טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ריצת המרתון לנשים. האתלטית השווייצרית גבריאלה אנדרסן – שייס (Gabriela Andersen Scheiss) מסיימת את הריצה הקשה בשארית כוחותיה אך בהכרה מלאה. לקח לה כ- 6 (שֵש) דקות להקיף את 400 מ' האחרונים באצטדיון. היא התמוטטה על קו הסיום חוברה לאינפוזיה ונלקחה מייד לבית החולים בעיר. דבקותה במשימה זכתה להערצה בינלאומית. היא סיימה את הריצה במקום ה-37 בתוצאה של  2:48:42 שעתיים. (באדיבות ALOOC ו- IAAF + IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. סיום ריצת המרתון לגברים. זהו הרץ הצ'כי המהולל אמיל זטופק (בן 30, בתצלום) מתועד כשהוא נכנס ראשון בשער האצטדיון האולימפי וזוכה במדליית הזהב. זאת הייתה ריצת המרתון הראשונה בחייו. הבעת פניו מעידה על המאמץ והסבל הכרוך בהשתתפות בתחרות הריצה המפרכת הזאת. אמיל זטופק ניצח וזכה במדליית הזהב בזמן של 2:23:03.2 שעות. במקום השני ובמדליית הכסף זכה רינאלדו גורנו מארגנטינה בתוצאה 2:25:35.0 שעתיים. במדליית הארד זכה השוודי גוסטאף יאנסון בתוצאה 2:26:07.0 שעתיים. (צילום נסים קיוויתי וגם באדיבות YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אנוכי (בן 54) מארח את הרץ הצ'כי הנודע אמיל זטופק (בן 70) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אמיל זטופק נקרא בפי כל "הקָטָר הצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אמיל זטופק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא עשה זאת מעולם לפניו, ולא שנה וחזר עליו מעולם אחריו. (צילום דוד "סוּחוֹ" סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. אנוכי מארח במשרד חטיבת  הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הממוקם בשכונת רוממה בירושלים את אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה ומקרין עבורם על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק זכה כאמור בשלוש מדליות זהב בשלוש הריצות הארוכות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון ורעייתו דנה זכתה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים. משקיף מאחור עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת ברצלונה 1992.

ריצת המרתון לגברים באולימפיאדת ברצלונה 1992 האפילה על שאר האירועים האולימפיים הדרמטיים מנקודת מבטי. הייתי שם. ניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של יוסף בר-אל. ריצת המרתון לגברים הייתה האירוע המסיים ביום ה- 16 והאחרון של המשחקים האולימפיים, והיא התקיימה בערב של יום ראשון – 9 באוגוסט 1992 ט' באב של שנת תשנ"ב. בתום ריצת המרתון בתשע וחצי בערב תוכנן להתחיל באִצטדיון האולימפי טקס הנעילה של המשחקים. לכן קבעה הוועדה המארגנת שרצי המרתון שיעברו את המרחק ביותר משעתיים ו- 45 דקות לא יסיימו אותה לעיני 80000 (שמונים אֶלֶף) הצופים באִצטדיון האולימפי של ברצלונה 92', אלא במקום צדדי. שלושה אנשים הגיעו לשיאם בריצת המרתון הזאת : המנצח הדרום קוריאני הוּואָנְג יָאנְג- צ'וֹ (Hwang Young-cho) וצֶוֶות השדרים שלנו מאיר איינשטיין והפרשן שלו ד"ר גלעד וויינגרטן. הריצה המתישה למרחק של 42 ק"מ ו-195 מ' החלה בשֵש וחֵצי לפנות עֶרֶב בברצלונה החמה והלחה. שעה אחת בלבד חצצה בין שעון ספרד לישראל. שבע וחצי בעֶרֶב אצלנו. זמן צפייה ראשי בטלוויזיה בישראל. הבטחתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אירוע עַל בשידור ישיר ורייטינג נאה. בברצלונה בירת חבל קאטאלוניה עיר ים תיכונית יפהפייה, תיירותית, ובינלאומית שרר ב- 9 באוגוסט 1992 עומס חום כבד (משהו בדומה לתל אביב) 35 מעלות (צלזיוס) ולַחוּת גבוהה שנעה בין % 70 ל- % 80 ויצרה עומס חום כבד. כל אזרח תל אביבי הגון מכיר היטב את עומסי החוֹם והלחוּת השוררים בחודשים יולי – אוגוסט בעירו, יוצרים אי נוחות, ומקשים את החיים, גם כשלא רצים חצי מרתון ו/או מרתון שלם. בנוסף לכל הצרות הגופייה והתחתונים נדבקים לגוף המיוזע.

זאת בדיוק הסיבה שבגללה ריצת המרתון בברצלונה 1992 הייתה קשה במיוחד, מפרכת, ומתישה מאין כמותה. הגוף מתחמם בעת המאמץ ואיננו מצליח לקרר את עצמו בלחות הגדולה. עומס החוֹם רב מידי. את ארבעת הק"מ האחרונים רץ הוּואָנְג יָאנְג-צ'וֹ כתף אל כתף עם היפני קוֹאִיצִ'י מוֹרִישִיטָה. מאיר איינשטיין ז"ל וד"ר גלעד ווינגרטן יבד"ל היטיבו לשָדֵר אותה ישיר מעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בברצלונה 92' לצופי הטלוויזיה בישראל. פרשן הא"ק הסביר נכון את התהליכים הפיזיולוגיים המתחוללים בגופם של הרצים בעקבות עומס החוֹם. ד"ר גלעד וויינגרטן ניתח בהיגיון רב את ריצת המרתון הראשונה בהיסטוריה שהתקיימה לפני 2482 שנים. בקיץ שנת 490 לפני הספירה נשלח חייל יווני בשם פֵיידִיפִּידֶאס ע"י מפקדו מִילְתִּיאָדֶאס מהכפר מרתון היווני לאתונה, כדי להביא את בשורת הניצחון של הצבא היווני הקטן על צבאו הפרסי העצום של דָרְיָיוֶוש. פֵיידִיפִּידס רץ כ- 40 ק"מ [1] בעומס חום כבד כשהוא לבוש חגור צבאי ובידו כלי נשקו החנית והחרב. מי יודע אם בכלל שתה מים ואם רִיענֵן את גופו בטרם ובמשך הריצה הארוכה והמתישה . הוא הגיע תשוש ועייף מאוד לכיכר השוּק של הבירה היוונית . אין ספק שחום גופו מוטט אותו והוא התייבש ממחסור בנוזלים בגופו. פיידיפידאֶס הספיק לומר מילה אחת, "ניצחנו", ואז התמוטט ומת. כשהברון הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבֵּרְטֵיְין חידש את המשחקים האולימפיים של העידן המודרני ב- 1896, הוא לא רק ביקש לקיים את האולימפיאדה הראשונה באתונה, אלא החליט גם לכלול את ריצת המרתון בתוכנית המשחקים כפי שסופר בתחילת הפוסט. ד"ר גלעד ווינגרטן מילא את תפקידו כפרשן א"ק בריצת המרתון באולימפיאדת ברצלונה 1992 בפעם הזאת בדיוק כפי שציפיתי ממנו.

בעלייה האחרונה והקשה לעבר האצטדיון האולימפי שנבנה על "הר היהודים" (Montjuic) המשקיף על ברצלונה ניתק הוּואָנְג יָאנְג מגע מ- צ'וֹ מקוֹאִיצִ'י מוֹרִישִיטָה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. רץ המרתון הדרום קוריאני הוּואָנְג יָאנְג – צ'וֹ (Hang Young Cho, משמאל) מדביק את הרץ היפני המוביל קוֹאִיצִ'י מוֹרִישִיטָה (Koichi Morishita, מימין) וחולף על פניו. התמונה הוענקה לי באדיבות שני העיתונאים – היסטוריונים האמריקניים הוותיקים, המצוינים, ורבי המוניטין והידע מר דייוויד וולצ'ינסקי (David Wallechinsky) ו- חיימה לאקי (Jaime Louck) מחברי הספר שהוא בבחינת אנציקלופדיה, "The complete book of the OLYMPICS – 2008 edition". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הדרום קוריאני הוּואָנְג יָאנְג – צ'וֹ חצה את קו המטרה לאחר 2:13.23 שעתיים בהפרש של 150 מ' ו- 22 שניות מיריבו היפני קוֹאִיצִ'י מוֹרִישִיטָה. הוּואָנְג יָאנְג – צ'וֹ התמוטט על קו הגמר. חום גופו היה כמעט ארבעים ואחת מעלות צלזיוס וחסר נוזלים. הוא התייבש והיה קרוב לשלם בחייו על דבקותו במשימה כמו הרץ היווני פֵיידִיפִּידֶאס בשעתו. גם הוואנג יאנג – צ'ו דבק עד הסוף במטרה המקודשת בסופה המתינה לוֹ מדליית זהב, כבוד, ויוקרה בינלאומית. בני אדם שאפתנים מוכנים לסכן את חייהם בעבור כבוד ומוניטין. הוואנג יאנג – צ'ו היה בר מזל. על קו הגמר המתינו לו פרמדיקים ספרדיים שהצילו אותו ממוות והחזירו את גופו לחיים. לאחר שהתאושש ביקש לבצע את הקפת הניצחון באצטדיון עם דגל מדינתו אך רגליו לא נשאו אותו עוד. אני זוכר את הסצנה מלאת ההוֹד ההיא. פשוט הייתי שָם וראיתי אותה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. פרמדיקים ספרדיים מפנים על אלונקה את מנצח ריצת המרתון הוואנג יאנג – צ'ו מדרום קוריאה. הוא היה על סף מוות אך חייו ניצלו בזכות העזרה הראשונה והתושייה של צוות הרפואה הספרדי. (באדיבות RTO הוועדה המארגנת של אולימפיאדת ברצלונה 1992 + IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שוחחתי בתום השידור הישיר ב- Talk Back עם צוות השידור מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן בעמדת השידור שלהם באצטדיון האולימפי של ברצלונה 92' מעמדת הפיקוד, השליטה, והניהול השידור שלי ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי – International Broadcasting Center) בברצלונה והודיתי להם מקרב לִבִּי על שידור נהדר ומופלא שלהם. בעיקר של הפרשן שהיטיב להסביר לצופי הטלוויזיה בישראל את קשיי ריצת המרתון המפרכת לא כל שכן בתנאי האקלים הקשים ועומס החום הכבד ששררו באותו ערב ברצלונה. ד"ר גלעד וויינגרטן היה באותו היום ההוא של 9 באוגוסט 1992 בשיאו הטלוויזיוני. ביכולת וכישרון הפרשנות שלו הוא שידרג את החוויה הטלוויזיונית וקיבע את עצמו כפרשן טלוויזיה ראשון במעלה. הוא היה ראוי לשבחים שהענקתי לו. הרץ הדרום קוריאני הוואנג יאנג – צ'ו חזר למולדתו כגיבור לאומי, ואז עשה מעשה שלא יישכח לעולם. את מדליית הזהב האישית שלו הוא העניק לבן ארצו סוֹן קי צ'ונג (Sohn Kee Chung) שהיה ב- 1992 בן 80. הקוריאני סוֹן קי צ'ונג ניצח בריצת המרתון באולימפיאדת ברלין 1936. מכיוון שקוריאה נכבשה אז ע"י יפן המיליטריסטית ונחשבה למחוז של הקיסרות של ארץ השמש העולה הוכרח סוֹן קי צ'ונג להתחרות במדי יפן כשעל גופייתו רקום הסמל הקיסרי של "השמש העולה". מדליית הזהב שזכה בה הרץ הקוריאני ההוא הוענקה לו כאילו היה רץ ונציג יפן. מדליית הזהב ההיא הייתה יפנית.

לאחר שהוואנג יאנג – צ'וֹ ענד כעבור 56 שנה את מדליית הזהב הקוריאנית שלוֹ על חזהו של סוֹן קי צ'ונג , אמר הרץ הזקן והפטריוט : "עכשיו אני יכול למות ללא צער". סון קי צ'ונג נולד בקוריאה ב- 29 באוגוסט 1912. הוא עבר את המרתון באולימפיאדת ברלין 1936 בזמן של 2:29:19.2 שעתיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הרץ הקוריאני סוקי צ'ונג שרץ בשם יפן הקיסרית חוצה ראשון את חוט המטרה וקובע זמן של  2:29:19.2 [1]. (באדיבות OLYMPIA ZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[2]  ראה נספח : מכתב התשובה של באד גרינספאן אלי מתאריך 1 ביוני 1976.

[3]  ראה נספח : מכתב ההזמנה הרשמי של ננסי בפה אלי  מ- 5 ביוני 1977 , המבקש אותי להצטרף לשורות "Cappy Productions".

[4]  ראה נספח : טקסט המקור באנגלית.

פוסט מס' 879.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

זה קרה לפני 44 שנים אולם אנוכי זוכר כל פרט מהאירוע ההוא. באולימפיאדת מונטריאול 1976 נפגשתי לראשונה עם בימאי הטלוויזיה והקולנוע הדגול היהודי – אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan), מי שכתב, ביים, והפיק את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית הבלתי נשכחת "OLYMPIAD". בַּאד גְרִינְסְפָּאן הפך כבר מזמן למושא הערכה והערצה טלוויזיוניים בכל העולם. סמל ומופת לדייקנות בתיעוד וכתיבה. "OLYMPIAD" על 22 פרקיה (כל פרק באורך של 50 דקות) שודרה בזמנו כבר אז ביותר מ- 100 רשתות טלוויזיה בכל רחבי תבל וקצרה שבחים רבים. היה מדובר בשיא עולם.  התחקיר, ההפקה, איסוף החומר הנושן, עריכתו, וכתיבתו ע"י הצוות של "Cappy Producyions" היו יסודיים מאוד ו-עמדו על רמה גבוהה ביותר מכל היבט טלוויזיוני. אָלֶכְּס גִלְעָדִי ואנוכי שידרנו את הסדרה כולה בין אוקטובר 1975 ליולי 1976. הפרק האחרון "Olympic Simphony" אף הוא בן 50 דקות שודר ממש כמה ימים לפני השידור הישיר של טקס הפתיחה האולימפי באצטדיון היפהפה של מונטריאול. בטרם טיסתי מהארץ עם משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אָלֶכְּס גִלְעָדִי למונטריאול 1976 כתבתי לבַּאד גְרִינְסְפַּאן בניו יורק מכתב בו הבעתי את התרשמותי העמוקה מההפקה המזהירה שלו. הוא היה כאמור אדיב מספיק כדי לומר תודה ללא שהיות. טקסט מסמך : 1 ביוני 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 43 שנים. תשובתו של באד גרינספאן אליי. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

נפגשתי עם באד גרינספאן לארוחת ערב באחת ממאות המסעדות הנחמדות הפזורות במונטריאול הקנדית עיר בעל החזות האירופית. בַּאד גְרִינְסְפָּאן ישב במסעדה עטוף הערצה של ממש. הוא היה דמות פופולארית, מוכרת מאוד, ובעל מוניטין עצום כדוקומנטאריסט אולימפי בטלוויזיה. כל רגע ניגש לשולחן שלנו ספורטאי עבר ידוע , קרא לו "Hi Bud" ולחץ את ידו. ליד באד גרינספאן ישבה אשתו האהובה קָאפִּי פֶּטְרָאש (Cappy Petrash) אישיות נערצת בפני עצמה, שהייתה המפיקה הראשית שלו ושתי עוזרות ההפקה שלו האחיות יפות התואר נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה (Nancy and Suzanne Beffa). בַּאד גְרִינְסְפָּאן ניצב ב- 1976 בשיאו הטלוויזיוני . הסדרה "OLYMPIAD" הופקה ע"י בַּאד גְרִינְסְפָּאן בשיתוף פעולה ובסיוע מימון של ג'וני איסואו (Johnny Esaw) מנהל חטיבת הספורט ברשת הטלוויזיה הקנדית המסחרית CTV . ג'וֹנִי אִיסוֹאוֹ הכיר בגדולתו הטלוויזיונית הייחודית של בַּאד גְרִינְסְפָּאן וציוותו הקטן. הוא היה נדיב גם בעניין הרולר קרדיטס שרץ על המסך בתום כל פרק ולא נדחף למרות שהיה המממן. בסוף כל Chapter  בן 50 דקות של הסדרה הדוקומנטרית "OLYMPIAD" היה כתוב באותיות קטנות אך באופן ברור ובלעדי :

"Wrritten, directed, and Produced by Bud Greenapan".

אי אפשר היה לטעות בחותמת על המוצר. בַּאד גְרִינְסְפָּאן הרוויח ביושר את תהילתו הטלוויזיונית וג'וני איסואו (Johnny Esaw) נותר מרצונו בצֵל. השיחה ההיא שלי ביולי 1976 במונטריאול עם בַּאד גְרִינְסְפָּאן נסבה גם על יכולת הכתיבה התמציתית והמדויקת שלו לטלוויזיה. עניין אותי לדעת מה הוא חושב על עצמו ועל סוד כוחו ככותב לטלוויזיה. אני מדגיש כ- כותב לטלוויזיה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן חיפש שלימות. מכיוון שחיפש פרפקציוניזם היה מסוג הכותבים שכותב, מוחק, ומתקן. ושוב מוחק ומתקן. סוד כוחו של כתיבתו הטלוויזיונית הייתה צניעותו. הענווה שלו בחייו כמו התנהגותו המאופקת יצרה כתיבת Understatement שהתבססה על ניסוחים פשוטים ברורים וקצרים. כפי שהעיד על החיים בכלל : "כל הגזמה היא שגיאה. אנשים מדברים הרבה פעמים גבוהה גבוהה, יותר מידי בפרפרזות, במקום להתנסח בפשטות, ואז גם הכל ברור יותר". הכיתוב של באד גרינספאן הוא חסכוני ומדויק. מִילותיו פשוטות ולכן חקוקות בסלע. קל לזכור אותן. המשפטים כאמור קצרים, פשוטים, וברורים. זה הוא סוד כוחו של ה- Narrative שלו בטלוויזיה. אני מדגיש שוב – בטלוויזיה. תיאור מהלך האירועים הוא הגיוני והטקסט מעולם איננו דרמטי יותר מהתמונה ואיננו מאפיל עליה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן הוא עילוי ביכולת הכתיבה הפשוטה שלו לטלוויזיה. אך אין זה בא לוֹ בקלוּת כפי שהעיד בפניי על עצמו. הנה דוגמא אחת (מִינֵי רבות) לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר, וחסכוני. הניסוח מתאר במילים ספורות ומדויקות סיטואציה ספורטיבית ידועה ב- Item אחד שנגלה על מסך הטלוויזיה באולימפיאדת מלבורן 1956. הכתבה הזאת סיקרה את המאבק ההירואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50 במאה שעברה, הרץ למרחקים ארוכים אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והרץ למרחקים ארוכים הצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס. הוא הביס אותו בכל הריצות הארוכות בתחרויות החשובות ל- 5000 מ', 10000 מ' וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אָלָן מִימוּן היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה בן 34 ואָלָן מִימוּן בן 35, ואז זה קרה.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אלן מימון מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו והאם מישהו מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי ריצת המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון חשש בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אֶמִיל זָטוֹפֶּק שניצח אותו כפי שנאמר בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948.בַּאד גְרִינְסְפָּאן ידע לכתוב לטלוויזיה ו-היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, ופשוט, ולכן ווירטואוזי :

“Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there”.

רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעבור עצמה. עריכה גאונית. Masterpiece. הניסוח התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך מדויק, פשוט, והגיוני, קצר, ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. כאמור יותר מ- 100 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפָּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD". למרות שזכה להערכה והוקרה בינלאומיים ומוניטין עולמי את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפָּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 (רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה שלא יכול להיות שאת ה- Masterpiece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה.

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז"ל (משמאל) ורעייתו האהובה קאפי פֶּטְרָאש ז"ל הבלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה האיכותית הייתה עצומה שתיזכר לדורות. התיעוד הזה של באד וקאפי יחדיו, חשוב לי גם באופן אישי. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך הזמן התהדקו הקשרים בינינו .חברת "Cappy Productions" ובראשה הנשיא באד גרינספאן הציעה לי ביוני 1977 לחבור אליה לניו יורק ולהימנות על צוות הטלוויזיה שלה. סירבתי, מפני שלא מיציתי עדיין את עצמי בכור ההיתוך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביוני 1977 היה אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות, מוטי קירשנבאום היה מנהל חטיבת התוכניות, ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ויִצְחָק לִבְנִי היה מנכ"ל רשות השידור.

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. זהו מכתבה של גב' ננסי בפה (Nancy Beffa) אליי המציע לי להצטרף לחברת הטלוויזיה האמריקנית "Cappy Productions". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במובנים רבים היה באד גרינספאן מנטור טלוויזיוני שלי. הוא העניק לי כלים חדשים ונוספים כדי להתבונן בדייקנות יתר בתעשיית הטלוויזיה. לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה המעניין והמרתק של גב' עדי מרקוזה "העיתון". קראתי אותו בעניין רב ביום אחד (אני מיומן בתורת "הקריאה המהירה") לא רק בגלל העלילה המוכרת אלא גם מפני שהוא ערוך וכתוב בכישרון והיטב. גב' עדי מרקוזה הס כותבת מצוין. היא מתעכבת מעת לעת בספרה על כישרון הכתיבה של ד"ר עזריאל קרליבך (גם יוסף "טומי" לפיד הפליג בשבחי כתיבתו) ושל עיתונאים אחרים. מה שמביא אותי להתוודות כי אני נהנה לקרוא כל מיני פוסטים בתחומים שונים של חלק מצומצם מהעיתונאים הפזורים לאורכה ורוחבה של העיתונות הישראלית כמו מורן שריר, אריה מליניאק, עמיר פלג, נחום ברנע, אבי רצון, אילנה ברגר, קובי ניב, ציפי שמילוביץ', ועוד כמה אישים ספורים. הם כולם כותבים יעיל, חסכוני, ומושך. מעניין אותי לדעת באיזה מהירות הם מחברים את הפוסטים שלהם מבלי לאבד את כיוון והגיון המאמר.

האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה בישראל העניקה ב- 2013 למוטי קירשנבאום ז"ל (היה אז בן 74) פרס על מפעל חיים. הוא ראוי לכך אך צריך לזכור שמוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה כבר ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד בגין התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וכישרון התיעוד המרשים שלו. עכשיו ביום שישי האחרון – 11 בינואר 2013 בתום קבלת הפרס ובעשור ה- 8 של חייו סיפר מוטי קירשנבאום לקהל אודות פועלו העצום בן 45 שנים בזירת הטלוויזיה כלהלן : "במאי 1968 ייסדנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשתות הטלוויזיה האמריקניות וה – BBC נראו עבורנו חלום רחוק בלתי מציאותי. לבסוף הגענו". מוטי קירשנבאום ז"ל שוב צדק. הוא בין הבודדים שיכולים ורשאים להעיד על עצמם כי הם עשו בעת ההיא טלוויזיה מכלום. ועוד דבר שייאמר לזכותו. הוא נשאר עומד יציב על הקרקע, לא מסתחרר, ונשאר תם – רחוק מלהיות שחצן וארוגנטי למרות ההילה הטלוויזיונית העצומה שמרחפת מעליו. תכונה אנושית נאצלת. מה שכן הוא רגזן. פתיל הסבלנות שלו קצר מידי. לא בטוח שבהיותו מנכ"ל רשות השידור היה מאשר לעיתונאים מראיינים באולפן טלוויזיה להתייחס בבוטות וגסות למרואיינים שלהם כפי שנהג לפני זמן לא רב בסגן ראש הממשלה סילבן שלום באולפן ערוץ 10 בבית הוורד בגבעתיים. סיפור חייו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום הוא ארוך, מעניין, מרשים, ומרתק – ומגולם בחלקו בספר שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". בתום אולימפיאדת סידני 2000 התחלתי לכתוב את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ובראשה הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" המכיל כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים. הספר חוקר ודן בהקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בחמש השנים של  1972 – 1967. מוטי קירשנבאום ז"ל נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מימי בראשית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 94, היום) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 83, היום), שניהם ייבדלו לחיים ארוכים. אֵלִיהוּא כָּ"ץ התמנה לתפקידו הרם ע"י ישראל גלילי מי שכיהן כשר ההסברה בממשלת לוי אשכול. מוטי קירשנבאום למד טלוויזיה וקולנוע במשך שש שנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. בטרם ההקמה ייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בראשית 1968 וועדות קבלה בארץ, באירופה, באנגליה, ובארה"ב לאיתור האנשים המתאימים שיסייעו לו לצאת למסע הארוך והמורכב על מנת להקים את הטלוויזיה הישראלית מכלום. מוטי קירשנבאום התקבל חיש מהר לצוות הטלוויזיה בשל השכלתו המקצועית הרחבה, ארז את מטלטליו בלוס אנג'לס, ושב ארצה עם משפחתו. יחד עמו התקבלו לצוות ההקמה עוד כמה ישראליים שלמדו טלוויזיה שנים ארוכות בארה"ב, ביניהם חגי מאוטנר, נחמד בן ישי, איילון גוייטין, וורדינה ארז ז"ל, דוב גולדשטיין, ליאור רותם, ועוד כמה אחרים. בין אנשי הטלוויזיה המפורסמים בארץ שאיישו את צוות ההקמה היו פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן, צבי גיל, דן שילון, טוביה סער, חיים יבין, דן בירון, רן אדליסט, שרי רז, שמעון טסלר ז"ל, רינה הררית, שלמה ענברי ז"ל, סָלִים פַתאָּל, גלוריה סטיוארט, גדעון הוֹד, יעקב בן הרצל, אפרים אבא, יוסף "פונצי" הדר ז"ל, ועוד רבים. פרופסור אליהו כ"ץ נעזר בתחילה בצוותים ומומחי טלוויזיה זרים בעלי ניסיון טכנולוגי, ניסיון עיתונאי, וניסיון בהפקה ובימוי – מארה"ב (המומחים האמריקניים היו כולם עובדי רשת הטלוויזיה CBS בניו יורק), מאנגליה, ומאירלנד. שבעת המומחים החשובים ביותר שלו היו ג'וזף "ג'ו" סטרן , לואיס "לואי" לנטין, אנת'וני "טוני" האטץ', סטנלי "סטן" גרנדייזי, הרברט "הֶרְבּ" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן, ופול סאלינג'ר ז"ל . בעת המחקר העָנֵף אודות אותם שמונה ימי בראשית ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפלגתי לארה"ב אנגליה, ואירלנד כדי לתהות על קנקנם של אותם ששת המומחים (כולם בעשור ה- 8 ו- 9 של חייהם היום) ואת מידת השפעתם על הקמתה והתפתחותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משלב כה מוקדם להיווסדה. נחשפתי אל שישה. האירי לואי לנטין והאמריקני טוני האטץ' זכרו היטב את מוטי קירשנבאום, דן שילון, וחיים יבין והרעיפו בפניי דברי שבח ל- "סטודנטים" הישראליים שלהם לטלוויזיה בירושלים שלמדו מהר מאוד את העסק, מוקדם מהצפוי.

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. הבימאי היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין בן 34 (Louis "Louie" Lentin) ועוזרת ההפקה והבימוי שלו (שאיש איננו זוכר את שמה גם לא לואי לנטין) יושבים בחדר הבקרה (Control) של ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- OB הכחול) דקות ספורות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי של מצעד צה"ל בירושלים. לואי לנטין לא הראה אפילו פעם אחת במשך השידור הישיר בן השעתיים את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון  ואת שר הביטחון משה דיין צופים במצעד. תקלה עיתונאית מביכה. שדר הטלוויזיה היה יורם רונן והמפיק בשטח והיועץ של לואי לנטין בניידת השידור של הטלוויזיה היה חיים יבין. לואי לנטין לא דיבר עברית, רק אנגלית. בעת שיחות התחקיר שלי עמו שיבח את ה- "סטודנטים" הישראליים בצוות ההקמה של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד ובראשם מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, וחיים יבין. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז"ל סיים בהצטיינות את לימודי הטלוויזיה והקולנוע שלו בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בטרם חבר לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, והקרוי, "8 ימי בראשית". הספר עוסק ו-דן בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1972-1967. הספר "8 ימי בראשית" מכיל 10000 עמודים ובתוכו אלפי עדויות אישיות של אנשי צוות ההקמה וממשיכי דרכם כמו גם אלפי תמונות אקסקלוסיביות מהארץ ומהעולם שטרם ראו אור. הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי לחקור, לחבר, ולכתוב את הסדרה המפורטת באוקטובר 1998 לאחר שובי מה-WBM 1 שהתקיים בסידני -אוסטרליה ועסק בהיערכות, כיסוי, ושידורי הטלוויזיה של קבוצת SOBO את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. המחקר והכתיבה עומדים לפני סיום.   

טקסט תמונה : קיץ 1968. סטן גרנדייזי (בן 41, אז) הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. המהנדס הראשי המצטיין בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטיול על שפת ים המלח. הוא שימש במקור מהנדס טלוויזיה ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בניו יורק והובא ארצה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ. סטן גרנדייזי שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים פברואר ומארס 1969 לאחר פרישתו של ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ בשל ריב מר ומתוקשר עם יו"ר הוועד המנהל שלר שות השידור ד"ר חיים יחיל. סטן גרנדייזי (בן 92, היום) שיבח באוזניי את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, עיתונאים וטכנאים כאחד. הוא ציין את ההתלהבות העצומה ואת רוח הנעורים החלוצית שפיעמה בקרבם של אנשי צוות ההקמה. (באדיבות ז'אנט וסטן גרנדייזי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. זהו פול סאלינג'ר ז"ל יהודי – בריטי בימאי מרשת הטלוויזיה  BBC שגילה את אהבתו למדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים ב- 1967, ואח"כ כך התנדב לשמש צלם Video בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968. משמאל, זוהי נועה שפלר עוזרת ההפקה בצוות ההקמה. פול סאלינג'ר דיבר בשבח אנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נפטר בארץ באִיבּוֹ. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. זהו העורך והמפיק האמריקני אנת'וני "טוני" האטץ' מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ואשתו גב' לֶנוֹר האטץ'. טוני האטץ' שימש מדריך שידורי החדשות הראשי בצוות ההקמה של הטלוויזי הישראלית הציבורית מעפרה. הוא היה המורה של עיתונאי הטלוויזיה הישראליים הראשונים בטלוויזיה, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, חיים יבין, שמעון טסלר ז"ל, ורבים אחרים. טוני האטץ' זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מצאתי כאן חניכים ישראליים מוכשרים מאוד . לפעמים חשבתי לעצמי שהם כלל לא צריכים אותי. הם למדו ותפשו חיש מהר את עסק הטלוויזיה. חשוב לי לציין שהם ידעו להפיק לקחים וללמוד מהשגיאות של עצמם". (התמונה הוענקה לי באדיבות אנת'וני "טוני" האטץ' ורעייתו לנור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : השער הקדמי של כרך א' (מתוך 5 כרכים) המרכיבים את הספר עב הכרס בן כ- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "8 ימי בראשית". הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה בת 13 ספרים אודות קורות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1884 (לפני 136 שנים), ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו השער האחורי של כרך א' (מתוך 5 כרכים) המרכיבים את הספר עב הכרס בן כ- 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "8 ימי בראשית". הספר "8 ימי בראשית" הוא הראשון בסדרה בת 13 ספרים אודות קורות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1884 (לפני 136 שנים), ושמה הכולל הוא, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

מומחי הטלוויזיה  האנגלו סאכסיים הועסקו על פי חוזים אישיים ונהנו ממשכורות שמנות ששילם להם משרד ראש הממשלה (ראש הממשלה היה לֵוִי אֶשְכּוֹל והאחראי הפוליטי מטעמו על הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה השר יִשְרָאֵל גָלִילִי). המומחים התגוררו כמעט כולם במלון אסתטי ונוח "אָמֶרִיקָאן קוֹלוֹנִי" ששכן במזרח ירושלים. ב- 1969 הם גילו לפתע כי נשארו מחוסרי עבודה כפי שסיפר לי לוּאִי לֶנְטִין. העיתונאים אנשי הטלוויזיה הישראליים שהיו סקרנים מטבעם, נועזים, ששו אלי קרב, חלקם מוכשרים ומקצועניים, פיתחו יוזמה משלהם ומשכו את מוסד השידור אחריהם. הם עלו על מלמדיהם. בפברואר 1969 הסתיים שלב ההקמה. המומחים מחו"ל חזרו לארצותיהם. המייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עזב במפח נפש את מפעל חייו וחזר לאוניברסיטה העברית בירושלים לאחר וויכוח מר ומתוקשר עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל. סגנו עוּזִי פֶּלֶד נטש את הספינה מייד אחריו. מהנדס הטלוויזיה מ- CBS סְטֶן גֶרֶנְדֵייזִי התמנה למנהל הטלוויזיה למשך חודשיים ימים בתקופת המעבר עד ה- 1 באפריל 1969. ב- 31 במארס 1969 מינתה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר על פי עצת השר ישראל גלילי את שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור שכללה לראשונה בשורותיה יחדיו תחת קורת ניהול משותפת את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. שְמוּאֵל אַלְמוֹג מינה את חַגַּי פִּינְסְקֶר למנהל הטלוויזיה במקומו של סְטֶן גֵרֶנְדֵיְיזִי שחזר ל- CBS בניו יורק. לפני ארבעים וארבע שנים ב- 1969 החלו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם מוטי קירשנבאום, דן שילון, יורם רונן, רם עברון, רון בן ישי, שמעון טסלר, אלכס גלעדי, יאיר אלוני, יגאל לוסין, ג'ודי לוץ ועוד רבים וטובים במסע תלאות ארוך, קשה, ומייגע על מנת להפוך את השידור הציבורי לחיוני ו- רלוואנטי עבור משלם האגרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעה במשך יותר מארבעה עשורים גם זמנים יפים אולם בשל סיבות ונסיבות פוליטיות המסע שלה למען עצמאות ואי תלות פוליטית (מוחלטת) טרם הסתיים ועדיין שרוי בעיצומו.

פוסט מס' 879. בשנת תשמ"ג ייסדתי בהלסינקי את הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעסקה בשידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה באוגוסט 1983 בבירת פינלנד. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל קיבל ואישר את מדיניות השידורים שלי. המנכ"לים שבאו בעקבותיו אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל אמצו אף הם אל לבם את מסורת שידורי אליפויות העולם ב- א"ק ו- תמכו בתכנון ההפקות שלי תכניתית וכלכלית. הן הפכו למִשְנָה סְדוּרָה בלוח שידורי הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל . הייתי שם. הפקתי, ניהלתי, וערכתי את 8 (שמונה) אליפויות עולם בא"ק הראשונות ברֶצֶף מ- 1983 עד 2001. האחרונה שבהן הייתה אליפות העולם ה- 8 שנערכה באדמונטון קנדה ב- אוגוסט 2001. מבוא טלוויזיוני – כלכלי של הימים ההם בזמן ההוא. פוסט מס' 879. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 8 במאי 2020.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת: אליפות העולם ה-16 ב-א"ק שנערכה בלונדון ב- 2017. אין דבר שמצטלם יפה יותר בטלוויזיה מאשר א"ק במיטבה, לגברים ונשים.

אנוכי מבחין כי האָצָן הג'מייקני יוסיין בולט בן 31 (Usain Bolt, גובהו 1.96 מ') נראה אמש חלוד, מסורבל, וכבד (לילי שישי – 3 באוגוסט 2017) בעת התחרויות במקצים המוקדמים לריצת 100 מ' במסגרת אליפות העולם בא"ק של לונדון 2017. אנוכי שם לב כי האָצָן האמריקני ג'אסטין גאטלין בן 35 (Justin Gatlin, קומתו 1.85 מ') נראה לעומתו חד, שנון, ועירני. אם זה יימשך כך עשוי ג'אסטין גאטלין להביס לראשונה בחייו את הפנומן יוסיין בולט ולזכות בתואר אלוף העולם במקצוע הזה. לא אופתע אם זה מה שיקרה. ברור לגמרי שג'אסטין גאטלין מגיב בזריזות יתירה ליריית האקדח בזינוק מאשר יוסיין בולט ומגיע לשיא המהירות לפניו, ולכן מהיר יותר ממנו עד לגבול ה- 90 מ' של מרחק התחרות. ב- % 90.0 של מרחק התחרות ג'אסטין גאטלין מהיר מיוסיין בולט ומנצח אותו. אולם התחרות היא ל-טווח של 100 מ' ולא 90 מ'. לכן, השאלה הגדולה מה יקרה בעת המאבק בין השניים בעשרת המטרים האחרונים לאחר שגם יוסיין בולט (גומא את המרחק ב- 40 צעדי ריצה בלבד בריצה המוקדמת בעוד ג'אסטין עושה זאת ב- 44 צעדי ריצה) יאיץ את המסה הגדולה של גופו ו- יגיע אף הוא לשיא מהירותו ? האם יוותר בידיו עדיין מספיק שטח ו- טווח כדי להדביק את ג'אסטין גאטלין ולהיות ראשון לפניו על גבול 99.99 מטרים ? בפעם הראשונה מאז אולימפיאדת בייג'ינג 2008 אנוכי מנתח שוב את יכולתם של השניים הנ"ל ועל פי מראות הטלוויזיה אמש (יום שישי – 4 באוגוסט 2017) של לונדון 2017 בכורתו של יוסיין בולט מוטלת בספק. לגמרי. ג'אסטין גאטלין מהווה לפתע (ואולי לא…) יריב מסוכן ביותר של יוסיין בולט, ו- ממש מאיים ברגע זה על עליונותו. אנוכי חושש ל- יוסיין בולט. לא מובטחת לו כלל ועיקר מדליית זהב הערב. אנוכי איווכח, ניווכח כולנו, הערב במוצ"ש – 5 באוגוסט 2017. 

השדרנית המובילה של לונדון 2017 מירי נבו איננה מוכשרת לשדר Play by play תחרויות א"ק. היא התגלתה שוב אמש (ליל שישי – 4 באוגוסט 2017) באצטדיון האולימפי של לונדון 2017 כ- "פלאקאט מודעות". הציבור זקוק להרבה יותר. הוא איננו זקוק ל- Announcer. הוא צריך Broadcaster. הטלוויזיה היא מדיה של תקשורת המונים שניזונה כל הזמן מהשוואות. אין מנוס מהשוואות. מירי נבו מעוררת רחמים בשעה שאנוכי משווה אותה לרמתם של נסים קיוויתי ו/או למאיר איינשטיין, ו/או לדייוויד קולמאן ו/או להרולד אייבראהמס הבריטיים, ו/או לברנט מאסברגר האמריקני. מלווה אותה הפרשן מולי אפשטיין. מכיוון שהיא שדרנית א"ק כושלת ואיננה מובילה ולא נעליים, מתעוררת בעמדת השידור המשותפת של שניהם באצטדיון האולימפי בלונדון תופעת ה- "כלים השלובים", לרעתו של מולי אפשטיין. הפרשן מולי אפשטיין נוטש את משמרתו ואת מִשְרָתוֹ בכורח הנסיבות (בשמה נשלח ללונדון 2017), והופך להיות שַדָּר מס' 2. נוצר בולמוס עצום של מילים, מעין תחרות מלל בין השניים, מי ישגר יותר מילים למערכת המיקרופונים המשותפת של שניהם. התפקידים מתבלבלים ו- מתערבלים. השדרנית איננה שדרנית. היא מזכירה עמוד מודעות עָגוֹל שנטוע במעלה הרחוב. הפרשן שלה איננו עוד פרשן. הוא נחלץ לעזרתה אולם גם הוא איננו שדר מוביל. היו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק שני שדרני א"ק מובילים, נסים קיוויתי (בן 93, יבד"ל) ומאיר איינשטיין ז"ל. ובכן, מירי נבו היא מגישה, נושאת תכונות של פרזנטורית וקריינית, ורחוקה מלהיות שדרנית Play by play. וודאי לא שדרנית בתחום כה ארוך, רחב, ועמוק כמו ענף ה- א"ק. הפער בין הגשה בטלוויזיה + קריינות + פרזנטציה לבין שידור Play by play הוא כרחוק מזרח ממערב. בעמדת השידור המשותפת של השניים בלונדון 2017, מירי נבו היא מינוס (-) שמוריד שְאוֹלָה את מולי אפשטיין מי שאמור להיות פלוס (+) מהצד השני של המשוואה. הצבתה של מירי נבו בעמדת ההובלה של השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 17 ב- הנערכת בימים אלה בלונדון היא ניצול ציני של אי הבנת צופי הטלוויזיה בתחום ה- א"ק ואי ידיעה כי מגיע להם יותר. הרבה יותר.

ריצת הגמר המעניינת ל- 10000 מ' גברים בה ניצח הבריטי מו פארה (Mo Farah) חשפה את חולשתם. שני פטפטנים שחצו במשותף בתוך דקות את התפר שמפריד בין שִידוּר לבִרְבּוּר. התברר שהשניים לא רק אינם יודעים לבנות דרמה, אלא גם לא יודעים לשדר דרמה. מולי אפשטיין התגלה לי לפתע כאיש טלוויזיה שדמותו הננסית מורכבת מחצי פרשן וחצי שדר. אולם הוא לא זה ולא זה. הוא גם לא גמד, אולם לפחות בראשיתה של אליפות העולם ה- 17 בא"ק בלונדון 2017 הוא נחשף כאיש טלוויזיה גמדי קטן קומה. זה מוזר ומביך עד למאוד. אילו מולי אפשטיין היה נותר נאמן למִשְרָת הפרשן בגִינָה נשלח ללונדון 2017, הוא היה מספר לצופיו באיזה מאמץ פיסיולוגי היה כרוך הניצחון של מוֹ פָארָה באותה ריצת הגמר ל- 10000 מ' לגברים בה קבע תוצאה פנטסטית של 26:49.51 דקות. למשל, כמה ליטרים של דם שוֹאֵב הַלֵב שלו בדקה אחת בעת המאמץ עליון שהוא משקיע ב- 400 המטרים האחרונים של הריצה, לאחר שעבר כבר מרחק של 9600 מ'. אם היה נאמן למִשְרָת הפרשן הוא היה מסביר לצופיו עד להיכן, עד לאיזו רמה מסוגל מוֹ פָארָה (Mo Farah) להעלות את מהירות הדופק שלו מבלי לסכן את חייו. וכן, כיצד ייתכן כי למרות המאמץ העצום שהשקיע במשך כ- 27 דקות בתחרות ריצה מפרכת וקשה מול מתחרים קשוחים ודבקים במשימה כמעט כמוהו, הגוף שלו מתאושש במהירות עצומה ובתוך 2 דקות הוא כבר נושא את שלושת ילדיו ומטייל עמם על המסלול באצטדיון האולימפי בלונדון. אילו מולי אפשטיין היה פרשן א"ק הוא היה מתייחס גם לממדי גופו של מו פארה, גובהו ומשקלו, לרבות אחוזי השומן בגופו, ומסביר לצופיו מדוע מוֹ פַארָה הוא פנומן גופני ומנטאלי שעשוי מגזע של מנצחים. אילו מולי אפשטיין היה פרשן א"ק הוא היה מספר לצופיו כמה קילומטרים גומא מו פארה (Mo Farah) באימונים שלו בשבוע, בחודש, בשנה על מנת להיות אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ'. אין כאן מזל ואקראיות. שגשוגו ועליונותו של מו פארה (Mo Farah) נשענים ו- מבוססים על אימוני ריצה קשים ושיטתיים לאורך שנים ארוכות. אנוכי עורך כאן פאוזה ונוטש לרגע את לונדון 2017.

הערה אישית שלי : האלוף האולימפי הצ'כוסלובקי רב המוניטין אמיל זטופק, מי שזכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון, היה אורח שלי יחדיו עם רעייתו דנה זטופקובה (אלופת אולימפיאדת הלסינקי 1952 בהטלת כידון לנשים) בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט שלי בירושלים. הביא אותם אלי דוד "סוחו" סיבור. במהלך השיחה הארוכה בת שעות עשינו חשבון יחדיו כי במהלך הקריירה הספורטיבית שלו עבר במסגרת אימוניו ותחרויותיו מרחק מצטבר של כ- 120000 ק"מ. כלומר אמיל זטופק הקיף את כדור הארץ שלוש פעמים. 

תזכורת אמיל זטופק לרגע : ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. חלק משיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הַנֶצַח היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי ואחרים על הצלחתם הגדולה. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים. הוא היה בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט ה- פיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ"ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע, פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דָם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, "מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח ולא דומות גם לשום ריקוד על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אנוכי מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון (42.195 ק"מ). הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא עשה זאת מעולם לפניו ולא חזר עליו מאז אף פעם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (מס' 903 ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון (מס' 607) והרץ הבריטי גורדון פירי (מס' 182). (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין ל- אלופים האולימפיים הדגולים אמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה (הייתה אלופת אולימפיאדת הלסינקי 1952 וזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים) על מסך הטלוויזיה שלנו במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף תזכורת אמיל זטופק מ- 1952. בחזרה ללונדון 2017. אילו מולי אפשטיין היה פרשן א"ק הוא היה מספר ומסביר משהו לצופיו אודות התזונה של רץ הפלא הזה מו פארה. אבל מולי אפשטיין שטס ללונדון 2017 על תקן של פרשן איננו רוצה להיות כלל פרשן. הוא רוצה להיות שדר מס' 2 של מירי נבו. רמות הנחיתות והשליליות של מירי נבו ליד המיקרופון השוו אמש ביום שישי – 4 באוגוסט 2017 את גובהן במערכת הכלים השלובים והמינוס שלה הביס את הפלוס של מולי אפשטיין. ובכן את התסמונת הישנה אורי לוי / גלעד ווינגרטן (אליפות העולם ה- 9 בא"ק – פאריס 2003), ו/או תסמונת דני דבורין / גלעד וויינגרטן (אליפות העולם ה- 10 בא"ק – הלסינקי 2005), ו/או את תסמונת עמית הורסקי / גלעד ווינגרטן (אליפות העולם ה- 11 ב- א"ק – אוסאקה 2007), אפשר להחליף עכשיו עם התסמונת החדשה של מירי נבו / מולי אפשטיין באליפות העולם ה- 17 בא"ק – לונדון 2017. האכזבה הגדולה שלי היא ממולי אפשטיין ש- מוֹכֵר את כבודו האישי והמקצועי תמורת נזיד אנשים. הוא מסכים להצטרף לחברתה של אשת טלוויזיה יומרנית, פטפטנית, ונטולה לחלוטין אפס קצהו של כישרון בתחום שידור ישיר בשיטה של Play by play של ענף ספורט כה סבוך רווי מקצועות מסלול ושדה כמו אתלטיקה קלה. יומרותיה של מירי נבו להתייצב באותה השורה של שדרני א"ק דגולים כמו נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין ז"ל, דייוויד קולמאן ז"ל, הרולד אייבראהמס ז"ל, ברנט מאסברגר, ואחרים נידון לכישלון צוֹרֵב ומַר מראש. לא מפני שהיא אישה והם גברים, אלא בגלל הסיבה שהיא פשוט לא מוכשרת. היא כל כך לא מיומנת בתחום השידורים הישירים של Play by play ב- א"ק עד שהיא הופכת גם את מולי אפשטיין ל- אינוואליד. מדהים להיווכח שוב כיצד מערכי ההפקה והעריכה של "כאן" בהרצה ושל ערוץ הספורט הנַכֶה מס' 55 בכבלים מתבוננים בפרודיה הקלוקלת שייצר אמש (יום שישי – 4 באוגוסט 2017) הצמד מירי נבו את מולי אפשטיין. בלתי קביל. אנוכי הכרתי מולי אפשטיין אחר. מולי אפשטיין שימש פרשן שלי באליפות העולם ה- 7 בא"ק שנערכה ב- 1999 בסביליה – ספרד (במקום ד"ר גלעד וויינגרטן) וגם באולימפיאדת סידני 2000. אם היה מעז להפגין אז לידי פרשנות נֶפֶל כפי שהפגין אמש (יום שישי – 4 באוגוסט 2017) בעמדת השידור באצטדיון האולימפי בלונדון ביומה הראשון של אליפות העולם ה- 17 ב- א"ק – לונדון 2017 סמוך למירי נבו, הוא היה עף על טיל מעמדות השידור שלי בסביליה וסידני. ההיררכיה בניהול, עריכה, הפקה, והאחריות על שידורי הספורט – ברורה ומוחלטת (!). היא בידיי.

היררכיה עיתונאית בטלוויזיה.

הציבור צריך להבין. אנוכי משמש העורך והמפיק הראשי של כל שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית מטעמם של מנכ"ל רשות השידור + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + מנהל חטיבת החדשות. הם מינו אותי לתפקיד הרם והפקידו בידיי את האחריות הראשית לכל ציוץ וצליל שבוקע מהמיקרופונים שלי ולכל Frame שמייצרות מצלמות הטלוויזיה שלי (בארץ). חטיבת הספורט בפיקודי איננה חברה דמוקרטית, אלא היררכית. המיקרופון איננו "צעצוע" פרטי של השדרנים והפרשנים. גם לא האוויר האלקטרוני עליו נע סיגנל השידור. על השדרים והפרשנים להסכין עם המרות העיתונאית החמורה, הנוקשה, העקשנית, והחיונית הזאת. הפרשן מולי אפשטיין התגורר בימים ההם באכסניה שלי על פי תנאי הַשְכִירוּת שאנוכי הכתבתי לו. כל מערכת תקשורת המונים ואלה הפועלים בתוכה, בין אם מדובר בעיתונות הכתובה ו/או בעיתונות האלקטרונית, כפופים לנהלים נוקשים, משמעת שידור עיתונאית, ו- היררכיית ניהול ברורה של פיקוח וניהול צמודים. כל הזמן. כל רגע. כל שנייה. אין דבר כזה ולא יכול להתקיים בתעשיית הטלוויזיה הסלוגן המסיים את ספר "שופטים" בתנ"ך, פרק כ"א, פסוק כ"ה, כלהלן : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". 

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. אליפות העולם ה- 7 בא"ק בסביליה – ספרד. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 21 שנים. אזור עמדות השידור של רשתות הטלוויזיה הבינלאומית באצטדיון היפהפה ב- סביליה. הוועדה המארגנת הספרדית מחלקת לכל ציוותי הטלוויזיה מִגְבָּעוֹת כנגד השמש הקופחת באצטדיון בשעות הבוקר והצהריים. אני מציב לראשונה את מולי אפשטיין (במרכז) כפרשן א"ק שלי במשך 12 ימים בעמדת השידור באצטדיון בסביליה – ספרד בעת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו מסביליה לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים. הוא מולי אפשטיין היה פשוט מקצוען מְעוּלֶה וגם איש טלוויזיה נוח מאוד מבחינה חברתית, והיווה משב רוח מרענן. אנוכי (משמאל) והשדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ניצבים לידו בעמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. סביליה – ספרד. אליפות העולם ה- 7 בא"ק. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 21 שנים. אנוכי יחדיו עם פרשן הספורט שלי ד"ר מולי אפשטיין (משמאל) וטכנאי הטלוויזיה אלכסנדר הרש (מימין) במשרד התקשורת ההפקה, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעיר סביליה. התמונה צולמה בעת איסוף החומר וההתכוננות לקראת אחד השידורים הישירים מסביליה לאולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים. השהייה במוקד ההתרחשות בסביליה מאפשרת לצוות השידור גם להשתלט על כמות אינפורמציה מקצועית ועיתונאית גדולה, לימודה ושינונה, בטרם השידורים הישירים, כמו גם מפגשים בלתי אמצעיים עם פיגורות אתלטיות בהווה והעבר, ומפגשים מפרים ומעשירים עם קולגות טלוויזיוניות מהעולם הגדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים. התמונה הזאת צולמה ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 20 שנים. זוהי נבחרת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מתכנסת במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC  באולימפיאדת סידני 2000 . להלן זיהוי הנוכחים בתמונה. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). שורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתבב ENG). שורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי), מאיר איינשטיין (שדר א"ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). שורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק ), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג'ודו , טניס , וחתירה בקייאקים), קובי תקוע (חובש כובע מצחייה עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (עומד מאחור מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (חולצת טי שירט לבנה עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (חובש מגבעת רחבת שוליים איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים), ששי אפרתי (המפיק המצוין שלי). הערה : נעדר מהתמונה הזאת צלם ה- ENG בצוות שלי רמי לי- טל מפני שהוא מתעד ו-מצלם את תמונת הסטילס הזאת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין דבר יפה יותר, אסתטי יותר, אטרקטיבי יותר, מרתק יותר, מעניין יותר, וטלוויזיוני יותר משידורים ישירים של א"ק ברמתה הגבוהה בכל רשת טלוויזיה באשר היא. מירי נבו ומולי אפשטיין אינם יכולים לקלקל את עוצמת החוויה גם כשהם מציגים באופן לא מסונכרן ומטעה את גיבורי העלילה במקצים המוקדמים בריצות ל- 100 מ' לגברים. הצמד הזה איננו מסוגל לצמצם את איכות החוויה גם בשעה ש- שניהם ממחזרים שוב את המנטרות כי יוסיין בולט הוא "אגדה", "הגדול מכולם", "נושא לבדו את הא"ק הבינלאומית על כתפיו", "משווק הענף" (וכל מיני הגדרות מיושנות נוספות אודותיו), ובכך מכסים בעצם כמו עלה תאנה מזויף על ערוותם הטלוויזיונית.

פוסט השיווק ויחסי ציבור שפרסם עיתונאי "ידיעות אחרונות" מר רז שכניק בעיתונו ביום חמישי – 3 באוגוסט 2017 למענה של מירי נבו וכותרתו "רצה לאליפות", אין לו כמובן דבר עם עיתונות ועיתונאות. מירי נבו מכריזה בפני קוראי "ידיעות אחרונות" כלהלן : "…אני משדרת אתלטיקה מהיום הראשון שלי בערוץ הספורט…וכו'…". השאלה איננה כמה זמן היא אוחזת במיקרופון ה- א"ק, אלא האם היא מוכשרת לאחוז בו. רז שכניק מוסיף משלו : "…מירי נבו משדרת ספורט כבר 24 שנים ואחרי שהפכה לאישה הראשונה ששידרה מאולימפיאדת לונדון 2012 והיא תעשה היסטוריה גם באליפות העולם ב- אתלטיקה…". השאלה איננה אם תעשה היסטוריה אלא אם תחולל היסטוריה משובחת כשדרנית א"ק. אין שום סיכוי. זה לא יקרה. היא איננה בקיאה בחומר, היא לא יודעת לבנות דרמה, ובעיקר היא איננה יודעת לתאר ולשדר דרמה. גם גוון הקול שלה איננו בעל איכות רדיופונית. אמש (יום שישי – 4 באוגוסט 2017) נערכה באצטדיון גם התחרות המוקדמת בזריקת דיסקוס לגברים. לא נאמרה שם אפילו מילה אחת אודות המעוף והשיוט היעיל והאופטימלי – אידאלי של הדיסקוס מול התנגדות האוויר. משקל מכשיר הדיסקוס לגברים הוא 2 ק"ג, וקוטרו נע בין 21.9 ס"מ ל- 22.1 ס"מ. למרות היחס בין משקלו הכבד לקוטרו הקטן הוא נתון כמו כל גוף לתנאי התנגדות שכבות האוויר. יש חשיבות עליונה לזווית התעופה שלו באוויר כדי לנסות ולהפוך אותו ככל האפשר לגוף אווירודינאמי ובכך לצבור מרחק הטלה נוסף. מולי אפשטיין והשדרנית המובילה שלו מירי נבו פסחו על ניתוח הנתונים הללו עבור צופיהם.

ב- תשמ"ב / תשמ"ג – 1983 / 1982 ייסדתי לפני 37 שנים בהלסינקי את הפקת הטלוויזיה והשידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה באוגוסט 1983 בבירת פינלנד. אנוכי דן ועוֹסֵק ב- מקומה וב- תפקידה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי במסגרת ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ובמישור הטלוויזיוני הבינלאומי. אנוכי דן ועוסק ב-הבנת הנוסחה המתמטית עליה מבוסס ה- Share הכספי – כלכלי וחלוקת נטל הממון בין רשתות הטלוויזיה האירופיות (וגם מחוץ לאירופה) המרובות, החֲבֵרוֹת ב- EBU בעת רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים הבינלאומיים הגדולים. צריך להבין כאן כי הכסף והממון הם הדלקים והשמנים של שידורי הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם מרכיב חשוב ו-אבות ההצלחה. כישרון העובדים איננו מספיק כאן. השגת היתרי עבודה בשבתות ממשרד העבודה והרווחה לעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה חיונית כדי שנוכל לצלם לפחות משחק אחד בליגה הלאומית בכדורגל לתוכנית "משחק השבת". 

שתי העונות  1986-1985 ו- 1987-1986 של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית צלחו הרבה תודות לפעולתם הברוכה ותמיכתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים המוכשר שלו יוחנן צנגן במדיניות שהתוויתי ובחתימה על החוזים המבוקשים עם וועדות הספורט השונות – בארץ ובעולם. גולת הכותרת של מבצעי השידור הבינלאומיים המורכבים והמסובכים של מחלקת הספורט בראשותי הייתה הפקה וכיסוי של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 והפקה וכיסוי של מונדיאל הכדורסל של ספרד 1986, כמו גם הפקה וכיסוי של טורניר הטניס של ווימבלדון 1986. מכתבי ההערכה שנכתבו ונשלחו אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה בתום שני מבצעי השידור הממושכים הבינלאומיים הללו – נחוצים מחד לצורך עדות ותיעוד שגשוג שידורי הספורט בימים ההם של קיץ 1986 ומאידך אנטי תזה למאבקים שנכונו לי בסתיו 1986 הנוגעים לכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בארץ (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה דומה במידה רבה לקליפת אגוז השטה על מים סוערים. תפר דק הפריד כל העת בין הצלחה לכישלון.

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שתי ההפקות הבינלאומיות של הפקת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 והפקת מונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין נכתב בתום שתי ההפקות הבינלאומיות של הפקת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 והפקת מונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (מונה לתפקידו ע"י ממשלת יצחק שמיר ב- 1 באפריל 1984) היה האיש שמינה בחודש פברואר 1985 את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הזמני במקומו של טוביה סער. המינוי היה לתקופת מבחן בת שלושה חודשים, אך אורי פורת נואש ממנו זה מכבר . הוא מעולם לא העריך יתר על המידה את אמות המידה האישיות וכישוריו הניהוליים של יוסף בר-אל אף על פי כן הפקיד בידו את התפקיד הרם ועכשיו חיפש דרך להיפטר ממנו. מאוחר יותר שַח לי בתום משחקי המכבייה ה- 12 ביולי 1985 בהַאי לִישָנָא : "…מינויו של יוסף בר-אל למ"מ מנהל הטלוויזיה ב- 1985 לאחר תום תקופת הניהול של טוביה סער הייתה פרי לחץ של השר הממונה על רשות השידור שר החינוך והתרבות יצחק נבון והמלצה של יו"ר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון…". כחודש לאחר מינויו של יוסף בר-אל למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבין אורי פורת כי שגה שגיאה מרה והדיח אותו מתפקידו בגין אי מילוי הוראותיו. מִיכָה יִנוֹן ראה בפעולת ההדחה הזאת התגרות של אורי פורת בוועד המנהל של רשות השידור וביטל את ההדחה. יתרה מזאת. הוועד המנהל האריך את כהונתו הניסיונית של יוסף בר-אל כמ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלושה חודשים נוספים. רשות השידור ובעיקר הזרוע הדומיננטית שלה, הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ובעלת העוצמה התקשורתית, הפכו זה מכבר לכְּלֵי משחק בידי הפוליטיקאים .

ראה שני הספרים עבי הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" (12 כרכים) ו- "למילים יש וויזואליה משלהן" (7 כרכים) במסגרת הסדרה הכוללת בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אורי פורת ז"ל לא יכול היה להישאר אדיש למצב שנוצר בעקבות שערוריית קטיעת השידור הישיר של טקס פתיחת המכבייה ה- 12 בעיצומו ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ובהמלצת מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן ועורך "מבט" מיכאל קרפין. זה היה בעיניו מעשה אווילי שלא ייעשה. לא רק שיקול מוטעה אלא מעשה מביש שיש לו פירוש אחד. התגרות בצופים. הייתי קרוב מאוד בימים ההם אל מנכ"ל רשות השידור בתוקף תפקידי כממונה על שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצא לנו לשוחח בהרחבה על הפרשה. אורי פורת היה עֵד לאכזבה רבתי השוררת בציבור ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לאוֹר שיקוליו הבלתי הגיוניים, ושלף לעברו כרטיס צהוב שני ברציפות. הנפת שני כרטיסים צהובים לעבר שחקן במשחק כדורגל שווה לכרטיס אדום  שפירושה הרחקה מכר הדשא. אורי פורת נהג כשופט כדורגל. הוא המתין לרגע ההדחה של יוסף בר-אל. היא לא איחרה לבוא. בסופו של דבר ירש יאיר אלוני ב- 18 בדצמבר 1985 את יוסף בר-אל כמ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף בר-אל הודח. מינויו של יאיר אלוני לתפקיד הנכבד התאפשר רק בשל מאבק כוחות פוליטי שלא הוכרע בין שמעון פרס ליצחק שמיר. המועמדים העיקריים לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז היו בכלל דן שילון וחיים יבין. יאיר אלוני היה מעֵין שחקן מחליף ולא השתתף במשחק ההתמודדות. המינוי לתפקיד הרָם הזה של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית חייב להיות מקצועי גרידא אך במדינת ישראל מתערבבים השיקולים המקצועיים בהמלצות פוליטיות של עסקנים, פוליטיקאים, ומדינאים – אלה באלה. לכן הן כבדות משקל פוליטי רב. הפוליטיקה דוחקת את המקצוענות ומינוי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הופך להיות במידה רבה קרקס. מפני שהתפקיד הוא מינוי פוליטי הייתה הכרעת המכרז תקועה בממשלה. התערבו במינוי מנהל לטלוויזיה ראש ממשלת האחדות שמעון פרס ויצחק שמיר שר החוץ. שמעון פרס התנגד למינויו של חיים יבין מפני שרגז עליו בשעה שניהל, הפיק, ביים, וכתב את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית "הנבחרים". עורך סדרת "הנבחרים" ההיא היה יאיר אחי – אילן ז"ל. הסדרה שודרה לאחר הבחירות לכנסת ה- 10 ב- 30 ביוני 1981 והעניקה דימוי שלילי לתדמיתו של היוצר חיים יבין דווקא בעיני שמעון פרס. יצחק שמיר התנגד מאידך למינויו של דן שילון מפני שהאשים אותו באחריות להכנת סרטי התעמולה של המערך בטרם הבחירות ב- 1981. יאיר אלוני היה ברירת מחדל של כאילו חידלון המציאות. דן שילון שבילה כבר מחוץ לרשות השידור היה ג'נטלמן יותר מחיים יבין ושיגר ברכה למ"מ מנהל הטלוויזיה החדש : "יאיר אלוני הוא בחור נהדר, איש מקצוע, ואדם ישר והגון", אמר.

חיים יבין היה הרבה יותר כעוּס ומאוכזב. זה מצא ביטוי בטקסט שלוֹ, כלהלן : "המינוי בפועל הוצע לי פעמיים ע"י המנכ"ל. פעמיים דחיתי אותו. בפעם הראשונה בעקבות פרשת יוסף בר-אל ובפעם השנייה עכשיו. הופעלו עלי לחצים כבדים לקבל את המינוי ובשתיהן סירבתי. מינוי בפועל לפרק זמן קצוב הוא מינוי על תנאי שאיננו מאפשר למנהל הטלוויזיה לבצע את שיקומה כפי שהוא מוצא לנכון. ידיו כבולות. הוא מנהל "על תנאי" ואפשר לפטר אותו בחתימת קולמוס או בהחלטה של הוועד המנהל של רשות השידור. גם פרק הזמן הקצוב של שישה חודשים או שנה, איננו מאפשר את הפעולה המפרכת והקשה שממתינה לכל מי שירצה לשקם את המוסד. אני גם סבור שאין זה לכבודי או לכבודו של מי שאמור לשאת במִשרה החשובה הזאת. אני סבור שמינויו של מנהל הטלוויזיה חייב להיעשות בצורה מסודרת על פי מכרז, או במינוי אחר, שיש לוֹ תוקף חוקי, והוא נותן מנדט של ממש לנושא המִשרה הזאת. לצערי התנאים האלה לא התמלאו ולכן דחיתי את ההצעה". כתב העיתון "ידיעות אחרונות" חיים שיבי היטיב לסכם אז את מצב הניהול בטלוויזיה הישראלית בציבורית, במאמר שפרסם בעיתונו ב- 20 בדצמבר 1985, תחת הכותרת "ספר הג'ונגל", בו העניק ליאיר אלוני את הכינוי ה-ריק מתוכן, בבחינת קלישאה, הגדרה נעדרת כל ערך, "בחור טוב".

ההיסטוריה המתעתעת שבה וסובבת על צירה. יוסף בר-אל שהודח מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1985 ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל זכה במשרה המכובדת הזאת שוב במכרז של 10 ביולי 1990 (ניצח את נסים משעל). מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה מר אריה מקל ובתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אהרון הראל ז"ל. ב- 1993 הודח יוסף בר- אל בפעם השנייה בחייו ממשרת ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והפעם על ידי מוטי קירשנבאום ז"ל (כהונת מנהל הטלוויזיה שלא הוארכה למענו ע"י מנכ"ל רשות השידור – פירושה הדחה). על פי חוקי מרפי מי שלא רצה אותו כמנהל טלוויזיה קיבל אותו לבסוף כמנכ"ל רשות השידור. ב- 2002 זכה יוסף בר-אל במשרת מנכ"ל רשות השידור בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וכמובן בתמיכה גורפת של ממשלת ישראל בגלל העומד בראשה אריאֵל שרון.

יאיר אלוני היה מ"מ מנהל טלוויזיה נִצחי אך איש אָהוּב. הוא סייע בידי בסופה של 1985 ותחילת 1986 למפות את נוֹף הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידורי גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. בשל המינוי הזמני כמ"מ מנהל הטלוויזיה לא היה לו את הכוח הדרוש לעַצֵב את לוח שידורי המשחקים המרבּי בדמותי, כפי שסיכמנו מראש. ארבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור קריאל גרדוֹש ז"ל, רוני פיינשטיין ז"ל, נתן בְּרוּן והיו"ר עו"ד מיכה ינון שניהם יבד"ל, היו חזקים ממנו ומטִיעוניו. אחד מהארבעה רוני פיינשטיין ז"ל נציג מפלגת המערך בוועד המנהל לא רק שהביע התנגדות מקצועית בוטה לפילוסופיית שידורי הספורט של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלא ירד ממש לחייו ותקף אותו מפני שחשב שהוא בכל מקרה מינוי כושל של ראש הממשלה יצחק שמיר, ועוד מינוי מהצד הימני של המפה הפוליטית. יאיר אלוני מנהל הטלוויזיה החדש אימץ בתחילת דרכו את גינוני הלבוש של אלכס גלעדי. האיש שהיה לבוּש כאיכר בן המושבה ראשון לציון, חנט לפתע את עצמו בחליפות ועניבות ונעל נעלי זמש מבריקות. בכיס הז'קט בלטה לה ממחטה לבנה כשלג. פעם אמר ונימק לי את סגנון לבושו כלהלן : "…מנהל טלוויזיה המייצג את האינטרסים של רשות השידור והנפגש עם כל כך הרבה אנשים חייב להיות לבוש בצורה ראויה ומכובדת…". יאיר אלוני לא החזיק מעמד. כעבור חודשים ספורים התפטר ממשרתו הרמה בטענה שהשמיע באוזניי, "…ממילא כולם עוקפים אותי. אינני יכול עוד לעבוד בצורה כזאת עם המנכ"ל רשות השידור אורי פורת שהוא חבר שלי…". במקומו מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין שהחזיק מעמד כהונה שלמה עד סופה ב- נובמבר 1989.

תזכורת : סרטו התיעודי הראשון של באד גרינספאן בסדרה "Olympiad", הקרוי, "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin) אותו כתב, ביים, והפיק ב- 1967, העניק לו חיש מהר מוניטין טלוויזיוני זוֹהֵר ועצום בתוככי ארה"ב וגם מחוצה לה בכל רחבי הגלובוס, וסלל בפניו את הדרך גם לכסף הגדול.

סוף הפוסט מס' 879. הועלה לאוויר ביום שישי – 8 במאי 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. ראה המשך בפוסט מס' 880 שהועלה לאוויר במוצ"ש – 9 במאי 2020. פוסט מס' 880 הוא המשך של פוסט מס' 879. ימי הזוהר של ה- א"ק האולימפית והשחייה האולימפית וימי הזוהר של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 במאי 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.