פוסט מס' 799. עם עובדות (אֶמֶת) אֵין מתווכחים.  פוסט מס' 799 הועלה לאוויר ביום שישי-15 במארס 2019. כל הזכויות שמורות. 

—————————————————————————————

פוסט מס' 799 הועלה לאוויר ביום שישי – 15 במארס 2019.

—————————————————————————————

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי. היו לי די והותר רגעי תהילה בקריירה העיתונאית הטלוויזיונית הממושכת שלי בשנים 2003 – 1971.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות שידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו בתחילה במארס 2002 את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור, ואח"כ הציבה אותו ב- 2 ביוני 2002 כ- מנכ"ל קבוע בפסגת השידור הציבורי לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. הָמְלָכַתּוֹ המופרכת של יוסף בר-אל על רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון נעשתה בהמלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. מעשה כושל מחד. אולם מאידך צריך לומר גם ש- אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו (גם אם באיחור רב). ראש הממשלה ושריו התרוממו ממושביהם וסילקו והדיחו את אותו יוסף בר-אל ההוא הכושל, הרדוד, והירוד לעַד מהַכֵּס ומתפקידו הַרָם ב- 2 במאי 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות. עם עובדות (אֶמֶת) אֵין מתווכחים. 

עובדה מס' 1. עיתונאות Off tube היא עסק מחורבן.

טקסט תמונה  (5) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. האירוע מתרחש שם בטורינו – איטליה במרחק 5000 ק"מ, והם פה ב-ארץ. עבודת העתקת ה- Off tube של אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באולפן בהרצליה את את אירועי הספורט הבינלאומיים השונים כ-מדיניות עיתונאית של שידורים ישירים לרבות משחקי 1/8 הגמר ב- Champions League ליגת האלופות האירופית בכדורגל, היא בלתי נסבלת מכל היבט ולגמרי לא מתקבלת על הדעת. להלן זיהוי פורום חמשת האופטיובניקים הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אבי מלר, נדב יעקובי, מודי בר און, בוני גינזבורג, עומרי אפק. תיעוד עגום של עיתונאים כנועים שמסרבים להתייצב מול הנהלתם ולהתריע בפניה אודות נִיווּן ושערוריית שידורי ה- Off tube הישירים מהאולפן בהרצליה. אין לכך אָח ורֵעַ ברשתות הטלוויזיה המתוקנות באירופה ובארה"ב. נותר רק לחוס ולרחם על חמשת החבר'ה האופטיובניקים הנ"ל הללו. (צילום ב- Iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

מדובר בעסק עיתונאי מחורבן לו שותפים שני הצדדים. האופטיובניק מוסר המֵידָע ביודעין מהאולפן בהרצליה במקום לדווח מהשטח, והצופה התמים שמקבל בעל כורחו את אינפורמציית ה- Off tube בביתו הפרטי. שני הגופים יוצאים מושפלים ומופסדים. החבר'ה האלה הנוכחים בתצלום הנ"ל שמתעד את נעשה באולפן בהרצליה לעולם לא יראיינו את גיבורי העלילה, אף פעם לא ישוחחו על כר הדשא עם המאמנים והשחקנים המנצחים והמפסידים, ואף פעם לא יחליפו חוויות טלוויזיוניות עם הקולגות שלהם המאיישים תמיד את עמדות השידור באצטדיוני אירופה וב- Locations המאפיינים את צמרת מועדוני וקבוצות הכדורגל, מפני שהם שרויים תדירות כמעשה שגרה, כאן בארץ באולפן בהרצליה. אין מדובר בגורל אכזר. מדובר בחבורת פחדנים שרועדת מעצם המחשבה לעלות על הבריקדות וליטול את גורלה בידיה כדי לשנותו. מדובר בחבורת חששנים יָרֵאָה ונחרדת, שנראית כ- שומרת על התחת שלה (אולם לא על התחת של ציבור הצופים שלה) ומצטיירת כ- רועדת מפני החלטה של ההנהלה שגזרה עליהם מעין גזירה תנ"כית. "…כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאוּ אֶת הָאִצְטָדְיוֹנִים בְּאֵירוֹפָּה…וְשָמָּה לֹא תַעֲבוֹרוֹ…", מצווה עליהם הנהלתם. ההנהלה נראית נחושה לפטר את אנשיה אם לא יצייתו לפקודת טלוויזיית ה- Off tube ה-מחורבנת הזאת. לא מתקבלת על דעתי האינפורמציה הרכילותית הזאת כי חבורת הפורום של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מוותרת ביודעין ובהכרה מלאה על זכותה ועל חובתה לדווח לציבור קָנְיָינֵיהָ מהשטח ממוקד האירועים וההתרחשויות. נדמה כי משורטטת כאן תמונה עגומה בה כאילו ההנהלה האלוהית בעלת הקניין איננה מתעניינת ב- קליינטים שלה. כאילו מדובר בדבר אלוהים חיים שאומר ל-משה רבנו בפרקים ל"ד ו- ל"ד בספר התנ"כי "דברים" : "…כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… הֶרְאִיתִיךָ בְּעֵינֶיךּ, ושָמָּה לֹא תַעֲבוֹר…".

עבודת העתקת ה- Off tube שנעשית ע"י אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באולפן בהרצליה את את אירועי הספורט הבינלאומיים השונים לרבות משחקי 1/8 הגמר ב- Champions League ליגת האלופות האירופית בכדורגל, היא בלתי נסבלת מכל היבט. פורום השדרנים והפרשנים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתכנס שוב ושוב באולפן האטום בהרצליה ומנסה בשיטת ה- Off tube לנסח ולתאר לצופיו את תמונות משחקי הכדורגל הנ"ל שמתרחשים אלפי קילומטרים ממנו ברחבי אצטדיוני הקונטיננט האירופי. מדובר ב-ביזיון ושחיתות טלוויזיונית, משום שמוֹסֵר האינפורמציה איננו מדווח לי מהשטח ממוקד האירועים וההתרחשויות. הוא נהנה באולפן האָטוּם שלו בהרצליה מאותו מקור המידע, מאותו מוניטור הטלוויזיה שמותקן גם בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, ממנו אנוכי נהנה כצופה מקבל האינפורמציה. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אומנם מחזיק בזכויות השידורים הטלוויזיוניות הבלעדיות של ה- Champions League, ואנשיו גם מחזיקים באופן בלבדי במיקרופונים הרלוואנטיים, אולם הם תקועים כאן בארץ. ההנהלה שלה אוסרת עליהם להמריא ליבשת אירופה כדי לעשות נאמנה עבורי את עבודתם העיתונאית. היא גוזרת עליהם חד משמעית שוב ושוב להיוותר יושבים על כיסאות ה- Off tube בהרצליה ולהעתיק משָם את האינפורמציה ממוניטור הטלוויזיה. מדובר בעסק עיתונאי מחורבן. זעקתם ושוועתם של נדב יעקובי + אבי מלר + בוני גינזבורג + עומרי אפק + מודי בר און נוכח עוולת ה- Off tube אולי עולה השמימה מהאולפן בהרצליה, ואם היא באמת נוסקת מעלה, אזי היא נותרת אִילֶמֶת. חסרת כל תהודה. נעדרת כל הֵד.  חמשת החבר'ה הפחדנים והחששנים שמסרבים לעלות על הבריקדות מבצעים הלכה למעשה את מדיניות השידור ה- Off tube המחורבנת של הנהלתם, ומבקשים ממני לחשוב שמשימת העתקת השידור שלהם היא "סטרילית". לא. משימת השידור האופטיובניקית שלהם באולפן בהרצליה מלוכלכת, מפני שהיא רווייה באין סוף שיקולים מסחריים מחורבנים. משימת שידור אופטיובניקית שתחילתה עם שריקת הפתיחה ונגמרת עם שריקת הסיום. חמשת החבר'ה הפחדנים הנ"ל הללו לעולם לא יראיינו את גיבורי העלילה המאמנים והשחקנים, לא את המנצחים ולא את ה- מובסים ולעולם לא יזהו בהרצליה את תצלומי ה- Close ups שמופיעים על המוניטור שלהם בהרצליה ושלי בביתי הפרטי בצפון הישן בתל אביב. אף על פי כן יצרו אנשי ערוץ הספורט מס' 55  בכבלים "גדולה מקורית" משלהם. הפורום הצליח לשכנע כבר לפני זמן רב את ציבור שוחרי הספורט בארץ כי שידורי ה- Off tube שלו אינם פאטה מורגאנה (Fata Morgana) עיתונאית, אלא מְצִיאוּת שאפשר לגעת ולמשש אותה, ו- אנשיו באמת נמצאים שָם. הציבור התמים והטיפש מאמין להם. העיקר שרואים את שחקן יובנטוס כריסטיאנו רונאלדו מעלה את קבוצתו האיטלקית ליתרון 0:1 ונדב יעקובי זועק בהתרגשות בקולי קולות, "…ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:1…", ואיש במערכת לא נזעק לתקן אותו.

הטלוויזיה היא Media של Close ups. קיימים 1001 נימוקים שונים והבדלים משמעותיים בין העלאה לאוויר של קהל באצטדיון ב- Long shots לבין החלטתם של הבימאים, העורכים, והמפיקים להעלות לאוויר צילומים מודגשים ב- Close up של כל מיני מצלמות הטלוויזיה הפרוסות לאורכו ורוחבו של אצטדיון הכדורגל "אליאנץ" של קבוצת יובנטוס בטורינו. אנוכי מתבונן בשידור הישיר ו-שואל את עצמי מי זה הילד הנרגש הזה שמניף בהערצה את אגרוף יד ימין שלו אל על בשעה שהוא מופיע ב- Close up על המוניטור שלי בדקה ה-87 של המשחק יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3…??? מי הוא…??? מדוע החליטו אנשי הטלוויזיה האיטלקית להעלות לאוויר ב- Close up דווקא את פניו של הילד העלום הזה…??? ואז מופיע על המוניטור שלי תצלום Close up בפרופיל של אישה יפה מוחה את דמעותיה. האם היא עושה זאת מחמת הצער ו/או שמא בשל שמחה שממלאת את ליבה…??? אני שָב ו-שוּב שואל את עצמי מדוע ראו צורך האחראים על המשדר הישיר הזה של יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 להעלות לאוויר צילום מקרוב מאוד (Extreme close up) דווקא את פניה של האישה הנאה הזאת שחורת השיער…???  מדוע דווקא היא נבחרה להופיע על המוניטור שלי בביתי הפרטי בצפון הישן של תל אביב כשהיא מנגבת בידיה דמעות של אושר…??? מי היא לעזאזל…??? ועוד שאלה : מדוע אין הגדרה מדויקת במלל של השדרנים המובילים מי הם…??? מדוע דווקא הם…??? למה אין זיהוי מלא של שניהם באמצעות Super imposing על המסך…??? מדובר כמובן בשאלות רטוריות. הפורום העצלן המחומש של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יושב מדושן עונג באולפן בהרצליה ו-מחזיק בלעדית במיקרופונים ששייכים ל- Champion League. אולם בתחומים נרחבים ושונים של כלל המידע אין לו כל מושג. הוא איננו יכול ולא מסוגל לזהות את צילומי ה- Close ups הנ"ל מפני שהוא שרוי כאן והם שָם במרחק 5000 ק"מ ממנו.

ואז בא עיתונאי חרוץ ומהימן (וגם בעל נוכחות טלוויזיונית על המסך) מחברת החדשות של ערוץ 12, בשֵם בן מיטלמן, ומציל את המצב. הוא עושה זאת 24 שעות אחרי הרשלנות ו-הפאשלות הנוגעות לאי הזיהוי של פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את צילומי ה- Close ups המדוברים המופיעים שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם על המסך שלהם בהרצליה וגם במוניטור שלי המותקן בסלון ביתי הפרטי בצפון הישן של תל אביב. ראה מייד בהמשך.

