הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 842 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 21 בנובמבר 2019.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 842. מסמך תשובה (5) לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת הַמֵידָע "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ו-מערכות העיתונים בישראל".

הפוליטיזציה הנכלולית משפיעה על השידור הציבורי בישראל והופכת אותו ל- רוֹש ולַעֲנָה. ימי הַאֲפֵלָה ו-האוֹפֶל של השידור הציבורי בשנים 2001 – 1998 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור), הם אותם ימי הַאֲפֵלָה ו-האוֹפֶל שהתקדרו בשמי רשות השידור בשנים 2005 – 2001 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון ממנה בזה אחר זה את רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור), וכמו גם בחשכה שהשתררה ברשות השידור בשנים 2014 – 2011 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור). הפוליטיזציה ה-מְנוּבֶזֶת והמָמְאֶרֶת לגווניה השונים ובראשה שני ראשי ממשלה מהאגף הפוליטי הימני בשלוש קדנציות שונות, בנימין נתניהו ואריאל שרון ואח"כ שוב בנימין נתניהו, ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי של מדינת ישראל. פוסט מס' 842. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 21 בנובמבר 2019.

פרפראות.

1. עמיר פלג עיתונאי "ידיעות אחרונות".

אין להחמיץ את עמיר פלג עיתונאי "ידיעות אחרונות" ואת מדורו "פלג בחמישי" המתפרסם מידי יום חמישי בשבוע בעיתון המדובר. מדובר בעיתונאי מחונן, מוכשר, שַנוּן, חַד, חָרִיף, מבריק, רָב אמן בניסוח, וגם חסכוני במֶלֶל. עמיר פלג פשוט כותב נפלא ופוגע בולים במטרות שלו. מדורו שנכתב היום, יום חמישי – 21 בנובמבר 2019, וכותרתו "287 אלף שקל על כלום" ראוי לקריאה לא פעם אחת אלא פעמיים. עמיר פלג תבורך (!). ותודה גם לעיתונאי "ידיעות אחרונות" נדב צנציפר בעבור עבודת המחקר העיתונאית המקיפה והמעניינת שלו היום ב- "ידיעות אחרונות" (יום חמישי – 21 בנובמבר 2019), וכותרתה, "18.000000 שקל. זה היה הקמפיין היקר בתולדות נבחרת ישראל בכדורגל לעומת מוקדמות מונדיאל 2018". מדהים להיווכח עד כמה שוררים אי קורלאציה ומחסור במִתְאַם בין כמות הממון שמשקיעה התאחדות הכדורגל הישראלית בנבחרת הלאומית לבין איכות הישגיה בראשותם של שני האוסטרים המאמן הלאומי אנדי הרצוג והמנהל הטכני ווילי רוטנשטיינר. העיתון "ידיעות אחרונות" נותר קריא, חדשותי, ורלוואנטי. 

2. עירד צפריר עיתונאי "הָאָרֶץ".

סעדתי את לבי הבוקר הזה (יום חמישי – 21 בנובמבר 2019) בבית קפה קטן ונחמד בשדרות נורדאו בתל אביב, ועיינתי בפוסט של עירד צפריר וכותרתו, "זה לא אתה, אנדי הרצוג. זה אנחנו". בדיוק ברגע הזה, במעֵין Coincidence המתחולל באקראי לעיתים רחוקות כל כך, בעוד אנוכי קורא את הכותרת הנ"ל של עירד צפריר, אני שומע מעברו של השולחן הסמוך לגבי, מישהו אלמוני מרצה למישהו פלוני את הטקסט הזה, כלהלן : "מה רוצים מראש הממשלה שלנו ביבי נתניהו ? יש לו אזרחים שמאלנים חנטרישים שמכשילים אותו".

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 842. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל הופכת ל- רוש ולענה. ימי האוֹפֶל של השידור הציבורי בשנים 2001 – 1998 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור), כמו גם בשנים 2005 – 2001 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון ממנה בזה אחר זה את רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור), וכמו גם בשנים 2014 – 2011 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור). הפוליטיזציה ה-מְנוּבֶזֶת והממארת לגווניה השונים ובראשה שני ראשי ממשלה שונים ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי של מדינת ישראל. פוסט מס' 842. כל הזכויות שמורות. 

מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן הקדנציה ה- השנייה של מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת ז"ל בשנים 2001 – 1998. ההשוואה המתבקשת מול כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) בשנים 2004 – 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן ז"ל חזקים מ-מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. אורי פורת מתפטר מתפקידו הרם באוגוסט 2001, עייף ומובס.

פרולוג שהוא כמו אפילוג ו/או אפילוג שנראה ונקרא כמו פרולוג. כל ניסוח טוב.

ב- 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל ע"י שרת החינוך שולמית אלוני וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שמאס עד כדי תיעוב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב ושימש שם כקונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שהיה במידה רבה אֲוָונְגָרְדִי בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. אי הארכה ו/או הדחה, תקראו לזה איך שתרצו. ב- 10 ביולי 1993 לא היה עוד מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. במקומו מונה לתפקיד מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63. הזמנים התקשורתיים והטלוויזיוניים השתנו לבלי הכר. אבל צריך לזכור ולהבין ש-שני ראשי ממשלות ישראל שהציבו אותו פעמיים בתפקיד מנכ"ל השידור הציבורי, יצחק שמיר ב-1984 ובנימין נתניהו ב-1998, היו מנהיגים מובהקים של מפלגת "הליכוד" והשתייכו שניהם לאותו אגף הפוליטי הימני במדינת ישראל. הצהרתו של חגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת הַמֵידָע "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ו-מערכות העיתונים בישראל" (יום שישי – 8 בנובמבר 2019) היא בעייתית ואיננה מדויקת מהיבטי כנות האינפורמציה (בחלקה) ונכונות העובדות (בחלקן). הוא אורי פורת היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים, אנושיים + טכנולוגיים + לוגיסטיים + תקציביים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. אורי פורת מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של שני נציגי מפלגת "הליכוד" בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר מר גיל סמסונוב ומר אלון אלרואי (אגב, קולגות ציבוריות מאותו הצד הימני של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עד כלות עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן ז"ל מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הייתי עד לכל אותם הוויכוחים והעימותים הקשים ההם. הוא אורי פורת ז"ל היה גם מעשן כבד וחלש פיסית. היה מדובר ב-אדם שאהבתי שהתעקש להרעיל את גופו ביודעין בניקוטין. עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1998, שלחתי לוֹ לאורי פורת ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. אולם המסמך לא היה עשוי רק מ-ברכות. הוא עסק בחשיבות רכישה וקנייה של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם ע"י המְשָדֵר הציבורי למען צופי הטלוויזיה משלמי האגרה בארץ. בחלוף חודש השיב לי את תשובתו בדרכו הג'נטלמנית. הוא היה איש בעל קסם אישי : "…יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר…". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא עמד בדיבורו. כוחו לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ . זהו סיפור עצוב.

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 2003 – 1998. המסך דן במדיניות רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטי בארץ ובעולם עבור השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניהול, הפקה, עריכה, וניווט של חטיבת הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא הוא עניין מורכב ומסובך כלכלית, טכנולוגית, תוכניתית, ולוגיסטית – לא כל שכן כשמדובר בשידור ציבורי. וזאת מפני שהשידור הטלוויזיוני הציבורי (וגם רדיו "קול ישראל") נגיש לכל פוליטיקאי ולכל עסקן מפלגתי. צרה צרורה. בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נַחְמָן שַי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המִשְנֶה שלוֹ הייתה גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן. שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל. הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת, על אותה בּימַה, רק עם "שחקנים" אחרים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י מנכ"ל רשות השידור מר אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר נַחְמָן שַי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה השקעה תוכניתית מיותרת ובזבוז כספים משווע. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. של רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך  Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies), כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה , ויישומם, ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים.

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם : "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC . חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC  האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים. וגם לא באיכות וכוונות ההרצאה.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן שעסק בזכויות השידורים של מונדיאל 2002, שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה . פניתי לממונים מטעם הציבור ואמרתי להם : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב Apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט. המו"מ חסר הפרופורציה עם מר אדר זהבי מחברת צ'ארלטון (בראשות אלי עזור ופנחס זהבי) והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב. ניתקנו מהם כעת מגע פעיל לפי שעה אולם לצרכים טקטיים של המו"מ".

במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי ולצדו המשנה ליו"ר גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן וגם חלק מהחברים בוועד המנהל של רשות השידור. המנכ"ל האֲהוּב היה בודד מאוד ומותקף. הוא היה חלש פיסית. גם נפשית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אליי אז כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני : "יואש שתהיה לי בריא אתה צודק בכל מילה שלך".

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 2000 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסדר גודל של כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC.

טקסט תמונה : זהו גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 1999. צריך לקרוא בעיון שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם את ספרו המעניין, "GREG DYKE – INSIDE STORY”, כדי להבין את שיעור קומתו של גרג דייק כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה  בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים . גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף, אך שווים זהב, ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.

2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.

3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.

4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005, כמו מרוצי סוסים אחרים.

5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC  ו- 2 BBC.

6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).

7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.

8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor ו-Open), ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם.

9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.

10. המונדיאלים של 2002 ו-2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).

11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.

12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro  ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV.

13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).

14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.

15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.

12. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.

13. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה . זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט הרלוואנטיים הנחוצים לשידור הציבורי. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני סַר זה מכבר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נַחְמָן שַי. הם פשוט לא חוללו דבר ולא העצימו והעשירו את רשות השידור כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו.

באשר לגְרֵג דַיְיק אדם יישר דרך ו-גאון ניהול מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2004 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003 . חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עיראק  סַאדָאם חוּסֵיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת, אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC בראשות המנכ"ל גרג דייק. רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר. ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. זוהי קבוצת הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי ה- BBC. יושב באמצע מר גאווין דייויס (Gavyn Davies) יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי הציבורי ה- BBC. (באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם הדחתו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה לה כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ביולי 1979 ע"י מנכ"ל הרשות יוסף "טומי" לפיד). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך . קרה משהו יוצא דופן בבריטניה. אבל תמיכת העובדים לא סייעה. במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון, שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC. מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.   

שוחחתי בסיום הפרזנטציה עם גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה. המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אָצָה לרכב הממתין לה, "שכנעת את המשוכנעים". לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי. החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין תחביב – Hobby. זה לא היה העיסוק המרכזי בחייה. חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי, אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו. גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין-תחומי בהרצליה, זה שמשלם את המשכורת שלה. בצורה שהציגה את עצמה בפניי לראשונה בחייה ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש דאגותיי, אצלה הם בעדיפות משנית ואינם מרכז חייה. דוּדוּ דוֹתַן ז"ל היה הרבה יותר נינוח ואדיב : "תדע לך יואש אלרואי שהילדים שלי ואני מעריצים גדולים שלך ושל שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה. "דודו דותן אתה קומדיאנט אהוב תן לי מוט זהב ונקודת משען איתנה ואנוכי מרים את ערוץ 1 לפסגת העולם", השבתי לו בטרם נבלע במונית שהחזירה אותו ואת אֲהוּבָה אוֹרֶן להרצליה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית ההיא, שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ ב- Suproleauge. השידור הישיר הזה זכה לרייטינג רב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. חבטנו בכל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג. שידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים. טבלת הרייטינג איננה משקרת. למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסים כבדים של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי וסגניתו גב' אהובה אורן. שניהם לא העריכו את פועלו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א. שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו. הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול והצרו את צעדיו. שניהם לא הסתירו את אי שביעות רצונם מהתנהלותו של אורי פורת. נחמן שי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים (יריבת כדורסל עיקשת של מכבי ת"א בימים ההם) משחר נעוריו ראה באורי פורת יריב מקצועי – פוליטי. גם מפני שחשב שמנכ"ל הרשות הוא אוהד מושבע של מכבי ת"א שמסכים למשכן חלק מהכסף הציבורי בקופת מכבי ת"א ללא מחשבה יתירה. העתיד באפריל 2001 לא היה בטוח כלל ועיקר. למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי לנַחְמָן שַי יבד"ל ואֲהוּבָה אוֹרֶן ז"ל את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת הרייטינג מאותו הערב ההוא של יום שלישי – 17 באפריל 2001.

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001 . זהו המסמך המקורי ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי יבד"ל ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן ז"ל. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. מפת הרייטינג כפי שפרסמה חברת "טל – גאל". הטבלה אינה משקרת. ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של מר נחמן שי ואהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית. בתום תקופה קצרה ובסופו של דבר שניהם התנדפו כלא היו. מר נַחְמָן שַי וגב' אֲהוּבָה אוֹרֶן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור.

ב- 14 ביוני 2001, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה והמנכ"ל שלו אמי אשל. הפגישה התנהלה כמו תמיד במסעדה איטלקית קטנה וצדדית ברח' מונטיפיורי בת"א. מנהל המסעדה ההיא היה מר חן שפירא. המנכ"ל ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה לא רק אלופת אירופה אלא גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע. אבל היו"ר נחמן שי מי שנודע ברבות הימים כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים, ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה . פשוטו כמשמעו. היו לי שיחות לא מעטות עם המנכ"ל אורי פורת וגם עם היו"ר נחמן שי אודות דרכו וייעודו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור , אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". שניהם תמו בגִרסָה ללא פקפוק. אורי פורת היה נחרץ יותר. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות בזו הלשון, "ש- הפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת, והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור. שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי אוהד מושבע של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב במלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת T – Shirt אדומה הטיל ספק בכך. הוא סָבָר אחרת לחלוטין. הוא התנגד בכל כוחו לחתימת חוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב גם שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה. הוא נזהר מלומר זאת בפומבי אולם כך חשב. אני יודע שמקורבים פוליטיים של קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל ביניהם אופיר פינס ומוסיק רָז לחצו עליו להצר את צעדיי ואת צעדיו של אורי פורת. היה ברור בקיץ 2001 שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור הכללית והכוללת של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי.

אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984. הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי. לא הייתה בכך כל רבותא. הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואריה מֶקֶל יבד"ל, וקבע בפירוש : "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א, ולאימוץ הזה יש ביטוי שווה ערך לכסף". הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופה ההיא מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ודיווח לחברי הוועד המנהל של רשות השידור, כלהלן : "…מתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור…". נַחְמָן שַי בניגוד למנכ"ל הרשות סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל, את המשנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן וגם את אַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב. שניהם לא אהבו והמעיטו בהערכתם את אורי פורת. ד"ר אִילָן אַסְיָה ועוד פרסונות מהוועד המנהל של הרשות וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של ביו"ר נחמן שי. רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א. שלא תהיה טעות. המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית, היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בהם. חלקם אהבו אותה. חלקם אהבו לשנוא אותה. אך כולם צפו בה. נוצרה אופוזיציה כבדת משקל לאֶמֶת השידור של אורי פורת בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור. אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב-מַג כל יכול.

הפילוסוף בָּרוּךְ שְפִּינוֹזָה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת", מתייחס לשלוש אמיתות. הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע. השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה. האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע. ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א. זאת הייתה האֶמֶת שלהם. אורי פורת היה מבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ. יו"ר הוועד המנהל נחמן שָי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם המנכ"ל אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי. "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו לפתע את מה שלא חשו בעבר, תחושה שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א. האמת היא לפעמים יחסית מאוד.

