פוסט מס' 1068. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת, אֲפֵלָה, וקוֹדֶרֶת. אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ב-5 בספטמבר 1972 ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור".. עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000. פוסט מס' 1068 (רשימה 2) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) שמת לפני חמישה ימים בגיל 95. פוסט מס' 1068 דן בתקופת ה-אוֹפֶל ההיא של אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דגל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת – 26 באוגוסט 1972. הספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר לשאת את דגל משלחת ישראל שנתיים אח"כ גם בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7 שנערכו בסוף חודש אוגוסט וראשית ספטמבר של שנת 1974 בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שם. פוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי-24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
"פוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי-24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1068. רשימה 2. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת, אֲפֵלָה, וקוֹדֶרֶת. אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ב-5 בספטמבר 1972 ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור". עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000.
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו כמעט 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן ב- 5 בספטמבר 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון (בן 81, היום), אלכס גלעדי (בן 79, היום), נסים קיוויתי (בן 95, היום) שלושתם יבד"ל, ושמואל ללקין ז"ל (2020-1926) מי ששימש אז לפני 50 שנים בתפקיד ראש משלחת הספורטאים והספורטאיות שלנו לאולימפיאדת מינכן 1972 (האולימפיאדה ה-20 במניין הזמן החדש). פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי-24 במארס 2022.
הערה שלי : אשתדל לייחד בין היתר גם את פוסטים מס' 1068 + 1069 + 1070 לזכרו של הקלע האולימפי הוותיק של מדינת ישראל הנרי הרשקוביץ' ז"ל ניצול אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, שמת לפני ארבעה ימים בשבת / 19 במארס 2022 בגיל 95. שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עם הנרי הרשקוביץ בשנים 2003 ו- 2004 אודות אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 התנהלו תמיד בחנות השעונים שלו שהייתה ממוקמת אז בתחילת רחוב בן יהודה מס' 5 בתל אביב. הנרי הרשקוביץ ז"ל היה אדם כֵּן, ספורטאי עֲנָיו וצנוע, אזרח נאמן, שקול, אמין ומהימן, ו-מדויק בניסוחיו ובתיאוריו, וצלף ורב אמן בספורט הקליעה ברובה אולימפי. הוא שימש לי לעזר רב במחקר וכתיבת הספר עב הכרס, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972".
זווית צילום ראשונה. טקסט תמונה (1) : האצטדיון האולימפי ב-מינכן / גרמניה. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. רגע היסטורי. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל בטקס מצעד המשלחות על אדמת גרמניה. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואל "מוליק" ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זווית צילום שנייה. טקסט תמונה (2) : האצטדיון האולימפי ב-מינכן / גרמניה. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. רגע היסטורי. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל על אדמת גרמניה. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל בטקס מצעד המשלחות. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואל "מוליק" ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1068. רשימה 2. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת, אֲפֵלָה, וקוֹדֶרֶת. אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים הנפשעת של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ב-5 בספטמבר 1972 ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור". עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000.
פוסט מס' 1068 (רשימה 2) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) שמת לפני חמישה ימים בגיל 95. גם פוסט מס' 1068 דן בתקופת ה-אוֹפֶל הנפשעת ההיא של אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דגל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת – 26 באוגוסט 1972. הספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר בחלוף שנתיים לשאת ב- 1 בספטמבר 1974 את דגל משלחת ישראל גם בטֶקֶס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7, משחקים שנערכו בסוף חודש אוגוסט וראשית ספטמבר של שנת 1974 בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שָם. פוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי-24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי שלושתם יבד"ל, ולמען זכרו של שמואל ללקין ז"ל מנהל משלחות ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ומשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן ב- 1974.
ראה גם את הפוסט הקודם מס' 1067 פוסט מס' 825 (תזכורת 1 חלק א'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו כמעט 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבל"א), ושמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 826. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. פוסט מס' 826 הועלה לאוויר בזמנו לפני שלוש שנים ביום חמישי-5 בספטמבר 2019.
אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל, וקרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12.
היסטוריה :
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וורדינה ארז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה השדר הראשי של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דבר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה כללית : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title אחד משותף ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים- מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי ארצה מפגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה בסידני בראשות קבוצת SOBO האוסטרלית לקראת שידורי הטלוויזיה הישירים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה ההיא של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי אז בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) יתפרשו על פני יותר מ-21 שנים ויכללו בתוכם יותר מ-130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים בגודל של A4.
——————————————————————————————————
פוסט 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. ראה גם מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
——————————————————————————————————
אולימפיאדת הרֶצַח והדַמִים שֶל מינכן 1972 בה נקטלו ונרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 11 ספורטאים ישראליים על אדמה גרמנית, ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור".
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה. בתומה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן ועל פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה דאז אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : ובכן, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ושמואל ללקין (בן 93 וחצי, היום) מנהל משלחת ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826 (תזכורת 2. חלק ב'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי שלושתם יבד"ל, ולמען שמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 826 (תזכורת 2. חלק ב'). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. פוסט מס' 826 הועלה לאוויר בזמנו ביום שישי-6 בספטמבר 2019.
אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל, וקרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12.
היסטוריה :
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וורדינה ארז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה השַדָּר הראשי והמוביל של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. מחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה בשעתו לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1068. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. פוסט מס' 1068. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אולימפיאדת הדמים-מינכן 1972.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 18 שנים בין 1998 ל- 2016. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמענו וזכרו של שמואל ללקין. ז"ל ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972.
אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק (כפי שנכתב בתנ"ך בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17).
זה היה מדהים ובלתי נשכח. צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו באוגוסט – ספטמבר 1972 בשידורים ישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית את כל שבעת המשחים בהם נטל חלק השחיין היהודי – אמריקני מַרְק סְפִּיץ (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה מַרְק בשבע מדליות זהב. נסים קיוויתי (בן 96, היום) היה השדר המוביל והבלתי נשכח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבריכה האולימפית של מינכן 1972. ו-אז אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י"א הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי של באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מ- תחנת הקרקע הגרמנית Raisting, היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ מציגה בצילום לונג שוֹט (Long Shot) יחדיו את כל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני יריית הזינוק, ומאפשרת על פי מִשְנָה סְדוּרָה לשדרני הטלוויזיה לזהות את גיבורי העלילה הנוטלים בה חלק במסלולים שלהם לכל צופי הטלוויזיה בעולם. השחיין האמריקני מרק ספיץ המנצח במשחה הזה והזוכה במדליית הזהב ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל. להלן זיהוי גיבורי העלילה משמאל לימין: במסלול 1 שוחה קלאוס שטייבאך (Klaus steinbach) מגרמניה (חובש כובע לבן), במסלול 2 שוחה וולדימיר בורה (Vladimir Bure) מברה"מ, במסלול 3 שוחה מרק ספיץ (Mark Spitz) מארה"ב, במסלול 4 שוחה ג'רי היידריך (Jerry Heidenreich) מארה"ב, במסלול 6 שוחה האוסטרלי מייקל וונדן (Michael Wenden) מאוסטרליה, במסלול 6 שוחה איגור גריווניקוב (Igor Grivennikov) מברה"מ, במסלול 7 שוחה מישל רוסו (Michel Rousseau) מצרפת, במסלול 8 שוחה ג'ון מרפי (John Murphy) מארה"ב. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. בשעה שנסים קיוויתי זיהה את שמונת השחיינים גיבורי העלילה המשתתפים במשחה הגמר הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים במשחקים האולימפיים של מינכן 72' למען צופי הטלוויזיה במדינת ישראל, ו-שידר ישיר את משפט המחץ הטלוויזיוני שלו והבלתי נשכח, כשאמר, "…זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר – ובסופו' מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר" שוט טלוויזיוני של מרק ספיץ ב- "Medium Close up" ניצב על אדן הזינוק מס' 3, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. התיעוד והתצלום הזה הבליטו לא רק את הריכוז ואת המתח הנפשי שמרק ספיץ היה שרוי בו בטרם יריית האקדח, אלא חשפו גם את פניו היפים ואת גופו היפה, הדרוך, והמשורטט להפליא. יופיו של מרק ספיץ בבגד ים חשף את האמת : יופיו וגופו המושלם היו מלאכת יצירה נפלאה של הקב"ה. קומתו הייתה 1.84 מ'. הוא שקל 72 ק"ג, והמשקל הסגולי של מסת גופו הייתה פחות מ- 1. לכן הציפה שלו על פני המים בבריכה במינכן 72' הייתה קלילה ומרחפת. מרק ספיץ זכה ב-7 מדליות זהב בבריכת השחייה של מינכן 72 מפני שאלוהי השחייה שירטט אותו, פיסל אותו, צייר אותו, והכשיר אותו לקראת משימת חייו באולימפיאדת מינכן 1972. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ'בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע הזה 100 מ' בסגנון חופשי, מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַרְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס' 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַרְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72') היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מרק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים באולימפיאדת מינכן 1972, ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַרְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַרְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מרק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והֵטִיף לוֹ כלהלן : "…מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית…" [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) היה נָחוּש והחליט שלא לאפשר ל- מַרְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות, במידה והוא לא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון, למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו העיקרי בן ארצו האמריקני גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיך.
לבסוף השתכנע מַרְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הדוקומנטרי התיעודי, המרתק, ורב העניין במידה יוצאת דופן, הקרוי, "THE MAGNIFICENT ONES". הסרט הזה הופק במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת "OLYMPIAD" שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהיה גם קולנוען פורה ומוכשר (Bud Greenspan, נולד ב-1926 ומת ב-2010) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן, "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions האמריקנית בראשות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הדוקומנטארי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המתעד האולימפי הדגול והבלתי נשכח באד גרינספאן המנוח (מת ב- 2010), ואשר קרוי ע"י Bud Greenspan בשם, "THE MAGNIFICENT ONES". הסרט התיעודי הזה שמתוחקר היטב מספר בפרוטרוט על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים באולימפיאדת מינכן 1972, השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר 3 (שלוש) במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַרְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.
שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה נפלאה ו-פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד וויינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש' וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.
נסים קיוויתי (בן 96 היום, בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1068) היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין ז"ל השתווה לו בזמנו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ לקראת השידורים הישירים שלו. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של שחיינים ושחייניות ואתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות במסלול ובשדה ובבריכה, תוצאות הישגיהם, ודברי רקע אודות הספורטאים האולימפיים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות ה-א"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון ה-א"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל- 800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 82 כשאני צופה בשידורים הישירים ההם לפני 47 שנים של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסוֹמֵר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72' לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב (Valery Borzov) בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האצנית המזרח גרמנית רנטה שטכר (Renate Stecher) בשתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את ניצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה (John Akibua) בריצת 400 מ'משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי (David Hamery) מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן (Lasse viren) השָש אֱלֵי קְרָב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו. הוא היה שדר על ועיתונאי על במלוא מובן המילה וההגדרה.
בקיץ 1983 אירחתי את מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz, מי שהיה לפני 39 שנים אורח משחקי "כינוס הפועל" ה- 12 שנערכו בתל אביב) לריאיון באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בתוכנית שלנו, "מבט ספורט". חקרתי אותו בטרם הריאיון לסיפורו של באד גרינספאן על החשש הפתאומי שתקף אותו לפני תחרות משחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 197. מרק ספיץ הודה כי הדיווח נכון פחות או יותר אך הועצם יתר על המידה בסרט הטלוויזיה.
משסיים נסים קיוויתי את השידור הישיר בא"ק באצטדיון האולימפי הורה לו דן שילון לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחה הגמר לשליחות ארבע פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. נסים קיוויתי לא היה שַדָּר שחייה במקורו אך מפני שהיה איש לעִתּוֹת חירום של דן שילון התייצב בבריכה וכאיש צֶוֶות דרוך וממושמע מבלי להתכונן יתר על המידה, נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. המשלחת האמריקנית הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), ושירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה בהרכבה את גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש Elke Sehmisch), ואת השחיינית המסיימת שהייתה המוכשרת מכולן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי. שחיינית פנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.
נסים קיוויתי איש עתיר ידע ועשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית וגם הטלוויזיונית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות, נוצרה דרמה בבריכה, אך עבור נסים קיוויתי השחיינית המזרח גרמנית הייתה עלומת שם. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 19. 55 : 3 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה 3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של 3:57.93 דקות.
בתרגום של זמן למרחק ניתן לומר כי שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר בארבע מדליות זהב באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובאחת מכסף.
המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- "ניקרו עיניים". הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר היה מרהיב ביופיו וביעילותו. חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה . כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :
The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich , insofar as economic matters are concerned , can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances , I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems
טקסט תמונה : תיעוד של תצלום אווירי. אלו הם מתקני הספורט היפהפים והפונקציונאליים בקומפלקס האולימפי של מינכן 1972. בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון התת קרקעי של האצטדיון. הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח"כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם . התגורר בו כ- 7000 ספורטאים מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים, מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח"כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג'וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ' באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ'באולימפיאדת ברלין 1936 הרץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ'ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג'יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג'יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות. האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק כ- 150 מ' בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.
