה של לשכת המנכ"לים לדורותיהם גב' רוחמה איילון. היא הייתה אישה מקצועית מאוד, מוכשרת, הגונה וישרה, וגם מסודרת מאוד. רוחמה איילון הייתה החופפת הרשמית והיא זאת שהכניסה את יוסף "טומי" לפיד לתפקידו. כשאני התמניתי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג לא התנהלה גם כן כל חפיפה מסודרת. שמואל אלמוג עזב ואני נכנסתי. הייתי המנכ"ל הצעיר ביותר בהיסטוריה של רשות השידור, רק בן 39. לא התקיימה שום חפיפה מקצועית ביני לבין המנכ"ל היוצא. רוחמה איילון הייתה החופפת המעשית. היא הכניסה אותי מהר והיטב לעניינים ולתפקידי. אני חושב שההצלחה שלי כמנהל תחנת הרדיו של גלי צה"ל בשנים 1974- 1968 היו הסיבה העיקרית לפנייתו של שמעון פרס אלי ליטול לידיי את רשות השידור. ב- 1 באפריל 1974 התמניתי למנכ"ל רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה היה אז ארנון צוקרמן. היו בינינו מחלוקות רבות אך טובת הטלוויזיה ורשות השידור ניצבו מעל לכל. אני חושב שהייתה בינינו הערכה הדדית. למרות המחלוקות בינינו הייתי אני המנכ"ל שאישר את הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש שנים נוספות של 1979- 1976. עשיתי זאת מפני שחשבתי שהוא ראוי לתפקיד רב האחריות הזה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה בימינו מהפכת שידור ענקית. בתקופה הזאת הפקנו את מבצעי השידור הגדולים של בחירות 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשליחות השלום שלוֹ בישראל בנובמבר 1977, ותחרות שירי הארו- וויזיון האירופית (Eurovision song contest) במארס 1979. וגם את הפקות הספורט הבינלאומיות של כיסוי גביע העולם בכדורגל במערב גרמניה 1974, סיקור משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בסתיו 1974 , כיסוי אולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976, וגם כיסוי מונדיאל ארגנטינה 1978. ולא לשכוח ששלחנו לכל המקומות המרוחקים האלה ציוותי שידור שלנו. אני הייתה זה שביטל את פסטיבל הזֶמֶר האנכרוניסטי ומיסדתי במקומו את תחרות השירים של קדם הארו- וויזיון. הגענו להישגים טלוויזיוניים מפליגים לפני שנות דוֹר. הצלחנו להכניס לטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקה מקורית כמותית ואיכותית בסדר גודל של כ- % 70 מכלל שידורי הטלוויזיה. הפריצה הגדולה הייתה בהפקה ושידורי החדשות ע"י חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. היצירה המקורית כללה בתוכה את "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום, סדרת "עמוד האֵש" בעריכתו של יגאל לוסין, תוכנית הראיונות האקטואלית "טַנְדוּ" בראשותו של ירון לונדון. הסרתי מלוח השידורים את כל הטלה- נובלות וסילקתי כל מיני סדרות קנויות לא חשובות . בתקופתי שודרה הסדרה "עולם במלחמה"  וכמובן מבצעי שידורי הספורט הגדולים. כמנכ"ל רשות השידור הייתי שותף לניהול והקצאת משאבים לטובת שידורי מונדיאל מערב גרמניה 1974 אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1976. בימיי נכרתה הברית ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ההערכה הגדולה שלי למִשדרי הספורט באה לידי ביטוי באישור תקציבים והצבתם בלוח מִשדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל נדמה לי שהמטרה הגדולה שלי כמנכ"ל רשות שידור הושגה משהצלחתי לשמור על עצמאותה. בלמתי וביטלתי לחלוטין את דִבְרוּר צה"ל על ריאיונות שלנו עם חייליו וקציניו. הודעתי לממשלה כי תם עידן הדברור הצבאי על האינפורמציה העיתונאית של הטלוויזיה . מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הסתיימה. הדִבְרוּר הצבאי לא נחוץ יותר במדינה חופשית ודמוקרטית . לא שימשתי מנכ"ל מטעם למרות שהייתי מינוי פוליטי של ממשלת גולדה מאיר. פעלתי ברשות השידור כפי שפעלתי בשעתו כמנהל גלי צה"ל מטעם. היו לי וויכוחים רבים עם ישעיהו "שייקה" תדמור, שכיהן בימים ההם סגן קצין חינוך ראשי ושימש הבוס הישיר שלי בגלי צה"ל. אני ביקשתי לשָדֵר רדיו אזרחי והוא רצה רדיו שסַר למשמעת הצבא. כך גם ראיתי את תפקידי ברשות השידור. לא הסכמתי בשום אופן לשָדֵר אינפורמציה שהייתה נוחה לצבא. בכך שמרתי על עצמאותה של רשות השידור.

ראש הממשלה גולדה מאיר לא אהבה אותי. גם לא יצחק רבין. הם היו מאוכזבים ממני מפני שהייתי עצמאי מידי בתפקידי כמנכ"ל רשות השידור. אפילו שמעון פרס כעס עלי ואמר לי, "יצחק לבני אתה חייב להסכים לדִבְרוּר. אני מאוכזב ממך". שמעון פרס מאוד נפגע ממני. לאחר המהפך בבחירות 1977 ביקש הליכוד להדיח אותי והחליף אותי באיש משלהם. מנחם בגין שהיה דמוקרט גדול התנגד למהלך האנטי ממלכתי הזה וכך נשארתי בתפקידי עד אפריל 1979. רציתי מאוד להמשיך בכהונה נוספת כמנכ"ל רשות השידור אך הפוליטיקאים מהימין לא רצו. הם ביקשו להציב מישהו משלהם" .

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף "טומי" לפיד עיתונאי צעיר בן  29 ב- "מעריב" מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. עיתונאי מבריק ואיש חכם שמעולם לא ניהל רשת טלוויזיה ורדיו עד בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד הגיע לרשות השידור ולטלוויזיה הישראלית הציבורית לא רק חסר ניסיון אלמנטרי בניהול רשת שידור אלא הביא עִמו גם תפישות ודעות קדומות הוא היה איש כוחני. מרדכי "מוטי" קירשנבאום אמר עליו : "הוא טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיבה מחדש". (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 באפריל 1979. הימים ההם הזמן ההוא. חילופי משמרות. יוסף "טומי" לפיד בן 47 (מימין) מתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של יצחק לבני בן 45 (משמאל). בתווך, זבולון המר (בן 43) שר החינוך והאיש הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלתו של מנחם בגין. (התמונה מארכיון רשות השידור ובאדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן היה אִי של אינטגריטי ויציבות לאורך שנים בים הסוער של טלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מלחמתו העיקשת והאמיצה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת על עצמאות השידור הציבורי נצרבה בזיכרון הקולקטיבי לעַד. כמנהל טלוויזיה הפגין עצמאות ושליטה כה גדולה עד שאפילו מנע דריסת רגל ב- "בניין היהלומים" ממנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי שאליו היה כפוף [2]. הוא לא אִפְשֵר ולא נתן ליצחק לִבְנִי להתערב ולהשפיע על בחירת תכני השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג דומיננטי ופעל כפי שפעל בהצלחה גדולה גם מפני שנהנה מתמיכה מוחלטת של מנהלי החטיבות שלו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ניחן בחושים מחודדים וטביעת עין של נֵץ ובהכירו היטב את יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית הניח עליו לא בכדי זכוכית מגדלת. כשהיה צריך להעיר ולנזוף בו עשה זאת ללא פשרות . מכיוון שהיה כריזמטי ודמות של מנהיג שידור איתן הפך ב- 1979 למטרת דמות דרך כוונת עיניו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. מנכ"ל רשות השידור החדש לא רצה את מנהל הטלוויזיה הוותיק בשורותיו למרות הצלחתו המוכחת החד משמעית בשנים 1979- 1973 ואף על פי שידע כי בתקופת הזמן הזאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שגשגה. התקופה ההיא הייתה "תור הזהב" שלה.

טקסט תמונה : חורף 1983. לשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים . יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל ז"ל רשות השידור (מימין) בשיא כוחו וגם בשיא ה- Over weight האישי שלו יחדיו עם מנהלת לשכתו הנאמנה גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). בארבע השנים שניהל את רשות השידור עלה במשקלו וגם הזדקן. יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין בתחילת הקדנציה שלו את המורכבות והמסובכות של הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הדרושות להפעיל רשת טלוויזיה. (ארכיון רשות השידור. באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן פעל כאיש אמיץ שדבק במוּסַר בעקביות במשך עשר שנים למען המסך הציבורי . הוא היה כל כך הגוּן ובעל יושרה כה מוחלטת (וגם בטוח בעצמו) עד שלא היסס להתעמת עם איש מפיקודיו וגם לא עם הבוסים שלו . מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל זוכר היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עִמוֹ כלהלן : "ארנון צוקרמן היה איש חכם ומוכשר וקצת שוויצר שכזה , אבל ישר כסרגל. הוא היה סמנכ"ל כספים ומִנְהָל כוח אדם ששירת היטב את רשות השידור בשנים 1972- 1969. לאחר שמנהל הטלוויזיה הקודם סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור החליט בקיץ 1973 לחזור לשורות צה"ל, רציתי שארנון צוקרמן יהיה מנהל הטלוויזיה הבא למרות שהוא כבר לא היה ברשות השידור. למִכְרָז ניגש גם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל. הודעתי ליצחק לבני שלא אבחר בו וכי המועמד המועדף שלי הוא ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה הוכחה שמנהל טלוויזיה טוב לא חייב לבוא דווקא משורות העיתונות. הוא היה בכלל מומחה כלכלה ומִנְהָל שהגיע לרשות השידור בהשאלה מאגף מס הכנסה במשרד האוצר".

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור. מכתב הנזיפה וההתראה החמורה שכתב ב- 18 בנובמבר 1976 לפיקודו יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית מלמד על ניהול תקיף וללא פשרות שלוֹ את מוסד התקשורת החשוב במדינה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אפילו לא אמר שלום לפיקודו בפתח המכתב. הוא ניגש ישר לעניין .יוסף בר-אל קיבל את המסמך , קרא , ולא שכח אותו לעולם. ששת המילים בסיום המכתב, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך : 1 בנובמבר 1976. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל מנהל החדשות בשפה הערבית ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרמטכ"ל הטלוויזיוני ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רבים לא רק העריכו אותו מאוד אלא גם העריצו אותו. אלופי הפיקודים שלו היו נאמנים לו ב- % 100. בטרם הדחתו המתוכננת בקיץ 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד [3] יצאו מאות עובדים באופן ספונטאני בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כדי להגן עליו בגופם. שום מנהל טלוויזיה בכל תולדותיה לא זכה למשענת כה איתנה של עובדיו והערצה גלויה כפי שקיבל ארנון צוקרמן. מלחמתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ביִצְחָק לִבְנִי ויוסף בר-אל גררה איחוד אגפים נגדו בין מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 חיבב את יוֹסֵף בַּר-אֵל ונטר אֵיבָה לארנון צוקרמן שניצב כסֶלָע במפתן בניין הטלוויזיה הלא הוא "בית היהלומים" ברוממה . הוא פשוט לא נתן לו להיכנס ולהתערב בתכני השידור. מבצע השידור הגדול הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכון לה עם ביקורו ההיסטורי בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים. מנהל החדשות דן שילון כבר טס לניו יורק בשליחות יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לשמש שָם כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נותר אלכס גלעדי.

4. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממנה את אלכס גלעדי למפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משמשת Host broadcaster בינלאומי בהצלחה יתירה . אלכס גלעדי מבצע את המשימה בהצלחה עצומה וזוכה גם למוניטין בינלאומי . מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי מייסד מקים ב- 1977 את הטלוויזיה בשפה הערבית וממנה את יוסף בר-אל לעמוד בראשה כאקוויוואלנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשה ניצב ארנון צוקרמן. מוטי קירשנבאום תוקף בחריפות רבה את דרך ניהול רשות השידור ע"י יצחק לבני. 

מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה "קטן" על אלכס גלעדי. מאחוריו השתרכה כבר רשימה נכבדה של הפקות טלוויזיוניות בינלאומיות מרשימות כמו השידורים הישירים של אולימפיאדת מונטריאול 1976, השידור הישיר של הבחירות לכנסת במאי 1977, כיסוי הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, והשידור הישיר של תחרות שירי "האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" במרס 1979 (Eurovision Song Contest) בירושלים וניצחונה של הזמרת היפה גלי עטרי ולהקת הליווי שלה "חָלָב וּדְבָש". אם ניתן לשפוט את יכולתו הטלוויזיונית של אָלֶכְּס גִלְעָדִי שנות דוֹר מאוחר יותר מרום גילי נדמה שהגיע לשיא גדולתו כמפיק מבצע שידורי טלוויזיה בעת ביקורו בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בירושלים. התואר מפיק מחולק כלאחר יד במדיות האלקטרוניות בטלוויזיה וברדיו. ישנם מפיקי תוכניות ושידורי חדשות בגלי צה"ל, ברדיו "קול ישראל", ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא היה סתם מפיק. הוא היה אדריכל טלוויזיה ובכך לא רק נבדל מהמפיקים האחרים אלא גם ניצב מעליהם בדרגה שלימה.

בחודש נובמבר 1977 ערך מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חילופי גברי בתּפקוד כוחותיו . דן שילון מנהלה הנערץ של חטיבת החדשות סיים את קדנציית הניהול בת שלוש שנים שלו בהצלחה גדולה ונשלח להיות כתב הטלוויזיה בארה"ב. במקומו הוצב חַיִים יָבִין. בדיוק באותם הימים של חילופי הגברי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש נובמבר של 1977, תכנן נשיא מצרים אנוואר סאדאת את מסע השלום ההיסטורי שלו לירושלים. בדרך כלל אין מחליפים סוסים באמצע המירוץ אך אנוואר סאדאת הפתיע את כולם וגם את ארנון צוקרמן. בהיעדרו של דן שילון בעל ניסיון עשיר בהפקה ותכנון של כיסוי אירועי חדשות סבלה הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה. הייתה אווירה של הססנות מול אתגר שידור טלוויזיוני בינלאומי כה גדול של כיסוי הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לישראל, פגישתו בנתב"ג עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ועם נשיא המדינה אפרים קציר לרבות ביקורו בכנסת ונאומו בפני המליאה. ישראל הייתה כמרקחה וכמוה גם העולם. רבים בקבוצות הניהול של הטלוויזיה הישראלית לרבות אנשי ההנדסה לא היו בטוחים ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה ערב הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת ניידות שידור, ציוותי צילום מקורות הפקה ועריכה רבים במקביל ובו זמנית. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בניידות שידור וציוותי צילום, צילמה עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות . עידן ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) טרם הגיע לישראל . כדי לנהל כהלכה את הכיסוי הטלוויזיוני הבינלאומי המסיבי של הביקור ההיסטורי בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בישראל ובאותה שעה להעניק שירותים טכניים Unilateral לרשתות הטלוויזיה הזרות הרבות שיגיעו לישראל ובראשן שלוש הגדולות מארה"ב , NBC , CBS , ו- ABC , היה צריך לתגבר את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניידות השידור של אולפני הרצליה והטלוויזיה החינוכית. נדרש היה להיעזר באולפנים שלהם כמו גם באולפני הטלוויזיה החינוכית-לימודית ששכנו ברמת אביב וביחידות העריכה שלהן וגם בכוח האדם שלהן. נדרש מפיק סוחף בעל חזון. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה עבדה שעות נוספות. בדיוק מן ההיבטים הטלוויזיוניים הללו לפני כארבעים שנים הפך אלכס גלעדי לבלתי נשכח עבורי. חרוץ, ישר, הגון, מוכשר, ודבק במשימה מאין כמותו. דמות טלוויזיונית משכמה והמעלה שנטתה לפעמים להתעצבן ולהתרגז מהר מידי, אולם כפי שאלכס גלעדי העיד בפניי פעמים כה רבות, "זה מהעצבים – זה לא מהלב". אני הערכתי ואהבתי אותו אז ומעריך ואוהב אותו גם היום.