טקסט תמונה (1) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מייד, מי הילד הזה המופיע בתצלום מודגש ב- Close up בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וגם במוניטור הפרטי שלו בביתו הפרטי…? (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. תיעוד מזווית אחרת : כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מי הילד הזה…? (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מי האישה היפה הזאת…? כל צופה טלוויזיה סקרן לדעת מדוע החליט הבימאי האיטלקי הראשי בניידת השידור של השידור הישיר של המשחק הנ"ל, להעלות לאוויר דווקא את דמותה של האיש היפה הזאת ולהדגיש בתצלום ה- Close up הנ"ל הזה את נוכחותה באצטדיון "אליאנץ" בטורינו…? (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. מי האישה הנאה הזאת שנייה מימין…? (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (6) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. המרואיין על כר הדשא ב- "אליאנץ" הוא כריסטיאנו רונאלדו. המראיין הוא נציג הרשת SkySport. ביום בו נראה את מי מהם נדב יעקובי, ו/או אבי מלר, ו/או בוני גינזבורג, ו/או עמיחי שפיגלר מראיינים את גיבורי העלילה על כרי הדשא באצטדיונים באירופה נדע שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים עלה על דרך המלך. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

ואז כפי שאמרתי לפני רגע קט, מגיח בן מיטלמן עיתונאי ושדרן טלוויזיה חרוץ, רהוט, ופורה (בעל נוכחות טלוויזיונית טובה מאוד) של חברת החדשות של ערוץ 12. הוא מופיע ביום רביעי – 14 ב- מארס 2019 במהדורת החדשות המרכזית של הרשת שלו בהגשת יונית לוי, ופותר בקלות את המשוואה המתמטית ב-אלגברה בת שני נעלמים שאנשי פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא השכילו לפתור. הנה הפתרון שלו, כלהלן :

טקסט תמונה (7) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. שאלה שלי : מי האישה היפה הזאת הנוכחת ביציעי אצטדיון "אליאנץ" בטורינו שמתייצבת במלוא הדרה גם בסלון ביתי ב-Extreme close up …?  תשובתו של בן מיטלמן : "…זאת ג'ורג'ינה רודריגס בת זוגו של כריסטיאנו רונאלדו ואם בתם התינוקת…" (!). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (8) : יום רביעי – 13 במארס 2019. פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר של ה-Champions League יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3 שנערך באצטדיון "אליאנץ" בטורינו. שאלה שלי : מיהו הילד הנרגש הזה היושב ביציע אצטדיון "אליאנץ" בטורינו…? תשובתו של בן מיטלמן : "זהו כריסטיאנו ג'וניור בנו הגדול של כריסטיאנו רונאלדו" (!).  (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה : יום שישי – 15 במארס 2019. זהו בן מיטלמן. עיתונאי לרוחי. מדובר בשדרן טלוויזיה חרוץ, רהוט, ופורה (בעל נוכחות טלוויזיונית טובה מאוד) של חברת החדשות של ערוץ 12. בן מיטלמן חשף בפרהסיה את חולשת אנשי פורום ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משזיהה את ה- Close ups שרשת Sky Sport האיטלקית חשפה שוב ושוב על המסך שלה ביום שלישי – 12 במארס 2019 בעת השידור הישיר של משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר יובנטוס – אתלטיקו מדריד 0:3. (התמונה באדיבות בן מיטלמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תורת תקשורת ההמונים גורסת במפורש כי הטלוויזיה היא Media פולשנית שמורכבת מ- Close ups. צילומים מקרוב של בני אנוש והעלאת פרצופם ב- Close up הם אמירה מערכתית אדיטוריאלית של מפיקי ומנהלי השידורים. זוהי הפררוגטיבה שלהם. ככה הם מתכוונים לשווק את סחורת השידור שלהם. מאחורי פררוגטיבת של שימוש ב- Close ups מסתתרת מחשבת בימוי טלוויזיונית שנושאת עמה מֵידָע, ו-מחייבת כל שדר, כל מגיש, כל מנחה, וכל כתב להתייחס ולזהות כשיטה, על פי משנה סדורה, את הנוכח/ת על המסך, ולאחר מכן לתווך ולדווח את האינפורמציה לצופיו (באמצעות מלל ו/או ב- Super imposing, ו/או באמצעות שניהם יחדיו במקביל). פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מי שמאמץ משכבר הימים באולפן בהרצליה את מדיניות שידורי ה- Off tube הישירים של אירועי ספורט בינלאומיים בחו"ל, נכשל שוב ושוב במשימות זיהוי ה-Close ups האלה שמופיעים פעם אחר פעם על המרקע שלו, במלל וגם באמצעות Super imposing. בן מיטלמן התייצב אומנם בסלון ביתי בצפון הישן של תל אביב 24 שעות אחרי ביקורם של אנשי פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בדירתי, אבל הוא עשה את עבודתו העיתונאית וביצע את משימתו. הוא זיהה את בת זוגו של כריסטיאנו רונאלדו ג'ורג'ינה רודריגס וגם את בנו הגדול כריסטיאנו ג'וניור ביציעי אצטדיון "אליאנץ" בטורינו באותם צילומי ה- Close ups שהפיקה רשת Sky sport האיטלקית. ולכן נשאל השאלה : אפוא בן מיטלמן המצוין והיכן הם האופטיובניקים הכושלים הללו אנשי פורום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…?. עיתונאות Off tube היא עסק טלוויזיוני מסחרי מחורבן.

עובדה מס' 2 : כשאני רואה את הרביעייה מאיה רונן + גור שלף + שי האוזמן + ניר קפלן נוכחת בהיכל הספורט ביד אליהו ואחראית על השידור הישיר של משחקה – 26 של מכבי ת"א נגד הקבוצה הטורקית אנאדולו אפס ב- Euroleague בעונת 2019 – 2018 (יום חמישי – 14 במארס 2019), אני יודע שאני נמצא בידיים בטוחות (למרות שמכבי ת"א הפסידה 79:71).

עובדה מס' 3 : לא ניתן להשוות את איכות הפקות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים של משחקי מכבי ת"א במסגרת ה- Euroleague בהיכל הספורט ביד אליהו בעונת 2019 – 2018 עם הפקות שידורי ה- Off tube הירודים של ליגת האלופות האירופית בכדורגל וגם לא עם עם שידורי ה- Off tube הנחותים של מכבי ת"א ב- Euroleague בעונה המדוברת.

עובדה מס' 4 : באחד משיאי דרמת הטלוויזיה בעת שידור ה- Off tube הישיר של התמודדות יובנטוס – אתלטיקו מדריד (לאחר שכריסטיאנו רונאלדו קבע 0:1 ליובנטוס) זעק המעתיקן והאופטיובניק נדב יעקובי בהתרגשות למיקרופון שלו, כלהלן : "ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:1". הוא השדר המוביל איננו מתקן את שגיאתו זאת באוויר ולא מבקש סליחה. הוא כנראה מניח שהצופים שלו לא הבחינו בטעותו, ואם כן, היא תישכח במהרה. היגיון הגיוני, מפני שלציבור זיכרון קצר. זה ידוע. כותרת טלוויזיונית מגוחכת שכזאת שמסכמת את מאזן המשחק לא הייתה יכולה להתחולל אילו נדב יעקובי היה עושה את מלאכתו בעמדת שידור באצטדיון "אליאנץ" בטורינו – איטליה. בהזדמנות אחרת במשחק אחר הוא הֶחֱרָה-הֶחֱזִיק והלך בעקבותיו של ניב רסקין משדיבר בכובד ראש על "שהייתו באוויר" של אחד משחקני הכדורגל לו הקדיש את תשומת לבו ואת מֶלֶל פיו. אין דבר כזה לשהות באוויר מפני שכוח משיכת האדמה פועל עליך כל הזמן. אתה נמצא באוויר כמות זמן שמִשְכָה נמצא ביחס ישר לגובה אליו ניתרת. אתה לעולם עולה ויורד. אינך שוהה באוויר. אתה לא "ממתין" ולא "שוהה" ולוּ לחלקיק-שבריר של שנייה בשיא גובה הניתור שלך. אֵין דָבָר כזה. אתה מנתר וניתק מקרקע ולאחר שהגעת לשיא גובה הניתור שלך אתה חוזר אליה. כוח משיכת האדמה איננו מאפשר לך לעשות זאת.

עובדה מס' 5 : מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא שלף ביום רביעי – 13 במארס 2019 כרטיס אדום לשַר התחבורה ישראל כץ מי שניצב במשך עשור מאז 2009 בראש משרד התחבורה, וקבע חד משמעית בדו"ח המפורט שלו, כלהלן : "אזרחי מדינת ישראל נדרשים להתמודד עם עומסי תנועה כבדים ושירותי תחבורה ציבורית שאינם ברמה הנדרשת. בדו"ח מפורט בן 660 עמודים מוסיף המבקר כי לכישלון הגדול של שר התחבורה ומשרדו מתווספים משמעויות כלכליות כבדות שמוערכות בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. באשר לרכת ישראל קובע המבקר יוסף שפירא כי הממשלה ורכבת ישראל כשלו בחיזוי הגידול במספר הנוסעים, מה שמביא לצפיפות קשה שצפויה להימשך גם בשנים הקרובות". יש לומר כאן תודה גדולה לא רק ל- "הָאָרֶץ" העיתון הטוב בארץ ו- "TheMarker" המוסף הכלכלי המצוין שלו, אלא גם ובעיקר לעיתונאית החוקרת וכותבת הפוסט רחב הידיים המדובר, אוסנת ניר. הכותרת הראשית בנושא המדובר של דו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא מופיע בעמוד הראשון של "הָאָרֶץ" (יום חמישי – 14 במארס 2019), אולם הפוסט החשוב והמפורט הזה של אוסנת ניר שמתפרסם כולו כשהוּא משתרע על פני ארבעת העמודים הראשונים של המוסף "TheMarker" (גם כן ביום חמישי – 14 במארס 2019), חשוב מהכותרת. עיתון "הָאָרֶץ" והמוסף הכלכלי שלו "TheMarker" מתארים את ישראל כמדינת פארטאץ' בתחום התחבורה הציבורית, מדינה שאיננה מאורגנת נכון. עיתונאי "הארץ" ו- "TheMarker" עושים זאת בצורה מדויקת, וחשוב להדגיש, לא באמצעות מסע רכילות אלא באמצעות עובדות אֶמֶת מוכחות.   

טקסט מסמך (1) : יום חמישי – 14 במארס 2019. כותרת ראשית בעיתון "הארץ" ׁהטוב במדינה. מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא מפרסם דו"ח מקיף קשה וחמור אודות הכשלים בתחום התחבורה, ומפנה אצבע ארוכה ומאשימה לעברו של משרד התחבורה בראשות שר התחבורה הכושל ישראל כץ. (באדיבות "הארץ" ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

טקסט מסמך (2) : יום חמישי – 14 במארס 2019. כותרת ראשית במוסף "TheMarker" המצוין של עיתון "הָאָרֶץ". מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא מפרסם דו"ח מקיף קשה וחמור אודות הכשלים בתחום התחבורה ומפנה אצבע ארוכה ומאשימה לעברו של משרד התחבורה בראשות שר התחבורה הכושל ישראל כץ. מדובר בעבודה עיתונאית חרוצה ומפורטת של אוסנת ניר. (באדיבות "הארץ" ו- "TheMarker" ו- מו"ל העיתון עמוס שוקן).

טקסט מסמך (3) : יום חמישי – 14 במארס 2019. עוד כותרת ראשית במוסף "TheMarker" המצוין של עיתון "הָאָרֶץ". מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא מפרסם דו"ח מקיף קשה וחמור אודות הכשלים בתחום התחבורה ומפנה אצבע ארוכה ומאשימה לעברו של משרד התחבורה בראשות שר התחבורה הכושל ישראל כץ. מדובר בעבודה עיתונאית חרוצה ומפורטת של אוסנת ניר. (באדיבות "הארץ" ו- "TheMarker" ו- מו"ל העיתון עמוס שוקן).

טקסט מסמך (4) : יום חמישי – 14 במארס 2019. כותרת ראשית נוספת במוסף "TheMarker" המצוין של עיתון "הָאָרֶץ". מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא מפרסם דו"ח מקיף קשה וחמור אודות הכשלים בתחום התחבורה ומפנה אצבע ארוכה ומאשימה לעברו של משרד התחבורה בראשות שר התחבורה הכושל ישראל כץ. מדובר בעבודה עיתונאית חרוצה ומפורטת של אוסנת ניר. (באדיבות "הארץ" ו- "TheMarker" ו- מו"ל העיתון עמוס שוקן).