פרופסור שָאוּל לַדָנִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי, ואומר לי כלהלן : "…כשבוע לפני הנסיעה לאולימפיאדת מינכן 72' קיבלנו תדריך ודָף עם הוראות התנהגות מקצין הביטחון של משרד החינוך אריה שומר. הוראותיו הסתכמו באזהרה מפני חבילות נפץ ונטילת חבילות מזרים, ואזהרה שלא להתבלט בשטח. איש לא דיבר עמנו על סכנת טרור…" [3]. בחמש הדירות הישראלית ששכנו בכפר האולימפי במינכן 72' ברחוב ג'יימס קונולי 31 התגורר גם מנהל המשלחת "שֶף דֶה מִיסְיוֹן" (Chief de Mission) שמואל "שמוליק" ללקין ורופא הספורטאים שלנו ד"ר קורט ווייגל. ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 72' היה יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר איש קיבוץ גבעת חיים. ענבר ממנהיגי הספורט הראשיים של ישראל בימים ההם כיהן בעת ובעונה אחת כיו"ר הוועד האולימפי הישראלי ושימש גם מזכ"ל אגודת "הפועל" הארצית. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר התגורר יחד עם נציגים בכירים נוספים במשלחת הישראלית במלון "שרתון" במינכן ולא בכפר האולימפי. בכפר האולימפי על אלפי ספורטאיו ובליל השפות ואין ספור התלבושות הצבעוניות בתוכו – שררה אווירה של חופש, עליצות, ושמחת נעורים, אך הוא לא היה מאובטח דיו. ביום העשירי של המשחקים ב- 5 בספטמבר 1972 הפך למלכודת מוות לאחד עשר מספורטאי ישראל. פרופסור שאול לדני ידע שהאבטחה בכפר האולימפי הייתה רופפת ורשלנית. מין פיקוח ושמירה אך רק למראית עין. כל אחד יכול היה להתפלח לכפר האולימפי כרצונו. הסידורים הביטחוניים העלובים היו גלויים לעין כל. פרופסור שאול לדני ומנהל המשלחת שמואל ללקין היו מודעים לה היטב אך משום מה היא נעלמה מעיני שירותי הביטחון של מדינת ישראל. בדיעבד התברר כי חיי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72' היו הפקר. האינפורמציה הטריביאלית הזאת הנוגעת לביטחון ספורטאי ישראל בכפר האולימפי לא הייתה ידועה למומחי הביטחון של ישראל וגם לא למשטרת באוואריה. ואם אכֵן הייתה ידועה הדבר חמור שבעתיים. שירותי הביטחון של מדינת ישראל ו- וודאי של גרמניה, נעדרו מודיעין חשוב ולא נערכו מראש כדי למנוע את הטבח המתוכנן הטרוריסטים הפלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" בספורטאים הישראליים.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו צילום מהאוויר של הכפר האולימפי. בקדמת התמונה זהו רחוב קונולי על אחד עשר גושי הבניינים הגבוהים והנמוכים שלו שהיה הרחוב הדרומי ביותר בכפר האולימפי, ומימין לו מבני הבונגלו. המשלחת האולימפית של ישראל התגוררה ברחוב קונולי 31 שאורכו היה כ- 220 מ' בשורת הבניינים הנמוכה השלישית מלמטה מצד שמאל. מימין, כאמור מגורי הבונגלו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרופסור שאול לדני זוכר בדרמטיות את כל מה שהתחולל ביום ההוא כפי שסיפר לי [4] : "…הכפר האולימפי היה פרוץ לגמרי. כל אחד יכול היה להתפלח אליו לוּ רצה. השחיין המצטיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן (מקום 9 באולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה ל-100 מ' בסגנון פרפר) לא נשלח הפעם לאולימפיאדת מינכן 72' ע"י הממסד הספורטיבי. העיתון "מעריב" שהכיר בצדקת מאבקו העניק לו נסיעה למינכן על חשבון העיתון כפיצוי על אי הכללתו במשלחת האולימפית. אברהם מלמד הגיע לכפר האולימפי והתפלח למגורים שלנו ללא קושי שרחוב קונולי מס' 31. ההתפלחות הייתה דבר שבשגרה. מי שנכנס בבגדי אימון ספורטיביים (טרנינגים) כלל לא נעצר בשערים. ואם בכל זאת עוכב ע"י השומרים, הרי אמירה כמו "זה בסדר" והופעה בטוחה ולא מהוססת אפשרו בדרך כלל את הכניסה. במקרה נדיר כשמישהו נתקל ונחסם בשערי הכניסה, הוא היה יכול לסוב לאחור ולהיכנס לכפר האולימפי של מינכן דרך שערי היציאה. העם הגרמני הוא ממושמע. חציית רחוב במעבר להולכים ברגל באור אדוֹם, גם כאשר אין כל תנועת כלי רכב והמעבר בטוח לחלוטין, היא חזיון נדיר ביותר ושונה לגמרי מ- ניו יורק. בגרמניה הולך הרגל ימתין בסבלנות מתוך סגידה לתקנות התעבורה ולאור הירוק. לכן בשערי היציאה מהכפר האולימפי אין שומרים ורק מוצבים שם שִלְטֵי "אין כניסה". איש לא ייכנס דרכם חוץ מאלה שמתכוונים מראש להפר את התקנות. הכפר האולימפי גדוש במבקרים כשרבים מהם מתפלחים פנימה. לשלומית ניר לא היה מאמן במינכן 1972 והיא הייתה זקוקה למישהו שימדוד לה זמנים בעת אימוניה. כשהשחיין אברהם מלמד הגיע למינכן ביקשה השחיינית שלומית ניר משמואל ללקין לאשֵר לוֹ לגור בדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 תמורת עזרתו באימונים שלה. היא שכנעה אותו ושמואל ללקין הסכים. כך בנצלו את המיטה הפנויה בחדר מס' 2 בו אני התגוררתי הפך אברהם מלמד לשותפי לחדר. אברהם מלמד נכנס לכפר האולימפי על תקן של מתפלח לכֵן לא קיבל מפתח לדלת הכניסה. לעיתים חזר לדירה בשעות הערב המאוחרות וגילה דלת נעולה. מפני שלא רצה להעירנו היה נכנס לדירה דרך החלונות הפתוחים. לפעמים נאלץ לטפס כחתול עד לאיזה שהוא חלון פתוח בקומה השנייה. מכיוון שאני אכלתי רק שתי ארוחות ביום, נתתי לאברהם מלמד את תלושי האוכל הבלתי מנוצלים שלי. כך התגורר וחי לוֹ אברהם מלמד בכפר האולימפי דה- פאקטו. נוכחותו במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 לא דווחה להנהלת הכפר. כוח הביטחון הגרמני שגונן על הכפר לא עלה על מעשה התרמית שלנו…".
המשחקים האולימפיים הם ביזנס כלכלי ענק וגם מאבק פוליטי. בראש הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) ניצב מזה עשרים שנה מאז 1952 הנשיא האמריקני רב ההשפעה והכל יכול מר אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage). אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ניהל את הוועד האולימפי הבינלאומי ביד רמה והגן על עצמאותו הייחודית. בדרך כלל חברי 200 הוועדים האולימפיים הלאומיים ברחבי העולם אינם נמנים על הוועד האולימפי הבינלאומי, למעט מר אלכס גלעדי (ואולי עוד כמה). הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב מאנשים פרטיים שאינם מייצגים את מדינותיהם אלא את עצמם ואת האינטרסים של IOC (!). הוועד האולימפי הבינלאומי הוא גוף הבוחר את עצמו מפני שזוהי חוקתו. אוורי בראנדג' חסם ונעל בזמנו את שערי הוועד האולימפי בפני עסקני הוועדים הלאומיים. יו"ר הוועד האולימפי האיטלקי ג'וליו אונסטי תקף את אוורי בראנדג' בחריפות רבה במושב IOC שהתכנס באמשטרדם ב- 1970. הוא טען שחוקת האִרגון מיושנת ומגבילה, ומתאימה לימיו של הברון פייר דה קוברטיין [5], אך לא לימים האלה של שנות ה- 70. אוורי בראנדג' ענה לוֹ שאם הוועד האולימפי הבינלאומי ישנה את החוקה שלו, יקיץ אזי הקֵץ על עצמאות הספורט הבינלאומי, הפוליטיקה תשתלט על הספורט ו- IOC יהפוך לאִרגון הדומה לאו"ם [6].
אוורי בראנדג' היה מתנגד מובהק כל חייו לחדירת הספורט המקצועני לזירה האולימפית (אולימפיאדת ברצלונה 92' הייתה הראשונה שפתחה את שעריה בפני הספורט המקצועני). אוורי בראנדג' היה איש מבוגר באולימפיאדת מינכן 72' בן 84 אך נודע בעקשנותו. הוא היה למוד קרבות, אידיאליסט בלתי מתפשר, תכסיסן ודיפלומט. אוורי בראנדג' הבין שהספורט הבינלאומי התחרותי השתנה לבלי היכר, וכי ההישגים האדירים ושיאי העולם שלא היו דומים במאום לאלה שהיו בראשית תקופת כהונתו ב- IOC ב- 1932 צורכים הכנות, זמן, וממון.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו אוורי בראנדג' (Avery Brundage) נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי(IOC) בשנים 1972 – 1952. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC).
אוורי בראנדג' ידע שהממשלות של המדינות הקומוניסטיות מצד אחד מממנות לאורך שנים ארוכות את הישגי ספורטאיהן, אלה המפארים את יוקרתן הפוליטית, אך מאידך היה גם עֵר לעובדה שגופים פרטיים במערב מנצלים את הספורטאים לצורכי פרסומת מסחרית. זאת הייתה מקצוענות, אולי סמויה, אך מקצוענות לכל דבר. אוורי בראנדג' הבין שתמיכה סמויה הופכת במקרים רבים את החובבנות המוצהרת של ספורטאי הייצוג מהמדינות השונות למעשה רמייה ואת השבועה האולימפית החגיגית שלהם לשבועת שווא. אוורי בראנדג' האידיאליסט האמין בכל ליבו שביטול מושג החובבנות הישן והתרת כל סייג הקשור לטוהר המידות האולימפי עלול להוביל לחיסול הספורט במתכונתו הנוכחית. הוא חשש מטיפוח חוג מצומצם של ספורטאי עַל ולוּדֶרִים מקצועניים שיהפכו את המשחקים האולימפיים למעין קרקס גלובאלי. במהלך דיוני הוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1970 הדן בסעיף החובבנות הספורטיבית באולימפיאדה, הציע אוורי בראנדג' את הצ'ארטר המפורסם שלו שהפך לתקנון אולימפי בו נקבע כי, "כדי להיות ראוי להשתתף במשחקים האולימפיים, על הספורטאי והספורטאית לשמור על מסורת הרוח האולימפית ועל האתיקה שלה. על הספורטאים האולימפיים מוטלת החובה להיות בעלי עבר נקי לחלוטין מעיסוק בספורט מקצועני אלא רק בעלי עבר של השתתפות בספורט החובבני, ומבלי שקיבלו הטבות ותגמולים כלשהם עבור השתתפותם".
הפקת שידורי הטלוויזיה האולימפיים של אולימפיאדת מינכן 1972 ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ו-עוּלָת שנים בראשותו של דן שילון (איש טלוויזיה פּוֹרֶה ו-מזהיר) וסגנו בימים ההם אלכס גלעדי. שני אישי טלוויזיה חרוצים, מוכשרים, ומצטיינים בלתי נשכחים לעַד על ידי.
הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה הפיקה במסגרת מצומצמת את שידורי אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון נלחם בטחנות רוח. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג דחה בקיץ 1972 את בקשתו של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לסקר את המשחקים האולימפיים גם בשפה הערבית. הופעתו המזהירה של השדר נסים קיוויתי במינכן 72' היא בלתי נשכחת גם בחלוף 47 שנים. ההיסטוריה האולימפית המצולמת של ספורטאי ישראל מאז נטלו חלק לראשונה באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתה מקופלת בתמונות סטילס. דן שילון (בן 79, היום) ואלכס גלעדי (בן 77, היום) שני אנשי טלוויזיה בלתי נשכחים העבירו את הציבור הישראלי מעידן הסטילס לעידן ה- Video בטלוויזיה.
ב- 15 בנובמבר 1971 שלח דן שילון מסמך ראשון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה עדיין לפני עידן התקשורת הלוויינית הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון תיאר במסמך את משימות השידור, ההפקה, והעריכה הרבות הניצבות בפניו וביקש בענווה מקצועית, ממש ב-דחילו ו-רחימו מהנהלת רשות השידור, לצרף אליו למינכן שניים או שלושה כתבים כדי שיטוסו עִמוֹ למינכן ויסייעו לוֹ לעמוד באתגר הטלוויזיוני העצום של השידורים האולימפיים. הוא רצה לצִדוֹ את אלכס גלעדי ואת דוב עצמון (קוסטקובסקי) עוזרו מימי "מבט ספורט" הראשונים שהיה עובד Free lancer בטלוויזיה ושימש במקביל כעורך בעל שם של מדור הספורט המורחב בעיתון "ידיעות אחרונות". דן שילון רצה לידו גם את נסים קיוויתי שהתגורר בלונדון ושימש שדר של ה- BBC וגם כתב בכיר ובעל מוניטין של העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. נסים קיוויתי איש חכם ובעל היגיון נפלא הוא איש אשכולות בעל המון יתרונות. נסים קיוויתי היה בשעתו שַדָּר אולימפי קורא תיגר עיתונאי מהמעלה הראשונה על כל משימה שנקרתה בדרכו, אך עיסוקו של נסים קיוויתי (כאמור, עיתונאי מוביל ובכיר של "ידיעות אחרונות" באנגליה מאז 1950) בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1972 היה על תקן Free lancer מִשְנִי, ועבודתו בה צדדית. מעין חלטורה מקצועית זמנית, ששימשה מקור הכנסה נוסף לפרנסתו. חיש מהר התברר כי הרעיון לשתף את נסים קיוויתי בצוות השידור האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המינכן 1972 היה נבון ובעל ערך ומשקל עצום. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שהטלוויזיה הישראלית סיקרה בשידורים ישירים וכוחו הטלוויזיוני של נסים קיוויתי היה בלתי נודע עד אז. באולימפיאדת מינכן 1972 הוכיח נסים קיוויתי את גדולתו כשַדָּר ספורט ועיתונאי מוכשר בעל שיעור קומה בינלאומי וכי שום רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה אינה יכולה להסתדר בלעדי איש טלוויזיה ברמתו. הנה מכתבו ההיסטורי של דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מ- 15 בנובמבר 1971 הנוגע לצירופו של נסים קיוויתי למשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72' [7].
טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" בלונדון ומאז 1968 מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפני בני דוֹרי. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבלי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי נסים קיוויתי, כלהלן : "יואש אלרואי, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצוא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי הדן בגודלו של צוות הטלוויזיה לאולימפיאדת מינכן 72', ששלח דן שילון מנהל מחלקת הספורט לישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (עמוד מס' 1 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). בעת ההיא בנובמבר 1971 דן שילון כבר לא היה מנהל חטיבת החדשות. הוא מונה לתפקיד הרם של מנהל החדשות במאי 1971 במקומו של יורם ארנון. בנובמבר 1971 נחליט כאמור להתפטר מתפקידו מפני שלא האמין בניהולו המקצועי של שמואל אלמוג את רשות השידור במקומו מונה לתפקיד מנהל חטיבת החדשות מר צבי גיל . "רצוי לדעתי להוסיף על הצוות הנ"ל את נסים קיוויתי ולהודיע למארגנים כי אנו רואים בו איש שלנו . נסים קיוויתי מצוי היטב בעבודת הטלוויזיה ויכול לתרום מניסיונו הספורטיבי והעיתונאי להצלחת השידורים", כתב דן שילון לישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ישעיהו "שייקה תדמור" בעניין הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המכתב התקבל באטימות ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. לא מפני שהיה קמצן אלא בגלל שלא היה מעולם עיתונאי ואיננו מפיק טלוויזיה. שייקה תדמור חניך ביה"ס הריאלי בחיפה היה מפקד צבאי בעברו. בתפקידו האחרון לפני הגיעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית שימש סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. שייקה תדמור הושאל לטלוויזיה מצה"ל בקיץ 1971. הוא לא קרא נכון את המפה ולא הבין ולא היה מודע למהות האירוע האולימפי כאובייקט שידור טלוויזיוני בינלאומי חשוב ביותר ונחשק גם בישראל. ישעיהו "שייקה" תדמור גם לא הכיר את היקף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הנדרשת להפקת אירוע ספורט גדול ממדים שכזה ולא העריך את כמות כוח האדם המקצועי הנחוצה לכסותו. ישעיהו "שייקה" תדמור לא היה לבד ולא רק הוא לא היה בקי בנושא השידורים האולימפי הכל כך מורכב ומסובך טכנולוגית והדורש תכנון קפדני ומדויק ארוך טווח. כל צמרת רשות השידור בעת ההיא הציבה את נושא שידורי הספורט שלה במקום האחרון כמעט בסולם העדיפויות שלה. האולימפיאדה הייתה כלולה בתוך סל סטריאוטיפים יחדיו עם המונח "ספורט". המושג "ספורט" עורר בעיני רבים קונוטציה חסרת ערך והדימוי הכוללני שלו היה תפל. מעטים בטלוויזיה הישראלית הצעירה הכירו בחשיבות חזון שידורי הספורט כנדבך עתיר רייטינג בלוח השידורים הכללי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ואנשים ספורים בלבד הבינו והיו מודעים לקשיים הטכנולוגיים המסובכים המרכיבים את הפקות מבצעי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הבוסים של דן שילון לא טיפלו בהפקת אולימפיאדת מינכן 1972 כראוי. צורת הטיפול החובבנית הזאת גרמה נזק מיידי, כמותי ואיכותי, וגם פגיעה בטווח הארוך של השידורים. קבלת ההחלטות השגויה וצורת הטיפול הרשלנית הזאת שימשה תקדים בהפקות העתידיות של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדות הבאות ובהפקות אירועי ספורט בינלאומיים אחרים. הנהלת רשות השידור הציבה ב- 1972 סטנדרט הפקה נמוך. זה היה זמני אך לרוע המזל ההנהלות הבאות שבאו אחרי שמואל אלמוג ושייקה תדמור ראו בסטנדרט הזה מודל לחיקוי והשתמשו בו. לאולימפיאדת מינכן 1972 נשלחו שני שַדָּרִים, מפיק שהיה גם מגיש, ולצִדם בימאית, והרשאה להשתמש באולפן שידור מקומי בעיר מינכן עצמה. הם היו צריכים להשתלט על כמות פנטסטית של חומר. אין פלא שהמתינו להם בפינה קשיים רבים וגם כישלונות שלא האשמתם.
12 שנים אח"כ החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לשלוח לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 צוות שידור בסדר גודל דומה. הזמני הפך לקבוע. יוסף "טומי" לפיד ז"ל גרס שמפיק ושלושה שדרים מסוגלים לכסות ולשָדֵר ישיר פעילות של יותר מ- 7000 ספורטאים וספורטאיות מ- 92 מדינות שמתחרים ב- 221 תחרויות ב- 22 ענפי ספורט שונים. נכון שלמשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנטונת הזאת צורפו כמה טכנאים וצוות צילום פילם בודד שנועד לכסות באמצעות כתבות את פעילות 33 הספורטאים הישראליים המתחרים בלוס אנג'לס, אך עוֹל הדיווח הישיר הוטל על מפיק אחד וקומץ שַדָּרִים. משימה כבדה. כמעט בלתי אפשרית. משלחות טלוויזיה של רשתות אירופיות קטנות הדומות לישראל שכיסו את משחקי מינכן 72' כמו שוודיה, נורווגיה, פינלנד, אוסטריה, דנמרק ואחרות היו גדולות פי חמש יותר מצוות השידור של דן שילון.
ב- 26 ביוני 1972, חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה, שלח דן שילון לישעיהו "שייקה" תדמור את מסקנות לקחי סיור קדם ההפקה שלו במרכזי השידור של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) במינכן וביקש שוב להגדיל את מצבת כוח האדם שלו [8]. כך כתב למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלו : "עקרונית, אין אנשי מרכז השידורים במינכן מבינים כיצד נצליח לבצע את לוח השידורים שלנו באמצעות צוות כה מצומצם (ה- BBC למשל מגיע למינכן עם צוות של 65 אנשים). בזמנו אישרה ההנהלה בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ארבעה אנשי צוות (שני עיתונאים, צלם ומקליט). מאחר שאין לנו צורך בצלם ומקליט, מוצע לשלוח עיתונאי שלישי (נסים קיוויתי) וכן בימאי ומפקח שידור. אשר לעיתונאי השלישי למותר לציין את גודל המאמץ שיידרש מצוות העיתונאים שיעבוד שם. הכנת תוכנית יומית על כל מרכיביה תצריך צוות גדול במינכן. שלושה אנשים מהווים מינימום הכרחי. זאת בנוסף לעיתונאים ישראליים אחרים שישהו בלאו הכי במינכן מטכם מערכותיהם ואשר נבקש אותם לסייע לנו בעבודתנו . הגרמנים ממליצים בכל פה להביא עמנו למינכן בימאי ומפקח שידור. בימאי גרמני לא יוכל לבצע שידורים בעברית מן האולפן הגרמני. השידורים היומיים בלוויין מצריכים גם איש טכני שיפקח על יציאת השידורים ועל חדר בקרה מרכזי במינכן, בכל הקשור לשידורי ישראל. אם אמנם יאושר צוות זה, יש לפנות לאלתר לגרמנים ולבקשם להגדיל את הצוות ל- 5 אנשים. עקרונית הם הביעו את הסכמתם לכך בשיחה בע"פ עמי, אבל מבקשים תשובה מיידית מצִדנו, בצירוף התשלום עבור איש הצוות החמישי. אם קיימות בעיות תקציביות בהגדלת הצוות, ניתן לקצץ במעט את המשדרים היומיים ובכך להשיג עודף תקציב למטרה זו".
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 3), "לקחי סיור הכנה במינכן 72' לקראת האולימפיאדה – סיכום דיון", שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. (הערה אישית שלי : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא התיר לכנות את ישעיהו תדמור בתואר המקצועי מנהל הטלוויזיה , אלא העניק לו את ה- Title "הממונה על ענייני הטלוויזיה". שמואל אלמוג הסביר לי בשיחות התחקיר בינינו כי סבר שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי של המשדרים ברדיו ובטלוויזיה, הוא בעצם מנהל הטלוויזיה וגם מנהל רדיו "קול ישראל", והניצבים בראש המדיות הם ממונים ולא מנהלים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקסט הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. זהו המסמך המקורי. עמוד מס' 2 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. המסמך המקורי. עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לבסוף לאחר אין סוף וויכוחים וניסיונות שִכנע דן שילון את ישעיהו "שייקה" תדמור לאשר לו לקחת עמו למינכן שלושה אנשים. אלכס גלעדי בתפקיד מפיק מִשְנֶה וגם שַדָּר Off tube, נסים קיוויתי (עיתונאי "ידיעות אחרונות" בלונדון מאז 1950) שהפך ל- שַדָּר מרכזי ומוביל של תחרויות ה- א"ק והשחייה, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל לצורך בימוי שידור היומנים מהאולפן האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן 72' [9]. הוא לא אישר את צירופו ההכרחי של מפקח טכני למשלחת השידור האמור להעניק ביטחון לשידור למרות שהבין מדן שילון כי הפונקציה הזאת חשובה מפני שההפקה הזאת מורכבת ומסובכת וגם ממושכת, רצופה אתגרים טכנולוגיים הדורשים פתרונות מידיים תוך כדי ביצוע השידור, זאת הפקה קשה לביצוע ומאומצת מאוד, וודאי לרשת טלוויזיה חסרת ניסיון בהפקות ספורט בינלאומיות כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא כן אישר את שכירתה של מזכירת הפקה. גב' רונית שטיינהיימר ישראלית שהתגוררה בגרמניה נקבעה ע"י דן שילון לשמש מזכירת ההפקה של צוות השידור במינכן 72'. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם הסכימו לשלם לה שכר של 3400 מרקים גרמניים [10].
דן שילון צירף אליו כעובדים פרילאנסרים את דוב עצמון ואת אהרון לָהָב עורך מדור הספורט של עיתון "דבר". בדרכו למינכן תפס דן שילון באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן (אתלט עבר מצטיין שהיה אָצָן וגם שיאן ישראל לשעבר בקפיצה לרוחק, ואת הדוקטורט שלו עשה בארה"ב בתחום הפסיכולוגיה) וביקש ממנו לשַמֵש כעוזרו של נסים קיוויתי. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה ערש לידתו של ד"ר גלעד וויינגרטן כפרשן א"ק. כששמעו טכנאי ההנדסה בטלוויזיה כי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג החליטו לחסוך כסף ולא לצרף איש טכני למשלחת השידור היוצאת למינכן 1972, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גַל תומך בהחלטת ההנהלה הראשית, חשו שפוגעים בהם ומזלזלים בידע שלהם. מפקח טכני צעיר בשם דוב גולדשטיין נזעק להגן על כבודם המקצועי של טכנאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, ועל ביטחון השידור. ב- 27 ביוני 1972 עקף את מנהלו הישיר שלמה גַל, ושלח מכתב מחאה להיררכיה הציבורית הגבוהה ביותר ברשות השידור ל- וולטר איתן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו התריע על סכנות השידורים רבי משימות הנשלחים מגרמניה לישראל ועל החשיבות המכרעת של שיתוף טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור. הוא הזהיר אותו מפני כשלים טכניים של ההפקה. בעיניו הצמדת טכנאים למשלחת העיתונאית של הטלוויזיה הנוסעת למינכן 72' היא מעין הפקת פוליסת ביטוח של ההפקה.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. הוא היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ומטובי טכנאי ה- Video שלה בכל הזמנים. איש הגון וישר, חרוץ, ומסור מאוד למקום עבודתו בכל רמ"ח אבריו. אהבתי אותו אהבה רבה. בקשתו לכלול טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור לאולימפיאדת מינכן 72 לא נענתה ע"י ההנהלה. דן שילון ראש הצוות של משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למינכן 1972 שילם מחיר יקר. קו ה- 4W של השידור הישיר המתוכנן מטקס הפתיחה באולימפיאדת מינכן 1972 לא הגיע לירושלים. (התמונה באדיבות CBC קנדה ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דוב גולדשטיין רכש את השכלתו הטלוויזיונית בארה"ב והיה מבין הטכנאים הראשונים שהצטרפו לטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא חזה מראש את הסכנות הטמונות בשידור טלוויזיה ישיר מחו"ל ללא צירוף טכנאים למשלחת השידור. גולדשטיין צירף חתימות נוספות של עמיתיו למכתב המחאה ועשה מעשה בלתי מקובל . הוא עקף את שני הבוסים הישירים שלוֹ מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ואת מנהל ההנדסה שלמה גל ושלח בהול את המסמך ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן. זה נראה כמו קריאה למֶרִי בשורות חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך המפקח הטכני דוב גולדשטיין ראה את הנולד וצדק בתוכן מכתבו [11]. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מפיקה את שידוריה, לא בארץ ולא בחו"ל, ללא סיוע צמוד של טכנאים מומחים בקוֹל, תמונה, ותקשורת. אך הימים היו ימי בראשית והצבתם ההכרחית של שני מפקחים טכניים במשלחת השידור של מינכן 72' נתפשה כמותרות. לא נשלח איש.
טקסט מסמך : 27 ביוני 1972 . זהו המסמך המקורי ששלח המפקח הטכני דוב גולדשטיין ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן , המבקש מנו לשלוח טכנאי צמוד עם משלחת השידור של הטלוויזיה היוצאת לאולימפיאדת מינכן 72' . המסמך התגלגל במשך זמן רב בין נושאי התפקידים והבכירים ואפיין את התנהלות הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור בשנים ההן . התגובות וההוראות השונות בכתב יד מעידות על הבלבול והסחבת . להלן הבהרת חתימות האישים :
מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ב- 20 ביולי 1972 : י. תדמור / ש. גל אנא טיפולכם .
הממונה על הטלוויזיה שייקה תדמור ב- 21 ביולי 1972 : חיה , זמני את המפקחים + שלמה גל + יעקב סווירי .
מהנדס הטלוויזיה שלמה גל ב- 3 ביולי 1972 : לשמואל אלמוג, מי שהוא עורר עניין זה.
מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ב- 8 באוגוסט 1972 : שמואל (אלמוג), ראה נא תשובתו של היו"ר (וולטר איתן) למכתב זה. בעקבותיה פניתי אל שייקה (תדמור) אשר הפנה אותי אל ש. גל. בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב כל מכתבם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ד"ר וולטר איתן המתין שמונה ימים ואז ענה לדוב גולדשטיין. במקביל העביר יו"ר הוועד המנהל של הרשות את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. המכתב נדד מיד ליד. שמואל אלמוג העביר אותו למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל. לא יצא מזה כלום. מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ראתה שאיש איננו מטפל בבעיה ולכן החליטה ב- 8 באוגוסט 1972 לזרז שוב את המנכ"ל שמואל אלמוג להתייחס למכתב כדי לקדם את העניינים. המסמך של דוב גולדשטיין עבר את ידי המנהלים הבכירים כשכל אחד מהם העיר בדרכו המסורבלת כיצד יש להתקדם בפתרון הבעיה.
פענוח הטקסטים של כתבי היד על מסמך הבקשה של דוב גולדשטיין היה אופייני לצורת ההתכתבות והתקשורת הפנימית של הפונקציות השונות בינן לבין עצמן בתוככי רשות השידור של מדינת ישראל. שמואל אלמוג כתב ב- 20 ביולי 1972 בכתב יד על המסמך : "י' תדמור / ש' גל , אנא טיפולכם. שא (שמואל אלמוג)". שייקה תדמור כתב ב- 21 ביולי 1972 בכתב ידו : "חיה , זמני את המפקחים + שלמה גל + סווירי לשיחה בנדון". מהנדס הטלוויזיה שלמה גל ב- 3 ביולי 1972 : "לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה…". גב' רוחמה איילון כתבה ב- 8 באוגוסט 1972 בכתב ידה לשמואל אלמוג : "שמואל , ראה נא תשובתו של היו"ר למכתב זה . בעקבותיה פניתי אל שייקה תדמור אשר היפנה אותי אל שלמה גל . בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב על מכתבם". הבעיה לא נפתרה. שום טכנאי לא נשלח עם צוות השידור לאולימפיאדת מינכן 72'. ההנהלה החובבנית התנהגה ברשלנות. נראה היה שהיא בורחת מאחריות. צוות השידור במינכן 72' היה עתיד לשלם על כך מחיר יקר. קו השידור הישיר של דן שילון בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' בשבת – 26 באוגוסט 1972 הגיע בסופו של דבר ל- טימבוקטו במקום לאולפן בירושלים.
טקסט תמונה : 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 50 שנים. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מר שלמה גל (מימין) יחדיו עם הבוס שלו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור (משמאל) במסעדה ירושלמית. (התמונה באדיבות שלמה גל ושייקה תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן לא התרשם יתר על המידה מתוכנו של המכתב. הוא היה איש משרד החוץ ודיפלומט בעברו ואמון על ההיררכיה. לשון תשובתו מ- 2 ביולי 1972 הזכירה את מוצאו. חוץ מזה גם במשרד החוץ היו מחלוקות וסכסוכי עבודה. הוא לא נבהל. מכתב התשובה לדוב גולדשטיין לווה בעותקים להנהלה. זה היה 55 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 [12].
