פוסט מס' 1033.

פוסט מורכב מס' 1033. דעתי האישית לגמרי ו-הפרטית לחלוטין אודותיהם. וגם : הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הייתה סנסציונית. מעולם לא הוּדַח מנכ"ל רשות שידור מכהן לפניו. פוסט מס' 1033. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il צבר מאז היווסדו ביולי 2012 כ- 1.000000 (מיליון) קוראים, נכנסים, ומתעניינים.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 1033 : הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור החליטו בעת ההיא להפקיד באביב – קיץ 2002 את רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") בידיו המופרכות של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל. בחלוף שלוש שנים ב- 2 מאי 2005 התעשתה אותה הממשלה והתעשת אותו ראש הממשלה אריאל שרון ו-בישיבתם השבועית ההיא החליטו החלטה חסרת תקדים (בגיבויו של היועץ המשפטי שלה דאז מני מזוז), לסלק ולהדיח קיבינימט את יוסף בר-אל מכיסאו הַרָם שנתיים ימים בטרם השלמת תקופת כהונתו החוקית שהייתה אמורה להתמשך חמש שנים עד קיץ 2007. 13 שרים הצביעו באותה ההצבעה הממשלתית הגורלית ההיא ב- 2 במאי 2005 בעד הסילוק וההדחה (לרבות ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט). שלושה שרים (בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל), נמנעו באותה ההצבעה הממשלתית הגורלית ההיא ב- 2 במאי 2005. שלושת הנמנעים ידעו היטב שיוסף בר-אל לא רק שווה סילוק והדחה מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור אלא שמדובר מראש באדם לא מוכשר מהיבטים שונים של מנהיגות והובלה יישרת דרך של השידור הציבורי אל יעדיו השונים והרבים. השלישייה הנ"ל הזאת לא נימקה ולא הסבירה מעולם לציבור בטקסט גלוי והגון את מניעי הימנעותם אולם הפנטומימה של זרועותיהם השמוטות בשעת הצבעת הסילוק וההדחה הממשלתית הסגירה את מחשבותיהם. השלישייה הזאת אמרה לעצמה כי מדובר באירוע פוליטי לחלוטין (ולא מקצועי) ואין לדעת מתי גורלם כמדיחים יפגיש אותם שוב עם גורלו של המודח, והאם הם יהיו צפויים למעשי נקמה שלו נגדם בהגיע העת. בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל לא התעניינו בגורלו של השידור הציבורי הקורס, המקולקל, והחנפני אלא בגורלותיהם שלהם. שני שרים נוספים חנפנים ומופרכים ברמה של עסקנים פוליטיים (מאיר שיטרית + דליה איציק) הצביעו באותה ההצבעה הממשלתית הגורלית ההיא ב- 2 במאי 2005 נגד ההדחה והסילוק, וביקשו כי יוסף בר-אל ימשיך למלא את תקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור בת חמש שנים כפי שנקבע בחוק (עד ה- 2 ביוני 2007) למרות שידעו עד כמה אותו מנכ"ל רשות השידור שקוראים לו יוסף בר-אל הוא מנכ"ל כושל, מושחת, ועלוב של רשות שידור כושלת, ואשר משתמש בכוחו הניהולי להעניק שוחד מסך לידידיו ותומכיו וגם לשונאיו ומתנגדיו. ובכן, יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור הודח וסולק לעַד מתפקידו ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 לשולי ההיסטוריה של השידור הציבורי בגין שחיתות ושוחד מסך. הוא לא היה חשוב עוד. יוסף בר-אל ז"ל איננו עוד בין החיים.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).​

פוסט מורכב מס' 1033. דעתי האישית לגמרי והפרטית לחלוטין אודותיהם. וגם : הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הייתה סנסציונית. מעולם לא הוּדַח מנכ"ל רשות שידור מכהן לפניו. פוסט מס' 1033 הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

אמנון אברמוביץ'. בעיניי ועל פי חוות דעתי הוא עיתונאי + פרשן + שדרן טלוויזיה מס' 1 במדינת ישראל והאיש החשוב ביותר בחברת החדשות של ערוץ הטלוויזיה 12/"קֶשֶת". אמנון אברמוביץ' נִיצָב ו-חוֹשֵף כבר במשך שנים רבות עיתונאות-טלוויזיונית חדשותית מדויקת ברמתה הגבוהה ביותר השייכת רק לו, לאישיותו המרתקת, ל-הגיונו ו-חוכמתו, לכישרון ניסוחיו, ו-לביצועיו.  

חברת החדשות של ערוץ הטלוויזיה 12 / "קשת" היא בעלת יכולות, כישרונות, ויתרונות רבים. היתרון הגדול ביותר השמור לה באופן בלעדי מול שתי חברות החדשות האחרות הפועלות ב- "כאן 11" ובערוץ 13 היא הימצאותו של אמנון אברמוביץ' בשורותיה (ולא בשורותיהן). אני מעֵת לעֵת תמה מה חושבים אודותיו מתחריו ב-"כאן 11" ובערוץ 13 ? וסקרן לדעת גם מה חושבים עליו ידידיו ושותפיו בערוץ 12 היושבים לצדו באולפן החדשות ? אין זה פשוט להתחרות מול איש כל כך חכם + עשיר במקורות מידע + רב אמן בניסוח השפה הטלוויזיונית. לא היה כמותו כמו אמנון אברמוביץ' איש כל כך מוכשר בתחום מאז נבראה ו-הוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני 53 שנים, ב- 1968. לא פחות מסובך הוא מצבם של ידידיו ושותפיו בחברת החדשות של ערוץ 12. אין זה פשוט לשבת בחברה אחת ליד איש כל כך חכם. אמנון אברמוביץ' הוא תופעה עיתונאית – טלוויזיונית מרתקת ומסקרנת לאורכן של שנים רבות. כישרונו וחוכמתו לא דהו. מדהים עד כמה הוא עיתונאי טלוויזיה מוכשר, יסודי, יישר דרך, איש של מוּסָר, רב ידע, עשיר במקורות, ניחן ב-בקרה עצמית, ובעל יכולת להביע כל רעיון פשוט ו/או מורכב בכל תחום מתחומי חיינו במעט מילים ובכמה משפטים. אף על פי כן ולמרות כל מעלותיו הוא נותר אדם עניו וצנוע. חברת החדשות של ערוץ 12 היא נבחרת טלוויזיה הטובה בארץ וכוללת בשורותיה הארוכות והרחבות עוד אנשי מקצוע ברמה גבוהה : כתבים וכתבות, שדרנים ושדרניות, מגישים ומגישות, מוסרי ומוסרות מידע אמינים ומהימנים, וגם מפיקים מוכשרים בעלי ידע ברמה טכנולוגית (בינלאומית) ותכנית גבוהה הדבקים במשימתם ונאמנים עד כלות. אמנון אברמוביץ' איננו לבד אבל הוא ראשון להם, השפיץ והחוֹד של החבורה הנ"ל. שהיתי בשעתו כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה בארץ והבינלאומית. אנוכי מאוד אוהב ומעריך את העיתונאי והשדר גיא פלג גם הוא איש חברת החדשות של ערוץ 12 אולם אשנה ואומר כי טרם פגשתי איש כמותו כמו אמנון אברמוביץ' ברמה העיתונאית הכללית המוכשר להרכיב את גורמי הפאזל הרבים לתמונה אחת בהירה וברורה בתחום העיתונאות הטלוויזיונית (!). כישרון ניסוחיו, הסבריו, ניתוחיו, נימוקיו, הגיונו ההגיוני, ו-שיחות המֵידַע המדויקות שלו ברמה מתמטית בהן הוא משתף את צופיו – גובלות ב-וִוירְטוּאוֹזִיוּת. ווירטואוזיות, מפני שהן מנוסחות בקפידה, בפשטות, בקצרה, וביעילות. אין שום תחליף לכישרונו ויכולתו של כל עיתונאי באשר הוא, וודאי בטלוויזיה, לנסח את רעיונותיו (גם המורכבים שבהם) באמצעות טקסטים מעוטי מילים. אנוכי תמיד מוצא את עצמי מאמין לו ונכסף לשמוע אותו ולהאזין לו לאמנון אברמוביץ' בדירתי הממוקמת ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. מדובר ברב אמן. Grand Master. אמנון אברמוביץ' הוא נֶכֶס. מעטים מבינינו ראויים לקומפלימנט מהסוג הזה באשר הוא בן שלוש אותיות הקרוי "נֶכֶס".

יום חמישי – 11 בנובמבר 2021. "שודדי הרשות האבודה" הוא מסמך אישום טלוויזיוני חָרִיף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011. המסמך חובר ע"י רביב דרוקר וברוך קרא ו-שוּדָר למרבה הצער בימים ההם על מסך ערוץ 10  ז"ל ההוא מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם ראה אור ו-שוּדַר משום מה באיחור זמן גדול ב-תוכנית האקטואליה "המקור" ביום שלישי ההוא של 28 ביוני בשנת 2016 בתקופה ההיא שערוץ 10 ז"ל ההוא היה עדיין ב-מיטבו. לפחות היה נחמד שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור זמן ארוך (בן כ-שנתיים) אחרי התחקירים ההם שדנו באותו העניין ואשר ביצעו אותם כאמור שנתיים ימים לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורָז שֶכְנִיק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". העסק המחורבן ההוא של הניהול והמנכלות הפוליטית של רשות השידור על כל אגפיה ברדיו ובטלוויזיה, לא התחיל ב- 2011 בשנת מינויו של יוני בן מנחם למנכ"ל הבא והחדש של רשות השידור ז"ל ההיא. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים שהבשילו ו-הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו לתקופת כהונה שנייה. (הראשונה הייתה בחמש השנים שבין 1984 ל- 1989 והמינוי נעשה אז ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר) במקומו של מנכ"ל רשות השידור המוכשר והמיטבי אך היוצא ומי שסיים את תפקידו לאחר תקופת כהונה אחת בת חמש שנים בין 1993 ל- 1998, מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שְחִיתוּת, שוֹחַד מַסָךְ, ונָפּוּטִיזְם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק בסופו של דָבָר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא שני עיתונאי טלוויזיה מוכשרים ומהימנים הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ז"ל ההוא (כאמור ביום שלישי – 28 ביוני 2016) כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ההוא הודח וסולק מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 2014 ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו (ראש האופוזיציה היום) והשר גלעד ארדן (היום שגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם). פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט. זכויות השידורים של המונדיאלים וה- EUROS מול זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור כה כושל, כה לא מוצלח, וכה לא מוכשר (פרי מינוי ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) מעד כבר במשוכה הראשונה ונפל במלכודת ב-אותו ה- מו"מ הכספי ההוא שלנו עם חברת "צ'ארלטון" שנגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בנובמבר 2021.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 46 שנים. וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל (בן 93, היום) שימש אז יועץ של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן ז"ל עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם נשלחים ל-ארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום ז"ל  (בן 28 ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (אז בן 27). השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 בדצמבר 1980. אנוכי (משמאל) יחדיו עם הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם מעברו לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אני מתבונן בתמונה הזאת בחלוף 41 שנים עכשיו ב- 12 ב-נובמבר של שנת 2021 מרום גילי 84 ורואה שם הרבה יותר מחיבוק ו-שילוב זרועות. התמונה צולמה במלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח כאמור ב- 22 בדצמבר של שנת 1980. (התמונה באדיבות רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 40 שנים. אנוכי בחתונתה של גב' רוזי קוקה "נערת הקרקטר השנייה", כתבנית חרוצה, מוכשרת, ונאמנה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות שהתמחתה בעבודה על מכונת כתיבה אלקטרונית המכונה Character Generator- באולפן ובשטח. אישה יפה מאוד ברמה של כוכבת קולנוע. בעצם היא הייתה הרבה מעבר לכך. היא הייתה אדם. עובדת חרוצה, מהימנה, ונאמנה במשך שנים ארוכות בעלת אישיות נפלאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני א4בע עשרות של שנים.אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה מפקדה. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סל האחרונה של הכדורסל הישראלי בליגה הלאומית, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח, והמפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מארס בחורף 2000. הימים ההם – הזמן הוא שחלף לפני 21 שנים. הצמד הקבוע שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בעשור ה- 90 של המאה שעברה וראשית שנות ה- 2000. הפרשן אלי סהר – סרוסי מימין (התמנה על ידי לאייש את כס פרשן הכדורסל במקומו של אריה מליניאק המודח) והשדר המוביל הראשי שלי מאיר איינשטיין ז"ל משמאל. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טרם הגיעה העֵת לשכוח.

פוסט מס' 1033 : ספטמבר 1997. מגישת "מבט" החדשה גאולה אבן בת 25 מפגינה נאמנות מופלגת ו- מוחלטת לחיים יבין שנוטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחוֹבֵר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. מששָב לכור מחצבתו לערוץ 1 בקיץ 1998 כשזנבו מקופל בין רגליו, לא גמל לה חיים יבין באותה הדרך. הוא תבע לעצמו בחזרה את ליטרת הבשר וביקש לשוב לכס "מבט" שהיה פעם נחלתו הבלעדית עליו ישבה עכשיו יורשתו גאולה אבן. זאת הייתה השתלשלות העניינים, כלהלן.  

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 150 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל- גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של הזמר הנפלא יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי ההוא הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, היה מר כרמל לוצאטי צעיר הכתבים בחטיבת החדשות תחת ניהולו של רפיק חלבי (יו"ר מועצת דליית אל כרמל היום). בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם וקודם לכן חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט הוזמנתי בתאריך ההוא לפני 21 שנים ב- 29 בספטמבר 1997 ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל קבל עם ועדה : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זָחוּח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה… !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת באותם הימים עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת המסורת שהנחיל בסביבת מיקרופון והמסך ואת מורשתו המקצועית. היא רחשה לו כבוד. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65, בתמונה) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25, בתמונה) יורשתו על כֵּס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל. גאולה אבן הודחה בצורה מכוערת ובאופן לא הגון. אני חושב שעד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ, עם חיים יבין. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה את השידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אָב מבִּתּוֹ ו/או בַּת מאָבִיה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון באשר הם, רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חֲבֵרוּת, ידידות, או כל בְּרִית אָחִים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב תאגיד "כאן 11" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ בתמימות, בתום לב, וביושרה מוחלטת, כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרְקָע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט". הנה היא.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן (אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה) מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לפתע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשזנבו בין רגליו, ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו גב' גאולה אבן ושכח את כל הטקסטים שהרעיף עליה ב- 29 בספטמבר 1997 בבניין "הגלריה הלבנה" בירושלים. לפתע נשכחו דברי השבח ההם אותם אמר כ- האי לישנא רק לפני חודשים ספורים בטרם נטש את ערוץ 1 וחבר לערוץ 2 כדי לעשות לביתו. זהו הציטוט המדויק אותו אמר ואִיחֵל חיים יבין בן 65 לגאולה אבן בת 25 באותה האווירה החגיגית ההיא ובאותו הפורום הציבורי ההוא שהגיע ונכח ב-בית "הגלריה הלבנה" בירושלים כדי לכבד אותו : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". איזה אני אחזיק לך אצבעות ואיזה נעליים. חיים יבין שכח לפתע את ברכתו ההיא ליורשתו הצעירה גאולה אבן וחמד לעצמו את כיסאה ואת משרתה. ברור שהיה מדובר במעשה חתרני, גרידי, אנטי קולגיאלי, מכוער, ורחוק ממינימום של נאמנות מינימלית. ככה לא מתנהגים. מאז גאולה אבן (היום גאולה אבן – סער) איננה מדברת אִתּוֹ. בצדק. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה ה- חמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 85) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-יוֹבֵל. חלפו מאז 53 שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 11. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין ואמר לו, כלהלן : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל,, "…נכון, נכון…" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשיי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר…

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (יבד"ל מימין) הפורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור, וחובר לערוץ 2 המסחרי. מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "…חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי…". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לכור מחצבתו ערוץ 1, חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרןן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת בבית "הגלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. הם נכנעו ו- וויתרו. מנהיגות דגולה לא הייתה כאן. יאיר שטרן ורפיק חלבי הצטיירו כמנהלים שחוחים נמוכי קומה. היי רגע אחד. מה היה להם כל כך קשה לומר לחיים יבין ששב לשידור הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו, "…שב בשקט…עכשיו גאולה אבן היא המגישה הראשית שלנו…". אולם שני המנהלים הפחדנים והחששנים שתקו.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו "לעשות לביתו" בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן הצעירה (בת 25) ליורשתו של חיים יבין הוותיק (בן 65), אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה אז את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ לחייםם יבין, כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- "Back Announcement" המפורסם שלוֹ, וכה השיב ליורשתו : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כֵּס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוֹק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא בהשתתפותו והגשתו, "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשלל ספורטאי – מתעמל על המִרְקָע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