ובאותו הקשר : מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא שלף גם כרטיס צהוב לצוות השידור של רדיו גלי צה"ל אילאיל שחר ויעקב ברדוגו, מי שניהלו בתוכנית האקטואליה שלהם "חמש בערב" ביום רביעי – 13 במארס 2019 ריאיון רשלני, חנפני, נרפה, ופושר עם שר התחבורה חולה במחלת הַגָדְלוּת ישראל כץ. שניהם אפשרו לומר את הטיעונים הר"מ האלה, מבלי לערער על קביעותיו הללו :

א. "…המהפכה התחבורתית שעשיתי כאן חסרת תקדים…".

ב. "…בניתי שדה תעופה ברמה גבוהה…".

ג. "עשיתי מהפכה ב- 10 שנים…".

ד. "…הייתי הראשון שיזמתי בעידן טראמפ…".

ועוד דבר : מתברר ש- שר התחבורה השחצן ישראל כץ איננו יודע להתראיין בטלוויזיה. הוא מתייצב רווי ביטחון עצמי באולפן החדשות של ערוץ 12 מול המגישה יונית לוי, ועושה שם את כל הטעויות האפשריות. הוא מדבר בגוף ראשון ללא שום בושה והסתייגות, "…אני, אני, אני…". שר התחבורה ישראל מכריז בפתח הריאיון בן 7 דקות עם יונית לוי, כלהלן : "…אני מכבד את מבקר המדינה, תפקידו לכתוב דו"חות ותפקיד המנהיגות לבצע. הטיעון הזה שלו לגמרי מופרך…".

יונית לוי בפתח הריאיון : "שלום לשר התחבורה ישראל כץ, מבקר המדינה אומר שאתה הזנחת את התחבורה הציבורית והעדפת את התחבורה הפרטית ואת התשתיות של התחבורה הפרטית על פני התחבורה הציבורית, מדובר בעצם בכשל מתמשך. איך אתה עונה לדברים האלה ?"

ישראל כץ עושה את הטעות הראשונה ומשיב ליונית לוי בשחצנות : "…אני מכבד את מבקר המדינה, תפקידו לכתוב דו"חות ותפקיד המנהיגות לבצע. הטיעון הזה שלו לגמרי מופרך…". מייד אח"כ הוא עושה את הטעות השנייה. הוא מדבר לאורך כל השיחה עם יונית לוי בגאווה רבתי ו- בגוף ראשון, כלהלן :

1. "…אני גאה מאוד במהפכה שהובלתי בעשר השנים האחרונות…".

2. "…אני חיברתי את הגליל והנגב לרשת של כבישים ורכבות…".

3. "…צריך להבין, אני חיברתי את הפריפריה…".

4. "…אני הראשון שמאז קום המדינה שהוצאתי לדרך מגוון של רכבות קטנות במערכות להסעת המונים בדרום ובמרכז…".

5. "…אני הוצאתי לדרך את עבודת הרכבת הקלה בגוש דן…".

6. "…אז קודם כל אני אחראי ואני גאה בתוצאות…".

7. "בכל סקר שאתם עושים אני יוצא ראשון מבין שרי הממשלה…"

8. "…אני חיברתי את הגליל והנגב לרכבות, גם להם מגיע…".

9. "…אני הוריתי והנחיתי להסיע בחינם את החיילים ביום ראשון בבוקר…".

10. "…צריך להבין, אני מצמצם פיגור למעלה מ- 100 שנים, לא 70 מקום המדינה…".

11. "…אני באתי לפני 10 שנים, לא היה כלום…".

12. "…אני עשיתי עבודה אדירה…".

13. "…הרכבות הקלות שאני עושה בתל אביב, ובגוש דן, ובירושלים…".

14. "…אני מצמצם פערים של יותר מ- 100 שנים…".

15. "…לא בכדי התמיכה שאני מקבל היא תמיכה גורפת…".

16. "…שאני שומע את לפיד מותח ביקורת אחרי שהוא כשר אוצר ניסה לעצור את סלילת הרכבות לעמק, לגליל, ולנגב…ואני כפיתי עליו להמשיך…שאני שומע את ניסנקורן שר האוצר המיועד שהתנגד לכל הרפורמות שעשיתי בתחבורה הציבורית בשמיים הפתוחים, מנסה למנוע, וגברתי עליו, שאני יודע שאם הוא יהיה שר האוצר הדברים האלה ילכו אחורה…לכן אני יכול להסתכל בעיני הציבור ולומר שיש כאן מהפכה אדירה כמו שאמר ראש הממשלה, כמו שאני אומר, כמו שיודעים אזרחי ישראל…אנחנו נשלים את זה, ניתן למערכת לעבוד בדיוק כמו במדינות המתוקנות, ואני הראשון שקמתי, התייצבתי, ואני עושה את הדברים…".

עובדה מס' 6 : למפולת הזאת של שר התחבורה ישראל כץ יש להוסיף את הריאיון החד והשנון שניהלה העיתונאית המעולה ושדרנית הטלוויזיה המצוינת קרן מרציאנו אשת חברת החדשות של ערוץ 12 עם המנכ"לית הכושלת והירודה של משרד התחבורה גב' קרן טכנר. קרן מרציאנו העניקה שיעור טלוויזיה מאלף כיצד מראיינים ואיך שואלים שאלות לצוות הנרפה של רדיו גלי צה"ל איליאיל שחר ו-יעקב ברדוגו. להסכית ולא להאמין.

עובדה מס' 7. תשובתי לשני הפונים וקוראי הבלוג הנוגעים להתייחסותו ולהתנסחותו המסורבלת של העיתונאי הפרשן אבי רצון בפוסט מס' 798 בעניין תזוזת השוערים לפנים בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדור העונשין מטווח של 11 מ', כלהלן : "…זה נראה לי ירידה לרזולוציות…ה- VAR הוא דבר מצוין, אבל אחד הדברים היותר מתקדמים בכדורגל זה העובדה ששומרים אותו… שהוא… השמרנות של הכדורגל… בשורה התחתונה… עד היום הסתדרו עם שוער שזָז ושופט טוב להסתדר עם שוער שזז…חצי דקה…אבל לבדוק לו בסנטימטר אם הוא נגע בקו או לא נגע בקו, נראה לי ירידה לרזולוציה מוגזמת…". מדובר לא רק בטקסט פרשנות מסורבל של עיתונאי מוערך, אלא גם בעיגול פינות. תפקידו של אבי רצון הוא ל-פרשן, לבצע עבודה מדויקת, ולא לטשטש פגמים. מנחה הפאנל יונתן כהן היה אמור להתערב ולהעיר לו.

עובדה מס' 8. מות חייל סיירת הצנחנים אביתר יוספי בנחל חילזון בגליל בעת ניווט רגלי קשה ומורכב, הוא אסון וטרגדיה בלתי נסבלים שאין להם כל הצדקה ולא סליחה. בשעה שחיילי סיירת הצנחנים דיווחו למפקדיהם על קושי עצום שהתעורר בעת משימת הניווט שלהם, אתגר הדורש מהם לחצות את נחל חילזון הגועש ואשר כרוך בסכנה של אובדן חיים, הייתה מוטלת החובה על מג"ד סיירת הצנחנים סא"ל ישי רוזיליו לחוש למקום יחד עם הסמג"ד שלו (וגם שאר המפקדים), לגלות מנהיגות כנה, ולבצע בעצמם לעיני חייליהם את משימת חציית נחל חילזון השוצף והגועש, ובכך ולהפגין מנהיגות אמת ו- דוגמא אישית. הם לא עשו זאת. הם העדיפו להסתגר בג'יפ המחומם שלהם והסתפקו בפקודת הניווט שכללה בתוכה חצייה בלתי אפשרית של נחל חילזון השוצף והגועש. רמטכ"ל צה"ל רב אלוף אביב כוכבי החליט להדיח חמישה קצינים (בתוכם גם את המג"ד סא"ל ישי רוזיליו) וקבע חד משמעית כי מותו של אביתר יוספי היה תוצאה של התנהגות לא מקצועית של כל שרשרת הפיקוד והתנהגות לא ערכית של חלק משרשרת הפיקוד. צוות תחקיר הצה"לי שחקר את האירוע בו קיפח אביתר יוספי את חייו בהשתתפות אל"מ אורן עציוני מצא יותר מ- 30 תקלות בהכנת אימון הניווט, באישורו, ובהוצאתו לפועל. עונש ההדחה הוא מעט מידי ולבטח מאוחר מידי. נזכרתי במנהיגות המופת של מאיר הר ציון ז"ל. אני בטוח שגם ישי רוזיליו הוא מפקד ראוי אולם הוא היה צריך לצאת לשטח לנחל חילזון השוצף והגועש ולהראות לחייליו כיצד הוא חוצה אותו באותם האמצעים שעמדו לרשותם ובגינם נספה החייל אביתר יוספי. ובאמת במסמך תחקיר נחל חילזון נקבע כי ריבוי התקלות והשגיאות במסע הניווט הקשה והמפרך של חיילי סיירת הצנחנים מעיד על איכות תכנון וטיב ביצוע נמוכים של המפקדים, תכנון שחסר בירידה לפרטים, וכי היה מצופה מהמפקדים להיות נוכחים אישית בשטח האימונים ומסע הניווט, ולוודא שתנאי מזג האוויר מאפשרים את ביצוע המשימות. מדובר בביזיון עצום. בושה וחרפה. צריך להוסיף כאן ש-יו"ר צוות התחקיר אל"מ אורן שמחה וקצין הבטיחות הראשי אל"מ אוריה חצרוני קבעו חד משמעית בדו"ח שכתבו כי תכנון מסע הניווט וביצועו היו רוויים בשגיאות, תקלות, וטעויות שנבעו מחוסר מקצועיות, היעדר משמעת, שיקול דעת מוטעה ולקוי, וקבלת כל מיני החלטות לא נכונות שסיכנו לשווא את חיי החיילים. המפקדים בסיירת הצנחנים כשלו מקצועית וערכית. מדובר בטמטום, ב- ביזיון קולוסאלי של המפקדים. ההחלטה להמשיך באימון ובתרגיל הניווט על אף נורות האזהרה האדומות שנדלקו בשל התנאים הקשים, הביאה לאובדן שליטה של המפקדים על מצב חייליהם הגופני והבריאותי הנמצאים בשטח. מדובר בקבוצת מפקדים שערורייתית שיצרה את התנאים הקשים מנשוא ואשר הובילו למותו של אביתר יוספי. עסק מחורבן.

עובדה מס' 9. מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993) חונן במנהיגות למופת, יושרה מוחלטת, ואומץ לב. מוטי קירשנבאום התגלה כבר בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת לא רק כאיש טלוויזיה מוכשר, אותנטי, ופורה ב- חטיבת החדשות וגם בחטיבת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלא נחשף גם כמנהיג. ב- 1976 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות. אחד הרגעים היפים שלו של מוטי קירשנבאום ז"ל כמנהיג שידור היה ביום שני ההוא של 23 ביולי 1979. בניגוד מוחלט לזאת של מנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין.

תזכורת אודותיו של מוטי קירשנבאום ז"ל. פוסט מס' 799 בשיתוף עם פוסט מס' 541.

מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל השני אחרי אורי פורת שהִטָה לי אוזן והקשיב להשקפת עולמי שגרסה כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי בין אם זה משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל או נבחרת ישראל בכדורגל שנרכש בממון רב ומעורר עניין ציבורי רחב , לא ייגדע באמצעו וישודר בהיקף מלא. הוא סבר כמוני שהשידור הישיר איננו מתחיל בבעיטת הפתיחה. יש חשיבות במיסוד סביבו Pre Game Show עיתונאי בטרם יריית הפתיחה וכמותו הקמת Post Game Show בסיומו, שכוללים ראיונות, פרשנות, וסיכומים. היום זה חיזיון טריביאלי. אז זה היה בגדר חלום. שרר חיץ גדול בין גישתו החדשה והרעננה של מוטי קירשנבאום למבנה, היקף, הפקה, השקעה בכמות טכנולוגית בהפקות הספורט שלי, וגם עצם כמות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לבין התייחסות העבר של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ויבד"ל יוסף בר-אל וטוביה סער, ששללו את הגישה הזאת, את ממדיה ואת היקפיה. מוטי קירשנבאום סבר כמוני שבניית השידור וזיהוי גיבורי העלילה לפני תחילתה הוא הכרחי. קיים קצב עיתונאי מוכתב מראש בו מכניס השידור הישיר בטלוויזיה את הצופה ל- Mood ואווירת צפייה. הקרנת נגינת ההִמנוֹנִים של שתי הנבחרות בשידור ישיר בטלוויזיה לפני בעיטת הפתיחה, חשובה לעֵין הצופה לא רק מן היבט הגאווה הלאומית בו שרים השחקנים את ההמנון הלאומי "התקווה" כמוֹטוֹ המלכד את האומה סביבם, אלא זהו אלמנט ומרכיב טלוויזיוני בסיסי בשידור החושף בפעם הראשונה מקרוב את פניהם של השחקנים הנבחרים על המסך ב- Close ups, ומזהה אותם לציבור הצופים. Pre Game Show ו- Post Game Show הם היום אבני דרך טריוויאליים בכל שידור ראוי ובכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה ואת צופיה. לא רק בתחום הספורט. זה לא היה מובן מאליו בימים עברו.                                                                        

טקסט תמונה : נובמבר 1968. מערכת החדשות ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא דמות מופת טלוויזיונית ומעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב יבד"ל וארכיון יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת, רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul-Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1968 בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים" של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה. בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מונה ע"י ארנון צוקרמן למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל).

מוטי קירשנבאום ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע מקירשנבאום. מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום הוא Grand master בטלוויזיה (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן שני מימין בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של ממשלת יצחק רבין דאז. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום גיבוי קולוסאלי.

ב- 27 בספטמבר 2005 נפגשתי עם פרופסור ארנון צוקרמן (מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) לשיחות תחקיר בת כשלוש שעות בבית הקפה "סיליה ורביבה" ברמת השרון. ארנון צוקרמן זכר היטב את ההתרחשויות ההן כפי שהתרחשו בין כתלי רשת הטלוויזיה שלו, וכפי שאמר לי באותן שיחות התחקיר ההן : "תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" נולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. במדינה שררה אווירה קשה נגד ממשלת גב' גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. מוטי קירשנבאום הציע לי להפיק את הסטירה שלו שנודעה בשם "ניקוי ראש". שם הסטירה לא היה מקרי. היא נולדה ברגע הנכון ובמקום הנכון ואני מייד תמכתי בה". עם הכותרת ה- אדיטוריאלית הזאת "ניקוי ראש" יצא מוטי קירשנבאום לדרך כמו "טיפול עשרת אלפים" במנוע מקולקל. מוטי קירשנבאום לקח את תפקידו הטלוויזיוני כ- מְזַכֵּךְ לאומי ברצינות רבה. הוא לא היה לבד. ארבעת כותבי הטקסטים של תוכנית הסטירה "ניקוי ראש", צעירים ומוכשרים, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי (יחדיו עם הבימאי יעקב אסל) יצרו קתרזיס בלתי נשכח גם בחלוף ארבעים שנה. הציבור איננו מבין איזו כמות עבודה יצירתית ענקית על כל גווניה הטלוויזיוניים השקיעו מוטי קירשנבאום, כותביו, ושחקניו בעיצוב ומיסוד "ניקוי ראש" בשנתיים האלה שבין 1974 ל- 1976. בתום יום ארוך של כתיבה, הפקה, חזרות, ובימוי וצילום על הסט הם היו לוקחים את העבודה לביתם, וחוזרים עמה למחרת לבניין הטלוויזיה ברממה. האנשים האלה אכלו, שתו, וחלמו 24 שעות מידי יום במשך שנתיים "ניקוי ראש".

טקסט תמונה : דצמבר 1976. מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה כשלא היה יכול יותר לשֵאת את שלטונו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום המוכשר ובעל הלשון המושחזת היה מורה דרך לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשפרש מרשות השידור  הקים את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" וטבע את ה- מִכְתָם המפורסם (לאחר מינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979) : "…יוסף "טומי" לפיד ידע כיצד לפָרֵק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להַרְכִּיב אותה מחדש…". ב- 1983, בימי שיא שלטונו של יוסף "טומי" לפיד נ"ל וכחמש עשרה שנה מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית, גָלָה מוטי קירשנבאום מרשות השידור וניצב מחוץ לכתליה. עיתונאים וותיקים ומצטיינים מדוֹר המייסדים שסירבו כמותו לקבל את מרותו של יוסף "טומי" לפיד עזבו אף הם בשנים ההן את הטלוויזיה בטריקת דלת. הנה רשימה קצרה : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוטי קירשנבאום ז"ל, רפיק חלבי, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, יִגְאָל לוֹסִין, רָם עֵבְרוֹן ז"ל, ג'וּדִי לוֹץ, מאיר שָלֵו, ישראל סֶגַל ז"ל, יָעֵל חֵן ז"ל ואחרים. אובדן מקצועי שאין לו שיעור.

דווקא אז כשהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית שַרִית יִשַי את אחד מראיונות התקשורת החשובים והדרמטיים ביותר שניתנו אי פעם ע"י איש טלוויזיה במדינת ישראל מאז הקמתה ב- 1967 [1]. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית ותקשורתית רמת דֶרֶג היה בעת מתן הריאיון ב- 1983 איש צעיר כבן 44 בעל דעות מגובשות ומוצקות. הריאיון הזה שמעיד על כשרון והגינות, מקצועיות, כושר אִלתּוּר, וגם דבקות במשימה, הוא מִשְנַת שידור צרופה חשובה ביותר שהפכה למֶנִיפֶסְט תקשורת ציבורית. מבחינה היסטורית הוא רלוואנטי גם היום ויש לו נגיעה רבה לשידור הציבורי במדינת ישראל גם בעשור הראשון וראשית השני של שנות 2000. לבטח בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הטקסט הבא מציב פער עצום בין מוטי קירשנבאום לבין יוסף בר-אל לטובתו של הראשון  שניהם היו מנכ"לים של רשות השידור, כל איש בתקופתו, אבל איזה הבדל תהומי שרר ביניהם. מוטי קירשנבאום לא רק יצר פערים אלא הציב רָף גבוה לבאים אחריו. חלקם לרוע המזל עברו מתחתיו במקום מעליו. הנה חלקיו החשובים של המניפסט.

טקסט מסמך מימין : 1983. עמוד השער של הריאיון שערכה העיתונאית והסופרת שרית ישי עם מוטי קירשנבאום ששהה אז מחוץ לכותלי רשות השידור. (הערה אישית שלי : שוחחתי עם גב' שרית ישי אודות הריאיון הנ"ל ההוא אך היא לא זכרה באיזה עיתון הודפס הריאיון הנרחב הנ"ל).

טקסט תמונה :  חודש פברואר של שנת 1975. ימי התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום אחד מהטובים שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל הוא במידה רבה אנטי תזה מוחלטת להווייתו של יוסף בר-אל (ודומיו). כשאתה מעיין בתיעוד ההוא של הצלם נתי שוחט והעיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב" מ- 26 באפריל 2002, אתה מבין עד כמה היה מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג תקשורת איכותי ו- ייחודי ואדם מוסרי בעל שיעור קומה. העֶצֶב הנורא ותחושת האוֹבְדָן שהותיר מֵגֵן השידור הציבורי ובַּלָם העַל מוטי קירשנבאום ז"ל מאחוריו, נובעים לא רק בגלל אישיותו הדומיננטית והעצמאית שאיננה עוד, אלא גם בגלל שהסתלקותו הייתה כל כך פתאומית ומפתיעה. יותר מכל יחסרו כאן ה- יוֹשְרָה שלו ואומץ לבו האזרחי. הם ייעדרו יותר ממלאכת התיעוד שלו ומסרטיו הדוקומנטריים. יש עוד מתעדים בארץ. טובים יותר וטובים פחות. וגם כאלה שיודעים לספר סיפור. אולם אין כמעט מנהיגי שידור שחוננו בעילוי של יושרה כמותו. תכונה שאין לה תחליף. תכונה שהפכה איש בעל ידע עצום בתחום התקשורת והטלוויזיה גם למורה ומחנך בעל השפעה. מודל שאנשים רצו להידמות לו. מן ההיבט הזה היה מוטי קירשנבאום ייחודי ובלתי נשכח עבורי. הוא היה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1998 – 1993 ובתוקף תפקידו המפקד העליון שלי. מנכ"ל רשות שידור הוא תפקיד תקשורתי רָב עוֹצְמָה שמרכז בידו שתי סמכויות ענקיות : הוא ראש הממשלה של רשות השידור וגם שר האוצר שלה. הוא העורך הראשי של כל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" וגם התקציבן ו- איש הכספים הראשי של שני גופי השידור הציבוריים במדינת ישראל. הוא חותם על כל דולר שנושר מהמסננת הציבורית שמכנים אותה טלוויזיה. נכון שיש לו עוזרים ויועצים אולם מנכ"ל רשות השידור הוא הנושא באחריות הראשית לביצוע חוק רשות השידור ותקציב רשות השידור. הוא איננו יכול לחלוק את האחריות העצומה הזאת ולא רשאי לחרוג מהחוק. מוטי קירשנבאום לא היה עַסְקָן. הוא היה מנכ"ל -עיתונאי רחב אופקים של טלוויזיה ורדיו. ואף שלא היה חף משגיאות (כמו כולם) נותר תמיד מפקד עליון ישר והגון שהיה פעם חייל פשוט בצבאות רשות השידור. הוא לא היה עַסְקָן. בהגדרה הזאת בת ארבע מילים, "הוא לא היה עַסְקָן" על כל המשמעויות שלהן, טמון סוד מנהיגותו והכמיהה אליו כמנהיג. זה המון בתקשורת המונים.

לא פשוט לפַרֵט ו/או לשרטט לציבור את הקרביים של גוף שידור כל כך מסועף ומורכב כמו הטלוויזיה, ולהסביר כיצד פועלות בתוכו ההיררכיות והמערכות העיתונאיות ומערכות ההפקה וההנדסה. רשות השידור איננה גוף דמוקרטי. בסופו של דבר כל הכרעות הביניים (שנשענות על תוכן וממון) מגיעות לשולחנו של מנהל הטלוויזיה ומשם לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור. הם חייבים לתת את הגושפנקה הרשמית והסופית. הם אלה שזוקפים את הבוהן מעלה ו/או שומטים אותה מטה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסובך, מגושם, כבד ומסורבל, ו- ביורוקרטי מאין כמותו, ממומן ע"י תשלום אגרה של אזרחי המדינה, מְבוּקֶרֶת ע"י אנשי וועד מנהל ומליאה שמתמנים ע"י הפוליטיקאים, ובמידה רבה אנכרוניסטית רוויה בשלושה וועדי עובדים ובהסכמי עבודה לא רק מגוחכים אלא מטופשים. באקלים הזה פעל מוטי קירשנבאום (וכל המנכ"לים לדורותיהם). מוטי קירשנבאום לא היה חף משגיאות ביניהן דרמטיות אולם הוא נותר שחקן ראשי על הבימה ו- לא היה עסקן. מכאן, מפני שלא היה עַסְקָן נגזרת אישיותו המקצועית. ככה אני רואה את פני הדברים. נכון שמוטי קירשנבאום היה רָב אמָן בניסוח ואיש חידודי לשון ומחבר סלוגנים מבריק, אולם כפָּקוּד שלו כמי שניווט בעבורו את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עניֵין אותי לדעת כיצד הוא ואני מגיעים יחדיו לקו הסיום, אל חוט מטרה, מה תהיה התוצאה הסופית, האם נחלוף מעל הרָף, האם נשבור שיא חדש. מבחן ההישגיות שלו ושלי היה במעשים ובתוצאה הסופית שנקבע, ולא בחוש הומור וחידודי לשון. במשך 24 שנים מאז 1969 ועד 1993 היו שתי ספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" תוכניות עיתונאיות נושאות רייטינג אך פגומות, חסרות, חלקיות, ומקרטעות. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני, נפל דבר. חל מפנה דרמטי בעיתונאות הספורט שלנו. בעונת הכדורגל ה- 25 המשודרת בטלוויזיה הישראלית הציבורית זאת של 1994 – 1993 נתן לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לגעת ברקיע השביעי. הוא העניק לי תקציבים גדולים יותר וטכנולוגיית יתר. לידיעת קוראי הבלוג yoashtvblog.co.il : בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי כיסינו באמצעות ניידות שידור ומצלמות Video את כל 39 המחזורים בליגה הלאומית ההיא (ליגת העל היום) הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל במדינה שכללו בתוכם 273 משחקים (7 משחקים בכל מחזור שבועי), ובתוכם גם 22 שידורים ישירים בהיקף מלא של המשחקים המרכזיים. 15 מתוכם יוחדו לקבוצת מכבי חיפה שזכתה באותה העונה באליפות המדינה. ולכן בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי הפכה מהדורת "משחק השבת" למסמך עיתונאי שלם (!). עלות הפקה שבועית של "משחק השבת" בעונת 1994 / 1993 נסבה על כ- 110000 / 100000 (מאה אלף עד מאה ועשרה אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה חתום על ההישג העיתונאי ההוא שנראה טריביאלי היום אך היה חידוש עצום ורב רושם בימים ההם. כמנווט שידורי הספורט הייתי אנוכי קבלן הביצוע שלו. מוטי קירשנבאום נתן לי ב- 1994 / 1993 את ההזדמנות לגעת בשמיים בהירים. זה המון בתקשורת המונים.