טקסט מסמך : 2 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן לדוב גולדשטיין. "בדקתי את העניין ונראה כי הוא כולו טכני ולא אישי. הנו בטיפול הממונים עליכם ואייעץ לכם לנסות לגמור אותו אתם . הרי הם בקיאים בצרכים ובאפשרויות ויש לסמוך על שיקול דעתם ועל שיפוטם", השיב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן לממפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָּן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים, 1978- 1972 (הוא החליף כאמור את היו"ר הקודם ד"ר חיים יחיל). הוא היה מינוי ציבורי של ממשלת גולדה מאיר והגיע לתפקידו הרָם ברשות השידור ממשרד החוץ שם שימש כמנכ"ל המשרד. ד"ר וולטר איתן התחנך על האסכולה האירופית. הוא היה איש מנומס ותרבותי שלא התאים לאקלים האסייתי של רשות השידור. כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא השכיל לסייע לדָן שִילוֹן בהפקה המורכבת והמסובכת של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הוא לא התערב ולא ניסה לשכנע את שְמוּאֵל אַלְמוֹג בחשיבות צירופם של אנשי הנדסה לצוות השידור. דן שילון נותר חשוף וטס לשם עם אנשים ספורים ללא טכנאים ושילם מחיר מקצועי כבד. לקח כישלון שידורי מינכן 1972 נלמד ולאולימפיאדת מונטריאול 76' נשלחו שני מפקחים טכניים דוב גולדשטיין בתחום ה- Video ועקיבא מלמד בתחום התקשורת, ה-Audio, והקוֹל.
טקסט תמונה : 1970. הנהלת רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל") בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל, סמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן (נושף עשן), שר החינוך והתרבות יגאל אלון, עוזרו של השר, ונקדימון "נקדי" רוגל. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
התחוללה סערה ברשות השידור מפני איש מההנהלה לא ענה למתמרמרים שהעלו טענה מקצועית כנה, חוץ מ- וולטר איתן. עניינם נתקע. המנהל הישיר שלהם המהנדס הראשי שלמה גַל נבהל מהמצב והעיר משהו בהסתר ב- 3 ביולי 1972 לשמואל אלמוג, "…מישהו עורר עניין זה…" ודמם. רוחמה איילון המנהלת הנמרצת של לשכת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הבחינה בהתמרמרות הבוקעת משורות הטלוויזיה ונטלה את המושכות לידיה ב- 8 באוגוסט 1972, "שמואל אלמוג", היא אמרה לו, והוסיפה, "ראה נא תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן למכתב הזה בעקבותיו פניתי אל שייקה תדמור, אשר הפנה אותי אל שלמה גל, בקיצור איש לא ראה ולא דיבר עם הטכנאים, ואף אחד לא השיב על מכתבם". זה היה שמונה עשר יום לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה. ככה התנהלה ופעלה בחובבנות גלויה ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בימים ההם. היא חשבה בתום לֵב שהיא פועלת בצורה הטובה ביותר, אך למעשה לא ידעה להתמודד עם המצב, השהתה את קצב התפתחות ההפקה, לא ענתה לפונים, ודחקה את הקֵץ. בסופו של דבר לא נשלח שום טכנאי לאבטח את השידורים המורכבים.
דן שילון היה שטוף אמביציות מקצועיות אך ניצב לא רק מול סבך ביורוקרטי בתוככי רשות השידור, אלא נאלץ להתמודד עם אנשי הפיקוד העליון של הרשות והטלוויזיה שנראו כפקידים האדישים לגורל ההפקה ההיסטורית. לרשותו של שילון עמדו ב- 1972 הכלים הטכנולוגיים הדרושים כדי לחולל מהפכה ולשדר ישיר לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ישיר את אולימפיאדת מינכן 72'. הוא הכיר היטב את הסיבות שהביאו להיעדר כל כיסוי טלוויזיוני של ספורטאים וספורטאיות ישראליים בחמש אולימפיאדות רצופות שקדמו למינכן 1972 מאז המשחקים של הלסינקי 1952 הראשונים בהם נטלה חלק מדינת ישראל. לא היה גם זכר לצילומי טלוויזיה של ספורטאים ישראליים באולימפיאדות הבאות של מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 למעט כמה תמונות סטילס דהויות בעיקר מטקסי הפתיחה ההם. לא הייתה סיבה לצלמי העיתונות הבינלאומית ולמצלמות הטלוויזיה העולמיות של ה- Host broadcasters בימים ההם להסתער על הספורטאים הישראליים האולימפיים שנשרו מהתחרויות כבר בשלבים המוקדמים. הם בס"ה ייצגו מדינה שהגשימה את חזונו של הברון פייר דה קוברטיין, "ההשתתפות במשחקים האולימפיים חשובה מהניצחונות בהם".
מן ההיבט הזה נדמה כאילו ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את אזרחי מדינת ישראל מסוף עידן הסטילס לראשית תקופת ה- Video בטלוויזיה. זיכרון הצילום החזק ביותר שלי כילד בן 14 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי ב- 1952. זאת הייתה תמונת סטילס שהנציחה את משלחת ספורטאי ישראל בת 36 אנשים, 26 ספורטאים פעילים ו- 10 מאמנים ומלווים צועדים לראשונה בסך בתולדות המדינה בטקס פתיחה אולימפי ובראשם נושא הדגל שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל אברהם שניאור. מי חשב אז על שידורי טלוויזיה.
טקסט תמונה : 19 ביולי 1952 . הייתי ילד בן 14 בשעה שמשלחת ספורטאי ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים וצעדה באון בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי. הכדורסלן אברהם שניאור קפטן נבחרת ישראל ושחקן קבוצת מכבי ת"א נושא את דגל המדינה ומוביל משלחת אולימפית של 36 אנשים. זיכרון צילומי בלתי נשכח בהיעדר תיעוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שטרם נוסדה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנבחרת הלאומית בכדורסל נוטלת חלק בטורניר האולימפי. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : יהושע רוזין, אליהו עמיאל, מנחם קורמן, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טבי" רסקין משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בולק" פרוסק. זיהוי הנוכחים שכורעים ויושבים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פרדי כהן, ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה : אנוכי יואש אלרואי.
טקסט תמונה : יולי 1952. נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ועמוס לין. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א), יהודה ווינר (מכבי ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון) , משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל מעיין ברוך), ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן, ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון, אליהו עמיאל, מרסל חפץ, ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה : אנוכי יואש אלרואי .
ב- 1948 ניהלה מדינת ישראל את מלחמת העצמאות שלה ונבצר מספורטאיה שכולם היו מגויסים להשתתף במשחקים האולימפיים של לונדון 48'. האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי 1952 הייתה הראשונה בה נטלו חלק ספורטאי מדינת ישראל. אפקט משחקי העוינות בין אברי בראנדג' לבין הטלוויזיה הבינלאומית לא השפיע על מדינת ישראל בת ארבע השנים שלא הייתה בה כלל טלוויזיה. ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד נחרצות להקמתה אך ביקש להיפגש עם ספורטאי המשלחת. הוא ראה חשיבות רבה בהשתתפות אתלטים ישראליים במשחקים האולימפיים. בפגישה עם מטילת הדיסקוס והודפת כדור הברזל אוֹלְגָה וִוינְטֶרְבֶּרְג התפלא על מיעוט נשים במשלחת וקרא לארגוני הספורט להגביר את החינוך הגופני גם בין הנשים. דוד בן גוריון הזכיר לספורטאי המשלחת כי שם המדינה קשור במאבקו של יעקב אבינו עם המלאך וכי עם ישראל תמיד ידע להיאבק, והוסיף, "העיקר הם ההגינות וההשתתפות ולא רק הניצחונות, אולם גם הם חשובים !" [13].
טקסט תמונה : ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש בקיץ 1952 עם משלחת הספורטאים הישראלית לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. בתמונה הוא משוחח עם האתלטית אולגה ווינטרברג. ממתין לתורו מימין, הכדורסלן הגבוה זכריה עופרי. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : תמונת מחזור של המשלחת האולימפית הישראלית טרם יציאתה למשחקי הלסינקי ב- 1952. המשלחת כללה 13 כדורסלנים, 7 אתלטים ואתלטיות, 4 קלעים, שחיין אחד, קופץ למים אחד, 2 מאמנים אמריקניים : אירווינג מונדשיין בא"ק ומוריס "טֶבִּי" רסקין בכדורסל (אינם מופיעים בתמונה), ו- 8 מלווים. (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. זוהי האתלטית תמר מטל. אצנית וקופצת לרוחק ולגובה (ארכיון יואש אלרואי).
אם הא"ק היא מלכת הספורט הרי שתמר מטל היא מלכת הא"ק. תמר מטל נטלה חלק בתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק באולימפיאדת הלסינקי 1952. היא דורגה אחרונה בקפיצה לגובה לאחר שעברה רף בגובה של 1.40 מ'. היא לא הצליחה לעבור את המינימום הנדרש של 4.90 מ' בקפיצה לרוחק באולימפיאדה והודחה מהמשך התחרויות.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. הקופץ למים הישראלי יואב רענן (יליד דרום אפריקה) מימין מדורג במקום התשיעי במקצוע הקפיצות למים במשחקים האולימפיים של הלסינקי 52'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראוי עוד לציין כי השחיין נחום בוך סיים אחרון במקצה המוקדם ה- 1 בשחיית 100 באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 1:05.6 דקה. הקופץ למים יואב רענן השיג את ההישג המכובד ביותר כשדורג תשיעי בקפיצות למים ממקפצה בגובה של 3 מטרים (נקראת באנגלית Springboard Diving). בטורניר הכדורסל הפסידה ישראל פעמיים בבית ב' , לפיליפינים 57 : 47 וליוון 54 : 52 והודחה מהמשך הטורניר אך מישהו דאג להנציח אותה בתמונה משותפת עם האלופה האולימפית ארה"ב שניצחה במשחק הגמר את ברה"מ 25:36. בשורות נבחרת ארה"ב שיחקו שני הענקים בוב קורלנד (Bob Kurland) שגובהו 2.16 מ' וקלייד לאבלט (Clyde Lovellette) שהתנשא ל-2.10 מ'. 4925 ספורטאים וספורטאיות מ- 69 מדינות השתתפו באולימפיאדת הלסינקי 1952.
למרות הכישלונות באולימפיאדת הלסינקי 1952 נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הספורט כששורה גאה של אתלטים מהישוב ייצגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים מאז אתונה 1896. מר ברניי איין יו"ר הנהגת הוועד האמריקני למען הספורט בישראל כתב מניו יורק מכתב מרגש לוועד האולימפי הישראלי בתום משחקי הלסינקי 1952, "…היום נרשמה באהדה רבה העובדה בדבר השתתפותה של מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. קבוצתכם הייתה קרבית מאוד, חבריה היו ספורטאים במלוא מובנה של המילה הזאת ובהתאמה מלאה לחוקה האולימפית. אלה מאִתנו שההצלחה האירה להם פנים וזימנה אותם למקום בתור חברים של הוועד האמריקני המאוחד לטובת הספורט בישראל, לא ישכחו לעולם את הרוח הטובה שגילו ספורטאי מדינת ישראל בשדה הספורט ובכפר האולימפי גם יחד. כבודכם עלה בעינֵי כל העמים. אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956…". חברי הוועד האולימפי הישראלי ב- 1952 היו, כלהלן : עו"ד נחום חת, מרדכי ז'יליסט, יוסף יקותיאלי, אריה שריג, מרדכי בן-דרור, נחום הרצברג, חיים גלובינסקי, א. בן צבי, ד"ר מ. הרניק, ז. רוסצקי, האלוף מצה"ל יגאל אלון, וח"כ ג. פלש. הנהלת ההתאחדות לספורט בישראל מנתה את : י. כרמי, מרדכי ימפולסקי, עמנואל גיל, ח. ברגר, יצחק כספי, ב. א. פס, מיכה שמבן, י. דניאל, ר. פרלשטין, פ. לוינזון, ד"ר קורן, י. פינשטיין, חיים וויין, רפאל פנון, ר. וויינברג, ד"ר אורי זמרי, י. פרחי, ו- מ. ימיני. ראשי המשלחת נפגשו במהלך המשחקים עם האלוף האולימפי בריצות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון הצ'כוסלובקי אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה שזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון. הם העניקו להם ספר אודות מדינת ישראל הצעירה. עוד זיכרון צילום של התחלה צנועה.
טקסט תמונה : הנהלת המשלחת האולימפית של ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952 מעניקה לרץ האולימפי הצ'כוסלובקי הדגול אמיל זטופק (זכה באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 3 מדליות זהב בריצת 5000 מ', 10000 מ' וריצת מרתון) ורעייתו דנה זטופקובה (אלופת הטלת הכידון באולימפיאדת הלסינקי 52') שי בצורת ספר בשפה האנגלית "THE FACE OF ISRAEL", המספר על מדינת ישראל. מימין לשמאל : עמנואל גיל, נחום חת, הרעייה דנה זטופקובה , אמיל זטופק, ועיתונאי הספורט של העיתון "דבר" אליעזר רוֹאִי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1949. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" בתל אביב ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אריה גליק (הפועל ת"א) אצן ל-400 מ' ו-800 מ', אהובה קראוז-קריביצקי (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ו- דוד טבק (הפועל בית עובד) אצן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (התמונה באדיבות יצחק מנדלברויד . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
את מסורת ההשתתפות במשחקי אסיה שנערכו בפיליפינים ב- 1954 החלה חוליה קטנטנה בת שלושה ספורטאים ומנהל משלחת אחד . שלושת הספורטאים היו הקופצת לגובה אהובה קראוז – קריביצקי בת 22, הקופץ למים יואב רענן בן 30, והקלע דוֹב בן דוֹב בן 25. ראש המשלחת היה ד"ר מ. הרניק. הצלחת המשלחת הייתה ענקית . דגל ישראל הונף פעמיים בראש התורן ועמו הושמע המנון התקווה. אהובה קראוז-קריביצקי זכתה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.55 מ'. היא קפצה בסגנון "מִסְפֶּרֶת" והקדימה שתי קופצות יפניות. הא"ק הישראלית עשתה בינתיים כמה צעדים לפנים עשרים שנה אחרי אהובה קראוז -קריביצקי זכתה אורית אברמוביץ' במדליית הזהב בקפיצה לגובה במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן לאחר שחלפה בסגנון "פוֹסְבֶּרִי" מעל רָף שגובהו 1.78 מ'. יואב רענן זכה במדליית הזהב בקפיצות למים במשחקי אסיה במנילה ב- 1954 ממקפצה של 3 מטרים ובמדליית כסף ממגדל של 10 מטר. דוב בן דוב זכה במדליית ארד בקליעה ברובה ממרחק של 300 מ'. התאחדות לספורט בישראל תכננה לשלוח כ- 10 ספורטאים למנילה אך לא מצאה מקורות מימון . משרד האוצר נסוג ברגע האחרון מהבטחתו לממן את המשלחת. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת התערב ברגע האחרון ולבסוף נמצא מקור המימון הדרוש להטסת שלושה ספורטאים וראש משלחת.
טקסט תמונה : 1954. טקס הפתיחה של משחקי אסיה במנילה בירת הפיליפינים. הקלע דוב בן דוב נושא את דגל ישראל. מאחור אהובה קריביצקי ויואב רענן. (באדיבות אהובה קראוז- קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1954. אהובה קריביצקי מתכוננת לקפיצת הזהב שלה במשחקי אסיה במנילה ב- 1954. היא קפצה תמיד רק בסגנון המספרת הפשוט. (באדיבות גב' אהובה קראוז- קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1954. משחקי אסיה ה- 2 במנילה בירת הפיליפינים. האתלטית הישראלית אהובה קראוז-קריביצקי (במרכז) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בהישג של 1.55 מ' . (באדיבות גב' אהובה קראוז – קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות ).
