פוסט מס' 916. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות, האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן. חלק גדול בציבור הישראלי איננו מבין עדיין עד כמה מגיפת נגיף הקורונה המתפשטת בכל עוּזָה ובהיקפים כאלה במדינת ישראל (יותר מ-5000 נדבקים מידי יממה) היא מסוכנת מכל היבט. אישי, קבוצתי, ומערכתי. מגיפה שעלולה להביא בעוד זמן לא רב (אם תימשך בקצב מטורף כזה) לעלייה המונית בלתי נשלטת בתחלואה ועִמָה אלפי חולים קשה, מונשמים, ומתים, ולקריסת כוח האדם הרפואי המאומן שלנו ופגיעה אנושה במערכת הבריאות כולה שלנו. ללא אכיפה בכוח החוֹק והזרוע את הסֶגֶר ובלעדי הטלת קְנָסוֹת כספיים כבדים ופגיעה משמעותית בכיסם של מפירי הצווים, לא יהיה כאן Happy end (!). פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020.

פורסם בתאריך 18 בספטמבר 2020 מאת יואש אלרואי19 בספטמבר 2023

פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 916 הועלה לאוויר ביום שישי-18 בספטמבר 2020.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חַל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן ו-לאפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות והתפתחות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם מאז 1884) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס, הקרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה-1 הבינלאומית בה השתתפתי כנציג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובשליחותו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל לקראת ההיערכות שלנו שעסקה בהפקת השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 בתאריכים שבין 15 בספטמבר 2000 ל- 2 באוקטובר 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה מייד עם שובי ארצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 ו- לאחר ההפקה הנפלאה (!) של קבוצת הטלוויזיה SOBO האוסטרלית (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הושלמו ו-עדיין לא הסתיימו. לא שיערתי בחודש אוקטובר של שנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על ידי על מחשב) יתפרסו על פני כ- 22 שנים ויכללוּ בתוכם כמות מידע בטקסט, בראיונות (בארץ ובעולם), ובתמונות (מהארץ ומהעולם) ש-ישתרעו על פני כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

פוסט מס' 916. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי טלוויזיוני ברמות גבוהות מאוד (!). אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לחלוטין לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים קָשִים (!). זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כְּבוֹדָם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעוֹנֶג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות, האגואיסטיות, וגם היומרניות ההן) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמְסוּלָק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם כלל ה-משת"פים ההם והאלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אף פעם אֵין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים השמורים אודות ממשלות ישראל ההן.

חלק גדול בציבור הישראלי איננו מבין עדיין עד כמה מגיפת נגיף הקורונה המתפשטת בכל עוּזָה ובהיקפים כאלה במדינת ישראל (כ- 7000 נדבקים ב-יממה האחרונה) היא מסוכנת מכל היבט. אישי, קבוצתי, ומערכתי. מגיפה שעלולה להביא בעוד זמן לא רב (אם תימשך בקצב מטורף כזה) לעלייה המונית בלתי נשלטת בתחלואה ועִמָה אלפי חולים קשה, מונשמים, ומתים, ולקריסת כוח האדם הרפואי המאומן שלנו ופגיעה אנושה במערכת הבריאות כולה שלנו. ללא אכיפה בכוח החוֹק והזרוע את הסֶגֶר ובלעדי הטלת קְנָסוֹת כספיים כבדים ופגיעה משמעותית בכיסם של מפירי הצווים, לא יהיה כאן Happy end (!). פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020.

הקדמה מַרָה. אֵין שוּם תחליף למנהיגות אַמִיצָה בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אִישִי מושלם + דוגמא אישית מוֹפְתִית. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנכחד ו-איננו עוֹד. זה לא היה מְחוּיָב הָמְצִיאוּת. סופו המַר ב-עָרוֹב ימיו הָיָה גָלוּי וחָזוּי. את עתידו הַעָלוּב והֶעָגוּם של השידור הציבורי ש-נָכוֹן לו עם מִינוּיָים של רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים הבאים של רשות השידור בראשית שנות ה-2000 ב-סיום ותום שירותם המצוין, ההגון, המקצועי, והיעיל של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (ב-שנים 1998-1993) ולצִידוֹ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, יאיר שטרן יבד"ל (בשנים 2000-1993), אפשר היה לראות ללא כל קוֹשִי גם בלעדי משקפת. לא קרתה כאן כל הפתעה ו/או תדהמה. מינויָים של רָן גַלִינְקָא הַחוֹבְבָן ויוסף בר-אל המוּשְחַת למנכ"לים הבאים של רשות השידור בארבעת השנים ההן שבין 2000 ל-2005, הפך את האוֹפֶק של השידור הציבורי בבת אחת ל-אָפְרוּרִי, עָכוּר, ו-אָבִיךְ. הכול כבר היה צָפוּי ומוּנַח על השולחן ויָדוּעַ מ-ראש, מלבד התקוות. אולם גם הן נעלמו אז ונכחדו. מחזה טלוויזיוני עָצוּב, קוֹדֵר, מְדָכְדֵךְ, ומַר. ובכן אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שבראשה ניצבו מאז 1993 ועד 2000 המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן יבד"ל התמוטטה, קרסה, ואיננה עוד.

מינויים של רָן גַלִינְקָא החוֹבְבָן ושל יוסף בר-אל המושחת למנכ"לים של רשות השידור בראשית שנות ה-2000 היה בבחינת פְּרֵלוּד למתרחש לבוא (!). לא הייתה כאן כל הפתעה (!!). מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא הודח וסולק במארס/אפריל 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון בתום תקופת ניסיון כושלת בת חצי שנה. במקומו מונה לתפקיד הרם והאחראי, יוסף בר-אל ע"י אותו ראש הממשלה אריאל שרון. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל סוּלָק וגוֹרָש מהכֵּס הרָם בבושת פנים במהלך כהונתו בתאריך ההוא של-2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, בגין שחיתות והענקת שוֹחַד מסך (!!!). לא היה ולא קרה כדבר הזה מעולם בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בהן מודח מנכ"ל רשות מכהן (!!!). ב-2 במאי 2005 זה התחולל ו-קרה. ראש הממשלה אריאל שרון העיף וגירש את יוסף בר-אל מתפקידו כ-מנכ"ל עגום ועלוב של רשות השידור בעת ההיא. השאר היסטוריה מרה (!).

שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים בין 1971 ל-2003 תחת 7 מנכ"לים: שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל (שתי קדנציות), אריה מֶקֶל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, והאחרון ברשימה יוסף בר-אל ז"ל. פער ותהום עצומים וענקיים שאינם ניתנים לגישור מפרידים בין ששת הנ"ל לבין יוסף בר-אל.

ובכן, ב-2 במאי 2005 הדיחה ממשלת אריאל שרון ובתמיכתו המופלגת של היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז ו-סילקה לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה, שנתיים וחודש ימים אחד לפני סיום תקופת כהונתו החוקית בעוון שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר באירוע תקשורתי-פוליטי קשה, חמור, ובסופו של דבר הכרחי ו-בלתי נמנע. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל החלטה חסרת תקדים להדיח ולסלק לעַד מנכ"ל רשות השידור מכהן שהיא מינתה בשֵם יוסף בר-אל ז"ל. סיפור מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור באביב של מארס/אפריל 2002 (לאחר הדחת המנכ"ל הזמני הקודם תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא באותה התקופה המדוברת ההיא של מארס/אפריל 2002) לתפקיד התקשורתי הנישא ו-רָב האחריות ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן בממשלת אריאל שרון, נראה היום בחודש ספטמבר של 2020 ו-אוטוטו בפרוס 2021 כ-מעשה קנוניה מתוכנן. לקחו בן אדם כל כך לא מוכשר בתחום ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל"), ומינו אותו את יוסף בר-אל להתייצב ולהיות המפקד העליון של צבאות רשות השידור שהורכבו מ-2000 (אלפיים) אנשי ערוץ 1 ואנשי רדיו "קול ישראל".

הסוף המַר ידוע. ובכן, אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ש-מִינוּ את יוסף בר-אל ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב-2002, התעשתו לאחר שלוש שנים (באיחור רָב) ו-הדיחו ו-סילקו אותו מהכֵּס הַרָם לאלתר ולעַד ב-2 במאי 2005 בעודו מכהן באופן פעיל בתפקידו זה. הערה שלי : תקופת כהונתו החוקית והמלאה של מנכ"ל רשות השידור המוּדַח ההוא יוסף בר-אל, הייתה אמורה להסתיים ב-2 בחודש יוני של שנת 2007. הוא סולק והודח ע"י ממשלת אריאל שרון שנתיים ימים וחודש אחד לפני תום כהונתו החוקית. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור לדורותיה הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע תקופת כהונתו (!).

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל מתפקידו בגין אישום בשחיתות והענקת שוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. היה מדובר במהלך תקשורתי – פוליטי חסר תקדים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (באדיבות "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור).

להפתעת הכל זה לא היה הסוף אלא סיפור אמצע. הַלֶקָח המַר ההוא לא נלמד. ב-2011 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם (איש עלוב, לא מוכשר, חדל אישים, ו-כלומניק ברמה של קודמו יוסף בר-אל) למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2016. גם הממשלה הזאת של בנימין נתניהו כמו ההיא בראשות אריאל שרון התעוררה בסופו של דבר וגם היא עשתה זאת באיחור זמנים רָב. היא הדיחה וסילקה את יוני בן מנחם מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ב-2014. הוא כבר הספיק לכהן במשרה הרמה והאחראית הזאת שלוש שנים. היה מדובר בניהול ברמה של לעג לרש. ב-2014 חוקקה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חוק המצווה על סגירה לאלתר של רשות השידור ההיא בראשות המנכ"ל הנחשל והנכשל שלה יוני בן מנחם. יוני בן מנחם פלוס עוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' פלוס יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת הודחו וסולקו מתפקידיהם. סגירת רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2014 ושר התקשורת גלעד ארדן בעוון "רשות ציבורית עלובה וכושלת", לא נעשתה בגין עליונות ושגשוגו של יוני בן מנחם, אלא בשל עליבותו ורדידותו וחוסר כישרונו של המוביל שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין בסופו של דבר ב-2014 באיחור זמנים גדול עם מי יש לו עסק ביש, עם האיש שמוביל ו-מֵמַנְכֵּל את רשות השידור וקוראים לו יוני בן מנחם (כשם שגם ראש הממשלה שקדם לו אריאל שרון הבין בסופו של דבר, גם כן באיחור זמנים רב ב-2005, עם מי יש לו שיח וסיג, עם מנכ"ל אחר בשם יוסף בר-אל). ראש הממשלה בנימין נתניהו הפקיד את השליטה על רשות השידור הסגורה והמפורקת ההיא בידיו של כונס הנכסים הממשלתי פרופסור דָוִד הָאן. פרופסור דוד האן מינה את יונה וויזנטל למנכ"ל זמני של רשות השידור הכושלת, העלובה, הסגורה, והמפורקת. הטריומוויראט השלטוני ההוא יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הועף קיבינימט לעבר השוליים האפלוליים והמוצלים של רשות השידור ז"ל ההיא. ו-בכן, ב-15 בחודש מאי של שנת 2017 מתה רשות השידור הגוססת ז"ל ההיא. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11 בראשותו של המנכ"ל אלדד קובלנץ. השארית של הסיפור המדהים הזה מסופר בדברי הימים. סיפור נורא. כך גסס ומת השידור הציבורי ז"ל ההוא של מדינת ישראל.

ובכן, כשם שאי אפשר להשוות בין איכות רמתם של שני המנכ"לים ההם של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ו-מוטי קירשנבאום ז"ל לבין עכירותם ועליבותם של שני המנכ"לים האחרים שבאו אחריהם יוסף בר-אל ז"ל ויוני בן מנחם יבד"ל, כך אי אפשר להשוות בין איכותו של נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל מי ששימש יועצו הקרוב והחכם ועוזרו היעיל, הידען, החריף, ה-הגיוני, ו-בעל הניסיון של יוסף "טומי" לפיד בשנים ההן של 1984-1979 לבין העוזר הצמוד היָרוּד, הרדוד, והכושל זֶלִיג רבינוביץ' יבד"ל, יועץ העַל ההוא של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם יבד"ל בשנים המדוברות ההן של 2014-2011. העובדות מדברות בעד עצמן. שלושת האישים הכושלים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם + יו"ר הרשות אמיר גילת + עוזרו הקרוב והצמוד של יוני בן מנחם זליג רבינוביץ' הגיעו לסוף דרכם ברשות השידור ז"ל ההיא. סוף מַר אולם צפוי. שלושת הכושלים הודחו וסולקו. עצוב ומַר הרבה יותר היה גורלה של רשות השידור ההיא שהשלושה הנ"ל האלה ניצבו בראשה. היא הפכה ל-ז"ל. על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור "כאן" 11 בראשותו של המנכ"ל אלדד קובלנץ. מדהים. מדובר בהיסטוריה שלילית חסרת תקדים בעליבותה בתולדות השידור הציבורי לדורותיו של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל (2014 – 1928) שימש יועצו החכם, היעיל, ובעל הניסיון של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. ה- "שוּעָרֶבּ" הענקי שלו היה סמלו המסחרי. הערה שלי : התמונה הזאת צולמה ב- 1971. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יוסף "טומי" לפיד ז"ל (2008 – 1931) מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979. הוטל עליו עוֹל טלוויזיוני כבד ו- כפול ב- 1982, סיקור עיתונאי במקביל של שתי משימות שידור ענקיות שלא היה לו בהם כל ניסיון קודם. היה מדובר ב- ניהול רשות שידור שהייתה מורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל" (שני הגופים שידרו בשתי השפות עברית וערבית) ואשר העסיקו יחדיו כ- 2000 (אלפיים) עובדים בעת סיקור מלחמת לבנון ה- 1 ובמקביל באותו הזמן סיקור של רשות השידור אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל של מונדיאל ספרד 1982. הערה שלי : התמונה הזאת צולמה בתחילת חודש יוני של שנת 1982, יומיים אולי שלושה לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן מי שהיה האחראי הראשי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שקודם לכן הדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל של יוסף בר-אל ביוני 2002 למשרה הרמה והאחראית של מנכ"ל רשות השידור מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. לפני 19 שנים ב- 2001 בעידן הַנֶפֶל ההוא של שני המנכ"לים ההם רן גלינקא יבד"ל ויוסף בר-אל ז"ל, החלה הספירה לאחור. ב- 2005 היה כבר ה-Count down הזה בעיצומו בעת שהריץ את ה- Replays של עצמו שוב ושוב, ועסק ב- היכחדותו ונפילתו של השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל במתכונת ההיא שכללה יחדיו מאז 1969 את הטלוויזיה הישראלית הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת בראשותו של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969. שר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) בממשלת גולדה מאיר היה האיש שמינה ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג למנכ"ל רשות השידור הראשון בתמיכתה המובהקת של ראש הממשלה גולדה מאיר. רשות השידור הפורחת ההיא רוויית תקוות ב- 1969 הפכה ברבות השנים לרשות שידור כושלת, פוליטית, ומושחתת. רשות השידור המושחתת והגוססת ההיא בעידן של המנכ"ל הכושל שלה יוני בן מנחם נסגרה על פי חוק ב- 2014, ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן. פרופסור דָוִד הָאן התמנה אז ב- 2014 ע"י ממשלת ישראל לכוֹנֵס הַנְכָסִים הרשמי של רשות השידור. פרופסור דוד האן מינה את מר יוֹנָה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור שנסגרה כאמור על פי חוק. ב- חודש מאי של שנת 2017 נשמה רשות השידור ז"ל ההיא את נשימותיה האחרונות ו-מתה. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11" בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה התרחשות לא פחות ממדהימה בימים ההם שבין 2002 ל-2003, כשאז בתום 32 שנות שירות שלי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, נטשתי בטריקת דלת. עזבתי לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם כן על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים לסלק את רן גלינקא, ו-למנות במקומו את יוסף בר-אל). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים לשאת במשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר, ולא בהפתעה : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אלה שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים. ממשלת ישראל החליטה להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) העניק תמיכה משפטית מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו הַמֵבִיש של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרָם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, הבלתי מתקבל על הדעת, המקצועי – טלוויזיוני והמוסרי – פוליטי ששרר ו-נָסָב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים במובן השלילי של ההגדרה (!). ובכן, בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא מאז פרשה את כנפיה ב- 31 במארס 1969 גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה בנוסף על רדיו "קול ישראל" הוותיק בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל, התחוללו האירוע ההוא והסערה ההיא חסרת התקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצבו אריאל "אריק" שרון ו-סגנו אהוד אולמרט. השַר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור בממשלה ההיא של אריאל שרון ב- 2002 היה רענן כהן.