מה רבה הייתה ההפתעה שאותו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מי ש- אִפְשֵר לי לגעת בשמיים הבהירים רק לפני רגע, וויתר ו- נכנע עכשיו ללא קרב לערוץ 2. הוא הפסיד ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + משחקי גביע המדינה) מבלי שהמציאות הכלכלית כופה עליו לעשות זאת כך (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיקה בנכס שידור אסטרטגי עממי ורב חשיבות, אָרִיח תַצְרֵף בעל משיקים רבים בתמונת הפָּזֵל הכללית במשך רבע מאה של שנים מאז 1969, הובסה (!). רָף המינימום שהציבה התאחדות הכדורגל במִכְרָז ההוא עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר בלבד. מוטי קירשנבאום נעדר מודיעין קרבי אודות היכולת והפוטנציאל המוניטרי של יריביו, ובעיקר השאפתנות הגדולה של ערוץ 2 להביס את ערוץ 1 ביום מכרז הכדורגל ההוא שהתנהל ב- 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום דחה וגם הקל ראש באמביציות של אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן אף על פי שאלה הודיעו לו באופן מפורש כי הם ניגשים למִכְרָז ההתאחדות. "אין לכם כסף", השיב להם מוטי קירשנבאום והוסיף, "אתם לא תלכו למִכְרָז וגם אנחנו לא נלך, ואז להתאחדות לא תהיה ברירה והיא תצטרך להוריד את רף המינימום, ואז אנחנו נזכה במכרז ונזרוק לכם כמה עצמות". המציאות טפחה על פניו. בעוד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום עסוק ביום שלישי הוא – 17 במאי 1994 בעשיית כתבת טלוויזיה אישית שלו מנקודת מבטו אודות פינוי צה"ל מרצועת עזה, התייצבו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן ב- 12.00 באותו התאריך המדובר של יום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג והגישו לוועדת המכרז של ההתאחדות את מעטפת ה- Bid שלהם ובתוכה טמון צ'ק על סך 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. בראותם כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מגיע כלל למשרדי ההתאחדות ואין התמודדות מול ערוץ 1, מחקו מה- צ'ק שלהם 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על מחיר המינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. זה היה מדהים ובלתי נתפש. ערוץ 2 המסחרי הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ושוהה באוויר בקושי חצי שנה, מְגָמֵד ומכווץ בבת אחת את ערוץ 1 הוותיק ושוֹחֵח את קומתו לגובה של ננס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום רווי ביטחון עצמי שגה ב- 17 במאי 1994 שגיאה קולוסלית כמנהיג שידור. אולם הוא לא היה שקרן ולא עסקן. וגם לא תככן. הוא פשוט טעה טעות מצערת ביותר בהערכת המודיעין שלו ואת הכוחות שניצבים מולו.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. תמונה היסטורית. טקס החתימה על חוזה הייעוץ בין רשות השידור לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ו- אבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (באדיבות צבי גיל בן 91 היום ב- 2019. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : קיץ 1969. ימי בראשית. תמונה היסטורית לפני 50 שנים. מערכת "מבט" בראשיתה שוכנת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות, "מבט". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר ז"ל (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל מנהל דאז של חטיבת החדשות, ומוטי קירשנבאום ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1993. תמונה היסטורית לפני יותר מ- 22 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 54) מתמנה למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (באמצע), ומוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הטרי (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות). 

מדובר בעסק פוליטי. מדובר ב- מינויים ממשלתיים – פוליטיים על רקע מקצועי. עבודתם המשותפת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יחדיו עם מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הולידה שילוב פורה, ומדהים, ואוסיף גם מקסים בין שני אישים משני קצוות הקשת הפוליטית. עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (איש המפד"ל) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (איש השמאל הישראלי) היו שני אישים משכמם ומעלה שבאו כאמור מרקעים פוליטיים שונים בתכלית השינוי אולם מצאו דרך משותפת, מכובדת, ויעילה לנהל יחדיו את השידור הציבורי (!) מדובר בסופו של דבר בשיתוף פעולה מבורך ויוצא דופן שראוי להערכה רבה. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993, אמרה שרת החינוך שולמית אלוני לשני המפקדים הבכירים הללו מיכה ינון ומוטי קירשנבאום, כלהלן : "…אתם שניכם אנשים רציניים ואני בטוחה שתמצאו דרך לשתף פעולה בניהול רשות השידור…". שולמית אלוני צדקה. היה מדובר בשני אישים רציניים, בעלי יושרה, ובעלי תרבות ניהול שמצאו דרך לשתף פעולה כדי לקדם את השידור הציבורי לפנים.

טקסט  תמונה : ימי "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דמות לא מזוהה, טוביה צפיר, הצלם עזרא כליפא (עומד לי מצלמת הווידיאו הגדולה באולפן, רבקה מיכאלי (רוכנת לפנים), מוטי קירשנבאום ז"ל, איש הקול שלום "שולקה" גרי, בני ליס (משופם מחזיק סיגריה ביד שמאל שלו), בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל (מתכופף לפנים), פועל הבמה חיים אמזלג (חובש מגבעת), יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), עוזרת ההפקה לאה פילצר (מתכופפת ליד יעקב אסל), ב. מיכאל (מרכיב משקפיים מזוקן ומשופם), המאפרת דליה אטקין, שבתאי קונורטי ז"ל, דובי גל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל אבי "ניקוי ראש". (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל אבי "ניקוי ראש" יחדיו עם צלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. המצלמה הגדולה היא מסוג Marconi. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. השני מימין הוא דודו גבע ז"ל איש שירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוצר פתיחת האנימציה של "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צלם הסטילס משהל'ה פרידמן, האנימטור והצייר דודו גבע ואשתו, האנימטור והצייר בני לווין (מזוקן), האנימטור והצייר יוחנן לקיצביץ', חנוך מרמרי מכותבי "ניקוי ראש" (לימים עורך עיתון "הארץ"), ענת אור – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1995. שני עשורים מאוחר יותר. מוטי קירשנבאום ז"ל עילוי של יושרה ציבורית ניצב בשיא כוחו בפסגת השידור בציבורי של מדינת ישראל בשעה שהוא מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (היה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. מנהל חטיבת החדשות צבי גיל מקבל את פניה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בהגיעה לכניסה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מתבוננים משמאל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, ומימין העיתונאי והשדר חגי פינסקר ז"ל (חתוך). גולדה מאיר הקדישה את התיעוד לצבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מתכוננת לריאיון באולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המראיין אלי ניסן, איש הקול זאב ליכטנבוים, עובדת שירותי אומנות עדה , המפיק פיטר מיליק, גולדה מאיר (יושבת) ומאחוריה העיתונאי והבימאי יגאל גורן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס 799 בשיתוף עם פוסט מס' 541. אינני בכיין. לא בכיתי כשהייתי ילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא בכיתי במלחמות ישראל. עכשיו כאשר בִּתִּי מפיקה בכירה בערוץ 10 הודיעה לי שמוטי קירשנבאום מת לפתע, פתאום בכיתי. פוסט מס' 799 בשיתוף עם פוסט מס' 541. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, וכישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות.

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן.

טקסט תמונה : דצמבר 1973. הנהלת רשות השידור עורכת ביקור בשדה התעופה המצרי "פאיד" בסיני (סמוך לתעלת סואץ) הכבוש ע"י כוחות צה"ל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן יבד"ל (התמנה לתפקידו הרם ב- 1 באוגוסט 1973), מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, והעיתונאי -שדרן של חיטבת החדשות בטלוויזיה יורם רונן ז"ל. (התמונה באדיבות רחל רונן אלמנתו של יורם רונן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. העיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מגדיר לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת שקראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי, כלהלן : "…אלוהים קרא לי ואמר "ג'ו סיים את המשימה שלך…", ומעביר באמצעותה לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

טקסט מסמך : 1977 – 1974. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין) ממנה את דן שילון (משמאל) למנהל חטיבת החדשות למורת רוחו של מוטי קירשנבאום שגם הוא נשא את עיניו למשרה החשובה. ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן ב- 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 1 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

טקסט מסמך (2) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 2 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

טקסט מסמך (3) : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. שני שרים בממשלה דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה ותבעו מראש הממשלה אריק שרון להשאיר אותו בתפקידו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. למרות ששניהם ידעו כי יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור בלתי מוכשר ו- כושל והשידור הציבורי שבראשו ניצב, קוֹרֵס. (באדיבות העיתון "מעריב").

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : 1976. מסיבת הסיום של "ניקוי ראש" שיורדת מהאוויר ובסיומה מעניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום ז"ל את פרס ישראל והוא בן 37 בלבד (!). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהודה ביטון (חתוך), איש לא מזוהה, אחד מכותבי "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מפקח התאורה והחשמלאי יז'י ביאלוק ז"ל (יושב), מוטי קירשנבאום ז"ל (מוזג), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן (בן קיבוץ נען). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. חג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. תמונה היסטורית. מוטי קירשנבאום בן 37 בלבד (!) מקבל את פרס ישראל. הוא נראה בתמונה לוחץ את ידו של נשיא המדינה אפרים קציר. מתבוננים בחתן פרס ישראל הצעיר שר החינוך אהרון ידלין (מימין) ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו (משמאל). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1976. פרופסור אליהוא כ"ץ (שני משמאל, בן 90 היום ברגע כתיבת הפוסט הזה) מברך את מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) על זכייתו בפרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. בחג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. שנייה מימין, יונה קירשנבאום ז"ל רעייתו של מוטי קירשנבאום (מתה ב- 2006). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 93 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) נמנה בשעתו על הצוות שהמליץ ב- 1976 להעניק למוטי קירשנבאום את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. פרופסור אליהוא כ"ץ הוא בעצמו חתן פרס ישראל בשנת 1989 למדעי החברה. 

אלפים השתתפו במסע ההלוויה של מוטי קירשנבאום ז"ל ביום ראשון – 27 בספטמבר 2015 במושב מכמורת. המסע העצוב הועבר בשידור ישיר בערוץ 10 ודמה לטקס זיכרון ממלכתי ששמור לגדולי האומה.

הבהרות.

אבהיר ראשית דבר עת עצמי. איכות דמותו המורכבת ובמידה מסוימת גם הירואית של מוטי קירשנבאום וכפירתו ומלחמתו במִמְסָד הצבוע, חופפת את דמותם של המלט וידידו הורציו בסיום המחזה הטראגי הנורא ומלא הוד, "המלט נסיך דנמרק" שנכתב ע"י הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר בערך ב- 1602. מוטי קירשנבאום היה נסיך טלוויזיה שצעד כל השנים עם מזגו הישר אך המרדני עד הקצה. מוטי קירשנבאום היה בוטה ולא איש נחמד אולם היה עיתונאי אמת והגון ומנהיג בעל יושרה מוחלטת. כשהוֹרָצְיוֹ אומר להַמְלֵט הגוֹוֵע מדקירת החֶרֶב המוּרְעֶלֶת של לארטס בסוף המחזה הזה רווי פורענות מוות, את המשפט מלא הוד ומכובדות עצומה שמכיל אֶמֶת מוסרית נצחית, "…אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…", אני תמיד נזכר במוטי קירשנבאום ז"ל. לא הספקתי לומר זאת בעודו בחייו. הייתי יכול לכתוב עכשיו קלישאה לזכרו, נגיד משהו כמו, "…ישראל לא תהיה אותה המדינה לאחר הסתלקותו של אחד מבחירי בניה…חתן פרס ישראל…". בעיניי זה מגוחך. אני מעדיף את הציטוט ההוא מדברי הורציו חברו של המלט. טקסט שאמור לגלם בתוכנו את מהות סגולת אופיו וגדולתו של בן אנוש. את התכונה הזאת של להיות איש רומא יותר מאיש דנמרק, אנו מבקשים למצוא בכל אדם באשר הוא אדם. לבטח בשליחותו של איש ציבור. גם בתקשורת המונים (!).