ביום רביעי – 22 ביולי 2001, זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור (התכנסה ו-נערכה ב-בנייני האומה בירושלים) בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א. אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור. גם עו"ד יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן. אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים. בעוד נחמן שי ואהובה אורן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות , בקול רם ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ומחזיקת הגביע, לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש. לא שמעו אותו. הוא סִינֵן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א. נשמעו הערות מקצוות חדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ. אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהגיון בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה ולא נחרצת. אין מילה אחרת לתאר זאת. התבוננתי בו. הוא נראה סובל ו-מותש. מראהו היה נורא, כולו חבורות כחולות. הוא היה כבוי ונח פרקדן על הקרשים כדרכם של מתאגרפים מובסים בזירה.

בסופו של דבר הושגה פשרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוֹזֶה שִיא לעונת שידורים אחת 2002 – 2001 תמורת כמה מליוני דולרים שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת. בפגישת הוועד המנהל הזאת נודע לי שחלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם גם חלק מאנשי המליאה פתחו בתהליכי הדחה נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. בקיץ 2001 היה אורי פורת כבן 66 בקירוב . הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד. זה לא היה אותו המנכ"ל ולא אותו האיש שפגשתי לראשונה באפריל 1984. אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון, הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה בהיותו בן 49. הוא היה מנכ"ל צעיר, מלא אנרגיה, ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואומנם חוללנו אותה.

שבע עשרה שנה אח"כ נוצרה סיטואציה שונה לחלוטין. בחודש אוגוסט 2001 שהיתי באדמונטון – קנדה כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי אליפות העולם ה- 8 ב-א"ק עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צוות השידור שלי הורכב מהשדר מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל ושני טכנאים סעדיה קאראוואני ורוני מתתיהו, גם הם יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי להטיס מניו יורק לאדמונטון את כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המצטיין גיל תמרי והצלם שלו כדי שיכסו שם בצילומי ENG את פעילות האתלטים והאתלטיות הישראליים באדמונטון בחודש אוגוסט של שנת 2001.

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8 ב-א"ק נערכת באדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה. אנוכי בערוב ימיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) וכתב צוות ה- ENG המצטיין והחרוץ גיל תמרי (מימין). ברקע ביתן מס' 26 שהיווה את משרד ההפקה, התקשורת, התיאום, והניהול שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באדמונטון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אליפות העולם ה- 8 בא"ק באדמונטון – קנדה. אנוכי תופש נמנום לצדו של טכנאי התקשורת הנִצחי המצטיין שלי סעדיה קאראוואני במשרד ב- IBC באדמונטון באחת מהפסקות השידורים הישירים. עבדתי באותה ההפקה ההיא כ- 22 שעות ביממה. לא התלוננתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה במשך 32 שנים אהבה גדולה מאוד שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שעסקתי שָם בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג'וֹנְס, היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שרוע כבר על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל. נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע"י הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני. מאז לא ראיתיו עוֹד. קִצוֹ היה גם קִיצִי. עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ פרק עגום נוסף בתולדות רשות השידור.

ביום שישי – 18 בפברואר 2000, שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי. כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו . הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר, אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנכ"ל רשות השידור סירבוּ להכיר בכך. "אורי", אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים ב- פאריס היפהפייה כלהלן, "…אם תצליח ליצור כמנכ"ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור, אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים…". אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה. ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של יוסף "טומי" לפיד. ב- 1998 הוא ירש את כיסאו של מוטי קירשנבאום. שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין. הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי, הרבה יותר כבד תנועה והרבה פחות נמרץ לרוע המזל נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת. הוא היה מעשן כבד במשך שנים רבות. אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור הוותיקה שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה לכבדים, מסורבלים, וחסרי מחץ. אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב.

אני מותיר את מלאכת הפרשנות של המשחק אמש לאריה מליניאק, אלי סהר, ואביב לביא. ברור שמכבי ת"א השתפרה לבלי הכר גם על חשבון המזל, רמה נמוכה, וגם היחלשותה של קאחה לבוראל, התמוטטותה של סיינה, וחוסר כישרון של קבוצה מחוספסת כחימקי מוסקבה. מעסיקה אותי השאלה האם מכבי ת"א באמת כפתה את עצמה על יריבותיה בשבעת המשחקים האחרונים והכריחה אותן להפסיד לה (לרבות אמש בה התגלתה ברצלונה כקבוצת כדורסל בינונית להחריד) ו/או שמא המזל והרמה הנמוכה הכללית מהווים כאן תפקיד מרכזי. הרי כל אחד רואה בנוסף לכל החולשות של מכבי ת"א כי שון ג'יימס הוא שחקן ציר שברירי ללא Back up מתאים, ושואל את עצמו מה עושים כאן על הפרקט ניק קיינר – מדלי ודארקו פלאניניץ', ואף על פי כן מכבי ת"א מנצחת. הפרשנים אינם לוקחים אחריות ולא עונים לי במדויק על שאלתי למרות שאלי סהר פרשן "ישראל היום" וידען גדול של הכדורסל האירופי כתב אז כלהלן, "…היו מספר עובדות שעזרו למכבי ת"א. למשל סדרת הפציעות בסיינה האיטלקית שהובילו אותה לקריסה ובעיקר המשבר הכלכלי בוויטוריה דגרם לקבוצת קאחה לבוראל להעביר את ברד אולסון שלה במחזור החמישי לברצלונה…". אולם נניח לכך כעת בשעת שמחה. הייתה לי אז שאלת הבהרה אחת למר אלי סהר כלהלן : "האם באמת סוד כוחו של המאמן דיוויד בלאט נובע מהעובדה שהוא נכנס בשחקנים כשמכבי ת"א צועדת ביתרון ב- 30 הפרש ו/או מחליף אותם בעצבנות אחרי טעות ?". משונה שפרשנים בעלי ניסיון עצום וברמה הגבוהה של אלי סהר ואריה מליניאק נעדרים ממרקעי ערוצי הטלוויזיה. איזה Media אכזרית. אינך מופיע בה משמע אתה לא קיים.

פוסט מס' 842. מסמך תשובה (5) לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת המידע "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ו-מערכות העיתונים בישראל".  פוסט מס' 842. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 21 בנובמבר 2019.

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוש ולענה (5). ימי האוֹפֶל של השידור הציבורי בשנים 2001 – 1998 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור), כמו גם בשנים 2005 – 2001 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון ממנה בזה אחר זה את רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור), וכמו גם בשנים 2014 – 2011 (יו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור). הפוליטיזציה ה-מְנוּבֶזֶת והממארת לגווניה השונים ובראשה שני ראשי ממשלה שונים בנימין נתניהו ואריאל שרון בשלוש תקופות שונות, ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

נקודות המחלוקת שלי עם יוסף בר-אל היו רבות וקרדינליות ואף דרמטיות. הן התפרסו על לוח זמנים בן שנים. ב- 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 הוא קטע את אירוע הפנדלים ורגעי ההכרעה האחרונים בעת שידור ישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב. בתום המלחמה במארס 1990 סירב לשדר מסידני את משחק נבחרת הנוער הישראלית (עם אייל ברקוביץ' ואבי נמני וכל הדור ההוא) נגד נבחרת הנוער האוסטרלית. הוא סירב גם לשדר תקציר מהמשחק המסקרן בתום "מבט" ורק התערבותם ברגע האחרון של שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל ואמנון מנדה ז"ל הצילה את המצב. שידור "מבט ספורט" מגזין אקטואליה מניב רייטינג אשר שודר בימי חמישי בשבוע בשמונה בערב (צפו בו מאות אלפי ילדים ובני נוער וגם מבוגרים) הוסט ב- 1991 בהינף זרוע וכלאחר יד לחצות וחצי. למערכת "משחק השבת" הוקצו בשנים 1993 – 1990 רק שניים – שלושה ציוותי צילום בשבתות לכיסוי שבעת משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. הבוס הישיר שלי דאז מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל הסכין עם המצב ושתק. הוא היה מנהל חלש והססן. העסק היה ירוד, בזוי, ועלוב. חלף עשור מאז אותן החלטות הנפל ההן. יוסף בר-אל הוכתר עכשיו למנכ"ל רשות השידור הגשים את שאיפת חייו. הוא היה מֶלֶךְ השידור הציבורי.

בתוך תקופת זמן קצרה מאז אפריל 2002 וכניסתו לתפקיד כמנכ"ל מיועד נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רדידות ועליבות שלא היו כדוגמתן. חלק אופייני מאותה רדידות הייתה צורה ואופן הרכישה של 8 מ- משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מתוך סך של 64) לשידורים ישירים בערוץ 1 תמורת תשלום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר פר משחק. עבודה חובבנית שנעשתה מאחורי גבי וללא ידיעתי. בנוסף לכך כפה עלי יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לשדר אותם Off tube מהאולפן בירושלים. צריך להבין ולהכיר עובדה אחת לצורך השוואה : 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר היה סך הסכום ששילמנו עבור כל  64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אותם שידרנו מעמדות שידור בתריסר אצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת הענקית. ברור ש- הודעתי לרפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנַהֵל עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב והמחורבן הזה אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל. זוהי לא מנהיגות. אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית ושנויה במחלוקת מאין כמותה. שלטון כוחני מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכשרון . לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של 2002 גם חלק מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים, בהכירם היטב מי הוא האיש המפקיד בידם את השררה הזאת. לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת"פים של השלטון המרכזי. ב- 2002 אני כותב בספר "רוש ולענה" כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול, אך קִצוֹ בוא יבוא. זה רק עניין של זמן. שערוריית הניהול שלו את רשות השידור תתגלה במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ"ל רשות השידור), אלא כמה זמן זה ייקח ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו ב-אקומולציה של עלילותיו ופעולותיו ברשות. אנוכי עשיתי את שלי. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי. הודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות (בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה הזאת, המטופשת הזאת,  והכושלת הזאת שהפגין יוסף בר-אל ו- ייחצן אותה ללא כל בושה בשנים 2005 – 2002. היה מדובר ב- ניווט שלילי שלא היה כמותו וכ- דומה לו בתולדות רשות השידור לדורותיה. סופה וסופו אומנם בוא יבואו.

רק שמע יוסף בר-אל המנכ"ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה, מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה, בראיון שהעניק למדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות" ב- 8 ביולי  2002, בו אמר בריש גלי : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי" [1]. הכפשה אַפֵלָה שלא היה לה כל הצדקה. זה היה סִגנונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלפיי. ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי", אמר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ"ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את המקום בקומה זקופה. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון"ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס).

פוסט מס' 842. הועלה לאוויר ב- 21 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

כלכלה טלוויזיונית בימים ההם. הייתי שם.

באוקטובר 1996 היה מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מר יאיר שטרן. מנהל ערוץ 33 היה יוסף בר-אל. אנוכי הייתי מנהל חטיבת הספורט. איש מהם לא שמע אז על המיליארדר הגרמני ליאו קירש ואודות חברת "צ'ארלטון" הישראלית בבעלות רואה החשבון מר אדר זהבי, מר אלי עזור ודודו של אדר זהבי מר פנחס זהבי. אולם ליאו קירש ואנשי "צ'ארלטון" היו עתידים לחולל את המפץ הגדול ולשחק כעבור שש שנים תפקיד מרכזי במכירת זכויות השידורים הטלוויזיוניות של מונדיאלים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 בתוככי מדינת ישראל. 

בתחילת חודש אוקטובר 1996, ליתר דיוק ב- 9 בו, השתתפתי בפגישה הדרמטית של מנהלי חטיבות הספורט של ה- EBU שהתקיימה בלוֹזאן (מטעמם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן), בה הודיע נשיא ה- EBU הגרמני אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) בצער רב כלהלן : "איגוד השידור האירופי החליט לא להשתתף במו"מ הבא עם ה- FIFA הדורשת ממנו תשלומי זכויות שידור מופלגים ומוגזמים עבור המונדיאל של יפן / קוריאה ב- 2002 , הרבה מעבר ליכולתו ולרצונו של איגוד השידור האירופי לשַלֵם". ה- FIFA דרשה הפעם מאיגוד השידור האירופי את התמורה הכספית המלאה, אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים. על פי הבנת ה- FIFA, איגוד השידור האירופי קיפח אותה בצורה בולטת בתשלומיו עבור זכויות השידורים של טורנירי גמר גביעי העולם בכדורגל בעבר בהשוואה לאלו ששילם תמורת זיכיון השידורים האולימפיים. קבוצת המו"מ של ה- EBU וִויתּרה מראש ונסוגה, ולתוך הוָואקוּם חדר המיליארדר הגרמני Leo Kirsh. לֵאוֹ קִירְש (איננו עוד בחיים ומי שפשט את הרגל לפני שנים) הציע לנשיא ה- FIFA השווייצרי יוֹזֵף (סֶפּ) בְּלָאטֶר (Sepp Blatter) המוֹן כֶּסֶף תמורת רכישה בלעדית עולמית של זכויות השידורים של שני המונדיאלים של 2002 (ביפן ודרום קוריאה) ו- של 2006 (בגרמניה) ומכירתם והפצתם לכל רשתות הטלוויזיה בעולם שיניו מעוניינים ברכישת הסחורה היוקרתית. הוא ליאו קירש הציע אז ממון עצום ל- FIFA, פי 28 (עֶשרים ושמוֹנָה) יותר ממה ששילמו יחדיו כל שישים רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) תמורת שידורי המונדיאל האחרון בצרפת 1998. מדהים (!).

לֵאוֹ קִירְש, Buisness man גרמני ברמה של מולטי מיליארדר, השתמש בסלוגן המאפיונרי הנודע ורב המוניטין, “I will make him an offer he cannot refuse”, בעת שניהל את ה-מו"מ ההוא של רכישת זכויות השידורים של שני המונדיאלים של 2002 + 2006 מנשיא ה- FIFA המושחת השווייצרי ספ בלאטר (Sepp Blater). את זאת סיפרו לי בזמנו כמה קולגות שלי ב- EBU (איגוד השידור האירופי) באותם הימים ההם. סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סֵירַב אלא חִיבֵּק את המציע. שנים רבות חש מקופח ונבגד ע"י אנשי איגוד השידור האירופי. עכשיו הגיע רגע הנקמה שלוֹ ב- EBU. בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל (המונדיאלים), נדדו זכויות השידורים מגוף שידור ציבורי בינלאומי לגוף מסחרי פרטי. לֵאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה סכום אסטרונומי של 1.000000000 (מיליארד) דולר, ו- 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר תמורת טורניר גביע העולם של גרמניה 2006. ליאו קירש המיליארדר הגרמני הפך למתווך זכויות השידור הגדול בעולם, ואיגוד השידור האירופי ה- EBU הוכה בהפתעה ובתדהמה. אירופה הייתה כמרקחה וה- EBU על הקרשים. רבים בשידור הציבורי ניסו להיאחז באמירת האמת הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק, כי, "מאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע". היו הרבה רינונים לאחר התבוסה הגדולה ההיא של ה- EBU. זאת דרכם של המפסידנים, להתבכיין, אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵאוֹ קִירְש ליוֹזֵף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא פלילי, ולא היה כָּשֵר.