נכתב באותיות שחורות : זהו סיפור מדהים. מעולם לא היה, לא קרה, ולא התחולל אירוע קשה ו-מר ש-כזה בהיסטוריה הארוכה של רשות השידור ההיא (!!!). היה מדובר ב-עסק מחורבן ועלוב, לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור ההיא —–> פיטוריו של מנכ"ל רשות השידור מכהן (!!!). מאז ומעולם לא קרה מאורע ו/או אירוע כזה בקורות ותולדות רשות השידור ז"ל ההיא, עד אז, לפני וגם אח"כ, בו פוטר, נזרק, והועף מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו ל-קיבינימט, לאגף השכחה של רשות השידור במדינת ישראל, ע"י מי מראשי ממשלות ישראל ההן (!!!). יוסף בר-אל הוא לפי שעה מנכ"ל רשות השידור הראשון והאחרון שפוטר, נזרק, והועף משורות רשות השידור שהוא היה מנהלה…(!).

לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.

חלק גדול בציבור הישראלי איננו מבין עדיין עד כמה מגיפת נגיף הקורונה המתפשטת בכל עוּזָה ובהיקפים כאלה במדינת ישראל (יותר מ-5000 נדבקים מידי יממה) היא מסוכנת מכל היבט. אישי, קבוצתי, ומערכתי. מגיפה שעלולה להביא בעוד זמן לא רב (אם תימשך בקצב מטורף כזה) לעלייה המונית בלתי נשלטת בתחלואה ועִמָה אלפי חולים קשה, מונשמים, ומתים, ולקריסת כוח האדם הרפואי המאומן שלנו ופגיעה אנושה במערכת הבריאות כולה שלנו. ללא אכיפה בכוח החוֹק והזרוע את הסֶגֶר ובלעדי הטלת קְנָסוֹת כספיים כבדים ופגיעה משמעותית בכיסם של מפירי הצווים, לא יהיה כאן Happy end (!). פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020.

מעשה בראשית: לזכור ולא לשכוח את רשות השידור ז"ל ההיא המנוונת (מורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל") בשנים 2005-2001 תחת מנכלותם, ניהולם, ומנהיגותם של שני המנכ"לים הכושלים ההם את השידור הציבורי ההוא, רן גלינקא הָחוֹבְבָן ויוסף בר-אל הָמוּשְחַת (שניהם היו כושלים וניגפים מסיבות נוספות). ב-מארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא (תא"ל במיל.) ומינה במקומו למִשְרָה העיתונאית הרמה והאחראית של מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל את יוסף בר-אל. חלפו שלוש שנים. ב-2 במאי 2005 הדיחה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון גם את יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל רשות השידור בגין אישומים של שחיתות ושוֹחַד מַסָךְ, כשעדיין נותרו שנתיים ו-חודש אחד לסיום תקופת כהונתו החוקית בת חמש שנים. על הקיר באוֹפֶק הרחוק הייתה פרוסה כבר כתובת ענק בת ארבע מילים, "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". דינה של רשות השידור המושחתת והַמְנֻוֶונת ההיא בראשות המנכ"ל שלה יוסף בר-אל נחרץ ו-נגזר להיחרב. עיתונאי רשות השידור ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" (לא כולם, רובם) באותה התקופה ההיא בת ארבע השנים ההן שבין 2001 ל-2005 נאלמו דוֹם בצידי הדרך ושתקו כאילו היו עיתונאים בארגון ה-או"ם. גם גורלם נגזר לשבט.

מעשה הרמאות והשחיתות הזה התחולל ו- קרה מזמן, ביום חמישי – 22 ביולי 2004, תחת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002, אולם נותר עדיין בלתי נשכח. גם בגלל שתועד לפני 16 שנים ע"י עיתונאית "הארץ" ענת באלינט. בתאריך ההוא של 22 ביולי 2004, תיעדה ו-פרסמה העיתונאית החרוצה והנמרצת גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הָאָרֶץ", שכותרתו זועקת לשמיים, כלהלן : "…ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חברת רואי החשבון "ברייטמן – אלמגור", הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חברת "ברייטמן – אלמגור"…". בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "…זאת הפעם הראשונה ש-יו"ר רשות השידור אברהם נתן (איש "הליכוד", אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל המכהן יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון…". כלומר, לא סיפר את האמת לוועד המנהל של רשות השידור אודות מצבה הכספי הנואש של רשות השידור שהוא יוסף בר-אל מְמַנְכֵּל אותה. יוסף בר-אל פשוט שיקר. מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה אז לכל כתב הגנה של רשות השידור ז"ל ההיא בראשות יוסף בר-אל. היה ברור לכולם שמדובר בניהול מסואב ומושחת של רשות שידור מושחתת ע"י מנכ"ל מושחת בשם יוסף בר-אל. ענת באלינט החרוצה והיסודית עשתה את עבודת התחקיר שלה במקום עיתונאי רשות השידור (אולי לא במקום כולם אבל במקום רובם, גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל") והגישה להם אותו על מגש של כסף, אולם אלה המשיכו להשתכשך במימי המדמנה העכורה המושחתת והמנוונת של רשות השידור ז"ל ההיא, כאילו לא קרה ולא קורה מאום, וכאילו מדובר ב-יַמָת קוֹדֶש וב-בִּימַת קוֹדֶש בארץ הקוֹדֶש, הקרויה, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". טינופת אחת גדולה.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא ולא לשכוח : 22 ביולי 2004. עיתון "הארץ". כותרת בעיתון "הארץ", כלהלן : "הגירעון של רשות השידור פי שישה ממה שהציג בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35.000000 שקל ב- 2002 לעומת 200.000000 כפי שדווח ב-דו"ח רואי החשבון". העיתונאית החוקרת והנמרצת גב' ענת באלינט חושפת במדור הכלכלה של עיתון "הארץ" ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לא סיפר את האמת אודות התנהלותו העלובה והבלתי אחראית וגם לא אודות מצבה הכספי הנואש של רשות השידור ל-אנשי וועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ידיעה מדהימה של העיתונאית ענת באלינט המתפרסמת בעיתון "הארץ". ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור.

טקסט מסמך : חודש מאי של שנת 2005. כותרת של כתב אישום ענק מתפרסם ב- 17 במאי 2005 בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" פרי מלאכתם של שני העיתונאים אמנון דנקנר ודן מרגלית : "עברתם כל גבול". בגוף הכתבה ההיא נאמר ע"י אמנון דנקנר ודן מרגלית כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". ובכן, ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור.

ימי בראשית ההם של רשות השידור ההיא שכללה לראשונה יחדיו בשורותיה מאז 1969 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת גג ניהול משותפת בראשות מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג התמנה למנכ"ל רשות השידור ה-1 ב-31 במארס 1969 לתקופה של חמש שנים ע"י שר ההסברה ישראל גלילי ובאישורה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר.

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר).

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל ההן של 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

תזכורת : חנוך גבתון ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פנכה.

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי – ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים עד 31 במארס 1974. עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל ירוד, כושל, לא מוכשר, ובלתי מוצלח בעליל של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מ- חודש יולי של שנת 2014 ועד חודש מאי של שנת 2017 פעלה רשות השידור ההיא תחת עוֹל של צו פירוק ו-מעמסה של כונס נכסים, הלוא הוא פרופסור דוד האן.

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם ז"ל (2018 – 1925. היה חבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ומי ששימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי בעת פגישות המחקר שלי עמו, כלהלן : "…גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…היה במה להעריץ אותו…". מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972 – 1970. זוהי הנהלת רשות השידור במקום מושבה הישן בבניין רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי דאז בראשות המנכ"ל ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון תבד"ל, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל יבד"ל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

—————————————————————————————-

פוסט מס' 916 : הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020.

—————————————————————————————-

הקדמה (מאוחרת).

פוסט מס' 916. מבוכה ובהלה גדולה שוררות בשורות ממשלת הפארטאץ' של מדינת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושותפו בני גנץ לאחר שהתברר כי בימים האחרונים כמות הנדבקים ביממה אחת בלבד בנגיף הקורונה חצתה את רָף המספר הדמיוני של 5000 (חמשת אלפים). עידן מגיפת נגיף הקורונה במדינת ישראל מעפיל לשיאים חדשים ומסוכנים ביותר : ב-שוּרָה הקידמית בחזית הקרב מול מגיפת הקורונה ניצב פרופסור רוני גמזו החכם, המוכשר, ובעל ידע עצום במדע הרפואה, אבל כמעט לבדו ו-בודד. בשלב התחתון בסולם הרחק מהחזית עומדת ממשלת ישראל. מדובר בשֵכֶל בריא, היגיון ישר והגיוני, ומחשבה ציבורית מסודרת ומתמטית של פרופסור רוני גמזו שנלחם בהתמודדות הזאת כ- Grand master במשחָק השח-מט מול ממשל כושל רווי חישובים פוליטיים קטנוניים במציאות מורכבת ומסובכת, רפואית וכלכלית. (פרופסור רוני גמזו אל תוותר לפוליטיקאים. רובו של העם ניצב ל-ימינך !!!) מציאות בה מגיפת הקורונה המשתוללת בכל עוּזָה במדינת ישראל אולם הממשלה בראשות בנימין נתניהו ושותפו בני גנץ, מנהלת בימים אלה את המדינה בחוסר תיאום, חוסר אחדות ו-היעדר כישרון נורא. שניהם עסוקים במאבקי כוח של הורדת ידיים ובמתמטיקה של המנדטים המפלגתיים. ממשלת בנימין נתניהו את בני גנץ בהתנהגותה הרשלנית, ההססנית, וההפכפכה נושאת עִמָה בְּשוֹרוֹת מאוד לא נוחות לאומה בפרוס שנת תשפ"א. הממשלה הפריטטית המגוחכת הזאת של בנימין נתניהו ובני גנץ רבת שרים וסגני שרים (כ- 70 שרים וסגני שרים) ו-גם רבת מריבות, סכסוכים, מחלוקות, ואי הסכמות. [די היה לראות ולשמוע השבוע את הוויכוח המר, המכוער, והמלוכלך שניהלו ביניהם בכנסת שר המשפטים אבי ניסנקורן (כחול / לבן) והשר המקשר ומ"מ יו"ר וועדת השרים לענייני חקיקה, דודי אמסלם (ליכוד), שזעק בגרון ניחר לעברו של אבי ניסנקורן, "…לא אאפשר להעלות הצעות חוק עד שייפתרו המחלוקות בין כחול/לבן ל-ליכוד…"]. שָרֵי ושָרוֹת הממשלה הדלה והמסוכסכת הזאת בינם לבין עצמם ובינם לבין הציבור בראשות בנימין נתניהו ובני גנץ', פועלת בוואקום כבר זמן רב כשהיא בכלל נטולת תקציב. תקציב המדינה טרם אושר. מדובר בממשלה מגוחכת חסרת יכולות, ניהול, והכוונה, ש-לא התכנסה כבר יחדיו לישיבה מסודרת מזה חמישה שבועות. עסק עלוב. בושה וחרפה. מדובר בשלטון ממשלתי מחורבן, כושל, ודַל שניצב מול חברה ישראלית שסועה, מבותקת, מבותרת, מפולחת, ומרוסקת. אומה שמורכבת מ-יותר מ-תריסר שבטים שאין בהם אחדות וטיפת אהדה איש לרעהו – ושלטון שאיננו מסוגל לנהל, לאחֵד, ולהוביל. אנחנו רואים עַם עייף ומיואש הניצב בימים אלה מנגד ולא עולה על הבריקדות מול השֶפֶל הנורא הנגלה לעיניו. לא יהיה כאן Happy end. פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020.

פוסט מס' 916.

הערה 1 : הבלוג עלה לאוויר לראשונה בחודש יולי 2012.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן ולאפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות, אמינות, ו- מהימנות כתיבת הבלוג על ידי נשענת ומתבססת על ניסיון אישי ו-קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה (YOASHTVBLOG.CO.IL) על ידי, נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס שחקרתי וכתבתי, ואשר קרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ בתום פגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה בסידני אוסטרליה לקראת ההפקה הרחוקה המורכבת והמסובכת והכיסוי ושידורי הטלוויזיה הבינלאומיים המתוכננים (גם שלנו) את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי והרחבתי את המחקר והכתיבה לאין שיעור בתום אולימפיאדת סידני 2000 (נמשכה 17 ימים) עם שובי לארץ עם סיום המשחקים האולימפיים של סידני 2000, ב- 3 באוקטובר 2000, ולאחר ההפקה והכיסוי הנפלאים של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית הבלתי נשכחת SOBO. קבוצת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) הייתה מאורגנת, מאומנת, ומתורגלת להפליא, בעלת ידע וניסיון טלוויזיוני עצום ורב, מצוידת בטכנולוגיה חדשנית ומאוישת ב-כוח אדם יעיל ו-מאומן לקראת ביצוע המשימה הממושכת והמורכבת, וכללה בתוכה כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות + 65 ניידות שידור + 5000 (חמשת אלפים) עובדים. בראש קבוצת SOBO ניצב מהנדס הטלוויזיה הספרדי המוכשר, בעל ניסיון עצום בתחום, ואיש רב מוניטין בשם מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero) . חמש עשרה (15) שנות המחקר והכתיבה על ידי את הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הסתיימו בזמנו היכן שהוא ב- 2013, אולם הם טרם נגמרו באמת. אולי הם לא ייגמרו ולא יסתיימו לעולם כל עוד ומשטרת מינכן לא תפתח את הארכיון הסודי שלה לציבור הרחב. כל מיני פרטים ועובדות חשובים הנוגעים לרצח המתועב של 11 הספורטאים הישראליים האולימפיים ז"ל ע"י 8 רוצחים מארגון "ספטמבר השחור" נותרו עדיין חסויים. לא שיערתי בשנת 1998 כי עבודת המחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה המפורטת על ידי הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", תימשך כ- 22 שנים. ועדיין נמשכת.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 916 : הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020

—————————————————————————————-

פוסט מס' 916. תקופת ילדותי ונעוריי. הימים ההם שחלפו לבלי שוב.

