פוסט מס' 905.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב בהתאם לצורך גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם (בעיקר בשלושת התחומים של סיקור חדשות, סיקור ספורט, ו- תיעוד) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 והענקתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני כ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה – מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————-

פוסט מס' 905 : הועלה לאוויר בשבת – 29 באוגוסט 2020.

————————————————————————————-

פוסט מס' 905. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 4). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). פוסט מס' 905. הועלה לאוויר ב- 29 באוגוסט 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 905. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 29 באוגוסט 2020.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : פרויקטור הקורונה פרופסור רוני גמזו לעולם אל תיכנע לפוליטיקאים הקטנים עבדיו הנרצעים של ראש הממשלה בינתיים בנימין נתניהו. האוּמָה, היושרה והצדק, ואלוהים תומכים בך תמיכה מובהקת ונמרצת. אל תערוץ ואל תֵּחַת.

פרופסור רוני גָמְזוּ אל תיכנע לעולם לעסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הח"כ מיקי זוהר, אחד החנפנים הראשיים לראש הממשלה בנימין נתניהו (!). הח"כ מיקי זוהר הוא עבד פוליטי נרצע. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תוותר ולא תרים את ידיך לאות כניעה בפני הפוליטיקאים הקטנים הניצבים היום בראש מדינת ישראל. פרופסור רוני גמזו אתה אדם חכם ו- כֵן, איש של אֶמֶת, מדען דָגוּל ובר סמכא, רב ידע ידע ומוניטין. העם בישראל לא רק מאמין וסומך עליך אלא גם ניצב לימינך (!!). אל תוותר. לא רק האוּמָה עִמְךָ, גם הקב"ה יתברך שמו מלווה אותך. אנחנו אוהבים אותך פרופסור רוני גמזו, רואים בך מנהיג אמיץ ויישר דרך, ו-סומכים עליך ועל כל מהלכיך הרפואיים – מדעיים ב- % 100. אנחנו כולנו מברכים אותך באותה הברכה שברך אלוהים בשעתו את המנהיג ומצביא האומה לאחר מות משה, יְהוֹשֻעַ בִּן נוּן, בטרם החל בכיבוש ארץ ישראל, כ-כתוב בתנ"ך ב-ספר "יהושע" פרק א' : "…חֲזַק וֶאֱמַץ…אל תערוץ ואל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲֹשֶר תֵּלֵךְ…". פרופסור רוני גמזו היקר אל תיכנע ואל תוותר (!). אשנה ואומר שוב : העַם אִתְּךָ (!).

פוסט מס' 905. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 4).  פוסט מס' 905. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 29 באוגוסט 2020.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין 1998 ל- 2013.

ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

טקסט תמונה : ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר יושבת כדרכה חמורת סבר יחד עם שריה סביב שולחן הממשלה באחד הדיונים בכנסת בירושלים. הממשלה בראשותה ספגה בראשית שנות ה- 70 שתי מפלות מודיעיניות. ב- 1972 נכשל המוסד כשלא צפה את התקפת המחבלים על הספורטאים הישראליים החשופים נטולי כל הגנה באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ואף לא אבטח אותם. ב- 1973 נכשל המודיעין הצבאי בחיזוי חומרתה והיקפה של מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973 של צה"ל נגד צבאות מצרים וסוריה. זיהוי השרים בתמונה משמאל לימין : יוסף בורג, משה דיין, ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, יגאל אלון, ישראל גלילי, ואבא אבן בגבו למצלמה מפנה את ראשו לצד שמאל. (לע"מ תמורת תשלום) .

לראש הממשלה גב' גולדה מאיר היה רספקט מיוחד מימים ימימה לספורטאי ישראל המייצגים את המדינה. היא נחשבה לאימא של העם היהודי על פזורותיו והאומה בישראל ולא החמיצה כמעט שום הזדמנות להיפגש עם משלחות ספורט לאומיות בטרם צאתן למשימות בחו"ל או עם שובן ארצה. זאת הייתה מסורת שהחלה ב- 1947 במסע נבחרת "הפועל" בכדורגל לארה"ב ונמשכה שנים רבות. היא בעצמה מעולם לא עסקה בספורט ולא הבינה בזה דבר אך הייתה מודעת היטב למשמעות הייצוג הלאומי. זאת הסיבה שביקשה להתבונן פנים אל פנים בבנים ובבנות הצעירים שכה אהבה והעריצה. למשמע בשורת האסון הכבד שהגיעה ממינכן 72' היא הייתה מזועזעת ועצובה עד אחרון חדרי לִבָּה. מעולם לא ראיתי את גב' גולדה מאיר ולא שוחחתי עמה אבל בעת המחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" חשתי כלפיה אהדה ואמפתיה עצומה.

טקסט תמונה : 1947. גב' גולדה מאיר (שלישית משמאל בת 49) מברכת ונפרדת מנבחרת הפועל בכדורגל היוצאת למסע משחקים בארה"ב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השוער יעקב חודורוב (בן 19), מרדכי זיליסט מראשי מרכז "הפועל" בארץ, וראש המשלחת חיים גלובינסקי. השאר אינם מזוהים. (באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אצטדיון ר"ג. תא הכבוד. (הימים ההם – הזמן ההוא לפני 64 שנים). גב' גולדה מאיר (בת 58) מכבדת בנוכחותה את משחק הכדורגל במסגרת הקדם אולימפית ישראל – ברה"מ 2:1. 50000 (חמישים אֶלֶף) צופים (ויש אומרים 60 אֶלֶף) נהרו לאצטדיון ר"ג כדי לצפות בהתמודדות הכדורגל של מדינת ישראל הצעירה נגד מעצמת העַל הסובייטית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ילדה וגבר לא מזוהים, צדודית של יו"ר הכנסת קָדִיש לוּז חבר קיבוץ דגניה ב' (מוסתר), מרדכי נמיר, גב' גולדה מאיר, שגריר ברה"מ בישראל אברמוב ורעייתו, יוסף שפרינצק, גב' קריניצי, ואברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : דצמבר 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מקבלת את משלחת ישראל לאחר שובה ארצה ממשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : חיים גלובינסקי, יצחק כספי, יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים), איש מוסתר לא מזוהה, ראש המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 1972,שמואל ללקין, וחנה שזיפי. מצד ימין מציצים : יובל ווישניצר ודוד "דודיק" קושניר. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  דצמבר 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מברכת את החוזרים ולוחצת את ידי שחקני  נבחרת ישראל בכדורסל ששבה מבנגקוק 70' ובאמתחתה רק מדליית הכסף. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן איתמר מרזל, דני ברזילי, רמי גוט ותני כהן מינץ (מוסתרים), המאמן הלאומי שמעון "צ'ינגה" שלח, גבי טייכנר (מחייך מאחור), גב' גולדה מאיר ראש הממשלה, ועמירם שפירא מנהל הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורסל. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האסון במינכן תבע מדן שילון ואלכס גלעדי שני אנשי הטלוויזיה הישראלית היחידים ששהו במינכן 72' מאמץ עליון נוסף. הם היו צריכים לכסות לבדם מעשה טרור רב ממדים נורא, רצח נפשע, ונדרשו לעקוב אחר ספיחיו באמצעים טכנולוגיים מינימליים וללא אנשי עזר בהפקה וללא מהנדס תקשורת ואנשים טכניים. כוח הסיוע המזערי שלהם בהפקת שידורי התחרויות האולימפיות נטש אותם לטובת העיתונים שלהם עם היוודע ממדי הטרגדיה. השַדָּר נסים קיוויתי ודוב עצמון אנשי "ידיעות אחרונות" חשוּ מייד למשימות שנוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי הכתיבו להם מהארץ. גם אהרון "אהרל'ה" לָהָב עזב אותם ופנה לשרֵת את עיתונו "דָבָר" וסַר למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר. דן שילון ואלכס גלעדי לא קיבלו תגבורת מהארץ ונותרו לבד. בטרם האסון פגש דן שילון במינכן באקראי את ד"ר גלעד ווינגרטן וביקש ממנו שיעשה לו טובה וישמש פרשן של השדר נִסִים קִיוִויתִּי בתחרויות הא"ק והשחייה. גלעד ווינגרטן נעתר לבקשה. זאת הייתה תחילת הקריירה הארוכה והמשגשגת שלוֹ כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם.

טקסט תמונה : דן שילון עיתונאי ושדר נערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית, שימש ראש צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבדל תהומי שרר בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה לבין רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC הבריטי בראשותו של המנכ"ל הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) שהטלוויזיה הישראלית כה רצתה להידמות לוֹ. הְיוּ גְרִין הוביל את רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה  בשנות ה- 60 להישגים מרשימים. היה גם פער איכותי גדול לרעת הטלוויזיה הישראלית בהשוואה לרשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות באירופה החברות כמונו ב- EBU (איגוד השידור האירופי) [1] ו- וודאי בהקבלה לרשתות הטלוויזיה האמריקניות המסחריות הארציות שפעלו בכל עוזן בסיקור חדשות וספורט. היה קיים הבדל עצום בתחומי הטכנולוגיה, כוח אדם, וממון, והבדל ושוני במוטיבציה ובשאיפה המתמדת שלהם להתחבר לאירועי הספורט הרלוואנטיים הארציים והבינלאומיים. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרו מרחק רב בהבנת הגשמת חזון השידור הטלוויזיוני. שום מקור להשוואה. עשרות רִשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות שידרו כל אחת כ- 120 עשרות שעות ב- 16 ימי המשחקים האולימפיים. הטלוויזיה הישראלית שידרה חצי שעה יומית בלבד.

אולימפיאדת מינכן 72' הייתה אובייקט שידור מרתק וחשוב מכל היבט אך דן שילון לא הצליח לשכנע את הבוסים שלו ברצינות ונכבדות העניין. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים, מוצאת עניין רב בהתהוות, במהות, ובאופייה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שניתקה זה מכבר מעוֹל השלטון ומהמוסרות הפוליטיות של ממשלת אנגליה באמצעות חקיקה חכמה. ה- BBC היצרני הפך מודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הציבורית בישראל מראשית הקמתה מקדמת דנה אך היא מעולם לא התקרבה לרמתו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרה ב- 1972 שנות אוֹר מאחורי פנס הקסם האנגלי מלא ההשראה וניצבה בצִלוֹ. ה- BBC הפיק אור יקרות אליו נשאה עיניה הטלוויזיה הישראלית אך היא הייתה עסוקה בקרבות פוליטיים וניסתה להחזיק את ראשה מעל המים באמצעות תקציבים מגוחכים וטכנולוגיה ישנה . ליד ה- BBC עמדו בשורה אחת רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות, רבות הכוח, ועתירות המוניטין. שמן של רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV ושל רשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC נישא בגאון במסדרונות בית היהלומים ברוממה – ירושלים. הן היו עבורנו מופת שידור.

הרשתות האמריקניות הן ביזנס תקשורתי לכל דבר. בראשם ניצבו בימים ההם גאוני עשייה ו- שידור כמו נשיא CBS וויליאם "בִּיל" פֵּיְילִי (William "Bill" Palley), נשיא ABC לֵיאוֹנַרד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson), ונשיא NBC הֶרְבֶּרְט שְלוֹסֶר (Herbert Schlosser). הם לא היו חייבים דָבָר לממשל האמריקני אלא רק לצופים, לרייטינג, ולבעלי המניות שלהם. זה הכריח אותם לעשות טלוויזיה טובה בתנאי תחרות. הם הקדישו את כל זמנם ומרצם לשיפור הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, ומערכי כוח האדם שלהם. נכון שהיה להם גם מַמוֹן כדי להפעיל מערכות שידור מורכבות, אך היתרון הגדול שלהם באמת הייתה עצמאות העשייה שלהם. ה- BBC ורשתות הטלוויזיה האמריקניות הטילו כבר מבראשית מימיהן הראשונים את יהבן על שידורי הספורט הרלוואנטיים. היו להן בתחום הזה תקוות רבות. אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה אחת מהן. שידורי הספורט הרלוואנטיים הפכו לעתירי רייטינג ב- BBC ומבוקשים עד למאוד ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. שידורי הספורט בעלי השייכות לציבור ובראשם השידורים האולימפיים הפכו לאֶבֶן מסד של כל רשת טלוויזיה בתבל שמחשיבה את עצמה. לא היה כלל ספק כי האולימפיאדות הפכו להיות הצגת הספורט הנפלאה והמורכבת ביותר בתבל וגם Show טלוויזיוני מרהיב.

טקסט תמונה : שנת 1932. זהו וויליאם "ביל" פיילי (William "Bill" Palley) הנשיא הגאון של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בצעירותו. (באדיבות CBS).

טקסט תמונה : וויליאם פיילי בן 85. (באדיבות Culver Pictures).

ב- 1976 כתב עליו העיתון רב המוניטין "הניו יורק טיימס" את הדברים הבאים : "תרומתו של וויליאם פיילי לתעשיית הטלוויזיה בארה"ב היא שוות ערך לזאת של הנרי פורד בתחום תעשיית המכוניות, ושקולה לתרומתו של בייב רוּת' למשחק הבייסבול. כמותם, עוד לא קם טוב ממנו בתעשיית הטלוויזיה".

ביל פיילי נולד ב- 1901 בשיקגו ארה"ב למהגר יהודי – אוקראיני סמואל פיילי. הוא נפטר ב- 1990 בשנה ה- 89 לחייו. רשתות הטלוויזיה האמריקניות היו ללא כל ספק המובילות בעולם בתחום הפקת ושידור אירועי ספורט וחדשות. לא היו להם מתחרים בשני התחומים הקונקרטיים האלה. הסיפור הגדול של סיקור אולימפיאדת מינכן 1972 שייך לנשיא חטיבת הספורט של ABC רון ארלדג' שעשה כל מאמץ לרכוש באופן שיטתי את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת הטלוויזיה של ABC במינכן. רון ארלדג' עומד שני מימין בשורה הראשונה לובש ז'קט שחור. האווארד קוסל ניצב בשורה הראשונה והוא האיש השלישי משמאל לרון ארלדג', לובש ז'קט רשמי של רשת השידור שלו ABC ועונב עניבה מפוספסת. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האולימפיים (אולימפיאדות הקיץ והחורף כאחת) מאז אולימפיאדת טוקיו 1964. הוא עשה זאת בהצלחה במשך 20 שנה עד שהופיעו ארתור ווטסון (Arthur Watson) ודיק אברסול (Dick Ebersol) נשיאי הספורט של רשת NBC יחדיו עם אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת ומוטטו את המסורת האולימפית המפוארת ורבת המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ושל העומד בראש שידורי הספורט שלה, רון ארלדג' (Roone Arledge).

רשת NBC קנתה את זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988 ומאז אינה מרפה מהזכויות האולימפיות. הבוסים של רון ארלדג', הנשיא ליאונארד גולדנסון וסגנו פרד פירס, האמינו בכישרונו ויכולתו בעיניים עצומות ואישרו לו לקנות את זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 72' תמורת סכום שיא של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. רון ארלדג' הביא עמו קבוצה של 120 אנשים, בתוכם שדרנים (בהם גם הוווארד קוסל), מפיקים (בהם המפיק הנודע ג'פרי מייסון), עורכים, טכנאים, ואנשי לוגיסטיקה. עלות הפקת המשדרים של מינכן 72' ע"י רשת ABC והעברתם מאירופה לארה"ב עמדה על כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר, למעט התשלום עבור הזכויות. ABC שידרה 63 שעות מאולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ג'ים מקאיי המגיש הראשי של אולפן ABC במינכן 72, הסופר היהודי – אמריקני אריק סיגל (כתב את הספר Love Story), והאתלט מרטי ליקורי. (התמונה באדיבותו של ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. מימין, ג'פרי מייסון מפיק הספורט הנודע של רשת ABC במינכן. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. ליאונרד גולדנסון נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית  ABC. (באדיבות ABC).

טקסט תמונה: רון ארלדג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות רשת ABC).

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. דן שילון העורך והמפיק וגם המגיש הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסקירה הבינלאומית שופכת אוֹר על פעילות רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל שהייתה שרויה במצב שונה לחלוטין. הפקות שידורי הספורט בראשית התהווּתה של הטלוויזיה אצלנו נדחקו לאחור. מותר לומר לשוליים. כיסוי אירועי הספורט הרלוואנטיים האמורים להיות אבן מסד של כל רשת טלוויזיה נתקל בקשיים. הוענקה להם עדיפות משנית והם הונחו בקרן זווית. ההפקה הדלה בתחומי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית מסמלת יותר מכל את הקשיים, הסִרְבּוּל, והביורוקרטיה שהיו מנת חלקו של השידור הציבורי מרגע לידתו. הפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' אִפיינו את אוזלת ידה של ההנהלה. סִימפטום שנבע מחוסר ידע של ההנהגה המקצועית העליונה ברשות השידור ובטלוויזיה גם יחד לרבות האיש הממונה על שירותי ההנדסה בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" שלמה גַל. לכך התווספה אוריינטאציה שגויה ואי הבנה ציבורית של חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן ולפניו ד"ר חַיֵים יָחִיל (כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965) את היקף ומהות חשיבות השידורים האולימפיים בטלוויזיה הישראלית עבור משלם האגרה. החיכוך הבלתי פוסק של אנשי רשות השידור עם הבוסים הפוליטיים המְכַוונִים מלמעלה פַּגָם ביכולת ההפקה שלה ובעיסוק בדברים החשובים באמת. מלאכת העשייה של רבים נבלמה. של מנהל מחלקת הספורט הראשון דן שילון וסגנו אלכס גלעדי היא נעצרה. מנקודת מבט היסטורית זאת הייתה כמובן שגיאה. שידורי הספורט בשל אופיים הפופולארי נועדו לא רק להעלות לגדוּלה ולפַאֵר את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם להעמיק את תשתיות הייצור שלה ובכך להעניק לה תנופת יתר לקראת הפקותיה בעתיד. למגִנת לבם של דן שילון ואלכס גלעדי מנהיגות הטלוויזיה ורשות השידור לא שעוּ לדרישתם להפיק את מינכן 72' בקנה מידה הרבה יותר רחב וגדול.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969. (באדיבות שמואל אלמוג, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן ז"ל בשנים 1978 – 1972. (לע"מ תמורת תשלום).

 

טקסט תמונה : זהו ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו "שייקה"תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל בשנים 1976 – 1969 יחדיו עם רעייתו שִפְרָה. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : זהו מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל בשנים 1974 – 1971. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת מינכן 72' עוררה עניין עצום בישראל לא רק ברחוב הספורטיבי . רבים בארץ ציפו בכִיליון עיניים לראות בפעם הראשונה בטלוויזיה את טקס הפתיחה המרהיב של המשחקים האולימפיים שנועד להיערך במינכן בשבת בארבע אחה"צ-26 באוגוסט 1972. זה היה אירוע ספורטיבי בינלאומי ראשון במעלה אך גם חוויה פוליטית ופטריוטית משותפת לכולנו בה ספורטאים וספורטאיות ישראליים צועדים זקופים בראש מורם לראשונה עם דֶגֶל המדינה המתנוסס לידם על אדמת גרמניה, אותה גרמניה שהחליטה ב- 1941 בוועידת וָואנְזה על הפתרון הסופי של הבעיה היהודית והשמידה בין השנים 1941 ל- 1945 יותר משישה מיליון יהודים באירופה. הייתה לכך משמעות מוסרית היסטורית כבדת משקל אך מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור פסלו את השידור הישיר של טקס הפתיחה בטלוויזיה הישראלית בטענה שיש לשמור ולכבד את הסטטוס קוו הטלוויזיוני שנבע מהלחץ השרירותי של הממסד הדתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה אומנם בלילות שישי אך מעולם לא עשתה זאת במהלך השבת וגם לא בשבתות אחה"צ. זה היה טאבו. שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנפסקו בחצות ליל שישי התחדשו למחרת רק עם יציאת השבת. ההוראה הבלתי נתפשת של שמואל אלמוג וישעיהו תדמור שניתנה לדן שילון הממוקם עם המפיק שלו אלכס גלעדי בעמדת שידור באצטדיון האולימפי במינכן להימנע לחלוטין משידור ישיר – הייתה מעציבה ואבסורדית. הפוליטיקאים החזיקו בטלוויזיה כמו בצבת וההנהלה המקצועית התירה להם להקליט את טקס הפתיחה על מכונות ה- VTR בחדר הבקרה בירושלים כדי להראות ממנו כמה קטעים נבחרים בשידור דחוי מקוצר רק בן ארבעים דקות בתשע וחמישים בלילה.

טקסט מסמך : שבת – 26 באוגוסט 1972. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית. שידורי אולימפיאדת מינכן 72' נדחקה לקרן זווית על פי החלטה מגבוה. (באדיבות העיתון "מעריב").

כל מבנה הלוח הציבורי ב- 1972 היה פרובלמטי ושגוי. מנהל מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית בנימין צביאלי היה נסיך שידור והתוכנית שהפיק "בין קודש לחול" התייצבה במרכז שידורי מוצאי השבת כמו גם הסדרה האמריקנית "איירונסייד" המציגה את הבלש חריף השכל בעגלת נכים בכיכובו של ריימונד בר. השידורים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתיימו במוצ"ש כבר בעשר וחצי בערב. שידורי האולימפיאדה נדחקו לקרן זווית. הכול היה מעוות ומלא שגיאות אפילו הגדרת התפקידים וחלוקת האחריות. דן שילון שערך והפיק בטלוויזיה תוכניות ספורט מורכבות ועתירות רייטינג נשא במשרה של ראש דסק בחטיבת החדשות. בנימין צביאלי ז"ל היה מנהל מחלקה.

טקסט תמונה : 1972. הרב בנימין צביאלי ז"ל (בן 51 בצילום) היה המנהל הראשון של מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מינכן 1972 מלאו לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ארבע שנים אך היא כבר הספיקה לאַכְזֵב. ישראלים לא מעטים זכרו את הדי המאורעות באולימפיאדות המרוחקות של טוקיו 64' ומכסיקו 68' בהן הושגו שיאי עולם ווירטואוזיים בא"ק ושחייה ששודרו בהצלחה בטלוויזיה והניבו רייטינג מרשים בכל העולם אך כמעט ולא נראה מהן דבר בישראל למַעֵט כמה תמונות סטילס וקטעי פילם קצרצרים ביומני הקולנוע. הטלוויזיה העצימה את ההתרשמות מהתחרויות המרתקות והציבור בארץ שִיוֵוע אליה וראה בה את מושיעו. השחיין האמריקני דונאלד "דון" שוֹלאנדר והאָצָן השחור רוברט "בוב" הייס אף הוא מארה"ב הציבו במשחקי טוקיו 64' קצה גבול חדש בלתי נתפש ליכולת האנושית. הניו זילנדי פִּיטֶר סְנֶל האלוף הבלתי נשכח בשתי הריצות ב-800 מ' ו- 1500 בטוקיו 64' יצר רף חדש של סבולת אנושית. המתעמלת הצ'כוסלובקית הנפלאה וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה הביאה עמה ברק, זוהר, וגמישות וזכתה במדליית הזהב בקרב רב בהתעמלות נשים. השחיין האמריקני הווירטואוז דוֹן שוֹלָאנְדֶר (Donald Schollander) והאָצָן האמריקני רוֹבֶּרְט "בּוֹבּ" הֵייס "Robert "Bob Hayes) היו גיבורי הספורט של ארה"ב באולימפיאדת טוקיו 1964. דון שולאנדר זכה באולימפיאדת טוקיו ב- 4 מדליות זהב במשחים ל-100 מ' ו- 400 מ' בסגנון חופשי וכן במשחי השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי ו- 4 פעמים 200 מטר בסגנון חופשי. הספרינטר האמריקני בּוֹבּ הייס זכה ב- 2 מדליות זהב די בקלות : בריצה ל- 100 מ' ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מטרים. הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai) העבירה לראשונה באמצעות מצלמות אלקטרוניות את התחרויות בשידורים ישירים ביפן. סיגנל הטלוויזיה נשלח לארה"ב באמצעות לוויין התקשורת המתקדם " SYNCOM 3 " של סוכנות החלל האמריקנית NASA.

ב- 23 בנובמבר 1963 שיגרה ארה"ב לחלל את לוויין התקשורת הבינלאומי הראשון בהיסטוריה , ה-TELSTAR שמוקם מעל קו המשווה באוקיינוס הפאסיפיק בגובה של 36 אלף ק"מ. לוויין ה- TELSTAR שימש כר ניסיונות מוצלח לתשדורת סיגנאל טלוויזיה בין ארה"ב ליפן . שידורי החדשות הסנסציוניים בארה"ב שסיפרו על הרצח הטרגי של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי ב- 22 בנובמבר 1963 בדאלאס – טקסס הועברו לראשונה באמצעות ה- TELSTAR ליפן . זה היה חידוש עצום. שתי תחנות קרקע, האחת מוהב (Mohave) בחוף המערבי של ארה"ב בקליפורניה והשנייה של חברת ITT (ראשי תיבות של International Telegraph and Telephone) במרכז לחקר החלל בז'ואו מאצ'י – איבאראקי (Juo machi – Ibaraki) באוסקה – יפן העבירו וקלטו את תוכניות הטלוויזיה זו מזו. זה היה חידוש טכנולוגי עצום ומהפכה במיידיות ובמהירות העברת אינפורמציה טלוויזיונית. ב- 17 באפריל 1964 נערכו ניסיונות תקשורת טלוויזיה מוצלחים נוספים בין לוויין ה- TELSTAR האמריקני לבין תחנת הקרקע הצרפתית פלומר בודור (Pleumeur Bodor). לפתע התעוררו תקוות כי ניתן יהיה להעביר את שידורי הטלוויזיה הישירים של טוקיו 64' גם לארצות אירופה אך הן התבדו סמוך למשחקים באוקטובר 1964לאחר שהוברר כי בשל כיוון מסלול תנועתו המיוחד של TELSTAR ניתן יהיה לשדר באמצעותו רק 15 דקות יומיות. המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 שודרו ישיר ברחבי ארה"ב הענקית באיכות טובה . באירופה הן שודרו באיחור של יממה. בהיעדר לוויין מתאים הוקלטו האירועים עבור אירופה בניו יורק והטייפים הכבדים (רוחב רצועת הפס המגנטי שלהם היה 2 אינטשים) הוטסו מייד ליבשת והופצו בין רשתות הטלוויזיה המערב אירופיות באמצעות המרכז הטכני של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ששכן אז בבריסל בירת בלגיה. רשתות הטלוויזיה המזרח אירופי של מדינות הגוש הקומוניסטי ובראשן ברה"מ קיבלו את השירות באמצעות איגוד השידור שלהם OIRT (ראשי תיבות של Organization Intervision Radio and Television) שמרכזו היה ממוקם בפראג בירת צ'כוסלובקיה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בקאשימה (Kashima) – יפן. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. צלחת – אנטנה מותקנת בתחנת התקשורת ללוויינים במוהב (Mohave) קליפורניה – ארה"ב. (באדיבות COMSAT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

42 רשתות טלוויזיה בעולם מ- 39 מדינות ובראשן NBC האמריקנית שילמו לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ולוועדה המארגנת היפנית סכום של 1.58 מיליון דולר עבור זכויות השידורים. 71 תחנות רדיו (ביניהן רדיו "קול ישראל") שייצגו 59 ארצות קיבלו את זיכיון השידור בחינם. הוועדה המארגנת היפנית בראשות דאיגורו יאסוקאווה (Daigoro Yasukawa) העניקה לאלפי עיתונאים וצלמים שירותי עיתונות וצילום מצוינים חסרי תקדים בכמותם, איכותם, ונוחיותם בימים ההם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. אחד החידושים העיתונאיים היה מיסוד תחנת ממסר להעברת תמונות סטילס ישירות מהאצטדיונים באולימפיאדת טוקיו 1964 למערכות העיתונים. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' בוחן מחשב ומדפסת של חברת IBM בטרם משחקי טוקיו 1964. (באדיבות NHK).

בפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הופעלה במשחקי טוקיו 64' מערכת מדידת זמנים אלקטרונית של חברת השעונים היפנית "SEIKO" שהתחברה למערכת הטלוויזיונית המשופרת של NHK והצופה היה יכול להתבונן ולעקוב אחר התוצאות והשיאים המופיעים על מסך הטלוויזיה בשידורים ישירים. זה היה חידוש טכנולוגי מפליג וכביר שקשר ביתר שאת בעבותות ברזל את צופה הטלוויזיה הפוטנציאלי למרקע. פסגת הטלוויזיה בהתגלמותה . באולימפיאדת טוקיו 64' הונחו יסודות הכיסוי והצילום של הטלוויזיה האלקטרונית המודרנית לרבות שימוש בהילוכים חוזרים מוקלטים מ- Video tape האיטיים פי חמישה מהמציאות, צילום מהליקופטרים והעברת סיגנל שידור הטלוויזיה באמצעות מערכות גל קצר (Micro wave) למרכזי השליטה והמיתוג. רשת הטלוויזיה היפנית NHK העסיקה בתקופת האולימפיאדה כ- 1500 עובדים ושכרה עוד 500 מומחי טלוויזיה מארה"ב ואירופה המערבית (EBUׂ) כדי לסייע לה להפיק את סיגנל השידור הבינלאומי. משלחת ישראלית בת 21 אנשים נטלה חלק במשחקים. האתלט גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה. בהיעדר טלוויזיה בישראל הועברו התחרויות האולימפיות מטוקיו 64' ע"י שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. ראה עשרת הכרכים של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה בת 13 הספרים ששמה הכולל הוא, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                          

אולימפיאדת טוקיו 1964. רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK המכסה (במצלמות אלקטרוניות) את המשחקים האולימפיים מצאה פתרון טכנולוגי שאפשר להתחבר למערכת המדידה האלקטרונית של חברת SEIKO NHK הציבה לראשונה On line על המרקע בשידורים ישירים את הזמן הרץ האמיתי של תחרויות הא"ק והשחייה, ואת תמונות ה- Photo finish. אולימפיאדת טוקיו 64' הייתה מהפכת צילום אלקטרונית. (NHK).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. לראשונה התקיים שיתוף פעולה פורה ומזהיר בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK לבין חברת השעונים SEIKO, בו נמצא פתרון טכנולוגי המאפשר להציב את זמני המדידה של השעונים האלקטרוניים על מסך הטלוויזיה. צופי הטלוויזיה יצאו נשכרים. זה היה אחד מההישגים הפנטסטיים של הטלוויזיה יפנית NHK ששימשה בהצלחה רבה Host broadcaster של מפיקת סיגנאל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים בארצה. (באדיבות NHK + הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974).

בחלוף ארבע שנים עשתה הטלוויזיה המכסיקנית כמה צעדים טכנולוגיים נוספים על מנת לשפר את הכיסוי של המשחקים האולימפיים שנערכו בבירת ארצה מכסיקו סיטי ב- 1968 והנציחה שיאי עולם שנשברו למכביר באוויר הדליל של העיר הממוקמת בגובה של 2.5 ק"מ מעל פני הים. שלושת האצנים האמריקניים השחורים ג'ים היינס, טומי סמית', ו- לי אוואנס והקופץ לרוחק בוב בימון קבעו הישגים בלתי נשכחים קרובים מאוד לקצה גבול יכולתו של האדם וגם החזיקו מעמד שנים רבות. זורק הדיסקוס האמריקני אל אורטר זכה במדליית הזהב הרביעית שלו ברציפות מאז משחקי מלבורן 56'. המתעמלת וורה צ'סלבסקה שיחזרה את ניצחונה מטוקיו 64' . השחיין האוסטרלי מייקל וונדן שבר שיא עולם וקבע שיא אולימפי בשני המשחים הקצרים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי והביס את השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ בן ה- 18. הרצים הנפלאים למרחקים ארוכים של קניה ואתיופיה זכו במדליות הזהב בכל הריצות מ-1500 מ' ועד למרתון. הזיכרון הקולקטיבי לא הצטמצם רק בהשתאות בבני האנוש שהביסו את המֶטֶר והשָעוֹן אלא גם בתחום המרהיב של האדריכלות היפנית והארכיטקטורה המכסיקנית הנפלאה והבלתי שגרתית שנגעה ודנה בהקמת בניינים גדולים ומתקני ספורט מרהיבים. ראה את עשרת הכרכים שחקרתי וחיברתי העוסקים בספר עב הכרס, "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטה של הטלוויזיה", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף של 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב, ועומדת בפני סיומם, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                                                                    

טקסט תמונה : 18 באוקטובר 1968 – אולימפיאדת מכסיקו 68'. האתלט האמריקני בוב בימון קובע שיא עולם חדש ומדהים בקפיצה לרוחק בתוצאה 8.90 מ'. השיא המפתיע נמדד פעמיים ע"י השופטים : במדידה אלקטרונית של חברת "אומגה" (OMEGA) וגם ב- רולטקה במדידה ידנית – ואושר. שיא העולם הקודם עמד על 8.35 מ'. שיאו של בוב בימון (Bob Beamon) התקיים והחזיק מעמד בראש הטבלה במשך 23 שנים עד ש-נשבר באליפות העולם ה- 3 ב-א"ק שנערכה בטוקיו באוגוסט 1991 ע"י מייקל פאואל (Michael Powell) אף הוא אמריקני שחור שהרחיק ל- 8.95 מ'. שיא העולם של מייקל פאואל שריר וקיים עד עצם היום הזה ומחזיק מעמד בראש הטבלה כבר 29 שנים. שיתוף הפעולה של  ה-Host broadcaters הטלוויזיוני עם חברות השעונים הבינלאומיות בתיאום עם הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדות המארגנות המקומיות הוליד עידן טלוויזיה חדש. (התמונה באדיבות TELEVISA רשת הטלוויזיה של מכסיקו + הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC).

ראה הספר "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים, ואשר קרויה בשמה הכולל : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים האולימפיות השתמשה לראשונה במכסיקו 68' במצלמת הדוֹר הראשון של ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) במקום מצלמות הפילם המוכרות. הן היו מסורבלות וכבדות אך אִפשרו למפיקים שידורים ישירים מהשטח וחסכו את פיתוח הפילם. יתרונן המיידי היה עצום. משלחת ישראל גדולה (בגלל השתתפותה של נבחרת הכדורגל) שמנתה 43  ספורטאים צעדה בטקס הפתיחה של משחקי מכסיקו 68' ובראשה השחיין גרשון שפע שנשא את דגל המדינה. הטלוויזיה הישראלית שזה אך ניצבה על רגליה שידרה פירורים מ- מכסיקו 68' שהגיעו לידיו של דן שילון באיחור של כמה ימים (בהיעדר לוויין תקשורת) באמצעות חברת הצילום האנגלית “VISNEWS“ . אולימפיאדת מינכן 72' הייתה סיפור אחֵר ואתגר שונה לחלוטין עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציבור בארץ. היא התקיימה על אדמת אירופה וקרובה אלינו גיאוגרפית בזמן ומרחק . האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה באירופה הייתה של רומא 1960 [2]. תחרויות הגמר בענפים האולימפיים המרכזיים באולימפיאדת מינכן 72' ובראשם הא"ק, השחייה, וההתעמלות, וגם משחקי הגמר בכדור כמו כדורסל, כדורגל, כדורעף, וכדוריד התקיימו בשעות צפייה נוחות למשלם האגרה הישראלי.  במישור עמק האלה הוקמה ונחנכה בחודש מאי 1972 תחנה לתקשורת לוויינים ובמרכזה צלחת – אנטנה אחת שהייתה מחוברת ללוויין האטלנטי ה- Primary והעניקה תנופה טכנולוגית אדירה לטלוויזיה הישראלית הציבורית. נפתחו בפניה אופציות תקשורתיות חדשות ובלתי נדלות שהיא הייתה יכולה לחלום עליהן רק לפני שנים ספורות. גם התשלום עבור זכויות השידורים האולימפיות היה מועט. רשות השידור הישראלית הייתה חברה מלאה ופעילה (Active member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU וזיכיון השידור הוענק לה במחיר מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד.

איגוד השידור האירופי שכונה EBU (ראשי תיבות של : European Broadcasting Union ) ובשפה הצרפתית (Union Europeenne de Radiodiffusion) ראשי תיבות של UER – נוסד בפברואר 1954. הוסכם מראש כי שתי השפות הרשמיות של האיגוד יהיו אנגלית וצרפתית. מנכ"ל רשת הטלוויזיה השווייצרית SRG (שידרה בשלוש שפות גרמנית, איטלקית, וצרפתית) בימים ההם של 1954 מַרְסֶל בֶּזֶנְקוֹן (Marcel Bezencon) הפך לנשיא הראשון של ה- EBU . צורת ההתארגנות המשוכללת, המדויקת, והמהירה של ה- EBU כאיגוד שידור ציבורי עשיר רָב יכולות ובעל עוצמה כלכלית הייתה יעילה מאוד. ה- EBU שמנה ב- 1972 בשורותיו 35 רשתות טלוויזיה ממלכתיות של מערב אירופה, חלקן גם מסחריות כמו ITV הבריטית ו- TF 1 הצרפתית, וכלל בשורותיו גם את רשתות הטלוויזיה של מצרים ומדינות המַגְרֶבּ בצפון אפריקה מרוקו, אלג'יר, טוניס, ולוב, ומיבשת אסיה את ישראל וירדן, רכש השפעה ומוניטין עצומים שאִפְשֵרוּ לוֹ לרכוש במשותף את זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים בתבל. חלוקת הנטל הכספי בין חברותיו נעשתה על פי נוסחה מתמטית מעניינת וחכמה בה רשתות הטלוויזיה העשירות כמו ה- BBC ו- ITV (בריטניה), TVE (ספרד), RAI (איטליה), ARD ו- ZDF (גרמניה), A2F ו- TF1 (צרפת) משלמות יותר והעניות כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית (IBA) פחות.

ה- EBU שילם עבור זכויות השידורים של מינכן 1972 סכום של 7.140000 (שבעה מיליון ומאה ארבעים אלף) פרנקים שווייצריים. סדר גודל של תשלום שהיה שווה ערך ל- 4.100000 (ארבעה מיליון ומאה אלף) דולר. ה- Share (חלוקת הנֶטֶל הכספי) של רשת הטלוויזיה האנגלית ה- BBC שהייתה חברה מלאה באיגוד עמד על כ- 500000 (חצי מיליון) דולר מתוך הסכום הכללי הזה. ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה אף היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי נסב לכן על 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד [3]. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שילמה לעומת ה- EBU סכום של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר תמורת זכויות השידורים ושלחה צוות של 150 (מאה וחמישים) אנשים שלה לכסות את משחקי מינכן 72'.

אני חובב מתמטיקה ופיסיקה. התעניינתי בפשר מבנה הנוסחה המתמטית המתוחכמת שהרכיבו כלכלני ה- EBU והשתמשו בה כדי לקבוע את חלוקת הנֶטֶל שהושתו על רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות החברות ב- EBU לרבות רשות השידור של מדינת ישראל. מהות הנוסחה המתמטית פשוטה אך תוצאתה גאונית. היא מורכבת משורש ריבועי של מספר מסכי הטלוויזיה בכל מדינה שמחולק בעשרת אלפים וקובע את תוצאת מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) של כל רשת טלוויזיה באיגוד. כמות "היחידות הבסיסיות" היא התשתית לחישובים הכלכליים .מספר מקלטי הטלוויזיה במערב גרמניה ב- 1972 עמד על כ- 22000000 (עשרים ושניים מיליון) לעומת 600000 (שש מאות אֶלֶף) מוניטורים שהוחזקו בבתי האָב במדינת ישראל בשנים ההן . על פי החישוב המתמטי הזה הוענקו לשתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF ארבעים ושמונה (48) "יחידות בסיסיות" והטלוויזיה הישראלית קיבלה 6 (שש). אלה היו ההפרשים. אוכלוסיית הטלוויזיה באיים הבריטיים מנתה כ- 19000000 (תשעה עשר מיליון) מקלטי טלוויזיה בבתי אב והחישוב המתמטי של נוסחת ה- EBU דירג אותה עם 44 "יחידות בסיסיות" . מי שהמציא את הנוסחה המזהירה שנראית כטְרִיק מתמטי הוא גאון מפני שבאופן כללי הפורמולה הזאת נוטה חֶסֶד לעשירים בארגון ופחות נוחה לרשתות טלוויזיה עניות כמו רשות השידור של ישראל . אף על פי כן לטלוויזיה הישראלית לא היה מה להתאונֵן ב- 1972 . תשלום זכויות של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר הוא סכום אפסי במונחים מוניטאריים לרשת טלוויזיה ארצית. ראה את 11 (אחד עשר) הכרכים של הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ עולם" במסגרת הסדרה הכללית רחבת ההיקף שכוללת 13 ספרים ונקראת : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

המשלחת הישראלית למינכן 72' כללה 32 אנשים. 15 מהם היו ספורטאים וספורטאיות פעילים ו- 17 האחרים מאמנים, שופטים בינלאומיים, ומלווים. מטבע הדברים עוררה משלחת ספורט ישראלית המתחרה לראשונה על אדמה גרמנית סקרנות ועניין . משחקי אולימפיאדת מינכן 72' הוגשו לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית על מגש של כסף וטַס טכנולוגי. בעיקר בשל הקמת תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בראשית שנות ה- 70 וההתחברות ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary של חברת COMSAT האמריקנית ב- 15 במאי 1972. התקשורת הלוויינית העניקה לטלוויזיה הישראלית אפשרויות חדשות שרק אפשר היה לחלום עליהן עד אז אך מנהליה ראו באולימפיאדה סטריאוטיפ ספורט כושל והחליטו לשדר ממנה רק חצי שעה ביום. דן שילון יצא מדעתו. גם סגנו אלכס גלעדי. (בפוסטים הבאים יובאו המסמכים המאשרים את השתלשלות העניינים שכה העיקו על מסת ההפקה, איכותה וכמותה).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולצדה שר הדואר והתקשורת שמעון פרס ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו חונכים בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. חנוכת תחנת הקרקע ללוויינים של "בזק" בעמק האלה במאי 1972 יצרה אפשרויות חדשות של קשר בינלאומי לטלוויזיה הישראלית. אורחי הכבוד בטקס היו גלדה מאיר ראש הממשלה ושמעון פרס שר הדואר והתקשורת. משמאל, צלחת האנטנה הענקית שהתחברה ללוויין ה- Primary האטלנטי. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית מצולמת עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Mr. President" , קראה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Madam Prime Minister", השיב לה הנשיא האמריקני. התחברות האנטנה – צלחת הגדולה בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary" של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT העניקה אפשרויות תקשורת חדשות ודרמטיות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 נקלטו בעמק האלה באמצעות לוויין ה- Primary. משם נשלח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות קווי מיקרוגל קרקעיים לתחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ואח"כ הועבר לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין רחב ידיים בן חמש קומות שניצב בשכונת רוממה בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1972 – 1970. תצלום של הנהלת רשות השידור במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 וגם הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא קיימת שום רשת טלוויזיה רצינית בעולם המכבדת את עצמה, ציבורית או מסחרית , שאיננה מתהדרת ומתקשטת בנוצות שידורי הספורט הפופולאריים שבדרך כלל חשובים למרבית צופים שלה . הצבת שידורי הספורט הרלוואנטיים בלוח המשדרים הכללי תורמת לאיתנות של כל רשת טלוויזיה באשר היא. ניתן למצוא דוגמאות רבות המאששות את ההנחה הזאת בתקופות שונות של התפתחות תעשיית הטלוויזיה מאז המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. אחת מהן אני מְאַתֵּר בתקופה מאוחרת יותר ב- 1993 שנת מיסודה והקמתה מבראשית של רשת הטלוויזיה FOX בארה"ב ע"י אייל התקשורת האוסטרלי הנודע רופרט מרדוק (Rupert Murdoch). רשת FOX הדבירה את CBS ורכשה את זכויות השידורים של ה- NFC. זה קרה להפתעת הכל בחודש דצמבר 1993. במקרה שהיתי אז בתוקף תפקידי בעיר ההימורים לאס ווגאס והייתי עֵד מקרוב להשתלשלות העניינים, ובסופם סנסציה. FOX הפכה במהירות להיות ערוץ טלוויזיה ארצי מקובל ורלוואנטי ובַר תחרות ל- ABC , CBS , ו- NBC , הודות לרכישה בלעדית של זכויות שידורים של ענף ספורט שחשוב מאין כמותו לצופים האמריקניים, הפוטבול [4]. הסיפור הזה זה התרחש בסופה של 1993 רק לפני עשרים ושבע שנים. ב- 1993 הקים אֵיל הטלוויזיה הבינלאומי והמיליארדר האוסטרלי רופרט מרדוק את רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית FOX מאפס, מכלום. הוא היה צריך להתחרות בשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הוותיקות והעשירות , NBC ,CBS, ו- ABC. עסק לא פשוט כלל ועיקר. רופרט מרדוק הבין שהוא זקוק ראשית דבר לעוגן ספורטיבי לאומי אמריקני. למזלו הרב, עֶרֶב מיסוד FOX ב- 1993, נפתח מו"מ מחודש בין ה- NFL (ראשי תיבות של National Football League) הוועדה המארגנת של הפוטבול בארה"ב לבין רשתות הטלוויזיה הגדולות על רכישת זכויות שידורי הטלוויזיה של הפוטבול האמריקני (ליגות ה- NFC ו- AFC) וחתימה על חוזה ארוך טווח לשנים 1994- 1998 . רופרט מרדוק כמו שלושת הנשיאים של NBC ,CBS, ו- ABC הכין גם הוא את מעטפת ה- Bid הסודית של FOX והצמיד אותה ללִבּוֹ. סכום הממון שהיה רשום על הצ'ק היה רָז. החלה מלחמת הקונגלומראטים הטלוויזיונית האמריקנית הגדולה ביותר בימים ההם. רץ שם כסף גדול. ענק. סדרי גודל שאינם מוכרים לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל ואזרחיה.

CBS החזיקה בזכויות השידורים של ה- NFC בליגת הפוטבול האמריקנית ה- NFL ברציפות במשך 28 שנה מאז 1965. לקראת חידוש החוזה הבא לשנים 1998- 1994 הציע נשיא CBS לָארִי טִיש (Larry Tisch) להנהלת ה- NFL סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. הוא לא הסכים להוסיף להצעתו אפילו דולר אחד נוסף. רופרט מרדוק הציע 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות שמונים מיליון) דולר וזכה בבכורה. נשיא CBS לא האמין כי נשיא FOX ייאות לשלם לוועדה המארגנת של ה-NFL סכום של 400.000000 (ארבע מאות מיליון) דולר יותר ממה שהוא הציע לה. בכך שיחק לידיו. CBS יצאה מהמירוץ והפסידה בסוף אותה שנה אובייקט שידור מסורתי עתיר רייטינג שהיה שייך לה במשך שנות דוֹר . אמריקה הייתה כמרקחה ומבולבלת. רופרט מרדוק הנועז הקים בהצלחה רבה את רשת  FOX שלוֹ על יסודות ה- NFC הנכסף, ודאג גם להעביר לשורות הערוץ החדש שלו את צוות השידור הבכיר, הוותיק , ורב המוניטין של CBS ג'ון מאדן (John Madden) ופאט סאמרוול (Pat Summerall) לחברת FOX הצעירה ש- שגשגה בבת אחת. השאר היסטוריה.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ-10000 (רבבה) עמודים הקרוי, "סמן ימני", ואשר דן במאבקים המרים בין רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות השונות על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם במסגרת הסדרה הכללית בת 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בשעה שדָן שִילוֹן החל במאמציו בסופה של 1968 וראשית 1969 לשַדֵּר את התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הצעירה בתנאים לא תנאים (ואלכס גלעדי לצִדוֹ) אזי המפיק אֶד שֶרִיק (Ed Scherick) ורוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , שידרו כבר במשך שמונה שנים את מגזין הספורט השבועי רָב המוניטין של הרשת , "Wide World of Sports", בהגשתו והנחייתו של השַדָּר המיתולוגי המנוח גִ'ים מֵקָאיי (Jim Mckay) וגם עשו זאת היטב. הצופים הרבים שלה בארה"ב (וגם ברחבי העולם) זוכרים היטב את הפתיחה המיוחדת והארוכה (דקה וארבעים שניות) של התוכנית רבת המוניטין ההיא שלוּוְתה באות מוסיקלי דרמטי בעל השראה ובמוצא שפתיים אדיטוריאלי של הקריין ג'ים מקאיי בעל קול הבס – בריטון שהכריז על אופייה ומהותה במשפט אחד ידוע ומפורסם אמריקני ובינלאומי שאנשי הדור שלי לא ישכחו, "The Thrill of Victory and The Agony of Defeat". אין איש מדוֹר הטלוויזיה שלנו שלא גדל על האמירה הטלוויזיונית הנחרצת הזאת של ABC. "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה", הפכה לסלוגן מפורסם ונפוץ ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה בכל רחבי תבל. ביטוי מלא השראה שכבשה את לִיבֵּנוּ ממש כמו הסיסמא האולימפית, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". NBC שידרה באותם הימים את תוכנית הספורט השבועית שלה , "SPORTS  WORLD", ורשת CBS הציגה את פאר יצירתה הטלוויזיונית שזכורה לרבים תוכנית הספורט היפהפייה שלה,  "SPORTS  SPECTACULAR". דן שילון ואלכס גלעדי התגאו ב- 1972 ביצירה שלהם, ב- "מבט ספורט". תוכנית הספורט של רון ארלדג' הייתה הפופולארית ביותר בארה"ב. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים והקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אך מדוע להרחיק לכת לארה"ב. גם ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה משאת נפשם של כל מנכ"ל רשות שידור ומנהל טלוויזיה בישראל באשר הוא, טיפחה ללא ליאות את שידורי הספורט שלה כנדבך מרכזי בלוח השידורים. מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC בראיין קואוגיל (Brian Cowgill) שידר ישיר מאולימפיאדת מינכן 1972 כמות ענקית של 150 שעות שידור . בראיין קואוגיל שיתף פעולה בהפקת השידורים הישירים עם רון ארלדג' מפני ששתי הרשתות הביאו מצלמות משלהם מחוברות ל- Microwave בנפרד ולא הסתפקו בסיגנאל הטלוויזיה שהפיקה קבוצת DOZ (ראשי תיבות של Deusche Olympic Zentrum) מי ששימשה ה- Host broadcaster  הגרמני. ה- BBC בעל מסורת ומורשת טלוויזיה ארוכה מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה, שידר ישיר תחרויות ספורט ברשת שלו כבר משנת 1937 . לשידורי הטלוויזיה הישירים של הרשת הבריטית בתחומי הכדורגל, הטניס, מרוצי הסוסים, הקריקט, והא"ק יצא שֵם דבר באירופה ובעולם כולו. תוכנית הספורט רבת המוניטין והרב גונית ה- "GRANDSTAND" הפכה לספינת הדגל של ה- BBC כבר ברגע השקתה ב- 1958. כמותה גם תוכנית הכדורגל "MATCH OF THE DAY" של הטלוויזיה הציבורית הבריטית שעלתה ל- "אוויר" ב- 1964. יתירה מזאת, ה- BBC היה מודל ומופת של לחיקוי עבור רשות השידור הישראלית בגלל יכולותיו המקצועיות הגבוהות וגם מפני שנגמל מזה שנים רבות מכל מחויבות למִמסד הפוליטי הבריטי שהקים אותו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה משחר ימיה את סדרות הדרמה המעולות של ה- BBC לשידור בארץ. כיצד ניתן לשכוח את הסדרה האיכותית הראשונה בת עשרות הפרקים "ההגדה לבית פורסייט" (The Forsyte Saga) שנקנתה בפרוטות מ- BBC ב- 1970 ע"י המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נתן שחם, והצמידה למרקע מדינה שלמה. נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא (נולד ב- 1925 בתל אביב. הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן) סיפר לי את המידע הזה בגאווה רבה. הוא היה ממש גאה בהישגו הטלוויזיוני הזה. ה- BBC היה אנוס להצטיינות ומְצוֶוה ליצור רמת שידור עַל למען ציבור משלם האגרה שצפה בו אך לא היה לו כל מחויבות עבור הפוליטיקאים. צריך לקרוא את דו"ח הטלוויזיה שהכין הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960 אודות מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנת שַר החינוך והתרבות דאז יגאל אלון. דו"ח גְרִין מצביע על ההבדל העצום בין שתי הרשתות הציבוריות האנגלית והישראלית, לטובת ה- BBC.

טקסט תמונה : 1970. דן שילון מייסד חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד השידורים הראשונים שלוֹ באולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. דן שילון נחשב לאחד האנשים המוכשרים ביותר שהקימו ושירתו את השידור הציבורי הטלוויזיוני לדורותיו. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבחן השידור המורכב הראשון של הטלוויזיה הישראלית בת הארבע שנים היה טמון בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה אמור להיות ניסוי כֵּנֶה של התמודדות מקצועית רב גונית בהיקף גדול בשלושה תחומים או היבטים של תעשיית הטלוויזיה. תפעול טכנולוגי, הפקה ולוגיסטיקה, התאמת כוח אדם למשימות השידור , ועריכת השידור. הנהלת רשות השידור גילתה מוטיבציה דלה והטילה את המשימה הכבדה על צוות שידור מזערי. היא שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' ארבעה אנשים בלבד לצורך סיקור המשחקים : דן שילון, אלכס גִלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה "בימאית הבית" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הצטרפה לצוות ההקמה של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד ב- 1968. היא שימשה בימאית ראשית של ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה שנקראה בפי אנשיה ה- "OB הלָבָן" וכיסתה את אירועי הספורט החשובים בארץ כמו משחקי כדורגל, משחקי "כינוס הפועל' ב- 1971, ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. ורדינה ארז הייתה בימאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסתה לראשונה בניידת אלקטרונית ב- 24 בנובמבר 1970 בהיכל "נעמן" את משחק הניצחון של מכבי ת"א על הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' 62:74. היא הייתה אשת טלוויזיה מקצוענית ואדם בלתי רגיל באיכותו שהניחה את יסודות הבימוי האלקטרוני של כיסוי תחרויות ספורט בישראל.

טקסט תמונה : שנת 1968. הימים הראשונים של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני הבימאים ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן הביא עמו את וַרְדִינָה אֶרֶז למינכן וצרף אליו ברגע האחרון עוד שני עובדים פרילאנסרים שאינם נמנים על ה- Pay roll של רשות השידור, דוב עצמון עורך מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" ואהרון "אהרל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דבר". אבל המשענת העיקרית שלו במינכן היו אלכס גלעדי ונסים קיוויתי שדר Free lancer. הבחירה המצוינת בנסים קיוויתי בן ה- 46 איש אשכולות ותושב לונדון לא הייתה מקרית. נסים קיוויתי היה בעברו אתלט ישראלי שנסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים אך ההיסטוריה הועידה לו תפקיד אחר ושונה לחלוטין. נסים קיוויתי הפך לעיתונאי ושַדָּר בעל ניסיון ומוניטין ב- BBC ומצויד בידע עצום בשטחי התעניינות רבים ספורט, מוסיקה ואומנות, פוליטיקה ומדינאות, בישול ומה לא. בשלוש השנים שבין 1969 ל- 1972 כתב, ביים, ערך, ושידר עבור דן שילון ואלכס גלעדי עשרות רבות של כתבות טלוויזיה הנוגעות לספורט הבינלאומי לרבות הסדרה ההיסטורית הבלתי נשכחת בת 15 הפרקים ששלח מאנגליה, "מגִנְזַךְ הספורט". נסים קיוויתי שימש במינכן 72' שַדָּר א"ק ושחייה ונשא על כתפיו כמעט לבדו את שידורי מינכן 72'. נסים קיוויתי נחשב לאחד מגדולי השַדָּרִים – עיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. זה לא היה סוד כי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ניצב נסים קיוויתי בדרגה שלמה כשַדָּר ספורט בטלוויזיה מעל אלכס גלעדי ודן שילון. אמוציות ואמביציות שידור סובבות את מיקרופון הטלוויזיה ללא הרף, זה ידוע, אך דן שילון ואלכס גלעדי שהיו גם הם שדרני ספורט עשו מאמץ רב לצרפו למשלחת למרות ששניהם ידעו כי נסים קיוויתי יאפיל על כל אחד מהם לחוד ועל שניהם ביחד במינכן 72' – כשַדָּר. הם התעלמו מהאֶגוֹ של עצמם ובזאת הייתה גדולתם. זאת הייתה ראשית הטלוויזיה ודן שילון ואלכס גלעדי היו כנביאים בעידן ההוא. הם ידעו לעשות טלוויזיה כמו עמיתיהם בעולם אך לא היה להם ממון, טכנולוגיה, וכוח אדם. 

שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריכו עד למאוד את נסים קיוויתי. הם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה ג'נטלמן ואיש אָהוּב. הטקסטים הנפלאים שאמר בשידוריו הישירים בתחרויות הא"ק והשחייה באולימפיאדת מינכן 1972 ועושר השפה העִברית שהייתה שגורה בפיו לא הועמו ולא התיישנו גם בחלוף כמעט 40 שנה מאז. נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. כיהודי עירקי – כְּוֵויְיתִּי אבל אמון על השפה העברית ומקורותיה עִבְרֵת את שמו ל- קִיוִויתִּי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת הפך לשַדָּר רדיו ב- BBC ובמרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרַג למשרה בכירה יותר והתמנה לכתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. מחזיק עֵט וקורא סֶפֶר, מארח נפלא, בשלן אוכל מצוין, איש שיחה נעים ונבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות טלוויזיונית נדירה בעלת שיעור קומה שבמידה מסוימת הקדימה את זמנה.

בנובמבר 1974 כמה חודשים לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל גרמניה 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות ואלכס גלעדי ירש את מקומו במחלקת הספורט . זה היה מהלך מתוכנן של ארנון צוקרמן. חודשיים לפני כן בספטמבר 1974 שהינו אלכס גלעדי ואנוכי בטהראן . היינו עסוקים בבירה האיראנית בכיסוי משחקי אסיה ה- 7 בהשתתפות משלחת ישראלית גדולה בת יותר מ- 60 ספורטאים. אלכס גלעדי היה העורך והמפיק של השידורים וגם שַדָּר ראשי של תחרויות השחייה והא"ק וטקסי הפתיחה והנעילה. הוא תמיד היה נוהג לומר לי שָם : "חבל שנסים קיוויתי איננו כאן עמנו בטהראן. בכישרון השידור שלו הוא ניצב בדרגה אחת שלמה מעל כולנו. יואשיש, יבוא יום ואני אביא אותו למחלקת הספורט שלנו בירושלים". נסים קיוויתי היה באמת עיתונאי ושַדָּר ברמה גבוהה ושונה לחלוטין מהסטנדרטים שהיכרנו בעת ההיא. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית לא טעה. זה קרה ב- 1979. נסים קיוויתי הובא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- "ידיעות אחרונות", אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. נסים קיוויתי שליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון ניצב בקדמת הבית הלבן יחדיו עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית והציבורית רשות השידור. מימין, זהו העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC בעשורים ה- 50 ו- 60  של המאה שעברה. הוא היה נכס ושַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                          

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 70 שנים. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל) והעיתונאי דן פתיר (פחטר) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city) בלונדון בשנות ה- 50 המוקדמות של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).     

טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC  בלונדון את ילד הפלא המוסיקאלי והפסנתרן דניאל ברנבוים ילד בן 14. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ).

נסים קיוויתי נשלח ע"י ה- BBC לסקר את אולימפיאדת הלסינקי 1952. הוא היה בן 26 בלבד אך כבר עיתונאי מצטיין ששירות השידור הבריטי מבקש את שירותו ונעזר בכישרונו. זה היה המפגש השני שלו עם ספורטאים אולימפיים ישראליים אותם הכיר בטרם מלחמת העצמאות של 1948. בהלסינקי 52' קנה את המוניטין הראשון שלו כשַדָּר רדיו ועיתונאי ספורט. הוא עתיד היה להתגלות בכל כישרונו וגדלותו כשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (בן 26) משדר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק ומדווח במקביל גם לרדיו "קול ישראל". (באדיבות נסים קיוויתי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 905.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב מעת לעת גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום ה- WBM הראשון בסידני (לקראת אולימפיאדת סידני 2000) והם נמשכו ביתר שאת עם סיומה של אולימפיאדת סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————–

פוסט מס' 905 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 29 באוגוסט 2020.

———————————————————————————–

פוסט מס' 905. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 905. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 29 באוגוסט 2020.טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 905. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 905. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה העוסקים בספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן1972" נעשה על ידי במשך כ-15 שנים בין 1998 ל- 2013.

ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הערה : אני מודה מעומק לבי לכל המתקשרים, הפונים המתעניינים, והמגיבים. הפוסטים אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מועלים ל- "אוויר" שוב בשל ציון 48 שנים לרצח וטבח י"א הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. אך הפוסטים נחקרים ונכתבים נועדו גם למען הדור הצעיר שלנו שחייב לדעת כי בטרם תוכניות הריאליטי והבידור הקל למיניהם שמציפים ומשודרים חדשים לבקרים מזה שנים רבות בכל ערוצי הטלוויזיה המסחריים (וגם הציבוריים) במדינת ישראל וגורפים בדרכם רייטינג עצום – התחוללו כאן דברים שונים לחלוטין. קבוצת אנשים צעירה אמיצה ודבקה במשימה שבראשה ניצבו ב- 1968 פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) וסגנו עוזי פלד (בן 83, היום), חוללה לפני כ- 53 / 52 שנים תפנית תקשורתית מדהימה בתולדות מדינת ישראל. היא הקימה אז לפני  53 / 52 שנים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. הקבוצה הזאת מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום, חיים יבין, טוביה סער, רן אדליסט, רון בן ישי, דן בירון, שרי רז, נעמי קפלנסקי, חגי מאוטנר, ורדינה ארז ז"ל, איילון גוייטין, לואי לנטין, סטן גרנדייזי, בוב גולדמן, הרברט קרוסני, טוני האטץ' ורבים אחרים. המפקדים שלהם בשנים הראשונות לאחר עידן אליהוא כ"ץ ועוזי פלד היו מאז 1969 מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים וכוח אדם שלו ארנון צוקרמן, ועוזרו אליהו בן עמרם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 3 חגי פינסקר ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 4 נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 5 ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהל ההנדסה שלמה גל, מנהל חטיבת החדשות הראשון פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל, מנהל חטיבת החדשות השני יורם רונן ז"ל, מנהל חטיבת החדשות ה- 3 דן שילון (תקופה קצרה בת חצי שנה (מאי 1971 עד נובמבר 1971), מנהל חטיבת החדשות ה- 4 צבי גיל, ומנהל חטיבת התוכניות הראשון יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. הספר עב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי בין שנת 2000 ל- 2010 "8 ימי בראשית" על חמשת כרכיו, מתאר את פועלם הבלתי נשכח בחמש השנים ההן של 1972 – 1967. צריך להבין : השידור הציבורי היה פעם דבר חיוני, נפלא, ובעל ערך עצום, והאנשים הצעירים שהקימו אותו היו טהורים לחלוטין מצוידים בחזון אמת. אך הפוליטיקה המנובזת לדורותיה, משני צידי המתרס של שמאל וימין, עשתה בשידור הציבורי שַמוֹת כבר משחר נעוריו. 

טקסט מסמך : השער הראשי של הספר עב הכרס בן חמישה כרכים שחקרתי וכתבתי בשנים 2010 – 1998 וקראתי לו "8 ימי בראשית". הספר הדן בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בין 1967 ל- 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : השער האחורי של כרך א' (אחד מחמשת הכרכים) המרכיבים את הספר "8 ימי בראשית" שעוסק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.       

ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

ב- 1979 נטש נסים קיוויתי את עבודתו בעיתון "ידיעות אחרונות". הוא היה אז בן 53 והחליט לעשות שינוי בחייו. אלכס גלעדי שניהל אז את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נקט יוזמה והזמין אותו להצטרף לשורותיה זה אומנם נעשה באיחור אך אלכס גלעדי בעל טביעת העין הטלוויזיונית קטף פרי בָּשֵל ואיכותי מזן משובח והצהיר אז בימים ההם של 1979 : "אני מביא שַדָּר מצוין ועיתונאי איכותי שיודע גם לכתוב, אדם משכמו ומעלה שיקדם את שידורי מחלקת הספורט וישפר את הישגיה". אלכס גלעדי צָדָק. גם בשנים שהיה כתב ושַדָּר Free lancer מאז 1968 שחי בכלל באנגליה הייתה לו השפעה גדולה על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא כל שכן בתקופה שהתחבר בכל גופו ונשמתו אלינו ב- 1979,עזב את לונדון, ועבר לגור בירושלים. הוא ייחשב לעַד כאחד מגדולי השַדָּרִים העיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל תקופותיה ושייך לעידן שחלף ללא שוב.

נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ברמתו של שַדָּר הא"ק האגדי והבלתי נשכח של  רדיו ה- BBC  הבריטי הארולד אייברהאמס (Harold Abrahams) שהיה בעברו אלוף אולימפיאדת פאריס בריצה ל-100 מ'. יתרונו בצורת השידור של Play by play בטלוויזיה של ענף הספורט הייחודי והמורכב הזה על פני קולגות אחרות בטלוויזיה הציבורית (וגם בערוצי טלוויזיה אחרים בישראל) נבע ממיומנויות שידור טבעיות בהן ניחן אך גם מפני שהיה אתלט מצטיין בעברו כמו הארולד אייברהאמס. נסים קיוויתי נשם א"ק וחש אותה על בשרו. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה כ- 40 שנים ואין בכלל ספק כי שידור ישיר בטלוויזיה של תחרויות א"ק באירועים בסדר גודל של אולימפיאדות ואליפויות עולם היא משימה סבוכה וקשה ביותר מבין כל האחרות בענפי הספורט השונים . נסים קיוויתי עשה זאת בכשרון והצלחה עצומים. דן שילון לא טעה בבחירתו כשהחליט להביאו למינכן 72'.

טקסט תמונה : קיץ 1944. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 76 שנים. זיכרון צילום רחוק וישן נושן. נסים קיוויתי בן 18 מנצח באליפות ארץ ישראל לנוער ב- 1944 בריצה ל- 800 מ'. ב- 23 בנובמבר 2020 ימלאו לנסים קיוויתי 94. עד 120 כ- 20. (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר הטלוויזיה שלנו נסים קיוויתי נשא על כתפיו גם את כל שידורי ה-א"ק והשחייה בחמש אולימפיאדות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988. הוא ייזכר כשַדָּר א"ק דגול בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" במשך כמעט רבע מאה בשנים 1991- 1969. פרישתו ב- 1991 הייתה אבדה עצומה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך למה להקדים את המאוחר.

דן שילון היה מודע להיסטוריה העיתונאית של קיוויתי אך נעזר במינכן 72' גם בעיתונאי דוֹב עצמון עורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ואהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט בעיתון "דָבָר". לא היה ספק. הפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בידי דן שילון נבלמה ע"י ההנהלה הראשית עליה נִמנו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור או כפי שנקרא אז "הממונה על ענייני הטלוויזיה", מנהל חטיבת החדשות צבי גיל [1] ומנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" שלמה גַל.

בראשית 1972 הצטרף למחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שנודע כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" ובעל קול בריטון נפלא. דן שילון נתן לו את ההזדמנות להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה כפי שהעניק שעת כושר כזאת לרבים לפניו. יורם ארבל הצטרף באחת השבתות של ינואר 1972 לצוות צילום של הטלוויזיה שכיסה משחק כדורגל ב- "בלומפילד". נקודת המפגש הראשונה בינו לבין הצוות תואמה חמישה ימים מראש ונקבעה לשער מס' תשע באצטדיון. קולו של יורם ארבל היה מוכר אך חזותו בימים ההם הייתה אנונימית. לשאלת ראש צוות הצילום כיצד יזהה את יורם ארבל מבין קהל האלפים הנכנס לאצטדיון הודיע יורם ארבל לדן שילון כי ילבש חולצה עם פסים אדומים – לבנים וכך יזהו אותו. דן שילון תמה ושח מניה וביה בינו לבין עצמו, "…מיהו הגבר הזה יורם ארבל שיודע חמישה ימים למפרע איזה בגד יעטה על לגופו…". יורם ארבל התגלה כבר מבראשית כשַדָּר טלוויזיה מוכשר אבל דָן שִילוֹן לא ראה בו קנדידאט למינכן 1972. הוא כלל לא חשב עליו. מי שיער אז כי יורם ארבל יהפוך בתוך שנים ספורות לא רק לשַדָּר הספורט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, האחד שאין בִּלְתּוֹ (כמעט), אלא גם למנחה ומגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלה.

טקסט תמונה :  דצמבר 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. טכנולוגיה טלוויזיונית ישנה בדמותו של  Rear projector מקרינה שקופית דהויה של אליפות העולם בהתעמלות ב- פורת וורת' בדאלאס בירת טקסס ברקע של שני המגישים המובילים יורם ארבל ואורלי יניב. יורם ארבל ואורלי יניב היו במשך שנים רבות  Team שידור טוב , אפילו ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 במאה הקודמת, בדרגה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם, ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . זהו חלק מתפקידה של המדיה בתקשורת המונים . על האנשים הניצבים בחלון הראווה שלה מוטלת המשימה למשוך אליהם צופים רבים ככל האפשר כדי להעביר להם בכישרון מידע וויזואלי. רייטינג הוא אמנם איננו חזות הכל אך בכל זאת מרכיב חשוב בתעשיית הטלוויזיה וגם בשידור הציבורי. יורם ארבל ואורלי יניב עשו היטב את המוטל עליהם. (צילום משהל"ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס המכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC , והטלוויזיה הישראלית הציבורית – היו שלוש מבין 72 רשתות טלוויזיה שכיסו את אולימפיאדת מינכן 1972. אך איזה הבדל תהומי חצץ בינם לבין רשות השידור. ABC הטיסה צוות של 150 אנשים לכסות את משחקי מינכן. ה- BBC הבריטי שלח לאולימפיאדת מינכן 72' נבחרת נכבדה בת 65 עובדי טלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטיסה למינכן ארבעה אנשים בלבד ועוד שלושה הצטרפו אליה כאמור על בסיס Free Lancer. אולימפיאדת מינכן 72' נפתחה בטקס רב רושם תשעה חודשים לאחר מינויו של צבי גִיל למנהל החדשות. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "צבי גיל החליף אותי בתפקיד מנהל חטיבת החדשות לאחר התפטרותי בנובמבר 1971. הייתי כפוף לו עכשיו בהיררכיה של הפיקוד בטלוויזיה מפני ש- מחלקת הספורט הייתה "Desk" בחטיבת החדשות. צבי גיל לא סייע לי במיוחד אך גם לא הפריע במיוחד. ההתנהלות שלי הייתה ישירה מול מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל הרשות שמואל אלמוג. איש שם לא התלהב יותר מידי מתכנון שידורי אולימפיאדת מינכן 1972".

במובן הזה של תכנון והפקת שידורים של מפעל ספורט בינלאומי כה פופולארי ורב עניין התנהגה הנהלת רשות השידור כצוות חובבני, ביורוקרטי, איטי, ומסורבל. היא הצטיירה כעצלנית המצוידת בהשקפת עולם טלוויזיונית קרתנית ופילוסופיית שידור פרובינציאלית קטנת ממדים. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 היוו את אירוע הספורט הבינלאומי האטרקטיבי ביותר של שנת 1972 המתרחש קרוב למדינת ישראל. חשוב מאין כמוהו למשלם האגרה של הטלוויזיה הישראלית גם מההיבטים הפוליטיים וההיסטוריים שלוֹ אך ההנהלה גילתה חוסר יוזמה ונעדרה כל להיטות לשָדֵר אותו. עלויות ההפקה היו מִזעריות. כמותם זכויות השידורים של המשחקים. ישראל דוֹרִי מנהל הכספים והכלכלה של רשות השידור נדרש להפקיד ב- EBU צ'ק ע"ס 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד תמורת זכויות השידורים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלה בעצם את אולימפיאדת מינכן 72' כמתנת שידור אך היא לא ידעה לנצל את ההזדמנות ולהפוך אותה למנוף תקשורתי ותמריץ של פיתוח טכנולוגי רב שלוחות וגדול ממדים לקראת העתיד לבוא. התחברות עמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary העניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית אפשרויות תקשורתיות שהיא הייתה יכולה רק לחלום עליהן קודם לכן. עכשיו משנקרתה לה ההזדמנות לא השכילה הנהלת רשות השידור וגם לא הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטפס שלב אחד הכרחי נוסף בסולם בשנת 1972. שירתו בה אנשים צעירים ומוכשרים ובעלי חזון בשלושת התחומים העיקריים מהם היא מורכבת : חטיבת החדשות והספורט, חטיבת התוכניות, וחטיבת ההנדסה אך כגוף שלם היא הייתה קטנה מסכום חלקיה ונותרה מאחור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה ב- 1972 כסניף שידור. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה בעלת משמעות היסטורית מיוחדת הנוגעת לעם היהודי וליחסים הספורט בין ישראל לגרמניה משום שהתקיימה בפעם הראשונה על אדמתה של מדינה שהשמידה בשם אידאולוגיה מטורפת שישה מיליון יהודים. תוך פחות משנות דוֹר זכתה גרמניה לרהביליטאציה מוחלטת מצד מרבית אומות העולם. 27 שנה מתום מלחמת העולם ה- 2 ולאחר שהתגלו ממדי האסון הנורא של השמדת יהדות אירופה , עמדה משלחת ספורטאים רשמית של מדינת ישראל ליטוֹל חלק בתחרויות ספורט בינלאומיות הנערכות על אדמת גרמניה.

למינכן יש צליל היסטורי צוֹרֵם. במרתפי הבירה של בירת באוואריה טווה אדולף היטלר ב- 1923 את משנתו הנציונאל-סוציאליסטית ההרסנית ושם חיבר את סִפרו "מיין קאמפף" וטווה את השנאה המטורפת ליהודים. אף על פי כן עוררה אולימפיאדת מינכן 72' עניין ציבורי רב במדינת ישראל. לא רק בגלל ההשתתפות הצפויה הגדולה יחסית של 15 ספורטאים ישראליים ובראשם האצנית המצטיינת אסתר רוט – שחמורוב ובשל ה- Build up והחשיפה הציבורית המקומית הגדולה שהוענקו להם בתוכנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפופולארית עתירת הרייטינג והַמִדְרוּג, הקרויה, "מבט ספורט", אלא מפני שפשוט זאת אולימפיאדה, הצגת הטלוויזיה הגדולה ביותר בעולם בהשתתפות 7123 ספורטאים וספורטאיות מכל העולם המתחרים ב- 25 ענפי ספורט מגוונים שכוללים 195 תחרויות אולימפיות. האולימפיאדה הייתה בעת ההיא גם מופע פוליטי שטמן בחובו מאז תום מלחמת העולם השנייה ב- 1945 התנגשות ספורטיבית גלובאלית ויוקרתית מאין כמותה בין שתי תרבויות שלטון שונות לחלוטין של מדינות המערב הדמוקרטי מול ארצות המזרח הטוטליטארי. תחרויות הספורט הפכו למאבק איתנים בן 16 ימי תחרויות על מוניטין ותהילת עולם בין טובי נציגי הספורט של העולם החופשי לבין המצוינים שבאתלטי המזרח הקומוניסטי. סקרנות רבה נוצרה סביב קרבות הספורט המרתקים בין ארה"ב ומדינות מערב אירופה, לבין הדיקטטורות של ברה"מ וגרורותיה מזרח גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, רומניה וגם קובה הרחוקה, ומאוחר יותר סין. המדינות האלה הצהירו בגלוי וראו בהישגים המדהימים של ספורטאיהן ובשיאי העולם הפנטסטיים שלהם הוכחה, הצדקה, ותעודת הכשר לגַן העדן הפוליטי והרווחה החברתית שיצר השלטון הקומוניסטי עבור האזרחים שלו. העניין העולמי והבינלאומי באולימפיאדה גבר ביתר שֵאת עם חדירתם המתמדת של אתלטי אפריקה ובראשם הרצים הצנומים למרחקים ארוכים של קניה ואתיופיה וגם רצי ארצות המַאגְרֶבּ, לשוּק המדליות האולימפיות. המפגש של כל הגורמים האלה התנקז לאולימפיאדת מינכן 72'.

דן שילון עיתונאי צעיר מלא מרץ ומקצוען בלתי נשכח ניצב כמעט לבדו מול הגבארדיה המשולשת שניהלה את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קבוצת הניהול הזאת חסמה את תוכניות ההפקה והשידור שלו. לא מרוֹע לֵב אלא מחוסר ידע. הנהלת רשות השידור הקצתה והעמידה לרשותו מראש לצורך כיסוי האירועים כמות שעות שידורים מינימאלית, טכנולוגיה מועטה, כמות כוח אדם מזערית, ולוגיסטיקה אפסית. ממדי אבסורד. זה היה ניהול רָדוּד שנבע לא מְרוֹעַ לֵב אלא מחוסר מקצועיות ומקצוענות מכל היבט שהוא. זאת הייתה מנהיגות שהייתה מורכבת אומנם מאנשים שקולים ומחושבים אך עסקה כל העת במאבקים כוח נִצחיים עם הממסד הפוליטי ולא שאפה די למצוינות השידור. נעשה מעט מידַי בהפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. מאוחר יותר הוברר כי המעט הזה הפך למורשת אך בל אקדים את המאוחר. דן שילון עמד להתפוצץ. אף על פי שהיה קר מזג ותמיד Super cool הפעם הזאת כמעט השתגע מדרך המחשבה והניהול של הבוסים שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי אך הוא היה לפחות בַּר מזל בצדה השני של המטבע בגלל שהמפיק אלכס גלעדי (סגנו ועוזרו הראשי) והשַדָּר נסים קיוויתי ניצבו לימינו ו- נמנו על צוות השידור שלוֹ במינכן. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה עוזר ההפקה באולפן בירושלים וסייע להריץ את גלגלי ההפקה המצומצמת.

קיימת קורלאציה מדויקת בין חוסר העניין שגילתה רשות השידור בהפקות הספורט בראשית ימיה של הטלוויזיה לבין האדישות שגילתה המנהיגות המדינית בתחילת הדרך לענייני הספורט של המדינה ותרבות הגוף והחינוך הגופני שלה. "נפש בריאה בגוף בריא", היא אמירה עתיקה שטבע הרמב"ם אך הסלוגן הזה נשאר טמון במגירות ממשלות ישראל לדורותיהן. היו להן סדרי עדיפויות שונות לחלוטין. הספורט נתפש כ- סטריאוטיפ בעל דימוי כוללני נדוש. כמה פעמים שמענו בימי חיינו את האמירות המזלזלות של מחנכים, מורים, ומדריכים, כי, "לספורטאים יש שכל ברגליים". דוד בן גוריון העניק חשיבות בריאותית לספורט ההליכה רק בערוב ימיו ורק משהיה כבן 70 לימד אותו פרופסור משה פלדנקרייז לעמוד על הראש. גם לוי אשכול וגולדה מאיר לא התעניינו בספורט הישראלי. הם נפגשו עם הספורטאים הישראליים רק בטרם יציאה למשימות ממלכתיות וחזרה מהן כמו משחקי כדורגל חשובים, או השתתפות במשחקי אסיה.

טקסט תמונה : בספרו "ספורט ישראל" כותב העיתונאי ושדר הספורט רב המוניטין ברדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם, כלהלן : "ההתעניינות של המנהיגים בספורט הייתה אופיינית, חלקית לפחות, גם לימי "המדינה שבדרך" ". התמונה הזאת צולמה ב- 1936 בה נראה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון (בן 50) מתארח יחד עם רעייתו פולה באירוע של ספורט הפועלים באותם הימים ההם. שני מימין הוא אריה שריג (סירקין) גבה הקומה ששימש מזכיר מרכז הפועל באותם הימים. (ארכיון מרכז "הפועל". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. ראש הממשלה לוי אשכול מקבל את פניה של נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל לאחר זכייתה בגביע אסיה. מלווה אותו מאחור (מוסתר) יו"ר התאחדות הכדורגל מנחם הלר. הרביעי מימין הוא שמוליק רוזנטל (אז שחקן הפועל פ"ת). צביקה רוזן (אז שחקן מכבי ת"א)במרכז, מתבונן בלחיצת היד של ראש הממשלה את ידו של שחקן לא מזוהה לאחר שקודם לחץ את ידו וחלף על פניו. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 1978. אתר הנופש "Camp David" בניו יורק. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (שני מימין בגבו למצלמה) ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר (קיצוני משמאל) עורכים הפוגה ועוצרים לרגע במגרש טניס בקמפ דייויד כדי לומר שלום לשני שחקני הטניס סמיואל "סם" לואיס (מימין) שגריר ארה"ב בישראל וסיירוס וואנס (שני משמאל) מזכיר המדינה האמריקני. אין להעלות על הדעת את ראש הממשלה מנחם בגין עוטה בגדים לבנים, נועל נעלי ספורט, ואוחז מחבט וכדור טניס בידו. כמנהיג המדינה הוא היה רחוק מאוד מהספורט. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה שונה מהם. מנהיג דָגוּל ודמוקרט למופת אך טיפוח תרבות הגוף וענייני הספורט היו זרים לו ורחוקים מלבו. זה היה ידוע וראו את זה היטב פעם אחת בוועידת השלום ב- 1978 בקמפ דייויד בארה"ב. בעוד מזכיר המדינה האמריקני סיירוס וואנס והשגריר סמיואל "סֶם'" לואיס שיחקו טניס בהפסקות שבין השיחות כדי להפיג את הלחץ וכדי לשמור על כושרם הגופני ורעננותם הנפשית, פגש אותם ראש ממשלת ישראל כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים . קשה לדמיין את מנחם בגין ראש ממשלת ישראל בבגדי טניס לבנים, נועל סניקרס, ואוחז מחבט בידיו ומתרוצֵץ במגרש אחרי הכדור. לא היה לו זמן פנוי לכך, ואם היה, הרי שתרבות הספורט לא הייתה פעילות מועדפת בעיניו בעִתות הפנאי שלוֹ. מכסימום בהפוגות מהדיונים שיחק ראש הממשלה שחמט עם זביגנייב בז'ז'ינסקי היועץ לביטחון לאומי של הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר.

טקסט תמונה : שנת 1978. Camp David  בניו יורק. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין) מנהל קרב שחמט נגד זביגנייב בז'ז'ינסקי יועצו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לביטחון לאומי. צופה בהתמודדות יחיאל קדישאי יועצו האישי של ראש הממשלה. (התמונה באדיבות העיתונאי יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רבין היה המנהיג הראשון שהקדיש בצורה שיטתית מזמנו היקר לעיסוק בספורט ולטיפוח הכושר הגופני שלו. הוא היה אדם מיוחד ושחקן טניס קבוע במרכז הטניס המטופח שהקים ד"ר איאן פרומן ברמת השרון. בכך נתן ביטוי ודוגמא אישית לחשיבות הפעילות הגופנית בשעות הפנאי כאלמנט של שמירה על הכושר הגופני ובריאות הגוף. יצחק רבין מעולם לא הטיף בפומבי לציבור לעסוק בספורט כדרך חיים לשמירה על בריאותו אולי מפני שלמרות אהבתו למשחק הטניס ולספורט בכלל נודע כמעשן כבד. למרות חיבתו לסיגריה היה יצחק רבין האהוּב בעל כושר גופני מצוין ונודע גם כאוהֵד נלהב מימים ימימה של נבחרות ישראל בכדורגל והכדורסל וגם של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים. יציעי אִצטדיון המכבייה בצפון ת"א גדושים מפה לפה. ישראל מארחת את יוגוסלביה במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – ברזיל 1950. בין הצופים הרבים היה נוכח גם האלוף יצחק רבין (בן 27 למעלה מימין בכובע מצחייה של צה"ל מרכיב משקפי שמש). בשורה הראשונה נראים חיילי המשטרה הצבאית של צה"ל מאבטחים את המשחק. השורה השנייה ביציעי המגרש שייכת לעיתונאים הרבים והסקרנים. יושבים לפנים בשורה השנייה מאחורי שורת השוטרים, מימין לשמאל : בן ציון פט חובש מגבעת לבנה, משה טרסי – טריווקס, יחיאל ארזי, קצין צה"ל לאימון גופני קורט בנימין, ליפא לוויתן, ישראל פז (גולדשמידט), שמעון פינס, דן פתיר (פחטר) מרכיב משקפי שמש, אליעזר בנאי (נשען על כף ידו השמאלית) , אמנון חֶלֶד, דוב לווין , ואיש לא מזוהה. נבחרת ישראל הפסידה במשחק 5:2 אך שחקניה הפכו ליקירי האומה כמו גם השַדָּר נחמיה בן אברהם ששידר ישיר את המשחק ברדיו "קול ישראל". (התמונה באדיבות רוני דרור וארכיון ההתאחדות לכדורגל).

טקסט תמונה : קיץ 1939. ביה"ס החקלאי "כדורי" בגליל התחתון למרגלות הר תבור [2] . זאת נבחרת הכדורגל של ביה"ס החקלאי "כדורי" שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין  בן 17 (עומד שלישי מימין) נמנה על נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל :  יוחנן גולדברג (דובז'ה) , יהודה בן דוד, יצחק רבין , עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת שנרצח ב- 1941 ע"י פורעים ערבים בכביש בין מושבת כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם מורה לפלחה וגידול ירקות בביה"ס כדורי ששימש כמאמן וגם שופט כדורגל, ונתן פיאט המנהל המיתולוגי של המוסד החינוכי.  זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע "זיגי" זייגר , והמשורר חיים גורי (גורפינקל).  זיהוי שני השוכבים מימין לשמאל : שאול ביבר והשוער משה נצר (נוסוביצקי). (לע"מ תמורת תשלום).

הערה : ב- 2009 , סייעו לי בזיהוי הנוכחים שאול ביבר וחיים גורי .

שאול ביבר (יליד 29 בנובמבר 1922) זוכר היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2010, כלהלן : "המאמן ד"ר ארתור קם הציב את יצחק רבין כ-סטופר (רץ מרכזי בלם) וכבר אז טען שליצחק רבין יש ראש". כמי שניהל והתווה את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980, אני זוכר היטב את הימים שיצחק רבין היה מגיע תדירות בעשור ה- 80 למרכז הטניס ברמת השרון על מנת לצפות בתחרויות הבינלאומיות בטניס שאנחנו כיסינו אותן בשידורים הישירים. התברר לי מאוחר יותר כי יצחק רבין היה צופה נאמן של שתי תוכניות הדגל שהפקנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "מבט ספורט" ואח"כ "משחק השבת".

טקסט תמונה : יצחק רבין ז"ל משחק טניס בשנות ה- 80 של המאה הקודמת במרכז הטניס ברמת השרון. (באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מרכז הטניס היפהפה ברמת השרון. יצחק רבין מתקבל בברכה ע"י ד"ר איאן פרומן במרכז הטניס ברמת השרון. למרות שהיה מדינאי עסוק פינה מזמנו כדי לצפות מהיציע בתחרויות טניס וגם לרדת ממנו על מנת לשחק טניס. יצחק רבין היה צופה נאמן של שתי תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, "משחק השבת" ו- "מבט ספורט". (באדיבות ד"ר איאן פרומן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 905. הועלה לאוויר בשבת – 29 באוגוסט 2020.

ראה נספחים. 

ראה נספחים ב- בלוג הזה שכתובתו היא : yoashtvblog.co.il