ההיסטוריה סבה על צירה והעניקה לגאולה אבן בחלוף שני עשורים של שנים ב- 15 במאי 2017 הזדמנות נוספת. חיים יבין כבר לא היה בסביבה. השדרנית ומגישת הטלוויזיה המצוינת גאולה אבן – סער ורשת השידור הציבורי "כָּאן 11" (תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש) עלו בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. הטלוויזיה היא אומנם Media וויזואלית, אף על פי כן קריין אנונימי הצטרף למלאכת הזיהוי של תמונת ה- Video, ופרסם והדגיש את שמה של המגישה ושֵם מהדורת החדשות שלה, "חדשות הערב עם גאולה אבן – סער", עבור ציבור הצופים של "כָּאן". מדובר במהלך קוֹלִי אינפורמטיבי שחופף את מהלך הזיהוי הקוֹלִי של חיים טופול בערוץ 10 מי שהדגיש והודיע בעבר לצופי ערוץ 10 כי את מהדורת החדשות המרכזית שעולה עכשיו לאוויר תגיש תמר איש שלום ו/או טלי מורנו. אין זה סוד כי Video ללא Audio – שווה הרבה פחות. מיליוני אזרחים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם הענקנו להנהלת ועובדי "כָּאן" את ברכת הדרך. בהצלחה רבתי (!). היה מדהים עבורי להיווכח שוב כיצד ההיסטוריה המתעתעת סובבת על צירה. ב- קיץ 1998 הודחה גאולה אבן (אז בת 26) מי שהייתה המגישה הראשית, המצוינת, והצעירה ביותר אז של "מבט" בערוץ 1 ז"ל – מהכֵּס, במהלך תככני בלתי מקובל ובלתי מתקבל על הדעת, שנעשה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל, בעבור ולטובת חיים יבין (אז בן 66), שחזר לערוץ 1 מחברת "קֶשֶת" של ערוץ 2 המסחרי כשזנבו מקופל בין רגליו. חיים יבין נטש בספטמבר 1997 את ערוץ 1 הציבורי בדרכו לעשות לביתו בחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי שהמנכ"ל שלה היה דאז אוּרִי שִנְעָר. במסיבת פרידה גדולה ורבת משתתפים שארגנה עבורו חטיבת החדשות של ערוץ 1 (כ- 150 אנשים ביניהם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) שנערכה ב- "גלריה הלבנה" בירושלים הכריז חיים יבין על גאולה אבן כ- "יוֹרֶשֶת שֶלוֹ" בהגשת "מבט". ההחלטה להציב בספטמבר 1997 אשת טלוויזיה כה צעירה בת 25 כמגישה ראשית ובלבדית של "מבט" הייתה מהלך טלוויזיוני סנסציוני (!) של הגברדיה המשולשת ההיא שהורכבה מ- מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן + מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כאמור בקיץ 1998 שָב חיים יבין ה- מוחלש ונטול הִילָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מי שהחליף בתפקיד את מוטי קירשנבאום ב-אפריל 1998 מיהר להדיח את גְאוּלָה אֶבֶן מכֵּס "מבט" ולהושיב עליו מחדש את חיים יבין. היה מדובר בעסק מכור, זוֹל, ועָלוּב.

בחלוף שני עשורים נעשה במידה רבה צֶדֶק פּוֹאֶטִי. יום שני ההוא של ה- 15 במאי 2017 זכור היטב מפני ש- גאולה אבן – סער (בת 46) שבה וחזרה לקדמת הבימה, פסעה לעבר אחד מחלונות הראווה הראשיים של תעשיית הטלוויזיה בארץ, והתיישבה על כֵּס המגישה הראשית (הבלבדית) של מהדורות חדשות הערב של תאגיד "כאן". היא גאולה אֶבֶן – סַעַר הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית הראשונה של "חדשות הערב" של "כאן". בפתח דבריה הצהירה אז ב- 15 במאי 2017 המגישה הראשית גאולה אבן – סער הצהרה עיתונאית חשובה ביותר, כלהלן : "ערב טוב ושלום רב לכם, בשעה טובה אנחנו כאן מקבלים לידינו את פיקדון השידור הציבורי. נעשה כמיטב יכולתנו להביא לכם שידור ציבורי ראוי, חזק, ללא מורא וללא משוא פנים תוך תחושת אחריות. אנחנו נחתור לאמת, ניצמד לעובדות, ונשאל את השאלות הקשות, ובעיקר נשדר את זכותכם לדעת". מדובר בהבטחת קוֹדֶש כבדת משקל.

פוסט מס' 1033. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 37, מימין) ממתין לתורו לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה. פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת הוענק ב- 1976 למוטי קירשנבאום ז"ל בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. יושב משמאל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג חתן פרס ישראל לספרות תּוֹרָנִית. יושב במרכז, יוסף רוֹם חתן פרס ישראל לטכנולוגיה והנדסה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 46 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מגיש "מבט" חיים יבין (בן 43, מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 36, משמאל) על הסט של "ניקוי ראש". בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. נשיא המדינה אפרים קציר (יושב) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד) מעניקים את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה הטלוויזיונית "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי).   

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל משמאל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1996. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, אומר ו- מַרְצֶה אֶת מִשְנָתוֹ. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו"ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז"ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה והפטפטנית לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : "…ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…". בתגובה כינס מוטי קירשנבאום בחצר האחורית של הטלוויזיה הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, ברחבת ניידות השידור, את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", וכה אמר להם : "…אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכֵּנָה, באוֹמֶץ, ביוֹשְרָה, וב-אָבִּירוּת ללא מורא וללא משוא פנים…". מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הבכירים והנבחרים של האומה הישראלית לדורותיה. Leader of the people. משכמו ומעלה, גָבוֹה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יוֹשְרָה, מוּסָר, ודֶרֶךְ אֶרֶץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר"מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ, היה מוטי קירשנבאום רשאי להביע את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- "אוויר" לזכרו בטרם העיסוק שלי שוב ביוסף בר-אל ויוני בן מנחם ובקבוצת העיתונאים האופורטוניסטיים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שפילסה להם, ליוסף בר-אל ויוני בן מנחם את הדרך.

עוד לא מאוחר ללמוד ו-לזכור. טרם הגיע העֵת לשכוח את הַצִיטוּטִים-צִיווּיִים האלה הנוגעים לטיב ואיכות חיינו הפרטיים והציבוריים של כולנו, גם אלה הנוגעים לשגרת חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ וברשות השידור : 

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

תזכורת: ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969), רק יותר נחוש ו- עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : שנות האֹפֶל ההן של 2005 – 2002 מבליטות את נוכחותו של מנכ"ל רשות השידור, מנהל מגוחך ומופרך בשם יוסף בר-אל ז"ל. בתום שלוש שנות כהונה בהן הוא משמש עורך ראשי של השידור הציבורי הטלוויזיוני הוא מודח ומסולק ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. רוש ולענה. הפוליטיזציה הסרטנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל. זה לא היה כל כך מזמן. מאז ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001 הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 מדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ומסלקת אותו מהכֵּס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט ב- 23 באפריל 2018). (לע"מ תמורת תשלום).

בעוד חברי הוועד המנהל הבכירים של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי ז"ל, פרופסור יוסי דאהן, וגם ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ"ל יוסף בר-אל, מכתתים רגליהם ביאושו ואז ופשוט קמים, הולכים, ועוזבים את מוסד הביקורת שבו הם עובדים, מפרסם יוסף "טומי" לפיד ז"ל אמירה סקסיסטית לטובתו של יוסף בר-אל. מדובר מדובר בעֵדוּת אֶמֶת שהיא שיא הצחוק ובטרגדיה שלצִדָה. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כ- "אִישִיוּת חִיוּנִית שאֵין בִּלְתָּה" (!) כדי לנהל את רשות השידור. אילו "וועדת רְבִיבִי" בראשותו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת וקמילת השידור הציבורי בישראל. לא רק "וועדת רביבי" הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר (בשנים 1984 – 1979) יוסף "טומי" לפיד ז"ל יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 ברדיו גלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד ז"ל בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. יוסף "טומי" לפיד סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.                                          

טקסט מסמך : אוסף עדויות מדהימות ו-מביכות של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979. מדובר ב-טקסטים גסים, בוטים, ו-קשים שהתפרסמו בשנים ההן בעיתון "מעריב". ההצהרה השלישית של יוסף "טומי" לפיד ז"ל שנאמרה ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 מתייחסת ל-יוסף בר- אל האיש המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, ואומרת כך : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…". לא ייאמן. מדהים ומביך. יוסף "טומי" לפיד אדם חכם ונבון בדרך כלל הפך אז את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 בעת מינויו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית מביכה על פיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. המסמך נשמר. מדהים ומביך כאחד. (לע"מ תמורת תשלום).

ובכן, בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : "…יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך…". השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו, כלהלן : "…כדי להכשיר מינוי פוליטי, צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת", אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים…", והוסיף, "…וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות…". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוֹק וסֵדֶר, אבל רק כשמתחשק לה.

24 באוקטובר 2002. צעדי מחאה חריפים ודרסטיים של ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אינם צולחים. היא מתפטרת ממליאת רשות השידור ושולחת מכתב אישי מנומק לראש הממשלה אריאל שרון מדוע היא עוזבת את תפקידה הציבורי (בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל).

ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם לגמרי מנוכחותה של ד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח והוסיף תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה, ואומרת לי כלהלן :

"רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".

 ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל מי שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן ב- 2002.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 19 שנים. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל ז"ל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

אף על פי כן ולמרות הכל, חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. כנגד כל הסיכויים. אין ספק בכך. "Come back" בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 הזניח של רשות השידור, צָבָר הערוץ הנ"ל רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 של רשות השידור נַע באופן שיטתי לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו, מישהו בשם יוסף בר-אל. ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז"ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודַלוּתוֹ הכלומניקית של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח מ- מִשְרָתוֹ הַרָמָה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק בשנים 1993 – 1990, יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול. לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן "אוּלָם גדול וגם תמיהה לא קטנה", כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי.

בתוך הַכֵּאוֹס הגדול של הימים ההם ב- 2005 הייתה חסרה עדותו והסברו של יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח"כ במפלגת המחנה הציוני) אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור" בנימוק הזה : "יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו". מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). מר נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב, אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. לא נשמעה ב- 2005 עדותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם של השניים הנ"ל אודות האיש שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף "יוסי" משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה אז גם עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ"ל, "…סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו…". שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002 מפיו של אליעזר "גייזר" יערי. הוא היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : "סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית". מנכ"ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם (2014 – 2011) ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץי אם כך אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה. ויש להוסיף : אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז"ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יוֹשְרָתּוֹ, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

 הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל – יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו"ד – ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר וניצח. 

גברדיית הניהול הוותיקה של רדיו "קול ישראל" ורשות השידור מאז ראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת.

חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאיי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פִּנְכָה.  

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ז"ל (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. (באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת שידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חנוך גבתון. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מאז חודש יולי של שנת 2014 ועד חודש מאי 2017 פעלה רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים פרופסור דוד האן. במאי 2017 הוקם ומוסד תאגיד השידור "כאן" על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא. 

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם ז"ל (נפטר לפני זמן מה בגיל 93. היה חבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ו- שימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : "גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו". שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1033. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שהונחה על צווארו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005, ודקרה אותו, והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "…לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…". פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1033 הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קְרָא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה-אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה. 

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו כולם לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקולי התוכן, העיתונאיים, והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתו אותה הממשלה ו- אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1033. שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שניהלו מדינות חופשיות ודמוקרטיות ו- הקימו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.פוסט מס' 1033 הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 16 (שֵש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה נבלה בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת שולו מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם.

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת, המטומטמת, והמופרכת הזאת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינו את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי הבלתי מתקבל על הדעת של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פּנְכָה. באותם הימים העלובים ההם של 2002 עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

…Ooops. רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, ממנה באוקטובר 2001 את תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם שהתפוטר אורי פורת. ראש הממשלה אריאל שרון מברך על המינוי.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור הזמני בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כרבע שנה, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סוּלָק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העֵת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר שהנהיג בתקופת שִלטונו.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה בסופו של דבר לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז לא אִפְשֵרוּ לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. הדו"ח המפרט את ההאשמות נגד יוסף בר-אל בגינן הודח מצוי על מדפי ארכיון הממשלה.

הדחתו המאוחרת של יוסף בר-אל אולם ההיסטורית, הולידה את המסקנה ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי – חברתי ו/או מסחרי, ו/או צבאי – ביטחוני איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של אותו יוסף בר-אל ההוא. הכרתי בימי חלדי גם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובחו"ל אין סוף אופורטוניסטים עלובים מלחכי פִּנְכָה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו"ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח"כ ב- "מחנה הציוני"), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור כ- "האחד שאין בלתו". מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא לדלות ו- להעלות  מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר ולא נבון בצורה מעוררת תמיהה מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבים מנגד, מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המַדְמֵנָה שלהם כאילו אין הדָבָר נוגע להם, אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

לוחות זמנים :

מארס / אפריל 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה את יוסף בר-אל המופרך למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם, שהוּדָח. עיתונאי רשות השידור בולעים מים ושותקים. הם מסרבים לעלות על הבריקדות.

2 ביוני 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מעניקה ליוסף בר-אל המופרך מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. מתחילה ההתמוטטות הבלתי נמנעת של השידור הציבורי. עמודי התווך קורסים בזה אחר זה. עיתונאי רשות השידור מחרישים ומסרבים להתייצב מול השלטון הכושל.

2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת את יוסף בר-אל מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. מעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור על כל מרכיביה נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. הקריסה נמשכת. העיתונאים מתקפלים ו- שותקים.

2011 : ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממנה את איש הַנֶפֶל יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. עיתונאי רשות השידור ממשיכים להתכנס בתוך המדמנה שלהם כאילו מדובר בבועה סטרילית, ו- כאילו להם לא יקרה דבר. הם שוב שותקים נוכח המינויים המופרכים.

הגיע קיץ 2014 : ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן מחוקקים את חוק סגירת רשות השידור והוצאת צַו פירוק, וממנים את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה.

9 במאי 2017 : ה- כנ"ר (כונס הנכסים הרשמי) פרופסור דוד האן מודיע על סגירתה הסופית של רשות השידור ההיא כפי שהכרנו אותה מאז 1968. היא חדלה להתקיים. על חורבותיה קם תאגיד "כאן". מאות רבות של עובדים וותיקים בעלי משפחות נשלחים לאלתר הביתה. 

תזכורת 1 : 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא הזוהמה של מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ"ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ"ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה, ו- מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" בפני העיתונאית שרי מקובר כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ממלאים פיהם ושותקים (לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב + יעקב אחימאיר).

 יום שישי-26 באפריל 2002. כותרת ראשית שמפרסמת העיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מי שנועד לתפוס את מקומו של המנכ"ל המודח לפניו רן גלינקא מודיע לעיתונאית "מעריב" שָרִי מַקוֹבֶר ומספר לה כלהלן : "…אלוהים קרא לי, ואמר לי, ג'וֹ סיים את המשימה שלך…". לקרוא מבלי להסיר עיניים ולא לשכוח.  

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : יום שישי – 26 באפריל 2002. לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ"ל רשות השידור המיועד הזה שקוראים לו יוסף בר-אל מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" למעט מר איתי לנדסברג וגב' וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת  כלי נשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו ראשית המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בתארין המצוין לעיל, ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ"ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שַי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו ללא בושה את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" ו- הותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. מדהים שאותו נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותה התקופה ההיא, חזר שוב על המנטרה המפוקפקת, "…שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו…", והיה הראשון להתעקש ולתמוך במינוי העלוב. יוסף בר-אל היָרוּד והעָלוּב הודח בסופו של דבר מהכס הרָם, זה מחַד. מאִידָך, נחמן שי ייזכר לתמיד כ- יו"ר של רשת שידור מקצועית שהפך את עצמו בכוחות עצמו וביודעין ל- פוליטיקאי – עסקנצ'יק קטן ו- חנפן במקום להיות יו"ר כן ו- בעל יושרה שנחוש להוביל את השידור הציבורי קדימה למקום המיועד לו. נחמן שי נחשף כאדם רדוד ונמוך שחתם סופית ב- 2002 את שמו על תזת המשוואה המתמטית הגורסת כי אנשים עלובים מפיקים תוצאות עלובות. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל העלוב לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002, היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. לא חלף זמן רב ובאוקטובר 2002 העיף ראש הממשלה אריאל שרון גם את אותו ה- יו"ר העסקן החנפן שעונה לשֵם נחמן שי, אדם נטול כבוד אישי וכבוד מקצועי, ומינה תחתיו יו"ר חדש לוועד המנהל של רשות השידור, מישהו ליכודניק, אברהם נתן. 

הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 16 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום חמישי – 11 בנובמבר 2021. "שודדי הרשות האבודה" הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011. המסמך שודר למרבה הצער בימים ההם על מסך ערוץ 10  ז"ל ההוא מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם ראה אור ו-שוּדַר משום מה באיחור זמן גדול ב-תוכנית האקטואליה "המקור" ביום שלישי ההוא של 28 ביוני בשנת 2016 בתקופה ההיא שערוץ 10 ז"ל ההוא היה עדיין ב-מיטבו. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו שנתיים ימים לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". העסק המחורבן ההוא לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא שני עיתונאי טלוויזיה מוכשרים ומהימנים הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ז"ל ההוא (כאמור ביום שלישי – 28 ביוני 2016) כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ההוא הודח וסולק מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 2014 ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו (ראש האופוזיציה היום) והשר גלעד ארדן (היום שגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם). פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום חמישי – 11 בנובמבר 2021. המסמך התחקירי העיתונאי – טלוויזיוני הקרוי, "שודדי הרשות האבודה", ואשר נחקר וחובר ע"י רביב דרוקר וברוך קְרָא היווה בשעתו ב- 2016 כתב אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011. המסמך שוּדָר למרבה הצער בימים ההם על מסך ערוץ 10  ז"ל ההוא מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם ראה אור ו-שוּדַר לקבל הרחב משום מה באיחור זמן גדול ב-תוכנית האקטואליה "המקור" ההיא ביום שלישי ההוא של 28 ביוני בשנת 2016 ההיא בתקופה ההיא שערוץ 10 ז"ל ההוא היה עדיין ב-מיטבו. לפחות נחמד ששני העיתונאי הטלוויזיה המוכשרים רביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו שנתיים ימים לפניהם העיתונאים נָתִּי טוֹקֶר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורָז שֶכְנִיק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". העסק המחורבן ההוא לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ז"ל, בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא שני עיתונאי טלוויזיה מעולים, אמינים, ומהימנים הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ז"ל ההוא (כאמור ביום שלישי – 28 ביוני 2016) כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ההוא הודח וסולק מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 2014 ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו (ראש האופוזיציה היום) והשר גלעד ארדן (היום שגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם). פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי-12 בנובמבר 2021. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חַל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן ו-לאפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות והתפתחות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם מאז 1884) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס, הקרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה-1 הבינלאומית בה השתתפתי כנציג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובשליחותו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל לקראת ההיערכות שלנו שעסקה בהפקת השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 בתאריכים שבין 15 בספטמבר 2000 ל- 2 באוקטובר 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה מייד עם שובי ארצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 ו- לאחר ההפקה הנפלאה (!) של קבוצת הטלוויזיה SOBO האוסטרלית (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הושלמו ו-עדיין לא הסתיימו. לא שיערתי בחודש אוקטובר של שנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על ידי על מחשב) יתפרסו על פני כ- 22 שנים ויכללוּ בתוכם כמות מידע בטקסט, בראיונות (בארץ ובעולם), ובתמונות (מהארץ ומהעולם) ש-ישתרעו על פני כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כְּבוֹדָם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעוֹנֶג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות,  האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד אלֵי עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר מַנְכָּלוּת טלוויזיונית על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

אֵין שוּם תחליף למנהיגות אַמִיצָה בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אִישִי מושלם + דוגמא אישית מוֹפְתִית. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנכחד ו-איננו עוֹד. זה לא היה מְחוּיָב הָמְצִיאוּת. סופו המַר של השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל ב-עָרוֹב ימיו הָיָה גָלוּי וחָזוּי. את עתידו הַעָלוּב והֶעָגוּם של השידור הציבורי ש-נָכוֹן לו עם מִינוּיָים של רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור בראשית שנות ה-2000 ב-סיום ותום שירותם המצוין, ההגון, המקצועי, והיעיל של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (ב-שנים 1998-1993) ולצִידוֹ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 המצוין, יאיר שטרן יבד"ל (בשנים 2000-1993), אפשר היה לראות ללא כל קוֹשִי גם בלעדי משקפת. לא קרתה כאן כל הפתעה ו/או תדהמה. מינויָים של רָן גַלִינְקָא הַחוֹבְבָן ויוסף בר-אל המוּשְחַת למנכ"לים הבאים של רשות השידור בארבעת השנים ההן שבין 2000 ל-2005, הפך את האוֹפֶק של השידור הציבורי בבת אחת ל-אָפְרוּרִי, עָכוּר, ו-אָבִיךְ. הכל כבר היה צָפוּי ומוּנַח על השולחן ויָדוּעַ מ-ראש: העבר, ההווה, והעתיד. מלבד התקוות. אולם גם הן דעכו ו-נעלמו אז ונכחדו. מחזה טלוויזיוני עָצוּב, קוֹדֵר, מְדָכְדֵךְ, ומַר.

מינויים של רָן גַלִינְקָא החוֹבְבָן ושל יוסף בר-אל המושחת למנכ"לים של רשות השידור בראשית שנות ה-2000 היה בבחינת פְּרֵלוּד למתרחש לבוא (!). לא הייתה כאן כל הפתעה (!!). מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא הודח וסולק במארס/אפריל 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון בתום תקופת ניסיון כושלת בת חצי שנה. במקומו מונה לתפקיד הרם והאחראי, יוסף בר-אל ע"י אותו ראש הממשלה אריאל שרון. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל סוּלָק וגוֹרָש מהכֵּס הרָם בבושת פנים במהלך כהונתו ב-2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, בגין שני אישומים קשים וחמורים: שחיתות והענקת שוֹחַד מסך (!!!). לא היה ולא  כדבר הזה מעולם בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בו מנכ"ל רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו. ב-2 במאי 2005 זה קרה. 

שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים בין 1971 ל-2003 תחת 7 מנכ"לים: שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל (שתי קדנציות), אריה מֶקֶל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, והאחרון ברשימה יוסף בר-אל ז"ל. פער ותהום עצומים וענקיים שאינם ניתנים לגישור מפרידים בין ששת הנ"ל לבין יוסף בר-אל.

ובכן, ב-2 במאי 2005 הדיחה ממשלת אריאל שרון ובתמיכתו המופלגת של היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז ו-סילקה לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה, שנתיים וחודש ימים אחד לפני סיום תקופת כהונתו החוקית בעוון שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר באירוע תקשורתי-פוליטי קשה, חמור, ובסופו של דבר הכרחי ו-בלתי נמנע. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל החלטה חסרת תקדים להדיח ולסלק לעַד מנכ"ל רשות השידור מכהן שהיא מינתה בשֵם יוסף בר-אל ז"ל. סיפור מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור באביב של מארס/אפריל 2002 (לאחר הדחת המנכ"ל הזמני הקודם תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא באותה התקופה המדוברת ההיא של מארס/אפריל 2002) לתפקיד התקשורתי הנישא ו-רָב האחריות ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן בממשלת אריאל שרון, נראה היום בחודש ספטמבר של 2020 ו-אוטוטו בפרוס 2021 כ-מעשה קנוניה מתוכנן. לקחו בן אדם כל כך לא מוכשר בתחום ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל"), ומינו אותו את יוסף בר-אל להתייצב ולהיות המפקד העליון של צבאות רשות השידור שהורכבו מ-2000 (אלפיים) אנשי ערוץ 1 ואנשי רדיו "קול ישראל".

הסוף המַר ידוע. ובכן, אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ש-מִינוּ את יוסף בר-אל ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב-2002, התעשתו לאחר שלוש שנים (באיחור רָב) ו-הדיחו ו-סילקו אותו מהכֵּס הַרָם לאלתר ולעַד ב-2 במאי 2005 בעודו מכהן באופן פעיל בתפקידו זה. הערה שלי : תקופת כהונתו החוקית והמלאה של מנכ"ל רשות השידור המוּדַח ההוא יוסף בר-אל, הייתה אמורה להסתיים ב-2 בחודש יוני של שנת 2007. הוא סולק והודח ע"י ממשלת אריאל שרון שנתיים ימים וחודש אחד לפני תום כהונתו החוקית. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור לדורותיה הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע תקופת כהונתו (!). 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל מתפקידו בגין אישום בפשעים נבזיים של שחיתות והענקת שוֹחַד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. היה מדובר במהלך עונשין תקשורתי – פוליטי חסר תקדים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (באדיבות  "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). 

להפתעת הכל זה לא היה הסוף אלא סיפור אמצע. הַלֶקָח המַר ההוא לא נלמד. ב-2011 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם (איש עלוב, לא מוכשר, חדל אישים, ו-כלומניק ברמה של קודמו יוסף בר-אל) למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2016. גם הממשלה הזאת של בנימין נתניהו כמו ההיא בראשות אריאל שרון התעוררה בסופו של דבר וגם היא עשתה זאת באיחור זמנים רָב. היא הדיחה וסילקה את יוני בן מנחם מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ב-2014. הוא כבר הספיק לכהן במשרה הרמה והאחראית הזאת שלוש שנים. היה מדובר בניהול ברמה של לעג לרש. ב-2014 חוקקה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חוק המצווה על סגירה לאלתר של רשות השידור ההיא בראשות המנכ"ל הנחשל והנכשל שלה יוני בן מנחם. יוני בן מנחם פלוס עוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' פלוס יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת הודחו וסולקו מתפקידיהם. סגירת רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2014 ושר התקשורת גלעד ארדן בעוון "רשות ציבורית עלובה וכושלת", לא נעשתה בגין עליונות ושגשוגו של יוני בן מנחם, אלא בשל עליבותו ורדידותו וחוסר כישרונו של המוביל שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין בסופו של דבר ב-2014 באיחור זמנים גדול עם מי יש לו עסק ביש, עם האיש שמוביל ו-מֵמַנְכֵּל את רשות השידור וקוראים לו יוני בן מנחם (כשם שגם ראש הממשלה שקדם לו אריאל שרון הבין בסופו של דבר, גם כן באיחור זמנים רב ב-2005, עם מי יש לו שיח וסיג, עם מנכ"ל אחר בשם יוסף בר-אל). ראש הממשלה בנימין נתניהו הפקיד את השליטה על רשות השידור הסגורה והמפורקת ההיא בידיו של כונס הנכסים הממשלתי פרופסור דָוִד הָאן. פרופסור דוד האן מינה את יונה וויזנטל למנכ"ל זמני של רשות השידור הכושלת, העלובה, הסגורה, והמפורקת. הטריומוויראט השלטוני ההוא יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הועף קיבינימט לעבר השוליים האפלוליים והמוצלים של רשות השידור ז"ל ההיא. ו-בכן, ב-15 בחודש מאי של שנת 2017 מתה רשות השידור הגוססת ז"ל ההיא. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11 בראשותו של המנכ"ל אלדד קובלנץ. השארית של הסיפור המדהים הזה מסופר בדברי הימים. סיפור נורא. כך גסס ומת השידור הציבורי ז"ל ההוא של מדינת ישראל.

ובכן, כשם שאי אפשר להשוות בין איכות רמתם של שני המנכ"לים ההם של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ו-מוטי קירשנבאום ז"ל לבין עכירותם ועליבותם של שני המנכ"לים האחרים שבאו אחריהם יוסף בר-אל ז"ל ויוני בן מנחם יבד"ל, כך אי אפשר להשוות בין איכותו של נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל מי ששימש יועצו הקרוב והחכם ועוזרו היעיל, הידען, החריף, ה-הגיוני, ו-בעל הניסיון של יוסף "טומי" לפיד בשנים ההן של 1984-1979 לבין העוזר הצמוד היָרוּד, הרדוד, והכושל זֶלִיג רבינוביץ' יבד"ל, יועץ העַל ההוא של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם יבד"ל בשנים המדוברות ההן של 2014-2011. העובדות מדברות בעד עצמן. שלושת האישים הכושלים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם + יו"ר הרשות אמיר גילת + עוזרו הקרוב והצמוד של יוני בן מנחם זליג רבינוביץ' הגיעו לסוף דרכם ברשות השידור ז"ל ההיא. סוף מַר אולם צפוי. שלושת הכושלים הודחו וסולקו. עצוב ומַר הרבה יותר היה גורלה של רשות השידור ההיא שהשלושה הנ"ל האלה ניצבו בראשה. היא הפכה ל-ז"ל. על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור "כאן" 11 בראשותו של המנכ"ל אלדד קובלנץ. מדהים. מדובר בהיסטוריה שלילית חסרת תקדים בעליבותה בתולדות השידור הציבורי לדורותיו של מדינת ישראל.         

טקסט תמונה : נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל (2014 – 1928) שימש יועצו החכם, היעיל, ובעל הניסיון של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. ה- "שוּעָרֶבּ" הענקי שלו היה סמלו המסחרי. הערה שלי : התמונה הזאת צולמה ב- 1971. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יוסף "טומי" לפיד ז"ל (2008 – 1931) מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979. הוטל עליו עוֹל טלוויזיוני כבד ו- כפול ב- 1982, סיקור עיתונאי במקביל של שתי משימות שידור ענקיות שלא היה לו בהם כל ניסיון קודם. היה מדובר ב- ניהול רשות שידור שהייתה מורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל" (שני הגופים שידרו בשתי השפות עברית וערבית) ואשר העסיקו יחדיו כ- 2000 (אלפיים) עובדים בעת סיקור מלחמת לבנון ה- 1 ובמקביל באותו הזמן סיקור של רשות השידור אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל של מונדיאל ספרד 1982. הערה שלי : התמונה הזאת צולמה בתחילת חודש יוני של שנת 1982, יומיים אולי שלושה לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן מי שהיה האחראי הראשי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שקודם לכן הדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל של יוסף בר-אל ביוני 2002 למשרה הרמה והאחראית של מנכ"ל רשות השידור מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. לפני 19 שנים ב- 2001 בעידן הַנֶפֶל ההוא של שני המנכ"לים ההם רן גלינקא יבד"ל ויוסף בר-אל ז"ל, החלה הספירה לאחור. ב- 2005 היה כבר ה-Count down הזה בעיצומו בעת שהריץ את ה- Replays של עצמו שוב ושוב, ועסק ב- היכחדותו ונפילתו של השידור הציבורי ההוא של מדינת ישראל במתכונת ההיא שכללה יחדיו מאז 1969 את הטלוויזיה הישראלית הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת בראשותו של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969. שר ההסברה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) בממשלת גולדה מאיר היה האיש שמינה ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג למנכ"ל רשות השידור הראשון בתמיכתה המובהקת של ראש הממשלה גולדה מאיר. רשות השידור הפורחת ההיא רוויית תקוות ב- 1969 הפכה ברבות השנים לרשות שידור כושלת, פוליטית, ומושחתת. רשות השידור המושחתת והגוססת ההיא בעידן של המנכ"ל הכושל שלה יוני בן מנחם נסגרה על פי חוק ב- 2014, ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן. פרופסור דָוִד הָאן התמנה אז ב- 2014 ע"י ממשלת ישראל לכוֹנֵס הַנְכָסִים הרשמי של רשות השידור. פרופסור דוד האן מינה את מר יוֹנָה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור שנסגרה כאמור על פי חוק. ב- חודש מאי של שנת 2017 נשמה רשות השידור ז"ל ההיא את נשימותיה האחרונות ו-מתה. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11" בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה התרחשות לא פחות ממדהימה בימים ההם שבין 2002 ל-2003, כאשר אז בתום 32 שנות שירות שלי יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, נטשתי בטריקת דלת. עזבתי לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם כן על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים לסלק את רן גלינקא, ו-למנות במקומו את יוסף בר-אל). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים לשאת במשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר, ולא בהפתעה : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אלה שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים. ממשלת ישראל החליטה להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) העניק תמיכה משפטית מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו הַמֵבִיש של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרָם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, הבלתי מתקבל על הדעת, המקצועי – טלוויזיוני והמוסרי – פוליטי ששרר ו-נָסָב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים במובן השלילי של ההגדרה (!). ובכן, בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא מאז פרשה את כנפיה ב- 31 במארס  1969 גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה בנוסף על רדיו "קול ישראל" הוותיק בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל, התחוללו האירוע ההוא והסערה ההיא חסרת התקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצבו אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט. השַר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור בממשלה ההיא של אריאל שרון ב- 2002 היה רענן כהן. לא היה כדבר הזה, עסק מחורבן שכזה, מאז ומעולם בקורות ותולדות רשות השידור ז"ל ההיא.