טקסט תמונה : זהו יוֹזֵף "סֶפּ" בְּלָאטֶר (Sepp Blater) הנשיא ה-8 של ה-FIFA מאז 1998. ספ בלאטר נולד בשווייץ ב- 10 במארס 1936. הוא שימש כ-17 שנה בתפקיד מזכ"ל ה- FIFA בתקופה ההיא בשנים 1998 – 1981, ונחשב ע"י ה- EBU ל- Business man חמדן אך מוכשר. היה לו מורה טוב, האיש שקדם לו בכהונתו, נשיא ה- FIFA הברזילאי ז'והו האבלאנז' (משל בכיפת הכדורגל הבינלאומית בשנים 1998 – 1974). (באדיבות ה- FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סֶפּ בְּלָאטֶר נשיא ה- FIFA (שווייצרי, נולד ב- 1936) בעצמו איש עסקים ממולח לא הרגיש שהוא צריך להתנצל על עושרה של ה- FIFA שבראשה ניצב . ערב משחקי מונדיאל 2006 בגרמניה הצהיר ספ בלאטר כי ההכנסות בטורניר גמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה 2006 יגיעו לסכום פנטסטי של כ- 1.52 מיליארד יוּרוֹ / euro (שווים ל- 1.82 מיליארד דולר). המונדיאל על פי תפישתו של יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר הוא ביזנס כלכלי לכל דבר וכך הוא צריך להתנהל. כ-עסק. ה- FIFA קיבלה תמורת מונדיאל 2006 יותר מ- 900 מיליון יורו (שווים ל- 1.1 מיליארד דולר) עבור זכויות השידורים, לרבות 600 מיליון יוּרוֹ (כ- 720 מיליון דולר) מהספונסרים, ועוד כ- 200 מיליון יוּרוֹ שאמורים להיכנס לקופת ה- FIFA מ- 3.000000 (שלושה מיליון) צופים במגרשים שירכשו כרטיסים ל- 64 המשחקים של הטורניר. מדובר ב-ביזנס ענק. הוועדה מארגנת הגרמנית אמורה הייתה לקבל החזר הוצאות של 250.000000 (מאתיים וחמישים מיליון) דולר שיחולק בין 12 הערים הגרמניות המארחות את 64 משחקי הטורניר. הנבחרת שתוכתר אלופת העולם במונדיאל גרמניה 2006 הייתה אמורה לזכות ב-בונוס של 16.000000 (שישה עשר מיליון יוּרוֹ ששווים ל- 19.2 מיליון דולר). סגנית אלופת העולם הייתה אמורה לקבל 15.000000(חמישה עשר מיליון יוֹרוֹ ש- שווים ל- 18 מיליון דולר). הנבחרת שתזכה במקום השלישי הייתה אמורה ל-הרוויח 14.000000 (ארבעה עשר מיליון יורו ששווים ל- 16.8 מיליון דולר), ולזוכה במקום הרביעי יוענק פרס כספי בגובה של 8.000000 (שמונה מיליון יורו ששווים ל- 9.6 מיליון דולר). כל נבחרת שהשתתפה במשחקים המוקדמים ולא העפילה לגרמניה 2006 קיבלה מ- FIFA בונוס ניחומים של 660000 (שש מאות ושישים אלף יורו שהיו שווים אז ל- 800000 (שמונה מאות אלף) דולר.

לנשיא ה- FIFA הנוכחי (ו- הוותיק) יוזף "סֶפּ" בְּלָאטֶר היה ממי ללמוד. ה- FIFA הפכה להיות גרידית עוד בימיו של הנשיא הקודם ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' (Joao Havelange) מברזיל. ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה בשעתו אחד מאישי הספורט החזקים והמשפיעים ביותר בעולם. בתוקף תפקידו הרָם היה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' היה הראשון שהפך את ארגון הכדורגל הבינלאומי הגדול בעולם לגוף עשיר מאוד וגם חמדן. ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כבר בתחילת שנות ה- 90 כי הכדורגל העולמי על כל שלוחותיו מנהל כלכלה גלובאלית רבת עוצמה ומחזור כספים שנתי שנע סביב 250.000000000 (מאתיים וחמישים מיליארד) דולר. מחזור כספים ענק הרבה יותר גדול מזה שמנהל קונצרן הענק האמריקני ג'נרל מוטורס GM (ראשי תיבות של  (General Motors) העומד על מחזור שנתי בן כ- 150.000000000 (מאה וחמישים מיליארד) דולר. ז'וּאָהוֹ הָאבֶלָאנְז' טען כי ה- FIFA מנהלת מוצר מסחרי לכל דבר ועל כן עליה לשקול היטב ובזהירות את צעדיה בעת מכירת זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה בעולם. "צריך לעשות זאת בתבונה ובשכל. טמון בביזנס הזה כסף רב וצריך לדעת להגיע אליו", אמר לאנשיו.

טקסט תמונה : זהו ז'והו האבלאנז' הנשיא ה- 7 של ה- FIFA  בשנים 1998- 1974. הוא היה מורה טוב של יוזף "ספ" בלאטר. גם הוא לא שנא כסף. טענתו העיקרית הייתה כי מונדיאל הכדורגל הוא ההצגה הטובה בתבל ועבור הצגות טובות צריך לשלם, והרבה. (באדיבות ה-FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. נשיא ה- FIFA הברזילי ז'ואהו האבלאנז' יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית דאז מיקה אלמוג. ז'ואהו האבלאנז' החליף בתפקידו את נשיא FIFA הקודם סיר סטנלי רואוס מאנגליה. הוא היה מורה טוב של מזכ"ל הארגון ספ בלאטר שהפך לנשיא ה- FIFA אחריו. (באדיבות התאחדות הכדורגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

לֵיאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר מזה זמן רב. סֶפּ בְּלָאטֶר זנח את הקשר המסורתי של ה- FIFA  בן 32 שנים עם ה- EBU מאז המונדיאל של אנגליה 1966 מפני שחשב שהמְשָדֵר הציבורי לא משלם לו מספיק. לֵאוֹ קִירְש המיליארדר ההרפתקן הגרמני היה מבחינתו האיש הנכון במקום הנכון, ובזמן הנכון. לֵיאוֹ קִירְש היה איש תקשורת וטלוויזיה מצליח ומפורסם ובעל חברת התקשורת “Kirshmedia” בגרמניה. הוא נחשב לאיש עסקים עשיר מאוד בעל ידע רחב בעִסקי תקשורת ושיווק. לֵיאוֹ קִירְש הבין היטב את מהות ואופי התחרות הטלוויזיונית הפנימית בכל מדינה ומדינה, בעיקר בקהילייה האירופית העשירה, על השגת מִצְרַךְ השידור ההמוני והפופולארי הזה הקרוי משחקי המונדיאל. הוא הסכים לעשות את מה ש- EBU סירב, וניאות לשַלֵם  1.000000000 (מיליארד) דולר לסֶפּ בְּלָאטֶר תמורת מונדיאל 2002. כניסתו של אֵיל התקשורת והמִילְיָארְדֶר הזה לזירת התחרות וחבירתו לביזנס היקר עם ה- FIFA של סֶפּ בְּלָאטֶר יצרה מייד מצב כספי חדש ובלתי מוכר. רשתות הטלוויזיה המסונפות ל- EBU זועזעו. עולם הטלוויזיה היה בשוֹק. לֵיאו קִירְש לא היסס לרגע. כסוחר עולמי ראשי קנה ביוקר רב את סחורתו, ייקר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן, ובעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן ידע למצוא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המִשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד. לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה. צריך היה רק להתגנב לשָם כדי לאסוף אותו. לֵאוֹ קִירְש הבין כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU איננו יכול להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית כזאת, על כן טָווּ הוא וסֶפּ בְּלָאטֶר בהתחכמות את קורי העכביש שלהם סביב הגלובוס. הם הלכו בדרך, "הבה ניתחכמה לוֹ", ופיצלו בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי המונדיאלים את הרכב השידורים ואת מבנה הזכויות הכספיות שלהם.

בתיאום עם ה- FIFA המציא לֵאוֹ קִירְש את נוסחת המכירות המבריקה, בה נקבע כי ארבעת המשחקים הראשיים במונדיאל מתוך 64, משחק הפתיחה, שני משחקי חצי הגמר, ומשחק הגמר ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית (מה שנקרא, Television Network free to air), כמו למשל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או ערוץ 2, כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה בתנ"ך. שאר 60 המשחקים בטורניר ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים, כבלים או לוויין, או כל ערוץ אחר שירבה במחיר. לֵיאוֹ קִירְש מכר את זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין רב בתחום. האחת חברת ISL (בינתיים התמוטטה כמו ליאו קירש ופשטה את הרגל) והשנייה חברת PRISMA. על האחת הוטל "לטפל" בכל רשתות הטלוויזיה בעולם (למַעֵט אירופה), ועל האחרת הוטל הג'וֹב "לגבות את החוב" מאירופה העשירה. צצו חברות תיווך משניות המתמחות בסחר זכויות שידורים והתייצבו לפתחו של לאו קירש. פעם קנו רשתות הטלוויזיה את זכויות השידורים ישירות מ- FIFA. עכשיו נאלצו לקנות את סחורת השידור באמצעות שורה של מתווכים ומתווכי משנה. עמלת המתווכים הפכה למרכיב קרדינאלי בעלות הכללית של הזכויות. חברות ISL ו- PRISMA היו חייבות למכור את סחורתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו להן בדרכן, אלה שהמתינו בתור העת ההיא, כדי לכסות את מחיר הקרן וכמובן כדי שהבוס הראשי הגרמני לֵאוֹ קִירְש, ה- CAPO DE CAPI העולמי כפי שהגדירו את מעמדו הבינלאומי הזה כל מיני קולגות שלי ב- EBU, ירוויח הכי הרבה ברִיבִּית דֶה רִיבִּית.

החברה העסקית הישראלית בעלת השם האמביציוזי "MEGA  TV" בבעלותו של זִיו סִידִי והמנכ"ל יִשְרָאֵל דוֹרִי (מנהל הכספים והכלכלה המוכשר והמצטיין של רשות השידור בשנים 1982 – 1970) עסקה בעשור ה- 90 בהבאת תכנים לחברות הכבלים בארץ. ב- 1999 רכשו זִיו סִידִי ויִשְרָאֵל דוֹרִי מהחברה השווייצרית ISL את רישיון מכירת זכויות השידורים של 2002 בישראל (וגם בצ'כיה) כדי למכור אותן לרשתות הטלוויזיה המקומיות. חברת "מֶגָה טִי. וִי." קנתה את הזכויות מ- ISL במחיר של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. התוכנית העסקית של החברה הייתה להרוויח כמיליון דולר. זִיו סִידִי עשה את העסקים בצ'כיה (רק לפני שתי עשרות שנים הייתה עדיין מדינה קומוניסטית ועכשיו מופרטת לחלוטין) וישראל דורי שהיה אמון על השוק המקומי היה אמור למכור אותן בתוככי מדינת ישראל. ישראל דורי הציע חמישים אחוז מהמשחקים לאביב גלעדי מהכבלים תמורת 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר, ועוד מחצית מהמשחקים כ- 32 (מסך כל ה- 64) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן עבור סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה אמורה לשלם כ- 93750 (תשעים ושלושה אלף ושבע מאות וחמישים) דולר לכל משחק מסך ה- 32. הַדִיל הזה הוצע לנו ב- 1999. יאיר שטרן השיב מאוכזב לישראל דורי מי שהיה סמנכ"ל הכספים של הרשות במשך שנים רבות : "תשמע דורי (רבים קראו לו בשם משפחתו דווקא ולא בשמו הפרטי) אין היום עם מי לדבר ברשות השידור", וירד מההצעה. צריך להבין שבשנת 1999 מוטי קירשנבאום כבר לא היה מנכ"ל רשות השידור ואת מקומו תפש אורי פורת ההססן ואיש שפוסח על שני הסעיפים. אדם שאיננו מסוגל להחליט. בנוסף לכל הקשיים, שני נציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב ומר אַלוֹן אַלְרוֹאִי עשו כל מאמץ להחליש אותו וגם לסלק את יָאִיר שְטֶרְן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הערוץ ה- 1 היה רווי אז תככים פוליטיים ובראשו ניצב מנכ"ל רשות שידור חסר ביטחון וניהיליסט בשם אוּרִי פּוֹרָת, ששלל כל יוזמת שידור שטומנת בחובה עלויות כספיות (כביכול) מנקרות עיניים. ישראל דורי גם לא הסתדר עם הכבלים שלא ידעו כיצד להתמודד עם מפעל שידור ענק בסדר גודל כזה. העסק נמשך ונמשך ללא תוצאות מעשיות וישראל דורי כמתווך זכויות חש כי כספו תלוי לפתע על בלימה. חברת "מֶגָה טִי. וִי" החזירה אפוא את זיכיון המכירה ל- ISL.

יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב את קורות הימים ההם כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "לזיו סידי השותף שלי ולי לא היו עיניים גדולות. רצינו להרוויח 1.000000 (מיליון) דולר. לא יותר. הצענו את סחורת השידור של מונדיאל 2002 ליאיר שטרן שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית במחיר הוגן של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר עבור שידור ישיר של 32 משחקים אך הוא הודיע לנו קטגורית שאין עם מי לדבר היום ברשות השידור ואין לצפות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תיכנס למו"מ עמנו. בסופו של דבר החלטנו זיו סידי ואנוכי להחזיר את רישיון התיווך בישראל ל- ISL. לעומת זה צלחה דרכו של זיו סידי בצ'כיה שם עלו עסקי המכירה יפה. לאחר שחברת "מגה טי. וי." ירדה מהעניין בישראל, השתלטה על העניינים חברת "צ'ארלטון" בראשותם אדר זהבי, אלי עזור, ופנחס זהבי. "צ'ארלטון" קנתה לפי דעתי מ- ISL את זכויות השידורים של מונדיאלים 2002 ו- 2006 לצורך מכירה בישראל במחיר שנע סביב 22.000000 עד 24.000000 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מיליון) דולר".

טקסט תמונה : 1999. ישראל דורי מנכ"ל חברת "מגה טי. וי." במונטה – קארלו. נשיא החברה היה זִיו סידי. בשעתו היה מנהל כספים וכלכלה כישרוני ומוצלח ברשות השידור בשנים 1982 – 1970. (התמונה באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חברת הקניות והתיווך הישראלית "צ'ארלטון" בראשות אנשי העסקים אלי עזור ופינחס זהבי הייתה השנייה לעמוד בתור אצל לֵאוֹ קִירְש כדי לזכות מידיו בנזיד העדשים של זכויות השידורים של המונדיאלים 2002  ו- 2006 ולמוכרן לכל המרבה במחיר בישראל. באמצעות חברת "צ'ארלטון" קיווה לֵאוֹ קִירְש לעשות את מה שלא עשתה חברת "מֶגָה טִי. וִי." עבורו. היינו, לגְבוֹת מרשתות הטלוויזיה הישראליות את מיליוני הדולרים שלוֹ.