נֶאֱמָנוּת. "הַאָדָם והָכֶּלֶב. ו/או הָכֶּלֶב והַאָדָם". כל ניסוח טוב. ילדות ונעורים. אנוכי בן יותר מ-82 היום. נולדתי להוריי משה בלינדמן ושרה פרס ב-ה' סיוון תרצ"ח ב-קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אז הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. גדלתי, צמחתי, למדתי, התחנכתי, ועבדתי ולימים הייתי חקלאי כמו אבא שלי בקיבוץ אפיקים : מספויני'ק ורפתן. האהבה, הדאגה, והטיפול המסור באוכלוסיית בעלי החיים ששירתו אותנו בימים ההם בקיבוץ אפיקים סוסים וסוסות פְּרָדִים ופִרְדוֹת, פָּרוֹת, וכְבָשִים ומתן כבוד והערכה להם, היוו כ- ציווי וכ-נֵר תמיד לרגלי כל חברי ובני הקיבוץ. האוּרְוָוה, הרֶפֶת, והדִיר היו לעיתים כמו ביתנו השני. פוסט מס' 916. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו קודם לכן את מנכ"ל רשות השידור הזמני הכושל ההוא רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. צו ו-תקופת המינוי הנ"ל מתועדים במסמך מהימים ההם של ה- 2 ביוני 2002, עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל בגין שחיתות ושוחד מסך. דו"ח ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם ומתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2002 מונח מזה 18 (שמונה עשרה) על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרויקטור הקורונה הפרופסור והמדען והאיש היקר המדהים רוני גמזו מול הח"כ מיקי זוהר העסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הממשלתית, ועבד נרצע של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תיכנע לפוליטיקאים הקטנים. האוּמָה ואלוהים איתך (!).

פרופסור רוני גָמְזוּ אל תיכנע לעולם לעסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הח"כ מיקי זוהר, אחד החנפנים הראשיים לראש הממשלה בנימין נתניהו (!). הח"כ מיקי זוהר הוא עבד פוליטי נרצע. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תוותר ולא תרים את ידיך לאות כניעה בפני הפוליטיקאים הקטנים הניצבים היום בראש מדינת ישראל. פרופסור רוני גמזו אתה אדם חכם ו- כֵן, איש של אֶמֶת, מדען דָגוּל ובר סמכא, רב ידע ידע ומוניטין. העם בישראל לא רק מאמין וסומך עליך אלא גם ניצב לימינך (!!). אל תוותר. לא רק האוּמָה עִמְךָ, גם הקב"ה יתברך שמו מלווה אותך. אנחנו אוהבים אותך פרופסור רוני גמזו, רואים בך מנהיג אמיץ ויישר דרך, ו-סומכים עליך ועל כל מהלכיך הרפואיים – מדעיים ב- % 100. אנחנו כולנו מברכים אותך באותה הברכה שברך אלוהים את יְהוֹשֻעַ בִּן נוּן בטרם החל בכיבוש ארץ ישראל, ככתוב בתנ"ך ב-ספר "יהושע" פרק א' : "…חֲזַק וֶאֱמַץ…אל תערוץ ואל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲֹשֶר תֵּלֵךְ…". פרופסור רוני גמזו היקר אל תיכנע ואל תוותר (!). אשנה ואומר שוב : העַם אִיתְּךָ (!).

הייתה לי חוויה גדולה להכיר את נֵרָה. אין נאמנות טְהוֹרָה יותר מנאמנות של כלב ו/או כלבה לבעליו.

ב- 1992, גוּר בני ורעייתו יָסְמִין ז"ל קיבלו גורת כלבים קטנה ויפה של כלבה מגזע Ridgeback, אימצו אותה אל לִבָּם והחליטו לקרוא לה נֵרָה. הם גרו אז ברחוב טהון בקריית יוֹבֵל בירושלים יחד עם שני ילדיהם ונֵרָה. מעולם לא ראיתי קודם לכן ולא חזיתי בעדות שכזאת, נאמנות ואהבה עד אין קץ של כלב לבעליו, כפי שעשתה זאת נרה והפגינה את תכונותיה אלה כלפי גור ויסמיני ז"ל. פעמים רבות נקראתי בימים ההם ע"י בני גור לסייע להם בגידול נֵרָה, ולהוציא אותה לטיולים יומיים ברחבי קריית יוֹבֵל. נֵרָה גדלה והפכה להיות כלבה יפהפייה. בחוש השישי שלה היא הבינה שאנוכי אביו של גור ושאני אוהב אותה כפי שגור ויסמיני ז"ל אוהבים אותה. בכל פעם שהייתי מגיע לחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים בטרם הטיול המשותף של שנינו היא הייתה פורצת בבכי של שמחה געגועים אליי, ממש בוכה כשהיא רצה מאושרת ונרגשת בחצר הבית מצד לצד כאילו איננה יודעת את נפשה מרוב אושר ושמחה, ואז פוסעת אליי, ומלקקת את פניי. תמיד נישקתי אותה. בני גוּר תמיד היה נוהג להגיד לי, "…אבא, תדע לך שמכולם נֵרָה הכי אוהבת אותך…". כלבים אינם טועים באינטואיציה שלהם. נֵרָה ידעה בדיוק מי אני והשיבה לי אהבה תחת אהבה. אהבתה אליי הייתה נטולת אינטרסים. אהבתה הייתה טהורה. היא ידעה לדבר עמי. לא בשפתי. בשפה שלה. היא הייתה כלבה יפת תואר, אהובה, ונאמנה עד כלות. אהבתה ונאמנותה למשפחה שלנו וראשית דבר לגוּר ויסמיני ז"ל הייתה כבירה ו-טהורה לגמרי כדרכם של כלבים. היא לא ניהלה חשבונות ולא עשתה כל חישובים. היא הייתה תמימה ופעלה אינסטינקטיבית. היא לא ידעה מתמטיקה ולא ידעה ולא רצתה להסוות ולהסתיר את רגשותיה כלפינו. נרה הייתה תוצר פלא של הטבע ובת מזל שבעליה היו גור בני האמצעי ורעייתו לעולם בלתי נשכחת יסמין ז"ל. דִמעותיי מרטיבות את המקלדת בכל פעם שאני נזכר באישה המופלאה הזאת יסמיני ז"ל. בכל פעם שהגעתי לביתם של גור ויסמין ברחוב טהון בירושלים ו-נֵרָה הייתה בוכה ומשתוללת ונִרְגֶשֶת משמחה, נזכרתי תמיד בספרו ההוא של ז'ול וורן "הקברניט הצעיר". נֵרָה התנהגה ופעלה על פי תורת יחסי הגומלין השוררים בין האדם לכלב. אינסטינקט האהבה והנאמנות שלה לגור ויסמיני ז"ל היה כ- צו מולד : "אהוב אותי – ואני אוהב אותך". מעולם לא ראיתי כלבה עירנית, תוססת, וחכמה כמו נֵרָה. נֵרָה הייתה נאמנה ב- % 100 לגור ויסמיני ז"ל. היא העריכה, העריצה, ואהבה את שניהם את שני בעליה עד מוות. נאמנותה לגור ויסמיני ז"ל הייתה טהורה ונקייה מכל חישוב כזה או אחר. מעולם לא ראיתי יכולת וכישרון מדהימים כמו של נרה להביע את אהבתה, הערצתה, ונאמנותה באמצעות תנועות גופניות כל כך החלטיות ונמרצות. בכל מפגש שלי עמה היא לא הסתירה ולא הסוותה את ריגשותיה. היא מייד אמרה לי בשפתה שלה ובהתנהגותה המאוד מוחצנת שלה, "יואש אתה אבא של גור, ו-אני אוהבת אותך", ובוכה מ-אוֹשֶר ו-שִֹמְחָה. מעולם לא ראיתי תופעה כזאת של קשר כל כך חם, ישיר, והגון בין אדם לכלב. גור ויסמיני ז"ל הוכיחו חד משמעית ש-כלבה בחברת בעליה שאוהבים אותה אהבה כֵּנָה ועזה הופכת לאדם. כלב ללא בעלים נותר כלב. נֵרָה הייתה כלבה ובת משפחה שלנו מיוחדת במינה. אהבנו אותה והיינו קשורים אליה בכל נימי נפשנו. נֵרָה בעלת נפש טהורה נולדה ב-1991 ומתה ב- 2003. היא ידעה שאנחנו אוהבים אותה מאוד. גור ויסמיני ז"ל לא אימצו אחריה כלב ו/או כלבה אחרים. יסמיני האהובה שלנו ז"ל מתה ממחלה קשה ב- 2017 בהיותה צעירה, רק בת 46. בני גור אלרואי יבד"ל הוא היום דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

טקסט תמונה (1) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בטיול משפחתי משותף בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : נרה. כלבה יפהפייה, עירנית, נאמנה ואהובה מגזע Ridgeback. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (4) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גוּר וילדתו התינוקת יובל יחדיו עם נֵרָה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים ליד הַמְלוּנָה של נֵרָה. הכלבה המיוחדת, הנהדרת, הנאמנה, המסורה והיפה הזאת זכתה לבעלים נהדרים בני האמצעי גור אלרואי יבד"ל ורעייתו יסמין אלרואי – לרר ז"ל שאהבו אותה, טיפלו בה כבת משפחה, והראו לה את אהבתם. כלב שיש לו בעלים אוהבים ומסורים הופך לאדם אוהב נאמן. נרה הייתה כזאת. היא הפכה לבת אנוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי, הפרה מרוקה שיאנית החלב בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, והכדורגלן הברזילאי רב המוניטין והידוע בכינויו "פֶּלֶה". פֶּלֶה זכה עם נבחרתו ברזיל שלוש פעמים במונדיאל הכדורגל העולמי ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 במכסיקו. שמו האמיתי של פֶּלֶה הוא אדסון אראנתז דו נאסימנטו.

גורלותינו של פלה ושלי הצטלבו ונפגשו שלוש פעמים במסגרת טלוויזיונית. בפעם הראשונה ב- 1978 בבואנוס איירס במונדיאל ארגנטינה 78', בפעם השנייה ב- 1982 במדריד במונדיאל ספרד 82', ובפעם השלישית ב- 1986 במכסיקו סיטי במונדיאל מכסיקו 86'. בפעמיים האחרונות הוא היה פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO ואנוכי הייתי המנווט והמפיק והעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית (ראה בהמשך).

ילדות בקיבוץ אפיקים. הרועה יצחק פוריץ (פורת) חוזר מהשדות עם העדר הביתה לדיר בקיבוץ אפיקים בעונת ההמלטות.

לא היה ילד ונער בקיבוץ אפיקים שהחמיץ בימים ההם את ה-אִימָאוֹת החוזרות לדיר מהרעייה בשדה, והמפגש המרגש עם הטלאים הקטנים שלהן שהיו עדיין יונקים. מראה מרגש ו-משובב נפש.

1959-1962. ענף הרפת המפותח בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אני רפתן.

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני". לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל העיר ואמר לוֹ פעם, "…רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵווין (בן 90, היום) לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות. רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, ובעל מקצוע סוג א' א'. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי ז"ל, ואליעזר סקלס ז"ל. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של טוהר ושל דבקות במשימה. לדייוויד בן-מן ז"ל ולבנו בכורו יוּבָל ז"ל היה כלב זאב בשֵם יָרִי. בקיבוץ הסתובבה שמועה שהאב ובנו אימנו את כלבם יָרִי לגנוב סלק בהמות מהרפת של רודיק ולהביא בפיו את פרי האדמה המתוק והטעים לאורווה, שם המתינו לו האב דייוויד והבן יובל. הכלב החכם עשה את הדרך מהאורווה לרפת ובחזרה שוב ושוב בהתגנבות יחידים כשהוא נושא בשיניו החדות את הגידול החקלאי, סֶלֶק הבהמות הכבד, עבור הסוסים שנחו באורווה בתום עוד יום עבודה קשה ומאומץ. איש לא הרגיש בדבר ואיש לא ראה את האירוע. הסוס ו/או הסוסה הם ברייה אלוהית יפהפייה שעומדת על רגליה כל חייה. סוס רובץ הוא סוס חולה. הסוסים והסוסות אינם רק יפים, הם חרוצים, לא מפונקים, אינם יודעים להתלונן, לא יודעים לבכות, ויודעים לעבוד קשה. כל ילדי קיבוץ אפיקים בימים ההם הכירו את הסוסים והסוסות היפהפים והחרוצים והחרוצות כמו נַרוּצָה, תְּמוּרָה, שִיבּוֹלֶת, נוֹעָרָה, בּוֹיְצִ'יק, חַסוֹנָה, שַחַר ואחרים ואחרות שתרמו תרומה מכרעת להתפתחות ושגשוג החקלאות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. ובכן, יָרִי הכלב הנאמן היה חכם דיו כדי להתל בחקלאים שהסתובבו בשטח שבין האוּרְוָוה לרֶפֶת ו/או בין הרפת לאורווה. כמו כל כלב נאמן גם יָרִי מילא את משימתו במומחיות ובהצטיינות רבה, אלא שאינני יודע אם מדובר בהיסטוריה אמיתית שהתרחשה פעם בקיבוץ אפיקים, ו/או שמא באגדה.

טקסט תמונה : 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים. דוד ברונטמן (בן-מן) משמאל מוותיקי הקיבוץ פותח תלמים באחד משדות קיבוץ אפיקים ומוביל סוס המושך מאחוריו מחרשה וחורש. ילדים מסייעים לדוד ברונטמן (בן-מן) להובלת הסוס וסופגים את האווירה החקלאית בקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. זהו חבר קיבוץ אפיקים קָזְיוּק קֵז (שמו העברי היה אברהם כרמי אבל כל הקיבוץ קרא לו "קָזְיוּק") נוהג בטרקטור שנקנה בחו"ל בארה"ב, "Farmel" (מודל אמריקני כמובן), ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התִּלְתָּן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בתעשיית טלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן היבט הממון הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. ובכן, אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם ב-א"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו בעצם צל"שים. הנה אחד מהם בתום מבצע השידורים הישירים הממושך בן כשלושה שבועות ו-המרוחק, המורכב, והמסובך של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מעמדות שידור באצטדיונים האולימפיים של דרום קוריאה, את תחרויות אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל"ש שמנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל כתב ושלח לי בתום הפקת 132 שעות שידורים ישירים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות אולימפיאדת סיאול 1988 שנערכו במשך 17 ימים בין 17 בספטמבר 1988 ל- 2 באוקטובר 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם מר חיים יבין יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי, ורבים אחרים אודות הצלחתם ושגשוגם. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (ל-צַד כישרונם הגופני המדהים והמיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ בהיותו בן 30 במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הוא היה אז בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ"ק של דם, לעבר אברי גופו. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה והבנת התופעה הפיסיולוגית הנ"ל : לֵב של אדם ממוצע פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט, הוא ואנוכי, כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו האלוף האולימפי והרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, כלהלן : "מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק (בן 70, בתמונה) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק אלוף אולימפי ושיאן עולם נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין, לובש גופייה מס' 903) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון (מס' גופייה 607) והרץ הבריטי גורדון פירי (מס' גופייה 182). (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. אגף ב-משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין ל-אמיל זָטוֹפֶּק ורעייתו דָנָה זָטוֹפְּקוֹבָה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור איש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה" .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי עונה בעונה 14 / 13 טון (כ- שלושה עשר אלף עד ארבעה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 60 שנים והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו. קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מאי / יוני 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי יחדיו עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה ב- IBC במכסיקו סיטי במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב- International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. פלה שימש במונדיאל 1986 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO. שוחחנו ארוכות על הקריירה האישית המפוארת שלו בנבחרת הלאומית של ברזיל (זכה עם נבחרתו ברזיל בשלושה גביעי עולם במונדיאל שוודיה 1958 בהיותו בן 17 וכמה חודשים, במונדיאל צ'ילה 1962, ובמונדיאל מכסיקו 1970) ובקבוצתו סאנטוס ועל התפקיד המורכב והמסובך של פרשן כדורגל בטלוויזיה. היה מדובר בשחקן כדורגל המעוטר ביותר בהיסטוריית הכדורגל הבינלאומי אך לפני הכל פגשתי אדם וספורטאי צנוע ועניו. פֶּלֶה הוא ראשית דבר אדם דָגוּל בעל אישיות מזהירה ומבורכת (!). (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על קצה המזלג: מהות פרשנות הכדורגל והכדורסל בימים ההם בזמן ההוא שחלף לבלי שוב.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה בעת שידורים ישירים – הכרחי. יש החולקים על כך. אני סבור שהצבת פרשן נחוצה בתנאי שהוא מוכשר דיו להוסיף מידע חדש לצופיו מעבר לאינפורמציית השידור ה- Play by play של השַדָּר המוביל שלו. פרשן שמפר את כלל "המידע החדש" הופך מייד למעמסה על קו השידור, נשמע כפטפטן ונתפש כמיותר. הובלתי מאות רבות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות ביותר מ- 150 ערים הפזורות ברחבי תבל בתקופת שנות שירות ארוכות את השידור הציבורי. באצטדיוני הכדורגל, הכדורסל, הא"ק, השחייה, וההתעמלות בעולם הגדול ראיתי אין סוף עמדות שידור שנבנו תמיד עבור שדר + פרשן ו/או אפילו שני פרשנים. מנהלי תעשיית הטלוויזיה מזה שני דורות מבכרים להפקיד את שידורי הספורט הישירים בידי שדר ופרשן שתפקידם ליד המיקרופון נכרך כבר בנשימה אחת. לבטח בעידן הטלוויזיה המודרנית. פרשנות הספורט היא מומחיות. בעיקר כשמדובר בשני משחקים פופולאריים כמו כדורגל וכדורסל. קל הרבה יותר לתאר את המתרחש על כר הדשא ופרקט הכדורסל באמצעות תמונות ה- Video הטלוויזיונית מאשר לפרש אותן. ככל שהמשחק מוכר וידוע יותר לציבור כך קשה יותר להסביר אותו. מן ההיבט הזה תפקידם של פרשני א"ק, שחייה, והתעמלות כמו מוּלי אֵפשטיין, גִלעד וויינגרטן, יעקב "זָ'ִקי" ווישניה, וברוך "בוקי" צ'יש קל ופשוט יותר ממשימת הפרשנות של דני נוימן וגור שלף. וזאת מפני שהם מפרשנים ענפי ספורט שרזי וסודות הביצוע שלהם מורכבים ונסתרים מהעין הממוצעת של האדם וצופה הטלוויזיה באשר הוא. ענפי הא"ק, השחייה, וההתעמלות הם הנחשבים ביותר, המרתקים ביותר, ומעוררי עניין עצום במשחקים האולימפיים לדורותיהם אך באופן פרדוקסלי הם נדחקים לשוליים במדינת ישראל.

מרדכי שפיגלר נתקל בכך כששימש פרשן הכדורגל הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1970. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגמר ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteka) במכסיקו סיטי בין ברזיל ואיטליה הצהיר בפני דן שילון, "…כי הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של תוצאת תיקו 0:0 היא זאת שתוביל…". קלישאה מדויקת והגיונית מנקודת מבט מתמטית, אך צריך לזכור שלא הציבו את מרדכי שפיגלר כפרשן בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 כדי לייצר אינפורמציית טריוויה. מרדכי שפיגלר היה בשעתו כדורגלן מחונן אחד מהטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל של מדינת ישראל אך אין בהכרח קורלאציה בין ההצטיינות על כר הדשא לבין הכישרון ליד המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה כדורגלן ואדם נבון שהביא עמו סתמיות, רפיון, ואמירות נדושות למיקרופון ובכך החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלוֹ לצֶקֶת את היסודות ולמסד את תורת פרשנות האמת של משחק הכדורגל בטלוויזיה. הוא התחכם והתעקש לפספס את שעת הכושר ההיא בהֶבֶל פיו. כדורגלן מוכשר שהפך להיות פרשן טלוויזיה סוּפֶּר טְרִיבְיָאלִי. תרומתו ברבות השנים כפרשן לשידורי הכדורגל הישירים בארבעה מונדיאלים שונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתכמה בגלל זוג עיניו ולא בשל מחשבת הכדורגל שלו. מרדכי שפיגלר ידע והבין כדורגל טוב יותר מרבים אחרים אולם הוא לא הצליח לתרגם את הידע שלו לשפת טלוויזיה. במידה רבה הצטייר כמין חוכמולוג. אף על כן פי שדרני הכדורגל שלי כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שמרון רחשו לפרשן מרדכי שפיגלר אמון רב ואהדה גדולה. עבורם הוא היה הבה יותר מפרשן. הוא שימש מעין תעודת ביטוח בעמדות השידור המבודדות ברוֹם האצטדיונים בחו"ל , במונדיאל ספרד 1982, מונדיאל מכסיקו 1986, מונדיאל איטליה 1990, ובמונדיאל ארה"ב 1994. גיורא שפיגל היה שונה לחלוטין ממנו. מייד אגיע אליו.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. ה- IBC במדריד. פרשן הטלוויזיה שלי מרדכי שפיגל (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו עם הכדורגלן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה בגודל טבעי (מדובר כמובן ב- Blow up עשוי דיקט בו השחקן רב המוניטין מעניק שירותי פרסום לחברת הצילום agfa). את התמונה צילמה ידידתי המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה המזכירה הראשית של אמאורי דאומאס מנכ"ל איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה של דרום ומרכז אמריקה, OTI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת שלי מר מיכה לויירר (משמאל) ועם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי שפיגלר (מימין). ברקע משמאל זהו בניין ה- IBC הענק של Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1973. אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה / ספרד 1973. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה. השדר דן שילון (מימין) יבד"ל והפרשן המזדמן שלו משה לרר ז"ל (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר של הטורניר בו גברה יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1982 אינה לי גורלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפגוש שוב במונדיאל ספרד 1982 את הכדורגלן הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסינטו (ידוע בכינוי "פֶּלֶה" / Pele) מי שזכה עם נבחרתו שלוש פעמים בגביע העולם בכדורגל, ב- מונדיאל 1958 בשוודיה, ב- מונדיאל 1962 בצ'ילה , וב- מונדיאל 1970 במכסיקו. פגשתי אותו לראשונה כשהפקתי וניהלתי את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בבואנוס איירס את מונדיאל ארגנטינה 1978. ביקשתי ממנו חתימה. הוא חתם בדרכון שלי ליד החתימה של פרנץ פושקש. ב- 1982 הצטלמנו יחדיו. "פֶּלֶה / Pele" שימש במונדיאל ספרד 1982 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה TVGLOBO תמורת שכר של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. ברור שהתעניינתי אצלו וביקשתי את חוות דעתו אודות מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. פלה היה לא רק אלוהי הכדורגל בארצו בעת ההיא. הוא היה פיגורה טלוויזיונית בינלאומית רמת מעלה, בעלת מוניטין עצום, ו- בת סמכה. פרשנות הכדורגל שלו התקבלה כדברי אלוהים חיים. אף על פי כן טען באוזניי באנגלית סבירה כי פרשנות כדורגל היא אתגר אינטלקטואלי מפני שהמשחק הוא כה אהוב וכה פופולארי בציבור, ובעצם כל צופה טלוויזיה בסלון ביתו משמש גם פרשן של עצמו. לכן, הפרשן ניצב תמיד כמו השַדָּר המוביל שלו בקדמת הבימה, במרכז חלון הראווה הטלוויזיוני, כשהוא שטוף תאורת הזרקורים, ונבחן ע"י הציבור שאליו הוא פונה בכל מילה שפיו הוגה. פֶּלֶה / Pele אדם נבון, מאיר פנים, ומאופק (זה הרושם שהוא הותיר עליי בשלוש פגישותינו הקצרצרות אך המעניינות) הבין שטריוויה היא מלכודת פתאים בטלוויזיה ויש לחפש כל דרך להימנע מנְבִיבוּת על מנת להסביר ולהאיר את מהלכי המשחק מעבר לתיאורם ע"י השדר המוביל. הבעיה היא שצריך לעשות את זה בקצרה ובמינימום מילים. אין זה פשוט כלל ועיקר להיות שדר כדורגל ו/או כדורסל בטלוויזיה, לא כל שכן ו- על אחת כמה וכמה, פרשן כדורגל ו/או כדורסל בטלוויזיה שמבקש לפסוח על טריוויה ולצמצם את כמות המילים בהן הוא משתמש, מפני שמדובר בסיקור ענפי ספורט סוּפֶּר עממיים, פשוטים, ואָהוּדים. השדרים והפרשנים למיניהם צועדים לאורך ההיסטוריה הטלוויזיונית קצרת הימים על תֶּפֶר דק שמפריד בין שידור והתנסחות ממצה ותקנית לבין בִּרְבּוּר ופַטפטנות. רובם נכשלים. מעטים צלחו את הניווט האלקטרוני המורכב הזה ביניהם אבי רצון, אריה מליניאק, יורם ארבל, נסים קיוויתי כולם יבד"ל, ומאיר איינשטיין ז"ל.

טקסט תמונה : 21 ביוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. פֶּלֶה (Pele בן 29) נישא על כתפי אוהדים דקות ספורות לאחר שברזיל הביסה במשחק הגמר את נבחרת איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם בפעם השלישית בתולדותיה ובתולדותיו של פֶּלֶה. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. אנוכי יחדיו עם אחד משחקני הכדורגל הטובים בעולם בכל הזמנים הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פֶּלֶה), מי ששימש פרשן ראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO בטורניר הכדורגל ההוא. (צילום גב' אנה מריה אגירה מ- OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בעבר הרץ הימני בִּילִי רָיְיט (Bill Wright) הפך לפרשן טלוויזיה של ה- BBC וגם של ITV. שחקן הכדורגל הנערץ הזה סיפר לי בעת פגישה בינינו ב- Workshop שקיימו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות בלונדון באוקטובר 1975 (השתתפתי ב- Workshop הזה יחדיו עם הבוס שלי אז אלכס גלעדי) משהו אודות פרשנות כדורגל. לדעתו גם שדרי טלוויזיה בריטיים דגולים ומומחים בזירת הכדורגל בימים ההם כמו אמן הדרמה דיוויד קולמאן (David Coleman), בָּארִי דֵייוִויס, (Barry Davies) ו- הְיוּ ג'וֹנְס (Hugh Jones) היו זקוקים לפרשן לצִדָם. לא כל שַדָּר כדורגל בטלוויזיה וודאי לא כל צופה טלוויזיה מסוגל להבין ולעכל את מערכי הקבוצות, העמדה ותפקוד השחקנים, ומהלכי הכדור בהתמודדויות השונות שמובילים בסופו של דבר לכיבוש שערים. הכדורגל הוא משחק שמרני וחוקיו נשארו כמות שהם אולם שיטות המשחק השתנו גם השתנו. הפרשנות לדעתו חיונית. ואז הביא לדוגמא את המשחק ההוא שנערך ב- 25 בנובמבר 1953 באצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניגפה אנגליה מפני הונגריה בתוצאה 6:3. בילי רייט גרס שנבחרת הונגריה בשנים ההן של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בראשות הקפטן פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) ומאמנם גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) הביאה שיטת משחק בלתי מקובלת בימים ההם שדמתה ל- 4 – 2 – 4 במקום שיטת ה- WM המוכרת. "המאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום לא זיהה את שיטת המשחק ההונגרית החדישה ולא ידע לתת תשובות מתאימות ולכן הובסנו", אמר לי בילי רייט, והוסיף, "ספק אם שדרני ופרשני הטלוויזיה והרדיו של ה- BBC פִּענחו את חידת הכדורגל ההונגרית המתחוללת על כר הדשא ב- "וומבליי" לנגד עיניהם". הייתה פאוזה קלה ואז הכריז באוזניי את הסלוגן : "משחק הכדורגל הוא אולי פשוט אך נועד לאנשים חושבים".

אני מבקש לחזור לאותו הרגע ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי בעת משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, בו נעזר שדר הטלוויזיה דן שילון בפרשנותם של מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל. בעוד מרדכי שפיגלר מחמיץ את שעתו במחצית הראשונה של המשחק, מתגלה דווקא גיורא שפיגל המאופק והשקול במחצית השנייה כפרשן בעל עומק שמעמיס פחות על המיקרופון מ- מרדכי שפיגלר אולם יודע לאבחן ניואנסים. ברזיל כבר הובילה ביתרון 1:3 על איטליה אבל המגן האיטלקי הגבוה והקשוח גִ'יאָנִי פָאקֶטִי (Giacinto Facchetti) המשיך לשמור אישית לוחצת על הקיצוני הימני המסוכן של ברזיל זָ'אִירְזִינְיוֹ (Jairzinho). על פי הוראת מאמנו מָארְיוֹ זָאגָאלוֹ (Mario Zagalo) משך זָ'אִירְזִינְיוֹ במכסיקו 1970 שמאלה לעבר המרכז וגרר עמו את השומר האיטלקי שלו. נִפְעָר חלל באגף ימין של ההגנה האיטלקית. גיורא שפיגל בעל עין חדה הבחין בנעשה ואמר לדן שילון, "…תראה דן, ז'אירזיניו מושך עמו את פאקטי שמאלה בכך נוצרת פרצה באגף ימין של ה- הגנה האיטלקית שהופכת לפגיעה, ברזיל יכולה לכבוש משם שער…". הוא צדק. חלף זמן מה ולחלל הריק הזה הגיח בדקה ה- 87 המגן התוקף קָארְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ (Carlos Alberto) שקיבל כדור מדוד ומחושב מ- פֶּלֶה (Pele) והבקיע את השער הרביעי לזכות ברזיל. לשדר דן שילון לא היה כל ידע וכישרון להבחין בניואנס שכזה על כר הדשא. גיורא שפיגל הפך את עצמו בבת אחת לפרשן מדויק. ולא רק זאת, הוא היה מספיק עניו וצנוע כדי לא להתפאר בחזון פרשנות שלו. הרי הוא היה יכול לומר לדן שילון בקלות לאחר הבקעת השער ע"י קארלוס אלברטו, "דן, אמרתי לך…", אבל הוא לא התפתה להתהדר והחריש. גיורא שפיגל לא היה פטפטן.