סימפוניית ההספדים הארוכה שנישאה באולפני הטלוויזיה וערוצי הרדיו וגם בעיתונות הכתובה סביב מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל הייתה ארוכה, רוטינית, טריביאלית, צפויה, משעממת, ומייגעת. כל ניסוח טוב. מי שמביא לאולפן ההספדים את אורנה בנאי ו/או את בן כספית עושה את עבודתו פלסתר. אנשים בעתות משבר ועֶצֶב נוטים לפומפוזיות, השתפכויות, וכל מיני הצהרות מגוחכות. אורנה בנאי ובן כספית לא היו אם כך יוצאים מהכלל. רבים מהמספידים גם בעיתונות הכתובה נראו ונשמעו מבולבלים כשבפיהם אין כל מידע חדש חוץ מגיבוב מילים. הייתה זאת אושרת קוטלר שהאפילה ב- "אולפן שישי" בערוץ 2 על חיים יבין למרות שהתבלבלה בתחילת דבריה, משלא הבחינה בין משרת ניהול הטלוויזיה לבין תפקיד ניהול רשות השידור. חיים יבין תיקן אותה. אף על פי כן הטילה אושרת קוטלר צֵל על חיים יבין (בן 83 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) מי שסיפר בסימפוניית האבל הזאת בערוץ 2 על עצמו, כיצד מוטי קירשנבאום ז"ל הבחין ב- 1968 בכישרונו וגדולתו כמגיש טלוויזיה. חוסר צניעות של המספיד והיעדר נימוס ו- טָקְט. היה נדמה לי לפתע שחיים יבין מספיד את עצמו. כתב ערוץ 2 המצוין יגאל מוסקו ניסה לאבחן האם יש עוד עיתונאים כמוהו…והתעכב גם על איכות קוֹלוֹ הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום שלא היה רדיופוני כלל ועיקר. קריינים מקצועיים קִריינו את כתבותיו התיעודיות בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצאה חן בעיניי עדותה של אושרת קוטלר הנבונה שהתייחסה לקולו הציבורי – מנהיגותי והסמכותי של מוטי קירשנבאום וכה אמרה לדני קושמרו, "…אני חייבת לומר עוד מילה אחת ברשותך…אני אקח עוד כמה שניות…אני רוצה לדבר על הקול של מוטי קירשנבאום…אגב לשאלתך האם יש עוד עיתונאים כמוהו…מה שאני למדתי ממנו זה לא רק האינטונציה של הקול שלו…שזה בניגוד לפס הייצור של העיתונות החדשה ב- 20 השנים האחרונות ואנחנו חלק ממנה…שכולנו נשמעים אותו הדבר כאילו מישהו לחץ על תוכנת מַחְשֵב באמת…למוטי קירשנבאום היה קוֹל אחר…וזה לא היה קול יפה…וזה לא היה קול נעים… וזה לא היה קול שאנשים כולם אהבו…אבל זה היה הקול של מוטי קירשנבאום והוא לא הפסיק לדבר בו עד יומו האחרון על כל המשמעויות הנלוות לזה…ואני חושבת שאם היה שיעור שלמדתי ממנו – זה היה השיעור (!)…למצוא את הקול שלי ולומר אותו בקול רם בלי לפחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולהגיד את מה שאני חושבת גם כשאני יושבת על הכיסא הזה (מצביעה על הַכֵּס של המגיש דני קושמרו)…זה בגלל מוטי קירשנבאום (!)". היה בה משהו באושרת קוטלר שאהבתי. הייתי דרוך גם בעת שרינו צרור (איש רדיו נפלא) ניהל היום בגלי צה"ל (יום שלישי – 29 בספטמבר 2015) שיחת הספד עצובה אודות מוטי קירשנבאום ז"ל עם גב' רבקה מיכאלי החכמה והצנועה, והמאופקת.

דן שילון השתנק והסתבך אז בערוץ 10 בדברי זכות והערצה למען מוטי קירשנבאום ז"ל עד כדי האלהה שלו. הוא איבד כיוון בסימפוניית ההספד שחיבר. הרי ערוץ 2 המסחרי הצעיר, דרדק תקשורת, שדן שילון היה פעם אחד מקברניטיו, הביס ללא תנאי בשני אירועים קרדינליים בשתי נקודות זמן סמוכות ב- 17 במאי 1994 וב- 4 בנובמבר 1995 את ערוץ 1 ואת רשות השידור בראשה ניצב אז מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום לא היה אלוהים. הוא היה מָאוֹר אבל אדם. איש מוכשר בתחומי טלוויזיה שונים שידע הרבה מאוד הצלחות אולם ספג גם כישלונות ותבוסות. אני הרגשתי שמשהו מרוחו של מוטי קירשנבאום ז"ל מרחפת מעל סימפוניית ההספדים הזאת שבחלקה נשמעת מלאכותית.

טקסט תמונה : 1976 – 1974. כישרונו של מוטי קירשנבאום בתקשורת המונים בא לידי ביטוי ו- מתמצת ב- להשיב לממסד כגמולו באמצעות סטירה טלוויזיונית בשם "ניקוי ראש" גם אם מדובר בממשלת ישראל, ולהתחשבן עם הנהלת רשות השידור בראשות יצחק לבני מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל, אחד מארבעת הכותבים של "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), צלם ה- Video אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, וצלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). עומד מאחור באמצע השחקן שבתאי קונורטי ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מוטי קירשנבאום, אתה אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. מוטי קירנבאום גם שמר טינה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ולצלע החופפת שלו פרופסור ראובן ירון ז"ל ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978. זכור הסלוגן שטבע מוטי קירשנבאום ב- 1983 אודות כישרונו של יוסף "טומי" לפיד לשמש מנכ"ל הרשות : "…טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אולם לא ידע להרכיבה מחדש…".

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל (מימין, היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מרכז מפלגת "חרות") מביעים שבעות רצון מניהולם המשותף את שני גופי השידור הציבוריים הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל". (באדיבות ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "…הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "…אל תאיים, התפטר…". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 40 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר ההיא עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו גם שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה. הוא השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין כנגד ההנהלה שלו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא להאמין אבל חברות החדשות ההן של ערוץ 2 וערוץ 10, וחטיבת החדשות ההיא של ערוץ 1, אלה שהתיימרו לכנות את עצמן תאגיד של מומחים ולקשור לעצמן כתרים עיתונאיים, התעלמו לחלוטין מהבאה הכרחית לאולפנים שלהם את האנשים בעלי השררה הטלוויזיונית אבל חכמים ואנשי מעש, מי שהפעילו ו- העניקו למוטי קירשנבאום בשעתו את ההזדמנות הראשונה, ביניהם שלושה בלתי נשכחים פרופסור אליהוא כ"ץ בן 93 היום (אף הוא חתן פרס ישראל) בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה, מי שהיה ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967, פרופסור ארנון צוקרמן בן 85 היום (ואוסיף : האחד והיחיד. אישיות נדירה) בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 799, מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 וייסד את "תור הזהב" שלה בתקופה ההיא, ופרופסור שלמה אהרונסון בן 83 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 799 , ומי שהיה מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השלושה האלה היו יכולים לשפוך אור חדש על פועלו של מוטי קירשנבאום בשנים ההן שבין 1968 ל- 1982. בלעדי העדות של השלושה הנ"ל אודות מוטי קירשנבאום ז"ל, ההספד איננו שלם.

פרופסור אליהוא כ"ץ רִאיין בראשית 1968 בארה"ב סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשם מוטי קירשנבאום והציע לו להצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו ובראשות סגנו עוזי פלד, בן 82 היום. פרופסור שלמה אהרונסון מינה ביולי 1968 את מוטי קירשנבאום לעורך הראשון של "מבט". יש להעיר כאן שאליהוא כ"ץ גייס לצוות ההקמה שלו עוד סטודנטים ישראליים שלמדו קולנוע וטלוויזיה בארה"ב ביניהם חגי מאוטנר, וורדינה ארז ז"ל, איילון גויטין, ליאור רותם, נחמד בן ישי, דובל'ה גולדשטיין ואחרים. פרופסור ארנון צוקרמן נתן למוטי קירשנבאום את ההזדמנות לא רק להקים, להפיק, לביים, ולערוך את התוכנית הסטירית ההיא "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974, אלא העניק לו גיבוי טוטאלי. מוטי קירשנבאום העיד בפניי בשעתו כי הוא שידר במשך שנתיים ב- "ניקוי ראש" (האנימציה של הפתיחה המיוחדת של "ניקוי ראש" היא פרי ידיו של איש שירותי האומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דודו גבע ז"ל) כ- 800 (שמונה מאות) אייטמים, וארנון צוקרמן תמיד ניצב מאחוריו. ב- 1976 מינה פרופסור ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות שלו. במקום להביא את שלושת האישים המייסדים הנ"ל לאולפני ההספדים שלהם אני שומע את בן כספית מספר שלמוטי קירשנבאום היה חוש הומור…אורנה מדווחת לציבור איזה אנקדוטה שולית…ואף חיים יבין נופל בפח השמאלץ. לא רציני.

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42) בלשכת מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" (כינוי של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כ"ץ עלה לארץ מארה"ב ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו ולא היסס להטיל עליו את המעמסה הכבדה, להקים את הטלוויזיה הישראלית מכלום. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (עומד במרכז) מרצה בפני משתתפי קורס כתבים המתכנס בחדר הספרייה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ברמת אביב. שפת ההשתלמות הייתה אנגלית. אליהוא כ"ץ נעזר בעת הקמת הטלוויזיה הישראלית מעפרה בשנים 1969 – 1967 באנשי מקצוע של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ובראשם ג'ו סטרן סגן נשיא בכיר החטיבה הבינלאומית של CBS ובשירותיהם הפעיל של שני בימאי הטלוויזיה דיוויד דייוויס מ- PBS ולואיס "לואי" לנטין מ- RTE האירית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בימאי הטלוויזיה היהודי – אמריקני דיוויד דייוויס (איש הטלוויזיה האמריקנית PBS), בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לואי לנטין (איש הטלוויזיה האירית RTE), פרופסור אליהוא כ"ץ, כתב חטיבת החדשות בשפה הערבית נור א דין אבו ז'ריר, שני אנשים לא מזוהים, יוסי גודארד, ויצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (התמונה באדיבות  לואי  לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22.00 של יום רביעי – 1 במאי 1968. ערב חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. גבעת המבתר בירושלים. שתיים עשרה שעות לפני תחילת השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל העיר שחוברה לה יחדיו. קבוצת השידור המובילה מסתודדת ליד אחד היציעים שנבנו בגבעת המבתר למען הקהל הרב שאמור להגיע למקום בתוך שעות ספורות ובודקת שוב את Line up השידור הישיר המתוכנן. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : בימאי השידור הישיר היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין מהטלוויזיה האירית הציבורית RTE, ה- Floor manager (מנהל במה) דייוויד אבל איש רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, המפיק בפועל חיים יבין, ועיתונאי "הארץ" נתן ריבון. (התמונה הוענקה לי באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. עשר בבוקר של יום חמישי- 2 במאי 1968. גבעת המבתר בירושלים. הבימאי לואי לנטין (בן 34) יושב בעמדת הפיקוד שלו בניידת השידור ה- "OB הכחול" מריץ את השידור הישיר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיוע של 5 (חמש) מצלמות Video הפרוסות בשטח (לידו יושבת עוזרת הפקה ובימוי שלו ששמה איננו ידוע לי. גם לואי לנטין בן 81 היום ואשר מתגורר בדבלין לא זכר את שמה בעת שיחות התחקיר שלי עמו). סיגנל ה- OB הכחול נשלח ל"בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים, משם נדחף לעבר המַשְדֵרִים של תחנת הממסר "איתנים", ומשם הופץ לכל רחבי המדינה. (באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1969. תמונה היסטורית. תיעוד בן יובל שנים. זהו אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים (מימין) מעניק את מפתחות האולפן למהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חורף 1968. תמונה היסטורית. עוזי פלד (בן 31 בתמונה) סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב ליד שלט הטלוויזיה (עדיין כתבו טלוויזיה ב- "ב") במשרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי מס' 15 בירושלים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1968. תמונה היסטורית. פרופסור שלמה אהרונסון באולפן החדשות בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" (כינויו של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בשכונת רוממה בירושלים . היה זה פרופסור שלמה אהרונסון איש צוות ההקמה ומנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהבחין בכישרונותיו של מוטי קירשנבאום, ומי שמינה אותו לעורך הראשון של "מבט". יש להדגיש כאן שמוטי קירשנבאום היה בין הבודדים בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעל השכלה טלוויזיונית וקולנועית רחבה, מסודרת, ויסודית. מוטי קירשנבאום ז"ל סיים בהצטיינות את לימודי הקולנוע והטלוויזיה שלו באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. חגי פינסקר ז"ל (בן 44) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך כשנה 1970 – 1969. (באדיבות משפחת פינסקר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות רצופות בשנים 1979 – 1973 בתקופה שנודעה כ- "תור הזהב" שלה. שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שידור ישיר הסוקר את מערכת הבחירות לכנסת ה- 9. Count down בן שניות ספורות שמוך ל- 22.00 בטרם יכריז המגיש חיים יבין על "המהפך". זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל, חיים יבין, והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל עורך סקר הצפייה הטלוויזיוני. מעבר לקיר הזכוכית ניתן להבחין בעמירם ניר ז"ל (משמאל) ובאריה שגיא בחולצה בהירה (מימין). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 18 בנובמבר 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק אלכס גלעדי (מימין), מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בתווך), ומנהל ההנדסה אורי לעדן נערכים למבצע הכיסוי של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים (בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977). (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 18 בנובמבר 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמונה נוספת מההיערכות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיסוי ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק אלכס גלעדי (בן 35), מנהלת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ג'ודי לוץ, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 43), מנהל הביצוע דוד שניידר ז"ל, מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (מוסתר), המגיש הראשי חיים יבין (בן 45, ומי ששימש אז מנהל חטיבת החדשות. בשום רשת טלוויזיה רצינית אין מצב שמנהל החדשות משמש גם מגיש החדשות. בכל רשת טלוויזיה רצינית קיימת הפרדת רשויות), וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. מבצע הטלוויזיה הישראלית הציבורית האינטנסיבי של כיסוי ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים, נמשך שלושה ימים בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא הייתי חבר של מוטי קירשנבאום ז"ל. אנשים רבים טוענים עכשיו שהם היו חברים קרובים של מוטי קירשנבאום ז"ל. אני לא הייתי חבר שלו. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור שלי. זוהי נקודת המוצא של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 799 שנכתב בשיתוף עם פוסט מס' 541. בהיותו כבר מחוץ לכתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו- בטרם התמנה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור, הרמתי לו טלפון מעת לעת והתייעצתי עמו באשר למהלכי התכנון ו- ההיגוי שלי כמי שמנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מבצעי שידור ארציים ובינלאומיים שהם מורכבים ומסובכים וגם יוקרתיים עתירי רייטינג ועתירי ממון. מוטי קירשנבאום השיב לכל פניותיי. אולם לא הייתי חבר של מוטי קירשנבאום, לא ידיד, ולא מקורב. מוטי קירשנבאום היה המפקד שלי ולא חבר שלי. הוא גם לא היה איש נחמד. אולם היה מפקד ישר, הגון, ובעל דרך ארץ, ואדם שיודע לקחת אחריות. היו לי עמו אין סוף פגישות עבודה ותכתובות עבודה. תיקי ההפקות שלי רוויים באלפי מסמכים שהחלפנו בינינו בעת שכיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. כל דולר שאתה מוציא מקופת הרשות מחייב חתימה של  מנכ"ל רושת השידור. המנכ"ל הוא הנושא על פי חוק באחריות ל- Balance של תקציב רשות השידור. הייתי קרוב אליו בעבודה בגלל שהתפקיד שלי הפגיש בינינו תדירות, אולם מוטי קירשנבאום היה רחוק מלהיות עלם חמודות מלבב עבורי. האמת, גם חוש ההומור והניסוחים המבריקים שלו לא כל כך עניינו אותי. אך הוא היה איש כֵּן בעל יושרה וגלוי עמי. כנות ויושרה הן תכונות הכרחיות אצל כל מנהיג. בין אם מדובר במפקד חוליה, מ"פ, ו/או מג"ד. מוטי קירשנבאום היה עבורי מפקד עליון שהייתי מוכן ללחום למענו. זוהי נקודת המוצא של כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. צריך להבין שישיבות העבודה הרבות בינינו וחליפת המסמכים, אני כמנווט שידורי הספורט שלו והוא מנכ"ל רשות השידור שלי, היו מפגשים של אינטרסים. אני רציתי עוד ועוד כסף לא רק כדי לקנות את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בעולם ובארץ (למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) אלא גם על מנת לממן את הוצאות ההפקה של מבצעי השידור הבינלאומיים והמקומיים היקרים בארץ ובתבל. תפקידי היה לשכנע אותו ואח"כ להפוך את התוצאה הלכה למעשה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה אמור לאשר ו/או לפסול אותם. הוא צריך היה להשקיף מלמעלה על כל מפת הקרב של רשות השידור ואם היה צורך גם לבלום את שאיפות ההתפשטות שלי, והיו לי כאלה לא מעט. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי ולא ידיד נפש שלי. אפילו לא חצי ידיד נפש. הוא היה המנהל שלי. אולם מפני שהיה אמיץ, ישר, ונאמן אהבתי אותו. אהבה במובן של הערכה. הייתי מוכן למסור את נפשי בעבורו.

טקסט תמונה : חורף 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף טומי לפיד ז"ל (מימין) עם מנהלת לשכתו (בבניין "כלל" בירושלים) גב' רוחמה איילון תבד"ל (באמצע), ונהגו האישי גבי אוחנה יבד"ל (משמאל). (באדיבות רוחמה איילון הבלתי נשכחת (!). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף מושלג בירושלים של 1976. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, מנהלת לשכתו גב' רוחמה איילון, וגבי אוחנה נהגו האישי של מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ועל פי המלצתו של שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר (בתווך) ממנה את יוסף "טומי" לפיד (מימין) לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני (משמאל) שמסיים כהונה בת חמש שנים. (באדיבות אדי סופר ופרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ניסוחים מבריקים אינם תחליף למעשה, לניהול ומנהיגות. אני חייב להביא כאן דוגמא קונקרטית בעבור קוראי הבלוג למה אני מתכוון. ב- 30 בינואר 1996 ערך איגוד השידור האירופי הציבורי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הסכם כספי יקר וסנסציוני ארוך טווח עם הוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) בראשות הנשיא הספרדי של הארגון חואן אנטוניו סאמאראנש, הנוגע לרכישת זכויות השידורים של 5 (חמש) אולימפיאדות רצופות : סידני 2000 (אולימפיאדת קיץ), סאלט לייק סיטי 2002 (אולימפיאדת חורף), אתונה 2004 (אולימפיאדת קיץ), טורינו 2006 (אולימפיאדת חורף), ו- בייג'ינג 2008 (אולימפיאדת קיץ). המחיר הכולל שימו לב עמד על 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושתיים מיליון) דולר.

טקסט מסמך : 30 בינואר 1996. איגוד השידור האירופי ה- EBU בראשות הנשיא הגרמני פרופסור אלברט שארף והמזכ"ל השווייצרי ז'אן ברנארד מונץ' מפרסם את המסמך ההיסטורי בו חתם הסכם זכויות שידורים עם הוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC בראשות הנשיא הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש, הנוגע לחמש אולימפיאדות רצופות סידני 2000, סאלט לייק סיטי 2002, אתונה 2004, טורינו 2006, ובייג'ינג 2008. ה- EBU שילם ל- IOC בעבור זכויות השידורים של חמש האולימפיאדות הנ"ל סכום של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי).  

מדובר בהסכם יוקרתי ארוך טווח ובכסף ציבורי גדול באופן מיוחד. המסמך הנ"ל הגיע לידיו של נשיא FIFA ספ בלאטר ש- נִבְעָת. הוא שמע אודות הנתונים הכספיים הכספיים האלה ונחרד. הוא היה מזועזע מכמות הכסף העצומה ש- EBU משלם עבור זכויות השידורים האולימפיות לחואן אנטוניו סאמארנש, ולוֹ כמנהיג הכדורגל הבינלאומי רק פרוטות. ספ בלאטר יצא מדעתו. הוא רץ לספרי החשבונות שלו, פתח אותם, וערך מייד השוואות מחירים בין כמה הוא קיבל בשעתו ב- 1987 מ- EBU תמורת מונדיאל צרפת 1998 לבין כמה ה- EBU משלם עכשיו ב- 1996 ל- IOC. ההפרשים היו באמת עצומים לטובת IOC. שימו לב : ה- EBU שילם זכויות שידורים בעבור טורניר גביע העולם של צרפת 1998 סך של 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר בלבד (חוזה ה- FIFA עם ה- EBU בעבור שלושת המונדיאלים של איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + צרפת 1998, נחתם כאמור כבר ב- 1987). ספ בלאטר נעלב עד עמקי נשמתו. הוא חש פגוע ונבגד ו- הבין שה- EBU עושה ממנו צחוק. הוא דרש מהאיגוד להוסיף לו לפחות "משהו" בעבור מונדיאל צרפת 1998 כדי שלא ייראה טיפש ומגוחך. הנהלת ה- EBU השיבה לו בשחצנות כשהיא בוטחת בעצמה, "אפילו לא דולר אחד נוסף…חוזה הוא חוזה…". פרץ סכסוך מוניטארי בינלאומי. ספ בלאטר החליט לנקום והבטיח ל- EBU, "אתם עוד תשמעו ממני…", וניתק את הטלפון. יחד עם זאת צריך להבין כי אולימפיאדה אחת מייצרת כ- 4500 (ארבעת אלפים וחמש מאות) שעות שידור בטלוויזיה ב- 35 ענפי ספורט שונים ואילו טורנירי המונדיאלים באיטליה 1990 וארה"ב 1994 (בהשתתפות 24 נבחרות וסך כולל של 52 משחקים) הניבו כל אחד מקסימום 130 (מאה ושלושים) שעות שידור בלבד בטלוויזיה. במונדיאל צרפת 1998 נטלו חלק לראשונה 32 נבחרות (במקום 24) וסך כולל של 64 משחקים. הטורניר הניב כמות גדולה יותר של כ- 165 שעות שידור בטלוויזיה. מונדיאל כדורגל הוא משחק ילדים לעומת אולימפיאדה.

לאחר מונדיאל צרפת 1998 החל מו"מ כספי חדש בין ה- EBU ל- FIFA אודות שני המונדיאלים הבאים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. ספ בלאטר לא שכח את איומיו והוריד את ה- EBU על הברכיים. זה קרה באוקטובר 1996 בפגישת מנהלי חטיבות הספורט ב- EBU בלוזאן – שווייץ. הייתי שם עֵד למתחולל. ספ בלאטר מכר את זכויות השידורים של שני המונדיאלים הבאים לאיש פרטי גרמני, עשיר, אולם אנונימי לרוב הציבור, מיליארדר בשם לאו קירש (Leo Kirch) שהחזיק בידו בגרמניה ערוץ טלוויזיה בכבלים בשם MEDIAKIRCH. ספ בלאטר מכר לו את זכויות השידורים של מונדיאל יפן /קוריאה תמורת 1.000000000 (מיליארד) דולר ואת מונדיאל גרמניה זה של 2006 בתוספת של % 25, בעבור 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר. היה מדובר כמובן בסכומי עתק. מופלגים ודמיוניים. שמו של לאו קירש האנונימי התפרסם בבת אחת בכל קצוות העולם גם בישראל.