לֵיאוֹ קִירְש ציפה שרשות השידור הציבורית בישראל בראשה ניצב המנכ"ל יוסף בר-אל וכל גוף שידור אחר בישראל יְיאוֹתו ליפול בפח במלכודת הכספית שייטמנו לוֹ אנשי חברת "צ'ארלטון" . על פניו יש לדעת כי apriori מדובר בסכומים מטורפים שאין הצדקה לשלמם. כדי להבין עד כמה הם מטורפים צריך להשוותם למחירי המונדיאל הקודם זה של צרפת 1998. כל 60 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU שילמו ביחד למונדיאל צרפת 1998 סכום של 35000000 (שלושים וחמישה מיליון ) דולר. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על פחות מחצי מיליון דולר (ליתר דיוק 470000 דולר). הסכום הקטנטן הזה אִפְשֵר לי כמנהל ומנווט שידורי הספורט בימים ההם לשָדֵר ישיר באופן בלעדי בתקופת המנכ"ל מוטי קירשנבאום את כל 64 המשחקים בטורניר (מ- 64 עמדות שידור בתריסר האצטדיונים ברחבי צרפת הגדולה) מבלי להתחלק בסחורת השידור הפופולארית עם שום גורם שידור אחר נוסף בארץ . מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה בלעדי שלי ושל רשת הטלוויזיה שלי. זאת הייתה גאווה מקצועית עצומה. לֵיאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור תיווך במכירת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 פי 28 (עשרים ושמונה) יותר ממה ששילמו 62 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU גם יחד. רק מגלומן מטורף יסכים לשלם סכומי כסף מטורפים כאלה מבלי שיהיה בטוח בכלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה.

כידוע האימפריה הכספית של לֵאוֹ קִירְש התמוטטה בסוֹפוֹ של דָבָר. לֵאוֹ קִירְש נותר חייב לנושיו סכום אסטרונומי של 6.000000000 (שישה מיליארד) דולר. יחד עם לֵאוֹ קִירְש התמוטטה גם חברת הטלוויזיה שלו KirshMedia ששידרה אז בטכנולוגיית כבלים Pay Per View. הדיווחים שסיפרו על התמוטטות הממלכה העסקית שלו נשאו את המושגים בשפה האנגלית, "Bankruptcy" ו- "Insolvency". הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בהן. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן ואמביציונר חסר מעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית של ההיסטוריה. הוא לא היה חשוב יותר.

לתוך עולם הכספים יש אומרים האָפֵל הזה, נכנסה בזמנו חברת צָ'ארְלְטוֹן הישראלית וקנתה את נזיד העדשים הזה מידיו של לֵאוֹ קִירְש בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל תמורת מחיר עצום יחסית לשוק הישראלי שנע סביב 24.000000 – 22 (עשרים ושניים עד עשרים וארבעה מִיליון) דולר. מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה כבר בפתח בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של כולנו וגם של אלי עזור ופינחס זהבי. חברת "צ'ארלטון" ביססה את יוהרת הצלחת המו"מ של מכירת זכויות השידורים עם גופי השידור בארץ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10, חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2 , ועל האמביציה האישית שלי לרכוש את סחורת השידור על דרך המסורת של שידורי המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 28 שנה רצופות מאז 1970. החברה שלחה את המנכ"ל אדר זהבי אלי כחֵיל חלוץ שלה כדי לגַשֵש מהיכן יבוא הכסף הציבורי.

ההנהגה הפלשתינית חשבה אחרת. לפתע חלו תמורות כלכליות מרחיקות לכת במדינת ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. חברת "צ'ארלטון" הבינה שאין זה פשוט כלל ועיקר לבקש 12.000000 – 10 (עשרה – שניים עשר מיליון) דולר מערוץ ארצי תמורת שידורם של ארבעה משחקים בלבד (מתוך 64) ואת השאר למכור לכל המרבה במחיר. שוּק  התקשורת בישראל מצומצם מידַי. טרם בַּשָל הרעיון להקים כאן ערוץ טלוויזיה בתשלום (Pay Per View) . לכן חברות הכבלים המתינו מהצד לשעת הכושר שבוששה לבוא. חברת "YES" הייתה עדיין בחיתוליה. את ערוץ 2 זה לא עִנְיֵין בשל הפרש של שש שעות בין שעון ישראל לשעון יפן וקוריאה. המשחקים היו אמורים להיות משוחקים בשעות אחה"צ ולפנות ערב (על פי שעון יפן וקוריאה), והחשובים שבהם בערב גם כן על פי שעונן של יפן וקוריאה. שעון שתי המדינות אוּחַד לצורך ארגון המשחקים במשותף . שתי המדינות פשוט איחדו את השעונים שלהם לצורך אירוח הפרויקט הענק. פירוש הדבר שהמשחקים יתקיימו בשעות הבוקר והצהריים של מדינת ישראל. היה ברור שהרייטינג יהיה apriori נמוך והפרסומות המשודרות בערוץ 2 לעולם לא יוכלו לכסות את ההשקעה ברכישת זכויות השידורים, שלא לדבר על עלויות ההפקה עצמה שכללה שליחת ציוותי שידור ליפן וקוריאה , שכירת עמדות שידור באִצטדיונים, שימוש בתקשורת לוויינים, ועלויות יקרות של מלונות ותחבורה תלת ממדית בתוככי יפן וקוריאה במכוניות, רכבות, ומטוסים.

האינתיפאדה הפלשתינית נכנסה להִילוך חמישי וגבתה מחיר דמים וכלכלי יקר. העימות המלחמתי עם טרור הדמים שכפה יאסר עראפאת על מדינת ישראל יצר מיתון קשה ומתמשך, פגיעה אנושה בתיירות , אבטלה גבוהה, ואינפלציה. כוחו של המשק הישראלי ועמו תעשיית הטלוויזיה ותעשיית ה- High Tech נחלש והידרדר פלאים. חברת "צ'ארלטון" נתקעה עם נזיד העדשים שלה "במֶכֶס". אין משחרר ואין קונה. החברה שחשבה לעשות ביזנס גדול בישראל מצאה את עצמה לפתע במצב בלתי אפשרי. מישהו מאנשי צ'ארלטון לחש לי שאילו היו נדרשים להיכנס שוב לעסקה הבעייתית הזאת עם לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh), הם היו חושבים פעמיים, ולבטח לא היו משלמים סכומים אגדיים כאלה. ספק אם היו משלמים לו חצי מהסכום ששילמו לו בעבר. זאת השורה התחתונה הקשורה לרשות השידור. בשל המצב הכלכלי ובהיעדר קונה נתקעה חברת צ'ארלטון עם זכויות המונדיאל, כשהיא מוכנה עכשיו להציע את נכס השידור היקר בזיל הזוֹל. ערוץ 10 הכושל בימים ההם יצא זה מכבר מתמונת הקרב והמאבק על הרייטינג בישראל, ערוץ 2 החליט החלטה אסטרטגית לא להיכנס להרפתקת השידור היקרה שסופה מי יישורנו. ערוץ הספורט בכבלים ניתק מגע מ- צ'ארלטון, כמוהו גם חברת הלוויין YES.

באפריל 2002 נכנסה לתמונה רשות השידור בראשות המיועד לתפקיד המנכ"ל יוסף בר-אל . רשות השידור בתמיכתו של השר הממונה רענן כהן, ובתמיכתם של חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי קנתה את זכויות השידורים במחיר אסטרונומי מופלג מבלי שהייתה כפויה. ניהול מו"מ כספי לצורך קניית זכויות שידורים של מפעל טלוויזיוני מסוג של מונדיאל – הוא מקצוע. ברור שאנשי רשות השידור בתמיכת השר הממונה רענן כהן לא הכינו שיעורי בית ואם כן הם עשו זאת ברשלנות. האנשים האלה של רשות השידור לא הכירו את ההיסטוריה הכלכלית של המו"מ שניהלתי יחד עם המנכ"לים הקודמים שלי והשותפות עם ה- EBU הנוגעים לזכויות השידורים של המונדיאלים שהיו. צריך להבין שבעבור כל שידור ישיר בודד במונדיאל צרפת 1998 נדרשה חטיבת הספורט בראשותי לשלם סכום של 7350 (שבעת אלפים ושלוש מאות וחמישים) דולר. עכשיו במונדיאל יפן / קוריאה 2002 נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשלם בעבור כל שידור ישיר בודד סכום של 475000 (ארבעה מאות ושבעים אלף) דולר. פי 64 (שישים וארבע) יותר. גרף המחירים בעולם עלה בין השנים 1998 ל- 2002 אולם לא האמיר ב- % 6400 . היה מקובל עלי שהיה צריך לשלם יותר עבור מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מאשר שילמנו בשביל מונדיאל צרפת 1998 אך לא סכומים מטורפים כאלה כפי שיוסף בר-אל הסכים לשלם ב- 2002. יוסף בר-אל לא זימן אותי לקבוצת המו"מ שלו ב- 2002 וברור לי לחלוטין שלא נעשה כאן תחקיר רציני ע"י אנשי הנהלת הרשות המעורבים בעניין בטרם הכניסה למו"מ עם חברת "צ'ארלטון". לא התבצע שום ניתוח יסודי של שוק הכספים המקומי והבינלאומי , מה עוד שערוץ 2 המתחרה העיקרי שלנו כלל לא היה בתמונת הרכישה. אנשי רשות השידור ובראשם נחמן שי ויוסף בר-אל יכלו אם כך להכתיב את תנאי המו"מ ל- "צ'ארלטון" אולם הם היו חסרי ניסיון ומסורת בתחום של רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים . שניהם לא ידעו, לא הכירו, ולא הבינו הבינו את יסודות המו"מ עם "צ'ארלטון" ואת העובדות לאשורן שליוו את התפתחות העלילה בשטח. באפריל 2002 הייתה תעשיית הטלוויזיה בארץ ועמה חברת "צ'ארלטון" שכובות על הקרשים. יוסף בר-אל ונחמן שי לא ניהלו מעולם מו"מ כספי בסדר גודל של קניית זכויות שידורים במפעלים כמו אולימפיאדות ומונדיאלים, בטח לא בתנאים המורכבים שהתהוו בפתאומיות וללא אזהרה מוקדמת בשנים 2002 – 2000. בלי תחקיר שוּק מפורט , ללא בדיקת הפרטים והנתונים האלמנטאריים הנוגעים לעסקה היקרה, וללא בירור את הנעשה ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות וגם של ה- EBU אי אפשר לפעול בצורה רצינית . התברר כי באפריל 2002 זרק בעצם יוסף בר-אל גלגל הצלה לחברת "צָ'ארְלטוֹן" שהייתה משולה לסירה טובעת (באותם תנאי השוק הקונקרטיים והמיוחדים שנוצרו ב- 2002 במדינת ישראל). יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור יצא רע מאוד מהעסקה הכושלת. הוא אומנם הציל את "צ'ארלטון" אך הטביע את עצמו ואת הרשות שלו במימי זכויות השידורים העמוקים. לרכוש רק 8 משחקים מתוך סך ה- 64 ולשַלֵם כמעט חצי מיליון דולר בעבור כל שידור Off tube מהמוניטור בירושלים היה גליק קטן מאוד. גם היו"ר נחמן שָי יצא ממנה בשֵן ועין. זה אותו נחמן שָי שהיה פעם בימים ההם כתב צבאי בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה תחת ניהולו של דן שילון, היה יועץ ומקורב של שר הביטחון משה ארנס, שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ועכשיו כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגם הכשיל והעביר ביקורת חמורה על המנכ"ל הרשות אורי פורת בגין רכישת זכויות השידורים של מועדון מכבי ת"א בכדורסל. שאלתי אותו בזמנו בעת המו"מ האחרון על שידור משחק קדם גביע העולם בכדורגל בספטמבר 2001 בסאראייבו בוסניה – ישראל מדוע שם רגליים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ? תשובתו הייתה אופיינית : "לא אני שמתי לו רגל, הוא שם רגל לעצמו". יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שָי מי שהיה כתב צבאי בעל מוניטין בטלוויזיה ומונה בסופה של שנת 2000 לתפקידו ע"י הפוליטיקאים, היה פוליטיקאי ואופורטוניסט מחושב לא פחות מהממנים שלו. הוא היה כמו מרבית הפוליטיקאים איש דנמרק יותר מאשר איש רומא , ומי שתמך תמיכה גלויה ונלהבת בריש גלי בהרמת ידו הימנית לטובת מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. נחמן שי העריץ את הסלוגן "יוסף בר-אל ואין בִּלְתּוֹ", אמירה ששימשה בסופו של דבר קטליזטור להכשרתו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור ע"י השופט יצחק רביבי ראש וועדת המינויים הציבוריים העליונים במדינת ישראל. כעבור שלוש שנים ניצב נחמן שי בראש עצומת החותמים להדיחו מתפקידו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. נחמן שי הצטייר לי למרות עברו יותר כפוליטיקאי מאשר איש טלוויזיה ורשות השידור. ההערכה שלי אליו כאיש מקצוע הייתה קצרה מבדל סיגריה.

טקסט תמונה : קיץ 1972. נחמן שי (משמאל) הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר. במשך השנים "התקדם" והפך מעיתונאי למקורב לפוליטיקאים. בשנת 2000 התמנה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בחלוף זמן לא רב הצטרף למפלגת "קדימה" בראשות גב' ציפי לבני. ב- 2009 נבחר ל-ח"כ. ב- 2012 ערק ממפלגת "קדימה" למפלגת המערך בראשות שלי יחימוביץ'. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העסקה הלא מוצלחת של רשות השידור עם חברת "צ'ארלטון" גררה את תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל להיכנס ביודעין לסערה מערבולית – גַלית בלב ים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יצאה מופסדת לאורך כל חזית השידורים . היא שילמה 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים (בלבד) בשידור ישיר, בעוד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר שילם פחות אך רכש 56 משחקים שהועברו כמובן בשידור ישיר מהשטח. תעשיית הטלוויזיה בכבלים במדינת ישראל מיסדה את ערוץ הקרוי "+ 5" בתשלום (Pay per View) ושלחה את יורם ארבל ורמי ווייץ לשדר את 56 המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים של יפן וקוריאה. אנוכיי נכפיתי ע"י יוסף בר-אל לעשות זאת בשידור Off Tube מאכזב מן האולפן בירושלים. זאת הייתה מכה אנושה לחטיבת הספורט בראשותי ולשידור הציבורי שבראשו ניצב יוסף בר-אל . אבחת חרב. חברת "צ'ארלטון" וערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים העניקו לנו knock out מוחץ. הרי כל בר בי רב יודע  ש- "השטח" הוא מקום עבודתו של כל שַדָּר-עיתונאי באשר הוא ולא המשרד בירושלים . שַדָּר הספורט מלֶקֶט ואוסף "מודיעין" בשטח, מעבד אותו, ומעביר אותו לארץ באמצעות מראה עיניו ומעמדת השידור שלוֹ לארץ. עמדת השידור באִצטדיון היא כלי נשקו האחרון של כל שדר ספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא.

היה ברור שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקיבלה את נתח השידורים הקטן ביותר במונדיאל 2002, תתקשה בשל כך לגייס שקופיות חסות כדי למַזְעֵר את נזק העלויות היקרות . המפרסמים הגדולים טענו בצדק כי צופים פוטנציאליים רבים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ערקו לערוץ 5 בכבלים כדי לצפות ב- 56 משחקים בשידורים ישירים. הם גם טענו ששידור התקצירים המוקלטים מידי ערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הם בעצם בִּימָה לשידורים חוזרים של ערוץ 5 מפני שהתוצאות כבר ידועות מראש . הטקסט האמור לעיל הוסבר על ידי יותר מפעם אחת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , אך הוא התעקש יחד עם השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן וגם עם חלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור לא להקשיב לי, רק כדי לרצות את אלי עזור וכדי לשלם לחברת "צ'ארלטון" כמעט כחצי מיליון דולר לשידור ישיר של משחק בודד במונדיאל 2002. בזבוז משווע של כספי ציבור גם נוכח העובדה שלנבחרת ישראל לא היה כל חלק במשחקים האלה.

