פוסט מס' 845.

פוסט מס' 845. זוהי תשובתי מס' 8 ואחרונה לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת המידע "החוג לתקשורת כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". חגי סגל כותב טוב אולם מדובר לא רק בהמון מידע חסר שלו ולא מושלם בחוברת המידע הנ"ל, אלא גם באינפורמציה רוויית שגיאות וטעויות, דלה, ו-לא מדויקת ולכן לעיתים לא אמינה. בפרטים לא מעטים בתוכה היא גם לא נכונה. שמונת הפוסטים האחרונים בבלוג ומספרם הסידורי הוא: 838, 839, 840, 841, 842, 843, 844, ו-845 מוכיחים מדוע החוברת הנ"ל של חגי סגל דלה, רוויית שגיאות, ולא מהימנה (למרות שהוא כותב טוב). פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת-30 בנובמבר 2019.

טקסט מסמך : יום שישי – 8 בנובמבר 2019. זהו המסמך שפרסם חגי סגל וכותרתו, "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". המסמך עָב הַכָּרֶס הנ"ל שיצא לאור בצורת חוברת מידע עיתונאית בת 81 עמודים וצורף לעיתון הימני "מקור ראשון" ביום שישי – 8 בנובמבר 2019, רווי לא רק אי דיוקים, טעויות, שגיאות, מידעים חסרי פרטים רלוואנטיים ולכן לא שלמים ולא מושלמים, ו-אי בדיקת העובדות לאשורן, אלא טָעוּן גם ב-פירוש בכל מיני אינפורמציות לא נכונות. (באדיבות "מקור ראשון"). 

פוסט מס' 845. שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (1) של בריאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והקמתה מעפרה. מדובר בסיפור פוליטי – תקשורתי פר אקסלאנס (Par excellence) רווי אמביציות משני הצדדים, של אנשי הטלוויזיה הצעירים והמוכשרים ההם (ביניהם מוכשרים מאוד) והשאפתנים, ולא פחות גם שֶל הפוליטיקאים הַוָותִּיקִים בעלי נוכחות משלהם הניצבים במִתְּרָס שֶמִנֶגֶד. פוסט מס' 845 מהווה גם הוא קטע קצרצר מתוך הַסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". מפא"י המציאה את השיטה אולם גח"ל לא החמיצה את ההזדמנות להשתמש בה גם לתועלתה היא. הַסֶפֶר עָב הַכָּרֶס "8 יְמֵי בְּרֵאשִית" מכיל כ- 10000 עמודים. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

פוסט מס' 845 הוא שוּב עוֹד נִדְבָּךְ מוֹרְכָּב ומְסוּבָּךְ למֶחְקָר ו-כְתִיבָה. פוסט מס' 845 הוא מסמך הוא מסמך תשובה שלי מס' 8 ואחרון לחגי סגל (עורך העיתון "מקור ראשון"), ו-מי שחיבר את המסמך "הימני" רחב הידיים רווי הטענות לעיתים מגוחכות ולעיתים גם מְעֻוָות, הקרוי, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". המסמך הזה בן 81 עמודים צורף לגיליון "מקור ראשון" של יום שישי – 8 בנובמבר 2019 בצורת חוברת מידע עיתונאי בעלת ממדים של סקירה היסטורית רוויה לא רק באי דיוקים, טעויות, שגיאות, מידע חצוי נעדר פרטים רבים ו-לא שלם, כמו גם אי בדיקת העובדות לאשורן, אלא גם טעונה באינפורמציות לא נכונות. המסמך עָב הַכָּרֶס הזה שנראה כמו כתב ערבוביה של תעמולה יחדיו עם סנגוריה ימנית פרופוגנדית לא מאוזנת ולא מדויקת, יצא לאור וצורף לא במקרה ל-עיתון "מקור ראשון" ביום שישי – 8 בנובמבר 2019. קראתיו עד הסוף. מטרתו ברורה, חשופה, וגְלוּיָת חוֹד : הפגנת נאמנות ויצירת תודעה פוליטית בימים אלה (!) לטובת ראש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שנאשם בפלילים. בנימין נתניהו היה פעם לוחם אמיץ בסיירת מטכ"ל ועכשיו ראש ממשלה שצועד ברגעים אלה ממש במשעול פוליטי-משפטי צר, פתלתל, רווי מכשולים, הפכפך, ו-לולייני. הוא שרוי במצב משפטי מסוכן ביותר עבורו מכיוון ההיבטים הקטגוריים של כל Courtroom ישראלי (בנושאים של מִרְמָה והפרת אמונים) ו-עלול למצוא את עצמו בקַלוּת מול כתבי אישום שמסוגלים להוביל אותו היישר אל מאסר בן שנים מאחורי סורג ובריח (כמו את ראש הממשלה בעבר אהוד אולמרט). בנימין נתניהו יכול לחזור על המנטרה הפוליטית שלו שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם באוזני מאמיניו, "לא יהיה כלום-כי לא היה כלום", אולם החזרות הללו אינן הופכות את הטקסט לאמת, ו-אֵין לכך שום תוקף של חוק, דין, ומשפט שאמורים לזכות אותו ולהציגו כ-חף מפשע. יועציו, ידידיו, תומכיו, ומשרתיו הקרובים של בנימין נתניהו כמו ה-ח"כ הפטפטן מיקי זוהר היו"ר החדש של הליכוד גורמים לו נזק ו-מקרבים אותו בהבל פיהם בהופעות הסניגוריה הטלוויזיוניות המגוחכות ברמה של בדיחה אל עברי פי פחת. גם מינויו הפוליטי המהיר והטָפֵל כעת של נפתלי בנט לשר הביטחון ע"י ראש הממשלה איננו מרחיק את בנימין נתניהו משערי הכלא. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 845 : הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019. 

———————————————————————————————–

פוסט מס' 845. שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (1) של בריאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והקמתה מעפרה. מדובר בסיפור פוליטי – תקשורתי פראקסלאנס (Par excellence) רווי אמביציות משני הצדדים, של אנשי הטלוויזיה הצעירים, המוכשרים, והשאפתנים ולא פחות של הפוליטיקאים הוותיקים שניצבו מנגד. קטע קצרצר ראשון מתוך הַסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. הַסֶפֶר עָב הַכָּרֶס "8 יְמֵי בְּרֵאשִית" מכיל כ- 10000 עמודים. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : תופעת הרייטינג המזהיר של ערוץ 1 הציבורי בעת השידורים הישירים של מונדיאל ברזיל 2014 הייתה תוצאה של בלעדיות. אף על פי כן הבלעדיות הזאת לא הבטיחה כל יציבות ולא מנעה מ- תקוות עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" לקרטע, לזרוח, ושוב לקרטע ולשקוע אין ספור פעמים באותם חודשי הקיץ יוני ויולי של שנת 2014, אז מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. אותן תקוות השווא האלה של השידור הציבורי זרחו ושקעו חליפות גם לפני 40 שנים בקיץ חם אחד של 1979. בהבדל אחד. עיתונאי רשות השידור היו מוכנים אז להסתכן ויצאו להפגין נגד מינויו החשוד של יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת מנחם בגין) ונגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור ארנון צוקרמן. הדורות התחלפו. עכשיו ב- 2014 הם העיתונאים העכשוויים של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" המשיכו לשתוק ולהחריש מאז מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2011 את מר יוני בן מנחם המופרך למנכ"ל רשות השידור. הם הסתגרו בבועת המדמנה הפרטית שלהם כאילו הדבר היה אפשרי.

הצגת הטלוויזיה האיכותית ויוצאת דופן ברמתה של קבוצת הטלוויזיה הבינלאומית HBS, ה- Host broadcaster (בראשותו של איש הטלוויזיה הטלוויזיה המצוין הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier) בכיסוי, צילום, ותיעוד מרשים  של מונדיאל ברזיל 2014, הגיעה בסופו של דבר לקיצה. ערב סיומו של מונדיאל ברזיל 2014 ניצב ערוץ 1 בפני דילמה קיומית מכרעת במתכונתו הישנה. מידי ערב ולילה מאז 12 ביוני 2014 נִיגְרוּ ממסך הטלוויזיה מסרים מנוגדים של גיל ושמחה מול עֶצֶב ותּוּגָה. של התרוננות ומנגד יָגוֹן ו-ייסורים. מחזה סוריאליסטי. מבטיהם המודאגים בשחור / לבן של עובדי ההנדסה ועובדי הדירוג המשולב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנבטו ערב – ערב מהמרקע ואשר ניצבו בקיץ 2014 בפני פיטורים המוניים, מוחים ומצוידים בסלוגן העממי הישן, "בלעדי השידור ציבורי לא תיכון דמוקרטיה", יחדיו עם הסלוגן החדש מעורר החמלה שלהם, "היום אנחנו מפוטרים – מחר אתם", היו מַרִים. סלוגני הייאוש האלה של אנשי השידור הציבורי המתמוטט והקוֹרֵס בארץ בקיץ 2014 היו שזורים באופן פרדוקסאלי עם תמונות ה-Video הווירטואוזיות בצבע של ליאו מסי, חמאס רודריגז, ותומאס מוּלֶר שהגיעו ממונדיאל ברזיל 2014, היו קומיים וטראגיים באותה מידה. עוד לא היה מראה טלוויזיוני תימהוני ומנומר שכזה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במדינת ישראל, בו מונדיאל כדורגל זה של ברזיל 2014 צועד במין צירוף מקרים שכזה שלוב זרוע, במדינה הקטנה שלנו מחד, מלווה ב- קובלנות ומחאות מרות של עובדי הטלוויזיה הישראלית משרתת הציבור הניצבת בפני פירוק וסגירה, וב- מדינה הענקית המארחת מאידך, חַבוּק ידיים עם פרוטסט ממושך ו-מר של הפרולטריון הברזילאי המקומי.

מונדיאל ברזיל 2014 היה לרגע תקווה בחזקת "פטה מורגנה" עבור כלל עובדי רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", שנעו כבר כמה שנים טובות ללא מצפן בשממה, ותעו במשעולי המדבר הטלוויזיוני הענק. משהסתיים מונדיאל ברזיל 2014, לא רק שלא תמה הספירה לאחור של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו באותו קיץ חם של שנת 2014 לקראת פירוקו סגירתו הסופית של השידור הציבורי במדינת ישראל במתכונתו הישנה כפי שהכרנו אותו מאז 2 במאי 1968, אלא היא צברה עוד ועוד תאוצה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות המנכ"ל העלוב והירוד שלה יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת נשמה את נשימותיה האחרונות בטרם הונחו על גווייתה תכריכים.

זה היה מדהים. לקראת תום העשור הראשון של שנת 2000 רכשו מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" שְקְלָאר ומנהל חטיבת הספורט של ערוץ 1 בעת ההיא מר ששי אפרתי את זכויות השידורים של מונדיאל דרום אפריקה 2010 בעבור 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) יורו, ואת אלה של מונדיאל ברזיל 2014 בתוספת % 9 על סך של 5.000000 (חמישה מיליון) יורו (במסגרת החלוקה הכספית הפנימית בתוך EBU). הרכישה התאפשרה לאחר שאיגוד השידור האירופי ה- EBU (רשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בו) קנה מחדש את זכויות השידורים הללו מ- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית). הקנייה המחודשת התבצעה לאחר הפסקה בת שני מונדיאלים, אלה של יפן /קוריאה 2002 ושל גרמניה 2006, בהם הוחזקו זכויות השידורים פעמיים ע"י גורם פרטי, המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirch). איגוד השידור האירופי הגדול והעשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) החזיק גם בזכויות השידורים של המונדיאל שהתקיים ב- 2018 ברוסיה. ב- 2014 איש לא ידע להעריך  כיצד ייראה השידור הציבורי הרשמי של מדינת ישראל בעתיד הלא רחוק בטווח של שלוש – ארבע שנים. והאם זכויות השידורים של מונדיאל 2018 יהיו באמת שייכים לערוץ 1 הגוסס, גם במתכונת החדשה העתידית של הקמת תאגיד השידור "כאן" 11. על חשבונו. במאי 2017 מתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הפכה ל- ז"ל, ונקברה. על חורבותיו והריסותיו של ערוץ 1 קם תאגיד השידור "כאן" 11 בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ.

אחריתו של השידור הציבורי ז"ל ההוא הייתה מטרידה מאוד. הפרשן המשפטי של רדיו "קול ישראל" משה נגבי ז"ל נימק בהיגיון ביום רביעי – 2 ביולי 2014, בחלק מהפוסט שפרסם בעיתון "הארץ", מדוע המצב הבלתי ברור של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" היה מדאיג, מציק, ומכביד גם בשלב המעבר בין נעילת המתכונת הישנה וקבורתו של השידור הציבורי הישן לבין ההקמה במתכונת החדשה של תאגיד "כאן" 11. משה נגבי טעה לחלוטין בכתיבתו בשולי המאמר כשטען כי רמת התפקוד של השידור הציבורי איננה אמורה להיות מודרכת מעצם הגדרתו משיקולים כלכליים. מייד אח"כ הוא עירב את האיתנות הכלכלית הנדרשת משידור ציבורי עם הגבלת שידור מידע עוכר שלווה ודעות לא פופולריות בתוכו. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם משיקולים כספיים, איננו משוחרר לעולם מ- איתנות כלכלית, ו- איננו משוחרר לעולם מעוֹל הרייטינג. ובאותה נשימה : עיתונאי ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" לא היו משוחררים מלהגן בגופם על השידור הציבורי גם במחיר הנחת המפתחות על שולחן מעסיקיהם. מאז קיץ 2002 שעת מינויו המופרך של מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ואח"כ ב- 2011 עֵת הפקדתו המופרכת והצבתו הכושלת של מר יוני בן מנחם בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הסתגרו עיתונאי רשות השידור והתחבאו ב- בועת המדמנה שלהם, כאילו המתחולל בשאר האגפים איננו נוגע להם. היה מדובר במצב מגוחך ופתטי קיצון שהגיע בסופו של דבר לקיצו. גם בעת סגירתו של השידור הציבורי במתכונתו הישנה התחוללו בתוכו עיוותים קשים מנשוא וחטאי ניהול כבדים. התמוטטותו של השידור הציבורי בגרסה הישנה שלו ב- 2014 נשאו אותי אל תקומתו מעפרו בשנים 1969 – 1967 ע"י פרופסור אָלִיהוּא כָּ"ץ ועוזי פלד, ואל רוח האנוש שפיעמה בקרב עובדיו הצעירים והנחושים בימים ההם בזמן ההוא. הם היו Pioneers. חלוצי טלוויזיה שלא חששו מכלום. בער בקרבם רק רצון עז אחד. להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ולהפיח בה רוח אדם. הם היו כמו חלוצי העלייה השנייה והשלישית בני העולם הישן ההוא שהעפילו ארצה על מנת להגשים את החזון הציוני העתיק והצודק רווי געגועים של הוריהם, סביהם, ואבות סביהם, ואבות אבות סביהם, שאמרו כל אחד ואחת בגלוי ובנסתר, "בשנה הבאה בירושלים" (!).

פרופסור שלמה אהרונסון, חגי פינסקר, לואיס "לואי" לנטין, סטנלי "סטן" גרנדייזי, נקדימון רוגל, יורם רונן, משה חובב, צבי גיל, מוטי קירשנבאום, דן שילון, חיים יבין, חגי מאוטנר, ורדינה ארז, יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, אלכס גלעדי, שמעון טסלר, רינה הררית, רם עברון, שרי רז, דן בירון, רון בן ישי, סלים פתאל, רן אדליסט, דובל'ה גולדשטיין, ליאור רותם, ועוד רבים אחרים – היו חלוצי טלוויזיה עזי נפש שצעדו ב- 1968 בראש המחנה.

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 10000 עמודים. הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז חודש אוקטובר של שנת 1998, ועדיין אנוכי חוקר וכותב. סדרת 13 הספרים הזאת קרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2010. בעת מחקר וכתיבת הספר "8 ימי בראשית" ראיינתי כ- 1200 (אלף ומאתיים) אנשים בארץ וברחבי העולם. 

שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית. קטע קצרצר ראשון מתוך הספר שמכיל כ- 10000 / רבבה עמודים). הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי מתעד את תהליך הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית") בחֲמֵש השנים שבין 1967 ל- 1972. אבל לא רק. הספר סוקר במקביל את התפתחות הטכנולוגיה והתוכן בעולם הטלוויזיה הבינלאומית בעיקר במדינות אנגליה, ארה"ב, גרמניה, רוסיה, יפן, וצרפת בארבעים השנים שקדמו להקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה . ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ מבקש להקים את הטלוויזיה הישראלית ברוח השידור הציבורי של ה- BBC הבריטי ולא על פי המודל של הטלוויזיה המסחרית האמריקנית. חלקו האחרון של המסמך מְתַּעֵד את ניסיונותיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הצעירה להשתלב במערך השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי, וביניהם : מונדיאל מכסיקו 1970, משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, ומהלכי הפקת שידורי אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כולם מתוכננים ומופקים ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. באולימפיאדת מינכן 72' מתרחש האסון הנורא בו נרצחים 11 ספורטאים ישראליים. אסון מינכן הוא במידה רבה כרוניקה של רצח וטרגדיה ידועה מראש באווירה פסטורלית של תקווה, עליצות, ושמחת נעורים אולימפית. באותה תקופה בה עורכים שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי את הכנותיהם לקראת השידורים האולימפיים, DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) ראה [1] מתכננת את הפקת סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי עבור 150 רשתות רדיו וטלוויזיה בעולם, ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין מתכנן את הסידורים הלוגיסטיים והארגוניים של השתתפות ספורטאים ישראליים לראשונה על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ושיכונם בכפר האולימפי במינכן, הספורטאים הישראליים מתכננים להגיע לשיא היכולת הגופנית שלהם באולימפיאדה, יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Dr. Villy Daume) מצהיר "אולימפיאדת מינכן 1972 לא תהיה אולימפיאדת ברלין 1936" ויחדיו עם סגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) הם משלימים את הכנות האחרונות הנוגעות לאירוח רבבת ספורטאים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה (הכנות שנמשכות שש שנים מאז 1966, ועלותן כ- 2.000000000 (שני מיליארד) דולר – ובעוד כל אלה דרוכים, מתוחים, ונכונים לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה, חורשים במקביל בסודי סודות שני ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו אייאד ואבו דאוד בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת את מזימת חטיפתם ורציחתם של ספורטאים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה הנוטלים חלק בתחרויות ומשתכנים בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31. ואומנם האסון מתרחש. הטרור הפלסטיני מוליך שולל את שירותי הביטחון הישראליים והגרמניים באשמורת בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

הערה : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהיא טרילוגיה, הקרויה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הספר הראשון בטרילוגיית מינכן 72', נקרא : "ההכנות". הספר השני בטרילוגיית מינכן 72', נקרא : "הרצח והטבח". הספר השלישי בטרילוגיית מינכן 72', נקרא : "מטמורפוזה".

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. המחקר, כתיבת הטקסט, חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2014. חלקם טרם הסתיימו.

הספר "שמונה ימי בראשית" מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה, פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה, מכלום, מבראשית. באותה מידה הוא מוקדש באהדה לשר ישראל גלילי האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967.

1969 – 1968 – 1967. טלוויזיה ציבורית ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פרי יצירה פוליטית מובהקת מראשיתה. מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967- 1960 ואחד מאנשי התקשורת החשובים והמוכשרים במדינה חנוך גבתון (יליד 1917 בן 50), רואה את עצמו ב- 1967 מועמד טבעי להקמת הטלוויזיה בישראל מבראשית, אך שר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען ואיש מפלגת "אחדות העבודה") והממונה על שירות השידור בממשלת לוי אשכול מתעלם ממנו ומוותר על שירותיו. התנגדותו של ישראל גלילי לחֲנוֹךְ גִבְתוֹן הוותיק הופכת לאובססיה ומלחמת חֹרְמָה. הוא מדיח אותו מרשות השידור. ישראל גלילי מציב בינואר 1967 את האלוף אלעד פלד בעודו לובש מדים בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האלוף אלעד פלד נותן את הסכמתו אבל משנה את תוכניותיו בעקבות תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים 67'. הוא מבקש להישאר בשורות צה"ל ורוצה להיות רמטכ"ל צה"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה. ישראל גלילי פגוע ונבוך מסירובו של האלוף אלעד פלד אולם מתעשת וממנה במקומו ביולי 1967 עולה חדש מארה"ב פרופסור אליהוא כ"ץ (יליד 1926, אז בן 41) מרצה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים למקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. הישראלית עוזי פלד (יליד 1937, אז בן 31) מתמנה לסגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית (או כפי שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית") מבראשית, מעפרה. שני ראשי צוות ההקמה אליהוא כ"ץ ועוזי פלד מבססים את כוח האדם שלהם מכל הבא ליד. וועדות הקבלה שהקימו בארץ ובחו"ל סוקרות כ- 1000 (אֶלֶף) מועמדים. רבים מאנשי רדיו "קול ישראל" ביניהם עיתונאים, שדרנים בעלי מוניטין, וטכנאים נושאים עיניהם אל "פנס הקסם" [2] החדש המוקם בחופזה טלאי על טלאי ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג מאז נובמבר 1967 שנשף בעורפו של חנוך גבתון נושף עכשיו בעורפו של אליהוא כ"ץ. לא מסיבות חתרניות או תככנות אלא בגלל שהיה מוכשר. שמואל אלמוג נושא עיניו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שאמורה לכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה עולת הימים. להפתעת הכל נפקד מקומו של שדר הספורט המיתולוגי של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם מצוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית. הוא מעולם לא הגיע אליה. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד מקימים את נבחרת החלומות שלהם בלעדיו. תרומת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשות סגן נשיא הרשת המהנדס ג'וזף "ג'ו" סטרן לצוות ההקמה. אליהוא כץ ועוזי פלד מסתייעים בניסיונה של טלוויזיה הלימודית בראשות ד"ר יונה פלס וראש חברת הנאמנות שלה מקס רואו. התגייסותם הבלתי נשכחת בירושלים של מומחי הטלוויזיה מחו"ל לואיס "לואי" לנטין , סטנלי "סטן" גרנדייזי, אנת'וני "טוני" האטץ', הרברט "הרב" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן, דייוויד אבל, ופול סאלינג'ר, ועוד אחרים. בתוך תשעה חודשים מאז התמנו ע"י ממשלת ישראל האישים הנ"ל לעמוד בראש צוות ההקמה בראשות שני המייסדים והמובילים הראשיים פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד, ביצעה הגברדייה המוצלחת הזאת את שידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של המדינה ובתולדות רשות השידור, הלא הוא מצעד צה"ל שהתקיים ונערך בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. יורם רונן ז"ל היה השדר הראשי של ניידת השידור האלקטרונית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שצילמה וכיסתה את מצעד צה"ל ההוא ואשר נקראה, ה- "OB הכחול". ניידת השידור הזאת הוצבה ליד גבעת המבתר סמוך לגבעה הצרפתית בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. המראיין בשטח היה רם עברון ז"ל. באותה נשימה צריך להזכיר כאן את מר חיים יבין (בן 87, היום) שימש אז בתקופת ההקמה ההיא עוזרו הראשי של פרופסור אליהוא כ"ץ, בטרם מונה ו-הפך לקריין והשדר המוביל של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא במשך כמעט ארבעה עשורים. מדובר בהישג משגשג והצלחה אישית גדולה ו-חסרת תקדים בארץ וגם בעולם של חיים יבין. השידור הישיר ההיסטורי הראשון ההוא בימי בראשית ההם של 2 במאי בשנת 1968 שנמשך כשעתיים וחצי באֶפֶס תקלות (!) לפני כמעט 52 שנים (!), זכה להצלחה כבירה וצפיית שיא במדינת ישראל. החתירה למצוינות והדבקות במשימה של הגברדייה המצוינת ההיא ודבקותה במשימת השידור הישיר ההוא, ראויה לקראית התפעלות (!) ו-להערכה רבה (!). ישראל גלילי התגלה כשר הסברה בעל יוזמה וכישרון הפקה יוצא דופן. הוא זכה לתמיכה פוליטית מסיבית מראש הממשלה לוי אשכול והעניק לפרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד את הכלים המתאימים בדרכם להקים את הטלוויזיה הכללית. הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967 היא ניצחונם של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד אך גם זכייתו של האדריכל המדיני שלה שַר ההסברה ישראל גלילי בסיועם של יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי) ולאחריו הסופר נתן שַחַם שתפש את מקומו של בנימין אליאב.

את זאת צריך לזכור תמיד. העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית. עשר מילים שפותחות את הספר "8 ימי בראשית". טקס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ופוליטיים רבים אין ספור וממושכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים. צה"ל כבש את רצועת עזה, את כל חצי האי סיני, את כל הגדה המערבית, ואת הרמה הסורית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה בישראל בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התקבלה כדי לייצר תקשורת והעברת מסרים לאוכלוסייה ערבית כבושה בת מיליון תושבים בגדה וברצועת עזה. שַר ההסברה והאיש הממונה על שירות השידור בימים ההם ישראל גלילי חבר קיבוץ נען מינה את פרופסור אליהוא כ"ץ (Elihu Katz) בן 41 בוגר אוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק ובעל תואר פרופסור לסוציולוגיה ותקשורת לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. פרופסור אליהוא כ"ץ היה בעצם עולה חדש מארה"ב שהגיע לישראל רק ארבע שנים קודם לכן ב- 1963. כשעלה שוב על הפרק עניין הקמת הטלוויזיה בישראל בראשית 1967 לאחר פרישתו של דוד בן גוריון מהחיים הציבוריים וירידתו מהבימה המדינית, ולוי אשכול נותר לבדו שם בפסגה, היה האלוף אלעד פלד המועמד הראשון והמועדף שלוֹ של ראש הממשלה לוי אשכול ושל שר ההסברה ישראל גלילי להקים את הטלוויזיה הציבורית מעפרה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : שנת 1967. זהו האלוף אלעד פלד אחד מהגנרלים המוצלחים במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 דחה את הצעתו של השר ישראל גלילי להתייצב כמנכ"ל בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא רצה ושאף להיות רמטכ"ל צה"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה. (התמונה באדיבות אלעד פלד / בן כמעט 92 היום, יליד 1928. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד פלמ"חניק בעברו נודע כמפקד עתיר הישגים בצה"ל. בראשית 1967 עמד על סף שחרורו מצה"ל בתום שירות צבאי ארוך ובחודש פברואר 1967 נתן את הסכמתו לשר ההסברה ישראל גלילי לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, אך המלחמה המוצלחת שינתה לגמרי את תוכניותיו. האלוף אלעד פלד קצין מוכשר ו- תכסיסן מלחמה התבלט כמפקד אוגדה מס' 36 שכבשה במהירות במלחמת ששת הימים 67' את צפון השומרון ודרום רמת הגולן, כמעט ללא אבדות, אך הוא לא היה מעולם עיתונאי. הוא היה מפיק צבאי, מתכנן, ומארגן מצוין אך לא היה איש תקשורת. בעקבות הצלחתו במלחמת ששת הימים ראה את עצמו כ- מועמד לתפקיד רמטכ"ל צה"ל. לכן ביטל את הסכמתו לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בישראל ונשאר בשורות צה"ל, כשהוא מסרב עכשיו לקבל את המינוי התקשורתי – ממשלתי הכיר והמרתק מידיו של שר ההסברה ישראל גלילי. זה היה בחודש יוני של שנת 1967. בעת שיחות התחקיר שלי עִמוֹ סיפר לי האלוף במיל. והפלמ"חניק לשעבר אלעד פלד את הטקסט הבא, כלהלן : "השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי הנדהם והמאוכזב מהחלטתי להישאר ב- צה"ל, טִלְפֵּן אלי ואמר לי חמש מילים בלבד בלתי נשכחות בשיחת טלפון : "האלוף אלעד פלד – בגוד נבגדתי [3] וטרק לי את הטלפון". ישראל גלילי נפגע מאלעד פלד באופן אישי. הוא לקח זאת קשה ללבו. ואז גמלה אצלו ההחלטה לשנות כיוון ו-לפנות אל פרופסור אליהוא כָּ"ץ מי שימש אז ראש הפקולטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים, והציע לו לתפוש את מקומו של אלעד פלד. זה היה בחודש יולי 1967 מייד לאחר המלחמה המוצלחת בת ששת הימים בין 5 ל- 12 ביוני 1967 שניהל צה"ל בכישרון רב ובתנופה עצומה בראשותו של הרמטכ"ל יצחק רבין נגד צבאות מצרים, סוריה, ועיראק, מלחמת ניצחון מזהיר ששינתה סדרי עולם במזרח התיכון. יכול להיות שמעַז יצא מתוק. אין לדעת האם אלעד פלד קצין צבא מקצועי ומצטיין היה באמת מצליח בתפקידו אילו קיבל על עצמו את המשימה להקים את הטלוויזיה מראשיתה. אנחנו יודעים היום שמינויו של סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל לנהל את הטלוויזיה בקיץ 1971 היה מעשה כישלון מפני שישעיהו תדמור לא קיבל את ההכשרה המתאימה ומעולם לא היה עיתונאי ולא איש תקשורת. הוא היה קצין חינוך בצבא בעל מורשת וחזון ונחשב לאחד מטובי בנינו ומלח הארץ – אך מה לזה ולניהול רשת שידור שמורכבת מטלוויזיה פלוס רדיו.

טקסט תמונה : ערב חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל, לֵיל יום רביעי – 1 במאי 1968. אזור גבעת המבתר ן-הגבעה הצרפתית בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. תיעוד חשוב של תמונה היסטורית. בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לואי לנטין (Louie Lentin, בן 34 אז) ממושקף משמאל, מנתח עם עוזריו את Line up השידור הישיר של מצעד צה"ל בירושלים המתוכנן למחרת בבוקרו של יום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 ליסוד מדינת ישראל. הדיון מתנהל בחשכה ליד ניידת השידור ה- "OB הכחול" מתחת ליציעי הכבוד שנבנו לכבוד הנכבדים וצופים הרבים העתידים להגיע למצעד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : כתב עיתון "הארץ" לענייני הטלוויזיה דאז נתן רִיבּון, חיים יבין (בן 36, אז) מי ששימש עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזרו של הבימאי לואי לנטין בניידת השידור ה- "OB הכחול", מנהל הבמה (Floor Manager) האמריקני דייויד אבל ז"ל (David Abel, מזוקן) אחד מאנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהגיעו ארצה כדי לסייע לפרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, והבימאי לואיס "לואי" לנטין. (התמונה ניתנה לי באדיבות לואי  לנטין ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

8 ימי בראשית. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. התאריך החשוב ההוא של יום חמישי- 2 במאי 1968 בו נחגג חג העצמאות ה-20 של מדינת ישראל. מדינת ישראל חוגגת ב- במאי 1968 לא רק שני עשורים להיווסדה, אלא גם מלֹאת שנה לניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים ביוני 1967 על ארבעת צבאות האויב של מצרים, סוריה, ירדן, ועיראק. 

כל התמונות והמסמכים בכל הפוסטים הם בלעדיים ותחת זכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיקם ולהשתמש בהם. הם מתפרסמים כדי לאשש את הטקסט וכדי להקל על הקורא להבין ולהכיר את רוח התקופה של הימים ההם. כמי ששהה 40 (ארבעים) שנים בתעשיית הטלוויזיה אני אמון על הסלוגן כי תמונה אחת שווה לפעמים אלף מילים.

פוסט מס' 845. שַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה היא אחד התחומים המורכבים, הרגישים, והייחודיים ביותר בתעשיית ה- Media. ישנם המון המוני שדרנים Play by play, מגישים, מנחים, ופרשנים בטלוויזיה. ספורים מביניהם באמת טובים. רובם שרלטנים ופטפטנים. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 845. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני בשמונה ועשר דקות בבוקרו של  5 ביוני 1967 הודיע יורם ארבל קריין חדשות צעיר ברדיו "קול ישראל" בקול הבאריטון היפהפה והסמכותי שלו לאזרחי המדינה כי פרצה מלחמה בין מצרים לישראל. הטקסט היה קצר וכלהלן : "דובר צה"ל מודיע : מאז שעות הבוקר המוקדמות של היום מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים שנעו לעבר ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם. עד כאן הודעת דובר צה"ל ". מדוע בחר מנהל חטיבת הקריינים ברדיו משה חובב ז"ל דווקא באותו הרגע ההוא ביורם ארבל יבד"ל לקרוא את הידיעה הדרמטית הזאת לפני ארבעים וחמש שנים ? הרי עמדו לרשותו קריינים נוספים. התאמה של שַדָּר למשימת שידור ברדיו ובטלוויזיה היא כישרון ניהול מחושב של המערכת וגם מזל. אִיזִי מַן ההיסטוריון של רדיו "קול ישראל" מספר בספרו הדוקומנטארי המצוין "קול ישראל מירושלים" כי זה היה בכלל עניין של מקרה. יורם ארבל היה השַדָּר התורן במשמרת הבוקר של 5 ביוני 1967 העורכת שוּלָה שְמֶרְלִינְג דחפה לו נייר ליד ופקדה עליו, "תקרא את הידיעה הזאת". היה זה מפגש מושלם בין איכות קולית נדירה לבין אירוע היסטורי דרמטי. השאר היסטוריה כפי שרובינו מכירים. הפוסט הזה מתחיל ב- 5 ביוני 1967 אבל הוא חותר בחלקו לחודש אוגוסט של שנת 2003.

טקסט תמונה : 1972. יורם ארבל בעת מעברו מרדיו "קול ישראל הוותיק לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. כאן הוא נראה בראשית הקריירה שלו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 845 דן במידה מסוימת גם בהתאמות בן אנוש למשימות שידור קונקרטיות בתעשיית הטלוויזיה. בסוף עשור ה- 50 וראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה קם לרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC גאון ניהול ותכנון בשם רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). הוא ראה את הנולד בתוך תעשיית הטלוויזיה היקרה, המורכבת והמסובכת והבין ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם עתירי רייטינג ונושאי ברכה לרשת שלו. הוא היה האיש והרוח החיה ברשת שלו שכרת ברית חוזית ארוכת טווח עם IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) בשנים 1988 – 1964, ויצר את המורשת האולימפית של ABC. רוּן אָרְלֶדְג' חתם על המון חוזי ספורט ומיסד בעשור ה- 60 ובראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה שתי תוכניות שייזכרו לנצח בהיסטוריה של הטלוויזיה בארה"ב. הוא היה במידה רבה מעין נביא טלוויזיה אמריקני וגם בינלאומי בעל ראייה ארוכת טווח שקיבל גיבוי פנטסטי משני הבוסים שלו ברשת ABC לֵיאוֹנָארְד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson) ופְרֶד פִּירְס (Fred Pierce) .

האחת נקראה :

"ABC Wide World of Sports, The Thrill of Victory and The Agony of Defeat"

לשנייה העניק את השם : "MONDAY  NIGHT  FOOTBALL".

הבעיה של רוּן אָרְלֶדְג' הייתה לאתר שדרים ומגישים מוכשרים. הקונץ היה לזהות לציבור האמריקני את תוכניות הספורט האהודות עליהם באמצעות ציוותי שידור ומגישים מחוננים. לא אכנס כאן לרשימה הארוכה והמפורטת, אציין רק שניים מהם. רוּן אָרְלֶדְג' בחר ב- גִ'ים מֵקָאיי (Jim McKay) להגיש ולהנחות את התוכנית "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה", ואת הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) להגיש  להנחות ולשדר את תוכנית "הכדורגל של יום שני" ולצדו שני הפרשנים דוֹן מֶרֶדִית' (Don Meredith) ופְרָאנְק גִיפוֹרְד (Frank Gifford). השיבוץ כל כך הצליח עד שאמרת את שם התוכנית כאילו אמרת את שם המגיש שלה. ולהיפך . הסידור הזה נשמר שנים ארוכות. אח"כ עלו לגדולה שדרי טלוויזיה רב גוניים נוספים בארה"ב, קריס שנקל, קית' ג'קסון, אל מיכאלס, ג'ים לאמפליי, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, בוב קוסטאס ואחרים. הדוגמאות רבות מספור בבריטניה היו אלה שדרני הכדורגל של רשת הטלוויזיה ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) ודֵיוִויד קוֹלְמָאן (David Coleman – שהיה גם שַדָּר א"ק), הָרוֹלְד אֵייבְּרָאהָאמְס שַדָּר א"ק נפלא של רדיו של ה- BBC (היה אלוף אולימפיאדת פאריס 1924 בריצת 100 מ' בתוצאה 10.6 ש'), אִישְטְוָואן פְּלוּהָאר וגְיוּרְגִי סֶפֶּשִי שדרני הכדורגל הנערצים של הרדיו ההונגרי. גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי שידר גם בטלוויזיה ההונגרית הציבורית MTV. בְּרוּנוֹ פִּיצוּל שדר הכדורגל הבלתי נשכח של הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. הֶקְטוֹר קִירוֹגָה שַדָּר הכדורסל של הטלוויזיה הספרדית RTVE, ורבים אחרים. אולם אני מדבר בעיקר על גִ'ים מֵקָאיי והָאווֹאָרְד קוֹסֶל שהיו עילויים בזמנם, ומהווים בעיניי את פסגת ההזדהות והחיבור של הצופים אל אלילי הספורט שלהם באמצעות המגישים והשדרנים. שניהם אינם עוד בין החיים. 

הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "למילים יש וויזואליה משהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". 

תופעה דומה התחוללה ב- 8 בפברואר 1947 ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. נחמיה בן אברהם שידר ישיר לראשונה ליישוב היהודי הקטן את משחק הכדורגל המסקרן באצטדיון המכבייה (בצפון ת"א) של נבחרת תל אביב נגד הקבוצה ההונגרית MTK רבת המוניטין שבשורותיה כיכב השחקן הנודע שלה נֶאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי. קולו המיוחד וכישרון השידור והתיאור שלו יחדיו עם היסודיות והבקיאות הניבו מורשת והפכו למיתולוגיה. הכדורגל קנה לו אחיזה איתנה בארץ ישראל. הוא היה מאז ומתמיד ענף הספורט המועדף והאטרקטיבי ביותר  ביישוב שמשך אליו המונים. גם בעידן של טרום הרדיו והטלוויזיה ושנים רבות לפני הופעתו המטאורית ב- 1947 של שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ושל אבי שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה, דן שילון ב- 1968.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 50 של המאה שעברה. זהו נחמיה בן אברהם שדר הכדורגל רב המוניטין של רדיו "קול ישראל". קולו הייחודי וכישרון התיאור והשידור שלו הפכו אותו לאחד ויחיד בתחומו במשך שנות דור 1977 – 1947. (התמונה באדיבות גב' תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" ה- 2 בהיסטוריה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בטלוויזיה כעורך חדשות ומגיש והפך לשדר ספורט מוערך. דן שילון הוא אחד הכישרונות הגדולים שצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית ו-ברשות השידור. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1947 הייתה שנת מפנה ביחסי הגומלין בין הכדורגל לתקשורת האלקטרונית . בינואר 1947 עשרה חודשים לפני החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, ביקרה בארץ ישראל קבוצת הכדורגל ההונגרית המפורסמת מ.ט.ק. (MTK) מבודפשט, בשורותיה שיחק כוכב נבחרת הונגריה הנודע נָאנְדוֹר הִידֶגקוּטִי. ביקורה בארץ עורר עניין גדול ביישוב. להפתעת הכל לא הצליחה מ.ט.ק. המהוללת לנצח במשחקה הראשון בארץ את מכבי ת"א. המשחק ביניהן הסתיים בתיקו מפתיע 2:2. במשחקה השני גברה מ.ט.ק. על בית"ר ת"א 3:4. במשחק השלישי סיימה מ.ט.ק. את משחקה נגד הפועל ת"א בתוצאת תיקו 3:3. בתום המשחק הזה הכריז תעשיין הטקסטיל סם זקס שאם מ.ט.ק. תיאות לשחק נגד נבחרת רמת גן הוא יכשיר מגרש כדורגל ויבנה בו יציע בן 3000 מושבים. מ.ט.ק. הסכימה וסֶם זָאקס עמד במשימתו. מגרש הכדורגל הוקם סמוך לכביש רח' ז'בוטינסקי מול הכניסה לבני ברק. מ.ט.ק. ניצחה ובשורותיה כיכב שחקן מכבי ת"א אלי פוקס על פי הזמנה מיוחדת של המועדון ההונגרי.

טקסט תמונה : פברואר 1947. רמת גן. שחקן מכבי ת"א אלי פוקס (עומד עשירי מימין ומשלב ידיים) לובש את מדי הקבוצה ההונגרית מ.ט.ק. על פי הזמנה מיוחדת. נאנדור הידגקוטי (כורע רביעי מימין) נמנה על כוכבי "נבחרת הזהב" ההונגרית בכדורגל בשנים 1954 – 1950. רביעי משמאל עומד שוער רמת גן אהרון מליקה שהושאל מהפועל ת"א. (באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשחק החמישי של מ.ט.ק. והמסקרן מכולם נקבע להיערך נגד נבחרת תל אביב בשבת – 8 בפברואר 1947. כוכבי מכבי, הפועל, ובית"ר חברו לקבוצה משותפת אחת שהייתה בעצם נבחרת ישראל. בשורות נבחרת העיר שיחקו אז השוער יעקב חודורוב, יצחק שניאור, יום טוב מנשֶרוב, שלום שלומזון, אלי פוקס, אברהם טוריקה, אברהם בוגדנוב, אהרון סידי, יוסל'ה מירמוביץ, אייזיק צ'ציק, ו- ארנסט "וֶורמש" וויינברגר. המשחק נערך באִצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב ליד תחנת הכוח "רידינג" וההתעניינות בו הגיעה לשיא חדש וחסר תקדים. כל הכרטיסים לקראת משחקה האחרון של מ.ט.ק. (MTK) בודפשט בארץ אזלו מייד עם הוצאתם למכירה. רבבת צופים נדחקה לתוך האִצטדיון התל אביבי צר המידות. רבים יותר נשארו בחוץ.

מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל ה- PBS (השם באנגלית :The Palestine Broadcasting Service) בימים ההם הלורד אֶדְוִוין סַמוּאֵל (בנו של הנציב העליון הלורד הרברט סמואל) ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי מרדכי זְלוֹטְנִיק היו קשובים לרחשי הציבור ונזעקו להציל את המצב. הם החליטו בפעם הראשונה בתולדות  הרדיו המנדטורי להעביר משחק כדורגל בשידור ישיר למען היישוב. היה חסר להם רק איש מקצוע, שַדָּר ספורט איכותי , שיוכל ליטול עליו את המשימה ההיסטורית. אֶדְוִוין סַמוּאֵל היה בריטי אך דיבר עברית שוטפת ומאידך היה מטבע הדברים קרוב מאוד למסורת שידור הכדורגל האנגלי של ה- BBC. רדיו ה- BBC שידר ישיר כבר בשנת 1927 מאצטדיון "וומבלי" (Wembley) את משחק הגמר על הגביע האנגלי בין קבוצות קארדיף סיטי וארסנל. מרדכי זלוטניק (אבידע) היה יליד דרום אפריקה וקרוב אף הוא לחיי הספורט בארץ ישראל. אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק הטילו בסופו של דבר את משימת השידור הישיר על עיתונאי הספורט בעיתון "הבוקר" של הימים ההם נחמיה בן אברהם (גולדברג) בן ה- 27. עד אז הוקדשה תשומת לב מועטה ב- PBS לשידורי הספורט. משהו בסביבות 10 דקות שבועיות [1]. אֶדְוִוין סַמוּאֵל ומרדכי זְלוֹטְנִיק (אבידע) החליטו ב- 1947 לשנות את המדיניות ולהרחיב את נפח שידורי הספורט ברדיו. למנהלי הרדיו המנדטורי היה רצון לשדֵר ישיר משחקי כדורגל משמעותיים ולהידמות לרדיו ה- BBC. מן ההיבט הזה הם היו בעלי חזון וחוללו היסטוריה בשידורי הרדיו. שידור ישיר בפעם הראשונה של משחק כדורגל בהיקף שלם מעל גלי האֶתֶּר למען היישוב היהודי הקטן בארץ.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 30 של המאה שעברה. זהו מרדכי זלוטניק (נולד בקנדה ב- 1909) מקריין ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי, ה- PBS (ראשי תיבות של Palestine Broadcasting Service). ב- 1945 מינה מיניסטריון המושבות הבריטי את מרדכי זלוטניק למנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארצישראלי. מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל היה בימים ההם הבריטי אדווין סמואל. (התמונה באדיבות מר איזי מן מחבר הספר, "קול ישראל מירושלים").

הבחירה בנחמיה בן אברהם הייתה מעין הימור, העדפה נועזת מפני שהוא מעולם לא היה שַדָּר רדיו וחסר ונעדר כל ניסיון בתחום. את המוניטין שלוֹ רכש באמצעות עֵטוֹ ולא דרך המיקרופון. אפילו לא הייתה לוֹ פינה משלו ברדיו. אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק לא היו מודעים כלל לכישרון השידור והתיאור של נחמיה בן אברהם, יכולת המֶלֶל, ואיכות קולו. שלושה מרכיבים הכרחיים באישיותו של כל שַדָּר בכלל ושדר ספורט בפרט. נחמיה בן אברהם היה אנונימי עבור מנהלי הרדיו המנדטורי ב- 1947, והתגלה כעילוי. השמועות אומרות כי את המשימה לאתר שַדָּר מתאים שישדר ישיר משחק כדורגל ברדיו המנדטורי הטילו אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק על המחלקה להכשרה גופנית של הוועד הלאומי בארץ ישראל בימים ההם בראשותם של ברוך בַּג ועמנואל סימון. המחלקה להכשרה גופנית של היישוב היהודי בארץ ישראל נוסדה בשנת 1939. זאת הייתה תקופה בה היו רבים תפקידיו של הנוער בארץ ישראל המתנערת מחורבנה. מאמצים כבירים נדרשים ויידרשו מבוניה. הסתגלות לעבודה מפרכת, כיבוש מקומות שוממים, הקמת ישובים, הפרחתם, והגנתם. וגם הקמת מפעלי חרושת ובניין. הגשמה חלוצית זאת דורשת לא רק רוח כבירה ורצון ברזל, אלא גם גוף חסון, שרירי נחושה, אומץ לב, סבלנות, והתמדה. לכן היו תפקידיה של המחלקה להכשרה גופנית להכשיר מורים ומדריכים לחינוך גופני, להכין מצע הסברה ותעמולה למען ההכשרה הגופנית, וארגון ההכשרה הגופנית למען הנוער והעם [2].

המחלקה להכשרה גופנית לא עסקה במינוי שדרי ספורט ברדיו אך התחוללה שם בכל זאת תפנית היסטורית. מזכיר המחלקה להכשרה גופנית היה פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר ז"ל מוקירו של נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם. פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר נולד בגרמניה ב- 29 במאי 1901. בצעירותו היה ספורטאי יהודי מצטיין. כמו רבים מיהודי גרמניה חמק ממלתעות הרייך ה- 3 ועלה לארץ ישראל. פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר ז"ל התגורר שנים רבות ברחוב סוקולוב 83 בצפון תל אביב. הוא היה עיתונאי ספורט שהפך מאוחר יותר למו"ל ידוע ובעל חנות ספרים ענקית שהידע העצום שלו ומומחיותו רחבת הידיים היו בתחומי ספרות הספורט והספרות הצבאית. פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר המליץ בפני עמנואל סימון ו-ברוך בג על הצבתו של נחמיה בן אברהם ליד המיקרופון של הרדיו המנדטורי ההוא עוד לפני קום מדינת ישראל. ראשי המחלקה להכשרה גופנית עִמַנוּאֵל סִימוֹן ובָּרוּךְ בַּג לא התלהבו מהרעיון אבל פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר שהיה מומחה בעיתונאות ספורט שִכנע אותם שנחמיה בן-אברהם הוא האיש הראוי ביותר להיות שַדָּר הספורט של משחק הכדורגל נבחרת העיר תל אביב נגד הקבוצה ההונגרית MTK ברדיו. השאר היסטוריה [3]. זהו הרקע להופעתו המזהירה של שַדָּר הספורט נחמיה בן אברהם. לדאבון לֵב לא נותר איש בחיים כדי לאַמֵת את הגִרסה הזאת. הכרתי היטב את פֶלִיקְס פִּינְצ'וֹבֶר עיתונאי, ידען גדול, והיסטוריון. הוא התגורר ברח' סוקולוב בבית מס' 83 בתל אביב ושם גם הייתה ממוקמת חנות הספרים הייחודית שלוֹ. תחום התמחותו היה כאמור בספרות צבאית וספרות ספורט. בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה הקודמת רכשתי ממנו מאות ספרי ספורט. ואז, ב- 1966 סיפר לי בגאווה שהוא האיש שהביא ב- 1947 את נחמיה בן אברהם לרדיו.

התאחדות הכדורגל טרם העלתה אז בדעתה לדרוש תשלום זכויות עבור השידור הישיר מהרדיו המנדטורי הארצישראלי. נבחרת תל אביב ניצחה 1:3. שני שערים לזכותה כבש אהרון סידי ואֵלִי פוּקְס הוסיף שער. את השער להונגרים הבקיע נָאנְדוֹר הִידֶגְקוּטִי. נחמיה בן אברהם התגלה באחת כשַדָּר – עיתונאי בעל קוֹל נפלא וייחודי, יכולת תיאור צבעונית, כשרון לשָדֵר דרמה, וגם נבון מאוד ו-אינטליגנטי מאוד. הוא מיצֵב את עצמו כיחיד בדורו בימים ההם. הוא לא החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שהעניקו לו אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק. בכוח כשרונו הצדיק את הסיסמא הגלובאלית, "האיש הנכון, ברגע הנכון, במקום הנכון". נחמיה בן אברהם פרסם את יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, גדעון טיש ורבים אחרים בשידורי הרדיו הישירים שלו. הוא שרטט פרופיל של כוכבי כדורגל ישראליים ואת עצמו הפך לשַדָּר לאומי. לא הייתה עוד אישיות רדיו עיתונאית כמותו ובדרגתו בתחום שידורי הספורט בארץ. הלורד אֶדְוִוין סַמוּאֵל מנהל הרדיו המנדטורי (PBS) בארץ ישראל ומרדכי זְלוֹטְנִיק ערכו בסופו של דבר התאמה מושלמת בין כישרון השַדָּר למשימות השִידוּר. הוא זכה להערצה מקיר לקיר.

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. ראש הממשלה לוי אשכול לוחץ את ידו של השדר הלאומי נחמיה בן אברהם ואומר לו, כלהלן : "אינני מפסיד אף שידור ישיר שלך ברדיו "קול ישראל" כשמדובר בנבחרת ישראל" (על פי עדותה של אלמנתו של נחמיה בן אברהם גב' תמרה בן אברהם בעת פגישות התחקיר בינינו). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, שר החינוך אהרון ידלין (חבר קיבוץ חצרים בנגב), יו"ר תנועת מכבי שלום זיסמן, יו"ר רשות הספורט עשהאל בן דוד, נחמיה בן אברהם, ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (התמונה באדיבות גב' תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי  "סמן ימני" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים  שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

דבר דומה התחולל עם מיסודה של הטלוויזיה בארץ ב- 1968 בשעה שהתוכנית "מבט ספורט" זוהתה כבר מראשיתה ב- 1969 עם מחוללה והמגיש שלה דָן שִילוֹן, והפכה אותו בן רגע לכוכב טלוויזיה מהשורה הראשונה. דָן שִילוֹן נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. הוא היה אחד משני המגישים הראשיים של מהדורת "מבט" בתחילתה יחדיו עם חַיִים יָבִין. חַיִים יָבִין הגיש בחודש יולי 1968 את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה. דן שילון הגיש את השנייה. הבימאי הוותיק חַגַּי מָאוּטְנֶר שהריץ את מהדורות "מבט" הראשונות אמר לי בשיחת התחקיר בינינו כי הבחין כבר ב- Screen test כי לדן שילון יש פוטנציאל רב של מגיש טלוויזיה. אלא מאי : סביבת המיקרופון והמסך רוויה אמביציות אישיות, תככים, מניפולציות, וקנאה. כמה משדרני הטלוויזיה הצעירה שהגיעו אליה כקרייני חדשות מדופלמים ובעלי מוניטין מרדיו "קול ישראל" הוותיק התלוננו אצל ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד כי דָן שִילוֹן לא הוגה נכון את האותיות הגרוניות "ח" ו- "ע", וגם ה- "ר" שלו בעייתית, ולכן צריך לקַרְקֵעַ אותו. אחד הקריינים המצוינים של רדיו "קול ישראל" שעבר אף הוא לשורות צוות ההקמה של הטלוויזיה והתנגד נחרצות לאיכות הקריינות של דן שילון היה אַרְיֵה אוֹרְגָד (על פי עדותו של דָן שִילוֹן). הקריין המדופלם אַרְיֵה אוֹרְגָד סבר שרמת קריינות חדשות בטלוויזיה חייבת לחפוף את רמתה ברדיו. היה ידוע כבר כי סביבת המיקרופון והמסך הטלוויזיוניים תמיד רחשה ישויות מנופחות ושאיפות יתר. 

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 52 שנים. אריה אורגד היה קריין חדשות ברדיו "קול ישראל" הוותיק וגם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה. הוא היה קריין ב- "מבט" במשך תקופה ארוכה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון הציע לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בסופה של 1968 להקים את מחלקת הספורט במקום להתקוטט עם הקולגות ליד המיקרופון והמצלמה. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ניאות לבקשה אך התנה זאת בכך שמחלקת הספורט תהיה Desk בתוך חטיבת החדשות וכפופה בהיררכיה למנהל חטיבת החדשות . דן שילון קיבל את התנאי. עבורו – מעַז יצא מתוק. הערה : ראה הספר עב הכרס בן 5 חלקים שחקרתי וכתבתי ואשר נקרא : "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון במסגרת הסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". 

טקסט מסמך : השער הקדמי של הכרך הראשון (מתוך שלושה כרכים) של הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" אותו חקרתי וכתבתי במשך שש עשרה שנים בין 1998 ל- 2014. הספר עוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הכרך הראשון (מתוך שלושה כרכים) של הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" אותו חקרתי וכתבתי במשך שש עשרה שנים בין 1998 ל- 2014. הספר עוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 52 שנים. ראשית ימי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זהו אולפן החדשות. בימאי הטלוויזיה חגי מאוטנר יבד"ל (משמאל) ונתבת התמונה ורדינה ארז ז"ל שהפכה מאוחר יותר לבימאית הספורט הראשית של הטלוויזיה בשנים 1975 – 1970. שניהם למדו טלוויזיה וקולנוע בארה"ב בשנים 1968 – 1962. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי בערב של 13 בספטמבר 1968 התקיים באצטדיון "בלומפילד" ביפו הדרבי התל אביבי המסקרן בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א (אצטדיון יד אליהו היה שרוי במצב של שיפוץ ענק ו- הגדלת תכולתו מ- 5000 מושבים ל- 10000). ההתמודדות עוררה עניין שיא ברחוב הספורטיבי בארץ, ועוּזִי פֶּלֶד סגנו של אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה הציע לנסות להעביר את המשחק בשידור ישיר. ניידת השידור (או כפי שנקראה בפי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- " OB הכחול ") וצוות של 40 אנשים ירדו לתל אביב חמישה ימים קודם לכן (!) לצורך התקנות ובדיקות, ועריכת חזרות הרבות, וגם איתור ןמציאת נתיב מיקרוגל כדי להעביר את סיגנל השידור הישיר מתל אביב לעבר תחנת הַמִמְסַר של בֶּזֶק ב- "אֵיתָּנִים" בהרי יהודה ומשם לבניין הטלוויזיה ששכן בשכונת רוממה בירושלים, זה נקרא לפנים "בית היהלומים". היה מדובר במבצע טכנולוגי מורכב. שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי בראשית ההם היה לא רק ניסיון חדש, חזון בלתי נפרץ כמעט ולא מוכר, אלא לעיתים היווה גם מעין הימור. צוות ההקמה התנסה בו פעמיים בלבד ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל : בצהריים הועבר בשידור ישיר מצעד צה"ל בירושלים שחוברה לה יחדיו. הבימאי ב- "OB הכחול" היה לוּאִיס "לוּאִי" לֶנְטִין, יהודי – אירי בן 34, בימאי בטלוויזיה האירית RTE שהגיע ארצה בקיץ 1967 בתום מלחמת ששת הימים 67 בכלל כ-מתנדב (כמו עשרות אלפי מתנדבים יהודיים צעירים אחרים שהגיעו ארצה מכל רחבי אירופה ומארה"ב לסייע ולעזור לישוב ולמדינת ישראל לאחר הניצחון המזהיר של צה"ל ב- 6 ימים בקיץ 1967 על 4 צבאות האויב של מצרים, סוריה, ירדן, ועיראק), ואותר בדרך לא דרך ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ. יוֹרָם רוֹנֵן ז"ל נקבע להיות שַדָּר ה- Play by play של מצעד צה"ל ב- 2 במאי 1967 ולצדו רָם עֶבְרוֹן ז"ל המראיין בשטח. אֵליהוא כ"ץ ועוזי פלד התאימו את שני השדרים הללו למשימה. הם חשבו ששניהם הם הטובים ביותר, כל אחד בתחומו. חַיִים יָבִין היה המפיק בפועל ועוזרו של לוּאִי לֶנְטִין (בטרם הפך למגיש מפורסם של "מבט"), וישב לידו בניידת השידור ה- "OB הכחול". חַיִים יָבִין דיבר אנגלית וגרמנית על בוריין ושימש גם המתורגמן של פקודות השידור מאנגלית לעברית שחילק הבימאי היהודי – אירי לוּאִי לֶנְטִין לצוות השידור הענק מפני שלא כולם בעֶרֶב רב הזה של האנשים דיברו אנגלית. בעֶרֶב הועבר בשידור ישיר מבנייני האומה בירושלים הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של לֶנִי בֵּרְנְשְטָיְין. הבימאי ב- OB הכחול היה האמריקני דֵייוִויד דֵיְיוִויס. הבימאי בניידת השידור באצטדיון "בלומפילד" ב- 13 בנובמבר 1968 היה חַגַּי מָאוּטְנֶר. הכול היה טוב ויפה אך היה צריך למנות שַדָּר מתאים למשימת השידור הכבירה בימים ההם. שידור ספורט ישיר ראשון בהיסטוריה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה בכלל בשלבי הקמה וטרם שידרה באופן שוטף. חַגַּי מַאוּטְנֶר בחר בשַדָּר גדעון הוד וגִדְעוֹן הוֹד יבד"ל בחר בזוהר כהן ז"ל לשמש פַּרְשָן לצדו משום ששיחק בעברו בשני מועדוני הכדורסל הגדולים במדינה של מכבי ת"א והפועל ת"א. גִדְעוֹן הוֹד נמנה לתקופה קצרה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושמו כבר יצא לפניו כתקוות שידור רדיופונית הצועד בעקבות נְחֶמְיָה בֶּן אָבְרָהָם. אלו היו ימים ספורים בלבד בטרם הקים דָן שִילוֹן ב- 1969 את מחלקת הספורט ומי שהפך למגיש והשַדָּר הראשי שלה. הערה שלי : דן שילון המוכשר ורב המעש הפך בתוך שנים ספורות לאחד האנשים החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. הוא היה מנהל מוצלח מאוד, פורה, ויוזם משגשג של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974, ואח"כ שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק בשנים 1981 – 1977.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו מר גדעון הוד (בן 85, היום) שדר הספורט הנפלא של רדיו "קול ישראל" וגם מעשן סיגריות כבד. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בצהריים – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הבימאי היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין (בן 34, מימין) מביים את השידור הישיר הראשון ההיסטורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה"ל בירושלים. משמאל אישה לא מזוהה. (באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית ה- "OB הכחול" חונה ליד גבעת המבתר בירושלים בעוד הקהל נוהר וממלא את יציעי המצעד. התמונה צולמה כשעתיים לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות גב' רינה הררית ששימשה עוזרת הפקה ובימוי בשידור הישיר הזה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. חיים יבין (בן 37 בתצלום) מגיש את מהדורת "מבט". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 להיווסדה של מדינת ישראל. זוהי גב' רינה הררית עוזרת ההפקה והבימוי של לואי לנטין, מציגה לראווה את שעון ה-סטופר של ההפקה בטרם תחילת השידור הישיר של מצעד צה"ל בירושלים. (התמונה באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1970 העפילה נבחרת ישראל בכדורגל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 70. היה ברור כי השַדָּר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם יהיה שליח רדיו "קול ישראל" הוותיק למכסיקו הרחוקה. אך מה עושים עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שבקושי עמדה על רגליה ואפילו תחנת קרקע לתקשורת לוויינים טרם הוקמה בארץ. מנהל הטלוויזיה חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"להמליץ בפני מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל להטיס למכסיקו 70' את דן שילון יבד"ל. חַגַּי פִּינְסְקֶר סבר שדָן שִילוֹן הוא האיש שמתאים למשימת שידור Play by play של משחקי כדורגל בטלוויזיה, תחום שהמדיה האלקטרונית החדשה טרם התנסתה בו. התכנסה ישיבה מיוחדת של הנהלת רשות השידור בראשותו של שמואל אלמוג והמלצתו של חגי פינסקר התקבלה. בינואר 1970 נקבע בהנהלת רשות השידור תקדים בעל ערך עיתונאי עליון. עמדת השידור באצטדיון בחו"ל ולא חשוב היכן בחו"ל – היא כלי נשקו של שַדָּר הטלוויזיה. פנטסטי (!) שְמוּאֵל אֶלְמוֹג לא כל כך הכיר את דן שילון ב- 1970 אבל הוא הכיר היטב את חגי פינסקר וסמך על שיקול דעתו. יש לדעת כי חַגַּי פִּינְסְקֶר נחשב לאחד העיתונאים הדגולים ביותר בתולדות רדיו "קול ישראל " ו-רשות השידור. הוא העריך עד למאוד את יכולותיו של דן שילון כמפיק, עורך, ושַדָּר. דן שילון כתב כמה הערות לאנשי ההפקה וטס בגפו (ללא טכנאי, ללא מפיק, וללא עוזר שַדָּר) לשתי הערים המכסיקניות הרחוקות טולוקה ו- פואבלה. בבת אחת האפיל על שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ז"ל. הטלוויזיה הפכה למדיה אלקטרונית פי אלף אטרקטיבית ומשמעותית יותר מהרדיו. משחקי נבחרת ישראל נגד אורוגוואי (2:0), נגד שוודיה (1:1), ונגד איטליה (0:0) וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה (1:4) הוקלטו באולפני הטלוויזיה איטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים נשלחו במטוס הראשון שטַס ארצה מרומא לשדה התעופה הבינלאומי של ישראל בלוד (בטרם נקרא נתב"ג). המשחקים שודרו בארץ באיחור של 48 – 24 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר והעורך והמפיק פיטר מיליק. אלכס השתתף כמובן בהפקה ובעריכה אך דָן שִילוֹן לא הזכיר אותו כלל בהערותיו. פִּיטֶר מִילִיק היה האיש הבכיר מאחורי הקלעים. הערה : ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" על שלושת חלקיו במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" .

טקסט תמונה : זוהי הנהלת רשות השידור בהרכבה המלא. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : היועץ המשפטי עו"ד נתן כהן, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב, ישעיהו שפירא, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג (בחולצה לבנה במרכז) סמנכ"ל כספים וכוח אדם ארנון צוקרמן , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, יועץ המנכ"ל נקדימון "נקדי רוגל, ומהנדס הטלוויזיה והרדיו שלמה גל. (באדיבות רוחמה איילון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : ינואר 1970 . הנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר מחליטה להטיס למונדיאל מכסיקו 1970 את שדר הטלוויזיה הצעירה דן שילון ואת שדר רדיו "קול ישראל" הוותיק נחמיה בן אברהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. אלו הן הערותיו של דן שילון למערכת ההפקה והעריכה בארץ. מגיש התוכנית בישראל והאחראי על השידורים בארץ יהיה שמעון טסלר. מרכז המערכת בישראל יהיה ופיטר מיליק.                        (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. שמעון טסלר ז"ל היה מפיק, עורך, ומגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1976 מינה אותו מנהל חטיבת החדשות דן שילון לעורך ומגיש תוכנית האקטואליה "מבט שני". (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל. הוא ניהל את הטלוויזיה במשך שנה אחת 1970 – 1969. אח"כ הוחלף ע"י נקדימון "נקדי" רוגל. (התמונה הוענקה לי באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. אולפן "מבט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מנהל הבמה (Floor manager) פיטר מיליק מארח את שר הביטחון משה דיין. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1972 ניצבה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בפני משימת כיסוי הרבה יותר מורכבת ומסובכת, אולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון ואלכס גלעדי הטילו על נסים קיוויתי את שתי משימות השידור העיקריות והיוקרתיות, האחת – א"ק באצטדיון האולימפי והשנייה – שחייה בבריכה האולימפית. נוצרה כאן קורלציה חסרת תקדים בין שדר מוכשר ונבון לאובייקטים של שידור שעליהם הופקד. אולימפיאדת מינכן 1972 שימשה גם אדן זינוק ראשוני לפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן.

הערה : ראה הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" (ההכנות + הרצח והטבח + מטמורפוזה) במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". המחקר והכתיבה של הטרילוגיה הזאת נמשך עשור שנים מ- 2000 עד 2010.

טקסט תמונה : 1970. משרד מחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים . מייסד ומקים את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (מימין) וסגנו אלכס גלעדי.  (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר הראשון "ההכנות" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" . מחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו 16 שנים בין שנת 1998 לשנת 2014 .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר הראשון "ההכנות" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". מחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו שש עשרה שנים בין שנת 1998 לשנת 2014.  (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר השני "הרצח והטבח" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו כ-16 שנים 1998 ל- 2014. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר השני "הרצח והטבח" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" . המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו 16 שנים בין 1998 ל- 2014.         (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : כריכת השער הקדמי של הספר השלישי "מטמורפוזה" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו שש עשרה שנים בין 1998 ל- 2014. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : כריכת השער האחורי של הספר השלישי "מטמורפוזה" במסגרת טרילוגיה שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". המחקר וכתיבת הטרילוגיה נמשכו שש עשרה שנים בין 1998 לבין 2014. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 מיסד אלכס גלעדי צֶמֶד הגשה באולפן הספורט בדמותם של גב' אורלי יניב ומר יורם ארבל. שנה אח"כ כשהתמניתי למנהל מחלקת הספורט במקומו המשכתי את התנופה וזיהיתי לצופי הטלוויזיה את מרבית תוכניות הספורט באמצעותם. בשנתיים האחרונות לניהולו של יוסף "טומי" לפיד את רשות השידור 1984 – 1982 ועם בואו של מחליפו אורי פורת התרחבו הפקות ושידורי הספורט עד למאוד ועימם התקציב שלי. יורם ארבל ונסים קיוויתי נשאו בעול העיקרי אולם החלטתי לקדם לצִדם את אורי לוי. מיניתי אותו לשַדָּר טניס וענפי ספורט קטנים. ב- 1988 כשיורם ארבל נפל למשכב בשל שפעת שלחתי אותו לגרמניה לשדר משחק של מכבי ת"א בגביע אירופה נגד קבוצת קלן . הוא עבר את המבחן בהצלחה לא מבוטלת . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התרשם וסח לי "לא אלמן ישראל". ברור ששרר הבדל בין השניים אך זאת לא הייתה קטסטרופה.

בספטמבר 1990 בתום מונדיאל איטליה 90 עזב אותי יורם ארבל בהפתעה וחבר לערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני. האיש רץ לספר לכל מי שרצה כי מרוב ייאוש וקנאה איחלתי לו לשדר את משחק ה- "דוּק". בלוף. אך השמועה קנתה לה כנפיים והברנז'ה אימצה אותה לחיקה כאילו הייתה אמת לאמיתה. לחלוטין אינני קנאי. דווקא איחלתי לו הצלחה בהמשך הדרך. עם פרישתו המפתיעה של יורם ארבל שאלו אותי מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בדאגה "מה יהיה…כאילו הקיץ הקֵץ ?". כניסתו של ערוץ 5 לשוק הטלוויזיה בישראל ב- 1989 יצרה תחרות, אבל תחרות היא עסק בריא ונשמת אפה של התעשייה שלנו. בו במקום השבתי לשני הבוסים הדאגנים כי אני אינני מודאג כמותם ונימקתי להם מדוע : "זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם שייכות בינתיים לנו כלהלן : האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), הליגה הלאומית בכדורסל , ומשחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בארץ ובעולם", והוספתי באותה נשימה : "אם אורי לוי ו/או מאיר איינשטיין ישדרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את מכבי ת"א ומולם יורם ארבל ישדר בערוץ 5 "דוּק", ברור שהצופים יהיו עִמנו , ו- יוותרו נאמנים לשידור הציבורי". ואז עשיתי פאוזה קצרה והמשכתי : "אריה מקל ויוסף בר-אל עִזרו לי לעזור לכם. שֵם המשחק הוא ממון וזכויות שידורים . אם הזכויות יישארו לנו – אנחנו ננצח ללא תנאי". באותה שיחת הוועידה הטלפונית בין שלושתנו נסגר בשניות עניין העברתו של מאיר איינשטיין מרדיו "קול ישראל" לחטיבת הספורט של הטלוויזיה במקומו של יורם ארבל, על פי דרישתי. כבר דנתי בפוסטים הקודמים בעניין התאמתו של מאיר איינשטיין ז"ל למשימות השידור הראשיות שהצבתי בפניו : כדורגל (אבי רצון היה הפרשן), כדורסל (אלי סהר היה הפרשן), וא"ק (ד"ר גלעד וויינגרטן היה הפרשן). הוא הפך להיות הדומיננטי בעוד אורי לוי הולך ונחלש, עד שמצא ניחומים בחטיבת החדשות.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . מכתבו של אלכס גלעדי (נשיא חברת "קשת", סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, וחבר IOC) אלי לאחר עזיבתי את ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בעונת 2003 /  2002 עזבתי בטריקת דלת את הטלוויזיה לעד לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני רן גלינקא. יוסף בר-אל מונה לתפקידו הרָם ידי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר הממונה על רשות השידור , רענן כהן . רן גלינקא כיהן כחצי שנה בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. הוא הודח בפקודת ראש הממשלה אריאל שרון לאחר שהתיר לשדר בלֵיל שישי – 7 בדצמבר 2001 במגזין "יומן" ב- Prime time ריאיון נרחב בן 20 דקות שערך עודד גרנות במוקטעה בראמאללה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. מנהל חטיבת החדשות היה רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו שימשה גב' יָעֵל חֵן ז"ל. ראש הממשלה אריאל שרון היה המום. הוא פשוט לא הבין כיצד העורך הראשי של רשות השידור (רן גלינקא) נותן בימה בערוץ 1 לרב מרצחים יאסר עראפאת, מי שניהל את האינתיפאדה השנייה, וזרע מעשי טרור נוראיים בתוככי מדינת ישראל. רצח וטבח שגררו אחריהם נהרות של דם של אזרחים ישראליים רבים .

מאיר איינשטיין התמנה למנהל מחלקת הספורט ואחריו אורי לוי. החלה הפארסה וההידרדרות הגדולה. אורי לוי מינה את עצמו לשַדָּר א"ק ראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משימת השידור הישיר הראשונה שלו הייתה אליפות העולם ה- 9 בא"ק שעמדה להיערך בפאריס באוגוסט 2003. לא פחות. הוא לא שידר מעולם א"ק בטלוויזיה, לא כל שכן אירוע בסדר גודל עליון באיכותו וכמותו כמו אליפות העולם בא"ק, אך בכל זאת זכה לגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן שישב לצדם של נסים קיוויתי ומאיר איינשטיין הסכים לשתף פעולה עם שדר כושל . מינוס מביס פלוס וחוק הכלים השלובים הוּפַר. לא יכולתי להתאפק. ב- 4 בספטמבר 2003 כתבתי לשני הפיקודים שלי בעבר בתום אליפות פאריס 2003 את חוות דעתי עליהם. זה היה מסמך בן 11 עמודים שמנה כמות ענקית של שגיאות מבלי שמישהו בטלוויזיה ו/או מחוצה לה יצפצף או יפצה פה, "הֵיי חֶבְרֶה המלך הוא עירום". בהיעדר ביקורת על מעלליהם של השדר ופרשנו אפשר היה לחשוב שזהו סטנדרט השידור המקובל בתחרויות ה- א"ק הבינלאומיות. הנה חלקים ממסמך המחאה ההוא. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיה לי קשר עמם והפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי להתערב בעסקים שאינם שלי.

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003. מכתבי לאורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן, השדר והפרשן באליפות העולם ה- 9 בא"ק – פאריס 2003, וגם למפיק שלהם ששי אפרתי (עמ' 1). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמ' 2). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמ' 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמ' 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 4 בספטמבר 2003 (עמ' 5). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאורי לוי שמורות זכויות (רבות) ככתב, שדר, עורך, ומפיק בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא כֵּן איש נבון ומשכיל אך מה שעשה כשמינה את עצמו לשַדָּר א"ק מוביל של רשת הטלוויזיה שלו הוא חסר תקדים בחומרתו ועליבותו. האמביציות האישיות העזות שרוחשות בסביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה עולות על גדותיהן ומשבשות לעיתים את שיקול דעתם של העוסקים בדבר.

יורם ארבל שידר כ- % 85 – % 80 מכלל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה (ושימש בנוסף מגיש ראשי של כל תוכניות הספורט). הוא מרט את שערותיו מקנאה כשאורי לוי, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ נגסו מעת לעת בנכס השידור שלו. באפריל 1989 הטסתי את נסים קיוויתי לניו זילנד ואוסטרליה כדי לשדר את שני משחקי הכדורגל המכריעים של נבחרת ישראל בבית האוֹקְיָיאנִי המוקדם. יורם ארבל שאין חולקים על כישרונו ממש התאבל ועשה עִמִי ברוגז. תופעת "המיקרופון והמרקע הם שלי בלבד" איננה אופיינית רק לחלק מהשדרנים והפרשנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא קיימת בכל עוזה בכל רשת טלוויזיה באשר היא – בגלוי או בסתר. גם בערוץ 2, בערוץ 10, ובערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

זה לא הכל. לקראת אולימפיאדת אתונה 2004 ביקש מנהל מחלקת הספורט אורי לוי למנות את רמי ווייץ לשדר הא"ק שלו בתחרויות האולימפיות. רמי ווייץ שאף לוֹ לא היה שמץ של מושג קודם בענף הספורט שכולל המון תתי מקצועות, והוא מורכב ומסובך לשידור – הבין את גודל המשימה וביקש לקנות לפני כן ניסיון ומושג בתחרות א"ק קטנה יותר ויוקרתית פחות כמו אליפות העולם באולם (INDOOR) שנערכה בבודפשט בין 5  ל- 7 במארס של שנת 2004 . אבל אורי לוי אמר לו שמשימת השידור הזאת כבר תפוסה על ידו . רמי ווייץ הודיע לאורי לוי שללא שידור מבחן בכביש צדדי הוא איננו מתכוון לעלות על ה- High way ולנווט ולשדר למען ערוץ 1 את תחרויות הא"ק באולימפיאדת אתונה 2004. "אינני מתכוון ליפול בפח שטומנים לי", טען בצדק . אורי לוי שידר באופן ירוד ועלוב את תחרויות הא"ק באולימפיאדת אתונה 2004 יחדי הפרשן שלו ד"ר עם גלעד וויינגרטן . צופה הטלוויזיה שמתעניין בנושא תמיד יכול להשאיל קלטות מערוץ 1 ולהשוות בין אורי לוי לבין הקודמים לו בתחום שידורי הא"ק מר נסים קיוויתי ומר מאיר איינשטיין .

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 80 וראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. הגברדייה שהובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז"ל, ו- רמי ווייץ ואורי לוי יבל"א. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 845. הועלה לאוויר ב- 30 בנובמבר 2019.

ובכן, באותו היום ההוא, יום חמישי בשבוע – 2 במאי 1986 תאריך חג העצמאות ה- 20 לייסודה של מדינת ישראל, העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר היסטורי את מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו. ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה פרופסור אליהו כ"ץ. סגנו עוזי פלד. יורם רונן ז"ל היה השַדָּר ששידר ישיר את מצעד צה"ל. חיים יבין היה המפיק בפועל. לוּאִיס "לוּאִי" לֶנְטִין (Louis "Louie" Lentin) יהודי צעיר מדאבלין ו-איש הטלוויזיה האירית RTE שהגיע ארצה ביולי 1967 על תקן של מתנדב לאחר מלחמת ששת הימים של 1967, ופרופסור אליהוא כ"ץ התוודע אליו באקראי, היה הבימאי בניידת השידור ההיא של חברת "THAMES", ה- OB הכחול. הניידת נקנתה ע"י עוזי פלד שנסע לשם כך באופן מיוחד ללונדון והושטה מנמל ברייטון באנגליה לנמל חיפה. היא הגיעה לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בראשית חודש אפריל של 1968 כשההֶגֶה שלה מותקן עדיין בצד ימין. רָם עֶבְרוֹן ז"ל היה השַדָּר והמראיין בשטח. דיוויד אֵבְּל (David Able) ז"ל איש צוות ההקמה מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS האמריקנית שימש ה- Floor Mnager בשטח ובניידת השידור. ניידת השידור הבריטית ההיא ה- "OB הכחול" הייתה מאובזרת בחמש מצלמות Video. חמשת הצלמים בשידור הישיר ההיסטורי ההוא ב- 2 במאי 1968 היו חיים פודגור, שלמה ספיטירקי – גרשנגורן, פול סאלינג'ר ז"ל ושני צלמים מ- CBS אחד מהם פאול בוזנר (Paul Bosner). הדמויות והתמונות הבאות מספרות משהו מההיסטוריה של התהוות השידור הציבורי בארץ.

טקסט תמונה : אפריל 1968. שכונת רוממה בירושלים. זוהי ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ה- "OB הכחול", והגיעה זה עתה מאנגליה, חונה עם הגעתה לירושלים ליד בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חדי העין יכולים להבחין כי הגה המכונית עדיין מותקן בצד ימין. בקדמת הניידת ממוסמרת שם חברת "THAMES" הבריטית. מישהו משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מיהר להכריז בגאווה באמצעות מכחול וצבע כי ניידת השידור האנגלית היא מעתה רכוש הטלוויזיה הישראלית. בצוות ההקמה בראשות פרופסור אליהו כ"ץ ועוזי פלד שררה אופוריה. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : לֵיל יום רביעי – 1 במאי 1968. הימים ההם הזמן ההוא לפני כמעט 52 שנים. התצלום הזה תועד פחות מיממה לפני השידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית. אחד עשר ימי הכנות הגיעו לסיומם. דייויד אבל (David Able) והצלם פאול בוזנר (Paul Bosner) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS [מתוך קבוצה גדולה של אנשי CBS ששהו בארץ ב- 1968 ו- 1969 וסייעו לראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה] בודקים את ה- View finder ותקינותה של אחת המצלמות האלקטרוניות (תוצרת RCA) שתיטול חלק עוד רגע קט בשידור הישיר ההיסטורי הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מצעד צה"ל שנועד להיערך  ביום חמישי – 2 במאי 1968 בירושלים בירת ישראל שחוברה לה יחדיו, והתחיל לצעוד על חייליו ושריוניו (לרבות טנקים T 55 שנלקחו שלל מהאויב המצרי שהוסעו ע"י צוותים ישראליים) בעשר בבוקר (10.00). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. יום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הימים ההם – הזמן ההוא כמעט לפני 52 שנים. זהו מרחב הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר בירושלים. ניידת השידור (ה- "OB הכחול") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה ליד בימות ההצדעה כ-שעה לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי של ו-ע"י אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה הוענקה לי באדיבות גב' רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" שדן בהקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדן בקורות 140 שנות טלוויזיה בעולם ובארץ בין 1884 ל- 2014.

טקסט תמונה : שנת 1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (אז בן 43 והיום בן 93) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967. סגנו היה עוזי פלד (בן 82 היום). אליהוא כ"ץ פרי מינוי של ראש הממשלה לוי אשכול והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ישראל גלילי ביקש להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי אותם היסודות והמודל ששימשו בשעתו את הקמתו של שירות השידור הבריטי ה- BBC הציבורי. התמונה צולמה במשרדו של אליהוא כ"ץ בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חורף 1968. תמונה היסטורית. עוּזִי פֶּלֶד (בן 31 בתמונה והיום בן 83) סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב ליד שלט הטלוויזיה (עדיין כתבו טלוויזיה ב- "ב") במשרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי מס' 15 בירושלים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. אולפן הטלוויזיה הישראלית הצעירה בירושלים. רָם עֶבְרוֹן ז"ל מראשוני העובדים בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסע הראשון.

אשנה ואומר שוּב ו-שוּב ו-עוֹד פעם ו-עוֹד פעם. לא נמאס לי : העולם נִבְרָא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית כמו שורשיה העמוקים. פוליטיים לחלוטין. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור  ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית (כפי שכונתה בפי כל) פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל, צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן, רָם עֶבְרוֹן, חַגַּי מָאוּטְנֶר, וַורְדִינָה אֶרֶז וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון אולם גדוש חלומות, ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים, ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, היו למודים מריבות  וסכסוכי עבודה, וסבלו ממאבקי תוכן – גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זוהי עובדה ידועה אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במשורה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין בשנים 1970 – 1960 סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים ו-וורידים, וניצבת על סַף התקף לב. יִגְאָל אַלוֹן דרש מ-הְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית . שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית". גב' גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 73' הקשה שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה בארץ. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַאטִירָה.

ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הציבורית "השמאלנית" של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי מובהק של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון דולר). אף על פי כן הוטלה עליו המשימה למרות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כלל לא הייתה שמאלנית. זאת הייתה המצאה של השלטון החדש . בטלוויזיה הישראלית הציבורית עבדו באותה העת אנשי טלוויזיה, עורכים, מפיקים, ועיתונאים מצוינים, נחושים, ומהימנים. חלקם ברמה בינלאומית של ממש .

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. חילופי גברי ברשות השידור. המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד ( מימין) תופש את מקומו של המנכ"ל היוצא יצחק לבני. בתווך, הממנה שר החינוך זבולון המר איש המפד"ל. (צילום מחלקת הסטילס ובאדיבות אדי סופר מחבר הספר "בדמותו של ה- BBC". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד לא התמהמה. בקיץ 1979 הגה את הסלוגן, "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא ניטראלית", והחל לנקות את האורוות [3]. הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . מאות מאנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם עיתונאים, שדרנים, ומפיקים יצאו להפגנה המונית ב- 23 ביולי 1979 בתגובה להדחה והתמקמו על הכביש הפנימי רחוב "תורה מציון" המחבר את בניין הטלוויזיה "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים עם בניין "החוּטִים" של רדיו "קול ישראל". בראש המפגינים צעד מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כשהוא נושא בידיו שלט גדול "…טומי לפיד אל תאיים, התפטר…". את שלטי ההפגנה הכינו נַגָּרֵי מחלקת שירותי אומנות של הטלוויזיה. בשעה שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד חלף לידו בלֵב ההפגנה לא התאפק מוטי קירשנבאום וזעק לעברו בגרון ניחר, "…הסתלק מכאן, הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה…". טקסט גַס ואגרסיבי דומה ניפק לעברו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן שנכח במקום. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. אח"כ התאספו 150 המפגינים, אולי 200 ואפילו יותר, ליד מקום מושבה של הנהלת רשות השידור בבניין החוטים ודָן בִּירוֹן פרט על האקורדיון והנעים להם את זמנם במנגינותיו. באותו ערב שודרה במהדורת "מבט" כתבה אודות הפגנת עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור וציוותו בוועד המנהל. מאות אלפי צופי טלוויזיה ראו ושמעו באותו ערב ב- "מבט" את זעקותיו של מוטי קירשנבאום כשהוא מחרף ומגדף את הסמכות העליונה של רשות השידור והעורך הראשי שלה, יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנהיג כ- 200 עובדים בעת הפגנה מחאה המונית ומשולטת נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד. לשמאלו, אלו הם העיתונאי מר יגאל לוסין ומנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' ג'ודי לוֹץ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק דָן בִּירוֹן שהתפרסם גם כמומחה בנגינה על אקורדיון. (לע"מ תמורת תשלום).

ימים ספורים לאחר אותה הפגנה המונית משולטת של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ונגד החלטתו להדיח של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כינס יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את אנשי חטיבת החדשות במוקד המערכת שלהם ששכנה בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, כדי להרצות בפניהם את משנתו הטלוויזיונית. אלה היו גם ימיו האחרונים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סיים את כהונתו באופן רשמי ב- 1 באוגוסט 1979. מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין נשא דברים בטרם מסר את רשות הדיבור ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נכח בפגישה הזאת רוויית מתח בה נכחו עשרות רבות של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ביקש להרגיע את הרוחות. הוא אמר לשומעיו כי אין הוא שליח הממשלה ובבחירות 1977 בכלל הצביע ד"ש ורצה לדווח להם אודות האני מאמין העיתונאי שלו. היה זה ארנון צוקרמן שקטע את דבריו ובקול הבריטון העמוק שלו שיסע בגלוי ללא כחל ושרק את המנכ"ל : "תסלח לי את מי זה מעניין בכלל למי הצבעת . מה זה חשוב בכלל". היה ברור לכולם שבאותו הרגע איבד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את מנהיגותו ואת אמונם של העיתונאים שלו. מכאן התגלגלו הדברים בשונה לגמרי ממה שתכנן . הייתי שם וראיתי ושמעתי זאת במו עיניי ואוזניי.

כעבור פחות משנתיים מאז הופקד העיתונאי מ- "מעריב" על רשות השידור הבין ראש הממשלה מנחם בגין כי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד איננו האיש שיספק את הסחורה הפוליטית שלשמה התמנה, וביקש להדיחו. טענתו הייתה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית תחת שִלטונו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא רק שאיננה פְּרוֹ – ממשלתית אלא הופכת בשידוריה להיות אנטי – ממשלתית. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד התגונֵן והשיב כי את אותם הדברים שמע מראש האופוזיציה שמעון פרס ולכן זה סימן מובהק שהוא ממלא את תפקידו כראוי. ב- 1 באפריל 1984 מינה ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר את עיתונאי "ידיעות אחרונות" אוּרִי פּוֹרָת למנכ"ל רשות השידור שהיה ידוע באהדתו את הימין. מינוי פוליטי. אוּרִי פּוֹרָת לא ניהל מעולם רשת שידור של טלוויזיה ורדיו שמנתה אלפי עובדים אך חפץ בתפקיד ונענה לאתגר. כעבור זמן לא רב התאכזב יִצְחָק שָמִיר מאוּרִי פּוֹרָת וביקש להדיחו. הוא המתין בסבלנות ולא סילק אותו אך משנקרתה לוֹ ההזדמנות בתום תקופת כהונתו של אוּרִי פּוֹרָת בת החמש שנים ב- 31 במארס 1989 לא האריך את המינוי , והפקיד את רשות השידור בידיו איש משרד החוץ אַרְיֵה מֶקֶל שאף הוא לא ניהל דבר בחייו חוץ מתא קטן במשרד החוץ ומזכירה. אַרְיֵה מֶקֶל זוכר בשיחה שניהלנו שנינו בבית קפה ב- "וויה וונטו" ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 : "הייתי בזמנו כתב ושַדָּר ברדיו "קול ישראל" וגם עיתונאי ב- "מעריב" בטרם הגעתי למשרד החוץ אך אף פעם לא ניהלתי פרויקט שידור שמעסיק אלפי אנשים, וודאי לא בהיקפים של רשתות ארציות של טלוויזיה ורדיו. מאכסימום ניהלתי שתי מזכירות ומשרד קטן במשרד החוץ. אמרתי לראש הממשלה יצחק שמיר בטרם המינוי כי אין לי שום ניסיון ניהולי – ארגוני, אינני אדמיניסטרטור, וגם לא מְבַצֵע. לא ניהלתי שום דבר רציני בטרם הוא ממנה אותי למנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר השיב לי ברצינות התהומית שלו : "אַרְיֵה, אל תירא גם אני לא ניהלתי שום דבר לפני שהתמניתי לראש הממשלה". אַרְיֵה מֶקֶל התעודד וקיבל על עצמו את האחריות העצומה.

בקיץ 2002 מינו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רַעֲנָן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל הרשות. כעבור שלוש שנים במאי 2005 הדיחה אותו אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמִינוּ אותו בעוון שחיתות, מוסר שידור יָרוּד ולָקוּי, ושוחד מסך. זה היה המקרה הקיצוני ביותר והראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור בו הדיח וסִילֵק השלטון המדיני מנכ"ל רשות שידור מכהן.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים ועיראקיים. צה"ל כבש את רצועת עזה, את  חצי האִי סִינַי, את הגדה המערבית, ואת הרָמָה הסוּרִית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה כללית בישראל [4] באיחור של עשרות שנים אחרי ארה"ב ואירופה נעשתה בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שהתנגד בכל חמש עשרה שנות שִלטונו 1963- 1948 למיסודה במדינת ישראל . הנשיא החמישי של מדינת ישראל יִצְחָק נָבוֹן מי ששימש מזכירו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה , זוכר בשיחת תחקיר עמי ב- 2008 : "דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד להקמת טלוויזיה בישראל משתי סיבות לאחר שהתרשם לרעה מחוויות הביקור שלו בארה"ב לאחר הקמת המדינה. הוא ראה שהילדים והנערים האמריקניים מבלים מידי ערב שעות מול מסך הטלוויזיה שמשדר סדרות מתח חסרות חשיבות אך מושכות את עיני הדור הצעיר בתוכן מעשי תועבה, רצח, ואונס. הוא לא רצה שהילדים בישראל יראו את הדבר הזה . מצד שני הוא שאל את עצמו מתי לילדים האלה שמבלים את זמנם בצפייה הטלוויזיה יש זמן לקרוא ספרים. היה מנוי וגמור עמו למנוע הקמת טלוויזיה במדינת ישראל. דווקא מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק דחף להקמת טלוויזיה בארץ אבל דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד וגם לא שעה לכל מיני עצות שרים בממשלה שהשתדלו כמו טֶדִי קוֹלֶק למען הקמת טלוויזיה. דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן היה כל כך עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל עד שראה בטלוויזיה מותרות. הוא פשוט לא התעסק עם זה וחשב שבפני המדינה ניצבות משימות הרבה יותר חשובות מהקמת רשת טלוויזיה. הוא שינה את דעתו במקצת בראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת בעת ביקור שלנו בצרפת בחווילתו של שגריר צרפת בישראל פִּיֶיר זִ'ילְבֶּר לאחר שצפה בתוכנית מדע בטלוויזיה אודות הדְבוֹרִים ורדיית הדבש, אבל הוא לא הספיק לחולל את המהפכה. ב- 1963 הוא התפטר מהממשלה והלך לצריף שלו בקיבוץ שְדֶה בּוֹקֶר בנגב". דוד בן גוריון היה מדינאי ומנהיג יישר דרך, אמיץ, עניו וצנוע, איש חזון ומעש, ומודל להתנהגות לאומית. הוא העִבְרִי, היהודי, והישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים מאז הנביא משה רבנו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון היה עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל. הוא הבין וידע כי בהיותו אדריכל המדינה ניצבות לפניו משימות כבדות משקל וחשובות יותר מהקמת רשת טלוויזיה בארץ. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נשיא המדינה יצחק בן צבי, שר האוצר וסגן ראש הממשלה לוי אשכול, דוד בן גוריון, גב' גולדה מאיר, המזכיר הצבאי אל"מ חיים בן דוד, ומזכירו האישי יצחק נבון. (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

ממשלת לֵוִי אֶשְכּוֹל גמרה אומר לעשות זאת בניגוד להתעקשותו של דוד בן גוריון. ב- 17 ביולי 1965 התקבל האישור הקובע, "כי הממשלה רואה בחיוב את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור, תוך רצון להתחיל את שידורי הטלוויזיה כבר ב- 1967". באותה שנה של 1967 הפכה ההחלטה על הקמת הטלוויזיה לעובדה מוגמרת . בינואר 1967 החליט שַר ההסברה ישראל גָלִילִי והאיש הממונה על ביצוע חוֹק שירות השידור (רשות השידור שהייתה למעשה רדיו "קול ישראל" בלבד) ויו"ר וועדת השרים לענייני טלוויזיה למנות את האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעודו לובש מדים ומפקד המכללה לביטחון לאומי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. זאת הייתה החלטה שהטילה למערכת תקשורת אזרחית אלוף מהצבא ונועדה לקבוע עובדות בשטח, בראש וראשונה כדי לסלק מהמירוץ לתפקיד את מנהל הרדיו הוותיק חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שראה את עצמו מועמד ראוי. ישראל גלילי לא רק שלא רצה את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית אלא עשה גם כל מאמץ להדיח אותו ב- 1967 מניהול רדיו "קול ישראל". מטרת הצבתו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד במוקד ההקמה הייתה אמורה למנוע שמועות ורכילויות אך המינוי נחשף ב- 7 בפברואר 1967 ע"י הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" זְאֵב שִיף (וגם אֵיתָן הַבֵּר מ- "ידיעות אחרונות") ועורר תרעומת ברדיו והשתאות. מה פתאום מביא ישראל גָלִילִי גנרל לטלוויזיה. ישראל גָלִילִי מסר בתגובה כי הרמטכ"ל יצחק רבּין באישור ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נענו לפנייתו על מנת שאֵלְעַד פֶּלֶד קצין מוכשר בארגון ירכז את פעולות ההכנה הכרוכות בהקמת הטלוויזיה הכללית במסגרת רשות השידור לקראת ההכרעות בממשלה והכנסת. עד עתה טיפל בהכנות המקצועיות לקראת הקמת הטלוויזיה בארץ מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שנחשב כבר סמכה מספר אחד בארץ בעיתונאות אלקטרונית. מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי) שהיה סגנו של היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל גיבה את השר ישראל גלילי ואמר כי אֵלְעַד פֶּלֶד יעסוק בכל אותן פעולות מכינות עד להקמת הטלוויזיה מבלי לפשוט את מדיו, אותן אין אנשי רדיו "קול ישראל" יכולים לבצע. מדובר בתיאום אופרציה תקציבית עם משרד האוצר בראשות השַר פנחס ספיר ותיאום מבצעים טכנולוגיים עם משרד הדואר בראשו ניצב השר ישראל ישעיהו, כמו למשל הקמת משדרי הטלוויזיה בארץ.

ראה "הארץ" מ- 7  בפברואר 1967. עיתון "הארץ". העיתונאי זאב שיף (סופר "הארץ" בירושלים) מפרסם את הידיעה כי  האלוף אלעד פלד התמנה למרכז הפעולות להתקנת הטלוויזיה הכללית. 

ראה "הארץ" מ- 8 בפברואר 1967. עיתון "הארץ". ידיעת  Follow up  של העיתונאי נתן ריבון, "מינוי האלוף אלעד פלד עלול להפקיע את הטיפול בטלוויזיה מידי חנוך גבתון". 

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד חשש באותם הימים של ראשית 1967 מהדרך והצורה בהן יספרו לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מי שהיה מפקדו בארגון "ההגנה" כשהיה נער) על מינויו שלו עצמו לתפקיד הרָם, מִשְרָה אותה רצה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לעצמו. האלוף במיל. אֵלְעַד פֶּלֶד זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות בינינו ב- 2005, כלהלן : "היות והמינוי שלי היה על חשבונו של מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גִבְתּוֹן שהיה מפקדי ב- "הגנה" בירושלים בהיותי נער בן 15 בשנים 1942 ו- 1943, והוא רצה מאוד בעצמו בתפקיד, ביקשתי מישראל גלילי שיודיע לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עצמו על המינוי שלי. חשתי כבוד כלפיו. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה המפקד והמדריך שלנו ב- "הגנה" באימוני נשק שכללו רובים אנגליים וקנדיים, מקלע ברן, ירי באקדחים, וזריקת רימוני "מילס" 4. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואנשי ארגון "ההגנה" אימנו אותנו בימי חול בשבוע במקומות סודיים בירושלים שנקבעו מראש ושם התאספנו, כמו במרתף של ביה"ס "אליאנס" ליד שוק מחנה יהודה ובסמינר 'דוד ילין' בבית הכרם. בשבתות עלינו להתאמן בהר הצופים שם הוסתרו הסליקים של "ההגנה". חַנוֹךְ גִבְתּוֹן הוביל אותנו לאימוני נשק ושַדָאוּת הפרט גם בקיבוץ קריית ענבים. ההליכה לשם הלוך וחזור לקחה שעות. כנער הזדהיתי עמו והערכתי אותו. לא רק אני. כולנו. הוא היה המפקד שלנו. היו לו עיני פלדה תכלת וקול רדיופוני נעים ביותר. כל הדרך מירושלים לקריית ענבים נהג לשיר שירים ולזמר מנגינות. מאוחר יותר הפך לקריין רדיו ב- "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי וגם ברדיו "ההגנה". מפקדו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ב- "הגנה" בירושלים היה שלמה חביליו בעל בית חרושת נודע לממתקים בעיר בימים ההם שנשא את שמו "ממתקי חַבִילְיוֹ" ".

ההחלטה בדבר מינוי אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית קיבלה תוקף רשמי בישיבת הממשלה ב- 19 במארס 1967. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הפך לראש צוות ההקמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית מבראשית. המחשבה הבסיסית והיסודית ביותר של השַר הנחתה אותו להביא גנרל מהצבא בעל יכולת ארגונית שיפקח ויפקד על הקמת צומת העצבים החשוב ביותר של התקשורת הישראלית. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעל ניסיון צבאי עשיר כיהן בראשית 1967 כמפקד המכללה לביטחון לאומי ועמד על סף שחרורו מצה"ל. למרות שלבש עדיין מדים והיה בשירות פעיל בצה"ל הועיד לו כבר ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך השלטת את התפקיד הרָם. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד היה אדם מוכשר בפני עצמו וגנרל צבאי מוצלח אך מינויו היה גם זכר לידידות והברית האמיצה בין השלטון לבין אנשי הפלמ"ח וההגנה. השלטון לא שכח את אנשי הדור ההוא. אלעד פלד היה בוגר קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח בג'וערה ב- 1947 ומפקד פלוגה שנלחמה במלחמת העצמאות 1948 בצפת ומשטרת נבי יושע בגליל. "הוא אחד משלנו", אמרו אנשי מפא"י ותנועת העבודה וראש הממשלה לוי אשכול סמך ידו על המינוי. כמובן שלא עלה בדעתו של ישראל גלילי לאתר איש מקצוע ומועמד מתאים מהאגף הימני של המפה הפוליטית, מ- גח"ל למשל, רחמנא לִצלן. ברזומה של אֵלְעַד פֶּלֶד כתוב כי היה פלמ"חניק בעברו. קריטריון מיטיב. וודאי שלא מפריע. הפקדת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית המסונף למשרד ראש הממשלה בידיו של אלעד פלד הייתה מחושבת היטב. הממנים בעניינים האלה לא לקחו שום סיכון ומינו מישהו משלהם. השלטון תמיד חמד את השידור הציבורי ושר ההסברה ישראל גָלִילִי פקח עליו עַיִן. לפעמים שתיים.

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן פרסם ב- 8 בפברואר 1967 מאמר מערכת חריף בגנות מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד שכותרתו הייתה, "צבא ההסברה של גָלִילִי". במאמר המערכת כתב בין השאר, "מה פירוש המינוי החדש של האלוף אלעד פלד כאיש האחראי (ליד השַר ישראל גָלִילִי) על "ההכנות להקמת טלוויזיה כללית ? האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד עודנו מכהן כמפקד המכללה לביטחון לאומי. מה יעשה איש צבא זה שרשות השידור אינה מסוגלת לעשות בעצמה, המידה שאינה עושה זאת כבר עכשיו ? מה פירוש התפקידים הנקראים בשֵם "תיאום עם האוצר", או "תיאום עם הדואר", או "בנושאים שונים אחרים", כפי שמסבירים השלטונות את המינוי החדש ? מדוע אין רדיו 'קול ישראל' יכול לתאם תקציבים עם האוצר או להידבר עם מהנדסי הדואר כמו ב- 18 השנים האחרונות ? אילו סמכויות ניתנות בידיו של איש צבא במדים ולאיזו מטרה ? חוק רשות השידור איננו חוזה "עוזרים מיוחדים", לא לענייני שידור ולא לענייני "תיאום" ליד שר ההסברה אף כי הממשלה עדיין נזהרת מלכנותו כך. החוק בא להגן על עצמאותה הפוליטית של רשות השידור בכך שהוא מתיר לממשלה רק למנות או לפטר את מנהל רדיו 'קול ישראל'. מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נעשה בתקופה, בה מתרבות והולכות התלונות בקרב העילית השלטת על עצמאותה היתירה, לדעתה, של תחנת השידור. אין זה סוד שאנשים בצמרת המערך מדברים על "השתוללות" ברדיו "קול ישראל", ומתכוונים לתוכניות פוליטיות בהן נמתחת ביקורת על מנהיגים ומפלגות . אין זה סוד ששרים אחדים, ביניהם מר ישראל גלילי מנסים ואינם מצליחים – לרתום את "קול ישראל" לעגלת התעמולה הממשלתית. אין זה סוד ששרים אחדים אינם מרוצים ממידת אי התלוּת שמנהל "קול ישראל" מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עדיין מסוגל להרשות לעובדיו. האם מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הוא בחזקת רמז גס למר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ? העתיד אֵלְעַד פֶּלֶד לרשת את מקומו ? או לשמש בקרוב בתפקיד מקביל לוֹ כמנהל הטלוויזיה. שתי האפשרויות מעוררות שאלות. עדים אנו לחדירה בלתי רצויה לתוך רשות השידור, החייבת להיות גם עצמאית וגם אזרחית : חדירה פוליטית מצד השַר ישראל גָלִילִי וחדירה צבאית לתחום אזרחי מובהק. שתיהן אינן רצויות".

ראה "הארץ" מ- 8  בפברואר 1967. מאמר מערכת של גרשום שוקן עורך עיתון "הארץ", וכותרתו " צבא ההסברה של גלילי".

טקסט תמונה : 1968. שר ההסברה ישראל גלילי והממונה על שירות השידור מתבונן בחדר הטלקס של צוות ההקמה בקומה החמישית ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקרא "בית היהלומים", ושכן בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבר לא השתנה מאז ימי בראשית של השנים 1967 ו- 1968. עשר שנים מאוחר יותר כשהליכוד (גח"ל – גוש חֵרוּת ליבראליים) יחדיו עם מפלגת ד"ש הביסו את המערך בבחירות לכנסת ה- 9 בחודש מאי 1977, הדיח השלטון החדש בראשות ראש הממשלה מנחם בגין את המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי (לא עשה זאת מייד, אלא המתין שנתיים) ומינה במקומו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. שנה קודם לכן ב- 1978 סיים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וַולְטֶר אֵיתָּן שתי קדנציות ניהול רצופות. הוא היה פרי מינויה של ממשלת גב' גולדה מאיר. את מקומו תפש דִיקָן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן, איש מוצהר של מפלגת "חֵרוּת". יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד ורְאוּבֵן יָרוֹן לא המתינו זמן רב מידי וסילקו בקיץ 1979 מהטלוויזיה שני מקצועני טלוויזיה ראשיים בתפקידם מעמודי התווך של רשות השידור ומי שנחשבו לאנשי שמאל. הם הדיחו את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והרחיקו בעקבותיו גם את מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום מאנשי בראשית של צוות ההקמה. מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. יוסף "טומי" לפיד טען להגנתו שהשניים לא הודחו אלא סיימו את קדנציות הניהול שלהם. ארגומנטציה מדויקת, אך מן המפורסמות הוא כי אי הארכת מינוי איננה ביטוי לאות הערכה ופירושה הדחה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הודחו ובעקבותיהם פרש גם דן שילון אף הוא מאנשי בראשית של צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד. בהיותו איש חכם ו- Copywriter מבריק ברמתו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הגה מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ב- 1979 את סלוגן הניהול הטרי והלאומי שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא נייטראלית". ייתכן ועל פי שיקול דעתו וגם בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן שותפו למנהיגות רשות השידור נחשבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם לעיתונאים ניטראליים, למוקצים מחמת מיאוס, ולכן באו על עונשם. הרי פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מן המניין במרכז מפלגת חירות ב- 1979) סיפר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2004 בביתו בשכונת רחביה בירושלים כי היה מנוי וגמור עמו לסלק פעם אחת ולתמיד את ארנון צוקרמן מתפקיד ניהול הטלוויזיה. הודעתי לידידי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בזו הלשון, "או אני או ארנון צוקרמן. תחליט. עד כדי כך לא האמנתי בארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה מוּטֶה באופן ברור לטובת השמאל. לא האמנתי לו ו-בו", ניסח בפניי את הטקסט במין גאווה שכזאת. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל דמעה על פרישתו של מוטי קירשנבאום משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וודאי לא על זו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הוא מינה את צְבִי "צְבִיקָה'" שַפִּירָא לשעבר מפקד רדיו גלי צה"ל לתפקיד מנהל חטיבת התוכניות החדש במקומו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, ולעצמו נטל את הפיקוד גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא שימש במקביל במשך שבעה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 בשני תפקידים יחדיו, מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רק במארס 1980 מינה את יִצְחָק "צַחִי'" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן שסולק כבר בסופו של חודש יולי 1979. אך בַּל אקדים את המאוחר. ראה הספר "מטמורפוזה" (חלק ג') בטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

בראשית שנת 1967 טֶרֶם הופיעו הסימנים המבשרים על מלחמת ששת הימים שנסיבותיה היו בלתי צפויות ודרמטיות. ב- 7 באפריל 1967 עיבדו חקלאים טרקטוריסטים מקיבוץ האוֹן חלקת אדמה ממזרח לכינרת. הסורים ירו כהרגלם אֵש מרגמות על החקלאים וחיל האוויר הישראלי הזניק את מטוסיו כדי לשתק את אֵש האויב. הצבא הסורי שלח את טייסי המִיג שלו לבלום את טייסי המִירָאז' הישראליים. בתוך חמש דקות הפילו הטייסים שלנו 6 מִיגִים סוריים והשאר ברחו לדמשק. אף על פי כן טרם דובר על מלחמה כוללת . ב- 15 במאי 1967 בעת מצעד צה"ל ביום העצמאות ה- 19 מסר אלוף המודיעין אהרון יריב לרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול כי שליט מצרים גָ'אמַל עַבְּדוּל נַאצֶר מזרים כוחות גדולים לחצי האי סיני בגלל המתיחות בגבול הצפוני בין ישראל לסוריה. הצבא המצרי הכריז על כוננות צבאית מלאה וגָ'אמַל עָבְּדוּל נַאצֶר סגר את מיצרי טִירָאן בפני אוניות ישראליות העושות את דרכן לנמל אילת. מדינת ישראל החלה בגיוס מילואים נרחב. כעבור שלושה שבועות  ב- 5 ביוני 1967 פרצה המלחמה שנודעה בשם, "מלחמת ששת הימים". באותה העֵת בראשית 1967 לפני שנשבו רוחות קרב מינה ראש הממשלה לוי אשכול את עצמו ליו"ר וועדת השרים לענייני הקמת הטלוויזיה הכללית והיה נחוש להזיז את הפרוייקט קדימה . בוועדה היו חברים גם השַר ישראל גָלִילִי, שַר הבריאות ישראל ברזילי, שַר המשפטים יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא, שַר החינוך זלמן אָרָן, שַר הדואר יִשְרָאֵל יְשַעְיָהוּ, שַר הסעד יוֹסֵף בּוּרְג, ושַר הפיתוח והתיירות משה קוֹל. כל הזמן צצו קשיים בדרך . ההצבעה בעד הקמת הטלוויזיה לראשונה במדינת ישראל שנועדה להתקיים בישיבת הממשלה ב- 2 באפריל 1967 לא צלחה. כמה מהשרים חששו וטרם גיבשו דעה סופית. ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל ביקש לדחות את ההצבעה לישיבתה הבאה . ניתנה שהות נוספת  לחברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת להתייעץ בטרם הודעת הממשלה בעניין הקמת הטלוויזיה הכללית . הוחלט כי וועדת השרים תברר את הבעיות החדשות שהתעוררו בעניין הפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. זה היה עיכוב זמני בלבד. לא ניתן היה לעצור עוד את מיסוד הטלוויזיה בארץ ציון ארצו של עַם הַסֶפֶר. על מסמך הדחייה מ- 4 באפריל 1967 הייתה חתומה מזכירת הממשלה החרוצה, הדייקנית, והפדנטית גב' יָעֵל עוּזַאי  [5]  שלא ידעה ליאות. המסמכים מוכיחים כי היא קידמה היטב ובנחישות את הדיונים בממשלה שעסקו בהקמתה של הטלוויזיה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : ינואר 1966. מזכירת הממשלה גב' יעל עוזאי יושבת בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין השר ישראל גלילי (משמאל) בישיבת ממשלה העוסקת בקידום הקמת הטלוויזיה במדינת ישראל. בגבם למצלמה השרים אבא אבן (מימין) ויעקב שמשון שפירא. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך : 4 באפריל 1967. מסמך של מזכירות הממשלה עליה חתומה יָעֵל עוּזָאי . הממשלה מחליטה לדחות לישיבה הבאה את ההחלטה בעניין הצבעת חברי הממשלה וסיעותיהם בכנסת על הודעת הממשלה בעניין הטלוויזיה הכללית. נקבע כי וועדת השרים תברר במשך השבוע את הבעיות שהתעורר בקשר להפעלת הטלוויזיה ותביא מסקנותיה לישיבה הבאה של הממשלה. (גנזך המדינה בירושלים).

החלטה מס' 415 של ממשלת ישראל מ- 2 באפריל 1967 מעידה כי מאמצי ראש הממשלה לוי אשכול בדבר הקמת הטלוויזיה הכללית התעכבה במקצת , אך בישיבתה הבאה החליטה הממשלה ברוב של שמונה שרים נגד חמישה על הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית" (אנטי תזה לשמה של "הטלוויזיה הלימודית") . הממשלה החליטה כי הטלוויזיה הכללית לכשתקום תפעל במסגרת רשות השידור ולא תשרת את מערכת הבחירות לכנסת ה- 7 שנועדו להיערך ב- 1969. עוד נקבע כי הממשלה תפקח על התוכניות המשודרות.

ראה הספר עב הכרס בן כ- 8000 (שמונת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי :  "8 ימי בראשית".

סוף הפוסט מס' 186 א'. הועלה לאוויר אחה"צ של יום שישי – 29 במארס 2013. ראה המשך "8 ימי בראשית" (2) בפוסט הבא מס' 187. 

[10]  לאחר קום המדינה יצא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בסוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה- 50 במסע שכנוע בו ביקש משרי ממשלתו ומתושבי מדינת ישראל לעַבְרֵת את שם משפחתם הלועזי לשם עברי. מאות אלפים נענו לקריאתו המקורית הזאת. להלן כמה דוגמאות : דוד בן גוריון – גְרִין,  משה שרת – שֶרְתּוֹק , גולדה מאיר – מֵאִירְסוֹן, פנחס ספיר – קוֹזְלוֹבְסְקִי, ישראל גלילי – בֶּרְצֶ'נְקוֹ, יגאל אלון – פַּיְיקוֹבִיץ', חנוך גבתון – אוֹפְסִיָאנְקוֹ, בנימין אליאב – לוּבוֹצְקִי, נחמיה בן אברהם (גולדברג), חיים יבין – קְלוּגֶר, יורם ארבל – אָרְבִּיטֶר, דן שילון – שוּלְקִיס, אבא שלי ז"ל משה בְּלִינְדְמַן חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שֵם משפחתו ב- 1954 ל- אלרואי.

פוסט מס' 845 א'. הועלה לאוויר ב- 30 בנובמבר 2019.

ראה המשך פוסט מס' 845 (2) של "8 ימי בראשית".

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות, ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי , ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 845. שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (2) של בריאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והקמתה מעפרה. מדובר בסיפור פוליטי – תקשורתי פר אקסלאנס (Par excellence) רווי אמביציות משני הצדדים, של אנשי הטלוויזיה הצעירים והשאפתנים ולא פחות של הפוליטיקאים הוותיקים הניצבים מנגד. קטע קצרצר שני מתוך הַסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. הַסֶפֶר עָב הַכָּרֶס מכיל כ- 10000 עמודים. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים. הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז שנת 2000 ועדיין אנוכי חוקר וכותב, הקרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2014. הספר עָב הַכָּרֶס בן 10000 / רְבָבָה עמודים שחקרתי וכתבתי והקרוי, "8 ימי בראשית", מתעד את תהליך הקמתה המאוחרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (נקראה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית") בחֲמֵש השנים שבין 1967 ל- 1972. אבל לא רק. הספר סוקר במקביל את התפתחות הטכנולוגיה והתוכן בעולם הטלוויזיה הבינלאומית בעיקר במדינות אנגליה, ארה"ב, גרמניה, רוסיה, יפן , וצרפת בארבעים השנים שקדמו להקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ מבקש להקים את הטלוויזיה הישראלית ברוח השידור הציבורי של ה- BBC הבריטי ולא על פי המודל של הטלוויזיה המסחרית האמריקנית. חלקו האחרון של המסמך מְתַּעֵד את ניסיונותיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הצעירה להשתלב במערך השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי , וביניהם : מונדיאל מכסיקו 1970, משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, ומהלכי הפקת שידורי אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כולם מתוכננים ומופקים ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. באולימפיאדת מינכן 72' מתרחש האסון הנורא בו נרצחים 11 ספורטאים ישראליים. אסון מינכן הוא במידה רבה כרוניקה של רצח וטרגדיה ידועה מראש באווירה פסטורלית של תקווה, עליצות, ושמחת נעורים אולימפית. באותה תקופה בה עורכים שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי את הכנותיהם לקראת השידורים האולימפיים, קבוצת הטלוויזיה האולימפית המערב גרמנית המיוחדת בת 2000 עובדים הקרויה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) ראה [1], מתכננת את הפקת סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי עבור 150 רשתות רדיו וטלוויזיה בעולם. ראש המשלחת הישראלית האולימפית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין, מתכנן את הסידורים הלוגיסטיים והארגוניים של השתתפות ספורטאים ישראליים לראשונה על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ושיכונם בכפר האולימפי במינכן 72'. הספורטאים הישראליים מתכננים להגיע לשיא היכולת הגופנית שלהם באולימפיאדה הגרמנית. יו"ר הוועד האולימפי הגרמני שהוא גם יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Dr. Villy Daume) מצהיר בזן הלשון : "אולימפיאדת מינכן 1972 לא תהיה אולימפיאדת ברלין 1936", ויחדיו עם סגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) הם משלימים את הכנות האחרונות הנוגעות לאירוח רבבת ספורטאים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה. ההכנות נמשכות שש שנים רצופות מאז 1966 ועלותן נאמדת אז בסכום עצום שלכ- 2000000000 (שני מיליארד) דולר. בעוד כל אלה דרוכים, מתוחים, ונכונים לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה, חורשים במקביל בסודי סודות שני ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו אייאד ואבו דאוד בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת את מזימת חטיפתם ורציחתם של ספורטאים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה הנוטלים חלק בתחרויות ומשתכנים בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31. ואומנם האסון מתרחש. הטרור הפלסטיני מוליך שולל את שירותי  הביטחון הישראליים והגרמניים באשמורת בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

הערה : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהוא טרילוגיה הקרויה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הספר הראשון בטרילוגיה נקרא : "ההכנות". הספר השני בטרילוגיה נקרא : "הרצח והטבח". הספר השלישי בטרילוגיה נקרא : "מטמורפוזה".

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. המחקר, כתיבת הטקסט, חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות ומכלול ההפקה – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2014. חלקם טרם הסתיימו.

הספר "שמונה ימי בראשית" מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה, פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה, מכלום, מבראשית. לא היה כאן שום דבר לפני שני אנשי החזון והמעש היקרים האלה. באותה מידה הספר הזה, "שמונה ימי בראשית", מוקדש באהדה לשַר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) בממשלתו של לוי אשכול, האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967.

המסע השני. 

בשנת 1965 היה מנוי וגמור עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול להקים טלוויזיה במדינת ישראל כמו בכל המדינות המתוקנות ולא מתוקנות. בתחום הזה פיגרה ישראל בשנות דור אחרי מדינות העולם החופשי באירופה, ארה"ב, כמו גם אחרי מדינות מתקדמות כאוסטרליה, יפן, וקנדה. השרים בממשלתו של לוי אשכול היו חצויים בעניין הקמת רשת טלוויזיה בישראל ואת דעותיהם השונות, המגוונות, וגם המשונות ניתן למצוא בסטנוגרמה של ישיבת הממשלה ב- 5 במארס 1965 בגנזך המדינה. מדובר בפוליטיקאים יישרי דרך אולם תמימים ומנותקים לחלוטין מהנעשה בתקשורת האלקטרונית הבינלאומית. עיון בסטנוגרמות הממשלתיות הרבות מהימים ההם במחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה (שמורות בגנזך המדינה) שעסקו בהקמת הטלוויזיה בארץ מלמדת כי השרים הכירו וגם לא הכירו את האומה הנבחרת היושבת בציון . פרופסור אליהוא כ"ץ מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרסם ב- 1970 מסה ענקית שקרא לה "The Television Comes to The People of The Book". מתברר כי "עַם הספר" הוא עַם ככל העמים שחפץ לצפות כמו כולם בטלוויזיה. הטקסט הבא מופיע גם בספר התיעודי המרתק והמעניין (מאוד) "בית היהלומים" של מר צבי גיל מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית  בשנים 1974 – 1971. (הספר יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים).

רב שיח ממשלתי (1) בשנים 1967 / 1966 בראשות ראש הממשלה לוי אשכול בטרם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה.

שר המשפטים דוב יוסף : "אני מסכים שלא נוכל למנוע הכנסת טלוויזיה למדינת ישראל כמו שאי אפשר למנוע את גאות הים, אולם חייבים להביא בחשבון שהטלוויזיה גורמת הרבה נזק. אני יודע על משפחה בירושלים שהיא מוכרחה לעזוב את הארץ מפני שיש לה נער בן 12 שהתמכר לטלוויזיה והיא חסרה לו. אז למה לנו הצרה הזאת. אני מודע שהמצב אבוד אבל למה למהר ?"

ראש הממשלה לוי אשכול : מה פירוש מהר ? נסיעה עם סוסים, חמורים, הליקופטר, ו/או מטוס ? מה פירוש למהר ?

שר העבודה יגאל אלון : גם הוא היה מבין השרים החוששים להקמת טלוויזיה בישראל . מאוחר יותר כשהתמנה בסופה של שנת 1969 ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לשר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור הציג עמדות ליברליות ופתוחות יותר : "מי שאומר שטלוויזיה יהודית תחסום שידורים בשפה הערבית אומר בעצם גם גם כי שידורים בארצות ערביות יחסמו שידורים מישראל. אם נגיע לכך הרי הצופים יצפו יותר בשידורים הערביים מכיוון שריקודי בטן מושכים יותר מפילוסופיה".

ראש הממשלה לוי אשכול : "גם לנו יש כבר סטריפטיז".

שר המשפטים דוב יוסף : "מזה אינני מאושר".

ראש הממשלה לוי אשכול : "אבל זה המצב".

שר העבודה יגאל אלון : "יש לי ספק ביכולתינו לעשות טלוויזיה טובה ועלכן נצטרך למלא את השידורים בטלוויזיה הישראלית בתוכניות זולות . הנה בגל הקל של הרדיו יש סטיות . אני נגד פרסומות קלוקלות (בנושא צרכנות וזכויות האזרח ברדיו) שמשחירים את פני הממשלה , וכולם אומרים לי שזאת תוכנית מעניינת מאוד" .

שר המסחר והתעשייה חיים צדוק : "זה לא בגל הקל".

שר המשפטים דוב יוסף : "על אחת כמה וכמה שזאת בעיה רצינית".

שר העבודה יגאל אלון : "לא אנו נהיה אדונים לתכנים בטלוויזיה. ברור שהבחירה תהיה בידי האזרח והוא זה שיבחר במה שנראה לו טוב, ואז נכניס גורם קלוקל כמו ספרות פורנוגרפית". 

סגן ראש הממשלה אבא אבן : "זה נימוק חריף נגד מכבש הדפוס" .

שר העבודה יגאל אלון : אבל הייתי גוזר צנזורה חריפה על ספרות כזאת שכן זה חמור יותר מאשר ביקור להקת ה- Beatles (חיפושיות הקצב) בארץ" .

שר הדתות זרח וורהפטיג : (מסכים לחלוטין עם נימוקיהם של יגאל אלון ודוב יוסף) "יש הרבה דברים שמוטב שלא היו נבראים כמו עישון סיגריות ופצצת אטום, אולם הם קיימים כמו הטלוויזיה, ולכן אין למהר לקראת הפגע הזה".

סגן ראש הממשלה אבא אבן : "אני חושב שאם אי פעם יעלה היסטוריון על הדיונים האלה הוא ישתומם על האבסורד. מדינת ישראל מוצפת מקלטי טלוויזיה ורואים מה קורה בארצות ערב .אני יודע זאת מן הנהגים בני עדות המזרח המבינים את השפה הערבית".

שר החינוך זלמן ארן : "בטלוויזיה הצרפתית יש תוכנית לסקירת ספרים חדשים וכי הטלוויזיה היא מכשיר יעיל להשכלת מבוגרים , מה גם שקיימת אפשרות שלא להפוך את הטלוויזיה למכשיר שלילי. לא נקרין בטלוויזיה שלנו סרטי בלשים ועלילות פליליות. מי שירצה לצפות בטלוויזיה תהיה לו גם מוטיבציה לראות דברים שישכילו אותו , כי הטלוויזיה מטבעה מתסיסה את מחשבתו של האדם . באשר למצב הכלכלי ראיתי באיטליה מערות שלפתחן אנטנות טלוויזיה" . (הערה : ראש הממשלה לוי אשכול ושר החינוך זלמן ארן חנכו במארס 1966 את הקמת מרכז הטלוויזיה החינוכית – לימודית ברמת אביב במימון המולטי מיליונר היהודי – בריטי אדמונד רוטשילד)

שר החקלאות חיים גבתי : "הקמת טלוויזיה בארץ יכולה להיות לברכה בתחום החקלאות , באמצעות הדגמות.

שר המסחר והתעשייה חיים צדוק : אני מאמין שהטלוויזיה תהיה מנוף לפיתוח התעשייה האלקטרונית והתקשורתית בארץ".

שר המשטרה בכור שטרית : " אני רואה בטלוויזיה מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בין הצופים הערביים מעבר לגבול".

התמונה הפוליטית השתנתה לחלוטין בראשית 1967. שר ההסברה בממשלת לוי אשכול ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען והשתייך כמו יגאל אלון למפלגת "אחדות העבודה") הטיל בפברואר 1967 על האלוף אלעד פלד (עמד להשתחרר מצה"ל) את התפקיד להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה. אולם שרי מפ"ם ובראשם שר הבריאות ישראל ברזילי (חבר קיבוץ נגבה) התנגדו להקמת הטלוויזיה הכללית (כפי שכונתה אז בפי כל). ישראל ברזילי ביקש לדחות את הקמת הטלוויזיה הכללית לשנתיים ימים עד לאחר הבחירות של 1969 כדי למנוע מצב בו הטלוויזיה תשמש לצורכי בחירות. כמוהו סבר גם שר הפיתוח איש מפ"ם מרדכי בנטוב (חבר קיבוץ משמר העמק).

רב שיח ממשלתי (2) בשנים 1967 / 1966 בראשות ראש הממשלה לוי אשכול בטרם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה.

שר ההסברה ישראל גלילי ב- 1967 : "אשמח מאוד להיווכח שנגינת לודוויג וואן בטהובן עוזרת למערך בבחירות".

שר הבריאות ישראל ברזילי (מוסיקאי בעצמו) ב- 1967 : "ומה למשל עניין לא מוסיקאלי כמו חנוכת בית חולים חדש בתקופת מערכת הבחירות ?"

שר ההסברה ישראל גלילי ב- 1967 : "אז אל תחנוך בית חולים בתקופת מערכת בחירות".

שר הבריאות ישראל ברזילי ב- 1967 : "דווקא כן אחנוך".

שר הדתות זרח וורהפטיג ב- 1967 : לא אתנגד אם יצלמו אותי כשאני חונך בית כנסת".

ראש הממשלה לוי אשכול : "אני מבין שאם חונכים מסילת רכבת לאילת אסור יהיה שהקטר יצפור כדי למנוע השמעת תעמולה".

שר העבודה יגאל אלון ב- 1967 (התנגד ב- 1965 להקמת הטלוויזיה בארץ אך שינה את דעתו), וכה אמר : "גישתם של חברי מפ"ם היא בלתי חברית , חשדנית , ופוגעת . אפשר לחשוב שיש רק שני צדיקים בממשלה הזאת". יגאל אלון שהתנגד להקמת הטלוויזיה ב- 1965 היה עכשיו ב- 1967 גם שר התעסוקה ולכן תמך בהקמתה בנימוק שהקמת הטלוויזיה תהיה עתירת תעסוקה מעצם הקמתה. גם שר האוצר פנחס ספיר שהתנגד ב- 1965 להקמת הטלוויזיה בארץ הפך לתומך לאחר שנדהם מחדירת סיגנל הטלוויזיה הלבנונית להמון בתים ערביים בצפון הארץ. פנחס ספיר הבין שההחלטה על הקמת טלוויזיה היא גורם חשוב כטיעון במערכת בחירות ולא חשוב אלו תכנים ישדרו בה. חשקה נפשו של הציבור הישראלי בטלוויזיה.

באוקטובר 1969 סמוך למועד הבחירות לכנסת ה- 7 (נערכו ב- 28 באוקטובר 1969) טסה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לארה"ב ונפגשה עם הנשיא ריצ'ארד ניקסון. השגריר בוושינגטון יִצְחָק רָבִּין תכנֵן והֵכִין היטב את מסעה לארה"ב. מטרת הביקור היה להבטיח את הזרמת הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק האמריקני לישראל אך אסור היה לסַקֵר אותו מפני שחשיפת גולדה מאיר הייתה בבחינת תעמולת בחירות. הממשל האמריקני יצא מגדרו לערוך לגולדה מאיר סיור מלכותי ברחבי המדינה הענקית. האמריקנים הטיסו אותה למפגש עם כוכבי הוליווד וגם למילווקי העיר בה התחנכה וגדלה בטרם עלתה לישראל. כל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS, ו-NBC, ו- ABC חיזרו אחריה והזמינו אותה לאולפני החדשות, ראיינו אותה, והעניקו לה בימה לומר את דברה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הייתה כוכבת טלוויזיה מבוקשת ואישה חכמה ושקולה שידעה להופיע בפני המצלמות. בתום הריאיון עם CBS סיירה בביה"ס היסודי ב-מילווקי במדינת מישיגן שם למדה בראשית המאה ועשרים, ושהוסב זה מכבר לבי"ס של תלמידים שחורים. התלמידים שרו לכבודה את "התִּקְוָוה". יִגְאָל לוֹסִין שהיה אז כתב רדיו "קול ישראל" וליווה את מסעה המלבב של ראש הממשלה גולדה מאיר ברחבי ארה"ב זוכר כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות בינינו ב- 2009, כלהלן : "מכיוון שחוֹק השידור אסר על הטלוויזיה לצלם את מועמדי המפלגות כארבעה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה- 7 ב- 1969 וראה בכך הענקת שירות ולא סיקור עיתונאי, הטלוויזיה כלל לא תיעדה את אותו הביקור ההוא של גב' גולדה מאיר ב- 1969 בארה"ב. לא נותר שום זיכרון צילום מהסיור מרטיט הלבבות שלה בבית ספרה במילווקי והמפגש עם כוכבי הקולנוע האמריקני בהוליווד – בלוס אנג'לס".

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית "FACE THE NATION". (צלם מר משה מילנר. לע"מ תמורת תשלום) .

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ"ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [6]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל כבר ב- 30000 (שלושים אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן טלוויזיה. ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חֲזוֹן ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה. השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל, כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה, הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מ- תשכ"ה / מארס 1965 (מדובר בעידן רדיו "קול ישראל" בטרם קום הטלוויזיה הישראלית הציבורית), והוא יובא לאישור הכנסת. מטרת מינויו של אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כפולה : האחת, היה מדובר באמת באיש מוכשר ורציני ובעל יכולות בשם אלעד פלד, והשנייה, לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו "קול ישראל" השאפתן חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960, להיבחר במקומו של צְבִי זִינְדֶר [7]לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית. חֲנוֹך גִבְתוֹן נָשָא באופן טבעי מימים ימימה את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה עיתונאי ואיש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה הקרויה "קול ישראל" בהצלחה רבה בשנים 1967- 1960, ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון (וגם יִרְאָה) של עובדיו. הוא נחשב בעיני רבים מהם למנהל, מנהיג, ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית. אדם בעל יוזמה, ברוך כישרון, ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה, על פיו יישק דבר. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים ומ- מעריציו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון. חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים. מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם. אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו "קול ישראל" לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות, האקטואליה, וענייני היום. בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים. הרדיו קדם לאחות הצעירה, הטלוויזיה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [8]. בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור.

יִגְאָל לוֹסִין (יליד 1936) עיתונאי ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הכללית, החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט בן 23 באוניברסיטה העברית בירושלים. זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו. הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון המפא"יניקי בעבודת הרדיו כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר הרבות שערכתי עמו בשנים 2017 – 2009 : "…חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר ובעל סמכות, אך גם קצת שקרן וקצת רמאי בשל רצונו לפעול כ-מְשַרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של המנהל הקודם צְבִי זִינְדֶר. רדיו "קול ישראל" היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו והדיח את צְבִי זִינְדֶר. אחת הדוגמאות הייתה "המהדורה המשולבת" תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו "קול ישראל" ב- 1962…".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כתב רדיו "קול ישראל" יגאל לוסין (מצד ימין מרכיב משקפיים כהות עם המיקרופון וה- נגרה / מכשיר להקלטת Sound) מתעד את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון שהתנגד בצורה נחרצת להקמת טלוויזיה במדינת ישראל. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : המנכ"ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק, רות חביליו (חברת סגל משרד ראש הממשלה), המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב, שרה מלצר (גור), המזכיר האישי יצחק נבון, ומזכיר הממשלה זאב שרף. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה. (באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יגאל לוסין עיתונאי עַל לשעבר ברשות השידור ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית מוסיף לי וממשיך, כלהלן : "ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי והפופולארי של התוכנית, "המהדורה המשולבת". הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד. טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית. הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה, הרי ברור שיעיפו אותו. הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית. אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6  ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא"י והקמת מפלגת רפ"י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין, טֶדִי קוֹלֶק, יצחק נָבוֹן, ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש טוֹטוֹ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות. חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ"י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים. אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון, 10 מנדטים. צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה. מפלגת מפא"י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו "מפלגת המערך" בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן. תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי. השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ"י של דוד בן גוריון 20 מנדטים, מעין משאלת לֵב, ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ללֵוִי אֶשְכּוֹל. איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים ריכלו ו-דיברו על כך. חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים. את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון. במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר, יוֹסִי שַרִיד, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, אנוכי וגם אחרים. הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67' ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי "גַּל נָעוּל" ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו . שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים. הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר. חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק "אִיז'וֹ" רָגֶר. זה לא היה נכון. מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו, ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו 'קול ישראל' מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו. בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר, גב' מרים רוֹטְשִילְד אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, יעקב לַמְדָן, ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. האווירה ברדיו "קול ישראל" אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת". לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הסֵאָה והיו רבות ממעלותיו. המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן מהרדיו. היה מנוי וגמור עמו להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו. עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן. הוא לא התערב, רק הגה את הסלוגן : "צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם". אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו".

טקסט תמונה : 1963. ימי רדיו "קול ישראל" בטרום עידן הטלוויזיה. הכתב יגאל לוסין (קיצוני מימין למעלה, משופם ומרכיב משקפיים כהות) מתעד את יום הולדתו ה- 85 של הפילוסוף הנודע מרטין בובר בירושלים. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "גַּל נָעוּל" יצא לאור בספטמבר 1966 ע"י וועד הגג של עובדי רשות השידור בירושלים , אך המערכת האמונה על הישראליות והשפה העברית, הדגישה בעמוד השער את התאריך העברי של ההוצאה, תשרי תשכ"ז. המאייר היה יָרוֹן לוֹנְדוֹן. הביטאון העניק לעיתונאי יִגְאָל לוֹסִין הזדמנות לכתוב מאמר ארוך וחריף ובעל חשיבות קלאסית אודות יחסי עיתונאות – ממשל לו העניק את הכותרת, "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו 'קול ישראל' ". יִגְאָל לוֹסִין תקף את הנאמנות שמגלים מנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן יחדיו עם חברי הוועד המנהל של שירות השידור בראשם ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו בִּנְיָמִין אֵלִיאָב כלפי השלטון, עד כדי כך שהם הופכים להיות עושי דברם, ומעדיפים את הנאמנות הזאת על פני הלויאליות המקצועית לעיתונאות האלקטרונית של הרדיו הציבורי. חשיבות המאמר נעוצה בעובדה שעיתונאות אמיתית ובעלת יושרה צועדת תמיד בקו מקביל לקו המקביל של התנהלות הממלכה. אין שוררת ידידות במשטר דמוקרטי בין השלטון לבין העיתונאות שתפקידה לבקר את מעשיו. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה את מקבילו הוא טעות מתמטית ומוסרית שאין עליו סליחה. האשמה שגלגֵל יִגְאָל לוֹסִין לפתחה של הנהלת שירות השידור הייתה משב רוח עיתונאי מרענן שהשיב מלחמה שערה להנהלה שעושה על פי דעתם את דברה של הממשלה. שר החינוך והתרבות זַלְמָן אָרָן קרא למנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן ולוועד המנהל של שירות השידור לנקוט אמצעים משמעתיים חריפים נגד כותבי ועורכי הביטאון ולהענישם ביד קשה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן שראה את עצמו בסופה של 1966 כמועמד וודאי למשרת מנהל הטלוויזיה לכשתקום, התנגד לקריאת זַלְמָן אָרָן מפני שחשב שבהענשת יִגְאָל לוֹסִין טמונה מלכודת שתהפוך אותו לקדוש מְעוּנֶה, ותבליט מחלוקת ותפישת ניהול פנימית בתוככי רדיו "קול ישראל" לסכסוך גלוי לעין כל.

זה לא שירת את מטרתו להעפיל לצמרת הטלוויזיה. הוא הבליג. יָרוֹן לוֹנְדוֹן (בן 80, היום) נחשב לאחד משדרני הרדיו והטלוויזיה החשובים ביותר שנולדו במדינת ישראל מאז ומעולם. הוא גם כותב מוכשר בתחומי הפובליציסטיקה השונים בעיתון "ידיעות אחרונות", פזמונאי מחונן [9]  ואמן – צייר ומְאַיֵיר שנמנה על אותה קבוצת אנשי רדיו "קול ישראל" בראשות חַגַּי פִּינְסְקֶר שחוללה בעשור ה- 60 במאה הקודמת את מהפכת שידורי החדשות. ירון לונדון נולד ב- 24 באוגוסט 1940 בתל אביב לאָבִיו השחקן תיאטרון "המַטְאֲטֵא" בְּצַלְאֵל לוֹנְדוֹן ואִמוֹ מַתְּיָה. בצלאל לונדון היה ממייסדי "המַטְאֲטֵא" ולאחר שהתיאטרון נסגר הצטרף לתיאטרון "האוֹהֶל". בצלאל לונדון השתתף גם כשחקן בתסכיתי רדיו. יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל באווירת התרבות של הימים ההם, תיאטרון וקריינות. למזלו חונן בקול רדיופוני ודיקציה דיבור מושלמת. ב- 1958 עבר בקלות את מבחני הרדיו של גלי צה"ל בפיקודו של בֵּנוֹ צוּר. הוא נודע בצעירותו כשובב ופורק עוֹל. באחת הפעמים הפעיל רימון עשן בתחנת הרדיו הצבאית ובתגובה נזרק ממנה. ב- 1960 ערך לו קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב מבחן קריינות, וקיבל אותו לעבודה בו במקום בשל איכותו.

יָרוֹן לוֹנְדוֹן זוכר בשיחות התחקיר שניהלתי עמו בביתו ב- 2008, כלהלן : "הפוליטיקה והרדיו היו משורבבים בעשור ה- 60 זה בזה עד כדי כך שרעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי גב' רחל ינאית בן צבי הרשתה לעצמה לצלצל לחֲנוֹך גִבְתּוֹן בדרישה מפורשת כי אעברֵת שם משפחתי "לונדון"  [10]. אני כמובן סירבתי. התרומה החשובה ביותר שלי כאיש תקשורת הייתה בתחום הרדיו במשדרי יומני החדשות והאקטואליה של "קול ישראל" בשנים 1966 ו- 1967 בראשותו של חגי פינסקר. זאת הייתה מהפכה עיתונאית אמיתית בתפישת שידורי החדשות ברדיו שהנהיג חַגַּי פִּינְסְקֶר והיו שותפים לה גם יִגְאָל לוֹסִין, יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל, יוֹסִי שַרִיד, דָן שִילוֹן, וכתבים אחרים. היומן היה חידוש מבחינת רמת ומהירות הדיווח, פריסת כתבים, וקצב שידור המהדורה. שימשתי יחד עם חַגַּי פִּינְסְקֶר מגיש ומראיין ביומני החדשות. יום אחד זימן אותי אליו ואמר לי, "אתה מגיש את יומני החדשות בצורה הטובה ביותר, גם טוב ממני" והפקיד בידי את ההגשה הבלעדית. חַגַּי פִּינְסְקֶר היה האיש שהשפיע עלי ביותר ברדיו "קול ישראל". צריך להבין שהשנים ההן מ- 1965 והלאה סימנו את ירידת כוחה של מפא"י ההיסטורית בהנהגתו של דוד בן גוריון וכוחה נשחק בשל "פרשת העסק הביש" במצרים והמאבק המכוער בין אמ"ן לשר הביטחון פִּנְחָס לָבוֹן בפרשת הריגול הכושלת בה הופעלו יהודים ציוניים בקהיר שנתפשו. תנועת העבודה התפצלה וכוחו של דוד בן גוריון סַר ממנו. מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתּוֹן נודע כאיש המפלגה הפרוגרסיבית, אבל בהיותו פוליטיקאי הבין שהוא צריך להיות מקורב לאנשי דוד בן גוריון טֶדִי קוֹלֶק ויִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי ששימשו בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל במשרד ראש הממשלה, ולקבל את תכתיביהם".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל על דוֹר קרייני רדיו בעלי שֵם של סוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה, כמו : חַגַּי פּינְסְקֶר, חַנָה בֵּן אָרִי, לֵאָה פּוֹרָת, פַּלְטִי בֵּן לָיִש, יַעֲקב מַלְכִּין, אֵלִיָהוּ כַּרֱמֶל, ואחרים שהמוניטין שלהם נשכח בינתיים ואבד.

טקסט תמונה : 1960. קריין הרדיו הוותיק פַּלְטִי בֵּן לָיִש (מימין) עם יִגְאָל לוֹסִין (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נשלח יָרוֹן לוֹנְדוֹן לשמש כתב רדיו "קול ישראל" בצרפת. ב- 1972 שב לישראל וביקש להתמנות למנהל חטיבת החדשות ברדיו במקומו של עַמוֹס גוֹרְדוֹן. מנהל הרדיו משה חובב והמנכ"ל שמואל אלמוג לא הסכימו למינוי. ב- 1973 גייס והביא מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית יִגְאָל לוֹסִין את יָרוֹן לוֹנְדוֹן מהרדיו לטלוויזיה. יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה מִיכָה לִימוֹר התנגד למהלך אבל איך שהוא הדבר צלח ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התברג לטלוויזיה הישראלית הציבורית והתבלט מייד בכל ארבעת הממדים הטלוויזיוניים התקשורתיים : כתיבה, קריינות, הגשה, ושידור. המיקרופון היה בפירוש ידיד אישי של ירון לונדון. גם המקלדת. ירון לונדון הוא איש מוכשר, נבון, חכם. רב אמן טלוויזיוני ורדיופוני שאלוהים העניק לו בנוסף לכל כישוריו גם מיתרי גרון איתנים, גמישים, ו-ייחודיים. ירון לונדון הוא במובנים עיתונאיים ו-תקשורתיים רבים הוא האחד שאין בלתו. הוא ירון לונדון היה בשעתו מגיש ו-קריין "מבט" אבל קנה את המוניטין הטלוויזיוני שלו כמגיש, מנחה, ומראיין ב- שתי התוכניות "טַנְדוּ" ב- 1975 ו- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ב- 1977. הבוסים שלו בעשיית והפקת "טַנְדוּ" היו יִגְאָל לוֹסִין ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל. ב- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ג'וּדִי לוֹץ ומנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. ירון לונדון הפך ברבות השנים למראיין הסקרן ביותר, הנוקב ביותר, והטוב ביותר בשידור הציבורי. היו כאלה שהוסיפו ואמרו גם, "החכם ביותר". ברי מעל לכל ספק כי המצלמה והמיקרופון נטו לו חֶסֶד (רָב).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט ארבעה עשורים של שנים. זהו אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין בשכונת רוממה ב-ירושלים. ירון לונדון (יושב ראשון משמאל), נערך לריאיון בשידור ישיר עם ראש הממשלה יצחק שמיר (יושב ראשון מימין) בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוכחים בהתייעצות בטרם השידור הישיר המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר (שני מימין) והבימאי חגי מאוטנר (שני משמאל). מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 היה אורי פורת. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1960. בית רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים. עיתונאי מערכת יומן החדשות של רדיו "קול ישראל" בעת עבודתם במשרדי המערכת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלושה עיתונאים ברדיו "קול ישראל" : יגאל לוסין, מִיכָה שָגְרִיר ז"ל (מדבר בטלפון), ויוסי שריד ז"ל. (באדיבות יגאל לוסין. צילם את התמונה עלי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִגְאָל לוֹסִין זוכר בשיחות התחקיר שלי שניהלתי עמו ב- 2009 כלהלן : "חֲנוך גִבְתּוֹן רצה להעניש אותי עד כדי סילוקי מרשות השידור אך הוא פחד להפוך אותי לקדוש מעונה וחשש מפני העובדים שתמכו בי ובמאמר שכתבתי . יותר מאוחר אמר לזַלְמָן אָרָן שאינני קדוש ואינני מעונה. בסופו של דבר הוא לא נגע בי".

טקסט מסמך : 1961. כתב "קול ישראל" יוסף "יוסי" שַרִיד מעשן סיגריה ומראיין את הסופר לווין קיפניס. (באדיבות יוסי שריד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. עמוד השער של הביטאון "גַל נָעוּל" שיצא לאור ע"י עובדי רדיו "קול ישראל". איור השער נעשה ע"י ירון לונדון. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי הביטאון בחרו את השם האדיטוריאלי "גַל נָעוּל" מתוך פרק ד' פסוק 12 מספר התנ"ך "שיר השירים", שָם נכתב : "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה. גַל נָעוּל מַעְיָין חָתוּם". בביטאון הזה כתב יגאל לוסין ב- 1966 את המסה החשובה, המעניינת, והביקורתית שלו אודות שידורי רדיו "קול ישראל" תחת הכותרת "ממלכתיות ומחתרת בשידורי "קול ישראל". המאמר הזה של יגאל לוסין שנכתב לפני 53 שנים היה רלוואנטי הרבה יותר מאוחר גם לנעשה ברשות השידור הציבורית רדיו + טלוויזיה של מדינת ישראל מאז התמנה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון.

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. "גַל נָעוּל" עלון פנימי שיצא לאור אז ע"י עובדי רשות השידור (רדיו "קול ישראל" בטרם הקמת הטלוויזיה הכללית). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי  "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל", המכיל שמונה פרקים. (עמוד מס' 1 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין, "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 2 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 3 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 4 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 5 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 6 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". (עמוד מס' 7 מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. הביטאון הפנימי "גַל נָעוּל". מאמרו העיתונאי החשוב של יגאל לוסין הדן ב- "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו "קול ישראל". הערה : המאייר הוא ירון לונדון. (עמוד מס' 8 ואחרון מתוך 8). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הביטאון "גַּל נָעוּל" הופיע פעמים ספורות בלבד ונגנז. שר ההסברה והממונה על שירות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי היה עֵר לרחשי העיתונאים המתקוממים נגד מנהיגותו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והבין ללבם. מאידך ראה בהתנהגות הזאת סוג של הפרת משמעת נגד הממסד כמו הפרות אחרות שבאו בעקבותיהן, וביקש את עצתו של היועץ המשפטי של הממשלה משה בֵּן זְאֵב כיצד לנהוג במפרי המשמעת בין כתליו של שירות השידור. הוא התעניין לדעת האם חוֹק שירות המדינה (משמעת) חל גם על עובדי רשות השידור. ב- 16 ביולי 1967 השיב לו היועץ המשפטי כלהלן :

טקסט מסמך : 16 ביולי 1967. מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה משה בֵּן זְאֵב לשַר ההסברה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי בעניין החלת חוק שירות המדינה בענייני משמעת על עובדי רשות השידור. בסיום מכתבו כתב היועץ המשפטי משה בן זאב כלהלן : "…מוטב לדעתי להתעלם אפוא מהעבירות המשמעתיות שבעבר ולדאוג להחלה מהירה של חוק שירות המדינה (משמעת) על עובדי רשות השידור…". (באדיבות גנזך המדינה ירושלים).

פוסט מס' 845 ב'. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

ראה המשך פוסט מס' 845 (3) של "8 ימי בראשית". 

[1]  DOZ הייתה קבוצת טלוויזיה מבצעית גרמנית אד הוק (ad hoc) שמנתה כ- 3000 (שלושת אלפים) עובדים והורכבה  ב- 1967 מאנשי שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות של מערב גרמניה ARD ו- ZDF, לצורך כיסוי בינלאומי של אירועי אולימפיאדת מינכן 1972 בלבד.

[2]  מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הכללית (הישראלית).

[3]  "לנקות את אורוות הטלוויזיה מהמאפייה השמאלנית", היה סלוגן פוליטי שרווח ובו השתמשו מפלגות הימין בעשור ה- 70 של המאה הקודמת.

[4] בשנת 1962 הסכימה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה הלימודית שמרכזה יהיה ברמת אביב (שייח' מוניס) במימון קרן משפחת רוטשילד העשירה. הטלוויזיה הלימודית החלה לשדר במארס 1966 ל- 12 בתי ספר באזור תל אביב.

[5] גב' יָעֵל עוּזַאי שימשה סגניתו של מזכיר הממשלה זאב שרף ובשנת 1962 מונתה למזכירת הממשלה בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון . היא כיהנה בתפקיד מזכירת הממשלה עד 1968. שנה אחת בתקופת דוד בן גוריון וחמש שנים בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול .

[6] על פי עדותו האישית של טלוף במיל. אלעד פלד כפי שנמסרה לי בשיחות התחקיר עמו. (אלעד פלד היה מח"ט גולני בשעה שאנוכי הייתי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני.

[7]  צְבִי זִינְדֶר לא אהב את החלטת הממשלה שהדיחה אותו ב- 1960 והציבה במקומו את חֲנוֹך גִבְתּוֹן. חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל את רדיו "קול ישראל" מ- 1960 עד 1965 ולאחר חקיקת חוק רשות השידור באותה שנה התמנה למנהל שירות השידור, ונשא בתפקיד הזה עד אוקטובר 1967. הוא הוחלף ב-1967 ע"י שְמוּאֵל אַלְמוֹג.

[8] צְבִי גִיל מספר בספרו הדוקומנטארי המעניין "בית היהלומים" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים בהמלצת הסופר נתן שַחַם) כותב כלהלן : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן שכה רצה במינוי לתפקיד מנהל הטלוויזיה והבין את המורכבות הפוליטית במינוי הזה, שלח ב- 1966 את מזכיר מערכת שירות השידור יצחק "אִיז'וֹ" רָגֶר ללונדון שם שהה שְמוּאֵל אַלְמוֹג (דמות תקשורתית אהודה ע"י ראש הממשלה לוי אשכול והשר ישראל גלילי) קריין ופרשן חדשות ברדיו בשנת חופשה לצורך לימודים אקדמאים לתואר MA, כדי להציע לו בשם חנוך גִבְתּוֹן להיות מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בהצעה הזאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג ביקש חֲנוֹך גִבְתּוֹן לקנות אמונם של לֵוִי אֶשְכּוֹל ויִשְרָאֵל גָלִילִי ולהבטיח את מינויו לראש צוות הקמת הטלוויזיה הכללית בישראל".

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר "בית היהלומים" סיפור הטלוויזיה הישראלית מאת צבי גיל. יצא לאור ב- 1986 בהוצאת ספריית הפועלים.

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר "בית היהלומים" סיפור הטלוויזיה הישראלית מאת צבי גיל. יצא לאור ב- 1986 בהוצאת ספריית הפועלים.

[9] שַדָּר הטלוויזיה המחונן ירון לונדון כתב את המילים לפזמונים מפורסמים שהפו בזמנו לשלאגרים : "אליעזר בן יהודה" (מלחין מתי כספי והזמרת חווה אלברשטיין), "שיר הטלפון", "גשר אלנבי", "החיים היפים", "לו הייתי פיראט", "בואי לאילת", "מִרְדָף", ואחרים.

[10] לאחר קום המדינה יצא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בסוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה- 50 במסע שכנוע בו ביקש משרי ממשלתו ומתושבי מדינת ישראל לעַבְרֵת את שם משפחתם הלועזי לשם עברי. מאות אלפים נענו לקריאתו המקורית הזאת. להלן כמה דוגמאות : דוד בן גוריון – גְרִין,  משה שרת – שֶרְתּוֹק, גולדה מאיר – מֵאִירְסוֹן,  פנחס ספיר – קוֹזְלוֹבְסְקִי, ישראל גלילי – בֶּרְצֶ'נְקוֹ, יגאל אלון – פַּיְיקוֹבִיץ', חנוך גבתון – אוֹפְסִיָאנְקוֹ, בנימין אליאב – לוּבוֹצְקִי, נחמיה בן אברהם (גולדברג), חיים יבין – קְלוּגֶר, יורם ארבל – אָרְבִּיטֶר, דן שילון – שוּלְקִיס, אבא שלי ז"ל משה בְּלִינְדְמַן חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו ב- 1954 ל- אלרואי.

סוף הפוסט 186 ב'. הועלה לאוויר בשעות אחה"צ של שבת – 30 במארס 2013.

ראה המשך פוסט מס' 845 (3) של "8 ימי בראשית".

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס'  845 ג' הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

פוסט מס' 845. שְמוֹנָה יְמֵי בְּרֵאשִית (3) של בריאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והקמתה מעפרה. מדובר בסיפור פוליטי – תקשורתי פר אקסלאנס (Par excellence) רווי אמביציות משני הצדדים, של אנשי הטלוויזיה הצעירים והשאפתנים ולא פחות של הפוליטיקאים הוותיקים הניצבים מנגד. קטע קצרצר שני מתוך הַסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "8 יְמֵי בְּרֵאשִית". מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. הַסֶפֶר עָב הַכָּרֶס מכיל כ- 10000 עמודים. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספר "שמונה ימי בראשית" מכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים. הוא הראשון במסגרת סדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי מאז שנת 1998 ועדיין אנוכי חוקר וכותב, הקרויה בשמה הכולל : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה רחבת ההיקף עוסקת בהתפתחות ותולדות שידורי הספורט, החדשות והתיעוד בטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים שבין 1884 ל- 2014.

הערה : הספר "שמונה ימי בראשית" מוביל לספר השני בסדרה שהוא טרילוגיה הקרויה  "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הספר הראשון בטרילוגיה נקרא : "ההכנות". הספר השני בטרילוגיה נקרא : "הרצח והטבח". הספר השלישי בטרילוגיה נקרא : "מטמורפוזה".

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. המחקר, כתיבת הטקסט, חיפוש ואיתור המסמכים והתמונות – נעשו בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2014. חלקם טרם הסתיימו.

הספר "שמונה ימי בראשית"מוקדש בהוקרה לשני אנשים אמיצי לב ובעלי יוזמה, פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד שהחלו בהקמת הטלוויזיה הישראלית בקיץ 1967 מעפרה, מכלום, מבראשית. באותה מידה הוא מוקדש באהדה לשר ישראל גלילי האדריכל המדיני של הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967.

המסע השלישי.

יִגְאָל לוֹסִין שהיה עיתונאי מוכשר וחרוץ, וגם הגון, נשלח ע"י מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל בדצמבר 1968 לשמש כתב שירות השידור בארה"ב. לאחר שובו ב- 1972 עבר לשורות הטלוויזיה באישורו של שמואל אַלְמוֹג ז"ל שהיה כבר מנכ"ל רשות השידור והפך לעיתונאי בעל מוניטין. מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל הזמין אותו להשתתף ב- "מוקד" יחדיו עמו ועם אלי ניסן בתוכנית שראיינה את ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר. ב- 1973 התמנה למנהל מחלקת סרטי תעודה והחליף בתפקיד את אָבִיטַל מוֹסִינְזוֹן (בנו של הסופר יִגְאָל מוֹסִינְזוֹן) שהפך להיות בימאי בטלוויזיה. ב- 1976 החל להפיק את הסדרה המונומנטאלית שלו והבלתי נשכחת, "עַמּוּד האֵש".

טקסט תמונה : 1972. אולפן א'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 48 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את תוכנית האקטואליה "מוקד" ו-בה שלושה עיתונאים שמראיינים את ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל חטיבת החדשות צְבִי גִיל, יִגְאָל לוֹסִין, אֵלִי נִיסָן, טכנאי הקוֹל יִצְחָק לִיכְטֶנְבָּאוּם (עומד), וגולדה מאיר מתראיינת ומעשנת כרגיל. (באדיבות מר יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי וותיק, ו- עורך ומפיק חשוב ומוערך בתולדות הרדיו והטלוויזיה הציבוריים זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2009, כלהלן : "זה היה "המוקד" הראשון שלי והייתי די חוצפן. כשראש הממשלה גולדה מאיר שאלה במהלך השידור שאלה רטורית, "מי הוא זה יאסר עראפאת ועל ידי מי נבחר כדי לייצג את העם הפלסטיני", שאלתי אותה בתגובה, "ומי בחר בהרצל לייצג את ענייני היהודים ?". היא מאוד כעסה עלי".

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית בעלת המוניטין ה- BBC שרשות השידור הישראלית עשתה מאמצים כבירים להידמות לה הוקמה בידי אנשי הרדיו הוותיקים של ה- BBC. בישראל הופקדה ההקמה בידי גנרל מהצבא. הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באוקטובר 1967 מניהול רדיו "קול ישראל" זכתה להדים שליליים בעיתונות ובציבור בארץ והפכה לפרשה צורמת בעלת צביון פוליטי. רבים הוקיעו את המהלך של השַר ישראל גלילי. אפילו שתי שחקניות התיאטרון המפורסמות חַנָה רוֹבִינָא מ- "הבִּימָה" וחנה מַרוֹן מ- "הקָאמֶרִי" מצאו לנכון להתערב בפרשה ושלחו ב- 18 באוגוסט 1967 מִבְרָק לראש הממשלה לוי אשכול בו הן מתקוממות נגד הדחתו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. "אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גִבְתּוֹן מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית, והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה", כתבו שתי השחקניות בטלגרמה ששלחו לראש הממשלה (המסמך שמור ומופיע בספר "8 ימי בראשית").

טקסט מסמך : 18 באוגוסט 1967. זהו המברק ששלחו שתי שחקניות התיאטרון גב' חנה רוֹבִינָא וגב' חנה מַרוֹן לראש הממשלה לוי אשכול ובו החשדות נגד שר ההסברה ישראל גלילי החותר לסילוקו של חנוך גבתון מתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל". (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

ראש הממשלה לוי אשכול , ירושלים

כבוד ראש הממשלה ,

אנו נאלצים להביע בפניך הרגשת אי רצון עמוקה על הלחצים הציבוריים של של שר ההסברה לסילוקו של מנהל קול ישראל .יהיו חילוקי הדעות ביניהם אשר יהיו , אין לדעתנו הצדקה לאותם דרכי לחץ המביאות נזק חמור לשמו הטוב של המוסד הממלכתי שחזר והוכיח בימי המלחמה כושר פעולה מצוין בהנהלתו של חנוך גבתון .

אל המערכה המתנהלת נגד חנוך גבתון מתלווה לפי תחושתנו טעם לפגם מבחינה ציבורית , והיא מעוררת דאגה כבדה באשר למניעיה . כאנשי תיאטרון העובדים זה שנים רבות עם רדיו "קול ישראל" ועם חנוך גבתון , אנו רואים חובה לעצמנו להביא לידיעתך השגותינו אלה .

בכבוד רב ,

חנה רובינא (הבימה)

חנה מרון

ישעיהו וויינברג (הקאמרי) 

גֵרְשוֹם שוֹקֶן ז"ל (אביו של מו"ל "הארץ" היום, עמוס שוקן יבד"ל) עורך עיתון "הָאָרֶץ" דאז שוב השתלח ופרסם מאמר מערכת ב- 27 באוגוסט 1967 בגנותו של השַר יִשְרָאֵל גלילי שכותרתו הייתה, " קומיסרים מאיימים על 'קול ישראל' ". כאוהד מפלגת "הציונים הכלליים" ניצל את פרשת חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וניגח את ממשלת מעמד הפועלים בראשות לוי אשכול. למונח קומיסר יש קונוטציה ריכוזית – קומוניסטית.                

השַר יִשְרָאֵל גָלִילִי, פוליטיקאי מחונן בעל סבלנות, משך בחוטים מאחורי קלעי הרדיו ואף לפניהם, ושלט ביד רמה באנשי הוועד המנהל המובילים של שירות השידור [1] אותם מינתה הממשלה , היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב. שני נאמניו אלה של ישראל גָלִילִי היו בעלי השפעה בוועד המנהל ודומיננטיים בין אנשי מליאת רשות השידור. בשלוש השנים שבין 1966 ל- 1969 ניצב שַר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי הכל יכול בשיא כוחו בזירת רדיו "קול ישראל" ורשות השידור ובידיעתו המלאה וגיבויו של ראש הממשלה לוי אשכול. עובדי הרדיו כמו מנהליהם שיחרו לפתחו ודיווחו לו ישירות על הנעשה במחלקותיהם כאילו היה הוא מנהל הרדיו ולא חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הפוליטיקאים מכל גווני הקשת התחננו בפניו כי יאות למענם וייתן פקודה לאנשי "קול ישראל" לפתוח בפניהם את המיקרופון. חלק פנו ישירות אל חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואחרים סַרוּ אל ישראל גלילי לרבות שרים. מי בעניין חשיפה ברדיו ומי בסוגיית ייצוג בוועד המנהל של רשות השידור. ישראל גָלִילִי היה שַר נערץ, חכם, ובעל אוטוריטה. שַר כל יכול. בשנתו האחרונה כמנהל הרדיו נחלש חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן והפך לפגיע. אנשי רדיו "קול ישראל" הבכירים ניצלו זאת ועשו מעשה אסור. הם עקפו את מנהלם ודיווחו ישירות למַאוֹר הגדול ישראל גלילי על הנעשה בחצרותיהם בעניינים הטריוויאליים ביותר. הם עשו זאת מרצון בכתב ובע"פ ובאותה מידה ואף יותר מזאת שיידעו את מפקדם הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הדוגמאות רבות. המחלוקת או הריב מאז פברואר 1967 בין חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שרצה להמשיך לשבת על כֵּס מנהל רדיו "קול ישראל" לבין יִשְרָאֵל גָלִילִי שלא חסך כל מאמץ כדי להטיל את צִלוֹ על המאור הקטן, הפכה לליקוי מסוכן מפני שההיררכיה המקצועית נשברה לרסיסים. הפוליטיזציה בעלת המוסר הכפול שרתה בכל מקום ברדיו "קול ישראל", אבל בעיקר בחלון הראווה הראשי שהיו שידורי החדשות, ענייני היום, והאקטואליה. מסורת ההתערבות הפוליטית של השלטון בשידורי הרדיו נמשכה מאז עידן המנהלים הראשונים משֶה "מוֹיְש" פֶּרְלְמַן ב- 1951 ואחריו צְבִי זִינְדֶר ועוד אחרים, למרות שבמארס 1965 נחקק חוק השידור בכנסת ההופך את הרדיו ממחלקה במשרד ראש הממשלה לרשות שידור ממלכתית עצמאית. כולם פחדו מחוות דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן על מִשְדָרֵי הרדיו, בעיקר חדשות ואקטואליה, וסַרוּ למרות שליחיו ברדיו ובמשרד ההסברה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הנמרץ ורב הפעלים טֵדִי קוֹלֶק וסגנו יִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (מימין) יחדיו עם הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי מקלף (במרכז) ומנהל הרדיו ושירותי ההסברה משה "מויש" פרלמן. לדוד בן גוריון ועוזריו הייתה השפעה עצומה על המתרחש ברדיו "קול ישראל" מאז 1949 ועד פרישתו מהממשלה ב- 1963 ומעברו לקיבוץ שדה בוקר בנגב . (באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

הרדיו היה מאז 1965 שירות שידור ריבוני אך הממשלה לא הפסיקה לחבקו ולפקוח עליו עין. השפעתו של שר ההסברה ישראל גָלִילִי על המתרחש ברדיו "קול ישראל" ועל מינוי מנהליו הייתה עדיין עצומה.

טקסט תמונה : 1950. ישראל גלילי הנמרץ חבר קיבוץ נען ומנהיג מפלגת "אחדות העבודה" בת פלוגתה של מפא"י נואם בעצרת שנתית בתל אביב המציינת את פירוק הפלמ"ח ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. דוד בן גוריון ראה בפירוק הפלמ"ח ב- 1948 צעד ממלכתי וצירף את חייליו ומפקדיו לשורות צה"ל. במרוצת השנים הפך למקורבם של שני ראשי ממשלה מטעם מפא"י לוי אשכול וגב' גולדה מאיר. (לע"מ תמורת תשלום).

ב- 16 בפברואר 1967 נטלה גב' לֵאָה פּוֹרָת [2] מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" את עֵטָה ואת מכונת כתיבתה, אגפה את מנהלה הישיר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, והתלוננה בסוֹד מאחורי גבו, אך ישירות בפני השַר ישראל גלילי, על הפוליטיזציה החודרת לתוך כתלי הרדיו. הארגומנטים כוונו נגד הח"כ גב' שולמית אַלוֹנִי המבקשת בתוקף ובחיפזון להשתתף בתוכניות הרדיו שבאחריותה, והיא שולמית אַלוֹנִי, טוענת כי יש רשימה פוליטית שחורה ברדיו ואומרת שהיא כלולה ברשימה.

טקסט מסמך : 16 בפברואר 1967. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 53 שנים. מדובר ב-מסמך עוקף מנהל רדיו "קול ישראל" שכתבה מנהלת התוכניות ברדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת (למעלה מימין) ישירות לשר הממונה ישראל גלילי, הדן בח"כ גב' שולמית אלוני המבקשת להשתתף בתוכנית "חיוג ישיר – צוות המומחים לרשותכם" בעריכת מר טוביה סער. בסוף המכתב הוסיפה לאה פורת בכתב ידה :  "נ. ב. אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי". רבים אחרים נהגו כמותה ועקפו את מנהלם הישיר. (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. זאת היא גב' לאה פורת עורכת ושדרנית בכירה ברדיו "קול ישראל". (באדיבות מר איזי מן עורך הספר התיעודי "קול ישראל מירושלים") .

לישראל גלילי שלום וברכה,

16 בפברואר 1967

ייעודן של שורות אלה אם תרשה לי ובמלוא הענווה הוא פדגוגי . שיעור מודגם קצר בנושא "במה כרוך ניהול שירות השידור במדינת ישראל" . ביום שישי – 10 בפברואר 1967 בשעות אחה"צ , טלפן לי אחד העורכים טוביה סער ומסר לי כי לפני רגעים אחדים, טילפנה לו הח"כ שולמית אלוני והציעה לו כי היא תשתתף בתוכנית "חיוג ישיר –  צוות המומחים לרשותכם" כמומחית – אורחת (בניגוד לצוות הקבוע), לעבודת הכנסת , יחסי נבחר ובוחר וכדומה. כמו כן אמרה לו כי עליה לקבל את התשובה עד יום א' – 12 בפברואר 1967 ולא יאוחר מזה מפני שמדובר בתוכנית המשודרת דרך קבע כל שבועיים – ולא כתוכנית חד פעמית – לא ראיתי מה הדחיפות ומדוע מוכרחה הח"כ הנכבדה לקבל תשובה בחיפזון כזה. אולם העורך הצעיר, אך מסתבר הנבון ממני בהרבה, העמיד אותי על כן, כי ביום ב' ייערך בכנסת דיון על תקציב משרד ראש הממשלה ותקציב "קול ישראל" בתוך זה, ומן הסתם רוצה חברת הכנסת לדעת כיצד לערוך את דבריה בהתאם לטיב התשובה…מאחר שהוא מתייעץ אתי בכל מקרה שבו הוא מבקש להזמין מומחה – אורח (ואני מקווה שתסכים אתי שזהו סדר רצוי) נועץ בי גם במקרה זה. בוודאי תבין שלא הסכמתי להשיב לא בחיוב ולא בשלילה תוך פחות מ- 48 שעות , כאילו חרב מונחת על צווארי. באותו הקשר חשוב לציין כי לפני זמן מה פנתה ח"כ שולמית אלוני לעורך התוכנית "יש שאלות" וביקשה להשתתף בצוות תוכנית זו. הוסבר לה שלשלושה החודשים הקרובים נקבעו כבר המשתתפים והצעתה תובא בחשבון בתוכניות הבאות. ועתה ישראל גלילי היקר, צא ועיין בדבריה של ח"כ שולמית אלוני בישיבת קמ"ח של הכנסת ביום ב' 13 בפברואר 1967. בפרוטוקול הסטנוגראפי של אותה ישיבה מצאתי בין היתר, "גם אילו זעקתה לא עלתה לשולחן הדיונים חדשות לבקרים, טוב לעשות מבדק וביעור חמץ אחת לכמה שנים, קל וחומר שעה שהכל מבקרים ומכים בשוט לשונם כמעט כל תוכנית וכל עורך (ההדגשה שלי). נדמה לי שעיקר הביקורת מקורה בשלוש : האחת, אי- הבנה מספקת של המדיום ששמו רדיו על ידי חברי הכנסת. השנייה, אי- הבנת מהותו של שירות ממלכתי ע"י מנהלי "קול ישראל" . והשלישית , אי קביעת תקנות ברורות וקריטריונים מנחים. לפני זמן לא רב נשאל השר ישראל גלילי, אם יש רשימה שחורה ברדיו "קול ישראל". התשובה שקיבלנו הייתה כי אין רשימה כזו וכי כל עורך קובע לפי שיקול דעתו את מי לראיין. ראשית, התשובה מבחינה עובדתית לא הייתה מדויקת, העורך חייב לקבל אישור מהמנהל, ובדקתי זאת לאחרונה פעם נוספת".

עד כאן הציטוט ועד כאן למעשה תוכן מכתבי. הרשה לי רק לבסוף להתחלק אתך בשאלה המטרידה אותי מאז יום ב' : מה היה הציבור קורא בעיתונים ביום שני ? מה היו שומעים ראש הממשלה , שר ההסברה , שרים אחרים וחברי כנסת על שירות השידור, על טיבו, על הנהלתו, ועל עורכיו – אילו קיבלה ח"כ שולמית אלוני תשובה חיובית ביום א' עם שחר.

בכבוד רב ובברכה ,

לאה פורת

נ. ב. :  אבקש סליחה על שגיאות בהדפסה , אולם מטעמים מובנים הדפסתי את המכתב במו ידיי .

ישראל גָלִילִי שוחח עם ח"כ שוּלָמִית אַלוֹנִי וסתר את שמועת הרשימה השחורה. שולמית אלוני לא השתכנעה ושלחה מכתב לשר הממונה. "לדאבוני יש רשימה שחורה. אני הנני אחד האנשים שאסור להזמין לתוכניות הרדיו, ואני מכירה עוד כמה כאלה", כתבה לישראל גָלִילִי , שהיה לא רק הדמות המשפיעה ביותר ברשות השידור אלא גם המתווך בענייניה. ברור היה שלדבר יש משמעות גדולה גם בדרך, לאופן, וצורת הקמתה של הטלוויזיה הכללית.

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1967. מכתבה של ח"כ שולמית אלוני לשר הממונה על שירות השידור ישראל גלילי הטוענת לרשימה פוליטית שחורה ברדיו "קול ישראל". (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

ארבעה חודשים קודם לפרשת שתי הגברות, "לֵאָה פּוֹרָת – שוּלָמִית אַלוֹנִי", ב- 21 באוקטובר 1966, פרסם עַמוֹס גוֹרְדוֹן [3] מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" שמקום משכנו ברחוב "הלני המלכה" בירושלים, מסמך פנימי לא מקובל בתוכנו. הטקסט חסר התקדים בתקיפותו הזהיר נגד התערבות ממשלתית בעבודה העיתונאית של הרדיו והופנה לעורכים והכתבים. כך כתב : "עם התהוות הקונסטלציה החדשה במישור ההסברה הממשלתית, הִקנו לעצמם פקידים במנהל ההסברה את הזכות המדומה להתערב בעבודת חטיבת החדשות. במקרה אחד פנה מ"מ מנהֵל מִנְהָל ההסברה במשרד ראש הממשלה, מר יהודה אילן, ישירות למנהֵל מחלקת החדשות, וניסה להתערב בעבודתנו. זאת להודיעכם : לא תורשה כל התערבות בעבודת חטיבת החדשות. הדבר היחידי שפקידי מִנְהָל ההסברה או לשכת העיתונות מוסמכים לעשות הוא – להעביר לנו אינפורמציה עיתונאית הנוגעת למשרדם או המועברת באמצעות משרדם, ותו לא. במקרה של התערבות, אנא לענות בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות את הפונים אישית אלי. בברכה, עַמוֹס גוֹרְדוֹן".

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1966. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון לכתבים והעורכים בחטיבה המתריע נגד התערבות הממשלה בעבודת הרדיו. עמוס גורדון מורה לאנשיו לענות לפונים בנימוס אבל בתקיפות ולהפנות אותם אישית אליו. (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. בניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עָמוֹס גוֹרְדוֹן יחדיו שם שתי מזכירותיו. (תחקיר שלי. התמונה ניתנה לי באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עותקים מהמסמך הועברו למנהל שירות השידור חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולמַר יְהוּדָה אִילָן ממשרד ההסברה . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן העביר כמקובל את המכתב לידיו של שַר ההסברה ישראל גָלִילִי שכזכור היה גם הממונה על שירות השידור. ישראל גָלִילִי נפגע ונעלב. הוא חש שמישהו ברדיו מנסה לנשל אותו מאחוזתו והגיב בכל כוחו הפוליטי. צריך לזכור שמסמך עָמוֹס גוֹרְדוֹן נכתב כשנה וחצי לאחר הפיכת שירות השידור הממשלתי לרשות שידור ממלכתית עצמאית על פי חוק, אך הדבר לא הפריע לישראל גלילי לרשום ב- 30 באוקטובר 1966 בכתב ידו על פתק נייר, מעין ראשי פרקים, מה צריך לעשות ואילו אמצעים יש לנקוט נגד עָמוֹס גוֹרְדוֹן. השימוש ב- "רשומות פתקים" הייתה דרכו שלא לשכוח. עוזריו הקרובים אָרְנַן "סִינִי" עזריהו ודָנִי רוֹזוֹלְיוֹ שמרו על חתיכות הנייר ותייקו אותם בארכיון השַר למשמרת. הנה אחד מהם.

30.10.1966 : שיחה עם חיים יָחִיל ובִּנְיָמִין אֵלִיאָב על חומרת המכתב של עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

א. לאחר ישיבת הוועד המנהל הודיע בנימין אליאב על הסיכום כי חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן יתבע מעָמוֹס גוֹרְדוֹן לבטל המכתב. אם יסרב – יובא עַמוֹס גוֹרְדוֹן לפני הוועד המנהל.

ב. חֲנוֹך גִבְתּוֹן בשיחה עמי, הודיע כי בו בערב ידבר עם עָמוֹס גורדון בתביעה לביטול המכתב . חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי לא ידע על עובדת המכתב אלא לאחר שנשלח.

ג. 31.10.1966 בבוקר : חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן הודיע כי טרם נפגש עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן.

ד. 15.30 בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מודיע בשם חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כי דיבר עם עָמוֹס גוֹרְדוֹן , ושניהם עומדים לנסח מכתב המבטל את המכתב שנשלח לעובדים ב- 21 באוקטובר 1966 .

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 54 שנים. זהו פתק בכתב ידו של שר ההסברה ישראל גלילי המורה לוועד המנהל של רשות השידור כיצד לפעול נגד מכתבו של מנהל חטיבת החדשות וענייני היום ברדיו "קול ישראל" עמוס גורדון. (תחקיר שלי. באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

שני חברי הוועד המנהל הבכירים ד"ר חַיִים יָחִיל וד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב תמכו תמיכה חסרת מעצורים בשַר ישראל גָלִילִי וסייעו לו לבלום את יוזמת עָמוֹס גוֹרְדוֹן. הוא הוכרח לבטל את מכתבו ולהתנצל בפני חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וחברי הוועד המנהל על עצמאות היתר שנטל לעצמו ועל שהעז להתחצף לישראל גָלִילִי. מנהלי חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" עַמוֹס גוֹרְדוֹן ויִצְחָק גוֹלָן זכו לנהל שורה של כתבים ושדרנים מוכרים בימים ההם שעלו לגדולה ורכשו מוניטין ופרסום עַל מאוחר יותר בטלוויזיה הכללית, ביניהם : חַיִים יָבִין, יַעֲקב אָחִימֵאִיר , גִדְעוֹן לֵב אָרִי ז"ל, יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְךְ) ז"ל [4], עוֹדֵד בֵּן עַמִי, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, נחמן שַי, שָלוֹם קִיטָל, גַבִּי גַזִית, רָזִי בַּרְקָאִי, גָדִי סוּקֶנִיק ואחרים. הטלוויזיה הכללית הפכה בבת אחת לאבן שואבת. רבים מאנשי הרדיו נהו אחריה.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים 1967 ב- 8 ביוני 1967 שלח מ"מ יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בן 58 (יליד 1909) מסמך למנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בן 51 (יליד 1917) המצביע עד להיכן חדרה ההתערבות וההשפעה הפוליטית בהשראת השַר ישראל גלילי. העניין הנדון במסמך היה "ניהול ענייני החדשות לשעת חירום". כך כתב : "כפי שהודעתי לך ביום ב' 5 ביוני 1967 בבוקר השכם, נטלתי לידי לימים הראשונים של תקופת החירום את האחריות הפעילה והישירה לענייני החדשות ומיניתי את מר שמואל אלמוג לעוזרי האישי לצורך זה", וסיים את המכתב : "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי". כמובן שעותק מהמסמך נשלח לשַר הממונה ישראל גָלִילִי. העוזר האישי של ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב בתקופת מלחמת ששת הימים היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג הוותיק ובעל הניסיון, ומעמדה זאת נשף זה מכבר בעורפו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, כמובן בידיעתו המלאה של ישראל גלילי. לא מפני שהיה חתרן אלא בגלל שהיה מוכשר. ישראל גלילי חש הערצה ואמון מוחלט לפועלו המקצועי של שמואל אַלְמוֹג במשך שנים ברדיו "קול ישראל". הוא ראה בו מועמד ראוי לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" בבוא העת במקומו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, ולכשתגיע השעה גם קנדידט מתאים להיות מנכ"ל רשות השידור הראשון של הטלוויזיה הצעירה ורדיו "קול ישראל" הוותיק.

שהיתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית ובשידור הציבורי כ- 40 שנה. מעולם לא שמעתי על כך כי חבר בוועד המנהל של רשות השידור שהוא גוף מפקח ציבורי נוטל לידיו תפקיד מבצעי וסמכות מקצועית לא לוֹ בעֵת חֵירוּם. כדבר הזה טרם קרה בתולדות רשות השידור. גושים מעובים של זרזיפי הפוליטיזציה חלחלו לעבר כותלי רשות השידור דרך חומה שהייתה אמורה להפריד בין הממלכה לעיתונות אך התברר כי הקיר שהיה אמור לחצוץ היה מחורר מעשה ידי אדם. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן האיש החזק של הרדיו הפך לפגיע מאין כמותו. תארו לעצמכם מצב כי בעת מלחמת יום הכיפורים 1973 היו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָן והמשנה שלו נַתָּן שַחַם מפקיעים לעצמם את הסמכויות המבצעיות של מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן באמתלה של שעת חירום.

טקסט תמונה :  ד"ר בנימין אליאב נשא בתפקיד מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1966 ו- 1967 (היו"ר היה ד"ר חיים יחיל). בנימין אליאב רחש חיבה פוליטית עמוקה לשר ההסברה הממונה על רשות השידור ישראל גלילי וגם בשמואל אלמוג. ישראל גלילי האמין גם ב-בנימין אליאב וגם ביכולת המקצועית וביושרה של שמואל אלמוג. (תחקיר שלי. באדיבות בִּתּוֹ של בנימין אליאב, פרופסור מרים אליאב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעת היות ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הציע לו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לשמש סגן מנהל חטיבת החדשות ברדיו. בִּנְיָמִין אֵלִיאָב היה בשעתו אישיות בכירה בצמרת הרוויזיוניסטית בארץ. הוא שימש נציב בית"ר בארץ ישראל ונודע כמי שתומך בזאב ז'בוטינסקי ומנחם בֵּגִין, אך ברבות השנים עבר מהפך בהשקפת עולמו המדינית והצטרף למפא"י. הוא היה איש ישר ותמים שעשה כברת דרך פוליטית ארוכה ואחד הבודדים שעבר ממחנה הימין למחנה השמאל. משנודעה לאנשי הרדיו הצעת מינוי בנימין אֵלִיאָב למשרה הבכירה האשימו את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן באופורטוניזם. מנהל הרדיו כה חשק במינוי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה עד שעשה כל דבר כדי למצוא חן בעיני ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר ישראל גָלִילִי. העובדים התנגדו למינוי ובנימין אֵלִיאָב הרגיש נעלב עד עמקי נשמתו. זמן לא רב אח"כ הפך לאחד ממתנגדיו הראשיים בוועד המנהל של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן.

טקסט מסמך : 8 ביוני 1967. מסמך ששיגר מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב למנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון בעיצומה של מלחמת ששת הימים 67'. "וודאי תדאג לכך שסדרי העבודה בחטיבת החדשות לימים הקרובים ייעשו על דעתי ובהסכמתי", כתב לו בסוף המסמך. (תחקיר שלי. באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

טקסט תמונה : 1967. מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בנימין אליאב נואם בכנס רדיו "קול ישראל". עוזרו האישי שמואל אלמוג יושב מימינו. ליד שמואל אלמוג זהו ישעיהו שפירו מבכירי אנשי רדיו "קול ישראל" דאז. (באדיבות בִּתּוֹ של שמואל אלמוג גב' שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1967, מייד לאחר תום מלחמת ששת הימים 67'. שמואל אלמוג ראשון משמאל מי שהתמנה בנובמבר 1967 ע"י השר ישראל גלילי למנהל רדיו "קול ישראל") וד"ר בנימין אליאב (במרכז) מסיירים ברחבת הר הבית ליד מסגד אל אקצה. שמואל אלמוג ובנימין אליאב מחזיקים בידיהם כובעי פלדה. השני מימין הוא טכנאי רדיו "קול ישראל" ומימין איש לא מזוהה. בקדמת התמונה קצין מילואים מצויד בתת מקלע "עוזי" מאבטח את סביבת הר הבית. (באדיבות פרופסור מרים אליאב מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העיתונאים הבכירים לא סלחו לחֲנוֹך גִבְתּוֹן על חוסר היושרה שגילה כלפיהם ועל האופורטוניזם שלו שגבל על פי דעתם בנוכלות עיתונאית. יִגְאָל לוֹסִין, חַגַּי פִּינְסְקֶר, יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים הוציאו על דעתם עלון פנימי בתוככי הרדיו "גַל נָעוּל" ובו ביקורת על תנאי העבודה ברדיו "קול ישראל" וביקורת על היחסים המעוותים בין המדיה האלקטרונית שאמורה להיות מקצועית וחופשית לבין הממסד הפוליטי ששולח ידיו אליה. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ראה בביטאון "גַל נָעוּל" פרובוקציה אישית נגדו. שר החינוך זַלְמָן אָרָן תמך בחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן וביקש ממנו לנקוט אמצעים משמעותיים חריפים נגד עורכי הביטאון והכותבים בו. שררה התמרמרות קשה של העיתונאים בשירות השידור נגד חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. הרוחות סערו והדבר לא נעלם מיִשְרָאֵל גָלִילִי. יִשְרָאֵל גָלִילִי החליט להתערב. היה מנוי וגמור עמו לסלק את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ולהשליט רוגע ושלווה ברדיו. שירות השידור היה זקוק למנהל חדש אבל העניינים הסתבכו . בראשית 1967 הסכים חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן להתפטר מניהול הרדיו וביקש לעצמו תפקיד של שליח בחו"ל בשירות משרד החוץ כמושאל שֵירוּת השידור. לאחר הצלחת רדיו "קול ישראל" בסיקור מלחמת ששת הימים ביוני 67' שינה את דעתו והחליט להישאר במקומו הטבעי למורת רוחו של ישראל גלילי שהיה נחוש להדיחו. שדרי הרדיו זכו לשבחים רבים בציבור על סיקורם האמיץ והאמין מזירות המלחמה. זכורה במיוחד פרשנותו הצבאית המרגיעה והמעודדת של האלוף במיל. חַיִים הֶרְצוֹג ברדיו "קול ישראל" בששת ימי הלחימה. הפופולאריות של הרדיו הרקיעה שחקים וחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן החליט לנצל את היתרון והתנופה ולא לנטוש את כֵּס המנהל שלו. הוא ידע לעשות רדיו ואהב את הרדיו. בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין שאולי יוכל לרכוש מחדש תומכים מהמפלגות השונות שיזכרו לו חסד נעוריו. 

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן נזעק ב- 27 ביולי 1967 להתריע על המצב השורר ב- "קול ישראל" וההשפעה הפוליטית של השלטון שחלחלה לשורותיו . הרגיזה אותו ההתערבות הבוטה והשיטתית של השַר ישראל גלילי בניהול המקצועי של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כותרת מאמר המערכת שלוֹ הייתה, "קומיסארים מאיימים על קול ישראל" . עיתון "הָאָרֶץ" נקט בכל עניין כמעט קו מנוגד לעיתוני הפועלים, "דָבָר", "עַל המִשְמָר", ו- "לַמֶרְחַב".

ראה "הארץ" מ- י"ט בתמוז תשכ"ז – 27 באוגוסט 1967 "מיום ליום". מאמר מערכת של העורך גרשום שוֹקֶן בעיתון "הארץ" שכותרתו "קומיסארים מאיימים על קול ישראל" עוסק בהדחתו הפוליטית של מנהל רדיו "קול ישראל חנוך גבתון ע"י השר הממונה בממשלה על רשות השידור ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך. 

ב- 22 באוקטובר 1967 שיגר מנהל השידורים בשפה העַרבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חַזְמָה לישראל גלילי מסמך בן 3 עמודים ובו תמצית שידורי החדשות והתוכניות ששודרו בשפה העַרבית בתאריכים שבין 8 באוקטובר 1967 ל- 20 באוקטובר 1967. יעקב חַזְמָה [5] ביקש את חוות דעתו של ישראל גלילי אודות מוֹדֶל הסקירות הללו בשפה העַרבית והאם יש צורך לקצרן, להרחיבן, או להכניס בהן כל שינוי אחר בעתיד . זה היה מעשה שבשגרה. ה- Line ups של משדרי החדשות והאקטואליה בשפה העברית הערבית נשלח מעת לעת לעיונו של השַר ישראל גלילי. דומה היה כי רדיו "קול ישראל" הפך לסניף של משרד ההסברה. עד כדי כך הייתה שליטתו של ישראל גָלִילִי מוחלטת בשירות השידור בסוף עִידַן חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. כמעט כמו בזמנו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. טֶדִי קוֹלֵק לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב על גדות הכינרת המזרחיים היה מעורב בתוקף תפקידו כיד ימינו של ראש הממשלה ושר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בנעשה בשידור החדשות והאקטואליה, מפני שהרדיו היה מחלקה במשרד שלוֹ. בהבדל אחד : טֶדִי קוֹלֵק התערב ובַּחָש ברדיו "קול ישראל" בטרם נחקק חוֹק רשות השידור הראשון ב- 8 במארס 1965. מעורבות היֶתֶּר של ישראל גָלִילִי ברדיו "קול ישראל" בשנים 1968- 1966 התרחשה לאחר ששירות השידור הפך זה מכבר לרשות שידור עצמאית. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק הפך זה מכבר לסמל של התערבות פוליטית מטעם השלטון בשידורי רדיו "קול ישראל", וראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל השתמש ב- "Case" הזה באחד הדיונים במארס 1967 על עתידה וחופש פעולתה של הטלוויזיה ישראלית לכשתקום. הוא ניגח פוליטית את סיעת רפ"י [6] (פרשה ב- 1965 ממפלגת מפא"י) ואמר : "כאשר שמעון פרס היה סגן שר הביטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז היה אדם שסיעת רפ"י מכירה היטב, היה אותו מנכ"ל מנחה את מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו ואף איים עליו מספר פעמים בפיטורין". טֶדִי קוֹלֶק נעלב. הוא היה נסער עד למאוד. ב- 26 במארס 1967 ענה ל-לוי אשכול, כלהלן : "…לא ייתכן כי אינך רואה את ההבדל במעמדו של שירות רשות השידור כיום לעומת מעמד רדיו "קול ישראל" בזמן היותי מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אז היה רדיו "קול ישראל" מחלקה אורגנית של משרד ראש הממשלה וכיום רשות השידור היא גוף עצמאי שהוקם על פי חוק…" (העדות הנ"ל הזאת שמורה בגנזך המדינה משם שאבתי את תוכנה). טֶדִי קוֹלֶק הכחיש כי התערב לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן בפעולותיו (ראה בהמשך).

טקסט מסמך : 22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס' 1 מתוך 3. באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

טקסט מסמך : 22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשַר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס' 2 מתוך 3. באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

טקסט מסמך : 22 באוקטובר 1967. המסמך ששלח מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו "קול ישראל" יעקב חזמה לשר ההסברה ישראל גלילי שהיה גם השר הממונה על שירות השידור. (עמוד מס' 3 מתוך 3. גנזך המדינה בירושלים).

תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שינו את תוכניותיו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד והפרו את אלו של יִשְרָאֵל גָלִילִי. תכסיסן הקרבות האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נשא עיניו אל תפקיד הרמטכ"ל וביקש להישאר בשורות צה"ל. הוא וויתר על מינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה וכך גם הודיע לממנה שלוֹ השר ישראל גלילי ועל פי הסכמתו של המינוי המדובר של ראש הממשלה לוי אשכול. ישראל גָלִילִי פגוע ונבוך, התעשת מייד, והטיל את משימת הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. ישראל גלילי האמין שנימוקי המינוי החדש טובים ו- וודאי שאינם פוליטיים. האישור נכנס לתוקפו ב- 9 באוגוסט 1967 בישיבת שַרים לענייני הטלוויזיה הכללית ואֵלִיהוּא כַּ"ץ תפש את מקומו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. זה לא היה מינוי סטטוטורי והשר ישראל גלילי נמנע מלהבטיח לפרופסור אֵלִיהוּא כַּץ כי בתום שלב ההקמה ימונה למנכ"ל רשות השידור כפי שהבטיח לקודמו האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד. אבל ההפקדה צלחה. פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ (בן 93 וחצי, היום) הוא מגדולי המומחים בתקשורת וטלוויזיה החיים כיום במדינת ישראל. איש בעל יושרה שאפילו לא העלה בדעתו לדרוש ב- 1967 הבטחה מקצועית בסמכות החוק מהשר הממונה כי יימצא לו תפקיד ראוי בתום משימת הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה עולה חדש, יהודי – אמריקני ציוני, הוגה דעות חכם שראה במינויו לתפקיד ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה תרומה למדינת ישראל ונתן את הסכמתו מייד וללא היסוס.

טקסט מסמך : 9 באוגוסט 1967. ישיבת וועדת שרים לעניין הטלוויזיה הכללית. השר ישראל גלילי מודיע על כניסת פרופסור אליהוא כ"ץ לעבודה כראש הצוות להכנות להקמת הטלוויזיה הכללית. (באדיבות גנזך המדינה בירושלים).

לידתה של הטלוויזיה הציבורית בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה להשתמש . שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד בחרו ב- BBC. מאות רשתות טלוויזיה פעלו בכל רחבי תבל ב- 1968 . הטובות ביותר והמפורסמות ביותר היו של ה- BBCהבריטי (וגם ITV) ושל שלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , NBC , ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה ביותר מגוון של שידורי ספורט, שידורי חדשות, סוגים שונים של דרמות , קומדיות , סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר בעל מכנה משותף שנקרא : "The long arm of the law") , סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות מהימים ההם זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והסדרה האמריקנית "פליפר הדולפין" (Flipper 1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי . הסדרה האמריקנית המצוירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים תרד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר . במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת . מלחמתו של פּוֹפַּאיי המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הענק בְּלוּטוֹ והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה . הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע זכה להזדהות כה רבה והיה כל כך נערץ עד שפרקי הסדרה שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים . אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית ברגעים מכריעים שלה . ב- 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה , וִוירְטוֹן , על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. בהיעדר אולפן מוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים.

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית[7], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. בשנת 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה רבת המוניטין שלה, "The Forsyte Saga" המונומנטאלית בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית ב- 1970 [8]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג עצום. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים. הסופר נַתָּן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נתן שַחַם ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי שניהלנו ב- 2004 : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי לכך ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית . סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ויעל אביב. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion. פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן של יאיר רוזנבלום. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה. הצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר – טכנולוגי ולוגיסטי כאחד. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית עמדה על כ- 250 אֶלֶף דולר[9]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. ככזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה ל- % 75 מבתי האב בישראל אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע, לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [10]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלת רשות השידור בגלוי בזאת הלשון : "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה, עם השלטון וגם עִמנו – אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה". אגרת הטלוויזיה הפכה לבת ערובה פוליטית. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית ומנהלי חטיבת התוכניות לדורותיהם היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים, טיפוח הלשון העברית, והשקעה בהפקה המקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובלשנות עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר, פרופסור מְנָחֵם נָאוֹר, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ, ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גחלת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שרק נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויַעֲקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם . ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה . כמעט טרגדיה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהיה מקובל מייד על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.                                                                                                     זה היה מדהים וכמעט בלתי נתפש : כבר בראשית ההקמה נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי – כספי עממי ומדויק, "If you can buy it – don't make it", שנועד להגדיר את המציאות הכלכלית האפרורית של השידור הציבורי במדינת ישראל כפי שהיא. סדרות הטלוויזיה הזרות קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, חוֹק וסֵדֶר, מידע מדעי, וגם בידור נטו + אומנות + מוסיקה + ספורט, זכו להיענות מליאה של הציבור הישראלי ולהסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC , ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2  ו- 10 (מאוחר יותר הפכו לערוצים 12 ו- 13) שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", ו- "כוכב נולד", שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית ומְמַכְּרוֹת את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים משכילים וברי דעת ולהכריח אותם (בקלוּת) לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו-"תקומה", נשכחו. ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכשרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל . הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים.  "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת הרייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. ייתכן ובעוד 20 אולי 30 שנים תקום וועדת חקירה ממלכתית שתחקור כיצד הרשתה המדינה למועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה לסַמֵם ביודעין את מדינת ישראל ואזרחיה. מן המפורסמות הוא כי אין כל רע בטעימה חד פעמית. צרה צרורה היא טעימה שהופכת להרגל ובסופו של דבר אי אפשר להיגמל מהסַם. תוכניות "ריאליטי" בטלוויזיה הן סַם שמוזרק ביודעין לוורידיהם של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל.

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי חטיבת התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר בזול, איזנה באופן ישיר וגם פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור.

רשימת הקנייה של סדרות טלוויזיה מחו"ל בימים ההם הייתה בקנה מידה ענק. רכישה ללא סוף בלתי נגמרת. תכליתה הייתה כפולה: מחד, להעניק מידע בתחומי חיינו השונים ומאידך, להקל על תקציבה הדַל והרָעוּעַ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם מימשו איש איש בדרכו הכספית שלו, את הסלוגן הכלכלי ההוא שטבע פרופסור אליהוא כ"ץ: "If you can buy it – don't make it".

זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי ה-בראשית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), "אתם שם" (You are there סדרה תיעודית בהנחיית וָולְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953) וסדרת "המוסיקה לצעירים" ("Young people concerts") בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון "בוננזה" (Bonanza, שודרה בשנים 1973 – 1959 עם לורן גרין) ועם סדרות נוספות בעיקר אמריקניות כמו, "משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible, שודרה בשנים 1973 – 1968 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), הסדרה "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, שודרה בשנים 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons שודרה בעונות 1972 – 1981 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), הסדרה "מקלאוד", הסדרה "קולומבו" (Columbo, שודרה בשנים 1977 – 1971 עם פיטר פאלק), הסדרה "קוז'אק" (Kojak, שודרה בשנים 1978 – 1973 עם טלי סאבאלאס), הסדרה "קנון" (Cannon, שודרה בשנים 1976 – 1971 עם וויליאם קונראד), הסדרה "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, שודרה בשנים 1979 – 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" ( Hawaii 0-5  עם ג'ק לורד שודרה בעונות 1968 – 1980), "קווינסי" (Quincy, שודרה בשנים 1983 – 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum, שודרה בשנים 1988 – 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie's Angels, שודרה בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files שודרה בעונות 1974 – 1980 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס שודרה בעונות 1974 – 1984), "ספינת האהבה" (Love boat, שודרה בשנים 1986 – 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג'" (Partridge family שודרה במשך העונות של 1973 – 1969), "מי הוא הבוס" (Who's the Boss, עם טוני דנצה שודרה ב- 1987), הסדרה "The A – Team" שודרה בעונות 1983 – 1987 עם בוסקו באראקוס), הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside עם ריימונד בר שודרה בעונות ההן של 1967 – 1975).

טקסט תמונה : שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (מתוך הברושור של מחלקת ההגשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי).

"מקגאייוור" (MacGyver 1992 – 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" עם ווילי טראנובה בעונות 1987 – 1990), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון), וסדרות הדרמה אנגליות "קו אונידין", "אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", וגם "אני קלאודיוס" (I Claudius) סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם, ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots 1977), וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" (בשנים The Brady bunch ,1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (בשנים The Kosby show 1992 – 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (בשמה האוסטרלי The thorn birds עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), הסדרה "Moonlighting" (עם ברוס וויליס וסיביל שפרד בעונות 1985 – 1989), "שלושים ומשהו" (Thirsty something שודרה בשנים 1991 – 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון), ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas, שודרה בשנים 1991 – 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי, ו- וויקטוריה פרינסיפאל ) ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty שודרה בשנים 1989 – 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, וג'ון פורסייט).

הסדרה "שוֹשֶלֶת" עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את "אוצר" האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וֹנִי קָרְסוֹן, מילטון בֵּרְל, ואֶד סַאלִיבָאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו עוד הצלחות בימי הבראשית של הטלוויזיה כמו הפקת הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום ובימויו של יַעֲקב אָסָל, "השעה השלישית" בהנחיית יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל והבימאי צְבִי דוֹרְנֶר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון בעריכת גב' וֶרֶד בֶּרְמַן, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות רבות מוניטין וחשיבות היסטורית טלוויזיונית: הסדרה הדוקומנטארית "WORLD  IN  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית , וגם הסדרה "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames, וכאמור הסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר הנפלא של ה- BBC. יחד עם רכישות נכונות של סדרות הטלוויזיה הנכבדות האלה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרי ההתמחות וההצטיינות שלה ניכרה גם בעוד שלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט", שידורי הספורט לגוונים השונים, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש", אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד (הנדיר) שלוֹ ודבקותו במשימה בצילום סרטיו הדוקומנטאריים הבלתי נשכחים, שהִיווּ בשעתו אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב, (וגם ארכיון ערוץ 10 שם שודרו סרטי הטבע של מוטי קירשנבאום ז"ל בעת ביקוריו הרבים בשמורות הטבע רחבות הידיים באפריקה), משמרים אותם. ארכיון הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יסולא בפז.

סוף הפוסט מס' 845 ג'. הועלה לאוויר ב-30 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות לכותב, לחוקר, ולמחבר יואש אלרואי.

---

[1] רשות השידור נקראה גם שירות השידור , שהייתה בעצם רדיו "קול ישראל" בלבד , בטרם עידן הטלוויזיה הכללית במדינת ישראל.

[2]  לֵאָה פּוֹרָת ז"ל (1979 – 1922) הייתה קריינית רדיו בעלת מוניטין. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה בשנים 1979 – 1976 מוטי קירשנבאום בחר בה לקריין את פס הקול בעברית בסדרת הטלוויזיה הבריטית המונומנטאלית "עולם במלחמה" (World in War) , ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשנים 1977- 1976. (את פס הקוֹל המקורי באנגלית קרא שחקן הקולנוע הנודע לורנס אוליבייה) .

[3]עָמוֹס גוֹרְדוֹן ז"ל 1996 – 1915.

[4] יִצְחָק רוֹעֶה (רוֹיְך) היה חבר קיבוץ אלומות בעמק הירדן ורועה צאן. הוא החליף את שם משפחתו מרויך לרועה .

[5] יעקב חזמה ז"ל היה בעלה של מגישת ומנחת הטלוויזיה בשפה הערבית לילית נגר.

[6]  רפ"י : ראשי תיבות של רשימת פועלי ישראל . מפלגה בהנהגת דוד בן גוריון, משה דיין, ושמעון פרס שפרשה מ- מפא"י לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965. מפא"י : ראשי תיבות של מפלגת פועלי ארץ ישראל בהנהגת לוי אשכול, גב' גוֹלְדָה מֵאִיר, זַלְמָן אָרָן, יַעֲקב שִמְשוֹן שַפִּירָא, אַבָּא אֶבֶן, ואחרים.

[7] מדובר בעיקר ברשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC , שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי, רשתות הטלוויזיה מערב אירופיות המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), רשת הטלוויזיה הקנדית CBC, רשתות הטלוויזיה האוסטרליות ABC ו- Channel 10, רשת הטלוויזיה היפנית NHK, רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA, ורשת הטלוויזיה הברזילאית TV  GLOBO.

[8]  הסופר נַתָּן שַחַם ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא שימש באותה תקופה משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (היו"ר היה ד"ר חַיִים יָחִיל), והיה זה שרכש את הסדרה הדרמטית הבלתי נשכחת "ההגדה לבית פורסייט" ב- 1970 מ- BBC  בפרוטות. לנתן שחם היו קשרים אישיים טובים עם הנהלת ה- BBC.

[9] עלות הפקת הטלוויזיה של הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" בת חמישה פרקים (מאת הסופר אַמְנוֹן שַמוּש) חצתה את גבול המיליון דולר. צלם הסדרה היה שרגא מרחב.

[10]  רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מבססת את תקציבה על תשלום האגרה של אזרחיה כמו רשות השידור הישראלית , אך מגיעה בכל שנה לגבייה של % 98 לעומת % 75 בלבד במדינת ישראל.

פוסט מס' 845 ג'. הועלה לאוויר ב-30 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

8 ימי בראשית. פרופסור דן כספי הוא איש הגון, ישר, וחכם. אני רוחש לו הערכה רבה. אולם משהוא טוען בפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם ב- 23 במארס 2016 בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", ומוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ומנמק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", וממשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין זכות קיום. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

נספח : דברי הימים מנבכי העבר רוויי הצפייה ו- הרייטינג. השידור הציבורי איננו משוחרר מעולם מעוֹל הַמִדְרוּג. מדובר בכלל ברזל טלוויזיוני (!).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בשנים 2000 – 1998 היה איש מוכשר כפי שאני הכרתי אותו בעת כהונתו הרמה, אולם הוא לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד לפנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 1989. מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח אלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטָרִי יוסף בר-אל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל (שימש מ"מ במקומו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער שסיים קדנציית ניהול 1985 – 1982) בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה מר חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג בקיץ 1987, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. באותו הקיץ ההוא של 1987 נפלה בידי זכות אקראית לשדר ישיר לצופי הטלוויזיה בארץ את סדרת משחקי ה- Play offs המכרעת והאחרונה של ה- NBA בה גברה לוס אנג'לס לייקרס על בוסטון סלטיקס 2:4 וזכתה באליפות ה- NBA. בשורות לוס אנג'לס כיכבו אז בראש ובראשונה קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון. בבוסטון סלטיקס בלטו לארי בירד וקווין מקהייל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. לפני 20 שנים. מכתב הערכה ששלח לי ולציוותי השידור שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996, מבצע שידורים מרוחק מגבולות המדינה, ממושך, מורכב, ומסובך בתנאי הטלוויזיה הבינלאומית של הימים ההם. מבצע השידורים הישירים ההוא של אטלנטה 96' כלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. ממוצע של 11.5 (אחת עשרה וחצי) שעות מידי יום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב של נחמן שי היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה במקומו ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה לקרן זווית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. אלכס גלעדי נותר עבורי גם היום איש מיוחד מאוד. A very special man. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל מצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסע הרביעי.

ישראל היא מדינה לא מתוקנת ש-רווייה גם ב-2019 במעשי מרמה, שחיתות, ושוחד. תל אביב איננה עיר מתוקנת משום שהיא מלאה בתמונות קשות של עוני, לכלוך, וזוהמה. היכן מחלקות הרווחה והתברואה של עיריית ת"א שבראשה ניצב מר רון חולדאי ?

8 ימי בראשית. פרופסור דן כספי ז"ל היה איש הגון, ישר, וחכם. רחשתי לו הערכה רבה. אולם משטען בפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם ב- 23 במארס 2016 בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", והוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ונימק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", והמשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות ירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. חלקתי אז עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין יכולת ולא זכות קיום. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). במצבו דאז ב- 2016 הוא נדון ע"י אלוהי הטלוויזיה לדיראון וניצב לפני הכחדה, מה שבאמת קרה בפועל. רשות השידור ז"ל ההיא על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל קרסה ומתה ב- 2017. היא הפכה ל-ז"ל. על הריסותיה וחורבותיה קם ב- 15 במאי 2017 תאגיד השידור "כאן" 11. פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019. 

ציטוט : "עוד לא נולד בעולם ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי שממומן מכיסם של אזרחי מדינתו, שגישתו המרכזית ופילוסופיית השידור שלו תתבסס על אליטיזם. גם לא ה- BBC הציבורי הבריטי. אין דבר כזה". (ציטוט שלי. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

ציטוט : "הבו לי את המוט של אָרְכִימֶדֶס עשוי זהב וכסף ונקודת משען איתנה כדי להרים ולהניף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אל על ולהציב אותה לנֶצַח בפסגת תעשיית הטלוויזיה בארץ". (ציטוט שלי. את דעתי זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי 11 החדש אלדד קובלנץ ניצב בפני משימה בלתי אפשרית. בלעדי ממון עצום, בלעדי חוזים יקרים והסכמי זכויות אודות שידורים איכותיים, בלעדי העסקת כוח אדם שמבוסס על עובדים מוכשרים, מיומנים, נאמנים, ומסורים, בלעדי תפעול טכנולוגיה איכותית וכמותית, וללא ניהול כישרוני וכריזמטי אישי שלו – אין לו שום סיכוי לייצר מִדְרוּג סביר ולהמריא. הפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם בשבוע שעבר בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, גייס כל מיני דעות ועצות שונות של שלושה פרופסורים מהאקדמיה (רפי מן, דן כספי, ועמית שכטר) ודוקטור אחת מהאקדמיה (עלינא ברנשטיין) הנוגעות לבְּרִיאָתּוֹ המחודשת של השידור הציבורי במתכונתו החדשה "תאגיד השידור הציבורי". ארבעת האישים הנ"ל הם מומחים אקדמאים לתקשורת המונים באוניברסיטאות, אולם הם מעולם לא ניהלו רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית, ארבעת האישים הנ"ל מעולם לא ניהלו חטיבות שידור טלוויזיוניות מרכזיות כמו חדשות, ספורט, תוכניות, והנדסה. ארבעת האישים הנ"ל לא ניהלו מעולם כלכלה טלוויזיונית + כוח אדם טלוויזיוני + טכנולוגיה טלוויזיונית + ולוגיסטיקה טלוויזיונית. ארבעת האישים האקדמאים הנ"ל מעולם לא היו בשטח ולא עשו אפילו כתבה אחת למהדורת "מבט". הארבעה הנ"ל לא ניהלו ולא הפיקו בימי חייהם שידורים אולימפיים מורכבים ומסובכים, אפילו לא של אולימפיאדה אחת. דן כספי, עמית שכטר, רפי מן, ועלינא ברנשטיין מעולם לא היו בשטח, לא התעמתו עם בעיות ניהול ומנהיגות חריפות של רשת שידור, על הארבעה הנ"ל לא הוטלה מעולם אחריות הקושרת את עצמה ל- הכרעות תאגיד וקבלת החלטות קשות בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. הם אנשי אקדמיה ולא אנשי שטח שלפעמים מזכירים לי קיביצערים שמתבוננים מהצד במשחק שחמט בין רבי אומנים ונותנים עצות. שורר פער עצום בין לנהל רשת שידור לבין לכתוב אודות רשת שידור. אני גם לא זוכר את ארבעה האקדמאים הנאורים הנ"ל (למעט דן כספי) מתייצבים לצדי בעת מאבקי ההוא ב- 2002 נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהודח לבסוף מכיסאו הרם ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כבודם של ארבעת הנכבדים הנ"ל מונח במקומו. אולם אין לשכוח כי קיים הבדל תהומי בין לשאת באחריות לבין מתן עצות. כמתבונן מהצד אני יודע שהם טובים ב- לעוּץ עצות. הם אפילו עושים זאת בחינם.

עזבו לרגע את הפוליטיקה בצד. השידור הציבורי החדש ללא סיוע תקציבי שנתי ענק לא יוכל להחזיק מעמד בעידן ה-רָב ערוצי. מגוחכת ההערכה וההשוואה שעורך פרופסור רפי מן ב- גַלֶרְיָה / הָאָרֶץ (יום רביעי – 23 במארס 2016) שדנים ב- שגשוג והצלחת העבר של מפקד גלי צה"ל יצחק לבני לפני כ- חמישים שנים (1974 – 1968) ברדיו הצבאי מול תנאי הצלחתו הפוטנציאלית הפלאית של אלדד קובלנץ בתאגיד השידור הציבורי, אם ייתנו לו "מרחב וואוטונומיה", ומתכוון לאוטונומיה פוליטית. "הבעיה הגדולה היא שכיום התקשורת נמצאת במוקד של וויכוחים ועימותים פוליטיים וכל דבר נמדד דרך פריזמה של ימין מול שמאל וזה מקשה עוד יותר על יצירת אוטונומיה", קובל פרופסור רפי מן. הפרופסור המלומד לחלוטין לא צודק. הוא פשוט מוסר גרסה לא נכונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שרויה מאז ימי ה- בראשית שלה משחר נעוריה ב- 1968, בימיהם של בוראה ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) ומנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל בוויכוחים ועימותים פוליטיים מרים בין ימין לשמאל. די לקרוא את ספרו של צבי גיל "בית היהלומים סיפור הטלוויזיה הישראלית" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר) כדי לדעת כי פרופסור רפי מן טועה ומטעה. חוץ מזה כשיצחק לבני הגיע ב- 1 באפריל 1974 לירושלים כדי לשמש מנכ"ל רשות שידור ארצית המעסיקה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים ועל מנת להתייצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הוא גילה חיש מהר את ההבדל האטומי והתהומי בין ניהול רדיו צבאי מקומי וקטנטן כ- גלי צה"ל לבין רשות השידור הארצית. יצחק לבני פגש מוסד שידור שכולל בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, וכאמור אלפי עובדים, ותקציב שכבר אז התקרב לחצי מיליארד שקל. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל עשה הרבה שגיאות טלוויזיוניות וגם פוליטיות בתקופת מנכלותו בשנים 1979- 1974. הוא יצחק לבני היה בר מזל שהיה לו מנהל טלוויזיה מוכשר בעל יכולות בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 85). ראה תוכן הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 באוגוסט 1978 לאלי טייכר מעיתון "הארץ" וכותרתו "להילחם אפילו כדון קישוט" אודות תקופת מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (בשנים 1979 – 1974) כלפי מנהל הטלוויזיה ישראלית הצבורית דאז ארנון צוקרמן יבד"ל (בשנים 1979 – 1973) על פי טענתו הראשית של מוטי קירשנבאום ז"ל, שקבע אז כלהלן : "יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן". אין שום דמיון כלכלי, פוליטי, טכנולוגי, ו- תכני, בין ניהול רשת רדיו קטנה כמו גלי צה"ל דאז שעובדיה – חייליה כפופים לפקודות וסדר יום צבאי לבין הנהגת רשתות טלוויזיה ורדיו אזרחיות. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 לא חווה חוויה דומה כשהיה מפקד רדיו גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968 בה חייל שלו תוקף אותו בפרהסיה, בפומבי, בגלוי לאור היום כפי שעשה פַּקוּד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית העונה לשם מוטי קירשנבאום. הריאיון האמיץ והחושפני ההוא שנתן מוטי קירשנבאום ב- 25 באוגוסט 1978 לעיתונאי אלי טייכר מ- "הארץ" הצביע על אחד הקשיים והפערים הבולטים בהם נתקל מנהיג שידור בעת אכיפת משמעת וניהול תחנת רדיו צבאית על ידו, לבין אכיפת משמעת וניהול רשות שידור אזרחית על ידו, על שורותיה נמנו אז אישי טלוויזיה כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, רם עברון, שמעון טסלר, טוביה סער, ירון לונדון, ואחרים. זה לחלוטין לא היה אותו הדבר ויצחק לבני חש זאת היטב על בשרו.

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". לקרוא ולשמור. על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

צריך לוַודֵא כאן בעת מסירת האינפורמציה מצדי אודות אישיותו של מוטי קירשנבאום ז"ל כי הוא לא היה אנרכיסט. מוטי קירשנבאום היה איש טלוויזיה לא רק מלומד אלא גם נבון ומוכשר מאוד. התבטאויותיו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1978 כנד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והפגנתו ב- 1979 נגד ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל נבעו מיושרתו הציבורית, רמתו המוסרית, ונפשו ההגונה. מוטי קירשנבאום היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מתככים ונכלוליות. תמיכתו ונאמנותו ללא סייג ל- ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מר ארנון צוקרמן בשנים ההן של 1979 – 1973 התבססו על שני קריטריונים : מצוינות אישית של מנהיג השידור ומקצוענות טלוויזיונית שנשענו על מוּסָר. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי. מנהיג שידור שלי. כ- פַּקוּד שלו יכולתי להבחין במעלותיו האישיות שהשפיעו על כישרון הניהול שלו. הוא היה אישיות מזן נדיר. חכם וגם סרקסטי, שנון, ובוטה. חיוויתי את דעתי אז לפני מותו וגם עכשיו.

טקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. זהו הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים של רדיו "קול ישראל" בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 40 אז, עדיין רזה וגם גבוה משכמו ומעלה מכל העם תרתי משמע, מחזיק בשלט) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה ומשולטת נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל. "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…" (!), זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר ובמרירות רבה לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר" (!). צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית (מוטי קירשנבאום היה מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ב- 1979), לא נטל חלק בהפגנה המָרָה והצודקת ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז יחדיו עם עיתונאי בטלוויזיה בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל חטיבת החדשות להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. זיהוי הנוכחים הנוספים בתמונה : מצדו השמאלי של מוטי קירשנבאום, יוסי בסון (בחולצה משובצת) סגן מנהל חטיבת ההפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצדו הימני של מוטי קירשנבאום, זהו הצלם עזרא שמואלי. בקדמת התמונה בגבה זאת היא ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא מסתירה את יגאל לוסין). הקיצונית משמאל היא זיווה אוריין מעובדי שירותי אומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. תהום עמוקה חצצה אז בין אישיותו הענקית של מוטי קירשנבאום לבין קומתו הרדודה של חיים יבין. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי והמתכנן הראשי של מבנה השידור הציבורי החדש מר אלדד קובלנץ יזדקק ראשית דבר לממון עצום בסדר גודל של 1.000000000 (מיליארד) שקל בשנה וכ- 5.000000000 שקל בחמש השנים הראשונות של הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש. וזאת כדי למשוך אליו בחזרה את צופי הטלוויזיה האבודים של מדינת ישראל שנטשו אותו זה מכבר, ועל מנת לשרוד בעידן הרב ערוצי. אם אלדד קובלנץ ימשיך להתהדר בתאגיד השידור הציבורי החדש שלו באמצעות הרייטינג האומלל שמאפיין את ערוץ 1 מידי יום ביומו אז אין לו שום סיכוי לשגשג מחדש וגם לא צריך אותו. שימו לב לשֵפֶל, לדיפרסיית צפייה בשידור הציבורי כפי שבאה לידי ביטוי נוּגֶה למשל ביום שני האחרון – 28 במארס 2016 (ולמעשה מידי יום ביומו) כלהלן : מהדורת "מבט" בהגשת יעקב איילון ב- Prime time (בשעה 21.00 – 20.00) צברה רייטינג מגוחך של % 3.7 (לעומת % 10.9 של ערוץ 10 ו- % 20.5 של ערוץ 2), השידור הישיר של משחק הכדורסל בליגת העל בין קבוצות מכבי חיפה והפועל ירושלים צבר רייטינג ממוצע דל בין 21.00 ל- 23.00 שניצב על % 3.1, תכנית "המוסף" בהנחיית גאולה אבן – סער צברה רייטינג רדוד ועלוב של % 2.1, הפרק הקנוי בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "זירת הפשע ניו – יורק" הפיק מדרוג עני של % 1.9, התכנית "טעמים – המטבח הבריא" צברה % 0.8, התכנית "הערב בשש" (19.00 – 18.00 בהגשת מירב מילר צברה כמות מדרוג מחורבנת ולא נחשבת של % 0.3 (לא להאמין), תכנית "המהדורה" צברה רייטינג בדיחה של % 0.1 וכאילו כלל לא שודרה. כל ילד בכיתה ג' יכול אם כך לנהל את השידור הציבורי בהתגלמותו הנוכחית. בשעה שפרופסור דן כספי שב לטיעונו הישן, "כי נחוץ גוף שידור ציבורי נייטראלי שיוכל להיות יותר עצמאי פוליטית מהגופים המסחריים שהולכים ומתקרנפים", הוא לא רק מכליל אלא גם לא מזכיר את הצורך בממון עצום לשיקום השידור הציבורי הוא מחטיא את המציאות, מה עוד שערוץ 10 איננו מתקרנף. להפך : ערוץ 10 מקיים היטב לעילה ולעילה את בשורת שליחותו הטלוויזיונית ה- עיתונאית במסגרת תעשיית תקשורת ההמונים. ערוץ 1 הציבורי רק יכול להתקנא בשורת עיתונאים – שדרני עַל שמאיישים את חברת החדשות של ערוץ 10 המסחרי, ובראשם רביב דרוקר, נדב אייל, צבי יחזקאלי, ברוך קרא, אבישי בן חיים ועוד אחרים. איתי שטרן שגה שגיאה גדולה כשהשתמש במידע אקדמאי בלבד אודות התחדשותו של השידור הציבורי בראשות אלדד קובלנץ, ו- נמנע באקראי ו/או ביודעין מלגייס גם את דעתם של אנשי ניהול ושטח לפוסט שלו, אלה שהנהיגו את השידור הציבורי למשל ב- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, וגם אחרים.

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. שני ענקים. ארנון צוקרמן יבד"ל המנהל הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל, בן 85 היום) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (מימין, 2015 – 1939). מוטי קירשנבאום תמך במאבקו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל. בריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ב- 1978 לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר טען כי יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה אדם ו-מנהיג שידור מרשים ש- הגשים את מאווייו חלומו של כל מפקד באשר הוא בכל תחום : הוא היה נערץ על עובדיו. ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום היוו בדוֹרָם ובתקופתם את אנשי הרנסאנס של השידור הציבורי. הימים, החודשים, והשנים יָחלפו אולם פועלם של שני אישים הדגולים והאמיצים האלה מנהיגי השידור הציבורי הישן, הוותיק, והאיכותי ההוא, לא יָיסוּף. הם ייזכרו לדורות. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן לפני כמעט 50 שנים. ראשית ההמראה. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. תמונה חשובה המתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט". הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Sit up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל) ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריוויאלית – אז זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : שנת 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).טקסט תמונה : ינואר 1972. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9 של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין להטיל דופי ב- יושרתם, במוסריותם, ובידענותם של אנשי האקדמיה הללו הנוגעת לטלוויזיה ותקשורת המונים. הם בקיאים בחומר אולם כאמור אינם אנשי שטח ולא ניהלו מוסדות שידור כה מורכבים מהיבטי כלכלה, טכנולוגיה, תוכן, וכוח אדם. הם בטוח לא צודקים בחלק מחזונם הטלוויזיוני. פרופסור עמית שכטר ראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע אומר לגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ לפני שבוע כלהלן : "…אין צורך לבזבז כספי ציבור על דברים שהערוצים המסחריים יכולים לייצר…". פרופסור עמית שכטר הוא איש הגון, ישר, ונבון ובעל יכולות. אולם אני חולק עליו. אני מכיר אותו משכבר הימים. לפני יותר מ- 20 (עשרים) שנים מינה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את עו"ד עמית שכטר ליועץ המשפטי שלו במקומו של היועץ המשפטי הקודם והוותיק של רשות השידור עו"ד – ד"ר נתן כהן ז"ל. אינני מסכים לקביעתו זאת של פרופסור עמית שכטר. אם כך גם לא צריך להפיק מהדורות חדשות ותחקירי אקטואליה בשידור הציבורי מפני ששני הערוצים הארציים המסחריים במדינת ישראל, ערוץ 2 ו- ערוץ 10, עושים זאת הרבה יותר טוב מ- ערוץ 1, לרבות "המקור" בראשות רביב דרוקר ב- ערוץ 10 ו- "עובדה" בראשות אילנה דיין ב- ערוץ 2. על פי דרשתו של פרופסור עמית שכטר אֵין ערוץ 1 אמור גם לשדר את שידורי הספורט הישירים שלו, המשחקים המרכזיים בליגות העל הישראליות של הכדורגל והכדורסל, משום שאפשר לראות אותם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ו/או בערוצי הספורט בכבלים של חברת "צ'ארלטון", שעושים זאת לא פחות טוב ממנו. כנ"ל גם לגבי אירועי הספורט הבינלאומיים הבכירים והבחירים שהיו פעם נכסים בלעדיים של השידור הציבורי כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל וכדורסל, אליפויות העולם בא"ק ושחייה, וכו'. רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC וגם מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות המאוגדות ב- EBU אינם תומכת בגרסתו זאת של פרופסור עמית שכטר.

טקסט תמונה : 1996. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני 23 שנים. אחת מוועידות ה- EBU. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) והיועץ המשפטי שלו פרופסור עמית שכטר יבד"ל (מימין) נוטלים חלק בדיונים של ה- General Assembley של איגוד השידור האירופי. ברבות הימים התמנה פרופסור עמיצ שכטר לראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1994. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מקבל את פניו של היועץ המשפטי של רשות השידור עמית שכטר יבד"ל (מימין). בתווך, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז עו"ד מיכה ינון. בקדמת התמונה מימין, זאת רעייתו של עמית שכטר. בקדמת התמונה, משמאל, זהו יהודה בֶּרוֹס חבר הוועד המנהל של רשות השידור. מאחור, חבר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (אביו של אבשלום קור, בגבו למצלמה), ואדמונד סחייק ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" בשפה הערבית. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1995. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. הנהלת רשות השידור בראשה המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל מוציאה לאור את "מסמך נקדי". להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור רינה שפירא תבד"ל, והיועץ המשפטי עמית שכטר יבד"ל. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור דן כספי ז"ל מי שהיה ראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע אמר לגלריה / הארץ בשעתו, כלהלן : "…השידור הציבורי יכול להימלט ממלכודת הרייטינג, אם רק יבין שלא חייבים לשחק את המשחק הזה….". פרופסור דן כספי ז"ל היה איש הגון, ישר, וחכם. אולם משהוא טוען, "…כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן…", ומוסיף, "…אליטיזם תרבותי זה לא פסול…", ומנמק, "…אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו…", וממשיך לתרץ, "…הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים…" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין זכות קיום. אומר זאת שוב : רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC וגם מרבית רשתות הטלוויזיה האירופיות המאוגדות ב- EBU אינם תומכת בגרסתו האליטיסטית הזאת של פרופסור דן כספי.

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל בשנים 1998 – 1993.

ערוץ 1 לאחר עידן מוטי קירשנבאום ז"ל לא למד מאום ו-דבר מה- BBC, וגם לא מהמנכ"ל המוכשר, הדגול, ועתיר הניסיון של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC , גרג דייק (Greg Dyke).

ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13. העבודה עם הסלוגן, "ישראל מחכה לרבין", צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר. יצחק רבין ז"ל בן 70 (יליד 1922) נבחר לראש ממשלת ישראל. איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל התפתחות שידורי הספורט שלה. שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ז"ל ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום, אך היה לה קושי מפני שכהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994. אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת, בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה. העסקה הסיבובית צלחה והייתה לעובדה קיימת. אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל יצא ומוטי קירשנבאום ז"ל נכנס. ביום ראשון – 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, במקומו של אריה מֶקֶל. באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה, ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה. במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט. "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי [4].

חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור, ב- 18 במאי 1993, התפטרה גב' שולמית אלוני ז"ל מתפקידה כשרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית. הם תבעו את הדחתה לאלתר. לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל הודיעה שולמית אלוני ז"ל כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה שלו ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום. יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר, ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין. למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יציב. היה מדובר באישיות רצינית וענקית גבוהה משכמה ומעלה מכל העם.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה בנעשה. הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו. הוא הבין שזה רק קצה הקרחון וידע ש- משהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל. הוא ידע היטב גם מי האשֵם. כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום  ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת, והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישייה מול המנכ"ל החדש. יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992. מנכ"ל רשות השידור הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש. לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל. "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו, בעוד שניהם יוסף בר-אל ומוטי לוי מאזינים לדבריי, ואמרתי לו כלהלן : "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד". השתרר שם בחדר ההוא שקט מוחלט. דממה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי : "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש. האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה הזה שלי ברגע זה, יוסף בר-אל. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי ולא ידידותי לחלוטין כלפיהם. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות. עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5 בכבלים. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על המסך. השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו, שתק ולא הגיב. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבוריתתשקיבל את רשות הדיבור אחרון, הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו, ואת מוטי לוי כאביר ו-ידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשֵאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר. המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בקרב ההוא בצורה מחפירה ובלתי כפויה. היה מדובר לא רק שידור כדורגל רלוואנטי ברמה לאומית אלא גם ביוקרה רבתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

זמן לא רב אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת ההיא, הדיח מנכ"ל רשות  השידור מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שמוטי קירשנבאום ראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח, את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש. עליו הטיל את יהבוֹ.

טקסט תמונה : 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. התיעוד שלי נעשה במערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים רחשו לו בנוסף גם הערכה רבה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן כתב "מבט". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל, וכתב הספורט והחדשות בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו לי אין ספור שיחות ופגישות מקצועיות בתוקף תפקידי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. מעולם לא שמעתי ממנו את המונח "קטר אליטיסטי". הוא הבין כמו כל בר דעת אחר כי בלעדי רייטינג משמעותי אין שום הצדקה ובסיס לטחוב את היד לכיסו של האזרח ולגבות ממנו תשלום אגרה בעבור טלוויזיה שהוא איננו צופה בה. מוטי קירשנבאום היה אישיות דגולה וכישרונית גם כמנכ"ל רשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות. הסתלקותו הפתאומית היא אבדה עצומה לא רק למשפחתו אלא גם לחלקים גדולים בציבור הישראלי. חלפה כבר יותר מחצי שנה מאז מת ב- 25 בספטמבר 2015 ואני עדיין מתאבל עליו. אין יום שעובר מבלי שאני חושב עליו ומהרהר בו. אני גם חולם עליו. מאז שנטש בסיום תפקידו את רשות השידור ב- 18 באפריל 1998, נוצר כאוס בשידור הציבורי. הפקדתו המחודשת של אורי פורת ב- 1998 על רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה אכזבה רבתי למרות שאהב אותי באופן אישי והעריך את פועלי המקצועי בשידור הציבורי. הוא תדלק ותחב לא מעט דולרים לטנק הבנזין, לתא הדלק של מרכבת חטיבת הספורט שלי, וסייע לי לנפח די אוויר בארבעת הגלגלים כדי שיעמדו בלחץ המשא ויוכלו לבצע כראוי את מסע ההפקות הארציות והבינלאומיות של חטיבת הספורט בפיקודי על פני כל הגלובוס. לאורכו ולרוחבו. אורי פורת סיפר לי אז שהוא נקרא בכלל למשרד ראש הממשלה כדי להמליץ על מינוי מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו, אולם בנימין נתניהו הציע לו את התפקיד הרָם מפני שבטח בו פוליטית כ- "אחד מהתנועה שלנו". אורי פורת היה איש מפלגת הליכוד מימים ימימה. כזכור היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שדאג למנות את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו ב- 1 באפריל 1984 במקומו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו סמך פוליטית על אורי פורת והפך אותו ממליץ יושר של אמנון נדב למנכ"ל רשות השידור. הצרה הייתה שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 63 בקדנציה השנייה שלו ב- 1998 לא היה אותו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 49 ב- 1984. משהתמנה אורי פורת שוב למנכ"ל רשות השידור ב- 1998 על חשבון המועמד אמנון נדב מנהל רדיו "קול ישראל", הוא לא עשה לו לאמנון נדב עוד חשבון, וכשהיה צריך הטיף לו מוסר בלשון בוטה. הוא לא החזיק מאמנון נדב. אפשר לראות ממסמך שכתב לו ב- 2 באוגוסט 2000 הנוגע להיערכות רדיו "קול ישראל" לקראת הכיסוי של אולימפיאדת סידני 2000.

טקסט מסמך : 2 באוגוסט 2000. מכתב הנזיפה הבוטה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת במנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב הנוגע להיערכותו הלקויה שלו ושל מנהל הספורט שלו דני דבורין לקראת כיסוי אולימפיאדת סידני 2000. היה מדובר בשני אישי רדיו מגוחכים בשמות אמנון נדב ודני דבורין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1998 סיים מוטי קירשנבאום את כהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. באותו היום החלה דעיכתו וקמילתו של השידור הציבורי. אורי פורת היה מנכ"ל חלש בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. לא עוד מנהיג השידור הציבורי עד שגירש את עצמו באוגוסט 2001 מהכֵּס הרָם. מחליפו ב- 2001 תא"ל במיל. רן גלינקא התגלה כנֶפֶל כמו השַר הממונה רענן כהן מי שמינה אותו באוקטובר 2001 לכהונה הציבורית הרמה. רענן כהן היה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, וכיהן כ- חבר בממשלת אריאל שרון. הוא היה עסקן פוליטי רדוד וחלוטין לא חשוב ממפלגת העבודה / מערך, אולם נשא בעוּלָה של משרה ממשלתית חשובה. רענן כהן היה האחראי הממשלתי הראשי על השידור הציבורי. בתחילה ערך רענן כהן "ניסוי כלים" והציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי. רן גלינקא היה איש טלוויזיוני טָפֵל, לא מוכשר ולא בקי בתחום העיתונאות והתקשורת, וחסר ידע וניסיון מינימאלי בניהול רשת שידור שכוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל" ו- 2000 (אלפיים) עובדים. היה מדובר בפארסה. משנכשל במִטְוָוח עשה רענן כהן ניסיון חדש והחליט להושיב על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור את יוסף בר-אל הכושל ובלתי מוכשר בעליל מהצד השני של המטבע, ו/או אם תרצו מהפן האחר של המשוואה. רענן כהן אץ לראש הממשלה אריאל שרון והבטיח לו שיוסף בר-אל יעשה כמנכ"ל רשות השידור את כל אשר יצווה עליו. ובאמת, בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, הוא הצהיר הצהרת אמונים לראש הממשלה מעל דפי העיתון. מחזה מדהים ומביש כאחד. אולם עיתונאי רשות השידור שתקו וקיבלו את הדין מבלי שהיו כפויים לעשות כך. רובם, לא כולם, הפכו למשת"פים.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת ראשית בעיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מפרש לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת המיסטית – משיחית שנגלתה לפתע במקום כלשהו בפניו, ואשר קראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי. היה מדובר על פי הפירוש שלו של יוסף בר-אל במֶסֶר אלוהי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר "ג'ו, סיים את המשימה שלך". באמצעות שרי מקובר והעיתון "מעריב" העביר יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, ואמר כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לגזור ולשמור (!). אסור לשכוח (!).  (באדיבות העיתון "מעריב"). 

אני חוזר כמה פסיעות לאחור. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן בתום שבע שנים את משימת הניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופרש לחלוטין מרשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מינה את יאיר אלוני למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן. ברשות השידור שרר כבר כֵּאוֹס ניהולי. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות גיל סמסונוב (תומך מובהק ומוצהר של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וחֲבֵרוֹ באותו הוועד המנהל ההוא אלון אלרואי (תומך מובהק ומוצהר של השר הליכודניק סילבאן שלום) הקשו מאוד את החיים על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואיש הביצוע שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ששימש במקביל גם סמנכ"ל הרשות לקנייה ורכש, ואחראי ראשי על התחמשותה של רשות השידור בציוד טלוויזיוני וציוד רדיו חדיש ועדכני. שניהם הצרוּ עַד למאוד את צעדיו ואת תבנית הניהול הציבורי של אורי פורת. נוצרה יריבות אישית בשטח למרות ששלושת האישים הנ"ל נמנו על המפלגת הליכוד השלטת והיו מקורבים פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא תהיה זאת גוזמה אם אומר כי גיל סמסונוב ואלון אלרואי מאסו באורי פורת. שניהם לא העניקו לו קמצוץ של הערכה מקצועית. הם פשוט רצו להעיף אותו מכס מנכ"ל רשות השידור ולא הסתירו את כוונתם. בנימין נתניהו שלט במדינה וגיל סמסונוב ואלון אלרואי שהיו תאומים פוליטיים ואחים לנשק שלטו ברשות השידור. לא תיארתי לעצמי כי בתוך זמן כה קצר מאז נטישת מוטי קירשנבאום באפריל 1998 את רשות השידור ישרור בה כֵּאוֹס ניהולי כה חמוּר ו- אורי פורת יהפוך לצֵל של עצמו. זה לא היה הכל. דעיכתה של רשות השידור צברה תאוצה ענקית. The worst is yet to come. במארס 2002 סילק ראש הממשלה אריאל שרון את המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומינה במקומו ל- מ"מ את יוסף בר-אל על פי המלצתו של השר הממונה ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל הדיח את יאיר אלוני מ"מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את נאמנו יוסי משולם. ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לא היה עוד זכר. לתפקיד הרם ה\ה מונה העסקן הפוליטי נחמן שי. המשנה שלו הייתה אהובה אורן ז"ל. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" הפכו במידה לא מעטה למשרתים של השלטון. התברר כי רן גלינקא היה בדיחה, קריקטורה, כ-מנכ"ל רשות השידור ואנקדוטה כמנהיג השידור הציבורי. ומה אודות יוסף בר-אל ? אתם יודעים מי בדיוק מי הוא היה ומה היה פועלו המגוחך ומורשתו הנגטיבית כמנכ"ל רשות השידור. כולם ראו שעיתונאי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה סירבו להניף מפחד את נֵס הַמֶרֶד נגד מינויו של מנכ"ל רשות שידור כושל ובלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל, ולא רק נותרו בבועת המדמנה שלהם, אלא הפכו למשת"פים שלו. זה היה מראה פתטי עטוף בצבעי יגון. כל מיני עיתונאים בעלי שם ומייסדי השידור הציבורי התחפרו בשולי המדמנה שלהם, עד שבאה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה, אלה שמינו מינוי מופרך את יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנהיג השידור הציבורי, והיו גם אלה שסילקו אותו לאלתר ב- 2005 מכס מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הודח בבוטות לעיני כל לעבר פינה אפלה השרויה בירכתי ההיסטוריה של תולדות השידור הציבורי בארץ. אולם חלום הבלהות לא תם. גורלו של השידור הציבורי לא הוטב עם הפקדתו של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 בתפקיד מנכ"ל יחדיו עם עוזרו ומקורבו זליג רבינוביץ, ומינויו של אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בין שני האישים שנושאים בשני התפקידים הבכירים ביותר ברשות השידור, המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת לא רק שרר אי תיאום קיצון להחריד אלא פרצו בין שניהם מריבות אישיות מכוערות שחיש מהר זלגו לעיתונות הכתובה. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם פנה במכתב רשמי לכל עובדי רשות השידור היכן שהוא בסביבות ה- 20 באפריל 2014 לא להיכנע למגמות הזדוניות של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. המכתב זלג והודלף לכתב TheMarker נתי טוקר וזה פרסם את תוכנו בעיתון שלו ביום שני – 24 בפברואר 2014. היה ברור לכל ש-רשות השידור הרקובה תחת ניהולו המחורבן והנקלה של המנכ"ל הכושל והעלוב יוני בן מנחם פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניצבת על פי פחת, על פי עברי תהום. מותה הקרוב היה בלתי נמנע.

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. העיתון "דה מארקר / הארץ". תיעוד מַר, נַכְלוּלִי, וחָמוּר החושף את צמרת רשות השידור בפברואר 2014 בשיא עליבותה. העיתונאי החרוץ והאמין נתי טוקר מפרסם חלק  מ-היסטוריית המאבקים ו-רִיבֵי הסמכויות המכוערים שניהלו שני מנהיגי השידור הציבורי בימים ההם לפני שש שנים בינם לבין עצמם על זכות הבכורה. מדובר בשני אישים כל כך מרכזיים ברשות השידור אולם כל כך אפרוריים, כל כך נעדרי כל כישרון, כל כך חסרי מעמד, סמכות, נבונות, ו-כריזמה, וכל כך נטולי יכולת הובלה ומנהיגות בשם יוני בן מנחם ואמיר גילת. מנכ"ל רשות השידור הכושל והַבָּלֶה יוני בן מנחם (בשנים 2014 – 2011) ו- יו"ר הוועד המנהל הרָפֶה והתָּשוּש של רשות השידור אמיר גילת (בשנים 2014 – 2010), הרימו בגלוי יד איש על רעהו. כך נראתה רשות השידור הנכלולית ז"ל ההיא בשנת 2014 כמו גוויה. ספינה טובעת. רשות השידור ז"ל ההיא שאת סכום הגדרת אותיותיה הרכיבו פעם שני גופי השידור ז"ל ההם ש-שמם היה מורכב מאותיות של קְדוּשָה : הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". האסון הגדול התרחש בשעה שמאות רבות של עיתונאים וותיקים ביניהם רבים בעלי שם ומוניטין ב- ערוץ 1 וב-רדיו "קול ישראל", ניצבו בצידי הדרך וצפו בספינתם הטובעת, במקום לעלות ולטפס על הבריקדות, לאחוז בכלי מלחמה, ולהשיב מלחמה שערה בכל הכלים העומדים לרשותם נגד המבישים. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות הסרחות השחיתות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

רשות השידור המשיכה לדעוך כאמור בקצב מוּאָץ כשעיתונאיה המובילים, נשים וגברים, אינם מתערבים ולא מונעים את ההידרדרות, ו- ממשיכים בהבל פיהם לכבות את פתיל חייהם (הטלוויזיוניים) ואת שלהבתה האחרונה של רשות השידור כפי שהכרנו אותה מאז 1968. זה היה מחזה מַר ו-קשה לצפייה. ואז בקיץ 2014 הופיעו לפתע בשמי רשות השידור המטה ליפול על  פי צו וחוק של ממשלת בנימן נתניהו כונס הנכסים של רשות השידור פרופסור דוד האן והמנכ"ל החדש והזמני יונה וויזנטל. הם שרו את הרקוויאם וגאלו אומנם את השידור הציבורי מייסוריו הישנים, אך כפו עליו ייסורים חדשים. רשות השידור ז"ל ההיא נסגרה ב- 2014 ונקברה ב-2017. על הריסותיה וחורבותיה נוסד ב- 15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן" 11.

המתעניינים בהיסטוריה של דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המעניין והחשוב של פרופסור דן כספי ז"ל, הקרוי, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור" (יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור". מלאכת עריכת הספר נעשתה בידי ד"ר לאה צבעוני).

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי ז"ל מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי ז"ל מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. הספר יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

הפוליטיזציה הנכלולית מעוותת ו-מעקמת את השידור הציבורי בישראל. מדובר ב-רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל בשתי התקופות בשנים 2005 – 2002 (מנכ"ל רשות השידור היה יוסף בר-אל המודח) וב 2014 – 2011 (מנכ"ל רשות השידור הכושל היה יוני בן מנחם שסולק גם הוא יחדיו עם מקורבו זליג רבינוביץ', לרבות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור המסוכסכת בראשותו של תמיר גילת. הפוליטיזציה הנכלולית והמנובזת לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל והופכת אותו ב-2017 לז"ל.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו לאלתר ולעד מהכֵּס הַרָם לקרן זווית בירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 30 בנובמבר 2019). (לע"מ תמורת תשלום).

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

 THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2014  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2014.

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי ז"ל מי שהיה ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר (רב אמן בניסוח בע"פ ובכתיבה). הערכתי לאישיותו הכנה הייתה רבה. אחד מ- ל"ו צדיקים בשעתו בוועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמה עצות לקראת יציאה וזינוק למסע ארוך.

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים פרק א', פסוק א').

ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

המלט : "רוש ולענה !  רוש ולענה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeachment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה, שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות, המקצועניות, והמסורות גב' אלינור בלקין וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת ז"ל התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת ז"ל מי שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו סיים את הקריירה שלו ברשות השידור בקול ענות חלושה. זאת הייתה הקדנציה החלקית השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה ע"י הממשלה בראשות בנימין נתניהו. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא נהג כך ולא עשה זאת מעולם, ולא התפטר מתפקידו בטרם סיום תקופת הניהול. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. מר רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות שווא גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מר רן גלינקא מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית ברמתו של הממנה שלו רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

ציטוט : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". מאת מנפרד פ. ר. רטס דה פריז, מתוך ספרם המרתק של ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סווף (Ayman Sawaf), הקרוי, "איטליגנציה רגשית בעולם העסקים".

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט ובתמיכת היועץ המשפטי לממשלה מֶנִי מָזוּז סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור (רב). שלוש השנים של 2005 – 2002 בהנהגתו היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם נְבוֹנוּת ו- כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מתגלה כעסקן פוליטי קטן משהוא מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה אריאל שרון מקבל את ההמלצה. אתה מתבונן בתמונה של השר הרדוד והעסקן הפוליטי הזה שעונה לשם רענן כהן ושואל את עצמך מחד, מהיכן הרהיב עוז למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור תא"ל מיל. בשם רן גלינקא נעדר כל ידע, ניסיון, וכישרון בתחום העיתונאות והטלוויזיה ? ומאידך, על סמך מה נטל סיכון ועוז נפש כדי למנות למנכ"ל רשות השידור איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל שבסופו של דבר ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מאסה בו והדיחה אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ומפסגת הפירמידה התקשורתית של מדינת ישראל לעבר קצה הסקלה בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז (היום שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל הוא שיהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים , גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

כבר נאמר בבלוג הזה לא פעם ולא פעמיים כי יש דווקא משהו תמים ו- הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת ב- 1995 לנהל את ערוץ 33, והעדיף את יוסף בר-אל על פני המועמד הראשון והמקורי יוסף ביניא. המערכת העיתונאית חשדה ביוסף בר-אל ו- שמה עליו עין אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה לבסוף מר מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר ב- 2005 להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל. רשות השידור לא תשוב עוד לעולם לימים ההם של המנכ"ל ומנהיג השידור הטוב מכולם של השידור הציבורי, מוטי קירשנבאום ז"ל. גם מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יצחק רבין, שולמית אלוני) כמו קודמיו ועוקביו, אולם בניגוד להם הוא לא היה חייב מאום לממנים הפוליטיים שלו.

ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת אז את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דָגוּל כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות אֶמֶת ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים.

אם לשוב לעשור ה- 2000, הרי ברור שאתה נתקל בעובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002, אִמצו אל לִבָּם, ו-היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס / אפריל החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מנכ"ל רשות השידור הזמני לפניו, רן גלינקא, שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007.

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 ביוני 2002. כתב מינוי בכיר למשרה ציבורית בכירה, שהפך חיש מהר בכייה לדורות. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 (מדוע המתין גדעון סער ארבעה ימים בטרם שלח את מסמך הפאקס הנ"ל ליוסף בר-אל ?) החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפאקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות רשות השידור רענן כהן. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. בחלוף שלוש שנים הדיחה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של עו"ד מני מזוז את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הציבורית הרמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, ו- איזה חיץ שרר בינו לבין אותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהחל את כהונתו ב- 2002. סיום קדנציית הניהול של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 ונטישתו שוב את רשות השידור היוותה סיומה של תקופה. רשות השידור לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בימיו של מוטי קירשנבאום. אני אומר זאת בצער רב. בדיוק כמו נטישתו את החיים ו- מותו ב- 25 בספטמבר 2015 שסימנו סיומו של עידן בחייה של מדינת ישראל. מדינת ישראל ללא מוטי קירשנבאום ז"ל איננה אותה מדינה שהייתה עמו. זאת איננה קלישאה. במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר. מצ"ב עמוד מס' 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 ליוסף בר-אל ששימש מ"מ מנכ"ל רשות השידור לאחר הדחת רן גלינקא והיה מועמד וודאי "האחד שאין בלתו" למשרת קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים החל מ- 2 ביוני 2002 ועד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון גדעה את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוצלח ב- 2 במאי 2005. בעד הגדיעה הצביעו 13 שרים בתוכם ראש הממשלה עצמו אריאל שרון וסגנו השר אולמרט. שני שרים מאיר שטרית ודליה איציק הצביעו בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היה מדובר בגדיעה צפויה שנעשתה באיחור זמן רב.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך המחאה ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים האותנטיים הבאים (מתוך מאות) שנלקחו מארכיון העבודה שלי לטובת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 845, מלמדים דבר או שניים על התנהלותו הכושלת והמביכה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ונאמנו יוסף "יוסי" משולם, מי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעידן האַפְלוּלִי ההוא אפוף חשרת עבים.

סוף דבר : ב- 2 במאי 2005 הענישה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והדיחה אותו מהכס הרָם וסילקה אותו לפינה חשוכה בירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם ז"ל ודן בחולשת ניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הנוגע לכיסוי תחרויות ה- Final four בכדורסל בבולוניה – איטליה בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 24 באפריל 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מסמך שנכתב על ידי (עמוד 1 מתוך 2) למנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) הדן בהיערכותי התוכניתית והטכנולוגית לקראת כיסוי תחרויות הכדורסל של ה- Final four במאי 2001 בפאריס בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 24 באפריל 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מסמך שנכתב על ידי (עמוד 2 ואחרון מתוך 2) למנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) הדן בהיערכותי התוכניתית והטכנולוגית לקראת כיסוי תחרויות הכדורסל של ה- Final four במאי 2001 בפאריס בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 9 במאי 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מ"מ מנהל הטלוויזיה דאז היה יאיר אלוני. מסמך שנכתב על ידי לאורי פורת הנועד להגדיל את תכולת הקופה הקטנה של צוות השידור שלי בברסי – פאריס בראשות של המפיק המצוין ויד ימיני ששי אפרתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 1 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 2 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 3 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 4 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בנֶגָע ה- Off tube שמנסה להשריש מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמצעות נאמנו מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. מטרת המסמך הייתה ברורה : להבהיר ליוסף בר-אל ויוסי משולם שפעם הייתה כאן טלוויזיה בעלת עיתונאות כנה שדיווחה מהשטח בימיהם של המנכ"לים ההם שקדמו למנכ"ל רשות השידור הנוכחי : שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני יבד"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ושוב אורי פורת ז"ל בקדנציית הניהול השנייה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 29 באפריל 2002. מכתב שנכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יוסי משולם נאמנו של יוסף בר-אל הדן בעוד חולשת ניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בסיומו של המסמך רשמתי ליוסי משולם כלהלן : "…המנכ"ל הוא לא האלוהים שלי, ומותר להתווכח ולא להסכים עִמוֹ, בעיקר כשהוא לחלוטין לא צודק…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 1 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 2 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 3 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 4 ואחרון מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בחולשות הניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המזדקרות לעין כל, ונוגעות להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בחולשות הניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המזדקרות לעין כל, ונוגעות להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד 2 ואחרון מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיכום.

אשנה ואמר שוב: פוסט מס' 845 מהווה את תשובת מס' 8 וגם אחרונה לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת המידע, "החוג לתקשורת כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". חגי סגל כותב טוב אולם מדובר לא רק בהמון מידע חסר שלו ולא מושלם שלו, אלא גם באינפורמציה רוויית שגיאות וטעויות, לא מדויקת ולכן לעיתים לא מהימנה, ובפרטים לא מעטים גם לא נכונה.  פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת-30 בנובמבר 2019.

פוסט מס' 845 הוא שוּב נִדְבָּךְ מוֹרְכָּב ומְסוּבָּךְ למֶחְקָר ו-כְתִיבָה. פוסט מס' 845 הוא מסמך הוא מסמך התשובה מס' 8 ואחרון לחגי סגל (עורך העיתון "מקור ראשון"), ו-מי שחיבר את המסמך "הימני" רחב הידיים רווי הטענות המגוחכות והַמְעֻוָות, הקרוי, "החוג לתקשורת-כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". המסמך הזה בן 81 עמודים צורף לגיליון "מקור ראשון" של יום שישי – 8 בנובמבר 2019 בצורת חוברת מידע עיתונאי בעלת ממדים של סקירה היסטורית רוויה לא רק באי דיוקים, טעויות, שגיאות ואי בדיקת העובדות לאשורן, אלא גם טעונה באינפורמציות לא נכונות. המסמך עב הכרס הזה שנראה כמו כתב תעמולה, כמו סנגוריה ימנית פרופוגנדית לא מאוזנת ולא מדויקת, יצא לאור וצורף לא במקרה ל-עיתון "מקור ראשון" ביום שישי – 8 בנובמבר 2019. מטרתו ברורה, חשופה, וגלוית חוֹד : הפגנת נאמנות ויצירת תודעה פוליטית בימים אלה (!) לטובת ראש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שנאשם בפלילים. בנימין נתניהו צועד כעת במשעול פוליטי – משפטי צר, פתלתל, רווי מכשולים, הפכפך, ו-לולייני. הוא שרוי במצב מסוכן ביותר עבורו מכיוון ההיבטים הקטגוריים של כל Courtroom ישראלי (בנושאים של מִרְמָה והפרת אמונים) ו-עלול למצוא את עצמו בקַלוּת מול כתבי אישום שמסוגלים להוביל אותו היישר אל מאסר בן שנים מאחורי סורג ובריח (כמו את ראש הממשלה בעבר אהוד אולמרט). בנימין נתניהו יכול לחזור על המנטרה הפוליטית שלו שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם באוזני מאמיניו, "לא יהיה כלום-כי לא היה כלום", אולם החזרות הללו אינן הופכות את הטקסט לאמת, ו-אֵין לכך שום תוקף של חוק, דין, ומשפט שאמורים לזכות אותו ולהציגו כ-חף מפשע. יועציו, ידידיו, תומכיו, ומשרתיו הקרובים של בנימין נתניהו כמו ה-ח"כ הפטפטן מיקי זוהר היו"ר החדש של הליכוד גורמים לו נזק ו-מקרבים אותו בהבל פיהם בהופעות הסניגוריה הטלוויזיוניות המגוחכות ברמה של בדיחה אל עברי פי פחת. גם מינויו הפוליטי המהיר והטָפֵל כעת של נפתלי בנט לשר הביטחון ע"י ראש הממשלה איננו מרחיק את בנימין נתניהו משערי הכלא.  פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 30 בנובמבר 2019.

הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי איש ריבון ובן חורין. אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר, הפירוש, ותשובתי למאות אלפי קוראים (ומגיבים) מדוע אנוכי רואה את עצמי כ-בעל סמכות ראוי ש-רשאי לחקור ולכתוב את הבלוג הזה כמו גם לחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ-מכתבי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני בתום שירותו הציבורי התקשורתי החשוב ורם המעלה. היה מדובר באיש רציני, כן, ו- ישר דרך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + המונדובאסקט – אליפות העולם של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים של צה"ל באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה מקצועית כבדה לשידור הציבורי ועבורי גם אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כ-עסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיכום.

פוסט מס' 845. זוהי תשובתי מס' 8 ואחרונה לחגי סגל עורך העיתון "מקור ראשון" ומחבר חוברת המידע "החוג לתקשורת כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". חגי סגל כותב טוב אולם מדובר לא רק בהמון מידע חסר שלו ולא מושלם בחוברת המידע הנ"ל, אלא גם באינפורמציה רוויית שגיאות וטעויות, דלה, ו-לא מדויקת ולכן לעיתים לא אמינה. בפרטים לא מעטים בתוכה היא גם לא נכונה. שמונת הפוסטים האחרונים בבלוג ומספרם הסידורי הוא: 838, 839, 840, 841, 842, 843, 844, ו-845 מוכיחים מדוע החוברת הנ"ל של חגי סגל דלה, רוויית שגיאות, ולא מהימנה (למרות שהוא כותב טוב). פוסט מס' 845. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת-30 בנובמבר 2019.

סוף הפוסט מס' 845. הועלה לאוויר במוצ"ש – 30 בנובמבר 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.