פוסט מס' 837.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 837 : הועלה לאוויר במוצ"ש (מוצאי שבת) של 2 בנובמבר 2019.

——————————————————————————————

פוסט מס' 837. נדבך מוֹרְכָּב ומְסוּבָּךְ למֶחְקָר ו-כְתִיבָה. רציתי לכתוב אודות שני עיתונאי העַל גיא פלג איש חברת החדשות של ערוץ 12 ואודות רביב דרוקר איש חברת החדשות של ערוץ 13 שחשפו כל אחד בשעתו את תמלילי השיחות של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס בעת פגישותיו הדיסקרטיות מאחורי הקלעים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כתיבתי העכשווית הזאת קיבלה תפנית והפכה לשיחה אודות כמה מפגשים תחרותיים ספורים שלי עם  מו"ל "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס, ואנוכי כמנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשנים ההן של סוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 במאה הקודמת. מדובר ב-מעֵין חמש התעקשויות – היכרויות עבר. הערכתי את נוני מוזס כבר מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. הוא היה אפוא עֶלֶם רק בן 25 אולם איש עסקים מוכשר כריזמטי, אמביציוזי, ו- אגרסיבי שדבק במשימתו ו- שואף למצוינות ברָמָה שֶל מפיק עַל. אנוכי מדבר על החודשים ההם של אוגוסט וספטמבר ב-שנת 1979 לפני 40 שנים. אין בדעתי (בגיל 82 שלי) לשנות עכשיו את דעתי עליו בגין גילוי וחשיפת פרשת פגישותיו ושיחותיו ההן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2014 ע"י העיתונאי הדינאמי והמצוין של חברת החדשות של ערוץ 12 גיא פלג בינואר 2017, ועכשיו באוקטובר 2019 בגין פרסום תמליל השיחות ההן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו וארנון "נוני" מוזס בתוכנית "המקור" בחברת החדשות של ערוץ 13 מטעמו של העיתונאי הנמרץ והמיטבי רביב דרוקר (גם אם שררה בינינו, ביני כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומר ארנון "נוני" מוזס כאיש "ידיעות אחרונות", אז בימים ההם לפני שנות דור יריבות מקצועית ותחרות עיקשת ולעיתים מָרָה). בראש וראשונה התפעלתי בשנים ההן מאהבת אין קץ ונאמנותו המופלגת של ארנון "נוני" מוזס לשני הוריו המנוחים נוח ופולה מוזס ז"ל ולמפעל חייהם שהפך למפעל חייו, העיתון "ידיעות אחרונות". אנוכי רחוק היום ב- 31 באוקטובר 2019 שנות אור מארנון "נוני" מוזס אולם עדיין אוהב את מבע פניו הסגפני. גם אין בדעתי לשנות משהו מזיכרון השנים שדן בהערכתי ואהבתי הישנות, אליו. וגם: הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. אנוכי אדם תחרותי (מאוד) ובעל יוזמה (אולם לא אנרכיסט) ובאותה מידה נאמן נאמנות נצח ליושרה ו-סדר, משמעת, והיערכויות ותכנונים טלוויזיוניים יסודיים וקפדניים מראש לכל טווחי השידורים קצרים, בינוניים, ו-ארוכים. חיי המקצועיים במשך 32 שנים בין 1971 ל-2003 היו מוקדשים במידה רבה למען ולטובת איכות תוכן, עריכה, והפקה של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, הישירים והמוקלטים, בתחום הספורט בארץ ובעולם. חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי רואה את עצמי כבעל סמכות וכמי שרשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", טמונים גם בהעלאתו לאוויר של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 837. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 837. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 בנובמבר 2019.

טקסט תמונה : 26 באוקטובר 2019. רביב דרוקר משדר בתוכנית התיעודית "המקור" בערוץ 13 את תחקיר תמלילי הקלטות השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות מר ארנון "נוני" מוזס מאז שנת 2014. הכותרת הענקית "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות" בפתח המשדר, מסקרנת ומצמררת באותה מידה. לא רק מהסיבה מה הולך רביב דרוקר לגלות לי, אלא בגלל התעלומה שאיננה נגלית ולא נחשפת, מיהו האיש שהדליף לו לרביב דרוקר את סלילי ההקלטות, מתי, והיכן ? אני מת לדעת מי האיש ו/או האישה שמסרו לרביב דרוקר את סלילי ההקלטה. אני סקרן לדעת מיהו המדליף לא פחות מסקרנותי לדעת איזה מידע ומה אופי הַמֵידָע הטמון בתמלילים באותם סלילי ההקלטות המדוברים הללו. וחוץ מזה היכן ברוך קרא ? (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

טקסט תמונה : 26 באוקטובר 2019. זהו מר ארנון "נוני" מוזס מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" כפי שתועד בתוכנית "המקור" ששודרה בערוץ 13 ואשר דנה בתמלילי סלילי הקלטות השיחות בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות חברת החדשות של ערוץ 13).

פוסט מס' 837. תזכורת לפני יותר משנות דור. אנוכי עורך, מנהל, מפיק ו-מנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם מול שלושת העיתונים היומיים הגדולים במדינת ישראל  "ידיעות אחרונות" + "מעריב" + "חדשות" בעשורי ה- 70 ו- 80 במאה שעברה. מדובר ביחסי גומלין תחרותיים ובמגבלות יכולות הכוח ועושרו הכלכלי של השידור הספורטיבי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה. היה לי בשעתו ריספקט גדול למר ארנון "נוני" מוזס גם בגלל הכבוד העצום והאהבה הרבה שהעניק לאביו ואימו נוח מוזס ופולה ז"ל. הערכתי אותו מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. היה מדובר באיש עסקים ועיתונאי אמביציוזי, אגרסיבי, וכוחני שדבק במשימתו ו- שואף למצוינות ברמה של מפיק עַל. אין בדעתי לשנות עכשיו את דעתי עליו בגין גילוי פרשת פגישותיו ושיחותיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2014 (ע"י עיתונאי ערוץ 2 גיא פלג בינואר 2017 ורביב דרוקר באוקטובר 2019) גם אם שררה בינינו אז בימים ההם יריבות מקצועית עיקשת. אני מוקיר את נוני מוזס ורוחש לו הערכה גם היום. פוסט מס' 837. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 בנובמבר 2019.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט חדש מס' 837. נדבך מורכב למחקר וכתיבה. הועלה לאוויר במוצ"ש-2 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות.

תזכורת 1 מהימים ההם : תוכנית האקטואליה ההיא של העיתונאית / שדרנית של ברדיו גלי צה"ל יעל דן ביום ראשון – 15 בינואר 2017 בין 13.00 ל – 14.00 הייתה מעניינת במיוחד. תוכנית מושכת תשומת לב במיוחד מפני ש- יעל דן שוחחה עם עיתונאי העַל והצנוע עתיר הישגים של ערוץ 2 גיא פלג מי שחשף באופן בלעדי את פרשת הפגישות והשיחות שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון "נוני" מוזס ב- 2014 (עשה בי"ס לכל מתחריו בכל ערוצי הטלוויזיה הארציים האחרים. אגב, היכן היו רביב דרוקר, ברוך קרא, ואילנה דיין…???). יעל דן שוחחה גם עם העיתונאי – תחקירן של ישראל היום מוטי גילת (היה בעבר עיתונאי חוקר במשך שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות") שבא בטענות קשות וחמורות למו"ל העבר שלו ארנון "נוני" מוזס הנוגעות לשיקולים העיתונאיים – פוליטיים המוּטִים והפגומים שלו ויחסיו המחושבים לאורך תקופה ארוכה עם השלטון על חשבון האמת העיתונאית, וכן שוחחה עם עיתונאי מ- "ידיעות אחרונות" שסתר את את האשמותיו של מוטי גילת. תוכנית עיתונאית של יעל דן רבת עניין. יעל דן היא עיתונאית וותיקה ושדרנית רדיו חדה, עירנית, וקשובה שמשום מה נשמעת לעיתים קרובות כמו רכילאית, ממש כמו רפי רשף מערוץ 10. אנוכי יודע ששניהם אינם רכלנים. הם עיתונאים עתירי מוניטין וגם בעלי הישגים אבל משהו ב- Audio של שניהם, בטון הדיבור ו- גוון הקול של שניהם, בסגנון השאלות של שניהם, בתשוקה הקולית של שניהם (מהירות הניסוח שלה וקורקטיות הדיבור שלו), הניסיונות הרצופים של שניהם מבלי לוותר לרדת מייד לכל הפרטים וגם מבלי להמתין, וביצוע הממברנות של המיקרופונים שלהם דרכם בוקע קולם לעבר ציבור המאזינים והצופים שלהם – יוצרים את ייחודם "הרכילאי". הייחוד הזה מבדיל אותם את שניהם מהקולגות שלהם כמו רביב דרוקר, ברוך קרא, ירון לונדון, אמנון אברמוביץ', עודד בן עמי, רוני דניאל, ואחרים שנשמעים כעיתונאים. זה לא אני. כך האוזניים שלי מגדירות את יעל דן ורפי רשף.

תזכורת 2 מהימים ההם : המאמן ומנהיג הכדורסל עודד קטש הכריז פעם בעת פסק זמן במשחק קבוצתו הפועל אילת במשחק בית נגד מכבי ת"א, על סלוגן הבא : "אתם לא משחקים כדי לא להפסיד, אתם משחקים כדי לנצח" (!). איזה יופי של הגדרת המשימה בעשר מילים ע"י המנהיג והמוביל. הפועל אילת ניצחה 84:94 (!). 

 תזכורת 3 מהימים ההם : אמנון אברמוביץ' עיתונאי העַל בחברת החדשות של ערוץ 12 ניסח פעם ברדיו גלי צה"ל אצל רזי ברקאי אודות חקירת פרשיית בנימין נתניהו – ארנון "נוני" מוזס את הסלוגן הזה, אומר כלהלן :  "…הסדרה גיא פלג שובר שורות במשחקי הַכֵּס תרוץ עוד שבועות…". כך הוא מבטיח בראיון בגל"צ עם בן שיחו רזי ברקאי, כשהוא רומז שישנם עוד פרטים רבים שטרם פורסמו.

פרפראות.

1. בנימין נתניהו בן 70.

התיעוד הטלוויזיוני של ההתחנפות וההתרפסות בפרהסיה של השרה מירי רגב וגב' מאי גולן ב- 30 באוקטובר 2019 ל- ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו (במלאת לו 70 שנים) וגם לרעייתו שרה, מבחיל וחשוב באותה מידה. אפילו נאמני המפלגה הקומוניסטית ב- ברה"מ לא הרשו לעצמם לרדת לרמה כל כך נמוכה של התבזוּת, התלקקות, שפלות, ואובדן כבוד עצמי תחת שמי מוסקבה בשעה שהוזמנו לברך את הדיקטטור הסובייטי יוזף דג'ואשווילי סטאלין ליום הולדתו. שתי החנפניות והמתרפסות מירי רגב ומאי גולן איבדו את כבודן ואישיותן אולם הן אינן האשמות הבלבדיות. התיעוד העיתונאי של חברת החדשות של ערוץ 12 מפנה אצבע עטופה דיראון לאשם העיקרי בנימין נתניהו על שלא העיף את שתיהן מכל המדרגות ולא אמר להן, "השתגעתן…? יצאתן מדעתכן…?". בושה וחרפה גם לכל חברי ונאמני מפלגת הליכוד שנכחו במקום, שמעו, חזו, וראו את מעשה החנפנות וההתרפסות של מירי רגב ומאי גולן ולא הפסיקו את חגיגת התועבה הזאת. לברך את ראש הממשלה במדינה דמוקרטית – צריך וזה בסדר גמור. לשאת איחול מכל הלב – גם כן צריך. אבל להתחנף ולהתרפס בשום אופן לא.

2. יובל שמלא + אסי עזר / רותם סלע + רותם ישראל / ניב רסקין.

ציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל צופה ב- "נינג'ה ישראל" בגלל ספורטאים ברמה גבוהה יובל שמלא (ושכמותו) ולא בשל ההגשה ו-ההנחיה הילדותית, התינוקית, הקטנונית, ו-האינפנטילית של אסי עזר ורותם סלע וגם לא בשל שני הפטפטנים רותם ישראל וניב רסקין שמתחפשים לעיתונאים. ארבעת החבר'ה האלה מספרי קורות העלילה בערוץ 12 אינם שווים ביקורת מפני שהם נמצאים מתחת לביקורת. עושי וגיבורי עלילות ה- "נינג'ה" כמו ספורטאי ה- עַל יוּבָל שָמְלָא (ושכמותו) עולים עליהם על ארבעת שדרני הטלוויזיה הללו עשרת מונים. לא פחות.

הקדמה. רביב דרוקר (ערוץ 13) וגיא פלג (ערוץ 12) פלוס ראש הממשלה בנימין נתניהו ומר ארנון "נוני" מוזס מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות".

הרגע בו מגישת מהדורת החדשות של ערוץ 13 גב' הילה קורח מעבירה את שרביט ההנחיה הדיבור לעורך ומגיש "המקור" רביב דרוקר היה רגע דרמטי ומסקרן. הכותרת הענקית "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות" המוצגת באותיות גדולות בפתח המשדר ל-צדו השמאלי של המגיש והעורך רביב דרוקר מעוררת ציפיות ודריכות וגם כמה סימני שאלה.

אנוכי מבין שמר ארנון "נוני" מוזס הגיע לפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בידיים נקיות מנקודת מבטו. הוא ראה ורואה כיצד העיתון "ישראל היום" (המממן שלו המולטי מיליארדר היהודי – אמריקני שלדון אריסון) שמוענק לציבור במדינת ישראל בכל פינת רחוב ובכל תחנת רכבת ואוטובוס חינם אין כסף באלפי נקודות חלוקה בכל הארץ, עושה שמות בעיתון שלו "ידיעות אחרונות" שנמכר לציבור במחיר מלא. המו"ל ארנון "נוני" מוזס הבין ומבין שמתנהלת כאן מלחמת עיתונות לא הוגנת ויצא והלך להגן לא רק על העיתון אלא גם על אלפי עובדיו. ארנון "נוני" מוזס ראה ורואה כיצד מפעל חיים בן שלושה דורות של סבא, אבא, ו-בן, העיתון "ידיעות אחרונות", מתמוטט לנגד עיניו. וזה גם מה שהוא אמר לבנימין נתניהו, "…מפעל חיים של 3 דורות…מה אתה רוצה שאני אשב רֶגֶל על רֶגֶל…". הוא אמר זאת בדָם לִבּוֹ ולא מִצְמֵץ. אינני מקורב בשום דרך, שביל, ו/או משעול למר ארנון "נוני" מוזס. אבל אנוכי אוהב ומעריך אותו.

אני מבין שגָיְא פֶּלֶג עיתונאי העל החרוץ ו-איש חברת החדשות של ערוץ 12 היה הראשון שהחזיק בידיו את כל תמלילי השיחות (אולם לא את סלילי ההקלטות האותנטיות עצמן) שנערכו בשעתו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למר ארנון "נוני" מוזס, והיה הראשון לפרסם את תוכנן בצרורות השכם והערב, שתי וערב, במהדורות החדשות עתירות הרייטינג של ערוץ 12. עכשיו, בתום השידור "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות" בערוץ 13 ב- 26 באוקטובר 2019 ע"י רָבִיב דְרוּקֶר, אני מבין שרביב דרוקר החזיק בידיו את סלילי ההקלטות המקוריות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מר ארנון "נוני" מוזס ואשר נמסרו לו באופן אישי בסודי סודות ע"י מדליף אנונימי מתוך מערכת האכיפה. צוות עוזרים ועוזרות בערוץ 13 סייע לרביב דרוקר לתמלל כל מילה ומילה המופיעות ב-סלילי ההקלטות הללו. מנהל חברת החדשות של ערוץ 12 החליט לייחד ל- סלילי ההקלטות האלה תוכנית חשיפה תיעודית רחבת היקף ומרוכזת בת כ-שעה שכותרתה "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות". לשם כך היה כדאי לפתוח את "המקור" בהובלת רביב דרוקר, וגם בעריכתו, כתיבתו, מתן דגשים (וגם יתר הדגשים), וכן חיבור קישורים ע"י רביב דרוקר בין הטקסטים והסיקואנסים הרבים והשונים שנאמרו והתעצבו ע"י שני גיבורי העלילה הנ"ל, ביבי נתניהו ו-נוני מוזס. אשנה ואומר שוב : גיא פלג ורביב דרוקר מהווים שניהם נכסים אנושיים עבור חברות החדשות שלהם בערוצים 12 ו- 13. להיכן נעלם ברוך קרא…?

מהתוכנית "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות", ששודרה ב-"המקור" של רביב דרוקר ב- 26 באוקטובר 2019 זכורות לי שלוש אמירות נחרצות של היוצר שאותן אני לוקח עִמִי :

1. "…בניגוד למוזס, נתניהו הרי יודע שהוא מוקלט…".

2. "…אולי נוני מבין שהסיכוי היחיד שלו לחמוק פה מכתב אישום, זה אם לא יוגש כזה נגד ראש הממשלה…".

3. "…האמת, קשה לתת שם אחר להצעתו של מוזס לנתניהו חוץ מ-"הצעת שוחד"…זה בוטה וחריף, הוא קושר דבר בדבר וחוזר על זה שוב ושוב בצורות שונות…".

שתי הערות :

א. הגרפיקה של התוכנית "הקלטות נתניהו – מוזס נחשפות" בערוץ 13 ב- "המקור", הייתה לא יעילה : בעלת אותיות קטנות ודקות מראה, לא נגישה לצפייה, ו-גם רמת ה- Audio הייתה נמוכה מידי. נדרשתי לצפות בהקלטה המדוברת שלוש פעמים כדי לוודא שגשוג והצלחה, והבנה מלאה של הטקסטים הנקראים והנאמרים ע"י שני גיבורי העלילה.

ב. מדוע גיא פלג וחברת החדשות של ערוץ 12 לא הקדימו את ערוץ 13 ולא הפיקו מסגרת מרוכזת "Special" משלהם בת כשעה של כל "הקלטות נתניהו – מוזס" בהגשתו והנחייתו של גיא פלג (במידה ובאמת היו לו לגיא פלג את כל תמלילי ההקלטות).

טקסט תמונה : 26 באוקטובר 2019. קרדיט לשלושת האנשים הראשיים של רביב דרוקר העוסקים בעריכה, הפקה, ובימוי של "המקור". היכן אגב ברוך קרא ? (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 13).

פוסט מס' 837. נדבך מוֹרְכָּב ומְסוּבָּךְ למֶחְקָר ו-כְתִיבָה. רציתי לכתוב אודות שני עיתונאי העַל גיא פלג איש חברת החדשות של ערוץ 12 ואודות רביב דרוקר איש חברת החדשות של ערוץ 13 שחשפו כל אחד בשעתו את תמלילי השיחות של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס בעת פגישותיו הדיסקרטיות מאחורי הקלעים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כתיבתי העכשווית הזאת קיבלה תפנית והפכה לשיחה אודות כמה מפגשים ספורים שלי עם  מו"ל "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס, ואנוכי כמנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשנים ההן של סוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 במאה הקודמת. מדובר ב-מעֵין חמש היכרויות עבר. הערכתי את נוני מוזס כבר מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. הוא היה אפוא עֶלֶם, רק בן 25, אולם איש עסקים מוכשר כריזמטי, אמביציוזי, ו- אגרסיבי שדבק במשימתו ו- שואף למצוינות ברָמָה שֶל מפיק עַל. אין בדעתי לשנות עכשיו את דעתי עליו בגין גילוי וחשיפת פרשת פגישותיו ושיחותיו ההן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2014 ע"י העיתונאי הדינאמי והמצוין של חברת החדשות של ערוץ 12 גיא פלג בינואר 2017, ועכשיו באוקטובר 2019 בגין פרסום תמליל השיחות ההן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו וארנון "נוני" מוזס בתוכנית "המקור" בחברת החדשות של ערוץ 13 מטעמו של העיתונאי הנמרץ והמיטבי רביב דרוקר (גם אם שררה בינינו, ביני כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומר ארנון "נוני" מוזס כאיש "ידיעות אחרונות", אז בימים ההם לפני שנות דור יריבות מקצועית ותחרות עיקשת ולעיתים מָרָה). בראש וראשונה התפעלתי בשנים ההן מאהבת אין קץ ונאמנותו המופלגת של ארנון "נוני" מוזס לשני הוריו המנוחים נוח ופולה מוזס ז"ל ולמפעל חייהם שהפך למפעל חייו, העיתון "ידיעות אחרונות". אנוכי (בן 82, היום) רחוק היום ב- 31 באוקטובר 2019 שנות אור מארנון "נוני" מוזס (בן 66, היום) אולם עדיין אוהב את מבע פניו הסגפני. גם אין בדעתי לשנות משהו מזיכרון השנים שדן בהערכתי ואהבתי הישנות, אליו.  וגם: הימים ההם-הזמן ההוא. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. חיי במשך 32 שנים בין 1971 ל-2003 היו מוקדשים במידה רבה למען ולטובת איכות התוכן, העריכה, וההפקה של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, הישירים והמוקלטים, בתחום הספורט בארץ ובעולם. חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי בר סמכא ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים הענפים והמפורטים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" טמונים גם בהעלאתו לאוויר על ידי של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 837. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 837. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 בנובמבר 2019.

הקדמה אישית קצרה שלי : ראשית מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה התרחשה ב- גרמניה לפני 136 שנים ב- 1884 בראשות מהנדס גרמני ממוצא רוסי בשם פאול ניפקו (Paul Nipkou), מי שהמציא באותה השנה של 1884 לראשונה את האלמנט הטלוויזיוני שלו, ה- Spinning Disk. זאת הייתה ההתחלה.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1978 (1). היכרות הפכפכה ראשונה. ארנון "נוני" מוזס מתגלה כמארגן ומפיק עַל בהתראת זמן קצרה של אירוע הכדורסל המסקרן שנערך ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 בהיכל הספורט ביד אליהו, אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס.

על מר ארנון "נוני" מוזס הוטל שנים מאוחר יותר תפקיד היסטורי כמו"ל ידיעות אחרונות" : להילחם בעיתון ה- יוֹמוֹן / חִינָמוֹן "ישראל היום" ש- מְמוּמָן מבחוץ ע"י מיליארדר יהודי – אמריקני בשם שלדון אדלסון ולהגן על פרנסתו ופרנסתם של כ- 5000 (חמשת אלפים) משפחות בישראל. שום מו"ל עיתונות במדינת ישראל לא עמד, לא התמודד, לא ניצב, לא פגש, ולא נתקל באתגר תחרותי מסוכן כזה מהסוג הזה בתקשורת כתובה, מעולם. ה- יומון / חינמון "ישראל היום" איננו מאיים על תכלית חייו של עיתון "הָאָרֶץ" משום שמדובר בקהל קוראים שונה במדינת ישראל, אך הוא קורא תיגר על קיומו של "ידיעות אחרונות". הבנתי ללבו של מר ארנון "נוני" מוזס שיצא להגן על מפעל חיים בן שלושה דורות  של משפחתו ועל אלפי עובדיו. 

ב- 7 ביוני 1978 אירעה סנסציה ב- NBA ליגת הכדורסל האמריקנית רבת המוניטין הפופולארית בתבל,  והטובה בעולם. האירוע התרחש לפני 42 שנים אולם פרטיו נותרו בלתי נשכחים עבורי. קבוצת ווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס (Washington Bullets) ניצחה בביתה במשחק השביעי והמכריע בסִדרת הגמר סל באליפות ה- NBA (סדרה המכונה בארה"ב : "Play Off Finals") את קבוצת סיאטל סופרסוניקס (Seattle Supersonics) בתוצאה 99:105, וזכתה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה בפרס הכדורסל הנחשב לגבוה ביותר בתבל, אליפות ארה"ב. ה- Owner (בעל הקבוצה) הנמרץ של הווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס יהודי – אמריקני בשם אֵייבּ פּוֹלִין (Abe Pollin) ביקש להעניק פרס לשחקני קבוצתו, סיור בישראל ומשחק נגד הנבחרת הלאומית שלה בכדורסל. את הסיפור על ביקורה המתוכנן של אלופת ה- NBA בישראל סיפר לי לראשונה בקיץ 1978 יו"ר איגוד הכדורסל בימים ההם אליהו עמיאֵל ז"ל. חושיי נדרכו. אלווין הייס, וֶוס אָנְסֶלְד, ומִיץ' קוֹפְּצָ'אק גיבורי קבוצת הוושינגטון בולטס היו דמויות מוכרות בישראל בשל אותם קטעי Film חדשותיים הנוגעים ל- NBA שקיבלה חטיבת הספורט בראשות אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם של 1978 מסוכנות הצילום הבריטית Visnews (משך קטעי הפילם החדשותיים האלה אודות משחקי ליגת ה- NBA ההם נע בין דקה וחצי לשתי דקות וחצי והם שודרו באורח קבע בתוכנית הספורט השבועית דאז "מבט ספורט" אחת מנדבכי היסוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית). מייד חשבתי והגיתי את רעיון השידור ישיר של המשחק העתיד להתקיים בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב בין כוכבי ה- Washington Bullets לשחקני נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל . בינתיים הוברר בתוך זמן קצר כי נבחרת ישראל בכדורסל איננה רשאית על פי חוקי ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית המסונפת לןןעד האולימפי הבינלאומי IOC) לשחק נגד קבוצת כדורסל מקצוענית. ה- FIBA לא הרשתה בימים ההם כל התמודדות בין נבחרת כדורסל לאומית חובבת לבין קבוצת כדורסל מקצוענית. אלה היו חוקי הספורט של העולם הישן.

העיתון "ידיעות אחרונות" יחדיו עם אנשי הוועד האמריקני למען הספורט בישראל ובראשם הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי ועסקן הספורט היהודי – אמריקני הנודע מניו יורק חַצְקֶל כּהֵן בעל קשר נפשי עמוק למדינת ישראל וידוע בקשרי קהילה המסועפים שלו בארה"ב, התגייסו למשימת ארגון הסיור ההיסטורי של האלופה האמריקנית בישראל. חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי בישראל ו-חַצְקֶל כּהֵן בארה"ב היו זה מכבר בעלי עבר משותף עוד משנות ה- 60 ביוזמה, ארגון, ואימוץ הספורט הישראלי מעת לעת בידי הוועד האמריקני. עכשיו לאחר שהוברר כי נאסר על הנבחרת הלאומית להתמודד עם קבוצת כדורסל מקצוענית, מצאו שניהם פתרון ותחליף לנבחרת הלאומית, יריבה בדמותה של מכבי ת"א אלופת המדינה ומחזיקת הגביע, וצריך לזכור גם מחזיקת גביע אירופה לקבוצות אלופות מ- 1977. נבחרת ישראל ו/או מכבי ת"א. מה זה משנה העיקר זה ה- NBA. איגוד הכדורסל העביר את ארגון המשחק לנותן חסות פרטי, העיתון "ידיעות אחרונות". המשחק ההיסטורי הפך ליעד שידור ישיר מועדף על ידינו בטלוויזיה במלוא מובן המילה למרות שידענו כי שחקני ווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס נחים מעונה מתישה ושוהים בפגרה. השחקנים כבר לא נגעו בכדור אולי כחודשיים – שלושה. חלק מהם שָמַן וצבר משקל עודף. אף על פי כן מדובר היה באלופת כדורסל אמריקנית של ה- NBA לעונת 1978 / 1977, בעלת שֵם פופולארי ומוניטין בארץ. שלוש האותיות האנגליות NBA עוררו רטט, חשמל, וההרצה בלבו ונפשו של כל חובב ואוהד כדורסל. גם שלי.

טקסט תמונה : שנת 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. שני העסקנים חצקל כהן (חמישי מימין, חובש משקפיים ומגבעת) ולידו חיים גלובינסקי (שישי מימין) מארגנים את הסיור הגדול של נבחרת ישראל בארה"ב מחוף לחוף בחודשים נובמבר ודצמבר 1966. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : צבי לובצקי, עמי שלף ז"ל, חיים "חיימון" שטרקמן, רמי גוט, אישה לא מזוהה, דוד קמינסקי, העיתונאי ישראל פז ז"ל, עופר אשד ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, תנחום כהן מינץ ז"ל, איש אמריקני לא מזוהה, אילן זייגר ז"ל, חיים גלובינסקי ז"ל, חצקל כהן, אישה אמריקנית לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח מאמן הנבחרת, שני גברים אמריקניים לא מזוהים מהוועד האמריקני למען הספורט בישראל. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יגאל וולדרסקי – דר ז"ל, יצחק "זכי" מזרחי, גרשון "גרשי" דקל ז"ל, ואמנון אבידן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : 1966. לפני 51 שנים. נבחרת ישראל נוחתת בנמל התעופה "JFK" בניו יורק בעת מסעה הארוך בחודשים נובמבר ודצמבר 1966 בארה"ב ומשחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : העיתונאי ישראל פז, איש לא מזוהה, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, חיים "חיימון" שטרקמן, אילן זייגר, עופר אשד, יגאל וולדרסקי – דר, איש לא מזוהה, רמי גוט, איש לא מזוהה, חצקל כהן, עמי שלף, צבי לובצקי, תנחום "תני" כהן מינץ (ממושקף, השחקן הגבוה ביותר בנבחרת 2.04 מ'), חיים גלובינסקי, אישה מוסתרת (לא מזוהה), הטייס קברניט באל-על, איש לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח מאמן הנבחרת, שתי גבירות (לא מזוהות בשמן) מהוועד האמריקני למען הספורט בישראל. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יצחק "זכי" מזרחי, גרשון "גרשי" דקל, ואמנון אבידן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה להעביר את ההתמודדות בין אלופת ה- NBA למכבי ת"א בשידור ישיר. העורך האחראי והמו"ל של העיתון "ידיעות אחרונות" נוֹח מוֹזֵס ז"ל התנגד בכל תוקף. נוכחות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 7 בספטמבר 1978, וודאי בעת שידור ישיר מטעמה, עלולה להזיק למכירת הכרטיסים מטעם העיתון ולכיסוי העלויות של הבאת אלופת ה- NBA וושינגטון בולטס לישראל בחודש ספטמבר ההוא של שנת 1978. נוֹח מוֹזֵס ז"ל רצה היכל מלא ביד אליהו ועמוס עד לעייפה כמצופה וכ- יָאֶה לאירוע יוקרתי ומסקרן שמארגן ומפיק העיתון שלו "ידיעות אחרונות", העיתון הפופולארי והנפוץ ביותר במדינה. על פי הבנתו ותפיסת עולמו של מו"ל העיתון נוח מוזס (וגם של מקורביו) למרות ה- Build up של אירוע הכדורסל הזה ואף על פי ה- Promotion הענק וחסר התקדים שלהעניק לו "ידיעות אחרונות", הרי שהתערבותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באירוע המדובר פלוס שידור ישיר בסופו של עניין בהיקף מלא את המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס, הייתה עלולה להסב לו נזק (תדמיתי) ו-הפריע לוֹ לבצע את משנתו. כלומר, לדבוק ברעיון בכל הכוח ולמלא את משימתו הארגונית – שיווקית על ידי יצירת תודעה כמעט לאומית ביוקרתו וחשיבותו של האירוע הספורטיבי המדובר הזה, מכבי ת"א מתמודדת נגד אלופת ה- NBA ה-וושינגטון בולטס בארץ, וע"י כך להזרים להיכל הספורט ביד אליהו רבבת צופים שימלאו את היציעים עד אפס מקום. אצטדיון מלא צופים הוא תיעוד מרשים ורב השפעה, וגם בעל מורשת עתידית. בכך ביקש נוח מוזס מו"ל רָב יָזָם להפנים ולהפגין בפני הציבור בארץ את יכולותיו וכישרונותיו של העיתון שלו "ידיעות אחרונות" בארגון, היערכות, והפקת אירוע בינלאומי נחשק ופופולארי בתוך זמן עשייה קצר. היה נוח מאוד לנוח מוזס ז"ל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תפמפם פרטים, אינפורמציה, מידע, וחדשות עיתונאיות סביב המשחק המסקרן מכבי ת"א נגד אלופת ה- NBA וושינגטון בולטס שנועד להיערך ב- 7 בספטמבר 1978 בהיכל הספורט ביד אליהו, ובכך תעצים את ההתעניינות הציבורית בו, אולם לא מעבר לכך. נוח מוזס ז"ל בשום אופן לא הסכים לשידור ישיר שלנו של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית את המשחק ההוא מכבי ת"א – וושינגטון בולטס בימים ההם. שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית רבת הכוח והמונופוליסטית של המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס היה כמו סמרטוט אדום לנגד עיניו. איום מפורש שהיה עלול להשאיר על פי תחושותיו חלק מהצופים בביתם ולהותיר חללים ומקומות ריקים ביציעי היכל הספורט ביד אליהו. כל רִיק כזה ביציעים היה דומה לכתם של בושה ש- "ידיעות אחרונות" ה- גאוותן וה-מקצוען לא היה יכול להרשות לעצמו. היה מדובר במשימה ארגונית – ציבורית – ספורטיבית לא פשוטה בשל עִתּוֹת התקופה ההיא, סוף החופש הגדול ועדיין טרום תחילת משחקי הליגה הלאומית בכדורסל בארץ, וגם אדישות הציבור ועמו הזמן הקצר שנותר לעיתון "ידיעות אחרונות" לשווק, ליצור תודעה ויחסי צבור, ולהגשים את חזונו ההוא של המו"ל נוח מוזס ז"ל, לאחר שה- FIBA כזכור לא התירה ואסרה מפורשות לאיגוד הכדורסל הישראלי להציב את נבחרת ישראל הלאומית למשחק ראווה נגד קבוצת כדורסל מקצוענית אמריקנית בדמותה של ה- "וושינגטון בולטס" על רצפת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. העיתון "ידיעות אחרונות" לקח על עצמו סיכון ארגוני מחד, אולם מחושב מאידך. נוח מוזס ז"ל רתם את בנו ארנון "נוני" מוזס יבד"ל לביצוע המשימה שנראתה בתחילה כמעט כ- בלתי מושגת ו-אפשרית : מילוי תכולת היכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 במלואו עד אפס מקום ב- 10000 צופים תמורת קנייה ורכישת רבבת כרטיסים. ארנון "נוני" מוזס דבק במשימה בכל כוחו שהטיל עליו אביו למלא את היכל הספורט ביד אליהו ברבבת צופים. הוא עמד בכל המטלות ההן בהצלחה, בשגשוג, ובכבוד.

אנוכי מבקש לציין כאן ששידורים ישירים של משחקי הכדורסל הישראלי בתקופה ההיא ב- 1978 בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חזיון כמעט בלתי נפרץ (למַעֵט משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות). לבטח משימה בלתי אפשרית כשהיה מדובר במשחק של אלופת ה- NBA בישראל. חטיבת הספורט בראשות אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נגעה כלל בימים ההם, לא סיקרה, לא צילמה, ולא דיווחה מאום אודות משחקי הליגה הלאומית בכדורסל ומשחקי גביע המדינה בכדורסל בימים ההם למורת רוחו של אֱלִיָהוּ עַמִיאֵל ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל דאז. אֱלִיָהוּ עַמִיאֵל שלח מכתב חריף ביותר בנדון לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובו התלונן ומחה על כך שהטלוויזיה הישראלית הציבורית -ממלכתית איננה מסקרת כלל את משחקי הכדורסל בארץ, למעֵט אלה של מכבי ת"א במסגרת האירופית. זה לא עזר לו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשיכה להעדיף את מכבי ת"א על פני הליגה ועל פני נבחרת ישראל.

משחק הראווה בין אלופת ישראל מכבי ת"א לאלופת ה- NBA נועד ונקבע להיערך ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 בהיכל הספורט ביד אליהו ועורר מייד התרגשות עצומה בארץ. נותן החסות למשחק והמארגן הראשי היה העיתון "ידיעות אחרונות". מסע השיווק (האגרסיבי) של האירוע החל כבר בראשית אוגוסט 1978 כחמישה שבועות לפני ה- Tip off. "ידיעות אחרונות" פמפם את המשחק קורותיו ואודותיו בין מכבי ת"א ל- וושינגטון בולטס בשיטתיות צעד אחר צעד והפיק מערכת של יחסי ציבור כמעט חסרת תקדים לצורך הטבעת תודעת "משחק הצדקה" הנ"ל בקרב הציבור וקידום מכירת הכרטיסים שלוֹ. היה מדובר בלא פחות ממסע תעמולה שמנהל "ידיעות אחרונות" כדי למלא עד אפס מקום עד מילוי מקומו של המושב האחרון בשדרות היציעים בהיכל הספורט ביד אליהו. מסע הקידום ויחסי הציבור והשיווק של האירוע היה מעשה רב אמן של העיתון "ידיעות אחרונות" בראשות המו"ל נוח מוזס ז"ל ובנו ארנון "נוני" מוזס המבצע הראשי והמוציא לפועל של הרעיונות שהגו אביו ודוב יודקובסקי ז"ל.

צריך להזכיר כאן לקוראי הבלוג כי ראשיתו של חודש ספטמבר איננו זמן טוב בדרך כלל (לרבות חודש ספטמבר ההוא של שנת 1978) לקיום אירועי ספורט תחרותיים. זהו חודש רָדוּם המופיע ביומן השנה של כל אחד מאתנו בסופו של החופש הגדול. משחקי הליגה הלאומית בכדורסל בארץ טרם החלו וקבוצת מכבי ת"א רבת המוניטין (אלופת אירופה מ- 1977) בקושי פתחה את אימוני טרום העונה שלה. היה צורך להָעִיר את הציבור מחופשת הקיץ שלו. "ידיעות אחרונות" המנוסה בעניינים כגון אלה הפך למכונת קידום מכירות משומנת. העיתון פִּרְסֵם כמעט מידי יום ביומו בעמוד הראשון ובמדור הספורט את דבר קיום המשחק החגיגי בשיתוף עם הוועד האמריקני למען הספורט בישראל. ביום ראשון – 27 באוגוסט 1978 צבר מסע השיווק והפרסום תאוצה ועלה מדרגה. "ידיעות אחרונות" הדפיס תמונה משותפת של ארנון "נוני" מוזס (אז בן 25) בנו של המו"ל והעורך האחראי נוח מוזס יחדיו עם בעל קבוצת וושינגטון בולטס ה- Owner אֵייבּ פּוֹלִין. התמונה צולמה בארה"ב ונמסר בה כי ארנון "נוֹני" מוזס ביקר בוושינגטון לצורך השלמת פרטי הביקור של אלופת ה- NBA בישראל. ארנון "נוני" מוזס היה לא רק אדם תחרותי ו-שאפתן אלא חונן גם בכישרון ויכולות של מארגן ומפיק עַל בעל אמצעים. הוא היה נאמן ב- % 101 למפעל חייו של אביו נוח מוזס ז"ל העיתון "ידיעות אחרונות". הוא אהב עד למאוד את אבא שלו. הוא העריץ את אביו נוח מוזס ואת מפעל חייו העיתון "ידיעות אחרונות".

טקסט תמונה : 27 באוגוסט 1978. "ידיעות אחרונות". הימים ההם- הזמן ההוא לפני 41 שנים. העיתונאי ארנון "נוני" מוזס (משמאל) וה- OWENER של "וושינגטון בולטס" (Washington Bullets) ונשיאה, היהודי אייב פולין (מימין). התמונה צולמה ב- וושינגטון – ארה"ב. ארנון "נוני" מוזס עשה עבודת הפקה מזהירה בתיאום, ארגון, והבאת "וושינגטון בולטס" לישראל. לתמונה היה ערך רב ומשמעות עיתונאית עצומה, וחיזקה והשרישה את אמונו של הציבור דאז בעיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות" הפופולארי. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).  

ביום שני – 28 באוגוסט 1978 התפרסמה ידיעה בעיתון (ללא שמו של כתב) שבישרה, "בהלת כרטיסים למשחק וושינגטון בולטס עם מכבי ת"א. ממשרד "הדרן" המפיצים הראשיים של הכרטיסים נמסר כי כמות עצומה של כרטיסים כבר נמכרה אתמול, וכי על אלה הרוצים לחזות באלופי העולם בכדורסל למהר ולשריין לעצמם כרטיסים". העיתון הפיץ שוב ושוב מודעות המספרות על בהלת מכירת הכרטיסים למשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס ב- 7 בספטמבר 1978.

