פוסט מס' 787.

פוסט מס' 787. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא רשת טלוויזיה Off tube בה שדרניה ועיתונאיה יושבים באולפן בהרצליה ומשדרים ישיר לצופיהם אירועים המתרחשים אלפי קילומטרים מהם מבלי יכולת לראיין ולשוחח עם גיבורי העלילה. לא לפני שריקת הפתיחה ולא אחרי שריקת הסיום.  מדובר בטלוויזיה מוגבלת ומגוחכת אנטי עיתונאית בה ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן ניגפים מפני הנהלתם אולם הם חיש מהר מתיישבים על כיסאותיהם באולפן בהרצליה וממשיכים בביצוע מדיניות העתקת ה-Off tube כאילו לא קרה מאום. החבר'ה האלה שמתיימרים להוביל את שידורי הכדורסל הבלעדיים של הערוץ שלהם הם לא רק עיתונאים כנועים, מובלים באפם, ו-נעדרי כבוד מקצועי שנעדרים מזירת ההתמודדות, אלא הם שואבים את אינפורמציית ה-Off tube שהם מנפקים לצופיהם מאותו המוניטור שמוצב בביתי הפרטי היכן שהוא ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. אין להם שום יתרון מֵידָע עליי כצופה שלהם. וגם: יעקב שחר נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה ומרקו בלבול. וגם: יורם ארבל מי ששידר אתמול (שבת-12 בינואר 2019) את המשחק הפועל חיפה-מכבי פ"ת 2:4 ממשיך ל-חלטר. הוא איננו בקי בחומר השידור ולא מכיר את גיבורי העלילה. יורם ארבל הוא קריין פרסומות מוכשר שנשאר במידה לא מועטה שדר ספורט חובבן ברמה של חלטוריסט. הוא יורם ארבל לא היה יכול לשגשג בלעדי המעטפת העיתונאית המקצועית שחיבקה ועטפה אותו בתקופתי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1978-1990. וגם: גיא גודס הוא מאמן כדורסל נפלא שמוכיח את עצמו עכשיו במועדון הכדורסל של מכבי ראשל"צ. לפני הכל גיא גודס הוא בן אדם של יושרה וערכים. אפוא הוא והיכן צבי שרף הכושל ? וגם: אודי סגל. וגם: יעקב ברדוגו (עיתונאי ושדרן ברמה גבוהה ברדיו גלי צה"ל). וגם: מאמן הכדורגל המובס של מ.ס. אשדוד יובל נעים. הוא חזק יותר בטקסטים ההם אותם השמיע בימי חמישי בשבוע רדיו גלי צה"ל באוזניהם של שני מעריציו בוני גינזבורג ועידן קוולר, מאשר פעילות ומיומנותו על כר הדשא. פוסט מס' 787. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 787. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי-15 בינואר 2019.

פוסט מס' 787.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 787. הועלה לאוויר ביום שלישי-15 בינואר 2019. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה ב- 2 במאי 2005 בטרם השלים את תקופת כהונתו בת חמש שנים, ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא רשת טלוויזיה Off tube מדופלמת בעלת חותמות מובהקות אנטי עיתונאיות. מדובר ב-רֶשֶת שמחזיקה בידיה זכויות שידורים טלוויזיוניות בלעדיות של אירועי ספורט רבים כמו למשל אלה של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ב-Euroleague בארץ ובחו"ל. רבים מהשידורים הישירים של משחקי של מכבי ת"א ב-Euroleague בחו"ל בעונת 2018/2019 (וגם אירועים חו"ל אחרים כמו ה-NBA) משודרים ומסוקרים באופן חלטוריסטי באמצעות עבודת Off tube מרושלת ולא מקצועית מהאולפן בהרצליה בשעה שהעוסקים במלאכת העיתונאות הזאת אינם נוכחים כלל בזירות התחרויות. לעומת זה את משחקי מכבי ת"א ב-Euroleague ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים עושה לצופיו טובה ומטריח את כוח האדם שלו להסתופף במוקד ההתרחשות בהיכל הספורט ביד אליהו. תמוה מדוע ניב רסקין + גור שלף + שַי האוזמן מסכימים ביודעין ומרצון להיות משת"פים ומריונטות של ההנהלה שלהם. מלאכת עיתונאות ה-Off tube הטלוויזיונית וגם הכתובה בכל תחום סיקור (לאו דווקא ספורט) היא במידה רבה הָזְנָיָיה של מקצוע העיתונות. אין לי מילה אחרת. מדובר בעיתונאות נטולת יושרה ולא הגונה מבחירה. וודאי אם ההיעדרות מהשטח ממוקד התרחשות האירועים נעשית ע"י המסקרים, השדרנים, ו-העיתונאים מרצון, בהסכמה, וביודעין. אין שום בעיה דיפלומטית ו/או פוליטית היום לטוס ולהיכנס בשערי רוסיה כדי לשדר ישיר משחק כדורסל של מכבי ת"א הנערך במוסקבה. הייתה קיימת כזאת בימים ההם של אלכס גלעדי ושלי אחריו לפני יותר משנות דוֹר. היא איננה קיימת עוד מאז 1989.      

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא רשת טלוויזיה Off tube מדופלמת שמחזיקה בידיה זכויות שידורים בלעדיות של אירועי ספורט רבים. לציבור יש עניין בחלק מהם, לא בכולם, אולם בתוכם חוזה שידור בלעדי של משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מנצל את מונופול זכויות השידורים של ה- Euroleague שהוא אוצר בידיו לצורך שידורי העתקה ישירים מהמוניטורים המוצבים באולפן בהרצליה. כלומר שידורי Off tube מטעמו חדשים לבקרים של אירועי ספורט שונים המתקיימים ונערכים בחו"ל. כמו זה למשל : משחק הניצחון של קבוצת מכבי ת"א במוסקבה על קבוצת צסק"א 93:76 במסגרת המחזור ה-18 בליגת ה- Euroleague ביום שישי – 11 בינואר 2019. הצוות המוביל ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן שידר ישיר את האירוע הנ"ל מבלי להיות נוכח במוסקבה במקום ההתרחשותו. מדובר בעבודת פלסתר. לעג לרש. מעשה קונדס אנטי עיתונאי ואנטי ציבורי. התרסה ו-התעמרות בצופי רשת הטלוויזיה הקרויה ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. בלתי מתקבל על הדעת כי עיתונאי טלוויזיה וותיקים וגם מוכשרים יסכימו ביודעין לבצע את עבודתם העיתונאית הטלוויזיונית הנוגעת לסיקור ישיר של קבוצת כדורסל ישראלית בכירה (מכבי ת"א) מהאולפן בהרצליה במקום להיות נוכחים בשטח ולדווח לצופיהם אודות ההתמודדות במקום התרחשותה במוסקבה. אנוכי מתבונן בחבורת ה- Off tube הזאת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמצטופפת, דנה, ומספרת בעונג ושביעות רצון עצמית כל הערב ההוא של יום שישי – 11 בינואר 2019 מהמוניטור באולפן בהרצליה על ניצחונה המפואר של מכבי ת"א על צסק"א במוסקבה, מבלי שהיא נוכחת כלל באירוע המתרחש במרחק אלפי קילומטרים ממנה. תמוה מאוד מדוע שלישיית ה- Off tube המגוחכת הזאת ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן מרימה ידיים ונכנעת להנהלה שלהם ללא תנאי. גברדיית ה- Off tube  איננה מסוגלת לראיין בתום ההתמודדות והניצחון המפתיע את גיבורי העלילה התל אביביים, את המאמן ואת שחקניו. החבר'ה האלה מהרצליה גונבים מהסיגנל הלווייני ראיונות שטוחים ו-משעממים, רק כדי לצאת ידי חובה, שיחות מיקרופון מדוקלמות שמישהו במוסקבה עורך בעבורם באמצעות מיקרופון זר שנושא את הלוֹגוֹ של Turkish Air lines. מדובר בעסק עיתונאי לא הגון ולא בריא. עלוב. משום מה ארבעת נוֹעַדִי ה- Off tube האלה הנמנים על שורות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, מזכירים לי את רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין פעם בבני ברק ומספרים באדיקות כל אותו הלילה ביציאת מצרים. ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן הם עיתונאי טלוויזיה מוכשרים בעלי ניסיון רב, וגם בעלי מוניטין, אולם כנועים. אנשים שמרימים ידיים מול הנהלתם, ו-מסכימים ביודעין ובקלות כזאת להסיר את גלימתם הטלוויזיונית היקרה, ההכרחית, והכל כך יעילה ושימושית ב- Media לתקשורת המונים. בכך הם מוותרים על זכותם וחובתם העיתונאית הראשית : להתייצב במוקד האירועים ולדווח לצופיהם מהשטח, ממקום התרחשות התחרויות וההתמודדויות. משהם לא נוהגים כך, העיתונאים האלה מועלים בשליחותם. אין לי מילה אחרת. לא בסדר בלשון המעטה. שערורייה. צופי הטלוויזיה שמממנים במיטב כספם את פעילותו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ראויים להרבה יותר (!).

טקסט תמונה : יום שישי – 11 בינואר 2019. תיעוד של סיטואציה כושלת ומסואבת. ארבעת האופטיובניקים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים דנים, עוסקים, ומספרים לצופים שלהם מהאולפן בהרצליה על ניצחון מכבי ת"א במוסקבה על צסק"א 93:76 במסגרת מחזור המשחקים ה- 18 ב- Euroleague בעונת 2019 – 2018. הם בעצמם כמובן לא היו נוכחים במוסקבה בהתמודדות המדוברת שנערכה אלפי קילומטרים מהם. אנטי עיתונאות. מדובר ב- הָזְנָיָיה וסֵיאוּב של מקצוע העיתונות בין אם מדובר בעיתונות אלקטרונית ו/או בעיתונות מודפסת. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

התבוננתי בתמונת ה- Video הנ"ל הזאת כדי לגלות האם פניהם של ארבעת הנוכחים בתצלום אדומים מבושה בגין מלאכת ה- Off tube שהם מחוללים בהרצליה. התצלום איננו חד דיו. אני משוכנע שבפנימיותם, ארבעת הדיינים הנ"ל, מתביישים לא רק במלאכת ההעתקה הלוויינית שלהם אלא בעיקר בשל הרמת הידיים וכניעתם מול הנהלתם.

ביזיונות ה- Off tube העיתונאיים הנוכחיים של אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים נשאו אותי כמנווט שידורי הספורט ההם בתקופה ההיא אל היומנים ההם שלי שנשמרו. בין השנים 1981 ל- 1989 התמודדה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שש (6) פעמים עם אלופות ברה"מ בכדורסל קבוצות צסק"א מוסקבה וז'לגיריס קובנה במסגרת תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות. חמש מתוך שש ההתמודדויות של מכבי ת"א מול האלופות הסובייטיות נערכו בשל מגבלות דיפלומטיות במגרשים נייטראליים בערים בלגיות : בריסל, אנטוורפן, ו- ווירטון. האחרונה בלבד נערכה במוסקבה ב- 12 בינואר 1989 בעידן מדיניות הפרסטרויקה והגלסנוסט (מדיניות של פתיחות מדינית ושינוי מבנה הכלכלה) שנקט ו-חולל נשיא ברה"מ דאז מיכאיל גורבצ'וב. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נוכחת בכל ששת האירועים הנ"ל במקום התרחשותם. לא Off tube ולא נעליים. שני המנכ"לים ההם של רשות השידור ושלי בשנים ההן שבין 1981 ל- 1989 יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואורי פורת ז"ל צעדו עמי ועם מדיניות השידורים שלי שלובי זרוע. היה להם כוח רב בידם מחמת משרתם. הם היו העורכים הראשיים של כלל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל", אולם שניהם מעולם לא כפו עליי שידורי Off tube של משחקי מכבי ת"א בחו"ל במסגרות גביע אירופה לקבוצות אלופות. שניהם היו בעצמם עיתונאים בעברם והסכימו עמי שאין תחליף לעיתונאות שטח. היו בינינו לא מעט וויכוחים אודות כמויות שידורי הספורט מהארץ ומהעולם שאנחנו נדרשים לגייס במסגרת השידור הציבורי, וכן כמויות האמצעים הטכנולוגים שיש לייחד להם, כמו גם כוח אדם, וכמויות הכספים שיש להזרים לוועדות המארגנות בארץ והעולם שמוכרות לנו את זכויות השידורים. אולם לא היו לנו וויכוחים אודות היתרון העיתונאי של השידור הישיר ממוקד ההתרחשות על פני מאירת ה- Off tube. הנה תזכורת ממוסמכת ומתועדת מהימים ההם. היומנים נשמרו.

טקסט מסמך : 28 ו- 29 בינואר 1981. יורם ארבל משדר ישיר מבריסל (יחדיו עם המפיק אמנטון ברקאי) את שני משחקיה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות. מכבי ת"א מנצחת במשחק הראשון 74:85 ומפסידה בשני 81:83. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 שלי : בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התקופה בה שימש אריה מליניאק פרשן כדורסל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם קצת לפני כן (אלכס גלעדי ואנוכי הבאנו אותו לשורותינו On and Off), לא שידרנו כלל משטחי ברה"מ ו/או מצ'כוסלובקיה שום משחק מ- משחקי מכבי ת"א נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ'כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הסיבה : היעדר קשרים דיפלומטיים. השלטון הרודני – קומוניסטי של ברה"מ לא אִפְשֵר קיומן של תחרויות ספורט לרבות כדורסל על אדמת ברה"מ בין קבוצות ישראליות וסובייטייות. משחקי החוץ של מכבי ת"א נגד הקבוצות הסובייטיות צסק"א מוסקבה וז'לגיריס קובנה, הועתקו ו- התקיימו במחצית השנייה של עשור ה- 70 ובעשור ה- 80 של המאה הקודמת תמיד בשלוש הערים הבלגיות ווירטון, אנטוורפן, ו- בריסל תחת שרביט ארגונו של הבלגי המופלא איש ה- FIBA מר ליאון וואנדל. כנ"ל גם בכל מה שקשור ל- משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות ב- פברואר 1977 נגד הקבוצה הצ'כוסלובקית זברויובקה ברנו שאף הוא התקיים בבלגיה.

טקסט תמונה : יום רביעי – 28 בינואר 1981 + יום חמישי – 29 בינואר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. בריסל – בלגיה. השדר המצוין יורם ארבל (מימין) והמפיק המעוּלֶה אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור שלנו בבריסל ב-מגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רויאל 4 בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת"א מנצחת את צסק"א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע"י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 2 שלי : הפעם הראשונה בה שידרנו ישיר משחק כדורסל כלשהו של מכבי ת"א נגד קבוצה סובייטית כלשהי משטחה של ברה"מ לישראל בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התרחש ביום חמישי – 12 בינואר 1989 במוסקבה מול אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה בתקופת הפרסטרויקה של שליט ברה"מ מיכאיל גורבצ'וב. הטלוויזיה הסובייטית RTR שימשה Host broadcaster ואירחה אותנו יפה מאוד במוסקבה. אני הפקתי וניהלתי בעצמי את השידור הישיר ההוא מבירת רוסיה מוסקבה. אריה מליניאק כלל לא היה עמי במוסקבה. לא זימנתי אותו למבצע השידור הישיר ההוא משיקוליי שלי. הבאתי עמי מישראל כמובן את השדר המוביל שלי יורם ארבל, ומ- צרפת את יואב טוקר כדי שיכין כתבה חדשותית ב- ENG אודות ביקורה ההיסטורי הראשון של מכבי ת"א במוסקבה. ההפקה ההיא שלי ב- 12 בינואר 1989 הוסיפה שערות לבנות לראשי מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה שניהלתי פרויקט כזה מברה"מ הקומוניסטית. לא סמכתי עליהם יתר על המידה בעיקר בנוגע לקווי השידור ממוסקבה לירושלים. ביצעתי Booking כפול לראשונה בחיי המקצועיים ודרשתי מ- RTR להתקין לי שני קווי 4W, שני טלפונים בעלי חיוג בינלאומי כ- Back up, ושני מוניטורים בעמדת השידור שלי ב- לוז'ניקי. ביקשתי מאנשי RTR ב- אוסטאנקינו להסיט ולהעביר את עמדת השידור המרוחקת שלי מרוּם היכל "לוז'ניקי" למחצית הגובה (תמורת תשלום של 500 דולר נוספים) כדי לאפשר לשַדָּר המוביל שלי יורם ארבל תחושת נוחות וביטחון יתר בעת השידור הישיר ובזיהוי גיבורי העלילה המתרוצצים על פרקט הכדורסל הרוסי בהיכל "לוז'ניקי". אני חייב להדגיש כי כל דרישותיי שהעברתי ל- RTR התקבלו בסבר פנים יפות ע"י אנשי RTR. כשהחל השידור באולפן הספורט בירושלים באותו יום חמישי ההוא של 12 בינואר 1989 (באחריותו של הבימאי שלי יואב פלג בירושלים) ועל מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראו יחדיו ב- Split screen השדר יורם ארבל במוסקבה והמגיש אורי לוי בירושלים, נאנחתי והתרווחתי בכס המפיק שלי בלוז'ניקי במוסקבה. ברור שהודיתי לאלוהי הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך : 12 ו- 13 בינואר 1983. יורם ארבל משדר ישיר מבריסל את שני משחקיה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות. מכבי ת"א מפסידה במשחק הראשון 78:69 ומנצחת בשני 80:84. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 ו- 17 בינואר 1985. יורם ארבל משדר ישיר מאנטוורפן את שני משחקיה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות. מכבי ת"א מפסידה במשחק הראשון 79:67 ומנצחת בשני 81:87. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ו-16 בינואר 1986. יורם ארבל משדר ישיר מבריסל את שני משחקיה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ ז'לגיריס קובנה במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות. מכבי ת"א מפסידה במשחק הראשון 94:77 ומנצחת בשני 81:87. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ו- 15 בינואר 1987. יורם ארבל משדר ישיר מבלגיה את שני משחקיה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ ז'לגיריס קובנה במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות. מכבי ת"א מפסידה במשחק הראשון 82:74 ומנצחת בשני 74:81. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בינואר 1989. יורם ארבל משדר ישיר מהיכל לוז'ניקי במוסקבה את ניצחונה של אלופת ישראל מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בתוצאה 94:90 במסגרת תחרויות גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות בתוצאה 94:90. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפקת השידור הישיר ממוסקבה על ידי ב-12 בינואר 1989 את ההתמודדות בו אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א מנצחת בהיכל לוז'ניקי במוסקבה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בתוצאה 94:90. קבוצת המנהלים שלי דאז לפני שנות דור היו, כלהלן: מנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין + מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן.

ביום חמישי-12 בינואר 1989 אירחה צסק"א מוסקבה את מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. לא היה ספק למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, למנהל הטלוויזיה חיים יבין, ו-למנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן שבטחו בי, והאמינו לי כי מאמציי הטלוויזיוניים והדיפלומטיים מול רשת הטלוויזיה הסובייטית הציבורית RTR, אומנם יישאו פרי. וכי בסופו של מאמץ ההפקה הלא שגרתי ההוא, אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשדר ישיר את המשחק המדובר הנ"ל מעמדת שידור בהיכל הכדורסל "לוּזְ'נִיקִי" במרכז הספורט של הצבא האדום במוסקבה. זה היה מהלך העניינים.

הטריאומוויראט הטיל עלי לנסוע בעצמי למוסקבה כדי להיות נוכֵח במקום על מנת להפיק את השידור הישיר ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מבירת ברה"מ בצוותא עם אנשי הטלוויזיה הסובייטית RTR. מנכ"ל הרשות אִפשֵר לי גם להטיס בנוסף לשַדָּר יורם ארבל גם את הכתב יואב טוֹקֶר מפאריס למוסקבה כדי לתעד ולהכין כתבה ל- "יומן" על ביקורה הראשון של קבוצת ספורט ישראלית מאז 1965 על אדמה סובייטית. אורי פורת לא הסכים לשלוח צוות פילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למוסקבה בעוד כל העולם כבר מצלם ומכסה מזה כמעט שני עשורים את אירועי הספורט והחדשות ב- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering). "…יואש אלרואי, אני מתבייש לשגר צוות צילום פילם למוסקבה ולהציג אותנו כרשות שידור מפגרת בשעה שכל רשתות הטלוויזיה בעולם מצלמות כבר ב- מצלמות של דור ה- ENG מאז ראשית שנות ה- 70. אני יודע שאנשי מחלקת הספורט וחטיבת החדשות כמהים לתעד את האירוע במו ידיהם, וגם מגיע לכם, אך לא במצלמות פילם. אינני מתכוון לעשות צחוק מעצמי ומכם. תיעוד דוקומנטארי ב- 1989 יש לעשות ב- ENG…", נימק את החלטתו הסופית והמוחלטת. יואב טוֹקֶר זכה מן ההפקר. שכרתי עבורו במוסקבה צוות צילום ENG רוסי סובייטי.

הזמנים הפוליטיים השתנו. רוח חדשה נשבה באירופה. מדיניות הגְלָסְנוֹסְט הפתוחה של נשיא ברה"מ מיכאיל גורבאצ'וב הייתה כבר בשיא פריחתה והניבה פירות. אשרות הכניסה למוסקבה המתינו לנו בשגרירות הרוסית בווינה. טסתי עם הצוות שלי מנתב"ג למוסקבה בחברת Austrian Airlines פלוס חניית ביניים (Over night) בווינה. בבוקר מיהרנו לשגרירות ברה"מ בווינה.  מישהו מאנשי השגרירות פתח את דלת אחד המשרדים וקרא לי פנימה. הוויזות של יורם ארבל ושלי ל- ברה"מ היו מוכנות. החלפנו כמה מילים בשפה האנגלית באווירה לחלוטין לא רשמית. הודיתי להם והשארתי על השולחן שי עבורם שהבאתי עמי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקנה מתקציב הקופה הקטנה בדולרים שעמדה לרשותי בכל הפקה בינלאומית), שלושה בקבוקי ליקר "סברה" ו- 20 חפיסות שוקולד "עלית". לא היה כל קושי דיפלומאטי להיכנס למוסקבה.

אף על פי כן הציפו אותי תחושות נוסטאלגיות וצמרמורות בעת המעבר דרך מסך הברזל לביקורת הדרכונים והמֶכֶס הסובייטי במוסקבה שָם נדרשתי להצהיר במדויק על כמות הדולרים אותה אני נושא עליי בכניסתי למוסקבה. זה היה ביקורי הראשון ב-ברה"מ האדירה שהייתה פעם המולדת של דוֹר המייסדים ומקימי קיבוץ אפיקים בשנת 1927 בעמק הירדן. השפה הרוסית ושפת היידיש, המוסיקה הקלאסית של גדולי הקומפוזיטורים הרוסיים  פיוטר-איליץ' צ'ייקובסקי, דימיטרי שוסטקוביץ', ניקולאי רימסקי – קורסאקוב, ואראם חאצ'אטוריאן ליד השירים הארצישראליים ושירי הפלמ"ח של אז היוו נֶכֶס תרבות מעורב ישראלי – רוסי בלתי נדלה, עליו גדלו דורות של ילדים רבים במשך שנים רבות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

בשנות ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים הושפעתי רבות מהשירה והמוסיקה הרוסית, מהריקודים הרוסיים, וגם מהשָחמַט הרוסי. "קטיושקה שיצאה לשוח", "תחת שמי מוסקבה", ו- "קַאלִינְקָה" היו פופולאריים כמו שיריהם של המשוררים והמלחינים מתתיהו שלם, יהודה שרת, מרדכי זעירא, ומשה ווילנסקי. כשהמטפלת של הכיתה שלי בקיבוץ אפיקים אסתר יסינבסקיה דיברה אלינו בשפה מעורבת עברית – רוסית, "בואי אלי דְיֶיבִיצְ'קָה מתוקה", ו/או "מָאלְצִ'יק שובב תיזהר", "דָה", "נְיֶיט", "חָרָאשוֹ", "אָנוּ", ו/או "בּוֹזֶ'מוֹי", ידענו כולנו בדיוק למה היא מתכוונת. קשה קצת להסביר היום את ההערצה שקיננה בתוכנו לתרבות, השירה, והספרות הרוסית. אינני חושב שהיה ילד אחד בקיבוץ אפיקים של הימים ההם שלא קרא את "מלחמה ושלום" של לֵב טולסטוי, את "החטא ועונשו" של פיודור-מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, ו/או את "הדוֹן השקט" של מיכאיל שולוחוב.

מיכאיל בוטביניק, דָוִד ברונשטיין, יצחק בולסלבסקי, וואסילי סמיסלוב, פאול קרס, ואלכסנדר קוטוב ואח"כ מיכאיל טַל היו אלילי השחמט של הדור שלי. רודן ברה"מ יוזף דג'וגאשווילי סְטָאלִין נחשב בעינינו שנים רבות לשֶמֶש העמים. לא ידענו אז כילדים שהוא הרוצח הסדרתי הגדול ביותר בעולם אחרי אדולף היטלר. כשהגיעו לקיבוץ אפיקים סרטי הקולנוע הרוסיים, "כיצד התחשלה הפלדה" (על פי ספר שכתב ניקולאי אוסטרובסקי), ו- "מפרש בודד מלבין באופק", היה אולם "הסינמה" המאולתר שהוקם בנגריית הקיבוץ מלא מפה לפה. באחד מיומני הקולנוע בימים ההם ראינו את מנהיג ברה"מ סטאלין לבוש אזרחית "בחולצה רוסית", אופנה מקובלת ומוכרת היטב לבני הקיבוצים בימים ההם, מעבד במעדר את גינת הפרחים שלו ליד ביתו. באולם הקולנוע המאולתר של הקיבוץ נשמעו ספונטנית מחיאות כפיים אדירות. סטאלין היה מנהיג נערץ. כשפרצה מלחמת קוריאה ב- 1950 הייתי ילד בן 12 ונטיית הלֵב הטבעית הייתה לטובת הקומוניסטים שנלחמו נגד האמריקנים האימפריאליסטיים. לפתע אתה ניצב בגיל 51 בשערי מוסקבה בירת ברה"מ וחושב על ההיסטוריה הבינלאומית הזאת שהורינו חוו אותה. זאת העיר שנפוליאון כבש ושרף אותה ב- 1812 אך ניגף בסופו של דבר בפני הגנרל הערמומי מיכאיל קוטוזוב שתום העין ושָב משם עם קומץ מחייליו לאחר שרבבות מהם קפאו למוות בחורף הנורא שאפף את העיר. זאת מוסקבה שאדולף היטלר וגייסות גרמניה הנאצית ניצבו בשעריה בניסיון לכבוש אותה בחורפים הקשים של שנת 1941 ו- 1942 במלחמת העולם ה- 2. מֵאות אלפי חיילים גרמניים ואלפי טנקים ותותחים שלהם בראשות מפקדם הגנרל- מרשל פְרִידֶרִיך פוֹן-פַּאוּלוּס לא יכלו לקוֹר הנורא ולשֶלֶג המוסקבאי ולגנרל גיאורגי ז'וקוב. הם נכנעו לצבא האדום.

אנשי הטלוויזיה הסובייטית הממלכתית RTR במוסקבה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ודאגו לשָכֵּן אותנו במלון הענק "רוֹסִייָה" (Rossia) רָב המוֹנִיטִין בבירה ורחב הידיים בן 7000 (שבעת אלפים) חדרים. המלון שוכן בסמוך לכיכר האדומה ומוכר לישראלים רבים. הפליא אותי מאוד לראות מייד את הניגוד העצום המפריד בין הכמות לבֵין האֵיכות במעצמת העַל הזאת. מלון רוּסִי אדיר ממדים אך מגבות הרחצה בחדרי השירותים והאמבטיה היו מַגבוֹת מִטְבַּח.

מוסקבה הייתה קפואה ומושלגת בחודש ההוא של ינואר 1989. בשעה שנסעתי ביום שלישי בבוקר – 10 בינואר 1989 עם המלווה הסובייטי הרשמי הצמוד שלי אֶדוּאַרְד בָּאראָנוֹב ממלון "רוֹסִיָה" ל- "אוֹסְטָאנְקִינוֹ" (Ostankino) מרכז הטלוויזיה הרוסית/סובייטית כדי להִיפגֵש ולדוּן עם מארחיי בהפקת השידור הישיר ממוסקבה לירושלים, שמתי לב כי קבוצות של פועלים (וגם פועלות) לבושים בסרבלי עבודה ובידם מַקוֹשים, אֵתִּים, וטוּרִיוֹת עוסקים בעבודות דחק ותחזוקה בצידי הכבישים, חופרים תעלות, ומפנים שֶלֶג ואבנים מצירי התנועה הראשיים במוסקבה.

"אוֹסְטָאנְקִינוֹ" הממוקמת במרכז מוסקבה היא עיר טלוויזיה המונה 20000 (עשרים אלף) עובדי טלוויזיה ובראשה מגדל התקשורת הגבוה ביותר בעולם אז, 586 מטר. הטלוויזיה הסובייטית רבת הממדים והפונקציות שידרה בימים ההם לשבעה אזורי זמן שונים ב-ברה"מ הענקית. קיבל את פניי באוסטאנקינו איש הקשר שלי בטלוויזיה הסובייטית RTR מר יֶיבְגֶנִי אוֹקְסְיוּקֶבִיץ'. הבאתי עִמי מישראל עבור המארחים שלי סובנירים של רשות השידור וגם עשרות חפיסות שוקולד של "עֵלִית" ובקבוקי ליקר "סַבְּרָה". ההפקה הזאת הייתה דומה לכל שידור ישיר אחר מאירופה, פרט לכך שהפעם ביקשתי ממהנדס "בזק" גבריאל שקל ז"ל ומ- ייבגני אוקסיוקביץ' למַסֵד לנו לצורכי ביטחון השידור שלושה קווי שידור 4W (ראשי תיבות של קו שידור Four Wire) ממוסקבה לירושלים. אחד לטובת שידור הישיר, השני לצורכי תיאום הפקת השידור הישיר, והשלישי כ- Back up ל- 4W הראשון במקרה של תקלה. לא לקחתי שום צ'אנס בהפקה ההיסטורית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במוסקבה שעסקה בשידור הישיר של המשחק צסק"א מוסקבה נגד מכבי ת"א שנועד ליום חמישי – 12 בינואר 1989 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. שריינתי לצורכי השידור הישיר הזה גם שני ערוצי לוויין. הראשי על ה- ECS האירופי של ה- EBU והמשני לצורכי גיבוי על לוויין ה- primary האטלנטי. יואב טוקר הוטס על ידינו מפאריס למוסקבה כדי להכין כתבה מיוחדת על המשחק צסק"א מוסקבה נגד מכבי ת"א למהדורת "יומן" של ערב שבת – 13 בינואר 1989.

הייתי מוטרד ומודאג האם הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הסובייטית הזאת, בינינו במוסקבה לאנשיי בירושלים אומנם תעבוד כשורה. לעולם לא אשכח את דברי העידוד של יֶיבְגֶנִי אוֹקְסְיוּקֶבִיץ' כשאמר לי באנגלית במבטא רוסי כבד ובצחוקו הבס המתגלגל בעודו טועם מלִיקֶר הסַבְּרָה הישראלי ונוגס בטבלת השוקולד מתוצרת "עלית", "…אל תדאג טאבאריש יואש אלרואי, כבר שלחנו כמה ספוטניקים וקוסמונאוטים לירח כך שאינני רואה בעיה גדולה להפיק ולהוציא שידור טלוויזיה ישיר ממוסקבה לישראל של משחק כדורסל…", והוסיף, "דרך אגב גם הפקנו ואירחנו אולימפיאדה לפני תשע שנים ב- 1980 ועשינו זאת בהצלחה גדולה. הסר דאגה מלבך. הכל יהיה בסדר. זאת הבטחתי לך". ביקרתי יחד עם יֶיבְגֶנִי אוֹקְסְיוּקֶבִיץ' בניידת השידור הרוסית / סובייטית שנועדה לכסות את המשחק מהיכל לוז'ניקי. היא הייתה מצוידת בחמֵש מצלמות ושלושה הילוכים חוזרים. לא משהו מיוחד. מפקח השידור והבימאי התייעצו עִמי בעניין מיקום הצבת המצלמות וזוויות הצילום ושאלו אותי כיצד אנחנו עושים זאת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם היו אדיבים ונענו לעל בקשותיי. הפקתי ושידרתי שנים רבות בכל רחבי אירופה, אך מעולם לא פגשתי אנשים כל כך חמים, מאירי פנים, וידידותיים כמו אנשי הטלוויזיה הרוסים של RTR. הצליל הנפלא של השפה הרוסית רק הוסיף הנאה לשהייתי הקצרה במוסקבה. כשהוברר שעמדת השידור שלנו ממוקמת בתא זכוכית ברוֹם היכל הכדורסל בלוז'ניקי ומרוחקת מידַי מפרקט המשחק והדבר מקשה על יורם ארבל לזהות את השחקנים, סייע לי צוות ניידת השידור להקים מייד עמדת שידור חלופית חדשה קרוב יותר למגרש. יֶיבְגֶנִי אוֹקְסְיוּקֶבִיץ' ביקש תוספת של 500 (חמש מאות) דולר תמורת השינוי. שום דבר כבר לא ניתן שם ברוסיה בחינם. הם עדיין היו קומוניסטיים אך ביקשו בד בבד להיות קפיטליסטים ו- להרוויח. את זכויות השידור של המשחק עתיר הרייטינג ההוא צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א הם מכרו לי לאחר מו"מ קצר כמעט בחינם. רק 5000 (חמשת אלפים) דולר. רוסיה ניצבה ערב מהפכה חדשה של משטר ושלטון, וגם של מָמוֹן.

ביום רביעי בבוקר – 11 בינואר 1989 טיילתי עם אֶדוּאַרְד בַּאראָנוֹב סביב חומות הקרמלין ובכיכר האדומה היפהפייה. שרר קוֹר נוראי בחוץ ורוח חרישית קלה נשבה בין מקום מושבו של נשיא ברה"מ מיכאיל גורבאצ'וב למקום מנוחתו של וולדימיר איליץ' לֶנין. לא הייתי לבוש בהתאם. הרגשתי איך אט – אט אני קוֹפֵא. אתה פתאום חש על בשרך קוֹר נוראי, כואב, ומשתֵּק שאי אפשר להתחמק ממנו אלא לברוח ממנו אל מלון "רוֹסִיָיה" המחומם. אתה מבין עכשיו היטב כיצד עשה הקור הרוסי שמות בצבאותיהם של נפוליאון בונפרטה ואדולף היטלר. אף על פי כן לא וויתרתי על ביקור במאוזוליאום של וְולָדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין. אי אפשר להגיע קרוב מידַי לארון הזכוכית השקוף בו שוכבת גופתו החנוטה של המנהיג הקומוניסטי ששינה את פני רוסיה והעולם. משמרת של שני חיילים סובייטים נושאים רובי קלאצ'ניקוב מְכוּדנים חולקים כבוד לאבי האומה הרוסית ומאבטחים את הקֶבֶר של לֶנִין 24 שעות ביממה. במקום שוררת דממת מוות. לפני הירידה במדרגות הכניסה לחלקת הקֶבֶר אחד מאתרי התיירות המפורסמים ביותר בעולם, מנחים המארחים הסובייטים את האורחים שלא לדבר, לא לשוחח, ולא להתלחש במקום. הדממה נועדה לכַבֵּד את האתר הקדוש ההיסטורי הזה. לא סתם מקום קדוש. זהו העולם הבא, מקום מנוחתו עדן של מנהיג ברה"מ המהפכן וְולָדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין.

נעתי לאִיטִי במאוזוליאום הקפוא בעקבותיהם של קֶוִוין מֶגִי ולָאבָאן מֶרְסֶר שני שחקני החיזוק האמריקניים של מכבי ת"א, כשכולנו מתבוננים בגופה החנוטה המרוחקת קמעא מאתנו. כשעלינו במדרגות הקפואות המובילות ליציאה מהקֶבֶר במאוזוליאום בחזרה לחיים בכיכר האדומה, התלוצצו שני השחקנים בינם לבין עצמם וצחקקוּ בקוֹל רם סביב הסוגיה האם זוהי המומיה המקורית של לֶנִין ששוכבת דוּמָם בארון השקוף ו/או שמא מדובר בכלל ב- בובה. לפתע נשמעה קריאת "הַסססס…" (שקט) מפחידה מכיוונו ארונו השקוף של וולדימיר איליץ' לֶנִין (!) השומרים הסובייטים החמושים ברובי קלצ'ניקוב וקפואים על עומדם היפנו ראש וביקשו להזכיר לשני הפטפטנים שחקני הכדורסל של מכבי ת"א כי המאוזוליאום הוא קֶבֶר, מקומַם של אנשים מתים, ואם כך חייבת לשרור בו דממת מוות.

חמש דקות שנראו לי כנצח לקחו לי להגיע מאובן לגמרי מהקֶבֶר הקפוּא ללובי המחוּמם של מלון "רוֹסִיָיה". כל המקומות הציבוריים מוסקבה מחוממים עשרים וארבע שעות ביממה מנובמבר עד אפריל. רק כך אפשר לשרוד את הקוֹר הנורא.

כאיש השירות החשאי של ברה"מ ה- KGB סירב אֶדוּאַרְד בַּארָאנוֹב בנימוס וג'נטלמניות להיחשף לפני המצלמה ולא השאיר שום סימן המזהה אותו וגם לא שֶמָץ של זיכרון צילומי ממנו. הוא הותיר את יורם ארבל, יואב טוקר ואותי לבד מול עדשת המצלמה אבל היה אדיב מאוד ותרבותי עמנו, אך גם זהיר מאוד כמתחייב מתפקידו.

טקסט תמונה : ינואר 1989. מוסקבה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. אנוכי יחדיו עם השדר שלי יורם ארבל ברחובות מוסקבה האפורה, הקפואה, והמושלגת. הוא מחייך ואני משתעשע. (צילום יואב טוקר במצלמת הסטילס שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הזמנתי את אֶדוּאָרְד בַּארָאנוֹב המלווה הצמוד שלנו לאכול עמנו ארוחת ערב במלון "רוֹסִיָיה". על פי הבנתי אדוארד באראנוב היה סוכן של ה- KGB, אך למרות זאת היה קורקטי ומאופק ונהג בנו בידידות, באדיבות רבה, ובנימוס. הוא היה יעיל ופתח בפני את שערי ההפקה בבירה הרוסית. הוא היה מעשן כבד. סיגריה מסיגריה. כשנפרדתי ממנו הודיתי לו על חברתו הנעימה והליווי המסור שהעניק לנו. נתתי לו כמה סובנירים של רשות השידור, הוספתי לו בקבוק ליקר "סברה" וכמה חפיסות שוקולד "עלית", ותחבתי לו חבילת סיגריות אמריקניות "MARLBORO" שהבאתי עמי מ-נתב"ג. הוא אדוארד באראנוב היה איש KGB מאומן ומנוסה, שעטף מייד את קרטון הסיגריות בנייר עיתון והחביאם בנון שלנטיות מתחת למעילו הבלשי הארוך שלבש. הערכתי אותו, ואת מסירותו, אדיבותו, והדרכתו אותנו במוסקבה הקרה.

טקסט תמונה : יום חמישי – 12 בינואר 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. הכתב המצוין שלי יואב טוקר (מימין) ואנוכי ברחובות מוסקבה הקרה והקפואה יחדיו עם צוות ה- ENG הסובייטי שלנו. (צילום במצלמת הסטילס שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי – 12 בינואר 1989 בחמש וחצי בערב מייד בתום קבלת השידור "מערב חדש" , ביצע הבימאי שלי באולפן בירושלים יואב פלג "Split Screen", ועל מסך הטלוויזיה המפוצל בישראל נראו בעת ובעונה אחת יחדיו השַדָּר יורם ארבל במוסקבה ומוביל השידור מהאולפן בירושלים אורי לוי, משוחחים ביניהם בטבעיות רבה כאילו עשו זאת זה מכבר כל יום שני וחמישי. השעה במוסקבה הייתה 20.00 (שמונה בערב) ובישראל 18.00 (שש בערב). החל מבצע השידור הישיר ההיסטורי של משחק הכדורסל צסק"א מוסקבה נגד מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. נזכרתי בהבטחתו של ייבגני אוקסיוקביץ' כי השידור הישיר ממוסקבה לירושלים יעבור בשלום ובבטחה. ואומנם כך היה. שידור מושלם מההיבט הטכנולוגי שלו וגם מהיבט התוצאה הספורטיבית. מכבי ת"א ניצחה את צסק"א בביתה במוסקבה, 97:92. לקבוצת הצבא האדום שהטילה פעם את חִיתָּה על כל אירופה לא הייתה תשובה הפעם לקן בארלו שקלע 24 נק', קווין מגי – 22 נק', דורון ג'מצ'י – 18 נק', ווילי סימס – 16 נק', לאבאן מרסר – 14 נק', מוטי דניאל – 4 נק', וחן ליפין – 2 נק'.

ביום שישי בבוקר – 13 בינואר 1989, דקות אחדות לפני הנסיעה במונית עם אדוארד באראנוב לשדה התעופה של מוסקבה, סיירנו יורם ארבל ואנכי בחנות הסובנירים של המלון המכונה "בְּרִיוֹזְקָה". החנות הייתה ריקה. שוטטנו בדד בין המדפים העמוסים במזכרות וסובנירים רוסיים/סובייטיים. קנינו כמה בבושקות לזכר ביקור קצר בן ארבעה ימים במוסקבה הבלתי נשכחת. כשהגענו לקוּפָּה כדי לשלם זיהיתי מייד את שרידי המשטר היָשָן. את הקופה איישו שלוש נשים. המוכרת, לידה קופאית משגיחה, והשלישית מפקחת על שתיהן.

במטוס האוסטרי של חברת Austrian Airlines שהחזיר אותנו ממוסקבה לנתב"ג, הענקתי שני ראיונות לעיתונאי הוותיק ישראל פז  מעיתון "על המשמר" ויוסי לֵווין מעיתון "חדשות" [1]. "נוספו לי אומנם כמה שערות לבנות בראשי אך מבצע השידור עבר בהצלחה גדולה ללא תקלה אחת. אנשי הטלוויזיה הרוסית/סובייטית RTR הם מקצועניים אמיתיים", והוספתי, "הטלוויזיה הרוסית/סובייטית מילאה את כל דרישותינו על הצַד הטוב ביותר ועמדה בכל התחייבויותיה".  מכבי ת"א ניצחה את צסק"א מוסקבה גם במשחק הגומלין ביום חמישי – 9 במרס 1989 בהיכל הספורט ביד אליהו 90:94 והעפילה למשחקי ה- Final Four שנערכו במינכן באותה שנה. זה לא עזר למכבי ת"א. היא לא לקחה את גביע אירופה ב-1989.

במשחק הגמר במינכן הפסידה אלופת ישראל לאלופת יוגוסלוויה הגדולה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט בתוצאה 75:69, בה בלטו אז שני שחקני כדורסל נפלאים, דִינוֹ רָאדְגָ'ה וטוֹנִי קוּקוֹץ'.

עם שובי לישראל הגשתי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת דו"ח מפורט של הפקת הטלוויזיה הראשונה בברה"מ הקומוניסטית מאז ומעולם. המסמך חשוב להבין את התפתחות שידורי הטלוויזיה וטכנולוגיית הטלוויזיה בסוף עשור ה- 80 של המאה שעברה [2].

[1] ראה נספח : שני ראיונות עיתונאיים שהענקתי לישראל פז מהעיתון "על המשמר"  ויוסי לוין מהעיתון "חדשות" בתום מבצע השידור הישיר של משחק הכדורסל צסק"א מוסקבה- מכבי ת"א ב- 12 בינואר 1989. הראיונות פורסמו ב- 15 בינואר 1989.

[2] ראה נספח : דו"ח סיכום הפקת השידור הישיר בטלוויזיה של משחק הכדורסל צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א ב- 12 בינואר  1989 במוסקבה. הפקה היסטורית ראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על אדמת ברה"מ.

אודי סגל

אודי סגל נותר איש טלוויזיה תמים וגם חביב. וגם מאופק. הוא לעולם איננו יוצא מכליו גם כשמתייצבת מולו תככנית פוליטית, נעדרת יושרה בשם שלי יחימוביץ', ח"כ במפלגת העבודה. ל- אודי סגל נקרתה הזדמנות נאה לשאול אותה שאלה פשוטה אחת, כלהלן : "…תגידי לי גב' שלי יחימוביץ כיצד ח"כ שכמותך שטוענת ליושרה פוליטית והגינות אנושית, דווקא את מצטיירת בציבור כשקרנית ואלופת התככים הפוליטיים יחדיו עם חברך לשכונה במפלגת העבודה הח"כ המתלהם, התככן, והשקרן איתן כבל, איבדתם בתוך שנתיים ימים % 66 מהכוח הפוליטי והפופולריות שלכם, וזאת בהשוואה לשגשוג יחסי ב- ימיו ותקופתו של היו"ר שלכם לשעבר איש יישר דרך והגון יצחק "בוז'י" הרצוג…? השיבי לי בבקשה מה קורה כאן בדיוק…?". אודי סגל הוא בחורצ'יק טוב שמשחק אותה Cool. הוא לא שאל ולא חקר בתוכנית האקטואליה שלו"לפני החדשות" בערוץ 13 / "רשת" את התככנית והחתרנית הפוליטית המתחכמת ממפלגת המחנה הציוני ח"כ שלי יחימוביץ' מדוע חַבְרָה בשעתו ל-ח"כ התככן והשקרן איתן כבל על מנת למוטט ולעשות את המוות (בשם הדמוקרטיה) ל- יו"ר המחנ"צ לשעבר "בוז'י" הרצוג…? זה אותו אודי סגל מגיש ומנחה טלוויזיה נוֹח, מנומס, ו-אָהוּד (חבר בעבר בשורות חברת החדשות של ערוץ 2) שהבטיח בשעתו בסתיו 2016 לצופיו בערוץ 2, כלהלן, "…אל תדאגו דונאלד טראמפ לא ייבחר לכהונת נשיא ארה"ב…".

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. חציתי את העשור ה- 9 של חיי. אנוכי איש מפלגת העבודה משחר נעוריי. הוריי חברי קיבוץ אפיקים היו כל ימי חייהם חקלאים ופועלים חרוצים קשיי יום. גדלתי על הערכים שאבא שלי ז"ל משה בלינדמן (אבא שלי החליף ב- 1954 את שם משפחתו הליטאי ל- אלרואי, על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון) ואימא שלי שרק'ה פרעֶס ז"ל חינכו אותי. ערכי עבודת האדמה וחינוך ונאמנות לשדות החקלאיים שלנו, ואהבה לסוסים, לפרות, ולצאן. מאז 1959 אנוכי מצביע לטובת מפלגת העבודה. עבור דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר. ב- 1973 בתום שירות קרבי ממושך במלחמת יום הכיפורים הרמתי את יד ימין שלי בבחירות לכנסת למען שולמית אלוני. נתתי לה את קולי. ב- 1977 שבתי למפלגת העבודה המרוסקת בראשות שמעון פרס. הייתי רוצה מאוד להצביע בעבור אבי גבאי היו"ר העכשווי של מפלגת ה-מחנ"צ בתנאי שיגרע ולא יכלול ברשימתו את שני החתרנים והתככנים הבלתי נלאים, שקוראים להם שלי יחימוביץ' ואיתן כבל, שממילא אינם מביאים לו שום קולות ו- תועלת למַעֵט רִיב ומָדוֹן.

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן-אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים כשהוא מחויב ל-Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוּקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מֵימִיָה יְשָנָה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לעגלת הפלטפורמה השטוחה ולקח את כל הכיתה לטיול בשדות "רוּבֵּייד" ליד האקוואדוקט. אלה היו חיינו הפשוטים והתמימים אז בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן . אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור בעל החיים היָפֶה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב-1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר הכבשים של יצחק פורת-פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שהסוסה שקראו לה "תְּמוּרָה" לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לחבר הקיבוץ העגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה-יצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

חלצתי והסרתי את נעלי העבודה שלי מרגליי ורצתי יָחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק הַסוּסָה היפהפייה והסוערת הזאת עמדה ניצבת כבר רגועה ושקטה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה מריתמותיה. תליתי את הריתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. ססמתה בעבודה הייתה כ-ססמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל בקיבוץ אפיקים. שרק'ה פרעס ומשה בלינדמן – אלרואי. אנשים נבונים, חקלאים פשוטים, חרוצים, ו- ישרי דרך, שעזבו את בתיהם ומשפחותיהם בעיירות שירווינט ו-קורשאן בליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת והעפילו לבדם לארץ ישראל כדי להקים כאן חברה חלוצית חדשה דמוקרטית שערכיה הם שוויון, אחווה, ו-ידידות. אחד למען כולם – וכולם למען אחד. אבא ואימא שלי הם מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה קודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב-רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יעקב ברדוגו

עונג אישי שלי להאזין לשדרן ופרשן רדיו גלי צה"ל מר יעקב ברדוגו בתוכנית האקטואליה "חמש בערב" (לצדו של עידן קוולר ביום שני – 14 בינואר 2019 ולצידו של ירון דקל ביום שלישי – 15 בינואר 2019). אשנה ואומר שוב : מדובר בעיתונאי ברמה גבוהה : ידען, איש חכם, בקי בחומר, סקרן, בעל מקורות עיתונאיים טובים, שוטף, מהיר תגובה, שולט במידע, חד, ומדבר בגובה העיניים. מי צריך יותר מזה. יעקב ברדוגו מטיל ללא קושי צֵל על כל שותפיו להנחיית והובלת "חמש בערב". 

יעקב שחר נשיא מועדון בכדורגל של מכבי חיפה והמאמן החדש הישראלי מרקו בלבול. 

יעקב שחר הוא אדם מוכשר, חושב, יוזם, איש אמיד ועשיר, ומנהיג בעל הישגי עבר רבים בתחומי עיסוקיו לרבות מועדון הכדורגל של מכבי חיפה. מדהים לחשוב שהוא היה היוזם של התקשרות הַנֶפֶל המקצועית עם גברדיית הכדורגל ההולנדית בראשם היו"ר המקצועי מוחמד "מו" אלאך + המאמן פרד רוטן + עוזר המאמן רוב מאס + מאמן השוערים ארנו וואן זוואם + המאמן ההולנדי הקודם רנה מולנסטיין והבאתם ארצה כדי לקומם את מכבי חיפה מהריסותיה. וגם ההתקשרות שלו לפני זמן לא רב עם מישהו בשם גיא לוזון שמתחפש למאמן כדורגל. יעקב שחר הוא אדם מוכשר, חושב, יוזם, איש אמיד ועשיר, ומנהיג בעל הישגי עבר רבים שנזכר באיחור זמן עצום לגרש בזה אחר זה את הגברדייה ההולנדית הכושלת ולסלק את המאמן גיא לוזון הנחשל ממועדון מכבי חיפה, ולהפקיד עכשיו את גורלו וגורל קבוצתו בידיו של מרקו בלבול ועוזרו איתי מרדכי.   

היסטוריה. תזכורת שלי אודות יעקב שחר מימים עברוּ : אינני צופה אדוק של התוכנית "שער לשבת" שמפיק ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. יש שם מעט מאוד כדורגל איכותי, מעט כדורגל כמותי (רק 4 משחקים של המחזור מתוך 7), שדרים שבחלקם הם בינוניים, והמון דיבורים ופטפוטים מסביב של הפאנל בין קטעי ה- Video של המשחקים (במסווה של כאילו ניתוחים). להפקה הכללית מצטרף הכיסוי הטלוויזיוני של חברת "צ'ארלטון" שבחלקו האחד מעורר רחמים ובחלקו האחר רחמנות. טלוויזיה רדודה שמראה עד כמה חלק מהעוסקים בה אינם שייכים באמת לתעשיית הטלוויזיה.

אינני רואה שום סיבה להצטרף לתוכנית "שער לשבת" על מנת צפות ולהאזין לאראל סגל, עומרי אפק, ויונתן כהן. בעיניי אין להם שום סמכות עיתונאית ומקצועית לדון במה שהם דנים. אני נזהר מלומר שהם אינם נבונים אך אותי באופן אישי לחלוטין הם לא מדרבנים ומשלהבים, מה עוד שהם מתעסקים במסמך דוקומנטארי קטוע ועל פי רוב משעמם. אולי התרגלתי יתר על המידה לאבי רצון. עם הצלע הרביעית בפאנל המרובע, הלא הוא אייל ברקוביץ העניין שונה. בשל עברו הוא בר סמכא. הוא ראה משהו בקריירה שלו באנגליה. אני מדבר על כדורגל וגם על טלוויזיה. ה- BBC ו- ITV היו במשך עשרות שנים האורים ותומים שלי, לא רק בתחום הכיסוי הקונקרטי של ענפי הספורט בכללם ומשחקי כדורגל בפרט, אלא גם בדרך הניהול והמנהיגות, הכשרה וכישרון וטיפול בכוח אדם, התייחסות הגיונית לניקיון התמונה הטלוויזיונית שלהם וגם לאופי השילוט המסחרי המאופק ושאיננו מנקר עיניים באצטדיונים ברחבי בריטניה. אל ה- BBC ו- ITV צריך להוסיף מזה שתי עשרות שנים גם את הרשת הלוויינית הבריטית של רופרט מרדוק SBS.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2012. פאנל ערוץ 5 בכבלים בתוכנית "שער לשבת". זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שלושת אנשי הפאנל אראל סגל, עומרי אפק, אייל ברקוביץ', והמנחה יונתן כהן (קיצוני משמאל). אייל ברקוביץ' שם את השלישייה הזאת בכיס הקטן. (באדיבות ערוץ 55 בכבלים).

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2012. אייל ברקוביץ' בתוכנית "שער לשבת". נוכחותו בדיונים בולטת בשל עברו המקצועי באיים הבריטיים. רואים שהוא בר סמכא ושמים לב שהוא מגמד את האחרים לידו בפאנל. במשך עשור שנים שאב לקרבו את מסורת הכדורגל האנגלי וספג את מורשת הטלוויזיה של ה- BBC , ITV , ו- SBS. יתרון עצום שמציב אותו בדרגה אחת שלימה מעל חבריו. (באדיבות ערוץ 5 בכבלים).

אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' צמח והתפתח במשך עשור שנים על ברכי המסורת האנגלית בכדורגל וטלוויזיה. זה המון. תוספת ענקית. אינני רואה שום מכנה משותף בין אייל ברקוביץ' לאראל סגל ועומרי אפק. הוא פשוט שם אותם בכיס הקטן בכל פרמטר של הבנת כדורגל וגם טלוויזיה. לא הופתעתי שהוא היה הראשון שהעיר לקראת סיום התוכנית על שילוט מסחרי המוני לא אסתטי המופיע במגרשה של רמת השרון שמתעסק בפרסומת לשיפודים. נכון שהאחרים הֶחֶרוּ – הֶחְזִיקוּ והתבדחו בעקבותיו כאילו מדובר בעניין שולי. אראל סגל בעל חוש הומור ירוד דיבר גם על ריח הבשר שעולה בנחיריו. ה- Back announcement של אראל סגל טפל וירוד. פרשנצ'יק עלוב. אייל ברקוביץ' היה צנוע מידי אך העלה לדיון ציבורי תופעה חמורה באופן מיוחד שדנה באסתטיקה של המִרְקָע. תמונה הטלוויזיה שהפיקה ניידת השידור של חברת "צ'ארלטון" במשחק רמת השרון – אשדוד איננה שְדִירָה מפני הפרסומת המסחרית הגסה (ולא חוקית) המוצבת במגרש . הפרסומאים לא רק יוצקים את השילוט המסחרי על כפית ודוחפים אותה בכוח לפיו של צופה הטלוויזיה אלא גם משפריצים אותה לתוך אישוניו. סקנדל אחד גדול. השחקנים נבלעים שוב ושוב בתוך הפרסומת הענקית המופיעה על מסך הטלוויזיה. אני מתפלא מדוע וכיצד כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס גב' דַלְיָה דוֹרְנֶר מי שמכהנת מאז 2006 כנשיאת מועצת העיתונות הישראלית כיצד – נשארת שאננה ושלוות נפש כבר לא מעט שנים מול גלי הפרסומות המסחריות העכורים ששוטפים ממגרשי הספורט את עינינו ללא צורך ובעל כורחנו. הפרסומת הטמאה חסרת הגבולות שניבטת אל צופי הטלוויזיה ממגרש הכדורגל של רמת השרון איננה דבר חדש ולא עניין שולי. מנהלי ערוצי הטלוויזיה השונים מודעים לתופעה המכוערת אך נותנים יד, מעלימים עין, ומשתפים פעולה ביודעין עם הוועדות המארגנות השונות. כולם זוכרים למשל עדיין את מגרש הקופסה" הישן בנתניה רווי פרסומות מסחריות מכוערות. פרוץ לכל עבר.

טקסט תמונה : שבת – 15 בדצמבר 2012. מגרש רמת השרון. שחקני רמת השרון ואשדוד חוסים בצִילָה של פרסומת מסחרית ענקית, נבלעים בבליל השלטים והולכים לאיבוד על מסך הטלוויזיה. סקנדל. (באדיבות ערוץ 5 בכבלים).

התמונות המכוערות האלה עושות שירות רע למוסד התאחדות הכדורגל והעומד בראשו ניצב מר אבי לוזון, לדובריו ואנשי יחסי הציבור שלו מר אמיר אפרת וגב' מיכל גרונדלנד, וגם למועצת ההימורים והטוטו. המִמְסַד פורץ ברגל מסחרית גסה לביתם של אזרחי המדינה ומכריח אותם בעל כורחם להזין את עיניהם בתמונות טלוויזיה מכוערות בעליל.

הפרסומת חסרת האסתטיקה שעליה דיבר אז אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' ב- "שער לשבת", מחזירה אותי באחת להופעתו המזהירה של מר יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי לפני יותר מ- 30 שנים. מדובר לא רק במנהיג כדורגל דָגוּל (לא חף מטעויות ושגיאות), אלא איש בעל יושרה ודוגמא אישית למופת, מורה מחנך, ואדם בעל חוש אסתטי מפותח. אצטדיון "קריית אליעזר" רכש את המוניטין נודע שלוֹ בשל הסדר והארגון השוררים בתוכו לרבות הצבת שלטי הפרסומת הודות לניהול מצוין של מר חיים ניב. אני קובע זאת כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתארח פעמים רבות באצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה. היה קל ונוח לפרוס במהרה את הציוד הטלוויזיוני המצלמות והכבלים שלנו באצטדיון החיפני המטופח. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והפך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל . המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם אינם רק מופת ניהול, אלא אבן יסוד ביחסי הגומלין בין כל רשת טלוויזיה באשר היא לבין כל וועדה מארגנת באשר היא. מן ההיבט הזה היה לי העונג להכיר היטב את יעקב שחר לאורך כברת דרך טלוויזיונית לא קצרה. שיתוף הפעולה שלי עמו הגיע לשיאו בעונת הכדורגל של 1994 – 1993 שהייתה עונת הזהב עבור שנינו. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי מעולם שכללה בתוכה 39 מחזורים בתומם זכתה מכבי חיפה באליפות הליגה הלאומית (ליגת העל היום). 15 מתוך 22 השידורים הישירים בעונה ההיא של 1994 – 1994 יוחדו למכבי חיפה. השידור הישיר הראשון של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום. התמונה שהפקנו הייתה איתנה ומוסרית גם הודות לכך שיו"ר בית"ר ירושלים הציב את השילוט המסחרי במגרש בדיוק על פי ההסכם שהיה לי עם התאחדות הכדורגל. השידור הציבורי שמר על ניקיון התמונה הטלוויזיונית שהפיק. בלי וויתורים וללא כחל כחל ושרק. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב. מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית. הרייטינג נסק במהירות ונשק ל- % 45. מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי והפרשן אבי רצון ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, לא ל-מרב מיכאלי, וגם לא לאורית כסיף.

לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים הללו מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה באשר היא חשובים לאין ארוך מן אלה המגישים אותם. לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של עידן יוסף בר-אל המופרך. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה היא סוג של בחירת מחדל וגם ייאוּש. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט – היינו אך, תמיד אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם.

בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים (והלוגיסטיים) להביא למסך במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מוטי קירשנבאום אמר לי : "יואש, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי שבת את כל השערים שהובקעו בשבעה משחקים בכל מחזור בליגה הלאומית (ס"ה 39 מחזורים), את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים באיחור זמן עצום זכה הציבור בישראל לצפות מידי מוצ"ש במסמך עיתונאי – תיעודי שלם בדמותה של התוכנית "משחק השבת". זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות. כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי.

המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון מר חַיִים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל. האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים. החיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים . מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה. 15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל חטיבת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 94' – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת מאוד באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת".

מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח , הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג  של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א 0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן , וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל . מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש  הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רוּבִּי" רִיבְלִין. יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה . נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO. על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו , ואמר, אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי. VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התילבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

ראה "הארץ" מ-שנת 1979. שחקני בית"ר ירושלים נושאים את סמל המנורה מעוטרים בפרסומת VOLVO  זכו זה עתה בגביע המדינה בכדורגל לאחר שגברו על מכבי ת"א 1:3. גובה האותיות של VOLVO חורג מעבר ל-12 ס"מ, אך אלכס גלעדי וויתר ברגע האחרון ליו"ר המועדון רובי ריבלין. 

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היה פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 36 שנים בין 1976 ל- 2012), מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ב- 1984 הזדמן יענקל'ה שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף לי, כלהלן : "…חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984. VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף. בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO…". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה . הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון.  יעקב שחר זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO  בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991 . באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של  8.000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות . אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.5 מיליון ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.5 מיליון ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.5 מיליון ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות , או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים . הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין . מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף :לי כלהלן : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007 מועד התחקיר והפגישות עמו) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150 מיליון שקל. אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום". ההערכה היא שיעקב שחר השקיע עד עצם היום הזה (תאריך כתיבת הפוסט) במועדון מכבי חיפה כ- 500000000 ( כחצי מיליארד) שקל. הסכום האדיר הזה טבול בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 8 (שמונה) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006, 2009, ו- 2011 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998 . במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, רוני לוי, ואלישע לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון, ומתווה הדרך יעקב שחר.

טקסט תמונה : שנת 1965. קבוצת הכדורגל סקציה נס ציונה. עומדים מימין לשמאל : אברהם לחמי, ברוך רוזנשטיין, יעקב שחר (שוכטוביץ'), השוער עמי גרובשטיין, זאב "פישקע" פרישברג, יצחק קליינפלד, ומשה חבני. כורעים מימין לשמאל : כוכי בן גרא, אריה ברומר, אברהם שטמברג, וגברי בן שמעון. (התמונה, באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא הכל הלך לנו חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993 מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים . רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50 אלף דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף , "יואש אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל . ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. הנשיא העריך את ההישגיות בספורט . רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 3 : 2 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [1].

לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הממלכתית לולא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, ממון, ו- רצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מפוארת בשנים 1994 – 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם . פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן. ביקשתי את התערבותו כדי שיאפשר שידור ישיר של משחק העונה הראשון מכבי ת"א – מכבי חיפה שנועד להתקיים בתוך שלושה ימים בשבת ב- 27 בנובמבר 1993.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא מר אריה שוּמֶר לסייע לי. ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אריה שוּמֶר שכונה אלוף הפשרות נכח בפגישה אך זה לא עזר. רוֹנִי קְלָיְימַן יו"ר מכבי ת"א איש אדיב ותרבותי, ומנומס אך קשוח בניהול פיננסים התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר בתוכנית "משחק השבת" באותו ערב.

שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "…הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו…", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בנועם הליכותיו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים. יום קודם לכן רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין כ- 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל התקשר אישית ל- יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה . הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד '"דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ. השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רָמִי וָויְיץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. חיש מהר הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up  ששינוּ את סטנדרטי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות , והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון, לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו . מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות , הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי , נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט. הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט . התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן בלשון המעטה. חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה מר דוד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה) . חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה . שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן .

כשמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. עם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשעה שיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנלים מאִצטדיונים השונים הפרוסים במדינה לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ממוקם בשכונת רוממה בירושלים) לעבר סוויטות עריכת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) ב-Master control והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח, ויצירת מסמך עיתונאי שלם. בנתוני הזמן ההוא ורמת הטכנולוגיה ההיא ניתן היה לכנות את תקופת השנים של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט. באותה עונה נפלאה גייסתי לחטיבת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. נגעתי בשמיים. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. התוכנית החדשותית והקצבית הזאת שאורכה היה בס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וגם ליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחה של התוכנית היה בטריות שלה. היא הייתה “Absolutely up to date”. מעודכנת לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו בערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת ה- EVN מגזין החדשות האירופי היומי (Eurovision News). מעת לעת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז מר יאיר שטרן החליט משום מה להניף עליה את הגרזֵן.

יורם ארבל

מי יודע אולי יורם ארבל (בן 76 היום) עוד ישוב. אם הוא ישוב זה יהיה בתנאי מפורש שלצדו יתייצבו מפקדי טלוויזיה חדשים, ישרים, ואמיצים ומערכות עיתונאית והפקה משומנות ומקצועניות. בלעדיהן כאמור הוא לא שווה פרוטה כפי שהוברר במונדיאל ברזיל 2014 ובשנתיים האחרונות בהן שידר ישיר בערוץ 1 המַט ליפול את המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל. כישלון קולוסלי מובנה אולם בלתי מובן.

טקסט תמונות : 1981. אצטדיון הכדורגל "ווסרמיל" בבאר שבע. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. יורם ארבל ואנוכי (בתמונה העליונה מימין בגבי למצלמה) שנינו בשחר הקריירות הטלוויזיוניות שלנו, אנוכי כמנווט, עורך, ומנהל את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא כשדר ראשי שלי (כדורגל + כדורסל), בעת קיום ריאיון עם מאמן הפועל באר שבע דאז אליהו עופר בתום אחד ממשחקי הפועל באר שבע בליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. במשך תריסר שנים מ- 1978 ועד 1990 תמכתי בו יחדיו עם המערכת העיתונאית שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התייחסתי אליו ועטפתי אותו כאילו היה אתרוג בעל פִּיטָם ייחודי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1980. יורם ארבל (מימין) בתום ריאיון טלוויזיוני עם המאמן האנגלי של נבחרת ישראל בכדורגל ג'ק מנסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

צפיתי לאחרונה ביורם ארבל משדר בתוכנית "שער לשבת" (מוצ"ש – 12 בינואר 2019) את המשחק בליגת העל באצטדיון "סמי עופר" הפועל חיפה – מכבי פ"ת 2:4. בדקה ה- 17 של המשחק השוותה הפועל חיפה את התוצאה ל- 1:1 לאחר שמכבי פ"ת צעדה ביתרון 1:0. זאת האינפורמציה שמסר יורם ארבל לצופיו : "…אוי איזה כדור…איזה כדור…דיברתי על פלקוצ'נקו…הכדור שלו ניתז מרגלו של שחקן פתח תקוואי (איננו מזהה את השחקן הפתח תקוואי בשמו ובתפקידו) משנה את הכיוון ומכניע את…(משתהה מאוד בזיהוי שוער מכבי פתח תקווה)…יוסי גינזבורג…ואין לו שום סיכוי לעצור את הכדור הזה…". השחקן הפתח תקוואי שהבקיע שער עצמי לרשת קבוצתו הוא עומר דנינו. לא בסדר.

היסטוריה. תזכורת שלי אודות יורם ארבל מימים עברוּ : יורם ארבל היה בשעתו קריין בעל מוניטין ברדיו "קול ישראל". מצויד בקול בריטון ייחודי וסמכותי הגיע לחטיבת הספורט של דן שילון ב- 1972, כמו רבים לפניו שביקשו ללבוש דמות חדשה של ולהיות נחמיה בן אברהם טלוויזיוני. הוא צלח את המהמורות מסוגים שונים והתמנה ע"י אלכס גלעדי למגיש "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מונדיאל ארגנטינה 1978 היה הראשון שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי, וגם של יורם ארבל. מיקמתי את מפקדתי בבואנוס איירס . הייתי פרי מינויים של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. במונדיאל הזה של ארגנטינה 1978 צבר יורם ארבל לפני שלושים וארבע שנים את התהילה הראשונה שלו כשַדָּר כדורגל על חשבונו של דן שילון. שידרנו ישיר מעמדות שידור בבואנוס איירס , קורדובה , מנדוסה , מאר דל פלטה , ורוסאריו 21 משחקים ואת 17 האחרים להקלטה. דָן שִילוֹן נחשב לשדר הספורט מס' 1 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1969. יורם ארבל נשא את התואר הזה בשנים 1990 – 1978. יתרונו הגדול הוא קול הבריטון שלו, ניסוח נבון של סיטואציות מורכבות בכמות מילים חסכונית (בעת שידורים ישירים וזה דבר שאינו מובן מאליו) ואינטליגנציה. נקודת התורפה שלו היא העיתונאות הרָפָה. לך תדע מה הן הסיבות לכך. האם ה- הילה הטבעית שממנה יורם ארבל נהנה באופן אוטומטי כבר שנים רבות מסנוורת אותו ? האם הוא מצויד בכישרון של שַדָּר טֶפְלוֹן ("הכלבים יכולים לנבוח ואני ממשיך בדרכי שלי בהסרת הכתמים") ? ו/או האם הוא סתם סוֹבֵל מ- מחסור בסקרנות טבעית ? ברור שקולו המיוחד והדיקציה המושלמת הם כלי נשק חשובים ליד המיקרופון , מה עוד שהוא יודע לשחק בקולו. הוא שחקן וזָמָר ובעל שמיעה מוזיקלית פנומנאלית  וגם בעל כישרון נדיר לשפות. השיר המפורסם שלו "אני אצבע את השלכת בירוק" מעיד איזה כישרון קוֹלִי טמון בו . יחד עם זה ברֶזוּמֶה שלוֹ רשומות טעויות עיתונאיות בלתי נסלחות . הוא שִידֵר יָשִיר (יחדיו עם הפרשן אבי כהן ז"ל) ב- 2 במאי 1998 באצטדיון קריית אליעזר את "משחק השרוכים" בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו העניינים מתנהלים כשורה . אילו הייתי עורך ומפיק של המִשְדָּר ההוא הייתי מפטר אותו בו במקום במהלך השידור הישיר וממשיך את השידור הישיר הזה ללא שַדָּר ופרשן כשאני משתמש ב- Character Genarator המותקן בניידת לצורך יִידוּעַ האינפורמציה הנדרשת עבור צופי הטלוויזיה . מערכת ערוץ 2 לא נגעה בו. לפני כמה שנים שימש שַדָּר כדורסל מוביל של ערוץ 10 ולצדו הפרשן עוֹפֶר שֶלָח . לתדהמתי הרבה שימש בתום אחד השידורים הישירים בעודו ניצב על הפרקט כמו "קריין רֶצֶף" שמעביר את מלאכת הראיונות עם השחקנים והמאמנים לעופר שלח, מבלי שהוא כשַדָּר מוֹבִיל נוטל חלק בהם. ראיתי בקריירה הטלוויזיונית שלי בת 40 שנה אין סוף אפיזודות, קוריוזים, אירועי נֶפֶל, ומופעים מגוחכים של שדרנים פתטיים וגם של שדרניות גרוטסקיות. מעולם לא ראיתי שדר מוביל ניצב בזירת השידור הישיר כשהוא מעביר את רשות הדיבור לפרשן שלו מבלי שהוא עצמו משתתף בדיון . זה היה ביזיון . עד כדי כך וויתר קבל עם ועדה על בכורתו, על אישיותו, ועל כבודו. הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 / רבבה עמודים "למילים יש וויזואליה משלהן", מייחד פרק נרחב גם ליורם ארבל.

יורם ארבל ואנוכי. מונדיאל ארגנטינה 1978.

כוחו של הבלוג במהימנות שלו. שקר אחד קטן וכל העסק מתמוטט. תפקידו של הבלוג לעסוק בתיעוד ההיסטוריה הטלוויזיונית – בארץ ובעולם ובביקורת טלוויזיה. הוא איננו מיועד לעסוק בהנהלת חשבונות. אני נמלא צער אם מישהו מפרש את העיסוק באמינות כ- כתיבת רכילות. בשבת של 2 בחודש מאי של שנת  1998 שידר יורם ארבל ישיר בערוץ 2 מאצטדיון קריית אליעזר בחיפה את המשחק המכריע הפועל בית שאן נגד בית"ר ירושלים. יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון וראה מקרוב את המתרחש על כר הדשא לא הבחין בשערוריית "משחק השרוכים". חלק משחקני הפועל בית שאן עשו הכל לאל ידם כדי להקל את מלאכת הניצחון על בית"ר ירושלים כדי שהיא תזכה באליפות המדינה ולא הפועל ת"א. כולם ראו את זה אבל יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מיטבית על הנעשה בזירת ההתמודדות המשיך לשדר ישיר את משחק הנפל המכור הזה כאילו מדובר במאבק ספורטיבי טהור. העורך ומפיק השידור הישיר ההוא בערוץ 1 האחראים הישירים על הפקת תוצרתו של יורם ארבל לא הדיחו אותו בו מייד מכֵּס השַדָּר. מערכת ערוץ 2 החלטוריסטית עצמה עיניים ומעלה בתפקיד העיתונאי ולא לא סילקה אותו מעמדת השידור בקריית אליעזר. אילו עמדה לרשות ערוץ 2 בשבת ההיא של 2 במאי 1998 מערכת עיתונאית רצינית בעלת אינטגריטי ודיגניטי היא הייתה מעיפה לא רק את יורם ארבל קיבינימט (וגם את הפרשן שלו שדומני כי היה זה כדורגל העבר המפורסם ששיחק פעם בקבוצת ליוורפול הבריטית אבי כהן ז"ל) אלא גם את אותם העורך והמפיק ההוא מתפקידם רב האחריות, כעונש על כך שלא אזרו אומץ ולא העיפו את יורם ארבל בו במקום מהמיקרופון. ארבעתם העורך והמפיק והשדר והפרשן שלו נותרו במקומם. השידור הישיר ההוא ב-2 בחודש מאי של שנת 1998 בחיפה, הפועל בית שאן – בית"ר ירושלים 3:2 היה סחבה עיתונאית. סמרטוטיה (!).

אני מבקש לקחת אתכם למסע כדורגל אחר וארוך שהתנהל 20 שנים קודם לכן במונדיאל ארגנטינה 1978 ב- בואנוס איירס הרחוקה. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למרות הקשיים הטכנולוגיים להצלחה סנסציונית. פעילות מערכת השידורים הלוויינית בין בואנוס איירס לירושלים הייתה דלה ומוגבלת, ורצופת קשיים רבים. הייתי צריך להרגיע כל הזמן מבואנוס איירס את מנהל הטלוויזיה שלי ארנון צוקרמן בירושלים שהיה מוטרד כל העת כמוני. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים וקרוי "הפקות חובקות ארץ ועולם". ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978 . אך זה גם לא תפקידו כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג'. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו . המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר . בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי . לך תדע אפוא תיכשל ותיפול. בבוקרו של יום רביעי – 21 ביוני 1978 העירני צלצול טלפון בחדרי במלון "PLAZA" בבואנוס איירס. הספקתי לישון באותו לילה מאכסימום שעתיים, אולי פחות. על הקַו היה יורם ארבל. הוא דיבר משדה התעופה של בואנוס איירס : "יואש אלרואי אומרים לי שערפל סמיך עוטה את רוסריו והטיסות לשם בוטלו". השבתי לו מנומנם : "או. קיי. יורם ומה אתה אם כך מתכוון לעשות ?" להפתעתי הרבה השיב לי השַדָּר שזה היה המונדיאל הראשון בחייו תשובה חסרת בושה, ואמר לי בגילוי לב ללא כחל ושרק : "יואש, אני מתכוון לוותר על הטיסה לרוסריו", והוסיף , "אני מציע שאשדר את המשחק המיועד ארגנטינה נגד פֶּרוּ Off Tube  ממשרד ההפקה והשידורים שלך בפיגורואה אלקורטה". הייתי ישנוני במקצת ושפשפתי את עיניי אך צלול מספיק כדי לא להאמין למשמע אוזניי. חשבתי בתחילה שאינני שומע טוב. אבל שמעתי היטב. עכשיו כבר הייתי עֵר לגמרי. "תשמע חוצפן קטן", אמרתי לו בכעס, "לא הטסתי אותך מישראל והבאתי אותך לארגנטינה כדי לשָדֵר Off tube משחק כדורגל מהמוניטור במשרד ההפקה בבואנוס איירס. אני מצפה ממך להיות דבק במשימת השידור הישיר שלך. זהו הדבר היחיד שאתה צריך לעשות כאן. זוהי משימתך העיתונאית הבלבדית להחזיק את המיקרופון ולשָדֵר לצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל מהשטח ממוקד ההתרחשויות והאירועים. מוזמנת לך עמדת שידור באִצטדיון ב- רוסריו. מוזמנים לך ולבני עורי (איש מחלקת הספורט שהגיע לארגנטינה בכוחות עצמו ושימש עוזר שדר של יורם ארבל ודן שילון) כרטיסי טיסה הלוך ושוב מבואנוס איירס לרוסריו. אם אין טיסות יש רכבות. ואם אין רכבות יש מוניות. אתה מצויד במספיק כסף מההפקה כדי לממן את הוצאות התחבורה האלה", והוספתי בו במקום, "יש לך שתי ברירות, לשדר מעמדת השידור באצטדיון ברוסריו או שתמצא את עצמך מודח מכאן, ומייד ואני מעלה אותך על המטוס הראשון הממריא מבואנוס איירס לישראל". מעולם לא שמעתי על עצלנות ונרפות שכזאת, בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד שלי בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס כדי לשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, בעמדת השידור האותנטית באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש המפונק הזה איננו עיתונאי וגם לא לוחם. וותרן בגרוש.

טקסט מסמך : זהו תרשים השידור הלווייני המקורי שהכנתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן ב- 1978. הוא נלקח מספר השידורים / פקודת המבצע של מונדיאל ארגנטינה 78'. הספר שנכתב כפקודת מבצע צבאית שרד את מאורעות הזמן . הבעיה הראשית שלנו הייתה נעוצה בעובדה ש- EBU  (איגוד השידור האירופי) החליט מראש להעביר את כל השידורים מארגנטינה לאירופה באמצעות לוויין המייג'ור האטלנטי (A4AF – 2) כאשר לתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה לא היה קשר אִתּוֹ. מפני שלא היינו מחוברים כלל ל- לוויין הזה נאלצנו להשתמש בלוויין ה- Primary האטלנטי (A4AF – 1) שימוש Unilateral. לרוע המזל הלוויין הזה היה תפוש ע"י מגזין החדשות הדו יומי, ה- SIN, שנשלח מפורטוגל בבוקר ובערב למרכז OTI במכסיקו סיטי כדי שמשָם ינותב רשתות הטלוויזיה של מדינות מרכז ודרום אמריקה. (מתוך ספר השידור/פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל – ארגנטינה 1978). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : קיץ 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 78'. זהו הפתרון הטכנולוגי והתרשים המקורי שלי כפי שהצבתי אותו על מפת תקשורת הלוויינים בין בואנוס איירס לירושלים בחודשים מאי ויוני של שנת 1978. השרטוט הזה הועבר לידיעתו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סיגנלי השידורים של כל המשחקים במונדיאל ארגנטינה 1978 הגיעו מ-באלקארסה לעמק האלה ומשם ל- Master control בירושלים בשלושת שיטות השידור הטלוויזיוניות של PAL בשיטת שידור בצבע 625, וכן  Secam בשיטת שידור 625 בצבע, ו- גם NTSC בשיטת שידור 525 בצבע, אבל בסופו של דבר הם הגיעו. זה היה הרע במיעוטו. הייתי מסוגל עכשיו להעביר לירושלים את כל 21 המשחקים המתוכננים לשידורים ישירים עם קולותיהם של שני השדרים שלי דן שילון ויורם ארבל. (השרטוט מתוך ספר השידור/ פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹרָם אַרְבֵּל ובֵּנִי עוֹרִי הגיעו לרוֹסַרְיוֹ בסופו של דבר במועד. בדרכו לשם הוא הֵפֶר ללא ידיעתי את הוראת קב"ט שגרירות ישראל בבואנוס איירס החשובה ביותר שניתנה לצִוותי השידור שלנו שם, "לעולם אל תתחברו לאנשים שאינכם מכירים, ולעולם אל תיסעו בטרמפים". לא ייאמן…? ייאמן ! יורם ארבל ובני עורי שנשאו על צווארם את תגי ה- Accreditations של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נענו בחפץ לב להצעה של שני עיתונאים ארגנטיניים מקומיים שאותם לא הכירו, ושהציעו להם טרמפ לרוסריו. הנסיעה לרוסריו נמשכה כמה שעות אך יורם ארבל ובני עורי הגיעו בזמן לעמדת השידור שלנו באִצטדיון. מדהים : "עֲרָפֶל", משמש תרוץ לשַדָּר שלי להישאר במקומו כדי לשָדֵר בשיטת Off Tube מהמוניטור במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- בואנוס איירס משחק כדורגל הנערך ברוסריו. במקום לשאוף בכל מחיר לעשות זאת מעמדת שידור שלנו באִצטדיון, חלום של כל שַדָּר טלוויזיה באשר הוא, מעדיף יורם ארבל ללא בושה להיות שדר Off tube. הייתי מופתע מאוד מרמת הפינוק של יורם ארבל. וותרנותו, הנכונות שלוֹ להיכנע ולהתפשר על בינוניות, וחוסר דבקותו במשימת השידור הדליקו לי לפתע אורות אדומים. עיקרון ההִצמדות למשימה בכל תנאי היה מהות ושורש ההבדל בינינו אולי בגלל שאני הייתי לוחם קצין קרבי בגולני והוא היה בשירותו הצבאי זמר בלהקה צבאית (להקת הנח"ל) ושימש גם כנהג בוסית לעת מצֹא של קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. אבל צריך לומר עוד משהו. לזכותו. יורם ארבל היה שַדָּר כדורגל מזהיר. פנומן. אהבתי אותו עד למאוד ותמיד סלחתי לו על כל "חטאיו". הוא היה אב טיפוס של שַדָּר טלוויזיה דָגוּל שזקוק לתשומת לב ולטיפוח מרביים מטעם ההפקה והמערכת. אולי בצדק. שַדָּר כה מוכשר כמותו נולד פעם בדוֹר. אולי פעם בשני דורות.

טקסט תמונה : יוני 1978. העיתונאי והתחקירן בני עורי במונדיאל ארגנטינה 1978. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום רביעי – 21 ביוני 1978, היה יום שידורים גדול, מוצלח, ומשגשג בטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ארנון צוקרמן חשב כך וצלצל אלי מירושלים לבואנוס איירס. חשתי את פעמי הסיום של ההפקה. הייתי הרוס מגעגועים לרעייתי ושלושת ילדיי הקטנים. אמרתי בשיחת טלפון למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן : "ההפקה המורכבת מתקרבת לקיצה. נותרו שני משחקים אחרונים לשידור ישיר. המשחק על המקום ה- 3 ומשחק הגמר". באותו יום שידרנו ישיר את שני המשחקים המכריעים במחזור האחרון של הסיבוב השני בטורניר דן שילון שידר מבואנוס איירס בשמונה בערב את ניצחונה של הולנד על איטליה 1:2 בבית A. במקביל למשחק הזה שלחנו לירושלים את סיגנל השידור של ניצחונה של אוסטריה באותו הבית על נבחרת מערב גרמניה 2:3. איש לא ישכח את הבעיטה המדהימה ההיא של השחקן ההולנדי הָארִי הָאן שהכניעה את השוער האיטלקי דִינוֹ זוֹף ממרחק של 28 מטר. השער העלה את הולנד למשחק הגמר בפעם השנייה ברציפות (גם ללא יוהאן קרויף שכלל לא נטל חלק בטורניר ארגנטינה 1978). באותו לילה בחצוֹת שידר יורם ארבל ישיר מרוסריו את המשחק ארגנטינה – פרו 0:6 בבית B (ארגנטינה הייתה זקוקה לניצחון בהפרש של ארבעה שערים). במחצית הייתה התוצאה 0:2. חצי שעה קודם לכן הסתיים המשחק הראשון בבית B בו ניצחה ברזיל את פולין 1:3. הצופים יכלו לצפות בקטעים הנבחרים של המשחק הזה לפני תחילת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה – פֶּרוּ. מַרְיוֹ קֶמְפֶּס ולֵיאוֹפּוֹלְדוֹ לוּקֶה הבקיעו כל אחד צמד שערים. אלברטו טארנטיני ורנה האוסמאן כבשו כל אחד שער. השער השישי הובקע בדקה ה- 72, כך שלארגנטינה נותר מספיק זמן אפילו כדי להגדיל את התוצאה באם הנסיבות היו מחייבות זאת.

הוועדה המארגנת הארגנטינית שיבצה את המשחק ברזיל – פולין ביום רביעי 21 ביוני 1978 בקורדובה לארבע ארבעים וחמש אחה"צ שעון ארגנטינה, ואת משחקה של ארגנטינה – פֶּרוּ לשבע ורבע בעֶרֶב על פי השעון המקומי. כשעלתה ארגנטינה לכר הדשא ברוֹסָרְיוֹ ידענו כולנו ברוֹסָרְיוֹ וגם בירושלים שארגנטינה חייבת לנצח את פֶּרוּ בהפרש של לפחות ארבעה שערים כדי להעפיל למשחק הגמר. גם ארגנטינה כמובן ידעה זאת. תבוסת פֶּרוּ בהפרש שערים סנסציוני הולידה חרושת של רכילויות. נפוצו אז שמועות רבות סביב אי חוקיות המשחק הזה ותוצאת הסיום הבלתי סבירה. אחת מהן סיפרה שהתאחדות הכדורגל הארגנטינית בסיועו של שליט המדינה וראש החונטה הצבאית הגנרל חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִוידֶלָה שילמה להתאחדות הפרואנית שוחד בגובה של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר תמורת נזיד העדשים. הוכחות לא נמצאו . ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) למדה אז לקח מַר וחשוב באִרגון מפעלים. מעכשיו שני המשחקים במחזור האחרון בשלב המוקדם בכל בית ובית ישוחקו תמיד במקביל באותן השעות. במוצ"ש בשמונה בערב – 24 ביוני 1978, שידר יורם ארבל מאצטדיון "ריבר פלייט" את המשחק על המקום השלישי בין נבחרות ברזיל ואיטליה. ברזיל ניצחה 1:2 משערים של דִירְסֵיאוּ ו- נֶלִינְיוֹ. אם אתם פוגשים במקרה היום את יורם ארבל, שאלו אותו אם הוא זוכר את השער של נֶלִינְיוֹ. נִלִינְיוֹ היה מגן ימני בנבחרת ברזיל בעל כושר גופני נדיר. הוא כל הזמן סייע לשורת החלוצים ותקף מהאגף הימני. לפתע באחת ההתקפות בעט מצד ימין בחלק החיצוני של נעל ימין בעיטת תותח מסובבת לכיוון שער פולין. הכדור נע מהר מאוד במסלול מטעה ומפתיע בלתי צפוי משמאל לימין, האופייני לבעיטות מסובבות, והכניע את דִינוֹ זוֹף . "ש ע ר – נֶ לִ י נְ י וֹ", זעק יורם ארבל, כשהוא לא מאמין למראה עיניו. זה היה אחד השערים היפים מן ההיבט האווירודינאמי שהובקעו בטורניר. אומנות של ממש. מלאכת מחשבת ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

משחק הגמר שהתקיים ביום ראשון – 25 ביוני 1978, ביו נבחרות ארגנטינה והולנד באִצטדיון "רִיבֶר פְּלֵיְיט" בשעה שלוש אחה"צ שעון ארגנטינה ושמונה בערב שעון ישראל, גרם לעוֹצֶר בשלוש מדינות. בארגנטינה, הולנד, ובישראל. הבכורה נשמרה לשדר המוביל מר דָן שִילוֹן. רשת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC הציבה מספר שיא של 8 (שמונה) מצלמות באִצטדיון המלא עד אפס מקום. טביעת האצבעות של הבימאי הגרמני הורסט זייפארט הורגשה בכל שוֹט ושוֹט של הצילומים. הורסט זייפארט (Horst Seifart) שימש כבימאי ראשי של אולימפיאדת מינכן ואחד מאנשי הטלוויזיה הבולטים והמוערכים באירופה. הוא היה האיש שערך לבימאים והצלמים הארגנטיניים השתלמות מקצועית מיוחדת. איך אפשר לשכוח את הצילומים המרגשים בהם נראים מקרוב ומרחוק 100000 (מאה אֶלֶף) צופים ב- "רִיבֶר פְּלֵיְיט", משליכים משמחה לאוויר מאות מיליוני פתיתי נייר. המצלמה החמישית  במערך המצלמות הארגנטיני צילמה את החיזיון היפה ב- Close up. דָן שִילוֹן היה המום ושאג למיקרופון טרם בעיטת הפתיחה, "תעשיית הנייר של ארגנטינה עובדת שעות נוספות". זה היה מראה טלוויזיוני לא שגרתי. העימות בין נבחרות ארגנטינה והולנד במשחק הגמר הוליד התעניינות גדולה מאוד בעולם וגם בישראל . רבים זכרו כי הייתה זאת הולנד שהביסה את ארגנטינה 0:4 ארבע שנים קודם לכן במשחקי הסיבוב השני של מונדיאל מערב גרמניה בגלזנקירשן ב- 26 ביוני 1974. יוֹהָאן קְרוֹיְף הבקיע אז שני שערים. יוֹהָאן רֶפּ ורוּדִי קְרוֹל הוסיפו כל אחד שער. מההרכב הניגַף ההוא של ארגנטינה נותרו בסגל של 1978 רק שלושה שחקנים : פִילְיוֹל, הָאוּסְמַן, ומָרְיוֹ קֶמְפֶּס. מאמן ארגנטינה סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי העלה לכר הדשא את ההרכב הקבוע שלה עם השוער אובאלדו מאטילדו פיליול (Fillol), חורחה מריו אולגואין, לואיס אדולפו גאלוואן, דניאל פאסארלה, אָלְבֶּרְטוֹ סֶזָאר טָארָאנְטִינִי, אוֹסְבַאלְדוֹ אָרְדִילֶס (הוחלף ע"י לארוסה בדקה ה- 66), אמריקו רובן גאייגו (Gallego), מָרְיוֹ קֶמְפֶּס, דָנִיאֵל בֶּרְטוֹנִי, לֵיאוֹפּוֹלְדוֹ לוּקֶה (Luque), ורֶנֶה הָאוּסְמַאן (Houseman). שיחקו גם אוֹרטיז (החליף את הָאוּסְמַן בדקה ה- 75) ולָארוֹסָה (החליף את אָרְדִילֶס בדקה ה- 66). רודי מיכאלס הציב בהרכב את השוער יָאן יוּנְגְבְּלוֹד (Jan Jongbloed), פּוּרְטְוִוילְט (Poortvielt), רוּדִי קְרוֹל, בְּרָאנְדְטְס (Brandts), יָאנְסֶן (הוחלף ע"י סוּרְבִּיר בדקה ה- 72), יוֹהָאן נִיסְקֶנְס, הָארִי הָאן, וִוילִי וָואן דֶה קֶרְקוֹף, רֶנֶה וָואן דֶה קֶרְקוֹף, יוֹהָאן רֶפּ (הוחלף ע"י נָאנִינְחָה בדקה ה- 59), רוֹבּ רֶנְסֶנְבְּרִינְק. הרכב דומה לנבחרת ששיחקה במונדיאל 1974. חסרו שלושה שחקנים ביניהם השחקן הראשי וה- Team leader יוֹהָאן קְרוֹיְף הנודע ורב המוניטין, וגם וָואן הֶנֶחֶם, ורָיְיסְבֶּרְגֶן. שופט המשחק היה גונלה מאיטליה. התפתח משחק שווה כוחות. ארגנטינה הובילה 0:1 משער של מָרְיוֹ קֶמְפֶּס בדקה ה- 38. פּוּרְטְוִוילְט השווה בדקה ה- 81 ל- 1:1. רוֹבּ רֶנְסֶנְבְּרִינְק החמיץ שער בטוח שניות לסיום ושתי הנבחרות התייצבו להארכה. מריו קמפס הבקיע בדקה ה- 105 והעלה את קבוצתו ליתרון 1:2. דָנִיֵאל בֶּרְטוֹנִי קבע את התוצאה הסופית 1:3 בדקה ה- 115. הולנד הייתה יריבה שוות כוחות אך בשורות נבחרת ארגנטינה כיכֵב שחקן עודף. הקהל הארגנטיני המדהים היה השחקן ה- 12 של נבחרתו.

נשיא ארגנטינה העָרִיץ חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִוידֶלָה (Jorje Rafael Videla) העניק זה מכבר את גביע העולם לקפטן ארגנטינה דָנִיאֵל פָּאסָארֶלָה ודָן שִילוֹן החזיר את השידור הביתה. לפתע חשתי הקלה עצומה. הסתיימה הפקה מורכבת, מסובכת, ארוכה וממושכת, ומפותלת. רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן והבוס הישיר שלי אלכס גלעדי ידעו בדיעבד באיזה דרך חתחתים רבת מהמורות צעדתי במונדיאל ארגנטינה 1978.

טקסט תמונה : מונדיאל ארגנטינה 1978. נבחרת ארגנטינה עולה על כר הדשא. "…תעשיית הנייר של ארגנטינה עובדת שעות נוספות…", זעק שדר הטלוויזיה הישראלית דן שילון למיקרופון. זה היה טקסט נכון ומדויק. (באדיבות הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC).

אז לא ידענו עד להיכן הגיעו גבולות העריצות והאכזריות של החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה באותן השנים בראשה ניצב הגנרל חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִוידֶלָה. בכתבת הטלוויזיה היחידה שדן שילון עשה בבואנוס איירס אודות האליפות בעבור "יומן השבוע", הוא לא הזכיר ולוּ במילה אחת את סוגיית העריצות הצבאית שהייתה מנת חלקה של מדינת הכדורגל הארגנטינית. הוא פשוט לא ידע דבר על כך. זמן רב אח"כ נודע לנו ששליטי ארגנטינה הקימו מחנות ריכוז מוסווים ורצחו עשרות אלפים אזרחים מתנגדי המשטר והעלימו את גופותיהם . ביניהם יהודים רבים. סוכנויות הידיעות דיווחו לעולם כי הַחוּנְטָה הצבאית האכזרית זורקת ממטוסים אנשים שהמשטר חושב שהם מסכנים את יציבותו. אזרחי ארגנטינה ספגו מכה אנושה מידיו של חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִוידֶלָה האיש שהעניק בשידור ישיר על כר הדשא באִצטדיון "רִיבֶר פְּלֶיְיט" את גביע העולם בכדורגל לנבחרי הכדורגל של ארצו.

טקסט תמונה : יום ראשון – 25 ביוני 1978. אצטדיון "ריבר פלייט" בבאונוס איירס. תמונת הסיום של מונדיאל ארגנטינה 1978. שחקני נבחרת ארגנטינה מנשקים את גביע העולם בו זכו לפני דקות ספורות. שליט המדינה חורחה רפאל ווידלה העניק את הגביע לקפטן דניאל פאסארלה. הכדורגל בארגנטינה הוא סוג של דת. החונטה הצבאית בראשות גנרל חורחה רפאל ווידלה ניצלה את דת הכדורגל כדי להגביר את הפופולאריות שלה בקרב אזרחי המדינה. (באדיבות הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC).

בתקופת השידורים בארגנטינה שתיתי עשרים כוסות קפה שחור ביממה ועישנתי מידֵי יום שלוש קופסאות סיגריות "100 BROADWAY" שהבאתי עמי מהארץ בעלות דגם שלסיגריות ארוכות, והיו חביבות גם על אלכס גלעדי. בתום שידור המשחק האחרון, יצאנו יאיר שרף ז"ל ואנוכי מידי ערב לסעוֹד את ליבנו בפיצרייה "ROMA" הנפלאה ש- שכנה בלֵב הבירה הארגנטינית. מעולם לא אכלתי פיצה ענקית (All Dressed) כל כך טעימה כפי שאכלתי אז בבואנוס איירס. זה היה המזון היחיד שדחפתי לפי פעם ביממה חוץ מהסיגריות והקפה.

טקסט תמונה : שהיתי בבירת ארגנטינה כ- 40 יום . עישנתי  60 סיגריות ושתיתי 20 ספלי קפה שחור ביממה. מזוני היה פיצה ארגנטינה אחת נפלאה בפיצרייה "ROMA" בבואנוס איירס. הייתה קיימת קורלציה מלאה בין גודל האחריות שהייתה מוטלת עלי כעורך ומפיק ראשי לבין כמות הניקוטין שהכנסתי לגופי ביודעין. אהבתי אהבה רבה את בואנוס איירס היפהפייה. שמעתי שם ללא סוף את הקריאות של בנות ארגנטינה ב- IBC בפיגוארואה אלקורטה, "Yoash, Yo Te Quiero". אבל זה לא היה חשוב. בואנוס איירס וארגנטינה היפהפייה הבלתי נשכחת קיבלו אותי בסבר פנים יפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הודיתי מעמדת הפיקוד של ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס לדן שילון והטכנאי מוריס ברוך בעמדת השידור בריבר פלייט ולרמי ווייץ באולפן בירושלים "וסגרתי" את השידור האחרון מארגנטינה. לקחתי את הרכב הצמוד של ההפקה ממגרש החנייה בפיגורואה אלקורטה, כדי לחזור למלון בסַן מרטין יחד עם הטכנאי יאיר שרף, אך הדבר היה בלתי אפשרי. רחובות בואנוס איירס כבר היו "פקוקים", עמוסים לעייפה, וחסומים בעשרות רבות של אלפי אולי מאות כלי רכב צופרים משמחה. מאות אלפים יצאו לרחובות הבירה שיכורי ניצחון ומלאי גאווה. השארנו את אוטו ההפקה שלנו בפיגורואה אלקורטה וצעדנו רגלית כחמישה אולי שישה ק"מ למלון שלנו בסַן מרטין. צריך להבין שהכדורגל בארגנטינה משול לדת, וזכייתה הראשונה בגביע העולם על אדמתה, גרמה לתחושת אושר עצומה בקרב העם. ממש כמו בתל אביב לאחר זכייתה של מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל ב- 1977. כמויות אדירות של כלי רכב כבר הציפו את רחובות הבירה. מיליוני ארגנטיניים יצאו מבתיהם בבואנוס איירס לרחובות וכיכרות העיר היפהפייה. הם ביטאו את תחושות הניצחון שלהם בתופים, מחולות, ומצִלתיים. וגם באמצעות סירים, מחבתות, מצקות, ותרוודים. צפירות שמחה קצובות של המכוניות הרבות מילאו את חלל האוויר. ההמונים בבואנוס איירס ממש יצאו מדעתם מרוב שמחה והתרגשות. אין כמו הפעם הראשונה. לממשלת ארגנטינה בראשות נשיאה חורחה רפאל ווידלה היה במה "להתפאר". מדינתו הוכתרה לראשונה בתולדותיה בתואר הנכסף – אלופת העולם בכדורגל.

על תקן של תייר מזדמן לחודש וחצי לא הייתי מודע לפשעים נגד האנושות שמבצע השלטון של החונטה הצבאית בראשותו של הגנרל חורחה רפאל ווידלה נגד אזרחי ארצו . עכשיו כשאני חוקר וכותב את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אני נזכר שבעת שהותי ב- IBC  בפיגוארואה אלקורטה , צפיתי במקרה באחד הימים בריאיון שערכה עִמו רשת הטלוויזיה האנגלית ה-BBC ושודר במעגל סגור במרכז השידורים. הרוֹדָן הארגנטיני תקף במילים חריפות ביותר את שליט קובה מר פידל קאסטרו והזהיר אותו בצורה בוטה ותקיפה מייבוא המהפכה הקומוניסטית לדרום אמריקה בדרכים האלימות והלא כשרות של ארנסטו צ'ה גווארה, והוסיף, "גם אני יודע לעסוק באמצעים נבזיים ומלוכלכים נגד יריבי ארגנטינה אם נדרש לעשות זאת". הייתי עֵד להופעתו הטלוויזיונית הקשוחה הזאת של נשיא ארגנטינה. הוא הדגיש במהלך הריאיון כמה פעמים, "שהוא מכיר היטב את שיטות העבודה של פידל קסטרו ולא יהסס להשתמש באותן השיטות נגד מתנגדיו". פניו של חורחה רפאל ווידלה היו חתומים ורציניים במהלך הריאיון. הוא לא חייך אפילו פעם אחת. צבע שיערו היה שחור מבריק ומסורק לאחור. את שפתו העליונה קישט שפם. הוא לבש חליפה אפורה. מעבר לריאיון הקוֹדֵר והמאיים לא מצאתי אווירה דומה ברחובות. החיים בארגנטינה מנקודת מבטי בת חמשת השבועות נראו סבירים לחלוטין, והתושבים שמחים בחלקם. בצמתי הרחובות השונים ניצבו מעת לעת חיילים, משטרה ושִריוניות, אך לא זיהיתי בעיר הבירה שום הפגנות או אווירת אנטי ממסדית . יתרה מזאת . רחובות האזור היוקרתי של סַאן מרטין ובראשם פְלוֹרִידָה ו- לָאוָואזֶ'ה שקקו חיים עשרים וארבע שעות ביממה. המסעדות, חנויות ההנעלה וההלבשה, בתי עסק יוקרתיים ובתי הקולנוע אירחו סועדים וקונים בשתיים לפנות בוקר , כאילו הייתה השעה עכשיו בצהריי היום . רחובות ברודווי ושדרות מנהטן רדומים בשעות כאלה לעומת בואנוס איירס ההומה והיפהפייה. תושבי העיר באזור היוקרתי הזה של בואנוס איירס לא היו בלחץ ולא התנהגו כאילו הם שרויים תחת שלטון צבאי.

במהלך האליפות ביקרנו במועדון הקהילה היהודית "הִיבְּרָאיְיקָה" בבירה. התוודענו ליהדות ארגנטינה שהיא יהדות חמה שאין שנייה לה אולי בתפוצות. הציונות האמיתית מתגלמת ביהודי ארגנטינה שצררו את מיטלטליהם בכל השנים האלו ועלו לישראל כדי לבנות עמנו את ביתם לעַד . אני מכיר רבים מהקהילה היקרה הזאת . אחת מהן היא הגרפיקאית גב' וֶורוֹנִיקָה רָבּוֹטְנִיקוֹף ששימשה כעשר שנים כגרפיקאית צמודה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בערב הזכייה בגביע המונדיאל הגיעה נבחרת ארגנטינה על שלל כוכביה עם מאמנה הצעיר בן ה- 35 סזאר לואיס מנוטי למלון פלאזה שלנו בסַאן מַרְטִין בו התגוררנו . במלון היוקרתי הייתה גזוזטרא ענקית שהשקיפה על כיכר רחבת ידיים, שם המתינו להם כבר כחצי מיליון בני אדם. מראה מוכר שהזכיר לי את קבלת הפנים שהמתינה למכבי ת"א באפריל 1977 בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) בתל אביב, לאחר זכייתה הראשונה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. בדרכם לגזוזטרא הם חלפו על פני כולם, טָארָאנְטִינִי הארגנטיני המתולתל יפה התואר, הקפטן דָנִיֵאל פָּאסָארֶלָה, מָארְיוֹ קֶמְפֶּס כובש השערים המוכשר , דָנִיאֵל בֶּרְטוֹנִי, אוֹסְבַאלְדוֹ אָרְדִילֶס, לֵיאוֹפּוֹלְדוֹ לוּקֶה המשופם, גָאיֶיגוֹ, גָאלְוָואן, אוֹלְגִין, אוֹרְטִיז, השוער פִילְיוֹל, ובראשם המאמן סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי בעל השיער הארוך והעיניים היוקדות שנראה כשחקן קולנוע . יהודים ארגנטינים בני בואנוס איירס סיפרו לי שבהרכב המופלא הזה נפקד מקומו של נער צעיר כבן 18 בעל כישרון ענק העונה לשֵם דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מפני שנופה מהסגל ברגע האחרון ע"י סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי. הם הבטיחו לי שהצטרפותו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מחדש לנבחרת ארגנטינה היא עניין של זמן ועתידה של ארגנטינה כמעצמת כדורגל עִמוֹ מובטח.

טקסט תמונה : סופר סטאר בכדורגל דייגו ארמאנדו מאראדונה (מימין) . מנשק עם חבריו גביע העולם לנוער. מפני שהיה נער החליט המאמן סזאר לואיס מנוטי לנפות אותו מהנבחרת הלאומית ב- 1978. "עתידו של הנער מובטח. יהיו לו בעתיד עוד הרבה הזדמנויות אחרות", השיב לעיתונאים הרבים לאחר ששאלו אותו מדוע הדיח מהסגל את גאון הכדורגל שלוֹ. (באדיבות הטלוויזיה הארגנטינית ATC 7).

את שמו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שמעתי כבר עם בואי לארגנטינה במרכז השידורים בפיגורואה אלקורטה. 7 ATC שידרה במעגל סגור כתבת אינפורמציה חדשותית בפילם שָחוֹר/לָבָן אודותיו, שם נראה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הילד מקפיץ כדור בווירטואוזיות . מגזין הכדורגל המקומי "לה פיגארו" העריך שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה וארגנטינה ייהפכו בעתיד למעֵין "שידור חוזר" של סיפור ההצלחה המדהים של פֶּלֶה ונבחרת ברזיל. בעת קבלת הפנים ההמונית החמה שערכו מאות אלפים בכיכר סַן מרטין לגיבוריהם, יצא לִבּי דווקא אל נבחרת הולנד שהפסידה פעם שנייה ברציפות במשחק הגמר למדינה המארחת. במונדיאל 1974 הפסידה הולנד לגרמניה המערבית 1:2. את הנבחרת ההולנדית אימן המאמן האוסטרי ארנסט הָאפֶּל. המאמן הקודם רֵיְינוּס מִיכאֶלס שהוביל אותה למשחק הגמר במינכן ארבע שנים קודם לכן כבר לא היה בעניינים. גם יוֹהָאן קְרוֹיְיף האגדי כבר לא שיחק במדי הולנד, אבל שמונה משחקני 1974 נשארו בהרכב הנוכחי ושמרו על צביונה הייחודי של הנבחרת שלבשה חולצות כתומות ומכנסיים לבנים במשחק הגמר. וותיקי 1974 היו השוער יָאן יוּנְגְבְּלוֹד, רוּדִי קְרוֹל, וִוים סוּרְבּיר, יָאנְסֶן, הָארִי הָאן, יוֹהָאן נִיסְקֶנְס, ג'וני רֶפּ, ורוֹבּ רֶנְסֶנְבְּרִינְק. השחקנים החדשים היו האחים רֶנֶה ו- וִוילִי וָואן דֶה קֶרְקוֹף , אָרְנִי בְּרָאנְדְטְס , ודִירְק נָאנִינחָה. בדקה ה- 90 של משחק הגמר במצב של 1:1 ממש בשניות הסיום, העניק רוּדִי קְרוֹל לרוֹבּ רֶנְסֶנְבְּרִינְק הזדמנות ומצב אידיאלי לכיבוש שער ניצחון וזכייה בתהילת נצח, אך הכדור של רוֹבּ רֶנְסֶנְבְּרִינְק פגע מעשה שָטָן בקורת השער הארגנטיני ולא חדר פנימה. הולנד הייתה נבחרת נפלאה שלא הגיע לה להפסיד. בתקופת ההארכה נדמה היה שארגנטינה עייפה מאוד ולא תחזיק מעמד. אבל חיש מהר הוברר שהמנהיגות הכריזמטית של סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי והקהל הביתי החם העניקו לנבחרת ארגנטינה לפני תחילת ההארכה את מה שהרעיפו אָלְף רָאמְזִי והקהל באצטדיון "וומבלי" בלונדון על נבחרת אנגליה במשחק הגמר נגד גרמניה ב- 1966. משהו שהוא אקוויוולנטי לשיקוי אֵלִים ומרץ נעורים. בואנוס איירס, ארגנטינה, ועמה הם בלתי נשכחים. אתה רק לא מבין כיצד האנשים הנחמדים, האדיבים, ומאירי העיניים האלה מניבים במשך דורות פוליטיקה כה מסואבת ומושחתת.

שני המפקחים הטכניים יאיר שרף ז"ל (Audio) ומוריס ברוך יבד"ל (Video) עשו בארגנטינה עבודה מקצועית יוצאת מן הכלל. הידע המקצועי של שניהם אפשר להם לקרוא נכונה את תמונת המצב. הם איתרו והתגברו על תקלות שונות במהירות תוך גילוי יוזמה ראויה לציון. במסמך מסכם של מבצע שידורי ארגנטינה 78' שפורסם ע"י ה- EBU, הוברר לבסוף כי לי  כנציג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל ארגנטינה 1978 היה את מספר התקלות הנמוך ביותר בשידורים מבין כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שפקדו את פִיגוּרוֹאָה אַלְקוֹרְטָה. זקפתי את העובדה המשמחת הזאת ראשית דבר לזכותם של שני הטכנאים יאיר שרף ז"ל ומוריס ברוך שכרגיל היוו את פוליסת הביטוח של ההפקה. סיורי קדם ההפקה שלנו באִצטדיון רִיבֶר פְּלֶיְיט" עצמו, הכרת קופסת השידור ואמצעי התקשורת וההפקה לפרטי פרטים, הביקורים בצומת חיבורי קווי השידור של ENTEL ושל C.I.B.A. ופגישות עם צמרת התקשורת הארגנטינית, היו חשובים ביותר כדי להבין את פילוסופיית השידור הארגנטינית ואיך להתגבר על התקלות כשהן קורות , ומי הם אנשי הקשר הארגנטיניים שאמורים לסייע לנו בשעת צרה. תקלות קָרוּ, קוֹרוֹת, ויִקְרוּ – השאלה באיזה מהירות אתה מגיב ופותר אותן. השתמשנו בשני קווי שידור בלבדLV – 301 (קו שידור פרמננטי הפעיל לכל אורך תקופת המשחקים, עליו שילמה הטלוויזיה הישראלית 30000 (שלושים אלף) דולר דמי שימוש גלובאליים, וכן קו שידור בינלאומי 302- OV (קו שידור על בסיס של שכירה ושימוש קונקרטי, עליו שילמנו על פי דקות השימוש בו, לצורכי שידור ותיאומים שונים בין מערכות בואנוס איירס וירושלים.

שני שדרי הכדורגל שנשלחו למונדיאל ארגנטינה 78', נחשבו אז לטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדה הזאת הייתה מקובלת על אלכס גלעדי ועלי, אבל לא על דעתו של רפי גינת שראה את עצמו מועמד וודאִי לשליחות ההיא לפני 41 שנים. משלא נשלח לארגנטינה עזב את מחלקת הספורט בטריקת דלת. שנים רבות לא סלח לאָלֶכְּס גִלְעָדִי על החלטתו זאת אותה ראה כעלבון אישי. ראה הספר עב הכרס  "למילים יש וויזואליה משלהן". דָן שִילוֹן היה שַדָּר כדורגל וספורט הרבה יותר מנוסה מיורם ארבל. ללא השוואה בכלל. דָן שִילוֹן שידר את שני משחקי גמר גביעי העולם של המונדיאלים הקודמים, ב- 1970 במכסיקו בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4 וב-  1974 במינכן בו ניצחה גרמניה המערבית את הולנד 1:2. למרות שנטש את מחלקת הספורט כבר ב- 1974 כדי להתמנות למנהל חטיבת החדשות ואח"כ ב- 1977 נשלח לשמש שליח הטלוויזיה הישראלית בניו יורק, ולא שידר כבר כדורגל מזה ארבע שנים, הטיל אלכס גלעדי על דן שילון להיות שַדָּר מוֹביל של משחקי המונדיאל בארגנטינה 78'. דָן שִילוֹן היה שַדָּר הספורט הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידר שלושה משחקי גמר רצופים של המונדיאלים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים. הוא היה "חלוד" בתחילת השידורים באליפות העולם בארגנטינה 78'. ניכר שהיה לו קשה לחזור למיקרופון הספורט לאחר היעדרות ארוכה כל כך. אי אפשר להאשים אותו. גם למוחמד עלי היה קשה לשוּב לזירת האִגרוף לאחר היעדרות בת ארבע שנים. אט – אט נכנס למסלול השידור בארגנטינה אך מעולם לא הגיע לרמה הישנה הטובה שלו שאִפיינה אותו בימים עברו. דן שילון היה שַדָּר ספורט מוכשר בעל פוטנציאל וגם בעל ניסיון אך נעדר כל פרקטיקה של שידור Play by play מאז מינויו למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1974. שידורי גביע העולם של ארגנטינה 78' סימנו את שקיעתו של דָן שִילוֹן כשַדָּר ספורט ומאידך שימשו קו זינוק מטאורי ליוֹרָם אַרְבֵּל, שקנה שָם לראשונה את עולמו ואת המוניטין שלו.

יוֹרָם אַרְבֵּל חָב את הקריירה שלוֹ לאָלֶכְּס גִלְעָדִי. הפריצה הגדולה שלו התחוללה באמת במונדיאל ארגנטינה 1978, במקום שרפי גינת חשב שהיא תהיה שלו . כששאג בטבעיות רבה בקולו הנפלא במשחקים הרבים ששידר "שָ- עָ – ר !" , ושוב  "שָ – עָ – ר !", ידעו כולם שנולד שַדָּר כדורגל חדש. סגנון השידור המשוחרר והבלתי מכופתר של יורם ארבל, הרצוף בניסוחים בהירים, התלהבות גדולה והומור, היה משב רוח מרענן. השידור המשלהב שלו היווה ניגוד עצום ומפתיע לסגנון השידור הקפוא והסטרילי של דן שילון ואלכס גלעדי. סִגנונו של יורם ארבל היה כמעין סטירת לחי לפילוסופיית השידור הטלוויזיוני של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. יוֹרָם אַרְבֶּל נסק כמטאור בשמי השידור וקָנָה את אמינותו הרבה גם בכִישרונו הבלתי רגיל להגות נכונה את אלפי השמות הלועזיים שנקרו לו בדרך המפותלת של השידור הישיר. הייתה לו אוזן מוסיקאלית רגישה מאוד לשפות. אלמלא בחר במיקרופון השידור, יכול היה בקלות להפוך לזמר מצליח. הוא היה מוכשר כשֵד בתחום הקריינות והשידור. המיקרופון אהב אותו. נדמה לי שגם המצלמה. יוֹרָם אַרְבֵּל שהיה השַדָּר המִשְנִי במונדיאל ארגנטינה  1978 האפיל לחלוטין על דָן שִילוֹן הבכיר ממנו, ששב לזירת השידור הבינלאומית לאחר היעדרות בת ארבע שנים. דן שילון היה פעם שַדָּר ספורט אהוּב בעל יכולת, שהוכיח את עצמו בעבר אך מעולם לא מיצה את כישרונו בתחום הזה. אולי מפני שהיה מוכשר בתחומי טלוויזיה נוספים. כישרונו נוּתב ותוּעל, אולי התפצל בכיוונים רבים מידי. הפקה, ניהול, עריכה, הגשה, תכנון, ומה לא, ובנוסף גם אחיזה במיקרופון השידור. לארגנטינה הגיע חלוּד. הוא שגה קשות בהגיית כמה שמות של שחקנים מפורסמים שהיו אלילים בישראל. את החלוץ המרכזי הארגנטיני רב המוניטין וכובש השערים הנודע של נבחרתו מָארְיוׁקֶמפֶּס (Mario Kempes), כינה בשוגֵג בשידורים ישירים עתירי הצפייה כמָארִיוׁקָאמְפָּאס. טעות פטאלית בהגיית שֵם שעלתה לו באובדן יוקרה. לרוע מזלו היא לא הייתה היחידה. הוא שגה לא רק בתחום הגיית השמות מפני שלא עסק בתחום מזה זמן רב. אמינותו כשַדָּר כדורגל מוביל נפגעה. הקהילה הארגנטינית בישראל ממש בזה ולעגה לו. ולא רק היא. ירין קימור עלה פעם על קו ה- 4W וזעק לי מירושלים לארגנטינה, "…יואש , תעיף את דן שילון החנטריש ותן את המשחקים שלוֹ ליורם ארבל…". את הזעקה שלוֹ שמעו בכל בואנוס איירס. אני חושב שהיא הגיעה גם לאוזניו של דן שילון עצמו.

פרשן הכדורגל לעת מצא יוסל'ה מירמוביץ' ז"ל שישב ליד דן שילון פעמים רבות בעמדות השידור בארגנטינה, לא יכול היה להושיעו. בוודאי לא בענייני הגיית שמות בינלאומיים. יוסל'ה מירמוביץ ז"ל היה שחקן נבחרת ישראל ומכבי ת"א בכדורגל בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת, ובשנות ה- 60 ההן גם מאמן נבחרת ישראל. הוא נחשב לידען גדול בכדורגל הבינלאומי אך מעולם לא היה פרשן טלוויזיה. הצבתי אותו בעמדת השידור שלנו במונדיאל 1978 כסייע שידור מפני שהיה היחיד מבין אנשי הכדורגל בישראל שהגיע לארגנטינה הרחוקה. דן שילון לא היה היחיד שטעה בהגיית שמות. רפי גינת שיבש עשרות פעמים בשידור ישיר בן שעתיים בחצי הגמר במונדיאל ספרד 1982 מבלי משים את שמה של יריבת גרמניה המערבית במשחק הזה, צָֹרְפַת  (במקום צָרפַת). למרות שהעירו לו על כך הוא התבלבל וחזר לסוּרוֹ שוב ושוב. אפילו נקדימון רוגֵל התקשר אלי לספרד והביע את מחאתו על העברית המשובשת של רָפִי גִינַת שַדָּר המשחק.

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. רפי גינת משדר מאצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. לידו המפיק משנה שלי אורי לוי. זה היה המונדיאל הראשון והאחרון של שניהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מאיר איינשטיין שיבש בשידור ישיר באליפות העולם בא"ק בסביליה את שמו של אלוף העולם הצ'כי בקרב 10 תּוֹמַאס דְבוֹזָ'אק (Tomas Dvorak), כשכינה אותו בטעות על פי הכתוב באנגלית דְ ב וֹ רָ א ק. אילו התייעץ עם אחד השדרים הצ'כים שנכחו בשטח היה מגלה מייד שאומנם כותבים דבוֹראק אך מבטאים דבוז'אק. בדיוק כפי שהוגים את שמו של הקומפוזיטור הצ'כי הידוע אנטונין דבוז'אק.

כששבתי לירושלים מבואנוס איירס, גיליתי מכתבי צופים התוקפים את איכות שידוריו של דן שילון ומהללים את יורם ארבל. גם החלק הארי של אנשי מערכת הספורט וחטיבת החדשות אושש את מכתבי הציבור שקָטָל את דן שילון, ותמך נחרצות בדעה הדורשת להציב פיגורה חדשה במקומו בפסגת שידורי הספורט. זה היה מצב מוזר ובלתי צפוי, בו מצא את עצמו כוכב שידורי הספורט בהא הידיעה של סוף שנות ה- 60 ושנות ה- 70 של המאה הקודמת, ניצב מול חומת אנטגוניזם המוני שכזה. משפחת הטלוויזיה הגזימה בביקורתה. דן שילון לא היה עד כדי כך גרוע. נכון שהיה חַלוּד בתחילה אך הכישרון והמגע עם המיקרופון לא אבדו לו. חבל שלא ניתן היה לאמן אותו בזירת שידורי הכדורגל נגד יריבי אימון קלים יותר לפני שהוּטל למערכה האמיתית. כשאתה מאבד את אימון הציבור בעת שיבוש הגיית שמות מוכרים ופופולאריים, ניטלת ממך בהכרח  אמינותך כשדר גם בצדדים והמאפיינים האחרים של השידור. נסים קיוויתי, יורם ארבל, ומאיר איינשטיין, ומאוחר יותר גם אוּרי לֵוי ורָמִי וָוייץ, שיננו ימים כלֵילוֹת את שמות אלפי הכדורגלנים, האתלטים, הכדורסלנים, הטניסאים ושאר הספורטאים והספורטאיות שאותם הגו בהזדמנויות שונות בשידורי  האולימפיאדות, אליפויות העולם ובמונדיאלים. לא תמיד בהצלחה. חלקם שילמו על כך במחיר באמינותם. מדינת ישראל היא מדינת מהגרים כמעט מכל קצוות תבל. אוזנם של צופי הטלוויזיה בארץ כרויות ורגישות להגיית שמות זרים. רוב הצופים מצפים מהשדרים והמגישים להגות את שמות הספורטאים בשפת המקור. למרבה הצער לא תמיד הדבר אפשרי. כששַדָּר הטניס הוגה את שמה של הטניסאית הצ'כוסלובקית מַרְטִינָה נָאבְרָאטִילוֹבָה, אוזנו של צופה בטלוויזיה הישראלית שמוצאו מצ'כוסלובקיה נדרכת באופן אוטומטי.

מהבחינה הזאת מצבם של השַדָּרים הישראליים הרבה יותר קשה בהשוואה לשדרי הספורט הבריטיים הפונים לקהל צופים ומאזינים הומוגני. אין ספק שהטוב מכולם בהגיית שמות בינלאומיים ללא כל השוואה עם השדרים האחרים היה יורם ארבל. השמות הלועזיים מכל הסוגים, השפות, והארצות "התיישבו" לו היטב על לשונו. הוא הגה אותם ללא שום קושי עם הדגשים וההברות הנכונות. הדיקציה שלו הייתה מושלמת . מן ההיבט הזה הוא היה קריין גאון, למרות שמידי פעם פה ושם התלונן בשידורים הישירים ונתן לשומעיו להבין את הקושי של שַדָּר צבר – ישראלי להגות כהלכה שמות לועזיים מכל העולם. פעם היה צריך לשָדֵר את השחקן הגרמני ממועדון הכדורגל של באיירן מינכן העונה לשֵם באסטיאן שוואיינשטאייגר, ושמח לבשר לצופיו שהשחקן הזה איננו נכלל בהרכב הקבוצה לפי שעה. חיים יבין "היֶקֶה" (מוצאו מגרמניה), נהג להתקשר בטלפון בכעס בשנות ה- 70 של המאה שעברה שוּב ושוּב לאלכס גלעדי (כתב לו בעניין הזה גם מכתבים) והתלונן על שיבוש שֵם קבוצת הכדורגל באיירן מינכן (Bayern Minchen). "…השַדָּרִים שלכם אומרים כל הזמן "בַּאיְירֶן" (Bayren) במקום "בַּאיֶירְן" (Bayern), וזה פשוט לא נכון…", רָטַן. חיים יבין לא היה היחיד שבא בתלונות. רבים בציבור הואילו לטלפן למחלקת הספורט כדי להעיר על תופעת שיבוש השמות. אחרים לא התעצלו ומצאו לנכון לכתוב מכתבים כדי לעזור, לתקן ולשפר את ההגייה. לרוע המזל הגיית שמות נכונה ומוחלטת בשפת המקור במדינת ההגירה שלנו, איננה תמיד אפשרית אך ייחדנו לה תמיד תשומת לה מרבית. היה ברור לכולנו שהגייה נכונה היא מרכיב חשוב באמינות שדרי הספורט. מגישה אחת שיבשה פעם "משחק השבת" את שם קבוצת הכדורגל האנגלית לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והגתה אותו "לִיבֶּרְפוּל" (Liberfool). היא שכחה לנקד את הטקסט שלה, ובגלל שלא הייתה בקיאה בחומר נפלה בפח. אמינותה כקריינית פרונטאלית של שידורי הספורט ירדה בבת אחת לשֶפֶל ועמה גם מהימנות ואמינות התוכנית שאותה הגישה לצופיה.

מונדיאל ארגנטינה 1978, היה מפנה דרמטי בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הודות להופעתו המזהירה של יורם ארבל. יורם ארבל הֵציב שָם בקוֹלוֹ הייחודי והתוסס, באינטליגנציית התיאור שלו ובהומור שבו היה מצויד, סטנדרטים חדשים בקצב שידור הדרמה. ב- 1978 בבואנוס איירס קבר יורם ארבל את קריירה שידור הספורט החלודה של דן שילון. כמעט בלתי אפשרי לשוב לזירת התמודדות כשאתה נעדר ממנה כל כך הרבה זמן. זה היה קשה למוּחמד עַלִי בזמנו לחזור לזירת האִגרוף לאחר תקופת היעדרות ארוכה, וזה היה קשה גם לדן שילון לשוב לזירת שידור הכדורגל בארגנטינה. ארבע שנות הֵיעדרות הן המון זמן. דן שילון היה פעם החונך שלי. זה היה ב- 1971. נכון שהוא לא היה בשיאו כשַדָּר ספורט בארגנטינה 1978 אבל הוא נשאר איש טלוויזיה אציל. אדם בעל אינטגריטי שלא מאבד את קור רוחו בשעת לחץ ולוקח את הדברים בפרופורציות המתאימות. הוא הותיר עלי רושם רב כאיש טלוויזיה וורסאטילי וממושמע גם במונדיאל ארגנטינה 1978. יורם ארבל היה השני בטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידר שלושה משחקי גמר רצופים בגביע העולם בכדורגל. יורם ארבל שידר מעמדות שידור בהיכלי הכדורגל את גמר המונדיאל של ספרד 1982 בו איטליה ניצחה את גרמניה המערבית 1:3, בגמר מונדיאל מכסיקו 86' שם ארגנטינה גברה על גרמניה מערבית 2:3, ובגמר גביע העולם – איטליה 1990 כשגרמניה ניצחה את ארגנטינה 0:1. מאיר איינשטיין היה השַדָּר השלישי בתולדות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנהנה מהזכות וההילה לשָדֵר שלושה משחקי גמר ברציפות : ב- 1994 שידר מאצטדיון ה- "Rose Bowl" בלוס אנג'לס את ניצחונה של ברזיל על איטליה בבעיטות הכרעה מ- 11מ' לאחר שהמשחק הסתיים בתיקו אפס גם בתום ההארכה ו- 120 דקות. ב- 1998 שידר מאִצטדיון "סֵיְינְט דֶנִיס" בפאריס את ניצחונה הגדול של צרפת המארחת על ברזיל 0:3. אך את משחק הגמר האחרון שלוֹ בין נבחרות ברזיל וגרמניה שהתקיים ב- 30 ביוני 2002 ביוקוהאמה – יפן (הסתיים בתוצאה 0:3 לברזיל), היה שותף לדעתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כי לא חייבים לשָמֵר את העיקרון העיתונאי של שידור מהשטח, ואפשר לעשות זאת גם באמצעות שידור Off Tube מסכן מן האולפן בירושלים.

עקב אכילס של מבצע שידורי ארגנטינה 1978 הייתה הפרשנות שנלוותה לשידורים הישירים של השדר המוביל דן שילון. יורם ארבל שידר לבד ותמיד ללא פרשן. יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ ז"ל איש מקסים מלא חֵן הוא ידען גדול בכדורגל אך איננו פרשן טלוויזיה טבעי. לא כל שחקן או מאמן כדורגל נולד עם הכישרון לתרגם את הידע המקצועי שלו לטובת מסך הטלוויזיה. הם מעטים. את יוסל'ה מרימוביץ' בן ה- 54 במונדיאל ארגנטינה 1978 מעולם לא אימנו להיות פרשן טלוויזיה אך הוא היה איש הכדורגל הישראלי היחיד שהגיע על חשבונו לארגנטינה הרחוקה. הוא היה ברירת מחדל שלי ובכורח הנסיבות הצבתי אותו בעמדת הפרשנות שלנו כדי לסייע לדן שילון, אך מה לוֹ ולמיקרופון ? יוסל'ה מרימוביץ' שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל בעברו מאמן מוכשר נטל אליפויות עם כמה מקבוצות הפאר של הכדורגל הישראלי וכמאמן לאומי זכה עם נבחרת ישראל באליפות אסיה ב- 1964 שנערכה בתל אביב. למרות הצטיינותו זכה מפיו של דן שילון לתואר "צעֶכִישְטעֶר" (מבולבל – ביידיש). שילון סיפר לי פעם את הסיפור הזה : "יוסל'ה מרימוביץ' נסע במכוניתו הפרטית עם שני שחקניו בני טבק ומאיר נמני למשחק אימון בקריית אליעזר בחיפה. בחדרה כבה המנוע והמאמן ביקש משני שחקניו לדחוף את האוטו כדי לסייע בהנעתו. האוטו קרטע אך לבסוף המנוע נדלק ומרימוביץ' המשיך בנסיעה כשהוא שוכח את טבק ונמני מאחור. שני השחקנים הצעירים לא התמהמהו ותפשו טרמפ אך הגיעו לחיפה כעוסים ונרגזים. כשראה אותם מרימוביץ' נזף בהם "מדוע איחרתם הרי המשחק עומד כבר להתחיל". יוסלה מירמוביץ' ז"ל היה אדם אהוב עד למאוד.

מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היווה תמיד את החוליה החלשה בשידורים הישירים מאז מונדיאל מכסיקו 1970. הפרשנות הזאת לבשה ופשטה צורה עד להופעתו של אבי רצון אצלי היכן שהוא ב- 1990.

טקסט תמונה : יום ראשון – 25 ביוני 1978. אצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס . משחק הגמר על גביע העולם בין נבחרות ארגנטינה והולנד . השדר דן שילון (מימין) והפרשן יוסל'ה מרימוביץ' משדרים ישיר מעמדת שידור באצטדיון את משחק הגמר לירושלים. יוסל'ה מרימוביץ היה ידען מופלג בכדורגל אך ישב כפרשן בעמדת השידור לא בשל ידענותו אלא מפני שהיה איש הכדורגל היחיד, מאמן או שחקן, שהגיע מישראל לארגנטינה. חטפתי אותו מייד. הוא היה אישיות גדולה, משכמו ומעלה, בסדר גודל של ארץ ישראל הישנה והטובה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעת היותי בארגנטינה הזדמן לי פעמים רבות לשוחח עם הקולגות ועמיתי בתחנות השונות אודות "מוסד הפרשנות בספורט ותפקיד פרשן הכדורגל בטלוויזיה". רובם היו בדעה שרמת הפרשנים (הצמודים לשדרים) נופלת מרמת השידור Play by play של השדרים. דוגמא מצוינת הייתה בפיו של מפיק שידורי הרשת הצרפתית TF-1. הפרשן שלו היה שחקן העבר הדגול של קבוצת "ריימס" הצרפתית האגדית ונבחרת צרפת ז'יסט פונטיין, האיש כבש 13 שערים לזכות נבחרתו במשחקי המונדיאל של שוודיה 1958 והפך למלך השערים של טורנירי הגמר בכל הזמנים . מפיק הרשת הצרפתית טען שזִ'יסְט פוֹנְטֵיין בעל רגלי הזהב על כר הדשא איננו מצליח "לתרגם" את הידע שלוֹ בתחום לשפת הטלוויזיה. פיגורה כדורגל רבת מוניטין בצרפת ובעולם אך הדבר איננו מוצא את ביטויו בשידור.

מן המפורסמות הוא כי כל רשת שידור באשר היא מנסה להציב ליד מיקרופון הפרשנות שלה שחקני כדורגל מפורסמים או מאמנים יידועי שם. הצרפתים הביאו עמם ב- 1978 את ז'יסט פונטיין , ה- BBC  צירף לצוות ארגנטינה 78' את בילי רייט (האגדי), אנחנו שידרנו מארגנטינה 78' עם יוסל'ה מירמוביץ' ז"ל, והענקנו במה למרדכי שפיגלר באולפן בירושלים. במבט לאחור לא בטוח בכלל שהצבת שחקנים או מאמנים מפורסמים בעמדת הפרשנות היא apriori הפתרון האידיאלי. ניסיוני האישי לימד אותי כי גם לכלל הקדוש הזה יש יוצאים מהכלל. לא קיימת שום קורלציה מוכחת בין היותו של האיש שחקן או מאמן מצטיין בעברו, לבין יכולתו הקונקרטית לשמש פרשן במִדיה אלקטרונית מיידית . פרשנות הספורט בטלוויזיה או לצורך הדיון הזה פרשנות הכדורגל הקונקרטית, נתפשה לנצח ע"י המנכ"לים של רשות השידור כמותרות . אין טעות גדולה מזאת . פרשנות הספורט הנבונה היא חשובה כמו פרשנות פוליטית, מדינית , מוסיקאלית , תרבות , תיאטרון ותחומים אחרים נוספים. פרשנות ספורט חכמה היא מדע של ממש. יכולת ההתנסחות הקצרה, כשרון ההתמקדות, העברית התקנית, והתכונה של הפרשן הנבון להביא מידע נוסף מעבר לרמת השידור הישיר של Play by play, הם מעשי אומנות. למחרת משחק הגמר סגרנו את משרד השידורים ב- בואנוס איירס ושלחנו את הציוד הביתה לירושלים. ביקשתי את אישורו של אלכס גלעדי לקבל את חופשתי השנתית והמראתי ביום שלישי – 29 ביוני 1978 מבואנוס איירס היפהפייה למאנהאטן – ניו יורק כדי להיפגש עם באד גרינספאן יוצרה של סדרת המופת הדוקומנטרית Olympiad (האולימפיאדה). חודש ימים שהיתי במנהאטן מרכז העולם. היה זה ביקורי הראשון בארה"ב.

עם שובי לארץ מארה"ב הושמעו בפני טענות קשות על תּפקוּדוֹ של רמי ווייץ כעורך ראשי של אולפן גביע העולם בירושלים. אני יודע שראש מערכת ירושלים וציוותו עשו עבודה מסורה ותרמו את מיטבם, אך משהו עכור התרחש שָם לאורך זמן בתוך שורות הטריאומווירט המקומי המנהיג את השידורים, העורך, המגיש והפרשן. הבנתי שיאיר שטרן וידידוֹ הפרשן מרדכי שפיגלר חברוּ לקואליציה נגד רמי ווייץ. איש מאִתנו לא תאר לעצמו כי "הנפילה" תהיה דווקא בירושלים, הרי כולם ציפו שהיא תתרחש בבואנוס איירס. האחריות שבה להיות מנת חלקו של אלכס גלעדי , אך שנינו הבנו כי מה שקרה בירושלים יוצר חומר למחשבה, לא רק כיצד להעניק אמצעים לאולפן המנווט בירושלים, אלא כיצד ניתן ליצור בעתיד צֶוֶות עבודה אנושי חסר חיכוכים וקנאה . התיישבתי עכשיו לכתוב דו"ח סיכום מפורט מנקודת מבטי, ספר בן 70 עמודים, הנוגע להפקת לקחי מבצע שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978. העברתי אותו למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ולמנהל הספורט אלכס גלעדי. לא שיתפתי בו את חיים יבין. אני יודע שאלכס גלעדי כתב דו"ח דומה לארנון צוקרמן שנתיים קודם לכן בתום שידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. בשנתיים האלה שבין 1976 ל- 1978 כמעט ולא נעשה דבר לקידום ושיפור הטכנולוגיה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כפי שאמרתי בהזדמנויות אחרות בדו"ח הספר, מדובר בשידורים מורכבים ומסובכים ביותר וגם יקרים מאוד מבחינה כלכלית, הדורשים היערכות ארוכת טווח מוכנות מחושבת זמן רב מראש, התכוננות מוּשְכֶּלֶת, ושימוש בטכנולוגיה מודרנית .

חלק קטן ממשחקי ארגנטינה 78' הועבר לארץ בשל אילוצים טכניים בשיטת השידור NTSC 525. לרוע מזלנו ניצב בימים ההם קונברטור אופטיקאלי יָשָן (Standard Converter) בירושלים שהמיר בצורה גרועה את תמונת ה- NTSC 525 לשיטת השידור שלנו PAL 625. (הקבוצה המבצעית הארגנטינית 1978 ATV שכונתה Argentina Television) ורשת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC מובילת השידורים הפיקו במקור סיגנל שידור בשיטת הצבע PAL B 625. הקונברטור הישן שלנו מרח את התמונה ופגע באיכותה. רכישת קונברטור דיגיטאלי הוא הכרח א"ב בטכנולוגיה טלוויזיונית ודבר יסודי ובסיסי בשידורי כל רשת טלוויזיה באשר היא. הטלוויזיה הישראלית הייתה ענייה מידי אז כדי לרכוש אותו דגם אחד כזה. אחד הסעיפים המרכזיים בדו"ח היה הצורך הדחוף לשפר את תקשורת הלוויינים הבינלאומית של הטלוויזיה הציבורית ואת איכות קווי השידור שלה. הודיתי לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה על הגיבוי העצום שהעניק לי ולדרך עבודתי, ועל ששמר ללא פשרות עַל העיקרון העיתונאי החשוב של השידור הישיר מהשטח מעמדות השידור באצטדיונים בכל רחבי ארגנטינה. הדבר גרר אחריו כמובן עלויות כספיות ניכרות בתחומים נוספים אחרים של העשייה הטלוויזיונית, אך ארנון צוקרמן לא וויתר. משימת השידור הישיר מהשטח שהייתה חשובה בעיני, הייתה חשובה גם בעיניו. ארנון צוקרמן אולי הבין פחות מאחרים בטכנולוגיה הסבוכה של שידורי הטלוויזיה, אך הוא היה מנהיג מבטן ומלידה שהיה להוט ליטול אחריות. בכך נבדל לטובה ממנהלים אחרים.

כעבור זמן קצר הגיע דו"ח הרייטינג של מונדיאל ארגנטינה 78' כפי שנערך במשותף על ידי המכון למחקר חברתי שימושי בירושלים בראשותו של פרופסור לואיס גוטמן ז"ל והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופול אך יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור וארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה היו רשאים להיות גאים בנתוני הצפייה [1].

1. כ- % 80 מקרב צופי הטלוויזיה ומקרב סה"כ של האוכלוסייה ראו את שידורי גביע העולם בכדורגל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

2. כ- % 2 בלבד מקרב צופי הטלוויזיה ומקרב סה"כ של האוכלוסייה צפו בשידורים של הטלוויזיה הירדנית.

3. כ- % 32 מקרב צופי הטלוויזיה ומקרב סה"כ של האוכלוסייה צפו באותם שידורי המשחקים שלנו שחלקם התקיימו בשעות הלילה המאוחרות בין שתיים עשרה בלילה לשלוש לפנות בוקר . (מרבית השידורים שלנו התקיימו בשעות שבין תשע בערב לשתיים עשרה בלילה).

4.  כ- % 70 היו שבעי רצון מהשידורים של דן שילון ויורם ארבל.

טקסט תמונה : דצמבר 1978. אנוכי (בן 40) חוזר למחלקת הספורט בבניין "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים בתום מבצע שידורי הטלוויזיה של 38 משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, ומכין את דו"ח הסיכום לשני הבוסים שלי אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט וארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שובי ארצה התיישבתי לכתוב את דו"ח הסיכום שלי בן 80 העמודים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ולבוס שלי מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי. בעמוד מס' 57 האחרון של הדו"ח כתבתי לשניהם כלהלן [2].

משהו אישי וסיכום :

תודה אישית מקרב לב לאיציק גליקסברג עוזר ההפקה שלי, וזאב שטוקהיים קצין תקשורת הלוויינים . רוב תודות גם לגבריאל שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בזק" ולמאסימו גארפינקל מהנדס התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה. המינוי שהוענק לי ב-  20.2.1978, לעמוד בראש צצות הטלוויזיה הישראלית לארגנטינה ולהפיק את השידורים משם, גרם לכך שאהיה מצוי בעבודתי יותר מאשר תמיד. עד לאותו תאריך לא הייתי בקיא כלל בכל המתחולל סביב ההפקה הענקית. חלוקת העבודה במחלקת הספורט הייתה כזאת , שאני מופקד על תחומים אחרים. המינוי החדש גרם לכך, שבתוך זמן קצר ביותר וללא אתראה מוקדמת, הייתי צריך להשתלט על כמות עצומה של חומר. השקעתי את עצמי בעבודה שהתמשכה ללא הפוגה 18 – 16 שעות בכל יום ויום. ההתמסרות הייתה מוחלטת כגודל האחריות והתפקיד. כמויות החומר והמחשבות היו כל כך רבים, עד שלעיתים לפני לכתי לישון, הנחתי ליד מיטתי עט ונייר כדי להנציח את המחשבות שהתרוצצו בראשי, וכדי שלא לתת לפרטים להישכח ממני. ההתמסרות הייתה כל כך מוחלטת עד שדברים רבים (גם בחיים הפרטיים) נדחקו הצידה- ובעצם כדי לפנות מקום לעיקר, וכדי לאפשר הצבת פתרונות גם לא ליד המכתבה במשרד. אם להודות על האמת, היו אלה ימים נפלאים של יצירה בלתי פוסקת. אלה היו אולי הימים היפים ביותר שלי בטלוויזיה הישראלית. מבצע שידורי גביע העולם ארגנטינה 1978, היה מבצע גדול, מורכב ומסובך. ניתן לקבוע ללא צל של ספק כי הצלחת השידורים מארגנטינה הייתה הצלחה גדולה. ניתן לומר כי המשימה בכללותה בוצעה בצורה טובה. תמיד יהיה מה לשפר. תמיד יהיה מה לתקן . כך נכון לומר עם על הפקת ארגנטינה 1978. אנו עוסקים באלפי פרטים טכניים, אנו באים במגע עם מאות אנשים בארץ ובעולם, ואנו בעצמנו רק בני אדם. מכאן מתחיל השלב של הפקת הלקחים. זהו הרגע שבו עוצרים את המכונה. זהו הרגע שבו מאטים לרגע את התאוצה כדי לחשוב ולנתח "מה קרה…". זהו הרגע לעצור קמעא כדי לקחת תנופה, וכדי לקדם ולפאר גם בעתיד את איכות ההפקה ורמת השידורים של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בברכה וכבוד רב ,

 יואש  אלרואי

"מ ב ט   ס פ ו ר ט" – 1978

הנחתי את דו"ח הסיכום המפורט של הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978 על שולחנם של ארנון צוקרמן ואלכס גלעדי. מטרת הדו"ח המסכם היה להפיק לקחים ולהסיק מסקנות לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל הבא בספרד 1982. שבתי לתפקידי הקודמים במחלקת הספורט. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לא הגיב לדו"ח. ממנהל חטיבת החדשות חיים יבין לא שמעתי מילה. זה לא הפתיע אותי יתר על המידה. זמן קצר אחרי הגשת הדו"ח ההוא מצאתי פתק על שולחני בכתב ידו של אלכס גלעדי. זה היה מעין גיליון הערכה קצר בו היה כתוב בכתב ידו, כלהלן :

טקסט מסמך : זהו הפתק – צל"ש המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. המסמך נשמר. "יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק לשידורי הגביע העולמי 1982. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אלכס גלעדי ב- 1978. הוא היה עבורי מופת ומודל לחיקוי במשך עשרות שנים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חזרנו כולנו לשִגרת חיינו במחלקת הספורט. מונדיאל ספרד 1982 נראה עִידַן רחוק. לבטח שידורי הטלוויזיה שלוֹ. איש לא העריך כי בתוך ארבע שנים הללו בין 1978 ל- 1982 יתחוללו כל כך הרבה תמורות במבנה הניהולי של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. במונדיאל ספרד 1982 אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא היה עוד מנהל הטלוויזיה. את מקומו תפשו בזה אחר זה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ואחריו טוּבְיָה סָעַר יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי פינה את כיסאו לטובת יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, ואַלֶכְּס גִלְעָדִי המצטיין נדד לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הטריאומוויראט יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, וטוּבְיָה סָעַר מינו אותו לנהל את מחלקת הספורט במקומו של אלכס גלעדי. מכיוון שלא נערך כל Post mortem הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978, לא הופקו לקחים, ולא נקבעו מטרות ויעדי שידור לקראת מונדיאל ספרד 1982 נדרשתי להתחיל את כל המהלכים הכספיים – כלכליים, המטרות העיתונאיות, ההסברים למבנה כוח האדם, וניתוח התשתית הטכנולוגית הנדרשת לצורך הפקה של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה – מבראשית . גם לא תיארתי לעצמי שכעבור שנה בדיוק מתום משחקי ארגנטינה 1978, אקלע שוב למרכזה של סערת תקשורת לוויינים בינלאומית, בה נדרשתי לבצע אקרובטיקה טלוויזיונית לוליינית של ממש כדי לצאת מן המֵצַר. זה קרה באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בשתי ערים באיטליה גוריציה וטורינו – בחודש יוני 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל בהדרכתו של רלף קליין שזכתה במדליית הכסף ובמקום השני הסנסציוני לאחר נבחרת ברה"מ.

חטיבות החדשות של הרשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC עשו בְּלוֹקָאדָה תקשורתית בת חודשים רבים מראש מאז פברואר 1979 על לוויין ה- Primary היחיד "שלנו", בשל האירוע הפוליטי של חטיפת אנשי השגרירות האמריקנית בטהראן ע"י משמרות המהפכה של כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני, והפיכתם לבני ערובה בידי שלטון מוסלמי פונדמנטליסט. אלכס גלעדי ואנכי לא ידענו בפברואר 1979 כי רשתות הטלוויזיה האמריקניות וסוכנות הצילום הבריטית VISNEWS חוסמים אותנו על לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary. צריך להבין כי קיץ 1979 הייתה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה מחוברת רק ללוויין ה- Primary באחריות החברה האמריקנית COMSAT. אבל זהו כבר סיפור דרמטי אחר במסגרת התפתחות שידורי הספורט לגוונים השונים שלהם בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית.

דרוש שליש כישרון ושני שלישים עבודה קשה, אימונים מפרכים, ויושרה מושלמת כדי להצליח ולשגשג בכל תחום ב- חיינו. גם בהפקה ו- שדרנות ספורט בטלוויזיה. 

עיתון "הָאָרֶץ" (כמו "ישראל היום" ו- "ידיעות אחרונות") הוציא לאור ב- 10 ביוני 2014 חוברת עשירת מידע בת כ- 70 (שבעים) עמודים לקראת מונדיאל הכדורגל של ברזיל 2014 . המוסף רחב הידיים הזה ו- רווי אינפורמציה נקרא , "בוא נרקוד – אירוע הספורט הגדול בעולם מגיע למדינה בה הכדורגל הוא הרבה יותר ממשחק. יהיה קרנבל". את המוסף ערכו מר עוזי דן ומר אייל גיל בתוספת המראיין מר עירד צפריר (מראיין סקרן ועירני שאנוכי מוצא עניין לקרוא אותו היום כמו גם בימיו האחרונים של השבועון "עכבר העיר") . בין היתר נאסף והובא בחוברת מידע יסודי ומדויק אודות 768 השחקנים ומאמניהם המאיישים את שורות 32 הנבחרות שהעפילו לטורניר הגמר בברזיל 2014. המידע של עוזי דן ואייל גיל מפרט את שמם המלא של 768 השחקנים (המאמנים), שמות המועדונים בהם הם משחקים, גיל, מספר ההופעות הבינלאומיות , מספר השערים שהבקיע כל שחקן במדי נבחרתו, ומספר החולצה. (הערה שלי : חסרים שני נתונים אישיים של גובה ומשקל , וגם תמונה של כל שחקן ומאמן . מה כל כך קשה לאתר אותם…?) .

אינני יודע כיצד התכונן יורם ארבל לקראת שידורי מונדיאל ברזיל 2014 ? באיזה אינטנסיביות הכין את שיעורי הבית שלו ? והאם קרא , שינן , ולמד בע"פ (!!!) את האינפורמציה המפורטת שהגישו לו בחינם אייל גיל ועוזי דן ? אינני יודע גם אם הבוס שלו מאיר בר ערך לו חזרות ובחינות ידע בטרם החל המבחן הגדול שלו כשדר מוביל של ערוץ 1 במונדיאל ברזיל 2014 . ה- YESMAX מאפסן את מאות הטעויות ושגיאות האי זיהוי של יורם ארבל ו- מצביע על עובדה אחת ברורה : האיש הגיע לברזיל לחלוטין לא מוכן. לא ייתכן כי שדר בעל וותק וניסיון שכמותו המתיימר להיות פיגורה מובילה, ימעד כל כך הרבה פעמים מול צופיו. בלתי סביר שאני אזהה את כל 768 השחקנים והמאמנים מהמוניטור מעמדת התצפית שלי מכורסתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב , ואותו יורם ארבל ייכשל במשימה ולא יזהה את אותם השחקנים מעמדת תצפית נוחה בעמדות השידור שערוץ 1 שכר בעבורו בתריסר האצטדיונים בברזיל. כפי שנאמר כאן פעמים רבות : כישרון וקול בריטון אינם ערובה לכל. דרושים בנוסף עוד תכונות : רצון להתכונן ביסודיות, השקעת עבודה, יכולת וכישרון התמדה, ואימונים.

בהיותי מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980 , והעורך הראשי והמפיק הראשי שלהם, בישרתי והודעתי לשדרים ולפרשנים שלי באולימפיאדות כמו גם במונדיאלים, כי ההפקה ששוכרת בעבורם עמדות שידור וקווי שידור באצטדיונים היא זאת שמממנת את משך שהותם בחו"ל, במלונות, תחבורות, אוכל, ודמי כיס. "אנוכי כעורך ומפיק ראשי שלכם מודיע לכם, כי אתם השדרנים והפרשנים מקבלים את תנאי העבודה הטובים ביותר שהמנכ"לים של רשות השידור אורי פורת ז"ל וייבדל לחיים ארוכים מוטי קירשנבאום יכולים ומסוגלים להעניק לי ואני לכם. אתם משוחררים לחלוטין מעול הארגון ו- ההפקה ומהאחריות הטכנולוגית והלוגיסטית. תפקידכם לשדר בלבד. לכן יש לכם די זמן והותר להכין את שיעורי הבית שלכם היטב, להתכונן, ו- ללקט את כל הפרטים הדרושים כדי ללמוד ולהכיר את מבנה העלילה ואת גיבורי העלילה על בוריים. שום תירוץ לא יתקבל". טלוויזיה איננה מוסד רֵעִים וגם לא מִתְּקָן של חברויות וידידויות. לא היית חבר שלהם של השדרנים, הכתבים, ואנשי המערכת שלי. אינני מאמין בחֲבֵרוּת במסגרת העבודה בטלוויזיה. מדובר במפגש של אנשים אינטרסנטיים ובמפגש אינטרסים במַעֲבֶה של תעשייה טכנולוגית ואנושית מורכבת ויקרה שמספקת אינפורמציה במהירות עצומה בבת אחת למיליוני צופים. יחסי עבודה מקובלים ו- אווירה רעועה שאמורים לשרור בין העובדים בכל רשת טלוויזיה באשר היא מושתתים על הצלחה ושגשוג על הישגיות, ועל מצוינות, ולא על שום דבר אחר. כמנהיג של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי הממונה והאחראי על ההישגיות התוצאה הסופית של ההפקות המורכבות, הממושכות , והמסובכות (וגם יקרות מהיבטי הממון והכלכלה) בפני המפקדים העליונים שלי , ולא על חֲבֵרוּת עם פיקודיי. אחריות אי אפשר לחלוק ו- תקשורת המונים איננה סובלת פספוסים. נכון שאתה חייב להישאר אדם הגון וישר אולם אינך צריך להיות חֲבֵר ורֵע של העובדים שלך. אין זה כלול בכתב המינוי. שגשוג של כל יחידה אזרחית וצבאית מותנה בידע ומנהיגות. גם כשמדובר בחוליה בת שלושה אנשים ששוכבת במארב צבאי וממתינה לבואו של האויב. לא כל שכן כשמדובר בתפעול שידורי ספורט טלוויזיוניים ממושכים ורבי היקף , יקרים ועתירי רייטינג שמתקיימים הרחק מגבולות המדינה , והם מורכבים ומסובכים לביצוע מהיבטים טכנולוגיים ולוגיסטיים . מינו אותך לתפקיד הרָם לא כדי להיות חֲבֵר, ולא כדי להתרועֵע ולמצוא חן עיני פיקודיך , אלא כדי לכבוש יעדי טלוויזיה בארץ ובעולם ועל מנת להביא תוצאות טובות למסך שלך שעליו אתה אחראי. ניהול שידורי הספורט היה בעיניי שליחות .

כבר בתחילת השידורים הישירים של ערוץ 1 מברזיל 2014 הבחנתי כי יורם ארבל מפספס. אולם בהיותו איש טלוויזיה רב ניסיון הוא החליק, מרח, ו- טייח. טכניקת הטיוח פשוטה. בהיעדר כישרון זיהוי אין מציינים מייד את שמם של כובשי השערים, אלא מושכים זמן ו- ממתינים בסבלנות ל- HBS , ה- Host broadcaster שמספק את סיגנל הטלוויזיה באמצעות 37 מצלמות, כדי שיבודד במצלמות ה- Close ups את המבקיע . רק לאחר הבידוד מזהים ומכריזים בבירור מי הוא המבקיע. אחד מכישלונות הזיהוי המובהקים של יורם ארבל התחולל במשחק קרואטיה – קמרון 0:4 ב- 18 ביוני 2014 במנאוס. בדקה ה- 48 הבקיע איוואן פרישיץ' את השער השני לזכות קרואטיה אולם יורם ארבל לא זיהה אותו במשך דקות ארוכות (גם לא דני נוימן) .

שחקן הכדורגל הקרואטי אִיוָואן פֵּרִישִיץ' נושא על חולצתו את הספרה 4. משחק רעים באוסייק – קרואטיה. נבחרת קרואטיה מארחת את נבחרת ישראל וגוברת עליה 0:2 (יום רביעי – 23 במארס 2016). טלוויזיה משעממת ושידור Off tube כרגיל של ערוץ 55 בכבלים בהובלת השדר נדב יעקובי והפרשן שלמה שרף. עכשיו נזכרתי מהיכן אני מכיר את שחקן הכדורגל הקרואטי איוואן פרישיץ' וגם את יורם ארבל במונדיאל ברזיל 2014. 

מרגיז אותי שהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתעללת בעיתונאי – שדרן נדב יעקובי שהוא רב – ידען בדרגת פרופסור טלוויזיה לכדורגל וכופה עליו לשדר Off tube מהמוניטור באולפן בהרצליה את משחק הרעים בכדורגל קרואטיה 0:2 (יום רביעי – 23 במארס 2016). מאידך מדהים אותי כיצד נדב יעקובי הנבון למרות שידור ה- Off tube מזהה בקלות יתירה את כל שחקני קרואטיה (וגם של ישראל) כאילו הוא משדר לי את ההתמודדות לסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב מעמדת שידור באצטדיון "גראדסקי" בעיר אוסייק בקרואטיה. אולי הוא באמת כזה המוכשר, ואין זה משנה לו אם מדובר בהכרה וזיהוי השחקנים המתרוצצים על כר הדשא לעשות זאת מעמדת ה- Off tube שלו ו/או מעמדת שידור באצטדיון. כשאיוואן פרישיץ' (נושא על חולצתו את הספרה 4) הבקיע את שער היתרון בדקה ה- 4 לקרואטיה והעלה אותה ליתרון 0:1 נדב יעקובי לא התמהמה ולא התמזמז עם המיקרופון, אלא זיהה אותו מייד בשמו. באותו שבריר שנייה בה פגשה נעל רגלו את הכדור. לעומת יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית טובה במונדיאל ברזיל 2014 (ב- 19 ביוני 2014 באצטדיון ב- מנאוס במשחק קרואטיה – קמרון 0:4) ולחלוטין לא זיהה את אותו איוואן פרישיץ' נושא את אותו מס' 4 על חולצתו לאחר שהבקיע את השער השני במשחק ההוא לטובת קרואטיה. נדב יעקובי נוטל על עצמו אחריות עצומה בשעה שהוא מסכים להיות Pawn על הלוח של ההנהלה שלו ולשדר לצופיו משחק כדורגל בינלאומי של הנבחרת הלאומית שלנו, Off tube מהמוניטור בהרצליה.

הדוגמאות השליליות רבות מספור. כשיורם ארבל הבין שהוא איננו מזהה את השחקנים השונים וטועה ומערבב שמות הוא בחר בעוד טכניקת טיוח. שידור "כללי" וציון שמותיהם רק של שחקנים ש- מוכרים לו ואותם הוא מזהה על בטוח. מהאחרים התעלם. קונץ קטנטן. אינני זוכר ששדרי ספורט בעלי מוניטין בעולם כמו קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דיוויס, הווארד קוסל, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, מארב אלברט, בוב קוסטאס, ואחרים בעולם, ובארץ נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין. כל הנתונים והעובדות הם ברי השוואה. יורם ארבל קיבל תנאי עבודה אידיאליים בברזיל 2014. טכנולוגיים ולוגיסטיים. לא הייתה לו שום יד ורגל במאמץ ההפקה. כל מה שהיה עליו לעשות הוא להכין שיעורי בית , לטוס מ- מקום ל- מקום, ולהתכונן ביעילות לקראת השידורים הישירים שלו. מן היבט הזיהוי וידע ו- בקיאות בחומר המונדיאל, שני השדרים האחרים של ערוץ 1 בברזיל מר מאיר איינשטיין ומר נדב יעקובי שמו אותו בדרך כלל בכיס הקטן (למרות שנדב יעקובי נתפש בלתי מוכן בסצנת הנשיכה של האורוגוואי לואיס סוארז את כתפו של האיטלקי ג'ורג'יו קייליני). מהימנות של שדר "X" ו/או "Y" מבוססת לא רק על ידע וכישרון של הבנת העלילה אלא גם בקיאות מופלגת והכרת גיבורי העלילה. לא יכול להיות ששַדָּר ספורט כלשהו בטלוויזיה בתחומי הא"ק, השחייה, ההתעמלות, הכדוריד, הכדורעף, הכדורסל, הכדורגל, וענפי ספורט אחרים לא יזהה את גיבורי העלילה. זיהויים הוא א' – ב' בתורת השידור בטלוויזיה. חולשתו של יורם ארבל בברזיל 2014 מצטרפת להידלדלותו כששדר מוביל בשידורי מכבי ת"א ב- Euroleague בעונה ההיא של 2014 – 2013. בלעדי הפרשן שלו פנחס "פיני" גרשון הוא מאבד את צלמו כשדר טלוויזיה. חוסר יכולת הזיהוי שלו והיעדר כל סקרנות ואבחנה עיתונאית הפכו אותו זה מכבר לשדר רצסיבי אולם בעל קול בריטון נפלא. "משחק השרוכים" המכור לפני 16 (שש עשרה) שנים ב- 1998 אותו שידר בעבור ערוץ 2 יחדיו עם הפרשן וכדורגלן העבר אבי כהן ז"ל היווה נקודת מפנה שלילית בקריירת השידור שלו . יורם ארבל הפך לשדר נַסְגָנִי ."משחק השרוכים" ההוא נערך ב- 2 במאי 1998 באצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה בו אירחה קבוצת הפועל בית שאן את בית"ר ירושלים והפסידה לה בכוונה 3:2 כדי שבית"ר ירושלים תזכה באליפות המדינה ולא הפועל ת"א. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון העירוני החיפני (יחדיו עם הפרשן שלו אבי כהן ז"ל), שידר ישיר את המשחק עבור ערוץ 2, ולא זיהה את המכירה. הוא שידר את המשחק באופן רגיל כאילו מדובר בהתמודדות ספורטיבית אמיתית ולא הבחין ששחקני הפועל בית שאן מוכרים את בכורתם מחד, ושחקני בית"ר ירושלים קונים את נזיד העדשים מאידך . אילו היה קורה הדבר בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי מעיף את יורם ארבל ואת הפרשן שלו בו במקום מעמדת השידור באמצע השידור הישיר, וממשיך לשדר אותו Mute . מדובר בהונאה, ב- ביזיון עיתונאי, ב- נפולת, ו- בחולשה עיתונאית שטרם נראתה כמותה עד אז על מסכי הטלוויזיה בארץ. מערכת ערוץ 2 לא פיטרה אז את יורם ארבל לאלתר והשאירה אותו על כנו . ההחלקות והמריחות של יורם ארבל לא החלו אם כן במונדיאל ברזיל 2014.

ככלות הכל לא יכול להיות ששדרני ספורט שמופקדים על שידורים ישירים של טקסי פתיחה אולימפיים לא יכירו על בוריים את כל נושאי הדגלים במשלחות השונות . אורי לוי ויורם ארבל שידרו יחדיו בערוץ 1 את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. הם זיהו כ- % 20 בלבד מנושאי הדגלים. חלטורה. ובאותו הקשר : אורי לוי ויעל ארד שידרו ישיר באופן מגוחך וברמה ירודה את טקסי הפתיחה של אולימפיאדות אתונה 2004 ו- 2008 . כל אחד יכול להשיג את ההקלטות ההן מארכיון ערוץ 1 ורשאי ל- התבונן בעצמו ב- שידורים הישירים ההם שבוצעו ב- Level של חלטורה . כאילו היה מדובר בעבודה צדדית של העוסקים במשימות השידורים ההם . 

נדמה לי שמרבית הציבור בארץ מקבל בסלחנות את חולשותיו של יורם ארבל במונדיאל ברזיל 2014 ושומר לו חסד נעורים מהימים. זה כמובן לא מחייב אותי. ב- 2006 יצר לאור באנגליה ספרו של אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) בימאי הספורט והמפיק המפורסם מרשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC, שקרוי, "Under Auntie's Skirts". בספרו רב הערך, מנתח אָלֶק וִויקְס בדקדקנות את ההיערכות וההכנות האינטנסיביות של ה- BBC בשנתיים שבין 1964 ל- 1966 לקראת הכיסוי הטלוויזיוני הפנטסטי של מונדיאל אנגליה 1966. ההכנות האלה כללו בין היתר הפקת כרטסות מיוחדות + צילומים של כל שחקני 16 הנבחרות (ותפקודם במערכי הנבחרות) שהעפילו לטורניר הגמר, ואספקתם לעשרות צלמי ה- Video של ה- BBC שאיישו את 8 (שמונה) ניידות השידור האלקטרוניות שכיסו את המשחקים.

הערה שלי : 8 ניידות השידור האלקטרוניות הבריטיות שכיסו את 32 משחקי מונדיאל אנגליה 1966 כללו 45 מצלמות Video ו- 60 צלמים . בפעם הראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים ובהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית, שודרו כל המשחקים באנגליה 66' ישיר והועברו באמצעות לווייני התקשורת של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT למרבית רשתות הטלוויזיה בחמש יבשות תבל . שני איגודי השידור האירופיים ה- EBU העשיר והגדול בו מאוגדות רשתות השידור של מדינות מערב אירופה ו- OIRT בו מאוגדות רשתות הטלוויזיה של מדינות מזרח אירופה קיבלו את סיגנלי השידור של ה- BBC (וגם של ITV) באמצעות מערכת תמסורת קרקעית Microwave , אשר מרושתת היטב לאורכה ולרוחבה של היבשת . המרכז הטכני של ה- EBU ב- 1966 שכן בבריסל – בלגיה , ומרכז התיאום והלוגיסטי שלו מוסד בג'נבה – שווייץ . מאוחר יותר אוחדו שני המרכזים של ה- EBU במקום אחד – בג'נבה . מרכז השידורים של OIRT הוקם בפראג בירת צ'כוסלובקיה אז .

צלמי ה- BBC נדרשו לעשות הכרה מוקדמת מיטבית עם מושאי הצילום שלהם . בנוסף התבקשו שדרי ה- BBC  של מונדיאל 1966 אָלָאן וִויקְס (Alan Weeks אין קרבת משפחה ל- אָלֶק וִויקְס) , ווֹלִי בָּארֶנְס (Walley Barnes) , פְרָאנְק בָּאף (Frank Bough) , והשַדָּר המוביל קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kennert Wolstenholme) ללמוד בע"פ ולהכיר באופן יסודי את גיבורי העלילה במונדיאל אנגליה 1966. אותם כמובן לא היה צריך לדרבן. הְיוּ ג'וֹנְס (Hugh Jones) שידר חלק קטן מהמשחקים בעבור רשת הטלוויזיה הבריטית המסחרית ITV. דֵיוִויד קוֹלְמָאן (David Coleman אז בן 40) היה השַדָּר והמגיש הראשי באולפן המנווט של ה- BBC בלונדון ולא שידר מהשטח . דֵיוִויד קוֹלְמָאן הפך לשַדָּר הכדורגל המוביל של ה- BBC במונדיאל מכסיקו 1970, ולאחר פרישתו של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם.
טקסט מסמך : מונדיאל אנגליה 1966 . ספרו של אלק וויקס "Under Auntie's Skirts" (נראה בתצלום שער הכריכה של ספרו חובש Headset) עוסק בתולדות הפקת ה- BBC הבלתי נשכחת את מונדיאל אנגליה 1966 . הספר מונח כלאחר כבוד ביציע הספרים בחדר העבודה שלי. (באדיבות אלק וויקס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלק וויקס המנוח (2011 – 1927) היה אחד האישים המרכזיים עמם שוחחתי והתכתבתי בעת מחקר וכתיבת הספר עב הכרס "השער שלא היה" בן 10000 (עשרת אלפים) עמודים במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר, כותב, ועורך, וקרויה, " מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". המחקר והכתיבה יסתיימו ב- 2019. הכי מאוחר ב- 2020. ההכנות הקפדניות של ה- BBC התמקדו בהכרה מירבית וזיהוי מיידי של כל שחקן ושחקן ב- 16 הנבחרות שנטלו חלק בטורניר, ע"י שדרני ה- BBC. לא היה מקום לבלבול, שגיאות, ופספוסים. אין מדובר בהצגת טלוויזיה במעגל סגור. השידור הישיר של משחק הגמר ההוא ב- BBC ע"י קנת' וולסטנהולם בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בלונדון , בו ניצחה אנגליה את מערב גרמניה 2:4, זכה לצפיית שיא בכל הזמנים באיים הבריטיים בתולדות הטלוויזיה באנגליה, 32.300000 (32.3 מיליון) צופים (600000000 צופי טלוויזיה ראו אותו בכל רחבי העולם). הסיקור הישיר של ה- הלוויה הממלכתית של הנסיכה דיאנה ב- 1997 זכה ל- רייטינג של 32.100000 (32.1 מיליון) צופים. השידור הישיר של משחק הגמר החוזר על הגביע האנגלי ב- 1970 בין צ'לסי ל- לידס השיג רייטינג של 28.490000 (28.94 מיליון) צופים. השידור הישיר של הצֶמֶד הבריטי בהחלקה על הקרח ג'יין טורוויל וכריסטופר דין באולימפיאדת החורף בלילהאמר בנורווגיה ב- 1994 צבר רייטינג של 23.950000 (23.95 מיליון) צופים.

גיא גודס

גיא גודס היה כדורסלן נפלא במדי מכבי ת"א ועכשיו הוא מאמן כדורסל נפלא שמוכיח את עצמו שוב ועת במועדון הכדורסל של מכבי ראשל"צ. חשוב לומר : גיא גודס הוא לפני הכל בן אדם של יושרה וערכים. נכס לא רק לכדורסל הישראלי אלא גם לחברה הישראלית. אי של חינוך, אמינות, ומהימנות. אפוא הוא והיכן צבי שרף הכושל ?

יובל נעים

יובל נעים מאמן מ.ס. אשדוד אהוב לבם של עידן קוולר ובוני גינזבורג אנשי הספורט של רדיו גלי צה"ל שרוי במצב עדין ורגיש. הוא עלול להיות המאמן שיוביל את קבוצתו מליגת העל לליגה הלאומית.

יוסף בר-אל

את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

גיליון הקטגוריה והאישום המפורט ההוא שהוגש ע"י ממשלת ישראל נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל (כלל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוחד מסך) הפליל אותו לגמרי והוא הודח וסולק, ו-נשלח לעבר אותם הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה. גיליון ההדחה הזה אולי מצהיב בארכיון הממשלה אולם נותר אקטואלי ובוהק באדום. הסכנה לעיתונות ועיתונאות חופשיות במדינת ישראל הדמוקרטית טרם חלפה. ב-17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא, לא באישון לילה אלא קבל עם ועולם, ותחת הכותרת המרתיחה והמרעישה ההיא חסרת התקדים באישום שלה, כלהלן: "עברתם כל גבול…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מָסָך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור (הכוונה ל-יוסף בר-אל) איש מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

לקרוא ולא לשכוח: ב-2 במאי 2005 מגיעה לסיומה אחת הפרשות החמורות בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון מחליטה לפטר, להדיח, ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל ממשרתו הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן (נותרו לו יותר משנתיים להשלמת תקופת כהונתו בת 5 שנים). 13 שרים תמכו ו-הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. 3 שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. 2 שרים דליה איציק ומאיר שיטרית התנגדו להדחה.

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

הימים ההם-הזמן ההוא. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי בעל סמכות ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ-מכתבי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כעסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 787. כל הזכויות שמורות.