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנָמוֹג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נָמוֹגוּ כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות,  האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב. לא כולם, רובם). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו, וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימין נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.  

מעשה בראשית: לזכור ולא לשכוח את רשות השידור ז"ל ההיא המנוונת (מורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל") בשנים 2005-2001 תחת מנכלותם, ניהולם, ומנהיגותם של שני המנכ"לים הכושלים ההם את השידור הציבורי ההוא, רן גלינקא הָחוֹבְבָן ויוסף בר-אל הָמוּשְחַת (שניהם היו כושלים וניגפים מסיבות נוספות). ב-מארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא (תא"ל במיל.) ומינה במקומו למִשְרָה העיתונאית הרמה והאחראית של מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל את יוסף בר-אל. חלפו שלוש שנים. ב-2 במאי 2005 הדיחה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון גם את יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל רשות השידור בגין אישומים של שחיתות ושוֹחַד מַסָךְ, כשעדיין נותרו שנתיים ו-חודש אחד לסיום תקופת כהונתו החוקית בת חמש שנים. על הקיר באוֹפֶק הרחוק הייתה פרוסה כבר כתובת ענק בת ארבע מילים, "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". דינה של רשות השידור המושחתת והַמְנֻוֶונת ההיא בראשות המנכ"ל שלה יוסף בר-אל נחרץ ו-נגזר להיחרב. עיתונאי רשות השידור ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" (לא כולם, רובם) באותה התקופה ההיא בת ארבע השנים ההן שבין 2001 ל-2005 נאלמו דוֹם בצידי הדרך ושתקו כאילו היו עיתונאים בארגון ה-או"ם. גם גורלם נגזר לשבט.    

מעשה הרמאות והשחיתות הזה התחולל ו- קרה מזמן, ביום חמישי – 22 ביולי 2004, תחת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002, אולם נותר עדיין בלתי נשכח. גם בגלל שתועד לפני 16 שנים ע"י עיתונאית "הארץ" ענת באלינט. בתאריך ההוא של 22 ביולי 2004, תיעדה ו-פרסמה העיתונאית החרוצה והנמרצת גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הָאָרֶץ", שכותרתו זועקת לשמיים, כלהלן : "…ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חברת רואי החשבון "ברייטמן – אלמגור", הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון ב- 2002 לעומת 200 מיליון כפי שמופיע בדו"ח של חברת "ברייטמן – אלמגור"…". בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "…זאת הפעם הראשונה ש-יו"ר רשות השידור אברהם נתן (איש "הליכוד", אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל המכהן יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון…". כלומר, לא סיפר את האמת לוועד המנהל של רשות השידור אודות מצבה הכספי הנואש של רשות השידור שהוא יוסף בר-אל מְמַנְכֵּל אותה. יוסף בר-אל פשוט שיקר. מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה אז לכל כתב הגנה של רשות השידור ז"ל ההיא בראשות יוסף בר-אל. היה ברור לכולם שמדובר בניהול מסואב ומושחת של רשות שידור מושחתת ע"י מנכ"ל מושחת בשם יוסף בר-אל. ענת באלינט החרוצה והיסודית עשתה את עבודת התחקיר שלה במקום עיתונאי רשות השידור (אולי לא במקום כולם אבל במקום רובם, גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל") והגישה להם אותו על מגש של כסף, אולם אלה המשיכו להשתכשך במימי המדמנה העכורה המושחתת והמנוונת של רשות השידור ז"ל ההיא, כאילו לא קרה ולא קורה מאום, וכאילו מדובר ב-יַמָת קוֹדֶש וב-בִּימַת קוֹדֶש בארץ הקוֹדֶש, הקרויה, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". טינופת אחת גדולה.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא ולא לשכוח : 22 ביולי 2004. עיתון "הארץ". כותרת בעיתון "הארץ", כלהלן : "הגירעון של רשות השידור פי שישה ממה שהציג בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35.000000 שקל ב- 2002 לעומת 200.000000 כפי שדווח ב-דו"ח רואי החשבון". העיתונאית החוקרת והנמרצת גב' ענת באלינט חושפת במדור הכלכלה של עיתון "הארץ" ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לא סיפר את האמת אודות התנהלותו העלובה והבלתי אחראית וגם לא אודות מצבה הכספי הנואש של רשות השידור ל-אנשי וועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ידיעה מדהימה של העיתונאית ענת באלינט המתפרסמת בעיתון "הארץ". ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : חודש מאי של שנת 2005. כותרת של כתב אישום ענק מתפרסם ב- 17 במאי 2005 בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" פרי מלאכתם של שני העיתונאים אמנון דנקנר ודן מרגלית : "עברתם כל גבול". בגוף הכתבה ההיא נאמר ע"י אמנון דנקנר ודן מרגלית כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". ובכן, ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נורא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו האגואיסטיות, הפרטיות, והאישיוֹת שלו) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המסך של מנהיגיהם, מעשים שהסתירו את אוֹר הָשֶמֶש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא, שילמו לבסוף את מלוא המחיר. כידוע, המנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל רשומים ומתועדים בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן. ספק אם נסיבות הזמן הנוכחיות של השידור הציבורי של "כאן 11" יכולות ו/או מוכשרות לשמש ולהיות מרפא לחוליים ולכישלונות ההם של שני המנכ"לים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005-2002 ויוני בן מנחם בשנים 2014-2011 שבסופו של דבר הודחו וסולקו בבושת פנים מתפקידיהם. האם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז יכול להתקיים כאן חזון של Happy end טלוויזיוני ציבורי(?). ספק רב. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

ימי בראשית ההם של רשות השידור ההיא שכללה לראשונה יחדיו בשורותיה מאז 1969 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת גג ניהול משותפת בראשות מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג התמנה למנכ"ל רשות השידור ה-1 ב-31 במארס 1969 לתקופה של חמש שנים ע"י שר ההסברה ישראל גלילי ובאישורה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. 

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל ההן של 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

תזכורת : חנוך גבתון ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פנכה.  

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי – ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים עד 31 במארס 1974. עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל ירוד, כושל, לא מוכשר, ובלתי מוצלח בעליל של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מ- חודש יולי של שנת 2014 ועד חודש מאי של שנת 2017 פעלה רשות השידור ההיא תחת עוֹל של צו פירוק ו-מעמסה של כונס נכסים, הלוא הוא פרופסור דוד האן. 

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45 בתמונה) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם ז"ל (2018 – 1925. היה חבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ומי ששימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי בעת פגישות המחקר שלי אז עִמוֹ, כלהלן : "…גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…היה במה להעריץ אותו…". מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972 – 1970. זוהי הנהלת רשות השידור במקום מושבה הישן בבניין רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי דאז בראשות המנכ"ל ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון תבד"ל, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל יבד"ל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

—————————————————————————————-

פוסט מס' 1033 : הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו האגואיסטיות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המסך של מנהיגיהם, מעשים שהסתירו את אוֹר השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא, שילמו לבסוף את מלוא המחיר. כידוע, המנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם הודחו וסולקו מ-כיסאם הַרָם ע"י אותן הממשלות ואותם ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכֵּס הַרָם של מנכ"ל רשות השידור. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל והנימוקים לסילוקם והדחתם רשומים ומתועדים בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.  

פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

הקדמה (מאוחרת).

פוסט מס' 1033. מבוכה ובהלה גדולה שוררות בשורות ממשלת הפארטאץ' של מדינת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושותפו בני גנץ לאחר שהתברר כי בימים האחרונים כמות הנדבקים ביממה אחת בלבד בנגיף הקורונה חצתה את רָף המספר הדמיוני של 5000 (חמשת אלפים). עידן מגיפת נגיף הקורונה במדינת ישראל מעפיל לשיאים חדשים ומסוכנים ביותר : ב-שוּרָה הקידמית בחזית הקרב מול מגיפת הקורונה ניצב פרופסור רוני גמזו החכם, המוכשר, ובעל ידע עצום במדע הרפואה, אבל כמעט לבדו ו-בודד. בשלב התחתון בסולם הרחק מהחזית עומדת ממשלת ישראל. מדובר בשֵכֶל בריא, היגיון ישר והגיוני, ומחשבה ציבורית מסודרת ומתמטית של פרופסור רוני גמזו שנלחם בהתמודדות הזאת כ- Grand master במשחָק השח-מט מול ממשל כושל רווי חישובים פוליטיים קטנוניים במציאות מורכבת ומסובכת, רפואית וכלכלית. (פרופסור רוני גמזו אל תוותר לפוליטיקאים. רובו של העם ניצב ל-ימינך !!!) מציאות בה מגיפת הקורונה המשתוללת בכל עוּזָה במדינת ישראל אולם הממשלה בראשות בנימין נתניהו ושותפו בני גנץ, מנהלת בימים אלה את המדינה בחוסר תיאום, חוסר אחדות ו-היעדר כישרון נורא. שניהם עסוקים במאבקי כוח של הורדת ידיים ובמתמטיקה של המנדטים המפלגתיים. ממשלת בנימין נתניהו את בני גנץ בהתנהגותה הרשלנית, ההססנית, וההפכפכה נושאת עִמָה בְּשוֹרוֹת מאוד לא נוחות לאומה בפרוס שנת תשפ"א. הממשלה הפריטטית המגוחכת הזאת של בנימין נתניהו ובני גנץ רבת שרים וסגני שרים (כ- 70 שרים וסגני שרים) ו-גם רבת מריבות, סכסוכים, מחלוקות, ואי הסכמות. [די היה לראות ולשמוע השבוע את הוויכוח המר, המכוער, והמלוכלך שניהלו ביניהם בכנסת שר המשפטים אבי ניסנקורן (כחול / לבן) והשר המקשר ומ"מ יו"ר וועדת השרים לענייני חקיקה, דודי אמסלם (ליכוד), שזעק בגרון ניחר לעברו של אבי ניסנקורן, "…לא אאפשר להעלות הצעות חוק עד שייפתרו המחלוקות בין כחול/לבן ל-ליכוד…"]. שָרֵי ושָרוֹת הממשלה הדלה והמסוכסכת הזאת בינם לבין עצמם ובינם לבין הציבור בראשות בנימין נתניהו ובני גנץ', פועלת בוואקום כבר זמן רב כשהיא בכלל נטולת תקציב. תקציב המדינה טרם אושר. מדובר בממשלה מגוחכת חסרת יכולות, ניהול, והכוונה, ש-לא התכנסה כבר יחדיו לישיבה מסודרת מזה חמישה שבועות. עסק עלוב. בושה וחרפה. מדובר בשלטון ממשלתי מחורבן, כושל, ודַל שניצב מול חברה ישראלית שסועה, מבותקת, מבותרת, מפולחת, ומרוסקת. אומה שמורכבת מ-יותר מ-תריסר שבטים שאין בהם אחדות וטיפת אהדה איש לרעהו – ושלטון שאיננו מסוגל לנהל, לאחֵד, ולהוביל. אנחנו רואים עַם עייף ומיואש הניצב בימים אלה מנגד ולא עולה על הבריקדות מול השֶפֶל הנורא הנגלה לעיניו. לא יהיה כאן Happy end. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

פוסט מס' 1033.

הערה 1 : הבלוג עלה לאוויר לראשונה בחודש יולי 2012.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן ולאפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות, אמינות, ו- מהימנות כתיבת הבלוג על ידי נשענת ומתבססת על ניסיון אישי ו-קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה (YOASHTVBLOG.CO.IL) על ידי, נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס שחקרתי וכתבתי, ואשר קרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ בתום פגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה בסידני אוסטרליה לקראת ההפקה הרחוקה המורכבת והמסובכת והכיסוי ושידורי הטלוויזיה הבינלאומיים המתוכננים (גם שלנו) את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי והרחבתי את המחקר והכתיבה לאין שיעור בתום אולימפיאדת סידני 2000 (נמשכה 17 ימים) עם שובי לארץ עם סיום המשחקים האולימפיים של סידני 2000, ב- 3 באוקטובר 2000, ולאחר ההפקה והכיסוי הנפלאים של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית הבלתי נשכחת SOBO. קבוצת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) הייתה מאורגנת, מאומנת, ומתורגלת להפליא, בעלת ידע וניסיון טלוויזיוני עצום ורב, מצוידת בטכנולוגיה חדשנית ומאוישת ב-כוח אדם יעיל ו-מאומן לקראת ביצוע המשימה הממושכת והמורכבת, וכללה בתוכה כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות + 65 ניידות שידור + 5000 (חמשת אלפים) עובדים. בראש קבוצת SOBO ניצב מהנדס הטלוויזיה הספרדי המוכשר, בעל ניסיון עצום בתחום, ואיש רב מוניטין בשם מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero) . חמש עשרה (15) שנות המחקר והכתיבה על ידי את הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הסתיימו בזמנו היכן שהוא ב- 2013, אולם הם טרם נגמרו באמת. אולי הם לא ייגמרו ולא יסתיימו לעולם כל עוד ומשטרת מינכן לא תפתח את הארכיון הסודי שלה לציבור הרחב. כל מיני פרטים ועובדות חשובים הנוגעים לרצח המתועב של 11 הספורטאים הישראליים האולימפיים ז"ל ע"י 8 רוצחים מארגון "ספטמבר השחור" נותרו עדיין חסויים. לא שיערתי בשנת 1998 כי עבודת המחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה המפורטת על ידי הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", תימשך כ- 22 שנים. ועדיין נמשכת.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 1033 : הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 1033. תקופת ילדותי ונעוריי. הימים ההם שחלפו  לבלי שוב. פוסט מס' 1033. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

 נֶאֱמָנוּת. "הַאָדָם והָכֶּלֶב. ו/או הָכֶּלֶב והַאָדָם". כל ניסוח טוב. ילדות ונעורים. אנוכי בן יותר מ-82 היום. נולדתי להוריי משה בלינדמן ושרה פרס ב-ה' סיוון תרצ"ח ב-קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אז הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. גדלתי, צמחתי, למדתי, התחנכתי, ועבדתי ולימים הייתי חקלאי כמו אבא שלי בקיבוץ אפיקים : מספויני'ק ורפתן. האהבה, הדאגה, והטיפול המסור באוכלוסיית בעלי החיים ששירתו אותנו בימים ההם בקיבוץ אפיקים סוסים וסוסות פְּרָדִים ופִרְדוֹת, פָּרוֹת, וכְבָשִים ומתן כבוד והערכה להם, היוו כ- ציווי וכ-נֵר תמיד לרגלי כל חברי ובני הקיבוץ. האוּרְוָוה, הרֶפֶת, והדִיר היו לעיתים כמו ביתנו השני. פוסט מס' 1033. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו קודם לכן את מנכ"ל רשות השידור הזמני הכושל ההוא רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. צו ו-תקופת המינוי הנ"ל מתועדים במסמך מהימים ההם של ה- 2 ביוני 2002, עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל בגין שחיתות ושוחד מסך. דו"ח ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם ומתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2002 מונח מזה 18 (שמונה עשרה) על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת. זה לא היה כל כך מזמן. הפרופסור והמדען והאיש היקר המדהים רוני גמזו מול הח"כ מיקי זוהר העסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הממשלתית, ועבד נרצע של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תיכנע לפוליטיקאים הקטנים. האוּמָה ואלוהים איתך (!). 

