[1] ש. ת. פירושו שובר תשלום.

[2] ראה נספח : ריאיון שערך רפי רשף ב- 22 בדצמבר 1990 עם אורלי יניב ויורם ארבל במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות".

סוף הפוסט מס' 1133 / 52. הועלה לאוויר ב- 12 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1133 / 53.

הערה 1 : הצלחת הבלוג היא לפי שעה היא סנסציונית. לכל הפונים והמגיבים : הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגווניהם השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים ואנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן לכל מיני אנשים בציבור הרחב האנונימי שמתעניינים בבלוג. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי המדף (הארוכים) שלי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות. אם הבלוג מעניין אתכם אתם רשאים להעביר את כתובתו למקורבים אליכם שאתם חושבים שהם ימצאו עניין כדי לעיין בו. אך אתם ממש לא חייבים.

הערה 3 : הבלוג לא הוקם למטרות רווח. לחלוטין לא. וגם לא לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————————————-

פוסט מס' 1133 / 53 : הועלה לאוויר ב- 12 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 / 2002 . אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1133 / 53. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות גבול ו- שובע (6). פוסט מס' 1133 / 53. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הקדמה.

סדרת הפוסטים הקודמים דנה באמביציות הבלתי נלאות שרוחשות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל המגזרים והתחומים, לא כל שכן בסביבת המיקרופון והמסך. ברחבת העיתונאות, באזור השדרות של הטלוויזיה. לפעמים אינך משער את עומק השאפתנות הספציפית הזאת בתעשייה ועד כמה היא חודרנית וסוחפת ובכל ניואנס שלה מעוררת את השאלה הנצחית מי חשוב ממי : התוכנית ו/או המגיש שלה ? הקריין והקריינית הראשיים ו/או המערכת שניצבת מאחוריהם ? מהות וטיב גרעין החומר המשודר ו/או שמא האדון ו/או הגברת שניצבים בחלון הראווה של תעשיית הטלוויזיה ? והאם מתקיימת תמיד ובכל מקרה קורלאציה בין כישרון המגיש ו/או המגישה לבין האמביציות האישיות שלהם. הפרידָה מאוֹרְלִי יָנִיב ב- 1987 לא לוותה בדמעות. בשמונה השנים בין 1979 ל- 1987 התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורות מרחיקות לכת בטכנולוגיה, בלוגיסטיקה, ובידע. העיתונאות האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה ניסיון, היה לה יותר ממון, ובאמצעות המכשור הטכני לרבות תקשורת לוויינים בינלאומית צברה נוכחות ומהירות דיווח של אירועים חדשותיים וספורטיביים – בארץ ובעולם. כמובן ועדיין באיחור זמן עצום בהשוואה לטלוויזיה האמריקנית על שלושת הרשתות הגדולות והעשירות שלה : ABC ,NBC, ו- CBS. עיתונאים ו/או עיתונאיות תפשו את מקום ההנחיה וההגשה של קריינים ו/או קרייניות מקצועיים מעבירי טקסטים מה- Teleprompter. משהו בדומה לקרייני הרצף הרהוטים בטלוויזיה הישראלית הציבורית של הימים ההם כמו דַלְיָה מַזוֹר, דָן כָּנֶר, תִּקְוָוה מוֹר, ענת שָרָן, אַבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, וצְבִי סַלְטוֹן. היה זה רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהפקיד ב- 1970 את את ספינת הדגל שלוֹ, "MONDAY NIGHT FOOTBALL", בידיו של העיתונאי – שדרן ה- Super מוכשר הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), והיה זה הָאווֹאָרְד קוֹסֶל שטבע את הסלוגן האימורטאלי שלו, שכולנו אנשי הטלוויזיה התחנכנו עליו בשעתו : "Tell it like it is". אורלי יניב הייתה שייכת לדור אחר וכמותה שתי מחליפותיה ב- 1988 גב' מרב מיכאלי וגב' אורית כסיף. אם תרצו עיתונאי ומגיש חדשות ברמה גבוהה ביותר כמו דני קושמרו מערוץ 12 מסמל באופן קיצוני – וויזואלי ותכני – את השוני ואת המתרחש היום ליד המיקרופון והמסך בהשוואה למה שהתחולל כאן לפני שנות דור. דָנִי קוּשְמָרוֹ הוא לא רק עיתונאי שטח אמיץ ונכון לקרב אלא גם מגיש מחונן שמדבר אלינו הצופים בגובה העיניים. הצופים נמצאים באותה השורה עמו . הטלוויזיה היא במידה מסוימת תיאטרון. קו דִמיוני מפריד בין משחק ואילוזיה לבין המציאות כמות שהיא כפי שאנו חווים אותה. מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2 דָנִי קוּשְמָרוֹ איננו ניצב על בימה ולא חוצה את אותו הקו ההוא. יַעֲקב אֵיילוֹן בעל הקול הפנטסטי והחזות הקורקטית היה כזה. גם חַיִים יָבִין.