תבוסת ה- EBU שברה וריסקה לרסיסים את סולידריות האִרגון. כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבוריות אירופיות בעיקר אֵלוּ שהיו להן נציגות במונדיאל 2002 (אבל לא רק הֵן), בגדו בעקרונות הסולידריות של הארגון. "ההבנה, ההסכמה, וההזדהות של הרשתות האירופיות הציבוריות זוֹ בזוֹ" מאז ימי 1996", הפכו למילים גבוהות אך נבובות וריקות מתוכן. הן חִיזרוּ עכשיו ביוזמתן לפִתחוֹ של הגביר העשיר לֵאוֹ קִירְש  וניאותו לשלם טבין ותקילין תמורת הזכויות כדי לזכות בנתח מעוגת השידורים. כזכור גם רשות השידור הציבורית בישראל תחת ניהולו של המנכ"ל יוסף בר-אל הסכימה לשלם לחב' "צ'ארלטון" (סוכנת המשנה של קבוצות לֵאוֹ קִירְש ו- PRISMA בישראל) סכום  שערורייתי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת 8  שידורים ישירים בלבד במונדיאל 2002. כמעט חצי מיליון דולר לשידור בודד. רשות השידור שילמה פי שמונָה יותר מאשר ב- 1998 אך קיבלה פי שמונֶה פחות סחורת שידור. תבוסה קשה של רשות השידור והמנכ"ל שלה יוסף בר-אל במו"מ. בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל על שָדָרֵי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבצע את מלאכת השידור של שמונת המשחקים Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים, במקום מהשטח. מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם עצם את עיניו. ביזיון קולוסאלי . ברור שהייתי בדרכי להניח את המפתחות על שולחנם. הציבור צריך להבין כי מאז מונדיאל מכסיקו 1970 תקופתם של השדר דן שילון, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל, ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל – כיסינו את המונדיאלים מעמדות שידור מיוחדות שלנו הפרוסות באצטדיונים. לפתע ב- 2002 נדרשתי לעשות זאת Off tube מהמוניטור בירושלים. עיתונאות קלוקלת ועלובה.

ה- BBC הציבורי ורשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV התייחסו אל המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש מלכתחילה בחשדנות רבה. שתי הרשתות הבריטיות התכוונו לשָדֵר את מונדיאל 2002 רק אם נבחרת אנגליה תעפיל אליו . בעל הזכויות הגרמני לֵאוֹ קִירְש דרש משתיהן ביחד תשלום ראשוני אדיר של 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר. כל אחת מהן שילמה 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל צרפת 1998 . שתי הרשתות דחו אותו על הסף. הן פשוט העיפו אותו מכל המדרגות . אך השער הנפלא ההוא מבעיטה חופשית מסובבת של דייויד בקהאם  בדקה ה- 93 שהשווה את התוצאה ל- 2:2 במשחק המכריע באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) נגד יוון באוקטובר 2001 והעלה את אנגליה למוּנְדִיאַל שינה את תוכניותיהן, וגרר את שתי הרשתות להפקת השידור ההכרחית והיקרה . לֵאוֹ קִירְש שעט מייד לאנגליה במטוסו הפרטי כמי שעַט על מוֹצֵא שלל רב. הוא הטיל את חכתו למים העכורים כדי לצוּד את דג הזָהָב ששוויו היה 270 מיליון דולר אך החכה העלתה נעל ישנה [1]. נציגיו של מנכ"ל ה- BBC הגאון ורב התושייה גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) ונציגי ITV ניהלו עִמו מו"מ מבריק וקשוּח. בסופו שִילמוּ לוֹ כל אחת  37.5 מיליון דולר תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים. לא מעט, אך הרבה פחות מאשר המיליארדר הגרמני דרש לקבל. בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הֵטִיס מנכ"ל ה- BBC  גְרֶג דַיְיק ליפן וקוריאה צֶוֶות הפקה ושידור בן 200 אנשים. ה- BBC מעולם לא וויתר על עיקרון עיתונאות השטח ושִידֵר ישיר את כל המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים . מנכ"ל ה- BBC לשעבר גְרֶג דַיְיק הוא איש נערץ עלי. ביקשתי את הסברו להצלחת המו"מ ההוא עם לאו קירש. בשבת – 10 בספטמבר 2005 קיבלתי את תשובתו המסודרת [2].

September 10 2005. Dear Yoash, Thank you for your letter and the kind things you said about me. To answer your questions. I cannot recollect how much the Leo Kirsh organization wanted for the rights to theJapan- Korea World Cup 2002, but it was massively more than we were prepared to pay. We knew that Leo Kirsh was in financial difficulties and that we had the “Listed Events Legislation”, which meant that B Sky B could not buy the World Cup. As a result we decided to wait and let Leo Kirsh stew. In the end they had to do a deal because his company was in danger of going under. I managed the negotiations with Peter Salmon the BBC head of sports. We worked very closely together. Greg Dyke.

לא יכולתי להימנע ולשאול אותו מדוע פרש מתפקידו כמנכ"ל השידור הציבורי באנגליה בעקבות דו"ח הלורד האטון שהטיל ספק באמינות שידורי ה- BBC שעליהם היה מופקַד והנוגע לאחריותה של ממשלת טוני בלייר בפלישה לעיראק במלחמת המפרץ ה- 2 במארס 2003. ה- BBC האשים ותקף כזכוּר את אמינות הדיווח של הממשלה הבריטית בראשות טוֹנִי בְּלֵייר לציבור ואת הסיבות שהניעו אותה להצטרף לג'וֹרְג' בּוּש נשיא ארה"ב במסע המלחמה לכיבוש עיראק של סאדם חוסיין. דו"ח הָאטוֹן סתר זאת . גְרֶג דָיְיק השיב לי ללא כחל ושרק כשאינו ירא למתוח ביקורת על אנשי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי :

I did not quit – I was sacked by a bunch of gutless governors…!

גְרֶג דָיְיק התמנה למשרת מנכ"ל ה- BBC ב- 2000 במקומו של ג'וֹן בִּירְת (John Birt) שכיהן בתפקיד שמונה שנים מ- 1992. ב- 29 בינואר 2004 התפטר גְרֶג דָיְיק מתפקידו בעקבות דו"ח הלורד הָאטוֹן. ספרו המצוין של גְרֶג דָיְיק המנכ"ל המוכשר, היוזם, ורב ההשפעה של רשת ה- BBC, הנקרא, "GERG DYKE – INSIDE STORY", אודות קורותיו בתאגיד השידור הציבורי החשוב בעולם הוא ספר מרתק וחשוב לקריאה עבור כל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא. לֵיאוֹ קִירְש הצליח לפַרֵק את הסולידריות המדומה והשברירית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי).

ב- 9 באוקטובר 1996 נטלתי חלק פעיל ו-השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ. נשיא ה- EBU הגרמני ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף הודיע לנו אז כי קבוצת המו"מ של ה- EBU משכה את ידיה וניתקה מגע מ- FIFA בכל הנוגע לרכישת זכויות השידורים של שני המונדיאלים של 2002  ו- 2006 מפני ש- FIFA דורשת מחירים מופרזים. השתרר שקט באולם הכֶּנֶס. הייתה הסכמה מיידית ותמיכה מקיר לקיר בהודעתו הדרמטית של אָלְבֶּרְט שָארְף כי אין לשלם ל- FIFA החצופה את מה שהיא מבקשת מהשידור הציבורי. אז גם שמעתי לראשונה את שמו של המיליארדר הגרמני לֵיאוֹ קִירְש. שררה סולידריות מלאה בין באי הכנס והסכמה מוחלטת בין כל הרשתות באיגוד כי צריך לדעת מתי לומר לא לנשיא ה- FIFA ספ בלאטר . ההיסטוריה הוכיחה כי הסולידריות המדומה הזאת ששררה ב- EBU ב- 1996 יכולה הייתה להתקיים (למראית עין) רק מפני שיעדיי השידור של 2002 ו- 2006 נראו רחוקים. ככל שהתקרבו תאריכי המשחקים של מונדיאל 2002 הוברר כי הסולידריות הזאת של המְשָדֵר הציבורי שה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) משתבח בה, היא שברירית וחסרת בסיס. שררו שָם יותר מידי ניגודי אינטרסים מכדי שהאחווה הזאת תשרור לאורך ימים. השוּק האירופי לא עמד בסופו של דבר בפיתוי. בעיקר אילוּ מבין הרשתות הגדולות והעשירות ב- EBU שהנבחרות שלהן העפילו לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל ב- 2002. רשתות הטלוויזיה הציבוריות-ארציות של אנגליה, איטליה, צרפת, וגרמניה לא היו מוכנות להפסיד את החוויה. אך בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל דאז נחמן שי וחלק מחבריו שכזכור קנו רק 8 (שמונה) משחקים והחליטו לשדר אותם Off Tube מן האולפן בירושלים במקום מעמדות שידור באִצטדיונים, הן רכשו את זכויות השידורים של כל המשחקים בשני המונדיאלים של 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה, הקימו ציוותי הפקה ושידור נרחבים, ושידרו אותם למדינותיהם ישיר מהשטח ממוקד האירועים וההתרחשויות. הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI שילמה ללֵיאוֹ קִירְש תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של שני המונדיאלים של יפן/קוריאה 2002 ושל גרמניה 2006, סכום של 137.000000 (מאה שלושים ושבעה מיליון) דולר. רשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית 1TF שילמה ללֵאוֹ קִירִש עבור שני המונדיאלים הנ"ל סכום של 168.000000 (מאה שישים ושמונה מיליון) דולר. שתי רשתות השידור הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF שילמו יחדיו תמורת שני המונדיאלים הללו כ- 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר, שתי הרשתות הבריטיות ה- BBC ו- ITV שילמו עבור שני המונדיאלים כ- 216.000000 (מאתיים ושישה עשר) מיליון דולר [3] . היחידה שעמדה בפרץ הייתה רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד TVE. למרות שנבחרת ספרד בכדורגל העפילה לטורניר 2002, והכדורגל בספרד הוא כידוע דַת, סירבה TVE לשָלֵם מחיר מנופח כזה ופרשה מהמירוץ הכספי. לזירה נכנסה רשת הטלוויזיה המסחרית הספרדית 3 ANTENA שרכשה את זכויות השידורים של 2002 ו- 2006 תמורת 164.000000 (מאה שישים וארבעה מיליון) דולר.

לֵאוֹ קִירְש החמדן שלח את ידו הארוכה גם לכִיסַן של רשתות הטלוויזיה במדינות מרכז ודרום אמריקה ושאב מכיסם 860.000000 (שמונה מאות ושישים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של שני המונדיאלים . למרות הכסף הגדול פשט סוחר הכספים הזה את הרגל. הוא לא יכול היה לכסות את סכומי ההשקעה הענקיים שהעביר לידיו של סֶפּ בְּלָאטֶר. לֵאוֹ קִירְש נעלם ממפת שידורי הטלוויזיה לעַד. יחסי המסחר בין ה- EBU  ל- FIFA עלו על שִרטון. משחקי המונדיאל של צרפת 1998 היו המפעל האחרון שהמשדר הציבורי החזיק בו ולראשונה טורניר גמר שנטלו בו חלק 32 נבחרות במקום 24 עד כה. משכו של הטורניר התארך ומספר המשחקים גדל מ- 52 ל- 64 משחקים. סֶפּ בְּלָאטֶר רצה לנַצֵל את המצב ועל כן ביקש תוספת תשלום של % 18.75 מ- EBU וגופי השידור הבינלאומיים אחרים לחוזה היָשָן. החוזה היָשָן בין המְשָדֵר הציבורי ל- FIFA נחתם אחת עשרה שנה קודם לכן ב- 1987. בחוזה נקבע כי המשדר הציבורי ישלם תמורת מונדיאל צרפת 1998 סכום של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (היו שווים אז ל- 90 מיליון דולר). סֶפּ בְּלָאטֶר תבע עכשיו 160000000 (מאה ושישים מיליון ) פרנקים שווייצריים. אנשי ה- EBU השיבו לו בשם כל גופי השידור האחרים באדיבות, אך בנחרצות וללא כחל ושרק : "No Way Mr. President. Contract is a contract".

המתמטיקה הזאת לא נעלמה בסופו של דָבָר מנשיא UEFA לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Lennart Johansson). הג'נטלמן השוודי כְבַד הגוּף ידע שברחובותיה של אירופה (וגם באלה של ישראל) מתגלגל כֶּסֶף גדול . צריך היה להתכופף קצת ולאֶסוֹף אותו. "אם הֵם היו מוכנים לשלם סכומים אגדיים כאלה ללֵאוֹ קִירְש אז שיואילו לשלֵם גם לי", אמר. בעצם תבע. זה מזכיר לי שפעם ביקשתי ממוטי קירשנבאום כמה הטבות כספיות כדי לשכלֵל את הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998. המנכ"ל השָנוּן השיב לי מייד : "…יואש אלרואי בל תטעֶה בשמי, לא קוראים לי קירש, קוראים לי קירשנבאום…".

טקסט תמונה : 1997. לינארט יוהנסון משוודיה נשיא UEFA (משמאל) יחד עם גברי לוי ז"ל, אז יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל. לינארט יוהנסון רחש הערכה רבה ל- EBU ומכר לשידור הציבורי את זכויות השידורים של הכדורגל האירופי במחירים סבירים. משהוברר לו ולאנשיו כי הרשתות העשירות באיגוד השידור האירופי ניאותו לשָלֵם הון עתק ללאו קירש תמורת זכויות השידורים של שני המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006, תבע גם הוא עכשיו את ליטרת הבשר שלו מהמְשָדֵר הציבורי. (התמונה באדיבות גברי לוי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שינויים דרמטיים קיצוניים התחוללו בשוק הטלוויזיה הבינלאומי ובמערכת המוניטרית שלוֹ ברבע האחרון של המאה ה- 20, בעיקר בעשור האחרון. המערכת המוניטרית המרכיבה את זכויות שידורי הספורט באירופה וגם בתבל – זועזעה. מחירי זכויות השידורים הפכו ל- Windfall Cash, רווח בלתי צפוי ובמזומן. הם האמירו במהירות ובצורה לא מבוקרת ובלתי צפויה וגררו את רשות השידור של יוסף בר-אל למלחמת הִישרדוּת. אנשי התאחדות הכדורגל האירופית ממש נעלבו ממחירי העבר ששולמו להם ע"י ה- EBU. על סף דַלְתָּה של UEFA התדפקו עכשיו מחזרים חדשים אֵילֵי השידור המסחרי באירופה בראשותם של האיטלקי סילביו ברלוסקוני האיש העשיר בארץ המגף ובעליו של קָאנָאל צִ'ינְקוּאֶה (סילביו ברלוסקוני מכהן כראש ממשלת איטליה כיום) ורופרט מרדוק בעליו של BSB באנגליה. הם הציעו ללִינַארְט יוֹהָנְסוֹן סכומים אסטרונומיים כדי לגנוב את סחורת הכדורגל האירופי מהמְשָדֵר הציבורי.

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (EURO's) מ- 1980 עד 2000. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הסכים לשלם זכויות שידורים ל- UEFA עבור הטורנירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל רק מ- 1980. אליפויות אירופה בכדורגל בשנים 1980 – 1960 שודרו בחינם. להלן הסכומים ששולמו עבור זכויות השידורים החל מ- 1980 EURO במיליוני, עשרות מיליונים, וגם מאות מיליונים של דולרים. (התרשים באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : תמורת אליפות אירופה 2004 שנערכה בפורטוגל ניאות ה- EBU לשלם סכום של 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. (הנתונים הכספיים באדיבות ה- EBU).

הערה 2 : חלק מהאינפורמציה המופיעה בפוסט הזה מצויה בשלושת הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי והנקראים : "רוש ולענה", "למילים יש וויזואליה משלהן", ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם". 

לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Leanart Johnsson) בניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר עמד לפי שעה בפיתוי שהעמידו הגורמים המסחריים בפניו והסכים להישאר נאמן למְשָדֵר הציבורי (קרי ה- EBU), אך דרש תמורת הנאמנות הזאת מחיר כָּבֵד . ה- EURO הוא טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל . הוא חשוב יותר מאליפות דרום אמריקה. ה- EBU שניגף בקרב על זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006 , סָבָר שאיננו יכול להרשות לעצמו לספוג תבוסה נוספת ועוד במגרש הביתי שלוֹ. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ניאות לשלם עכשיו סכום מדהים ובלתי נתפש של  800.000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 600 מיליון דולר) תמורת 2004 EURO. פי 4.4 יותר (!) ממה ששילם האיגוד ארבע שנים קודם לכן 180.000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים בְּמשחקי 2000 EURO שנערכו במדינות הולנד ובלגיה. גורמים מסחריים באירופה הציעו ל- UEFA סכום גדול מ- 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים, אך לינארט יוהנסון צעד עדיין שוב שלוב זרוע עם השידור הציבורי האירופי כפי שהדבר מוסבר במסמך ששלח מזכ"ל איגוד השידור האירופי ה- EBU, השווייצרי זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) למנכ"לים ומנהלי מחלקות הספורט ב- EBU.

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1999 . המזכיר הכללי של ה- EBU  ז'אן ברנארד מונץ' מודיע בגאווה באמצעות פקס לכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU ולמנהלי מחלקות הספורט, כי סך זכויות השידורים עבור אליפות 2004 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שתיערך בפורטוגל, יעמדו על סכום בן 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים. פי חמש יותר ממה ששולם עבור טורניר הכדורגל של 2000 EURO . תמורת אליפות  2000 EURO שהתקיימה בהולנד ובלגיה, שילם ה- EBU  זכויות שידורים בגובה של 180.000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסכומים האדירים הרתיעו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזמנו להיעתר לפנייה של ישראל דורי מנכ"ל חברת "מֶגָה טִי. וִי." לקנות את זכויות השידורים של מונדיאל 2002 . הסכום זה כידוע כבר לא הספיק לאליפות 2008 EURU. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הציע ל- UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) סכום של כ- 600 מיליון יוּרוֹ (euro) שהם  כ- 750 מיליון דולר תמורת רכישת זכויות השידורים של משחקי אליפות אירופה 2008 EURO שייערכו בשווייץ ואוסטריה [4] . UEFA דחתה את ההצעה הציבורית של ה- EBU וחתמה על הסכם זכויות שידורים עם חברת התיווך הגרמנית – צרפתית SPORTFIVE (לשעברUFA), כשהיא UEFA מצפה לעשות רווחים של כ- 640000000 (שש מאות וארבעים מיליון) יוּרוֹ / euro (הסכום הזה היה שווה ב- 2008 ל- 800 מיליון דולר). המו"מ לקראת 2008 נערך ע"י UEFA עם כל רשת טלוויזיה בנפרד מה שמכונה בשפה האנגלית , "Network by Network". לבסוף קנו את זכויות השידורים של 2008 EURO רק שתי רשתות טלוויזיה החברות ב- EBU, הטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS והטלוויזיה הממלכתית של יוון ERT. יוון הייתה כזכור להפתעת הכל אלופת אירופה ב- 2004. לבסוף התייאשה התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) מאיגוד השידור האירופי (EBU), ומכרה את זכויות השידורים של 2008 EURO (משחקי האליפות האלה נערכו בשווייץ ואוסטריה) למתווך פרטי. "…שהוא המתווך הפרטי יתעסק עם ה- EBU העקשן…", אמרו שָם. כמו שאמר סֶפ בְּלָאטֶר בשעתו.

הכדורגל האירופי הפך להיות בּיזְנֶס ענק על גַבּוֹ של המְשָדֵר הציבורי. הבונוסים הכספיים ב- 2004 EURO גדלו ב- % 56 לעומת אלה של 2000 EURO. שש עשרה הנבחרות שהעפילו לטורניר האטרקטיבי בפורטוגל תוגמלו כל אחת ב- 6.000000 (שישה מיליון) מיליון דולר עוד לפני ששיחקו אפילו משחק אחד. כל נבחרת שניצחה בבית המוקדם שלה בפורטוגל צברה 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. תוצאת תֵּיקוּ הִקנתה 400000 (ארבע מאות אלף) דולר. כל נבחרת שהעפילה לרבע הגמר קיבלה 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) דולר. נבחרות פורטוגל, יוון, הולנד וצ'כיה שהעפילו לשלב חצי הגמר קיבלו כל אחת בונוס של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר. צ'כיה צברה את הסכום הגדול ביותר מבין ארבע הנבחרות , כ- 14.000000 (ארבע עשר מיליון) דולר. פורטוגל שהפסידה 0:1 ליוון במשחק הגמר פוצתה בסכום נוסף של 4.800000 (ארבעה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. לאלופה יָוָון הוענק חוץ מהגביע היוקרתי גם פרס כספי של  8000000 (שמונה  מיליון) דולר. יוון צברה 20.000000 (עשרים מיליון) דולר רווחים ב- 2004 EURO.

המו"מ המורכב על חלוקת הנֶטֶל הכספי של משחקי פורטוגל היה מסובך ונעשה ע"י נציגי ה- EBU בג'נבה בנפרד – Country by Country. הטלוויזיה האוסטרית הממלכתית ORF למשל שלא הייתה לה נבחרת בפורטוגל הסכימה לשלם 6.000000 (שישה מיליון) דולר. ה- BBC  ו- ITV  הרודפות אחרי נבחרת אנגליה לכל מקום (לרוע מזלן אנגליה הודחה בינתיים מהמשך המשחקים בטורניר ע"י נבחרת פורטוגל) שילמו כל אחת ל- UEFA סכום שנע סביב 28.000000 (עשרים ושמונה) מיליון דולר והתחלקו ביניהן בשידורים הישירים. רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר הם שידרו "ראש בראש".

כאן נכנסה לתמונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- EBU  ניהל מו"מ נוקשה עם יוסף בר-אל. לבסוף התרצתה רשות השידור הענייה והדלה ורכשה את זכויות השידור הבלעדיות (החלק היחסי במסגרת ה- Share הכללי האירופי) תמורת יותר מ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר . סכום עַתֵּק בהתחשב במצבה הכספי הרעוּע. אפשר כמובן היה לנהל את המו"מ הזה טוב הרבה יותר מאשר ניהל אותו מנכ"ל רשות השידור. הוא שוב שגה קשות כמו במו"מ על רכישת הזכויות של מונדיאל 2002. אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוסיפו אולי חטא על פשע במו"מ על 2004 EURO. הֵם עשו כל מאמץ להחביא את אינפורמציית התשלומים הזאת מעין הציבור. רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו מר אוֹרֶן הֶלְמַן, טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב-  4 ביוני 2004 [5], "כי הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי , לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל וטמטום. הפרסום המטעה (או המוּטעה) המסתיר מעֵין הציבור את התשלום האדיר ששילמה רשות השידור בהנהגתם של המנכ"ל יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל אברהם נתן נעשה אולי כדי להימנע מהמשך העימות הצפוי להנהלת רשות השידור שקופתה ריקה ומדולדלת עם יוצרי הטלוויזיה והקולנוע וההפקה המקורית בישראל. אלה עושים לה צרות צרורות ודורשים למַתֵּן את עלויות הספורט הגבוהות מידַי לטעמם בשידור הציבורי. מאזן התשלומים בין IOC לבין UEFA ו- FIFA מתקרב לשִוויון, אך צריך לזכור שהפקת השידורים האולימפיים מסובכת ומורכבת הרבה יותר וגם יקרה יותר משידורי המונדיאלים. לאֵין ערוֹך.                           

רשות השידור שילמה כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר תמורת הבלעדיות של שידורי אולימפיאדת אתונה, שנפתחה ב- 13 באוגוסט 2004 וננעלה כעבור 17 יום ב- 29 באוגוסט 2004. עלות זכויות השידורים היא נפרדת מהעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ביצוע השידורים עצמם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העלות הסופית של הפקת שידורי אולימפיאדת אתונה 2004 הסתכמה בסכום של כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

נשיא AOB (ראשי תיבות של Athens Olympics Broadcasting) הספרדי מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ העמיד לרשות המְשָדֵר הציבורי באולימפיאדת אתונה 2004 כמות אדירה של כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות שכיסו 300 (שלוש מאות) תחרויות אולימפיות, והפיק למענו 4000 (ארבעת אלפים) שעות שידור. המשחקים האולימפיים הם יַעַד שידור חשוּב מאין כמוֹהוּ של המְשָדֵר הציבורי מקדמת דנה . ה- EBU קנה גם את אולימפיאדת החורף של טורינו ב- 2006 והמשחקים האולימפיים של בייג'ינג 2008. עכשיו נחתם הסכם שידורים חדש בין ה-EBU ו- IOC  המַקְנֶה לאיגוד השידור האירופי בלעדיות על אולימפיאדת החורף של וָואנְקוּבֶר ב- 2010 ומשחקי הקיץ ב- 2012 תמורת כ- 850.000000 (שמונה מאות וחמישים) מיליון דולר. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מובטחת אפוא עבודה לשנים רבות . המְשָדֵר הציבורי איננו לבד . רשת השידור האמריקנית NBC בתמיכת גֶ'ף אִימָאלְט נשיא הקונצרן הענק General Electric שילמה עבור שתי האולימפיאדות האלה יותר מסך של 2.000000000 (שני  מיליארד) דולר בעבור זכויות השידורים הבלעדיות בארה"ב. סכום של 820.000000 (שמונה מאות ועשרים מיליון) דולר עבור אולימפיאדת וָונְקוּבֶר 2010, ו- 1.181000000 (מיליארד וְ- 181 מיליון) דולר תמורת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012. סכומים פנטסטיים.

מר אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי וסגן נשיא בכיר ב- NBC ומהחשובים בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, סייע רבות לבוס שלו דיק אברסול (Dick Ebersol) נשיא חטיבת הספורט של NBC לשבור מְאז 1988 את מסורת השליטה האולימפית בארה"ב של רשת הטלוויזיה ABC  בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המיתולוגי. ABC החזיקה בקניין השידור האולימפי בארה"ב בשנים 1984 – 1964 הודות ליוזמתו הטלוויזיונית והכלכלית וראייה ארוכת טווח של נשיאה רון ארלדג'. בחודש יוני 2011 חתמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC על חוזה זכויות שידורים אולימפי חדש עם הוועד האולימפי הבינלאומי IOC, על סך 4.380000000 (ארבעה מיליארד ושלוש מאות ושמונים מיליון) דולר, וכולל בתוכו ארבע אולימפיאדות כלהלן :

א. אולימפיאדת החורף 2014 בסוצ'י – רוסיה תמורת 775.000000 (שבע מאות שבעים וחמישה מיליון) דולר.

ב. אולימפיאדת הקיץ 2016 בריוֹ דֶה זָ'אנֵיְירוֹ – ברזיל תמורת 1.226000000 (מיליארד ומאתיים ושישים מיליון) דולר.

ג. אולימפיאדת החורף 2018 (טרם נקבע אז המקום) תמורת 963.000000 (תשע מאות שישים ושלושה מיליון) דולר.

ד. אולימפיאדת הקיץ 2020 (טרם נקבע אז המקום) תמורת 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר.

בכך השלימה NBC שליטה טלוויזיונית אולימפית בת יותר משנות דור מאז אולימפיאדת סיאול 1988. לאלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי חלק נכבד במסורת האמריקנית האולימפית הנכבדה הזאת של NBC וגם בהשתלטות המחודשת על ארבעת האולימפיאדות העתידיות.

המָמוֹן והטֶכְנוֹלוֹגְיָה וכמובן הכּישָרוֹן הם אבות ההצלחה של העיתונאות הטלוויזיונית, אך לרעיון המשולב הזה לא היה כל סיכוי להתקיים במתכונת שידורי 2004 EURO בפורטוגל שהיו כידוע קִנְיָינוֹ היקר של השידור הציבורי בישראל. לא בטוח שרק באשמת מחלקת הספורט. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל צָדָק כשרכש את הזכויות הבלעדיות של שידורי 2004 EURO . הוא טעה כשהחליט לשלם תמורתם מָמוֹן כה רב. אפשר היה לקנות אותן יותר בזול. מכל מקום הרייטינג השוֹפֵע של הטלוויזיה הישראלית מידֵי עֶרֶב ולילה תומֵך בהחלטתו העקרונית. למרות שהרייטינג איננו בהכרח השיקול החשוב ביותר המנחה את השידור הציבורי-ממלכתי, הרי עם עוּבדוֹת ה- People meter אי אפשר להתווכח. יוסף בר-אל החזיק בידיו קלף מנצח. הוא לא היה צריך להתנצל על כך. לרוֹע מזלו נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למַמֵן את הצלחת השידור הענקית הזאת באמצעות מָסָה אדירה של שקופיות חסוּת. אין דרך אחרת. אך בדרכה זאת היא קוממה ועוררה מרִבְצַם מתנגדים ושוֹנְאִים רבים של שידורי הספורט והכדורגל בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הטענה כי שידורי פורטוגל בטלוויזיה הציבורית פונה רק לגברים לא הייתה נכונה . לפחות לא מנקודת מבטי. אני למשל הייתי הגבר היחידי בחבורה של חמֵש נשים יפות שצפו יחדיו באורח קבע בשידורי המשחקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השאלה איננה מדוע קנה יוסף בר-אל את אליפות אירופה המתקיימת בימים אלה בפורטוגל. ככְלוֹת הכול הוא הלך בדרכם של 52 מנכ"לים נוספים ברשתות הטלוויזיה הציבוריות החבֵרוֹת ב- EBU, שחשבו כמוהו כי אין לוותר על סחורת השידור היקרה. השאלה הייתה כיצד יוסף בר-אל הכושל מטפל בחומר השידור עצמו, וזאת כמה לא מפתיע, הוא לא עשה זאת טוֹב מספיק.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה הוֹן עַתֵּק של כ- 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של מפעל הכדורגל הזה, שחשיבותו ויוקרתו נופלים רק מהמונדיאל. זהו תשלום הגבוה ב- % 500 יותר ממה ששילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתי ובתקופת המנכ"ל אורי פורת ובתקופתי עבור זכויות השידורים של טורניר  2000 EURO, זה שהתקיים לפני שלוש עשרה שנים בהולנד ובלגיה, אך אמצעי ההפקה והשידור שלוֹ נותרו מוגבלים כבעבר. אולפן השידור המוביל את השידורים מוּקם בירושלים במקום בליסבון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם לא העלתה בדעתה לשלוח לפחות צֶוֶות צילום ENG אחד משלה לפורטוגל לצורכי הכנת כתבות חדשותיות של צבע, אווירה, וראיונות – האמורות להשלים את השידורים הישירים. זוהי החלטה שגויה ולא מקצועית של הנהלת רשות השידור שמתרצת זאת באי השתתפותה של נבחרת ישראל בטורניר , ולכֵן מתכחשת לערך המוסף העיתונאי של מעטפת השידור ואריזתו. טורניר הכדורגל של 2004 EURO הוא יצירת מוֹפֵת טלוויזיונית (למרות היעדרה של נבחרת ישראל) ומאפיין נכבד של כל שידור ציבורי באשר הוא. רשות השידור הייתה חייבת להחזיק בנֶכֶס השידור הזה , אך הדבר מחייב אותה ואת אנשיה לקִרבָה בלתי אמצעית למקום התרחשות האירועים כדי ליצור בעתיד עיתונאות זריזה, מעניינת, ואמִינה יותר. היא לא עשתה זאת . מה שנעשה (או שלא נעשה) מן היבט הנוכחות בשטח בעשוֹרֵי ה- 80 ו- 90, בתקופתם של המנכ"לים אורי פורת, אריה מֶקֶל, ומוטי קירשנבאום, איננו רלוואנטי ואיננו צריך לשמש מוֹדֶל לחִיקוּי ב- 2004.

מלחמת זכויות השידורים בשנים 2002 – 2000 שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות שלושת המנכ"ל ים אורי פורת, רן גלינקא, ויוסף בר-אל ובהשתתפות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי נגד חברת "צ'ארלטון" של פנחס זהבי ואלי עזור ונגד המתווך אביב גלעדי – הייתה חובבנית ורדודה בלשון המעטה. באוקטובר 2001 הגיע לרשות השידור מנכ"ל זמני חדש, רָן גַלִינְקָא אז בן 49, לשעבר תא"ל בצה"ל ובעל עבר קרבי, מפקד שייטת 13. רָן גָלִינְקָא נקלע מייד עם מינויו לסערת המו"מ הישן על זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שגווע בתקופתו של המנכ"ל הפורש אורי פורת, והתחדש עכשיו ביוזמתו של השר הממונה על רשות השידור השר רענן כהן, האיש שהציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי.

למו"מ היקר של רשות השידור עם חברת צ'ארלטון על רכישת זכויות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בחודש יוני 2002 בשתי מדינות יפן וקוריאה הייתה היסטוריה ארוכה. תחילתה ביום רביעי – 9 באוקטובר 1996 הבלתי נשכח בלוֹזָאן – שווייץ, שם החליט ה- EBU כמְשָדֵר ציבורי החלטה גורפת היסטורית המוותרת לחלוטין על זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  2002  ו- 2006  בשל עלותם הגבוהה מידַי, יחסית למונדיאלים הקודמים. צריך לזכור ש- EBU שייצג עד 1990 את כל רשתות השידור הציבוריות של מערב אירופה, ומ- 1990 לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי גם את מדינות מזרח אירופה הישנה, נחשב לא רק לאיגוד השידור העשיר ביותר בעולם, אלא רבות מרשתות הטלוויזיה המאוגדות בו מייצגות מדינות הנחשבות למעצמות כדורגל הנוטלות חלק באורח קבע בטורנירי הגמר של המונדיאלים ביניהן אלופות עולם וסגניות אלופות עולם. ה- EBU הוא אותו האיגוד שחתם על חוזי שידור רצופים עם ה- FIFA  מאז המונדיאל של מכסיקו 70. הוויתור ההיסטורי הדרמטי על מסורת השידורים, אִפשֵר כאמור את חדירתו של איש פרטי עשיר מאוד מיליארדר גרמני בשם לֵיאוֹ קִירְש בעל חברת התקשורת “KIRSHMEDIA”, לתוך התעשייה היקרה הזאת של תיווך מכירת זכויות שידורי הכדורגל לטלוויזיה. לֵאוֹ קִירְש השקיע את כל הונו בביזנס הזה ובסופו של דבר פשט את הרגל. זהו אחד הסיפורים המדהימים וחסרי תקדים בהתפתחות שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה.

המשכה של ההיסטוריה הזאת היה ביום שני – 15 בינואר 2001, בפגישת היכרות ראשונה ביני כשליחו של אורי פורת לבין מר אדר זהבי נציג חברת צ'ארלטון החברה שקנתה את זכויות השידורים מלֵאוֹ קירש במסעדת האיטלקית "מָזָאלוּנָה" ברחוב קרליבך בתל אביב. כשאכלנו את ה- מָקָרוֹנִי ולגמנו מיין ה- מֶרְלוֹ שמעתי לראשונה מבן שיחי, נושא ונותן קשוח כנציג חברת "צ'ארלטון" הישראלית אך אדיב וג'נטלמן, את ההצהרה המדהימה : "יואש אלרואי, חברת צ'ארלטון מבקשת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי מונדיאל 2002". נדהמתי אבל לא הגבתי. הייתה לי רק בעיה קטנה מפני שהסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז נתקע בגרוני, והייתי זקוק ללגימת יין הגונה כדי לעזור לוֹ לרדת לבטני. כעבור דקה הגיע הפירוט הראשון מפיו של הנושא ונותן : "חברת צ'ארלטון מציעה לרשות השידור לשלם 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת ארבעה שידורים ישירים בלבד של משחק הפתיחה, שני משחקי חצי הגמר, ומשחק הגמר. בתמורה תממן החברה ב- 2.000000 (שני מיליון) דולר את ההוצאות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של הפקת מבצע השידורים הזה. כל 60 המשחקים הנותרים יופקו וישודרו ע"י רשות השידור אך סיגנלי השידור האלה יופנו למקורות שידור אחרים בישראל, למרבים במחיר". זאת הייתה יריית הפתיחה של אדר זהבי במו"מ עם רשות השידור.

היו לי פרפרים בבטן. המחירים נשמעו מופרכים מיסודם. לא קמתי מכיסאי במסעדה ולא ניתקתי מגע ממנו, מפני שהשאיפה הטבעית שלי הייתה להמשיך את מסורת שידורי המונדיאלים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז ימיו של דן שילון האיש ששִידֵר לראשונה את משחקי גביע העולם של מכסיקו 70'. מו"מ העוסק בקנייה ורכישת זכויות שידורים טלוויזיוניות הוא לעיתים מסע מייגע וארוך שנושא עמו אין סוף תקוות וייאוש. לא רציתי לאבד בטרם עת את הזכויות של רכוש ונֶכֶס שידור שהיה של הרשת שלי במשך 28 שנים רצופות. חברת "צ'ארלטון" בבעלות אלי עַזוּר ופנחס זהבי (ואנשי עסקים נוספים) קנתה מלֵיאוֹ קִירְש הגרמני את זכויות השידורים של שני המונדיאלים 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה תמורת סכום המוערך בין 22 ל- 24 מיליון דולר. עסקה כלכלית טהורה שמטרתה ביזנס ושאיפתה למכור את זכויות השידורים במחירי רווח לכל המרבה במחיר מבין רשתות הטלוויזיה בישראל.                             זאת הייתה סנסציה. אורי פורת היה אמור לחטוף את שוֹק חייו. 10 מיליון דולר הייתה אומנם הצעה ראשונית בלבד של חב' "צ'ארלטון", שוודאי ניתן להתמקח עליה, אך לא היה ספק, מדובר בשינוי דרמטי ומהפך כספי עצום ומרחיק לכת במבנה זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל מאז מכרה אותם ה- FIFA לראשונה משנת 1966 (מדובר בתשעה מונדיאלים רצופים) לאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי המאגד בתוכו כ- 60 רשתות טלוויזיה ממלכתיות באירופה וגם מספר מדינות מאסיה כמו ישראל, טורקיה, וירדן, וכֵן מאפריקה כמו, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יריה, ומרוקו. בפעם הראשונה מזה זמן רב התגעגעתי למוטי קירשנבאום בעל ה- Poker faced. אני עוזב זאת לשעה קלה. אחזור לכך בעתיד.

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני ביולי 2002 מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי. הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה. התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב, האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש. האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד. אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי) ? מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר, ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר. כלום. רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם. אינני Yes man של שום איש. לא עושה דברו של אף אחד. אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי. זה המון בחיי שלי. זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים או לנהל את שידורי המונדיאלים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני יכול להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה, "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב". מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המַרְאָה ולהישאר זקופים. אני יכול.

נדמה לי כי המחזה הטראגי ןהדרמטי "הַמְלֶט" של וויליאם שייקספיר, וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים", מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה, אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות. דֵיוִויד קוֹלְבּ (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן, תיאר את המושג יושרה "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [3] . תיאור מדויק ומרתק. דֵיוִויד קוֹלְבּ קובע : "היושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית – אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה , וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות , שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי".                                                                                                 

וויליאם שייקספיר וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר. הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת. מצאתי בדבריהם של שייקספיר, קופר, וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור.

היה מנוי וגמור עִמי כי אני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר . אינני נזקק לתמיכת הרוֹב . אני זקוק לתמיכת מצפוני. היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה . אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר. אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי. ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים . את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם . טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק. לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב. גם אינני רוצה לעשות זאת. טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה. טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח.

מנכ"ל רשות השידור הִצהיר בריאיון ההוא ב- 26 באפריל 2002 בפני גב' שָרִי מָקוֹבֶר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא גן עדן ועיר מקלט לעיתונאים שפרשו בשעתו מרשות השידור. הצהרה צינית ותמוהה מאוד. אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים. מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית, טבעית וברורה מאליה. מחשבתו של יוסף בר-אל הייתה נטולת בסיס. צריך היה לשאול אותו, מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים . מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִטְרִית. מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2 ו- 10, ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו. השאלות האלה לא נשאלו מעולם. נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת חשש כמו במדינה טוטליטרית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה.

טקסט מסמך : 26 באפריל 2002. העיתון "מעריב". "אני מתכוון להחזיר את כל הכוכבים שברחו מהערוץ ה- 1 לערוץ ה- 2. אני יכול לגלות ש- % 90 מהם יחזרו", סיפר יוסף בר-אל למראיינת שלו גב' שרי מקובר. איש מאותם כוכבים עליהם דיבר המנכ"ל המיועד ואשר את שמותיהם הזכיר במהלך הריאיון כמו דודו טופז, גבי גזית, רבקה מיכאלי, אילנה דיין, גדי סוקניק, יעקב איילון, נסים משעל – לא חזר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "מעריב").

המצב העגום וסתימת פיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יעידו על כך גב' ורד ברמן ומר איתי לנדסברג ועוד אנשים טובים) העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959. השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת. הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה : בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל. בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, "אני ברלינאי", וזכה לתשואות עולמיות. משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא. מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה. העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי, ואמר לו כלהלן : "תראה, למרות הפופולריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו Kennedy go home". העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ, והשיב את הטקסט הבא : "זה ממש לא בִּיג דִיל, גם אצלנו יש דמוקרטיה, אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין ולצעוק, קֶנֶדִי לך הביתה.

אני רוחש הערכה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושרק את העיקרון החשוב הזה. זאת בדיוק הסיבה מדוע אני מעריך את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום. הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר מַלְכָּם. אין דבר נפלא מזה. אני מוצא צורך להביא לידיעת קוראי הבלוג את האינפורמציה הבאה. היא איננה נוגעת לטלוויזיה וזה התרחש כל כך מזמן אך מהווה דוגמה נהדרת לחירות המחשבה.

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק. בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה. בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב, (מוּזִ'יק – איכר בעברו) את נעלוֹ, וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים. סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת. הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי ב- 1959 סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L וְ- C.I.O בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות , וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה, בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו, לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב, לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט כי "העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה. וואלטר רות'ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב-שיח מדהים, חריג, ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה, בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי ההחירות, החופש, והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם , מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה?

וולטר רות'ר : (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר :  היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל".

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות? 

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים, אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים אותן הפועלים בהמוניהם. היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.                   

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. ניקיטה חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב. ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי ללא פיקוח ממשלתי. (באדיבות AP).

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא. אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל. כשקראתי את הטקסט הזה לפני 45 שנה לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה, את מר וולטר רות'ר וחבריו. הם היו האנשים (!). למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי. רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית אלא כפופה לשלטון. העיתונות הישראלית התעוררה אם כי באיחור מה וחשפה את יוסף בר-אל ואת רשות השידור שלו ככלי שידור ירוד חסר ערכים ורווי נפוטיזם. אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת שמשחרר המנכ"ל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת על חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה. עכשיו משעיינתי שוב במחזה "הָמְלֵט", מצאתי כי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של "מילים שדופות" בטקסט גאוני שכתב במחזה הטרגי מלא ההוד "הָמְלֵט". באחת מתמונות המחזה הגאוני, המרתק, והמורכב, מבקש קלאודיוס המלך (הבוגדני) לחזור בתשובה בפני בורא עולם, אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע. וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה". בעיניי מדובר בניסוח ווירטואוזי.

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה. הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט, ודרך הטיפול בהן. בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש. שני מנכל"ים של רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ורָן גָלִינְקָא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. רָן גָלִינְקָא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן, לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה, וסוּלַק. עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל. תחת יָאִיר אַלוֹנִי מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000  נחמן שי, האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment  נגד אורי פורת, לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים . הממשלה מינתה לתפקיד היו"ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד. יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל. במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד. לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו, כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל.

רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הוּדַח. בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ. הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה. לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי. מוטי עדן, האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים. דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה. לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו שח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אך תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי. מוטי עדן לא ידע לנהל. לא היה לוֹ שום כישרון מנהיגות, לא השכלה טלוויזיונית וגם לא צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי. חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחוכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב ומסובך מִנְהָלִית וטכנולוגית כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלא בהסכמתו להיות תומכו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו. בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו, ניסה מוטי עדן ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל. הכתבת – מראיינת גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה, "יומן הפקיד". בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן את דעתו על הבוס שלוֹ יוסף בר-אל כלהלן, הנה הציטוט : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית, ולא מקצועית. תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין, הייתי קם ומדבר. המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 כיום, הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70, כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה. היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור, ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל. צריך לחלק את העוגה באופן שווה. ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". להערת המראיינת שוש מולא , "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד , טען שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים", התרתח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אותו מוטי עדן והשיב לה : "יוסף בר- אל הוא איש חזק. איש משפיע. הוא 47 שנים ברשות השידור. מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג. ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע. ממש לא איש כנוע". מוטי עדן היה שותף מלא לפרסה הבוקעת מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהל. מספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי ב- "יומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי, מאולץ, ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ז"ל ועו"ד אמנון זיכרוני, לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם, ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם. ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט. מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות ההן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם, יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה.

חבירתו ההיא של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי. הייתי המום. מה לדן שילון אבי השידור הציבורי, ההגון, והדמוקרטי עם זה של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוסף בר-אל. דן שילון היה לפני שנים רבות חונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז לחודשים אחדים למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (כדי להגיש במשותף את ה-"יומן" עם גאולה אֶבֶן). דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1 אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית). כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי אמת והוא שומר עליו כעל בבת עינו. עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי". מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה, היא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים, תּשמֵר לעַד. אין על כך וויכוּח. אין על זה עוֹררין. השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר, לא אני צריך לשאול את דן שילון, אלא הוא את מצפונו. הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ב- 3 במאי 2002  בעיתון "מעריב" (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת דאז והיום נשיא המדינה) את המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל האיש כמי שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים, "…כבן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…עֶבֶד נרצַע…ומלקט פירורים שיפלו משולחנו של ראש הממשלה…". חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי. לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים. סופו להישבר. כמה לא היה מפתיע אז שמנהלי – בּוּבָּה בערוץ 1 שַחו על אוזנו של דן שילון, "…איזה מגיש נפלא הוא…", והדגישו בפניו, "…את תרומתו החשובה ל-"ליומן…", ולמחרת הוא קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי – הבובה שלִחששוּ את שבחיו בסודי סודות.

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות. המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות). הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון. שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן. כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל המיועד ההוא יוסף בר-אל צבר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי בגדר של בדיחה, שנע בין  % 0.0  ל- % 0.7. סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה מדאיגות. הן נעלמו מעיניו של רענן כהן אך אינַן נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הבא שהבחין במתרחש בין כתלי הרשות. נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ 33 הזניח ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי, "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית". תש כוחם להזיז הרים כסלעים. שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם. הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם – לא בגלל שרצו בה, אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

רשוּת השידור הממלכתית לא הייתה עוד ריבּוֹן. שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכו החל מחודש מאי 2002 במקרים רבים אין ספור לשופרה של ממשלת ישראל. זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002, וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור. הטקסט ההוא היה רלוואנטי לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית, "יומן". אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון. עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל היו מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון, ומסכינים עמה. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" השליכו ביוזמתם האישית ברגעים ההם של 2002 את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש, להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. עורך התוכנית "פוליטיקה" (בהנחיית דן מרגלית) מר איתי לנדסברג תבע את המנכ"ל יוסף בר- אל על הוצאת דיבה לאחר שאותו יוסף בר-אל כינה אותו בריאיון לעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002, "אחד ממנהיגי הסרבנים לשירות מילואים בשטחים". המנכ"ל הדיח בצעד הפגנתי את העורך שתבע אותו למשפט בגין הוצאת לשון הרע ומינה במקומו לעורך "פוליטיקה" את העורך הקודם מר אהרון גולדפינגר ששהה כשנתיים בחופשה ללא תשלום (ערך באותו הזמן את תוכנית הטלוויזיה  "משעל חם" בחברת "רשת" בערוץ 2), ושב עכשיו לחֵיקו המַר של ערוץ הטלוויזיה הציבורי. זה היה כּאוס של ממש.

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הליכוד וראש ממשלת ישראל אריאל שרון, הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש. המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי, אלא יצר אווירת נכאים עכורה, קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל". אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו, המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד. שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי. אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד. אמנון אברמוביץ' הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ"ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2. גם הכתבים הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר, חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם, וערקו לערוץ 10. כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי מ-שַרָת הממלכה לעברו של ערוץ 10.

ראה "העיר". 19 במארס 2004. זהו תחקיר ענק של המקומון התל אביבי "העיר" המכונה "זאפ לראשון" אודות התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. החוקר והכתב מר אלון הדר ערך ראיונות ארוכים וממוקדים עם ארבעת אנשי וועד / הפקה עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, חיקה גינוסר, מוקי הדר, יהודה כהן, ועדנה נחום על המתחולל בין ארבעת כתליו של השידור הציבורי. 

ראה "העיר". 19 במארס 2004. תחקיר ענק של כתב המקומון התל אביבי "העיר" תחת הכותרת "זאפ לראשון" של אלון הדר העוסק בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובן במתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

דן שילון סולק בבושת פנים מ-"יומן" ע"י יוסף בר-אל. אורלי ווילנאי – מרוז הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הודחה ע"י יוסף בר-אל ועושה דברו מר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר, שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית. מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ"ל רשות השידור, "…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה, מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…" (ציטוט מכתבה בעיתון), והוסיף, "היזהרי, המנכ"ל מחפש אותך" (ציטוט מכתבה בעיתון). מנכ"ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש, וכה אמר על פי ציטוט מהעיתון : "מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית", והמשיך, "השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו, תדעי לך שפגעת גם בי" [4]. הערה שלי : תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורלי ווילנאי – מרוז התפרסם במלואו בזמנו בעיתונים "מעריב" ו- "הארץ".

זה אותו השַר מאיר שטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת "במבט שני" בערוץ 1 בתחילתה של 2004, אך ללא הצדקה וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת מדינת ישראל. גם ארהל'ה גולדפינגר סולק מ-"פוליטיקה" ע"י מנכ"ל רשות השידור ויוסי משולם גם יחד, אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה. רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע"י יוסף בר-אל. דן שילון סולק מהגשת ה-"יומן" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

איתי לנדסברג שהודח מ-"פוליטיקה" הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית. יעקב אחימאיר הודיע שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות "שבע וחצי" על פי ליין – אפ שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע, מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין – אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים. המגיש הוותיק קבע שהליין – אפ הזה הוא מתרפס בפני מנכ"ל רשות השידור ומ"מ מנהל הטלוויזיה. חמור מזה היה רק הסכמתו של יגאל רביד אז לשמש כמעין עושה דברה של ההנהלה כדי להגיש את המהדורה במקומו של הסרבן ההגוּן. מעשה לא אתי, לא קולגיאלי, ואיננו מקובל לחלוטין.

דן מרגלית התפטר מהנחיית "פוליטיקה" וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10. הוא היה עיתונאי אמיץ וישר דרך, ולכן לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ"ל רשות השידור, להלן : "פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם . כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם , גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה. אם לא אלך עכשיו, תידבק בי הרָעֶלֶת שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה", כתב למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הכוחני והעַריץ, אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות.

החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה . פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות, בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה. וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח, עימותים, השתלחויות, ריבים, איומים, סכסוכים, מכרזים מכורים ותפורים, מינויים לא ראויים, התפטרויות, ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה. הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל את רשות השידור הייתה חטיבת החדשות. אין חוֹלֵק על כך שהמנכ"ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה. קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית, לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית, שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת. יהיה אשר יהיה, השנים ההן של 2002, 2003, 2004, ו-מחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת. העיתונים כתבו כי מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל ניסו באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים", להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים.

עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי ז"ל איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו (כפי שנכתב בעיתונות קטעי העיתונות האלה שמורים), הובילו להתעוררותה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים, וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד". התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים, בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד, ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון" . בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון, והודיעה אז להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, ואמר כלהלן : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית באשר הוא במדינת ישראל.

אפילו גב' אֲהוּבָה אוֹרֶן הסגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת, החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל. פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע, שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יָעֵל דָן מרדיו גלי צה"ל ועֵרָן הָדָס מהעיתון "ידיעות אחרונות" –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן. מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל, שנשיאה של מועצת העיתונות, יצהיר , ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור. זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי, כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם . הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה. בכך הפכו לוָוסָלִים. מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין .

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה, ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, חדלן להתייחס בביקורתיות אל סביבתם והסכינו עמה כאילו היא מובנת מאלי. פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא גם היום את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את "The Mith of the State". זה ייתן להם גם היום הרבה חומר למחשבה. אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר אז לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי ) בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור" (ציטוט מהעיתון). יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ"ל החדש הנבחר אותו יוסף בר-אל, לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר, כלהלן : "חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי, ולעולם לא אסכים שייפגע". קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ"ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ"ל המיועד. אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי. טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין, "אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור", היה מביך ומעורר רחמים בעיניי.

ראה "העיר".  19 במארס 2004. המקומון התל אביבי "העיר". מר חיים יבין מאושיות השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין "מבט" מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע"י יוסף בר-אל כהאי לישנא (ציטוט) : "אני לא עובד ברשות. אני ספק קבלן עצמאי. אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות". חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל חשבון האמת. לא להאמין…? דווקא כן להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם. בחלוף שנה וחודשיים מאז אותו התאריך ההוא של 19 במארס 2004, הודח ו-סולק יוסף בר-אל מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.  

פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבד .

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס' 169 על הממיר של YES) שכוּוַן למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80 מיליון ₪, מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון. מובן שפעולת המימון הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד . היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור . הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים , הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ערוץ 34 הישראלי הלווייני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). פריחתו של ערוץ 34, הביאה במקביל לקמילתו ןשקיעתו של ערוץ 1 שאמור היה להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה מעֵין בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העז לפצות את פיו. ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית גב' מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון "מעריב" תחת הכותרת, "ערוץ מיותר אבל חסין".

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003. העיתון "מעריב". העיתונאית גב' מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית. (באדיבות "מעריב"). 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן. לא ייאמן. באמצע שנת התקציב של 2003 דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל" קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א', ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אִפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת הייתה רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000 (ששת אלפים) אחוזים מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן. בסתיו 2002 שילם מנכ"ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית, תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש, בעוד המתחרים ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003  ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.8 מיליון דולר. כלומר, 8.4 מיליון דולר בשלוש עונות תמורת ס"ה של 108 שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. חשבון פשוט מראה כי עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ביותר ולחלוטין לא כדאי.

                                                                                                                  “Something is rotten in the state of Denmark”.

יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק, אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה, והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם. זה נכון ש- "המלט" הוא רק מחזה אבל רשות השידור ההיא הייתה טרגדיה. זהו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע מפורשות כלהלן : "…רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב…" [6]. האשמה חסרת תקדים בחומרתה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע.

חֶבֶר נאמניו של המנכ"ל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון, הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי ו-הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל : "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה". כולם ראו שהספינה הזאת הקרויה רשות השידור בראשותו של יוסף בר-אל טובעת. 

ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר. בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז, מר דוד אדמון ז"ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה, אך תוכנו כבר הספיק להישכח, החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים. זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים של של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו נטולי היגיון, הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ". צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים והכתבות ההם וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם, מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", מר ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט בעבור קוראי "הארץ", בשנים ההן של 2004 – 2002 , כדי להבין מדוע מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית, לצִדם של מנהל הטלוויזיה מר מוטי עדן ומנהל התוכניות מר יוסי משולם.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים : "…ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל . ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן -אלמגור…". בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "…זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן , אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון…". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט טרם ולא זכה אז לכתב הגנה של רשות השידור.

ראה "הארץ". מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. 

המשנה לפרקליט המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין את הטקסט הזה, כלהלן : "…בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה…". מנכ"ל רשות השידור מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה .בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המנהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה. את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים. העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל. הם לא שאלו את מנכ"ל רשות השידור שלהם שאלה מתבקשת אחת, "אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?". רק קומץ, אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועוד כמה ספורים מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של גב' וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. נראה היה כי המנכ"ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל היגיון.

טקסט מסמך (1) : 6 במאי 2004. העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "מעריב").

טקסט מסמך (2) : 6 במאי 2004. העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ"ל יוסף בר- אל. בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה. (באדיבות עיתון "מעריב").

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז. אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה. כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו, ושילם לבן-ציון ציטרין 150 אלף ₪ מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה. בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה, כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כישרון נורא, והצדיק את האמירה, שְ- "אין תרופה לחוסר כשרון אלא בתוספת כשרון". דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ"ל שלוֹ . בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הארץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : "החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות , שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם".

תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זר לי. הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחשים דברים רעים מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה ועל המתרחש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה. בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור, אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט, ובהשתתפותו כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ, בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בתל אביב, מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה, המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ"ל רן גלינקא, הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), ואותי כקרימינל [8]. קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת. היא הזכירה לי סוג של התכנסות יועצים ומפקחים של מושל הממלכה בטירה של אלסינור. אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית והרכש והקנייה הבינלאומיים שאנוכי עסקתי בהם כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור. רמת השיח בדיון ההוא של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין.

יוסף בר-אל : המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5.

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה…

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004 300000 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר…

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון ₪, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ. אמרתי להם 80000 (שמונים אלף) ₪, והוספתי אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000 (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה.

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ?  באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות. אני לא מומחה גדול לדברים האלה…אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים. בינינו, מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה, היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן. מי שיש לוֹ סמכות לחתום, כן. אנחנו מבררים. קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה. אני אפטר אותו. ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה.

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו. האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ'וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, רכש כמעט כל דבר שזַז. יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  כ- 18.3 מיליון דולר, שהם  כ- 82 מיליון ₪. אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו. הנה הפירוט.

א. אולימפיאדת אתונה 2004  כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר .

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר .

ג. משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליון) דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר והעבירה לידי מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר.

ה.  תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006 כ- 700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ-  3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם כ- 82 מיליון ₪. בצדק או לא. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל בכתובים, "האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון ₪…?". לא ייאמן…? ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות. המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. צריך לציין עוד, שבעונת השידורים 2005 – 2004 נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית.

"אין כל חדש תחת השמש", כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל . אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש לו בוז. מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "יֶסְמֶנִים", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. ההחלטה שלי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי ", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו באמצע כהונתו, ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת. היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם ב-בג"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] + [11] .

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו ומסלקיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה מנכ"ל רשות השידור. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

ראה "הארץ". 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ" כי "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". 

ראה "הארץ". 3 במאי 2005. עיתון "הארץ" מפרסם בכותרת הראשית שלו , "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש . 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ו- פואד בן-אליעזר ז"ל. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם", והוסיפה, "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל". טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים , (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר ה- יושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה. גב' דליה איציק תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית לקדנציה של שלוש שנים , 1993 – 1990 .

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט. הקשר בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל זועק מכל עבר. (באדיבות "הארץ").

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב". הודח. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. המודח היה יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. זהו מכתבו האישי של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אליי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי "הָאָרֶץ" אהוד אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף בחריפות, בהיגיון, ובכישרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי הייתה, "כתב הגנה" [12].

כתב הגנה :

ציטוט : "שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו . כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ?  זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד. לא ייאמן. מאיר שטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות, יש לוֹ זכויות. הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40 שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי – פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית. איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל. "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?", אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל".

טקסט תמונה : יוני 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. אהוד "אודי" אשרי ז"ל (משמאל) עיתונאי מחונן ואיש מופת שכתב בעיתון "הארץ". מימין, אורי לוי יבד"ל. התמונה צולמה ב- 1989. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך לזכור ולהבין את משמעותו של הטקסט הבעייתי הזה, "כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל", כפי שנאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005, בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני כ- 17 שנה. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו. לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן, אריק שרון בעצמו, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים. 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוישות כבר שנים רבות (למעשה עד עצם היום הזה של 8 באפריל 2013) ללא מכרז ע"י מינויים בפועל. תקציב רשות השידור התנהל בחלק מהשנים 2004 – 2003 ללא אישור בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים .

ראה "הארץ". 2 במאי 2005. עמוס בידרמן מפרסם קריקטורה לעגנית וסרקסטית בעיתון "הארץ" הדנה בסילוקו וגירושו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. 

העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח וסולק לפח האשפה של ההיסטוריה. במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא שפרסמו אַמְנוֹן דָנְקְנֶר ודָן מַרְגָלִית ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון , "עברתם כל גבול", בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון. הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות. הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב" , כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [13] . ציטוט : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…", טקסט חריף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי .

ההיסטוריה סובבת על צירה. יאיר אלוני שהודח ב- 2002 ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה, מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת כמ"מ את תפקידו של המנכ"ל המודח. אני חותם את הפוסט הזה בדבריו הכנים והמנוסחים היטב של פרופסור דן כספי גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כך כתב לאחר הדחתו, "אין עדנה גדולה יותר, כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל".