פוסט מס' 841.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

הערה 3 : הפוסטים בבלוג מתעדכנים מעת לעת.

——————————————————————————–

פוסט חדש מס' 841 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

——————————————————————————–

טקסט תמונה : יולי 1998. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס בתקופת מונדיאל צרפת 1998. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 21 שנים. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר פראנסיס טלייה (Francis Tellier, משמאל) המוכשר והידען ומי שכיהן כ- ראש קבוצת הטלוויזיה המבצעית של TVRS 98 שהפיקה ברמה גבוהה מאוד את כל שידורי הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1998. מונדיאל צרפת 1998. זהו אגף במשרד ההפקה, התקשורת, התיאום, והשידורים שלי ב- IBC בפאריס. אנוכי בעת שיחות תיאום עם האולפן בירושלים בטרם שידור ישיר של אחד המשחקים בטורניר. (צילום אריק ברכה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 15 ביולי 1998. הבוס הישר שלי רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שולח לי מכתב הערכה בתום מבצע טלוויזיוני ממושך, מורכב, ומסובך בן 45 ימים שעסק בהעברת 64 שידורים ישירים של משחקי מונדיאל צרפת 1998 מתריסר אצטדיונים הפרוסים בכל רחבי צרפת הענקית לאולפנים שלנו בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 841. מסמך – תשובה מס' 4 שלי לעורך העיתון "מקור ראשון" חגי סגל מי שחיבר את החוברת הפוליטית "הימנית" עַבת הַכָּרֶס בת 81 עמודים, אולם איננה מדויקת (במקומות רבים במסמך), מעוותת בחלקה, לא נכונה בחלקה, ונשענת בחלקה על שמועות, ו-קרויה בכותרתה, "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", ו-אשר יצאה לאור ביום שישי – 8 בנובמבר 2019 כנספח של "מקור ראשון". חגי סגל איננו מנסה להסתיר את כוונתו הפוליטית כי כיבוש האולפנים ומערכות העיתונים במדינת ישראל נעשה ע"י אגף "השמאל" הפוליטי. המציאות ההיסטורית טופחת על פניו של חגי סגל. עובדות האמת הן ברובן אחרות לחלוטין מאלה שחגי סגל מציג באגף הימני שלו, בכתובים, "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". וגם פרפראות. מס' 841. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

השידור הציבורי ההוא במדינת ישראל בתקופתם של שלושת המנכ"לים ההם של רשות השידור ז"ל ההיא, רָן גַלִינְקָא (פרי מינויו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנים 2002 – 2001) פלוס יוסף בר-אל (גם פרי מינויו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנים 2005 – 2002) פלוס יוֹנִי בֶּן מנחם (פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנים 2014 – 2011) הפך ל- רוֹש וְלַעֲנָה (על פי לשונו של ה- דְרָמָטוּרְג וויליאם שייקספיר). כלומר למושחת, מְסוֹאָב, ומְנוּבָז. ובכן, ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה בספטמבר 2001 את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור והדיחה אותו במארס 2002 ׁ(לא בשל שחיתות אלא בגין חוסר אוריינטציה ואי הבנתו את תפקידו ואחריותו העיתונאית כ-מנכ"ל ועורך ראשי של רשות השידור). בקיץ 2002 מינתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח לתקופה של 5 שנים עד קיץ 2007, אולם הדיחה וסילקה גם אותו (בצֶדֶק) בעוון שחיתות ושוֹחַד מָסָךְ ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005. הפוליטיקאים בחשו ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם, קמעא לטוֹב והרבה מאוד לרָע. ב- 2011 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור ושנה קודם לכן ב- 2010 מינתה את אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ב- 2014 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו לסגור לאלתר את רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1פלוס רדיו "קול ישראל") על פי חוק והציבה את פרופסור דָוִד הָאן לכונס נכסים שלה. דוד האן בחר ומינה בקיץ 2014 את יונה וויזנטל למנכ"ל משקם זמני. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת הודחו וסולקו מייד מתפקידיהם. בחודש מאי 2017 נשמה רשות השידור ההיא את נשמתה האחרונה, הפכה לז"ל, ונקברה. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן".  פוסט מס' 841 מהווה את התשובה הרביעית לחגי סגל מי שחיבר את המסמך "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", ואשר יצא לאור ביום שישי – 8 בנובמבר 2019 כנספח של העיתון "מקור ראשון". כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

1. חיים אתגר.

המגיש והמנחה המְעוּלֶה והמְצוּיָן חיים אתגר של התוכנית "יצאת צדיק" המשודרת בערוץ 12, ממשיכו הטבעי של חיים הכט, הוא בחירה מיטבית. "יצאת צדיק" היא תוכנית טלוויזיה חשובה ביותר מפני שחיים אתגר כמו קודמו חיים הכט רואה את תפקידו כשליחות ואת עצמו כמגן הציבור מפני שרלטנים ורמאים. אני אוהב את שפת גופו, את מבטיו, את ניסוחיו הפשוטים, הברורים, והגלויים ואת דבקותו האגרסיבית במשימות השידור שלו. חיים אתגר הוא נֶטוֹ שומר סף טלוויזיוני ממוקד, ללא פלברות, משחקים, והצגות, ומי שהופך את המצלמה הדוקומנטארית התיעודית הנסתרת שלו לאפקטיבית ולכן יעילה ומרתיעה. הוא תכליתי ו-מפגין עיתונאות ישירה מדויקת לאורך כל הדרך, עקבית, ופעילה. חיים אתגר מוצא חן בעיניי. תוכניתו האחרונה ב- "יצאת צדיק" אודות "המנעולנים" הוכיחה שוב את חשיבותה ובנסיבות האלה את כישרונו ויכולתו הטלוויזיוניים של חיים אתגר להתמודד עם הנושא ולהגן על הציבור מפני בלופרים שחודרים במסווה של מומחים לכיסו של האזרח הקטן וגונבים את כספו. חיים אתגר, תבורך אתה וציוותך (!).

2. NBA.

מבין כל אנשי ה- NBA לדורותיהם הייתי הכי רוצה לפגוש ולשוחח עם המאמן גרג פופוביץ' ו- שחקן העבר קארים עבדול ג'אבאר.

3. חברת החדשות של ערוץ 12.

אנוכי אוהב את העשירייה העיתונאית החרוצה והמנוסה של חברת החדשות של ערוץ 12 : אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, גיא פלג, קרן מרציאנו, עמית סגל, דפנה ליאל, עמליה דואק, עודד בינו, יורם נידם, וגוסטב קולינסקי.

4. העיתונאי ו- שדרן רדיו גלי צה"ל עידן קוולר בעת תוכנית האקטואליה "חמש בערב" ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

איש רדיו גלי צה"ל עידן קוולר התגלה כעיתונאי ו-שדרן לא רק ידען, בעל יושרה, וג'נטלמן, אלא גם מוביל ו-אמיץ. הוא התגלה לי כ-כזה משהעיר, הגיב, השיב, ואמר את מה שאמר בכֵנות ובחריפות רבה ל- שרת הספורט גב' מירי רגב, בעת שניהל עמה ריאיון פוליטי ישיר בתוכנית החדשות והאקטואליה "חמש בערב" ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019. עידן קוולר שלא וויתר צדק לחלוטין (!).

5. יום שלישי – 19 בנובמבר 2019. שני אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניב רסקין וגור שלף שידרו ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק הכדורסל בו ניצחה ארמאני מילאנו אמש את מכבי ת"א בתוצאה 88:92 (ב- מילאנו) במסגרת המחזור ה- 6 ב-Euroleague.

מדובר בעיתונאות ירודה, עלובה, מחורבת, ולא אותנטית שמנפק ביודעין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ללקוחותיו ובעצם משתין מהמקפצה על הצופים שלו, אלה שמממנים את קיומו. אשנה ואומר בשתי מילים וויזואליות שמתארות את העיתונאות המגוחכת הזאת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, שתי מילים שהשתמש בהם לראשונה לפני הרבה שנים הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר : "רוש ולענה".

6. יום שלישי – 19 בנובמבר 2019. צפון מקדוניה – ישראל 0:1 במסגרת המחזור ה- 10 והאחרון בבית מס' 7 בקדם Euro 2020. שידור ישיר בתאגיד "כאן".

צפיתי במוניטור הפרטי שלי בביתי בצפון הישן של תל אביב בהתמודדות ספורטיבית בין צפון מקדוניה לישראל בסקופיה במין משחק שחוּקָיו הם אותם חוקי משחק הכדורגל שמשחקים באנגליה, ספרד, גרמניה, צרפת, איטליה וכו'. אותם החוקים אבל לא אותו המשחק. נבחרת ישראל בכדורגל ובראשה מלך השערים שלה ערן זהבי "פיו – פיו" היא בגדר של בדיחה. היא כלום. נעדרת כל יכולת ו-כישרון, וגם כבוד לאומי. אוסף של בליינים שמתרוצץ על כר הדשא. נבחרת ישראל בכדורגל היא שום דבר אבל נחמד לדעת שהתאחדות הכדורגל הישראלית משלמת לאנדי הרצוג המאמן האוסטרי של נבחרת ישראל בעבור כלום שכר שנתי של 1.800000 (מיליון ושמונה מאות אלף) דולר.

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל הופכת אותו מאז אפריל 1998 ל-רוֹש ולַעֲנָה. השידור הציבורי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל") הנהנה מתשלום אגרה של כלל הציבור בישראל הופך למושחת ומסואב. השידור הציבורי נע בשנים המכריעות ההן שבין 2001 ל- 2005 (בראשות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל פרי מינויו של ראש הממשלה אריאל שרון) ובין 2011 ל- 2014 (בראשות מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו) בדרכים ו-משעולים מזויפים, מסולפים, מסורסים, צְבוּעִים, ושקריים, ופועל תחת ההגדרה של ימי החשיכה והאוֹפֶל. הפוליטיזציה המְנוּבֶזֶת והשְפֵלָה לגווניה השונים ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל, וגם קוברת אותו ב- 2017. על הריסותיו וחורבותיו של השידור הציבורי ז"ל ההוא קם תאגיד השידור "כאן". 

טקסט תמונה : זהו מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל, מי שהודח וסולק לאלתר ב- 2 במאי 2005 ממשרתו ובאמצע כהונתו הרָמָה בעוון שחיתות ושוחד מסך, ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט ובתמיכה מובהקת של היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז. 13 שרים ביניהם ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט הרימו את ידם והצביעו בעד ההדחה וסילוקו המידי של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. 3 שרים נמנעו : בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל. 2 שרים, דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה ובעד השארתו של יוסף בר-אל על כס המנכ"ל. מנכ"ל רשות השידור המושחת ומעניק שוחד מסך יוסף בר-אל היה אמור לכהן עד 2 בחודש יוני של שנת 2007. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן באשמת שחיתות, סיאוב, והענקת שוחד מסך. קוראים לו יוסף בר-אל. (לע"מ תמורת תשלום).

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2019.  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012.

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי ז"ל (2017 – 1945) מי שכיהן בתפקיד ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר מאוד. אחד מ- ל"ו צדיקים בתולדות הוועדים המנהלים של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א',  פסוק א').

ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעוֹרְמָה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

הַמְלֶט (Hamlet) לוחש לאוֹפֶלְיָה (Ophelia) : "רוֹש ולַעֲנָה !  רוֹש ולַעֲנָה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

השנים ההן שבין 2001 ל- 2005. נראה לי כי רשות השידור בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון מבחינה בסופו של דבר בתופעה ומחליטה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות. זהו מנכ"ל רשות שידור יוסף בר-אל שמסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. 

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית גדולה ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת את הרשות בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שהוא נקלע למציאות חדשה והנה נפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו.

באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אלינור בלקינד וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת וכי הוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו באפריל 1998 נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רָן גַלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא היה אלוף משנה בחיל השריון שמואל גלינקא ז"ל שנפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו לרשות השידור הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הוא הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי רָן גַלִינְקָא הוא בעצם מעין מנכ"ל בובה, עושה דברו של הממנה שלו, האיש האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, השַר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 האמיץ ו-רב המוניטין בעבר רן גלינקא, הוא בעצם פקידונצ'יק קטן שלא רק שאיננו מבין לחלוטין את מקצוע העיתונות והעיתונאות ואת תפקידו כמנכ"ל ו-עורך ראשי של רשות השידור הציבורית, אלא הוא אדם שמתאים את עצמו, את תִּפְקוּדוֹ, ואת אישיותו ל- עסקונה הפוליטית ברמתו של השַר ההוא רענן כהן ולמען לרצות את שר הַנֶפֶל ההוא רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור החדש (במקומו של אריה מקל יבד"ל). כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה וסילקה ב- 2 במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה מוטטה בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל המושחת נְכְשָל לגמרי במילוי תפקידו כאחראי ראשי ועורך ראשי של רשות השידור. היה זה רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו את יוסף בר-אל לתפקידו הנכבד ורב האחריות של מנהיג השידור הציבורי תבחין בנעשה, בסיאוב ובשחיתות, אשר מתחוללים שעה – שעה, מידי יום ביומו, מידי חודש בחודשו בין כתליהם המזוהמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מפני שהיה איש לא מוכשר באופן קיצוני השתמש מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשלטון של כוח ושררה. שלטון של כוח ושררה אינם צועדים שלובי זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : 2002. זהו רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלתו של אריאל שרון, מי שמעלה באפריל 2002 מירכתי הַאוֹב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הוכיח שהממנה רענן כהן היה פוליטיקאי דַל ברמה של עסקן ושַר חלש נטול כל עצמאות, כישרון, ויכולות. ראש הממשלה אריאל שרון האפיל והטיל עליו צֵל גדול. השר רענן כהן הצטייר אז כעבד נרצע ועושה דברו המובהק של ראש הממשלה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה (2) : אפריל 2002. Deal פוליטי מנובז ומסואב נרקם בין ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. שניהם מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל הוא האיש שלהם מי שיהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. בחלוף שלוש שנים ב- 2005, אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון הדיחו וסילקו לאלתר את אותו יוסף בר-אל המופרך מהַכֵּס הַרָם לעבר שולי ההיסטוריה האפלולית. אשנה ואומר שוב : השר ההוא רענן כהן מי שהיה האחראי על ביצוע חוק רשות השידור הצטייר אז כעבד נרצע ועושה דברו המובהק של ראש הממשלה. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. יתירה מכך : היא הייתה בטוחה בכך ולכן הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ב- 2 במאי 2005 את מנכ"ל רשות שידור המכהן יוסף בר-אל באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו ואחריותו העצומה לגורלו של השידור הציבורי, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? התשובה : לא ולא. היא ממשלת ישראל גזרה בראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על וב- מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שנחשבו בעברם למהימנים ואמינים, איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם של העיתונאים ההם ובתקופתו של יוסף בר-אל ההוא הפך למעין הצגת "פיפ – פוליטיק שואו" בגרוש, שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן, מסואב, מחורבן, ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ יוסף בר-אל. כמה מפקדים ברשות המתפוררת והקורסת פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון המתמטי הקדוש בו העיתונות והעיתונאות נעים בקווים מקבילים להתנהלותה של הממלכה. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. כידוע, אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון חופשי ו-דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית קשה ו-חמורה מאין כמותה (!). בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, ו/או ידידות בין שני הצדדים. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להתיידד ו- להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי . יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירְקֶפָה את גֻלְגָלְתּוֹ והשליכה אותו לשוליים של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 לצורך ביצוע ואימות התחקיר שלי בעת כתיבת 13 ספרי הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון), ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא בשנת 2006, לאחר הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל ב- 2 במאי 2005 מתפקידו כ-מנכ"ל רשות השידור.

טקסט תמונה : 1970 – 1969. יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל (בן 85 היום בעת כיתב הפוסט הקונקרטי הזה 841). בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן . הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העֵז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל. יוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן המנהל הכריזמטי והדגול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) יחדיו עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבורי ההוא מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. גם היום ממרום גילי 82, ארנון צוקרמן נותר עבורי לא רק מנהיג שידור דָגוּל אלא גם אָדָם דָגוּל בעל מוּסָר ויוֹשְרָה מוחלטים. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית. וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל. תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל. סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים ההם בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "…תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות…". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בשנים ההן של 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו כשנפגשנו בביתו בירושלים, ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה המוכשר והמדויק של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הַנָקָם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שִלטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו כזכור מסמך ונזף בו בחומרה בריש גלי, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון ולפערים שנפערו בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים שלנו. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך. שידור Off tube הוא אות קלון כפול. לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 37 שנים. זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC במדריד. הצילום מתעד עיתונאות מופרכת ורגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר-אל. שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית. סלומון מוניר ישב במשרד ההפקה והתקשורת שלי במדריד ועשה מעשה עיתונאי עלוב ו- פסול. הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח. אם כך, את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי נרדם וישן במשרד, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. זהו אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off Tube מהמוניטור במשרד. עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המצוינת והמסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92 EURO). מאיר איינשטיין (מימין) ורמי ווייץ משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים הייתה נר לרגליי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו אז הייתה גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת החנפנית שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : "שבח שאין ראויים לו – הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לרבות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין. וגם חיש מהר הוברר שנחמן שי הוא לא רק פוליטיקאי קטן ודַל אלא גם איש עלוב ו- נרצע.

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של, "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו". צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה. (לע"מ תמורת תשלום).

בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים לפני תום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסוּלָק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשת"פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב").

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר שערכתי עמה ב- 2006, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1, לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…". שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל. היא לא הסתירה זאת.

זה נכון ש-"הַמְלֶט נסיך דנמרק" הוא רק מחזה שייקספירי, אך רשות השידור בשנים 2005-2001 הייתה טרגדיה.

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוֹש ולַעֲנה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002. קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי. אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 . רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות לעונת ה- Euroleague של עונת 2002 – 2001, אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. הַ- שִגְרָה היא האויב המַר של חיינו וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי .

היה לי אורח נכבד באותו עֶרֶב בשידור הישיר. מנכ"ל רשות השידור החָדָש והזמני בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של קודמיו בתפקיד מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה ובעצם סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי, שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "…יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני…", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "…נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א…".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר . המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה ישיר את המשחק וגם מינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּישרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת. להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת שידור הישיר. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "תכיר", חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור", שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד :  "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה".

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה (גדל בקיבוץ רמת יוחנן) ונועל סנדלים. "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת. שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר.

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון המגוחך שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מספטמבר 2001 ועד מארס 2002. רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית). הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי, והכריז בטרם עת : "…זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". טעות גדולה כפי שאמר לי אותו רן גלינקא בשיחות התחקיר בינינו. טעות שאין לה מחילה. הוא שילם על כך בריבית דה ריבית. (באדיבות רן גלינקא).

טקסט תמונה : "…זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי…", העיד ואמר לי רן גלינקא, לאחר מינויו באוקטובר 2001 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוסיף, "…יוסף בר-אל הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי יבד"ל וסגניתו יָעֵל חֵן ז"ל לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם הארכי טרוריסט יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים מר עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר הזה הריאיון הטלוויזיוני עם יאסר עראפאת נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הציבורית באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת כלהלן : "…ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים. עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים…".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. ראש הממשלה אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עראפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי – 7  בדצמבר 2001 לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע. ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר. מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח". השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים. משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו. ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ"ל המוּדח רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש יוסף בר-אל בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

ציטוט : "כל אמתלה תשרת עריץ". (אזופוס).

שמונה ימים אח"כ, ביום שישי – 26  באפריל 2002, התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון. את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [5]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור. ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף. זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן. המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה", והמנכ"ל לא הכחיש אותה. הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ. יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון . טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

זה היה מדהים מכל היבט. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ניסח (ללא בושה) בריאיון כותרת משלו עבור ציבור קוראי העיתון "מעריב", כלהלן : "אלוהים קרא לי… ! ג'ו סיים את המשימה שלך !". שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור מיועד מופרך.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית. יוסף בר- אל מכריז ביום שיש – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך". מעולם לא נשמעה הכרזה פוליטית כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו. רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. החלה תקופה חדשה ומושחתת ברשות השידור של מדינת ישראל בה מנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי שלה יוסף בר-אל מתכוון להעניק עכשיו שוחד מסך לכל מיני פוליטיקאים. הערה שלי : בגין העבירות החמורות האלה של שחיתות ושוחד מסך הודח יוסף בר-אל ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל וסולק לעד מכיסאו הרם. עובדי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – לא רק החרישו, אלא התחפרו כל אחד במדמנת הבועה הפרטית שלו, עצמו את עיניהם ואטמו את אוזניהם. לא כולם רובם. בעיקר העיתונאים. (באדיבות העיתון "מעריב") .       

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : "(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ (…)" , והוסיף על עצמו , "(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)" .

טקסט תמונה :  26 באפריל 2002. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל. "ידידי הם דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן-אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ. אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים, יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות. קל להתיידד אתי", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [6]. העסק הזה הוא פתטי. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה . העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית . (באדיבות העיתון "מעריב").

לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה, אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות, ו/או אנשי תעשייה, מדע, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "(…) מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד . אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים . אף פעם לא אמרתי למישהו "קוּם אני מדבר אליך", אבל כולם קָמִים מעצמם . אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הַרָאִיס נכנס" מתוך כבוד (…)" . 

טקסט תמונה  : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית (במרכז בחולצה לבנה) החמיא לעצמו וטען בלהט : "…אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר…כשאני נכנס לחדר כולם עומדים…אנשים בעל כורחם מכבדים אותי…". בקיץ 2002 מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 הודח וסולק מתפקידו בבושת פנים ע"י אותה הממשלה שמינתה אותו. משמאל בימאי הטלוויזיה וויקטור קאמר. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם למראיינת שלו באותו ריאיון : "(…)אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו (…)" . הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים. בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה, "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל. אני אעשה מה שהוא יאמר לי .אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עלי מרד. כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה, כך יש למדינה הזו ראש ממשלה, ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?" חֶשְרָת עַבִים. עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית.

טקסט תמונה : 26 באפריל 2002. יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, "אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שישבו על ידו שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. (באדיבות "מעריב" והצלם – עיתונאי המצוין נתי שוחט (!) שהיה נוכח במקום ותיעד את סצנת הרָהָב כפי שהיא). 

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד פוליטי הוא נֶמֶק. שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002.

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור , שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך ההוא באותו יום שישי ההוא לפני יותר משבע עשרה שנים ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם. אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים. הבנתי שמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. השופט העליון המפורסם חיים כהן ז"ל דן פעם בענייני קָלוֹן, וכך אמר : "…איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן. מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה…". הערכתי שדבריו של השופט העליון חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור, רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית.

רַק שלושה אנשים במדינת ישראל קמו בחודש אפריל 2002 וקראו בגלוי תיגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל ועל מינויו השָגוּי. הם השמיעו את ביקורתם החריפה בפומבי . שניים מתוך השלושה היו מחוץ לרשות השידור. דן שילון עשה זאת בריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן ריבלין (במוסף "סוף שבוע" ביום שישי – 3 במאי 2002). האיש השני היה פרופסור מרדכי קרמניצר שקרא ללא היסוס לחברי הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, "אל תמנו את האיש הזה יוסף בר-אל למשרה הרָמָה ביותר של השידור הציבורי". אני הייתי השלישי. היחיד בתוך רשות השידור. וֶורֶד בֶּרְמַן וגִדְעוֹן דְרוֹרִי היו שני האנשים הבודדים מבין עיתונאי רשות השידור שהתייצבו לימיני ותמכו בי בגלוי. השאר שדווקא הכירו היטב את הרקע למחלוקת הציבורית – מקצועית ביני לבין מנכ"ל רשות השידור ביקשו להחריש ועמדו לגמרי מהצד. בשעה שקולם נדם הוצגה המחלוקת הציבורית עם המנכ"ל כבעיה פרטית שלי. רבים מהם לא תארו שכעבור שלוש שנים הם בעצמם ינטשו את רשות השידור של יוסף בר-אל מאותן הסיבות שאני עשיתי זאת. אינני סופר את קבוצת התומכים הגדולה בי, אנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שחלקה לי אמפתיה לאחר ששלחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את כתב האישום הציבורי שלי נגדו, מפני שעשתה זאת בחדרי חדרים, או טלפונית. קונץ קטן. היה לי כבוד גדול להיות שחקן בשלישייה הנבחרת הזאת של הציבור לצִדם של דן שילון ופרופסור מרדכי קרמניצר שלא הכרתי אותו וגם מעולם לא ראיתיו.

אם מנכ"ל ה-  BBC מר גְרֶג דָיְיק  (Greg Dyke) היה מעיז להתראיין בסגנון מן הסוג הזה של יוסף בר-אל לעיתוני ה- Daily Telegraph או ה- Times  הלונדוניים, משהו כמו, "…אני מצהיר אימונים לראש ממשלתי…אני לבוש חליפות מהודרות…כשאני מדבר אין איש מאנשי ה- BBC ממשיך לשֶבֶת על כיסאו…וכשאני נכנס לחדר אנשי ה- BBC  קמים מעצמם…", הוא פשוט היה נקרע לגזרים למחרת ע"י כל העיתונות האנגלית והציבור הבריטי. עובדי  ה- BBC  היו מתמרדים כנגדו. מנכ"ל השידור הציבורי איננו מתמנה לתפקידו הרָם כדי להיות מליץ יושר של השִלטון ושל העומד בראשו. ב- 6 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל באופן רשמי את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה גדעון סער שלח לו את כתב המינוי. נפתח עידן חדש בתקשורת הציבורית הישראלית שאיננו זכור לטוב.

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007". רק איש אמיץ אחד, בעל יושרה, מוסר, ודרך דרך, החבר בוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ז"ל הרים בעוֹז את ידו נגד מינויו של יוסף בר-אל. הוא ידע היטב למה. חָבָר אליו ד"ר יוסף דַהָאן חבר מליאת רשות השידור שאף הוא התנגד באופן נחרץ למינוי הלא ראוי. יש לי הערכה גלויה ורבה לשני האנשים שצעדוּ ללא חשש נגד ה-Main stream. לא רק בגלל שצדקוּ , אלא בגלל שלא פחדו לומר את דברם קבל עם ועדה.

טקסט תמונה  : זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר מאוד. אחד מ- ל"ו צדיקים בוועד המנהל של רשות השידור . (באדיבות דן כספי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז"ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז"ל (2017 – 1945) זכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יושרתו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן ז"ל המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל-יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה,  עו"ד-ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר , ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדת המינויים הממשלתיים הציבוריים הבכירים בראשות השופט יצחק רביבי (בן 91, היום). וועדת המינויים הציבורית לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר.                  

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים. גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי המופרך. 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד 2007. רק שר אחד התנגד. יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. OK הרוֹב תמך בו. אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת נושא "הרוב" כששאל – אמר : "…מהו הרוֹב" ? והשיב בעצמו, "הרוֹב…רוּבּוֹ שטויות, הַתְּבוּנָה תמיד הייתה במיעוט…". תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל המופרך .

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 17 שנים. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005, מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומסלקת אותו מתפקידו. שני עיתונאי "מעריב" אמנון דנקנר ודן מרגלית מפרסמים ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" את "האני מאשים" שלהם נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהורחק ופוטר לעַד ממשרתו הרָמָה ע"י ממשלת ישראל.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב") .

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל להחלטה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ"ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ"ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ"לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

[6]  ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי –  26 באפריל 2002.

סוף הפוסט מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר .

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019. 

——————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל היא רוש ולענה כדבריו ההם של הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "המלט נסיך דנמרק".המלט נסיך דנמרק"הוא מחזה אבל רשות השידור הפכה לטרגדיה. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה הממארת, המאוסה, המושחתת, והמסואבת לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

 ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי (בן 91, היום) כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלתו של אריאל שרון – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו. כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי. הגיל איננו חשוב לעולם. הייתה חשובה לצורך דיון הבחירה והמינוי איכות אישיותו של יוסף בר-אל, מוסריותו, הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי, היושרה שלו, וכישרונותיו. באלה היה צריך לדוּן. אך וועדת השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ"ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל, והציבה לשם כך את התנאי הזה : הוא יוכל להיבחר ולהתמנות למנהיג השידור הציבורי רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור, הועד המנהל וחברי המליאה, יכריזו כלהלן, "יוסף בר-אל הוא מִנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ", והוא האישיות הנדרשת לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ"ל רשות השידור. שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת. הכרתי אותו את יוסף בר-אל היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי, לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולרדיו "קול ישראל", ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" (שני הגופים המייצגים את השידור הציבורי של מדינת ישראל), במידה וימונה האיש הזה למנכ"ל רשות השידור.

ניסיתי למנוע בכוחות עצמי בלבד את המינוי הצפוי בכל מחיר. הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט הסכים לארח אותי בביתו. רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. גב' וֶורֶד בֶּרְמַן ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמוהו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי ואת התרשמותי מיוסף בר-אל ואת דעתי השלילית עליו. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי. נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו של כבוד השופט יצחק רביבי ברמת השרון כדי להתריע בפניו ולהזהיר אותו מפני מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופיה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2 דווקא. משום מה לא  ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו. הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ"ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור. השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות . לא כפיתי את עצמי עליו. שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון . הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה. הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי. אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו, את הטקסט הבא, כלהלן : "מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ"ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות. גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם . האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה. מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים. זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג'ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי. קרא את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ב- 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב", והוספתי ואמרתי לו, "אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר" (הערה שלי : אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005, והדיחה אותו אז לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור). כבוד השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי, סקר אותי במעין מבט אבהי, ואז השיב לי : "יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק שהוא "אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה", שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי". הוכיתי בתדהמה. הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

היה מדובר בשיא הצחוק והטרגדיה. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות, כלהלן : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד ז"ל בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם להסתדר בחיים יותר מאשר למכוערים.                                          

טקסט מסמך : הצהרתו של מר יוסף "טומי" לפיד בגלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם". יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד נמנה על קבוצת תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא מצא לנכון להשתמש במטפורה ארוטית המדגישה את יכולתו של יוסף בר-אל לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007". דן שילון אמר על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת", אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים", והוסיף, "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל בדמותו של ערוץ 33 לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. אין ספק  בכך. Come back בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 של רשות השידור, צָבָר הערוץ הזה מס' 33 על הממיר רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 נַע באופן שיטתי מרבית הזמן לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים . הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו. ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו . הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת ז"ל בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג שהפכה לקלס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור . דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00  מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33  ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005 . הוא הודח ממשרתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול . לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע . מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם. מעשיו של יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט . בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלם…ויש כאן "אוּלם וגם תמיהה" גדולים כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו את אותו יוסף בר-אל בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005. 

בתקופת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) וגם בזמנו המנכ"ל הבא אורי פורת (בשנים 2001 – 1998) הייתה קיימת מעין הסכמה בשתיקה בתוך רשות השידור , שבנושא ערוץ 33 על המערכת העיתונאית שלוֹ אם היא קיימת בכלל, ועל דרך שידורו ותפעולו המקצועי, לא דנים ולא מדברים בפרהסיה אין מותחים ביקורת רייטינג בפומבי על הערוץ האיזוטרי. לא מתערבים בגלוי ב- Line Up  (מצגת התכנים) השידורים שלוֹ ורמת המגישים והשַדָּרים שם. כאילו זוהי ממלכה פרטית וחשאית של מישהו. ממילא טענו שני המנכ"לים כל אחד בתקופתו, "אף אחד (כמעט) לא רואה את השידורים בערוץ 33 על פי דו"ח ועדת המִדְרוּג של חברת טֶל – גָאל / People Meter, למה אם כן צריך לדבר על זה בכלל".