בקיץ 1975 שלחו מנהל הטלוויזיה הישראלית בציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן שניהם יבד"ל את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ז"ל לכסות את אליפות אירופה בכדורסל (בהשתתפות נבחרת ישראל) שהתקיימה ב- יוגוסלוויה הגדולה ההיא של יוֹסִיף בַּארוֹז טִיטוֹ. אלכס גלעדי התבקש להעביר בשידורים ישירים את משחקיה של נבחרת ישראל אך הוא היה איש טלוויזיה חרוץ ובעל אופי פורה, ו- החליט לביים כתבה למגזין ההוא "יומן השבוע" (שודר בערבי שישי והגיש וערך אותו רָם עֶבְרוֹן ז"ל) בטרם תחילת האליפות אודות הפופולאריות (יוצאת דופן) של ענף הכדורסל דווקא ב- יוגוסלוויה. צריך לזכור ש- יוגוסלוויה יחדיו עם ברה"מ היו אז שתי הנבחרות הטובות בעולם. שחקנים יוגוסלביים בדמותם של דראזן דליפאגיץ', זוראן סלאבניץ', קרסימיר צ'וסיץ', מירזה דליבאסיץ', דראגאן קיצ'אנוביץ', ואחרים היו מפורסמים בכל העולם וקנו להם מוניטין עצום גם בישראל. רעיון בימוי ותיעוד גדולת הכדורסל היוגוסלבי עליו קוראת נבחרת ישראל תיגר, ושידורו במגזין אקטואליה ישראלי בערב שישי – לא היה מופרך כלל ועיקר. אלכס גלעדי קרא לכתבה, "בלגראד – 48 שעות לפני", שכר צוות ויצא לעבוד. שימשתי יד ימינו בירושלים. משסיים לצלם ו- לערוך את הכתבה בת 12 דקות, פתחנו לוויין וטלפון בינלאומי ביני במאסטר בירושלים לבינו במאסטר בבלגראד כדי לשמור על קשר במקרה של תקלות בעת הרצת הסיגנל. המהמורות הטכנולוגיות רבות מספור. זאת הייתה כתבה וויזואלית אינפורמטיבית מצוינת, בראשיתה נראו קבוצת ילדים יוגוסלביים בני עשר אולי שתיים עשרה, יחפים ולבושים ברישול, זורקים כדור לסַל יָשָן בכפר שכוח אל ליד בלגראד. סצנת הפתיחה הכֵּנָה הוכיחה כי הכדורסל הוא באמת משחק אהוד מאוד ביוגוסלביה. לאחר תום שילוח הכתבה "בלגראד – 48 שעות לפני" ונעילת שידור הסיגנל הלווייני שאלתי את אלכס גלעדי כיצד זה שיחק לו מזלו ללכוד בעדשת מצלמתו את סצנת הפתיחה הנפלאה הזאת בכתבה שלו בה ילדים יוגוסלביים בכפר שכוח אל בממלכה ההיא של יוזף בארוז טיטו מוכיחים בכנות כי משחק הכדורסל הוא באמת ענף ספורט כה פופולארי במדינה ? תשובתו הממה אותי : "…עזוב אותך יואשיש קיבונציק תמים שכמותך. הם בכלל שיחקו כדורגל אבל ביקשתי מהם לזרוק לסל למען הכתבה שלי. לאחר שהתרחקנו עם האוטו שלנו מהמגרש הם שבו לשחק כדורגל. כדורסל לא עניין אותם…". הטלוויזיה היא שילוב של אילוזיה ומציאות.

תוכן.

ה- Screen test שערכתי בחודשים ינואר ובפברואר של שנת 1988 לאיתור ובחירת שתי קרייניות – שדרניות במקומה של אורלי יניב, הלך חלק. גב' אורית כסיף וגב' מרב מיכאלי עברו את המבחן בהצלחת יתר. מבחן המסך בטלוויזיה דומה לחידון. אינך יודע מה יעוללו המצלמות והפיקסלים של תמונת ה- Video והממברנות של ה- Microphone לנבחן ו/או הנבחנת. ב- 1968 ערך מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון מבחני מסך כדי לאתר קריין למהדורת החדשות "מבט"ההולכת ומתגבשת. את מלאכת הבימוי והאיתור הפקיד בידיו של הבימאי חגי מאוטנר. המבחנים נערכו באולפן "C" בקומה החמישית של הבניין. עשרות גברים ניסו את כוחם ונכשלו עד שהגיע למקום באקראי חיים יבין ששימש בכלל עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אליהוא כ"ץ שהיה בעל ניסיון ומוניטין בעברו כקריין מהדורות חדשות.ברדיו "קול ישראל". שלמה אהרונסון הציע לו להיכנס לאולפן כדי לבחון את יכולתו כמגיש וקריין בטלוויזיה. בימאי "מבט" חגי מאוטנר ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום ב- 1968, זכרו כעבור שנים רבות בשיחות התחקיר שניהלתי עמם, כלהלן : "הופעתו של חיים יבין מול המצלמה בוויזואליה ואיכות קול הייתה מושלמת. הבנו שמצאנו קריין ל- "מבט". חגי מאוטנר זכר גם בעת שיחותיי עמו כי גם דן שילון הותיר עליו ב- 1968 רושם של מגיש טוב. 