לקראת מונדיאל מכסיקו 1986, מיניתי את גיורא שפיגל ויהודה שהרבני להיות פרשני האולפן שלי בירושלים לצדו של שני המגישים המובילים אורי לוי ואורלי יניב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אהד את אורלי יניב והטיל דופי מקצועי במינוי שלי את אורי לוי להוביל את הניתוחים והסטטיסטיקות, והפרשנויות באולפן מונדיאל מכסיקו 86' המנווט בירושלים. לעומתו, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצדי. אורי לוי ביצע את מלאכתו כהלכה לשביעות רצוני.

טקסט תמונה : דצמבר 1985. מכסיקו סיטי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. אנוכי נוטל חלק בפגישת ה- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) שהתקיימה ונערכה במכסיקו סיטי בטרם משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986, כ-חצי שנה בטרם תחילת המשחקים. מכסיקו נחשבת למדינת העולם השלישי. אנוכי ניצב לצדם של שני חיילים חמושים ברובה סער אמריקני 16 – M המאבטחים את מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC באחריות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO. הקבוצה המכסיקנית הזאת שימשה Host broadcaster של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לקנא בה על שפע הציוד הטכנולוגי הטלוויזיוני שעמד לרשותה. TELEMEXICO הייתה קבוצת טלוויזיה אד הוק שדמתה בעושרה ובכישרונות הטכנולוגיים שלה לרשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות בארה"ב של CBS ,NBC, ו- ABC. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

הימים ההם שחלפו לבלי שוב. השידור הציבורי ההוא שאיננו עוד.

פוסט מס' 916. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהֵשִילוּ אָז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי הָמוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה הָעֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות, האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם, רובם), שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכֵּס הַרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב. לא כולם, רובם). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם. לא כולם, רובם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) והנימוקים לסילוקם והדחתם, רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.

אנוכי בן יותר מ- 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מהעיירות שירווינט ו- קורשאן ב-לִיטָא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 לפני כמה חודשים) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להתנהגות כֵּנָה הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת לפני המים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 75 שנים. עֵדוּת מצולמת. זהו מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק שנחפר באדמה, בור מים ענק עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות בחודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה וגם בריכת שחייה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות, להשתעשע, ולשחק במשחקי "תופסת" למיניהם, ו-"קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה. מת בגיל 99 ב- 2018) המורה הבלתי נשכח שלנו לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת "גולני" ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גולני" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם ז"ל היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד יבד"ל (בן 93, היום) היה המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר יבד"ל ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים ב-ג'וֹעָרָה זאב שטרנהל ז"ל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל. האיש היקר הזה מת ב- 21 ביוני 2020). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 62 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני דורות. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ, אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם.

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַ-מִדְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת השער שהייתה עשויה מרשת דייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי בימים ההם לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים ובעמק הירדן. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות (ליגות על היום) במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי "גינס" של חברת "כרטא".

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. טקסט המסמך בספר השיאים של "גינס" בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).(באדיבות ספר "גינס").

זֶהוּ במידה רבה אפילוג ביניים קצרצר. פסגת היכולת הספורטיבית בקיבוץ. בשלב מסוים בחיי רציתי להיות ספורטאי סובייטי ו/או לחילופין ספורטאי אמריקני. אני מתכוון שרציתי כספורטאי-קיבוצניק להתאמן בסטנדרטים הגבוהים ביותר והמאומצים ביותר בסקאלה של האימון הספורטיבי. זה היה בלתי אפשרי. המחויבות הראשונית של כל בן קיבוץ וחבר קיבוץ היא לעבודת כפיים. אני הייתי כל חיי בקיבוץ אפיקים חקלאי שעבד בענף הַמִסְפּוֹא וגם רַפְתָּן, ואח"כ בענף הבננות.

רחשתי כבוד והערכת אין קץ לפאבו נורמי, ג'וני ווייסמילר, ג'סי אואנס, אגנס קלטי, אמיל זטופק, ומרק ספיץ. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל היה המורה לחינוך גופני וספורט שלי בהיותי ילד קטוֹן ונער בקיבוץ אפיקים. הוא היה מדריך, מורה, ומחנך שאהבתי והערכתי עד למאוד. הוא היה האיש הראשון שהציב בפני כל יום מחדש את האתגר היכן נמצא קצה גבול יכולתי. מפני שנולדתי יצור תחרותי אולי יתר על המידה נעניתי לוֹ. שמריהו נאבל ז"ל (2018 – 1919, מת בגיל מופלג בהיותו בן 99) הבין באינטואיציה שלוֹ שיש חיים ספורטיביים אחרי הכדורגל. הוא לעולם לא הרשה לנו לשחק כדורגל בשיעורי הספורט שלוֹ, וביסס אותם על א"ק, שחייה, והתעמלות, ומשחקי תנועה וביקש להעניק לנו כשרים גופניים רבי תכלית. בין מכשירי הספורט, ארגזי ההתעמלות, וחמורי הקפיצה מצאנו את אושרנו. שיעורי השחייה התקיימו בימים ההם בריכת האגירה של הקיבוץ. זאת הייתה חפירה ענקית באדמה שאורכה 70 מטר ורוחבה 40 מטר. המים לחפירה הזאת הוזרמו מהכינרת. זאת הייתה בעצם בריכת בוץ שמימיה עכורים, אך בעינינו זה היה מתקן ספורט מפואר. אימוני ה-א"ק התקיימו על מסלול אדמה, וכדורסל שיחקנו על מגרש עשוי חול מחצבה. התייצבנו לשיעורים שלו לבושי מכנסי ספורט כחולים וגופייה לבנה. לפעמים בחורפים הקרים הרשה לנו ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים. שמריהו נאבל ז"ל חינך אותנו לאהוב את הספורט. הוא היה אבי תורת המצוינות אך מאחורי הפילוסופיה החינוכית הקוראת לחתור בהתמדה לעבר הניצחון הסתתרה יושרה מוחלטת. "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", הייתה סיסמת החינוך שלוֹ. רחשתי לו הערכה רבה. אהבתי אותו. שמריהו נאבל ז"ל (2018 – 1919, מת בגיל מופלג בהיותו בן 99) היה מורה ומחנך קפדן ומלא חיוניות שדרש מתלמידיו ראשית דבר משמעת. שמריהו נאבל ז"ל היה האיש הראשון שלימד אותי כילד להתבונן, להתעמק, ולהבין את ביצועי הספורט מהצדדים המדעיים שלהם. הוא האמין שהבנת הכללים הקובעים את היגיון הביצוע הנכון של תנועות הספורט השונות המרכיבות את מכלול הביצועים השונים, תוביל בסופו של דבר את התלמיד להישגים נוספים. שמריהו נאבל ז"ל חינך אותי מילדות רכה לאהוב את הספורט והחינוך הגופני ולהכיר ולהבין את המדע המוביל את הספורטאי לעבר ניצחונותיו. ארגז ההתעמלות, "חמור" ההתעמלות, והמזרן היו אביזרי ספורט חשובים כמו הכדורסל והכדורגל. הוא האיש שנתן לי את הכלים הראשונים לכתוב את הפרק הזה הדן בקצה גבול היכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". כשהגעתי בקיץ 1971 לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, מצאתי שם הרבה עיתונאים שהיו "מומחי" כדורגל. הרקע שלי היה שונה. הייתי אתלט וספורטאי רב גוני. כדורסלן, כדורעפן, וכדורגלן מצטיין. שיחקתי בתחילת שנות ה- 60 בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום) שונות. כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הייתה לי אהבה אחת גדולה, לנתח את הישגי הספורטאים בענפים השונים מההיבט המתמטי – פיסיקאלי ולתרגם את הבִּיוֹ- מֵכַאנִיקָה לשפת הטלוויזיה. מר אלכס גלעדי נתן לי את ההזדמנות הראשונה. לא החמצתי אותה.

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80 ק"ג. אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הייתי בעת ההיא רפתן בקיבוץ אפיקים. אהבתי את עבודתי ואהבתי גם את הרפתנים שלצידם עבדתי ישראל מדור ז"ל, רודיק לווין יבד"ל (בן 90, היום), כתריאל תבורי ז"ל, עופרה קורין תבד"ל (בת 84, היום) וגם שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי להרים את מרכז הכובד של גופי לגובה של מטר אחד מעל פני הקרקע ולכן הייתי מסוגל לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי. יכולתי לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לגמוע 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרֶפֶת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי הקרקע והחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא שאבא של סקרלט א'והרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזיליאי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אשנה ואספר לקוראים לאלה שמתחילים לקרוא את העיתון מהאמצע : החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היה בעל ערך עצום ובלתי שָבִיר. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מַרוֹקָה בקיבוץ אפיקים ב- 1961 (זה היה שמה, "מַרוֹקָה"). הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של 14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית בראשותו של חקלאי ורפתן חרוץ ומוכשר בשם רוּדִיק לווין של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היה מדובר ב-פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב פרטית בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אנוכי רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עם שיאנית החלב הפרה מרוקה השקטה, השלווה, והרגועה, שהניבה יותר מ- 14 / 13 טון ( 14000/ 13000 ליטר) חלב מידי עונה בעונה. מרוקה המדהימה הייתה אחת מפלאי הבריאה האלוהיים. אהבתי אותה. אהבתי את העבודה ברפת בקיבוץ אפיקים בראשותו של חקלאי ורפתן עַל ברמה של מדען בשם רוּדִיק לֵוִוין. באותה מידה אהבתי את קיבוץ אפיקים המיוחד. גם היום כשאנוכי בן יותר מ- 82 אני תמיד מספר לילדים ולנכדים ולנכדות שלי שנולדתי בקיבוץ הטוב והאיכותי ביותר בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה מאז 1961 ועידן מַרוֹקָה, פרת החלב המצטיינת והבלתי נשכחת ברפת של קיבוץ אפיקים. אנוכי כמנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו "פֶּלֶה" התמונה (באדיבות TVGLOBO) צולמה ב- IBC בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פֶּלֶה שימש במונדיאל מכסיקו 1986 הפרשן הראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO. מטבע הדברים נסבה השיחה שלי עמו על תפקיד הפרשן (בטלוויזיה) לצדו של השדר המוביל שלו. היה מדובר לא רק בכדורגלן דגול אלא באדם דגול עניו וצנוע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". כ-ילד, הסוסים והאוּרְוָוה בקיבוץ אפיקים היו בימים ההם כל חיי. לא עבר יום מבלי שרצתי מהכיתה שלי לאורווה לראות מקרוב את הורינו החקלאים חברי הקיבוץ חוזרים הביתה מעוד יום עבודה ארוך בשדות עם הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות, מתירים אותם מ- ייצולי עגלותיהם, פורקים אותם מ-רִתמותיהם, מַשקים אותם במים טריים, וממלאים את הַאֵבוסים שלהם בדליי תערובת של שְעוֹרָה עם חָרוּבִים. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לרופא ווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה האצילה והחרוצה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. סוסים אינם יודעים להתלונן ולא יודעים לבכות. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הרופא ה-ווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים. אנחנו הילדים עם מַשְכּוּכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (מחבק ו-מצמיד את משכוכית העדר לפנים שלי), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה. מימין, שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב-אביב 1953 עוד בטרם מלאו לי 15 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט (חלקת אדמה חקלאית שהייתה שייכת לקיבוץ אפיקים וסמוכה לגבול עם ירדן), ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום אביבי חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה- מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה", הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם נבונות ו-אינטליגנציה ? היא הייתה הסוסה הכי יפה והכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי. כולה שחורה ובוהקת. הייתה לה רעמה צפופה וזנב שהגיע כמעט עד לאדמה. שיבולת הייתה סוסה יפהפייה. פאר היצירה האלוהית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה : Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שָרְקָ'ה פְּרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מעיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי בגילם.

טקסט תמונה : אימא שלי, שָרְקָ'ה פְּרֶס – בלינדמן – אלרואי, אישה יפת מראה בהיותה בת 19 שעזבה את ביתה ומשפחתה בעיירה קורשאן בליטא ועלתה כחלוצה לארץ ישראל והגיעה להכשרה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. התמונה צולמה ב- 1931 בארץ ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי בגיל 19. חלוץ ו-איש העבודה והעמל. התמונה צולמה בלִיטָא זמן קצר לפני עלייתו לארץ ישראל ולקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1957. קיבוץ אפיקים. אנוכי בן 19 (בגיל שאבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם בשירווינט וקורשאן בליטא ועלו לארץ ישראל) בעת חופשה רגילה בשירות הצבאי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה במשק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו התיעודי ההיסטורי של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים, "אפיקים – דרכו של קיבוץ" (יצא לאור בהוצאה מחודשת ב- 1986).

[2] ראה נספח : ספרו התיעודי ההיסטורי של אריה אופיר, "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לראשונה לאור ב- 1951).

תזכורת והקדמה: קלקולים קשים וחמורים גם פוליטיים ו-בלתי מתקבלים על הדעת מתחוללים בצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ובצמרת רשות השידור ההיא בשנים של 2005-2001 עם מינויים של רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור ז"ל ההיא. רן גלינקא ויוסף בר-אל היו שני מנכ"לים ברמת נֶפֶל, שני מנכ"לים מאוד לא מוכשרים, ושני מנכ"לים ירודים וכושלים משני צידיה השונים של אותה המטבע. שניהם לא סיימו את כהונתם הרמה והודחו וסולקו ממשרתם בזה אחר זה ע"י אותה ממשלת ישראל וע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון. בצדק ניתן לומר ולקבוע כי ארבעת השנים ההן שבין 2001 ל-2005 נשאו עמם עננים שחורים קודרים ואפלים, חֶשְרָת עָבִים, שכיסו את שמי רשות השידור הציבורית ההיא של מדינת ישראל והטילו עליה צֵל כָּבֵד. ב-2005 החלה ספירת עשר Count Down (לאחור) בשעה שרשות השידור של מדינת ישראל על שני מרכיביה הראשיים ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שוכבת פרקדן בזירה ונושמת את נשימותיה האחרונות.

עבדתי והייתי עיתונאי ו- איש טלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך יותר משנות דור ההן שחלפו בין 1971 ל- 2003. הייתי עֵד מקרוב למינויים של המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם לתקופות כהונה בת חמש שנים, ע"י ממשלת ישראל מאז ימיהם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל (1974 – 1969), יצחק לבני ז"ל (1979 – 1974), יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1984 – 1979), אורי פורת ז"ל (1989 – 1984), אֲרְיֵה מֶקֶל יבד"ל (1993 – 1989, וויתר על שנת ה-מנכלות האחרונה תמורת מינויו ע"י משרד החוץ לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב), מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993, מנכ"ל רשות השידור הטוב ביותר בכל תולדותיה), אורי פורת ז"ל (קדנציה שנייה 2001 – 1998), פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם כיהן שלוש שנים בלבד מתוך חמש, והחליט להתפטר באוגוסט 2001 שנתיים לפני תום מועד כהונתו החוקית ב- 2003 לאחר שנפתח נגדו הליך Impeachment ע"י מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור, בהובלת היו"ר גיל סמסונוב (איש "הליכוד" ואדם חכם, חושב, ומוכשר בפני עצמו) למרות ששניהם, אורי פורת וגיל סמסונוב, היו כאמור נאמנים לבנימין נתניהו ו- "ליכודניקים" מושבעים. ב- 2001 מונה תא"ל במיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור. הוא הוצע לראש הממשלה אריאל שרון לשאת בתפקיד הרם ע"י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון נעתר להצעת השר שלו רענן כהן, ולרן גלינקא הוענקה תקופת ניסיון ראשונה בת שלושה חודשים והוארכה לתקופת ניסיון נוספת של עוד שלושה חודשים. סך תקופת ניסיון של חצי שנה. בתומה הודח וסולק מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון עצמו. ראש הממשלה אריאל שרון ביקש להעיף ולסלק את רן גלינקא בתום תקופת הניסיון הראשונה אולם מכתב הארכת תקופת הניסיון שלו לתקופה של שלושה חודשים נוספים שנכתב ע"י השר רענן כהן הקדים אותו. אריאל שרון ראה ברן גלינקא המנכ"ל הזמני ההוא של רשות השידור, כישלון גמור.

שלושת המנכ"לים של רשות השידור בין 1988 ל-2005: אורי פורת ז"ל, רן גלינקא יבד"ל, ו-יוסף בר-אל ז"ל.

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים ההם בעת שהותי באדמונטון – קנדה (יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל) ועסוק בהפקת השידורים הישירים האינטנסיבית והרחוקה של אליפות העולם ה- 8 ב-א"ק והעברתם בשידורים לווייניים מהאצטדיון ב-אדמונטון לירושלים, קיבלתי טלפון בהול מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין וגב' שָרִית יָאִיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת וכי הוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא היה אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית ולרמתו של השר שמינה אותו לתפקיד הרם, רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים ההם של מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני ב-דרגה של נֶפֶל. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- אפריל 1993 היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי במארס / אפריל 2002 התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור רב. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם (שנתיים וחודש לפני מועד סיום תקופת כהונתו החוקית) באישום של שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל כישלון מַר במילוי תפקידו. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד לעולם שְלוּב זְרוֹעַ עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : זהו רענן כהן השר הכושל הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מי שמעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. הסוף המר היה ידוע מראש: אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) היו אלה שהדיחו אותו ל- עַד מ-משרתו הרָמָה בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל לא שב עוד לבימת התקשורת הציבורית. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה ( 2 ) : מארס / אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן ׁ(משמאל) מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת מעשי שחיתות והענקת שוֹחַד מַסָּךְ. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו העיתונאית רמת הדרג, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? לא ולא (!). ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ז"ל גזרה ב-ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי ב- מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו היא מינתה שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם רב האחריות וההשפעה. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות נוגות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם פלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה כֵּנִים ו-יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה ולא יעילה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות, הייתה זאת היא שלבסוף קִִרְקֶפָה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים של השוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל היה הראשון שהבחין וזיהה בזמנו את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי, עת נפגשנו ב-שנת 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ליוסף בר-אל ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר יבד"ל שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : 1970 – 1969. יוסף בר- אל ז"ל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene) הבריטי מי שהיה מנכ"ל ה- BBC וביקר בישראל ב- 1973. על פי יוזמתו של יצחק לבני הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

ארנון צוקרמן מנהיג השידור הבלתי נשכח (בן 86, היום) איש של אמת ויושרה, בעל מוסר אישי ודוגמא אישית, היה המוביל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים שבין 1973 ל-1979. ארנון צוקרמן הוא זה שהוביל והנהיג אותה ואת עיתונאיה וכל עובדיה באותן שֵש השנים ההן ל-עִידָן "תור הזהב" שלה.

בראשית חודש אוגוסט של שנת 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר שחזר לשורות צה"ל. יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר היה קצין החינוך הראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. הוא "יובא" לטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויית ריבים וסכסוכי עבודה קשים ב- 1971 ע"י נתן שחם סגן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וכמובן על פי הסכמתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כדי לפקד עליה בעת הקשה ההיא ומורטת העצבים. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית החדש זכה לתמיכה מובהקת מקיר לקיר של אנשי וועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ו- סיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם, ונבחר לכהן במשרה הרמה ב- 1 באוגוסט 1973. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מוכשר מאוד, יעיל מאוד, סמכותי מאוד, ובעל יושרה ומוּסָר מוחלטים. הוא זכה לתמיכה מופלגת של כל מנהלי החטיבות והמחלקות ושל כל עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי העריצו את ארנון צוקרמן ורחשו לו כבוד והערכה רבה. ארנון צוקרמן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 6 שנים, שתי קדנציות ניהול. מ- 1973 עד 1979. תקופת ניהולו המוצלחת מאוד באותן שֵש השנים ההן נחשבת בצדק ל-"תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד מנהיג ומנהל כמו ארנון צוקרמן (בן 86, היום) ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית ב-רשות השידור ז"ל ההיא לדורותיה.

בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי היה איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית ופופולארית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי ז"ל מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל היה מנהיג בעל יושרה וסמכות כמנהל מזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש אמת, בעל יושרה, מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל ב- 18 בנובמבר 1976, נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל : יוסף בר- אל ירושלים 18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע קשות בגאוותו של יוסף בר-אל. יוסף בר-אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי והמוכשר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) יחדיו עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל ז"ל. תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש ברשות השידור בשפה הערבית. חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית ההיא. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל. סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור והקמת הטלוויזיה בשפה הערבית ומיהר לפרסם מטעמו הודעה חנפנית, כלהלן : "…השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית…". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם מוניטין ו- שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 את האווירה ההיא ששררה ברשות השידור : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חכם, חזק, ועצמאי, אדם בעל יושרה מוחלטת נטול כל פניות, שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והיווה הוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בעת שיחות התחקיר שהתקיימו בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו עם יצחק לבני בביתו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שילטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מנהיג שידור מוכשר ו-כן) והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך. שידור Off tube הוא מביש ו-אות קלון כפול. לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC במדריד. הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית. סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה עלוב ו- פסול. הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח. את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי נרדם וישן במשרד ההפקה והשידורים, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. זהו אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off Tube מהמוניטור במשרד (!). עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו של יורם ארבל זוהי עוזרת ההפקה המסורה והמצוינת של חטיבת הספורט בפיקודי, גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992. טורניר אליפות אירופה למדינות בכדורגל – שוודיה 1992 ('92 EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל (משמאל) משדרים את משחקי הטורניר מעמדת השידור שלנו הממוקמת באצטדיון ב-סטוקהולם. העבודה העיתונאית שלנו בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור שלנו באצטדיונים הפרוסים במדינות הרבות והשונות ברחבי תבל הייתה נֵר לרגליי (!). כל שידור טלוויזיוני עיתונאי Off tube הוא מלאכה בזויה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם, וכפי שאמר וניסח זאת פעם איש אלמוני : "שבח שאין ראויים לו – הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לרבות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דאהן יבד"ל, שהתנגדו התנגדות נמרצת) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של, "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו". צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דאהן יבד"ל. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה וסילקה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של דברי הימים של השידור הציבורי במדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

2 במאי 2005. הדחה חסרת תקדים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ז"ל ההיא מְפוּטַר, מוּדַח, ומְסוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן.

ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מי שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים וחודש לפני תום כהונתו המוסכמת. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט ביית המשפט העליון) תמך תמיכה מוחלטת בהחלטת ההדחה של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו את יוסף בר-אל והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החֲבֵרִים והחֲבֵרוֹת שאיישו את מליאת רשות השידור ואת הוועד המנהל של רשות השידור והצביעו כמעט פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשת"פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח, נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". ידיעה עיתונאית היסטורית חסרת תקדים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון מר אֵלִי עָזוּר).

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית כ-ישראל. גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 1992 זוכרת היטב בשיחות התחקיר שניהלתי עמה ב- 2006, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1, לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…". שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל. היא לא בסתירה זאת.

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001. רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות לעונת ה- Euroleague של עונת 2002 – 2001, אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של תעשיית שידורי הטלוויזיה והפקתם המדויקת. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי.

היה לי אורח חשוב ו-נכבד באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 15 בנובמבר 2001 בעת הפקת השידור הישיר המדובר. מנכ"ל רשות השידור החָדָש והזמני בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב, ונהנה גם מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון (לפי שעה). רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של קודמיו בתפקיד מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת של מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור הורחקה מהלשכה, ובעצם סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי, שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "…יואש אלרואי דאג לי לארבעה כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני…", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "…נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א…".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" שהייתה ממוקמת כרגיל בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו. רן גלינקא היה איש לא מוכשר, איננו חריף שכל, רחוק מלהיות חכם, ורחוק עוד יותר מלשמש מנכ"ל רשות השידור. ב- 15 בנובמבר 2001 נחשף בפניי בכל תמימותו המטופשת.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת. להיכנס לניידת השידור הגדולה והמורכבת כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "…תכיר…", חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "…זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי…", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "…הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…", שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד : "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה".

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה נועל סנדלים לרגליו (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת. שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל בימים ההם ההצגה הטובה ביותר בעיר ואנחנו החזקנו בזכויות השידורים הישירים הבלעדיים האלה של משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות.

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון המגוחך שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מספטמבר 2001 ועד מארס 2002. רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית). הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי, והכריז בטרם עת : "…זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". טעות גדולה כפי שאמר לי אותו רן גלינקא בשיחות התחקיר בינינו. טעות שאין לה מחילה. הוא שילם על כך בריבית דה ריבית. (באדיבות רן גלינקא).

טקסט תמונה : "…זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי…", העיד ואמר לי רן גלינקא, לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוסיף, "…הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול הזמנית של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ו-שגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

בערבו של יום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו הערב ההוא הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה רווייה בדמם של עשרות נרצחים ישראליים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד שלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מר רענן כהן, מאריך את כהונתו הזמנית של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר הזה הריאיון הטלוויזיוני עם יאסר עראפאת נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר כאמור ב- 20.00 (שמונה בעֶרֶב) בשעת צפיית שיא ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת כלהלן : "…ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים. עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים…".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. ראש הממשלה אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי – 7 בדצמבר 2001 לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע. ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח". השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים. משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו. ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33, שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה בבת אחת את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו מסיבות מקצועיות, אנושיות, ועיתונאיות את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז במקומו את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא) אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גופתו הטלוויזיונית של המנכ"ל המוּדח והמסולק רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש יוסף בר-אל כבר בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

את מקומו של המנכ"ל רן גלינקא המודח תפש יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002, שוב בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון קיבל את ההמלצה. יוסף בר-אל התמנה למנכ"ל רשות השידור וקיבל שלושה חודשי ניסיון עד חודש יוני 2002. בתקופת הניסיון ההיא הכריז בפרהסיה קבל עם ועדה בריאיון שהעניק לעיתונאית "מעריב" שָרִי מָקוֹבֶר (יום שישי – 26 באפריל 2002) הצהרת נאמנות, כי הוא כ-מנכ"ל רשות השידור יציית ו-יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות. מדהים (!). לכן, אשנה ואומר שוב : לקרוא, לזכור, ולא לשכוח. זה התחולל וקרה לפני 18 שנה בתוככי השידור הציבורי ז"ל ההוא של מדינת ישראל ב-2002. עיתונאי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" החרישו כמעט רוּבָּם, כמעט כולם, ולא עלו על הבריקדות נוכח ה-"פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים ש-פִּרְסֵם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באוזניה של העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר, ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה מדהימה בחנפנותה. ההגדרה אודותיה "בְכִיָיה לדוֹרוֹת"- נכונה ופוגעת בול במטרה.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. הצהרה מדהימה בחנפנותה ובשליליותה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים כפי שהם מצטיירים בעיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד והעיתונאי יוסף בר-אל מי שניצב בפסגת השידור הציבורי העצמאי של מדינת ישראל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו, ואומר כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) כאילו היה מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות ששררה באותם המים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של שנת 2002, כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון באיחור זמנים רב כי המינוי הרָם ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מופרך מיסודו. ובכן, ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו בגין שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה מוחלטת ומובהקת בהליך ההדחה ההיא שהתרחשה עאמור ב- 2 במאי 2002. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. הם ביקשו להשאירו בתפקידו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, דני נווה, ו-פואד בן אליעזר נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל אלי עזור).

לזכור ולא לשכוח. לראשונה בתולדות וקורות השידור הציבורי בארץ ישראל מאז 1936, ואח"כ במדינת ישראל, מודח ומסולק מכיסאו הרם ב-2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך.

ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ליוסף בר-אל מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים כפי שנקבע בחוק, עד 2 ביוני 2007. על מסמך המינוי הַרָם ההוא שדן בהפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל, מסמך שנכתב לפני יותר מ- 18 שנים היה חתום מזכיר הממשלה בעת ההיא גדעון סער (היום בעלה של גב' גאולה אבן מי שהייתה מגישה ומנחת טלוויזיה מוכשרת ו-רבת מוניטין בשידור הציבורי). ב- חלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לפטר, להדיח, לסלק, ולהעיף לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בגין מעשי שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך תמיכה מוחלטת בהדחה והסילוק. ובכן, לבסוף זה קרה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הוקמה ב- 1968 ופעם הראשונה בקורות אותה רשות השידור של מדינת ישראל שכללה בשורותיה מאז 1969 יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה דרדק תקשורת בן שנה ואת רדיו "קול ישראל הוותיק (נוסד בארץ ישראל המנדטורית ב- 1936), הודח, סולק, ו-הועף ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. לזכור ולא לשכוח.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. תיעוד של מסמך ב-בלוג : מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך באופן מוחלט בהחלטת הסילוק וההדחה ומימושן. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title אחד משותף ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

פוסט מס' 916. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כְּבוֹדָם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעוֹנֶג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות, האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכֵּס הַרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותם ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.

1. עיתון "הָאָרֶץ".

אנוכי אוהב את עיתון "הָאָרֶץ", לוקח אותו באופן אישי (מאז קיץ 1971 בו דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לחטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ו-קורא אותו מידי יום. מכתבו החכם למערכת "הָאָרֶץ" של ד"ר יהודה שנהב מתל אביב שמתפרסם היום (שישי – 18 בספטמבר 2020) במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הָאָרֶץ" וכותרתו, "כדברי עָמוֹס עוֹז", ראוי לעיון וקריאה של של כל אזרח נאמן במדינת ישראל. לא פעם אחת. כמה פעמים.

2. יונה לייבזון אשת חברת החדשות של ערוץ 12.

העיתונאית ושדרנית הטלוויזיה שליחת חברת החדשות של ערוץ 12 לניו יורק ב-ארה"ב יוּנָה לייבזון החרוצה והמהימנה עושה שם עבודה עיתונאית עדכנית מעולה. מדובר לא רק בעיתונאית טלוויזיה מיטבית, יסודית, חכמה, רהוטה, ופעילה שיודעת להחזיק מיקרופון ולהתנסח היטב ובביטחון מול הממברנות של המכשיר האלקטרוני הקטן והרגיש (הקרוי מיקרופון), אלא היא גם בעלת נוכחות טלוויזיונית. אתה מאמין לה ובה. יונה לייבזון היא שדרנית טלוויזיה רהוטה, אישה יפת תואר, ואסתטית. רכש עיתונאי בעל ערך רב של חברת החדשות של ערוץ 12.

3. ערן אליקים שדרן רדיו גלי צה"ל.

שדרן רדיו גלי צה"ל ערן אליקים שמשדר מידי יום את "4 אחה"צ" תוכנית שמוקדשת ומיוחדת לזמר העברי הוא לא פחות מכוכב שנעים להקשיב לו כמו לשירים שהוא מנגן לנו.

4. ירדן ג'רבי אלופת הג'ודו ומשתתפת בתחרות הטלוויזיונית "הישרדות VIP 2020".

תמה הסדרה "הישרדות VIP 2020" (נראית לי תחרות מבוימת ולא כנה) ששודרה לאחרונה בערוץ 13. "הישרדות VIP 2020" נגמרה ונמחקה, אבל המשתתפת ירדן ג'רבי נשארה חרותה בזיכרוני. מדובר באדם. מדובר באישה איכותית משכמה ומעלה, שנותרה יישרת דרך, הגונה, בעלת דרך ארץ, ומוסר אישי. ירדן ג'רבי איננה רק אלופה אולימפית בג'ודו היא אדם דגול וג'ודוקאית דגולה.

5. מדינת ישראל היא מדינת פארטאץ', רוויה ביותר מתריסר שבטים, ו נחשפת כבעלת משמעת רופפת בעידן המלחמה במגיפת נגיף הקורונה.

חברת החדשות של ערוץ 12 שכיסתה השבוע את אחת מהופעותיו הפומביות נעדרת מינימום משמעת של הזמר ליאור נרקיס בעידן מגיפת הקורונה, חשפה את מדינת ישראל במלוא פארטאצ'יותה ואת משטרת ישראל במלוא חולשתה לאכוף את שניים משלושת הצווים של המלחמה הלאומית של מדינת ישראל בנגיף הקורונה עטיית מסיכה + ריחוק חברתי. לעג לרש.

6. עמליה דואק אשת חברת החדשות של ערוץ 12.

עמליה דואק הגישה השבוע (יום רביעי – 16 בספטמבר 2020) את תוכנית האקטואליה "חמש בערב עם רפי רשף" והחליפה לרגע את המקור. לא הרגשתי בחסרונו של רפי רשף.

7. סגן שר הבריאות יואב קיש.

הופעתו, הסבריו, ונימוקיו של סגן שר הבריאות יואב קיש בערוץ 12 את אירועי מגיפת הקורונה המתחוללים במלוא עוזם במדינת ישראל היו דלים, מאכזבים, ורופפים. וגם : הופעתו על מרקע הטלוויזיה היא אנטי כריזמטית, אנטי תקשורתית, ואנטי טלוויזיה. הוא צריך ללמוד מייד כיצד מתייצבים נוכח מצלמות הטלוויזיה ואיך לשאת את דבריו בפני המיקרופונים שלהן. יואב קיש הוא מבינתיים צל קלוש של שר הבריאות שלו יולי אדלשטיין.

8. עודד בן עמי איש חברת החדשות של ערוץ 12.

עודד בן עמי ניהל השבוע ב- "שש בערב" בערוץ 12 ריאיון עדין, פּוֹשֵר, אוורירי, וחלש עם גב' שרון אלרועי אשת שירותי הבריאות של מדינת ישראל.

9. השר עמי פרץ.

השר עמיר פרץ ידע פעם ימים יפים יותר. האיש הזה שהיה עד לפני זמן לא רב מנהיג הפועלים במדינת ישראל חֲבַר לממשלת בנימין נתניהו, הפר את הבטחתו ההיא לכל אנשי העבודה במדינת ישראל באשר הם, והפך לקשקשן. לא סתם קשקשן. קשקשן מדופלם שמדבר בכל פינה וקרן זווית בשם החטא. איש מִסְכֵּן.

10. מגישי חברת החדשות של ערוץ 12 יונית לוי ודני קושמרו.

חברת החדשות של ערוץ 12 היא הטובה והמשגשגת ביותר בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל אך סובלת משני פגמים Audio – Video גלויים לעין כל. המגישה הראשית יונית לוי בולעת אין סוף ובסיטונות מילים וטקסטים. חטא דיבור וקריינות בלתי נסלחים. המגיש הראשי דני קושמרו נעדר אישיות טלוויזיונית, סמכות, וחוכמה מכדי לשמש מגיש ראשי מוביל. הוא בפירוש איננו, The Leader of the people. צורם. פשוט אין לו את זה. אין צורך להצטייד במשקפת ו- Head set כדי להבחין, לשמוע ולראות את הפגמים האלה. הם בולטים לעין. כל בר בי רב רואה זאת ויודע זאת. גם הנהלת ערוץ 12 יודעת זאת. יונית לוי ודני קושמרו מזייפים כבר שנים. מדוע לא להפקיד את המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 12 לחליפין בידיהם של השדרנית המצוינת קרן מרציאנו והשדרן והקריין הוותיק והמצוין עודד בן עמי…? אפשר ללמד בקלות את יונית לוי לדבר ברור ולהגות בצורה נקייה את המילים והטקסטים אותם היא מפנה לציבור צופיה, גם בעת בראיונות והשיחות שהיא מנהלת באולפן עם אורחיה ואח"כ להשיב אותה למחוז חפצה. עם דני קושמרו הסיפור הוא שונה ואחר לגמרי.

11. מר מאיר שפיגלר מנכ"ל הביטוח הלאומי.

ראיתי וצפיתי השבוע במר מאיר שפיגלר מנכ"ל הביטוח הלאומי מתראיין באחת ממהדורות החדשות של ערוץ 12. משובר באישיות ממלכתית נהדרת, חכמה, הגיונית, ויוצאת דופן בנבונותה ובאיכותה. קרן אור באפלת מגיפת נגיף הקורונה המשתוללת בכל עוזה במדינת ישראל.

12. אוהד חמו איש חברת החדשות של ערוץ 12.

אוהד חמו הכתב הרהוט לענייני ערבים במזרח התיכון של חברת החדשות בערוץ 12 הוא איש מקצוע מעולה, דובר היטב את השפה הערבית, עיתונאי רב ידע ש- שרוי ומתמצא היטב בתחום הכיסוי שלו. רכש נפלא של חברת החדשות של ערוץ 12.

13. אהוד יערי איש חברת החדשות של ערוץ 12.

ראיתי וצפיתי השבוע בעיתונאי הוותיק, המצוין, רב הידע, ורב המוניטין אהוד יערי (בן 77) חוזר לקדמת הבימה באחת ממהדורות החדשות של ערוץ 12. דבר אחד ברור : לא נס ליחו (!).

14. לִימוֹר ושִמְעוֹן בערוץ 12.

ראיתי וצפיתי כמה פעמים בכל מיני שידורי Promo (נשנים וחוזרים) בערוץ 12 בנשיקה החמה והלוהטת שמצמידה "לִימוֹר" לשפתיו של "שִמְעוֹן". האם מדובר בסצנה טלוויזיונית מבוימת שקדמו לה חזרות, ו/או מדובר ב-סצנה ספונטנית שבה "לִימוֹר" לקחה את היוזמה לידיה שלה והעמידה את "שִמְעוֹן" בפני עובדה…? ארז טל נראה בתום העלילה כפוי, מבולבל, ו-מבוהל. אורנה בנאי נראתה לעומתו שלווה ורגועה.

15. דנה ווייס אשת חברת החדשות של ערוץ 12.

דנה ווייס שדרנית בכירה ו-שליחת חברת החדשות של ערוץ 12 ל-וושינגטון לצורך כיסוי טקס חתימת השלום בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין שרי החוץ של האמירויות ובחריין בחסות נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, נתפשה בכל גיחוכה, כאילו היא כופה לרגע קט את עצמה על שדרן האמירויות לצורך צילום סלפי משותף. מהכורסא שלי זה נראה כ-מעשה קונדס לא מקובל.

16. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא עטה על פניו מסכה בעת טקס חתימת הסכמי השלום השבוע בוושינגטון עם האמירויות ובחריין.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא עטה על פניו מסכה בעת טקס חתימת הסכמי השלום השבוע בוושינגטון עם האמירויות ובחריין. התנהגות חסרת אחריות, דוגמא אישית רעה, ומסר דַל אולם בעל משקל של בנימין נתניהו לעמו בישראל. גם נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ לא עטה מסיכה על פניו אולם זאת היא בעיה של העם האמריקני.

17. ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק.

אני מתגעגע לאהוד ברק. היכן הוא כשצריך אותו.

18. השדרן דן כנר.

יש רק דן כנר אחד בכל מדינת ישראל. שדרן, קריין, מגיש, ומנחה רדיו מחונן.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו דן כנר בצעירותו מי שהיה במשך שנים רבות קריין רדיו "קול ישראל" רב גוני, מדויק, רהוט, מוכשר מאוד, ובעל קול רדיופוני (היה גם קריין חדשות בעל ערך ו-מוניטין) שהפך בימים ההם גם לשדרן רֶצֶף פופולארי ואהוּד בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. התיעוד והצילום נעשו מהמוניטור. דן כנר מגיש בשנים האחרונות מידי שבת בין 14.00 ל- 16.00 בכישרון (נדיר) ברשת ב' של רדיו "כאן" את תוכנית השירים המפורסמת בעלת המדרוג גבוה, ואשר קרויה, "מתוק מאז". יש רק דן כנר אחד במדינת ישראל. טרם נס ליחו של השדרן הוותיק והמוצלח הזה. נעים להאזין ולהקשיב לו. איש מוכשר מאוד ומחונן מאוד בתחום הקונקרטי הנדון כאן. אינני מחמיץ אותו. דן כנר תבורך (!). אתה ו- ציוותך בתאגיד "כאן". (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

19. אלוויס פרסלי (Elvis Presley נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו מיסיסיפי ארה"ב ומת ב- 16 באוגוסט 1977 בממפיס טנסי).

הרבה מאוד מוזיקאים ומוזיקאיות, מלחינים ומלחינות, יוצרים ויוצרות, מחברי ומחברות טקסטים, וזמרים וזמרות מכל הסוגים מ-מוסיקה קלאסית ועד מוסיקת Rock and roll, הפכו אותי למאושר יותר בחיי, אבל איש מהם לא חולל ועשה זאת עבורי כמו הזמר האמריקני אלוויס פרסלי. אלוויס פרסלי מת צעיר, עוד בטרם מלאו לו 43. אין יום שחולף מבלי שאני מאזין ומקשיב למוזיקה שלו שיצר ושר. על מדף הספרייה בחדר העבודה שלי מונחים יותר מ-60 ספרים שדנים ב- אלוויס פרסלי ובמוסיקה שלו. אלוהי המוסיקה העניק לו שתי מתנות אל יקרות ערך : הוא היה יפה תואר ומיתרי הקול שלו הפיקו צליל ייחודי בעל ערך מוסיקלי נדיר. שום גרון של אף זמר ו/או זמרת לפניו ו/או אחריו לא הפיק צליל באיכות כה נדירה ומושכת תשומת לב, כפי שבקע מגרונו של אלוויס פרסלי המנוח.

אתה לעולם לא מתכנן זיכרונות. מורשתו המוסיקאלית של הזָמָר האמריקני אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי (Elvis Presley) היא בלתי נשכחת עבורי. אלביס פרסלי מת באחוזתו המפוארת "Graceland" ב- מֶמְפִיס בטֶנֶסִי ב- 16 באוגוסט 1977. אילו חי היום היה בן 85 ו-9 חודשים. אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי נולד בטוּפֶּלוֹ – מִיסִיסִיפִּי ב- 8 בינואר 1935. אני מחזיק בחדר העבודה בביתי את כל שיריו של אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי (כ- 700), כ- 100 שעות Video העוסקות בהופעותיו הווירטואוזיות בשנים ההן ברחבי ארה"ב ובשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות בימים ההם CBS ,NBC, ו- ABC. יותר מ- 60 ספרים אודותיו מונחים על מדפי הספרים שלי בחדר עבודתי בביתי הפרטי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. אלוהי המוסיקה העניק לאֶלְבִיס פְּרֶסְלִי שני יתרונות גורפים : יופי, הוא היה בפירוש יפה תואר, וגם חושני וניחן בקול מדהים וייחודי. הוא וה- Promoter שלו ומנהלו האישי קולונל טוֹם פָּארְקֶר (Tom Parker – מהגר הולנדי לא חוקי) ניצלו זאת עד תום. אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי הפך למיליארדר מוסיקאלי וגם הקולונל לא נותר איש עני מחוסר כל. הייתה לי ידידה בקיבוץ אפיקים חברת הקיבוץ הִילָה שָרֵת – לוּלָב ז"ל בתו של המוסיקאי יְהוּדָה שָרֵת (אחיו של משֶה שָרֵת). הִילָה נהגה לעלות מעת לעת לחדרי בקיבוץ אפיקים כדי להאזין יחדיו עִמִי לאלביס פרסלי. גם בחלוף שנים כה רבות אני נושא אותה בזיכרוני אומרת לי, ומדגישה, "…מה אכפת לך מה מרכלים עליך חברי הקיבוץ, בחרת בזָמָר נפלא שהופך אותך למאושר יותר…השאר לא חשוב…".

טקסט תמונה : אלביס פרסלי (Elvis Presley) ב- 1957, נער יפה תואר בן 22 וזמר מוכשר בכל מיתרי קול ייחודיים. אלוויס פרסלי מכר בחייו ובמותו כ- 2.000000000 (שני מיליארד) תקליטים ו- CD. יותר מאשר מכרו כל המוסיקאים הנפלאים האלה : מוצרט, בטהובן, בך, היידן, צ'ייקובסקי, ברהאמס, ליסט, פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, פט בון, ריקי נלסון, פרי קומו, קליף ריצ'ארד, החיפושיות, דוריס דיי, ברנדה לי, ואלה פיצג'ראלד – ביחד, יחדיו. ועוד רבים ורבות אחרים. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : 1956. אלוויס פרסלי בן 21 באחת מהופעותיו החיות ברחבי ארה"ב. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : 1956. זמר הרוקנ'רול האמריקני אלביס פרסלי (Elvis presley) באחת מהופעותיו בכל רחבי מדינות הדרום בארה"ב בראשית הקריירה המדהימה וחסרת התקדים שלו. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

My beloved Elvis Presley and me at the same age of 40 years. Elvis born in Tupelo USA on January 8 1935. I was born in Kibutz Afikim in Jordan Valley in Israel on June 4 1938. Elvis is my favorite even in these days. Every day I think about him and listening to his songs. I have all his songs (more than 600), 60 documentary books about him, and about 150 hours of video of his own. I loved him and love him very much also today.