על ערוץ 33 סניף של רשות השידור הציבורית רבצה סטיגמה פוליטית כבר מלֵידתו . זה היה ידוע לכולם . מעולם לא טרחו למוֹסֵס ו/או למַסְמֵס את הסטיגמה הזאת. מנהיגי השידור הציבורי של רשות השידור ביכרו לשתוק. דווקא היה על מה לדבר והיה על מה לדוּן ועוד איך אך המנכ"לים בחרו להתעלם. קולם נַדָם. יש לכך פרשנות קונקרטית אחת : אסופה של הססנים. אולי פחדנים. או הבה נכנה אותם בעניין הלא שולי הזה "הנהלה חובבנית". ברור שבעניין אחד לא הייתה כלל מחלוקת : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , וגם מנכ"ל רשות השידור רָן גַלִינְקָא (בתקופתו הקצרה), אֵלוּ שהיו עורכים ראשיים של רשות השידור , לא הצליחו לכפות את רצונם כדי לאחֵד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 33 תחת קורת גג אחת של ניהול וחזון שידור ציבורי משותף כל פי המודל של 1 BBC  ו- 2 BBC תפארת שירות השידור הציבורי באנגליה. במקום לפתח ולאַמֵץ את רעיון איחוד הערוצים כתשובה תכנית וטכנולוגית מנצחת לשנים ארוכות, המֵציב אלטרנטיבה תחרותית מודרנית למקורות השידור המסחריים במדינה, בִּיכֵּר כל אחד מהשלושה לעצום את עיניו כדי לא להתעמת עם יוסף בר-אל "מלך" ערוץ 33, שהֵעיד על עצמו פעמים רבות כי יש לו חברים רבים בפוליטיקה הישראלית. שלושת המנכ"לים גילו כאן מנהיגות ירודה ובכייה לזמן רב. לא מעט אנשים ברשות השידור, עורכים ומפיקים, הטילו ספק בגדולתו של מוטי קירשנבאום וביכולתו לכפות את דעתו המקצועית על יוסף בר-אל לכדי איחוד השורות והמגמות של ערוץ 1 עם ערוץ 33. ברור שבסופו של דבר ערוץ 33 נותר ממלכה בפני עצמה .

למוטי קירשנבאום ואורי פורת לא הייתה את היכולת ולא את האנרגיה הנחוצה בערוב ימיהם ברשות השידור כדי להזיז הרים וסלעים שנתקעו ב-דרך המלך. שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם. דומים לחיילים קרביים לבושים "חגור פילים" ונושאים את נשקם האישי שסיימו מסע אלונקות בן 120 ק"מ. בכרטיס הביקור המקצועי של יוסף בר-אל הוטבעה פעם תווית פרס ישראל על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בימים ששימש מנהל הטלוויזיה בשפה בערבית, אך בל נטעה באיכותו של האיש. מוטי קירשנבאום וגם אורי פורת ידעו היטב כי הרזומה שלוֹ בעייתי ושנוי במחלוקת. שניהם הסכינו עם מציאוּת מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם. לא בגלל שחפצו בה אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

המועמד הראשון לניהול ערוץ 33 בזמנו היה יוֹסֵף בִּינְיָא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו מאז אוגוסט 1957 ובטלוויזיה מאז 1970. יוסף ביניא נולד ב- 13 ביולי 1939 למשפחה יהודית בקהיר בירת מצרים. כמו יוסף בר-אל ורבים אחרים מקהילת יהודי מצרים הַעָנֵפָה עלה לישראל ב- 18 בפברואר 1957 כשלושה חודשים לאחר מבצע קדש. יוֹסֵף בִּינְיָא היה אז נער בן 17 וחצי שסיים בי"ס תיכון. הוא עמד להתחיל לעבוד אצל קרוביו בבנק דיסקונט בירושלים אבל שמע מחבר כי רדיו "קול ישראל" הרחיב מאוד את שידוריו בשפה הערבית לאחר מלחמת קדש. הוא הגיש את המועמדות שלו למנהל הרדיו בשפה הערבית שאול בר- חיים והתקבל לעבודה כקריין חדשות. זה היה באוגוסט 1957. במארס 1970 עבר מהרדיו לטלוויזיה בשפה הערבית יחד עם וויקטור נחמיאס, משה צור, ויעקב למדן. יוסף ביניא היה קריין חדשות, עורך, רכז מערכת וכתב מדיני. ב- 1978 מינה אותו יוסף בר-אל למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית. ב- 1990 התמנה יוסף ביניא למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והתמיד בו עד 2003. ב- 2003 יצא לגִמלאות.

טקסט תמונה : קיץ 1970. צוות הטלוויזיה בשפה הערבית מקבל בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים את פניו של יגאל אלון שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ואת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג  , מנהל הטלוויזיה נקדימון רוגל , מנהל חטיבת החדשות יורם רונן , ומנהל חטיבת שירותי הפקה ראובן מורגן . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יוסף ביניא (ממושקף יושב), יוסף בר-אל (חתוך), יצחק הלוי, רפיק חאג' יחייא, סמיח נטור (היום סופר מפורסם), שלמה גל (מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממושקף בחולצה לבנה), זידאן עטאשי, יצחק נוריאל (יושב ממושקף בעל בלורית שיבה), רבקה בהירי (עוזרת למנכ"ל רשות השידור מאחורי יצחק נוריאל), ראובן מורגן, דוד שניידר, יורם רונן, שמואל אלמוג, נקדימון "נקדי" רוגל, עוזרו האישי של יגאל אלון, ויגאל אלון (יושב). (התמונה הוענקה לי באדיבות נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר יוסף ביניא.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אמר לי פעם בתקופת משחקי מונדיאל צרפת 1998 : "אני מעריך מאוד את יוֹסֵף בִּינְיָא מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. הוא אחד האנשים הישרים, האמינים, וההגונים ביותר ברשות השידור. כשיוסף ביניא חותם על מסמך כלשהו אני מעביר אותו מייד. אני סומך עליו בעיניים עיוורות". יוסף ביניא אחד מעמודי התווך של השידור בשפה הערבית ברדיו ובטלוויזיה במשך 46 שנה זוכר היטב את פרשת מינויו של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33, ומספר בכֵנות שיחת התחקיר עמי ב- 2009, כלהלן : "אני הכנתי במשך שנתיים את תיק הקמת ערוץ 33. חשבתי שמוטי קירשנבאום שהיה אז מנכ"ל רשות השידור ימנה אותי לתפקיד הזה, אך יום אחד הוא בא והורה לי להעביר את התיק ליוסף בר- אל. בקיץ 1993 הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעדיף על פניו את יאיר שטרן. אולי זאת לא בדיוק פעולת הדחה אבל מוטי קירשנבאום לא האריך ליוסף בר- אל את תקופת כהונתו מפני שחשב שיש מישהו אחר שיעשה את התפקיד טוב ממנו. יוסף בר- אל נשאר מחוסר עבודה. ואז מוטי קירשנבאום ביקש ממני להעביר את תיק הקמת ערוץ 33 לידי יוסף בר- אל. הוא רצה שיוסף בר- אל יקים אותו ולא אני". 

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו/או כפי שכונתה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית". יוסף ביניא (מימין) מנחה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה בשפה הערבית. יושב משמאל יוסף גבאי הממונה על הכנסות המדינה. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).                                                                                    

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מר יוסף ביניא מגיש את מהדורת החדשות בשפה הערבית באולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. יוסף ביניא נחשב כל השנים לאחד מאנשי הטלוויזיה בשפה הערבית הטובים והמהימנים ביותר. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסף ביניא (עומד משמאל) "מבשל" ועורך תוכנית ברדיו "קול ישראל" בשפה הערבית בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . אולפן החדשות בשפה הערבית. יוסף ביניא (עומד ראשון מימין – ממושקף) מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית מארח באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את נשיא המדינה יצחק נבון. עומד משמאל זידאן עטשי. רוכן מימין על הטקסט המשוכתב ע"י הנשיא נער הטלפרומפטר של הטלוויזיה בשפה הערבית משה "מִיז" מזרחי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

משהו כאן לא הסתדר מבחינה הגיונית במעשה המינוי ההוא של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. מוטי קירשנבאום הדיח ביולי 1993 את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את יאיר שטרן. לא מפני שיוסף בר-אל חוּנן במנת יתר של כישרון. לכן נשאלת השאלה איזו מיומנות חדשה מצא בו לפתע שלא הייתה ידועה לו בשעה שמינה אותו מייד לאחר ההדחה להקים ולנַהֵל את ערוץ 33. התרוצצו שמועות (הוכחשו באוזניי ע"י גב' שולמית אלוני שהייתה אז שרת החינוך והשרה ממונה על רשות השידור) כי ראש הממשלה יצחק רבין ביקש משולמית אלוני השרה הממונה על רשות השידור לא לפגוע יותר מידי ביוסף בר-אל שהודח מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולמצוא לו תפקיד ראוי למעמדו. מוטי קירשנבאום שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י יצחק רבין ושולמית אלוני היה זה שמינה בסופו של דבר את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33.

סיפרתי פעם למוטי קירשנבאום תוך כדי מחקר וכתיבת הספר "רוש ולענה" את הדברים הבאים, כלהלן : "משרד מחלקת הספורט שלי בטלוויזיה הושמד על כל תכולתו, מסמכיו, תיקי ההפקה שלוֹ, וספריו (ביניהם כ- 200 ספרים בעלי ערך עצום כמו תולדות האולימפיאדות והמונדיאלים, ספרים שהם בבחינת Out of print אינם עוד מפני שנזרקו לפח האשפה) – זמן קצר לאחר שפרשתי מתפקידי", והוספתי, "אינני יודע מי השמיד פיזית את המשרד אך אני יודע מי היה מנכ"ל רשות השידור באותם הימים ומי שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה". מוטי קירשנבאום לא המתין אפילו שנייה, וירה לעברי נסער : "…יואש אלרואי, על מה אתה מדבר, יוסף בר-אל השמיד את כל הטלוויזיה…". אני תמה לדעת אם לוּ דן שילון ואלכס גלעדי היו המנכ"לים של רשות השידור האם גם הם ממנים את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 כפי שעשה זאת מוטי קירשנבאום.

השקת ערוץ 33 בראשותו של יוסף בר-אל התקיימה ב- 19בינואר 1995 באולפני ג. ג. בנווה אילן ליד ירושלים. ראיתי בכך יום בלתי מוצלח לרשות השידור בהנהלתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. צבי לִידַר דוברו של מוטי קירשנבאום שלח לי הזמנה אישית ליטול חלק בטקס ההשקה . תשובתי הייתה שלילית. סירבתי להשתתף ב- "חפלה". מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד זה כמו מינויו הקודמים האחרים ברשות השידור היו לא לרוחי. הם היו בעיניי כישלון לטווח ארוך מעין בכייה לדורות. מעניין כיצד מוטי קירשנבאום לא תפש את עניין המינוי הבעייתי בעצמו.

טקסט מסמך : 12 בינואר 1995. ההזמנה להשתתף בטקס של חנוכת ערוץ 33 של רשות השידור. סירבתי ליטול חלק בטקס הלא נחוץ ובמינוי המופרך של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. הייתי עֵד לאין סוף כישלונות ניהול שלו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990, ולמוד אכזבות שנראו בעיניי כבכייה לדורות, עד שסירבתי סירוב מוחלט ליטול חלק בטקס הבלתי נחוץ הזה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה דוגמא אחת מיני רבות לצורת מחשבת הניהול בערוץ 33 ב- 1996. ערוץ 33 הוקם במקור לצורכי שידורים מהכנסת ולקידום השידורים בשפה הערבית, אך מצא את עצמו ללא כיוון ולכן נטול רייטינג לחלוטין. מנקודת המבט של סקר הצפייה של חברת טֶלֶה – גָל, הרי שערוץ 33 לא היה קיים על סקלת הממיר. פשוט לא יאומן להיכן הידרדר.

בחודש פברואר 1996 קיבלנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט החלטה עתידית משותפת כי ביום חמישי – 18 באפריל 1996 נשדר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את שני משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים וגברים. משחק הנשים בין קבוצות אליצור חולון ואליצור רמלה שמטבע הדברים מעורר פחות עניין ישודר ישיר בהיקף מלא החל מהשעה שש וחצי בערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם ב- ערוץ 33 עליו מופקד יוסף בר- אל, ומשחק הגמר לגברים בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים ישודר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ערוץ 1 מייד בתום "מבט". מהדורת "מבט" הוקדמה (מאז נכנס מוטי קירשנבאום לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1993) בשעה מהזמן המקורי של תשע בערב. "מבט" שודרה כבר כשלוש שנים בשמונה בערב "ראש בראש" מול מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי והצעיר. יוסף בר- אל נהג לשָדֵר מימים ימימה את "מבט" בערוץ 33 שלוֹ במקביל לשידורו בערוץ העיקרי של רשות השידור הלא הוא ערוץ 1. שיבוץ לא הגיוני (בלשון המעטה). איזה הגיון טלוויזיוני טמון בנימוק לשָדֵר את "מבט" גם בערוץ 33 (ערוץ שמשודר בטכנולוגיית כבלים) בשעה שכל המדינה רואה אותו ממילא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהוא ערוץ ארצי. במקום לבַדֵל את ערוץ 33 מערוץ 1 ולהעניק לו תוכן שידור ייחודי ואטרקטיבי הפך אותו למעשה טלאים. אחד הטלאים היה "מבט". הגיון השידור היה צריך להיות שונה לחלוטין. ערוץ 33 היה אמור להציע תחליף ראוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמצעות תכנים אחרים בתחומי האקטואליה, הדוקומנטאריה, הבידור, האומנות, והמוסיקה כדי באמת למשוך את הצופים אליו. מנהלו לא עשה זאת.

מכיוון שידעתי את המצב לאשורו, סיכמתי עִם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כי משחק גמר גביע המדינה לנשים ישודר ישיר בערוץ 33 עד תום הענקת הגביע, גם אם השידור הישיר יחרוג ויחלחל לשמונה בערב, שעת שידור "מבט" כ- Copy (עותק) של ערוץ 1 בערוץ 33. מוטי קירשנבאום נעתר ברצון, אך יוסף בר-אל חשב אחרת. השידור הישיר של משחק הנשים נמתח מעבר למצופה. אליצור חולון ניצחה את אליצור רמלה 62:71 וטקס הענקת הגביע חרג מעבר לשמונה בערב. יוסף בר- אל יצא כמעט מדעתו. הוא כעס וזעם עד כדי איבוד עשתונותיו ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כפי שסיפר אז המפקח הטכני מנחם וולף. העֵדוּת היחידה למצב המביך ההוא מקופלת במכתבו של מנהל מחלקת ה- Video בחטיבת ההנדסה בטלוויזיה, מר מנחם וולף. היא חשובה כדי להבין חלק ממסכת היחסים התמוהה הקיימת בין האנשים בתוך הנהלת רשות השידור, וחושפת ניהול רדוד של חלק מהעניינים כמו גם טאטוא שלהם מתחת לשטיח [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

שירותי הנדסה –  29  באפריל  1996

אל           :  מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום

באמצעות  :  רפי יהושע – מנהל שירותי הנדסה

                 דוב גולדשטיין – מנהל חט' תפעול הנדסה

מאת  :  מנחם וולף – מנהל מחלקת הווידאו

הנדון :  פיקוח שידור בערוץ 33 בכבלים – משדר ספורט , משחק הגמר גביע המדינה לנשים

א. נ.

ביום חמישי – 18.4.1996 שובצתי ע"י הממונים עלי כמפקח בערוץ 33 בנווה אילן בהקלטות אולפן ובשידור (2 משמרות) וזאת בשל מחסור במפקחים באותו יום . (משדר הספורט המיוחד ופעילויות בצפון) .

בהתאם להוראות המנכ"ל ובסיכום בישיבת הבוקר אצל מנהל הטלוויזיה באותו היום הוחלט :

1.  השידור הישיר מיד אליהו של גמר גביע המדינה לנשים (אליצור חולון – אליצור רמלה) יועבר מ- 18..0 עד 19.30 בערוץ 33 בלבד.

2.  משעה 19.30 ועד 19.55 השידור הנ"ל משולב בערוץ 33 ובערוץ 1 ביחד . במידה והשידור הישיר יימשך מעבר ל- 19.55 (כפי שאכן קרה), הוא יופרד שוב ויימשך עד סיומו בערוץ 33 בלבד !

בעקבות גלישת השידור הישיר מעבר לשעה 15.55 פעלתי בהתאם להוראות.

א.  פניתי למפיק יואש אלרואי לוודא כי אכן אני פועל על פי הסיכום.

ב.  פניתי גם לממונים על יחידת המבצעים בערוץ 33 מר אבי שטרו ומאיר בר , ושניהם הביעו את הסכמתם , והִנחוּני לפעול על פי הוראת המנכ"ל , לסיים את משדר הספורט , ורק לאחר מכן לעבור לאולפן "מבט" לשידור החדשות .

בשעה 20.03 בעיצומו של טקס הענקת הגביע ע"י נשיא המדינה , התקשר אלי מר יוסף בר-אל והורה לי "לחתוך" מייד את השידור הישיר ולעבור לאולפן "מבט" . (פעולה זאת איננה יכולה להתבצע מיידית משום שהמערך הטכני הקיים אינו מאפשר זאת , ובאמצעות המערך הטכני הזה שודר המשחק).

ניסיתי להסביר למר יוסף בר- אל כי אני פועל על פי הוראות והחלטות שהתקבלו ע"י מנהלי הטלוויזיה , אך הוא דרש בצעקות ואיומים את העברת השידור לאולפן ברוממה . יתר על כן . הוא התקשר בשנית בזמן "מבט" והמשיך לאיים עלי בצורה בוטה ולקלל אותי , ולא היה מוכן לשמוע את טיעוניי. (משום כבודו של המנכ"ל , לא אעלה על הכתב את מה שהוא לי , אבל אני מוכן לעשות זאת בשיחה עמך פנים אל פנים).

מוטי ,

אני בן 53. עברתי שני התקפי לֵב. אני עובד ברשות השידור מ- 1968 במגוון מקצועות השידור ב- Video , וכמנהל תורן אך מעולם לא שמעתי מילים וסגנון דיבור שכזה כפי שדיבר יוסף בר-אל.

נפגעתי מאוד . בכל פעם שאני נזכר במה שהתרחֵש עִמוֹ אני מתרגש מחדש . אני מבקש לזמן אותי לפגישת הבהרה בנוכחות מר יוסף בר-אל, או לחילופין לתבוע ממנו התנצלות בכתב. אני תיקווה שתטפל בנדון ומוכן במידה ואוזמן להבהיר את מה שהתרחש בהרחבה.

עותקים  :  מנהל הטלוויזיה – יאיר שטרן

              מנהל מחלקת הספורט – יואש אלרואי

                                                           בתודה ובברכה ,

                                                           מנחם  וולף מנהל מחלקת ווידיאו

מכתבו של מנהל מחלקת הווידיאו בטלוויזיה הישראלית הציבורית נשאר כאבן שאין לה הופכין.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מילאו פיהם ולא נגעו במנהל ערוץ 33 שנשאר על כנו. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום בעקבות מכתבו של מנחם וולף שהייתי ממוען עליו. הצעתי למנכ"ל רשות השידור לפַטֵר את יוסף בר-אל הלא מוכשר לאלתר מערוץ 33 כפי שהדיח אותו מערוץ 1 שלוש שנים קודם לכן , ולהפוך מייד את ערוץ 33 למשלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהכפיפו תחת קורת ניהול אחת של יאיר שטרן. "יש לך הזדמנות למַמֵש את חזון השידור של 1- BBC  וְ-  2- BBC  כאן ועכשיו בישראל תחת מנהיגותך", אמרתי למנכ"ל רשות השידור. הוא הקשיב אולם לא הגיב.

מוטי קירשנבאום התמנה באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הוא סירב לשדר את ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA בערוץ הציבורי בטענה שלשם כך קיים ערוץ נישה כערוץ 5 בכבלים. "אנחנו צריכים להתעסק בשידורי ספורט הנוגעים ישירות למשלם האגרה", אמר לי והוסיף, "גם אם היה לנו ערוץ טלוויזיה נוסף כדוגמת 1 BBC  ו- 2 BBC, לא הייתי רוצה לשָדֵר את  ה- NBA  בערוצי הטלוויזיה הציבוריים".

זמן לא רב לאחר הכרזתו זו של מנכ"ל רשות השידור באוזניי ונימוקיו החכמים עִמוֹ , חתם יוסף בר-אל שהתמנה לא מכבר ע"י מוטי קירשנבאום לנהל את ערוץ 33 הציבורי , על חוזה שידור עם ה- NBA לשידור 21 משחקים בעונת 1995. מר אָרִיק הֶנִיג נציג ה- NBA  בישראל היה שושבין החוזה הזה [3] .

NBA  Entertainment , Inc

March  16  1995

To  Attn  of

Joe Bar-El

Managing Director

Channel  33

Tel Aviv ,Israel

 

This letter will confirm the following agreement between NBA Entertainment , Inc (“NBA”) and channel 33 (“Licensee”)

1.  GAMES

 

1. Licensee shall have the rights to begin telecasting games on Saturday , March 25 1995 . NBAE shall ship to licensee a one – hour , edited , Game of the Week program . NBAE shall decide each Sunday which game of the previous week was the “best” match and provide Licensee with this game for telecast . The game shall be shipped each Tuesday . NBAE shall provide Licensee with one game per week during the season , two games per week during the Playoffs (shipped Tuesday s and Thursdays) , and the Finals (as noted below , shipment dates TBD) 
2. Licensee shall have the rights to telecast the following games 

Regular Season , March 25 – April 29  –  6 game

Playoffs (May / June)  –  12 games 

Finals  (June)  –  3 games live

Total games to be telecast  :  21

LICENSE  FEES

The License fee shall net USD 100 000 for the package outlined above, payable as follows:

1. Net USD  50 000 due March 28 , 1995
2. Net USD  50 000 due May 1 , 1995

 

Sincerely ,

Anne M. Murray

Director and Group Manager

International  TV

 

AGREED  TO  AND  ACCEPTED

Channel 33  Joe Bar-El  –  Managing Director

Cc  :  Paul Zilk  ,  Arik Henig  –  NBA

יוסף בר-אל ביקש ממני להשאיל לשידורי ה- NBA שלוֹ את שַדָּר מחלקת הספורט דאז אורן רוזנשטיין. ערוץ 33 שלוֹ היה הרי חסר כל. הסכמתי. שושבין החוזה עם ה- NBA אריק הניג ז"ל הפך למשתתף קבוע בפָּאנֶל השידורים בערוץ 33. ידען גדול מן סוג האוחז בידו כל הזמן "רכילות מקצועית" מעניינת ובלבדית (במובן החיובי של המילה) והבקי היטב בפרטי ליגת הכדורסל הטובה בעולם. לאָרִיק הֶנִיג יש חברים וקשרים בבראנז'ה העיתונאית. הוא איש נחמד וגם אָהוּב אך יש לוֹ חסרון בולט אחד. מצלמת הטלוויזיה לא אוהבת אותו משום מה . הוא מצטלם ומופיע לא טוב בפניה אולי בגלל שאף פעם לא אימנו אותו כיאות לעמוד או לשֶבֶת מולה. את מורשתו בעיתונות או בטלוויזיה לא קנה כפרשן. ואם היה כזה הרי שלא הגיע מעולם לרמתם של אלי סהר ואריה מליניאק. במשך 22 שנות ניהולי את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא אפשרתי לוֹ לעולם להתארח באולפני הספורט שלי. חוזה ה- NBA מן ההיבט הכספי בערוץ 33 לא היה יקר. פחות מ- 5000 (חמשת אלפים) דולר לשידור של משחק אחד. הבעיה הייתה לא הממון אלא העיקרון. מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שינה את דעתו והסכים לפתע לשָדֵר בערוץ הציבורי שבשליטתו את ה- NBA , אותו שלל רק זמן קצר לפני כן. שאלתי את מוטי קירשנבאום לפשר הסיבה וכיצד השתנתה באחת מדיניות השידור של רשות השידור. הוא לא השיב לי. שאלתי גם את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, "כיצד הצליח לשכנע את המנכ"ל לשָדֵר את ה- NBA דווקא בערוץ 33 שלוֹ", והוספתי, "לא רק שערוץ 33 הזה איננו נצפה, אלא אין זה גם תפקידו הציבורי לשָדֵר את ה- NBA  בלוח השידורים שלוֹ, הרי לא לצורך זה מוּסַד והוּקַם ע"י רשות השידור…" . מנהל ערוץ 33 השיב לי כלהלן : "…מוטי קירשנבאום הוא גֶבֶר לעניין, הוא בכלל לא מתערב בשיבוץ התוכניות שלי בערוץ 33…". זה היה אותו יוסף בר-אל שבהיותו מנהל הטלוויזיה בשנים 1993 – 1990 מנע אז ממנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל את שידור ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנימוקים של כבוד אישי (כפי שנימק לי אריה מקל בעצמו), אך עכשיו לא היסס וחטף את סחורת השידור הזאת לידיו. (הערה : אחד הפוסטים העתידיים יעסוק בפרשת מאבק הכוחות בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה כשרֶכֶש ה- NBA חוצץ בין שניהם וכפי שתיעדו את המאבק ההוא המסמכים הרבים שנשמרו) שידור משחקי הכדורסל האמריקני בערוץ 33 הצטייר כחוסר סדר, תכנון לוקה, היעדר שיטה וקו שידור הגיוני, ופילוסופיית שידור מוטעית. רכישת ה- NBA  לשידור אצל יוסף בר- אל בערוץ הטלוויזיה האיזוטרי מס' 33 בעל רייטינג דל ואפסי נראה לי עניין תמוה מאוד. ביקשתי כאמור הסבר ממנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך הוא בחר שלא להשיב לי.

ב- 20 במרס 1995 הציע לי פול מקגראת' (Paul McGrath) מחברת CSI האנגלית המשווקת הרשמית של זכויות הכדורגל האנגלי על כל מרכיביו, במחיר מציאה, לרכוש את משחקי ה- Premier League , משחקי הגביע , ואת משחקי הבית של נבחרת אנגליה לעונת 1996 – 1995 עם אופציה לשנתיים נוספות [4]. פול מקגראת' הציע לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה. אפשרות בחירה של 90 משחקי ליגה בשידורים ישירים בשבת בחמֵש אחה"צ, או ביום ראשון בשֵש בערב, ו/או ביום שני בעֶשֶר בערב . בנוסף הצטרפות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשידורים ישירים של משחקי הגביע (F.A. Cup) החל מהסיבוב השלישי בחודש ינואר 1996, וכן שידורים ישירים של משחקי חצי הגמר והגמר של הגביע האנגלי בחודשים אפריל ומאי 1996. הדובדבן שבקצפת היה בונוס השידורים הישירים של משחקי הבית של נבחרת אנגליה.

בימים ההם החזקנו כבר בידינו את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה האיטלקית וגם של הליגה הגרמנית שמשחקיהן שודרו בתוכנית הפופולארית והמצליחה "כדורגל עולמי" בעַרבֵי יום ראשון בשבוע. הכדורגל האנגלי היה רכוש שידור של ערוץ 5 בכבלים בשנים 1995 – 1990 . שלנו הוא היה קודם לכן בשנים 1990- 1970. הצעתי למוטי קירשנבאום להשיב עטרה ליושנה : "אנחנו הולכים לשדר בשנה הבאה את אליפות אירופה לאומות בכדורגל שתתקיים באנגליה בחודשים יוני ויולי 1996. רכישת הכדורגל האנגלי על ידינו היא שיטה בשיגעון יבוא הכדורגל האירופי המצוין למסך הציבורי. המשך של מסע רכש נבון בעקבות שידורי מונדיאל ארה"ב 94' והצלחת "כדורגל עולמי". הרכישה האנגלית המחודשת תשמש מתאבן מצוין לקראת טורניר 1996 EURO, ותתקבל בהבנה בציבור. שָדֵר אותו בערוץ 33, ערוץ ה- Back up שלך", אמרתי והוספתי, "את המיטב שבמיטב שָדֵר בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. הציבור יבין ויקבל זאת. זאת התשובה שלנו לכדורגל הישראלי המשודר בערוץ 2". מדובר היה במחירים פעוטים . עלות זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בערוץ 2 עמדו בעונת 1995 – 1994 על כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשנה אחת (חוץ מהוצאות ההפקה). מחירו הכדורגל האירופי עבורנו על שלוש הליגות הנפלאות שלו, האיטלקית, הגרמנית, והאנגלית אמור היה להיות פי עֶשֶר פחות. כ-  500000 (חצי מיליון) דולר.

מוטי קירשנבאום חובב שידורי ספורט וכדורגל מושבע סירב להצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא חשב שהציבור יהרוג אותו אם יתלבש גם על הכדורגל האנגלי, לאחר שסייע לי לנַכֶס ללוח השידורים הציבורי שלנו את משחקי הליגות האיטלקית והגרמנית, ולהציב ליד המיקרופון את מאיר איינשטיין ואת צמד הפרשנים העיתונאים מר אבי רצון ומר חיים ברעם.

ערוץ 33 בהנהלת יוסף בר-אל צבר כוח והפך אט – אט לממלכה עצמאית. טריטוריה של איש אחד אך חֶבֶל אֶרֶץ שוֹמֵם חסר תוֹבנוֹת. ערוץ 33 נולד כערוץ טלוויזיה משמים ולא חשוב ובעל רייטינג זניח . כזה נשאר גם ברבות השנים אך למרבה הפלא התייחסו אליו מנהלי המדיה האחרים ברשות השידור ביראה ובכבוד כאילו מדובר ביצירת מוֹפֵת . קשה להאמין, אך מעולם לא נערך דיון ציבורי יסודי ומקיף ברשות השידור מה הם באמת יעדיו האמיתיים ומה הן משימות השידור של ערוץ 33 , באיזה מתכונת ציבורית ותקציבית הוא אמור לפעול, והאם צריך ליטול את היוזמה לידיים כדי לנסות להפוך את ערוץ 33 לערוץ טלוויזיה בדמותו וצלמו של  2- BBC. ערוץ 33 נולד ערוץ טלוויזיה איזוטרי לא חשוב, וכזה נשאר כל ימי חייו.

כשיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה זקוק פעם במקרה ב- 21 במאי 1995 לזמן "האוויר" של ערוץ 33 לצורך שידור ישיר של משחק כדורגל בצמרת הליגה האיטלקית בין יובנטוס לפארמה , מפני שהערוץ הציבורי האמיתי היה עסוק בדברים חשובים יותר, הוא פשוט פנה בדחילו ורחמו אל יוסף בר-אל שיאות לשדר את המשחק במקומו. "יוסי", הוא קרא לוֹ, והוסיף בחרדה, "אל תדאג, השידור יגיע אליך באמצעות אנשי הספורט, בתיאום עם דוב גולדשטיין מחטיבת ההנדסה", וטרח לציין, "עלות הלוויין והשידור חלה כמובן על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אני מודה לך על שיתוף הפעולה" .

תמוה מאוד מדוע מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התייחסו אז בסבלנות וסובלנות לערוץ 33 האִזוֹטֶרִי במתכונת השידור הפתטית שלוֹ שהפיקה רייטינג אפסי. מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן והמנכ"ל מוטי קירשנבאום היו מודעים היטב לרמה המקצועית הנמוכה שהערוץ הבעייתי הזה מפגין לאורך זמן , אך ביכרו למלא את פיהם מים . שאלתי את עצמי לא פעם, מדוע לא חתרו שניהם כדי להַלְאִים את ערוץ 33 הבעייתי מידיו של יוסף בר-אל על מנת להפכו לערוץ טלוויזיה רציני ורלוואנטי, ולהציבו תחת קורת ניהול אחת וחזון שידור משותף כדוגמת מודל ה- BBC. מחדל.

מוזר מאוד מדוע לפחות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא יזם, לא פעל, ולא שאף כפי שמצופה ממנהל טלוויזיה רציני , לאַמֵץ לשורותיו כדוגמת ה- BBC, ערוץ טלוויזיה נוסף בעל פוטנציאל שידור. יאיר שטרן ניהל ערוץ טלוויזיה ציבורי קטוע ופגום. מדינת ישראל הקצתה את זמן השידור על הסיגנל הציבורי משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי אחה"צ לטובת הטלוויזיה החינוכית שמקום משכנה ברמת אביב בתל אביב. בשעה שלוש וחצי עברה השליטה על הסיגנל לזרועות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רוויית אופציות ומטלות. בשעה וחצי הזאת בין 15.30 ל- 17.00 משודרות תוכניות ילדים. בשעה חמֵש חזר שוב השידור לידיה של הטלוויזיה החינוכית לשידור מהדורת "ערב חדש". בחמש וחצי הוא שב אל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בשֵש בערב שודרה על הסיגנל הציבורי מהדורת החדשות באנגלית “IBA news”. משֵש וחצי עד שמונה נדד סיגנל השידור לטובת הטלוויזיה בשפה העַרבית. יאיר שטרן קיבל אפוא את "האוויר" של הטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 רק בשמונה בערב . בחצות הסתיימו השידורים בערוץ הציבורי על פי הנהלים והסכמי העבודה ההִסתדרותיים. אימוץ ערוץ 33 יכול היה לפתור מצוקות שידור רבות ליאיר שטרן. בקטע הזה של הניהול והמנהיגות היה יאיר שטרן מנהיג אנמי. השאלות האלה שהופנו להנהלה הראשית של רשות השידור הנוגעות לעליבותו ודלותו ערוץ 33 שוב ושוב, מדוע אין ננקטים צעדים משמעותיים לשיפור מיידי של המצב נשארו עלוּמוֹת חסרות פשר. המחסור בתשובות מצביע ומעיד על יגון ויתמות בשידור הציבורי. שְכוֹל השידור בערוץ 33 לא היה מעולם מחויב המציאות

הספר הזה עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" (מכיל כ- 10000 עמודים) אם כן עוסק לא רק בהתפתחות השידורים אלא גם בנסיגתם. ב- 26 במאי 1995 הגישה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ איפורמציה עיתונאית בלעדית לקוראי המקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת "הארץ") הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא פרסמה תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך שלה כותרת ראשית מדאיגה, "ז'וֹ הפקוֹת" [5]. כותרת המשנה של כתבת הביקורת הזאת הייתה חריפה לא פחות . להלן הציטוט : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה".

כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל . רק אסור היה לדוּן בתוכנן. יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל אך גם לא למוטי קירשנבאום . היא הפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר, והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים. אם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עליהן והעלים עין, הדבר חמוּר. אם לא ידע, העניין חמוּר שבעתיים.

לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן, ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן שבע דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל-22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו כמנכ"ל רשות השידור . דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [6]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2 . מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר % 0.18. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. הרייטינג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדְרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת . ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג / מדרוג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו ודלותו. בושה וחרפה. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה, ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון, כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור.                                             

החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח החלטות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד החלטות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה בסופו של רשות השידור כמגדל קלפים. שום גוף תקשורתי לא יכול לשרוד בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל חסר הכישרון, בעל אינטגריטי שנוי במחלוקת בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור , לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד ולא חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל . המינוי הפתטי הזה (כפי שהכריזה וכך קבעה ממשלת ישראל בחלוף שלוש שנים) מוכרח היה להוביל בתוך זמן לא רב לנפוטיזם, התחנפות לשלטון, שוחד מסך, ונזקים מוראליים כבדים ואולי גם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. ממשלת ישראל שהדיחה את יוסף בר-אל במאי 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ידעה כי קיימות מחלוקות קשות בין אנשי האמת לאנשי השקר בשידור הציבורי. נוצרה אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור של מדינת ישראל הפכה בשנים 2005 – 2002 למוסד שידור חסר כישרון ובלתי מוצלח. 

ביום רביעי – 18 במרס 2002 פרסמה חבורת אנשים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִנְשָר לרענן כהן עצמו השר הממונה על רשות השידור, ולשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, הקוראת להם לדחות על הסף את הצעת השר למנות את יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור, גם לא מנכ"ל זמני. הוא לא האיש המתאים לכהונה הרמה, כך סברו [7]. השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום . בחומת יוסף בר-אל נוצרו בקיעים מוקדם מהצפוי. חלקם הפכו לקרעים של ממש. זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ"ל החדש כשעושה דברו הנאמן מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הקודם יאיר אלוני הודח ע"י יוסף בר-אל) ניצב לצִדוֹ, לבין ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך ששימשה בעֵת ההיא כ- יו"ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור (ד"ר יהודית אורבך עמדה אז בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן) . היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי. ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך הגיעה לתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ"ל רשות שידור כוחני, חסר ידע, ונטול כישרון כפי שהעידה בפניי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2005. ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002.

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי . אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כשרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור של וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני – פירטי של יוסף בר-אל . מעשה אסור המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו , והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה שבראשה ניצבת ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים בפניי ד"ר יהודית אורבך. היא התפטרה מתפקידה.

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת היטב את מה שאירע אז כפי שסיפרה לי בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה ואומנם חשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צִפְצֵפוּ עלינו בגדול, עליי באופן אישי ועל אנשי הוועדה ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס . הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו  [8] .

לכבוד                                                                        י"ח בחשוון תשס"ג

כבוד רוה"מ מר אריאל שרון                                         24 באוקטובר 2002

השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור

ירושלים

הנידון : התפטרות

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור, ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה .מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל .לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק.

הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור.

מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך

העתק  :  חברי המליאה

            מנכ"ל רשות השידור

            היועץ במשפטי לממשלה

            מבקר המדינה

משרד מבקר המדינה בראשותו של השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך . אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002 , תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל . על עובדה אחת אי אפשר להתווכח . יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן .

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון, בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף "יוסי" משולם (אותו לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הגיעה לרשות השידור. היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל ז"ל הלכה בעקבות ד"ר יהודית אוֹרבּך ואף היא לא הסכימה עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא "מליאת רשות השידור". ראוי לציין שגם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו משהתחרטה זה היה מאוחר מידי. 

פוסט מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

---

[1]  ראה נספח : ציטוט מהעיתון "מעריב" ב- 23 בינואר 2006.

[2]  ראה נספח : מכתבו של המפקח הטכני מנחם וולף מ- 29 באפריל 1996 למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום.

[3]  ראה נספח : חוזה השידור המלא והמפורט בן שלושה עמודים של 21 משחקי ה- NBA  בערוץ 33 בהנהלתו של יוסף בר-אל, מ- 16 במרס 1995.

[4]  ראה נספח : ראה הצעת החוזה לשידורים ישירים של משחקי הליגה באנגליה, משחקי הגביע האנגלי, ומשחקי הבית של נבחרת אנגליה.

[5]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון הירושלמי "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33  של רשות השידור.                     

[6]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסף "יוסי" משולם , מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2 , 10 , ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

[7]  ראה נספח : מנשר של חבורת עובדים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנשלח  ב- 18 במרס 2002 לחברי הוועד המנהל ברשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי, הקוראת להם לדחות על הסף את ההצעה למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

[8]  ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

פוסט מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל היו ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מצא חן, אף מאוד, והם החשיבו אותו בנוסף לכל – לג'נטלמן. חלק אחר חשב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל כמנהיג של רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה כה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרתה הסנסציה גם אם באיחור רב : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 17 במאי 2005  פרסמו אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מאמר ענקי בעמוד הראשון של "מעריב" , פוסט של "אני מאשים" בכיוון השלטון של מדינת ישראל, ולעבר כיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו . בגוף הכתבה נכתב כהאי לישנא ואני מצטט :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". היה ברור שמשהו איום ונורא התחולל בתוככי רשות השידור תחת שילטונו של יוסף בר-אל בשנים של 2005 – 2002. לא בכל יום מדיחה הממשלה מנכ"ל רשות שידור מכהן.

ציטוט : "רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…!" (המלט נסיך דנמרק).

                                                                                                                                    נפגשתי עם יוסף בר-אל פנים אל פנים בכמה צמתים חיוניים בתולדות השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל. לראשונה ב- 1985. חלק מהפגישות היו כנות, טובות, וענייניות. אחרות הסתיימו בקולות נפץ ואכזבה רבתי. מנכ"ל רשות השידור ב- 1985 אורי פורת מינה את יוסף בר-אל לתפקיד זמני של מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של טוביה סער שסיים את כהונתו. יוסף בר-אל כה נִפְעַם בעת ההיא מעבודת חטיבת הספורט בראשותי ומכיסוי עיתונאי שיטתי לאורך כל העונה של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), עד שהעלה את התרשמותו על הכתב ושלח לי מסמך הערכה בזו הלשון :

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מעניק מכתב הערכה לחטיבת הספורט בפיקודי הנוגע לעבודה העיתונאית הדייקנית והממושכת של כיסוי משחקי הליגה הלאומית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפעם השנייה נפגשנו בתום מבצע השידורים בפיקודי את מונדיאל איטליה 1990. זה היה אחרי שוועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ב- 10 ביולי 1990 במר יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הביס בהצבעה את המועמד המתחרה נגדו מר נִסִים מִשְעַל ולא נרתע מלהתייצב בפני העיתונות ולהכריז בטון מתנשא וארוגנטי : "ידעתי שאנצח" ! שום מנהל טלוויזיה לפניו לא הצהיר מעולם קבל עם ועדה בסגנון רברבני ומתנצח שכזה, "ידעתי שאנצח" כאילו מדובר בתחרות ריצה ו/או במשחק כדורגל. פרשת המכרז הפוליטי ההוא ב- 10 ביולי 1990 בה זכה יוסף בר-אל בתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית צברה סיקור עצום בכל העיתונות הישראלית. ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם".

חלק קצרצר ממנה מובא בפוסט הזה. התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב . התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר מראיין הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה : "…הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת אינך שואל וגם לא תשאל…". יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגְאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו. הוא ניתק את המיקרופון (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון ההוא עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית As is, כמות שהוא. כולם ראו כיצד ראש הממשלה יצחק שמיר מתחמם ורוגז מאוד על יגאל גורן וקוטע בבת אחת את הריאיון. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל כבוס של יגאל גורן שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה גם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה והם רק גברו עכשיו . פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד בכל מחיר מפני שהוא היה האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. קיץ 1990 היה רווי בשמועות משמועות שונות. אנשים בודדים בלבד ידעו את תוכן הסטנוגרמה והטקסט שהוחלף בין ראש הממשלה יצחק שמיר לבין המועמד לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. האם יוסף בר-אל הבטיח ליצחק שמיר יד ברזל וזרוע נטויה ? אין לדעת, אולם התפרסם בזמנו כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר מסר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר- אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומכפי שהיא נראית עכשיו. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח ז"ל (בימאי בעל מוניטין עצום בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) והכתב מנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

נִסִים מִשְעַל נלחם אם כך מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון . הוא , נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו . במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אַרְיֵה אָבְנֵרִי ועָמוֹס בֵּן וֶרֶד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר- אל על פניו של נסים משעל הרענן והחכם מפני שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו  "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998ׂ) [1]. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוֹסֵף בַּר-אֵל הייתה שגיאה פַטָאלִית כפי שדיווחו חלק מאנשי וועדת המכרזים. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך . (ראה גם הספר "רוֹש ולענה"). העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה שוחח עם הח"כ מיכה חריש ומי ששימש מזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש וביקש כי שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין והיו"ר אהרון הראל יצביעו בעדו. בשיחות התחקיר שלי עם מר מיכה חריש הוא אישר וסיפר לי מבית ברל שכך אומנם היה ואף מעבר לכך : "יוסף בר-אל לא ביקש אלא תבע את הצבעתם של שלושת נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור בעבורו". 

טקסט תמונה : נסים משעל ב- 1990. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (צילום ארכיון של מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (צילום ארכיון של מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּישרון ומקצוענות עשייה טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר. וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה בעצמו פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוֹסֵף בַּר-אֵל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה דיה. יוֹסֵף בַּר-אֵל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים". אַמְנוֹן מֶנְדָה זוכר היטב את אשר אירע כפי שסיפר לי אז, ומוסיף : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות . ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור". הערה שלי : במקום אחר דווח כי רעיון ההצבעה החוזרת במכרז ההוא שמטרתה הייתה להציג אחדות דֵעִים בוועד המנהל הייתה פרי מחשבתו דווקא של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אהרון הראל ז"ל.

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (באדיבות אמנון מנדה. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. גב' דַלְיָה אִיצִיק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עִמָה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דַלְיָה אִיצִיק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. ראה הספר "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

טקסט מסמך: יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינויו לתפקיד הרם היה צליל בוטה ו- טוֹן של דברי התפארות. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת "ידעתי שאנצח…" ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך קטעי העיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב") .

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מִיכָה חָרִיש סיפר בפומבי [3] כלהלן : "…יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך…" (ראה בקטע העיתונות הבא של הדיווח של גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר" מ- 11 ביולי 1990). שני נציגי המערך בוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל וגב' דליה איציק טענו לעומת זאת כי דווקא התנגדותו של מיכה חריש למועמד ראוי רק מפני שהוא נתמך ע"י מפלגה יריבה הוא שיאו של שיקול פוליטי לא ענייני. גב' דליה איציק נותרה תומכת מובהקת של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : 10 ביולי 1990. מזכ"ל העבודה מיכה חריש. נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר אהרון הראל, גב' דליה איציק, ורוני פיינשטיין לא שעו להוראתו להצביע בעד מועמדותו של נסים משעל. (באדיבות מיכה חריש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של כתבת הטלוויזיה גב' הילה גבריאל בעיתון "דבר". (באדיבות ארכיון העיתונות של "בית אריאלה" בתל אביב).

מינוי יוסף בר-אל לתפקיד הרם היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה מתוכנן ומכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה שאנשי מקצוע הטילו בו דופי, נחשב לנטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה הישראלית הציבורית כתועמלן שידור – כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך, והדיחה אותו בבושת פנים מכס מנכ"ל רשות השידור . אך בל אקדים את המאוחר. ראה שוב הספר עב הכרס בן 10000 עמודים הקרוי "רוש ולענה". היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא רק בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. סך של תשעים דקות. הוא לא חולל מי יודע מה נצורות עיתונאיות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו בדרך שבה האמין. חלק מהאנשים טענו שיוסף בר-אל הוא איש חזק, מוכשר, יודע לנהל וגם בעל נוכחות של קומיסר פוליטי. דן שילון מי שהיה מנהל חטיבת חדשות מצטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974, התייחס כעבור שנים לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב את הטקסט הבא, כלהלן : "…יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך'…" [4]. זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים. שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו באיכותם וערכם מהשידורים המקבילים להם בשפה העִברית. זה לא היה סוד כי הם נשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד.

טקסט תמונה : 7 בספטמבר  1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. זהו אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית בשכונת רוממה – ירושלים. שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית, משמאל לימין, שלמה גנור, יוני בן מנחם, ויחזקאל "זיקי" יעקבי מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990. הוא הודה בכך בגלוי. אח"כ הצטער צער רב על המינוי שלטעמו היה כושֵל. עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בעִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם יוסף בר-אל צועד שלוב זרוע עם השלטון. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. חדר הישיבות של הוועד המנהל ושל מליאת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שחשבו כי מדובר באבן נדבך חשובה במערך השידור הציבורי. (צילום ארכיון של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש (שעוד אדוּן בו) בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל מי שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי . לאחר שנים אמר לי אריה מקל בעת ש: "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל. ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה", והוסיף, "יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר תרבותי  שהוא על שחקנית הקולנוע והטלוויזיה, וגם התיאטרון ענת עצמון , והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני, אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. המסמכים שבידי מאששים עובדה זו ללא כחל ושרק.  אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת, אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (אף הוא כאמור מינוי פוליטי מובהק וכנאמן של ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (שוב, כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות.

כהרף עין לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" : "אני מרגיש על הכיפאק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [5]. היה בזה טעם לפגם. נראה היה כאילו הוא מתפאר בניצחונו. מנהיג שידור אמור להיות עניו וצנוע יותר.

ברור ששלחתי מרומא בעת מונדיאל הכדורגל איליה 1990 פקס ברכה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל ואיחלתי לו את מיטב הברכות בתפקידו הרם החדש. הוא היה איש בעל קסם אישי ונימוסים אירופיים וגם דיפלומט. ככה הכרתי אותו בטרם ההתכתשות הגדולה בינינו שאת את סיבותיה אמנה בפוסט הבא. יוסף בר-אל זכר אותי מהימים ההם של שנת 1985 והשיב לי באלה הדברים, כלהלן :

---

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל מברך אותי על מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. היו ימים מוקדמים בהם רחשתי לו הערכה. ברבות השנים מישהו מבינינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"The worst is yet to come", אמר מאן דהו ולא ידע עד כמה צדק.

פוסט מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.

תזכורת : 14 שנה לאחר אותו המשבר הגדול ההוא ביולי 1979 בין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 85, היום יבד"ל) לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, התמנה ב- 18 באפריל 1993 מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. בהיותו בעל עבר עיתונאי מרשים של עורך, יוצר, ובימאי לא חשש מוטי קירשנבאום מדבר, והציב את יריבו לשעבר יוסף "טומי" לפיד בפנל התוכנית "פופוליטיקה" ואף שילם לו 1000 (אֶלֶף) דולר לכל תוכנית. באחד הימים ההם לאחר עלייתה של "פופוליטיקה" לאוויר, אמר מוטי קירשנבאום ליוסף "טומי" לפיד כהאי לישנא, "…אינני משלם לך 1000 דולר כדי שתהיה נחמד בתוכנית העממית הזאת הקרויה "פופוליטיקה", והתיר את חרצובות לשונו של יוסף "טומי" לפיד. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר היה מפיק "פופוליטיקה" דאז ודן מרגלית המנחה שלה, אבל יוסף "טומי" לפיד היה הכוכב הראשי בגיבויו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשבאום היה איש רב גוני ועצמאי בניהול תעשיית הטלוויזיה גם בגלל המוניטין העצום שלו. הוא היה חתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה כבר ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד. הוא מוטי קירשנבאום ז"ל נהנה מאמון בלתי מסויג של עוזריו הבכירים ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע ואחריו רפיק חלבי, ומנהלת חטיבת התוכניות דליה גוּטְמַן. הם פשוט העריצו אותו. דודו גלבוע זכר בחום את אחת השיחות שניהלנו בנושא סיטואציית ההערכה וההערצה ההן שחבורת הפיקוד רחשה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום : "…לעולם לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד ניהול החדשות בטלוויזיה בתקופת יוסף בר-אל, אבל עשיתי כל מאמץ להתמנות לתפקיד הרגיש והמרתק בתקופתם של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן…". בהיותו אישיות טלוויזיה לא שגרתית, חריף שכל ואמין, ותַּר אחר קתרסיס, לא החליק מוטי קירשנבאום דברים. הוא לא טייח ולא עשה כל מאמץ לשמור על הרמוניה מלאכותית כדי שהתעשייה תיראה נחמדה וכאילו מתנהלת על פי תוכנית ו/או איזה אג'נדה מטופשת. היה לו ביטחון עצמי. סימטריית החומר לא הייתה דרושה לו. הוא היה איש שעודד מחלוקות ו- וויכוחים לצורך התרת בעיות. מתוכם האמין תצמח אמת ויעילות. האנשים אינם ציבור הומוגני ואינם נדרשים להתבטא ולדבר לשון אחת. מן ההיבט הזה הוא היה אדם מיוחד מאוד.

טקסט תמונה : Leader of the people. זהו מוטי קירשנבאום ז"ל הנערץ מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1975. הוא נחשב לאחד מתומכיו המובהקים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מר ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 85). (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המנכ"ל הטרי יוסף "טומי" לפיד התקבל בחשדנות רבה בטלוויזיה הישראלית בעיקר ע"י כתבי ועורכי "מבט". הם ראו בו מינוי פוליטי של הימין ופחדו מסתימת פיות. כדי להפיג את חששותיהם כּינֵס יוסף "טומי" לפיד בקיץ 1979 עם ראשית כהונתו את כל אנשי החטיבה במערכת החדשות ששכנה בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ופתח בפניהם את סגור לִבּו ואת האני מאמין העיתונאי שלו. "…אינני שליח הליכוד, הצבעתי בכלל ד"ש בבחירות ב- 1977, אין לכם מה לחשוֹש ממני…", אמר יוסף "טומי" לפיד לעשרות רבות של עיתונאים נוכחים במערכת החדשות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן שנכח גם הוא בפגישה קפץ כנשוך נחש. הוא התערב בכעס וקטע את דברי מנכ"ל רשות השידור, וכה אמר : "…את מי זה מעניין בכלל לאיזה מפלגה הצבּעת אדוני מנכ"ל רשות השידור…? מה זה בכלל קשור לעניין. יושבים פה עשרות כתבים ועיתונאים, ואין לי מושג מה הם הצביעו כי זה לא חשוב…", אמר לו. יוסף "טומי" לפיד לא ענה. לא הייתי נוכֵח באותו המפגש ההוא אבל ארנון צוקרמן אישר לי מאוחר יותר את הציטוט המדויק שיצא מפיו. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא הייתה רק חשיבתו הפוליטית.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עם הגיעו באפריל 1979 ללשכתו ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל". כך אני אזכור אותו. יוסף "טומי" לפיד שימש מנכ"ל רשות השידור בתקופה בת חמש שנים מ- 1 באפריל 1979 עד 1 באפריל 1984. במקומו התמנה לתפקיד הרם ע"י ממשלת ישראל, אורי פורת ז"ל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. זהו יוסף "טומי" לפיד עיתונאי צעיר ומוכשר בעיתון "מעריב". איש נעדר כל ניסיון ניהולי שנלקח מאחורי שולחן מכתבה ומכונת דפוס ישנה ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין כדי לנהל את רשות השידור שמורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל", רשות שידור שמונה בשורותיה כ- 2300 (אלפיים ושלוש מאות) עובדים, ורשות שידור שהיא בעלת תקציב תפעולי של 500.000000 (חצי מיליארד) שקל. (לע"מ תמורת תשלום). 

[1] ראה נספח : "הספר "בשידור חי" של דָן שִילוֹן מ- 1998.

[2] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי, חכם, נעים הליכות, ובעל חוש הומור עוקצני (שלא נפל מזה של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם) אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו אודות נושא המנהיגות ועניין ניהול רשות השידור : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות השידור ומי מינה אותי לתפקיד . זהו ראש הממשלה יצחק שמיר. אינני מתכוון להתאבד פוליטית".

[3] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פְּאֵר- לִי שָחָר בעיתון "על המשמר" מתאריך 11 ביולי 1990.

[4] ראה נספח : סיפרו של דָן שִילוֹן "בשידור חי" עמוד 76  ( הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד).

[5] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

את כל האמור לעיל בפוסטים 841, 840, 839, 838 לא מצאתי בחוברת המידע של חגי סגל הקרויה "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", שיצאה לאור ב- 8 בנובמבר 2019.

פוסט חדש מס' 841. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בנובמבר 2019.