טקסט מסמך : נמשכת מכירת הכרטיסים לאירוע השיא בכדורסל הישראלי למשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס , מודיע "ידיעות אחרונות" לציבור. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : 31 באוגוסט 1978. "ידיעות אחרונות". עוד מודעת שיווק : "נותרו כרטיסים ספורים בלבד לאירוע השיא בכדורסל הישראלי". (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

ביום רביעי – 30 באוגוסט 1978 סיפר העיתון "ידיעות אחרונות" לקוראיו באמצעות כתבו בארה"ב רון בן ישי, כי שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ ערך בביתו קבלת פנים לאלופת הכדורסל האמריקנית מה-NBA, ונפרד אישית משחקני וושינגטון בולטס בדרכם לישראל. היה מדובר במסע שיווק בעל עוצמה שוטפת ו-אגרסיבית של העיתון "ידיעות אחרונות". המשימה הייתה לנטוע בזמן הקצר שנותר עד למועד משחק המדובר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 את תודעת ביקורה של אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס בארץ הקודש בקרב אוהדי הכדורסל, ו-למלא את היכל הספורט ביד אליהו עד אפס מקום ברבבת צופים (תמורת תשלום עבור כרטיסים). ביום ראשון – 3 בספטמבר 1978 פרסם עיתון "הָאָרֶץ" כי מכבי ת"א אמורה לקבל תשלום מיוחד עבור הופעתה נגד וושינגטון בולטס. נציג הוועד האמריקני למען הספורט בישראל חיים גלובינסקי אמר כי מכבי ת"א דרשה 7000 (שבעת אלפים) דולר תמורת הסכמתה לשחֵק נגד וושינגטון בולטס ולבסוף סוכם על 5000 (חמשת אלפים) דולר. צריך להבין את כלכלת הכדורסל וזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשות השידור הענייה שילמה למכבי ת"א עבור זכויות השידורים של כל עונת המשחקים המוצלחת באירופה ב- 1977- 1976 סכום של כ- 7000 דולר. עכשיו היה מדובר במשחק בודד שעלות זכויות השידורים שלו הוא 5000 דולר. מנהל מכבי ת"א שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי אמר כי מכבי ת"א דרשה רק 3000 (שלושת אלפים) דולר. מפני שדובר על מפגש כדורסל בין נבחרת מקצוענית וקבוצת כדורסל חובבנית הודיע יו"ר איגוד הכדורסל בימים ההן אליהו עמיאל ז"ל, כי המוסד שהוא עומד בראשו יתנגד בכל תוקף שמכבי ת"א תקבל כספים כלשהם למעֵט כיסוי ההוצאות הריאליות הכרוכות בארגון והכנת הקבוצה למשחק נגד וושינגטון בולטס.

טקסט תמונה : שנת 1978. זהו שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל מנהלה של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי ורודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1978 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" כותרת ספורטיבית – כלכלית דרמטית בעמוד בראשון שלו, "וושינגטון בולטס" באים למשחק בין אלופת העולם למכבי ת"א שייערך מחרתיים – אזלו כל הכרטיסים למשחק בין אלופת העולם למכבי ת"א שייערך בחסות "ידיעות אחרונות". כתב הכדורסל של העיתון רָפִי נָאֶה הציב כותרת במוסף הספורט ובה ציטוט של מאמן מכבי ת"א רלף קליין, "הצופים יחזו בקבוצה שכמוה לא ראו בישראל" ,ושִלְהֵב את אוהדי הכדורסל בארץ. ובאמת הכרטיסים אזלו, אך העיתון "ידיעות אחרונות התחפר בעמדתו ו-סירב לשידור ישיר של המשחק המסקרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. האמת צריכה להיאמר כאן, ומייד : תשעת שחקני ה- "וושינגטון בולטס" הגיעו לישראל יותר כתיירים מאשר כ- שחקני כדורסל (!). ה- Owner – בעל הקבוצה אֵייבּ פּוֹלִין שלח והטיס לארץ כמעט ברגע האחרון קבוצת כדורסל מצומצמת, רק תשעה משחקניו, לביקור נופש בישראל כפרס נאה על זכייתם באותה עונה מתישה של 1978 – 1977 (114 משחקים) באליפות ה- NBA. ליגת הכדורסל האמריקנית ה-NBA הייתה שרויה בימים ההם של ספטמבק 1978 בהפסקה שבין העונה שהסתיימה 1978 / 1977 לבין העונה החדשה שטרם החלה 1979 / 1978. שחקנים נוספים של מועדון ה- "וושינגטון בולטס" הוא אייב פולין כלל לא איתר. אבל מה זה חשוב. ביקור שחקני ה- "וושינגטון בולטס" אלופת ה- NBA ב- ישראל עורר מייד עניין עצום ברחוב הספורטיבי. בעיקר מהסיבה שהשחקנים הטובים ביותר של אלופת ה-NBA היו אמורים להגיע לכאן ובראשם וֶוס אָנְסֶלְד (Wess Anseld), אלווין הייס, וגם מיץ' קופצ'אק. יו"ר איגוד הכדורסל מר אליהו עמיאל ז"ל שהיה במקור חבר אגודת "הפועל" ומקורב לעסקן הספורט רב הפעלים חיים גלובינסקי ז"ל נציג הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, סיפר לי כי עַט על המציאה וביקש להפגיש את שחקני הכדורסל האמריקניים הנופשים בארץ הקודש ומגיעים אליה כתיירים של רצון טוב, מול נבחרת ישראל למבחן כוחות מעניין. "יהיה לכם שידור ישיר שעוד לא היה לכם כמותו", אמר לי אליהו עמיאל. אך מלאכת הפקת המשחק בידי האיגוד לא צלחה מסיבה טכנית פשוטה : אחד מחוקי ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) אסר אז על מפגשי כדורסל בין נבחרות לאומיות המייצגות את הספורט החובבני (Amateur) לבין קבוצות מקצועניות (Professional). יו"ר איגוד הכדורסל אליהו עמיאל סיפר לי כי החליט יחד עם חַיִים גלובינסקי להעביר את בכורת אִרגון המשחק (ואולי גם את יוקרת האיגוד) שעמד בראשו לעיתון "ידיעות אחרונות" המנוסה בהפקה, ארגון, יחסי ציבור, ושיווק נמרץ של אירועי ספורט כגוֹן אלה. זה היה דבר מקובל אז. העיתונים הגדולים של המדינה "מעריב" ו- "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר גם העיתון "חדשות" ז"ל של נמו"ל עמוס שוקן עסקו בימים ההם בייבוא של קבוצות כדורגל אנגליות כמו טוטנהאם, ליוורפול ואחרות וגם מברזיל לישראל בעֵת פגרת הספורט הבינלאומית לצורך משחקי רֵעים חסרי כל מחויבות ספורטיבית. העיתון "ידיעות אחרונות" גייס עכשיו למשחק הראווה נגד "וושינגטון בולטס" את קבוצת הפאר מכבי ת"א. העורך האחראי והמו"ל של "ידיעות אחרונות" מר נוח מוזס ז"ל הכריז באוזניי כי לא יהיה בשום אופן שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשל החשש כי היכל הספורט ביד אליהו לא יהיה מלא. ארבעת המילים של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", "אין שידור ישיר בטלוויזיה", קיפלו אז בתוכן מאמץ ספורטיבי – כלכלי לשכנע את אוהדי הכדורסל הפוטנציאליים בכלל ואת אוהדי מכבי ת"א בפרט לקנות כרטיסים כדי לאכלס את יציעי היכל הספורט ביד אליהו במלואם (!). יציעים קרחים בתצוגות ראווה מהווים עדות לכישלון ארגוני, ואת זה העיתון "ידיעות אחרונות" לא היה יכול בשום אופן להרשות לעצמו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כרגיל בשטח ונטלה חלק באופן טבעי ב- Built in חדשותי – עיתונאי של המאורע. תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" בעריכתי (הממונה שלי היה אלכס גלעדי) שידרה כמה כתבות על ה- "וושינגטון בולטס" ועל הישגיה ומורשתה בליגת ה- NBA האמריקנית. בעל כורחנו השתתפנו בחגיגת האלהת שחקני הכדורסל האמריקניים לדרגה של בני אֵלים, ו- בעל כורחנו קידמנו את המכירות של העיתון "ידיעות אחרונות" מבלי שיש לנו הבטחה מפורשת כי בבוא העת (ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978) תוכל הטלוויזיה הישראלית הציבורית להעביר את המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס בשידור ישיר בהיקף מלא לכל אזרחי מדינת ישראל. הגבולות בין עבודתנו העיתונאית לבין עשיית Promotion וקיבוע תודעת ההתמודדות בין אלופת ה- NBA לבין אלופת ישראל בהיכל הספורט ביד אליהו יום חמישי – 7 בספטמבר 1978 בציבור – היטשטשו (!). על כל פנים הכרטיסים להתמודדות נחטפו באמת כמו לחמניות טריות.

מר עמירם שפירא מנהלה המיתולוגי של נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל במשך שנות דוֹר (1987- 1965), מקורב לעסקן הכול יכול חיים גלובינסקי, ובעצמו חבר נשיאות איגוד הכדורסל בימים ההם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מר חצקל כהן אחד מעסקני הספורט היהודיים המפורסמים בארה"ב וחבר בוועד האמריקני למען הספורט בישראל החל לגלגל רעיון של הבאת אלופת ה- NBA קבוצת ה- "וושינגטון בולטס" לארץ למשחק חגיגי נגד נבחרת ישראל. חצקל כהן בעל הקשרים הענפים וידיד אישי של אייב פולין שטח את הרעיון בפני חיים גלובינסקי יו"ר הוועד האולימפי הישראלי ונציגו של הוועד האמריקני למען הספורט בארץ. חיים גלובינסקי העביר את ההצעה לאליהו עמיאל יו"ר איגוד הכדורסל (שניהם היו חברי אגודת "הפועל'). בינתיים הוברר כי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) איננו מתיר מפגשים בין קבוצות ספורט מקצועניות לקבוצות חובבים. מפגשים כאלה בין ספורטאים מקצועניים וחובבים התאפשרו רק לאחר המשחקים האולימפיים ברצלונה 1992. איגוד הכדורסל הישראלי היה משולל מדיניות עצמאית בארגון המשחק של הנבחרת הלאומית נגד קבוצת ה- "וושינגטון בולטס" (Washington Bullets) אלופת ה- NBA. איגוד הכדורסל הישראלי היה כפוף לאישור מוקדם של קיום המשחק בין נבחרת ישראל ל- וושינגטון בולטס מטעם הוועד האולימפי הישראלי, אולם האישור לא ניתן. ואז חיים גלובינסקי העביר את ארגון והפקת המשחק לעיתון "ידיעות אחרונות". זהו הסיפור כפי שאני זוכר אותו". עד כאן הציטוט של עדותו של עמירם שפירא כפי שמסר לי אותה בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 בבית קפה תל אביבי "מיכל" (ממוקם בצומת הרחובות דיזנגוף – ז'בוטינסקי).

טקסט תמונה : שנת 1978. תל אביב. מנהל נבחרת ישראל עמירם שפירא (שני מימין משופם, ומרכיב משקפיים כהים) ויו"ר איגוד הכדורסל אליהו עמיאל ז"ל (שלישי מימין) נפגשים עם גב' זיווה להט ז"ל רעיית ראש העיר שלמה "צ'יץ' להט ז"ל. מימין, זהו גזבר איגוד הכדורסל יהודה פוקס. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשוּרוֹת הווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס שיחקו כאמור כוכבי כדורסל נודעים ומפורסמים מאוד חוץ מאֵלְוִוין הֵייס, וֵוס אָנְסֶלְד, ו- מִיץ' קוֹפְּצָ'אק, ואת מדי הקבוצה לבשו גם לָארִי רָיְיט, בּוֹבּ דֶנְדְרִיג', טוֹם הֶנְדֶרְסוֹן, קֶוִוי גְרִיבִי, צָ'ארְלְס ג'וֹנסוֹן ואחרים. את הקבוצה אימן דִיק מוֹטָה. במכבי ת"א שיחקו מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ, טַל בְּרוֹדִי, אוֹלְסִי פֶּרִי, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, פול מֶקְרָאקֶן (שחקן חיזוק אמריקני חדש), מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, לוּ סֶילְבֶר, אֶריק מֶנקִין וחַנָן קֶרֶן. רָלְף קְלָיִין היה המאמן. רבבת צופים עתידה הייתה למלא את יציעי יד אליהו עד אפס מקום אך מארגן האירוע המסקרן ובעל הבית של המשחק, העיתון "ידיעות אחרונות", כבר הודיע לי כי, "לא יהיה שידור ישיר בטלוויזיה". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו אותו המשרת ההוא עשתה את שלה ונדחקה החוצה. זה מה שאני הרגשתי. העסק הזה חרה לי (מאוד). התחושה כי לא יהיה שידור ישיר הרגיזה אותי כאיש חטיבת הספורט תחת ניהולו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

צלצלתי בעצמי אל מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל והבהרתי לו את עמדתי, כלהלן : "מר נוח מוזס, זה נכון שאינך חייב לי דבר אך גם רשות השידור אינה חייבת מאום לעיתון "ידיעות אחרונות" מעניק החסות למשחק. אנחנו חייבים את הכישרון העיתונאי לציבור משלם האגרה. לא יתכן כי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שעשתה Build up עיתונאי – חדשותי למשחק הזה לא תוכל לשדר אותו ישיר", והוספתי מייד, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה חלטורה ולא תסתפק בישיבה מן הצד". נוֹח מוֹזֶס נפגע מדבריי והשיב לי בתקיפות, "העיתון איננו יכול להתיר שידור ישיר מפני שהדבר יפגע באמינותו", ופסק בהחלטיות, "לא יהיה שידור ישיר". זה הרתיח וקומם אותי. השבתי לו מייד כלהלן : "מר נוח מוזס אם זאת תשובתך אז אנחנו נתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו במלוא הרכבנו. רק בכוח יוציאו אותנו מהיכל הספורט. אם שערי ההיכל יינעלו בפנינו, אזי נקיים מופע Stand up טלוויזיוני שלנו בשידור ישיר ליד השערים הנעולים ונודיע לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל משלמי האגרה בהַאי לִישְנָה, כי העיתון "ידיעות אחרונות" מונע מאִתנו לבצע שידור ישיר עבור אזרחי מדינת ישראל למרות שיציעי היכל הספורט ביד אליהו יהיו מלאים עד אפס מקום". התכוונתי לכל מילה שאמרתי, כפי שמר נוח מוזס התייצב מאחורי כל מילה שהוא אמר. לפתע נשמע קולו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס על קו הטלפון. הוא היה נסער וזעק בחֵימָה וכעס בלתי עצורים לעברי, "…אתה צעקת על אבא שלי…", ו-ניתק את השיחה. הטלפון נטרק. ארנון "נוני" מוזס אהב עד למאוד את אביו ואת מפעל חייו, העיתון. נוצר קרע גלוי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעיתון "ידיעות אחרונות". לבסוף התערב במחלוקת דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי הצלע השלישית בעיתון. הבהרתי גם לדוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי, "אם העיתון יסרב לבקשת השידור הישיר שלנו, לא תיוותר בידינו הברירה אלא לפרסם בפומבי על מסך הטלוויזיה שלנו, כי העיתון של המדינה "ידיעות אחרונות", איננו מאפשר שידור ישיר לתושבי מדינת ישראל ובעיקר למען חיילי צה"ל למרות שמכירת הכרטיסים מתנהלת היטב וההיכל יהיה עמוּס ומפוצץ מצופים".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין פינו למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי משבצת עבור שידור ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978, החל משמונה ורבע בערב. ממילא משבצת השידור הזאת משמונה (20.00) עד תשע (21.00) נועדה לתוכנית הספורט השבועית ההיא, "משחק השבוע". דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי שקול יותר, פרגמאטי יותר, וגם קר רוח יותר היה הגיוני יותר מבין שלושת אנשי העיתון המפורסם. הוא השיב לי בשקט וברוֹגַע, "יש מקום לכולם, יהיה שידור ישיר". נוֹח מוֹזֶס ז"ל ובנו נוֹנִי מוֹזֶס יבד"ל וויתרו ו/או נכנעו לדוב יודקובסקי ז"ל. אינני יודע כיצד התנהלו העניינים בצמרת "ידיעות אחרונות" דאז ומה אמר דוב יודקובסקי וכיצד שִכְנֵעַ את נוח מוזס ובנו ארנון "נוני" מוזס כדי שיסכימו לשידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי גם עם חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי ואֱלִיָהוּ עַמִיאֵל שהתערבו אף הם לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחיוו את דעתם כי חייב להיות שידור ישיר בעיקר כשמדובר באלופת ה- NBA שיוזמת ביקורה בארץ הייתה בכלל של הוועד האמריקני – ישראלי למען פיתוח הספורט בישראל (!). "לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי לא יהיה שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית", אמרו לי בעת השיחות בינינו.

טקסט תמונה : 1979. זאת הייתה תקופה שבה שני העיתונים הגדולים של המדינה "ידיעות אחרונות" ו- "מעריב" התחרו ביניהם באמרגנות אירועי ספורט, מי מהם יביא לארץ קבוצת כדורגל טובה ופופולארית יותר מאירופה, בעיקר מאנגליה. מבצעי האמרגנות הללו עלו הון רב, לכן נקטו שני העיתונים במדיניות האוסרת על שידורים ישירים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בתקווה למשוך את הציבור לקנות כרטיסים ולממן בכיסם את מופעי הראווה האלה. מר נוח מוזס ז"ל מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" (שני משמאל) אחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של העיתונות במדינת ישראל בכל הזמנים והעורך דוב יודקובסקי (ראשון מימין) אף הוא מהפיגורות העיתונאיות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות העיתונות בארץ, מקבלים ב- 1979 במסיבת גן את פניהם של נציגי קבוצת הכדורגל ליוורפול אלופת אנגליה שבאה לביקור בישראל. יוסל'ה מרימוביץ' היה האחראי הראשי על הבאת הקבוצות האנגליות לארץ לצורכי משחקי ידידות. העידן הזה תם וחלף מן העולם. משמאל, מציץ ראשו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. (התמונה באדיבות יוסל'ה מירמוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שבוע ימים בטרם ההתמודדות פרסם עיתון "ידיעות אחרונות" את לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית השבועי שלו. לא היה זכר לשידור ישיר מתוכנן ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978, כפי שמוכיחים הכתובים.

טקסט מסמך : יום חמישי – 31 באוגוסט 1978. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כפי שהוא מתפרסם בגיליון "ידיעות אחרונות". אין שום ידיעה אודות שידור ישיר של המשחק מכבי ת"א נגד וושינגטון בולטס שנועד להיערך ביום חמישי בשמונה ורבע בערב – 7 בספטמבר 1978 בטלוויזיה הישראלית הציבורית, למעט ההפניה לשידור ישיר ברשת ב'. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

"ידיעות אחרונות" העביר את יחסי הציבור והשיווק שלו למהלך חמישי, והמשיך לדווח לקוראיו בכל כוחו את כל מכלול הפרטים שעסקו במשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס, אירוע ראווה שלוֹ נתן את חסותו. זהי היה מדהים. אפשר היה לחשוב שמדובר באירוע העשור.

טקסט מסמך : ראשית ספטמבר 1978. "ידיעות אחרונות" ממשיך להוביל קמפיין פרסומי של ביקור וושינגטון בולטס בישראל. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : יום שלישי – 5 בספטמבר 1978. ידיעה ראשית בעמוד הראשון, כלהלן : "הבולטס באים לישראל למשחק שייערך מחרתיים. אזלו כל הכרטיסים למשחק בין אלופת העולם בכדורסל הקבוצה האמריקנית "וושינגטון בולטס" לבין למכבי ת"א שייערך בחסות "ידיעות אחרונות" ". (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארמון "נוני" מוזס). 

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1978. גיליון "ידיעות אחרונות" מצהיר יממה לפני המשחק בפני קוראיו : "הבולטס בבואם לארץ : "ניתן את הכל (!)…מחר בערב נפגין הצגה מעולה…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס). 

טקסט מסמך : יום חמישי – 7 בספטמבר 1978. העיתון "ידיעות אחרונות" ניאות לפרסם את דבר השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

מעולם לא נערך מסע שיווק כה אגרסיבי לקידום אירוע ספורט במדינת ישראל כפי שערך העיתון "ידיעות אחרונות" למען המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס ביום המשחק. רק ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 הואיל העיתון לפרסם כי , "המשחק עשוי להיות משודר בטלוויזיה". השידור הישיר הוכנס באותו היום ללוח שידורי הטלוויזיה בעיתון "ידיעות אחרונות" וסוּפר בו, כי אלכס גלעדי יהיה שַדָּר המשחק.