פרופסור רוני גָמְזוּ אל תיכנע לעולם לעסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הח"כ מיקי זוהר, אחד החנפנים הראשיים לראש הממשלה בנימין נתניהו (!). הח"כ מיקי זוהר הוא עבד פוליטי נרצע. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תוותר ולא תרים את ידיך לאות כניעה בפני הפוליטיקאים הקטנים הניצבים היום בראש מדינת ישראל. פרופסור רוני גמזו אתה אדם חכם ו- כֵן, איש של אֶמֶת, מדען דָגוּל ובר סמכא, רב ידע ידע ומוניטין. העם בישראל לא רק מאמין וסומך עליך אלא גם ניצב לימינך (!!). אל תוותר. לא רק האוּמָה עִמְךָ, גם הקב"ה יתברך שמו מלווה אותך. אנחנו אוהבים אותך פרופסור רוני גמזו, רואים בך מנהיג אמיץ ויישר דרך, ו-סומכים עליך ועל כל מהלכיך הרפואיים – מדעיים ב- % 100. אנחנו כולנו מברכים אותך באותה הברכה שברך אלוהים את יְהוֹשֻעַ בִּן נוּן בטרם החל בכיבוש ארץ ישראל, ככתוב בתנ"ך ב-ספר "יהושע" פרק א' : "…חֲזַק וֶאֱמַץ…אל תערוץ ואל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲֹשֶר תֵּלֵךְ…". פרופסור רוני גמזו היקר אל תיכנע ואל תוותר (!). אשנה ואומר שוב : העַם אִיתְּךָ (!).

הייתה לי חוויה גדולה להכיר את נֵרָה. אין נאמנות טְהוֹרָה יותר מנאמנות של כלב ו/או כלבה לבעליו.

ב- 1992, גוּר בני ורעייתו יָסְמִין ז"ל קיבלו גורת כלבים קטנה ויפה של כלבה מגזע Ridgeback, אימצו אותה אל לִבָּם והחליטו לקרוא לה נֵרָה. הם גרו אז ברחוב טהון בקריית יוֹבֵל בירושלים יחד עם שני ילדיהם ונֵרָה. מעולם לא ראיתי קודם לכן ולא חזיתי בעדות שכזאת, נאמנות ואהבה עד אין קץ של כלב לבעליו, כפי שעשתה זאת נרה והפגינה את תכונותיה אלה כלפי גור ויסמיני ז"ל. פעמים רבות נקראתי בימים ההם ע"י בני גור לסייע להם בגידול נֵרָה, ולהוציא אותה לטיולים יומיים ברחבי קריית יוֹבֵל. נֵרָה גדלה והפכה להיות כלבה יפהפייה. בחוש השישי שלה היא הבינה שאנוכי אביו של גור ושאני אוהב אותה כפי שגור ויסמיני ז"ל אוהבים אותה. בכל פעם שהייתי מגיע לחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים בטרם הטיול המשותף של שנינו היא הייתה פורצת בבכי של שמחה געגועים אליי, ממש בוכה כשהיא רצה מאושרת ונרגשת בחצר הבית מצד לצד כאילו איננה יודעת את נפשה מרוב אושר ושמחה, ואז פוסעת אליי, ומלקקת את פניי. תמיד נישקתי אותה. בני גוּר תמיד היה נוהג להגיד לי, "…אבא, תדע לך שמכולם נֵרָה הכי אוהבת אותך…". כלבים אינם טועים באינטואיציה שלהם. נֵרָה ידעה בדיוק מי אני והשיבה לי אהבה תחת אהבה. אהבתה אליי הייתה נטולת אינטרסים. אהבתה הייתה טהורה. היא ידעה לדבר עמי. לא בשפתי. בשפה שלה. היא הייתה כלבה יפת תואר, אהובה, ונאמנה עד כלות. אהבתה ונאמנותה למשפחה שלנו וראשית דבר לגוּר ויסמיני ז"ל הייתה כבירה ו-טהורה לגמרי כדרכם של כלבים. היא לא ניהלה חשבונות ולא עשתה כל חישובים. היא הייתה תמימה ופעלה אינסטינקטיבית. היא לא ידעה מתמטיקה ולא ידעה ולא רצתה להסוות ולהסתיר את רגשותיה כלפינו. נרה הייתה תוצר פלא של הטבע ובת מזל שבעליה היו גור בני האמצעי ורעייתו לעולם בלתי נשכחת יסמין ז"ל. דִמעותיי מרטיבות את המקלדת בכל פעם שאני נזכר באישה המופלאה הזאת יסמיני ז"ל. בכל פעם שהגעתי לביתם של גור ויסמין ברחוב טהון בירושלים ו-נֵרָה הייתה בוכה ומשתוללת ונִרְגֶשֶת משמחה, נזכרתי תמיד בספרו ההוא של ז'ול וורן "הקברניט הצעיר". נֵרָה התנהגה ופעלה על פי תורת יחסי הגומלין השוררים בין האדם לכלב. אינסטינקט האהבה והנאמנות שלה לגור ויסמיני ז"ל היה כ- צו מולד : "אהוב אותי – ואני אוהב אותך". מעולם לא ראיתי כלבה עירנית, תוססת, וחכמה כמו נֵרָה. נֵרָה הייתה נאמנה ב- % 100 לגור ויסמיני ז"ל. היא העריכה, העריצה, ואהבה את שניהם את שני בעליה עד מוות. נאמנותה לגור ויסמיני ז"ל הייתה טהורה ונקייה מכל חישוב כזה או אחר. מעולם לא ראיתי יכולת וכישרון מדהימים כמו של נרה להביע את אהבתה, הערצתה, ונאמנותה באמצעות תנועות גופניות כל כך החלטיות ונמרצות. בכל מפגש שלי עמה היא לא הסתירה ולא הסוותה את ריגשותיה. היא מייד אמרה לי בשפתה שלה ובהתנהגותה המאוד מוחצנת שלה, "יואש אתה אבא של גור, ו-אני אוהבת אותך", ובוכה מ-אוֹשֶר ו-שִֹמְחָה. מעולם לא ראיתי תופעה כזאת של קשר כל כך חם, ישיר, והגון בין אדם לכלב. גור ויסמיני ז"ל הוכיחו חד משמעית ש-כלבה בחברת בעליה שאוהבים אותה אהבה כֵּנָה ועזה הופכת לאדם. כלב ללא בעלים נותר כלב. נֵרָה הייתה כלבה ובת משפחה שלנו מיוחדת במינה. אהבנו אותה והיינו קשורים אליה בכל נימי נפשנו. נֵרָה בעלת נפש טהורה נולדה ב-1991 ומתה ב- 2003. היא ידעה שאנחנו אוהבים אותה מאוד. גור ויסמיני ז"ל לא אימצו אחריה כלב ו/או כלבה אחרים. יסמיני האהובה שלנו ז"ל מתה ממחלה קשה ב- 2017 בהיותה צעירה, רק בת 46. בני גור אלרואי יבד"ל הוא היום דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

טקסט תמונה (1) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בטיול משפחתי משותף בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : נרה. כלבה יפהפייה, עירנית, נאמנה ואהובה מגזע Ridgeback. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (4) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גוּר וילדתו התינוקת יובל יחדיו עם נֵרָה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים ליד הַמְלוּנָה של נֵרָה. הכלבה המיוחדת, הנהדרת, הנאמנה, המסורה והיפה הזאת זכתה לבעלים נהדרים בני האמצעי גור אלרואי יבד"ל ורעייתו יסמין אלרואי – לרר ז"ל שאהבו אותה, טיפלו בה כבת משפחה, והראו לה את אהבתם. כלב שיש לו בעלים אוהבים ומסורים הופך לאדם אוהב נאמן. נרה הייתה כזאת. היא הפכה לבת אנוש.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אנוכי, הפרה מרוקה שיאנית החלב בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, והכדורגלן הברזילאי רב המוניטין והידוע בכינויו "פֶּלֶה". פֶּלֶה זכה עם נבחרתו ברזיל  שלוש פעמים במונדיאל הכדורגל העולמי ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 במכסיקו. שמו האמיתי של פֶּלֶה הוא אדסון אראנתז דו נאסימנטו.

גורלותינו של פלה ושלי הצטלבו ונפגשו שלוש פעמים במסגרת טלוויזיונית בינלאומית. בפעם הראשונה ב- 1978 בבואנוס איירס במונדיאל ארגנטינה 78', בפעם השנייה ב- 1982 במדריד במונדיאל ספרד 82', ובפעם השלישית ב- 1986 במכסיקו סיטי במונדיאל מכסיקו 86'. בפעמיים האחרונות הוא היה פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO ואנוכי הייתי המנווט והמפיק והעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית (ראה בהמשך).

ילדות בקיבוץ אפיקים. הרועה יצחק פוריץ (פורת) חוזר מהשדות עם העדר הביתה לדיר בקיבוץ אפיקים בעונת ההמלטות.

לא היה ילד ונער בקיבוץ אפיקים שהחמיץ בימים ההם את ה-אִימָאוֹת החוזרות לדיר מהרעייה בשדה, והמפגש המרגש עם הטלאים הקטנים שלהן שהיו עדיין יונקים. מראה מרגש ו-משובב נפש בילדותי, ו-בלתי נשכח.

1959-1962. ענף הרפת המפותח בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אנוכי רפתן. 

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני". לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין ז"ל, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל העיר ואמר לוֹ פעם, "…רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵווין ז"ל לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות. רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, ובעל מקצוע סוג א' א'. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי ז"ל, ואליעזר סקלס ז"ל. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים  ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של טוהר ושל דבקות במשימה. לדייוויד בן-מן ז"ל ולבנו בכורו יוּבָל ז"ל היה כלב זאב בשֵם יָרִי. בקיבוץ הסתובבה שמועה שהאב ובנו אימנו את כלבם יָרִי לגנוב סלק בהמות מהרפת של רודיק ולהביא בפיו את פרי האדמה המתוק והטעים לאורווה, שם המתינו לו האב דייוויד והבן יובל. הכלב החכם עשה את הדרך מהאורווה לרפת ובחזרה שוב ושוב בהתגנבות יחידים כשהוא נושא בשיניו החדות את הגידול החקלאי, סֶלֶק הבהמות הכבד, עבור הסוסים שנחו באורווה בתום עוד יום עבודה קשה ומאומץ. איש לא הרגיש בדבר ואיש לא ראה את האירוע. הסוס ו/או הסוסה הם ברייה אלוהית יפהפייה שעומדת על רגליה כל חייה. סוס רובץ הוא סוס חולה. הסוסים והסוסות אינם רק יפים, הם חרוצים, לא מפונקים, אינם יודעים להתלונן, לא יודעים לבכות, ויודעים לעבוד קשה. כל ילדי קיבוץ אפיקים בימים ההם הכירו את הסוסים והסוסות היפהפים והחרוצים והחרוצות כמו נַרוּצָה, תְּמוּרָה, שִיבּוֹלֶת, נוֹעָרָה, בּוֹיְצִ'יק, חַסוֹנָה, שַחַר ואחרים ואחרות שתרמו תרומה מכרעת להתפתחות ושגשוג החקלאות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. ובכן, יָרִי הכלב הנאמן היה חכם דיו כדי להתל בחקלאים שהסתובבו בשטח שבין האוּרְוָוה לרֶפֶת ו/או בין הרפת לאורווה. כמו כל כלב נאמן גם יָרִי מילא את משימתו במומחיות ובהצטיינות רבה, אלא שאינני יודע אם מדובר בהיסטוריה אמיתית שהתרחשה פעם בקיבוץ אפיקים, ו/או שמא באגדה.

טקסט תמונה : 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 72 שנים. דוד ברונטמן (בן-מן) משמאל מוותיקי הקיבוץ פותח תלמים באחד משדות קיבוץ אפיקים ומוביל סוס המושך מאחוריו מחרשה וחורש. ילדים מסייעים לדוד ברונטמן (בן-מן) להובלת הסוס וסופגים את האווירה החקלאית בקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. זהו חבר קיבוץ אפיקים קָזְיוּק קֵז ז"ל (שמו העברי היה אברהם כרמי אבל כל הקיבוץ קרא לו "קָזְיוּק") נוהג בטרקטור שנקנה בחו"ל בארה"ב, "Farmel" (מודל אמריקני כמובן), ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התִּלְתָּן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בתעשיית טלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן היבט הממון הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. ובכן, אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי  8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם ב-א"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו בעצם צל"שים. הנה אחד מהם בתום מבצע השידורים הישירים הממושך בן כשלושה שבועות ו-המרוחק, המורכב, והמסובך של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מעמדות שידור באצטדיונים האולימפיים של דרום קוריאה, את תחרויות אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל"ש שמנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל כתב ושלח לי בתום הפקת 132 שעות שידורים ישירים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות אולימפיאדת סיאול 1988 שנערכו במשך 17 ימים בין 17 בספטמבר 1988 ל- 2 באוקטובר 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם מר חיים יבין יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי, ורבים אחרים אודות הצלחתם ושגשוגם. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (ל-צַד כישרונם הגופני המדהים והמיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ בהיותו בן 30 במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הוא היה אז בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ"ק של דם, לעבר אברי גופו. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה והבנת התופעה הפיסיולוגית הנ"ל : לֵב של אדם ממוצע פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט, הוא ואנוכי, כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו האלוף האולימפי והרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, כלהלן : "…מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון…". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק (בן 70, בתמונה) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק אלוף אולימפי ושיאן עולם נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין, לובש גופייה מס' 903) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון (מס' גופייה 607) והרץ הבריטי גורדון פירי (מס' גופייה 182). (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. אגף ב-משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין ל-אמיל זָטוֹפֶּק ורעייתו דָנָה זָטוֹפְּקוֹבָה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור איש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה" .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי עונה בעונה 14 / 13 טון (כ- שלושה עשר אלף עד ארבעה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 60 שנים והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו. קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מאי / יוני 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי יחדיו עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה ב- IBC במכסיקו סיטי במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב- International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. פלה שימש במונדיאל 1986 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO. שוחחנו ארוכות על הקריירה האישית המפוארת שלו בנבחרת הלאומית של ברזיל (זכה עם נבחרתו ברזיל בשלושה גביעי עולם במונדיאל שוודיה 1958 בהיותו בן 17 וכמה חודשים, במונדיאל צ'ילה 1962, ובמונדיאל מכסיקו 1970) ובקבוצתו סאנטוס ועל התפקיד המורכב והמסובך של פרשן כדורגל בטלוויזיה. היה מדובר בשחקן כדורגל המעוטר ביותר בהיסטוריית הכדורגל הבינלאומי אך לפני הכל פגשתי אדם וספורטאי צנוע ועניו. פֶּלֶה הוא ראשית דבר אדם דָגוּל בעל אישיות מזהירה ומבורכת (!).   (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על קצה המזלג: מהות פרשנות הכדורגל והכדורסל בימים ההם בזמן ההוא שחלף לבלי שוב.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה בעת שידורים ישירים – הכרחי. יש החולקים על כך. אני סבור שהצבת פרשן נחוצה בתנאי שהוא מוכשר דיו להוסיף מידע חדש לצופיו מעבר לאינפורמציית השידור ה- Play by play של השַדָּר המוביל שלו. פרשן שמפר את כלל "המידע החדש" הופך מייד למעמסה על קו השידור, נשמע כפטפטן ונתפש כמיותר. הובלתי מאות רבות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות ביותר מ- 150 ערים הפזורות ברחבי תבל בתקופת שנות שירות ארוכות את השידור הציבורי. באצטדיוני הכדורגל, הכדורסל, הא"ק, השחייה, וההתעמלות בעולם הגדול ראיתי אין סוף עמדות שידור שנבנו תמיד עבור שדר + פרשן ו/או אפילו שני פרשנים. מנהלי תעשיית הטלוויזיה מזה שני דורות מבכרים להפקיד את שידורי הספורט הישירים בידי שדר ופרשן שתפקידם ליד המיקרופון נכרך כבר בנשימה אחת. לבטח בעידן הטלוויזיה המודרנית. פרשנות הספורט היא מומחיות. בעיקר כשמדובר בשני משחקים פופולאריים כמו כדורגל וכדורסל. קל הרבה יותר לתאר את המתרחש על כר הדשא ופרקט הכדורסל באמצעות תמונות ה- Video הטלוויזיונית מאשר לפרש אותן. ככל שהמשחק מוכר וידוע יותר לציבור כך קשה יותר להסביר אותו. מן ההיבט הזה תפקידם של פרשני א"ק, שחייה, והתעמלות כמו מוּלי אֵפשטיין, גִלעד וויינגרטן, יעקב "זָ'ִקי" ווישניה, וברוך "בוקי" צ'יש קל ופשוט יותר ממשימת הפרשנות של דני נוימן וגור שלף. וזאת מפני שהם מפרשנים ענפי ספורט שרזי וסודות הביצוע שלהם מורכבים ונסתרים מהעין הממוצעת של האדם וצופה הטלוויזיה באשר הוא. ענפי הא"ק, השחייה, וההתעמלות הם הנחשבים ביותר, המרתקים ביותר, ומעוררי עניין עצום במשחקים האולימפיים לדורותיהם אך באופן פרדוקסלי הם נדחקים לשוליים במדינת ישראל.