אורית כסיף הייתה אישה נאה בעלת ביטחון עצמי וגינונים של אשת תקשורת ועד כמה שזכור לי גררה אחריה גם קריירת הגשה באיזה ערוץ נישה בטלוויזיה בכבלים בלוס אנג'לס. מרב מיכאלי יוצאת רדיו גל"צ הייתה שונה לחלוטין אך גם בעלת נוכחות. המצלמה לא התעלמה ממנה . לבסוף בחרנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה לקריינית הראשונה ובת הזוג המועדפת בהגשה בצמדים של תוכניות הספורט. למרות גילה הצעיר הייתה כבר קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היא חשה בנוח ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות טובות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום, ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לֵאָה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי, שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה מבחינתי לבלי שוב. בין שאר המשימות ייעדתי את שתיהן להוביל ולנווט  מהאולפן בירושלים את השידורים האולימפיים של סיאול 1988 הממשמשים ובאים. בדיעבד זאת הייתה טעות מיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם , רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לשני הצדדים.

מנקודת מבט מאוחרת יותר, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה, ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה על ידי ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט . זה היה חסרונן הגדול . נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט . זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם שידרה משפט הזוי, "ה-א"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool  בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו : "קבוצת איינטראכט פראנקפורט ו/או מועדון הכדורגל של מינשנגלדבאך , ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על לה בייסורים לא מעטים. ולא רק על ידה. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה מְנָקֶדֶת כל שֵם ושֵם ועורכת חזרות היגוי מוקדמות במשרד מחלקת הספורט בטרם עליית המהדורות ל- "אוויר". היא עשתה את המאכסימום כדי לא לטעות. אורלי יניב לא הגיעה אלינו מזירת הספורט אך לזכותה ייאמר מייד כי היא מעולם לא שגתה ב- "אוויר". המוח שלה, הלסתות, ושאר אברי הדיבור עיכלו בקלות שמות בינלאומיים ארוכים ומורכבים למכביר. נסו לדמות את עצמכם יושבים מול מצלמת טלוויזיה קבל עם ועדה בני מיליון צופים וגם אמורים לקריין שמות כמו הודפת כדור הברזל הסובייטית נטליה ליסובסקאיה, ו/או הספרינטרית האמריקנית דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר, ו/או הרצה הרוסייה סווטלאנה מאסטרקובה, ו/או הרצה המרוקאית חאסיבה בולמרקה, ו/או האצנית היהודייה – פולנייה אירנה קירשנשטיין – שאֶבינסקה, ו/או הודפת כדור הברזל הרוסייה סווטלאנה קריבליובה , ו/או הודפת כדור הרזל במזרח גרמנית איילונה סלופיאנק – שוקנכט , ו/או הודף כדור הברזל הבלו – רוסי וולאדימיר דוברובשצ'יק, ו/או הרץ הפולני ל- 3000 מטרים מכשולים העונה לשם כדלקמן : Zdzislaw Kryszkowiak , וכו'. מן היבט ההיגוי וההגהה אורלי יניב הייתה פֶנוֹמֶן.

דבר הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, במובן שאני מתנכל לה אישית מפני ששמנה וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. היא באמת הודחה מהמיקרופון והמסך מפני שהייתה קריינית – שדרנית לא מהימנה, אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט כפי שדווח לציבור. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ו- יְוָודֵא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף . עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל בירושלים. לא פחות ולא יותר. אורית כסיף הייתה Over rated של עצמה, בעיני עצמה, ומטעם עצמה. האמביציות שלה נסקו לשמים ללא פרופורציה עם כישרונה. היא העמידה את עצמה מעל התוכנית ורצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא כלל לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית ברמת "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אף על פי כן כדור השלג התגלגל . את חבר הכנסת המלומד יוסי שריד ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק כמו גם ח"כ נאווה ארד זה ממש לא עִניֵין. עובדות האמת לא היו חשובות. מה שכן היה חשוב כיצד לתפוש טרמפ פוליטי על אפיזודת פיטורין שכלל לא התרחשה . הדחה מהמיקרופון והמסך – כן. פיטורין – לא. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : 1991. ח"כ נאווה ארד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1991. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. ח"כ יוסף "יוסי" שריד ז"ל קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות. הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור, ובחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וטיפשית. אוֹרִית כָּסִיף הודחה מהמיקרופון והמסך לאחר טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה, אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסי שריד ז"ל לא ידע שאשתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי בפרהסיה , אך תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. (באדיבות העיתון "חדשות").

טקסט תמונה :  מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. 22 באוקטובר 1990 . כותרת שִקרית בעיתון "חדשות". מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה, כמו גם העורכים שלהם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית ולמכור את הצהובון לכל דיכפין. (באדיבות העיתון "חדשות").

הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות [2]. מר אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), צוטט כלהלן : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

העסקנית גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), ידעה היטב שאורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט, אך בכל זאת בחרה להשמיע אף היא חוות דעת מגוחכת : "…זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו…".