חַַיים יָבִין חסר כל ניסיון בהפקות טלוויזיה בינלאומיות מורכבות ומסובכות, חשש בצדק מגודל המשימה. הוא אחז בתפקידו החשוב כמנהל חטיבת החדשות ימים ספורים בלבד כמחליפו של דן שילון והיה חסר לחלוטין ניסיון טלוויזיוני מִבצעי ברמת שידור כה מורכבת ומסובכת כקודמו. הוא היה אומנם עיתונאי וקריין מהולל אך נחשב למח"ט טירון. חַיִים יָבִין נעדר מסורת ניהול ולא התקבל ע"י העובדים בראשית דרכו בנובמבר 1977 עם מינויו למנהל חטיבת החדשות כמופת של איש אִרגוּן. הוא לא היה מפיק בעברו וגם לא התמצא בטכנולוגיה המורכבת של שידורי טלוויזיה ובאפשרויות הגלומות בהן. המוניטין שלו בימים ההם היה מצוי לפני המצלמה ולא מאחוריה . "חיים יבין היה הססן וחסר ביטחון בתחילה כמנהל חטיבת החדשות", כדברי מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר עמו . חיים יבין לא נעמד על רגליו כדי להכריז בפרהסיה קבל עם ועדה כי הוא לוקח את היוזמה ואחריות ההפקה ושידור ביקור אנוואר סאדאת (Anwar Sadat) בישראל על כתפיו ועל כתפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא עשה את הנִדרָש ממנו כמנהל חטיבת החדשות ומנהיג שידור מחוסר ניסיון. הססנותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזדקרה לעין. לא רק הוא חשש מגודל ההפקה הבינלאומית. גם אנשי חטיבת ההנדסה רעדו מהמאמץ הרב, מ- עוצמתה, ומהמורכבות שלה. אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בארץ החלו להתארגן מיוזמתם ושאפו לשמש Host broadcaster עולמי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל על חשבון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. CBS זכתה בימים ההם להערכה ויוקרה רבה בישראל. יועציה סייעו בזמנו לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד ב- 1968 ובראשית 1969 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן המסד. CBS הקימה ב- "בניין היהלומים" הגבוה שניצב עד עצם היום הזה בשכונת רוממה בירושלים את הבסיסי הטכנולוגי ששימש את פעולותיה הראשונות של הטלוויזיה. בניין היהלומים הפך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמשכן שלה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. טקס החתימה ההיסטורי. רשות השידור הישראלית הקטנה (אז רק רדיו "קול ישראל") חותמת בשנת  1966 בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמתה מן המסד של רשת טלוויזיה ציבורית במדינת בישראל. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל :  ג. שיקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS , ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של משרד החוץ הישראלי בניו יורק . זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  זהו וולטר קרונקייט מגיש החדשות הדגול והנערץ של רשת הטלוויזיה CBS בשנים 1980 – 1950. וולטר קרונקייט ייצג את המוניטין הבינלאומי של CBS בתחום החדשות בכל מקום ברחבי תבל. CBS התמחתה בסיוע והקמת רשתות טלוויזיה מן המסד בעיקר במדינות העולם השלישי. (התמונה באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשת CBS קנתה את המוניטין העצום שלה בסיקור, הפקה, ושידורי חדשות בארה"ב וגם ברחבי העולם בשל המגיש הייחודי והסמכותי שלה וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) דמותו של וולטר קרונקייט הטילה את צִלָה בארץ למרות שלא ביקר כאן ובטרם החלה הפקת "מבצע סאדאת" . המוניטין האמריקני והבינלאומי שלו הגיע גם לישראל. מערכת רשת CBS בארץ לא המתינה וכבר שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה מידיו של יִצְחָק "אִיצִיק" קוֹל ז"ל מנכ"ל אולפני הרצליה (פיגורה טלוויזיונית ידועה בארץ ומפיק מוכשר בזכות עצמו). נשיאת אולפני הרצליה הייתה גב' מרגוט קלאוזנר אך האיש שניהל את החברה בפועל היה איציק קוֹל. הוא היה מפיק ובימאי טלוויזיה מצטיין ובר תחרות לשידור הציבורי. אִיצִיק קוֹל היה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת יוצֵר שעשועוני הטלוויזיה הפופולאריים "תשע בריבוע", ו- "4 דקות ו- 20 שאלות"  בהנחיית אורי זוהר. אורי זוהר הוא השחקן – בדרן וגם בימאי של הסרט "מציצים" מ- 1972 שזכה לפופולאריות עצומה גם בגלל השתתפותם בו של השחקנים אריק איינשטיין ז"ל והשחקנית מונה זילברשטיין ז"ל. אורי זוהר חזר מאוחר יותר חזר בתשובה והפך לרב אורי זוהר. הסרט "מציצים" קנה כאמור חיש מהר אחיזה בין ציבור הצופים ושודר בהצלחה גדולה גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעזרה בשירותי אולפני הרצליה והידע של המהנדס הראשי של האולפנים יִגְאָל חוֹרֵש זמן רב לפני ביקור הנשיא המצרי בארץ בנובמבר 1977. אף אני כעורך שידורי הספורט נעזרתי פעמים רבות בשירותי העריכה וההפקה המצוינים שלהם. היה תענוג לעבוד אצלם ועמם.

בימאי הטלוויזיה הוותיק חגי מאוטנר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2008 כלהלן : "וודאי שהיה כיף לעבוד עמם . זאת הייתה חברה פרטית מהירה מאוד בביצועיה בניגוד למסורבלות של התחנה שלנו. לא היה איש אחד בטלוויזיה הישראלית שלא רחש הערכה מקצועית רבה ליצחק "איציק" קוֹל וחבריו . גם חיים יבין חשב כי באולפני הרצליה טמונים כוחות מקצועיים רבים שמסוגלים להרים את מבצע הטלוויזיה של ביקור הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בישראל , בעיקר מהסיבה שהם היו קשורים ל- CBS" .

טקסט תמונה :  סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הבימאי חגי מאוטנר עם צוות הטלוויזיה של אולפני הרצליה . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל הבמה (Floor manager) נתן מנספלד, הבימאי חגי מאוטנר, צלם הטלוויזיה דני קופרשמידט (ממושקף) וצלם נוסף יואל הופמן. (צילום מחלקת הסטילס. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. הבימאי חגי מאונטנר (במרכז) מביים בתוך ניידת השידור של אולפני הרצליה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה והבימוי גב' נעמי אטיאס, חגי מאוטנר, וקיצוני משמאל נתב התמונה יצחק שבתוב. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק "איציק" קוֹל היה איש נודע וחשוב בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. מעֵת לעֵת הוזמן לפְקוֹד על תקן של סלבריטאי את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו המעבירה בשידורים ישירים את משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 70 במאה הקודמת. אני עוד זוכר אותו כעיתונאי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי, מוזמן מעת לעת ויושב שם כלאחר כבוד בעמדת השידור הסטרילית הזאת ליד השדרים דן שילון ואלכס גלעדי. איציק קוֹל זכה להערכה מקצועית רבה מהקולגות שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך עכשיו היה בן ברית של CBS האמריקנית וביקש לקבל לידיו יחד עם האמריקנים את האחריות למבצע הכיסוי הטלוויזיוני הנרחב בהנחה שיש לו את הידע והאמצעים להרים מבצע שידורים כזה. מנקודת מבטו, שילוב הכוחות שלו עם CBS וההסכם שכרת עמה הִיווּ גם עסקה כלכלית מוצלחת. ברית שידור אפשרית בין אולפני הרצליה ל- CBS הייתה מקובלת על כמה אנשים מובילים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היושבים ברוממה מבלי שהם מבינים כי ברית כזו מאיימת על עתידה המקצועי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים וההגמוניה שלה, כשלפתע נמצא לה גואֵל בדמותו של אלכס גלעדי .

את חטיבת החדשות ניהל כבר בחודש נובמבר 1977 חַיִים יָבִין מחליפו של דָן שִילוֹן. דן שילון עצמו נשלח ע"י ארנון צוקרמן ויצחק לבני לשַמֵש כתב רשות השידור בארה"ב. בליל שישי – 11 בנובמבר 1977 נערכה מסיבת פרידה פנימית בטלוויזיה לדָן שִילוֹן שעמד כבר לטוס לניו יורק לצורך מילוי תפקידו החדש ככתב הטלוויזיה הישראלית בארה"ב. יומיים קודם לכן ביום רביעי – 9 בנובמבר 1977 הודיע אנוואר סאדאת את הודעתו ההיסטורית הדרמטית בפני חברי מועצת העם המצרי כי הוא נכון ומוכן לצאת לירושלים בירת ישראל כדי לקַדֵם את השלום בין שני העמים . באותה מסיבת פרידה לדן שילון ביקש אלכס גלעדי רשות מאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית להפיק דו-שיח טלוויזיוני בשידור ישיר באמצעות לוויין ה- Primary בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת (בטרם התגבש רעיון בואו של אנוואר סאדאת לירושלים והפך למציאות). ארנון צוקרמן אישר בסופו של דבר את יוזמת המפיק – אדריכל אלכס גלעדי לא לפני סדרת התלבטויות וישיבה על המדוּכה.

בשבת – 12 בנובמבר 1977 הייתי עֵד ליוזמת השידור המדהימה הזאת שנראתה כחלום ולחליפת הטלקסים בין אלכס גלעדי לבין נשיא חטיבות החדשות והספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח. אלכס גלעדי טִלפֵּן לחֶזִי מַחְלֶבּ האיש האחראי אז בחטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית על תפעול חדר מכונות הטלקס ׁ(Telex) בקומה השלישית של הבניין (בטרם עידן ה- פקסימיליה ושנות דור לפני תקופת המחשב והשימוש ב- Email) וביקש ממנו להגיע מייד לעבודה כדי לסייע לוֹ בהפקת פרויקט שידור חשוב. הוא תבע ממנו לשמור את הדבר בסוֹדֵי סוֹדוֹת. אלו לא היו שעות העבודה המקובלות של איש הטלקס חֶזִי מַחְלֶבּ אך הוא כיבד את בקשתו הדחופה של אלכס גלעדי ובא בריצה לבניין ברוממה. אלכס גלעדי מחויך קלות הראה לי טלקס התשובה מ- ABC המבשר כלהלן : "הרשת מטיסה את מגיש החדשות הראשי שלה פיטר ג'נינגס מיוהנסבורג בדרום אפריקה לקהיר כדי להנחות את השידור מהצד המצרי". דן פתיר יועץ התקשורת של מנחם בגין הודיע לאלכס גלעדי כי מנחם בגין מסכים לדיאלוג הטלוויזיוני עם אנוואר סאדאת. דן פַּתִּיר (לשעבר כתב ספורט בעיתון "דָבָר" בסוף שנות ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת ונודע בשמו דָן פַּחְטֶר) היה אמור לשבת לצִדוֹ של ראש הממשלה מנחם בגין. התבוננתי בפניו של אלכס גלעדי. הוא היה נפעם ודרוך. לא היה איש מאושר ממנו. הוא ידע שהוא הולך לעשות את הפקת חייו. שפת גופו המאופקת והמִסתורית לא יכלה להסתיר את העובדה שהאדרנלין מתרוצץ בגופו במהירות מטורפת. ביום שני – 14 בנובמבר 1977 הגיע טלקס (Telex) נוסף מ- ABC לאלכס גלעדי המודיע לו מפורשות כלהלן : "ביקור אנוואר סאדאת בירושלים עומד בראש סדר העדיפויות של נשיא מצרים , וכי הנשיא המצרי ישקול את הדיאלוג הטלוויזיוני הלווייני כאפשרות שנייה". התשובה על בואו של נשיא מצרים לישראל נראתה לאלכס גלעדי דִמיונית התחילה ובעצם נשמעה יותר כהתחמקות מהדיאלוג הטלוויזיוני המתוכנן. אבל לאלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים לא רק בישראל אלא גם בעולם הטלוויזיה הבינלאומית ההפקה הזאת בערה בעצמות. הוא שוב רץ למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ואמר לו כי צריך להכין את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת האירוע ההיסטורי בו תידרש לספק את תמונות הביקור לכל העולם. אלכס גלעדי הגיש למנהל הטלוויזיה תוכנית פרישת ניידות שידור ומיקום מצלמות, וניוד ציוותי צילום בירושלים ממקום אחד למִשנהו, על פי תוכנית הביקור של הנשיא המצרי אנוואר סאדאת. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004, כלהלן : "בתחילה הגיב ארנון צוקרמן באדישות וחייך אלי בתימהון. הוא כמעט גירש אותי מהלשכה שלוֹ אך כעבור שעתיים קרא לי ואישר להתחיל לעבוד על ההפקה המורכבת למרות ההססנות בחטיבת החדשות והדיבורים על כך שכאילו CBS האמריקנית תשמש Host broadcaster של מבצע ביקור אנוואר סאדאת בירושלים".

בהיעדרו של דן שילון סבלה הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה של העובדים. חיים יבין שניצב עכשיו בראש חטיבת החדשות היה שונה לחלוטין באופיו מדן שילון. הוא היה חדש בתפקיד ויצר סביבו אווירה של הססנות מול אתגר שידור כה גדול ואדיר ממדים שכזה. צריך להבין שדן שילון היה מנהיג שידור מעבר להיותו מנהל חטיבת החדשות. בעל אוטוריטה. משהלך, לא כולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בטוחים שיש ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה לקראת הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב מראש, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת חמש או שש ניידות שידור של הטלוויזיה הישראלית במקביל בעת ובעונה אחת , הפעלת עשרות ציוותי צילום בפילם (Reversal) של הטלוויזיה, אפשרויות פיתוח מהיר של הפילם , מקורות שופעים של כוח אדם והפעלת לוגיסטיקה המונית . מדובר במספר רב של הפקות במקביל כמו גם היערכות מחושבת מראש של עריכת VTR ו- Film במקביל ובו זמנית, ובה בעת הענקת שירותים טכנולוגיים גם עבור ציוותי החוץ הרבים שיגיעו לירושלים . צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בכל תחום מתחומי העשייה הטלוויזיונית לרבות אביזרי צילום וניידות שידור. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן הכיסוי וצילום החדשות במצלמות ה- ENG שהיה נפוץ בכל רחבי העולם מאז 1968 טרם הגיע לישראל.