Photo text : Elvis on the show in Las Vegas 1975. The drugs and pills killed him. In my opinion Elvis Presley was the greatest singer ever, over them all.

Photo text : I’m in the Mundial of Argentina 1978. The picture taken in the IBC in Buenos Aires during the long production by someone there in Argentina.

מוסיקה ואסתטיקה נהנים בדרך כלל מהסכמה כללית ולכן חוצים את מרבית גבולות הנפש והטופוגרפיה, וודאי מקומיים, אבל גם בינלאומיים. אולם לא תמיד, למרות שמוסיקה (והקשבה למוסיקה) היא גם עניין של חינוך, בעוד אסתטיקה היא סוגיה של מבט אחד. לעיתים אפילו רק חצי מבט. אלוויס פרסלי היה בשעתו זמר יפה תואר. את אותו הדבר ניתן היה לומר פעם על סילבאנו מאנגאנו (שחקנית קולנוע איטלקייה). אי אפשר היה להתעלם מיופייה. בדרך כלל היופי הוא מראה מוחלט ו- יש על כך קונצנזוס. בתחום המוסיקה לעומת האסתטיקה יש פערים, חריגות, ואי הסכמות. צריך לזכור שהדוֹר שלי גדל בילדותו על משוררים ומלחינים כמו מרדכי זעירא, יעקב אורלנד, רחל, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, יחיאל מוהר, יהודה שרת, מתתיהו שלם, חיים גורי, משה ווילנסקי, סשה ארגוב (ומאוחר יותר גם נעמי שמר ונורית הירש) ועוד רבים אחרים. הדור ההוא היה רחוק שנות אור מהמוסיקה שיצרו הזמרים האמריקניים רבי המוניטין פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, פט בון, פרי קומו, פאטס דומינו, טומי סנדס, ג'רי לי לואיס, לואי ארמסטרונג, קליף ריצ'ארד (זמר אנגלי), והחיפושיות (להקה בריטית), ורבים אחרים ואחרות. יכולתי לשרוק ולזמזם בשבילי הקיבוץ את הקונצרט לכינור של מנדלסון, ואת הקונצרט לחצוצרה של היידן, ואת "מחול החרבות" של חאצ'אטוריאן אולם חברי הקיבוץ לא יכלו לסלוח לי על אהבתי לאלוויס פרסלי, גם מפני שמחלון חדרי שהשקיף על המדרכה הגדולה במרכז הקיבוץ שהובילה לחדר האוכל, בקע אור אדום (החברה שלי בקיבוץ בחרה לי ווילונות בצבע גזר) ונשמעו משָם גם צלילי "Jailhouse rock" ו- "King Creole" של אלוויס פרסלי, רחמנא ליצלן, ו/או השיר הנפלא "It's Late" של ריקי נלסון והמוסיקה שלו. חלק מחברי הקיבוץ ספקו כפיים מפני שהיה מדובר במוסיקה לא חינוכית על פי השקפת עולמם. האנשים תמהו מה מתחולל בחדר של יואש אלרואי הפרחח שמחדרו מבליח אור אדום וצלילי המוסיקה של אלוויס פרסלי. היו כאלה שהרחיקו לכת וכינו את אלוויס פרסלי ואותי שתי זונות ממין זכר, עד כדי כך היה אלוויס פרסלי והמוסיקה שלו מוקצים מחמת מיאוס. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצה אדומה ונעל נעלי ספורט והלך גם עם שיער ארוך שחור מבריק משֶמֶן, בניגוד לאופנת לבוש החאקי והתספורת הקצוצה שהיו מנת חלקם של חברי הקיבוץ בימים ההם. אני מדבר על סוף שנות ה- 50 וראשית ה- 60 של המאה הקודמת. האזנתי לאלוויס פרסלי אבל בד בבד הייתי חקלאי מצוין במספוא, ברפת, ובענף הבננות. אהבתי את עבודת האדמה. אין זה מוזר וגם לא תופעה חריגה בה אתה צועד במשעול מוסיקאלי פתלתל, והנה אתה פוגש את דנה ברגר ומסיים עם אלוויס פרסלי וריקי נלסון. מומחי המוסיקה בקיבוץ אפיקים לא הבינו כיצד "חליל הקסם" של וולפגאנג אמאדיאוס מוצארט ו- "Hound dog" של אלוויס פרסלי מונחים ללא הבדל על משטח הפטיפון שלי ובאותה תדירות בחדר הקטן ההוא שלי אפוף ווילונות בצבע גזר שהשקיף על המדרכה הגדולה ציר תנועה מרכזי בקיבוץ אפיקים, שחיבר את שיכון הוותיקים לחדר האוכל הגדול של החברים. אין לי הסבר מדוע אני נמשך לאופרה "Porgy and Bess" של ג'ורג' גרשווין ואל "מפצח האגוזים" של פיוטר צ'ייקובסקי, ולא למוסיקה של לאה ושלומי שבת.

ב- 1971 גייסו אותי דן שילון ואלכס גלעדי לחטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרק חדש לחלוטין החל בחיי ובחיי רעייתי וילדיי. באולימפיאדת מינכן 1972 הייתי עֵד למוסיקה חוֹצָה גם גבולות פוליטיים. בעוד כל המתעמלות מהמדינות החופשיות הדמוקרטיות כמו גם מארצות הקומוניסטיות ביצעו את תרגילי הקרקע שלהן בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 72' בליווי צלילי מוסיקה קלאסית כבדה, הרי שדווקא האלופה האולימפית הסובייטית הבלתי נשכחת אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut אז בת 17) סטתה מהנוֹרְמָה. היא נקטה במשחקים האולימפיים של מינכן 72' בצעד בלתי מקובל לחלוטין ובחרה והתאימה לעצמה בעצה אחת עם מאמנה רֶנָאלְד קְנִיש (Renald Knish) את נעימת ה- Java Jones הקלילה באותו תרגיל הקרקע המפורסם ההוא שלה, רווי חֵן מחַד ואלמנטים אקרובטיים מסובכים ומורכבים ביותר מאידך, שהקנה לה תהילת עולם ואת מדליית הזָהָב (!).

אוסיף ואומר כי הקטע המוסיקאלי הקליל "Java Jones" שליווה את תרגיל הקרקע של אולגה קורבוט באולימפיאדת מינכן 72', היווה חידוש מדהים גם מפני שנעשה בידי ספורטאית קומוניסטית מוצר של תעשיית הספורט הסובייטית. ההיסטוריה הטלוויזיונית – ספורטיבית מספרת כי בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת קם דור חדש של מתעמלות. בראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כישרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת האלה. אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית. האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים, והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת עשר הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב וכאמור תהילת נצח אולימפית.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בת 17 בעת תרגיל סנסציוני אקרובטי ומסוכן ביותר על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC ו- DOZ הגרמנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין לי כמובן שום טענות למשל לדנה ברגר. ואין לי גם שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין עד היום רבבת פעמים ל- "הפרח בגני" של אביהו מדינה וזוהר ארגוב ומאידך עוד רבבת פעמים לשירו של אלוויס פרסלי מ- 1959, "A big hunk of love". אין לי שום הסבר מדוע אינני מסוגל להקשיב למוסיקה של אייל גולן כמו שאין לי שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין גם היום אין סוף פעמים ל-שני השרים "אינך יכולה ככה סתם ללכת" (מילים יורם טהרלב ולחן שמוליק קראוס) ול- "זֶמֶר נוּגֶה" (מילים המשוררת רחל וחן שמוליק קראוס) של "החלונות הגבוהים", ועוד אלפי פעמים ל- "הַרֵעוּת" של חיים גורי וסַשָה אָרְגוֹב, ומאידך עוד אין סוף פעמים לשיר "It's Late" של הזמר האמריקני ריקי נלסון. סַשָה אָרְגוֹב העניק חיי נצח ל- "הַרֵעוּת" של חיים גורי כפי ששמוליק קראוס נתן תהילת עולם ל- "זמר נוגה" של רחל. מן ההיבט הזה חיים גורי יבד"ל ורחל ז"ל הם ברי מזל משום ששני מלחינים כישרוניים בחרו להעניק צלילים למילות השירים שלהם והפכו אותם לבלתי נשכחים. אין לי שום הסבר טוב למה אני מאזין המון ל- "יום שישי" ו- "עשרים וארבע שעות ביממה" של יהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו, ומאידך אני רואה שוב בכל הזדמנות בטלוויזיה את "West Side Story" והמוסיקה שיצר עבור המחזה המוסיקאלי הזה הקומפוזיטור ליאונארד ברנשטיין, אולם לא מקשיב לעומר אדם וגם לא לקרן פלס. אני מעביר את המחט גם כשאני שומע את נורית גלרון וקורין אלאל ונסוג גם מ- ליאור נרקיס ופאר טסי, אולם נשאר עד הסוף עם אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, מירי אלוני, מיכל טל, יהודית רביץ, ג'וזי כץ (הקול הנשי בשלישייה המופלאה ההיא יחדיו עם עם אריק איינשטיין ז"ל ושמוליק קראוס ז"ל ב- "החלונות הגבוהים"), שולי נתן, רוחמה רָז, עופרה חזה, אסתר עופרים, ועוד ועוד אחרות. ואיך אפשר שלא להזכיר את המקובלים רבי האמנים אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, וזוהר ארגוב. מוסיקה היא רוויית אין סוף משעולים. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי לקח והטיס אותי לאולימפיאדת מונטריאול 1976 כ-שַדָּר התעמלות וכדורעף. באחת ההפסקות בשידורים הישירים הזדמנו לשירותים הציבוריים באצטדיון האולימפי במונטריאול 76' שדר רשת הטלוויזיה של ה- BBC בארי דייוויס (Barry Davies) ואנוכי. בעודנו מתירים את רוכסן מכנסינו ומשתינים, התחלנו לשרוק יחדיו כאילו על פי אות מוסכם את ה- המנון האמריקני "הכוכבים והפסים". האם נעימת "הכוכבים והפסים" דבקה בנו בגלל שארה"ב זכתה בהמון מדליות זהב ובשל כך ההמנון שלה נוגן עוד ועוד ושוב ושוב במשחקים האולימפיים ההם של מונטריאול 76', ו/או שמא פס הקול המוסיקאלי של ההמנון האמריקני הוא קליט וערב לאוזן מראש. אין לי מושג ואינני יודע להסביר גם לעצמי כיצד ומדוע אני מתאהב דווקא בפס קול אחד ומתרחק מהאחר. אינני יודע להסביר מדוע אני זוכר בע"פ ו- שורק לעצמי כבר 60 (שישים) שנים את נעימות פסי הקול שחיבר הקומפוזיטור המפורסם ורב המוניטין דימיטרי טיומקין לשני הסרטים האמריקניים, "המערבונים" הבלתי נשכחים, "בצהריי יום" (High noon) עם שני השחקנים גרי קופר וגרייס קלי, ו- "או. קיי. קוראל" (The gunfight at O. K. Corral) עם שני השחקנים קירק דאגלאס וברט לאנקאסטר, אולם לא מסוגל לצטט אף שיר של שני זמרים ישראליים משה פרץ וקובי פרץ. בקיצור, בעניינו של הָזֶמֶר העברי, יואב חנני פותר לי את כל אהבותיי מידי ימי שישי ושבת וגם בחגים בתוכנית השירים הנפלאה שלו "שבת עברית" שהוא עורך עבורי ברדיו האזורי 103FM. יואב חנני – תודה (!). אינני מכיר אותו, מעולם לא ראיתיו, ואף פעם לא שוחחתי עמו. אף על פי כן, יואב חנני תודה רבה לך מקרב לבי. בהגשה המוסיקאלית שלך ובבחירת השירים על ידך אתה הופך את חיי למאושרים יותר.

20. אכיפת הסֶגֶר ה-2.

הדרך היחידה לאכוף את ה-סֶגֶר (רווי חורים, פרצות, וחריגות) שהחל היום ב- 14.00 (יום שישי – 18 בספטמבר 2020) עליו החליטה ממשלת ישראל במסגרת מבצע "מלחמת מגן" נגד מגיפת נגיף הקורונה המשתוללת בכל עוזה במדינת ישראל (5000 נדבקים מידי יממה), היא להשתמש ללא מורא בכוח החוק והזרוע ולהטיל מייד קנסות כספיים כבדים ללא רחם על מפירי הצווים והמגבלות. 100000 שקל על כל "סֶגֶר Fake". ציבורים גדולים במדינת ישראל עדיין לא מבינים עד כמה מגיפת נגיף הקורונה היא מסוכנת בהיעדר חיסון מתאים. רמת התחלואה במדינת ישראל ב- קורונה היא הגבוהה בעולם יחסית למדדי האוכלוסין. ציוותי הרפואה בבתי החולים מדינת ישראל עושים עבודת קודש אולם הם עלולים לעמוד חיש מהר בפני קריסה בהיעדר תוספת משמעותית של כוח אדם מקצועי, היעדר מיטות, והיעדר ציוד רפואי מתאים נוסף לחולים ששרויים במצב קשה ולמונשמים.

הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי בן יותר מ- 82 היום. אבא לשלושה ילדים וסבא לעשרה נכדים ונכדות. אנוכי איש ריבון ובן חורין. אינני אנרכיסט וגם לא שחצן. הנה חלק מההסבר, הפירוש, ותשובתי למאות אלפי קוראים (ומגיבים) מדוע אנוכי רואה את עצמי כ-בעל סמכות ראוי ש-רשאי לחקור ולכתוב את הבלוג הזה כמו גם לחקור ולכתוב מאז 1998 את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן תיעוד של חלק מ-מכתבי הערכה שהוענקו לי בעת 32 שנות שירותי את השידור הציבורי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני בתום שירותו הציבורי התקשורתי החשוב ורם המעלה. היה מדובר באיש רציני, כן, ו- ישר דרך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + המונדובאסקט – אליפות העולם של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים של צה"ל באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה מקצועית כבדה לשידור הציבורי ועבורי גם אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כ-עסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 916. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 916. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות, האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן. חלק גדול בציבור הישראלי איננו מבין עדיין עד כמה מגיפת נגיף הקורונה המתפשטת בכל עוּזָה ובהיקפים כאלה במדינת ישראל (יותר מ-5000 נדבקים מידי יממה) היא מסוכנת מכל היבט. אישי, קבוצתי, ומערכתי. מגיפה שעלולה להביא בעוד זמן לא רב (אם תימשך בקצב מטורף כזה) לעלייה המונית בלתי נשלטת בתחלואה ועִמָה אלפי חולים קשה, מונשמים, ומתים, ולקריסת כוח האדם הרפואי המאומן שלנו ופגיעה אנושה במערכת הבריאות כולה שלנו. ללא אכיפה בכוח החוֹק והזרוע את הסֶגֶר ובלעדי הטלת קְנָסוֹת כספיים כבדים ופגיעה משמעותית בכיסם של מפירי הצווים, לא יהיה כאן Happy end (!). פוסט מס' 916. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 18 בספטמבר 2020. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

תגובות

כתיבת תגובה לבטל