אורית כסיף מצאה חן בעיניי מבחינה מקצועית בראשית הדרך כמי שמנווט את מדיניות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני חושב שהיא השתלבה גם מבחינה חברתית בתוך צוות ההפקה והשידורים שלי והייתה מקובלת. אך טרם הבינה ולא הכירה את יחסי האיכויות הטלוויזיוניות בתוך דינמיקה כל כך מורכבת ומסובכת של הפקת שידורי ספורט על כל המרכיבים האנושיים, הטכנולוגיים, והכלכליים הכלולים בתוך הדינמיקה הזאת. היא וכל מגיש ו/או מגישה אחרים הובילו תכני שידורים שהמערכת הפיקה, ייצרה, צילמה, וערכה. ה- Anchor men וה – Anchor women חשובים אך התכנים חשובים לעולם ממי שמגיש אותם. אורית כסיף הלכה בטרם עת להתלונן בפני גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור כדי להציג אותי כ-שובניסט ושונא נשים. ב- 1990 הייתה כבר גב 'דליה איציק פוליטיקאית (לא מדינאית) ברמה של עסקנית. היא נשאה עיניה רחוק הרבה יותר ממה ששיערה המתלוננת גבי אורית כסיף . פרשת אורית כסיף לא עניינה אותה יתר על המידה אלא שימשה עבורה טרמפ ורקע לגלישתה אל פני העתיד הפוליטי שלה. מה רע היה להכפיש ולזָהֵם בדרך אנשים שכלל לא הכירה ולא ידעה את פועלם ומורשתם. מש-גוועה פרשת אוֹרִית כָּסִיף וצללה אל תהומות הנשייה, בעוד הבוסים שלי מצדיקים אותי ואת מעשה ידיי פה אחד, דליה איציק אפילו לא ביצעה מעשה Follow up אחד כדי לברר מה עלה בגורלה של המודחת. אורית כסיף שבה כבר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם החלה להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה ב- 1988. את דליה איציק זה ממש לא עניין יתר על המידה.

טקסט תמונה : קיץ 1989. זהו תצלום תמונה קבוצתית של חלק מאנשי מחלקת הספורט בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד האנטנה – צלחת הגדולה של ה- EBU. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גב' אורית כסיף, רמי ווייץ (מזוקן ומוסתר), אמנון ברקאי, משה גרטל, יונתן "יוני" קנלר, אנוכי יואש אלרואי, אורן רוזנשטיין, נסים מזרחי, יורם ארבל, ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח ב- 30 באוקטובר 1990 בוועד המנהל של רשות השידור התלהט. זה היה מגוחך בעיניי . הרי דיווחתי בע"פ ובכתב לשני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוֹסֵף בַּר-אֵל, כי גב' אוֹרִית כָּסִיף הנמצאת בהיריון לא פוטרה ממחלקת הספורט אלא הודחה מהמיקרופון והמסך. וזהו הבדל גדול. הודחה אבל לא פוטרה. אני הוא זה שהבאתי אותה באפריל 1988 למחלקת הספורט והצבתי אותה ליד המיקרופון והמצלמה, ואני הוא זה שאמצא לה תעסוקה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט. אי אפשר היה להשאיר אותה בעמדת הקריינות נוכח פני האומה. הטעויות שלה היו מגוחכות, בלתי נתפשות לאוזן ספורטיבית, ופגעו באמינות העבודה העיתונאית של מחלקת הספורט כולה. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הרדודים התערבו אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אוֹרִית כָּסִיף מהמסך. ברור שלא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר אֵל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אוֹרִית כּסִיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם חד משמעית : "במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליכם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי". הוספתי והצהרתי בפניהם מפורשות : "כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר. טעויותיה כקריינית / מגישה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 1 מתוך 3. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל באמצעות מנהל החדשות דאז אלימלך רם אודות הדחתה של גב' אורית כסיף מהמיקרופון והמסך הנוגעים להגשת תוכניות הספורט. עמוד מס' 1 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 3. של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : עמוד מס' 3 (ואחרון) מתוך 3 עמודים של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה לרבות ה- Board הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. האמת זה לא היה חשוב לי כל כל כך. היה חשוב לי שמצפוני תומך בשכלי. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא מעשה התנכלות אישית. הצהרתי כבר בהזדמנויות שונות כי מרקע הטלוויזיה חשוב ממני אך גם חשוב מגב' אורית כסיף ו/או כל שדרן, מגיש, מנחה ש- מלפסס וטועה. זה היה סדר השתלשלות העניינים בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף. לא הייתי חייב דבר לעסקנית הפוליטית דליה איציק שהייתה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת "העבודה" וגם לא הייתי חייב דבר לעסקן הפוליטי אהרון הראל שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הייתי חייב למצפוני בלבד. הכוח היה בידיהם, לא בידי, אולם שניהם ואחרים ואחרות לא עניינו אותי. אם האנשים והנשים הללו חשבו שאנוכי מנווט לא נכון את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונכשל בענייני מוסר, הם יכלו לפטר אותי.

טקסט מסמך :  25 בנובמבר 1990. מתוך דיון בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון ומסך מחלקת הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית. זהו מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קוֹר בעקבות פרשת "אוֹרִית כָּסִיף" (עמוד מס' 1 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 4 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 5 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 6 (ואחרון) מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני הדיון בוועד המנהל של רשות השידור נדדה פרשת הדחת אורית כסיף ב- 24 באוקטובר 1990 גם לדיונים והערכות בכנסת ישראל בירושלים. יעקב אחימאיר אז הכתב בכנסת מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביא לי את דו"ח השתלשלות העניינים. הנה המסמך.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. יעקב אחימאיר מביא לי את דו"ח הדיון בכנסת שדן בהדחת של גב אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון הראשון בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השני בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השלישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990 . עמוד הדיון הרביעי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון החמישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר) : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1.  מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ?

2.  מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ? "

תשובת שר החינוך זבולון המר : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) :  "אדוני השַר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השַר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות . אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה אלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִיבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

הפוליטיקאיות והפוליטיקאים הנכלוליים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המגוחכת של יוסי שריד, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא , להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח. קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל , ובראש וראשונה ממצפוני. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו. בטלוויזיה ברמת הניהול שלה כמו בפוליטיקה, אין חברויות. יש אינטרסים.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נֵיחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן. (וגם באדיבות העיתון "מעריב").

בחודש מַארס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין – אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה. הוא אורי לוי נחשד על ידי מייד באופורטוניזם.

טקסט תמונה : חורף 1987. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. אורי לוי (ראשון מימין) שליח מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל . הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 3 : 2  בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ו-שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (התמונה באדיבות אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 5  בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות לסעיפיו כמו תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים וכו'. התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר ברוב חוצפתו לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה. זה היה כמובן חזיון שווא אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה. הח"כ מיכה גולדמן והח"כ פנחס גולדשטיין הוכיחו פעם אחר פעם עד כמה חברי הכנסת ברמת העסקנות הם מגוחכים, קטנוניים, ויעשו הכול כדי לזכות בכל קור טוב של פרסום. ברור שנזהרתי מהם כמו מאש. לא נתתי להם שום סיכוי להתמקם בדל"ת אמותיי הטלוויזיוניות. (באדיבות העיתון "חדשות").

ובאשר לגב' אוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש אוקטובר של שנת 1990 בשל שיקולים מקצועיים, סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל, להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בתוכניות אחרות או לחילופין לשמש בתפקיד עורכת עיתונאית במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. להפתעתי הרבה גב' אוֹרִית כָּסִיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2 ו/או ערוץ 10. אני אומר להפתעתי מפני שהיה טמון בה כישרון אך לא סבלנות. היא חזרה לאנונימיות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם המבישה של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים, הפך לדליקה פוליטית ענקית, עד כדי התערבותה של כנסת ישראל. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים , עכשיו נעלתי אותה בפניהם ברָב בָּרִיח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים. במקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר . המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הטוען טען נגד הסיקור של הכתב דני לבנשטיין שהיה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל . טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג. התוכנית "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש וסיקרה חלק בלבד ממשחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל הייתה מסמך דל, מבוזה, גרוטסקי, קטוע, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה עיתונאית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא נתן לי די אמצעים כדי להפיק מסמך שלם. ברור שהודעתי לו כלהלן : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת", והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". אמרתי לו כלהלן : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שנמשכה שלוש שנים רצופות . יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל . בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום , משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ועל מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש במקום יוסף בר-אל, ודָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אֵלִימֶלֶך רָם. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 26 בפברואר 1991. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בעידן ניהולו הקיקיוני של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת מיסדנו "במבט ספורט" פינה חביבה על הציבור, שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

לקראת עונת הכדורגל של 1992 – 1991 כלו כל הקיצין. "משחק השבת" הפך לאנקדוטה . החלטתי להגיש את התפטרותי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. לא בע"פ. בכתב. מה שנאמר במסמך כתוב שחור על גבי לבן איננו ניתן להכחשה. הוא ועוזריו הקרובים בתפקידי הניהול הבכירים הפכו בעיניי לחדלי אישים. הם לא היו באמת עיתונאים ואנשי טלוויזיה. עובדה שכאשר מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הגיעו לרשות השידור והטלוויזיה אחרי עידן יוסף בר-אל הכול השתנה לטובה במאה ושמונים מעלות. לא יכולתי בסתיו 1991 להמשיך ולקחת עוד אחריות ולהסתתר מאחרי הסִינַר של יוסף בר-אל כאילו לא קורה כלום. מנהל שירותי ההפקה שלו יוסף "יוסי" משולם ז"ל שיתף פעולה כמובן עם יוסף בר-אל ולא עמי. אבל הוא לא היה חשוב. ברור שאם מנהל הטלוויזיה היה מוריד לו פקודה להפעיל מידי שבת שש ניידות שידור (רובן עמדו בטלות במוסך) ושלושה צוותי פילם הוא היה מבצע אותה ללא שום היסוס. כולם ראו שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכי רע.

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל דחה את בקשת ההתפטרות. הוא באמת היטיב במקצת את דרכיו עמי אך זה לא היה מספיק. אני בטוח שהוא ראה באמביציות שלי עניין בלתי נסבל. אך אלו לא היו אמביציות אישיות. אלו היו שאיפות הגיוניות למען הכלל. אם אתה קונה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט כלשהו עליך לכסות אותו כהִלכתו. אם לאו וותר על העניין. אל תתעסק עמו בכלל. זה היה מוטו הניהול שלי : "If you do do it right – if not give it up". הציבור איינו מבין איזו הקלה אישית וקבוצתית הייתה לי עם בואם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לניהול רשות השידור והטלוויזיה ב- 1993. מנהלי שלוש החטיבות הגדולות בטלוויזיה, אלימלך רם מנהל החדשות, יוסי משולם מנהל שירותי ההפקה, ומנהל ההנדסה דוד יוגב – היו כנועים ושילבו עמו ידיים.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. אילו הייתה לה רק יותר סבלנות אני מעריך שהיא הייתה בסופו של דבר מתקדמת לעבר האופק שחשבה שהוא שלה. אינני זוכר שמישהו אחר בערוצי הטלוויזיה האחרים במדינת ישראל (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות למַמֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה בארץ לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחן המסך. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד היכן שהוא ב- 1992 התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה במחלקת הספורט מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים לאשורם ומבלי שתהיה מצוידת במפת הניווט הכללית. היא הוענשה על ידי והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שהיה מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי שם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- SS של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה  שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי את פסיקתו ההיא : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הזה "מכר את נשמתו לשטן", חרץ אל גורלו, התיר את דמו, וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור…", אמר לי יוסף "טומי" לפיד, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה . מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שהערכתי ואהבתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר בעיתונאות בטלוויזיה.