לכן לא יהיה מופרז לומר כי בתוך המולת חוסר הביטחון ואי הוַדָעוּת הזאת קם לטלוויזיה הישראלית ציבורית מוֹשִיעַ בדמותו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נדהם מהרעיון ההסכמה להעביר את מבצע כיסוי "ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים" לידיים זרות. הוא שִכְנֵע את ארנון צוקרמן בנימוקיו ההגיוניים שיש ביכולתו להתייצב בראש מבצע השידורים החשוב והמסובך ולהפיק אותו כהלכה עבור הטלוויזיה הישראלית ועבור העולם כולו. המוניטין של אלכס גלעדי כמפיק טלוויזיה וכאיש אִרגון בא לידי ביטוי בהפקות הספורט של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974 והפקת שידורי אולימפיאדת מונטריאול ביולי-אוגוסט 1976. ארנון צוקרמן האמין בפוטנציאל הגלום בו. אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי הייתה נעוצה בביטחונו העצמי שהתבסס על יֶדָע וכִישרון ובעובדה שהוא עצמו האמין ביכולתם המקצועית של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית להרים את המבצע. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן השתכנע. כשנודע לאלכס גלעדי שרשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה, אחד מכלי הנשק החשובים במלחמת השידור הזאת, יזם יוזמה טלוויזיונית חסרת תקדים ועשה מעשה גאוני של מפיק. אלכס גלעדי מיהר לפנות ל- EBU שָם היה מוכר היטב מזה שנים, ובעזרת זאב שטוקהיים ז"ל קצין הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ביצע "Block Booking" (חסימה ארוכת טווח) על לוויין ה- Primary האטלנטי, הלוויין היחיד שהיה מחובר בימים ההם לתחנת הקרקע בעמק האלה, ורק באמצעותו ניתן היה להעביר את סיגנל שידורי הטלוויזיה מישראל לאירופה וארה"ב. לאחר ששכר את כל זמן הלוויין וביצע את החסימה , התייצב בפני אנשי CBS בישראל ואיציק קוֹל, ואמר להם כהאי לישנא : "או. קיי. אומנם יש לכם את ניידת השידור של הרצליה לעומת ה-חמש שלנו, אך אין לכם כלל זמן לוויין כדי לשָדֵר את האירוע לארה"ב". זה נשמע מטורף אולם רשת הטלוויזיה האמירקנית CBS נכנעה לאלכס גלעדי. זה היה ביום חמישי – 17 בנובמבר 1977. חמש דקות לאחר ש- CBS וויתרה לאלכס גלעדי על אופציית ה- Host broadcaster הגיעה הידיעה הסנסציונית מקהיר כי נשיא מצרים אנוואר סאדאת באמת עומד לנחות עם מטוסו בנמל התעופה בן- גוריון במוצ"ש – 19 בינואר 1977 בשעה שמונה בערב .

הערה שלי : המתעניינים בנושא יכולים ללמוד עובדות נוספות על מבצע הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 ששימשה Host broadcaster בינלאומי וסיקרה את בואו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לירושלים – בספרו של רון ארלדג' (Roone Arledge) הקרוי "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper  Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים . 

טקסט מסמך : זהו ספרו של מנהל חטיבות החדשות והספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, רון ארלדג' (Roone Arledge) הדָגוּל, הקרוי, "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי).

אלכס גלעדי עשה כאן מעשה טלוויזיה אמיץ חסר תקדים. הוא עקף את הבוס הישיר שלו מנהל החדשות חיים יבין ובעצם נטל את הסמכות לידיו בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. הוא היה מפיק בעל יוזמה חסר מנוח שלא המתין לאיש שימנה אותו לתפקיד מפיק מבצע השידור של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. הוא לקח זאת לעצמו. חטף. הייתה לו לאלכס גלעדי נכונות ותעוזה שלווּ ביכולות. הוא בעצם מינה את עצמו לתפקיד. אלכס גלעדי היה נאמן מאין כמוהו למקום עבודתו. בכישרונו הרב שמר על כבודה ויוקרתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- Host broadcaster בינלאומי של אירוע מדיני בינלאומי חשוב ששינה את המְצִיאוּת המדינית והפוליטית במזרח התיכון. מְצִיאוּת שהביאה בסופו של דבר להסכם שלום המיוחל בן ישראל למצרים המחזיק מעמד עד ימינו אלו ממש. סיקור הכיסוי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 היה הישג טלוויזיוני אישי ובלעדי עצום של אלכס גלעדי. הוא היה בימים הם האחד והיחיד.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. המפיק אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (במרכז), ומנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (משמאל) – בעת בהתייעצות בשבת – 19 בנובמבר 1977 לקראת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. אלכס גלעדי היה מפיק נועז שקיבל גיבוי טוטאלי ממנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אך לא ממנהל ההנדסה. אורי לעדן היה ג'נטלמן אך לא Pusher באופיו. הוא לא הזכיר במאום סוג שונה של מהנדסי טלוויזיה כמו למשל בוב טראקינג'ר מנהל שירותי ההנדסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. אורי לעדן מסתיר את מנהל הביצוע דוד שניידר ז"ל, ומאחור ניצבת מימין ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"שלושה ימים בנובמבר 1977", היה מבצע שידורים בסדר גודל בינלאומי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם התנסתה בו מעולם. אנוואר סאדאת היה אמור לנחות בנתב"ג בשמונה בערב המוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 ולעזוב את ישראל ביום שני – 21 בנובמבר 1977 . אלכס גלעדי הטיל למערכה את כל אנשי מחלקת הספורט והעניק לי את אחד התפקידים האחראיים והמרתקים ביותר במבצע השידורים המורכב הזה. הוא הזמין  אותי למשרדו, "יואשיש", אמר, "מיניתי אותך להיות המפיק הראשי של ביקור נשיא מצרים בכנסת, אתה תהיה האיש שלי שם". הוא סמך עלי. קיבלתי לידיי את ניידת השידור האלקטרונית בצבע של מט"ח (המרכז לטלוויזיה חינוכית) בפיקוחו הטכני של ה- Supervisor המצטיין ורב התושייה שלה מאיר בן-ארי . ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמו כולן בימים ההם בשחור / לבן . הייתה לי רק בקשה אחת ל- אלכס גלעדי, "אני רוצה את יואב פלג (בימאי הספורט הקבוע של מחלקת הספורט) כבימאי שלי בניידת מט"ח ". אלכס גלעדי לא היסס לרגע, "יואשיש, קיבלת אותו", אמר והוסיף, "אני מבקש שתלבש את החליפה שקניתי לך בלונדון לפני שנתיים (באוקטובר 1975) ותענוב גם עניבה. בוא אלי אני אסדר לך את העניבה. כמפיק ראשי של המשדר הבינלאומי מהכנסת אתה מייצג את הטלוויזיה, את כולנו, וחוץ מזה החליפה הולמת אותך".

יחדיו עם הבימאי יואב פלג והמפקח הטכני מאיר בן ארי יליד דרום אפריקה פדנט ומדויק להפליא יכולתי לצאת לקרב שידורים ארוך ומתיש בן 48 שעות. תפקידנו היה מורכב ורב תכליתי . היה עלינו לכסות בשידור ישיר Multilateral (רב משתתפים) לכל העולם את הגעתו של אנוואר סאדאת לבניין הכנסת בירושלים ביום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977 ואת נאומו ונאום ראש הממשלה מנחם בגין מעל דוכן הנואמים המרכזי בבית הנבחרים שלנו. למחרת ביום שני – 21 בנובמבר 1977 התבקשנו לכסות את מסיבת העיתונאים המשותפת של שני המנהיגים בבניין תיאטרון ירושלים. סיגנל השידור שיצא מניידת השידור שלי הפליג לכל העולם. זאת הייתה אחריות מקצועית ענקית. ניצבנו עם ניידת השידור שלנו וחמש מצלמות הצבע באותו מקום שמישהו חשב פעם להציב שם את ניידת השידור של CBS. כאיש טלוויזיה מאומן אני יודע שעשינו עבודה מקצועית שלא נפלה באיכותה מאלו של רשתות הטלוויזיה האמריקניות . האיש שלי בשטח היה הכתב והמראיין אֵלִימֶלֶך רָם. הוא עשה רק שגיאה אחת כשלבש בניגוד להוראות המקצועיות שלנו חולצה תכלת, עניבה כחולה, וז'אקט כחול. לאיש החדשות הזה למרות תפקידו העיתונאי החשוב לא היה שמץ של מושג בטכנולוגיה של הטלוויזיה. אֵלִימֶלֶך רָם שעטה חליפה כחולה מנע מאִתנו להשתמש באפקט הטלוויזיה “Blue Screen” הממוקם בשולחן הניתוב של ניידת השידור. לשימוש באפקט "המסך הכחול" יש חשיבות עיתונאית במיקוד הצופה בתוכן המשודר וההקשר שבין השַדָּר המוביל את השידור לבין הסיטואציה העיתונאית שבה הוא נמצא . אֵלִימֶלֶך רָם היה השַדָּר הראשי שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפקתי אותו. לא ידעתי אז כי דרכינו ישובו ויצטלבו שוב ושוב במהלך הקריירה המקצועית של שנינו.

ביקשתי לראות את ההיסטוריה מקרוב עם הגעתו של אנוואר סאדאת נשיא מצרים לכנסת ישראל. רציתי להתבונן ב- אנוואר סאדאת ממֶטֶר. מכיוון שהייתי מצויד בתוקף תפקידי כמפיק ראשי של מבצע השידור הישיר מהכנסת  ב- Accreditation (תג זיהוי ומעבר מיוחד), הרשיתי לעצמי לעזוב לרגע את ניידת השידור ואת הבימאי יואב פלג כדי לשמש "עוזר צלם" מוסווה של צלם ה- Video שלי עמוס בן שחר שנשא על כתפו מצלמה אלקטרונית בעלת כבל ארוך מאוד, וניצב ליד מצבת החייל האלמוני בקדמת בניין הכנסת. כֶּבֶל המצלמה הארוך אִפְשֵר לעמוס בן שחר לנוע בחופשיות על פני שטח גדול ולעקוב בצילומי Close ups אחרי הנשיא המצרי וצוות מלוויו מכל מקום ברחבה הגדולה. היות והכרתי היטב כמפיק השידור הישיר את כללי הטקס ואת ה- Line up שלוֹ , ידעתי מראש שנשיא מצרים יעצור לדקה אחת (אולי כמה שניות פחות) ליד אש התמיד הבוערת מול מצבת החייל האלמוני ברחבת הכנסת, יתייצב בעמידת דוֹם, ויכבד את האתר ויניח שם זֵר לפני כניסתו לבניין הפרלמנט הישראלי. החזקתי בידיי את הכֶּבֶל הארוך של מצלמת הכתף והמתנתי יחד עם עמוס בן שחר ליד המצבה. אנוואר סאדאת נעצר כשלושה מטרים מהמצלמה ומ- אֵש התמיד כשלצִדו ומאחוריו ניצבים פמלייתו ואנשי הביטחון שלוֹ ומלוויו המצריים והישראלים הרבים. הוא התבונן בפנים חתומות במצבת הברזל המפויחת. היה הַס מוחלט. ניתן היה לשמוע את קולה של הלהבה המבעבעת למרומים ומקדשת את מותם של עשרות אלפי חיילי צה"ל שהקריבו את חייהם על מזבח קידוש השֵם. אנוואר סאדאת היה גֶבֶר מרשים בעל מראה מלכותי. לא היה ספק בכך. פניו היפים והשחומים היו חתומים כספינקס. הוא נראה כאֵל מצרי. רק כשראיתיו מקרוב כל כך הבנתי איזה כריזמה עצומה טמונה במראהו ובאישיותו. אח"כ הניח את הזֵר וצעד לעבר דלתות הכנסת בדרכו למליאה בעוד אני מיהרתי לשוּב לניידת. הכיסוי הטלוויזיוני ביומיים האלה היה חזק מכל. לא הרשינו לעצמנו להתרגש יתר על המידה. בניידת שרר שקט מוחלט. יכולתי לנהל את השידור הישיר בקלות יחסית יחד עם הבימאי המצוין שלי יוֹאָב פֶּלֶג.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. ניידת השידור בצבע של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) בירושלים בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1977. המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור בצבע של מט"ח מאיר בן ארי. כיליד דרום אפריקה הצדיק את המורשת של ה- BBC. בעל ידע טכנולוגי רב, פדנט, דייקן, ומסור ונאמן לעבודתו. להפיק עמו היה תענוג צרוף. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש נובמבר של שנת 1977 ראש הממשלה מנחם בגין וסגנו יגאל ידין מארחים את נשיא מצרים אנוואר סאדאת בביקורו בישראל. הכיסוי נעשה ע"י ניידת השידור בצבע של מט"ח. הצלם הוא הנריק שולץ ז"ל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי מימין לשמאל : סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא אנוואר סאדאת, ראש הטקס הישראלי, סגן הנשיא חוסני מובאראק, וראש הממשלה חליל. (באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977. מצבת החייל האלמוני בפאתי רחבת בניין כנסת ישראל בירושלים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת מלווה בקציני משמר הכנסת מניח זר כבוד. אנוכי כמפיק ראשי של השידור הישיר הזה מהכנסת לבוש חליפה ומעונב, מתבונן מאחור מצד ימין למעלה בנשיא המצרי מר אנוואר סאדאת, ומחזיק בידיי את כבל מצלמת הכתף של הצלם עמוס בן שחר. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז) על דוכן הנואמים בכנסת. מימין, יצחק שמיר יו"ר הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. שר החוץ משה דיין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת ענוב עניבה 'בעייתית' במשכן הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום שני – 21 בנובמבר 1977. ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר (משמאל) נפגשת עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז). ראש הממשלה אמרה לו, "קראת לי תמיד הגברת הזקנה" (המיקרופונים שחנו היו כה סמוכים אל שניהם עד שקלטו והקליטו כל מילה). אנוואר סאדאת פרץ בצחוק רם מתגלגל למשמע דבריה. מימין, שמעון פרס אז ראש האופוזיציה. (לע"מ תמורת תשלום).

מטוסו של אנוואר סאדאת נחת במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בנתב"ג. בשמונה בערב החל השידור הישיר של הביקור ההיסטורי ונשיא מצרים נראה מחייך בפתח דלת המטוס מנפנף בידו לשלום ויורד בכבש המדרגות לעברו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. באותו הרגע חשבתי על גדול אנשי הטלוויזיה (לפי דעתי) שנולד במדינת ישראל, אלכס גלעדי. יתרונו הראשון של אלכס גלעדי כמפיק מבצעי שידור בינלאומיים כה סבוכים הייתה יכולתו (וכִישרונו) לתכנן מראש תכנון קפדני עד לפרט האחרון מבלי להזדקק לאִלְתּוּר. הוא ייזכר כמתכנן דגול שלא היה זקוק לאימפרוביזציות.

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 19  בנובמבר 1977. נמל התעופה על שם דוד בן גוריון. נבחרת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מסייעת לאלכס גלעדי להרים את מבצע ההפקה הטלוויזיוני המורכב של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, העורך אורי לוי, והשדר רמי ווייץ. משמאל איש לא מזוהה בצוות ההפקה. הארבעה יושבים על יציע הכבוד בנתב"ג שהוקם לכבוד האחמ"ים הרבים שעות ספורות לפני נחיתתו של נשיא מצרים אנואור סאדאת בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שמונה בערב במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977. מטוסו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת נחת בנתב"ג לפני דקות אחדות. ראש ממלת ישראל מנחם בגין ונשיא המדינה אפרים קציר מקבלים בכל הכבוד הנשיא המצרי. כולם בפנים חתומות. (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה : 19 בנובמבר 1977. המולה באולפן ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות אחדות לפני תחילת משדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסקר את הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת למדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק – אדריכל אלכס גלעדי, מנהלת מחלקת התיעוד ג'וּדִי לוֹץ (מאחור מרכיבה משקפיים כהים), מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מנהל התיאום דוד שניידר ז"ל (מציץ מאחור) מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (מוסתר), המגיש והמנחה הראשי חיים יבין ששימש גם מנהל חטיבת החדשות באותה העת ההיא, וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הביקור ההיסטורי החשוב של אנוואר סאדאת בישראל הסתיים כעבור שלושה ימים ב- 21 בנובמבר 1977. כמפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכנסת של האירוע הבינלאומי ההוא, הייתי עֵד מקרוב לביקור שהניב שתי הבטחות היסטוריות אנושיות הנוגעות לקדושת חיי האדם : "No more war – No more bloodshed", הצהיר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. נשיא מצרים אנוואר סאדאת בעל כריזמה טלוויזיונית וקסם אישי נדיר החרה – החזיק אחריו, ואמר, "The October war should be the last war". במשך 45 שעות סיפקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות המפיק אלכס גלעדי את התמונות לכל העולם. אלה היו ימיה הגדולים ביותר. שעתה היפה. בתום מבצע השידורים המאומץ והאינטנסיבי והסָבוּך של ביקור אנוואר סאדאת, עשה מנהל החדשות חַיִים יָבִין טעות נוספת הוא הנפיק מִנְשָר תודה הנושא טקסט אחיד כמו היה רמטכ"ל הצבא ושלח אותו בסטנסיל לכל עובדי הטלוויזיה כאילו היו כולם חיילים נושאים באופן אוטומטי ושווה באותה האחריות להצלחת השידור הגדולה. בכך העניק לרבים תחושה כי הוא מנהל טכני ולא מנהיג הצוות . יכול להיות שהיו לו יועצים גרועים. מעולם לא שמעתי כי מפקד מעניק לפיקודים שלו מסמך הערכה נטול כל רגש משוכפל כסטנסיל. זה היה מגוחך. הנה הסטנסיל שנשלח כלשונו אלי [4]. 150 (מאה וחמישים) עותקים כאלה הופצו בין העובדים לרבות אלכס גלעדי מי שניצב מעל כולם מפני שהיה המפיק הראשי ומנהיג מבצע השידור הסבוך.

רשות השידור                                                                               23.11.1977

עם סיום מבצע הכיסוי הטלוויזיוני של ביקור סאדאת, רצוני להעביר את תודתי העמוקה על חלקך במבצע.

היה זה אחד המבצעים המסובכים ביותר בתולדות הטלוויזיה. ניצבנו בפני היעדר משווע של ציוד מתאים, זמן קצר ביותר להכנה , מאבקים בלתי פוסקים עד לרגע האחרון ממש לאפשר לנו גישה לנקודות השידור, ניצבנו בפני איסור להציב מצלמות במקומות רבים ובפני שורה ארוכה של בעיות חמורות אחרות, וכל אלה הוסיפו על הקושי האובייקטיבי שיש בדרך כלל בהפקת מִשְדָר כזה. ואף על פי כן עמדנו במשימה בכבוד וביצענו שידור מעולה, לא רק למען תושבי ישראל , אלא למען העולם כולו. יעידו על כך המִברקים והטלפונים הרבים המגיעים אלינו ומכולם ברכות ומחמאות . אני סבור שיכולנו לאתגר זה רק הודות לתושייה ויכולת האִלתּוּר, להקרבה ולמאמץ הבלתי נלאה שגילו כל העושים במלאכה .היו אלה רגעי התעלות מקצועית ואנושית, ובכך יכולים אנו כל עובדי הטלוויזיה להתברך.

יישר כוחך , חיים יבין

טקסט תודה כזה עלול לאבד את חדוותו וקִסְמוֹ למרות כנותו והפטריוטיות הטמונים בו מפני שהוא קבוצתי מידי. חולשתו הראשונה – באחידותו. השנייה – בתפוצתו הרחבה. ככל שהוא נכתב יותר פעמים ונשלח לכמות יותר גדולה של אנשים הוא מאבד את חיוניותו. הטקסט איננו אישי אלא פונה לכולם בצורה אחידה ו- שָוָוה כאילו היו עֵדֶר. כמו פקודת יום צבאית. לעולם אין תודה קבוצתית. יש תודה אישית. זהו חוֹק ברזל ביחסי אנוש. מכתבי תודה והערכה אישיים של העובדים לצִדך בתום מבצעי שידור בו ההשקעה המקצועית והמנטאלית מצִדם לאורך זמן על חשבון דברים אחרים ובעיקר על חשבון המשפחה (גם אם הם משולמים), הם סוג של ניהול ומנהיגות, בו אתה אומר להם ולעצמך, שאם העובדים חשובים לך, אתה חייב להוכיח שאתה אחד מהם.

הייתי סקרן להתבונן בפניו של אלכס גלעדי ב- 23 בנובמבר 1977 בשעה שקיבל לידיו כאחד האדם את סטנסיל התודה הקבוצתי שחיים יבין פיזֵר בין העובדים הרבים בתום מבצע שידורי אנוואר סאדאת. איש אחד בלבד היה ראוי למכתב תודה אישי וצל"ש ממנהל חטיבת החדשות . האחד ואין בלתו העת ההיא אלכס גלעדי. המפיק הראשי ומנהל מבצע השידורים של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. מילת תודה נוספת הייתה צריכה להיאמר גם לעוזרו הקרוב של אלכס גלעדי צְבִי ("צֶבֶּה") גוֹרֶן, מי ששימש כ- Head of Booking Office / מנהל מרכז ההזמנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לסיוע טכנולוגי לרשתות החוץ הרבות. תפקיד רציני ואחראי מאוד בהפקה כל כך לחוצה ורבת משתתפים. צֶבֶּה גורן עשה שם עבודה נפלאה שלא תסולא בפז. הוא היה שנים רבות עורך חרוץ ופעלתן של חדשות החוץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין לא מצא מעולם צורך להעניק אלכס גלעדי וצבי גורן מכתבי תודה אישיים.

טקסט תמונה : אנוכי עם צבי "צֶבֶּה" גורן בקיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. הוא צבי "צֶבֶּה" גורן היה אחד העיתונאים הטובים והמוכשרים ביותר ששירתו את השידור הציבורי מעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלחתו הבינלאומית של אלכס גלעדי בהפקות טלוויזיה גדולות בטלוויזיה הישראלית לא נעלמה מכל מיני זוגות עיניים מקצועיות בארה"ב. הן לטשו מבטים אליו ומשכו אותו בחטף החוצה ממחלקת הספורט הישראלית לעבר נתיבי שידור אחרים. האיש המוכשר הזה היה בדרכו הבלתי נמנעת החוצה מהטלוויזיה הישראלית לעבר קריירה דרמטית ומזהירה בחו"ל. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הציעה לאלכס גלעדי ב- 1980 הצעה שלא היה יכול לסרב לה. והוא באמת לא סירב. קשה להעריך להיכן היה מגיע אלכס גלעדי אילו נשאר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות שהיה מוכשר ובעל יכולות הרי שמעולם לא הוצע לוֹ לנַהֵל את חטיבת החדשות, או את חטיבת התוכניות, שלא לדבר על ניהול הטלוויזיה. אלכס גלעדי ניתב את עצמו במשך שנים רבות לנישה טלוויזיונית אחת בודדה, סגורה, וייחודית – שקרויה שידורי הספורט. סטיגמה נחותה בעיני רבים שמעידה על מוגבלות. מעין חוט מחשבה שקובע כי למי שמתעסק בשידורי כדורגל בטלוויזיה יש שכל ברגליים כמו לשחקני הכדורגל עצמם .זה נכון שהגיח מידי פעם כמטאור להפיק ולנהל עבור ארנון צוקרמן את ההפקות הגרנדיוזיות המיוחדות שאינַן בתחום הספורט. אך אלוּ היו הבלחות של רגע. לא היה לו שום סיכוי להעפיל לצמרת האמיתית ברשות השידור. הוא נבלם כי בא ממחלקת הספורט ונעצר ע"י הממונים מפני שהיה מוכשר מידַי, חריף, ולעיתים בוטה. קיים מִשְעוֹל טלוויזיוני מסוים ומוגדר שחייבים לצעוֹד בו בדרך לפסגה. אלכס גלעדי לא חווה אותו. הוא היה תקוע במחלקת הספורט.

פעם לקראת סופה של 1980 קרא לי כדי להצטרף אליו לפגישת דיון מחאה בלשכתו של מנהל חטיבת החדשות החדש טוביה סער שהחליף זה עתה את חיים יבין וכבר מינה את יאיר שטרן לתפקיד מתאם ומפיק ראשי של חטיבת החדשות. ירדנו מהקומה החמישית של בניין היהלומים שם שכנה מחלקת הספורט למשרדו של טוביה סער בקומה השלישית. אלכס גלעדי ראה במינויו זה של יאיר שטרן מחסום ביורוקרטי כפול בינו כמנהל הספורט לבין טוביה סער והתקומם נגד המינוי מפני שהוא מְסַרְבֵּל עוד יותר את תהליך הפקות הספורט. עורקי צווארו כבר היו תפוחים מדם סימן לבאות. הוא התפרץ ודפק בזעם על השולחן וגם הרים את קולו על מנהל החדשות טוביה סער.

טקסט תמונה : טוביה סער. עשה קפיצת דרך נחשונית בקריירה הטלוויזיונית שלו בראשית שנות ה- 80. בנובמבר 1980 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למנהל חטיבת החדשות וכעבור שנה ועשרה חודשים בפברואר 1982 הפקיד בידיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר התפטרותו של יצחק "צחי" שמעוני. איש מוכשר ונבון שאהבתי והערכתי. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי, הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טוּבְיָה סַעַר ממש נבהל מהסיטואציה הבלתי צפויה שנקרתה לו וחשב לרגע שאלכס גלעדי מרים את ידו עליו. אָלֶכְּס גִלְעָדִי ממש נפגע מהמינוי של יאיר שטרן שהיה חבר אישי שלו ומהתואר המבצעי שטוביה סער העניק לפונקציה החדשה. הוא ראה את עצמו כמפיק ראשי של שידורי הספורט וכל המבצעים המיוחדים. התפקיד החדש שנתפר ליאיר שטרן ע"י טוביה סער בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד נראה לו מיותר המעמיס מחסומים ביורוקרטיים נוספים בעת העשייה שלא לצורך. נדמה לי שאלכס גלעדי הרשה לעצמו להתנהג בבוטות כזאת במשרדו של מנהל חטיבת החדשות טוביה סער מפני שידע שדרכו לקריירה סנסציונית בחו"ל קרובה, מובטחת, ואיננה הרפתקה זמנית. במידה מסוימת השאיר אחריו אדמה חרוכה של יחסי עבודה קשים אולי מבלי שהתכוון לכך במודע. כבר נאמר כאן כי אלכס גלעדי היה איש טלוויזיה סוּפֶּר מוכשר משכמו ומעלה אך יוסף "טומי" לפיד לא אִפְשֵר ולא נתן לכישרון הזה לפרוץ קדימה. ברור שהיה מאוכזב. נמאס לוֹ מחוסר המקצוענות ששררה בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם עזיבתם של דן שילון וארנון צוקרמן ובוֹאם של יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער. בימים ההם היה אלכס גלעדי זעוף וכעוס, וּמִיעֵט לחייך. היו לו מספיק סיבות להתנתק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ומכיוון שהיה מוכשר מצא לעצמו דרך חדשה. ב- 1983 נבחר יאיר שטרן ע"י יוסף "טומי" לפיד לנהֵל את חטיבת החדשות. הוא עשה זאת במשך שֵש שנים עד 1989 . ארבע שנים שימש כתב הרשות בארה"ב. ב- 1993 מונה ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לתפקיד מנהל הטלוויזיה.

5. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ו- הוועד המנהל של רשות השידור מייסדים ומקימים את הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות יוסף בר-אל כישות שידור עצמאית ו- אקוויוולנט לטלוויזיה בשפה העברית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶֶרְמַן.

יִצְחָק לִבְנִי הוא האיש שאחראי ישירות לעיצובו של יוֹסֵף בַּר-אֵל כמנהל מִדְיָה בממדים הגדולים ממידותיו ומכפי שהייתה הטלוויזיה בשפה הערבית במציאות עצמה . השידורים בשפה הערבית מאז 1968 סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית . באוגוסט 1973 מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בתמיכתו של המנכ"ל דאז שמואל אלמוג . באפריל 1974 נבחר יצחק לבני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור וניהל את הטלוויזיה ביד רמה וגם את יוסף בר-אל שסַר למרותו. הוא ממש לא עשה לו כל חשבון. משהו בסגנון, "אני המפקד כאן ואתה הפקוד שלי. כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר". ארנון צוקרמן היה גבר יפה תואר ומרשים בעל כריזמה וקול בריטון סמכותי ומרשים וניחן בהופעה מרשימה של מנהיג. הוא היה איש מאופק וקר רוח ששידר ריחוק אך היה דומיננטי בהתנהגותו. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום רחשו לוֹ כבוד עצום. בהיותו מקצוען וגם איש חזק התעקש למנוע כל דריסת רגל של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתוככי בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

טקסט תמונה : חורף 1975. זהו מר ארנון צוקרמן (בתמונה בן 41) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי. גבר משכמו ומעלה. מאופק וקר רוח מחד ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אומר זאת כך : ארנון צוקרמן היה רמטכ"ל השידור הציבורי שנהנה מהערכה עצומה אם לא לומר הערצה של אלופי הפיקודים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור היה הבוס שלוֹ אבל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא נבהל ממנו . היחסים המתוחים ביניהם היו ידועים לכל בַּר בִּי רָב בטלוויזיה וברשות השידור. זה ממש לא היה סוֹד . האם רצה יצחק לִבְנִי לפגוע בארנון צוקרמן ע"י הפקדת אוטוריטה בידי יוסף בר-אל וקידומו למנהל הטלוויזיה בערבית כמדיה נפרדת בעלת ישות עצמאית , ובכך לתקוע לעַד טריז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לעִברית, או שמא זה היה הליך מקצועי נדרש ומחויב המציאות בתוככי השידור הציבורי. זאת שאלה שההיסטוריה של הטלוויזיה תתמודד עמה בוודאי בעתיד אך היא מונחת  גם לפתחו של יצחק לִבְנִי עצמו . הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית במסגרת הרשות בעונת השידורים ההיא של 1977- 1976 ע"י המנכ"ל יצחק לבני כמוקד כוח נוסף וכגוף שידור שווה משקל לטלוויזיה בשפה העִברית, נראתה כמעשה התרסה כלפי מנהלה של הטלוויזיה הכללית ארנון צוקרמן. מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם היה מעשה פולמוס ומקומֵם נוסף. ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני בן ה- 71 בביתו בהרצליה פיתוח.

טקסט תמונה : חורף 1976 בירושלים. הימם ההם הזמן ההוא. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני (מימין בן 42) מצטלם יחדיו עם מנהלת לשכתו הפדנטית, המדויקת, והחרוצה גב' רוחמה איילון ונהגו האישי גבי אוחנה  ליד "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים המושלגת. יצחק לבני היה אז בשיא כוחו אך לא חזק מידי כדי לחצות את סף דלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי , מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן :

"בסתיו 1976 בתום אולימפיאדת מונטריאול 76' החלטתי להפריד את השידורים בשפה הערבית מאלוּ של העברית, ולהעניק למנהל השידורים בשפה הערבית שייבחר מעמד של מנהל טלוויזיה עצמאי. בינואר 1977 עמדה הטלוויזיה בערבית לראשונה על רגליה. זה היה כמובן בתקופה שבה השידורים בשפה הערבית (באחריותם של סלים פתאל ויוסף בר-אל) סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן התנגד למהלך שלי בכל תוקף, וגם כעס עלי. זה כמובן לא עזר לוֹ. הוועד המנהל של רשות השידור תמך ביוזמה שלי ואישר אותה. החלטנו לייעד לשידורים בשפה הערבית 90 דקות ביום, בין שש וחצי לשמונה בערב. אני באמת מיניתי את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית  העדפתי אותו על פניו של סלים פתאל. אני יודע שבעקבות החלטתי נפתחה אח"כ מלחמת עולם בין השניים . יוסף בר-אל קיבל אז מעמד של מנהל טלוויזיה למרות ששידר רק שעה וחצי ביממה. אבל הצרה הגדולה הממשית הייתה עכשיו עניין שותפות של שלושה פרטנרים על אותו סיגנל שידור טלוויזיוני, הקרוי היום "ערוץ 1". הטלוויזיה החינוכית שמרכזה היה ברמת אביב שידרה על תֶּדֶר השידור הזה משמונה בבוקר עד ארבע או חמֵש אחה"צ. בשש וחצי עבר תדר השידור לידי הטלוויזיה בערבית, ואילו רשת הטלוויזיה החשובה מכולן הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 החלה לשָדֵר רק משמונה בערב. זאת הייתה צרה צרורה. היה לי בעת ההיא חֲזוֹן שידור. ב- 1977 בּקשתי מראש משלת ישראל מנחם בגין להעניק תדר טלוויזיה נוסף לרשות השידור על מנת להימנע מהמצב הפתטי הזה, בו שלוש רשתות שידור שותפות לאותו סיגנל שידור. תדר שידור נוסף היה מכפיל את נפח השידור שלנו, משדרג את ביצועי הטלוויזיה, ומונע פגיעה במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים . ראש הממשלה סירב לבקשתי. גם שר האוצר שמחה ארליך התנגד. הם הסתכלו על הבקשה המקצועית מנקודת מבט פוליטית. הם לא רצו לתת תֶּדֶר בלעדי לטלוויזיה מונופוליסטית שהייתה אומנם ממלכתית אך גוף שידור חזק ועצמאי. וככזה גם מבקר השלטון. אני תמיד סברתי שהתקשורת חייבת לנוּע במסלול שונה מזה של הממלכה. על התקשורת מוטלת החובה לפקוח עין על השלטון ולבקר אותו כשצריך. מאוד הצטערתי על החלטת הממשלה לא להקצות תדר נוסף לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שהיה להם, אך לא התכוונתי לוותר על עקרונותיי העיתונאיים. בשנים 1974- 1968 שימשתי מפקד גלי צה"ל. מוניתי לתפקיד ע"י מורל'ה בר-און. קיבלתי את התחנה מידיו של דַן בּוֹהֶם. היה לי חזון שידור. תחנת גלי צה"ל הייתה עד להגעתי תחנת רדיו צבאית ששידרה רק חמש שעות ביום. הפכתי אותה במשך השנים לתחנת רדיו אזרחית ששידרה אקטואליה ומהדורות חדשות, מוסיקה, בידור, ותוכניות מגוונות – 24 שעות ביממה. רציתי מאוד אחרי השירות בגלי צה"ל להרחיב גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית כדי להתיר את הסבך של פלונטר סיגנל השידור הסבוך, אך הדבר לא יצא לפועל" .

בעקבות העדפתו של יִצְחָק לִבְנִי את יוסף בר-אל ומינויו למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית התפתחה מריבה אישית קשה בין יוסף בר-אל לסלים פתאל שנשא עיניו לתואר לבין הזוכה בה . הסכסוך בין השניים החל עוד מימי בראשית של הטלוויזיה ונמשך שנים . ב- 1978 הגיש סלים פתאל כתב אישום חריף נגד יוסף בר-אל בן 150 עמודים שכותרתו הייתה , "בר-אל המנהל ושיטותיו" , לוועדת בוררות בת שני אנשים צבי זינדר ושלמה עבדי שנדרשה להכריע מי מבין השניים צודק .

טקסט מסמך : טענותיו הקשות של סלים פתאל נגד יוסף בר-אל רוכזנו לספר בן 150 עמודים שכותרתו הייתה "בר-אל המנהל ושיטותיו". בסופו של דבר לא יצא מזה כלום ויוסף בר-אל נשאר על כנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום מתומכיו הנאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן תיעב את דרך ניהול רשות השידור בידי המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי ואת הפיקוח הציבורי הלא יעיל של הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן. בשלב מסוים הוא היה כל כך מאוכזב מיצחק לִבְנִי עד שהחליט לעזוב את הטלוויזיה ולצאת לחופשה ללא תשלום. מאוחר יותר נאלץ לחזור לשורותיה מפני שההנהלה הראשית איימה לפטר אותו אם לא ייאות לחזור ממנה. ב- 25 באוגוסט 1978 העניק כאמור ריאיון בוטה וחסר תקדים בחריפותו לכתב עיתון "הָאָרֶץ" אלי טייכר בו תקף ללא כל חשבון את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני [5]. מוטי קירשנבאום נקט בצעד חריג. הוא לא הרבה להתראיין לעיתונות אך הפעם הזאת הרשה לעצמו כמנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה לבַקֵר קבל עם ועדה את הבוס העליון של רשות השידור ולהטיל בו את חִצָיו השנונים. יִצְחָק לִבְנִי קרא שוב ושוב את הטקסט המַר והפוגעני המופיע להלן אך לא פיטר את מוטי קירשנבאום ממשרתו. אולי נמנע מלעשות כך מפני שמוטי קירשנבאום היה כבר אז בֵּן מַלְכוּת צעיר, חתן פרס ישראל ב- 1976 שמלאו לו 37 שנים בלבד.

25 באוגוסט 1978. זהו טקסט הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום לכתב עיתון "הארץ" אלי טייכר :

"ספק אם הייתה הפקה אחת בטלוויזיה הישראלית שמבצעיה קיבלו את הכלים ואת האמצעים הדרושים למלאכתם . תמיד היה על המפיקים להתייסר בגיהינום של בזבוז זמן, מאמץ ומשאבים כדי לאלתר, להטליא, וליצור יש מאין. דרושים אמצעים טלוויזיוניים, אולפנים וציוד טכני למיניהם. כיום אנו עובדים בשליש אולפן שגודלו כבית שימוש. הציוד המועט מתפורר בידיים, הנגרייה עלובה מאין כמותה, מתפרה לתלבושות אין, איש לא חשב להכשיר אנשים לכתיבה לטלוויזיה (מקצוע בפני עצמו) ולהתפרנס מכך בכבוד. תקציב חטיבת התוכניות בטלוויזיה כ- 37 מיליון ל"י שווה לתקציב הסרט "אנטבה" של מנחם גולן ועוד סרט דל נוסף. 37 מיליון ל"י בתנאי האינפלציה כיום הם סכום מגוחך.

לצערי מציג מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני את תביעותינו לשיפור המערכת כשְאִיפָה לכוֹח "ועשיית שרירים" להשתלטות וכיו"ב , מונחי ניקולה מאקיאוולי לעניים השגורים בפיו . טענותיו הם הֶבֶל גמור. אני מצהיר בפניך מר אלי טייכר כי יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז מלוא הסמכויות בידיו של המנכ"ל מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג יצחק לבני האיש חרף התבטאויותיי הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ושגשוגה של ההפקה המקורית . יצחק לבני בקי ורגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו.

החיכוכים בטלוויזיה החלו כמעט תמיד באחד מתרגיליו המכוערים של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, שמטרתו היחידה הייתה לפגוע במעמדו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה, או במעמדם של עובדים אחרים. יצחק לבני איננו רוצה במנהל טלוויזיה חזק. הוא מעדיף אדם חלש, כנוע, או מתרפס. איש שיקבל את תכתיביו. לאלה שיישארו בטלוויזיה אחרי מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני יידרשו 10 שנים כדי לתקן את השגיאות שעשה יצחק לבני".

מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ביקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דָן שִילוֹן מנהל חטיבת החדשות, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אָלֶכְּס גִלְעָדִי מנהל מחלקת הספורט. מבחינה מוראלית וגם מעשית הוא הביס את יִצְחָק לִבְנִי. היריבות המרה בין אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ליִצְחָק לִבְנִי חִלחלה כמעט לכל יוזמת שידור בטלוויזיה הממלכתית. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל חטיבת התוכניות לפני עידן מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "יצחק לבני התמנה למנכ"ל רשות השידור באפריל 1974. הוא ניהל קודם לכן את  גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968. כשיצחק לבני הגיע לרשות השידור ארנון צוקרמן היה כבר מנהל טלוויזיה מבוסס שפעל כשמונה חודשים תחת שרביטו של מנכ"ל רשות השידור הקודם שמואל אלמוג ז"ל. שימשתי מנהל התוכניות אצל ארנון צוקרמן. יצחק לבני  נחשב לאיש רוח וספר ולא ביקש להתערב ממש בתכני השידור. הוא רצה להיות קצת יותר מעורב בעיקריים שבהם . שמעתי אותו פעם מציע לארנון צוקרמן עסקת ניהול, "ארנון, אתה תרשה לי יותר אמירה בתכנים –  ואני ארשה לך יותר אמירה בכספים". הנוסחה הזאת לא צלחה. שיתוף הפעולה ביניהם התדרדר ואולי לא הִתְּדָרְדֵר משום שהיה מדורדר מראשיתו. היחסים העכורים והמעורערים בין שני בכירי רשות השידור הפכו זה מכבר לשיחת היום במִסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצא להם שם דבר גם בין כתלי רדיו "קול ישראל". כולם דיברו על זה.

טקסט תמונה : זהו מר ישראל דורי מנהל כספים וכלכלה מוכשר של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. הוא היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. כך אמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2009 : "יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת התערבות בתכני השידור של ה- Media אותה הוא מנהל. ארנון צוקרמן לא הסכים". (התמונה ניתנה לי באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן ישראל דוֹרִי זוכר טקסט דומה כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. כסמנכ"ל הכספים של הרשות הייתי שותף לפגישות המקצועיות השונות בין שני האנשים החשובים ביותר ברשות והייתי עד לבקשות של יצחק לבני שגבלו בתחנונים ממש בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב . צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן יכול להיות מנהל טוב למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה או העיתונאות הטלוויזיונית".

שידורי החדשות בשפה הערבית הצטיירו בעיני חלק מהציבור כשידורים נטולי ביקורת עיתונאית שאוהדים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה והשלטון. הוטל בהם דופי ולעיתים נמצאו כבלתי אמינים ומהימנים כאלו שמתיישרים עם קווי ההסברה של ממשלת ישראל. הרייטינג שלהם במשך שנים היה אפסי וחסר כל חשיבות לעומת הקולגות שלהם במשדרי החדשות בשפה העִברית . אנשי "מבט" הוקירו את העיתונאים בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה זלזלו במוצר הסופי שהופק תחת ידיהם . בספרו "בשִידוּר חָי" שיצא לאור ב- 1998 תיאר דן שילון ללא כחל ושרק את אופי וסגנון ניהולם של שני אנשי הטלוויזיה בשפה בערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל וסַלִים פַתָּאל ככלי תעמולה : "שני המנהלים של השידורים בעַרבית, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות – האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בעִברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בשפה העַרבית . חלומם התממש במחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם" [6] .

יִצְחָק לִבְנִי לא התקשה ב- 1976 להעביר בוועד המנהל של רשות השידור את החלטה על מיסוד הטלוויזיה בשפה הערבית . חברי הוועד המנהל אהבו את השידורים הלויאליים בשפה הערבית . חלקם לא היססו ולא התקשו לפתוח סניף אוהד לשלטון בתוך רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן ועמו ארבעה חברים חַיִים קוּבֶּרְסְקִי, אֵלִי תַבִין, אֲשֶר רִיבְלִין, ויִצְחָק אָרְצִי תמכו במנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי. אָרִיאֵל וַויְינְשְטֵיין נמנע בהצבעה. חַיִים שוּר ז"ל האיש השביעי בוועד המנהל חבר קיבוץ שוֹבָל נעדר מההצבעה מפני שנטל חלק בוועידת מפ"ם באותו הזמן. זה היה ביום ראשון – 30 ביולי 1977. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בעַרבִית נראתה לרבים כמו מַאֲרָב פוליטי ומעשה נקמנות של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני במנהל המשגשג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (לימים פרופסור אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן) ולא כחזון מקצועי חיוני וראוי . זאת הייתה יוזמה מלאכותית שמניעיה נראו כמעשה איבה כלפי אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. ברבות השנים היא גם לא החזיקה מעמד. אבל ההחלטה בעת ההיא תאמה את רצונם של נאמני השלטון. עובדה שהם הצביעו בעדה. יוסף בר-אל זכה מן ההפקר והפך למנהל סניף שידור בעל נפח מצומצם הכפוף ישירות למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ולא כפי שהיה מקודם לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הטלוויזיה בשפה הערבית הפכה לרֶשֶת שידור. ההחלטה אודות הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כישות נפרדת והרצון להקצות לה רצועת שידור יומית מצומצמת באורך של 90 דקות בלֵב ה- Prime Time של השידורים בשפה העברית הייתה לא במקומה ומקוממת והתבררה במרוצת הזמן כשגויה. השידורים בשפה הערבית נתקעו לתוכניות בעִברית ולאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כמו עצם בגרון, וגם לציבור הרחב. שידורים הטלוויזיה בשפה ערבית הם חשובים אך ניתן היה למצוא פתרונות אחרים מאלה שכפה יִצְחָק לִבְנִי על הרשות. על יִצְחָק לִבְנִי כמנכ"ל רשות השידור הייתה מוטלת החובה לדאוג ראשית דבר למִיסוּד תֶּדֶר שידור נוסף עבור הטלוויזיה הישראלית, כלומר להקים שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים (על פי המודל הבריטי 1 BBC  ו- 2 BBC  באנגליה), ובתוכם להקצות זמן שידור נרחב יותר לשפה הערבית. משנבלמה היוזמה הזאת ע"י ממשלת ישראל בימים ההם היה עליו לוותר כליל על רעיון הצבת השידורים בשפה העַרבית כפי שכבר קבע אותם בלֵב הצפייה בשפה הִעברית. המעשה הזה של יִצְחָק לִבְנִי ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור נתפש כמעשה חסר תכלית שעיקרו נקמה באַרְנוֹן צוֹקֶרְמַן.

ועוד דבר : הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית כגוף שידור עצמאי ע"י יִצְחָק לִבְנִי ובעקבותיו מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הייתה ניגוד מוחלט להמלצתו של מנכ"ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene), סעיף [7], שביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנתו האישית של שר החינוך ותרבות יגאל אלון. הְיוּ גְרִין הכין לשר החינוך דו"ח חשוב הנוגע למצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן היבטי התוכן והניהול, וקבע לאחר בדיקה מעמיקה, כי הוא כבעל ניסיון בשידורי טלוויזיה מתנגד לייסוד משרה של מנהל שידורים בערבית. באחד מחלקי הדו"ח שהוגש ליגאל אלון בראשית חודש יוני 1973 חודשים מעטים לפני מלחמת יום הכיפורים 73' והנוגע למינוי מנהל שידורים בערבית כתב הְיוּ גְרִין טקסט מפורש כלהלן [8] : "עוד נקודה ארגונית אחת העלו בפני כפעם בפעם. אינני נוטה להמליץ על ייסוד משרה של מנהל שידורים בשפה העַרבית, שסמכותו תתפשט על שידור התוכניות ושידור החדשות בעַרבית בטלוויזיה וברדיו. דבר זה יסתור את המלצתי בדבר שידור החדשות וענייני היום, ועל כל פנים אין הדבר רצוי מבחינה מבצעית. יש לטלוויזיה ולרדיו מקומות מיוחדים משלהם בתוך רשות שידור משולבת. אני מקווה שניסוח זה יציב מַצֵבָה אחת ולתמיד על קִבְרָן של המילים "שילוב" וְ- "הפרדה", שנשחקו כבר מרוב שימוש". יִצְחָק לִבְנִי לא התחשב בדו"ח האמין והמקצועי של הְיוּ גְרִין בעל הניסיון ופעל הפוך לגמרי ונגד המלצותיו שאולי לא קרא אותן מעולם. דעתם של הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא הייתה נחשבת.

יִצְחָק לִבִנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אותו אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רֶשֶת שידור בשפה העַרבית המשדרת רק שעה וחצי ביום שהיא אקוויוולנטית בהגדרת סמכויותיה לטלוויזיה הישראלית , אך לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. אי שוויון טכנולוגי ואי שוויון בזמן מסך הכשילו את יוסף בר-אל מראש ויצרו בכייה לדורות. בכך הפך מנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל לראש סניף שידור ולא מנהל רשת שידור. מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הפך להיות גרורה של מנהלי הטלוויזיה בשפה העִברית. זאת הייתה עוּבדה וצרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין אנשי הטלוויזיה בעַרבית לבין הקולגות מהטלוויזיה בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה הגמוניה ועדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והספורט, וגם עדיפות עצומה לחטיבת התוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית , רק תשעים דקות ביממה , ומיעוט אמצעי הפקה ושידור  (שלא היו דרושים בעצם כפוֹעַל יוצא של מחסור במשימות ביצועיות וזמן שידור מצומצם), יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים יותר ויותר. זה לא קרה בבת אחת. זה היה תהליך הדרגתי וממושך. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את התהילה גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן ואחריו יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אין זה סוד כי אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת. נוצר מצב תקשורתי מורכב . על אותו התֶּדֶר הבודד שהקצתה הממשלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה גם הטלוויזיה החינוכית משמונה בבוקר ועד שלוש אחה"צ וגם זכתה בעת מלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 לעוד חצי שעת שידור של "ערב חדש" שעסקה בחדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית שידרה משֵש וחצי בערב עד שמונה. הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית גוף התקשורת האלקטרונית החשוב ביותר בארץ, שידרה משלוש וחצי אחה"צ עד חמש תוכניות שהוקדשו לילדים ונוער, ואח"כ מחמש וחצי עד שש וחצי, ושוב משמונה בערב עד חצות. זה היה מצב אבסורדי.

יִצְחָק לִבְנִי הפך את הטלוויזיה בשפה העַרבית לרשת שידור המקבילה בהיררכיה שלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית אך זמן השידור שלה היה מצומצם, רק 90 דקות ביממה. הטלוויזיה בשפה העַרבית דמתה לסניף שידור דַל בתוככי הטלוויזיה הכללית שאיננו מצדיק את קיומו . יִצְחָק לִבְנִי העדיף את יוסף בר-אל על פניו של סלים פתאל ואומנם הפקיד בידיו את הטלוויזיה בשפה העַרבית אך לא העניק לו תקציבים, אמצעי הפקה, וכלי שידור נאותים כדי להעמיד באמת רשת שידור על הרגליים. בכך יצר תסכול והתמרמרות קשה בין עובדיו של יוסף בר-אל שנמשכה שנים. זאת הייתה בכייה לדורות. הם חשו כל העת מקופחים בהשוואה לעובדי הטלוויזיה בשפה העִברית. ארנון צוקרמן השתמש בצדק במירב אמצעי השידור של התחנה בשל נפח השידור הגדול שלו והותיר ליוסף בר-אל פירורים. הדבר ניכר על כל צעד ושעל ובכל תחום עשייה בטלוויזיה – חדשות, ספורט, ותוכניות. הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני גופי השידור בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בשידורי החדשות והספורט הבינלאומיים. בארץ וגם בחו"ל. שדרי הספורט בשפה הערבית נתפשו כסרח עודף. בעוד השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל נאלצו השַדָּרים בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר לעשות זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי בשיטת Off  Tube, היינו ממשרד ההפקה ולא מהשטח. חרבון השידור ה- Off Tube מהמסך בירושלים במקום להיות נוכח בשטח הפך לתופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה העַרבית ועל העומדים בראשה, וכמובן על שני השַדָּרים מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר ששיתפו פעולה עם הממונה שלהם יוסף בר-אל והסכימו לנהוג כך. הייתי שָם וראיתי זאת מקרוב . הרצון לנסוע לחו"ל ולא חשוב אם מדובר בשידור Off tube ו/או מהשטח ממוקד ההתרחשויות , סִיכֵּל כל שיקול עיתונאי האם הדבר נחוץ בכלל. הדוגמאות רבות מספור . הנה כמה מהן כפי שתיעדתי בסדרה רחבת ההיקף של 13 הספרים שחקרתי וכתבתי אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואשר קרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1982. מדריד – ספרד. שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל בספרד – יוני 1982. התצלום מתעד את משרד ההפקה, השידורים, התיאום, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על תכולתו ב- IBC במדריד. זהו רגע עצוב, כושל, טפל, ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. השדר סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת  Off  Tube מבלי להיות נוכח בשטח, אלא ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי בבירה הספרדית ה- IBC (ראשי תיבות של International  Broadcasting  Center). הוא שידר מהמוניטור ולעולם לא מהשטח. הרי את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור המוצב באולפן בירושלים, לשם כך לא היה צריך לטוס עד למדריד. שידור טלוויזיה OFF TUBE הוא מעשה מביש וחטא עיתונאי כבד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר , עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" בטרם תחילת אחד השידורים הישירים שלנו מהטורניר. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off  Tube מהמוניטור במשרד ו/או מירושלים . עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני בקיץ של שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (הקרויה, 92 EURO). הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים, הייתה נר לרגלינו. שדר הספורט בשפה הערבית אפילו לא נשלח לשוודיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה שלושת הספרים : "רוש ולענה", 12 הכרכים של הספר "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ עולם", ו- "מלחמת הדיאדוכים" – במסגרת הסדרה הכוללת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה ערבית ב- 1977 הייתה החלטה שגויה והפכה לשנויה במחלוקת . מכיוון שההיסטוריה רצופה תקדימים המונחים כנדבך אחד על השני היא סללה בסופו של דבר את דרכו הרצופה מהמורות מקצועיות אך שימשה גם בד בבד אוטוסטרדה פוליטית – שהובילה לבחירתו בקיץ 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית. זאת הייתה עוד הוכחה כי הורתה של הטלוויזיה הישראלית היא פוליטית וכמעט שנות דור לאחר הקמתה ב- 1990, עדיין נחשבה לרכוש ממשלתי. הדברים בהחלט מתקשרים לעמידתו האיתנה והמופלאה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפני לחצים פוליטיים. ארנון צוקרמן ראוי להערכה רבה כאדם, כמנהל, וכמנהיג. הערכת נצח.

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דִיאָדוֹך. רבים חשבו שהמונופול יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. מאמינה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך עוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ 2 הניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר. חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט ג'ון דמיאניוק. שום דבר לא זז. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל רב יכולת נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוּזָם. נסים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ורב מוניטין בטלוויזיה וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל מקום בזירה העיתונאית בארץ וגם כשליח הטלוויזיה ורשות השידור בארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יצחק שמיר איננו מחבב את מ"מ מנהל הטלוויזיה ועיתונאי מחונן נסים משעל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו מר יִגְאָל גוֹרֶן (אחיינו של הרב שלמה גורן). יגאל גורן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יצחק שמיר, וככתב מדיני לא עשה לה כל הנחות. הוא הקשה גם על ראש הממשלה עצמו. באחד הראיונות שהעניק ראש הממשלה יצחק שמיר ליגאל גורן הוא כה רגז עליו עד שקטע את הריאיון במהלכו , הסיר את ה- Neck Microphone (מיקרופון זעיר) התלוי על חולצתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון והתנהגותו המביכה של יצחק שמיר שודרו בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצחק שמיר לא שכח את העלבון ונִסִים מִשְעַל שילם את המחיר של חרון של ראש הממשלה על הכתב יגאל גורן.

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל היה כּשרוני מיוסף בר-אל לאין ערוך אך נחשב לעיתונאי חצוּף ועצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל (אביו של הלשונאי אבשלום קור), אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אורי אורן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פָלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּישרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר. זה היה יפה גם לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב הקולות אך היו לו גם מתנגדים. שניים הצביעו נגד מינויו. שמונה הצביעו בעדו. לפתע התעורר אמנון מֵנְדָה נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים, והציע לערוך סיבוב נוסף של הצבעה, שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז ויבחרו בו פה אחד כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים. אמנון מֶנְדָה ז"ל הציג בפניי את עמדתו וסיפר לי את גרסתו להשתלשלות ההצבעה : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. שאיפתי הייתה שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה "פֶּה אחד" הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

טקסט תמונה :  זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (באדיבות אמנון מנדה ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1990. זוהי גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בימים ההם ותומכת נלהבת של יוסף בר- אל בעד מינויו כמנהיג השידור הציבורי. גב' דליה איציק אישה נבונה ומשכילה ופוליטיקאית וותיקה הרימה משיקוליה היא את ידה הימנית ב- 10 ביולי 1990 בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. (מקור התמונה : לשכת מנכ"ל רשות השידור של אריה מקל בשנים 1993 – 1989).

טקסט תמונה : זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80 ו- 90 במאה הקודמת. ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל ז"ל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית. היום הוא עו"ד ונוטריון פרטי. (התמונה באדיבות עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכל זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסבב השני את ידם עבור מועמד ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל ז"ל עשו כך , אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים, עמוס בן וֶרֶד מעיתון "הארץ" ואריה אבנרי איש העיתון "ידיעות אחרונות", נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ ללא עוררין. גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה יוסף בר- אל. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. השרה דליה איציק התנגדה התנגדות נמרצת להדחה והצביעה נגדה. היא רצתה להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. חבר אליה השר מאיר שטרית. ראה שני הספרים, "רוש ולענה" ו- "מלחמת הדיאדוכים". אך הבה נשוב ל- 10 ביולי 1990 תאריך כינוסה של וועדת המכרז בשעה שנסים משעל ויוסף בר-אל ממתינים כל אחד בתורו כדי להציג את הפרזנטציה שלו, את האני המאמין הטלוויזיוני שלו, ומדוע הוא עדיף על פני המועמד האחר. במכרז למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990 השתתף גם העיתונאי מר מְנָשֶה רָז שהיה קנדידט בעיני עצמו ולא על פי ראות ושיקוליה של הוועדה. מזכ"ל מפלגת העבודה בעת ההיא מיכה חָרִיש לגלג ותקף בחריפות רבה את דליה איציק, רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל מפני שסעדו וסייעו ליוסף בר-אל לזכות בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמיכת שלושת נציגי העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי מפלגת הפועלים. במקביל הסתער מיכה חריש גם על ראש הממשלה יצחק שמיר ועל הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מר מיכה חריש סיפר בפומבי [10], ואח"כ גם העיד גם בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אלי שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עלי במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך". המינוי היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו אנשים פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה ציני ומכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כשרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים והדיחה אותו בבושת פנים וקלוֹן מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב על אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות סך הכול. הוא לא חולל נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כקומיסר פוליטי. דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשִידוּר חָי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב כלהלן : "יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר . מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוחד מסך" [11]. זאת טרגדיה בה איש תקשורת מוביל במדינה דמוקרטית וחופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים. שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית, ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור התעלמו מהנתונים הדלים והשאירו אותו על כנו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 במאה שעברה. השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל שתמך בו בתחילה במהלך המינוי. לאחר שנים אמר לי אריה מֶקֶל כלהלן : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת לא עמד כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל", והוסיף, "יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר טלוויזיה שכדאי לו לחשוב על שחקנית הקולנוע והתיאטרון ענת עצמון כמגישה עתידית שלו בתחום תוכניות התרבות בטלוויזיה , והוא שאל אותי מי זאת ? הוא לא שמע עליה כלל". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק לא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה, "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת, אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". ברור שהיה מדובר במשחק פוליטי דל ומכור מראש. אריה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל ויו"ר הוועד המנהל (אף הם כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו, איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל נאם לפרוטוקול. הוא עתיד היה להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ יוסף בר-אל שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות. מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בפני עיתונאית "מעריב" גב' אילנה באום כלהלן : "אני מרגיש על הכיפק , ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך"[12].

טקסט מסמך קטע עיתונות : יום רביעי – 11 במאי 1990. כותרת בעיתון "מעריב". יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתבת העיתון גב' אילנה באום מפרסמת את סגנון התייחסותו הארוגנטית והשחצנית למינוי הרם, "ידעתי שאנצח", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות "מעריב").