בעת הדיונים שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות רכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, הוא היה סונט בי לא פעם ולא פעמיים, כלהלן : "יואש אלרואי תקשיב טוב, לא קוראים לי קירש, קוראים לי קירשנבאום…". "OK מוטי", השבתי לו, והוספתי, "ניסוח מבריק, אבל מה יוצא לי ולשידורי הספורט שלי מזה…?". בסך הכל מוטי קירשנבאום עמד בפרץ. בעת כהונתו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (בשנים 1998 – 1993) החזקתי בזכויות השידורים של האירועים הבאים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור שלו כלהלן : אולימפיאדות הקיץ והחורף, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל (Euros), אליפויות אירופה למדינות בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל, משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. ומשחקי הליגה בכדורסל. לקראת הפקת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996 העלה ה- EBU את גרף הדרישות והתשלומים שלנו. מוטי קירשנבאום נזעק ושלף מהשרוול : "יואש אלרואי אם זהו המצב אז אולי כדאי באותו המחיר להטיס את כל מדינת ישראל לאטלנטה 96 ולוותר על השידורים האולימפיים הישירים משם לארץ…". הוא היה רב אמן של ההומור השָנוּן. אולם זה ממש לא עניין אותי. הייתי תאב לדעת מה אני ושידורי הספורט שלי מרוויחים מהניסוחים המבריקים שלו. למען האמת הרווחתי לא מעט.

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן בתום מבצע השידורים של אולימפיאדת אטלנטה 96' שהקיף 300 (שלוש מאות) שעות של שידורים ישירים ומוקלטים. צריך להבין שלא הייתי יכול לנווט את מבצע השידור הזה, להפיק ולערוך אותו ולשלוח את סיגנלי הטלוויזיה מאטלנטה לירושלים במשך כחודש ימים ללא התמיכה הכספית והאישורים הטכנולוגיים והלוגיסטיים של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 במאי 1994 ספג מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום חבטה מקצועית הגונה מבלי שהיה מחויב לכך במאבק עם ערוץ 2 על רכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע). הוא השאיר לרגע את אגרופיו שמוטים. ערוץ 2 הצעיר (בראשות קבוצת המו"מ שלו בה היו חברים אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן) אִגְרֵף לפניו במהירות חבטת Uppercut ושלח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקרשי הזירה. היה מדובר ב- Knock out. ערוץ 2 רכש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994 לאחר שאנחנו החזקנו בהם באופן בלעדי רבע מאה במשך 25 שנים רצופות מ- 1969 ועד 1994. נשארנו בידיים ריקות. מוטי קירשנבאום תירץ את ההפסד בזו הלשון : "…אינני מניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה…", פסק. ניסוח יפה שלא מנע את התבוסה. חבר הוועד המנהל שלרשות השידור מני ווייצמן (נציג מפלגת העבודה) הליט פניו ופרץ בבכי כשהוא שַח למוטי קירשנבאום, "…כיצד קרה אובדן כזה דווקא לאיש מוכשר כמוך…?" ויצא מהלשכה. כולנו היינו בשוק. מזועזעים. שרויים בהלם מתבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. פרשת ההפסד ההוא של ערוץ 1 לערוץ 2 מסופרת לפרטי פרטים בספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם". בעת שהותי בקיץ 1994 ב- דאלאס בירת טקסס בעת הפקת מונדיאל ארה"ב 1994 ביקר אותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ב- דאלאס) מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC ומנכ"ל הזכיינית "קשת" בערוץ 2. שחתי לו כי אין לי לאן לחזור בארץ לאחר ההפסד המפתיע, הבלתי צפוי, ובלתי מחויב המציאות של ערוץ 1 לערוץ 2. אלכס גלעדי התבונן בי מבעד לעדשות העבות של משקפיו ושח לי בחזרה, "…יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום…". ההפסד שלנו היה מפתיע ומרגיז מפני שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף ז"ל אמר לי כהאי לישנא : "יואש אלרואי אתם תיקחו את הכדורגל יעלה כמה שיעלה. הטוטו מתחייב לסייע לשידור הציבורי ב- % 33 מהעלות הכללית באמצעות משדרי חסות ושקופיות חסות". ברור שמוטי קירשנבאום היה מודע להבטחתו זאת של אריה זייף גם הוא איש ישר והגון שמילה שלו חקוקה בסלע. אמות הספים של ערוץ 1 הזדעזעו בעקבות כישלון רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן אמר לי למחרת הכישלון הנחרץ ביום רביעי בבוקר של – 18 במאי 1994 בישיבת הבוקר במשרדו כי לבו חשב להישבר וכי שקל להתפטר מתפקידו.

מוטי קירשנאום נותר אוהד השידור הציבורי גם לאחר שפנה לשוק המסחרי. אפשר למצוא עדות לכך בפוסט שכתב בעיתון "הארץ" באפריל 2000 לאחר שהבסנו שוק על ירך את ערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים) בעת השידורים הישירים "ראש בראש" את טורניר הכדורסל ה- Final four של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א.

טקסט מסמך : השליש האחרון של חודש אפריל בשנת 2000. עיתון "הָאָרֶץ". הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל מפרסם פוסט שלו אודות ניצחון הרייטינג הגדול של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת השידורים הישירים ראש בראש של טורניר הכדורסל ה- Final four האירופי שנערך בסלוניקי 2000. (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט מסמך : השליש האחרון של חודש אפריל בשנת 2000. עיתון "הָאָרֶץ". הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. אנוכי מביע את דעתי אודות קרב הטלוויזיה שהתחולל בסלוניקי 2000 בו הורדנו ב- Knock out ב- 18 (יום שלישי) וב- 20 (יום חמישי) באפריל 2000 את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לקרשים. רָף המדרוג של חברת "טלה גל" חשף את נתוני הצפייה האלה : % 27 רייטינג לטובתנו מול % 7 של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום שלישי-18 באפריל 2000, ו-% 30 שלנו ביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול % 5 בלבד שהשיגו אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (באדיבות עיתון "הארץ").

מוטי קירשנבאום לא היה מנכ"ל רשות שידור גאון והוא גם לא היה האוראקל מדלפי. הוא היה יותר מזה. הוא היה מאור. איש טלוויזיה רציני, אחראי, חרוץ, ונאמן. וגם מוכשר. הגורל הטיל עליו משימה קשה ורבת אחריות. הוא היה המנכ"ל הראשון בהיסטוריה של השידור הציבורי שנגזר עליו לפעול בתנאי תחרות לא נוחים בשנים 1998 – 1993 מול ערוץ 2. הוא החטיף לערוץ 2 בשנות שלטונו אולם גם חטף מממנו לא פעם ולא פעמיים. יום אחד אתה נותן שיעור ויום אחד אתה מקבל שיעור. אלה החיים. הוא כמו אחרים ברמת הניהול וההכוונה שלו היה פגיע לעיתים. גדולתו כמנהיג שידור בעיניי הייתה נפשו הכֵּנָה שהכילה בתוכה עילוי של יושרה. אנשים לא מבינים עד כמה התכונה הזאת יושרה עילאית של מנהיג חשובה בכל רובד חברתי, בכל התכנסות של אנשים, בכל חוג אנושי, לא כל שכן בהובלת תקשורת המונים. סימפוניית ההספדים שנישאה בחלל האוויר של רשתות הטלוויזיה ואשר חלחלה לאותיות הדפוס של העיתונות הכתובה למענו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום המֵת לא עניינה אותי יתר על המידה. כשהוֹרָצְיוֹ אומר להַמְלֵט הגוֹוֵע מדקירת החֶרֶב המוּרְעֶלֶת של לארטס בסצנה האחרונה במחזה רווי פורענות מוות, את הטקסט מלא הוד ומכובדות עצומה שמכיל אֶמֶת מוסרית נצחית, "…אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…", אני תמיד חושב על מוטי קירשנבאום ז"ל. בעבורי היה מוטי קירשנבאום ז"ל, "…תמיד איש רומא יותר מאיש דנמרק…". בניסוח הנבון והתמציתי הזה בן חמש – שש מילים אתה מוצא את כל האמת הדרושה כדי להנהיג ולמשוך אחריך קבוצות אנשים. מוטי קירשנבאום זיכרונו לברכה הוא בלתי נשכח עבורי.

פוסט מס' 799 בשיתוף עם פוסט מס' 541. הועלה לאוויר ביום שישי – 15 במארס 2019.

עובדה מס' 10. ראיתי לאחרונה באחת מתמונות הטלוויזיה בערוץ 12 את יאיר לפיד משחק "שש-בש" מול יריבו גבי אשכנזי. תהיתי מדוע הם אינם משחקים שחמט איש נגד רעהו. 

עובדה מס' 11.  אנוכי מביע כאן את הערכתי הרבה לשני אנשי חברת החדשות של ערוץ 12 ברהנו טגאניה ודני קושמרו בעלי פרויקט הטלוויזיה המיוחד ויוצרי הסדרה התיעודית "מפוצלים" אודות קורות יהודי אתיופיה שעלו ארצה והותירו מאחוריהם את יהדות הפלשמורה. עין לא נותרה יבשה. גם לא לִבִּי. אין מדובר בכתבת Off tube, אלא תיעוד מהשטח. דני קושמרו וברהנו טגאניה וצוות הצילום שלהם לא התעצלו ו- טסו למוקד ההתרחשות, לאתיופיה ולאדיס אבבה ולגונדר ופגשו שם את שארית הפליטה של יהדות הפלשמורה האתיופית שנשכחה מאחור ביודעין ובכוונה תחילה מטעמים פוליטיים ע"י ממשלות ישראל מאז ראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. בשתי מילים : בושה וחרפה אחת גדולה. מגישת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12 קרן מרציאנו סיכמה ב- 7 מילים מַרוֹת את התיעוד העצוב והדרמטי של נטישת יהדות ה-פלשמורה ע"י ממשלות ישראל, וכה אמרה למאות אלפי צופיה, כלהלן : "עשר שנים של פיצול באדיבות מדינת ישראל". נורא. איזה ביזיון. אתה עושה מייד חשבון נפש והשלכה בגילך 81, כיצד אתה היית אתה מגיב לנוכח הפיצול המעוות שנעשו ע"י ממשלות הפארטאץ' של מדינת ישראל לדורותיהן. אשנה ואומר שוב, "שני אנשי חברת החדשות של ערוץ 12 ברהנו טגאניה ודני קושמרו וצוות הצילום שלהם ראויים להערכה רבה על פועלם". חייבים לתקן מייד את המעוות ואת העוול הנורא המדובר.

עובדה מס' 12. גיא פלג כתב המשטרה של חברת החדשות של ערוץ 12 הוא רכש חשוב בעל ערך רב.

עובדה מס' 13. ערוץ 13 שידר ביום שלישי – 12 במארס 2019 את פרק הבכורה "המתנחל" בהובלת חנוך דאום ובהשתתפותה הנלעגת בפרק הבכורה הזה של איילת שקד שרת המשפטים. מדובר במסמך טלוויזיוני כה ירוד וכה רדוד. מדהים לראות כיצד מסכימה איילת שקד ליטול חלק מרצון וביודעין במצגת טלוויזיונית כה משמימה, דלה, וליצנית, ומה מניע אותה לשקוע ב- ביב טלוויזיוני מהסוג הזה פרי יצירתו של חנוך דאום. וכן, אלו נימוקים מניעים את הנהלת ערוץ 13 לשדר לציבור הצופים שלהם מסמך טלוויזיוני כה עלוב וכה חסר ערך.

עובדה מס' 14 : ליאור שליין אף פעם לא משעמם אותי. מדובר באיש טלוויזיה מוכשר מאוד וחכם מאוד. אין עוד ליאור שליין נוסף בערוצי הטלוויזיה בארץ. האנשים והצוותים שעובדים לצדו ולמענו ב- "גב האומה" הם ברי מזל. גם הצופים שלו ואנוכי בתוכם.

חלק מתוכנו של פוסט מס' 799 נכתב במרירות אולם בכֵנוּת.

סוף הפוסט מס' 799. הועלה לאוויר ביום שישי – 15 במארס 2019. כל הזכויות שמורות.