טקסט מסמך : יום חמישי – 7 בספטמבר 1978. יום ההתמודדות בין אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א לבין אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

המשחק הועבר בסופו של דבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית במלואו מהיכל הספורט ביד אליהו, למרות סירובו המוקדם, הנוקשה, והבלתי מתפשר של מערכת העיתון "ידיעות אחרונות". מכבי ת"א ניצחה את אלופת ה- NBA שדמתה במידה לא מועטה לנבחרת תיירים אמריקנית בתוצאה 97:98. הרבה יותר חשוב מזה היה ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ודבקותה במשימה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידור ישיר של המשחק בכל רחבי הארץ. זאת הייתה אחת משעותיה העיתונאיות היפות של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו יום חמישי ההוא של 7 בספטמבר 1978. לא בגלל חומר השידור אלא בשל רוח השידור.

טקסט מסמך : יום שישי – 8 בספטמבר 1978  "ידיעות אחרונות" מסכם בעמוד הראשון של העיתון את תוצאת משחק הרֵעים מכבי ת"א – וושינגטון בולטס 97:98. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 7 בספטמבר 1978. היכל הספורט יד אליהו. לפני 41 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. בשולי המשחק שהסתיים בניצחונה של מכבי ת"א על וושינגטון בולטס 97:98 . ירין קימור איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עומד על כיסא כדי לראיין את שחקן ה- "Washington Bullets" אלווין הייס (Elvin Hayes), שמתנשא לגובה של 2.11 מ'. גימיק טלוויזיוני לא מקובל. אלווין הייס הסכים בנימוס לשתף פעולה עם התעלול של ירין קימור. לא בטוח שגימיק מעין זה היה עובר ומתקבל ב- ברכה ב- NBA בארה"ב. (התמונה הוענקה לי ב- 1978 באדיבות יוסי רוט צלם רב המוניטין והמשגשג של העיתון "ידיעות אחרונות" במשך עשרות שנים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1981 (2). היכרות שנייה. ארנון "נוני" מוזס מתגלה שוב כמארגן ומפיק עַל בהתראת זמן קצרה של משחק הכדורגל כוכבי הליגה הלאומית נגד מנצ'סטר יונייטד ב- 7 במאי 1981 (יום העצמאות תשמ"א) באצטדיון "בלומפילד" של העיר תל אביב – יפו.

אנשי "ידיעות אחרונות" ובראשם ארנון "נוני" מוזס המשיכו לפעול במרץ והפיקו עוד אירוע ספורט בינלאומי מסקרן. הם הביאו ארצה את קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ'סטר יונייטד והפיקו משחק בו התחרו כוכבי הליגה לאומית (ליגת העל היום) נגד מנצ'סטר יונייטד בחג העצמאות תשמ"א – 7 במאי 1981 באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו. המשחק בחסות "ידיעות אחרונות" עוטר באין סוף כמעט של שילוט מסחרי ו- הסתיים בתוצאה תיקו אחת. אירוע הראווה המסקרן שולב עם טקס בחירת כדורגלן העונה מטעם "ידיעות אחרונות". מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מנועה מלשדר ישיר את המשחק הנ"ל וגם להביא ממנו קטעים מוקלטים ב- "מבט ספורט" בשל שפע עצום של פרסומות מסחריות שפוזרו באצטדיון "בלומפילד" ע"י הוועדה המארגנת של האירוע. ברור שכמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי מאוכזב מאוד. נתתי לארנון "נוני" מוזס לדעת את רגשותיי במכתב ששיגרתי לו ב- 10 במאי 1981. מנהל חטיבת החדשות באותה התקופה ב- מאי 1981 היה טוביה סער יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 1 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זנו מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 2 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 3 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 המגבילה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחשיפת פרסומות מסחריות בכלל ובשידורי ספורט בפרט : תוסף הגבלת הקרנת פרסומות מסחריות בשידור הציבורי בכלל ובשידורי הספורט בכלל. ב- 12 באפריל 1989 מונה אַרְיה מֶקֶל ע"י ממשלת יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. בעורפנו נשפו כבר ערוץ 2 המסחרי הניסיוני וערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים. היה ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאיננה מסחרית ניצבת ערב תחרות קשה מנשוא עם יריבי שידור חדשים וצעירים שאינם כבולים למגבלות הפרסומת המסחרית במישרין ועקיפין, ובאופן סמוי. ערוץ הספורט הפר כבר מבראשית את המגבלות שחלו על השידור הציבורי וחשף בשידורים שלו כמויות חסרות תקדים של פרסומות מסחריות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנעה במשך שנים לעשות זאת. הסטאטוס קוו הפרסומי שהיה קיים במשך שנים רבות הופר בבת אחת. יוחנן צנגן ואנוכי שלחנו למנכ"ל רשות השידור החדש את מסמך עקרונות הפרסום בשידור הציבורי כפי שחיברו אותו בשעתו מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU שרשות השידור הייתה חברה פעילה בשורותיו.

טקסט מסמך : 11 במאי 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. מסמך עקרונות של היקף הפרסומת המסחרית בשידור הציבורי כפי שחובר ע"י מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שרשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בשורותיו. המסמך נשלח לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ע"י סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט מהארץ ומהעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עמוד מס' 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 במאי 1989. מסמך עקרונות של היקף הפרסומת המסחרית בשידור הציבורי כפי שחובר ע"י מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שרשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בשורותיו. המסמך נשלח לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ע"י סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט מהארץ ומהעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עמוד מס' 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

להפקות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הענייה בשנים ההן היו הרבה מאוד חסרונות שנבעו מתקציב נמוך ולא בגלל מחסור בידע. הכסף היה עקב אכילס שלי, של כולנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נהגתי לומר לבוסים שלי כפי שאמר ארכימדס לתלמידיו, "הבו לי מָמוֹן. הממון ישמש נקודת משען להרים את תוכניות הספורט בטלוויזיה לפסגות חדשות שאיש לא הכיר לפני כן". זה לא היה קונץ גדול והוכח כנכון מאוחר יותר. מגרעת גדולה בכיסוי הכדורגל היוּ עמדות הצילום והשידור הישנות שניצבו ברוב עליבותן שנים רבות בכל מִגרשי הכדורגל והאִצטדיונים השונים ברחבי במדינה. נרתמתי לתיקון העניין.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1981 (3). היכרות שלישית. ארנון "נוני" מוזס מתגלה כעיתונאי כן ובעל יושרה, אך בל אקדים את המאוחר. 

טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים. להעמיד דברים על דיוקם.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א (אח"כ מכבי "אלקטרה" ת"א) התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. את ערוץ 1 החליפו בשנים האחרונות ערוץ 10 ואח"כ ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

ליחסי הגומלין האלה בין רשת טלוויזיה אחת לקבוצה ספורטיבית בודדת אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א ("גופייה מס' 6") משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 7 באפריל 1977. מכבי ת"א מנצחת במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל באותו יום חמישי ההוא ב- 7 באפריל 1977 בהיכל "פאיוניר" ב- בלגראד את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה  77:78. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן , ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. היה זה שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי ש- זעק בשידור הישיר ההוא ב-יום חמישי ההוא של  7 באפריל 1977 מהיכל Pionner ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, "…גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…". שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, שנושא התפקיד האחראי מאז 1969. וגם בשל יכולת שימור מוֹרֶשֶת העבר של דוֹר המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר "הקשר הסימביוטי" והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל-2019. הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014.

סיסמת הספר והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים :

".FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right – If Not Give It Up"

השורה התחתונה של הספר :

"The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News + docummentary) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2016".

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר שאני חוקר וכותב בן 10000 עמודים, ואשר הקרוי, "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר שאני חוקר וכותב בן 10000 עמודים, ואשר הקרוי, "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". (יורם ארבל אמר זאת בעת שידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת בהיכל הספורט ביד אליהו. השידור ההוא עסק במשחק כדורסל בגביע אירופה בהשתתפות מכבי ת"א).

ציטוט : "Tell it like it is". (האווארד קוסל שדר הספורט המפורסם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אמר זאת בעשור ה- 70 של המאה הקודמת בעת אחד השידורים הישירים של משחקי ליגת ה- NFL).

בין רשות השידור לבין מכבי ת"א התפתח והתקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים בין 1969 ל- 2006 . זאת עובדה נכונה. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת"א הרוויחה מָמוֹן ופרסום ספורטיבי תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנחנו יוקרה ומוניטין טלוויזיוני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת"א במשך יותר משנות דוֹר מעונת 1974 – 1973 ועד עונת 2007 – 2006 סכום זכויות שידורים כולל של 46.570000 (ארבעים ושישה מיליון וחצי) דולר אך צברה יוקרה ורייטינג. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת"א ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות שנטלו חלק במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כאיש הטלוויזיה הישראלית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו"מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו"מ לקרב. חשתי את האוויר החַם של ערוץ 5 בכבלים ושל ערוץ 2 המסחרי נושף בעורפי . כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כריטואל. מכבי ת"א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' – אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם ו/או אליהם. היו לנו רק שתי נקודות חיכוך ומפגש במשך שלוש עשרות שנים : בהיכל הכדורסל ביד אליהו וליד שולחן המו"מ. אני שאלתי לעצמי את הזכות  לצלם ולשדר את מכבי ת"א ישיר והמועדון ביקש תשלום תמורת זיכיון הסיקור. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הציבורית . במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט באותו יום חמישי ההוא של 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת"א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים הטלוויזיונית שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו, ועוקבת אחרינו. מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת"א בארץ ב- 13 ב- נובמבר 1968 מאצטדיון "בלומפילד" ואת תחרויות גביע אירופה לאלופות בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א בנובמבר 1970 מהיכל הספורט בנעמן, אך הסכימה לשלם לה זכויות שידורים של ממש רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה ב- קונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני. הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC הבריטי נהנה במשך שנים מהצלחתן של מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ו- ליוורפול באירופה. הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 של המאה שעברה בּוֹרִיס בֶּקֶר ושְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

בתחום הייחודי של משחקי גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות הלכתי באש ובמים אחרי אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א. עשיתי זאת כמובן באישור הממונים שלי, המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם ומנהל הטלוויזיה לדורותיהם. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון : "עליך להיות אָלוּף (!)". זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם שני קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האיתנות התקשורתית שלה היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת"א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות. בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן הבלתי נשכח אָרִיק "אַרָיוֹת" אָיְינְשְטֵיין ז"ל היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יגיחו לעברו שוב ושוב עלל חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת"א את אריק איינשטיין או את "הגַּשָּש החִיוֵור" בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל "פּוֹלִי" פוליאקוב. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה מוסד שידור שוויוני, היא לא גוף בוררות ולא בית דין גבוה לצדק. הטלוויזיה היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין גוף תקשורת אלקטרוני הכָּמֵהַ לשדרו הייתה מקסימלית. המשוואה הטלוויזיונית הייתה ברורה : ככל שמכבי ת"א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה (!).

נשאלתי פעמים רבות בקריירה הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה הישראלית הציבורית) את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי לפונים הרבים הייתה זהה ו-דוּ סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות".  

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א היכן שהוא במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (ב- "אוויר") [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מהעיתונות היומית "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "עַל הַמִשְמָר", "דָבָר", ונדמה לי גם "חָדָשוֹת" ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון-שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : "…את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים…". פשוט, הגיוני, חד, שַנוּן, נוֹקֵב, מַבְרִיק, וקוֹלֵעַ בּוּל למטרה. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה עיתונאית שלנו של אנשי חטיבת הספורט בעידן הראשון של העיתונאות האלקטרונית, לחיצה על הדק מצלמות ה- Film הישנות והפעלת הנאגרות ופתיחת המיקרופונים הרגישים והזקנים. ואח"כ בעידן השני של העיתונאות הטלוויזיונית הצבת מצלמות ה- ENG בכל אתר אירועים והתרחשויות חדשותי וספורטיבי – בארץ ובעולם.  "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אֶתְמוֹל", גורסת הקלישאה הוותיקה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה ושיפר את גִרסתה : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מָחָר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית , וללא הגשמת הצַו העיתונאי האימורטאלי ההוא בן חמש מילים של שדר הטלוויזיה היהודי – אמריקני הָווֹאַרְד קוֹסֶל של רשת ABC, "אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is".

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקייםם ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור היקרים והכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". "אמור את זה כמו שזה", איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה יעילה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדַלים שאפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "סַמָּן יְמָנִי".

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵרָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה של צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן ברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי (הנבון והבולט מכולם בתקופתו), היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל צלמים ואנשי קול מיומנים, בימאי מצוין בשם יואב פלג, וגם צוות שידור Play by play שכלל את הצמד השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה . אנוכי יושב קיצוני משמאל. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. הייתי מלא הערכה אליהם. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום חמישי – 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א מנצחת את הקבוצה האיטלקית סקוויב קאנטו 86:87 במשחק שתוצאתו הסופית הייתה שנויה במחלוקת. להעמיד דברים על דיוקם. ארנון "נוני" מוזס בנו של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוח מוזס ז"ל מתגלה כעיתונאי עירני, כֵּן, ובעל יושרה (!).

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר . לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של האווארד קוסל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנווט ומנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא כמו כל השידורים האחרים. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר ההוא. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 87:88 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א בתוצאה, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור שלנו ה- "OB הלבן". חידת הסַל האחרון של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם . הוא חש שנשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון". פייר לואיג'י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה. זאת הייתה סצנת טלוויזיה בהחלט לא שגרתית.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום . עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותנו לפני 33 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו בסופו של דבר לפתור את החידה. בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני האפילוג. הפענוח האלקטרוני המדויק של תמונת ה- Video קבע מפורשות כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושני שופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט" והוכיחה ללא צֵל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה כי הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק היה חוקי למהדרין, נקלע בתוך הזמן החוקי, והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו בשעתו לעשות שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל, שאמר כלהלן : "אמור את זה כמו שזה / Tell it like it is". סלוגן עיתונאי חשוב. עיקרון אמת שכל עיתונאי שמכבד את עצמו ואת הציבור שאליו הוא פונה, גדל על האמירה הזאת. ביצעתי את הציווי העליון הזה של הרווארד קוסל (Howard Cosell) גם אם הדבר נעשה באיחור של 48 שעות ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר והעשייה ואת ההוכחה הטלוויזיונית הברורה כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה ומכבי ת"א הפסידה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין ז"ל כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוזם דבר הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת"א ברגעי מחלוקת . שניהם דיברו אלי בטון חריף ומתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סְקְוִויב קָאנְטוּ. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- "מצלמות שופטות" כמו בעת הנוכחית, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן חלק מהתמודדות. חוץ מזה היה עלי להבהיר לשמעון מזרחי ורלף קליין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה סניף של מכבי ת"א והיא איננה עובדת בשירות המועדון.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של ההשחקן איטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך  : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון "מעריב" מספר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוכיחה שהסל של צ'ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון "מעריב").

אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס יבד"ל (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- תוכנית הטלוויזיה שלנו "מבט ספורט", ונזעק כמו אחרים (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטרי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צֵל של ספק, כי הסַל של צ'ארלסס קיופק היה חוקי. ארנון "נוני" מוזס איש "ידיעות אחרונות" היה העיתונאי הראשון בעיתונות הכתובה שניתח בצורה הגיונית עבור קוראיו את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 ב- "ידיעות אחרונות" את הצלחת "מבצע אורלוגין" שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1]. הצטרפותו של עיתונאי בעל מוניטין כֵּן ובעל יושרה בדרגתו ורמתו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס בעיתון הנפוץ במדינה לדרך העיתונאית שלי בחקר האמת הייתה חשובה ביותר (!). מר ארנון "נוני" מוזס שימש ב- 1982 קטליזטור טלוויזיוני חיובי ו- דרמטי בכך שנתן הכשר לרעיון החדשני שמצלמות הטלוויזיה רשאיות לשמש מצלמות שופטות בזירות הספורט. הפוסט ההוא שלו של ארנון "נוני" מוזס מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון רב התפוצה "ידיעות אחרונות" נותר עבורי בלתי נשכח.

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" ונכתב ע"י ארנון "נוני" מוזס. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט של מר ארנון "נוני" מוזס:

"הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי "מבט ספורט" במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת"א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ'ארלס קיופק חוקי לחלוטין . עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית ,כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה: כולנו ראינו שעל שעון ה-30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח"כ נפסל הסל ע"י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת"א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ'ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית. עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל-שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם".  

 מכבי ת"א לעומת זאת שללה את מהלך ניתוח וחקירת מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. "הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת"א. האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו", הבהרתי להם והוספתי, "תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור". אנשי מכבי ת"א לא הבינו כיצד אנוכי האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם. זהו שלא הייתי נגדם. הייתי בעד הטלוויזיה הישראלית הציבורית והשידור העיתונאי שלה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי. "אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה", אמר יוסף "טומי" לפיד ז"ל והוסיף, "יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100". ה- FIBA אגב לא התערבה. גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" ז"ל ההוא טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל שיבח את "מבצע אורלוגין" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון "דבר", ונכתב ע"י מר טדי פרויס. (באדיבות ארכיון העיתון "דבר"). 

טקסט של טדי פרויס ז"ל:

"במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ'ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401. הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ"ש ב-"מבט ספורט", מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי "באריה השחור" של מכבי ת"א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין. הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות "מבט ספורט" והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה "שלה". לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני".

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין. ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר בטלוויזיה השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי ששי אפרתי. פָּזֶל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להַפְרוֹתוֹ ולהרכיב אותו במהירות לתמונה טלוויזיונית כוללת אחת.

משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ליגת ה- NBA שלהם. מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים זכו להערכת הציבור כולו.

ביום חמישי – 28 בינואר 1982 ניצחה כאמור מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסיום שנוי במחלוקת את הקבוצה האיטלקית סְקְוִויבּ קָאנְטוּ  86:87. בשניית הסיום של המשחק קלע צ'ארלס קיוּפֶּאק שחקן החיזוק האמריקני של סְקְוִויבּ קָאנְטוּ סל והפך את הקערה על פיה. שופטי המשחק הצרפתי מַארָאזִין והפורטוגלי וַואלֶנְטִי אישרו תחילה את הסַל , אך המזכירות פסלה אותו בטענה שנקלע לאחר תום זמן המשחק. פסילת הסַל שהתברר בדיעבד כחוקי ע"י מחלקת הספורט , הביאה להשתוללות השחקנים האיטלקיים בראשות רכז המשחק הצעיר פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי . הוא ממש איבד את עשתונותיו בשידור ישיר לעין המצלמות. על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו כמעט פרצה תגרה בין האיטלקים לבין שני השופטים והמשקיף הבינלאומי המערב – גרמני היינץ יֶגֶר. בהיעדר יכולת טכנולוגית לחבר בימים ההם את שעוני המשחק למסך הטלוויזיה שלנו, לא יכולתי לצערי הרב להוכיח בסיום השידור הישיר האם הסל חוקי באם לאו. העבודה העיתונאית שלנו הייתה לקויה ופתטית בשל טכנולוגיה אלמנטרית חסרה. למדתי לקח מר. אחת ממטרות ההפקה שלי הייתה עכשיו להציב מונה זמן על המרקע בעת השידורים הישירים. ציבור צופי הטלוויזיה חייב לראות כל הזמן את ה- Count down של מחוגי השעון.