ב- 18 באוגוסט 1992, שמונה ימים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992 שבתי ארצה. מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אליי ללא שֵם השולח שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי בת ה- 26.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. זהו המכתב ששלחה לי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. חשתי מאוכזב. היה באישיות התמירה שלה משהו מאוד ייחודי וכובש. היא הייתה אישה צעירה משכילה ויפה בת 26 בעלת נוכחות והופעה אסתטית. ברור שצלצלתי אליה והודיתי לה על  52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט. "מֵרָב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. שמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. מאז לא ראיתי אותה יותר.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט, הקריירה הטלוויזיונית שלה תמריא אל על ו- מֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כשרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה הטלוויזיונית ההיסטורית. אולי לא.

הבאתן של קרייניות טקסטים לקריאת טקסטים כמו אורלי יניב בעבר הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אָלְטְשְטֵיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דָוִוידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין שחק, ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום ש- מֵרָב מִיכָאֵלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד. לבסוף הוא נשאר בידיהם של מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ואורי לוי.

אי אפשר לסיים את סדרת הפוסטים הזאת הדנה באמביציות הטלוויזיוניות שאינן יודעות שובע ליד המיקרופון ומרקע הטלוויזיה , מבלי להתייחס לפרשת גאולה אבן – חיים יבין ב- 1998 . ראה את הפוסט הבא .

סוף פוסט מס' 1133 /  53. הועלה לאוויר ב- 12 באוקטובר 2022.

ראה  המשך בפוסט מס' 1133 / 54 : פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות (7).

פוסט מס' 1133 / 54.

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או עבור פרסום מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1133 / 54 : הועלה לאוויר ב- 12 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1133 / 54. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות גבול ו-שובע (7). פוסט מס' 1133 / 54. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה.

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

טקסט שמשמעותו תוכן.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם . המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִידם של מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע, אמינות, כריזמה, וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רגיו גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח במחלקת הספורט. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא. כמנהל מחלקת הספורט ב- 1992 התרשמתי ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה חלק מהתוכניות העתידיות שלי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי –  2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט באולפן במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד היכן שהוא ב- 1993 בראשית דרכה אצלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : "ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה, Born to Television) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG הוא בני ברזל ואיש הקול הוא יהודה אזולאי. היה ברור שמדובר בעיתונאית ואשת טלוויזיה מוכשרת שעתידה לפניה. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית המיתולוגי חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוּחוֹ" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" של חטיבת החדשות בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53, עומד שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול ההוא שלה. מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן , אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית הטלוויזיונית של וולטר קרונקייט (Walter cronckite) בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                    

טקסט תמונה : חיים יבין בראשית הקריירה שלו ב- 1969 מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת. מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה של ככל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו ממרקע שידורי הספורט כלא היו.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות . ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם הזמן ההוא. זוהי ענת שרן מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מידי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות  ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב". וגם באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות  ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה. מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין "כותרת ראשית" בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ'יבי טיכמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1983. שני המגישים דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל דקות אחדות לפני שידור "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן יבד"ל שהתמנה באותה שנה לתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל בימים ההם. היום מרוֹם גילי אוטוטו כמעט בן 85 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי , ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item  (פריט, כתבה) ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית . כך אמר חיים יבין בגִיל : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה…!" . גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד . הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מ-בינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב-בית "הגלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997 , יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ את הטקסט הזה, "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט".

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2 המסחרי. Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו הצעירה. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 90, עד 120 כ- 20) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ההיא ופנה לחיים יבין בזו בלשון : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל , "נכון, נכון" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "…חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי…". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול, זנבו בין רגליו, וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני עשרים וחמש שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- גלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה לא הייתה כאן.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו החדש בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה ההיא העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס "מבט" : "…תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה ל-ממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום…!".

לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נצח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 מש-נטש אותה. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה מעולם רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין, אבל האינפורמציה העיתונאית שהביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע.

כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך חיים יבין עד למאוד את יכולתה של  גְאוּלָה אֶבֶן. "…נבחרה לי יורשת מצוינת…", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2 המסחרי, ו- מעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ לחיים יבין להינצל ולעלות מחדש על ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי וגם מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים . חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי, וקידומו של מאיר איינשטיין ז"ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : "יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה  ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי . הדבר איננו כך . עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר . הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים ליד המיקרופון ו-על המסך. אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש "מבט" טוביה  סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את "מבט" השני בהיסטוריה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. מגישת "מבט" השדרנית דליה מזור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כ-סגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים . צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם ז"ל (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל "אריק" שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "גבירותיי ורבותיי מהפך". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה : קיץ 1986. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ויעקב אחימאיר, ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית של ערוץ 1  ברוממה בירושלים…", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית  צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (זה מה שהוא אמר לי). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום , למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה  בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים . יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה , תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין . היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- "מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2022. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה – שעה ויום – יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם "מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט". הוא חיים יבין כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי אז כהאי לישנא : "גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1" בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות גבול ו-שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה.

סוף סדרת 7 הפוסטים שדנו בנושא : פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות.

סוף הפוסט מס' 1133 / 54. הועלה לאוויר ב- 12 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תקופת ניהולו של דן שילון את חטיבת החדשות במשך שלוש שנים עד סתיו 1977 תיזכר כפרק חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ערך שינויים מפליגים בחטיבה וחיזק את הַרוֹבֶד העיתונאי. באותה מידה בה חיזרו אחריו עיתונאים רבים כשהיה מנהל מחלקת הספורט ביקשו אחרים להצטרף לחטיבת החדשות שלו. דָן שִילוֹן החזיר לארץ את חַיִים יָבִין שהיה כתב רשות השידור בניו יורק ומינה אותו ל-סגנו ולמגיש הראשי של צמדי המגישים ב- "מבט". עד אותה עֵת התחלפו מגישי "מבט" מידֵי ערב על פי מפתח של כיבודים ומעמד. יַעֲקֹב אָחִימֵאִיר מונה לכתב המדיני. רָם עֶבְרוֹן ז"ל שהיה שַדָּר תרבות ברדיו "קול ישראל" קוּדַם לתפקיד עורך ומגיש של התוכנית "השבוע – יומן אירועים" ששודרה מידֵי יום שישי בערב והפכה לאחת מספינות הדגל של חטיבת החדשות. דן שילון סמך את ידו על אהוד יערי שהיה הכתב לענייני ערבים וגייס אותו לחטיבת שלו מהעיתון "דָבָר". אֵהוּד יַעַרִי מוּנָה לראש הדסק הערבי / מזרח תיכון בטלוויזיה במקומו של וויקטור נחמיאס. גם את הכתב הכלכלי של העיתון "דָבָר" אברהם קושניר חטף דן שילון מידיה של גב' חנה זֶמֶר עורכת העיתון והציב אותו בראש הדסק הכלכלי בחטיבה. אבי אנג'ל הכתב הכלכלי של "הָאָרֶץ" עזב את עיתונו למען דן שילון והוצב לצִדוֹ של אברהם קושניר. עמירם ניר מונה לכתב מוניציפאלי של ירושלים ואח"כ הוסב לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שָי. באחד הימים בעת ההיא זכה נחמן שי במלגת השתלמות טלוויזיה בת כשמונה חודשים בארה"ב. הוא ביקש מדן שילון לשמור לו את משרת הכתב הצבאי עד שובו. דן שילון גיחך והשיב לו מנייה ובייה, "תפקיד הכתב הצבאי של הטלוויזיה איננו פיקדון". הוא ראה בנחמן שי כבר אז מעין עסקן ומינה מייד לתפקיד הכתב הצבאי במקומו את עמירם ניר המיסטי שתמיד הותיר מאחוריו מעין שובל מיסתורי.טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1972. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9  של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 24 בפברואר 1976 התפרסמה ידיעה בלעדית בעיתון "ידיעות אחרונות" [7] כי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הציע למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה דן שילון לכהן כיועצו לענייני עיתונות ותקשורת במקומו של דן פתיר. דן שילון דחה את ההצעה על הסף העיתון "ידיעות אחרונות" דיווח כי, "ראש הממשלה יצחק רבין נועד עם דן שילון זמן מה לפני צאתו לוושינגטון. בהתאם לדרישת ראש הממשלה נתקיימה הפגישה בתנאי סודיות מוחלטת בביתו של ראש הממשלה בירושלים. יצחק רבין שוחח בעצמו עם דן שילון והזמינו לפגישה עִימו".טקסט תמונה : קיץ 1976. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 46 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (מימין) ודן שילון (משמאל) מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים, שני אישים בעלי שיעור קומה, ושני מנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביולי 1979 הוּדַח ארנון צוקרמן מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כהונתו לא הוארכה ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אי הארכת כהונתו לקדנציה שלישית התפרשה ע"י עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כפעולת הדחה). הצלחתו של מר ארנון צוקרמן בשֵש שנות ניהול את מוסד התקשורת החשוב במדינה איננה מוטלת בספק אך היא לא עמדה לזכותו. מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי לַפִּיד ז"ל וחברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור למשפטים רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו ששתי קדנציות בת שלוש שנים כל אחת הן די והותר. הם סירבו להעניק לו קדנציה שלישית. לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראה הדבר כפעולת הדחה. ארנון צוקרמן ניחן בהופעה מרשימה. גבר עם נוכחות ותווי פנים יפים ובעל קול עמוק וסמכותי. תחת חזוֹן השידור שלוֹ, ניהולו המתוכנן והקפדני, ומשמעת השידור שהנהיג ואכף אותה כהלכתה, צעדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמה צעדים גדולים לפנים. היחסים בין ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 88, היום) לבין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל היו רעועים, אף על פי כֵן הוא לא היה יכול לחולל את ההצלחה הגדולה ללא הגיבוי המקצועי שהעניק לו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל. מִשְדָר הבחירות ההיסטורי לכנסת  ה- 9  בלֵיל יום שלישי – 17 במאי 1977 ייזכר לעַד. בלילה הזה הכתה מפלגת הליכוד בראשותו של מנהיג האופוזיציה הנצחי מנחם בגין לראשונה מזה 29 שנים את המערך בראשות יצחק רבין ושמעון פרס. האירוע הבלתי נשכח כוסה היטב ובצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הבליט את הקרע החמוּר בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין הבוס שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים, המערך צבר 32 (אני שימשתי מטעמו של אלכס גלעדי מפיק ניידת השידור שכיסתה את מפלגת המערך), מפלגת ד"ש בראשות הפרופסור יגאל ידין השיגה 15 מנדטים, והמפד"ל קיבל 12 מנדטים. נשיא המדינה אפרים קציר הטיל על מנחם בגין את הרכבת הממשלה. אך לא זה הסיפור המרכזי של ההפקה . בתווך של מִשְדַּר הבחירות ניצבת המחלוקת הקשה בין ארנון צוקרמן ליצחק לבני. ארנון צוקרמן עשה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע דריסת רגל של הבוס שלו ביו כותלי הטלוויזיה. דן שילון מנהל חטיבת החדשות עמד בראש מבצע השידור המורכב. הוא האיש שהכניס לשידור הפוליטי המסקרן הזה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ את מִדְגַם הבחירות הטלוויזיוני (על פי מודל של שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV). עמירם ניר ז"ל היה האחראי מטעמו על ביצוע האקספרימנט החדש של הצבת קלפיות המִדְגָם. הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית נבחר ע"י דן שילון להיות מנתח תוצאות המדגם. המִדְגַם הפך כידוע להצלחה סנסציונית. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט התמנה על ידי דן שילון להיות המפיק הראשי. המִשְדָר הישיר של הבחירות השתרע על פני 12 (שתיים עשרה) שעות. הוא החל בשמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 והסתיים למחרת בשמונה בבוקר. מוקד המשדר הייתה היה אמור להיות השעה עשר בערב בה יפורסמו תוצאת מדגם הטלוויזיה שערך ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקאי שנשכר ע"י דן שילון. ההכנות למִשְדָר הישיר המורכב והמסובך הזה נמשכו באינטנסיביות כחודש ימים. אלכס גלעדי מפיק משכמו ומעלה האמוּן על מבצעי שידור ספורט גדולים גייס למען מטרת השידור את כל מכלול האפשרויות הטכנולוגיות הגלומות בטלוויזיה באותם הימים ואת כל כוח האדם שלה, ובנה מערך לוגיסטי ותקשורתי איתן. בראש מערך התקשורת הטלוויזיוני שכלל קווי שידור 4W וטלפוניה מתריסר מוקדי שידור במדינה ניצבו שני מפקחים טכניים מוכשרים ועתירי ידע, מנהל מחלקת הקוֹל הוותיק מיכה לויירר יבד"ל וסגנו יאיר שרף ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק גיבוי מקצועי וכספי טוטלי להיערכות הטכנולוגית ולפריסת הציוד הרחבה של דן שילון ואלכס גלעדי. הוא לא דיווח ולא יִידָע במאום בשום פרט את הבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי. הוא הרגיש שזאת הפררוגטיבה שלו והוא איננו מחויב לעשות זאת כפי שסיפר לי אז בשיחת התחקיר עמו ב- 2005 במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון.טקסט תמונה : יום שלישי תשע בערב – 17 במאי 1977 אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שרוי בהכנות האחרונות לקראת משדר הטלוויזיה הישיר המסכם את הבחירות לכנסת ה- 9. מפקח הקול והתקשורת יאיר שרף ז"ל מימין עם המגיש חיים יבין (אז בן 45) טרם שידור התוצאות הסנסציוניות של הבחירות לכנסת ה- 9. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עמדת פיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בליל הבחירות ביום שלישי – 17 במאי 1977 באולפן א' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : דן שילון מנהל חטיבת החדשות, דוד שניידר ז"ל מנהל הביצוע, אלכס גלעדי המפיק הראשי של מבצע הכיסוי הטלוויזיוני הקרוי, הבחירות לכנסת ישראל ב- 17 במאי 1977 (מרכיב הד-סט על ראשו), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מעשן סיגר) וגב' עמית גולדנברג עוזרת ההפקה של אלכס גלעדי. חסר בתמונה יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלי הציבורית בעת ההיא מר ארנון צוקרמן (אחד האישים המוכשרים ביותר, החשובים ביותר, והחכמים ביותר שפגשתי בתחום המדובר, במשך 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם) לא אִפְשֵר אז בשנים ההן שבין 1974 – ל1975 ליצחק לבני מנכ"ל רשות השידור מעין דריסת רגל ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים בשעה שהוא היה נוכח בבניין. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).