מרדכי שפיגלר נתקל בכך כששימש פרשן הכדורגל הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1970. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגמר ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteka) במכסיקו סיטי בין ברזיל ואיטליה הצהיר בפני דן שילון, "…כי הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של תוצאת תיקו 0:0 היא זאת שתוביל…". קלישאה מדויקת והגיונית מנקודת מבט מתמטית, אך צריך לזכור שלא הציבו את מרדכי שפיגלר כפרשן בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 כדי לייצר אינפורמציית טריוויה. מרדכי שפיגלר היה בשעתו כדורגלן מחונן אחד מהטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל של מדינת ישראל אך אין בהכרח קורלאציה בין ההצטיינות על כר הדשא לבין הכישרון ליד המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה כדורגלן ואדם נבון שהביא עמו סתמיות, רפיון, ואמירות נדושות למיקרופון ובכך החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלוֹ לצֶקֶת את היסודות ולמסד את תורת פרשנות האמת של משחק הכדורגל בטלוויזיה. הוא התחכם והתעקש לפספס את שעת הכושר ההיא בהֶבֶל פיו. כדורגלן מוכשר שהפך להיות פרשן טלוויזיה סוּפֶּר טְרִיבְיָאלִי. תרומתו ברבות השנים כפרשן לשידורי הכדורגל הישירים בארבעה מונדיאלים שונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתכמה בגלל זוג עיניו ולא בשל מחשבת הכדורגל שלו. מרדכי שפיגלר ידע והבין כדורגל טוב יותר מרבים אחרים אולם הוא לא הצליח לתרגם את הידע שלו לשפת טלוויזיה. במידה רבה הצטייר כמין חוכמולוג. אף על כן פי שדרני הכדורגל שלי כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שמרון רחשו לפרשן מרדכי שפיגלר אמון רב ואהדה גדולה. עבורם הוא היה הבה יותר מפרשן. הוא שימש מעין תעודת ביטוח בעמדות השידור המבודדות ברוֹם האצטדיונים בחו"ל , במונדיאל ספרד 1982, מונדיאל מכסיקו 1986, מונדיאל איטליה 1990, ובמונדיאל  ארה"ב 1994. גיורא שפיגל היה שונה לחלוטין ממנו. מייד אגיע אליו.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. ה- IBC במדריד. פרשן הטלוויזיה שלי מרדכי שפיגל (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו עם הכדורגלן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה בגודל טבעי (מדובר כמובן ב- Blow up עשוי דיקט בו השחקן רב המוניטין מעניק שירותי פרסום לחברת הצילום agfa). את התמונה צילמה ידידתי המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה המזכירה הראשית של אמאורי דאומאס מנכ"ל איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה של דרום ומרכז אמריקה, OTI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת שלי מר מיכה לויירר (משמאל) ועם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי שפיגלר (מימין). ברקע משמאל זהו בניין ה- IBC הענק של Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1973. אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה / ספרד 1973. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה. השדר דן שילון (מימין) יבד"ל והפרשן המזדמן שלו משה לרר ז"ל (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר של הטורניר בו גברה יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1982 אינה לי גורלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפגוש שוב במונדיאל ספרד 1982 את הכדורגלן הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסינטו (ידוע בכינוי "פֶּלֶה" / Pele) מי שזכה עם נבחרתו שלוש פעמים בגביע העולם בכדורגל, ב- מונדיאל 1958 בשוודיה, ב- מונדיאל 1962 בצ'ילה , וב- מונדיאל 1970 במכסיקו. פגשתי אותו לראשונה כשהפקתי וניהלתי את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בבואנוס איירס את מונדיאל ארגנטינה 1978. ביקשתי ממנו חתימה. הוא חתם בדרכון שלי ליד החתימה של פרנץ פושקש. ב- 1982 הצטלמנו יחדיו. "פֶּלֶה / Pele" שימש במונדיאל ספרד 1982 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה TVGLOBO תמורת שכר של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. ברור שהתעניינתי אצלו וביקשתי את חוות דעתו אודות מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. פלה היה לא רק אלוהי הכדורגל בארצו בעת ההיא. הוא היה פיגורה טלוויזיונית בינלאומית רמת מעלה, בעלת מוניטין עצום, ו- בת סמכה. פרשנות הכדורגל שלו התקבלה כדברי אלוהים חיים. אף על פי כן טען באוזניי באנגלית סבירה כי פרשנות כדורגל היא אתגר אינטלקטואלי מפני שהמשחק הוא כה אהוב וכה פופולארי בציבור, ובעצם כל צופה טלוויזיה בסלון ביתו משמש גם פרשן של עצמו. לכן, הפרשן ניצב תמיד כמו השַדָּר המוביל שלו בקדמת הבימה, במרכז חלון הראווה הטלוויזיוני, כשהוא שטוף תאורת הזרקורים, ונבחן ע"י הציבור שאליו הוא פונה בכל מילה שפיו הוגה. פֶּלֶה / Pele אדם נבון, מאיר פנים, ומאופק (זה הרושם שהוא הותיר עליי בשלוש פגישותינו הקצרצרות אך המעניינות) הבין שטריוויה היא מלכודת פתאים בטלוויזיה ויש לחפש כל דרך להימנע מנְבִיבוּת על מנת להסביר ולהאיר את מהלכי המשחק מעבר לתיאורם ע"י השדר המוביל. הבעיה היא שצריך לעשות את זה בקצרה ובמינימום מילים. אין זה פשוט כלל ועיקר להיות שדר כדורגל ו/או כדורסל בטלוויזיה, לא כל שכן ו- על אחת כמה וכמה, פרשן כדורגל ו/או כדורסל בטלוויזיה שמבקש לפסוח על טריוויה ולצמצם את כמות המילים בהן הוא משתמש, מפני שמדובר בסיקור ענפי ספורט סוּפֶּר עממיים, פשוטים, ואָהוּדים. השדרים והפרשנים למיניהם צועדים לאורך ההיסטוריה הטלוויזיונית קצרת הימים על תֶּפֶר דק שמפריד בין שידור והתנסחות ממצה ותקנית לבין בִּרְבּוּר ופַטפטנות. רובם נכשלים. מעטים צלחו את הניווט האלקטרוני המורכב הזה ביניהם אבי רצון, אריה מליניאק, יורם ארבל, נסים קיוויתי כולם יבד"ל, ומאיר איינשטיין ז"ל.

טקסט תמונה : 21 ביוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. פֶּלֶה (Pele בן 29) נישא על כתפי אוהדים דקות ספורות לאחר שברזיל הביסה במשחק הגמר את נבחרת איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם בפעם השלישית בתולדותיה ובתולדותיו של פֶּלֶה. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. אנוכי יחדיו עם אחד משחקני הכדורגל הטובים בעולם בכל הזמנים הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פֶּלֶה), מי ששימש פרשן ראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO בטורניר הכדורגל ההוא. (צילום גב' אנה מריה אגירה מ- OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בעבר הרץ הימני בִּילִי רָיְיט (Bill Wright) הפך לפרשן טלוויזיה של ה- BBC וגם של ITV. שחקן הכדורגל הנערץ הזה סיפר לי בעת פגישה בינינו ב- Workshop שקיימו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות בלונדון באוקטובר 1975 (השתתפתי ב- Workshop הזה יחדיו עם הבוס שלי אז אלכס גלעדי) משהו אודות פרשנות כדורגל. לדעתו גם שדרי טלוויזיה בריטיים דגולים ומומחים בזירת הכדורגל בימים ההם כמו אמן הדרמה דיוויד קולמאן (David Coleman), בָּארִי דֵייוִויס, (Barry Davies) ו- הְיוּ ג'וֹנְס (Hugh Jones) היו זקוקים לפרשן לצִדָם. לא כל שַדָּר כדורגל בטלוויזיה וודאי לא כל צופה טלוויזיה מסוגל להבין ולעכל את מערכי הקבוצות, העמדה ותפקוד השחקנים, ומהלכי הכדור בהתמודדויות השונות שמובילים בסופו של דבר לכיבוש שערים. הכדורגל הוא משחק שמרני וחוקיו נשארו כמות שהם אולם שיטות המשחק השתנו גם השתנו. הפרשנות לדעתו חיונית. ואז הביא לדוגמא את המשחק ההוא שנערך ב- 25 בנובמבר 1953 באצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניגפה אנגליה מפני הונגריה בתוצאה 6:3. בילי רייט גרס שנבחרת הונגריה בשנים ההן של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בראשות הקפטן פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) ומאמנם גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) הביאה שיטת משחק בלתי מקובלת בימים ההם שדמתה ל- 4 – 2 – 4 במקום שיטת ה- WM המוכרת. "המאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום לא זיהה את שיטת המשחק ההונגרית החדישה ולא ידע לתת תשובות מתאימות ולכן הובסנו", אמר לי בילי רייט, והוסיף, "ספק אם שדרני ופרשני הטלוויזיה והרדיו של ה- BBC פִּענחו את חידת הכדורגל ההונגרית המתחוללת על כר הדשא ב- "וומבליי" לנגד עיניהם". הייתה פאוזה קלה ואז הכריז באוזניי את הסלוגן : "משחק הכדורגל הוא אולי פשוט אך נועד לאנשים חושבים".

אני מבקש לחזור לאותו הרגע ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי בעת משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, בו נעזר שדר הטלוויזיה דן שילון בפרשנותם של מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל. בעוד מרדכי שפיגלר מחמיץ את שעתו במחצית הראשונה של המשחק, מתגלה דווקא גיורא שפיגל המאופק והשקול במחצית השנייה כפרשן בעל עומק שמעמיס פחות על המיקרופון מ- מרדכי שפיגלר אולם יודע לאבחן ניואנסים. ברזיל כבר הובילה ביתרון 1:3 על איטליה אבל המגן האיטלקי הגבוה והקשוח גִ'יאָנִי פָאקֶטִי (Giacinto Facchetti) המשיך לשמור אישית לוחצת על הקיצוני הימני המסוכן של ברזיל זָ'אִירְזִינְיוֹ (Jairzinho). על פי הוראת מאמנו מָארְיוֹ זָאגָאלוֹ (Mario Zagalo) משך זָ'אִירְזִינְיוֹ במכסיקו 1970 שמאלה לעבר המרכז וגרר עמו את השומר האיטלקי שלו. נִפְעָר חלל באגף ימין של ההגנה האיטלקית. גיורא שפיגל בעל עין חדה הבחין בנעשה ואמר לדן שילון, "…תראה דן, ז'אירזיניו מושך עמו את פאקטי שמאלה בכך נוצרת פרצה באגף ימין של ה- הגנה האיטלקית שהופכת לפגיעה, ברזיל יכולה לכבוש משם שער…". הוא צדק. חלף זמן מה ולחלל הריק הזה הגיח בדקה ה- 87 המגן התוקף קָארְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ (Carlos Alberto) שקיבל כדור מדוד ומחושב מ- פֶּלֶה (Pele) והבקיע את השער הרביעי לזכות ברזיל. לשדר דן שילון לא היה כל ידע וכישרון להבחין בניואנס שכזה על כר הדשא. גיורא שפיגל הפך את עצמו בבת אחת לפרשן מדויק. ולא רק זאת, הוא היה מספיק עניו וצנוע כדי לא להתפאר בחזון פרשנות שלו. הרי הוא היה יכול לומר לדן שילון בקלות לאחר הבקעת השער ע"י קארלוס אלברטו, "דן, אמרתי לך…", אבל הוא לא התפתה להתהדר והחריש. גיורא שפיגל לא היה פטפטן.

לקראת מונדיאל מכסיקו 1986, מיניתי את גיורא שפיגל ויהודה שהרבני להיות פרשני האולפן שלי בירושלים לצדו של שני המגישים המובילים אורי לוי ואורלי יניב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אהד את אורלי יניב והטיל דופי מקצועי במינוי שלי את אורי לוי להוביל את הניתוחים והסטטיסטיקות, והפרשנויות באולפן מונדיאל מכסיקו 86' המנווט בירושלים. לעומתו, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצדי. אורי לוי ביצע את מלאכתו כהלכה לשביעות רצוני.

טקסט תמונה : דצמבר 1985. מכסיקו סיטי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. אנוכי נוטל חלק בפגישת ה- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) שהתקיימה ונערכה במכסיקו סיטי בטרם משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986, כ-חצי שנה בטרם תחילת המשחקים. מכסיקו נחשבת למדינת העולם השלישי. אנוכי ניצב לצדם של שני חיילים חמושים ברובה סער אמריקני 16 – M המאבטחים את מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC באחריות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO. הקבוצה המכסיקנית הזאת שימשה Host broadcaster של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לקנא בה על שפע הציוד הטכנולוגי הטלוויזיוני שעמד לרשותה. TELEMEXICO הייתה קבוצת טלוויזיה אד הוק שדמתה בעושרה ובכישרונות הטכנולוגיים שלה לרשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות בארה"ב של CBS ,NBC, ו- ABC. (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

הימים ההם שחלפו לבלי שוב. השידור הציבורי ההוא שאיננו עוד.

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם לא כולם, רובם (!), אלה שהֵשִילוּ אָז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כבודם האישי ועל כללי הָמוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעונג במַדְמֵנָה הָעֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות,  האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לא כולם, רובם), שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכֵּס הַרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב. לא כולם, רובם). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם. לא כולם, רובם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותן ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) והנימוקים לסילוקם והדחתם, רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.  

פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021.

אנוכי בן יותר מ- 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מהעיירות שירווינט ו- קורשאן ב-לִיטָא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 לפני כמה חודשים) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להתנהגות כֵּנָה הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת לפני המים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 76 שנים. עֵדוּת מצולמת. זהו מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק שנחפר באדמה, בור מים ענק עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות בחודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה וגם בריכת שחייה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות, להשתעשע, ולשחק במשחקי "תופסת" למיניהם, ו-"קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 67 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה. מת בגיל 99 ב- 2018) המורה הבלתי נשכח שלנו לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת "גולני" ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גולני" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם ז"ל היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד יבד"ל (בן 93, היום) היה המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר יבד"ל ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים ב-ג'וֹעָרָה זאב שטרנהל ז"ל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל. האיש היקר הזה מת ב- 21 ביוני 2020). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אנוכי (בן 19 בתצלום) חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 64 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני דורות. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ, אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם. 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַ-מִדְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת השער שהייתה עשויה מרשת דייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי בימים ההם לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים ובעמק הירדן. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות (ליגות על היום) במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי "גינס" של חברת "כרטא".

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. טקסט המסמך בספר השיאים של "גינס" בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).(באדיבות ספר "גינס").

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הייתי בעת ההיא רפתן בקיבוץ אפיקים. אהבתי את עבודתי ואהבתי גם את הרפתנים שלצידם עבדתי ישראל מדור ז"ל, רודיק לווין יבד"ל (בן 90, היום), כתריאל תבורי ז"ל, עופרה קורין תבד"ל (בת 84, היום) וגם שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי להרים את מרכז הכובד של גופי לגובה של מטר אחד מעל פני הקרקע ולכן הייתי מסוגל לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי. יכולתי לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לגמוע 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרֶפֶת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי הקרקע והחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא שאבא של סקרלט א'והרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזיליאי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אשנה ואספר לקוראים לאלה שמתחילים לקרוא את העיתון מהאמצע : החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היה בעל ערך עצום ובלתי שָבִיר. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מַרוֹקָה בקיבוץ אפיקים ב- 1961 (זה היה שמה, "מַרוֹקָה"). הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של  14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית בראשותו של חקלאי ורפתן חרוץ ומוכשר בשם רוּדִיק לווין של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היה מדובר ב-פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב פרטית בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אנוכי רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עם שיאנית החלב הפרה מרוקה השקטה, השלווה, והרגועה, שהניבה יותר מ- 14 / 13 טון ( 14000/ 13000 ליטר) חלב מידי עונה בעונה. מרוקה המדהימה הייתה אחת מפלאי הבריאה האלוהיים. אהבתי אותה. אהבתי את העבודה ברפת בקיבוץ אפיקים בראשותו של חקלאי ורפתן עַל ברמה של מדען בשם רוּדִיק לֵוִוין. באותה מידה אהבתי את קיבוץ אפיקים המיוחד. גם היום כשאנוכי בן יותר מ- 82 אני תמיד מספר לילדים ולנכדים ולנכדות שלי שנולדתי בקיבוץ הטוב והאיכותי ביותר בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה מאז 1961 ועידן מַרוֹקָה, פרת החלב המצטיינת והבלתי נשכחת ברפת של קיבוץ אפיקים. אנוכי כמנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו "פֶּלֶה" התמונה (באדיבות TVGLOBO) צולמה ב- IBC בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פֶּלֶה שימש במונדיאל מכסיקו 1986 הפרשן הראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO. מטבע הדברים נסבה השיחה שלי עמו על תפקיד הפרשן (בטלוויזיה) לצדו של השדר המוביל שלו. היה מדובר לא רק בכדורגלן דגול אלא באדם דגול עניו וצנוע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". כ-ילד, הסוסים והאוּרְוָוה בקיבוץ אפיקים היו בימים ההם כל חיי. לא עבר יום מבלי שרצתי מהכיתה שלי לאורווה לראות מקרוב את הורינו החקלאים חברי הקיבוץ חוזרים הביתה מעוד יום עבודה ארוך בשדות עם הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות, מתירים אותם מ- ייצולי עגלותיהם, פורקים אותם מ-רִתמותיהם, מַשקים אותם במים טריים, וממלאים את הַאֵבוסים שלהם בדליי תערובת של שְעוֹרָה עם חָרוּבִים. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לרופא ווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה האצילה והחרוצה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. סוסים אינם יודעים להתלונן ולא יודעים לבכות. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הרופא ה-ווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים. אנחנו הילדים עם מַשְכּוּכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (מחבק ו-מצמיד את משכוכית העדר לפנים שלי), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה. מימין, שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב-אביב 1953 עוד בטרם מלאו לי 15 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט (חלקת אדמה חקלאית שהייתה שייכת לקיבוץ אפיקים וסמוכה לגבול עם ירדן), ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום אביבי חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה- מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה", הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם נבונות ו-אינטליגנציה ? היא הייתה הסוסה הכי יפה והכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי. כולה שחורה ובוהקת. הייתה לה רעמה צפופה וזנב שהגיע כמעט עד לאדמה. שיבולת הייתה סוסה יפהפייה. פאר היצירה האלוהית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה : Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שָרְקָ'ה פְּרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מעיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי בגילם.  

תזכורת והקדמה: קלקולים קשים וחמורים גם פוליטיים ו-בלתי מתקבלים על הדעת מתחוללים בצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ובצמרת רשות השידור ההיא בשנים של 2005-2001 עם מינויים של רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור ז"ל ההיא. רן גלינקא ויוסף בר-אל היו שני מנכ"לים ברמת נֶפֶל, שני מנכ"לים מאוד לא מוכשרים, ושני מנכ"לים ירודים וכושלים משני צידיה השונים של אותה המטבע. שניהם לא סיימו את כהונתם הרמה והודחו וסולקו ממשרתם בזה אחר זה ע"י אותה ממשלת ישראל וע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון. בצדק ניתן לומר ולקבוע כי ארבעת השנים ההן שבין 2001 ל-2005 נשאו עמם עננים שחורים קודרים ואפלים, חֶשְרָת עָבִים, שכיסו את שמי רשות השידור הציבורית ההיא של מדינת ישראל והטילו עליה צֵל כָּבֵד. ב-2005 החלה ספירת עשר Count Down (לאחור) בשעה שרשות השידור של מדינת ישראל על שני מרכיביה הראשיים ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שוכבת פרקדן בזירה ונושמת את נשימותיה האחרונות.   

עבדתי והייתי עיתונאי ו- איש טלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך יותר משנות דור ההן שחלפו בין 1971 ל- 2003. הייתי עֵד מקרוב למינויים של המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם לתקופות כהונה בת חמש שנים, ע"י ממשלת ישראל מאז ימיהם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל (1974 – 1969), יצחק לבני ז"ל (1979 – 1974), יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1984 – 1979), אורי פורת ז"ל (1989 – 1984), אֲרְיֵה מֶקֶל יבד"ל (1993 – 1989, וויתר על שנת ה-מנכלות האחרונה תמורת מינויו ע"י משרד החוץ לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב), מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993, מנכ"ל רשות השידור הטוב ביותר בכל תולדותיה), אורי פורת ז"ל (קדנציה שנייה 2001 – 1998), פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם כיהן שלוש שנים בלבד מתוך חמש, והחליט להתפטר באוגוסט 2001 שנתיים לפני תום מועד כהונתו החוקית ב- 2003 לאחר שנפתח נגדו הליך Impeachment ע"י מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור, בהובלת היו"ר גיל סמסונוב (איש "הליכוד" ואדם חכם, חושב, ומוכשר בפני עצמו) למרות ששניהם, אורי פורת וגיל סמסונוב, היו כאמור נאמנים לבנימין נתניהו ו- "ליכודניקים" מושבעים. ב- 2001 מונה תא"ל במיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור. הוא הוצע לראש הממשלה אריאל שרון לשאת בתפקיד הרם ע"י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון נעתר להצעת השר שלו רענן כהן, ולרן גלינקא הוענקה תקופת ניסיון ראשונה בת שלושה חודשים והוארכה לתקופת ניסיון נוספת של עוד שלושה חודשים. סך תקופת ניסיון של חצי שנה. בתומה הודח וסולק מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון עצמו. ראש הממשלה אריאל שרון ביקש להעיף ולסלק את רן גלינקא בתום תקופת הניסיון הראשונה אולם מכתב הארכת תקופת הניסיון שלו לתקופה של שלושה חודשים נוספים שנכתב ע"י השר רענן כהן הקדים אותו. אריאל שרון ראה ברן גלינקא המנכ"ל הזמני ההוא של רשות השידור, כישלון גמור.

שלושת המנכ"לים של רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל בין 1988 ל-2005: אורי פורת ז"ל, רן גלינקא יבד"ל, ו-יוסף בר-אל ז"ל.

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים ההם בעת שהותי באדמונטון – קנדה (יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל) ועסוק בהפקת השידורים הישירים האינטנסיבית והרחוקה של אליפות העולם ה- 8 ב-א"ק והעברתם בשידורים לווייניים מהאצטדיון ב-אדמונטון לירושלים, קיבלתי טלפון בהול מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין וגב' שָרִית יָאִיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת וכי הוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא היה אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית ולרמתו של השר שמינה אותו לתפקיד הרם, רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים ההם של מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני ב-דרגה של נֶפֶל. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- אפריל 1993 היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי במארס / אפריל 2002 התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור רב. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם (שנתיים וחודש לפני מועד סיום תקופת כהונתו החוקית) באישום של שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל כישלון מַר במילוי תפקידו. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד לעולם שְלוּב זְרוֹעַ עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : זהו רענן כהן השר הכושל הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מי שמעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. הסוף המר היה ידוע מראש: אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) היו אלה שהדיחו אותו ל- עַד מ-משרתו הרָמָה בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל לא שב עוד לבימת התקשורת הציבורית. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה ( 2 ) : מארס / אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן ׁ(משמאל) מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת מעשי שחיתות והענקת שוֹחַד מַסָּךְ. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו העיתונאית רמת הדרג, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל  מכתלי הרשות ? לא ולא (!). ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ז"ל גזרה ב-ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי ב- מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו היא מינתה שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם רב האחריות וההשפעה. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות נוגות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם פלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה כֵּנִים ו-יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה ולא יעילה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות, הייתה זאת היא שלבסוף קִִרְקֶפָה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים של השוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל היה הראשון שהבחין וזיהה בזמנו את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי, עת נפגשנו ב-שנת 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ליוסף בר-אל ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר יבד"ל שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה :  1970 – 1969. יוסף בר- אל ז"ל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene) הבריטי מי שהיה מנכ"ל ה- BBC וביקר בישראל ב- 1973. על פי יוזמתו של יצחק לבני הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

ארנון צוקרמן מנהיג השידור הבלתי נשכח (בן 87, היום) איש של אמת ויושרה, בעל מוסר אישי ודוגמא אישית, היה המוביל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים שבין  1973 ל-1979. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה זה שהוביל והנהיג אותה ואת עיתונאיה וכל עובדיה באותן שֵש השנים ההן ל-עִידָן "תור הזהב" שלה. מר ארנון צוקרמן נותר בלתי נשכח גם בעת מחקר וכתיבת פוסט 1033 בחודש נובמבר של 2021.

בראשית חודש אוגוסט של שנת  1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר שחזר לשורות צה"ל. יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר היה קצין החינוך הראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. הוא "יובא" לטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויית ריבים וסכסוכי עבודה קשים ב- 1971 ע"י נתן שחם סגן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וכמובן על פי הסכמתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כדי לפקד עליה בעת הקשה ההיא ומורטת העצבים. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית החדש זכה לתמיכה מובהקת מקיר לקיר של אנשי וועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ו- סיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם, ונבחר לכהן במשרה הרמה ב- 1 באוגוסט 1973. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מוכשר מאוד, יעיל מאוד, סמכותי מאוד, ובעל יושרה ומוּסָר מוחלטים. הוא זכה לתמיכה מופלגת של כל מנהלי החטיבות והמחלקות ושל כל עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי העריצו את ארנון צוקרמן ורחשו לו כבוד והערכה רבה. ארנון צוקרמן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 6 שנים, שתי קדנציות ניהול. מ- 1973 עד 1979. תקופת ניהולו המוצלחת מאוד באותן שֵש השנים ההן נחשבת בצדק ל-"תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד מנהיג ומנהל כמו ארנון צוקרמן (בן 86, היום) ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית ב-רשות השידור ז"ל ההיא לדורותיה.

בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי היה איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית ופופולארית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי ז"ל מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל היה מנהיג בעל יושרה וסמכות כמנהל מזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש אמת, בעל יושרה, מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל ב- 18 בנובמבר 1976, נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף בר-אל. יוסף בר-אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי והמוכשר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) יחדיו עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל ז"ל. תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש ברשות השידור בשפה הערבית. חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית ההיא. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל. סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור והקמת הטלוויזיה בשפה הערבית ומיהר לפרסם מטעמו הודעה חנפנית, כלהלן : "…השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית…". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם מוניטין ו- שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 את האווירה ההיא ששררה ברשות השידור : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חכם, חזק, ועצמאי, אדם בעל יושרה מוחלטת נטול כל פניות, שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והיווה הוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בעת שיחות התחקיר שהתקיימו בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו עם יצחק לבני בביתו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שילטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מנהיג שידור מוכשר ו-כן) והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך. שידור Off tube הוא מביש ו-אות קלון כפול. לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC  במדריד. הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית. סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה עלוב ו- פסול. הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח. את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי נרדם וישן במשרד ההפקה והשידורים, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. זהו אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off Tube מהמוניטור במשרד (!). עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו של יורם ארבל זוהי עוזרת ההפקה המסורה והמצוינת של חטיבת הספורט בפיקודי, גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992. טורניר אליפות אירופה למדינות בכדורגל – שוודיה 1992 ('92 EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל (משמאל) משדרים את משחקי הטורניר מעמדת השידור שלנו הממוקמת באצטדיון ב-סטוקהולם. העבודה העיתונאית שלנו בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור שלנו באצטדיונים הפרוסים במדינות הרבות והשונות ברחבי תבל הייתה נֵר לרגליי (!). כל שידור טלוויזיוני עיתונאי Off tube הוא מלאכה בזויה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם, וכפי שאמר וניסח זאת פעם איש אלמוני : "שבח שאין ראויים לו – הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לרבות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דאהן יבד"ל, שהתנגדו התנגדות נמרצת) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של, "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו". צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דאהן יבד"ל. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה וסילקה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של דברי הימים של השידור הציבורי במדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

2 במאי 2005. הדחה חסרת תקדים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת לאלתר את המנכ"ל הכושל של רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ז"ל ההיא מְפוּטַר, מוּדַח, ומְסוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן.

ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מי שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים וחודש לפני תום כהונתו המוסכמת. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט ביית המשפט העליון) תמך תמיכה מוחלטת בהחלטת ההדחה של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו את יוסף בר-אל והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החֲבֵרִים והחֲבֵרוֹת שאיישו את מליאת רשות השידור ואת הוועד המנהל של רשות השידור והצביעו כמעט פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשת"פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח, נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". ידיעה עיתונאית היסטורית חסרת תקדים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון מר אֵלִי עָזוּר).

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית כ-ישראל. גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 1992 זוכרת היטב בשיחות התחקיר שניהלתי עמה ב- 2006, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1, לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…". שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל. היא לא בסתירה זאת.

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001. רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות לעונת ה- Euroleague של עונת 2002 – 2001, אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של תעשיית שידורי הטלוויזיה והפקתם המדויקת. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי.

היה לי אורח חשוב ו-נכבד באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 15 בנובמבר 2001 בעת הפקת השידור הישיר המדובר. מנכ"ל רשות השידור החָדָש והזמני בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב, ונהנה גם מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון (לפי שעה). רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של קודמיו בתפקיד מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת של מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור הורחקה מהלשכה, ובעצם סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי, שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "…יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני…", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "…נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א…".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" שהייתה ממוקמת כרגיל בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו. רן גלינקא היה איש לא מוכשר, איננו חריף שכל, רחוק מלהיות חכם, ורחוק עוד יותר מלשמש מנכ"ל רשות השידור. ב- 15 בנובמבר 2001 נחשף בפניי בכל תמימותו המטופשת.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת. להיכנס לניידת השידור הגדולה והמורכבת כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "…תכיר…", חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "…זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי…", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "…הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…", שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד :  "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה".

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה נועל סנדלים לרגליו (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת. שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל בימים ההם ההצגה הטובה ביותר בעיר ואנחנו החזקנו בזכויות השידורים הישירים הבלעדיים האלה של משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות.

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון המגוחך שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מספטמבר 2001 ועד מארס 2002. רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית). הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי, והכריז בטרם עת : "…זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". טעות גדולה כפי שאמר לי אותו רן גלינקא בשיחות התחקיר בינינו. טעות שאין לה מחילה. הוא שילם על כך בריבית דה ריבית. (באדיבות רן גלינקא).

טקסט תמונה : "…זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי…", העיד ואמר לי רן גלינקא, לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוסיף, "…הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול הזמנית של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ו-שגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

בערבו של יום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו הערב ההוא הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה רווייה בדמם של עשרות נרצחים ישראליים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד שלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מר רענן כהן, מאריך את כהונתו הזמנית של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר הזה הריאיון הטלוויזיוני עם יאסר עראפאת נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר כאמור ב- 20.00 (שמונה בעֶרֶב) בשעת צפיית שיא ביום שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת כלהלן : "…ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים. עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים…".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. ראש הממשלה אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי – 7  בדצמבר 2001 לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע. ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח". השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים. משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו. ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33, שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה בבת אחת את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו מסיבות מקצועיות, אנושיות, ועיתונאיות את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז במקומו את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא) אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גופתו הטלוויזיונית של המנכ"ל המוּדח והמסולק רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש יוסף בר-אל כבר בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

את מקומו של המנכ"ל רן גלינקא המודח תפש יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002, שוב בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון קיבל את ההמלצה. יוסף בר-אל התמנה למנכ"ל רשות השידור וקיבל שלושה חודשי ניסיון עד חודש יוני 2002. בתקופת הניסיון ההיא הכריז בפרהסיה קבל עם ועדה בריאיון שהעניק לעיתונאית "מעריב" שָרִי מָקוֹבֶר (יום שישי – 26 באפריל 2002) הצהרת נאמנות, כי הוא כ-מנכ"ל רשות השידור יציית ו-יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות. מדהים (!). לכן, אשנה ואומר שוב : לקרוא, לזכור, ולא לשכוח. זה התחולל וקרה לפני 18 שנה בתוככי השידור הציבורי ז"ל ההוא של מדינת ישראל ב-2002. עיתונאי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" החרישו כמעט רוּבָּם, כמעט כולם, ולא עלו על הבריקדות נוכח ה-"פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים ש-פִּרְסֵם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באוזניה של העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר, ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה מדהימה בחנפנותה. ההגדרה אודותיה "בְכִיָיה לדוֹרוֹת"- נכונה ופוגעת בול במטרה.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. הצהרה מדהימה בחנפנותה ובשליליותה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים כפי שהם מצטיירים בעיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד והעיתונאי יוסף בר-אל מי שניצב בפסגת השידור הציבורי העצמאי של מדינת ישראל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו, ואומר כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) כאילו היה מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות ששררה באותם המים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של שנת 2002, כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון באיחור זמנים רב כי המינוי הרָם ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מופרך מיסודו. ובכן, ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו בגין שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה מוחלטת ומובהקת בהליך ההדחה ההיא שהתרחשה עאמור ב- 2 במאי 2002. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. הם ביקשו להשאירו בתפקידו.  שלושה שַרים בנימין נתניהו, דני נווה, ו-פואד בן אליעזר נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל אלי עזור).

לזכור ולא לשכוח. לראשונה בתולדות וקורות השידור הציבורי בארץ ישראל מאז 1936, ואח"כ במדינת ישראל, מודח ומסולק מכיסאו הרם ב-2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך.

ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ליוסף בר-אל מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים כפי שנקבע בחוק, עד 2 ביוני 2007. על מסמך המינוי הַרָם ההוא שדן בהפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל, מסמך שנכתב לפני יותר מ- 18 שנים היה חתום מזכיר הממשלה בעת ההיא גדעון סער (היום בעלה של גב' גאולה אבן מי שהייתה מגישה ומנחת טלוויזיה מוכשרת ו-רבת מוניטין בשידור הציבורי). ב- חלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לפטר, להדיח, לסלק, ולהעיף לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בגין מעשי שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך תמיכה מוחלטת בהדחה והסילוק. ובכן, לבסוף זה קרה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הוקמה ב- 1968 ופעם הראשונה בקורות אותה רשות השידור של מדינת ישראל שכללה בשורותיה מאז 1969 יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה דרדק תקשורת בן שנה ואת רדיו "קול ישראל הוותיק (נוסד בארץ ישראל המנדטורית ב- 1936), הודח, סולק, ו-הועף ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. לזכור ולא לשכוח.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. תיעוד של מסמך ב-בלוג : מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך באופן מוחלט בהחלטת הסילוק וההדחה ומימושן. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title אחד משותף ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

פוסט מס' 1033. הִתְּרָשְמוּיוֹתַיי. אין שוּם תָּחְלִיף למנהיגות אַמִיצָה הנשענת על חמשת עמודי הַתָּוֶוךְ והיא בעלת יוֹשְרָה מוחלטת (נטולת כל DNA פוליטי) + מוּסָר אישי מוּשְלָם + דוּגְמָא אִישִית מוֹפְתִית + דְבֵקוּת בַּמְשִימָה עד כְּלוֹת הכוחות + יֶדַע מקצועי. אנוכי נד בראשי לשידור הציבורי ז"ל ההוא שנמוג ו-נִכְחַד ו-איננו עוד, אולם זה לא היה מחויב המציאות (!). הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית והָמַמְאֶרֶת עשתה בו שַמוֹת במשך שנים רבות. גסיסתה המכאיבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מאז 2001 ועד מותה ב-2017 הייתה ממושכת ו-רווית ייסורים. זה היה נוֹרָא. סופה המַר בַּעֲרוֹב יָמֶיה היה צָפוּי וידוע מראש. גם התקוות להתאוששותה בתום עידני רן גלינקא, יוסף בר-אל, ויוני בן מנחם נמוגו כלא היו, נעלמו אז, ו-נכחדו. אומר במשפט אחד ארוך ומורכב : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההם (לא כולם, רובם) אלה שהשילו אז מעליהם מרצון את גלימתם העיתונאית, וויתרו ללא מאבק על כְּבוֹדָם האישי ועל כללי המוּסָר הָאֱנוֹשִי, ו-התפלשו בעוֹנֶג במַדְמֵנָה העֲכוּרָה של רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם, ומילאו את פיהם מים ושתקו (כל אחד מסיבותיו הפרטיות, האישיות,  האגואיסטיות, וגם היומרניות הוא) נוכח מעשי הנִבְזוּת, השחיתות, ושוֹחַד המַסָּךְ של מנהיגיהם. האנשים העלובים האלה נטולי מינימום כבוד עצמי ו-מוסר אישי, עיתונאי ועובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שמילאו פיהם מים מול מנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל (שהודח וסולק בסופו של דבר מהכֵּס הַרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל), קיוו לקבל ממנו תמורה עבור נאמנותם המזויפת והנכלולית (שמותיהם ידועים לשִמְצָה לכל בר בי רב). במעשיהם הבוגדניים ההם בשנים 2005 – 2001 ושיתוף פעולה מְנוּבָז, ערמומי, רווי תחבולות ו-מזימות עם מנכ"ל רשות השידור המודח והמסולק ההוא יוסף בר-אל, (תוך כוונה להפיק תועלת אישית ו-רווחים לעצמם), הם הסתירו את אוֹר קרני השמש ו-הרקיבו עד יְסוֹד ועד עָפָר את כל שורות רשות השידור ז"ל ההיא. גם המשת"פים האלה, אלה שתמכו וגם אלה ש-שתקו, אלה ש-נאלמו, ואלה שברחו משדה הקרב שילמו לבסוף את מלוא המחיר. לעולם יש לזכור ו-אין לשכוח את הטקסט ההוא את חוות דעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטהור, רב ה-יושרה, והנחוש ארנון צוקרמן אודות יוסף בר-אל היכן שהוא באמצע עשור ה-70 של המאה הקודמת. כידוע, ההיסטוריה הדוממת והשתקנית אבל המהימנה מתעדת את סיפוריה לפרטי פרטים. ההיסטוריה ההיא דיווחה לאומה בדרכה שלה מה אירע ומה קרה בסופו של דבר לאותם שלושת ה-מנכ"לים ההם של רשות השידור רן גלינקא + יוסף בר-אל + יוני בן מנחם. שלושת ה-נְפָלִים הללו שממשלות ישראל הניחו בשעתו כתר על ראשם, הודחו וסולקו מ-כיסאם הרם, ע"י אותן הממשלות ואותם ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימן נתניהו שהושיבו את שלושתם בשעתו על הכס הרם של מנכ"ל רשות השידור והפקידו את גורלה בידיהם. כתבי האישום החמורים נגד כל השלושה הנ"ל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם (וגם רן גלינקא) רשומים ומתועדים שחור על גבי לבן בדו"חות ובדברי הימים של ממשלות ישראל ההן.פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בנובמבר 2021.

הַסוֹף. חשיפת מִסְמַךְ ההתנגדות ההוא בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף בַּר-אֵל. כתיבת המִסְמַך האופוזיציונרי הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. נפלה בידי זכות גדולה לערער על ולהטיל דופי ב- אוריינטציית הניהול, המנהיגות, והחזון של יוסף בר-אל. לא החמצתי אותה. follow up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ"ל יוני בן מנחם השידור הציבורי נקבר. ב- 2016 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ"ל רשות השידור הכושל והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון וע"י שר התמ"ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. יוסף בר-אל איננו עוד בין החיים. (תצלום לע"מ הנ"ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידור מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל.

תזכורת: ישיבת ממשלת ישראל ב-2 במאי 2005 בראשות ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עוסקת בהדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל מהַכֵּס הַרָם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מוּדַח ומְסוּלָק מ-מִשְֹרָתּוֹ מנכ"ל רשות שידור מכהן. שמו יוסף בר-אל. 

פוסט מס' 1033. מרבית הציבור (בארץ וגם בעולם) איננו חושב, איננו יודע לחשוב, ולא רוצה לחשוב. לכן איננו מתעניין בתעשיית הטלוויזיה המורכבת והסבוכה ולא מנתח את המסרים שה- Media הוויזואלית ממחישה לו השכם והערב ב- Video ו- Audio. בתום יום עבודתו הוא לוחץ כאוטומט על השלט כדי להעביר זמן ולהשתעשע. לא כול הציבור. רובו. זה לא היה כל כך מזמן : הפוליטיזציה הממארת עשתה שַמוֹת בשידור הציבורי. ב-2002 הפקידה ממשלת ישראל ובראשה אריאל שרון ז"ל את השידור הציבורי בידיו של מנכ"ל ירוד, עלוב, ונחשל בשם יוסף בר-אל ז"ל. עוזרו הראשי בתחילת המסע היה יוסי משולם ז"ל. היה מדובר בהפקדה תקשורתית-פוליטית נֶטוֹ והענקת משרת מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים לאיש לא מוּכְשָר, רָדוּד, ולא רָאוּי בעליל. זאת אֵינָה אגדה. זאת הייתה הַמְצִיאוּת. הציבור יודע וזוכר כיצד הסתיימה ב-2005 אותה הפַארְסָה ההיא. אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון הדיחו וסילקו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 את אותו יוסף בר-אל לאלתר מהַכֵּס הַרָם שנתיים לפני תום כהונתו (הייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007). אומר בשפה ברורה ופשוטה ומבלי להתייפייף יותר מידי : אריאל שרון וממשלתו העיפו ל-קיבינימט את מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל. לשידור הציבורי נגרמו בינתיים בעידן יוסף בר-אל אבדות כבדות ו-נזקים בלתי הפיכים. ב-2011 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את יוני בן מנחם איש כושל, רדוד, ודל למנכ"ל רשות השידור. "העזר כנגדו" היה זליג רבינוביץ'. יו"ר רשות השידור בשנים 2014 – 2010 היה אמיר גילת. עוד מינוי פוליטי מחורבן וכושל. הציבור יודע וזוכר כיצד הסתיימה גם ההתרחשות המגוחכת ההיא ברמה של אבסורד, של פרודיה ב- 2014. יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' יחדיו עם אותו אמיר גילת ההוא הודחו ו-סולקו אף הם (ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו שמינו אותם) ורשות השידור נסגרה על פי צַו החוק. הוּצָב עליה כּוֹנֵס נְכָסִים בשם פרופסור דָוִד הָאן. דוד האן גייס את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשַמֵש מנכ"ל משקם זמני. ב- 2017 גוועה ו-מתה רשות השידור ההיא והפכה לז"ל. על חורבות גושי עפרה הוקם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11.  פוסט מס' 1033. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 בנובמבר 2021.

2003 – 2002. בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור נטשתי בטריקת דלת, לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור זמן עצום כמופרך לגמרי, לחלוטין. לשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים שהפכו אותו ל- גְרוּטָאָה, לכלי תקשורת פוליטי מוּטֶה ולא חשוב, ואת מרבית עיתונאיו, שדרניו, עורכיו, ומפיקיו לשברי כלי. לא כולם. רובם. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור ואלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה בת חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בתמיכתו המובהקת של היועץ המשפטי שלה דאז עו"ד מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) הדיחה אותו את יוסף בר-אל, גם אם באיחור רב, בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי למרות שנותרו לו יותר משנתיים תמימות לתום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הופסקה כהונתו של מנכ"ל מכהן. יש לשַנֵן היטב ולזכור תמיד את את העובדה החשובה הזאת : יוסף בר-אל הודח מהכס הרם בהיותו מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, ואשר מפרט את הסיבות לסילוקו, מצוי על מדפי ארכיון הממשלה. ריצת המרתון הארוכה הפרטית שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 נמשכה 32 שנים. לא רציתי לחיות יותר את המשך חיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לאחר ש-ראש ממשלת ישראל אריאל שרון מינה מינוי מופרך לגמרי ב-אָבִיב 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור על פי המלצתו החמה של רענן כהן שר ללא תיק בממשלתו ומי שהיה האחראי על ביצוע חוק רשות השידור. פרשתי מריצת המרתון הטלוויזיונית הפרטית שלי בשיא יכולתי הנפשית, הגופנית, והשכלית במלוא כישרוני, ובמלוא מנת ה-IQ שאלוהים העניק לי. פרשתי לעַד בטריקת דלת מביתי הַשֵנִי שהיה לפעמים גם הראשון. אינני מצטער על כך אפילו לא לרגע.  

תזכורת מדהימה : יום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה, עוגמת נפש ומרורים (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון באיחור רב כי המינוי הַרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך ההוא של מלחך הפנכה יוסף בר-אל, אז ב- 2002 ל-תפקיד מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

בחלוף שלוש שנים מאז נמשח יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור, זה קרה : בחודש מאי ההוא של שנת 2005, התייצב אותו אלוהי ישראל בפני אריאל שרון ראש הממשלה דאז, וכה אמר לו : "מאסתי ביוסף בר-אל מ-היות מלך על רשות השידור של מדינת ישראל…תן את רשות השידור לאחד מ- רֵעָיו שהוא טוב ממנו…". יוסף בר-אל פוליטיקאי דַל ו-עָלוּב הודח וסולק למדמנת ההיסטוריה ככלי שרת שאין יותר חפץ בו. במקומו נבחר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" שקלאר.  ולא יָסָף ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לראות את יוסף בר-אל. כפי ששמואל הנביא התנ"כי לא יָסָף לראות את שאול המלך לאחר משבר אֵמוּן שלטוני – מדיני – ביטחוני – צבאי קשה בין שניהם. (כ-כתוב בספר שמואל א' פרק ט"ו).

2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מתכנסת לישיבתה השבועית, ובתמיכת היועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז, מדיחה ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. 13 שרים תמכו בהדחה. 2 שרים התנגדו להדחה (דליה איציק + מאיר שיטרית), ו-3 שרים נמנעו (בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל). לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, הודח וסולק לאלתר מנכ"ל רשות שידור מכהן בשֵם יוסף בר-אל. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח.

טקסט תמונה : תזכורת חסרת תקדים לדיראון עולם. כותרת סנסציונית של מסמך סנסציוני בעיתון "מעריב" :  "הוּדַח". ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מדיחים ו-מסלקים לעַד את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל העלוב והמופרך ממשרתו כ- מנכ"ל רשות השידור, שנתיים וחודש בטרם סיום כהונתו הַרָמָה שהייתה אמורה לפוּג ב- 2 ביוני 2007. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הודח וסולק מנכ"ל רשות השידור מכהן. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולעולם לא לשכוח.

3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשתי השפות עברית ובערבית ואת רדיו "קול ישראל" בשתי השפות עברית וערבית) החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן בגין שחיתות ושוחד מסך בשם יוסף בר-אל. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים לעַד מהכֵּס הַרָם לעבר ההיסטוריה המוצלת והאפלולית של רשות השידור ז"ל ההיא, כשנתיים לפני סיום המועד החוקי של תפקידו כמנכ"ל רשות השידור ומנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל. היה מדובר ב- מעט מִידַי ומאוחר מִידַי. דו"ח ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ובתמיכתו המובהקת של של היועץ המשפטי דאז של ממשלת ישראל כבוד השופט העליון מר מני מזוז, מונח על מדפי ארכיון ממשלות ישראל לדורותיהן. (באדיבות "מעריב").

זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. הפוליטיזציה ההרסנית של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שערוץ 33 אגר. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!).

 השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הממארת מפילה ב- Knock out את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גְרוֹגִי" גם לאחר תום ספירת 10. "רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008.

רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

טקסט תמונה : יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז שכולל 10 נציגי רשות השידור ואישי ציבור, גובר על המועמד מולו נסים משעל, ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל מי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרבה שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. 

השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000.  

תזכורת של ראשי פרקים קצרים קודמים :

 1. הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001.

 2. מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב .

 3. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת במגזין "יומן" בערב שישי ב- Prime time (צפייה ראשי) של 7 בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים מפוצצים מרווים את אדמת הארץ , ריאיון ארוך ומפורט בן 20 דקות עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית.

 4. ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון מחליט בו ברגע לפטר את רָן גָלִינְקָא מתפקידו הרם כמנכ"ל זמני של רשות השידור.

5. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר.

 6. ראש הממשלה אריאל "אריק שרון מקבל את ההמלצה.

 7. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם העיתונאית שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ הלא הוא ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ז"ל . עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך.

 8. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . הוא קונה 8 משחקים בסכום חסר תקדים של כ- חצי מיליון (כ- 500000) דולר למשחק מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר . חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של מר נַחְמָן שַי מאשרים את העסקה הכושלת.

 9. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור ועוזב מייד את הרשות . אנוכי שולח מסמך מפורט למועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו המקצועית ברשות השידור. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי. 

10. השידור הציבורי – רוש ולענה . הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000 .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001 . רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דליה איציק ו- מאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה . שלושה שַרים בנימין נתניהו , סילבן שלום , וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב").

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עודד גרנות למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…?

לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רושת השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל באמצע כהונתו.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 2 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 3 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים . נטשתי בטריקת דלת. עמוד 4 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים . נטשתי בטריקת דלת. עמוד 5 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 6 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 7 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 8 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 9 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 10 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 11 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 12 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 13 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 16 במאי 2002 . זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 14 ואחרון מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 1033. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 בנובמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.