למחרת השידור הישיר באותו יום שישי ההוא של 29 בינואר 1982 גייסתי כאמור את ידידי המפקח הטכני עַמִירָם שְטָדְלֶר ואת השעון המרכזי הדיגיטלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, כדי לפתור את תעלומת שניית הסיום של המשחק השנויה במחלוקת, ועל מנת לדעת האִם הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נקלע בתחום הזמן החוקי של המשחק ו/או מחוצה לוֹ . קראתי למבצע הטכנולוגי הטלוויזיוני של הצבת השעון על המסך, "מבצע אוֹרְלוֹגִין". עַמִירָם שְטָדְלֶר השקיע מאמצים רבים בבדיקת התעלומה ועבד שעות על שעות באותו בוקר של יום שישי – 29 בינואר 1982 כדי למצוא פתרון טכנולוגי לתעלומת הסַל האיטלקי השנוי במחלוקת, האם היה כשר או שֶמָא לָאו. והוא הצליח. לבסוף מצא פתרון טכני מורכב כשהֵציב את שעון הטלוויזיה הדיגיטלי המרכזי של התחנה על מסך הטלוויזיה בדיוק כפי שקרה במשחק עצמו כשנותרו שמונֶה שניות לסיומו. הפעלנו את השעון Count down (ספירה לאחור) ובמקביל הרצנו את סרט ההקלטה. בד בבד ערכנו את השעון באפקט טכני אולפני מיוחד על המרקע למעלה מימין (ו/או שמא בתחתית המסך). התקבלה תמונת Video של המשחק פלוס שעון. השעון הוכיח שהסל של צָ'ארְלְס קיופֶּק היה חוקי וכשר למהדרין. הוא נקלע בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 שלאחר המשחק. זאת הייתה היסטוריה טכנולוגית ששינתה לנצח את שידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יומיים לאחר התוצאה הקונטרוברסאלית שהוציאה את האיטלקים מדעתם, שידרנו במוצ"ש – 30 בינואר 1982 ב- "מבט ספורט" את "מבצע אורלוגין" בו קובעת כתבת השעון ללא היסוס כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחהה בשנייה האחרונה את מכבי ת"א 87:88. התוצאה 86:87 בה הסתיים המשחק לא הייתה נכונהה וקיפחה את הקבוצה האיטלקית. שופטי המשחק טעו. מכבי ת"א לא ניצחה בנקודה. היא הפסידה בנקודה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית גם אם מיושנת המודדת את ה- Count down, את זמן המשחק האוזֵל על המרקע כדי לחקור את האֶמֶת האבוּדה. או אם להיות פחות פומפוזי כדי לבדוק האם הסַל של צָ'ארְלְס קיוּפֶּק היה כָּשֵר וחוקי.

הצבת השעון על המסך צלחה. היא נעשתה אומנם בדיעבד בקטע מוקלט ולא בשידור ישיר אך היוותה אז בימים ההם חידוּש מפליג ותקדים חשוב לעתיד. מלאכת המדידה הזאת הייתה מסובכת ומסורבלת. משהו כמו למדוד זמן של ריצה ארוכה בשעון מעורר במקום שעון עֶצֶר. אך שָעוֹן הוא שָעוֹן ומדידת הזמן הייתה אמינה ומדויקת. צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק קלע את סל הניצחון לזכות סְקְוִויב קָאנְטוּ בתוך הזמן החוקי של המשחק כשנותרה שנייה אחת לסיומו. לא היה ספק בכך. "כתבת השעון" הפוסלת אתת ניצחונה של מכבי ת"א ומעניקה אותו לסְקְוִויב קָאנְטוּ עוררה הדים גדולים בעיתונות ובציבור. היא הייתה כמו שוֹק לצופי הטלוויזיה. "לחֶבְרֶה האלה במחלקת הספורט ברוממה יש איזה פנס קֶסֶם באמצעותו הם יכולים להפליל את מכבי ת"א קבל עם ועוד בזמן צפיית שיא בטלוויזיה, ולהוכיח לנו שהסַל האיטלקי חוקי למרות ששופטי המשחק קבעו שהוא לא", אמרו לעצמם. מלאכת ההוכחה הטלוויזיונית נראתה אומנם כמו "פוטו פיניש" מיושן בתחרויות ריצה בא"ק לפני שנות דוֹר, אך זה היה מסמך מתמטי מובהק. ה- "פוטו פיניש" הכריע. מכבי ת"א הפסידה. זאת הייתה עובדת אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת אין מתווכחים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש של 300 בינואר 1982 הייתה אבן פינה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא שינתה באחת את מהימנות העבודה העיתונאית בשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיוותה קטליזטור לבניית המוסף "רגע של מחלוקת". הייתי מסוגל לפתע להוביל ולערוך בהצלחה תוכנית ספורט עיתונאית למרות שימוש ב- טכנולוגיה מיושנת. התגייסותו, התעקשותו, וסיועו של טכנאי מזהיר אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשם עמירם שטדלר גילו את האֶמֶת האבודה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 40 שנים. משמאל, זהו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין, זהו צלם הטלוויזיה הישראלית המצוין המצוין והחרוץ משה "משהל'ה" פרידמן. עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן שתרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו מקרב לבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" , פרי עטו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס.

תזכורת 2 : בראשית כהונתי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, בסתיו 1982, הזמין אותי יום אחד לכנסת יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת הח"כ הנכבד מטעם המפלגה הליבראלית פינחס גולדשטיין. הופתעתי מאוד. מה לִי ולוֹ שאלתי את עצמי. פינחס גולדשטיין קיבל את פניי בלבביות רבה והציע מייד עזרה כספית בבניית מגדלי צילום חדשים בכל מגרש שארצה. "אני יכול לדבר עם הטוֹטוֹ ולארגן לכם תקציבים להקמת מגדלים", אמר. דחיתי את הצעתו בו במקום והשבתי לו, "לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש את היכולת הכספית והארגונית להתמודד עם בעיית המגדלים לבדה. איננו מבקשים דבר מהמועצה להימורים וטוטו. זהו הליך איטי ומסורבל. אנחנו נדרוש את הקמת מגדלי הצילום לטלוויזיה מיו"ר המועדונים ומנהלי האצטדיונים. זה ייעשה מייד. רשות השידור היא גוף סוּבֶרֶנִי שאיננו זקוק לשוּם עזרה פוליטית, גם לא מחברי כנסת. היא מוכשרת לעשות את הכול לבדה".

כשנפרדנו דאג להזכיר לי ח"כ פינחס גולדשטיין שהוא צופה מושבע במשחקי הכדורגל ו- "מבט ספורט" בכל מוצ"ש, והפתיע אותי פעם נוספת כשביקש בחיוך יעֵני, "הייתי רוצה שמצלמות הטלוויזיה יראו גם אותו מידי פעם אם אפשר יושב ביציעי הכדורגל באצטדיון "בלומפילד" כמו שמראים אנשים אחרים". הוא עשה זאת בחביבות יש לומר, אבל הציג את הפן המסחרי הלא נאה של התנהלות הפוליטיקאים. שמור לי ואשמור לך. אתן לך ובתמורה אתה תיתן לי. דלת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפני הפוליטיקאים למיניהם. יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית עם ח"כ פינחס גולדשטיין בתוקף תפקידו עוד פעם או פעמים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטאטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

טקסט תמונה : ינואר 1991. ההתנגשות עם הח"כ פנחס גולדשטיין יו"ר וועדת הספורט בכנסת. האינטרסים של העיתונאות והעיתונות הכנה והאמיתית נעים בציר מקביל לציר ההתנהלות של הממסד השלטוני. על פי אקסיומה מתמטית הם אינם אמורים לעולם לחצות זה את זה. הייתי  צריך לדאוג שהקווים המקבילים האלה אומנם לא ייפגשו. ממש לא הזיז לי מה חושב עלי הח"כ הנכבד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור). 

גם פגישות ספורות בתקופה מאוחרת יותר עם יו"ר אחר של וועדת החינוך והספורט בכנסת, ח"כ מיכה גולדמן איש מפלגת העבודה, לא הניבו מעולם שום תוצאות. הפוליטיקאים אינם פועלים על פי הקודים המוכרים והמחייבים אותנו כפרטים. הם חושבים על עצמם ומחפשים ראשית דבר את תועלתם וטובתם האישית. הציבור שבחר בהם איננו מעסיק אותם עוד לאחר שזכו באימונו. את עיקרון יחסי הגומלין האזרחיים האלה אסור לשכוח. מיכה גולדמן היה פעם איש חביב וחייכן יליד המושבה כפר תבור בגליל התחתון. אך מרגע שהפך לפוליטיקאי היה צריך להיזהר ממנו.

תזכורת 3 : בחודש פברואר 1993 בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל נקלעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשבר חמור אך בלתי כפוי שידור של כיסוי משחקי הכדורגל בשבת. ח"כ מיכה גולדמן סגן שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני עַט על המציאה. הוא שאף להפוך את עצמו למושיע הציבור והציע להעביר את ההפקה ומלאכת הצילום של משחקי הכדורגל לערוץ 2 הניסיוני. הצעה פופוליסטית חסרת סיכוי מעשי ומשפטי כאחד. אף על פי כן תקפתי אותו ואת יוזמתו בחריפות רבה בעיתון "חדשות" ב- 5 בפברואר 1993 [2]. כעבור יומיים קרא הח"כ המלומד לפַטֵר אותי מרשות השידור.

טקסט תמונה :  5 בפברואר 1993. אני תוקף בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן הפוליטיקאי לא את מיכה גולדמן האדם. (עיתון "חדשות". באדיבות המו"ל עמוס שוקן ובסיוע אנשי אגף העיתונות בבית אריאלה בתל אביב).

הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח לא נעים. יש לשמור מרחק מהם. ניתן לומר בבירור שמעולם לא שררו יחסי אהבה בין הטלוויזיה הישראלית מאז נוסדה ב- 1968 לבין התאחדות הכדורגל. בכל תקופה. לא משנה ולא חשוב מי היה מנכ"ל רשות השידור או מי שימש כיו"ר ההתאחדות. גם לא חשוב מי ניהל את מחלקת הספורט. יחסי אהבה כאלו אינם אפשריים כפי הנראה בין שני גופים בו האחד דורש כסף אך השני אינו שש להעניק אותו. מתח המו"מ בין שני הגופים הציבוריים התאחדות הכדורגל ורשות השידור הנוגע לשיעורי הממון בגין זכויות השידורים, הוליד מחלוקות – לא תמיד סמויות. צריך לציין שבסופו של דבר רשות השידור מילאה את חלקה בהסכמים הכספיים, כיבדה כל מילה שלה בחוזה ועמדה בלוח הזמנים של כתיבת הצ'קים להתאחדות הכדורגל. מהבחינה הזאת אי אפשר היה לבוא בטענות לטלוויזיה הישראלית . אפשר היה לטעון בצדק כנגדה בעניין גודל חשיפת הכדורגל לציבור כענף ספורט מספר אחת במדינה, אך היא אפשר היה להתלונן כנגד מוסר התשלומים שלה. התאחדות הכדורגל לעומת זאת הָפָרָה את חלקה בצורה תמוהה בכל הנוגע להענקת תנאי עבודה לצוותי ההפקה והצילום של הטלוויזיה במגרשים. אשמתה העיקרית הייתה שלא אכפה על המועדונים את חובת הבנייה של מגדלי צילום רציניים ומיסוד עמדות שידור תקניות בעבור הטלוויזיה והרדיו במשך שנים רבות וארוכות.

תזכורת 4 : בימי דן שילון ואלכס גלעדי מ- 1968 ועד 1983, השתמשנו בעמדות צילום ושידור פרוביזוריות. כינינו אותם "מגדלי בַּלוּלוּ" על שמו של אליהו בלולו קבלן ירושלמי שהקים אותם עבורנו ושירת במשך שנים רבות את הטלוויזיה הישראלית הממלכתית. אליהו בלולו ופועליו שכונו "רִיגֶרִים" בנו מגדלי צילום מודולאריים מפיגומי ברזל כמותם רואים בשיפוץ בתים ברחובות הערים. הפיגום הארעי נבנה אד הוק. הפועלים היו מרכיבים ומפרקים את המגדלים מידי שבת במגרשים השונים. עבודתם של הריגרים הייתה מאומצת וקשה אך בסופו של דבר היו אלו מגדלי צילום עלובים, צרים, רעועים, ומתנדנדים. הם היו חשופים לשמש הקיץ וגשם החורף. זאת הייתה תקופה מיוחדת במינה. אליהו בלולו היה פועל בעצמו. איש קשה יום שקשר את גורלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מִנהל כוח האדם בטלוויזיה העריך אותו ואף הפקיד בידו את ניהול מזנון העובדים. אליהו בלולו יליד מרוקו איתר בחורים צעירים משכונות מצוקה בירושלים והכשיר אותם להיות פועלי במה. הוא נהג לומר, "הנה הצלתי עוד אחד מלהסתובב ברחובות". הריגרים הצעירים הפכו להיות אנשים מוערכים מאוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני באופן אישי אהבתי אותם מאוד והייתי קשור אליהם. בעשור ה- 70 של המאה הקודמת צילמתי את כולם לארכיון חטיבת הספורט שבניתי בשנים ההן במו ידיי. הקמת מגדלי הצילום ועמדות השידור והצילום המשופרות התקיימה ו-התרכזה באצטדיון הכדורגל העירוני "בלומפילד'" של העיר תל אביב – יפו ובאצטדיון הלאומי ברמת גן, אך פעולתם הברוכה של הריגרים פועלי הבמה החרוצים ההם ניכרה בכל אתרי הספורט במדינה מצפון עד דרום, בהיכלי הכדורסל, במגרשי הכדורעף, במרכזי הטניס, במסלולי א"ק , בבריכות השחייה, בתחרויות קפיצות הסקי בכינרת. הנה חלק מהדמויות ההן הבלתי נשכחות כפי שצילמתי אותם לפני עשרות שנים.

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) צ'ארלי ממן. 1980. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) קלוד עוזיאל. 1978. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה). שלמה עוזיאל. 1978. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) יהודה מרציאנו. 1980. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה שריקי. 1981. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

   טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה נסים. 1981. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה פרטוש. 1978. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) אברהם דאהן. 1980. (צילום יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                

                                                                                                                                                               טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אצטדיון הכדורגל העירוני "בלומפילד" של תל אביב – יפו הקרוי על שם התורם משפחת בלומפילד. האִצטדיון הקומפקטי והנוח הפך עד מהרה להיכל הקודש של הכדורגל הישראלי והבית הראשון של הטלוויזיה הציבורית. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. לפני 39 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה הישראלית (ה- OB הלָבָן) חונה מתחת ליציעי שער 9  של אצטדיון "בלומפילד". משמאל, בתי הקטנה הגר בת 7 מלווה אותי בעת ההפקה ההיא. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : קטע עיתונות "מעריב" מ- 3 בינואר 1991.

[2] ראה נספח : קטע מהעיתון "חדשות" מ- 5 בפברואר 1993.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 28 במאי 1979 (4). היכרות רביעית (בעצם היכרות מס' 2 על פי הסדר הכרונולוגי). ארנון "נוני" מוזס יבד"ל בנו של מו"ל ידיעות אחרונות" נוח מוזס ז"ל מתגלה שוב כמפיק על של אירוע הספורט הבינלאומי, משחק כדורגל של כוכבי ישראל שנערך באצטדיון ר"ג נגד הקבוצה האנגלית ליוורפול והסתיים בתוצאה 3:3. בתום המשחק נרכש שחקן מכבי ת"א אבי כהן ז"ל (נהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים) ע"י מנהל ליוורפול מר בוב פייזלי.   

להלן פרק 34 מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן".

1. שחקן הכדורגל אבי כהן עובר ב- 1979 משורות מכבי ת"א לקבוצת ליוורפול. המאבק הנואש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד העיתונות הכתובה בארץ על סיקור ישיר של אירועי ראווה בספורט המופקים ע"י "ידיעות אחרונות", "מעריב", ו- "חדשות".

2. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתעדת את הכדורגל והספורט הישראלי בעשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 בתנאי צילום נחותים ועמדות שידור רעועות.

3. דלת מחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נעולה הרמטית בפני הפוליטיקאים. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים הדיפו ריחות צחנה.

4. הקרב התחרותי העיתונאי של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד העיתון "ידיעות אחרונות " בראשות המו"ל נוח מוזס נ"ל על הזכות לשדר ישיר את משחקה של אלופת ה- NBA (בעונת 1978 / 1977) קבוצת וושינגטון בולטס (Washington Bullets) ב- 7 בספטמבר 1978 נגד מכבי ת"א בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב, ניצב במוקד פוסט מס' 837. ההתמודדות ה-היא לפני 41 שנים בין שני גופי התקשורת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והעיתון "ידיעות אחרונות", היוותה נדבך ועוגן עיתונאי – טלוויזיוני היסטורי חשוב במעלה הדרך הארוכה שלנו. 

תזכורת : באחת השבתות החורפיות של חודש דצמבר בשנת 1978, נערך על משטח הבוץ באִצטדיון "בלומפילד" משחק דרבי תל אביבי בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). 20 אלף צופים נדחסו לאצטדיון יחד עם ארבעת המצלמות האלקטרוניות שלנו. המשחק צולם והוקלט לשידור באותו מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט". אבי כהן בלם מכבי ת"א הבקיע במשחק שער נפלא לרשת הפועל ת"א מבעיטת יעף אווירית ממרחק של כ- 16 מ'. שַדָּר המשחק יורם ארבל טרם השתמש אז במונח "הללויה" אותו הגה והעניק מאוחר יותר למבצעי כדורגל נדירים נוספים. יורם ארבל המופתע והנדהם משערו היפהפה של אבי כהן לפני שנות דוֹר, פשוט שאג למיקרופון, "…ש-ע-ר…!  איזה  ש-ע-ר…! שער מאֶרֶץ השערים…!". שום שַדָּר לא הרשה לעצמו להתבטא עד אז במילים כאלה בצורה כל כך לא מכופתרת. מי שמע עד אז בשידורי הספורט תיאור כל כך "פְרֵחִי" המספר על "שער מאֶרֶץ השערים". אבל יורם ארבל שתפש ביטחון אחרי מונדיאל ארגנטינה 78' הרשה לעצמו לשָדֵר בשפת העם, שפה שאולי נשמעה בתחילה כ- "פְרֵחִית", אך הפכה לאמינה בקול הבּריטוֹן הדרמטי והעמוֹק שלו. הניידות הבלתי פוסקת של אבי כהן במגרש במשך 90 דקות, הכושר הגופני הבלתי רגיל שלו, והשער הנפלא שכבש הניע אותי לעשות כתבה על השחקן הצעיר הזה אבי כהן. כל המבצע שקדם לשער הווירטואוזי של אבי כהן היה מרשים. זה החל בקרן לזכות הפועל ת"א. הגנת מכבי ת"א הדפה את הכדור. התפתחה התקפה לעבר שער הפועל ת"א אותה הוביל אותה מושי'ק שווייצר. אבי כהן שלפני כמה שניות ניצב בעמדת הגנה ממש על קו שערה של קבוצתו נזעק לסייע להתקפת קבוצתו. הוא עבר בריצה מהירה כברת דרך בוצית ספוגת מים בת יותר מ- 80 מ'. על קו ה- 16 של שער הפועל ת"א, קיבל מסירה מדוּדָה מ-מוֹשִי'ק שווייצר, ומבלי לעצור את הכדור בעט מהאוויר בעיטת "Volley" (בעיטת יעף אווירית), וכבש את שערו של אריה בֶּזֶ'רָאנוֹ. שער יפהפה. אבי כהן הרשים אותי בכושרו הגופני, בניקיון המשחק שלו, בקואורדינציה הנהדרת, ובאופיו הצנוע והלא מתרברב. שכנעתי את אלכס גלעדי לייחד לו כתבת פרופיל בת כ- רבע שעה דקות בתוכנית "מבט ספורט" כדי להבליט את כּישרונו הספורטיבי היוצא דופן. לפני תחילת הכתבה מדדתי את קֶצֶב דוֹפק הלֵב שלו בזמן מנוחה. לא להאמין. 38 פעימות בדקה אחת. היה לו לֵב של רץ מרתון. ליבו של אדם רגיל פועם בממוצע כ- 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה ומספק ודוחף בכל פעימה דרך ה- Aorta (אבי העורקים) כמות דם של כ- 70 סמ"ק לשרירי הגוף, בערך כ- 5 ליטרים בדקה בזמן מנוחה. ליבו של הכדורגלן והספורטאי המצטיין אבי כהן פעל ביעילות יתר. הוא פעם 38 פעמים בדקת מנוחה אולם בכל פעימה דחף יותר מ- 130 סמ"ק לשרירי גופו. גופו של הכדורגלן אבי כהן ז"ל היה מושלם מבחינה פיזיולוגית, ולבן נהנה מכושר גופני פנטסטי על כר הדשא. ובכן, פס הקוֹל המוסיקלי "זִמזוּם הדבורה" של הקומפוזיטור הסובייטי ניקולאי רימסקי – קורסאקוב ליווה את הכתבה לכל אורכה. רבים מהצילומים בכתבה נעשו במצלמה מיוחדת מדֶגֶם “Action Master”, שהאֵטה את תנועתו הנפלאה של השחקן פי 10 (עשרה) לאט יותר מאשר במציאות. הכתבה עוררה הדים. לא כל יום זוכה כוכב ספורט לכתבה באורך של 15 דקות, רבע מהזמן הכולל של התוכנית "מבט ספורט". למחרת שידור הכתבה ציפתה לי ולבוס שלי אלכס גלעדי אכזבה מרה. כתב "ידיעות אחרונות" פיני זהבי פּרסם ידיעה בלעדית במדור הספורט של עיתונו, כי אבי כהן שחקן מכבי ת"א ישחק בעונת הכדורגל הבאה בשורות קבוצת הפאר האנגלית ליוורפול. רתחנו. הרגשנו מרוּמים. אבי כהן היה אובייקט שידור שלי באותו שבוע במשך ארבעה ימים רצופים. הוא נחקר ותושאל במהלך הכנת הכתבה לגבי המשך הקריירה במועדון הבית שלו מכבי ת"א, אך לא גילה לי דבר על העברתו לליוורפול. הוא שמר את הסקופ לפנחס "פיני" זהבי עיתונאי "ידיעות אחרונות".

ביום רביעי אחה"צ – 28 במאי 1979, נערך באִצטדיון ר"ג משחק פרידה חגיגי מאבי כהן בין נבחרת כוכבי ישראל לבין קבוצת ליוורפול שהגיעה במיוחד לישראל כדי לחלוק כבוד לשחקן הרֶכֶש הישראלי החדש שלה. המשחק התקיים בחסות העיתון "ידיעות אחרונות". 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) צופים גדשו את האִצטדיון. הם באו להיפרד מאבי כהן אחד השחקנים הטובים שצמחו וגדלו בישראל ובחממת הכדורגל של מועדון מכבי ת"א תחת ניהולו המסור והחם של חיים ליבוביץ' ז"ל, "האבא" של השחקנים בימים ההם. המשחק הועבר בשידור ישיר על ידינו והסתיים בתוצאת תיקו 3:3. עודד מכנס, גדעון "גיגי" דמתי, ודני נוימן הבקיעו לישראל. קדם למשחק טקס פרידה מרשים מאבי כהן שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל, חגיגה שהופקה ונוהלה ע"י אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס (אותו ארנון "נוני" מוזס" שהוא היום מו"ל "ידיעות אחרונות").

זאת הייתה תקופת דמדומים ברשות השידור ההיא של מדינת ישראל. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל סיים את כהונתו ב- 1 באפריל 1979 ובמקומו מינתה ממשלת מנחם בגין לתפקיד הרם את יוסף "טומי" לפיד מי שרחש הערכה מועטה לספורט הישראלי בכלל ולכדורגל הישראלי בפרט. יוסף "טומי" לפיד ז"ל (לשעבר, עיתונאי "מעריב") היה עסוק בראשית כהונתו יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל (חבר מרכז "הליכוד") בתכנון המהלכים להדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. משחק הפרידה מאבי כהן שעתיד לשחק בשורות קבוצת הפאר האנגלית ליוורפול ממש לא עניין אותו, וגם לא מסע יחסי הציבור והשיווק האגרסיביים שארגן העיתון "ידיעות אחרונות" סביב המשחק הזה. הרי הוא יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בא בכלל לרשות השידור מהעיתון המתחרה, "מעריב". יוסף "טומי" לפיד בז לכדורגל הישראלי על כל מרכיביו והביע זאת בדרכו הבוטה, הגסה, והצינית שלו כמנכ"ל רשות השידור : "…אין שום טעם לשלם זכויות שידורים להתאחדות הכדורגל הישראלית עבור מצגת השווא שלה. הכדורגל הישראלי מצוי ברמה נמוכה. ערכו הוא אקוויוולנט לגובה הדשא עליו משחקים את המשחק. אך מכיוון שקודמיי החליטו לשלם והתשלום הפך למסורת והמסורת הפכה לעובדה, הרי אין לי דרך אחרת אלא להמשיך את דרכם ולשלם, אך כמה שפחות. עלי לשמור על הקופה הציבורית. אין גם טעם לייחד יותר מידי אמצעי שידור והפקה לכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל שמראש אינם אטרקטיביים, אך בשל המסורת שאינה מקודשת משודרים מידי מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט…". הטקסט של יוסף "טומי" לפיד היה בעל כוונות ברורות : אין להקצות ליואש אלרואי אמצעי צילום והפקה יתר על המידה. היה לו "תירוץ" טוב, הרמה הנמוכה של הכדורגל הישראלי איננה מצדיקה את השאיפות של יואש אלרואי שאינן יודעות שובע. שיסתפק במה שיש לו.

"ידיעות אחרונות" העיתון של המדינה שאִרגן את האירוע והשתתף בהוצאות הטיסה והאירוח של קבוצת ליוורפול ושהייתה בת יומיים בתל אביב, העניק לאבי כהן כבוד מלכים. השחקן הישראלי לבוש בחולצה לבנה ועליה רקומה פרסומת ענק של "עלית" הוסע במכונית ספורט אדומה פתוחה באצטדיון ר"ג לצדו של שחקן ליוורפול קני דאלגליש. האוטו הקיף בנסיעה איטית את מסלול הפחם באִצטדיון רמת גן בן ארבע מאות המטרים. רבבות הצופים קמו ממושביהם והריעו לשחקן הכדורגל הישראלי המצטיין כאילו היה נשיא המדינה.

טקסט תמונה : קיץ 1979. נוח מוזס ז"ל מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" (שני משמאל) אחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של העיתונות במדינת ישראל בכל הזמנים והעורך דוב יודקובסקי ז"ל (ראשון מימין) אף הוא מהפיגורות העיתונאיות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות העיתונות בארץ, מקבלים ב- 1979 במסיבת גן את פניהם של נציגי קבוצת ליוורפול שבאה לביקור בישראל. יוסל'ה מרימוביץ' היה האחראי הראשי על הבאת הקבוצות האנגליות לארץ לצורכי משחקי ידידות. העידן הזה תם וחלף מן העולם לפני שנות דור. (משמאל מציץ ראשו של מרדכי שפיגלר). (התמונה באדיבות יוסל'ה מירמוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופה בה העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו- מאוחר יותר גם היומון הנפוץ "חדשות הספורט" (נסגר ולא קיים יותר), והעיתון "חדשות" (נסגר ואיננו קיים יותר), יזמו והביאו לישראל קבוצות כדורגל וכדורסל ידועות שֵם ובעלות מוניטין עולמי למשחקי ידידות וראווה. ראש וראשון בהפקת האירועים הנוצצים האלה היה העיתון "ידיעות אחרונות". פטנט השיווק של אירועי הספורט המסחריים האלה לציבור, כדוגמת המשחק ליוורפול נגד כוכבי ישראל ב- 24 במאי 1979 באצטדיון ר"ג, היה ריטואל קבוע ונעשה בסיועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שֵם המשחק של שיתוף הפעולה הסמוי והבלתי רשמי בין העיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות" שהשקיע ממון רב בהפקת האירוע לבין הטלוויזיה הישראלית שרצתה לשָדֵר אותו ישיר היה בנוי מסלוגן מסחרי כלהן : "עִזרו לנו – ואנו נעזור לכם". הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית טיפחה בתוכניות הספורט שלה את שחקני ליוורפול לקראת בואם לישראל לדרגת מיתוס של קוסמי כדורגל. בכך סייעה להנהלת העיתון למכור את המוצר. חובבי הספורט בישראל היו צמאים למשחקים בעלי גוון בינלאומי בימים ההם וקנו את האשליה. הקופות התרוקנו במהירות מהכרטיסים. בס"ה דובר במפגשי ידידות חסרי יומרה ובלתי חשובים מבחינה ספורטיבית . בתמורה לשיווק האגרסיבי של הטלוויזיה הישראלית הבטיחו היזמים מהעיתונות הכתובה למחלקת הספורט שלה שידור ישיר בחינם, אך מבלי להודיע על כך לציבור הרחב. המארגנים האמינו שחוסר הוודאות עד הרגע האחרון בדבר קיומו של השידור הישיר יסייע לעיתון וידחוף את הציבור לרכוש את הכרטיסים. העיתונים מצִדם דאגו לפרסם במדור הספורט שלהם ללקוחותיהם ביום המשחק, "כי נותר מספר מצומצם של כרטיסים בקופות האִצטדיון". טקסט טריביאלי ומוכר, וידוע מראש, שבִּצְבֵּץ בגלוי מדפי העיתון. האם הטקסט הזה היה אינפורמציה או קידום מכירות זאת כבר שאלה אחרת. האם היה מדויק ונכון אם לָאו היא שאלה נוספת. ההודעה בדבר השידור הישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעשתה תמיד ברגע האחרון (כדי לא לפגוע במכירת הכרטיסים) וכרגיל הפתיעה את הצופים. טעם גדול לפגם. על הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטלת החובה ליָידֵע בזמן את ציבור הצופים לגבי מִשדריה. הסתרת המידע מהציבור אודות השידור הישיר המתוכנן ושיתוף הפעולה בימים ההם עם העיתון "ידיעות אחרונות" כדי לזכות בנזיד העדשים של השידור הישיר היוותה כֶּתֶּם ואֶבֶן נֶגֶף בתולדות השידור הציבורי. אף אחד מ- משלמי האגרה לא העז אז להתלונן. כי מי זה יהין לריב עם גוף השידור המונופוליסטי רב העוצמה כרשות השידור או להתעמת עם קונגלומרט התקשורת, העיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות" של נוח מוזס ז"ל ודוב יודקובסקי ז"ל.

יממה לפני המשחק של קבוצת ליוורפול נגד כוכבי הכדורגל של ישראל נכחתי כמפיק השידור הישיר המתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון ר"ג לצִדם של נוֹח מוֹזֶס ז"ל המו"ל והעורך האחראי של העיתון "ידיעות אחרונות" יחדיו עם העורך דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי ז"ל, והמוציא לפועל של האירוע היוּמְרַנִי ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס יבד"ל בנו של נוח מוזס ז"ל. עקבתי אחרי החזרות לטקס. נוכחותי בשטח באצטדיון ר"ג בשליחותו של אלכס גלעדי הייתה חשובה כדי לתאם את פרטי ההפקה והשידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם בעלי העיתון "ידיעות אחרונות", ה- Owner של האירוע המדובר.

טקסט תמונה : 1979. הבאת קבוצת הכדורגל האנגלית המצוינת ליוורפול לישראל בקיץ 1979 הייתה מבצע שיווק ראוותני, יקר, ומוצלח של העיתון "ידיעות אחרונות". ציבור אוהדי הכדורגל מילא עד אפס מקום את אִצטדיון ר"ג כדי לצפות במשחק רֵעים נטול כל חשיבות בין כוכבי ישראל ואבי כהן בראשם נגד שחקנים רבי מוניטין של קבוצת ליוורפול כמו קני דאלגליש (Kenny Dalglish) במרכז, אלן האנסן (Alan Hansen) משמאל וגרהאם סונס (Graham Souness). (מקור : soccer year book 1984). 

טקסט תמונה : מישהו מחק את הפִּרסומות מהחולצות של אלן האנסן (מימין) , קני דאלגליש , וגרהאם סונס. (מקור : soccer year book 1984). 

נדהמתי מהקשר המשפחתי החם והערצה והחיבה העצומה שרחש נוֹח מוֹזֶס האב לבנו נוֹנִי. שאלתי באותה נקודת התצפית שלי במהלך החזרות לטקס באצטדיון ר"ג את נוֹח מוֹזֶס, כלהלן : "…תאמר לי בבקשה מר נוח מוזס, מי הוא האחראי לטֶקֶס הגרנדיוזי הזה בו אמור אבי כהן שחקן מכבי ת"א להיות מוסע במכונית פתוחה באצטדיון רמת גן, סוג של כבוד השמור לנשיאים בלבד…?". בעל העיתון הנפוץ במדינה הסתכל עלי בפליאה והשיב ללא השתאות בגאווה לא מוסתרת כלהלן : "…מה זאת אומרת מִי…? נוֹנִי שלי… !". זה לא היה חדש לי. ידעתי שבין האב לבנו מתקיימים יחסי אהבה, הערכה, והערצה הדדיים. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל שיתפה פעולה עם "ידיעות אחרונות" בשיווק ו- Build up של המשחק ליוורפול נגד כוכבי נבחרת ישראל ב- 28 במאי 1979 באִצטדיון ר"ג ובעקיפין במכירת הכרטיסים. בתמורה קיבלנו היתר לשדר ישיר את המשחק אך מבלי לפרסם זאת בהודעה מוקדמת לציבור. השידור הישיר נעשה בהסתר. המשחק הסתיים כאמור בתוצאה 3:3. את השערים לזכות נבחרת ישראל הבקיעו עודד מכנס, גדעון "גידי" דמתי, ודני נוימן. אך זה לא היה העיקר. העיקר היה שנשמר העיקרון החשוב בו הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל משתפת ביודעין פעולה עם גורמים מסחריים (במקרה הזה העיתון "ידיעות אחרונות") ב- Build up ו- Promotion (קידום) של אירוע ספורטיבי מסחרי, תמורת קבלתו בחינם לשידור ישיר, אך בד בבד תוך העלמת מידע השידור הישיר מציבור משלם האגרה המממן אותה ואת ביצועיה. הדבר נעשה בהסתר וכאילו ברגע האחרון. העסק עבד בצורה בוטה ולא נקייה. המִרְקַע היה אתנן שהטלוויזיה הישראלית הציבורית העניקה ל- "ידיעות אחרונות" עיתון הנפוץ במדינה רב הכוח, המעמד, וההשפעה, ובתמורה השידור הישיר היה מעין "שַי" ו/או "מתת" (כל ניסוח טוב) שהעיתון הנפוץ בטלוויזיה העניק בסופו של עניין לטלוויזיה הישראלית הציבורית. חוקי המשחק ששררו ואשר התנהלו בעת ה-התמודדות הכוחנית התקשורתית וגם היוקרתית בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין העיתון "ידיעות אחרונות" בימים ההם, מחוץ לכר הדשא ומחוץ לזירת הפרקט, היו מורכבים וסבוכים וגם מרתקים ומעניינים לפחות כמו תחרויות הספורט עצמן.

טקסט תמונה : 24 במאי 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אצטדיון רמת גן. 45000 (ארבעים וחמישה אלף) צופים ממלאים את יציעי אִצטדיון ר"ג עד אפס מקום. העיתון "ידיעות אחרונות" עורך מצגת ענקית וטקס פרידה מרשים לשחקן מכבי ת"א אבי כהן ז"ל מעוטר בפרסומת מסחרית של "עלית" העובר לשורות הקבוצה האנגלית רבת המוניטין ליוורפול. בתמונה נראה אבי כהן (מימין נושא את הפרסומת "עלית") נוסע במכונית ספורט פתוחה יחד עם קני דאלגליש הקפטן ו- שחקנה של ליוורפול. העיתון של המדינה הפיק הצגה ברמה לאומית וחלק לאבי כהן כבוד השמור בדרך כלל לנשיאים וראשי ממשלות. (התמונה הוענקה לי באדיבות הצלם לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום השידור הישיר של המשחק (יום חמישי – 24 במאי 1979) ליוויתי את נסים קיוויתי (נמנה ב- 1979 על חטיבת הספורט של אלכס גלעדי לאחר שפרש שבע ימים מהעיתון "ידיעות אחרונות") בדרכו למלון "הילטון" בת"א כדי לראיין את בּוֹב פֵּייזְלִי מנהלה המיתולוגי של ליוורפול והקפטן הסקוטי קֶנִי דָאלְגְלִיש לתוכנית "מבט ספורט" (שודרה יומיים אח"כ בשבת – 26 במאי 1979). שרגא מרחב הציב את מצלמת פילם שלו וסעדיה קאראוואני הפעיל את הטייפ של מכשיר ההקלטה "הנָאגְרָה" (Nagra) הישנה. החל צילום והקלטת הריאיון. לא הבנתי מילה מדבריו של קֶנִי דָאלְגְלִיש בעת הריאיון ההוא. שאלתי את נסים קיוויתי מי שהאנגלית הייתה שגורה בפיו כשפת אם שלו (התגורר באנגליה כ- 30 שנה) בתום הריאיון, אם הצליח להציל משהו מטקסט תשובותיו של קֶנִי דָאלְגְלִיש. "…גם אני כמעט ולא הבנתי מילה מהניב "סקוֹטִי – קוֹקְנִי" שהייתה שגוּרָה שבפיו של קֶנִי דָאלְגְלִיש…", אמר לי והוסיף, "…הוא איננו מדבר בדיוק את אותה האנגלית שאני מדבר, אבל מה, לא היה לי נעים להפסיק אותו ולומר לו שאני לא כל כך מבין מה הוא אומר לי…". נסים קיוויתי פִּענח את הטקסט הלא מובן במלואו רק על שולחן עריכת הפילם ה- Steenbeck, בטרם שידור הכתבה ב-תוכנית  "מבט ספורט" שלנו במוצ"ש – 26 במאי 1979. 

העיתון "ידיעות אחרונות" היה לא רק העיתון של המדינה אלא גם המפיק הגדול בארץ הזאת שאזרחיה היו משוגעים על אירועי ספורט רלוואנטיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשרכה אחריו. אך לא תמיד הלך הכל חלק. ככלות הכל הטלוויזיה מתחרה דרך קבע בעיתונות הכתובה ובמקום שיש אתננים קיימים חילוקי דעות וריבים אישיים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אומנם גיבה את גישתי העיתונאית אולם לא הביע עניין מיוחד בסיקור האירוע עצמו ב- "מבט ספורט" שעסק בנדידתו של שחקן מכבי ת"א אבי כהן לשורות הקבוצה האנגלית ליוורפול. היו לכך כאמור שתי סיבות : הכדורגל הישראלי אומנם לא היה מספיק חשוב בעיניו יתר על המידה אולם כעיתונאי וותיק וכמנכ"ל רשות השידור החדש הבין שהמדיה האלקטרונית הראשית של מדינת ישראל איננה רשאית לעמוד מהצד בשעה שציבור גדול במדינת ישראל סקרן מתעניין בהתרחשות היסטורית בה שחקן כדורגל חובב ישראלי נקנה ונרכש ע"י קבוצת כדורגל בריטית ליוורפול מקצוענית ידועת שם שהיא אלופת אנגליה ובעלת מוניטין בינלאומי. וחוץ מזה את האירוע המסחרי באצטדיון רמת גן הפיק העיתון "ידיעות אחרונות" מתחרהו המושבע של העיתון "מעריב" עליו נמנה במשך שנים רבות יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומשם הגיח ב- 1 באפריל 1979 ל- מַנְכֵּל את רשות השידור.

במשך חמש שנות שלטונו ברשות השידור 1984 – 1979 לעג יוסף "טומי" לפיד לכדורגל הישראלי על כל שלוחותיו לרבות הנבחרת הלאומית. במשך אותן חמש שנים הוא לא תרם, לא קידם, ולא שיפר במאום את תקציב שידורי הספורט וגם לא את אמצעי ההפקה, לא את האפשרויות הטכנולוגיות, לא תוספת ניידות שידור אלקטרוניות, וגם לא את רמת הצילום והעריכה ב- Film ו- Video של התוכנית "מבט ספורט" (שודרה תמיד בכל מוצ"ש) נושאת הרייטינג, שסיקרה מידי מוצ"ש את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). יתירה הזאת : הוא סירב מכל וכל לשנות את הסכמי העבודה המעוותים בשבתות עם הטכנאים והעיתונאים בטלוויזיה, דבר שהגביל מאוד את הפקת "מבט ספורט" שהפכה למסמך תיעודי חסר וחלקי. זה לא הזיז לו. ככלות הכול דובר בכדורגל הישראלי הוא סנט בהתאחדות, עקץ וזִנֵב בה, ושלח מידי שנה את עוזריו שלמה עבדי ויוחנן צנגן להילחם את מלחמתה של הרשות במשא ומתן על גובה תשלום זכויות השידורים. צריך להבין שבאותן השנים ההן שילמה רשות השידור סכום מרבי של זכויות שידורים להתאחדות הכדורגל שנע בין 3000 (שלושת אלפים) ל- 4000 (ארבעת אלפים) דולר לכל קבוצה בליגה הלאומית (ליגת העל היום).

בחודש אוקטובר של שנת 1982 שיבח מבקר הטלוויזיה אברהם טַל במאמר הביקורת השבועית שלוֹ בעיתון "הארץ" את התוכנית הפופולארית "מבט ספורט" שסיקרה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), והעניק לה מוניטין, יחסי ציבור, ושיווק כאלה שכול תוכנית טלוויזיה באשר היא, מבקשת להתברך ולהתהדר בהם. הדבר היה למורת רוחו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. הנה לשון טקסט הביקורת שלוֹ, "שלוש נקודות ל- "מבט ספורט" [1].

טקסט מסמך : 21  באוקטובר 1982. זהו קטע העיתונות המקורי ובו קטע ביקורת הטלוויזיה של אברהם טל בעיתון "הארץ". (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל דובב אותי ואמר לי אז בהומור ציני שכה אִפיין אותו כל חייו, "…תגיד לי יואש אלרואי כמה שילמת לאברהם טַל… ?". השבתי לו ברצינות תהומית בהיעדר חוש הומור עצמי שלי, "…על מה אתה מדבר. אינני מכיר אותו כלל. מעולם לא ראיתיו…". בביקורת הטלוויזיה הזאת עלה כותבו עַל החיסרון התוכני הגדול של "מבט ספורט" בימים ההם והוא כיסוי חסר וצילום מוגבל של משחקי המחזור. כך כתב : "…עם זאת אוהדי קבוצות רבות לא ראו את קבוצותיהם על המסך, ומידע על משחקים אחרים היה עושה צדק גם אתם…", אך לא חִידֵד את הדברים מספיק ולא העלה את ה- Issue הזה לקִדְמַת המאמר לשמחתו של יוסף "טומי" לפיד. "מבט ספורט" במוצ"ש בתקופת ניהולו של יוסף "טומי" לפיד את רשות השידור בשנים 1984- 1979, היה מסמך עיתונאי דוקומנטארי חַסֵר, לחלוטין לא שלם, ולכן פַּגוּם שניתן היה לעשותו טוב הרבה יותר. מאמר הביקורת של אברהם טַל מצא בכל זאת חֵן בעיני מנכ"ל הרשות מפני שהעניק איך שהוא לגיטימציה לשידור התוכנית החסרה במתכונתה הנוכחית. יוסף "טומי" לפיד אימץ את ביקורת הטלוויזיה של אברהם טל אל לבו ומיהר להיאחז בה. אברהם טַל נחשב לכתב שקול ועיתונאי בעל מוניטין. בשל כך הייתה טמונה סכנה בביקורת הטלוויזיה החיובית והאוהדת שלוֹ את "מבט ספורט". יוסף "טומי" לפיד סבר שאם אישיות עיתונאית ערכית כאברהם טַל מעניקה הכל זאת שלוש נקודות ל-תוכנית העיתונאית הפגומה "מבט ספורט" במצבה ו- מתכונתה הנוכחית בעיתון רציני כמו "הארץ", הרי שאין לערער על פסיקתו. וכמובן על פי תפישתו אין לתגבר את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית שאברהם טל העניק לה שלוש נקודות. יוסף "טומי" לפיד ידע כמוני ש- "מבט ספורט" יוצרת תמונה חלקית על המסך בגלל אמצעי ההפקה והצילום המוגבלים שלה, ובעצם ניתן לעשות אותה טוב הרבה יותר, אך נמנע במתכוון (בשל שיקולים כספיים) לספק לי שלוש או ארבע מצלמות פילם ישנות נוספות כדי לשפר לאין שיעור את רמת הדיווח והעיתונאות של המסמך הדוקומנטרי השבועי הזה, הקרוי, "מבט ספורט". מבלי מֵשִים סייע העיתונאי אברהם טַל למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לכסות את ערוותה הציבורית של "מבט ספורט".

בשלהי כהונתו כמנכ"ל רשות השידור בראשית 1984 היה יוסף "טומי" לפיד לכוד בריבים ממושכים ובלתי פוסקים עם וועדי העובדים. בעיקר עם הוועד החזק של עובדי ההנדסה. מפני שהיה איש חכם אך גם בוטה מאין כמוהו בעל סגנון דיבור מעליב נכונו ליוסף "טומי" לפיד קשיים עם חלק מנציגי העובדים. הוא היה נוקשה וקשוח גם עֶרֶב סיום תפקידו ברשות השידור. לא בטוח בכלל שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוטב בתום חמש שנות שלטונו ברשות השידור. בטוח ש- "מבט ספורט" ספינת הדֶגֶל של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נפגעה אנושות בערוב ימיו ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם טוביה סער זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "…נכון שיוסף "טומי" לפיד כעורך ראשי של שידורי הרשות פשוט לא אהב שידורי ספורט אבל היו לו יתרונות אחרים…". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל סבר וחשב אחרת מטוביה סער יבד"ל (בן 84, היום) ונתן ביטוי להערכתו בסלוגן המפורסם שהגה בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה, כשאמר : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

בשבת – 7 בינואר 1984 שלושה חודשים לפני תום כהונתו של יוסף "טומי" לפיד בתפקיד מנכ"ל הרשות כיסתה חטיבת הספורט באמצעות ניידת שידור אחת קטנה המצוידת במצלמה אלקטרונית בודדה משחק אחד בלבד מתוך שמונה באחד ממחזורי הליגה הלאומית בכדורגל. חברו לכך כמה סיבות ותירוצים שאִפיינו את השידור הציבורי המסורבל, רווי וועדי עובדים וגם ביורוקרטיה, ובסופה פארסה עיתונאית. ההצדקה לשידור "מבט ספורט" מידי מוצ"ש היה צילום ו- סיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) גם אם היה מדובר בדרך כלל בכיסוי קטוע וחלקי. אך משחק אחד בלבד…? לא ישנתי כל הלילה מחמת הבושה המקצועית. יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער נמו מצוין את שנתם באותו הלילה ההוא כפי שהעידו בפני. למחרת 8 בינואר 1984 החלטתי להתכתב שוב בפעם המי יודע כמה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד באמצעות הבוסים הישירים שלי מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער. הייתי מאוכזב מאוד ומר נפש.

[1] ראה נספח : ראה כתבת ביקורת טלוויזיה של אברהם טל בעיתון "הארץ" מ- 21 באוקטובר 1987 המשבח את "מבט ספורט".

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- סוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת (5). ליתר דיוק ב- 1989. היכרות חמישית. 

שידורי ה- NBA הישירים שלנו הולידו טור ביקורת קבוע של מבקר שידורי טלוויזיה רדוד וירוד בעיתון "ידיעות אחרונות", העונה לשם עדי דיסקין . המבקר הנ"ל תקף אותנו פעמים רבות בזו אחר זו בעיתונו על לא עוול בכפינו, בשעה שהשתמש לצורך הניגוח בעובדות לא נכונות. ברור שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין יבד"ל ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לא יצאו להגנתי ולהגנת עובדיי מפני אותו מבקר הטלוויזיה המגוחך ההוא של "ידיעות אחרונות" מר עדי דיסקין. באחת מהפעמים ההן תקף אותנו מדוע לא שידרנו ישיר את אחד ממשחקי ה- NBA ובִלְבֵּל והטעה את קוראיו בנתונים של זמן ומקום שהם אֹשיות התִּכְנוּן של כל שידור טלוויזיוני. זה לא היה פוסט ביקורת טלוויזיונית. זאת הייתה הסתה לשמה. אנוכי שונא להיות מותקף על לא עוול בכפי ובהיותי עיתונאי ואיש טלוויזיה תחרותי החלטתי להשיב מלחמה שערה נגד אותו עדי דיסקין שאמור לשרת ביושרה והגינות את קוראי "ידיעות אחרונות" אך לא עושה כך וממשיך לירות מהמותן ולא דרך קוונות מכונת הדפוס שלו. הוא פשוט לא אמר את האמת לקוראיו. עשיתי זאת כדי להגן על השֵם הטוב שלנו ללא שום התייעצות מוקדמת עם קברניטי השידור הציבורי הראשיים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין.  זה לא היה תפקידי. זה היה תפקידם וגם תפקידו של מוסד הדוברות של רשות השידור אך כולם נדמו שם. נותרתי חשוף. אינני שַק אִגרוף של איש. העליתי "לאוויר" את אוּרִי לֵוִי שלי בתוכנית "משחק השבת" עם פינת העיתונות שהגינו ויצרנו שנינו, וקראנו לה, "שָחוֹר/ לָבָן ולפעמים בצֶבַע". בדברי התשובה שלנו סתרנו אחת לאחת את העובדות הלא נכונות שהופיעו במאמרי הביקורת של אותו עדי דיסקין. אורי לוי היה בעת ההיא בעל עט מושחזת ושרצה ידע להיות סרקסטי. באותה השנה ההיא של 1989 ובמשך שנים ארוכות לפני 1989 ואחרי 1989 הוא היה לא רק יד ימין בוטחת שלי, הוא היה שתי ידיי הימניות. הוא היה עמוד תווך שלי. אהבתי אותו, הערכתי אותו, ובטחתי בו. האמנתי לו ובו. "אפס בחשבון ואפס בגאוגרפיה", ירה אורי לוי ללא כחל ושרק מבעד לקוונות עדשות מצלמות הטלוויזיה שלנו לעבר עדי דיסקין ו- "ידיעות אחרונות" של ארנון "נוני" מוזס, ופגע בול. אורי לוי הישיר את עיניו למצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" וכה העניק את ציוניו למבקר הטלוויזיה הכושל של העיתון הנפוץ במדינה, "אפס בחשבון ואפס בגאוגרפיה". זאת הייתה מתקפת נגד יעילה שלנו. נוצרה תדהמה ועִמָה הפתעה מוחלטת. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העזה ו- השיבה מלחמה נגד "ידיעות אחרונות". המדינה עצרה מלכת. ממתי זה מרשה לעצמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקוף באופן ישיר ובוטה כל כך את העיתון של המדינה. אורי לוי ואנוכי הפקנו אמפליטודה. שכבות האוויר בחלל האולפן זעו (!). לפתע השתרר שקט מוחלט. הייתה דממה.

למחרת הגיע צלצול טלפון. על הקו היה קול מוכר. זה היה לא פחות מ- ארנון "נוני מוזס. "בוא ניפגש לארוחת צהרים במלון "דן" בתל אביב", הציע העורך האחראי של "ידיעות אחרונות". אורי לוי ואנכי ירדנו אליו לתל אביב.

נוני מוזס הוא גבר שניחן בפנים יפים, בהופעה נאה ונחושה, ובקסם אישי רב, אך אין לטעות בו. האיש מחזיק בידיו כוח תקשורתי עצום ורב השפעה. אהבת חייו היא עיתונו מפעל חייו של אביו נוח מוזס ז"ל ושלו, העיתון "ידיעות אחרונות". נוני מוזס הוא ראשית דבר איש עסקים, ואוסיף, איש עסקים מוכשר ופראקטי. הוא יעשה הכל כדי להגן על בחירת ליבו. לא הופתעתי כשהקונגלומרט הצעיר והנחוש הזה רק בן 26 היה גלוי לב, וכה אמר לי ישירות במלון "דן" התל אביבי ההוא מבלי להתמהמה כלהלן : "…יואש אלרואי, נקוב אתה בעצמך את מחיר הפיצוי על דברי ביקורת הטלוויזיה שהודפסו ב- "ידיעות אחרונות" ע"י הכתב שלנו עדי דיסקין ואשר הובררו כלא נכונים. קבע אתה את עונשו של כותב הביקורת המוטעית…". הוא אמר את מה שאמר מפני שידע כי גם בשידוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית טְמוּנים כוח והשפעה, לא רק בעיתונו. כיבדתי אותו ולכן השבתי לו בנימוס בזאת הלשון : "…נוֹנִי, אינני איש שעומד מעל הביקורת, לא אני וגם לא אתה. אינני איש ריב ו-מדון. אידיליית תנאי חיי וחיי משפחתי ברורים: אני שואף לגוּר, לדוּר, להתגורר בסביבה של אמת ויושרה. אני מבקש שביקורת העיתונאית אודותיי ואודות עובדיי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית תהיה כנה ועניינית. אינני עומד מעל הביקורת בנאי שהיא תהיה הוגנת ולא נקמנית. אולם אם נגזר עלי לחיות בתנאי אקלים שלילי של קרבות ומלחמה, בהם הביקורת שמעביר עלינו העיתון שלך "ידיעות אחרונות" עוסקת בעובדות לא נכונות ובשקרים, אזי אנוכי שָש אלי קרב על מנת להגן על עצמי ועל רשת הטלוויזיה שלי. נוני, בזרועותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והמונופוליסטית טמונים כוח, סמכות, והשבת מלחמה יעילה ופוגענית שערה לא פחוּתים משל "ידיעות אחרונות" שלך, שהציבור מכנה אותו העיתון של המדינה". למחרת ירד טוּר ביקורת הטלוויזיה של עדי דיסקין מעיתון "ידיעות אחרונות", ופסק מלהופיע. זאת הייתה גם אחריתה של פינת העיתונות שלנו "שחור/לבן ולפעמים בצבע". הסכם הוגן. אנוכי ראיתי במר ארנון "נוני" מוזס בכל השנים ההן איש הגון, סמכותי, ו- כֵּן. איש שמילה שלו היא מילה. איש עסקים קשוח נאה למראה, שחריצי הקמטים בין גבותיו ולאורך לחייו כבר החלו לסלול להם דרך, ואשר אולי לא היה תמיד נחמד, אך לעומת זאת הוא לא היה שקרן ולא רמאי. וגם לא פתלתל. הערכתי אותו מפני שעמי הוא תמיד היה כֵּן ו- דיבר אמת. נוני מוזס ניחן בכריזמה בלתי נדלית. הערכתי אותו. לא שיניתי את דעתי אודותיו עד עצם היום הזה בעת כתיבת פוסט מס' 837 בבלוג הקרוי, YOASHTVBLOG.CO.IL.

ככה אנוכי כמנווט, עורך ומפיק, ומנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 22 שנים ראיתי את משעול רשת הטלוויזיה בו צעדתי בבטחה בשיווי משקל מלא. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם מר חיים יבין וגם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא אהבו את צעדיי אלה ולא את ההתחשבנות שלי עם העיתונות הכתובה שנהנתה להקיז את דמה של חטיבת הספורט בפיקודי שהייתה ת. פ. שלהם. שניהם, חיים יבין וגם אורי פורת, סירבו להגן עלי מפני התוקפים אותי ואת פיקודיי וגם לא רצו שאנוכי אגן על עצמי בכוחותיי שלי. ב- 26 בפברואר 1989 נתנו לי שניהם להבין את דעתם הלא נוחה מהפינה ההיא, "שחור/לבן ולפעמים בצבע", שאנוכי והעיתונאי – שדרן שלי אורי לוי מיסדנו בתוכנית "משחק השבת". שניהם התעוררו משנתם רק לאחר שהודעתי לציבור כי אין בדעתי להרכין ראש בפני המבקר עדי דיסקין מ- "ידיעות אחרונות" ולא בפני שום מבקר טלוויזיה אחר בעיתונות הכתובה. אנוכי חייב דו"ח ראשית דבר למצפוני ורק אח"כ לבוסים העליונים שלי. בסדר העדיפות הזאת (!). אין דבר נעלה יותר מכישרונו המוסרי ועוצמתו של האדם להתייצב כל יום מחדש בינו לבין נפתולי נפשו ולדווח דיווח אמת למצפונו, גם אם תועלתו האישית נפגמת ונפגעת. כך כתבו לי שני מנהיגי השידור הציבורי ההם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין – ב- 26 בפברואר 1989 [1].

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלי לאחר השבנו מלחמה שערה בתוכית "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 1 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני תוקפיי לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה חסר ערך בעיניי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 2 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת של חיים יבין לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני התוקפים אותי לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה פשוט חסר ערך בעיניי. אף על פי כן תייקתי אותו בשעתו בארכיון שלי. השנים חלפו להן ב- Speed לעיתים בסערה. מישהו מבין שלושתנו השתנה וזה לא הייתי אני. מזלי הטוב שחלק מהמסמכים הר"מ נשמרו. שיני הזמן לא פגעו בהם והעפר לא כיסה אותם. אחרת מי הוא בן אנוש שיאמין לטקסט שלי ללא עדויות וללא תימוכין ? 

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים ב- סיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלף זמן רב. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים המוצלח ומניב רייטינג של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA הטובה בעולם, לראשונה בתולדות השידור הציבורי המונופוליסטי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. חלף זמן רב. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים המורכבים והמסובכים (בעיקר מבחינה טכנולוגית ותקשורת לוויינים בינלאומית), והמרוחקים והממושכים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986, והמונדובאסקט של ספרד 1986. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים, ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג בן יותר משנות דור.

חיים יבין לא יצא מגדרו להגן עלי בפברואר 1989 מפני עדי דיסקין בעוד אני חרקתי שן כדי להגן על עובדיי ועמיתיי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי דאז חיים יבין לא היה מנהיג דגול עבורי. הוא היה קריין דגול אך יש הבדל בין השניים. חיים יבין התעורר רק כשאנוכי נקטתי מהלך התקפי ביוזמתי שלי. לפני כן הוא נמנם.

וגם : מר ארנון "נוני" מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות", אל תוותר וגם אל תתרשם מכל מיני "יפי נפש" שמקשקשים מאחורי גבך. אל תירא ואל תיחת בשעה שאתה נלחם ו- נושא על כתפיך אחריות אֶמֶת כבירה. אינך בודד.

[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה אלי מ-  26 בפברואר 1989, הקורא אותי לסדר בשל עשיית חשבונות עם העיתון "ידיעות אחרונות".

[2] ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלי הדורש ממני לתאם ולקבל אישור מהממונים עלי בטרם אני תוקף את מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות". 

סוף הפוסט מס' 837 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 בנובמבר 2019.​

וגם: הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לבלי שוב.

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב לחבר הקיבוץ מרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה . לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

טקסט תמונה : אימא שלי, שרק'ה פרס – בלינדמן – אלרואי, אישה יפת מראה בהיותה בת 19. התמונה צולמה ב- 1931 בארץ ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי בגיל 19. התמונה צולמה בלִיטָא זמן קצר לפני עלייתו לארץ ישראל ולקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1957. קיבוץ אפיקים. אני בן  19 (בגיל שאבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם בעיירות שירווינט וקורשאן בליטא והעפילו לארץ ישראל) בעת חופשה רגילה בשירות הצבאי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה במשק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים, "אפיקים – דרכו של קיבוץ" (יצא לאור ב- 1986).

[2] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר, "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לאור ב- 1951).

פרק "אודותיי" בבלוג מסביר מדוע יש לי בתום קריירה טלוויזיונית ארוכה בת 40 שנה סמכות מוסרית ומקצועית לכתוב את הבלוג הזה. חלק ממכתבי ההערכה שנשלחו אליי ברבות השנים ע"י הממונים עלי המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומנהלי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר מתועדים בהמשך פוסט מס' 837, משמשים כאסמכתא ולא כ- כתר. שירתי בצה"ל בתפקידים קרביים מ"כ, קצין טירונים, קצין חבלה וסמ"פ בגדוד 12 של חטיבת גולני במשך שלוש שנים, 1956 ל- 1959.

ב- 1963 עזבתי את קיבוץ אפיקים ונישאתי ליעל תג'ר. בשנים 1965 – 1963 למדתי את הוראת החינוך הגופני במכון ווינגייט. המורה – מחנך של כיתתי היה מר אורי אפק. המורה שלי לא"ק היה מר יצחק "איציק" מנדלברויד. שניהם הטביעו עלי את חותמם. סיימתי את לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בהצטיינות. בין השנים 1965 ל- 1971 שימשתי מורה לחינוך גופני ומורה למתמטיקה. מקצועות המתמטיקה, הפיסיקה, והכימיה משכו מאוד את תשומת לבי כילד ונער בנוסף להתעניינות בספורט ובמדע הספורט. כילד ונער שיחקתי שח מט. יכולתי לשחק כנער שח מט עיוור סימולטאני בו זמנית נגד חמישה מתחרים שונים מבלי לראות את הלוחות.

בחודש יולי 1971 גייסו אותי אלכס גלעדי ודן שילון למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ככתב, עורך, מפיק, ושדר. שניהם היו החונכים שלי. בנובמבר 1980 מינה אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בעצה אחת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער ייבדל לחיים ארוכים) למנהל מחלקת הספורט במקומו של אלכס גלעדי שפרש ועבר לקריירה פנטסטית בשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כיהנתי בתפקידי הרָם עד אוגוסט 2002. עקרונות הניהול שלי היו מבוססים על התמחות וידע בעיתונאות טלוויזיונית, התמחות וידע בטכנולוגיה הטלוויזיונית, והתמחות רחבה מאוד ויסודית ביותר בזירת הספורט הענפה. כמנהיג שידור שהוביל במשך 22 שנים יחידה טלוויזיונית קטנה אך מאומנת ושאפתנית נהגתי נהגתי על פי חמשת הכללים לאורם התחנכתי בילד ונער בקיבוץ אפיקים : יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, נאמנות, ודבקות במשימה. באותה העת של קיץ 2002 נטשתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת בשל מחלוקת חריפה ביותר שלי שלא ניתנה לגישור עם מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , וקרוי, "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האופל, 2005 – 2001". הספר הזה הוא אחד מסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ואודות הטלוויזיה הבינלאומית בשנים 2014 – 1884 בשלוש קטגוריות ראשיות : ספורט, חדשות, ותיעוד. הסדרה בת 13 הספרים היא בעלת מכנה משותף טלוויזיוני, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"  (THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY).

יוסף בר-אל הוצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כתב המינוי ניתן לו ב- 2 ביוני 2002. בחלוף שלוש שנים הודח ב- 2 במאי 2005 בבושת פנים וסולק מתפקידו ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינו אותו למשרה הרמה וחשובה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. שירתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות , 2003 – 1971 . במשך שנות דור העניקו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם כ- 120 מכתבי הערכה והצטיינות על פועלי למען השידור הציבורי בתחום הפקות הספורט. חלקם מובאים בפרק "אודותיי". הצל"שים האלה הם האסמכתא לכתיבת הבלוג הזה. הייתי איש תחרותי ואמביציוזי בימי שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אולם שמרתי לחלוטין על צלם אדם. נשארתי תחרותי עד עצם היום הזה. אפילו היום כסבא בן 81 אני מתמודד עם נכדיי כל הזמן בכדורסל, שחמט, תופסת, ומחבואים. אינני מוותר ולא מוכן להפסיד להם.

מאז אוקטובר 1998 וביתר שאת מאז תום אולימפיאדת סידני 2000 (ב- 2 באוקטובר 2000) ועד עצם כתיבת שורות אלה בנובמבר 2018, אני עסוק במחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס (10000 – 4000 עמודים כל אחד מ- 13 הספרים), שנקראת על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה המפורטת דנה ועוסקת בקורות התפתחות חזון שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל ובעולם בשנים 2019 – 1884. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובתבל. הסדרה שאמורה להכיל כ- 130000 (מאה ושלושים אלף עמודים) כוללת בתוכה עשרות אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם נראו עדיין, ריאיונות, ועדויות של אנשי מפתח בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, לרבות אלפי מסמכים  ואלפי קטעי עיתונות. הסדרה מתמקדת בשלושה תחומים עיקריים של ההפקה, העריכה, והשידור העיתונאי בתעשיית הטלוויזיה : תחום הספורט, תחום החדשות, ותחום התיעוד. 9 מתוך 13 הספרים עברו כבר עריכה והדפסה מקדמיות.               

להלן שמות 13 הספרים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה":

1. פרולוג חלק א ' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' עוסק גם ברצח הנפשע של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, בעת עצרת שלום המונית שהתקיימה במוצ"ש – 5 בנובמבר 1995 ב- "כיכר מלכי ישראל" בעיר תל אביב – מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם. ניידות השידור של שני ערוצי הטלוויזיה הארציים היו שָם אך נטשו את עצרת בטרם סיומה והחמיצו את תיעוד ההתנקשות הנוראית בבן מלכות של מדינת ישראל. מפיקי ועורכי החדשות בערוץ 1 כמו גם עמיתיהם בחברת החדשות של ערוץ 2 נטשו את סיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) בטרם עת ולפני סיומה הפקירו את זירת הרצח לאזרח בשם רוני קמפלר בן 37 רואה חשבון במקצועו שהיה מצויד במצלמת חובבים Video קטנה ותיעד לבדו את מעשה הרצח השפל למרות תנאי תאורה לא טובים הערה : החמצה טלוויזיונית דומה התרחשה ב- 22 בנובמבר 1963 דאלאס (בירת טקסס) בעת רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי במסע בחירות שלו ע"י המתנקש לי אוסוואלד. שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS ,NBC, ו- ABC וויתרו על סיקור צמוד והותירו את זירת הרצח לצלם חובב בשֵם אייבראהאם זפרודר שהחזיק בידיו מצלמת חובבים פילם Super 8 קטנה ותיעד את האירוע באקראי. (כ- 10000 עמודים).

2. "שמונה ימי בראשית". כרכים א' , ב' , ג' עוסקים בהקמת הטלוויזיה ישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (כ- 9500 עמודים).

3. "טרילוגיה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הכרך הראשון עוסק בהכנות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (מיסודן של ARD ו- ZDF) לקראת השידורים האולימפיים, ההכנות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות דן שילון ואלכס גלעדי לקראת השידורים האולימפיים, וההכנות של הספורטאים הישראליים לקראת השתתפותם בתחרויות האולימפיות בראשות ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין. הכרך השני עוסק ברצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים. הכרך השלישי והרביעי עוסקים במטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מזניק באוגוסט 1973 את השידור הציבורי לעידן חדש בעזרת סיוע עצום של שלושת האלופים שלו מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום , ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי. שנות הניהול של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 (שתי קדנציות ניהול) נחשבות ל- "תור הזהב" שלה. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 היה יצחק לבני ז"ל. בין יצחק לבני לבין ארנון צוקרמן שררו יחסי עבודה רעועים וחוסר אמון לאורך כל תקופת הניהול המשותף. זה היה סוד, אך גלוי. ביולי 1979 החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, שלא לאפשר לארנון צוקרמן קדנציית ניהול שלישית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראו בכך פעולת הדחה ויצאו בהמוניהם ב- 23 ביולי 1979 להפגנת תמיכה ענקית בעד המשך כהונתו של ארנון צוקרמן. מנכ"ל הרשות לא וויתר. ארנון צוקרמן סולק ובמקומו התמנה מאוחר יותר לתפקיד יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (כ- 10000 עמודים).

4. "המצאת הטלוויזיה". (כ- 2500 עמודים).

5. "רוש ולענה. הפוליטיזציה בשידור הציבורי. שנות האוֹפֶל 2005 -2001". (כ- 8000 עמודים).

6. "מלחמת הדיאדוכים". המאבק בין השידור הציבורי הוותיק והעני במדינת ישראל לבין השידור המסחרי והצעיר שנולד בערוץ 2 בנובמבר 1993 , ולבין חברות הטלוויזיה בכבלים (מת"ב, גוונים, וערוצי זהב, שהחלו את פעילותן ב- 1989. (כ- 10000 עמודים).

7. "הקשר הסימביוטי". הספר דן בהסכם ארוך טווח בן 37 שנים רצופות 2007 / 2006 – 1970 /  1969, מהיבטים שונים של חתימת החוזים, בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו ללא סייג בקשר הסימביוטי. (כ- 10000 עמודים).

8. "סמן ימני. יחסי הגומלין הכלכליים בין הטלוויזיה לבין הכדורגל – בארץ ובעולם". (כ- 10000 עמודים).

9. "פוטו פיניש : הטכנולוגיה הטלוויזיונית כרשות שופטת בתחרויות הספורט והכדורגל". (כ- 10000 עמודים).

9.א. "היה ו/או לא היה : הספר עוסק בהפקה הנפלאה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC את מונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966". (כ- 5500 עמודים).

10. "הפקות חובקות אֶרֶץ ועולם". כרכים : מבוא מפורט 1 פלוס 2 +  כרכים : א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'. (כ- 10000 עמודים).

11. "למילים יש וויזואליה משלהן". כרכים א' , ב' , ג' , ד' , ה'. (כ- 10000 עמודים).

12. "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם". כרכים : מבוא והסבר (שני כרכים) + א' , ב' , ג' ד' , ה' , ו' . (כ- 10000 עמודים) .

13. "כור מחצבתי". (כ- 5500 עמודים).

הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. חיי במשך 32 שנים בין 1971 ל-2003 היו מוקדשים במידה רבה למען ולטובת איכות תוכן השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1. הנה חלק מהתיעוד, ההסבר, והפירוש מדוע אנוכי בעל סמכות ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אנוכי מפרסם להלן חלק מ-מכתבי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק, לערוך, לנהל, ו-לשדר משם 155 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. הימים ההם הזמן ההוא לפני יותר מ- 37 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים בימים ההם באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים. זהו תיעוד של מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 31 שנים. זהו תיעוד של מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כעסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. 13 שרים תמכו בהדחה, 2 שרים התנגדו (דליה איציק + מאיר שיטרית), ו-3 שרים נמנעו (בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל). לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מודח ומסולק לאלתר מנכ"ל רשות שידור מכהן בשֵם יוסף בר-אל. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן בגין שחיתות ושוחד מסך בשם יוסף בר-אל. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים לעַד מהכֵּס הַרָם לעבר ההיסטוריה המוצלת והאפלולית של רשות השידור ז"ל ההיא. היה מדובר ב- מעט מִידַי ומאוחר מִידַי.  (באדיבות "מעריב").

סוף הפוסט מס' 837. הועלה לאוויר ב- 2 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות.

מידע שהתפרסם בשעתו ב-"גלובס": יואש אלרואי, יום חמישי – 27 באוגוסט 2009, 16:20.

ועוד דבר : שום דבר לא בַּדוּק.

יואש אלרואי משיב ל-"מתקפת הַדוּק" של יורם ארבל עליו ועל רשות השידור: "הוא מכופף את כבודו בדיבורו זה. ספק אם הוא בכלל עיתונאי".

בקיץ 1990, בתום הפקת שידורי מונדיאל איטליה 90', נטש יורם ארבל את חטיבת הספורט של הערוץ הראשון ללא כל הודעה מוקדמת. מנכ"ל רשות השידור דאז, אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, התקשרו אלי מודאגים. "מה יהיה עכשיו?", שאלו. השיחה הזו זכורה לי עד היום מפני שנדרשתי להעביר בה קורס טלוויזיה קצר ולהרגיע את שני הבוסים ההמומים מנטישתו המפתיעה של ארבל. במקומו העברתי אלי לחטיבת הספורט של הטלוויזיה את מאיר איינשטיין, שהיה עד אז שדר רדיו "קול ישראל". בקורס הטלוויזיה המזורז בטלפון הבהרתי לממונים כי הצופים נוהים אחרי איכות האירועים בטלוויזיה, ואינם צועדים בעקבות שדר זה או אחר. אז גם נולד המושג "משחק הדוּק". כלומר : השדר חשוב, אולם האירועים חשובים ממנו (!).

הודעתי לשניהם חד משמעית בזאת הלשון : "אינני מודאג מנטישתו של יורם ארבל, מפני שהטלוויזיה הישראלית מחזיקה בינתיים בכל זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ וגם בעולם. אם שניכם, כקברניטי רשות השידור, תסייעו לי לשמור על פילוסופיית השידור וההחזקה שהתוויתי במשך השנים, ולהתנהג בהגיון בעידן הרב-הערוצי הממשמש ובא, אזי לא נשקפת לנו כל סכנה. ברגע ששדרני ערוץ 1 נסים קיוויתי, רמי וייץ, מאיר איינשטיין ואורי לוי, ישדרו את משחקי מכבי תל אביב בגביע אירופה, משחקי הליגה הלאומית בכדורגל וגביעי המדינה (גם בכדורסל), אולימפיאדות, מונדיאלים וכו' – ויורם ארבל ישדר מולם "משחק דוק",  ודאי שצופי הטלוויזיה ילכו עם האירועים הגדולים שאנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשדר להם בארץ ומהעולם, ולא אחרי יורם ארבל. זהו חוק הטלוויזיה הראשון". הייתה פאוזה לשנייה אחת על קו הטלפון המשותף לשלושתנו, ואז הוספתי ואמרתי בשפה האנגלית את השורה התחתונה שסיכמה את השיחה, כלהלן :

"When you have the rights – You have the show" (!). 

יורם ארבל הוא לפי דעתי גדול שדרני הספורט בתולדות הטלוויזיה של מדינת ישראל, אין ספק בכך. אבל הוא לא הדבר החשוב ביותר בתעשייה היקרה הזאת. גם לא, אגב, המגיש חיים יבין. הממון והטכנולוגיה שמניעים את תעשיית הטלוויזיה והגיון המפיקים והעורכים הם שמנצחים בסופו של דבר, ולא השדרנים. ב-1990 החל ארבל לשדר בערוץ 2 הניסיוני ובערוץ 5 שהחל לקרום עור וגידים. ארבל צבר בשידוריו במשך ארבע שנים (1994-1990) רייטינג אפסי, בעוד שידורי הספורט על גווניהם השונים בערוץ 1 גרפו בימים ההם מ?דרוג שהמינימום שלו ניצב על 30 אחוז, ובלא מעט מקרים העפיל לשיאים חסרי תקדים של 45 אחוז.

ב-18 וב-20 באפריל 2000 נקלעתי, כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1, לעימות חזיתי שכה חפצתי בו עם יורם ארבל, אז שדרן ערוץ 5, בע?ת השידורים הישירים של הפיינל פור בכדורסל. הצבתי בסלוניקי את הנבחרת שלי, שכללה את מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים רלף קליין ואלי סהר. מיילן טנזר הציב בשורותיו את יורם ארבל ועופר שלח. באותם שני ערבים, בימי שלישי וחמישי, הכה ערוץ 1 את ערוץ 5 (וגם את ערוץ 2) שוק על ירך, כשצבר ב-18 באפריל 2000 27.9 אחוז רייטינג מול 6.6 אחוז של ערוץ 5. במשחק הגמר של מכבי מול פנאתינייקוס השגנו רייטינג של 30 אחוז, מול 6 אחוז של ערוץ 5. יורם ארבל הובס וערוץ 5 ניגף. מנהלי ערוץ 1 ורשות השידור כה נדהמו מגודל הניצחון הלא צפוי, עד שמנכ"ל הרשות אורי פורת מיהר להעניק לי צל"ש – מכתב הערכה (ראו צילום). ניצחון הרייטינג בימים ההם לא היה רק של שדרני ערוץ 1, אלא גם של קובי בן גור, יו"ר דירקטוריון חברת "פלאפון", והמנכ"ל שלו גיל בול, שהעניקו לי חסות בגובה של רבע מיליון דולר לאחר מאבק עיקש.

כמעט העליתי את יורם ארבל השדר המשני שלי על המטוס חזרה לארץ במונדיאל ארגנטינה 1978. השדר המוביל שלי במונדיאל ארגנטינה 1978 היה דן שילון. 

שדרני הספורט יושבים, מטבע הדברים, בוויטרינה של חנות הטלוויזיה. זה חשוב, אך חשוב מהם הוא מי שמעצב את חלון הראווה הזה ואילו חומרים הוא מציב בקדמה שלו בפני עדשת המצלמה. יורם ארבל שגה פעמיים. בפעם הראשונה הצהיר "אני עדיין מספר 1". זה נכון, אך אין הנחתום מעיד על עיסתו, ובכך הוא מאבד את כבודו ומכופף את אישיותו לגובה הדשא. בפעם השנייה אמר ארבל כי "מי שהיה צריך לאכול דוּק, אכל דוּק". לא מדויק, בלשון המעטה. במשך עשור שלם, בין 1990 ל- 2000, לאחר עזיבתו של ארבל, הפקתי, ערכתי, ניהלתי ושידרתי באופן בלעדי מחמש יבשות תבל וממאה ערים על פני הגלובוס אירועים רבים, בהם שלושה מונדיאלים, שלושה טורנירי Euro, שלוש אולימפיאדות קיץ, ועוד טורנירים חשובים רבים כמו ווימבלדון, אליפות אירופה בכדורסל ועונות שלמות בליגות הבכירות בכדורגל ובכדורסל לרבות תנופתו של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א באירופה. איני זוקף זאת לזכותי בלבד. הדבר החשוב ביותר בתעשיית הטלוויזיה הוא לשכנע את הממונים עליך בצדקת דרכך ובהשקפת עולמך הטלוויזיונית. היו כאלה שהיה יותר קשה אתם (יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואריה מקל יבד"ל), ואחרים שהיה קל יותר עמם (אורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל). הבוסים שלי האמינו בחבריי, במנהיגות השידור שלי וביכולת הנשיאה באחריות, והעמידו לרשותי במשך השנים הרבות תקציב שנע סביב יותר מ-100 מיליון דולר בתחומים המרכיבים את תעשיית שידורי הספורט היקרים והיוקרתיים, בארץ ובעולם : תשלום זכויות שידורים, שימוש בטכנולוגיה חדשנית, שימוש בלוגיסטיקה, והפעלת כוח אדם גדול בארץ ובחו"ל.

ההצלחה היא פרי תכנון ארוך טווח וטיפול משולב ורב מערכתי של כל דרגי הטלוויזיה. כמי שניווט את שידורי הספורט במשך כמעט רבע מאה של שנים, שאפתי להתאים לכל אירוע את השדר הטוב ביותר. יורם ארבל היה אחד מהם, אך הוא לא היה היחיד. תנועת השדרים מערוץ כזה או אחר אל משנהו חיונית פחות מבימת האירועים הבלעדית והשחקנים הראשיים המשתתפים בהם. יוסיין בולט הפך את אליפות העולם באתלטיקה קלה שהסתיימה לאחרונה בברלין לחוויה סנסציונית, וסייע לערוץ 1 לצוף לרגע מעל פני המים. לפניו עשו זאת מייק פאוול, מייקל ג'ונסון וקרל לואיס. קרויף, מראדונה, קטש, שמעון מזרחי ופדרר העניקו לנו רגעים בלתי נשכחים בתחומים אחרים.

אין שום רבותא בחשיפת פגישתו של יורם ארבל עם היו"ר המוכשר של הרשות, משה גביש, שפרש ממנה, ופרישת תוכניתו בערוב ימיו. יורם ארבל הוא איש מיקרופון מחונן, אך אינו מנהיג שידור. ספק אם הוא בכלל עיתונאי. בעת שהותנו בבואנוס איירס במונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 78' כמעט העליתי אותו על מטוס בחזרה לארץ כעונש, לאחר שהודיע לי כי הוא מבקש לשדר ישיר את המשחק ארגנטינה – פולין ב- 14 ביוני 1978 מרוסאריו, Off tube (מעמדת ההפקה בבואנוס איירס), במקום לנסוע לעמדת השידור שלנו באצטדיון ברוסאריו. הטקסט היה ברור כשמש הזורחת בצוהרי היום : "יורם, אין דבר כזה אצלי Off tube. אחת מהשתיים – או שאתה נוסע לרוסריו או שאתה עולה על המטוס הראשון מארגנטינה לישראל". בפעם השנייה הוא פישל ב"משחק השרוכים" ב-1998, אבל זה כבר לא היה בזמני אלא בעידן ערוץ 2. במקום לנפנף אותו במקום מעמדת השידור, סלחו לו.

תוחלתו של ערוץ 1 נעוצה ברכישת זכויות שידורים בלעדיות. בראש מחלקת הספורט של ערוץ 1 ניצב אדם מוכשר ובעל ניסיון, ששי אפרתי, שהעניק לנו קיץ אחד של אושר – אליפות העולם בשחייה, אליפות העולם באתלטיקה קלה, עוד מעט גם את אליפות אירופה בכדורסל, והצליח (כנראה) בעת כתיבת שורות אלה לשכנע את מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר לאמץ לחיקו את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל. מהיבט הרייטינג אין שום חשיבות אם את המשחקים בימי שני ישדרו עמית הורסקי ודני נוימן ו/או יורם ארבל ואיל ברקוביץ'. ערוץ 10 קלט את העסק והדיח את יורם ארבל מעמדת השידור של משחקי הכדורסל, כשהוא מציב שם את ניב רסקין. וראה זה פלא: הרייטינג לא צנח, אפילו האמיר.

הייתה לי זכות גדולה לנהל בשעתו את יורם ארבל. הוא שדר טלוויזיה שאני רוחש לו ריספקט רב, אך עליו להפסיק לשמש נחתום ופרומוטר של עצמו ולהתקלס במקום שהיה פעם ביתו, ולבטח לחדול מסיפור הַ- "דוּק" שלא היה ולא נברא. המידע שיורם ארבל תירץ וסיפק אז בשנים ההן לציבור בארץ אודות ה- "דוּק" היה בפירוש לא רק אינפורמציה ילדותית, אלא בראש וראשונה אינפורמציית בלוף.

פוסט חדש מס' 837. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות.