פוסט מס' 815 (המשך של פוסט מס' 814). הפוסט הבא מס' 816 יהווה המשך של פוסט מס' 815.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 815 (המשך של פוסט מס' 814).

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –   

פוסט חדש מס' 815 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביוני 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, ולמחבר יואש אלרואי. 

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמופרכת שלו למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשֵאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי הממשלתי ההוא שהעניק לו פיקוד ומנהיגות על השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של חמש שנים מ- 2002 ועד 2007. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל המופרך וסילקה אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור שנתיים בטרם סיום כהונתו באשמת ועוון של שחיתות ומתן שוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק לכל הרוחות מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002  לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ושלוש שנות שירותו הקלוקל במשרה הרמה היסֵבו נזק עצום ובעל ישוער, מעשי, מוסרי, ותדמיתי, לאמינות ואיכות השידור הציבורי בכל גזרותיו : במוסד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על כל אגפיו וגם של רדיו "קול ישראל". עובדה, שאותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהפקידו בידו את המשרה הרמה ב- 2002, הבינו והכירו גם אם באיחור זמן רב כי היה מדובר במינוי שגרר עמו מייד חַשְרַת עָבִים סוערת וקודרת שכיסתה את שמיה של רשות השידור. היה מדובר בשגיאה רבתי, בשיקול דעת כל כך לא נבון של מינוי פוליטי של איש כל כך חנפן וכל כך לא מוכשר. היה מדובר בטעות מצערת ומטומטמת. היה מדובר בהפקדה נוֹאֶלֶת ומחורבנת של יוסף בר-אל על השידור הציבורי של מדינת ישראל. בסופו של דבר החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון ובגיבויו המוחלט של היועץ המשפטי שלה מני מזוז להעיף בצדק את אותו יוסף בר-אל קיבינימט ממשרתו הרמה, לעבר הירכתיים הַאָפֵלִים של אותו השידור הציבורי שעליו היה מופקד רק לפני רגע (!). כל השאר איננו חשוב עוד בשעת כתיבת פוסט מס' 815 למרות שהיה מדובר אז במעט מִידַי ומאוחר מִידַי. חשוב רק שהציבור לא ישכח אף פעם את ההיסטוריה ההיא בה הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בעוון ובגין שחיתות ומתן שוחד מסך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. לזכרו של אתלט, כדורסלן, ו-ספורטאי מחונן, אדם נפלא באשר הוא אדם, וידיד נפלא שלי זְאֵבִי'ק רָיְיס ז"ל בן קיבוץ גבעת ברנר שהלך לפני כמה ימים ב- 12 ביוני 2019 לעולמו והוא בן 83. זאבי'ק רייס ז"ל אדם נָדִיר, בעל אישיות יישרת דרך ונאמנה יוצאת דופן, איש חכם, איש של אמת, איש של יוֹשְרָה ו-מוּסָר, איש אָמִיץ ו-חָרוּץ, אָדָם של דוגמא אישית ייחודית מושלמת ובעל כישרון ספורטיבי נדיר בתחומים שונים, למשל כמו א"ק וכדורסל. זאביק רייס היווה השראה לרבים בארץ הזאת, וגם עבורי, לי (!). אבדה אֱנוֹשִית יקרה בעלת ערך עצום. זאבי'ק רייס ז"ל היה אדם כל כך יצירתי ומוכשר ו-בעל אישיות מושלמת. אהבתי אותו והערכתי אותו. עבורי הוא יוותר בלתי נשכח לעַד. אנוכי חושש לתעד -לכתוב את ההיסטוריה בצורה כה נחרצת אולם בכל זאת אומר לקוראיי כלהלן, זאביק רייס ז"ל ניחן ו-היה בעל אישיות דְגוּלָה ו-מיוחדת מאוד. איש חכם ונבון, חרוץ, בעל מצפון כן ו-מיוחד, ואדם מבורך ו-מזהיר ב-דוֹרוֹ במדינת ישראל. לא היו רבים כמותו, אין רבים כמותו, וגם לא יהיו. זאביק רייס ז"ל היה אדם ומנהיג משכמו ומעלה (!). אומר שוּב, בלתי נשכח עבורי.   

החלק הראשון של הפוסט הזה מס' 815 מוקדש בהערכה רבה לכלל תעשיית הספורט בתנועה הקיבוצית ההיא ולאותה שורת האלופים הארוכה בני ספרטה של דור המייסדים האמיץ ההוא שהעפיל לארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. בתוכם גם זאבי'ק רייס ז"ל בן קיבוץ גבעת ברנר שהלך לפני כמה ימים ב- 12 ביוני 2019 לעולמו והוא בן 83. אבותיהם ובניהם הסתפקו במועט ואף על פי כן העפילו לפסגה, ביניהם : שמוליק חדש ז"ל ואחיו אבינועם חדש (קבוצת כינרת), חיים בורר ז"ל (קיבוץ בית זרע), עמוס לין (קיבוץ משמר העמק), ראובן פכר (קיבוץ מזרע), משה "מוסה" דניאל (קיבוץ חולתא), יגאל דַר-וולודרסקי ז"ל (קיבוץ אשדות יעקב), ארנון טוּר – טוּרִין (קיבוץ גבעת ברנר), יָקִי גְרוֹף ז"ל (קיבוץ בית קמה), אוֹמְנִיָהוּ "אוֹמָנָה" לְבָבִי ז"ל (קיבוץ מרחביה), אהוד דקל ז"ל (קיבוץ עין שמר), מיכה מילשטיין (קיבוץ עין שמר), האחים זאבי'ק רייס ז"ל וגדעון רייס ויהודה רייס יבדלו שניהם לחיים ארוכים (קיבוץ גבעת ברנר), יעקב בורנשטיין (קיבוץ משמרות), עמי שלף ז"ל (קיבוץ שובל), עודד גינדין (קיבוץ נען), עמוס "פאיוץ" ירושלמי (קיבוץ נען), רותי אבלס (קיבוץ כפר גלעדי), גלי להב ו-חיותה מרצ'ביאק (קיבוץ ניר דוד/תל עמל), דוד כפרי (קיבוץ שריד), דוד בר נצר (קיבוץ המעפיל), האחים ראובן שפע וגרשון שפע (קיבוץ גבעת חיים), פינדה פישר ז"ל (קיבוץ גבעת חיים אביו של גרשון שפע), יורם מנדלבאום ז"ל (קיבוץ גבעת חיים), אורי שטרן ז"ל (קיבוץ גבעת חיים), יצחק "איקי" לוריא (קיבוץ גבעת ברנר), יואב צרי ז"ל (קיבוץ אפיקים), עוזי רוזן (קיבוץ שער העמקים) אברהם מלמד (קיבוץ רמת יוחנן), משה גרטל (קיבוץ רמת יוחנן), בועז ינאי (נהלל), איתמר מרזל (קיבוץ יגור), נועה זילברמן נערה יפת תואר בת קיבוץ גניגר (אתלטית מצטיינת רב גונית ש- הייתה אלופת הקפת התבור שלוש פעמים ברציפות ב- 1955, 1956, ו- 1957), נוח רם – זלדמן שחיין וכדורסלן (אף הוא בן קיבוץ גניגר), מאמן השחייה יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל (קיבוץ כפר מכבי), מאמן הכדורעף מִיכָה שַמְבָּן ז"ל, מאמן הכדורעף והמורה והמחנך אוּרִי אָפֶק יבד"ל (בקיבוצי השומר הצעיר עין החורש ועין שמר ובמדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט), המורה והמחנך שמריהו נאבל ז"ל (קיבוץ אפיקים), ועוד רבים רבים אחרים. אין זאת כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית החמיצה אותם והם החמיצו את הטלוויזיה.

זה קרה והתרחש לפני המון שנים. מאות אלפי יהודים בעיקר במזרח אירופה נטשו את הסדר הישן של אירופה הישנה, עזבו את בתיהם ברוסיה ופולין, והעפילו לארץ ישראל בהמוניהם במשך יותר משנות דור של 1939 – 1904 בעקבות הסיסמה "בשנה הבאה בירושלים", כדי להקים כאן חברה חלוצית צודקת יותר ושוויונית יותר. העלייה השנייה של ה-אימיגראנטים היהודיים ממזרח אירופה לארץ ישראל התרחשה במשך עשור בשנים 1914 – 1904 בתקופת השלטון של האימפריה ה-עותמנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנים 1923 – 1919 התחוללה העלייה השלישית. בין השנים 1924 ל- 1931 אירעה העלייה הרביעית שהביאה עמה כ- 80000 (שמונים אלף) אימיגראנטים יהודים שעלו לארץ ישראל ממדינות מזרח אירופה כמו רוסיה, פולין, ליטא, ורומניה. העלייה החמישית התפתחה בשנים 1939 – 1931. כ- 180000 (מאה ושמונים אלף) אימיגראנטים יהודים העפילו לארץ ישראל מארצות מזרח אירופה, ארה"ב, וגרמניה. כשליש מהם עלו מגרמניה בתקופת רפובליקת וויימאר בהנהגת הקנצלר פאול פון הינדנבורג ורובם לאחר ייסוד הרייך ה- 3 הנודע לשמצה ע"י השלטון הנאצי בראשות הקנצלר והפיהרר אדולף היטלר.

בשנת 1928 עלה על הקרקע קיבוץ גבעת ברנר ליד רחובות. בשנת 1932 עלה על הקרקע קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. באותה שנה של 1932 עלה על הקרקע קיבוץ גבעת חיים. בשנת 1931 עלה על הקרקע קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון וחמש שנים אח"כ ב- 1936 הוקם בסמוך לו קיבוץ כפר מכבי ע"י עולים חדשים חברי תנועת "מכבי הצעיר" שעלו לארץ ישראל מגרמניה וצ'כוסלובקיה וקראו לקיבוצם החדש על שם תנועת הספורט המכביסטית שלהם. הקיבוצים האלה וגם אחרים הפכו במשך הזמן לחברה משגשגת ומצליחה ו-גם למעצמות ספורט במדינת ישראל. החינוך הקבוצתי לעבודה קשה והסתפקות במועט (כמו למשל העברת נעליים וסנדלים מילדים מבוגרים לילדים קטנים מבלי לקנות חדשות), הדבקות במשימה, השדות והמרחבים, וכישרון בניית מתקנים, מגרשי ספורט ובריכות שחייה, ואולמות ספורט הפכו חלק מהקיבוצים למעצמות ספורט. קיבוצים כמו גבעת ברנר, אפיקים, גבעת חיים, אשדות יעקב, רמת יוחנן וכפר מכבי, גבת ויגור, גניגר, בית זרע, ספיח / בית קמה, עין שמר, המעפיל, וגם אחרים היו בשנים ההן שבין 1945 ל- 1985 מעצמות ספורט. הספורטאים והספורטאיות ההם בני הקיבוצים לא היו יכולים להעפיל לפסגה אילולא ניצבו בקרבם אנשים מיוחדים מדריכים, מורים, ומחנכים שנחנו בתכונות של מנהיגות והיו משוגעים לעניין ההוא של העברת ידע וחתירה ל- מצוינות בספורט כמו שמריהו נאבל ז"ל מקיבוץ אפיקים (נולד ב- 1919 בפולין. התגורר בגילו המבוגר בדיור מוגן בביתן אהרון. ושמריהו נאבל מת ב-2018 בגיל מופלג של 99), ויוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל מקיבוץ כפר מכבי (נולד ב- 1918 בסלובקיה והיה חבר קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון. יוסף טלקי מת ב- 2003 בהיותו בן 85).

זְאֵב "זְאֵבִי'ק" רָיְיס ז"ל ספורטאי עַל מוכשר מאין כמותו ב- א"ק וכדורסל, ואדם נפלא בן קיבוץ גבעת ברנר. נולד ב-6 ביולי 1936 ומת ב-12 ביוני 2019.

זאב "זאבי'ק" רייס ז"ל ספורטאי מצוין רב גוני מקיבוץ גבעת ברנר בעל אישיות מיוחדת הוא הראשון שמאייש רשימה נכבדה של פאר התעשייה הספורטיבית בתחומים רבים בהתיישבות העובדת. זאבי'ק רייס מת וגם תעשיית הספורט המשגשגת והמצטיינת ההיא בקיבוצים ובהתיישבות העובדת (בעיקר בענפי הכדורסל, הכדורעף, ה- א"ק, השחייה, וגם התעמלות נשים) איננה קיימת עוד. היא חלפה מן העולם. כפי שאמרה הסופרת האמריקנית מרגרט מיטשל בספרה רב המוניטין : "Gone With the Wind".

ספורטאים קיבוצניקים מעטים הפכו למופת ומודל לחיקוי במשפחתם , בקיבוצם , בחברה הקיבוצית וההתיישבות העובדת בכלל וגם במדינת ישראל , כפי שהיה בשעתו זאב "זאביק" רייס בן קיבוץ גבעת ברנר. הוריו של זאבי'ק רייס, האבא איזי רייס ז"ל (נולד בדאסאו בגרמניה ב- 1903) ואימו פאולה שמייביץ' ז"ל (נולדה ב- דאנציג – גרמניה ב- 1911) העפילו ארצה ב- 1934 והתיישבו בקיבוץ גבעת ברנר. האב איזי רייס עלה לארץ ישראל כבר ב- 1930 אולם שב לגרמניה בתפקיד שליח הסוכנות. האם פאולה שמייביץ' הייתה ספורטאית פעילה. הַגֵנִים שלה עברו לבנה הבכור זאב "זאבי'ק" רייס שבא לעולם בגבעת ברנר ב- 6 ביולי 1936.

זאבי'ק רייס נולד ספורטאי מוכשר. אָצָן ונתרן. הוא היה קיבוצניק בן קיבוץ גבעת ברנר וראשית דבר יוצר ואיש עמל של עבודת כפיים, ואף על פי כן היה גם שיאן ישראל בקפיצה משולשת בעשור ה- 60 של המאה הקודמת כשקבע הישג של 15.14 מטרים. הוא היה בעת ההיא גם אחד מקופצי הרוחק הטובים במדינה 7.20 מטרים. אל הישגיו אלה הגיע כמעט ללא אימונים. הוא היה כישרון טבעי. אינני יודע עד כמה התמצא בניתוח המתמטי – פיזיקלי של עקרונות הקפיצה לרוחק והקפיצה המשולשת אולם ברור כי מלבד ניתור מצוין הוא ביסס את הישגיו בשני סוגי הקפיצות האלה גם על מהירותו הטבעית העצומה וביצוע סגנון מיטבי (לא ניתן להעביר את הרגליים לנחיתה רחוקה מֵירָבִּית אם לא מבצעים תנועות קואורדינטיביות אנטי – רוטציוניות מחושבות לאחור של הגוף השט באוויר מפני שהוא מקבל תנועה סיבובית לפנים עם הניתור ברגל אחת על הקרש). זאבי'ק רייס גמא 60 מ' בעת ההיא בזמן של 6.9 שניות (כלומר מהירותו הממוצעת עם הגיעו אל קרש הניתור הייתה 8.7 מטרים בשנייה אחת). מדהים שהוא זאבי'ק רייס עשה זאת כמעט ללא אימונים. לצורך השוואה : האתלט האמריקני ג'סי אואנס  קבע ב- 25 במאי 1935 על מסלול פחם באצטדיון "אן ארבור" במישיגן – ארה"ב שיא עולם חדש בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. מהירותו הממוצעת עמדה על 9.80 מטרים בשנייה אחת. באולימפיאדת מכסיקו 1968 ב- 18 באוקטובר 1968 קבע האתלט האמריקני בוב בימון על מסלול רקורטאן שיא עולם חדש בשלב הגמר בקפיצה לרוחק, 8.90 מטרים. מהירותו הממוצעת עמדה על 10.0 מטרים בשנייה אחת. אגב, הוא בוב בימון היה בר מזל באותו יום השישי ההוא של 18 באוקטובר 1968 (בשעה שלוש אחה"צ), משום שרוח גבית של 2 מטרים בשנייה אחת (המאכסימום המותר על פי חוקת ה-א"ק) נשבה בגבו בדיוק בעת התור שלו (הוא היה הרביעי ברשימת הקופצים בתחרות הגמר באצטדיון האולימפי ב-מכסיקו סיטי), ולכן גם שיא העולם הזה שלו אושר כרשמי בטבלת השיאים העולמית. 8.90 מ' של בוב בימון החזיק מעמד 23 שנים בטבלת שיאי העולם עד קיץ 1991, ועד להופעתו של האמריקני מייקל פאואל שקבע באליפות העולם ה- 3 ב-א"ק שנערכה בטוקיו (כאמור ב- 1991) שיא עולם חדש של 8.95 מ'. שיא העולם הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה, יום כתיבת פוסט מס' 815 על ידי בתאריך 22 ביוני 2019.

הכרתי את זאבי'ק רייס ז"ל. הוא היה הכל. אדם למופת, ספורטאי למופת, איש חכם, ואזרח הגון. היה לי מעניין לשוחח עמו ולהקשיב לו. אחיו הצעירים ממנו של זאבי'ק רייס גדעון ויהודה הלכו בעקבותיו. אף הם היו אצנים ו- נתרנים. בתנאי העוני של התחרויות והאימונים בימים ההם היו האצנים מעבירים את נעלי ה- Spikes מאחד לשני. כישרונו של זאבי'ק רייס לא ידע גבולות. הוא פרץ גם לעבר משחקי הכדורסל, הכדורעף, והכדוריד. זאביק רייס היה שחקן כדורסל מצטיין בקבוצת הפועל גבעת ברנר ואח"כ בקבוצת הפועל גבעת ברנר / נען (ביסס את יכולתו גם על כושרו הגופני הגבוה ומהירותו העצומה) וכמו כן שחקן כדורעף ב- הפועל נען, ושחקן כדוריד ב- הפועל רחובות. המוניטין שלו בשנים ההן הלך לפניו בכל מדינת ישראל. קבוצת הפועל גבעת ברנר ומאוחר יותר גבעת ברנר / נען שיחקו בהצטיינות בליגה הלאומית בכדורסל במשך תקופה ארוכה בין השנים 1959 ל- 1979 (למעט עונת 1960). שני הקיבוצים הסמוכים גיאוגראפית גבעת ברנר ונען, מעצמות ספורט בהתיישבות העובדת, היו קרובים מבחינה פוליטית ושייכים לתנועת "אחדות העבודה" תחת מנהיגותם דאז של יצחק טבנקין, ישראל גלילי, ויגאל אלון.

יש להעיר כאן כי קבוצות כדורסל נוספות מההתיישבות העובדת שיחקו בליגה הלאומית בכדורסל מאז 1954 ואלו הן : הפועל מעיין ברוך, הפועל משמר העמק, הפועל בית אלפא, הפועל אשדות יעקב, הפועל גבעת חיים, הפועל יגור, הפועל גבת, הפועל ניר דוד, הפועל אשדות יעקב / אפיקים, הפועל מגידו, הפועל ניר דוד / בית אלפא, הפועל גבת / יגור, הפועל גן שמואל.

פסגת הישגי קבוצת הכדורסל של הפועל גבעת ברנר / נען הייתה ב- 1 בדצמבר 1972. הקבוצה הקיבוצניקית הביסה את מכבי ת"א (עם טל ברודי, מיקי ברקוביץ', סטיב צ'ובין, תנחום כהן-מינץ ז"ל ואחרים) בתוצאה 85:95. עודד גינדין מגבעת ברנר / נען קלע במשחק הזה 36 נקודות. שני שחקני מכבי ת"א טל ברודי ומיקי ברקוביץ' נכשלו בשמירה האישית עליו ויצאו בחמש עבירות. היה מדובר בסנסציה.

ב- 1973 בהיותי איש טלוויזיה צעיר הנמנה על שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החלטתי לעשות כתבה על שלושת האחים הספורטאים המפורסמים למשפחת "רייס" ב-קיבוץ גבעת ברנר. זה היה לפני 46 שנים אולם אני זוכר כל פרט מהכתבה ההיא. מצאה חן בעיניי מאוד בעת עשיית הכתבה האימא פאולה (כאמור ממוצא יֶיקֶה) של שלושת האחים רייס. הבוס שלי דאז אלכס גלעדי אמר לי בתום שידור הכתבה ההיא ב- "מבט ספורט", "היטבת לתאר ולהעביר לציבור את רוחה של המשפחה, משפחת רייס". זאביק רייס היה ספורטאי מוכשר ששימש ב- 1972 אחד מ- "דוגמני" צילום בסדרת טלוויזיה בת 15 (חמישה עשר) פרקים ב- א"ק (נקראה "כך עושים זאת נכון") שהפקתי וביימתי ב- 1972 בעבור אלכס גלעדי. הסדרה "כך עושים זאת נכון" שודרה ב- 1972 במסגרת התוכנית לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" . זאבי'ק רייס הוא אדם הגון בעל אופי מאופק מעבר לסטטוס של ספורטאי. זאבי'ק רייס היה מנהיג ומחנך. פאר תעשיית הספורט הקיבוצית של ההתיישבות העובדת. הוא היה קצין קרבי ב- "גבעתי" ו- "גולני". במסגרת שירות המילואים שלו סיים קורס מ"פ ומג"דים של שריון. כמי שמתעד את התקופה ההיא זאבי'ק רייס בעבורי הוא דמות בלתי נשכחת. כמה תמונות מארכיון קיבוץ גבעת ברנר מספרות על קצה המזלג את סיפורו.

טקסט תמונה : מראה של קיבוץ גבעת ברנר ליד רחובות בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה הקודמת. קיבוץ גבעת ברנר. זאביק רייס ז"ל (משמאל) ואחיו גדעון רייס. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 60 של המאה הקודמת. בור הקפיצה לרוחק בקיבוץ גבעת ברנר. זאביק רייס בעת ביצוע קפיצה משולשת לעיני מעריצים. הוא היה אתלט מצטיין  וספורטאי מופת שהפך מודל לחיקוי לרבים בתעשיית הספורט בהתיישבות העובדת בימים ההם – בזמן ההוא. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר). 

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה הקודמת. אולם הספורט של הפועל גבעת ברנר. זאבי'ק רייס (מס' 10) קולע לסל הפועל גבעת חיים. שומר עליו אמיר קרן מקיבוץ גבעת חיים (מס' 11 בגופייה בהירה). (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט מסמך : 1961. לפני 58 שנים. מסמך המתעד את מיקומה של קבוצת הכדורסל של הפועל גבעת ברנר שלישית בליגה הלאומית בכדורסל. שחקני החמישייה הראשונה היו מימין לשמאל : זאבי'ק רייס ז"ל, עמי שלף ז"ל, עמיר קמיאל, עמוס ירושלמי (בן קיבוץ נען ושחקן נבחרת ישראל בכדורעף), ושאול סבירסקי. מאוחר יותר שנים אח"כ דרך כוכבו גם של אביגדור מוסקוביץ' בקיבוץ גבעת ברנר. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט תמונה : מסמך עיתונות המתעד את מצוינותם של עמי שלף ז"ל וזאביק רייס בקליעה לסל. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

למורשתו של זאביק רייס ז"ל בן קיבוץ גבעת ברנר כאחד מבכירי תעשיית הספורט הקיבוצית בהתיישבות העובדת בכל הזמנים אני מצרף גם את פועלם של שחייני קיבוץ גבעת ברנר המפורסמים ארנון טור (טורין) ויצחק "איקי" לוריא .

טקסט תמונה : 1950. השחיין ארנון טורין בן קיבוץ גבעת ברנר אלוף ישראל במשחי החתירה. הוא בן 86 היום. ארנון טורין עִבְרֵת את שם משחתו ל- טוּר. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט תמונה : 1960 . השחיין האולימפי יצחק "איקי" לוריא בן קיבוץ בעת ברנר אלוף משחי הפרפר. יצחק לוריא ייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת רומא 1960. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר). 

טקסט תמונה : 1950 . מסמך המתאר את גדולתו של שחיין החתירה ארנון טורין (עִבְרֵת את שם משפחתו לטור) בן קיבוץ גבעת ברנר ואחד הטובים ביותר במדינת ישראל בעת ההיא . (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

טקסט תמונה : 1960. יצחק "איקי" לוריא בן קיבוץ גבעת ברנר נחשב לאחד השחיינים המצטיינים בארץ בסוף שנות ה- 50 ועשור ה- 60 של המאה הקודמת בסגנון הפרפר, ונבחר לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת רומא 1960. (באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת ברנר).

זאבי'ק רייס ז"ל היקר נוח על משכבך בשלום. עבורי אתה בלתי נשכח לעולם.

באשר לי. זאבי'ק רייס ז"ל בן קיבוץ גבעת ברנר בעל מוניטין לאומי היה ההשראה של כולנו בימים ההם, של כל ילדי הקיבוצים במדינת ישראל. גם שלי, בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

אני כבר יותר מבן 81 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 לפני כמה חודשים) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להתנהגות כֵּנָה הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה ש-דפנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק באדמה עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות החודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה ושחייה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גולני" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אני חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 62 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם. 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַמִידְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת הדייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי גינס של כרטא.

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. (באדיבות ספר "גינס").

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי לגובה של יותר מ-מטר מעל הקרקע, לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בפחות מ-שלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספר השיאים של גינס בהוצאת "כרטא" מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה וחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא שאבא של סקרלט אוהרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזילי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו בעלי ערך עצומים. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל ב-מכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי ב-מכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ (Edson Arantez Do Nacimento) שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה שקראו לה "מַרוֹקָה" בקיבוץ אפיקים ב- 1961. הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של  14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה (וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית של קיבוץ אפיקים העמק הירדן), פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אני רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב הפרה המצטיינת והמופלאה "מַרוֹקָה" שהניבה אז 13 טון חלב מידי שנה בשנה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. בחלוף ו-כעבור 25 שנה כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית  ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו  "פֶּלֶה" הבלתי נשכח (התמונה באדיבות TVGLOBO). התמונה צולמה במרכז הטלוויזיה OTI ב-מכסיקו סיטי בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים באחריות חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את משחקי טורניר מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפהפייה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה . היא לא בכתה . למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפיים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד באפיקים ש-"תְּמוּרָה" הסוסה היפה והחרוצה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא לקחה תנופה ו-נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. תמורה הייתה הפלא השמיני של יצירת ה-אל. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. התורשה עשתה את שלה וגם היא הייתה סוסה יפהפייה. צבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא היקר שלי ז"ל (משה בלינדמן – אלרואי) לרתום אותה את "שיבולת" לכלי החקלאי ה-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא שלי אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ול-גוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת ה-קְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". ה- "זור" היה שטח חקלאי של קיבוץ אפיקים סמוך מאוד לגבול עם ירדן. זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות ה-זוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה-יְצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה אולי שישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "…הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה שלהם…" הוא מונח ש-כול חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה השחורה מ-שחור הייתה הכי פוטוגנית, הכי יָפָה, והכי נבונה שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים ליד האקוודוקט. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות הענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת ו-חרוצה מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה (!). היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, מ-תְּמוּרָה. שתי הסוסות היפהפיות והחרוצות האימא תמורה וביתה שיבולת נותרו בלתי נשכחות עבורי לתמיד. לעַד.  

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שרק'ה פרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מעיירות שירווינט וקורשאן בליטא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי.  

2. פוסט מפורט העוסק ודן בהפקות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא לפני כ- ארבע עשרות של שנים מעבר לגבולות המדינה, אלה של מונדיאל ארגנטינה 1978 (ראה הפוסט הקודם מס' 814) ואחריו גם אליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979 בהשתתפותה ושגשוגה של נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי רלף קליין ז"ל (ראה הפוסט הקונקרטי הזה מס' 815). פוסט מס' 815 סוקר את מאורעות הכדורסל הישראלי הלאומי במישור הבינלאומי בשנים שבין אולימפיאדת הלסינקי 1952 לבין אליפות אירופה באיטליה ב- 1979. ההצלחה של ההפקות הבינלאומיות ההן שלנו בימים ההם בסוף עשור ה- 70 של המאה הקודמת היו מותנים ראשית דבר בהבנה, הכרה, וניצול נכון שלנו את השימוש בטכנולוגיה הטלוויזיונית הענייה של הימים ההם לרבות שימוש נכון בתקשורת לוויינית בינלאומית דלה, ביורוקרטית, מסורבלת,  ומוגבלת בימים ההם. פוסט מס' 815 (המשך של פוסט מס' 814). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 23 ביוני 2019. כל הזכויות שמורות.

הערה : הפוסט הבא מס' 816 יהווה המשך של פוסט מס' 815 שהוא המשך של פוסט מס' 814.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –   

פוסט חדש מס' 815 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביוני 2019. 

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמופרכת שלו למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור שנתיים בטרם סיום כהונתו באשמת ועוון של שחיתות ומתן שוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק לכל הרוחות מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

1. דוד המלך.

דוד המלך היה מדינאי חכם ומוכשר בעל מנהיגות ו-כריזמה בלתי נדלית וגם גבר יפה תואר. דוד המלך היה איש צבא וביטחון בכל רמ"ח אבריו וגם מוסיקאי, סופר, ומשורר (על פי המסורת הוא כתב את ספר תהילים"), וגם איש ואדם דגול. למרות שפעל במסגרת שלטונית אוטוקראטית מלוכנית שהקנתה לו בימים ההם סמכויות בלתי מוגבלות (מכל היבט) כמלך שמנהל ממלכה מוקפת אויבים, הוא היה גם אדם. פרק ט' בספר התנ"כי שמואל ב' מדגיש את היותו אדם שלא שכח בית קודמו, המלך שאול ושושלתו. אין יום שעובר מבלי שאני קורא, מעיין, ולומד בעצמי כמה פרקים בתנ"ך. המיקום והעריכה של פרק ט' בספר שמואל ב' הוא מרתק ו-מעניין מפני שכל כולו עוסק בחיפושו של דוד המלך אנשים מבית שאול המלך (מי שקדם לדוד כמלך ישראל ורדף את דוד בשל קנאתו החולנית), שושלת משפחתית מלכותית שנשכחה ואולי נכחדה ו/או שעמדה להישכח ולהיכחד. אף על פי כן באמצעות צִיבָא אחד מראשי צוות עבדיו של שאול המלך, מאתר דוד המלך את נכדו הנכה של שאול המלך, מִפִיבֹשֶת, בנו של יונתן אהוב לבו של דוד המלך משכבר הימים. דוד המלך מחליט להחזיר לציבא נציג משפחת שאול המלך את כל השטחים החקלאיים שהיו שייכים פעם לשאול המלך, ומחליט לארח את מפיבשת לשולחנו לכל ימי חייו כפי שהוא מנסח זאת בשפתו התנ"כית : "…ו-מפיבשת בן אדוניך יאכל תמיד לחם לחם על שולחני…ו- מפיבשת יושב בירושלים כי על שולחן המלך תמיד, והוא אוכל והוא פיסח שתי רגליו…". מיקום פרק ט' בספר שמואל ב' והדיווח אודות דוד המלך כאדם מעורר עניין רב מפני שהוא נמצא בתווך שבין פרק ח' בספר שמואל ב' בו מסופר בכלל על ניצחונותיו כמצביא מזהיר בראשות הרמטכ"ל המצוין שלו יואב בן צרויה על צבאות פלשתים וארם צובא, לבין פרק י' בספר שמואל ב' שם מסופר כיצד הרמטכ"ל יואב בן צרויה וסגן הרמטכ"ל אחיו אבישי בן צרויה מביסים את צבאו של חָנוּן מלך בְּנֵי עַמּוֹן ואת שַר צבא אֲרָם צובא הֲדַרְעֶזֶר. מייד אחרי הדיווח על שתי המלחמות שניהל דוד המלך נגד בני עמון ונגד ארם צובא, מופיע פרק י"א בספר שמואל ב' שמספר על הרומן האסור שניהל דוד המלך עם בת שבע בתו של אֱלִיעָם ו- אֵשֵת אוּרִיָה הַחִתִּי, והסוף המר והעצוב של אוריה החתי שנמנה על נאמניו עד כלות של דוד המלך והיה אחד מאנשי השב"כ שלו.

2. משה דיין וטל ברודי.

סדרת הטלוויזיה הרכילותית של הבימאית ענת גורן אודות "משפחת דיין" המשודר בימים אלה ב- YES DUCO, הזכירה לי לפתע את פגישתי הטלוויזיונית עם משה דיין ואנוכי לפני יותר מ- 39 שנים בעשר בבוקר של יום שני ההוא – 28 באפריל 1980 בווילה שלו בצהלה. הייתי עסוק אז בסיום המחקר, הבימוי, ובסיום התיעוד של הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" אודות כדורסלן מכבי ת"א טל ברודי ש- "יצא לגִמלאות". ביקשתי בשיחה טלפונית לראיין אותו פנים אל פנים כדי לשמוע את חוות דעתו הפרטית הנוגעת לאחר הכדורסלנים הגדולים ביותר בהיסטוריית הכדורסל הישראלי, אודות יהודי – אמריקני ממדינת ניו ג'רסי בארה"ב שוויתר על קריירה מקצוענית מבטיחה ועשירה ב- NBA והחליט ב- 1966 לעזוב את ארה"ב, לבנות את ביתו החדש בישראל, ולשחק במדי מכבי ת"א ונבחרת ישראל. משה דיין ניאות והסכים.

משה דיין עצמו פתח לי בעצמו ובפני הצלם שלי יורם מנדלבאום ז"ל (בן קיבוץ גבעת חיים) ביום שני ההוא של 28 באפריל 1980 את השער הקטן המוביל לווילה הנאה שלו בצהלה. לראשונה בחיי ראיתי אותו פנים אל פנים. לא ידעתי שהוא כל כך נמוך קומה, אולם אף על פי כן דמותו הייתה ונותרה מרשימה. אולי גם בכלל הרטייה השחורה שכיסתה את עינו השמאלית. לחצנו ידיים וערכתי הכרה עם אחד המדינאים המוכשרים והאמיצים ביותר בתולדות מדינת ישראל מי שהיה רמטכ"ל צה"ל נועז, מקורי, וחכם. אישיותו הפיצה מייד אור נגוהות של מנהיגות. הוא הרשים אותי. אינני יודע למה אולם משום מה הוא הזכיר לי את דוד המלך. מחשבותיי נדדו לרגע אחד לספרים התנ"כיים שמואל א' ו- ב' ומלכים א'. לא הסגרתי בפניו את מחשבותיי. סמוך למקום עומדנו, ישבה רעייתו רחל ליד שולחן עץ בחצר הווילה וניהלה שיחה עם חברה. ואז מבלי שהוא מכיר אותי (וגם לא את הצלם שלי) אמר לי לפתע, "…הנשים תמיד מרכלות אבל אנחנו הגברים קובעים…". יותר מ- נדהמתי מפני שהוא לא הכיר אותי ומעולם לא נפגשנו. הלכנו שלושתנו לצד השני של הווילה למקום שהיו שם הרבה "עתיקות" אבל גם הרבה שקט. כמעט דממה מוחלטת. בדרך עשיתי לו הכרה עם יורם מנדלבאום הצלם שלי שנחשב לשחיין המהיר ביותר בישראל בשעתו וגם המוכשר מכולם. הריאיון ההוא עם משה דיין (בן 65, אז) אודות טל ברודי היה חשוב עבורי ובעבור הסרט התיעודי "גופייה מס' 6" מפני שהוא משה דיין היה האיש שטבע באמת בשעתו את הסלוגן המפורסם בן חמש מילים, "…בטל ברודי עלם חמודות מתגשם החלום הציוני…" (!). הצלם שלי יורם מנדלבאום ז"ל תיעד את כל המראות והקולות  בסרט "גופייה מס' 6" באמצעות מצלמת פילם מסוג BL. להפתעתי הגדולה למרות ששוחחתי עם משה דיין בטרם והכנתי אותו לקראת הריאיון, ולמרות שלושה "טייקים", הוא פשוט לא הצליח לומר שוב את אותן חמש המילים הנ"ל ההן. הייתי גלוי עמו והסברתי לו שוב כי כמות חומר הצילום שלנו מוגבלת ועליו להשיב תשובה קצרה שידועה מראש, ולא לספר סיפורים ארוכים שלא עניינו אותי אז. משה דיין נעלב ושינה פאזה. הוא נדלק ואמר בטון זועף שנשמע כמו צַו, כמו פקודה, כלהלן : "…תראה מר אלרואי, אתה שואל ואני עונה, כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר…". לשמחתי הוא הצליח לעשות זאת ב- Take הרביעי.

רקע העובדות והדברים לריאיון שערכתי עם משה דיין מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ של מדינת ישראל, ורמטכ"ל צה"ל בשנים 1957-1953, בווילה שלו בצהלה, ביום שני-28 באפריל 1980.   

שחקן הכדורסל האגדי היהודי-אמריקני טַל בְּרוֹדִי עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג'רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון". הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת"א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת"א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת"א בראשות הקפטן שלה טל ברודי ב- בלגרד במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א בכל הזמנים באישיותו וכישרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א וגם נבחרת ישראל. טל ברודי הוא מבין האנשים שהשפיע עלי כספורטאי וגם כאדם ביותר ב- 40 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה.

כשהיה נער בביה"ס התיכון בטרנטון בניו ג'רסי אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…טַל בְּרוֹדִי היה לא רק נער מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון בניו ג'רסי והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָכּוֹש ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. אף אחד חוץ מטל ברודי לא העז לצאת מפתח ביתו בסופת שלגים כזאת. זה מוכיח עליו משהו…".

טקסט תמונה :  1959. טרנטון – ניו ג'רסי. טל ברודי בן 16 עם מאמנו בביה"ס התיכון פרד פרייס (Fred Price). (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1961. אוניברסיטת אילינוי. טל ברודי בן 18 במדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרד פרייס מוסיף עוד, כלהלן : "…לא היה כמוהו. עד כדי כך. טל ברודי אהב את המשחק ואת האימון עד כלות. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן. הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית…". מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי שטַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם, "טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל". מנהל קבוצת מכבי ת"א מר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "…במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני שניגפנו במשחק הראשון בבאדאלונה 69:101 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, שמלוק, "…I’m sorry…". הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד בדלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק  24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, "…חברה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה…". שמואל "שמלוק" מחרובסקי מוסיף : "…טל ברודי היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו". טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת"א הביסה את חובנטוד בדלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע"י הציבור "נֵס בַּדָלוֹנָה" וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת"א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת"א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 67:68 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת"א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין אמר : "בטַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני". מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה"ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ'מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על "המציאה" לנוֹח קְלִיגֶר יו"ר מועדון מכבי ת"א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה"ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן), יְהוֹשע רוֹזִין, שָאוּל "קוקה" כַּסְפִּי [7], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 77 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת"א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סלמה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, והעבירם לרחוב המכבי ליד קולנוע "אוֹרְיוֹן" ושם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר.

טקסט תמונה : 1940. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע "אוריון" הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מכבי ת"א בימים ההם . זיהוי השחקנים מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין).  הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחצות הליל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת"א גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטארי על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם "גופיה מספר שֵש". זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת"א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו  34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה . הישג חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה"ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת"א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז"ל ורָלְף קְלָיִין ז"ל, ומנהליהם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", העוסק ביחסי הגומלין הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א והחזיקו מעמד 37 שנים רצופות בין 1969 ל- 2006.

טקסט תמונה : ערב יום רביעי –  19  באוקטובר 1966. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת"א סבי בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' שש" (75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל והעורך שלי היה ז'אן קלוד זרביב (אביב) ז"ל. הסרט שהורכב מקטעי film ו- video שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה"ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם כאמור משה דיין מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : "טל ברודי הוא עלם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני".

טקסט תמונה : משה דיין מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אנוכי מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לריאיון הטלוויזיה שהחלטתי לקיים ולערוך עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אנוכי מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי "גופיה מספר שש". משה דיין אמר לי כלהלן באותה הפגישה ההיא : "טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי מתגשם החלום הציוני (!) ". זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין רשות השידור לבין מכבי ת"א התקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים. זה נכון. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת"א הרוויחה מָמוֹן ומוניטין תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית. הטלוויזיה הציבורית שילמה למכבי ת"א במשך שנות דוֹר מעונת 1977 – 1976 ועד עונת 2007 – 2006 סכום עצום ונכבד (הנתונים המדויקים מופיעים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי,"הקשר הסימביוטי") ובתמורה צברה יוקרה ורייטינג. אלה הם בדיוק חוקי המשחק בין הטלוויזיה למושאי השידור שלה. אנחנו צברנו אהדה ותהילה בעקבות הרייטינג השופע. ערוץ 2 צובר בעקבותיו ממון. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת"א ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כאיש הטלוויזיה הישראלית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו"מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו"מ לקרב. חשנו את האוויר החם של ערוץ 5 וערוץ 2 נושף בעורפנו. כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כ-ריטואל. מכבי ת"א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני ישראלי בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ', אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם או אליהם. בס"ה, היו לנו רק שתי נקודות מפגש במשך שלוש עשרות שנים. היכל הכדורסל ביד אליהו ושולחן המו"מ. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אֶמֶת (למעט ה- 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת"א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. כל אנשי הטלוויזיה סכל הרמות הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו. מן ההיבט הזה לא הייתה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת"א בארץ בנובמבר 1968 ואת תחרויות גביע אירופה בנובמבר 1970, אך לשלם לה זכויות שידורים התחלנו רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

3. ליאור שליין.

אינני חוזר במילה את מה שאמרתי ואני אומר מעת לעת אודותיו של ליאור שליין. מדובר בגאון טלוויזיה שמאפיל האפלה כבדה על שני הצמדים רני רהב + שרון גל, ועל אופירה וברקוביץ'. סמילים אחרות : שני הצמדים הנ"ל אינם מגיעים לקרסוליו. כל ניסוח טוב.

4. הזוג צחי הלוי ולוסי אהריש.

הכתבה הנהדרת של העיתונאי אילן לוקאץ' אודות הזוג שנישא צחי הלוי (יהודי) ולוסי אהריש ערבייה מוסלמית), ואשר שודרה ב-אולפן "שישי" של ערוץ 12 ביום שישי – 21 ביוני 2019, הייתה מלבבת ומרגשת, וגם מעוררת תקוות ואופטימיות. אופטימיות מפני שצחי הלוי ולוסי אהריש (גבר ואישה מעוררים כלפיהם כבוד והערכה עצומים) מוכיחים בצורה אנושית הלכה למעשה כי אין שום חשיבות לדת ואמונה דתית אלא רק ל- לב, לאמת, וליושרה. יבורכו צחי הלוי ולוסי אהריש ויבורך אילן לוקאץ' שחשף את הסיפור האנושי הזה בעל ערך אנושי, אישי וחברתי, בלתי נדלה. איזה יופי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 815. הפקות שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא מעבר לגבולות המדינה את השידורים הישירים של מונדיאל ארגנטינה 1978 ואת השידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל של איטליה 1979 בהשתתפות ושגשוגה של נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי רלף קליין ז"ל היו מותנות ראשית דבר בלימוד, הכרה, והבנה מיטביים לאורך, לרוחב, ולעומק את מבנה הטכנולוגיה הטלוויזיונית הבינלאומית המוגבלת דאז (בארץ וגם בעולם) ואת הידע להפעיל אותה ולהשתמש בה לרבות שימוש בתקשורת לוויינית ישראלית בינלאומית דלה. צריך לזכור ש-בתחנת התקשורת ללוויינים שהוקמה ונבנתה ב- 1972 במישור עמק האלה ליד ירושלים הוצבה בימים ההם רק אנטנה אחת בלבד שהייתה מחוברת ומקושרת ל-לוויין ה- Primary האטלנטי בלבד. פוסט מס' 815. כל הזכויות שמורות.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  – – – – – – – – – –  

פוסט חדש מס' 815 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביוני 2019.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  – – – – – – – – – –   

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 , הפכה הפקדתו המתעתעת והמופרכת שלו למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון . יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 . מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא . שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמו של תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל כאדם וספורטאי יינון עוד זמן בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי לדורותיו. נפגשתי עמו פעמים ספורות בזירת הכדורסל בארץ בהיותי כדורסלן בקבוצת הפועל אשדות יעקב ב- 1960 בראשות יגאל וולודרסקי – דר ז"ל (בן קיבוץ אשדות יעקב) וכאיש טלוויזיה של אלכס גלעדי ב- 1975 ו- 1980. תני כהן מינץ שחקן טניס שהתנשא לגובה של 2.04 מ' הובא לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב  ע"י המאמן יהושע רוזין ממגרשי הטניס של האגודה היכן שהוא ב- 1955. יהושע רוזין ז"ל כמו מאמנים רבים בארץ ובעולם חיפש שחקני כדורסל גבוהים ממש כמו אלכסנדר גומלסקי מאמן אלופות ברה"מ א. ק. ריגה וצסק"א מוסקבה. לא רק הם כמובן. תני כהן מינץ שידרג מייד את מכבי ת"א. אנוכי, כשחקן כדורסל שגובהו היה 1.90 מ' לא יכולתי להתמודד מתחת לסלים עם גובהו של תני כהן מינץ. לא רק עם קומתו אלא גם עם המסה הגדולה שלו ששלטה והייתה דומיננטית בשתי ריבות הסלים. הוא היה שחקן הכדורסל שעשה את ההבדל. יכולתי להתמודד עם רלף קליין ז"ל, דוד פריש, יעקב אדליסט ז"ל, סבי בן בסט ושחקני מכבי ת"א אחרים אך לא עם תני כהן מינץ ז"ל. הוא הפך חיש מהר לשחקן מפתח במכבי ת"א וגם בנבחרת ישראל. ב- 1975 עשיתי עליו כתבה במגרש הכדורסל של בי"ס "צייטלין" בתל אביב ושל אגודת אליצור ת"א ל- "מבט ספורט" לאחר שסיים את שירותו במכבי ת"א. הוא היה כוכב כדורסל צנוע ומנומס ואובייקט צילום נוח.

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 50 של המאה שעברה. לפני כ- 60 (שישים) שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מכשיר את קבוצת הנוער שלו במגרש הישן ברחוב המכבי ליד קולנוע "אוריון" בתל אביב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן שלמה הרשמן, מרדכי קומורניק , חיים משגב (מוסקוביץ', גופייה מס' 8, היום עו"ד), שחקן לא מזוהה, תנחום "תני" כהן מינץ (מס' 7), שבתאי "סבי" בן בסט (מס' 5), גדעון בירכץ, שחקן לא מזוהה, והאפסנאי ואיש המשק פנחס "פטקה" חפץ. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : איתן צווייג, שחקן לא מזוהה, מנחם אילון, בועז דגן, שני שחקנים לא מזוהים. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה שבתאי "סבי" בן בסט (שחקן הקבוצה הבוגרת של מכבי ת"א והקפטן שלה בשנים 1969 – 1956).

בקיץ 1975 ניאותה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לערוך ל- תנחום כהן מינץ (בן 36) משחק פרידה מתוקשר בהיכל הספורט ביד אליהו, נבחרת אירופה נגד מכבי ת"א. פרידתו של תנחום כהן מינץ ממכבי ת"א הפכה לאירוע ארצי ובינלאומי אך יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן הורה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לא להעביר את המשחק בשידור ישיר מפני שמכבי ת"א לבשה גופיות נושאות פרסומת מסחרית של "עלית" . אסור היה אז לצלם משחקי ספורט בשעה שהשחקנים לבשו גופיות נושאות פרסומת מסחרית כלשהו. בצר לו שלח אלכס גלעדי צוות צילום ב- פילם בראשותי כדי לתעד את המשחק בעל יוקרה בינלאומית ולשדר אותו ביום פקודה. 800 feet של חומר מצולם בפילם שתיעדו את המשחק ההוא (פותחו כאמור ע"י מעבדת הפילם של הטלוויזיה אך לא שודרו מעולם) שוכבים להם עד עצם היום הזה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומחכים לגואל. אם לערוץ 1 יש רצון וחשק הוא יכול לשדר כתבה מרתקת לזכרו של אחד מגדולי שחקני הכדורסל של מדינת ישראל בכל הזמנים תני כהן מינץ ז"ל כולל חשיפה בלעדית של חומר הצילום ההוא שנזרק לטמיון ונח לו כבר 39 (שלושים ותשע) שנים באוצר המלך. איש לא ראה ממנו אפילו Frame אחד עד היום הזה. ב- 1980 ראיינתי את תני כהן מינץ לסרט תיעודי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שהפקתי וביימתי אודות פועלו של שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי (בן 76 היום). הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

מדובר בסיפור מורכב שמתאר את כברת הדרך הענקית והפתלתלה שעברו יחדיו הטלוויזיה וענפי הספורט השונים. החלטת הוועד המנהל של רשות השידור לאסור את פרסומת "עֵלִית" לא הייתה בגדר המלצה, אלא פקודה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העביר את רוח הצַו למנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן ולאָלֶכְּס גִלְעָדִי מנהל מחלקת הספורט. מכבי ת"א הפכה לאובייקט שידור פסול. האגודה עתרה לבית המשפט הגבוה לצֶדֶק (בג"צ) כדי שיחייב את רשות השידור להמשיך לצלם את משחקיה. המחלוקת הגיעה בזמנו לידיו של השופט העליון מאיר שמגר. מאיר שמְגר הוציא צַו ביניים המחייב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית להמשיך בצילום המשחקים שתוכננו כבר להיות מועברים בשידורים ישירים עד להחלטה הסופית שתיפול לכשתיפול בהרכב של שלושה שופטי בג"צ. ההחלטה נפלה יומיים לפני המשחק מכבי ת"א – ריאל מדריד בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק אומנם הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך זה לא עזר למכבי ת"א. הקבוצה ספגה תבוסה 94:114 מידי הספרדים. כל משחקי מכבי ת"א בעונת 1975 – 1974 שודרו ישיר בטלוויזיה מכוח הצַו של כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָר, למַעֵט משחק אחד. אותו המשחק החגיגי של נבחרת אירופה נגד מכבי ת"א זה שהתקיים ב- 22 ביוני 1975 בהיכל הספורט ביד אליהו לכבודו של תני כהן מינץ. המועדון נפרד מאחד מגדולי שחקניו בכל הזמנים תנחום "תני" כהן מינץ. אלכס גלעדי ביקש להעביר את המשחק בשידור ישיר באמצעות הניידת האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה (ה- O.B. הלָבָן) אך ארנון צוקרמן ודן שילון אסרו עליו. ההתמודדות הזאת שהייתה בבחינת "SHOW" הצגת טלוויזיה ספורטיבית למַזְכֶּרֶת, בהשתתפות כוכבי הכדורסל של אירופה לא היה מתוכננת להיות מועברת בשידור ישיר ולא הוצבה כלל בלוח השידורים [1] מפני שבמשחק הרֵעים הזה לבשו שחקני מכבי ת"א את גופיות "עֵלִית". רשות השידור לא הסכימה למהלך הפרסומי ועל כן בצַר לו שלח אלכס גלעדי צוות צילום בפילם ואותי כדי לפחות לתעד את האירוע ולשדרו ביום בו יתרצה הוועד המנהל של רשות השידור. הייתי הכתב / שַדָּר שנשלח ע"י אלכס גלעדי להיכל הספורט ביד אליהו אז לפני 39 שנים כדי להנציח את פרידתו של תנחום "תני" כהן מינץ בן ה- 36 והשחקן הגבוה ביותר בישראל (2.04 מ') מזירת הכדורסל. צילמנו 800 רגל בפילם  Reversal. עָמוֹס בִּינְקִין פיתח את החומר במעבדת הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכנה המרתף הבניין בשכונת רוממה בירושלים. הכתבה הזאת לא שודרה מעולם כי מכבי ת"א לא וויתרה ו- שיחקה עם פרסומת "עֵלִית" רקומה על גופיות השחקנים. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ארנון צוקרמן (בן 85, היום) שהייתה מונופול התעקשה ולא וויתרה, ושלחה את חומר הצילום לטמיון, לאוֹצָר הארכיוני הממלכתי שלה. נבחרת אירופה הביסה את מכבי ת"א 88:115. משחק הכדורסל האחרון של תנחום "תני" כהן מינץ בן למשפחת ספורטאים עניפה שהחל את הקריירה הספורטיבית שלו כשחקן טניס. בכיר שחקני הכדורסל של ישראל בימים ההם לא זכה לכבוד הראוי לו בשל טענה מגוחכת של הוועד המנהל של רשות השידור של עודף פרסומת מסחרית על מרקע הטלוויזיה הציבורית. חומר הפילם הזה שוכב מצהיב בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (היום תאגיד "כאן") כאבן שאין לה הופכין עד עצם היום הזה. משחקיה של מכבי ת"א בעונת 1975 – 1974 במסגרת גביע אירופה לאלופות שודרו בינתיים אז מכוח צַו הביניים של השופט העליון מאיר שמגר.

הערה שלי : הפוסט הזה הוא במידה רבה גם יד זיכרון לזכרו של תני כהן מינץ ז"ל אדם דגול וספורטאי אציל. וגם לזכרם של הכדורסלנים הדגולים עופר אשד ז"ל, עמי שלף ז"ל, ו- יגאל וולודרסקי – דָר ז"ל שהלכו לעולמם בטרם עת.

[1]  הטלוויזיה הישראלית הציבורית למדה את הלקח ברבות השנים ושידרה ישיר את משחקי הפרידה בהשתתפות נבחרת אירופה משחקני מכבי ת"א טל ברודי, לו סילבר, ומיקי ברקוביץ'.

הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם. (קובץ כ"ה כרך ה').

אליפות אירופה בכדורסל – גוריציה / וונציה / סיינה / טורינו – איטליה 1979 (מחצית 1).

חשיפת הצלחתה של נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל באיטליה בקיץ 1979 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית היוותה פיצוי היסטורי. סיקור נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל לתולדותיה קופח לאורך כל הדרך בהשוואה לסיקור נבחרת ישראל בכדורגל וסיקור מועדון הכדורסל של מכבי ת"א.

בשנים 1982 – 1977 הפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקות ענק, לעיתים גדולות מכפי מידותיה הטכנולוגיות והלוגיסטיות אולם לא מכפי דמיונם, יכולתם, וכישרונם של אנשיה. זה היה לפני המון שנים. ב- 1979 מתחוללים שינויים דרמטיים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל  ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן יבד"ל הולכים הביתה. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מתמנה למנכ"ל רשות השידור ופרופסור ראובן ז"ל ירון נבחר להיות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקות הטלוויזיה המזהירות של אלכס גלעדי בשנים 1979 – 1977 : הבחירות לכנסת – מאי 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל – נובמבר 1977, ותחרות שירי הארו -ו ויזיון (Eurovision Song Contest) מארס 1979. אלכס גלעדי עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסופה של 1980 ועובר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC . עזיבתו מהווה אבדה גדולה לשידור הציבורי של מדינת ישראל .

כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2017. הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" נחקר ונכתב במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים, הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה עוסקת בעיקר בתחומי הטלוויזיה הספציפיים האלה : חדשות, ספורט, תיעוד, טכנולוגיה, מו"מ וזכויות שידורים, כלכלה טלוויזיונית, הגשה והנחייה באולפן, ויכולת וכישרון של שידורים ישירים Play by play בטלוויזיה של מקצועות הספורט הרבים והשונים.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right – if not give it up

השורה התחתונה של הספר :

The History of The Unavoidable Symbiotic Relationship Between Television and Sports (+News + Documentary) – In Israel and Around The World, 1936 – 2017

חלוקה :

1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפיקה בהצלחה את שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 ומתכוננת בראשית 1979 לקראת שידור אליפות אירופה בכדורסל לאומות – איטליה 1979. 2. הסקרנות הטלוויזיונית העולמית סביב המהפכה האיסלאמית באיראן והשימוש האמריקני המסיבי בלווייני התקשורת הבינלאומיים המועטים מעמיד בספק את יכולת הסיקור והעברת השידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979, מגוריציה וטורינו לאולפני הטלוויזיה בירושלים. 3. בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ניצבת ב- 1979 צלחת – אנטנה בלבד המקושרת ללוויין האמריקני האטלנטי ה- Primary השייך לחברת התקשורת האמריקנית COMSAT.

ציטוט : "יש אנשים הנאנחים גם בהיותם מודים לאלוהים". (רוברט בראונינג).

זה נכון. אנוכי אחד מהם. נאנחתי והודיתי לאלוהים שאני מאמין בו באמונה שלמה בדרכי שלי. זה היה מדהים. ה- הצלחה ושגשוג ניהול והפקת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי בחודש יוני של שנת 1978 את מונדיאל ארגנטינה 1978, בניגוד מוחלט לתורת הסיכויים והרחק מגבולות המדינה ולמרות שימוש בטכנולוגיית תקשורת לוויינים דלה ורעועה בין בואנוס איירס לירושלים – לא הייתה פרי מנהיגותם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. גם לא של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. וודאי לא של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. ההצלחה והשגשוג להביא הביתה ובשלום במשך חודש ימים ביוני 1978 21 שידורים ישירים ו- 17 שידורים מוקלטים מארגנטינה לישראל לא היו יכולים להתרחש ללא הסיוע העצום והנדיב שהעניקו לי אשת הטלוויזיה הפורטוגלית הציבורית RTP גב' מנואלה פורטאדו הנפלאה ושל מר אמאורי דאומאס מנכ"ל OTI (איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה במדינות דרום ומרכז אמריקה , כמו גם בלעדי עזרה עצומה שנתן לי מהנדס התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה Entel Argentina, יהודי – ארגנטיני וציוני חם בלתי נשכח על ידי בשם מר מאסימו גארפינקל (הייתה לו משפחה בקיבוץ אלומות בעמק הירדן). גדולתם ונדיבותם של השלושה האלה שהעניקו לי את עזרתם בחינם וללא כל בקשת תמורה בעת שהייתי בבואנוס איירס, סופרה בפרוטרוט בפוסט הקודם מס' 814. זה היה מדהים מפני שמנהיגי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הדלות והעניות, היו משוללות כל מידע טכנולוגי (ולוגיסטי) שנגעו להפקה המורכבת והמסובכת ההיא של מונדיאל ארגנטינה 1979 המתנהלת הרחק הרחק מגבולות המדינה (וגם של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979). חלק קטן מהקשיים והבעיות הטכנולוגיות הטלוויזיוניות היה מוכר וצפוי. ה- חלק הארי של המידע הטכנולוגי הטלוויזיוני לא היה ידוע לנו. אם להשתמש במטפורה צבאית אזי המודיעין שלנו כשל באיסוף הנתונים שלא היו בבחינת סוד. היה צריך רק לטוס לארגנטינה 78' ולאיטליה 79' כדי לאסוף את המודיעין הזה ועל פיו להתכונן לקרבות השידורים הבינלאומיים שעתידים היו להתרחש לאורכו של כל חודש יוני של שנת 1978 ולאורכו של כל חודש יוני 1979.

בחודש דצמבר של שנת 1977 היה אמור מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי להשתתף ב- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) ב-בואנוס איירס יחדיו עם שאר נציגי ה- EBU ואיגודי השידור הבינלאומיים הנוספים כדי להבין כיצד עובדת מערכת ההפקה והשידור הארגנטינית באמצעות ה- Host broadcaster של ATC 7, אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אסר עליו ליטול חלק בפגישה חשובה מנימוקים של חיסכון כספי. אלכס גלעדי ידע את מה שידע – ולא ידע את מה שלא ידע. היו חסרים לו הרבה חלקי מידע חשובים ביותר. בפברואר 1978 הטילו עלי ארנון צוקרמן ואלכס גלעדי ליטול את שרביט הפיקוד של ההפקה הארגנטינית בבואנוס איירס משום שאלכס גלעדי גויס ע"י ה- Operation Group שלה- EBU להיות קצין קישור של הקבוצה ברוסאריו (בהסכמת ארנון צוקרמן). את מה שאלכס ידע בארץ אודות פעילות ATC 7 גם אני ידעתי כממלא מקומו . אולם את הפרטים החשובים והקרדינליים ביותר שהוא לא ידע אודות הפעילות הטכנולוגית של ENTEL ARGENTINA ויכולת ופילוסופיית הפצת והעברת הסיגנלים שלה מבואנוס איירס לעולם החיצון גם אני לא ידעתי. הוא גם לא ידע כי "משלוחי" ה- SIN של הפורטוגלית גב' מנואלה פורטאדו שנשלחו מליסבון למרכז OTI במכסיקו סיטי של מר אמאורי דאומאס על לוויין ה- Primary האטלנטי, חוסמים בעצם את נתיב ההעברה הלוויינית היחידה שלנו, מפני שתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה הייתה מקושרת רק ל- לוויין הזה ה- Primary האטלנטי . החלק הארי של הבעיות הטכנולוגיות הטלוויזיוניות המורכבות וגם המסובכות וביורוקרטיות שלהן התגלה לי רק כשהגעתי בחודש מאי לבואנוס איירס. זאת הייתה הפתעה שלילית ביותר. לולא סיועם המזהיר של מנואלה פורטאדו , אמאורי דאומאס , ומאסימו גארפינקל – הייתי נאלץ להרים ידיים ולשוב הביתה עם משלחת הטלוויזיה שלי בידיים ריקות ללא ביצוע המשימה. הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978 צלחה לא בגלל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן, לא בגלל מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני (הורחק בבוטות ולעיני כל מענייני הטלוויזיה ע"י מנהלה ארנון צוקרמן), וודאי לא בגלל מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. היא צלחה בגלל מנואלה פורטאדו + אמאורי דאומאס + מאסימו גארפינקל. זה היה מדהים מפני שארנון צוקרמן לא אמר לי עם שובי לארץ אפילו מילת תודה אחת בתום מבצע השידורים המרוחק, המורכב, והמסובך מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית, וגם ממושך, של מונדיאל ארגנטינה 1978. ובעצם למה שיגיד מילת תודה אם הוא בקושי מכיר אותי, ו-איננו מכיר כלל את תנאי זירת הקרב בארגנטינה הענקית, ולא יודע מה התחולל באותו שדה הקרב הטלוויזיוני על כרי הדשא בזירות האצטדיונים של בואנוס איירס, רוסאריו, קורדובה, מנדוסה, ומאר דל פלאטה…??? פעם נוספת התחוללה כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקת טלוויזיה בינלאומית ענקית, רחוקה, וממושכת בה מפקדי ומנהיגי השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור, הלא הם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות ניצבים הרחק מאחור, הרחק מזירת ההתרחשות מקו באש הקדמי, ואינם מצוידים בנתוני מידע הכרחיים לניהולו המורכב והמסובך בטרם תחילת המלחמה, לרבות תקשורת לוויינית בינלאומית דלה ומוגבלת. החלטתו של ארנון צוקרמן להשאיר את אלכס גלעדי בארץ ולא לאפשֵר לו ליטול חלק בפגישת ה- WBM המקדימה בבואנוס איירס ב- 1977 בה תידון ההיערכות של רשת הטלוויזיה הארגנטינית ATC 7 לכיסוי מונדיאל ארגנטינה 1978 פלוס הענקת שירותי טלוויזיה ורדיו (סבוכים) ע"י ENTEL ארגנטינה ל- 155 רשתות טלוויזיה האמורות להגיע לארגנטינה 78' מכל קצוות תבל (לרבות משלחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם משלחת קטנה של רדיו "קול ישראל") הייתה ילדותית, תמוהה, מביכה, ומטופשת. איסורו ההוא של ארנון צוקרמן הותירה את מנהל חטיבת הספורט שלו ככלי ריק ללא מודיעין בסיסי מבלי שהוא יודע כי חסרים לו 1000 (אלף) חלקים חשובים ביותר להרכבת תמונת הפזל של מונדיאל ארגנטינה 1978 בעלת אלפי חלקים וחלקיקים. אלכס גלעדי נותר איש טלוויזיה עיוור ככל שמדובר בהפקה בינלאומית מרוחקת ומורכבת עד למאוד. היה מדובר במלך שח-מט שניצב בודד על לוח בן 64 משבצות ללא חיילים, ללא צריחים, ללא רצים, ללא פרשים, ובעיקר בלעדי המלכה. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מוערך אולם התברר כי גם הוא איננו נקי משגיאות. קשה להאמין שמנהיג שידור ברמתו לא הבין ולא הכיר את הצורך החיוני לערוך סיור מודיעיני קדם הפקה של מבצע שידור כה מרוחק, כה מורכב, וכה ומסובך כדי ללמוד ולהכיר מקרוב את זירות הקרב בטרם מתחילה המלחמה. אולם זאת עובדה ועם עובדות לא מתווכחים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לא התיר אז לאלכס גלעדי ליטול חלק בפגישת ה- WBM המוקדמת ההיא בדצמבר 1977 / ינואר 1978 שהתקיימה בבואנוס איירס. אלכס גלעדי לא טס למוקד התכנון וההפקה ההיא בארגנטינה. הוא נשאר בבית. אנוכי ירשתי מאלכס גלעדי בפברואר 1978 יסודות של הפקה פגומה ומשימה שידור סבוכה וממולכדת נטולת מודיעין ונתונים, ו-לכן רוויית מוקשים ומהמורות. אולם כאמור את זאת גיליתי רק כשנחתתי ב- בואנוס איירס ב- אביב 1978.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. ליל הבחירות לכנסת ה- 9. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד) יחדיו עם המגיש חיים יבין (משמאל) והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית (מימין) באחד מרגעי השיא של השידור הציבורי לדורותיו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

חלפה שנה. עכשיו בקיץ 1979 עמדה לפנינו משימת השידורים הישירים הבינלאומיים של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל. ב- 24 בנובמבר 1978 התחלנו מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי להיערך לקראת הפקת שידורי אליפות אירופה בכדורסל שעמדה להיערך בתוך שבעה חודשים ביוני 1979 בשתי הערים האיטלקיות, גוריציה וטורינו. לא שיערנו בנפשנו כי ניתקל בכל כך הרבה קשיים טכנולוגיים ובעיות של תקשורת לוויינית בינלאומית בגלל אירועי המהפכה האיסלאמית בראשות איש הדת השיעי הקיצוני האייתואללה רוחאללה חומייני שהתחוללה בראשית 1979 באִירָאן.

ב- 16 בינואר 1979 הושלמה ה-רבולוציה והשָאה הפרסי ריזה פאחלאווי השליט החילוני של המדינה המוסלמית ברח יחד עם רעייתו היפה פַארָה דִיבָּה מטהראן לחו"ל ועמו כל המשפחה המלכותית. הנשיא אנוואר סאדאת העניק להם מקלט זמני בקהיר. ב- 1 בפברואר 1979 שָב האייתואללה המפורסם רוחאללה חומייני בן ה- 82 אדריכל המהפכה האיסלאמית באיראן מגלות ארוכה (חלקה בצרפת) לטהראן ושינה את פני ההיסטוריה של מדינתו לשנים רבות מאוד (גם בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 815 ב- 23 ביוני 2019). מיליונים קיבלו את פניו של כהן הדת הפונדמנטליסט בהתלהבות עצומה בנמל התעופה של טהראן בשעה שירד במדרגות כבש המטוס. איראן האיסלאמית בהנהגתו של חוּמייני מיהרה להכריז על ארה"ב שָטָן ואויבת העם האיראני וקראה עליה תיגר. חומייני כיוון את חִצֵי האֶרֶס והשנאה גם לעברה של ישראל וראה בה מדינת אויב לכל דבר. משמרות המהפכה האיסלאמיים המזוינים והנאמנים להאייתולות כוהני הדת פירקו את שירות הביטחון הפנימי של השאה ה- "סַאוָואק" (SAVAK) ותפשו את מקומו אך איראן לא הפכה למדינה חופשית ופתוחה. השליט החדש רוחאללה חומייני נקט במדיניות פנים וחוץ קשוחה. הוא תלה את מתנגדיו או ירה בהם. אירָאן הפכה תחת שלטונו מדיקטטורה חילונית מלוכנית לעריצות איסלאמית דתית. כמו ה- "סָאוָואק" גם משמרות המהפכה הטילו מורא על העם הפרסי. הם החרימו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ועטפו את פני המשטר ב-רעלות. השלטון האיראני הטיראני הדתי ערף את ראשיהם של נאמני השָאה ללא משפט ומשמרות המהפכה לא התמהמהו זמן רב מידי עד שכבשו את שגרירות ארה"ב בטהראן. הם לכדו את עובדיה והשתמשו בהם כבני ערובה. נוצר עימות מדיני וגם צבאי בין המדינה הדוגלת בפונדמנטליזם איסלאמי קיצוני לבין ארה"ב מנהיגת העולם החופשי.

עלייתו הסוחפת והדרמטית של רוחאללה חומייני לשלטון באירָאן ב- 1979 על חשבונו של השָאה היוותה מפלה מדינית כבדה לארה"ב ולתפישתו הפוליטית הגלובאלית של הנשיא ג'ימי קרטר. לא עבר זמן רב מידי והתברר כי לתבוסה האמריקנית באזור הזה של הגלובוס יש השפעות שליליות ומסוכנות מרחיקות לכת. אנחנו רואים אותן בבירור גם עכשיו בימים אלה של חודש יוני בשנת 2019. המהפכה האיסלאמית ב- 1979 ועלייתו של חומייני לשלטון התאפשרה בשל נסיבות איראניות פנימיות אך גם בגלל תהליכים בינלאומיים ובראשם זה של הממשל האמריקני שלא נטה עוד חסד בשנות ה- 70 של המאה הקודמת לשָאה הפרסי הדיקטאטור החילוני של איראן מומחד ריזה אל פאחלאווי שהיה בעל ברית וותיק שלה. השָאה הפרסי היה רודן עשיר בעל עתודות נפט בלתי נדלים ובעל אוריינטציה וחזון – פנטזיה להפוך את ארצו למדינה "מערבית" וחילונית, אך נחשב על ידי נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר "יפה הנפש" למפר שיטתי של זכויות האדם באיראן. השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי רוֹדָן חילוני תפש את השלטון ב- 1953 לאחר הפיכה פנימית בארצו בתמיכת בריטניה וארה"ב נגד ראש הממשלה המכהן מוחמד מוסאדק. שתי המעצמות המערביות חששו מהחלטתו של מוחמד מוסאדק ב- 1952 להלאים את תעשיית הנפט האיראנית ולתבוע מחירים גבוהים הרבה יותר למען כלכלת איראן. החלטת מוסאדק נודעה כמשבר "אבאדאן" עיר הנפט במערב איראן. מוסאדק בן ה- 64 הושם במעצר בית. השָאה הצעיר השתלט על המג'לס (בית הנבחרים הפרסי) זכה לתמיכת ראש ממשלת ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר והחל להוביל את מדינתו בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת תהליך מואץ של קידמה ומודרניזציה טכנולוגית בחקלאות ובתעשייה. השאה לא וויתר על שלטון היחיד שלו ומנע חופש פוליטי. אט – אט נוצרה תסיסה פוליטית ודתית במדינה נגדו ונגד שִלטונו החילוני..

אני זוכר את הימים של שנת 1960 בהם הייתי חבר ורפתן בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, כשמשרד החקלאות הישראלי ביקש מאתנו (וגם מקיבוצים אחרים בעלי רפתות טובות מניבות חלב) להעביר לאיראן מאות פרות חולבות מצטיינות. הקיבוצים במדינת ישראל צברו מוניטין חקלאי בינלאומי. הם נטעו את מטעי הבננות הטובים בעולם, נטעו פרדסים שהניבו כמויות אדירות של תפוזים, אשכוליות, ולימונים בעלי טעם נפלא שנשלחו לכל מדינות אירופה, פיתחו את ענף הַ-מִדְגֶה לרמתו הגבוהה ביותר, והקימו גם את הרפתות בעלות תנובת החלב הגבוהה ביותר בעולם. משרד החקלאות של ישראל סייע לאיראן בבניית מכוני חלב באמצעות הידע העצום שהצטבר בקיבוצים. מדינת ישראל עזרה לשאה האיראני גם בבניית צבאו ואימונו ובשִכלול עבודת ה- "סַאוָואק" (SAVAK) שירות הביטחון הפנימי של איראן (מקביל לשב"כ הישראלי) . ב- 1974 שהיתי חודש בטהראן ככתב ושַדָּר במשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי שכיסתה את משחקי אסיה  ה- 7 שהתקיימו באיראן. שגריר ישראל בטהראן מר אוּרִי לוּבְּרָאנִי תִּדְרֵך אותנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד לנהוג ולפעול כאורחי תקשורת במדינה המוסלמית . אני זוכר היטב את אנשי ה- "סאוואק" מבטיחים לי, "מינכן שנייה לא תהיה כאן" , מתכוונים לכך שבאולימפיאדת מינכן 1972 נרצחו 11 ספורטאים ישראליים אך כאן בטהראן אתם הישראליים יכולים לחוש בטוח. שירות הביטחון האיראני יאבטח אותנו וישמור על חיינו. הערה : ראה גם הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". איראן הייתה דיקטטורה בראשה שליט מונארך. מֶלֶךְ (שָאה)כל יכול מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. עמדה לרשותו טלוויזיה ברמה טכנולוגית מצוינת שתוחזקה ע"י מהנדסי טלוויזיה צרפתיים. הטלוויזיה והתקשורת האיראנית עבדו עבור השָאה ריזה פאחלאווי . לא הופתעתי לראות בימי שהותי בבירה האיראנית טהראן בספטמבר 1974 במסגרת שליחותי ככתב ושַדָּר מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7, ברחוב, בחנויות, בשוּק, בבתים פרטיים, במשרדי הטלוויזיה, במתקני הספורט ולמעשה בכל מקום ופינה את תמונתו של השָאה לבוש במדים החגיגיים של הצִי ולצִדוֹ רעייתו היפה הקיסרית פַארָה דִיבָּה. השָאה היה דיקטאטור שרצה באמת בטובת נתיניו בדרכו שלו אך קִצוֹ של כל טִירָאן קצוב וידוע מראש. זה רק עניין של זמן. גם שֶלוֹ.

טקסט תמונה : תמונתו של השאה המהודר ריזה פאחלאווי ורעייתו היפה הקיסרית פארה דיבה הייתה תלויה לתפארת בכל מקום ואתר בטהראן. במשרדים, בחנויות, ברחוב, במגרשי הספורט, ובבתים פרטיים. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית משנת 1974 כששהיתי בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 במשחקי אסיה ה- 7).

את כיסאו של השָאה כבש איש דת קיצוני מוסלמי חובש טוּרְבָּאן, "נדיב ידוע" ו- "לוחם נלהב" למען זכויות האזרחים בארצו, ואיך לא, גם "תומך פנאטי" במדינה דמוקרטית וחברה פלורליסטית וחופשית באיראן. לעריץ החדש של איראן קראו רוחאללה חומייני. בשמונה שנות מלחמה ממושכת העקובה מדם של איראן נגד עיראק של סאדאם חוסיין בשנים 1988- 1980, לא היסס הנשיא האיראני רוחאללה חומייני לשלוח ילדים (רבים מהם רכים בני 12) למערכה הכבדה כדי להתפוצץ על המוקשים העיראקיים ובכך לפנות את הדרך לגייסות האירָאניים השועטים קדימה. על צווארי הילדים היו תלויים מפתחות שנועדו לפתוח את שערי גן העדן למתאבדים הצעירים. זה היה "הפרס" שהעניק השליט העליון לילדים המקריבים את חייהם למען האומה. ארה"ב בראשותו של הנשיא ג'ימי קרטר הייתה אמורה לשלם מחיר יקר על עיוורונה הפוליטי.

חטיבות החדשות של רשתות הטלוויזיה הגדולות והעשירות בארה"ב  CBS ,NBC, וְ- ABC  הבינו מייד שהסכסוך האיראני – אמריקני שנוצר עם עלייתו של חומייני לשלטון הוא אירוע חדשותי דרמטי שלא יסתיים במהרה. כדי להבטיח את הכיסוי העיתונאי השוטף של פרשת החטופים מהשגרירות האמריקנית בטהראן שהפכו בינתיים לבני ערובה, השתלטו רשתות הטלוויזיה האמריקנית תמורת מָמוֹן רב ולזמן ניכר מראש הנמדד בחוֹדָשִים על ה- Transponders של לווייני התקשורת האטלנטיים וההודיים (משדרי טלוויזיה בעלי עוצמה הבנויים על עיקרון של Receiver  ו- Transmitter). לווייני התקשורת האלה שייכים לחברה האמריקנית הנודעת Intelsat והם המעבירים את סיגנל שידורי הטלוויזיה במהירות שיא ממקום אחד על פני כדור הארץ למקום אחר המרוחק ממנו אלפי קילומטרים. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות (והעשירות) הפכו את תחנות המִמְסַר הלווייניות לקווי תקשורת טלוויזיוניים חיוניים עבורם . בכך נפגע מייד פוטנציאל התקשורת של הטלוויזיה הישראלית ועִמו ניזוקו הפקות שידורי הספורט הבינלאומיים שלנו מבלי שצפינו זאת. הבלוקאדה האמריקנית על קווי הלוויין הבינלאומיים וגם על לוויין ה- Primary האטלנטי (הלוויין היחיד שתחנת התקשורת ל- לוויינים שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת אליו) החלה בחודש פברואר 1979. אלכס גלעדי ואנוכי לא שיערנו כי היא תימשך עמוק גם לתוך תקופת אליפות אירופה לאומות בכדורסל – איטליה 79' בהשתתפות נבחרת ישראל. צריך לזכור שמדובר בעידן תקשורת לוויינים בינלאומית שונה ודַלה לפני יותר משנות דוֹר. בתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה שלנו ליד ירושלים ניצבה אז כאמור רק צלחת – אנטנה אחת בלבד שהייתה מחוברת ללוויין האטלנטי ה- Primary של חברת Intelsat האמריקנית. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת החדשות של ABC מיסֵד אז ב- 1979 בעקבות המשבר הפוליטי העצום שנוצר בין ארה"ב לאיראן האיסלאמית בראשות כהן הדת חומייני את תוכנית החדשות הנודעת "NIGHTLINE", מהדורה לילית שהחלה בעצם כסדרת דיווחים רצופים במשבר בני הערובה האמריקניים בטהראן בהגשת פרנק רוֹלאנד (Frank Roland) ובחלוף כמה חודשים בלבד הפכה לתוכנית קבועה בראשותו של המנחה והמגיש טד קופל (Tedd Koppel). היה זה טד קופל ששִידֵר את פשיטת הנֶפֶל של הקומנדו האמריקני לשחרור בני הערובה באפריל 1980.

אלכס גלעדי ואנוכי לא יכולנו להעריך אז כי ההתעניינות המסיבית של רשתות הטלוויזיה האמריקניות וסוכנויות הצילום השונות ( בעיקר האנגליות "VISNEWS"  ו- "UPITN") במהפכה האיסלאמית האיראנית וספיחיה תפגע כעבור חודשים ספורים בהפקת הטלוויזיה של שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל שעמדה להיערך בשתי ערים איטלקיות, גוריציה וטורינו. אליפות אירופה בכדורסל אומנם לא הייתה אירוע ספורט שווה ערך לאולימפיאדה ו/או מונדיאל, אך היא עוררה בשעתו עניין עצום בציבור בישראל והפכה למשימת שידור חשובה ומסקרנת. השתתפותה של נבחרת הכדורסל באליפויות אירופה בכדורסל מאז ימי מוסקבה 1953 (נבחרת ישראל דורגה במקום ה- 5) הפך למסורת. עד 1971 ראינו רק תמונות סטילס בעיתונות. דן שילון ואלכס גלעדי הפכו את שידור אליפויות אירופה בכדורסל לאירוע מכונן טלוויזיוני. פוטנציאל התקשורת הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (דַל ממילא) מאירופה לישראל באמצעות לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הוכה קשות בשל התעניינות העולם במהפכה האיסלאמית שחולל חומייני באיראן. מחסור חמוּר בטכנולוגיה תקשורתית בינלאומית המבוססת על הצבת אנטנות – צלחות בתחנת הלוויינים של עמק האלה ליד ירושלים, איים על הפקות שידורי הספורט הבינלאומיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובראש וראשונה על הכיסוי הטלוויזיוני של טורניר אליפות אירופה בכדורסל בגוריציה וטורינו בחודש יוני 1979. מבצע השידורים הישירים מאיטליה הועמד בסימן שאלה והיה הראשון להיפגע ממהלך ההשתלטות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות, סוכנויות הצילום הבריטיות, וגורמי שידור נוספים כמעט לחלוטין על לוויין ה- Primary האטלנטי.

אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 הייתה אירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר של השנה ההיא מנקודת מבטה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 24 בנובמבר 1978 כשבעה חודשים לפני זריקת הפתיחה היא נראתה לאלכס גלעדי ולי התמודדות שִגרתית רחוקה. משקיבלנו את מסמך התיאום המקדים של ה- EBU הדן במבצע השידורים שלנו פתחנו כרגיל את תיק ההפקה מסורתי, ניילנו אותו בקפדנות, והפקדנו אותו למשמרת בכריכת קרטון לימים יבואו. בין כה וכה ה- Deadline לשליחת תשובתנו ל- EBU נקבע ל- 4 באפריל 1979. נותר לנו אפוא זמן רב ללמוד ולהכין אותו. בסופו של חודש נובמבר 1978 היינו טרודים בהפקת שידורי הטלוויזיה שעסקו במשחקיה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו וברחבי יבשת. המתינו לנו משחקיה של מכבי ת"א נגד אלופות הכדורסל האירופיות אוֹלִימְפִּיָאקוֹס פִּירֵאוּס, בּוֹסְנָה סַארָאיֶיבוֹ, אֶמֶרְסוֹן וַוארֶזֶה, רִיאָל מַדְרִיד, וחוּבֶנְטוֹד בַּאדַאלוֹנָה. נבחרת ישראל עם כל הכבוד נדרשה להמתין. היא נותרה לפי שעה בשוליים.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1978. זהו העמוד מס' 1 (מתוך 2) של מסמך התיאום המקדים שהפיץ EBU לחברותיו, הנוגע להפקת שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979, בתאריכים שבין 9  ל- 20  ביוני 1979. (באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו עמוד מס' 2  (מתוך 2)  של מסמך ה- EBU הנוגע לאליפות אירופה בכדורסל – איטליה 79'. (באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשתות הטלוויזיה האמריקניות ביחד עם גורמי שידור עולמיים נוספים חסמו את לוויין התקשורת  האטלנטי הקרוי "Satellite Primary" (לוויין הפריימרי), אליו הייתה מחוברת הצלחת – אנטנה היחידה בעמק האלה בימים ההם. הלוויין הזה היה עוגן התקשורת הבינלאומי היחיד שלנו וחלון הצצה בלבדי לעולם הרחב .

למרות שחלפו כבר שבע שנים מאז חודש מאי של שנת 1972, השנה בה חנכו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס את תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, ניצבה במישור הקרקעי הפתוח רחב הידיים ההוא של התחנה רק אנטנה – צלחת אחת. האופציות הלווייניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו כה קלושות ומצומצמות עד שגופי השידור האמריקניים האלוּ סיכנו בצורה חמוּרה את העברת סיגנל שידורי הטלוויזיה מאיטליה לישראל ביוני 1979. היינו תלויים על בלימה ונתונים לחסד השירותים של לוויין תקשורת בינלאומי בודד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה רשת שידור מונופוליסטית ב- 1979, ואת משחקי נבחרת ישראל שהייתה אובייקט שידור מסורתי ואהוּב ניתן היה לראות כמובן רק על המסך שלה. לא היו קיימות אפשרויות אחרות אך אנחנו היינו חסומים. נקלענו לקשיים תקשורתיים חמורים ביותר שלא ידענו כמותם כפי שיפורט להלן, מבלי שהיינו מודעים להם קודם לכן . זאת הייתה צרה צרורה וזה קרה כאמור כחלוֹף חוֹדשים ספוּרים מנפילתוֹ של השָאה באיראן ועלייתוֹ לשלטון של כהן הדת השיעי הקיצוני רוחאללה חוּמייני .

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת בממשלתה מר שמעון פרס חונכים את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ליד ירושלים. (לע"מ תמורת תשלום ).

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע  התקשורת ללוויינים בעמק האלה. לימינה יושבים שר הדואר והתקשורת שמעון פרס ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : שנת 1979. תחנת הלוויינים במישור עמק האלה (ליד ירושלים) הייתה בעת ההיא ענייה ומדולדלת. התקשורת הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית ב- 1979 התבססה על אנטנה – צלחת בודדה אחת שניצבה בתחנה וכוונה לעבר לוויין ה- Primary. לוויין ה- Primary נשא עליו רק  2 טרנספונדרים של שידורי טלוויזיה לעומת 15000 (חמישה עשר אלף) קווי טלפון ומחשבים. (לע"מ תמורת תשלום).

התאריך הוא 1 באפריל 1974. יוסף "טומי" לפיד מתמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם יצחק לבני חודשיים לפני פתיחת אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. רשות השידור ניצבת בפני תהפוכות ושינויים דרמטיים. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מטיל את צִלוֹ הענק על הרשות. הוא ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל מתכננים להיפטר ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריזמטי והמצליח ארנון צוקרמן שניצב בראשה מאז אוגוסט 1973.

במוצ"ש – 31 במרס 1979 ישב יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור המיועד ביציע הכבוד בבנייני האומה בירושלים כאורחו של מר יצחק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור היוצֵא, וחָזָה יחד עם מארחו בניצחונה הסנסציוני של הזמרת גָלִי עטָרִי ולהקתה "חלב ודבש" עם השיר "הללויה", בתחרות הזֶמֶר האירופית השנתית היוקרתית והפופולארית נושאת רייטינג ומדרוג עצומים ואשר מכונה ה- "אֶרוֹ-וִויזְיוֹן"  (Eurovision Song Contest). את מילות השיר כתבה גב' שִמרית אוֹר ואת המוסיקה הלחין קובִּי אוֹשְרָת. גלי עטרי הנפלאה וזמרת מקסימה ולהקתה הקדימו 22 מדינות אירופיות. הדקורציה הנאה שעִיצֵב תפאורן הטלוויזיה הישראלית דוב בן-דוד על בימת התחרות השלימה תצוגה טלוויזיונית מרשימה עמוסת צפייה באירופה וגם בישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה ישיר את תחרות ה- "ארו – וויזיון" בארץ וגם לעשרות מיליוני צופים באירופה. אלכס גלעדי היה המפיק הראשי של האירוע ויוסי צמח הבימאי שלוֹ. צמד המנחים היו ירדנה ארזי ודניאל פאר. מקומו של דניאל פאר היה מובטח מראש . הוא היה מנחה הטלוויזיה הטוב ביותר בימים ההם, וודאי בעסקי בידור, רהוט דיבור ובעל חזות נעימה ואמינה. יָרְדֵנָה אָרָזִי הזמרת הנאה בעלת המראה המיוחד אך חסרת הניסיון בהנחיה של אירוע בידור גדול ממדים הוצבה ע"י המפיק הראשי אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח ז"ל כמנחה לצדו של דניאל פאר ז"ל ועל חשבונה של רבקה מיכאלי תבד"ל. היו שמועות שהמפיק שַי נֶשֶר הוא ששכנע את אלכס גלעדי להציב את גב' ארזי בפסגת הבידור הישראלי והאירופי. רבקה מיכאלי ראתה את עצמה כמועמדת וודאית לתפקיד יחדיו עם דניאל פאר אך נדחתה. היא נעלבה עד עמקי נשמתה. השידור הישיר של ה- "ארו-וויזיון" בטלוויזיה המונופוליסטית גרף בישראל רייטינג שוודאי התקרב ל- % 100.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 31 במארס 1979. בנייני האומה בירושלים. הצמד הרהוט בעל החזות המרשימה, גב' ירדנה ארזי  ומר דניאל פאר, מנחים את תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision). טביעת עין ובחירה מצוינת של המפיק אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח. בתחרות הפופולארית  זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". (לע"מ תמורת תשלום).

מוצ"ש – 31 במרס 1979 היו השעות האחרונות של יצחק לִבְנִי ברשות השידור. בתוך רגעים ספורים ייתמו חמש שנות כהונתו. כמנכ"ל הרשות הספיק עוד לחזוֹת בשידור הישיר של ה- אֶרוֹ-וִויזְיוֹן (Eurovision Song Contrst) אחת מפסגות ההפקה הגבוהות ביותר של הטלוויזיה הישראלית בימים ההם, אך יצחק לבני כמו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה מעין אורח כבוד במבצע השידור הישיר הענק. יצחק לבני כיהן אומנם בתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור אך לא היה מעורב מבצעית בהפקה הטלוויזיונית המורכבת והיקרה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973 הִיוָוה יריב מַר ועיקש למנכ"ל הפורש בדרך המנהיגות שלוֹ את השידור הציבורי ודחק משם את רגליו של יִצְחָק לִבְנִי. דלתות בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים היו כמעט נעולות בפני יצחק לבני. ארנון צוקרמן נעל אותן ולא אִפְשֵר למנכ"ל להתערב יותר מידי בענייני השידור. לכולם בטלוויזיה וברשות השידור היה ידוע הסוד הגלוי כי היחסים בין מנכ"ל רשות השידור לבין מנהל הטלוויזיה הם רעועים ורופפים בלשון המעטה. או אם תרצו מתוחים. הם לא דיברו איש עם רעהו.

טקסט תמונה : 31 במארס 1979. יצחק לבני מסיים חמש שנות כהונה כמנכ"ל רשות השידור. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד מתחיל מתחיל תקופת כהונה חדשה של חמש שנים (במקום מנכ"ל רשות השידור הקודם יצחק לבני) בתפקיד מנכ"ל רשות השידור שתימשך עד 1 באפריל 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

למחרת יום ראשון – 1 באפריל 1979 ירש יוסף "טומי" לפיד את יצחק לִבני בתפקידו. אין לדעת על מה דיברו השניים המנכ"ל היוצא וזה הנכנס עֶרֶב קודם לכן בין שיר אחד למִשנהו באותו ה- ארו-וויזיון ההוא של מוצ"ש – 31 במארס 1979, אך אחד הדברים הראשונים שעשה יוסף "טומי" לפיד כמנכ"ל רשות השידור החדש היה להַדִיח ולסַלֵק מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ארנון צוקרמן הכריזמטי בתום שתי קדנציות ושֵש שנות ניהול לא רק מוצלחות אלא גם משגשגות. הדבר נעשה למורת רוחם של כל עובדי הטלוויזיה מגדול עד קטן. ארנון צוקרמן זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 באוגוסט 1973 בעידן מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג . עכשיו בקיץ 1979 כשהיה בשיאוֹ הוּדַח. או אם לנקוט בשפה עדינה יותר כהונתו השלישית לא הוארכה והוא הלך הביתה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה בשעה שגלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" הביאו בשידור ישיר בטלוויזיה כבוד  ופרסום עצום לאזרחיה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל חשפה ברוב פאר והדר בפני עשרות מיליוני צופים באירופה את הזמרת היפה והמוכשרת אחותם של השחקנית יוֹנָה עטרי ושדרנית הרדיו שוֹש עטרי, והציב את עצמו על מפת הטלוויזיה הבינלאומית. אין זאת כי מאחורי ההצלחה הכבירה ניצבו כמה אנשים ששמם כבר הלך לפניהם, הבימאי יוסי צמח, המפיק אלכס גלעדי, והתפאורן דוֹב בֵּן דָוִד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשה לראשונה בתולדותיה Host broadcaster בינלאומי של אירוע נוצץ ופופולרי ועתיר רייטינג מאין כמוהו. ארנון צוקרמן ואנשיו היו המשדרים הבלעדיים של תחרות השירים הפופולרית וסיפקו סיגנל השידור איכותי ויפהפה מירושלים לכל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU הפזורות ברחבי אירופה המערבית. זאת הייתה הפקה למופת שזכתה לשבחים רבים מכל עבר עליה ניצח בכישרון רָב אלכס גלעדי. מכל מפיקי תוכניות הבידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא היו חסרים כאלה שלטשו עין לתפקיד, ביניהם קנדידאטים, מפיקים וותיקים כמו, אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר וחיים מְלוּבַּן ז"ל, בחרו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנהל התוכניות שלו יִצְחָק ,צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל דווקא באיש הספורט אלכס גלעדי להפיק ולנַהֵל עבורם את השידור הבינלאומי היקר ועתיר הרייטינג. ארנון צוקרמן הכיר היטב את כישרון ההפקה של אלכס גלעדי ודבקותו במשימה לא רק בתחום שידורי הספורט לגווניו השונים . אלכס גלעדי הפיק באופן מרשים את מִשְדָר הבחירות לכנסת ביום שלישי – 17 במאי 1977 יחד עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר ועטור הישגים בשם יוסי צֶמַח. דן שילון שימש אז כמנהל חטיבת החדשות והיה חייב להיות גאה בשני האנשים האלה אלכס גלעדי ויוסי צמח שניווטו לראשונה שידור טלוויזיה מסובך ומורכב מאוד שטרם נראה כמותו בישראל. הצֶמֶד הזה הניח לראשונה ב- 17 במאי 1977 את תשתיות ההפקה והבימוי המודרניים, שהיו מבוססים על הפעלה בו זמנית של עשרה מוקדי שידור ממטות המפלגות השונות הפרוסים ברחבי גוש דן. מִשְדָר הבחירות ההוא של 17 במאי 1977 קבע איכות וסטנדרט חדשים ושונים לחלוטין מאלה המקובלים בשידורי חדשות בטלוויזיה בישראל. התוצאה הסופית על המָסָךְ הייתה הצלחה עיתונאית מזהירה של הטלוויזיה בשל ניצול מקסימאלי ושימוש מושכל במשאבים הטכנולוגיים שלה ע"י אלכס גלעדי (גם אם היו מוגבלים ומצומצמים בימים ההם) ומיצוי היתרונות עד תום לטובת השידור. צריך להבין שהטכנולוגיה הטלוויזיונית הייתה מועטה כמותית ואיכותית יחסית לגודל ומספר המשימות. לא הייתה קיימת אז למשל טכנולוגיית הסיבים האופטיים . העברת התמונה והקול ממוקדי השידור השונים ברחבי הארץ לחדר הבקרה הראשי חב"מ (Control Master) בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים התבססה על צלחות תמסורת בתדרי תקשורת של גל שידור קצר (Microwave Dishes). ארנון צוקרמן לא שכח את הצטיינותו של אלכס גלעדי ואת שליטתו בחומר.

טקסט תמונה :  יום שלישי – ליל 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. חדר הבקרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן א' ברוממה ירושלים. דן שילון (קיצוני מימין בחולצה שחורה) ואלכס גלעדי (במרכז) "מריצים" בהצלחה רבתי את משדר הבחירות הישיר לכנסת ה- 9. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל) מעשן סיגר ו-עוקב בדריכות. למטה משמאל זאת היא המפיקה עמית גולדנברג. עומד למעלה בחולצת פסים דוד שניידר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי לא לקח שום צ'אנסים במשדר הבחירות ההיסטורי ההוא. במקרים מסוימים הוא הצליח לבנות מערכות גיבוי למערכות השידור שלו והבין שאין די בתכנון קפדני של השידורים ללא Back up מחושב מראש. הוא החליט לבצע תּרגולות וחזרות טכנולוגיות "יבשות" על מודל לפני ביצוע המשימה וכיבוש היעד. גם מן ההיבט הזה הוא היה איש יסודי מאוד . הוא לא השאיר דבר ליד המקרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיעה בהיערכותה לקראת מִשְדָר הבחירות ב- 17 במאי 1977 לקצה גבול יכולתה האנושית והטכנולוגית. כל אנשיה על ציודם התגייסו למאמץ העצום של מבצע שידור הבחירות שתבע ידע, כישרון, וחריצות. השידור הישיר בן שתיים עשרה השעות עבר כמעט ללא תקלות. כל אנשי חויבת הספורט התגייסו למבצע הבחירות הזה. אלכס גלעדי מינה אותי להפיק ולנהל את שידורי ניידת השידור הגדולה ביותר (ה- O.B. הלָבָן) שעמדה אז לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכיסתה את התנהלות מטה מפלגת המערך ששכן ברחוב הירקון בתל אביב. המערך ניגף בבחירות. הפסד המערך לליכוד הפך לתבוסה. צילומי הטלוויזיה רק החריפו אותה. מחדלי מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 בראשותה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חִלחלוּ לתודעת האומה. העם מאס בשלטון המערך אותה מפלגת מפא"י ההיסטורית שאחזה ברסן השלטון מאז קום המדינה ב- 1948. התפטרותו הלילית של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום חמישי – 7 באפריל 1977 (בשל גילוי חשבון הדולרים הסודי של גב' לאה רבין בבנק אמריקאי בארה"ב ע"י העיתונאי דן מרגלית מ- "הָאָרֶץ") מייד בתום השידור הישיר מבלגראד בירת יוגוסלביה של משחק הגמר הדרמטי על גביע אירופה לקבוצות אלופות בו ניצחה מכבי ת"א את מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י ַווארֶזֶה האיטלקית 77:78, האיצו את התבוסה הפוליטית המרה של מפלגת הפועלים . המערך שניצח בבחירות לכנסת בדצמבר 1973 וזכה ב- 51 מנדטים, הפסיד 19 מהם בבחירות לכנסת התשיעית ב- 17 במאי 1977. נשארו לו רק 32 מנדטים. מכיוון שהייתי המפיק האחראי של שידורי הניידת "ה- OB הלבן" (צילמה רק בשחור/לבן) שהתמקמה בבית המפלגה ברחוב הירקון בתל אביב, אני עדיין זוכר היטב את תמונות הבלתי נשכחות ב- Close up של שתי דמויות מיוסרות. זאת של שמעון פרס שנקרא להתייצב בראש המפלגה המרוסקת שהותיר אחריו יצחק רבין וזאת של חיים בר-לב. יצחק רבין עצמו לא היה נוכח באותו ערב בבית המפלגה. הייתה לו סיבה טובה. מנחם בגין הסיט זה מכבר את פנסי התאורה של הטלוויזיה מרחוב הירקון למצודת זאב . נאום הניצחון של מנחם בגין ראש הממשלה החדש הנבחר אור ליום רביעי – 18 במאי 1977 היה מרנין. ראש הממשלה המיועד דמוקרט מהולל חבש כיפה על ראשו ופתח את נאומו במילות תודה נרגשות לרעייתו האהובה עליזה שצעדה עמו לאורך דרך פוליטית מורכבת וקשה רבת שנים. הייתי שם ולעולם לא אשכח את מנחם בגין פונה אל עליזה ומצטט פסוק מפרק ב' מהספר "ירמיהו" בתנ"ך :  "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ. לֶכְתֵּך אַחֲרַי בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה". טקסט מרגש של איש מרשים.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה במקום והנציחה את האירוע. טקסט נאום הניצחון שלו ומילות ההערכה והאהבה שהרעיף על רעייתו עליזה – בלתי נשכחים. מנחם בגין מוקף בתומכיו בעת נאומו הראשון לאחר שמח"ל זכתה ב- 43 מנדטים לעומת 32 של המער. בשמונה וחצי בבוקר התקיימה ישיבת סיכום משדר הבחירות של מערכת חטיבת החדשות בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. נכחה בחדר המערכת המרכזי כמות גדולה של אנשים, כתבים, שדרים, עורכים ומפיקים שהשתתפה בשידור . הייתה שם התרוממות רוח גדולה בשל ההצלחה המקצועית. דָן שִילוֹן ניתח את מבצע השידורים והרעיף שבחים רבים על אנשיו. הוא בעצמו זכה לשבחים ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מש- שבתי לבניין הטלוויזיה בירושלים מתל אביב בשעות הבוקר של יום רביעי – 18 במאי 1977 עשרים וארבע שעות ללא שינה, אלכס גלעדי בא וחיבק אותי ואמר לי, "…יואשיש היית גדול, הוכחת שאתה איש רציני…", והוסיף ושאל, "אתה יודע למה אני אומר לך את זה ?", ומבלי להמתין יָרָה, "מפני שלא התלוננת ולא ביקשת עזרה ממטה ההפקה שלי אפילו פעם אחת במהלך לֵיל השידורים הארוך, ואני יודע שהיו לך בעיות, ואני יודע שפתרת אותן לבד. הוכחת שאתה מפיק שיודע לעבוד ולהוביל את אנשיו…". קומפלימנט בלתי נשכח. מִשְדָר הבחירות ביום שלישי – 17 במאי 1977 שהוכן והופק בקפדנות מקצועית נמשך כשתיים עשרה שעות רצופות משמונה בערב עד שמונה בבוקר למחרת וסיקר שעל אחר שעל את נפילת המערך ועליית הליכוד לשלטון בראשותו של מנחם בגין לשלטון בפעם הראשונה מאז קום המדינה ב- 1948, היה הישג נאה של אנשי חטיבת החדשות בראשותו של דן שילון ומאות עובדים נוספים בטלוויזיה הישראלית. מעל כולם שני אנשים מוכשרים, אלכס גלעדי ויוסי צמח. כעבור חצי שנה ניהל אלכס גלעדי בכִישרון רָב ובהצלחה ענקית את מבצע השידור שכיסה את ביקורו המדיני בן שלושת הימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בחודש נובמבר 1977 בישראל. ההישגים האלו לא נעלמו מעיניו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא בכדי הציב ארנון צוקרמן את אלכס גלעדי ויוסי צמח שוּב בראש ההפקה והבימוי של תחרות השירים האירופית הבינלאומית ה- "ארו-וויזיון" (Eurovision songs contest) שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים במוצ"ש – 31 במרס 1979. זאת הייתה בחירה נכונה. ארנון צוקרמן, אלכס גלעדי, ויוסי צמח היו רשאים בסוף אותו העֶרֶב ההוא להיות גאים בעצמם ובהישג השידור החשוב.

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי הייתה בזמרת והשחקנית רחלי חיים אך היא לא צלחה. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. אורלי יניב ויורם ארבל היו במשך שנים רבות Team שידור נפלא  בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 במאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אלכס גלעדי ואנוכי היינו אז עסוקים בהפקת אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 . אח"כ הוא יצא לחופשה ארוכה בחו"ל והשאיר לי מכתב פרידה מקצועי אישי וחתם אותו, "בידידות אחים – אלכס גלעדי". מכיוון שחלפו מאז יותר משנות דוֹר אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב האישי הזה. אלכס גלעדי היה עבורי מורה דרך בעל דוגמא אישית ודרך ארץ, איש שהיה מסור מאין כמוהו לטלוויזיה הישראלית הציבורית ודבֵק במשימות השידור ללא חת ועד כלות. אלכס גלעדי היה בוס שלי וגם חבר שלי. אהבתי אותו. גם רעייתי יעל אהבה אותו. הנה המכתב [1].

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי בקיץ 1979 . "בידידות אחים", סיים את מכתבו. הערת תיקון שלי : "הדבר חשוב לאימונה לקראת מונטריאול…", הכוונה לקראת אולימפיאדת מוסקבה 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 1 באפריל 1979 סיים יצחק לִבְנִי קדנציה בת חמֵש שנים והלך הביתה. במקומו מונה יוסף "טומי" לפיד. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין אישר את המינוי הנכבד ושר החינוך זבולון המר היה הראשון לבשֵר ליוסף "טומי" לפיד ז"ל כי הממשלה בחרה בו להיות מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד אפריל 1984. מייד לאחר סילוקו של ארנון צוקרמן, וויתר יוסף "טומי" לפיד סופית על זכותה של רשות השידור לארח בפעם השנייה ברציפות ב- 1980 את תחרות ה- "אֶרוֹ – וויזיון" היוקרתית בישראל, בגין ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". הוא עשה זאת כפי שהסביר מסיבות כלכליות. עלות ההפקה הבינלאומית של תחרות שירי ה- "ארו-וויזיון" ע"י רשות השידור נאמדה במיליון וחצי דולר. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הוציא את האירוע היקר מרפרטואר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הקהילה האירופית אימצה נוהג נחמד והגיוני. הזמר ו/או הזמרת ו/או הלהקות המנצחות בתחרות השירים האירופית ה- "ארו- וויזיון" , אחת מתוכניות הבידור הנִצפות ביותר בישראל ובאירופה בכל הזמנים, מעניקים לרשת השידור הממלכתית של אותה המדינה את הכבוד והזכות לארח את התחרות הבאה ולהפיק אותה. ניצחונו של יזהר כהן ב-"ארו-וויזיון" שהתקיים בפאריס במוצאי חג הפסח תשל"ח, שבת – 22 באפריל 1978, עם השיר שכתב אהוד מנור, "אָ – בָּ – נִי – בִּי".  הזכייה הקנתה לרשות השידור את זכות האירוח של הפקת תחרות שירי ה- "ארו-וויזיון" של 1979. משזכתה גלי עטרי ולהקתה במקום הראשון בתחרות הזמר הפופולארית ב- 1979 , מיהר יוסף "טומי" לפיד המנכ"ל הטירון להתבטא אז בהומור המריר שלו, "…גלי עטרי הזמרת הישראלית שלנו היא  נ – ה – ד – ר – ת,  אבל למה היא הייתה צריכה דווקא לזכות במקום הראשון , גם המקום השֵני הוא מספיק מכובד…", והוסיף, "…ניצחונה של גלי עטרי מהווה נֶטֶל כספי כבד מידי על רשות השידור והיא לא תפיק את הארו – וויזיון הבא…". מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד מחל על הזכות והכבוד לארח ולהפיק את תחרות השירים האירופית בנימוק שאין לו כסף למותרות כאלה. הוא וויתר. תחרות שירי ה- "אֶרוֹ – וִויזְיוֹן" רבת מורשת, מוניטין, ורייטינג (Eurovision Song Contest) ) של 1980 לא התקיימה בישראל. זאת הייתה אִיוֶולֶת מקצועית של מנכ"ל טירון שוויתר. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה פובליציסט נודע בעיתונו "מעריב" אך חסר כל רקע וניסיון ניהולי של רשות שידור ציבורית הכוללת בתוכה אלפי עובדים ומורכבת משתי רשתות טלוויזיה בעִברית ועַרבית ושתי רשתות רדיו בעִברית ועַרבית.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 31 במארס 1979. בנייני האומה בירושלים. תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision) האירופית. גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" עם שירם הבלתי נשכח "הללויה" זוכים במקום הראשון, ומסבכים את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. ברקע הלהקה נראית התפאורה הדקורטיבית שהגה והרכיב התפאורן דוב בן דוד. (לע"מ תמורת תשלום).

תחרות שירי ה- "אֶרוֹ – וויזיון" (Eurovision Song Contest) הוא אירוע טלוויזיוני בּידוּרי אירופי חד שנתי אפוף יוקרה ועתיר צפייה המנוהל ע"י מרכז ה- EBU ממקום מושבו בג'נבה. מבקרי תרבות רבים שוללים את תחרות השירים "השמאלצית" הזאת על פי דעתם המלומדת, אך אין בכוחם להסיט את הצופים מהמרקע . הטלוויזיה הישראלית שותפה ל- "ארו – וויזיון" מכוח חברותה באיגוד השידור האירופי. ביום שידור התחרות היא חוגגת את חגיגת הרייטינג עוד מקדמת דנה, מימי שנת 1973 בו נטלה חלק בתחרות הזמרת אִילָנִית . היא וייצגה את המדינה לראשונה בשנה היא עם שירה "אֵי שָם", וזכתה במקום הרביעי המכובד מתוך 17 מדינות . אִילָנִית ורשות השידור יצרו את מסורת ההשתתפות הרצופה . רשות השידור בהנהגתו של יצחק לבני קבעה את הסלוגן, "לא חשוב הניצחון – חשובה ההשתתפות, והרייטינג חשוב משניהם". ב- 1974 זכתה להקת כוורת במקום השביעי, ואח"כ נטלו חלק בתחרות שלמה ארצי , להקת "שוקולד מנטה מסטיק", ושוב אילנית ב- 1977 עם שירה, "אהבה היא שיר לשניים". 1978 הייתה שנת השיא. יזהר כהן ולהקת "אלפא ביתא" זכו במקום הראשון עם השיר "אָ-בָּ-נִי-בִּי" שכתב אהוד מנור ז"ל והלחינה נורית הירש היפה תבל"א. תחרות השירים האירופית הזאת קנתה לה אחיזה איתנה בישראל. לפחות מן ההיבט הזה אין שונה העם הנבחר בציון בטעמו מעמי אירופה. יצחק לבני ז"ל בעל ניסיון עיתונאי עצום, לשעבר עורך שבועון צה"ל "במחנה" ומנהל רדיו "גלי צה"ל", ועכשיו מנכ"ל רשות השידור היה בעל טביעת עין טלוויזיונית ואדריכל ההשתתפות בתחרות השירים. זה השתלם לשידור הציבורי. הצפייה בתחרות השירים האירופית בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית הייתה גבוהה ביותר וגרפה רייטינג מזהיר.

את יוסף "טומי" לפיד המנכ"ל החדש של רשות השידור לא עניינה דעתו של משלם האגרה הנוגעת לתחרות השירים. הוא ראה ב- "ארו – וויזיון" אירוע גרנדיוֹזי, בּומבַּסטי, ויָקָר מידי. תוכן שידור שלא התאים על פי שיקול דעתו לצורכי השעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סדרי העדיפויות של טומי לפיד ברשות השידור שאותה קיבל לנהל היו שונים לחלוטין מאלה של יצחק לבני. "יש דברים חשובים יותר לשפוך עליהם את הכסף מאשר תחרות שירים", חשב, וכך גם אמר. בחלק מהכסף שחסך ביקש להמיר את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משחור/לבן לצבע, מהלך טכנולוגי יקר. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה המנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות איגוד השידור האירופי (EBU) שוויתר מרצונו על זכות האירוח של תחרות שירי הארו – וויזיון במדינתו למגנת לִבָּם של עובדיו. יוסף" טומי" לפיד ז"ל יכול היה אם רק רצה למצוא פתרונות כספיים עקיפים כדי למַמֵן את ההפקה היקרה כמו למשל באמצעות גיוס שקופיות חסות. פטנט פרסומי שקנה לו אחיזה איתנה בשידורי הטלוויזיה שנה אחת אח"כ ב- 1981.

היועץ המשפטי לממשלה התיר בשנת 1981 לרשות השידור והטלוויזיה הציבורית לשדר שקופיות חסות של חברות מסחריות בנימוק כי הן אינן "שידורי פרסומת מסחרית" במובן המקובל של המילה. חוק רשות השידור איננו מתיר אומנם שידורי פרסומת אך לא חל על שידור שקופיות חסות. ההסבר המתוחכם והחמקמק המאשר שימוש בשקופיות חסות קובע כי לא הפרסומת המסחרית אסורה אלא השידור שלה, והיות ושקופיות החסות אינן שידור (כאילו) מותר לרשות להקרין אותן. אני באופן אישי ניצלתי היטב את הפִּרְצָה המסחרית הזאת בעֵת השידורים הישירים של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים והיקרים. בתקופה שקדמה להפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ניהלתי בעצמי עסקה ענקית של שידור שקופיות חסות עם מר אמנון דיק מנכ"ל חברת המשקאות "קוקה קולה" בישראל. סוכם כי "קוקה קולה" תשלם לרשות השידור סכום של 000 300 (שלוש מֵאוֹת אֶלֶף) דולר, סכום כספי עצום בימים ההם, תמורת הקרנת 300 (שלוש מאות) שקופיות חסות של החברה במשך 16 (שישה עשר) ימי השידורים האולימפיים. 1000 (אֶלֶף) דולר לכניסה אחת. מחלקת הספורט שידרה 115 שעות מאולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. פירושו של דבר כי בכל שעת שידור הוקרנו בממוצע שלוש שקופיות חסות לפרק זמן של כ- 10 (עשר) שניות כל אחת. ב- 16 ימי השידורים האולימפיים נחשפה "קוקה קולה" לציבור הצופים במשך 3000 (שלושת אלפים) שניות, שהם 50 (חמישים) דקות. המו"מ המהיר והמוצלח עם מר אמנון דיק התאפשר גם בגלל הסיבה שחברת "קוקה קולה" העולמית הייתה הספונסר (Sponsor) הרשמי בעצמה של משחקי לוס אנג'לס 1984. לא חסרות דוגמאות הדנות במימון שידורי הספורט היקרים בשידור הציבורי באמצעות שקופיות חסות. לקראת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 חתמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי על חוזה חסות משותף עם מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ ומר עופר נימרודי מו"ל "מעריב" על סכום של 1.000000 (מיליון) דולר תמורת שידורן של 1000 (אֶלֶף) שקופיות חסות. 1000 (אלף) דולר לכניסה אחת שמִשכה בין 8 (שמונה) ל- 10 (עשר) שניות כל אחת. מחלקת הספורט שידרה מארה"ב 1994 כ- 120 שעות שידורים ישירים ותקצירים. בכל שעת שידור נחשפו הטוֹטוֹ ו- "מעריב" כשמונה – תשע פעמים לציבור הצופים. באותה תקופה השתמשנו לא רק בהקרנת שקופיות חסות המכסות את מלוא ה- Frame (מרקע הטלוויזיה) אלא גם בהשטת הפרסומות של הטוֹטוֹ ו- "מעריב" כמו בשיט "צוללות" בתחתית המסך משמאל לימין תוך כדי השידורים הישירים עצמם.

טֶרֶם המאבק הגדול והיוקרתי של ערוץ 1 נגד ערוץ 5 בכבלים הנוגע לשידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל ב- סלוניקי 2000, ניהלתי מו"מ סודי עם מר קובי בן – גור יו"ר דירקטוריון חברת "פֶּלֶא פוֹן" של "בֶּזֶק" בדבר הענקת סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת שידורן של שקופיות חסות של החברה על מרקע הטלוויזיה הציבורית. מחשש להדלפה רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן היה שותף לסוד המו"מ. לא דיווחנו על כך למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, וודאי לא לסמנכ"ל הכספים החלש שלוֹ מוטי לוי. בסופו של דבר זאת הייתה הצלחה ענקית לטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברת "פלא פון" כאחת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביסה שוֹק על ירך את ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר. מדד המדרוג ו- הרייטינג הרשמי של חברת "טֶלֶה- גָאל" (בראשותו של ד"ר אוֹרֶן טוֹקָאטְלִי) קבע ו-העניק % 30 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורק % 6 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. חברת "פלא פון" זכתה לחשיפה טלוויזיונית ציבורית נאה, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחשבון דולרים לא מבוטל.

הבה נחזור ליוסף "טומי" לפיד באפריל 1980. תפקידו של מנכ"ל רשות השידור היה להרחיק לכת במחשבת הניהול והנהגת המדיה, אך מי ברשות השידור הגה וחשב אז על הפטנט וההברקה הזאת של חסויות. תחרות שירי ה- "ארו – וויזיון" (Eurovision) של שנת 1980 הייתה ללא ספק החמצה בלתי מובנת ולא מתקבלת על הדעת של רשות השידור תחת הנהגתו של יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 (מימין) היה מנווט ומקבל ההחלטה הראשי שהטיף לכיסוי הטלוויזיוני של תחרות הזמר האירופית רבת המוניטין ה- "ארו – וויזיון" (Eurovision Song Contest) בבנייני האומה בירושלים במוצ"ש – 31 במארס 1979. כאן הוא נראה בשלג הירושלמי ליד בניין "החוטים" ברוממה יחד עם מנהלת לשכתו גב' רוחמה איילון (במרכז) ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). אילו הדבר היה תלוי ביצחק לבני ולא ביוסף "טומי" לפיד ה- "ארו- וויזיון" של 1980 היה נערך שוב בירושלים ומופק שוב ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 בביתו בהרצליה פיתוח לצורך כתיבת הספר. יצחק לבני זוכר בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "כמה חודשים לאחר המהפך הפוליטי ב- 17 במאי 1977 בו עלו מנחם בגין והליכוד לשלטון, צִלצֵל אלי שמחה ארליך שַר האוצר החדש ואמר לי במפתיע במבטא הפולני שכה אִפיין אותו, "יצחק לבני אני יודע שאתה לא נמנה על כוחותינו", הוא התכוון לכך שאני כמנכ"ל רשות השידור הייתי מינוי של שמעון פרס איש מפלגת העבודה, אך הוא הציע לי סכום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לצורך קניית ציוד טכנולוגי חדיש לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוסיף, "תביא תוכנית טובה ואני אאשר אותה". זה היה ממון רָב בתקופה ההיא והוא הוצע לי ע"י שַר האוצר של מדינת ישראל בנוסף לתקציב השנתי של רשות השידור. מאוד הערכתי את הצעתו של שר האוצר שמחה ארליך. רשות השידור סבלה תמיד מבעיות תקציביות קשות. נסעתי בעצמי עם  משלחת קטנה לארה"ב כדי לקנות את ציוד הטלוויזיה החדש. בדרכי לארה"ב התעכבתי בפאריס ונכחתי בתחרות הזֶמֶר האירופית הפופולארית של שירי ה- "ארו-וויזיון". הארו – וויזיון שודר ישיר על ידינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך בשָחוֹר/לָבָן. זה היה בחג הפסח במוצ"ש של 22 באפריל 1978 והזמר יזהר כהן והשיר שכתב אהוד מנור והלחינה אותו מוסיקאית פנומנלית, מוכשרת מאוד ויפה מאוד בשם נורית הירש  "אָ- בָּ- נִי- בִּי" זכו במקום הראשון. בעקבות הזכייה נקבע כי תחרות שירי הארו- וויזיון של 1979 תתקיים בירושלים. אנשי ה- EBU ששהו בפאריס התעניינו לדעת אצלי ושאלו עוד באותו ערב, האם נוכל להרים הפקה בסדר גודל כזה, ובצֶבַע. הם ידעו שאנחנו עדיין משדרים בשָחוֹר/לָבָן. השבתי להם בו במקום תשובה חיובית, "…אנחנו נשדר את הארו- וויזיון ונרים הפקה לתפארת ובצבע…". מעולם לא עלה בדעתי לוותר על מבצע תרבותי עתיר רייטינג שכזה. הפקת הארו- וויזיון היא בעיניי משימת שידור מובהקת של הרשות הציבורית הממלכתית. השאר היסטוריה".

טקסט תמונה :  1979 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא. זהו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל, איש הספר ואדם רחב אופקים, שראה את תפקידה של רשות השידור הציבורית בצורה שונה ממחליפו יוסף "טומי" לפיד ז"ל אך זמנו עבר וחלף לבלי שוב. (התמונה באדיבות יצחק לבני . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי מתבונן בי ומוסיף : "…בחצות של מוצ"ש – 31 במארס 1979, ממש באותם הרגעים בהם הסתיים תפקידי כמנכ"ל רשות השידור, הענקתי בבנייני האומה בירושלים את פרס הארו – וויזיון לזמרת המנצחת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". זה היה הניצחון השני ברציפות של ישראל. עיתונאים רבים חפצו לדעת ושאלו אותי האם גם בשנה הבאה תיטול רשות השידור הישראלית  על עצמה את הפקת הטלוויזיה של תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 1980. השבתי להם מייד ב- "כן" החלטי. פתאום מישהו הזיז אותי הצידה . זה היה יוסף "טומי" לפיד. "אני עכשיו מנכ"ל רשות השידור ולא יצחק לבני", הודיע לשואלים, ואמר, "כן, הארו – וויזיון הבא ייערך גם כן בירושלים". אח"כ יוסף "טומי" לפיד  התחרט. אני במקומו לא הייתי מעז לפספס את הפקת ה-"ארו- וויזיון…".

טקסט תמונה : ספטמבר 1979. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בן 47 (במרכז) חודשים ספורים לאחר שהתמנה לתפקידו הרם ע"י ממשלת מנחם בגין ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר. הוא דחה מכל וכל ב- 1979 את הרעיון לארח שוב את תחרות הזמר האירופית היוקרתית ה- "ארו- וויזיון" (Eurovision) ב- 1980 בירושלים בעקבות ניצחונה של גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". הוא ראה בכך מבצע טלוויזיוני יקר ומיותר. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, גב' רוחמה איילון מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור, אהרון פאפו חבר הוועד המנהל של רשות השידור (בחולצה לבנה מאחורי רוחמה איילון), יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור, שולמית לפיד רעייתו של יוסף "טומי" לפיד, וישעיהו "שייקה" איילון ז"ל בעלה של רוחמה איילון תבד"ל. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד פִסְפֵס את ה- "ארו-וויזיון" אך אִפשֵר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לאַפשֵר לאלכס גלעדי ולי להפיק ולשָדֵר את אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה באיטליה בקיץ 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של רָלְף קְלָיִין ז"ל. תקשורת לוויינית בינלאומית דלה וענייה בלמה את אמביציות השידור שלנו והסבה נזק גדול למוניטין של השידור הציבורי. הימים היו ימי חודש יוּני החמים של שנת 1979, ומרכז מחשבותיי הועתק עכשיו לעיר האיטלקית גוֹרִיצְיָה (Gorizia) הממוקמת על גבול איטליה – יוגוסלביה, שם עמדה נבחרת ישראל בכדורסל להתחיל  בשבת – 9 ביוני 1979 את משחקיה בבית המוקדם שלה באליפות אירופה בכדורסל. לבית של ישראל שובצו גם הנבחרות הלאומיות של פולין, צרפת, ויוגוסלביה.

כרגיל בימים ההם טָס אלכס גלעדי בגפו לאיטליה כשַדָּר הכדורסל הבכיר של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא מילא בעצמו את כל תפקידי השידור הטלוויזיוני שם, ושימש בנוסף להיותו שַדָּר הטלוויזיה גם מֵפיק, פָּרְשָן, עוזר שַדָּר, והטכנאי של עצמו. אלה היו סטנדרטים לא ראויים אך מקובלים של הקצאת כוח אדם בשנים ההן הנוגעים לכיסוי אירוע ספורט נחשב מן הסוג הזה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד שזה עתה נכנס לתפקידו ראה בחלק מאירועי הספורט הרלוואנטיים משימות שידור חשובות אך שוליות בצורת ההפקה שלהם. יוסף "טומי" לפיד טירון טלוויזיה סָבָר על פי השקפת עולמו כי איש אחד יכול לשֵאת בכל הנֶטֶל לבדו כדי למלא את פונקציות השידור המסובכות. הוא התייחס לאלכס גלעדי בחשדנות אך גם בהערכה. מצד אחד הטיל עליו לבצע לבדו משימת שידור מורכבת אך מאידך ראה בו כָּתָב ספורט זַניח. כאילו מדובר בכתב ספורט של איזה עיתון פרטי, ולא שַדָּר של רשת טלוויזיה ציבורית – ממלכתית המכסה אירוע ספורט בינלאומי יוקרתי עבור 800000 (שמונה מאות אלף) בתי אב משלמי אגרה הצופים בו זמנית במרקע בעֶרֶב שידורים אחד. האֶמֶת, גם טיסתו של אלכס גלעדי עצמו לאיטליה נראתה לוֹ מיותרת ויקרה מידי. הוא אמר באחת ההזדמנויות לארנון צוקרמן בימיו האחרונים כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1979, "…כי אפשר על פי דעתו לשָדֵר את המשחקים מהאולפן בירושלים ואין צורך להרחיק לשֵם כך עד גוריציה…". אלכס גלעדי טַס אם כן לאיטליה בגפו.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל התמנה לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ע"י הפוליטיקאים מן הימין לא בשל היותו מוכשר ו/או בעל ניסיון לנהל רשת שידור ממלכתית. היה לוֹ מוניטין כעיתונאי "במעריב", אך לא היה לוֹ שום ניסיון קודם בניהול והפעלה של מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות כל כך מסובכות ומסועפות על אלפי אנשיהן בתחום השידור האלקטרוני. למרות שצבר מוניטין של עיתונאי רציני ואמין, ובעל נטייה בולטת לקחת אחריות גם על הפרטים הקטנים ביותר, לקח לו הרבה זמן ללמוד את סודות ניהול המדיה. הוא עשה בתחילה הרבה מאוד שגיאות ניהוליות של טירון שהיו בלתי מחויבות המציאות והסתכסך עם מרבית העובדים הבכירים שנחשדו על ידו כשמאלנים.

הכדורסל הישראלי הלאומי איננו זוכה לכמות החשיפה הטלוויזיונית אותה מקבל הכדורגל הישראלי הלאומי ביד נדיבה. ההיסטוריה המפוארת הנשכחת של הכדורסל הישראלי בשנים 1979–1949 הייתה זכאית להרבה יותר.

אלכס גלעדי טָס לגוֹריציה (Gorizia) והפקיד כרגיל בידיי את מלאכת העריכה וההפקה של שידורי אליפות אירופה 1979 בכדורסל במערכת  בירושלים, ואת הנהגת מחלקת הספורט בהיעדרוֹ. הוא הגיש את הצעת השידורים הבסיסית של האליפות לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחיים יבין מנהל חטיבת החדשות במוֹעֵד הנדרש ב- 16 באפריל 1979. זאת הייתה הצעת שידור הגיונית לא מנופחת תואמת את ההשערות המקצועיות שלו שהעידו אז על בינוניותה של הנבחרת שלנו. אופציות השידורים הישירים משם היו בהתאם [2]. נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן המצליח רלף קליין ז"ל לא עוררה ציפיות מיוחדות לקראת משחקי איטליה 1979. הנבחרת דורגה אומנם במקום החמישי המכובד באליפות אירופה הקודמת שנערכה שנתיים קודם לכן ב- 1977 בליאז' – בלגיה, והִשוותה את שִיא הדירוג מאז ימי מוסקבה לפני עשרים ושֵש שנה ב- 1953, אך עכשיו היא לא הייתה נבחרת מלהיבה במיוחד ואיש לא ציפה ממנה לגדולות ונצורות. היא לא הייתה אטרקציה של שידור. אלכס גלעדי טעה בהערכתו. ב- 1979 מצאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית יותר עניין בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מאשר בנבחרת הלאומית. נבחרת ישראל עמדה במוקד שידורי הטלוויזיה אחת לשנתיים. מכבי ת"א עשתה זאת בכישרון רב מידֵי יום חמישי בשבוע בעֵת השידורים הישירים של גביע אירופה. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית העניקה למכבי ת"א אלופת המדינה תשומת לב רבה. הטלוויזיה שיווקה אותה בהדרגה כקבוצה של המדינה והפופולאריות של מכבי ת"א גאתה. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א בבלגראד לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות . שמעה של הקבוצה הגיע לכל שכבות הציבור במדינת ישראל. מצלמות הטלוויזיה סייעו להפוך את מכבי ת"א לקבוצת כדורסל מקובלת ואהודה. ברגע זה הפכה הסימביוזה בין הטלוויזיה לבין מכבי ת"א הדוקה כפליים. לעומת זאת אליפות אירופה בכדורסל באיטליה ביוני 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל נראתה כטורניר ספורט שגרתי. רוטינה היסטורית שחוזרת על עצמה מִידֵי שנתיים.

רלף קליין ז"ל לבש  68 פעמים את מדי נבחרת ישראל בכדורסל בשנים  1963- 1952. הוא היה שחקן מרכזי בנבחרת ישראל שהוקמה ב- 1952 לצִדם שלאברהם שניאור, זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), מרסל חפץ, פרדי כהן, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, דני אֶרֶז (בוקסנבאום), דוד הייבלום, יהודה "קנבוס" ווינר, עמוס לין, ראובן פֶכֶר, ומשה "מוסה" דניאל.  אחת עשרה שנה לבש רלף קליין את המדים הלאומיים ותקופה דומה לבש במקביל גם את מדיה של מכבי ת"א. הוא היה שחקן בחמישייה הנצחית המפורסמת שלה יחד עם חבריו אברהם שניאור ז"ל, זכריה עופרי, מנחם קורמן, ויהודה "קנבוס" ווינר (המאמן היה יהושע רוזין ז"ל), אותה חמישייה שהטילה מורא על הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדוֹר הנפלא הזה נשכח. הוא החמיץ את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותו. אפילו הרדיו החמיץ את הדוֹר ההוא. שַדָּר הרדיו רב המוניטין של "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל נשלח בשנות ה- 50 לשדר ישיר את כל משחקי הכדורגל של נבחרת ישראל באירופה אך לעולם לא את משחקי נבחרת ישראל בכדורסל.

טקסט תמונה : רלף קליין (במרכז) בן 17 עם חברים בבודפשט בירת הונגריה ב- 1949 . רלף קליין הפך להיות שחקן קבוע בחמישייה הנצחית של מכבי ת"א בשנות ה- 50 ושחקן קבוע בנבחרת ישראל בשנים 1963 – 1952. ברבות הימים הפך למאמנה של מכבי ת"א וזכה עמה לראשונה ב- 7 באפריל 1977 בתואר ההיסטורי בבלגראד בירת יוגוסלביה הראשון מחזיקת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. ביוני 1979 הצעיד את נבחרת ישראל למקום השני באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בטורינו – איטליה. ישראל העפילה למשחק הגמר ב- 20 ביוני 1979 אך הפסידה לברה"מ. על פועלו ומורשתו העצומה למען הכדורסל בישראל קיבל רלף קליין את פרס ישראל בחג העצמאות תשס"ו 2006 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1955. הימים ההם – הזמן ההוא. החמישייה הנצחית של מכבי ת"א אלופת המדינה ומחזיקת הגביע בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אברהם שניאור, יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר, המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן, מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי, אפרים אטלס, ורלף קליין. (התמונה באדיבות מנחם קורמן ומשפחתו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורסל היה מאז ומתמיד ענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל אחרי הכדורגל. גם בשנות ה- 40 בימי ארץ ישראל הישנה. לאחר הופעת מכבי ת"א באירופה בשנים 1947 ו- 1949, השתתפות הנבחרת הלאומית במשחקי המכבייה ה- 3 ב- 1950, משחקי נבחרת הפועל בכינוסי ספורט הפועלים בבלגיה, צרפת, ויוגוסלביה ב- 1951, ומשחקה של נבחרת צה"ל נגד צבא צרפת ב- 1952, הגיעה העֵת להתמודדות במשחקים בין ארציים רשמיים. נבחרת ישראל יצאה ליטול חלק בטורניר הכדורסל באולימפיאדת הלסינקי 1952. ראש הממשלה אז דוד בן גוריון רחש הערכה רבה למשלחת האולימפית וקיבל אותה בלשכתו. בראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בלטו בארץ כבר כמה מאמני כדורסל רבי מוניטין על פיהם יישק דבר, כמו יהושע רוזין ויעקב שאלתיאל ממכבי תל אביב, וגם ברוך שליין ודוב פרוסק מהפועל ת"א, אך המִמְסַד הספורטיבי בישראל החליט לייבא מאמן כדורסל יהודי-אמריקני מניו יורק בשֵם מוריס "טאבִּי" רסקין. על מוריס "טאבי" רסקין הוטלה המשימה הלאומית להכין את נבחרת ישראל לקראת השתתפותה ההיסטורית לראשונה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952.

טקסט תמונה : שנת 1952. תל אביב. המאמן האמריקני מוריס "טאבי" רסקין (בחליפה הבהירה וחולצה לבנה) מדריך סגל נרחב של מאמנים ושחקנים בכירים בישראל. עומד קיצוני מימין המאמן יהושע רוזין . זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה (בגופייה לבנה) , שחקן מוסתר (חצי גוף עירום) , דני ארז (מתבונן מעל כובעו של המאמן), משה מכטי, שחקן לא מזוהה , שלום קוסובר (משופם ולובש טרנינג עם הכתובת 'ישראל'), דוד הייבלום, שמואל "שמוליק יעקובסון ז"ל, יהודה "קנבוס" ווינר, שני שחקנים לא מזוהים, עמנואל ברדן, ומנחם קורמן, ושחקן לא מזוהה. גם כל האנשים בשורה הראשונה היושבת בעורפיהם למצלמה אינם מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : יהושע רוזין, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טאבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פרדי כהן ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה :  קיץ 1952. תל אביב. שיטת הפיפטי – פיפטי. המאמן הלאומי מוריס "טאבי" רסקין (במרכז) עם דוב "בולק" פרוסק רכז הכדורסל של "הפועל" (מימין) ועם יהושע רוזין מאמן מכבי ת"א (משמאל). (באדיבות מנחם קורמן וארכיון התמונות של דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מחנה אימונים של נבחרת ישראל בכדורסל בתל אביב נבחרת בהדרכת המאמן האמריקני מוריס טאבי" רסקין. השחקנים לובשים טרנינגים חדשים (כחול – לבן)  טרם טיסתם למשחקי האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי בירת פינלנד. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : ראובן פכר (בן קיבוץ מזרע), עמוס לין (בן קיבוץ משמר העמק), מרסל חפץ, אליהו עמיאל, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתא), פרדי כהן, רלף קליין, מנחם קורמן, ואברהם שניאור. זיהוי שורת הכורעים ויושבים משמאל לימין : זכריה עופרי, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

[1]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי בקיץ 1979 עם יציאתו לחופשה ממושכת מעבודתו במחלקת הספורט .

[2]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי לארנון צוקרמן באמצעות חיים יבין מתאריך 16 באפריל 1979 , הנוגע להיערכות  שידורי אליפות אירופה בכדורסל- איטליה 1979 .

מוריס "טאבִּי'" רסקין לא היה מאמן הכדורסל האמריקני הראשון שהגיע לישראל. קדם לו המאמן האמריקני נאט הולמן (Nat Holman) שערך קורסים בכדורסל בישראל ב- 1949. נאט הולמן היה שחקן חצי – מקצועני מפורסם בשנות ה- 30 וה- 40 בקבוצת הכדורסל של בוסטון סלטיקס. הוא היה מאמן הכדורסל הרציני הראשון שביקר במדינת ישראל הצעירה והקנה את יסודות הכדורסל המודרניים לקבוצות של מאמנים ושחקנים שונים. מחנות האימונים נערכו במגרש הכדורסל של מחנה יונה בתל אביב. על חניכיו של נאט הולמן נמנו אנשי כדורסל ידועי שם בישראל כמו אורי זמרי, מנחם קורמן, גדעון בנדל, שמריהו נאבל, ראובן פכר, ברוך שליין, יהושע רוזין, יעקב שאלתיאל, שמואל "שומי" שומכר, מיכה שמבן, ורבים אחרים.

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה שעברה / ה- 120. בוסטון – ארה"ב. זוהי נבחרת הכדורסל של בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) המקורית באמצע שנות ה- 30 של המאה הקודמת. זיהוי העומדים משמאל לימין : ג'ו לאפצ'יק (Joe Lapchick), קריס ליאונרד (Chris Leonard), דאטש דהנהרט (Dutch Dehnert), פיט בארי (Pete Barry) מייסד הקבוצה, נאט הולמן (Nat Holman), ג'וני ווייטי (Johnny Whity) מנהל הקבוצה, ג'וני בקמן (Johnny Beckman), ו-אדי בורק (Eddie Burke). (באדיבות Wide World Photos. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1949. תל אביב. נט הולמן (במרכז עם הכדור) מדריך במחנה אימונים ב- 1949 ב- "מחנה יונה" בתל אביב שחקני כדורסל ישראליים. זיהוי משמאל לימין : ראובן פכר (בגופיה לבנה), מנחם קורמן (בגבו מתכונן לניתור), נאט הולמן, שחקן לא מזוהה, אורי זמרי, וברוך שליין בגבו למצלמה. (התמונה באדיבות מנחם קורמן). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל . הכדורסל הישראלי חייב למאמן הכדורסל האמריקני נאט הולמן חוב עולם. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה, אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן, שני אנשים לא מזוהים, שלום קוסובר, ו-דוב "בולק" פרוסק . זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אורי זמרי, ברוך חפץ, יהודה "קנבוס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הולמן שינה מקצה לקצה את הידע ואת הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, משה "מוסה" דניאל .

טקסט תמונה  :  21 באפריל 1949. תל אביב. תמונה שהקדיש מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני נאט הולמן למכבי ת"א בתום אחד הקורסים שהעביר בארץ. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק ז"ל, יהושע רוזין ז"ל, אל פליישר, שני אנשים לא מזוהים, גדעון בנדל, איש לא מזוהה, אברהם שניאור ז"ל, המאמן נאט הולמן, אורי ג'רבי, ראובן פכר, שני אנשים לא מזוהים, יעקב שאלתיאל ז"ל, מיכה שמבן ז"ל, וחיים ווין ז"ל. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שחקן ומאמן הכדורגל דוד "דוביד" שווייצר ז"ל, איש לא מזוהה, שלום קוסובר, יהודה ווינר "קנבוס", ברוך חפץ, שחקן לא מזוהה, שמריהו "מאולי" חייקין, ועמנואל ברדן. שוכבים מלפנים מימין לשמאל : ד"ר אורי זמרי ז"ל ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות משפחת רוזין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה , משה "מוסה" דניאל.

טקסט תמונה : אביב 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 70 שנים. מגרש הכדורסל ב- "מחנה יונה"  בתל אביב. מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין (משמאל) יחדיו עם המאמן היהודי – אמריקני נאט הולמן. (התמונה באדיבות ארכיון התמונות של משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונת מחזור של 13 הכדורסלנים היוצאים לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי השורה העליונה מימין לשמאל : רלף קליין, דני ארז, מרסל חפץ, זכריה עופרי, עמוס לין, ויהודה ווינר. זיהוי השורה התחתונה מימין לשמאל : מנחם קורמן, פרדי כהן, אברהם שניאור, שמעון שלח, אליהו עמיאל, ראובן פכר, ומשה "מוסא" דניאל. (באדיבות מנחם קורמן והוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוריס "טאבי" רסקין ניהל כמה מחנות כדורסל בארץ וקידם בפרק זמן קצר, כשלושה חודשים, את תורת האימון של המשחק, אך במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הנבחרת כשלה. למרות שהביסה במשחקי ההכנה את נבחרת דנמרק 36:98, ניצחה את נבחרת שוודיה 36:88, וגברה בקלות גם על נבחרת פינלנד 50:81.

בטורניר הקדם אולימפי הוגרלה נבחרת ישראל לשחק בשלב המוקדם עם נבחרות הפיליפינים, פורמוזה (טאייוואן) , הונגריה ויוון . ישראל הפסידה במשחק הראשון לפיליפינים 48:57. משה "מוסה" דניאל קלע לנבחרת שלנו 10 נק', ראובן פכר (בן קיבוץ מזרע) 8 נק', אברהם שניאור 8 נק', דני ארז (בן 17) 8 נק', זכריה עופרי 7 נק', שמעון "צ'ינגה" שלח 5 נק', ויהודה "קנבוס" ווינר 2 נק'. אח"כ הפסידה ישראל גם ליוון  52:54 והודחה מהמשך המשחקים. אברהם שניאור קלע 12 נק', זכריה עופרי + מוסה דניאל + דני ארז + אליהו עמיאל קלעו כל אחד 6 נק', ראובן פכר (בן קיבוץ מזרע) קלע 4 נק', עמוס לין (בן קיבוץ משמר העמק) 3 נק', שמעון שלח 3 נק', יהודה ווינר + רלף קליין + מרסל חפץ קלעו כל אחד 2 נק'.

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952 . שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל , משה "מוסה" דניאל (קיבוץ חולתא), ראובן פכר (קיבוץ מזרע), ועמוס לין (קיבוץ משמר העמק). זיהוי השורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טאבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ) , יהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א ) , שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתא ששיחק בקבוצת הפועל מעיין ברוך, ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן,  ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון, אליהו עמיאל, מרסל חפץ, ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נבחרת ישראל בכדורסל בתמונה משותפת יחדיו עם שחקני נבחרת ארה"ב הגבוהים, אלופי אולימפיאדת הלסינקי 1952. (נבחרת ארה"ב ניצחה במשחק הגמר של אולימפיאדת הלסינקי 1952 את נבחרת ברה"מ בתוצאה 36 : 25) . זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : איש לא מזוהה, ראובן פכר 1.86 מ', קלייד לאבלט (Clyde Lovellete גובהו 2.10 מ'), מרסל חפץ, מרקוס פרייברגר (Marcus Frieberger גובהו 2.08 מ'), זכריה עופרי (הגבוה בשחקני ישראל 1.91 מ') , רוברט "בוב" קורלאנד (Robert Kurland מתנשא ל- 2.13 מ'), משה "מוסה" דניאל 1.85 מ' , איש לא מזוהה, פראנק מקאייב (Frank McCabe גובהו 2.05 מ') , וויליאם האגלנד (William Hougland) , אליהו עמיאל, רוברט קני (Robert Kenney), עמוס לין, רולאנד בונטמפס (Roland Bontemps), רלף קליין (מס' 11), ו- וויליאם ליינבארד (William Lienbard גובהו 2.09 מ'). זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : הווארד וויליאמס (Howard Williams), מנחם קורמן , הקפטן האמריקני דן פיפין (Dan Pipin), דני ארז, שחקן אמריקני לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח, דין קלי (Dean Kelley), יהודה "קנבוס" ווינר , שחקן אמריקני לא מזוהה , וויין גלזגו (Wayne Glasgow) , ואברהם שניאור. (התמונה באדיבות מנחם קורמן ועמוס לין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת ישראל שבה מהלסינקי מופסדת אך לא מובסת. המאמן מוריס 'טבי' רסקין חזר לארה"ב ואת שרביט האימון קיבל יעקב שאלתיאל. על המאמן החדש הוטלה המשימה להכין את נבחרת ישראל לקראת אליפות אירופה שעמדה להיערך במאי 1953 במוסקבה בירת ברה"מ. רלף קליין ז"ל מאמן נבחרת ישראל ב- 1979 היה שותף כשחקן להישגה הפנטסטי של נבחרת ישראל בימים ההם. ישראל זכתה במקום חמישי באירופה. המיקום הגבוה היה הפתעה גדולה. ההתעניינות במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל במוסקבה 1953 עוררה עניין עצום ביישוב הקטן במדינת ישראל הצעירה בת  ה- 5. בהיעדר שידורי טלוויזיה וגם לא רדיו, ואפילו לא יומני קולנוע, הפכו כמה תמונות סטילס לשלאגר תקשורתי. תמונות הסטילס הספורות והדהויות הן הזיכרון הלאומי היחיד מהישגה הסנסציוני של נבחרת ישראל בקיץ 1953 על אדמת ברה"מ . המאמן יעקב שאלתיאל בנה את הנבחרת על יסודותיה הקודמים. הוא ניפה מהסגל רק את עמוס לין ואליהו עמיאל וצירף במקומם את דוד הייבלום ומרדכי מימרן. בתמונות האלה נראים שחקני הנבחרת קורנים מאושר. הנבחרת כללה בשורותיה שלושה עשר שחקנים. אברהם שניאור (מכבי ת"א) , שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), זכריה עופרי (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), פְרֶדִי כהן (הפועל חולון), רלף קליין מכבי ת"א), דני אֶרֶז (בוקסנבאום) מהפועל ת"א, ראובן פֶכֶר (הפועל מזרע), יהודה "קָנַבּוּס" ווינר (מכבי ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), מנחם קורמן (מכבי ת"א), דוד הייבלום (הפועל ת"א), ומרדכי מימרן (הפועל ירושלים). אל המאמן יעקב שאלתיאל הצטרפו דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסַק שהיה מרכיב הנבחרת (היה תפקיד כזה), יצחק כספי, וראש המשלחת ברוך בג. נבחרת ישראל צעדה בסך בטקס הפתיחה באִצטדיון דינמו מוסקבה הפתוח וזכתה לתשואות רמות של 60000 (שישים אֶלֶף) הצופים, תחת עינם הפקוחה של סטלין ולֶנִין שתמונות הענק שלהם תלויות ברוֹם היציע. מחזה מרנין ומשובב נפש.

טקסט תמונה : אפריל 1953. טורקיה. נבחרת ישראל הלאומית בדרכה לאליפות אירופה בכדורסל – מוסקבה 1953. זיהוי משמאל לימין בכיוון השעון : איש לא מזוהה, המאמן יעקב שאלתיאל, זכריה עופרי, אישה לא מזוהה, יצחק כספי, אברהם שניאור, אישה לא מזוהה, דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן (מוסתר), ראובן פכר, מרדכי מימרן (מוסתר), מרסל חפץ ומרדכי מימרן (מוסתרים), מנחם קורמן, יהודה "קנבוס" ווינר, ראש המשלחת ברוך בג, ושני אנשים לא מזוהים בגבם למצלמה. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה בירת ברה"מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל מגיעה לבירת ברה"מ כדי להשתתף באליפות אירופה בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המאמן יעקב שאלתיאל, אברהם שניאור, דני ארז, מרדכי מימרן, שלושה אנשים לא מזוהים, פרדי כהן (מוסתר במקצת), יהודה "קנבוס" ווינר, שמעון "צ'ינגה" שלח, זכריה עופרי, מנחם קורמן, ראובן פכר (בגבו למצלמה), מרסל חפץ (מוסתר), ומשה "מוסה" דניאל (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל – ברה"מ 1953. נבחרת ישראל בכדורסל מבקרת בכיכר האדומה ובמוזוליאום קברם של לנין וסטאלין (בצד שמאל מאחור), בימים שקדמו למשחקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יעקב שאלתיאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, ראש המשלחת ברוך בג, חבר ההנהלה יצחק כספי (איש מכבי), מנחם קורמן, רלף קליין, דוד הייבלום, דני ארז, פרדי כהן, מרדכי מימרן, ראובן פכר, יהודה "קנבוס" ווינר, מרסל חפץ, אברהם שניאור, משה "מוסה" דניאל, זכריה עופרי, והמרכיב דוב "בולק" פרוסק (איש הפועל). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה בירת ברה"מ. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פֶכֶר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פרדי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני ארז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן יעקב שאלתיאל ניהל את משחקיה של ישראל בכִישרון רָב. מנחם קורמן זוכר, "…הוא היה מאמן כדורסל נפלא. לא פחות טוב מיהושע רוזין…". נבחרת ישראל ניצחה במשחק הראשון את פינלנד 36:60 (23:29). קלעו לנבחרת שלנו אברהם שניאור 16 נק', פרדי כהן 16 נק', זכריה עופרי 6 נק', דני ארז 6 נק', שמעון שלח 3 נק', ראובן פכר + משה דניאל + מרדכי מימרן קלעו כל אחד 2 נק'.

במשחק השני גברה ישראל על בולגריה 48:61 (23:30). אברהם שניאור ופרדי כהן הירבו לקלוע 17 נק' כל אחד, זכריה עופרי קלע 13 נק', שמעון שלח 9 נק', ומרסל חפץ 5 נק'.

במשחק השלישי בשלב המוקדם ניצחה יוגוסלביה את ישראל  55:57 לאחר שלוש הארכות בהן עמדה התוצאה על 55:55. בשל הקור באצטדיון הועבר המשחק לאולם במוסקבה. שחקני יוגוסלביה זכו בכדור הפתיחה בכל שלושת תקופות ההארכה והחזיקו בו כ- 4:50דקות (אז טרם היה קיים חוק 30 השניות שהפך מאוחר יותר לחוק 24 שניות). בעשר השניות בכל הארכה הם ניסו את מזלם בקליעה לסל אך נכשלו. הם היוגוסלווים הצליחו רק בתקופת ההארכה השלישית וניצחו 55:57. לנבחרת ישראל קלעו זכריה עופרי 19 נק', אברהם שניאור 11 נק', פרדי כהן 8 נק', מרסל חפץ ודני ארז 6 נק' כל אחד, שמעון שלח 4 נק', ורלף קליין 1 נק'.

בשלב בית הגמר נפגשה נבחרת ישראל שוב עם נבחרת יוגוסלביה אך הפעם ניצחה אותה בתוצאה יפה של  26:40 (13:18). אברהם שניאור קלע 12 נק', פרדי כהן 11 נק', מרסל חפץ 8 נק', זכריה עופרי 5 נק', ושמעון שלח 4 נק'.

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ. נבחרת ישראל בכדורסל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת, שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

במשחק הבא ניצחה ישראל את נבחרתה החזקה של איטליה 42:47 (18:30) ואז היה ברור כבר כי ההישגים באליפות הזאת אינם מקריים. קלעו לישראל פרדי כהן 15 נק', שמעון שלח 11 נק', אברהם שניאור 8 נק', זכריה עופרי 8 נק', רלף קליין 3 נק', ודני ארז 2 נק'.

אח"כ בא הניצחון המדהים והסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צ'כוסלובקיה בראשותו של איבאן מראזק 59 : 53 (29 : 25) . דני ארז היה גיבור המשחק כשקלע 17 נק' , אברהם שניאור 14 נק' , פרדי כהן וזכריה עופרי קלעו 9 נק' כל אחד, שמעון שלח 6 נק', מרסל חפץ ומשה דניאל קלעו 2 נק' כל אחד. שתי נבחרות ערביות סירבו להופיע נגד ישראל, לבנון ומצרים, וספגו הפסדים טכניים. לאחר ההצלחה הפנטסטית הפסידה נבחרת ישראל העייפה את שלושת משחקיה האחרונים באליפות. צרפת ניצחה את ישראל 61 : 48, ברה"מ הביסה אותנו בהפרש של 50 נק', 75 : 25 (29 : 11)  והונגריה הביסה אף היא את נבחרת ישראל בתוצאה 66 : 20 (48 : 14). הזמנים השתנו. מי זוכר שהונגריה הייתה פעם מעצמת כדורסל באירופה וישראל דורגה במקום החמישי ביבשת באליפות הראשונה שלה. הנבחרת חזרה ארצה והתקבלה בכבוד מלכים. אין שום זכר טלוויזיוני להצלחה הגדולה הזאת. אפילו לא צילומי פילם. רק כמה תמונות וכותרות בעיתונות. הזמנים מאז השתנו לבלי הכר.

טקסט תמונה : קיץ 1953. אִצטדיון הכדורסל הפתוח של "דינמו" במוסקבה. נבחרת ישראל בצל תמונותיהם של לנין וסטלין. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, מרסל חפץ, פרדי כהן, משה "מוסה" דניאל, דוד הייבלום, ראובן פכר (מקיבוץ מזרע), מרדכי מימרן, שמעון "צ'ינגה" שלח, דני ארז, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. זוהי החמישייה הקלסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה : אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה במוסקבה 1953. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ'), מרסל חפץ, פרדי כהן, שמעון "צ'ינגה" שלח (שמוקלר), ואברהם שניאור. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה :  חודש מאי של שנת 1953 . נבחרת ישראל (בתלבושת הלבנה) בכדורסל מתמודדת באִצטדיון 'דינמו' הפתוח במוסקבה נגד נבחרת פינלנד במסגרת אליפות אירופה 1953 , בצל תמונותיהם של סטלין ולנין. נבחרת ישראל נראית שומרת בהגנה אזורית נגד התקפה פינית . זיהוי משמאל לימין : פרדי כהן, שמעון שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור (חובש מגן ברך שחור), ו-זכריה עופרי. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                  

הדירוג החמישי באליפות אירופה במוסקבה 1953 הקנה לישראל השתתפות אוטומטית באליפות העולם בכדורסל שהתקיימה ריו דה ז'אניירו בברזיל. ישראל דורגה במקום ה- 8 מתוך שתיים עשרה נבחרות, והקדימה את יוגוסלביה, פרגוואי, צ'ילה, ופרו. באליפות זכתה נבחרת ארה"ב, ברזיל הייתה שנייה, הפיליפינים דורגה במקום השלישי, צרפת הגיעה למקום הרביעי (ישראל ניצחה את צרפת 48 : 45 לאחר הארכה. המשחק הסתיים בתוצאה 43 : 43 בזמנו החוקי. קלעו לישראל אברהם שניאור 14 נק', דני ארז 12 נק' , מרסל חפץ 9 נק', רלף קליין 9 נק', פרדי כהן 3 נק', וזכריה עופרי 1 נק'. לצרפת הִרבו לקלוע דאסאם 11 נק', שחקן הציר הגבוה באניו 2.07 מ' קלע 10 נק', מונקלאר 6 נק', ו- ביפייר 5 נק').

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 40 של המאה הקודמת. חוף ימה של תל אביב. אבות הכדורסל הישראלי. המאמן יעקב שאלתיאל (מימין) היה האיש שהצעיד את נבחרת ישראל להישגה הגדול מקום חמישי באליפות אירופה בכדורסל מוסקבה 1953. כאן בתמונה הוא יחד עם חברו המאמן יהושע רוזין. (התמונה באדיבות ארכיון משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1954. נבחרת ישראל בכדורסל לפני יציאתה לאליפות העולם בריו דה ז'אניירו בברזיל. היא דורגה באליפות העולם ב- 1954 במקום ה- 8. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ראובן פכר, אברהם שניאור, מרסל חפץ, פרדי כהן, עזרי לובושיץ, ישראל טאוויל, וזכריה עופרי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : משה "מוסה" דניאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, יהודה "קנבוס" ווינר, ו- דני ארז. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל לא השתתפה בשתי אליפויות אירופה שנערכו ב- 1955 בבודפשט ו- 1957 בסופיה, אך שבה ונטלה חלק באליפות שנערכה ב- 1959 באיסטנבול ו-דורגה רק במקום ה- 11. היא חזרה ודורגה במקום ה- 11 גם באליפות אירופה שנערכה ב- 1961 בבלגרד, ומקום 9 באליפות אירופה שהתקיימה בוורוצלאב בפולין ב-1963.

טקסט תמונה : קיץ 1959. נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה – איסטנבול 1959. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : המאמן אליהו עמיאל, אברהם שניאור, ארז לוסטיג, יעקב אדליסט, עמוס לין (מקיבוץ משמר העמק), דוד קמינסקי, שבתאי "סבי" בן – בסט, ויגאל דר – וולדרסקי ז"ל (מקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן). זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, דוד פריש, אברהם "אלברט" חמו, וחיים קסטן. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                        

טקסט תמונה : קיץ 1960. נבחרת ישראל בכדורסל . זיהוי השורה הקדמית מימין לשמאל : דוב "בולק" פרוסק, אברהם "אלברט" חמו (8), חיים חזן (14) ז"ל, עזרי לובושיץ ז"ל (6), אברהם הופמן ז"ל (13), חיים קסטן (5), ורלף קליין ז"ל (11). זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט (9), תנחום "תני" כהן מינץ (4) ז"ל, ארז לוסטיג (7), דוד קמינסקי, דוד פריש, ועמוס קופפר – תובל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנים 1963 ו- 1964. אליפות אירופה בכדורסל – וורוצלאב פולין 1963 והטורניר הקדם אולימפי בג'נבה 1964. נבחרת ישראל בהדרכתו של מאמנה יהושע רוזין וורוצלאב סיימה במקום התשיעי וגם לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו 64'. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רלף קליין ז"ל, חיים חזן ז"ל, עמי שלף ז"ל, עופר אשד ז"ל, שלמה "מומו" לוצקי (מניף יד לשלום), חיים "חיימון" שטרקמן, עוזר המאמן ג'ורג' דווידסון, אברהם "אלברט" חמו, דוד פריש , אילן זייגר, אלוף משנה שמואל סוחר ושמולי'ק ללקין (שני יו"רים משותפים של משלחת הכדורסל), המאמן יהושע רוזין ז"ל , ויו"ר הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. מאמן הכדורסל יהושע רוזין ממעצבי דמותו של הכדורסל במכבי ת"א ונבחרת ישראל. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1965 התקיימה אליפות אירופה שוב במוסקבה. עיר המזל. נבחרת ישראל זכתה להצלחה גדולה ודורגה במקום ה- 6 אחרי ברה"מ, יוגוסלביה, פולין, איטליה, ובולגריה. למאמן הנבחרת התמנה שמעון "צינגה" שלח שהיה שחקן מצטיין ורכז המשחק בעברו במשך שנים רבות של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. עמירם שפירא הוצב לצדו של המאמן הלאומי בתפקיד מנהל הנבחרת. איש לא שיער לעצמו כי עמירם שפירא יישא על כתפיו את משימת הניהול במשך 22 שנים רצופות. הוא הפך לדמות מיתולוגית ומוערכת ובלתי נשכחת ע"י כל השחקנים שעברו תחתיו ואנשי איגוד הכדורסל.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה הקודמת. עמירם שפירא מנהלה המסור והחרוץ של נבחרת ישראל בהיכל הספורט יד אליהו בשנות ה- 70 במאה שעברה. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל השחקנים הוותיקים פרשו זה מכבר. קם דוֹר שחקנים חדש בדמותם של תנחום "תני" כהן מינץ, צבי לובצקי, אילן זייגר , דוד קמינסקי, יגאל דר (וולודרסקי), עמי שֶלֶף, רָמִי גוֹט, אברהם הופמן, חיים שטרקמן, גדעון פרייטג, עופר אשד, וחיים בוכבינדר. ישראל גברה על הונגריה 49:60, ואח"כ ניצחה על חודן של נקודות, נקודה או שתיים את רומניה 59 : 57, גברה על מזרח גרמניה 56 : 55, יכלה לצ'כוסלובקיה 71 : 69, הכניעה את פינלנד 52 : 51, וניצחה גם את נבחרתה של יוון 69 : 67. ישראל הפסידה לברה"מ 88 : 50, לאיטליה 68 : 47, ונוצחה גם ע"י בולגריה 63 : 51.

טקסט תמונה : קיץ 1965. הספסל הישראלי באליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1965. מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, יגאל דר (וולודרסקי) ז"ל, גדעון פרייטג, רמי גוט, ואילן זייגר. (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכדורסל הפך לענף היצוא הספורטיבי הראשון במעלה של ישראל אך ברגעי השיא שלו הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרה. היא פשוט לא הייתה קיימת.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966 . נבחרת ישראל בכדורסל במסעה הארוך לארה"ב בחודשים נובמבר ודצמבר 1966. משם הפליגה לטורניר הכדורסל במסגרת משחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : עמי שלף ז"ל, העיתונאי ישראל פז ז"ל, אמנון אבידן, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, מנהל הנבחרת עמירם שפירא, איש לא מזוהה, חצקל כהן נשיא הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי ז"ל, שני אנשים לא מזוהים, עופר אשד ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים "חיימון" שטרקמן, ואילן זייגר ז"ל. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : גרשון "גרשי" דקל, יצחק "זכי" מזרחי, רמי גוט, דוד קמינסקי, וצבי לובצקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1966. נבחרת ישראל לקראת צאתה לבנגקוק בתום מסע המשחקים בארה"ב.  זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אילן זייגר, גרשון "גרשי" דקל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, אמנון אבידן, איש לא מזוהה, צבי לובצקי, איש לא מזוהה, רמי גוט, חיים גלובינסקי ז"ל, עמי שלף ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, והעיתונאי ישראל פז ז"ל . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עופר אשד, יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, חיים "חיימון, שטרקמן, יצחק "זכי" מזרחי, ומאמן הנבחרת שמעון "צ'ינגה" שלח. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סופה של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל בעת מסע המשחקים בארה"ב נפגשת עם המאמן הכדורסל היהודי – אמריקני הנודע נאט הולמן (עומד ראשון מימין) 17 שנה לאחר ביקורו בישראל. בשורת היושבים ניתן לראות את מימין לשמאל את יגאל וולודרסקי – דר ז"ל, אמונן אבידן, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל (משעין ראשו על יד ימין שלו), מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפיים כהים), ורמי גוט. יושב משמאל בפרופיל עמי שלף ז"ל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1966. נבחרת ישראל בכדורסל זוכה במדליית הזהב בכדורסל במשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : רופא הנבחרת ד"ר וויץ, העיתונאי ישראל פז ז"ל, איש לא מזוהה, עופר אשד ז"ל, גרשון "גרשי" דקל , מאחוריו מנהל הנבחרת עמירם שפירא (מרכיב משקפי שמש), יוסף "יושו" ענבר ז"ל, אילן זייגר, שלום זיסמן ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל, רמי גוט, עשהאל בן דוד ז"ל, עמי שלף ז"ל, המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח, ואיש לא מזוהה כנראה משגרירות ישראל בבנגקוק. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אמנון אבידן, חיים שטרקמן, יגאל וולודרסקי (דר), צבי לובצקי, יצחק "זכי" מזרחי, ודוד קמינסקי. (התמונה באדיבות עמירם שפירא ואילן זייגר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברבות השנים פחתה בישראל וגם באירופה הפופולאריות של אליפות הכדורסל ביחס הפוך לריבוי והשתכללות אמצעי השידור. הכדורגל התעצם וגנב את ההצגה. אליפות אירופה בכדורסל הפכה לאירוע ספורט שיגרתי הנערך מידי שנתיים, לא דרמטי, לא משלהב במיוחד, בהשתתפות שתיים עשרה נבחרות לאומיות ממערב ומזרחה של היבשת החצויה. גם הדירוג הגבוה של מכבי ת"א באירופה תחת מנהיגותו של רלף קליין המאמן וזכייתה בגביע האלופות ב- 1977 לא גרר סקרנות טלוויזיונית לאומית. הכדורגל המקומי ובאירופה וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א האפילו לחלוטין על הכדורסל הישראלי. מחיר זכויות השידור הנמוך של אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה בהתאם לעניין שבּו. 2940 (אלפיים תשע מאות וארבעים) דולר שלנו סגרו עניין. זה היה Share כמעט אפסי (במונחים של זכויות שידורים) במסגרת חוזה הכספי של איגוד השידור  האירופי (EBU) עם התאחדות הכדורסל הבינלאומית (FIBA).

ההכנות הטלוויזיוניות שלנו, הטכנולוגיות והלוגיסטיות בארץ ובאירופה, של הבוס שלי אלכס גלעדי ושלי, היו נכונות ומדויקות. לקחנו את כל האפשרויות בחשבון למעט המהפכה האיסלאמית באיראן נגד השאה הפרסי בראשית 1979 בראשות רוחאללה חומייני. כהן הדת השיעי הקיצוני והאכזר הזה חומייני הגדיר את ארה"ב כשטן והאויב הראשי של איראן. בעיצומה של המהפכה נחטפו עובדי שגרירות ארה"ב בטהראן ע"י משמרות המהפכה האיראניים. החטופים הפכו חיש מהר לבני ערובה של השלטון האיסלאמיסטי הקיצוני החדש. הנסיבות הפוליטיות הדרמטיות הכריחו את חטיבות החדשות של שלושת רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC לערוך בלוקאדה בת חודשים על לווייני התקשורת האטלנטיים וההודיים , ובכך לחסום את הטרנספונדרים ו- קווי הלוויינים שלנו. קווי השידור הלווייניים שנחסמו ע"י שלושת הרשתות האמריקניות הגדולות היו מיועדים לנתב אליהם את משחקי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל. זאת הייתה צרה צרורה ובכך יעסוק פוסט מס' 442.

סוף הפוסט מס' 815 (המשך של פוסט מס' 814). ראה המשך פוסט מס' 815 בפוסט מס' 816. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר במוצ"ש – 22 ביוני 2019.