מעולם לא נשמע עד אז מנהל טלוויזיה כלשהו מתפאר בשחצנות בניצחונו שהיה מכרז פוליטי תפור. יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שכיוון את מהלכיו מעלה ומטה על פי אינטרסים ולא על פי דֶרֶך המוסר כפי שאני הבנתי אותו . עובדה שמנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום הבחין בנעשה ו- לא האריך לו את קדנציית הניהול משפקעה ב- 10 ביולי 1993, ומינה תחתיו את יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 מלמדים עד להיכן הגיעה דרגת האופורטוניזם שלוֹ. זכויות שידורים של 52 משחקי טורניר גביע העולם באיטליה 90' בקיץ 1990 היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית. התכנון המוקדם של השידורים על ידי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של מבצע שידור משחקי מונדיאל איטליה 90' הציע את שידורם הישיר של 50 מתוך 52 המשחקים שנקבעו לשני זמנים מרכזיים נוחים, שֵש בעֶרֶב ועֶשֶר בעֶרֶב על פי שעון ישראל. אך יוסף בר-אל בהיותו עדיין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית הטיל ווטו על התכנון המקורי. הוא הקשה על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ הטלוויזיה נסים שמעל והודיע שלא ייתן לשדר כדורגל (בין שש וחצי לשמונה בערב) על חשבון זמנה של הטלוויזיה בעַרבית, כאילו מדובר בעֵת פרטית שלוֹ ולא של הרשות. אריה מֶקֶל ונסים משעל למרבה ההפתעה נכנעו לו. 20 משחקים במונדיאל כלל לא הועברו בשידור ישיר למרות ששולם תמורתם מָמוֹן רָב. באחרים שודרה רק המחצית השנייה. זאת הייתה הפקת טלוויזיה בינלאומית ממושכת אומנם אך בסופו של דבר חצויה. בשובי לארץ מרומא מצאתי מנהל טלוויזיה חדש, יוסף בר-אל. לנסים משעל כבר לא היה כל זכר. למרות ההפקה הטלוויזיונית החסרה והחלקית של מונדיאל איטליה 90' הילל אותה מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל. מייד הבנתי שמדובר באופורטוניסט. היה קשה לקחת את מילות השבח ומה שמסתתר מאחוריהן ברצינות. אני זוכר היטב שאת הצל"ש שהעניק לי ב- 15 ביולי 1990. זה היה טקסט אופורטוניסטי לא נוח. היום בפרספקטיבת ארוכת זמן בת 24 (עשרים וארבע) שנים ברור לי שיוסף בר-אל זעזע אז לראשונה את אמות הספים הפרטיות שלי . הרי רק לפני שעה קלה בהיותו מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ובטרם נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה האיש שמנע מאתנו להפיק ולשדר ברמה טלוויזיונית עליונה, ועכשיו לא היסס לכתוב, "עשיתם עבודה נפלאה הן בהיקף והן במבחר ובמקצועיות הגשת החומר". ברור שראיתי ב- יוסף בר-אל מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שמִלותיו המחושבות היו עבורי במידה רבה ריקות מתוכן.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו המסמך / מכתב ההערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש מר יוסף בר-אל בתום הפקת מונדיאל איטליה 1990. היה קשה לי לקחת אותו מאוחר יותר ברצינות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים, כפי שטענה בפניי גב' שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר בינינו בשנים 2008 – 2005. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. "מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים. היא איבדה את אמינותה ואת ה- יושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני. בקיץ 1992 התחולל מהפך פוליטי במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות החדשה בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת סחר חליפין עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה הטרייה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתור על משרתו כמנכ"ל הרשות. אריה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו את אופיו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין בשנת 1992 זכרה היטב את פרטי המינוי בעת שיחות התחקיר בין שנינו, ואמרה לי כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עוד לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף".

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993 . מכתבה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל למוטי קירשנבאום  המודיע לו כי היא ממנה אותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיִה מֶקֶל שהסכים לפנות את כיסאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מבשר למוטי קירשנבאוום כי ממשלת ישראל ממנה אותו  למנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום מילא את בקשתה של גב' שולמית אלוני (אם כי לא מייד) והדיח וסילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מינה לתפקיד הרָם את יאיר שטרן מי שהיה כתב הטלוויזיה בוושינגטון בשנים 1993 – 1989. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

אך הבה נחזור למטמורפוזה של עשור ה- 70 במאה הקודמת. זהו גם הנושא העיקרי בספר השלישי של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הטקסט נכתב במידה רבה בערגה למי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973. הוא ומנהיגים שכמותו (לאו דווקא בתחום העיתונאות והשידור) ניסו להפוך את החברה שבה אנו חיים לצודקת והגונה יותר. ארנון צוקרמן זכה להערכה עצומה בקרב אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית . אולי להערצה. מעולם לא הוענקה למנהל טלוויזיה כלשהו ברשות השידור גיבוי כה מוחלט ומוּחצן מצד עובדיו. הוא סחף את כל עובדיו בכל הדרגים אחריו . אולי בגלל זה לא היה לו כל תוחלת מול הנהלת רשות השידור החדשה. ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון להדיחו לא איחרה לבוא וגררה הפגנת תמיכה משוּלֶטֶת ספונטנית בעד ארנון צוקרמן, חסרת תקדים בהיקפה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן יָרוֹן החליטו להעיף אותו ולהעניק לטלוויזיה הציבורית השקפה עיתונאית שונה ודימוי אחר מאלו שקבע ארנון צוקרמן. הסטנדרטים השתנו. פרופסור ראובן ירון היה לא רק חירותניק מדופלם ומוצהר ואיש מרכז הליכוד, ולא רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, הוא היה גם דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור ראובן ירון תיעב את ארנון צוקרמן והיה נחוש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. נאמן בקיצוניות לתפישת העולם התקשורתית שלו טבע את האמירה שממנה לא נסוג לעולם, "או אני או ארנון צוקרמן". המהפך הפוליטי שנתיים קודם לכן ב- 17 במאי 1977 בו עלה הימין לשלטון יצר תחושה של סתימת פיות. רבים מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששו מיוסף "טומי" לפיד. השתררה בבניין הטלוויזיה ברוממה תחושה ברורה של פחד מפגיעה בחופש העיתונאי והטלת צנזורה על העבודה העיתונאית, על התיעוד הדוקומנטארי, ועל הפקות הדרמה והיצירה האומנותית. יוסף "טומי" לפיד חטף קבלת פנים צוננת. עובדים רבים בזו לו במֶלֶל וטקסט.

טקסט תמונה : קיץ 1979 . מדיחיו של פרופסור ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הפרופסור למשפטים ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984- 1978 (מימין) ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984- 1979. שניהם היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת . שררה ביניהם הבנה מוחלטת. הם תפשו בדרך שונה את אופיו של השידור הציבורי ולא התביישו לתת לכך ביטוי הולם. בקיץ 1979 החליטו בעצה אחת שלא להעניק קדנציה שלישית למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, החלטה שנתפשה ע"י עובדי רשות השידור כמהלך הדחה . בחורף 1982 החליטו שניהם בעצה אחת למנות את טוביה סער למנהל הטלוויזיה במקומו של יצחק "צחי" שמעוני שהתפטר. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאות מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עיתונאים, בימאים, צלמים, כותבים, ויוצרים עזבו ביום שני – 23 ביולי 1979 את עבודתם ב- "בניין היהלומים" (בניין הטלוויזיה הישראלית ששכן בשכונת רוממה בירושלים) הגבוה בעל חמש הקומות וירדו בהתלהבות לרחוב הפנימי הסמוך "תורה מציון" כדי להביע את נאמנותם המוחלטת לארנון צוקרמן. גם העיתונאים של הטלוויזיה במערכת תל אביב הצטרפו לחבריהם בירושלים. חזיון בלתי נפרץ. הם נאספו סביב חדרי הנהלת רשות השידור "בבניין החוטים" ששכן כמאה מטר  מ- "בניין היהלומים" כדי לשָדֵר הזדהות ותמיכה מוחלטת בו. בראש המוני התומכים במנהל הטלוויזיה המודח ניצבו מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שהיה יו"ר וועד עיתונות – הפקה. הייתה שם תכונה והמולה רבה. ההפגנה הענקית במידותיה הייתה רעשנית וניזונה מהרבה אמוציות וקריאות קולניות רמות שגָבְלוּ בשִטְנָה. מוטי קירשנבאום בעל היוזמה הפך למנהיג הבלתי מוכתר של ההפגנה. הוא אהב והעריך עד למאוד את ארנון צוקרמן ותּיעב לעומתו את המנכ"ל החדש וגם את חברו וידידו של יוסף "טומי" לפיד הלא הוא יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. מוטי קירשנבאום (לימים מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993) זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "באחת מישיבות הוועד המנהל ב- 1979 אליה הוזמנתי בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת התוכניות אמרתי ליו"ר רשות השידור ראובן ירון כי ההתנגחויות הפוליטיות שלו בעיתונאי הטלוויזיה וההתערבות הבלתי פוסקת מצדו היא דבר חמור ביותר. ראובן ירון השיב לי, "אל תחלק לי ציונים". ואני החזרתי לו, "זה לא כבוד גדול להשתתף בישיבות הוועד המנהל שאתה עומד בראשו". הוא נדהם מדבריי והורה לי לעזוב את החדר. עזבתי".

מוטי קירשנבאום ממש התלהם על יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון ויצא מגדרו בקיץ 1979 כדי להוכיח זאת. הוא נתן דוגמא לאחרים כשהחזיק בעצמו בידו שלט גדול עליו הייתה כתובה מילה אחת, "אל תאיים, התפטר", והתכוון למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומ"' לפיד. מנהלת המחלקה הדוקומנטרית גב' ג'וּדִי לוֹץ הניפה ליד מוטי קירשנבאום שלט "חֶרְפָּה" וכיוונה אותו לעבר יו"ר הוועד המנהל של רות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן. היה שם בלגן גדול והתרסה גלויה נגד בואו של יוסף "טומי" לפיד לרשות השידור.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. הימים ההם הזמן ההוא. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום (במרכז נושא שלט "התפטר" עם סימן קריאה), מוביל ומנהיג הפגנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של העובדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שזה אך נכנס לתפקידו. משמאלו של מוטי קירשנבאום נראה המפיק יוסי בסון ולימינו הצלם עזרא שמואלי. בגבה למצלמה – זוהי ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום צעק ליוסף "טומי" לפיד בגרון ניחר : "הזנית את הטלוויזיה, חרפה שכמותך, תסתלק מכאן, אל תאיים התפטר". הייתי שם ושמעתי אותו זועק מכאב וצער. זעקותיו לעברו של מנכ"ל רשות השידור מהדהדות באוזניי עד עצם היום. הוא היה רחוק מהדמות Cool man שדבקה בו בשלב מאוחר יותר של חייו. הוא היה אז אדם רגשן שנוטה להתפרץ. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

משנתקל מוטי קירשנבאום העצמאי והנועז במהלך ההפגנה ההיא ביוסף "טומי" לפיד עצמו ליד בניין החוטים ברוממה, זעק לעברו בדָם לִבּוֹ ללא בושה ולעיני כּל כשהוא מחזיק ואוחז היטב ביד ימין שלו בשלט ההפגנה : "…טומי לפיד הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הִזְנֵיתָּ את רשוּת השידוּר, חֶרְפָּה שכמותך, התפטר כבר, לך מכאן, נמאסת…!". מוטי קירשנבאום לא בחל במילים. הייתי קרוב לידו ושמעתי זאת במו אוזניי. לרגע חשבתי שהוא הולך להרים יד על המנכ"ל החדש. זאת הייתה סצנה של מרד. יוסף "טומי" לפיד דווקא הגיב בשקט ובאיפוק בניגוד לאופיו הסוער כשאמר, "הוועד המנהל נבחר כחוֹק ומנהל את רשות השידור על פי חוֹק",  והמשיך בדרכו ללשכת מנכ"ל רשות השידור שמוקמה ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל", כאמור בשכונת רוממה בירושלים. הוא לא ציפה לקבלת פנים כל כך בלתי מנומסת אך היה נחוש לעשות סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מוטי קירשנבאום לא נרגע. יוסף "טומי" לפיד כבר סובב את גבו בדרכו לחדר ההנהלה ב- "בניין החוטים" הסמוך אבל מוטי קירשנבאום המשיך למתוח את מיתרי הקול שלוֹ ביתר שאת. ספק אם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בכלל שמע אותו מטיח בו עוד אשמה כבדה בסגנון בוטה : "…טומי לפיד אתה שקרן. אתה והחברים שלך לא מבינים מה זאת דמוקרטיה…". קולו היה נרגש. אבל הוא חש שאמר את האמת והתכוון להם באמת. יוסף "טומי" לפיד עבר כמה דברים קשים יותר בחייו מאשר הפגנות עובדים . צעקות אנשי הטלוויזיה לא הזיזו לו. הוא לא התרשם. היה מנוי וגמור עמו לא לחזור על שגיאות מנכ"ל העבר יצחק לבני. הוא הכיר היטב את מסכת היחסים העכורה ש- שרתה בין יצחק לִבְנִי וארנון צוקרמן ואמר לעצמו שהוא יחצה את מפתן בניין הטלוויזיה מתי שרק ירצה על אפו וחמתו של כל מנהל טלוויזיה, יהיה מי שיהיה. מצלמות "מבט" תיעדו את ההפגנה הסוערת ההיא ואת דיברי התוכחה של מוטי קירשנבאום ושודרו כהווייתם באותו עֶרֶב במהדורת "מבט". הוא נראה בתמונות ההן רזה בעשרות ק"ג ממראהו היום . גם עו"ד מיכה ינון חבר טרי בפורום הזה של הוועד המנהל של רשות השידור ונציג המפד"ל (החליף את שמואל שניצר עורך "מעריב") לא יצא מקופח , וספג קיטון של רותחים ממוטי קירשנבאום. "הרסת את רשות השידור !", ירה לעברו מוטי קירשנבאום בחרי אף. מוטי קירשנבאום היה סוג של מנהיג עממי. מין זן שהאמריקנים מכנים אותו "Leader of the people" ש- כזה, שלא עשה חשבון לאיש מההנהלה הראשית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהו אחריו. אנשי הטלוויזיה מכל הסקטורים רחשו למוטי קירשנבאום ועוז רוחו רספקט עצום והלכו אחריו באש ובמים.

מאות מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" עיתונאים, מפיקים, בימאים, וצלמים השתתפו בהפגנת התמיכה בארנון צוקרמן למעט איש אחד. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין. הוא עמד בצד. הנימוק שלו היה שעכשיו הוא חבר ההנהלה וגם אם הוא נוטה חיבה וחסד למפגינים הרי שמעשית איננו עולה על הבריקדות למענם. ככל שאתה בכיר יותר קשה לך יותר לצאת נגד המערכת שבמסגרתה אתה פועל. זהו כלל ידוע בכל מנגנון. אבל עובדה שמנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום שהיה במעמד היררכי המקביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעמדו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין, הפר את העיקרון הזה. מוטי קירשנבאום מרד בסמכויות הנהלת מוסד רשות השידור וראה בה הנהלה שהזנתה ושיקרה בשם הממסד הפוליטי. חיים יבין דבק בכיסאו והחריש. הדבר לא נעלם מעיני ההמון הגועש. מוטי קירשנבאום נראה בהפגנה כמטיף מרדן אבל הוא עשה זאת מפני שחשב שזהו הדבר הכי מוסרי שצריך לעשות ברגע זה. הוא היה איש חריף, משכיל ומבריק בעת ובעונה אחת, ובעל ידע בתחומים רבים. רעיונאי פורה שניתח נכון את מושגי הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל ומטרותיה בתקשורת המונים. מוטי קירשנבאום נחשב בשעתו למרשאל מקלוהאן של השידור הציבורי בארץ. הוא גם דיבר בשפתו של מרשאל מקלוהאן.

יום שני – 23 ביולי 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. זוהי רחבת "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל" בשכונת רוממה בירושלים, מקום מושבו דאז של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד והנהלת רשות השידור שלו. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגינים בשירה ומחיאות כפיים נגד יוסף "טומי" לפיד ונגד הדחתו של ארנון צוקרמן. דן בירון מנעים נעימות ומנגן באקורדיון שלו בעבור המפגינים, אולם איננו נמצא ב- Frame התמונה. להלן זיהוי הנוכחים. בשורה ראשונה יושבים ונשענים על הקיר משמאל לימין : שרה ברקמן, שמואל ברעם, אישה לא מזוהה, רינה חכמון, רפיק חלבי, אורי גולדשטיין, מאיר שלו (היום הסופר מאיר שלו), שני שלטים (על האחד כתוב, "אל תאיים – התפטר", ועל השני "מלחמת העצמאות נמשכת", הגרפיקאי בני לווין (עומד). זיהוי היושבים שורה שנייה משמאל לימין : נירה לב ארי, נאוה צוקרמן, גבר ואישה לא מזוהים. זיהוי היושבים שורה השלישית : הבימאית שרה מלכה – אסייג (מתבוננת הצדה). זיהוי חמשת האנשים היושבים בגוש אחד במרכז התמונה : המתרגמת נורית, וורד ברמן, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום (ממושקף), ויוסי בסון (בגבו). זיהוי שלושה אנשים בקדמת התמונה מימין : גיורא איילון, הצלם צדוק פרינץ, הכתב והמתעד הדוקומנטארי יהודה קווה. זיהוי האיש המוחא כפיים במרכז : הבימאי בארי לנגפורד. זיהוי האיש המעשן מקטרת רחוק במרכז : שאול שירן ז"ל (מעשן מקטרת). מאחוריו הגרפיקאית מאיה בלום. זיהוי גוש של שלושה אנשים במרכז מימין : יגאל גורן, סמי תקומי, ואישה לא מזוהה. (התמונה באדיבות בני לווין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מפקחי השידור הציבורי בסוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. מיכה ינון יבד"ל (מימין) ויוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) נועדים עם גד יעקובי ז"ל בתווך. מוטי קירשנבאום לא נצר את לשונו ולא חסך במילים כשפגש את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ואת חבר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון. (התמונה הוענקה לי באדיבות מיכה ינון לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1979. מנהלה תוכניות בטלוויזיה הישראלית מוטי קירשנבאום מנהיג את העובדים להפגנה קשה נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור כי אקלים הניהול ברשות השידור השתנה בבת אחת ללא הכר. ארנון צוקרמן הלך והאנשים הקרובים אליו חשו שההנהלה החדשה בדמותם של יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מתחמקת מלנהל עמם דו שיח מקצועי על עתיד הטלוויזיה פן יתגלו מחלוקות שאינן ניתנות לגישור ובסופן הרמת קול וטריקת דלתות. יוסף "טומי" לפיד סירב לנהל מוסד שידור שמכיל בתוכו יוצרים שונים בעלי חשיבה עצמאית המושכים לכיוונים שונים. הוא רצה קו אחיד בדמותו. מכמה מהם כמו מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, דן שילון, אלכס גלעדי, ורָם לֵוִי – חשש. אז גם טבע יוסף "טומי" לפיד ב- 1979 את הסלוגן המפורסם שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית". את מה שחסכו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון מעצמם בשלב הראשון של ניהול רשות השידור הם קיבלו בשלב השני. יוסף "טומי" לפיד איבד את כל שדרת הפיקוד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טובי האנשים בשידור הציבורי ובראשם דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי עזבו ו- נטשו אותו ואת סגנון הניהול שלו, וניתקו מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הם נחטפו ע"י השוק הפרטי.

14 שנה לאחר אותו המשבר הטלוויזיוני הכבד "ארנון צוקרמן – טומי לפיד" שאירע ביולי 1979, בו הודח ארנון צוקרמן בסופו של דבר ממשרתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, התמנה ב- אפריל 1993 מוטי קירשנבאום (מתומכיו המובהקים בשעתו של ארנון צוקרמן) למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שלו שולמית אלוני. בהיותו בעל עבר עיתונאי מרשים של עורך, יוצר, ובימאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעתו ובעל אישיות עצמאית, נועזת, וחכמה, לא חשש והציב את יריבו לשעבר יוסף "טומי" לפיד בפנל התוכנית "פופוליטיקה" ואף שילם לו 1000 (אֶלֶף) דולר לתוכנית. באחד הימים אמר לו, "אני לא משלם לך 1000 דולר כדי שתהיה נחמד בתוכנית העממית הזאת", והתיר את חרצובות לשונו של יוסף "טומי" לפיד. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר היה מפיק "פופוליטיקה" דאז ודן מרגלית המנחה שלה אבל יוסף "טומי" לפיד היה הכוכב הראשי בגיבויו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשבאום היה רב גוני ועצמאי בניהול תעשיית הטלוויזיה. הוא נהנה מאמון בלתי מסויג של עוזריו הבכירים ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע ואחריו רפיק חלבי, ומנהלת חטיבת התוכניות דליה גוּטְמַן. הם פשוט העריצו אותו. דודו גלבוע זוכר באחת השיחות שניהלתי עמו, כלהלן : "לעולם לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד ניהול החדשות בטלוויזיה בתקופת יוסף בר-אל, אבל עשיתי כל מאמץ להתמנות לתפקיד הרגיש והמרתק בתקופתם של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן". בהיותו אישיות טלוויזיה לא שגרתית, חריף שכל ואמין, ותַּר אחר קתרסיס, לא החליק מוטי קירשנבאום דברים . הוא לא טייח ולא עשה כל מאמץ לשמור על הרמוניה מלאכותית כדי שהתעשייה תיראה נחמדה וכאילו מתנהלת על פי תוכנית ו/או איזה אג'נדה מטופשת. היה לו ביטחון עצמי. סימטריית החומר לא הייתה דרושה לו. הוא היה איש שעודד מחלוקות ו- וויכוחים לצורך התרת בעיות. מתוכם האמין תצמח אמת ויעילות. האנשים אינם ציבור הומוגני ואינם נדרשים להתבטא ולדבר לשון אחת. מן ההיבט הזה הוא היה אדם מיוחד.

טקסט תמונה : Leader of the people. זהו המנהיג מוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות הטלוויזיה בשנים 1980 – 1975. הוא נחשב לאחד מתומכיו המובהקים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מר ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המנכ"ל הטרי יוסף "טומי" לפיד התקבל בחשדנות רבה בטלוויזיה הישראלית בעיקר ע"י כתבי ועורכי "מבט". הם ראו בו מינוי פוליטי של הימין ופחדו מסתימת פיות. כדי להפיג את חששותיהם כּינֵס יוסף "טומי" לפיד בקיץ 1979 עם ראשית כהונתו את כל אנשי החטיבה במערכת החדשות ששכנה בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ופתח בפניהם את סגור לִבּו ואת האני מאמין העיתונאי שלו. "אינני שליח הליכוד, הצבעתי בכלל ד"ש בבחירות ב- 1977, אין לכם מה לחשוֹש ממני", אמר יוסף "טומי" לפיד לעשרות רבות של נוכחים במערכת החדשות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  ארנון צוקרמן שנכח גם הוא בפגישה קפץ כנשוך נחש. הוא התערב בכעס וקטע את דברי מנכ"ל רשות השידור, "את מי זה מעניין בכלל לאיזה מפלגה הצבּעת אדוני מנכ"ל רשות השידור…? מה זה בכלל קשור לעניין. יושבים פה עשרות כתבים ועיתונאים, ואין לי מושג מה הם הצביעו", אמר לו. יוסף "טומי" לפיד לא ענה. לא הייתי נוכֵח בפגישה ההיא בין אנשי חטיבת החדשות לבין מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד, אבל ארנון צוקרמן אישר לי מאוחר יותר את הציטוט המדויק שיצא מפיו. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד לא הייתה רק חשיבתו הפוליטית אלא גם דרך ניהולו.

בין יצחק לבני למחליפו יוסף "טומי" לפיד לא נערכה באפריל 1979 כל חפיפה מסודרת שנוגעת ליסודות הניהול בטלוויזיה ואשר עוסקת בממון וזכויות שידורים , המבנה הטכנולוגי של מערכות השידור היקרות והמורכבות, והלוגיסטיקה הענקית של מוסד שידור כמו רשת טלוויזיה ארצית. יוסף "טומי" לפיד נלקח מאחורי מכונת הכתיבה בעיתון "מעריב" והובא לרשות השידור כרפורמטור פוליטי. במשך שנתיים – שלוש עשה הרבה מאוד טעויות מסוגים שונים. לא בגלל שהיה טיפש אלא מפני שלעולם לא עבד קודם לכן ברשת טלוויזיה כלשהי ולא הכיר את מסובכות המדיה הזאת. בשל אופיו הבוטה והלוחמני לא פסח על הספים ולא התלבט. הוא העדיף לשגות ולגזור החלטות רעות מאשר לא להחליט, או להתמהמה. ארנון צוקרמן הוּזַז הצידה. הוא ידע שלא ימשיך עוד בתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רק יוסף "טומי" לפיד ז"ל התנגד לארנון צוקרמן יבד"ל ולפועלו כמנהל מוסד התקשורת החשוב במדינה. גם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1979 הפרופסור למשפטים ראובן ירון ז"ל דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם איש מרכז מפלגת "חֵירוּת" (החליף באפריל 1978 את היו"ר הקודם וולטר איתן) הטיל וֶוטוֹ על הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה שלישית.

בקיץ 2006 נפגשתי עם הפרופסור למשפטים ראובן ירון בביתו בכיכר מגנס 6 בשכונת רחביה בירושלים. פרופסור ראובן ירון אז בן 84 זכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "ב- 1 באפריל 1978 מוניתי ע"י ממשלת ישראל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של וולטר איתן שהיה מינוי של גולדה מאיר. יצחק לבני היה אז מנכ"ל רשות השידור. קודם לכן שימשתי חמש שנים כמנהל הספרייה הלאומית בירושלים. אני זוכר היטב את פרשת אי מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בקיץ 1979. צריך לזכור שהוא שימש כבר שֵש שנים בתפקיד. התנגדתי התנגדות נחרצת להארכת כהונתו השלישית כמנהל טלוויזיה. באמת השתמשתי באיום, "או אני – או הוא , כלומר : או פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל או ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית". זאת הייתה הפררוגטיבה שלי. לא ראיתי את עצמי מעולם כממונה על התכנים אלא האחראי הציבורי על הסדר הציבורי בעבודת רשות השידור. גם אמרתי שהטלוויזיה הישראלית הממלכתית חייבת לשדר כל אירוע גם אם חשיפתו איננה נוחה לממשלה אך זה לא אומר שזכותה לצאת נגד הממשלה. זה לא. ארנון צוקרמן לא פעל נכון כמנהל טלוויזיה על פי תפישתי. הוא ייצג את העובדים, העניק להם גיבוי והתעלם מהוועד המנהל של רשות השידור שהוא הגוף הציבורי המפקח על עבודת הטלוויזיה והרדיו. ארנון צוקרמן היה אז בעיניי מעין עמיר פרץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, האיש מגן על העובדים ותמיד נגד ההנהלה. לא רציתי אותו יותר כמנהל טלוויזיה. עשיתי הכל למען החלפתו. מצאתי בן ברית נאמן בדמותו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. הייתי תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן".                                                                                 טקסט תמונה : זהו פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים, 1984 – 1978 (היה איש מרכז מפלגת "חירות" ושימש בשנים ההן כ-דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים). פרופסור ראובן ירון היה תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן. (באדיבות פרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ממשלת ישראל העניקה גיבוי מלא לתִּפְקוּדוֹ של הפרופסור למשפטים הקפדן ראובן יָרוֹן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור והמפקח העליון על השידור הציבורי. הממשלה סמכה עליו וב- 1 באפריל 1981 היא האריכה את הקדנציה שלו בשלוש שנים נוספות. ראובן יָרוֹן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים וסיים את תפקידו ב- 1 באפריל 1984 בדיוק באותו היום שבו סיים יוסף "טומי" לפיד את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור . עו"ד מִיכָה יִנוֹן התמנה ליו"ר הוועד המנהל במקומו של פרופסור ראובן ירון ואורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד. אך בעל אקדים את המאוחר. יוסף "טומי" לפיד נכנס במרץ רב לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור . הוא לא מיהר למנות מחליף למנהל הטלוויזיה המודח ארנון צוקרמן ב- 31 ביולי 1979 ונטל לעצמו את השררה במלוא מובן המילה. יוסף "טומי" לפיד כיהן במשך שבעה – שמונה חודשים (עד מארס 1980) במקביל לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור גם כמנהל הטלוויזיה בפועל . בהיותו עיתונאי פורה הבין את חשיבות תהליך השלום בין ישראל ומצרים והחליט למנות את אהוד יערי כשליח רשות השידור הראשון בקהיר.

טקסט מסמך : 31 בינואר 1980 . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ממנה את אהוד יערי לכתב הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בקהיר. עותקים מהמכתב ממוענים לשלמה עבדי ז"ל המשנה למנכ"ל רשות השידור, גדעון לב ארי ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל", ישראל דורי סמנכ"ל כספים, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל יועץ המנכ"ל, ויעקב אורן ראש מנהל כוח אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1982 השלים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד את רשימת השינויים ומהפך המנהיגות שהחל בו בקיץ 1979 בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור עם סילוקו של ארנון צוקרמן והתפטרותו של יצחק "צחי" שמעוני בינואר 1982 מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן היה המודח הראשון בקדנציה המשותפת של יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון. הוא היה גבר כריזמטי בעל פנים יפים וקול בס – בריטון עמוק וסמכותי וצבר בעזרת המומחים הראשיים שלוֹ דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי בשֵש שנות ניהולו את הטלוויזיה ניסיון ורקורד עשיר בהפקות טלוויזיה גדולות. פוליטיות, בידוריות, וספורטיביות. ביניהן גם הפקת מבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה כמו גביע העולם בכדורגל של מערב גרמניה 1974, אולימפיאדת מונטריאול 76', ומונדיאל ארגנטינה 78'. היתרון הגדול של שלושת האלופים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן על פני הקודמים להם היה ביכולתם להשליט יציבות ובזכות היציבות הזאת לקנות שקט התעשייתי, ולתכנן תכנון מקיף וארוך טווח את לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית . השלטת יציבות ואיתנות שידור ומניעת זעזועים מיותרים במערכת, מותנית בשיעור האמון שמעניק הציבור למנהיג ואנשי הטלוויזיה נהו אחריהם. עמידות המערכת בכל חברה וגם בטלוויזיה ותחלופה מועטת ככל האפשר של מפקדים ומנהלים מוכשרים מאפשרת לתכנן ביעילות, באחריות , ובקפידה את עתיד החברה שעליה הם נמנים. זה בדיוק מה שקרה בעידן ההוא של השנים 1979- 1973 אליו שייכים ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, ועוד כמה פיגורות רציניות .

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עשה טעות נפוצה בניהול המדיה בשל אופיו הבוטה והשַש אלי קרב. הוא דן עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון שותפו להשקפת עולם פוליטית בשינוי אסטרטגיית השידור, ומינוי מפקדים חדשים בטלוויזיה ציבורית בעלת משאבים מצומצמים, בטרם יישב את המחלוקות בתוך הארגון שעליו הופקד בכך הוציא את העובדים לרחובות ושלטים בידיהם להפגנות נגדו. אי הארכת כהונתו של מנהל טלוויזיה מוצלח כארנון צוקרמן שהפך למנהיג שידור נערץ ומיתולוגי נתפשה כפעולה לוחמנית בלתי מובנת ולא מוצדקת, שנעשתה מן הבטן, והובנה ע"י עובדי רשות השידור כניסיון למצוא חן בעיני הממשלה . לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" (וגם מחוצה להם) נראה כי יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל טירון ואיש כוחני שלא ניהל מעולם רשת שידור המונה בשורותיה אלפי עובדים ואשר ניסה לרכוש ידע ניהולי באמצעות ירייה מהמותן ולא באמצעות תפישה קוגניטיבית וחשיבה מתוכננת ארוכת טווח.

חגי סגל יודע לכתוב אולם המסה שלו, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", איננה מדויקת ולא מהימנה בלשון המעטה. העניין איננו טמון בכתיבה "ימנית" אלא בתיעוד, ציון, והסתמכות על עובדות לא נכונות. 

סוף הפוסט מס' 840. הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום ראשון – 17 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות.

סוף הפוסט מס' 840. הועלה לאוויר בשעות הצהריים של יום ראשון – 17 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות.