פוסט מס' 911. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 (פרק 10). טרגדיה נוראית. 8 אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר דברים, פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח ולעולם ו-אף פעם לא לא נסלח (!). הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 911. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. את המחקר והכתיבה שלי אודות סדרת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" התחלתי באוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה-1, פגישת התיאום וההיערכות הראשונה של הַמְשַדֵּר הטלוויזיוני הבינלאומי עם קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO לקראת הכיסוי ושידורי הטלוויזיה הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 שתוכננה להיפתח ב- 15 בספטמבר 2000 (כאמור בסידני אוסטרליה) ולהינעל ב- 1 באוקטובר 2000. נטלתי חלק בפגישת ה- WBM ה-1 באוקטובר 1998 ואח"כ השתתפתי שוב גם בפגישת ה- WBM ה-2 שנערכה גם היא בסידני באוקטובר 1999 כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשליחותו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל. בראשית ספטמבר 2000 טסתי לסידני הרחוקה עם צוות השידור שלי שמנה כ- 30 אנשים כדי לכסות ולשדר ישיר את המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ולהעבירם ארצה לאולפנים בירושלים באמצעות שלושה לווייני תקשורת. המבצע הטלוויזיוני אד הוק של קבוצת SOBO האוסטרלית צלח היטב בסיוע של כ- 5000 (חמשת אלפים) אנשים בתפקידים השונים. בראש ה- Operation הטלוויזיוני המורכב והמסובך של סידני 2000 ניצב הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero). עמדו לרשותו 1000 (אלף) מצלמות + 67 (שישים ושבע) ניידות שידור + כאמור 5000 עובדים מאומנים ומיומנים. פוסט מס' 911 הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020.
טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ה- IBC בסידני אוסטרליה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 20 שנים. התמונה הזאת צולמה ותועדה ע"י אחת מצלמי ה- ENG שלי רמי ליטל שנמנה על המשלחת הטלוויזיונית שלי למשחקים האולימפיים, ארבע יממות לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. זוהי נבחרת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מתכנסת במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בסידני, באולימפיאדת סידני 2000. החבורה הטלוויזיונית הזאת שידרה מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות ללא תקלה אחת. מדובר בהישג תוכניתי, טכנולוגי, ולוגיסטי רב משמעות. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב בצוות ה- ENG), גלעד עדין (כתב בצוות ה- ENG). זיהוי הנוכחים בשורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (מדען אנטומיה ופיזיולוגיה, שימש פרשן טלוויזיה כללי מוכשר ובעל ידע עצום במגוון רחב של ענפי ספורט), מאיר איינשטיין ז"ל (השדר המוביל בכל השידורים הישירים מזירת ה- א"ק לגברים ונשים), זוהייר בהלול (היה מאוחר יותר ח"כ במפלגת "המחנה הציוני", שדר מצוין של המקצועות האולימפיים של הרמת משקולות, היאבקות בסגנון יווני – רומי, והיאבקות בסגנון חופשי), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים של רשות השידור), אורי לוי, (שדר מוביל בענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים, ואיש טלוויזיה בעל ערך בתחומי התכנון המוקדם, ההפקה, ועריכת תוכן), יעקב "קובי" תקוע (עורך מצוין של כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים מצוין, לקחתי אותו עמי לאולימפיאדת סידני 2000 במקומו של אורן רוזנשטיין), ו- ששי אפרתי (מפיק מצוין ברמה בינלאומית, איש טלוויזיה רציני, קפדן, ישר דרך, וממושמע מאוד, ויד ימיני). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 911. הועלה לאוויר בשבת-5בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות והתפתחות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם מאז 1884) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס, הקרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה-1 הבינלאומית בה השתתפתי כנציג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובשליחותו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל לקראת ההיערכות שלנו שעסקה בהפקת השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 בתאריכים שבין 15 בספטמבר 2000 ל- 2 באוקטובר 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה מייד עם שובי ארצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 ו- לאחר ההפקה הנפלאה (!) של קבוצת הטלוויזיה SOBO האוסטרלית (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הושלמו ו-עדיין לא הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על ידי על מחשב) יתפרסו על פני כ- 22 שנים ותכלול בתוכה כמות מידע בטקסט, בראיונות (בארץ ובעולם), ובתמונות (מהארץ ומהעולם) וישתרעו על פני כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
——————————————————————————————————–
פוסט מס' 911 : הועלה לאוויר ב- 5 בספטמבר 2020.
——————————————————————————————————–
פוסט מס' 911. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 10). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). פוסט מס' 911. הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן מי שהיה האחראי הראשי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מכס הרם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 911. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (פרק 10). טרגדיה נוראית. 8 אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח ולעולם ו-אף פעם לא לא נסלח (!). פוסט מס' 911. הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין 1998 ל- 2013.
ציווי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
הקדמה.
שני מנהיגי הָאוּמָה הַקָטְנוּנִיים בנימין נתניהו ובני גנץ. שני הפוליטיקאים הדַלִים הללו מתיימרים להתייצב בראש האומה אולם רחוקים מלהיות שני מדינאים בעלי חֲזוֹן כרחוק מזרח מ-מערב. עֵסֶק עָלוּב, יָרוּד, ו-רָדוּד. לא יהיה כאן Happy end מפני שמנהיגי האומה הָדַלִים האלה עסוקים כל הזמן בחישובים מתמטיים מחורבנים כמה מנדטים הם שווים בזירת הבחירות. אֲחְדוּת הָאוּמָה ואֵיכוּת הָעַם אֵינָם נֵר לרגליהם ולא מדאיגה אותם כלל ועיקר. האומה היושבת בציון היא שסועה, מבותרת, מפורדת, מפוצלת, סדוקה, ומחולקת להרבה יותר מתריסר שבטים. כמו אז בימי התנ"ך ההם בתקופת המלך המושחת אַחְאָב בֶּן עָמְרִי ואֵלִיָּהוּ הַתִּשְבִּי הנביא הטהור, גם היום אין לעם ישראל את כוח לעלות על הבריקדות מול שליטיו ולומר להם: "…הֶרֶף לכם, עד כאן, לא עוד…!!!". אם כך ואם זהו באמת המצב לאשורו, אז לא יהיה כאן Happy end.
פנייה לראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו (לשעבר, לוחם אמיץ בסיירת מטכ"ל) ולראש הממשלה החליפי בני גנץ (לשעבר רמטכ"ל צבאות ישראל) : אנוכי אזרח ישראל בן 82 היום. אתם שמעתם וראיתם כמוני את התופעה המכוערת בה העסקן הפוליטי הקטן והדַל יעקב ליצמן מטיל דופי, משמיץ, ו-מתקלס בפרוייקטור מבצע "מגן ישראל" פרופסור רוני גמזו המוכשר, היוזם, החכם, והאמיץ, וקורא לו להתפטר מתפקידו. שניכם שתקתם ומילאתם את פיכם מים נוכח מעשה הנְבָלָה הפוליטי של יעקב ליצמן ולא קפצתם מהכס הרם ממקום מושבכם כנשוכי נחש כדי להעניק גיבוי, לשמור, לגונן, ולהגן על פרופסור רוני גמזו היקר. שניכם לא זעקתם בכיוונו של יעקב ליצמן הרדוד והעלוב את הטקסט הזה, כלהלן : "הרף לך…סתום את פיך מר יעקב ליצמן…". לוחם סיירת מטכ"ל ההוא שעכשיו מכהן כראש ממשלת ישראל ומפקד צבאות ישראל ההוא מי ש-מכהן היום כשר הביטחון של מדינת ישראל, שניהם שתקו נוכח המחזה המביש בו עסקן פוליטי דַל בשם יעקב ליצמן מתקלס בפרופסור רוני גמזו. שני לוחמי ישראל בעבר ושני מנהיגי האומה היום, נחשפו עכשיו ב- כותונת הפוליטית הדהויה והאפרורית שלהם כשני פוליטיקאים מחורבנים שכל הזמן עוסקים בחישובים מתמטיים כמה מנדטים הם שווים בציבור. להיכן הידרדרתם בנימין נתניהו ובני גנץ…??? היכן האמת שלכם…??? היכן ה-יושרה שלכם…??? היכן המוּסָר שלכם…??? היכן המצפון שלכם…??? הרי העם רואה ושומע את הקולות…פשוט בושה וחרפה. לא יהיה כאן Happy end.
פוסט מס' 911. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (פרק 10). טרגדיה נוראית. 8 אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח ולעולם ו-אף פעם לא לא נסלח (!). פוסט מס' 911. הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
שמואל ללקין אישיות בלתי רגילה אמינה ומהימנה ויישרת דרך (בן 95, היום) היה ראש המשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972. הוא זוכר ומוסיף לי מידעים בעלי ערך עצום בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2015 – 2004 : "…אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת "לופטהאנזה" מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר. המטוס היה פיתיון והטעייה. על פי מה שאני יודע, הגרמנים בסופו של דבר כלל לא התכוונו להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה אלא ביקשו לחסל את שמונת המחבלים הטרוריסטים במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים לבין מטוס "לופטהאנזה" הגדול. בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו"מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס לשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 23 / 22 ק"מ מהכפר האולימפי של מינגכן 1972…". בעת המחקר שערכתי, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו"מ הגרמנית לאפשר ל-לוטיף "עיסא" עפיף וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72' נותרו מעורפלים גם היום בעת כתיבת פוסט מס' 911 בשבת – 5 בספטמבר 2020, ולא מפוענחים עד הסוף.
טקסט תמונה : עשר וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי של מינכן 72' לעבר שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (טווח מרחק של 23 / 22 ק"מ) עם צוות המו"מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד"ר בְּרוּנוֹ מֶרְק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר. במסוק השלישי הזה נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת, והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בערך בעשר בערב נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו"מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק", בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה חגים באוויר. כל האנשים עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק" ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים נחתו בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק". ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ועוזרו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת '"לופטהאנזה" שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר להם שהונו אותם. המטוס היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם .
ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט ומיהר לפרסם בהודעה רשמית, "…כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום…". רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים" [1].
טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ZUMGEDENKEN” (לזִִכְרָם) את גודל האסון והטרגדיה. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. הערה שלי : מימין בשורה התחתונה זאת תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. האצנית אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : "…דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72' ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח"כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת "כנר על הגג" בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיוןֶ יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין אז בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין. בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה "מוני" וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי, ומספרת כלהלן : "…הביקור בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד שמואל רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל…".
טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" על כתפיהם. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה : "…כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ- 150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע"י קבוצת מחבלים ערבית. הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 72'. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח . סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן, זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט-שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.
בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס' 2 בכפר האולימפי . הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו"ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס' 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס' 2 שיכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד"ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס' 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ במינכן 72' . התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה"צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר . בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.
טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך הישראלי ד"ר שאול לדני מסיים באצטדיון האולימפי את תחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס' 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס' 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס' 3 לדירה מס' 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה, ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס' 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כ- מטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס' 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ'ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס' 2 נאספו ע"י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס' 1 ומס' 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם, אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס' 3 תישאר כנראה עלומה לנצח . ההלך ד"ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון להתפתחות העלילה הטראגית, וכותב בספרו "ההליכה לאולימפיאדה" את זיכרונו המצמרר : "…כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס' 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע"י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס' 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס' 2…".
מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס' 3 והובילו אותם לדירה מס' 1 מבלי שששת דיירי דירה מס' 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : "…בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה…". ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- "פירסטנפלדברוק" ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- "פירסטנפלדברוק". שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים. ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדה. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה ידיעה דרמטית ו- סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, "ALL ISRAELI HOSTAGES HAVE BEEN FREED". הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין בדירה מס' 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה".
בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה עדיין מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה של אנשי משטרת מינכן נגד שמונת המחבלים בראשות מפקדם לוטיף "עיסא" עפיף. בינתיים גברו השמועות אודות שחרור תשעת הספורטאים הישראליים החטופים והתעצמו מאוד. האופוריה הייתה בשיאה. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום, אולם הוא נותר זהיר ולא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה הישראליים.
קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, "אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום. הם בריאים ושלמים". משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה"ב ואמר למגיש המפורסם ג'ים מקאיי (Jim Mckay) : "המבצע הצבאי הגרמני ב- "פירסטנפלדברוק" צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח".
ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות "רויטרס" (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם על שחרור תשעת בני הערובה בקרב ב- "פירסטנפלדברוק", קרב האש בין כוחות משטרת מינכן לבין המחבלים היה בעיצומו, וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של "קול ישראל" במערב גרמניה, נחמיה בן – אברהם ז"ל ב- IBC מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון ז"ל בברלין, וישעיהו פורת שליח "מעריב" ורדיו גלי צה"ל שהיה אף הוא במינכן 72', הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם בארץ כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, "הארץ", "על המשמר", "דבר", ו- "Jerusalem Post" סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם להפצה בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.
טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972. כותרת ראשית בעיתון "דָבָר", "בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן". (באדיבות בית אריאלה בתל אביב – ארכיון העיתון "דָבָר").
טקסט מסמך : יום רביעי – 6בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .כותרת ראשית בעיתון "על המשמר", "שוחררו 9 בני הערובה". (באדיבות "בית אריאלה" בתל אביב – ארכיון העיתון "על המשמר").
טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. העיתון היומי הישראלי בשפה האנגלית "Jerusalem Post". הכותרת בעיתון העניקה תחושת אופוריה לאזרחי ישראל הקוראים אנגלית: "All hostages safe after airport battle". (באדיבות בית אריאלה בתל אביב והעיתון ג'רוזלם פוסט).
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כותרת בעיתון "הארץ" על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון "הָאָרֶץ" למינכן, "הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו, 2 נפצעו". (באדיבות בית אריאלה בתל אביב ועיתון "הארץ").
מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי קרתה טרגדיה נוראית ו-כל תשעת בני הערובה הישראליים בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות .
זאב פרידמן ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
דוד ברגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
אליעזר חלפין ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
יעקב שפרינגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי.
עמיצור שפירא ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
אנדרה שפיצר ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
קהת שור ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
יוסף גוטפרוינד ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
מרק סלאבין ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (התמונות באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).
המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן בפירסטנפלדברוק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר. שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.
[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.
טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (צילום סוכנויות).
טקסט תמונה : המחבל ג'אמל אל גאשי נותר בחיים במינכן 72'. המוסד לא הגיע אליו. (צילום סוכנויות).
טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (סוכנויות).
גדעון הוֹד (בן 86, היום) שהיה חבר במשלחת רדיו "קול ישראל" לאולימפיאדת מינכן 1972 יחדיו עם הבוס שלו נחמיה בן אברהם ז"ל זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : "…במינכן היה לרדיו "קול ישראל" אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- "בישולים" ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה "אוהר" כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות "יומן האולימפיאדה" ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב'. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה "כנר על הגג" והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן. היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, "…רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים…". "…נחמיה, מאיפה אתה יודע…", שאלתי אותו. "…מירושלים התקשרו…" ענה לי בבהילות. לא חשבתי הרבה, וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה, תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק "איציק" אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו…".
טקסט תמונה : קיץ 1972. שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד. אחד משדרני הרדיו המוצלחים והמוכשרים ביותר בתחום בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "…אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72' לשידור ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה "פירסטנפלדברוק" אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו…".
משה "מוני" וויינברג ז"ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי במינכן 72'.
יוסף רומנו ז"ל הנרצח השני בכפר האולימפי במינכן 72'.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (באדיבות DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. שדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן במרחק של 23 / 22 ק"מ ממנה. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק וקשורים וכפותים לא היה כל סיכוי. (באדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל זוכר כפי שהסביר לי בשיחות התחקיר שניהלתי עמו במשך חמש שעות בבית הקפה "מיכל" בצפון הישן של תל אביב, וכה אמר : "…אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס (Konrad Ahlers) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב' גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו". כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, "איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר…".
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין , ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי של מינכן 72'. (באדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ממשלת גרמניה וכל האישים והפונקציונרים הגרמניים שמילאו תפקידים רשמיים ו-שהסתובבו סביבה, היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת דובר הממשלה מר קונראד אהלרס. הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זוהי מסיבת עיתונאים במינכן 72' לאחר היוודע האסון. צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה. ד"ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הנסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה : יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה . (באדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מפקד משטרת מינכן ד"ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.
על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5 ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע.
על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.
טקסט תמונה : יו"ר הוועדה המארגנת האולימפית הגרמנית ד"ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת העיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים האולימפיים הישראליים ב-שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". מאחוריו של ווילי דאומה מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק שר הפנים של ממשלת באוואריה, ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).
כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק" התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עִיסָא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.
ראש המוסד ב- 1972 מר צְבִי זָמִיר זוכר בעת בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עִמוֹ, כלהלן : "…כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים. פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר…". את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"ך "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.
טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". זהו המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן, שהיה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי כשהם כפותים בידיהם ורגליהם. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה :
לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : "זכור את אשר עשה לך עמלק !" (ספר דברים פסוק י"ז, וכן, "אל נקמות ' אל נקמות הופיע !" (ספר תהילים פרק צ"ד פסוק א').
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" למחרת הרצח. בקדמת הצילום רואים את שני ההליקופטרים שבהם הוטסו שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ ונשרף על יושביו. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב' בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב' בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם . באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- "פירסטנפלדברוק". משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לא לראות את המתים . שמואל ללקין ראש המשלחת מוסיף בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו במשך שנים, כלהלן : "…לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת קלה. יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו"ר הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו"ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו. "שמואל ללקין הוא "השֶף דֶה- מִיסְיוֹן" של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם", אמר ליצחק אופק…".
80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- "הירואיקה" של בטהובן נשא ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, "אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן", וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.
נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד"ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : "גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם , עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך".
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית מר שמואל "מוליק" ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זיהוי הנוכחים בתמונה : נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann) . מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר . משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה , נשיא IOC אברי בראנדג' בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג'. אברי בראנדג' צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' למרות הרצח הנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען שההצגה האולימפית חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games must go on“, אמר קבל עם ועולם. נורא ולא ייאמן, אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו"ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה "מוני" וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. "אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 לא יופסקו בגלל הרצח במזעזע אלא יימשכו". בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י"א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.
ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : "דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72' הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים". שמואל ללקין המשיך ואמר, "אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים".
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח , נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72' . מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום . מִילותיו הדרמטיות , "עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…" מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
זהו הטקסט המלא והשלם של הנאום ההיסטורי של שמואל ללקין ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 בעת טקס הזיכרון לי"א הנרצחים הישראליים שנערך ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי המרכזי של מינכן 72' :
"ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.
מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה שלהמשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות.אנחנו מצטערים על הקורבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים.
בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים אתהערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם.
אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו .בשם ספורטאיישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".
שמואל ללקין קיפל את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י"א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין. במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק, יצחק כספי, וקצין האימון הגופני של צה"ל סא"ל עמוס בר חמא . (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, "לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72' חייבים להימשך". אוורי בראנדג' השתמש בניסוח, “The Games must go on !”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג' היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו.
בהמשך דבריו אמר עוד אוורי בראנדג' : "כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום". אוורי בראנדג' היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.
תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש. הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפתיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש .כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט" של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. "הרי המשחקים חייבים להתחדש", אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג'. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג' כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72' בעת טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום, חרישי או בקול רָם, על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : "אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות".
ד"ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : "הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת". קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג'מה אמר : "אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול להריע לנבחרתו ?". מזכ"ל FIFA השווייצרי ד"ר הלמוט קייזר אמר : "אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו". הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : "אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן . אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה". הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : "החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים".
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר "או קי – טו קי" מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31 וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מימין דלת דירה מס' 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים. משמאל, דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות דייריה. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שניים מתיקי הציוד של המחבלים מסוג PUMA שנותרו בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. התיקים שימשו לנשיאת אוכל, מצרכים, מחסניות כדורים לרובי הקלאצ'ניקוב שלהם, ורימוני רסס. (באדיבות הסייף האולימפידן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1972. לפני 48 שנים. ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחדיו עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות מר וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
וויקטור כהן איש השב"כ בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, "פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים , או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה"ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות מדינת באוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם".
טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).
רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג'ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג'נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג' התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה"צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו "COSELL" שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר :
"For me the Olympics Games died with the Israelis" (!)
נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן . שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן.
האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- "סָאוָואק" הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72' על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי אז לפני 46 שנים כתב, עורך ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי בטהראן בעת הכיסוי והשידורים הישירים שלנו את התחרויות במשחקי אסיה ה- 7 בהשתתפות ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל.
טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974 . טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריהאמר" בטהראן בירת אירן. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון אריהאמר. לרגע חשבנו שנינו שמדובר בתקלה מכוונת . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון "אריהאמר" בטהראן. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק שלנו בת 61 ספורטאים ישראליים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכשרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל-100 מ'בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.
טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב"ג. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (עומד במרכז, בן 54) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין, האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ' ו -1500 מ', וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל : "ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו"ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן". חלפו עוד שנתיים . בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76'. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, "ארבע שנים חלפו מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים . אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר".
טקסט מסמך : שבת – 17 ביולי 1976. אולימפיאדת מונטריאול 1976. מונטריאול – קנדה. זהו הטקסט המקורי שהודפס ע"י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC במונטריאול 76', שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה. אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול 76'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 12 ביולי 1976. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בציבורית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert "Bob” Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שירתו. (באדיבות CBC קנדה – ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
סוף הפוסט מס' 911. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 911. הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות למפיק, העורך, היוזם, החוקר, וכותב הטקסטים יואש אלרואי.
[1] הערה : עיתונאי "מעריב" ישעיהו פורת דיווח מאולימפיאדת ממינכן 72' לרדיו גל צה"ל בשעות 11.45 ו- 23.45 ביומנים מיוחדים שנקראו, "האולימפיאדה על הקו".
[2] הרפובליקה הפדראלית הגרמנית היא מערב גרמניה.
[3] ראה נספח : ספרו המעניין והמרתק של הווארד קוסל "COSELL" .
סיכום קצר לעת עתה.
המחקר והכתיבה שלי אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כחמש עשרה שנים מ- 1998 ועד 2013. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, וברחבי העולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני 15 שנים. לקח לי זמן רב מאוד להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה, כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי גם ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.
DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) שהורכבה מאנשי שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבורית ARD ו- ZDF (וכללה בשורותיה גם תגבורת אנושית מרשתות ה- EBU השונות) היא ששימשה Host broadcaster ברמה הגבוהה ביותר והפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (כאמור, מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות הגדולות והוותיקות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הגרמניים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז מעולם ובעולם תעשיית הטלוויזיה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה בצבע שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם שודרה לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן בלבד, אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה איכותית, ברורה, ובטיב שכזה, וסיגנל טלוויזיוני כה נקי לחלוטין ו-ללא הפרעות, למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז במשחקים האולימפיים של מינכן 72' ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.
ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה ו-חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (EBU) שנערכו מקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי עורך, מפיק, ומנהל חטיבת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה, ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. חלק גדול מהעדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן"), וגם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובמונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של קבוצת מדינות מזרח אירופה התמוטט והתפרק. מסך הברזל קרס ועמו התפרק גם איגוד השידור המזרח אירופי ההוא שהיה קרוי, OIRT (ראשי תיבות של Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- EBU, אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני ממנו. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין שהרכיבו את ארגון OIRT, חברו חיש מהר ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים".
מ-אנשי DDR לשעבר שמעתי בג'נבה (השתתפתי ונטלתי חלק בכל פגישות ה- EBU הדו שנתיות שהתקיימו בחורף בג'נבה ובסתיו באחת מערי הבירה של המדינות בחברות ב- EBU כמו מדריד, רומא, פאריס, ליסבון, לונדון וכו' (בשנים 2002 – 1980), כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון והטרגדיה של אולימפיאדת הדמים במינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר שאפיין פעם את חייה, דמותה, וגאוותה של מדינת מזרח גרמניה ההיא שאיננה קיימת עוד : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים ולמנצחות. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 1976 (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן היו מזהב.
התחלתי להעלות על הכתב את כל המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק ב- 1998, שנתיים לפני היערכותה של אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח הנוראי בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים 48 שנים. עשרות רבות של אנשים העידו בפניי בהמון פגישות אבל לא כולם זכרו את כל הפרטים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה בשעתו כאן באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם, ולהם אין.
שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכחים בימים ההם לפני 48 שנים דן שילון (בן 80, היום) ואלכס גלעדי (בן 78, היום) הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור". ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים היקרים האלה ששימשו מורים וחונכים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם במשחקי הדמים האולימפיים של מינכן 72' לפני 48 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.
טקסט תמונה : יוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהקים אותה מעפרה בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הטלוויזיוני הציבורי במדינת ישראל ואח"כ גם של השידור הטלוויזיוני המסחרי. דן שילון שימש מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת, השַדָּר המוביל אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד חטיבת הספורט הממוקם בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מפגש תכנוני. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, כלכלן רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי שותה כוס של קפה שחור. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. רגע מכונן של מורשת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה במשחק ההוא ב-ווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38, בתמונה) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמעון מזרחי, ראש הממשלה יצחק רבין, דן פתיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה (ממושקף ומעונב), טל ברודי יושב ומוחא כף, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).
המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" הסתיימו פחות או יותר לפי שעה לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). המחקר והכתיבה יסתיימו באמת רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח לציבור את הארכיון הסגור שלה. אנוכי לא הצלחתי לחדור לשם. אני חייב לומר כאן שוב לציבור הקוראים של הבלוג הזה YOASHTVBLOG.CO.IL כי פגשתי שני אנשים מדהימים בשם צבי זמיר ו-וויקטור כהן, אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות. חתירתם אז ללא ליאות למען השגתה, לוותה בידע מקצועי והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. וגם : ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן כמו צבי זמיר ו- וויקטור כהן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בימים ההם בשלווה ולא בדוחק תחת לחץ זמן, והתפרס על פני שעות רבות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי אז לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85. אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סוף הפוסט מס' 902. הועלה לאוויר ביום ראשון – 23 באוגוסט 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
סוף הפוסט מס' 911. הועלה לאוויר ב- 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 911. לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 (פרק 10). טרגדיה נוראית. 8 אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר דברים, פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח ולעולם ו-אף פעם לא לא נסלח (!). הועלה לאוויר בשבת – 5 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>