משחקי אסיה שנערכו במנילה בירת הפיליפינים ב- 1954 היוו אתנחתא בין אולימפיאדות הלסינקי 52' ומלבורן 56'. כולם זכרו את ברכתו של מר ברני איין בתום אולימפיאדת הלסינקי 1952, "אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". הברכה לא התגשמה. ב- 29 באוקטובר 1956 נפתחה מלחמת קדש נגד מצרים. מדינת ישראל בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין יצאה להגן על גבולותיה הדרומיים מפני שליט מצרים גאמל עבדול נאצר. בתוך שישה ימים כבש צה"ל את כל חצי האי סיני והביס כליל את הצבא המצרי, ביבשה, בים, ובאוויר. אני הייתי חניך בקורס מכי"ם של חטיבת גולני בג'וערה. המ"מ שלי היה זאב שטרנהל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל). המג"ד שלנו היה אברהם בר-אוריין והמח"ט בנימין ג'יבלי. הקורס סופח במלחמה לגדוד 12 של החטיבה וכבש את מוצבי רפיח 27 ו- 29. המלחמה הסתיימה ב- 5 בנובמבר 1956 ושבועיים אח"כ ב- 22 בנובמבר 1956 החלה במלבורן בירת אוסטרליה האולימפיאדה ה- 16 של הזמן החדש. רק שלושה ספורטאים ישראליים נטלו חלק במשחקים בגלל המצב, האתלט דוד קושניר קופץ לרוחק וקופץ משולשת, השחיינית שושנה ריבנר, והקופץ למים יואב רענן. ליוו אותם שני ראשי המשלחת על פי שיטת "הפיפטי – פיפטי" יריבות ספורטיבית – פוליטית שהייתה נהוגה בימים ההם בין "הפועל" ל- "מכבי", חיים גלובינסקי מ- "הפועל" ומרדכי בן-דרור איש "מכבי". המשתתף השישי היה שופט הכדורסל ד"ר אורי זמרי. שלושת הספורטאים נכשלו כישלון חרוץ דוד קושניר קפץ לרוחק 6.66 מ'. שושנה ריבנר שחתה 100 מ'בסגנון חופשי בזמן 1:10.3 דקה. יואב רענן דורג במקום ה- 2 בקפיצה ממקפצה שגובהה 3 מ' ו- וויתר בשל כאבי גב על השתתפותו בתחרויות בקפיצה ממגדל שגובהו 10 מ'.
ראה המשך פוסט מס' 1068. "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
[1] ראה נספח : הפרק, “THE MAGNIFICENT ONES”, בסדרת הטלוויזיה הנודעת ורבת המונמיטין "OLYMPIAD" של באד גרינספאן.
[2] ראה נספח : THE MODERN OLYMPIC GAMES, ספרו של מר ג'ון לוקאס (John Lucas).
[3] ראה נספח : ספרו של פרופסור שאול לדני, "ההליכה לאולימפיאדה – אוטוביוגרפיה של אלוף העולם בהליכה ל-100 ק"מ ומחזיק בשיא העולם ל- 50 מייל".
[4] ראה נספח : ראה גם ספרו של פרופסור שאול לדני, "ההליכה לאולימפיאדה".
[5] הערה : הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין הוא מחדש המשחקים האולימפיים של העת החדשה.
[6] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל "המשחקים האולימפיים".
[7] ראה נספח : ראה מכתבו של דן שילון מנהל מחלקת הספורט מ- 15 בנובמבר 1971 אל מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור, הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972.
[8] ראה נספח : דו"ח סיור קדם הפקה במינכן 72' של דן שילון מ- 26 ביוני 1972 המופנה לישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
[9] ראה נספח : הפניית מכתב האישור של משלחת השידור למינכן ע"י מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור מ- 30 ביוני 1972 אל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג.
[10] ראה נספח : מכתבו של דן שילון לגב' רונית שטיינהיימר מ- 6 ביולי 1972 המבשר לה כי מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור הסכים לשלם לה את שכרה המבוקש 3400 מרקים גרמניים לחודש עבודה.
[11] ראה נספח : מכתבו של דוב גולדשטיין מפקח טכני בחטיבת ההנדסה מ- 27 ביוני 1972 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן בו הוא מוחה על אי צירופו של איש טכני למשלחת השידור היוצאת לאולימפיאדת מינכן 1972.
[12] ראה נספח : תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן מ- 2 ביולי 1972 למכתב המחאה של דוב גולדשטיין.
[13] ראה נספח : הספר, "ישראל במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 ומשחקי אסיה 1954", בעריכת עמנואל גיל ויוסף יקותיאלי.
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022..
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי בקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 100000 (מאה אלף) עמודים.
————————————————————————————————
פוסט מס' 1068 נשען על פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. פוסט מס' 826 הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
————————————————————————————————
פוסט מס' 1068 נשען על פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא המורכב והמסובך, הקרוי על ידי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" התמשך על ידי לתקופה של 18 שנים בין 1998 ל- 2016.
פוסט מס' 1068. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
הקדמה
1. זאת היא סקירה עיתונאית אולימפית קצרצרה של השתתפות ספורטאי מדינת ישראל באולימפיאדות מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 – בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. המידע הוויזואלי היה רק באמצעות תמונות סטילס ושידורי רדיו "קול ישראל" (כמובן). ההיסטוריה אולי הגורל הטילו על דן שילון ואלכס גלעדי ב- 1972 את הזכות להמיר את מידע הסטילס באינפורמציה עיתונאית אלקטרונית. אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה הראשונה ששודרה ישיר ומוקלט היסטוריה של טלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה.
2. זוהי גם תזכורת קצרצרה שמדווחת על הישגיה המזהירים של המתעמלת היהודייה – הונגרייה גב' אגנס קלטי באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. אגנס קלטי זכתה בשלוש מדליות זהב בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מלבורן 1956 באוסטרליה בתרגיל הקרקע, בתרגיל על מקבילים מדורגים, ובתרגיל על הקורה. ב- 1957 היא עלתה לישראל והתמנתה למאמת הנשים של נבחרת ישראל בהתעמלות לקראת משחקי המכבייה ה- 5 שנערכה ב- 1957 בתל אביב. גב' אגנס קלטי חינכה והורתה דורות של מורות לחינוך גופני במכון ווינגייט. היא נולדה ב- 7 בינואר 1921 בבודפשט – הונגריה. היא ניצולת שואה ומתגוררת היום בהרצליה. ב- 21 בינואר 2019 מלאו לה 98 שנים. היא דמות ספורטיבית יהודית – ישראלית ייחודית ועליונה בלתי נשכחת ומשתווה בהישגיה הבינלאומיים האולימפיים לשחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ .
טקסט תמונה : 22 בנובמבר 1956. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מלבורן 56'. הקופץ למים יואב רענן נושא את דגל המדינה ואחריו צועדים שני ראשי המשלחת מרדכי בן דרור וחיים גלובינסקי, ובעקבותיהם השחיינית שושנה ריבנר, קופץ המשולשת דוד "דודיק" קושניר, ושופט הכדורסל ד"ר אורי זמרי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : משלחת ישראל בכפר האולימפי של משחקי אולימפיאדת מלבורן 1956. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ראש המשלחת חיים גלובינסקי כנציג "הפועל", קופץ המשולשת דודיק קושניר, השחיינית שושנה ריבנר, והקופץ למים יואב רענן, ומרדכי בן דרור ראש משלחת משותף כנציג "מכבי". (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).
אולימפיאדת רומא 1960 נערכה בתאריכים שבין 25 באוגוסט 60' ל- 11 בספטמבר 60'.
ב- 25 באוגוסט 1960 נפתחה האולימפיאדה ה- 17 של העת החדשה ברומא. האתלט גדעון ברזל שהתמחה בהדיפת כדור ברזל והטלת דיסקוס נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה והוביל משלחת בת 37 ספורטאים, מאמנים, ומלווים. ראשי המשלחת היו יו"ר הוועד האולימפי הישראלי שלום זיסמן איש מכבי ומזכיר הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. מנהלי המשלחת היו חיים וויין, ראובן וויינברג, יצחק כספי, ויוסף "יושו" ענבר. לרופא המשלחת התמנה ד"ר גוטהיימר. שורת המאמנים במשלחת כללה את אגנס קלטי מאמנת ההתעמלות ,יוסף טלקי מאמן השחייה, אברהם גרין מאמן הא"ק, יעקב שפרינגר מאמן המשקולות, ומיקי איילון מאמן השייט. בין המלווים במשלחת הספורטאים לאולימפיאדת רומא 1960נמנו גם אשת ההתעמלות רותי לנצר (הייתה בשנות ה- 60 של המאה שעברה מורה להתעמלות במדרשה למורים ומורות לחינוך גופני במכון ווינגייט) ואיש הכדורגל שמואל סוחר.
טקסט מסמך : אוגוסט 1960 . קוד התנהגות חינוכי שפרסם הוועד האולימפי הישראלי ברשות חיים גלובינסקי והופץ בין חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת רומא 1960. (באדיבות משפחת טלקי, קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הוועד האולימפי של ישראל בראשותו של חיים גלובינסקי פרסם קוד התנהגות חינוכי המחייב את כל חברי המשלחת האולימפית של ישראל. מאמן נבחרת ישראל הלאומית בשחייה יוסף "יוז'ו" טלקי חבר קיבוץ כפר מכבי ויליד סלובקיה העיד בפניי לימים, כי הופתע לקבל את המכתב. "…הייתי יליד אירופה הישנה והכרתי היטב את הנימוסים ביבשת. חשבתי שמכתב כזה ברמה של בי"ס יסודי שולחים רק לספורטאים הצברים הצעירים והחוצפנים ולא לאדם כמוני שהיה מחנך בעצמו אבל לא אמרתי מילה לחיים גלובינסקי…", אמר לי יוסף "יוז'ו" טלקי (הפך לפרשן שחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מונטריאול 1976) בעת שיחות התחקיר עמו. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של יהושע רוזין ועוזרו האמריקני מיקי פישר הייתה קרובה מאוד להשיג את הכרטיס לרומא בטורניר הקדם אולימפי שנערך בבולוניה . שני הפסדים ברגע האחרון בטורניר על חודה של נקודה 61:62 ליוגוסלביה ו- 59:60 לקנדה בלמו את השאיפות האולימפיות. המקום השמיני בטורניר לא הקנה לישראל את הזכות להשתתף באולימפיאדת רומא 60' אך העניק לנבחרת את ההרשאה להשתתף במצעד המשלחות בטקס הפתיחה ברומא, וישראל ניצלה אפשרות זאת.
טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1960 . טקס הפתיחה של אולימפיאדת רומא 1960. הודף הכדור ברזל וזורק הדיסקוס גדעון אריאל נושא את דגל ישראל. בשורה הראשונה ניתן להבחין באנשי הנהגת הספורט בישראל יוסף "יושו" ענבר (ראשון מימין), יצחק כספי, חיים וויין, וחיים גלובינסקי . (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הספורטאים הישראליים באולימפיאדת רומא 60' נשרו בתחרויות המוקדמות. הצצה בהישגיהם הקלושים סימנו בבואה של מציאות ספורטיבית עגומה בישראל. הספורטאים הישראליים היו חובבים במלוא מובנה של המילה ולאיש מהם לא היה צל של סיכוי ספורטאי להעפיל לגמר.
א"ק.
יאיר פנטילט מכונאי בן 21 ממכבי ת"א רץ800 מ'במוקדמות 1:54.7 דקה ו-1500 מ' ב- 3:59.8 דקות. שתי התוצאות היוו שיאים ישראליים.
דוד קושניר מורה לחינוך גופני בן 29 קפץ לרוחק 7.20 מ'.
עמוס גרוז'ינובסקי בן 20 ממכבי צפון ת"א תלמיד המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט רץ 100 מ'בזמן של 11.1 ש', 200 מ'בזמן של 21.8 ש' השווה לשיא הישראלי, ו-400 מ' ב- 48.4 ש' שהיווה שיא ישראלי חדש .
ברוך פיינברג בן 25 ממכבי צפון ת"א הטיל כידון למרחק של68.24 מ'.
גדעון אריאל בן 20 מהפועל כפ"ס תלמיד במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט הדף כדור ברזל ל-14.65 מ' ופספס את תחרות ההטלה בדיסקוס בגלל מחלה .
אילנה קראסיק ציירת בת בת 22 ממכבי ת"א קפצה לרוחק 5.08 מ' ורצה 200 מ' ב- 26.5 ש'.
אילנה אדיר בת 20 תלמידת המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט רצה 100 מ' ב- 12.9 ש'.
איילה חצרוני בת 22 מהפועל קריית חיים תלמידה במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט הדפה כדור ברזל למרחק 12.59 מ'.
שחייה.
עמירם טראובר סטודנט בן 22 מברית מכבים עתיד ת"א שחה100 מ'בסגנון חופשי ב- 59.7 ש' ו-400 מ'בזמן של 4:58.6 דקות .
יצחק לוריא חייל בן 19 מקיבוץ גבעת ברנר שחה 100 מ' בסגנון חופשי ב- 1:00.9 דקה.
גרשון שפע תלמיד בן 17 מקיבוץ גבעת חיים שחה 200 מ'חזה ב- 2:51.7 דקות.
יורם שניידר בן 19 תלמיד המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט שחה 100 מ'בסגנון גב ב- 1:11.1 דקה.
הארבעה האלה שחו משחה שליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב בתוצאה 4:37.6 דקות ו- קבעו שיא ישראלי חדש.
טקסט תמונה : משלחת ישראל נכנסת לכפר האולימפי במשחקי רומא 1960. מוביל את המשלחת אחרי נושא הדגל גדעון אריאל (איננו נראה בתמונה) אחריו מר חיים וויין (ראשון מימין). שני מימין הוא מאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי. שלישי מימין הוא מאמן הא"ק אברהם גרין. רביעי מימין הוא שלום זיסמן שמסתיר את חיים גלובינסקי. שישי מימין הוא מאמן הכדורסל יהושע רוזין. שביעי מימין הוא יצחק כספי. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
התעמלות נשים.
ראלי בן יהודה מורה בת 26 מהפועל ת"א דורגה במקום ה- 81 מתוך 124 משתתפות מרים קרה מורה בת 22 מהפועל ירושלים דורגה במקום ה- 86. רותי אבלס בת ה- 18 מקיבוץ כפר גלעדי תלמידה במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט (ליד נתניה) דורגה במקום ה- 93.
טקסט תמונה : 1960. גב' אגנס קלטי בת 39 בתיעוד הזה, מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות נשים (במרכז) עם שתיים מבכירות המתעמלות של ישראל רותי אבלס – פלד מכפר גלעדי (משמאל) ומרים קארה מירושלים (מימין). (באדיבות גב' אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לא שפר גם גורלם של שני הקלעים חנן קריסטל סטודנט בן 23 מהפועל חולון ורפאל פלס חקלאי בן 24 מקיבוץ נאות מרדכי בקליעה ברובה בקליבר זעיר בשלושה מצבים שכיבה , כריעה , ועמידה .
הסייף מיכאל רון מהנדס בן 28 מהפועל חיפה ניצח פעם אחת והפסיד ארבע פעמים . חברו דוד וואן הלדר חייל בן 20 ממכבי חיפה הפסיד ארבע פעמים ולא ניצח אפילו פעם אחת .
שני רוכבי האופניים במשלחת נכשלו לחלוטין . הנרי אוחיון חייל בן 24 מהפועל אשקלון נפצע והפסיק את התחרות במירוץ כבישים למרחק של175 ק"מ. יצחק בן דוד מתקן אופניים בן 29 מהפועל נהרייה הפסיק את התחרות באותה התחרות מפני שחש ברע .
מרים המשקולות אדוארד מרון נגר בן 21 מהפועל חיפה קבע ארבעה שיאים ישראליים במשקל תרנגול בשלשות הסגנונות לחיצה , הנפה , ודחיקה וגם בסיכום הכללי 270 ק"ג.
גזי כהן כורך בן 21 מהפועל ת"א השתתף בתחרות בהרמת משקלות במשקל נוצה והרים בסיכום 285 ק"ג.
אולימפיאדת טוקיו 64' נפתחה ב- 10 באוקטובר 1964. גדעון אריאל שוב נשא את הדגל וצעד בראש המשלחת שמנתה 21 ספורטאים, מאמנים, ומלווים. יוסף "יושו" ענבר שימש ראש המשלחת. שלום זיסמן וחיים גלובינסקי שימשו סגניו. יצחק כספי היה מנהל המשלחת ולידו צבי פינקלשטיין. רופא המשלחת שימש ד"ר אלכסנדר גוטסמן. צוות המאמנים כלל את עמיצור שפירא בא"ק ויוסף "יוז'ו" טלקי בשחייה. על השופטים האולימפיים במשלחת נמנו מנחם אשכנזי בכדורגל, יוסף גוטפרוינד בהיאבקות, יעקב שפרינגר בהרמת משקלות, ויואב רענן בקפיצות למים.
אולימפיאדת טוקיו 1964 התקיימה בתאריכים שבין 10 באוקטובר 64' ל- 24 באוקטובר 64'.
אולימפיאדת טוקיו 64' מזכירה במידה רבה את אולימפיאדת ברלין 36' בשל שימוש נבון של הוועדה המארגנת היפנית בטכנולוגיה חדשנית , צילום טלוויזיה לראשונה ב- Video ע"י NHK (Nippon Hoso Kyokai, או כפי שהיא נקראת באנגלית Japan Public Broadcasting Company , ולראשונה מדידה אלקטרונית של כל התחרויות בעשרים ענפי ספורט הנערכות במתקנים אולימפיים יפהפיים בטוקיו ע"י חברת SEIKO. השילוב המדעי בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שהייתה ה- Host broadcaster הבינלאומי לבין חברת האלקטרוניקה היפנית NEC (ראשי תיבות של Nippon Electronics Corporation) וחברת השעונים SEIKO, ולבין הוועדה המארגנת המקומית – הניב דיוק ושלמות ביצוע של אִרגון המפעל ושידורו הישיר בהצלחה בלתי רגילה בטלוויזיה המקומית והבינלאומית. היערכותה של NHK מהווה נקודת תפנית חשובה מאין כמוה בהיסטוריה של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה. צריך לזכור ששידור המשחקים האולימפיים בטוקיו 64' בטלוויזיה בארה"ב ובאירופה הקדימו בשלוש שנים וחצי את שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. אנחנו הסתפקנו בקולו של שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם .
ב- 23 בנובמבר 1963 נערך השידור הלווייני הראשון באמצעות לוויין TELESTAR של NASA מארה"ב ליפן. רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS העבירה ל- NHK היפנית חומרי צילום חדשותיים של רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי, יממה בלבד לאחר ההתנקשות. סיגנל השידור נשלח מתחנת הקרקע האמריקנית לתקשורת לוויינים "MOHAVE" ב- קליפורניה ונקלטה ע"י צלחת – אנטנה במרכז היפני לחקר החלל ותקשורת לוויינית שהוקמה ליד עיר הבירה טוקיו, "Perfecture Juo Machi Iberaki". אחר כך נעשו עוד שני ניסיונות שידור מוצלחים ב- 23 בינואר 1964 וב- 25 במארס 1964 של העברות תמונות טלוויזיה באמצעות הלוויין בין יפן לארה"ב, וגם בין יפן ליבשת אירופה. משרד התקשורת היפני רב היוזמה, הידע, והמוניטין NTT (ראשי תיבות של Nippon Telegraph & Telephone Inc.) הקים לצורך שידורי אולימפיאדת טוקיו 64' שתי תחנות קרקע לתקשורת לוויינית בינלאומית כמעט כלל עולמית. הראשונה נקראה, “Postal Ministry the Telegraph and Telephone Corporation”, והשנייה במרכז לחקר החלל בקאשימה (Kashima Space Communication).
סמוך לפתיחת אולימפיאדת טוקיו 1964 ערכה NASA האמריקנית שינויים במסלול שיוטו של לוויין התקשורת "TELESTAR". תקשורת הטלוויזיה באמצעות לוויין בין יפן לארה"ב הועמדה לפתע בספק. NASA (סוכנות החלל האמריקנית) ערכה שיגור נוסף והזניקה לחלל שני לווייני תקשורת נוספים שכונו בשמות "SYNCOM 2" ו- "SYNCOM 3". שני הלוויינים האלו שייטו בגובה 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה באוקיינוס השקט. לרוע המזל לתחנות הקרקע האירופיות לא היה קשר עין לשני הלוויינים האלה. רשת הטלוויזיה NBC העבירה את תחרויות אולימפיאדת טוקיו 64' בשידורים ישירים, אך אירופה הייתה צריכה להסתפק בשידורים מוקלטים . סיגנל השידורים האולימפיים עבור רשתות הטלוויזיה האירופיות של ה- EBU הוקלט אפוא בארה"ב על טייפים של שני אינטשים ואלה הוטסו ליעדיהן רק למחרת היום. שידורי אולימפיאדת טוקיו 1964 של רשת NBC נחלו הצלחה גדולה בארה"ב, אך הולידו אכזבה גדולה למאות מיליוני צופי טלוויזיה באירופה.
NHK הקימה קבוצה מבצעית מיוחדת בת 1500 (אלף וחמש מאות) אנשים שתפקידם הבלעדי היה להכין את צילומי הטלוויזיה של אולימפיאדת טוקיו 64'. NHK נעזרה גם ב- 500 (חמש מאות) מומחי טלוויזיה זרים. כל התחרויות האולימפיות כוסו באמצעות מצלמות Video וחוברו לשעוני המדידה של חברת SEIKO. מדידת התוצאות והזמנים האלקטרונית והיכולת להקרינם על מסך הטלוויזיה הייתה מהפכת צילום אלקטרונית ו-רבולוציה במהירות העברת האינפורמציה הטלוויזיונית העיתונאית ביפן ולרחבי העולם. מצלמות ה- Video של NHK היו מסוגלות להקרין הילוכים חוזרים (Replays) האיטיים פי חמישה מהמציאות. NHK פיתחה גם מצלמות Video זעירות וקלות לנשיאה על הכתף שאִפשרו לצלמים להתקרב עד למאוד למוקדי האירועים. זאת הייתה המצלמה ששימשה פרוזדור טכנולוגי להגעתו של דוֹר מצלמות ה- ENG. שיווקה של אולימפיאדת טוקיו 1964 כאירוע ספורט ייחודי העניק תנופה כלכלית ענקית ליפן והפך אותה למעצמה כלכלית מהראשיות בתבל. העולם למד לעשות חיש מהר הכרה עם תעשיות המכוניות והאלקטרוניקה המפותחות של ארץ השמש העולה. העם היפני החרוץ והממושמע התגלה גם כמי שיודע לשווק ביעילות את מרכולתו המתוחכמת לכל דורש.
אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו בסִרטו הדוקומנטארי המעניין ויוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi), והוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם. את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים. הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים. ביניהן עדשות חזקות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק, שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים באתרי התחרויות השונות. צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית. קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים. נדרשו לו כ- 70 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום. עלות ההפקה עמדה על 2000000 (שני מיליון) דולר.
זכורה באופן מיוחד סצנת הצילום הארוכה של ריצת הגמר ל-100 מטרים שעמדה במוקד הסרט . הסצנה המפורטת כללה את ההכנות לזינוק, הזינוק, והריצה עצמה. כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי . ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אוטנטי. ה- Sequence הזה היה כּוּלוֹ Master piece . מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר את חוקי הספורט אך הבין בדרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע. הסרט הדוקומנטארי "TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת קולנועית תיעודית שלא תשכח לעַד. בדברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי ברלין 1936.
כך חיווה הבימאי היפני קון אישיקאווה את דעתו על מטרת הצילומים והכיסוי של המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 :
In this film I have attempted to capture the solemnity pf the moment when man defies his limits And to express the solitude of the man who, to succeed fights against himself. I have tried to penetrate human nature not throug fiction but in the truth of the Games
כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד. כך אמר להם קון אישיקאווה :
The camera must capture , in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes, the blonde, childlike hair of a white in the sun…the sharp, piercing look from Oriental eyes…We must rediscover, almost with surprise, this marvel which is a human being
ראיתי את הסרט התיעודי הזה עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב" שנים רבות לפני שהפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה. קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי. בריצת הגמר ל-100 מטרים, ניצח האָצָן השחור האמריקני הנפלא בּוֹבּ הֵייס (Robert "Bob" Hayes) בזמן של 10.00 שניות , השווה לשיא העולם. בּוֹב הֵייס התנשא לגובה של 1.85 מ' ו-שקל 90 ק"ג. הוא נראה כמתאבק אך היה ספרינטר מוכשר ומדהים, הטוב בעולם בעת ההיא. הסיפור הדרמטי שלו נוגע לריצת הגמר בשליחים 4 פעמים 100 מ' בה נקבע ע"י מאמנו להיות הרַץ המסיים בתחרות הגמר במירוץ השליחים. בּוֹבּ הֵייס ביקש משלושת שותפיו הפחות טובים ממנו, פַּאוּל דְרָיְיטוֹן (Paul Drayton), היהודי גֶ'רִי אֶשְווֹרְת' (Gerald Ashworth), ורִיצָ'ארד סְטֶבִּינְס (Richard Stebbins), לקבל את מטה השליחים בפיגור שלא יעלה על ארבעה – חמישה מטרים מהמוביל. מרחק כזה בן כמה מטרים הבטיח לחבריו הוא יכול ומסוּגל לסגוֹר. ואומנם תחזיתו התגשמה. הרצים האמריקניים היו טיפ-טיפה חלשים מיריביהם וגם תיאום החלפות מטה השליחים לא היו מי יודע מה. בּוֹבּ הֵייס קיבל את מטה השליחים בפיגור של כ- 4 מטרים אחרי הרצים המסיימים של פולין מַארְיָאן דוֹדְזְ'יָאק (Marian Dudziak) ושל צרפת ג'וֹסְלִין דֶלֶקוֹר (Jocelyn Delecour). הוא רץ את ריצת חייו, הדביק את המובילים, וסייע לנבחרתו לא רק לנצח ולזכות במדליית הזהב אלא גם לשבור את שיא העולם בעשירית השנייה ולהעמידו על 39.00 שניות. בּוֹבּ הֵייס הקדים את שני מתחריו בשלוש עשיריות השנייה. כשחצה את קו הגמר זרק את מטה השליחים אל על מרוב שמחה.
אלכס גלעדי ואנכי קנינו את סרט הקולנוע המרשים הזה של קוֹן אִישִיקָאוָוה ושידרנו אותו בקיץ 1976 לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' . זה היה צעד נוסף בהטמעת יפי המשחקים האולימפיים בציבור בישראל באמצעות הקרנתם ושידורם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט תמונה : עשור ה-60 של המאה הקודמת. מיכל למדני שיאנית ואלופת ישראל בקפיצה לגובה לנשים בשנות ה- 60. (באדיבות מיכל למדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אולימפיאדת טוקיו 1964 נערכה ארבע שנים לפני הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותם של מפקדי צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נשלח לטוקיו כדי לכסות עשרה ספורטאים ישראליים שנכשלו שם כישלון ספורטיבי (חרוץ). האתלט גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה אך הצליח להרחיק את הדיסקוס למרחק של 46.12 בלבד. הזוכה במדליית הזהב בזריקת דיסקוס היה האמריקני אלפרד "אַל" אוֹרטר (Alfred "Al" Oerter) שזרק אותו ל-61.00 מ'. האָצָן עמוס גלעד הפסיק את ריצתו ב- 800 מ'. הקופצת לגובה מיכל למדני עברה רף של1.65 מ'ולא העפילה לשלב הגמר. המנצחת בקפיצה לגובה הייתה הרומניה יוֹלנדה באלאש (Iolanda Balas) עם תוצאה של 1.90 מ'. האצנית מרים סידרנסקי קבעה בריצה ל- 100, תוצאה של 12.1 ש'. היא סיימה אחרונה במקצה המוקדם שלה. בריצה ל-200 מ'קבעה זמן של 24.6 ש' והייתה רביעית במקצה המוקדם. הזוכה במדליית הזהב בריצה ל- 100 מ'הייתה האצנית השחורה האמריקנית וויומיה טיוס (Wyomia Tyus) בזמן של 11.4 ש'. גם ב- 200 מ'ניצחה אצנית שחורה אמריקנית אדית מקגאייר (Edith McGuire) בתוצאה של 23.0 ש'. האָצָן לוי פסבקין היה אחרון במקצה המוקדם שלו וקבע זמן של 11.1 ש' . המנצח היה האצן האמריקני השחור בּוֹבּ הֵייס בזמן של 10.0 ש'.
טקסט תמונה : שבת – 10 באוקטובר 1964 . טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 64'. זורק הדיסקוס גדעון אריאל נושא את דגל ישראל ומוביל משלחת בת 21 ספורטאים, מאמנים, ועסקנים. קון אישיקאווה לא התייחס כלל בסרטו להופעת הספורטאים הישראליים. (התמונה באדיבות איה טלקי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
הרמה האולימפית הייתה גבוהה מידי עבור שני השחיינים אברהם 'ביינוש' מלמד וגרשון שפע. אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שחה 200 מ'פרפר במקצה המוקדם בתוצאה 2:20.7 דקות. הפער בינו לבין המנצח האולימפי האוסטרלי קווין ברי (Kevin Berry) היה עצום וללא כל השוואה. קווין ברי קבע במשחה הגמר ב-200 מ'פרפר תוצאה 2:06.6 דקות. גרשון שפע בן קיבוץ גבעת חיים שחה 200 מ'בסגנון חזה בשלב המוקדם בזמן של 2:40.6 דקות, בעוד שהזוכה במדליית הזהב איאן אובראיין (Ian O'brien) קבע זמן של 2:27.8 דקות. ההצלחה הישראלית היחידה באולימפיאדת טוקיו 64' הייתה של שופט הכדורגל מנחם אשכנזי. הוא הוצב ע"י הוועדה המארגנת ו- FIFA לשפוט את משחק הגמר בו ניצחה הונגריה את צ'כוסלובקיה 1:2. הפרוטוקול העניק למנחם אשכנזי מדליה אולימפית.
טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. משלחת ישראל מצטלמת בטוקיו בטרם תחילת המשחקים האולימפיים. זיהוי עומדים מימין לשמאל : מיכל למדני, מאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי, גרשון שפע, מרים סידרנסקי, ד"ר אלכסנדר גוטסמן רופא המשלחת, אברהם מלמד, איש לא מזוהה ועוד איש לא מזוהה, יוסף גוטפרוינד (גבוה מכולם), שופט הכדורגל מנחם אשכנזי, יעקב שפרינגר, יוסף "יושו" ענבר, מלווה ומתורגמנית יפנית, מאחוריה האצן לוי פסבקין, רץ ה- 800 מ' עמוס גלעד, יואב רענן, איש לא מזוהה, ומאמן הא"ק עמיצור שפירא. זיהוי יושבים מימין לשמאל : שתי מלוות יפניות, מלווה יפני, איש לא מזוהה, יצחק כספי, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות משפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אלו היו הישגי הספורטאים של ישראל באולימפיאדת טוקיו 1964 :
א"ק.
מרים סידרנסקי מורה לחינוך גופני בת 22 מהפועל ת"א רצה100 מ'ב- 12.1 ש' ו- 200 בתוצאה של 24.6 ש' שהיוותה שיא ישראלי .
מיכל למדני מורה לחינוך גופני בת 20 קפצה לגובה של1.65 מ'והִשוותה את השיא הישראלי .
לוי פסבקין סטודנט לכלכלה בן 25 ממכבי ת"א רץ100 מ'בזמן של 11.1 ש' .
עמוס גלעד עובד דואר בן 23 מהפועל ראשל"צ התחרה בריצת 800 מ'אך הפסיק אותה לאחר 600 מ'.
טקסט תמונה : שנת 1964. שלישיית האתלטיות הבכירה של ישראל בעשור ה- 60 . מימין לשמאל : האצנית מרים סידרנסקי, בקופצת לגובה מיכל למדני, והרצה למרחקים בינוניים (800 מ'+1500 מ') חנה צדיק – שזיפי. (התמונה, באדיבות חנה שזיפי ומרים סידרנסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)
שחייה.
אברהם מלמד תלמיד בן 17 מקיבוץ רמת יוחנן שחה 200 מ'בסגנון פרפר ב- 7. 20 : 2 דקות .
גרשון שפע חקלאי בן 21 מקיבוץ גבעת חיים שחה 200 בסגנון חזה ב- 6. 40 : 2 דקות וקבע שיא ישראלי חדש . במשחה ל- 400 בסגנון מעורב אישי קבע תוצאה של 2. 11 : 5 דקות שהיוותה אף היא שיא ישראלי חדש .
טקסט תמונה : עשור שנות ה- 60 של המאה הקודמת . משה גרטל (מימין), אברהם מלמד (במרכז), ומאמן השחייה הלאומי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (משמאל) באימונים בבריכת שחייה בניו יורק לקראת קביעת הקריטריון הנדרש במבחנים האולימפיים המקנה את זכות ההשתתפות באולימפיאדת טוקיו של שנת 1964. הערה שלי : השחיין משה גרטל היה בחלק מעשור ה- 60 של המאה שעברה אלוף ישראל בכל משחי החתירה במרחקי מ- 100 מטר ועד 1500 מ' (כולל). משה גרטל היה גם אלוף צליחת הכינרת התחרותית בזמנו. הוא נחשב ע"י רבים לאחד מגדולי השחיינים של ישראל בכל הזמנים אך איתרע מזלו והוא לא הגיע מעולם למשחקים האולימפיים. מאמן השחייה דוד "סוחו" סיבור אמר לי כי משה גרטל היה מוכשר יותר מאברהם "ביינוש" מלמד. קיצוני משמאל בגבו למצלמה זהו ג'וני ווייסמילר (Johnny Weismuller) אלוף אולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928 במשחים ל- 100 מ' בסגנון חופשי. (התמונה באדיבות משפחת טלקי , קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הפוסט שדן בקצרה בתולדות השתתפות משלחות הספורט של ישראל באולימפיאדות הלסינקי 1952, מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 בטרם אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, מצדיע למאמן נבחרת ישראל הלאומית בשחייה במשך 15 שנים יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (2003 – 1918) חבר קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון. באולימפיאדת 1976 במונטריאול מינה אלכס גלעדי את יוסף טלקי לפרשן השחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף טלקי שימש פרשן שלנו במשך 16 שנים ברציפות באולימפיאדות מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988 וברצלונה 1992. כמו כן הוא שימש פרשן שלנו בתקופה המצוינת לעיל במשחקי המכביות וכינוסי הפועל. הוא היה פרשן טלוויזיה בתחומו משכמו ומעלה. אדם ואישיות בעל איכויות יוצאות דופן. שחייני גוש זבולון (רמת יוחנן וכפר מכבי) ושחייני קיבוצי גבעת חיים, אפיקים, וגבעת ברנר של הימים ההם זוכרים אותו בהערצה.
טקסט תמונה : 1958. יוסף "יוז'ו" טלקי (מימין) מאמן נבחרת ישראל בשחייה בחורף 1958 עם חלק מקבוצת השחיינים שלו . זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : יוסף טלקי, דניאל פרוכטר, עמירם טראובר (שחיין מכבי ת"א – הישראלי הראשון שירד מדקה במשחה ל-100 מ'בסגנון חופשי), יורם שניידר, דוד "דדה" מלמד (אחיו הבכור של שחיין הפרפר אברהם מלמד), יורם מנדלבאום, ואיזיה פייגנבאום מאמן השחייה באגודת מכבי חיפה. זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : יצחק "איקי" לוריא (קיבוץ גבעת ברנר), נוגה הררי (קיבוץ אפיקים), יהודית לוזיה (קיבוץ אפיקים), חיותה מרצ'ביאק (קיבוץ תל עמל – ניר דוד היום), וגרשון שפע (בן 15). (התמונה באדיבות גב' נעמי ילין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים נעשה ע"י גרשון שפע.
טקסט תמונה : שנת 1966. יוסף "יוז'ו" טלקי (שני משמאל בשורה העליונה) עם שחייני נבחרת ישראל במחנה אימונים בבודפשט טרם הנסיעה למשחקי אסיה ה- 5 בבנגקוק בדצמבר 1966. זיהוי הנוכחים בשורה עליונה משמאל לימין : משה גרטל (בן 20, השחיין הכי יפה במשלחת), יוסף טלקי (בן 48), דני רבס, אמנון קראוס, גרשון שפע, אברהם "בינוש" מלמד (מוסתר), יצחק "איקי" לוריא. זיהוי שורת היושבים מלפנים משמאל לימין : יורם שניידר, וד"ר אימרה שארושי מאמן נבחרת הונגריה בשחייה. (התמונה באדיבות גרשון שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י גרשון שפע.
טקסט תמונה : קיץ 1961. קיבוץ גבעת חיים. שני שחיינים נערצים ודגולים בני קיבוץ גבעת חיים. יורם מנדלבאום ז"ל (מימין) וראובן שפע (שנפר) משמאל. למרות שהיו שחיינים מצטיינים נפלאים הם מעולם לא הגיעו למשחקים האולימפיים. יורם מנדלבאום (השחיין המוכשר ביותר שצמח בישראל בכל הזמנים) וראובן שפע היו גם שני שחקני כדור מים מצטיינים בנבחרת ישראל. שניהם היו שחייני חתירה מצוינים למרחקים קצרים דבר שסייע להם רבות להתמודד במשחק הקשה והמעייף. (התמונה באדיבות ראובן שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הקלע מקסים כהן קצין משטרה בן 47 דורג במקום ה- 47 מתוך 51 בתחרות הקליעה בצלחות חרס. נחמיה סירקיס פקיד בן 33 ממכבי ר"ג דורג במקום ה- 47 מבין 73 משתתפים בתחרות בקליעה בשכיבה. חנן קריסטל בן 23 אף הוא ממכבי ר"ג דורג במקום ה- 63 מבין 73 משתתפים בתחרות הקליעה בכיבה ומקום 36 מבין 53 בתחרות הקליעה בשלושה מצבים שכיבה, כריעה, ועמידה.
בין ה- 4 ל- 14 ביוני 1964 התקיים בג'נבה הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל אך נבחרת ישראל תחת הדרכתו של המאמן יהושע רוזין ועוזרו האמריקני ג'ורג' דווידסון החמיצה שוב את ההזדמנות . בשורות נבחרת ישראל שיחקו אז צבי לובצקי, תנחום כהן מינץ, עופר אשד, אילן זייגר, אברהם "אלברט" חמו, חיים חזן, יגאל וולדרסקי (דר), דוד פריש, עמי שלף, חיים שטרקמן, רלף קליין, ושלמה לוצקי. בראש המשלחת עמדו שמואל ללקין ואלוף משנה שמואל סוחר. ישראל דורגה רק במקום השמיני אחרי נבחרות הונגריה, פינלנד, צרפת, בולגריה, בלגיה, ספרד, ומזרח גרמניה. ישראל הקדימה ב- 1964 נבחרות יוון, אוסטריה, הולנד, אנגליה, שווייץ, ולוכסמבורג.
טקסט תמונה : שנת 1964. שלב ההכנות לקראת טורניר הכדורסל הקדם אולימפי בג'נבה 64' .מאמן נבחרת ישראל בכדורסל יהושע רוזין (משמאל) בהתייעצות עם עוזרו ג'ורג' דווידסון (מימין) ועם אלוף משנה שמואל סוחר (במרכז). נבחרת ישראל נכשלה בניסיונה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו 64'. נבחרות הכדורסל של הונגריה ופינלנד הקדימו אותה.(התמונה באדיבות ארכיון התמונות של דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אולימפיאדת מכסיקו 1968, נערכה בתאריכים שבין 12 באוקטובר 68' ל- 27 באוקטובר 68'.
ב- 12 באוקטובר 1968 נפתחה במכסיקו סיטי האולימפיאדה ה- 19 במניין הזמן החדש. את הדגל נשא השחיין הוותיק גרשון שפע בן ה- 25 מקיבוץ גבעת חיים. זאת הייתה האולימפיאדה השלישית שלו ברציפות. משלחת ישראל מנתה מספר שיא של 43 משתתפים בתוכן את הנבחרת הלאומית בכדורגל. הספורטאים הבודדים במשלחת הורכבו על פי שיטת המינימום. בסיס המדד היו הישגי אולימפיאדת טוקיו 64'. ראש המשלחת היו שוב יוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי ולצִדם לראשונה שמואל ללקין מנהל המשלחת. צוות המאמנים כלל את יוסף "יוז"ו" טלקי מאמן השחייה הלאומי, קהת שור מאמן הקלעים, ומאמן הנבחרת בכדורגל עמנואל שפר.
טקסט תמונה : 12 בחודש אוקטובר של שנת 1968. מכסיקו סיטי. משלחת ישראל דקות אחדות לפני טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נערה מכסיקנית מלווה מטעם הוועדה המארגנת , חיים גלובינסקי , איש הוועדה המארגנת המכסיקנית, יוסף "יושו" ענבר, וראש המשלחת ה- CHIEF DE MISSION שמואל "מוליק" ללקין. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 12 באוקטובר 1968. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בהשתתפות ספורטאי ישראל. השחיין הוותיק גרשון שפע חבר קיבוץ גבעת חיים נושא את דגל ישראל. ה- EBU איגוד השידור האירופי היה כבר שם אך לא הטלוויזיה הישראלית הצעירה. אחרי גרשון שפע צועדת משלחת מצומצמת ללא נבחרת הכדורגל המתכוננת למשחק הראשון שלה בעיר לאון. דגל המדינה מסתיר שניים מראשי המשלחת יוסף "יושו" ענבר ויצחק כספי. ניתן לזהות בשורה השנייה את חיים וויין (ממושקף ומנופף במגבעתו) , לידו חיים גלובינסקי, ומאחוריהם מימין מאמן הא"ק מנחם קורמן, מנהל ההתאחדות לספורט שמואל "שמוליק" ללקין, ומאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי (מרכיב משקפי שמש). מאחוריהם צועדות השחייניות שלומית ניר (מימין) ואיבונה טוביס, והאתלטית חנה שזיפי (צדיק). הספורטאי הבולט במשלחת היה השחיין אברהם "ביינוש" מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. דור השחיינים והאתלטים ההוא של מדינת ישראל החמיץ את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותם. דן שילון הצליח ללקט פירורי פילם אולימפיים קצרצרים שנשלחו לטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה אך נעמדה על רגליה ע"י החברה האנגלית VISNEWS. (התמונה באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סוף עשור שנות ה- 60 במאה הקודמת. אברהם "ביינוש" מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן אחד מגדולי השחיינים של ישראל בסגנון פרפר בכל הזמנים. הגיע לשלב חצי הגמר ב-100 מ' בסגנון פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968 ודורג במקום ה- 9 בעולם. (התמונה באדיבות משפחת טלקי, קיבוץ כפר מכבי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מכסיקו 1968. שני העיתונאים מימין ברוך שיינברג ("דבר") ודוב עצמון ("ידיעות אחרונות") יחדיו עם המאמן הלאומי בשחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ושופט הכדורגל אברהם קליין. משמאל, מלווה מכסיקנית מטעם הוועדה המארגנת. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אברהם מלמד בלט בין השחיינים הרבה יותר מחבריו איבונה טוביס, אמנון קראוס, יואל קנדה, גרשון שפע ושלומית ניר. ההלך ד"ר שָאוּל לַדָנִי סיים במקום ה- 24 מתוך 28 בתחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ בזמן של 5:01.6 שעות. חנה שזיפי השיגה תוצאה של 56.3 ש' בריצה ל- 400 מ'. ב- 800 מ' קבעה 2:09.2 דקות. האתלטים והשחיינים תלו את הישגיהם הנמוכים בשל גובהה של מכסיקו סיטי כשני ק"מ וחצי מעל פני הים ומפני שלא התאמנו לפני התחרויות בתנאי גובה . הצלפים ברובה אולימפי נחמיה סירקיס, הנרי הרשקוביץ (בן 41), וזליג שטרוך (בן 22) וגם האקדוחן מיכאל מרטון ירו מתחת לרמתם הרגילה. נחמיה סירקיס דורג בקליעה בשכיבה במקום ה- 28 מתוך 86 קלעים . הנרי הרשקוביץ דורג במקום ה- 45 בירי ברובה טוטו (2.2 מ"מ) בשלושה מצבים. הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך היו עתידים להשתתף כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מינכן 1972.
טקסט תמונה : קיץ 1968. מטווח הקליעה ברמת גן. שלושת הקלעים הישראליים בטרם צאתם לאולימפיאדת מכסיקו 68'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : זליג שטרוך, נחמיה סירקיס, והנרי הרשקוביץ. (המקור נותן התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נבחרת ישראל בכדורגל שהתה במחנה אימונים מיוחד בתנאי גובה בשווייץ והגיעה מוכנה לטורניר באולימפיאדת מכסיקו 68'. זאת הייתה דרישתו המפורשת של המאמן עמנואל שפר. מאמן הכושר הגופני של השחקנים היה ראש מחלקת האימון גופני בצה"ל סא"ל עמוס בר חמא. ישראל גברה בשלב המוקדם בעיר לאון על גאנה 3:5, הכניעה את אל סאלוואדור 1:3, והפסידה להונגריה (אלופת טוקיו 64') 0:2. אף על פי כן העפילה לשלב רבע הגמר. בשלב רבע הגמר סיימה ישראל בתום 120 דקות את משחקה בתוצאת תיקו 1:1 נגד בולגריה. על פי התקנון האולימפי נערכה הגרלה של הטלת מטבע, והבולגרים זכו בה .
טקסט תמונה : 1968. נבחרת ישראל בכדורגל תחת שרביט אימונו של עמנואל שפר באולימפיאדת מכסיקו 1968 הפסידה בשלה רבע הגמר לנבחרת בולגריה בהטלת מטבע . Frames בודדים בלבד שודרו ממשחקיה בטלוויזיה הישראלית אם בכלל. שירותי הטלוויזיה היו בחיתוליהם. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : שמואל רוזנטל, צבי רוזן, יוחנן וולך, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שרגא בר, יהושע "שייע" פייגנבאום, מרדכי שפיגלר (קפטן), גיורא שפיגל, ויצחק שום. (התמונה באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל, רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שמואל ללקין ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "ההישג של נבחרת הכדורגל של ישראל היה מרשים אך אני כראש המשלחת למכסיקו 68' הטלתי דופי בהתנהגותם של המלווה עזריקם מילצ'ן והמאמן עמנואל שפר. תנאי המגורים בכפר האולימפי לא היו נוחים כל כך. המפונקים האלה מהכדורגל ביקשו להתאכסן בבית מלון בעיר. הודעתי להם כ- CHIEF DE MISSION שתנאי המגורים והאירוח הם שווים לכל ספורטאי המשלחת ובמידה והם יעברו לגור במלון במכסיקו סיטי הרי שבסמכותי לבטל את הרשמתם בתחרויות הכדורגל. הייתי פלמ"חניק בעברי ושנאתי מפונקים ומתנשאים. מיותר לציין ששחקני הכדורגל נשארו כמובן לגור בכפר האולימפי כמו כולנו". תחילתו של הסיקור האולימפי המצולם הייתה צנועה. באולימפיאדת אמשטרדאם 1928 שולם בפעם הראשונה סכום פעוט תמורת הזכות להציב את מסרטות הצילום באִצטדיון האולימפי. הביקוש לצלם את האירועים האולימפיים לצורכי יומני חדשות בלבד (במסגרת הצגות הקולנוע באולמות) גָּבַר על ההֵיצַע. הוועדה המארגנת חשבה לדלֵל את מספרם הרב של המסרטות ע"י הטלת עול כספי על הצלמים. זה לא עזר להם. המשחקים האולימפיים עוררו עניין רב וכולם הסכימו לשלם. באולימפיאדת לונדון 1948 גָבָה הוועד האולימפי הבינלאומי 1500 פאונדסטרלינג מ- BBC (כ- 3000 דולר) תמורת זכויות הצילום של המשחקים האולימפיים דאז.
זכויות השידורים של אולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 היוו מוקד לסכסוך כספי בין IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) לבין רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS , ABC ו- NBC . הרשתות האמריקניות שהיו אמורות להיות ספקיות הכסף הגדול קבעו שהמשחקים האולימפיים הם אירועים חדשותיים ולא בידוריים ולכן אין לדעתם לשלם זכויות שידורים עבור צילומי חדשות . נשיא הוועד האולימפי האמריקני הוותיק ובעל השררה וההשפעה בשנים ההן (היה חבר ב- IOC מאז 1932 ונשיאו במשך 20 שנה מ- 1952 עד 1972) מר אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) סָבַר אחרת . הוא היה בטוח שיש לשלם עבור צילום המשחקים האולימפיים. משסירבו הרשתות האמריקניות לשלם סגר את השערים בפניהן והעניק את זכויות הצילום תמורת פרוטות ב- 1952 לרשת הטלוויזיה הפינית הציבורית – ממלכתית YLE וב- 1956 לרשת טלוויזיה קטנה באוסטרליה. זיכרון הצילום של אולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 הוא פילם ישן ודהוי. שתי הרשתות הפינית והאוסטרלית תיעדו רק את תחרויות הגמר באמצעות מצלמות פילם. לספורטאים ולספורטאיות הישראליים שנשרו כבר בשלבים המוקדמים לא היה כל סיכוי להיות מתועדים ע"י המצלמות הישנות. אפילו המתעמלת ההונגרייה – יהודייה הדגולה אגנס קלטי שהפכה לאלופה אולימפית במשחקי הלסינקי 52' ומלבורן 56' זכתה לכמה שוטים בודדים של הנצחה וצילום ע"י מסרטות הפילם.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. המתעמלת היהודייה – הנוגרית אגנס קלטי (שנייה מימין ניצבת על דוכן מס' 3) זוכה במדליית ארד בתחרויות ההתעמלות האולימפיות. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גב' אגנס קלטי (בת 101, היום) עלתה לישראל ב- 1957 והפכה למאמנת הלאומית של מתעמלות ישראל . זיכרון צילומי הפילם המעטים שנעשו לפני שנים רבות בהיותה אלופה אולימפית מעוטרת במדליות זהב לא הצליחו להטמיע אותה ואת גדולתה הספורטיבית בתודעת הציבור הישראלי. אף על פי כן נחשבת אגנס קלטי לספורטאית היהודיה הדְגוּלָה ביותר בעולם בכל הזמנים. אגנס קלטי נולדה ב- 7 בינואר 1921. היא בת 98 וחצי ומתגוררת בהרצליה. אם האלופה האולימפית נשכחה מה יגידו אם כן הספורטאים בדרג הנמוך יותר שזכו לחשיפה באמצעות תמונות סטילס בלבד.
טקסט תמונה : אולימפיאדת רומא 1960. אגנס קלטי (משמאל) יחדיו עם מאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי. בהיותה מאמנת הנבחרת הלאומית של ישראל והעלתה בבת אחת בכמה דרגות את רמת ההתעמלות נשים בארץ. הם דיברו ביניהם בשפה ההונגרית. יוסף טלקי היה יליד סלובקיה אולם דיבר חמש שפות על בוריין, ביניהן הונגרית. (התמונה באדיבות משפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. התצלום מתעד את טקס הענקת המדליות למנצחות בתחרות תרגילי הקרקע. הציבור באולם ההתעמלות עומד דום לצלילי ההמנון ההונגרי. זיהוי משמאל לימין : ניצבת על דוכן מס' 2 מריה גורוחובסקיה מברה"מ הזוכה במדליית הכסף, אגנס קלטי עומדת על דוכן מס' 1 והיא הזוכה במדליית הזהב, ומרגיט קורונדי אף היא מהונגריה עומדת על דוכן מס' 3 הזוכה במדליית הארד, איש FIG, ונערה פינית הנושאת את המדליות בטקס. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1956. אגנס קלטי באחד האימונים הקשים והמורכבים שלה (על מכשיר מתח לגברים) לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. טקס הענקת המדליות בתרגיל הקרקע. אגנס קלטי (במרכז) זוכה במדליית הזהב ומחלקת את המקום הראשון עם המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (מימין). משמאל, זאת המתעמלת הרומנייה אלנה לאוסטין (Elena Leustean). (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לאחר שרשתות הטלוויזיה האמריקניות סירבו לשלם ל- IOC עבור זיכיון הצילומים של אולימפיאדות הלסינקי 52' ומלבורן 56', הצהיר אברי בראנדג' (Avery Brundage) השחצן ובעל ביטחון עצמי מופרז, הצהרה שהתבררה כשגויה לחלוטין מבחינה היסטורית, "…אנחנו אנשי הוועד האולימפי הבינלאומי הסתדרנו יפה ללא הטלוויזיה במשך שישים שנה מאז האולימפיאדה הראשונה של הזמן החדש באתונה 1896 ו- וודאי נמשיך כך במשך שישים השנים הבאות…". זאת הייתה אִיוֶולֶת של איש אִרגון מוכשר ובעל סבלנות שצפה את הנולד אך בד בבד גם החטיא אותו. רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שילמה לראשונה בהיסטוריה לוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת רומא 1960 סכום מזערי בן 394000 (שלוש מאות תשעים וארבעה אֶלֶף) דולר. מכיוון שהמשחקים התקיימו על אדמת אירופה שילם איגוד השידור האירופי ה- EBU לוועד האולימפי הבינלאומי סכום של 700000 (שבע מאות אֶלֶף )דולר. אולימפיאדת טוקיו 1964 הייתה קפיצת מדרגה. NBC שילמה 1.577000 (מיליון וחמש מאות וחמישים ושבע אלף) דולר תמורת זכויות השידורים. ה- EBU שלא יכול היה להעביר את התחרויות בשידורים ישירים מטוקיו לאירופה בשל היעדר תקשורת לוויינית מתאימה [1] קיבל את זיכיון השידור כמעט בחינם. באולימפיאדת מכסיקו 1968 שילמה ABC האמריקנית בראשות נשיא הספורט האגדי שלה רוּן ארלדג' (Roone Arledge) זכויות שידורים בסכום של 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) דולר. ה- EBU שילם 1.000000 (מיליון) דולר. מרבית מדינות האיגוד העבירו שעות רבות של שידורים ישירים באמצעות הלוויין האטלנטי ה- Primary.
מכיוון שתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה טרם הוקמה כלל בימים ההם הסתפק דן שילון בפירורים אותם שידר במהדורות "מבט" שהגיש חיים יבין ובו קטעי פילם קצרצרים שהגיעו מחברת "VISNEWS" האנגלית. פירורי הצילום הובאו במוניות מיוחדות מנמל התעופה בלוד היישר ל- Intake משרדה של גב' מירה בדולסקו האחראית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על קבלת הסרטים ומשם היישר לשולחן העריכה בפילם ה- Steenbeck. דן שילון חיפש בזכוכית מגדלת בין סרטי Visnews ספורטאים ישראליים אך לא מצא אותם. הכל היה בראשיתו וכך יצא שחיים יבין הגיש באוקטובר 1968 פעמיים בשבוע את מהדורת "מבט" ודן שילון את המוסף האולימפי ואירועי ספורט אחרים.
טקסט תמונה : סתיו 1968. חיים יבין (בן 36, בתמונה) הוביל את מהדורות החדשות של "מבט" באוקטובר ולצדו דן שילון ששידר את הסרטים הקצרצרים של מכסיקו 1968 במוסף הספורט בתום "מבט". זמן קצר אח"כ נולדה התוכנית "מבט ספורט" (ממציא השם הטלוויזיוני "מבט ספורט היה בימאי הטלוויזיה חגי מאוטנר). מולידה ומייסדה היה דן שילון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1968. דן שילון (בן 28, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" באוקטובר 1968. את קטעי הפילם הבודדים שסיקרו את אולימפיאדת מכסיקו 68'. הצילום נעשה מתוך מוניטור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מכסיקו 68' הועברו בשידורים ישירים מלאים בארה"ב ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה הסתפקה בפירורים. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר בשעתו ב- 5 בספטמבר 2019.
[1] השידורים האולימפיים של טוקיו 64' הועברו ישיר רק לארה"ב באמצעות לוויין ה- TELESTAR שלא היה בקו ראייה עם תחנות הקרע לתקשורת לוויינים ביבשת אירופה.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים . חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי בקריירה טלוויזיונית בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי אוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה- 1 שנערכה בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO לקראת שידורי הטלוויזיה של משחקי סידני 2000. בתום אולימפיאדת סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה של SOBO החלטתח להעמיק את המחקר והכתיבה. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
————————————————————————————————
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב' הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
————————————————————————————————
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 18 שנים בין 1998 ל- 2016.
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
פוסט מס' 1068. אולימפיאדת מינכן 1972 החלה ב- 26 באוגוסט 72' והסתיימה ב- 10 בספטמבר 72'. 11 ספורטאים ישראל נרצחו בעיצומם של המשחקים האולימפיים ע"י 8 מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקוד לוטיף "עיסא" אפיף ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972. משלחת ישראל הפסיקה מייד את השתתפותה באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ושבה הביתה לישראל. שליש ממנה חזר בארונות מתים ארצה.
דן שילון ואלכס גלעדי היו מודעים להיסטוריה האולימפית הישראלית שהונצחה רק במצלמות סטילס עד 1972. עכשיו ניצבו שניהם בפני משימת כיסוי טלוויזיונית בעלת אחריות רבה ונושאת ציפיות. שניהם תפשו את גודל המעמד ואת ראשוניות האירוע בתולדות השידור הציבורי. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 נועד להיערך בשלוש אחה"צ בשבת על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972 באצטדיון האולימפי היפהפה והחדיש במינכן בירת באוואריה לטלוויזיה הישראלית הציבורית הוענקו אפשרויות ותקוות חדשות בשל הקמת תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. לראשונה היא גם שילמה ל- IOC סכום של 25000 (עשרים וחמישה) אֶלֶף דולר עבור זכויות השידורים מנת חלקה במסגרת חברותה ב- EBU. רשת הטלוויזיה אמריקנית ABC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי 7.50000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שכלל בשורותיו כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבורית במערב אירופה שילם סך של 4 מיליון דולר [1] תחילת התחרויות והמשחקים משמשים גם יריית זינוק לשידורי הטלוויזיה. ביטחון השידור כאן חיוני מאין כמוהו. לבטח בשידור הראשון. ב- 1972 שימשנו יאיר שטרן ואנוכי עורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. שנינו התבוננו בעיניים כלות יחד עם הטכנאים שלנו במוניטורים המוצבים ליד מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. עד אז מעולם לא ראיתי טקס פתיחה אולימפי בשידור ישיר בטלוויזיה. וודאי לא בהשתתפות ספורטאי ישראל. דן שילון ואלכס גלעדי התייצבו כבר בצוהרי היום בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באצטדיון האולימפי במינכ . עמדת השידור סומנה בשלוש אותיות באנגלית IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority) כינויה של הטלוויזיה הישראלית ע"י ה- EBU איגוד השידור האירופי שרשות השידור הישראלית היית חברה מלאה בו .המשלחת הישראלית בראשות שמואל ללקין עשתה את ההכנות האחרונות שלה בטרם הצעדה המסורתית בטקס הפתיחה . בימאי השידור הישיר של טקס הפתיחה במינכן 1972 אוּלִי וולטרס (Uly Wolters) תכנן לחשוף אותה כעשר שניות.
טקסט תמונה : שבת בצוהרי היום – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72". רגעי האושר והגאווה. משלחת ספורטאי וספורטאיות ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלאבין, זאב פרידמן, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר רוט – שחמורוב, שאול לדני, שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדריי שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור המרכז נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מנהל את העניינים ועורך שיחה עם אחד מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת שתיים וחצי אחה"צ על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. מרים המשקלות דוד ברגר ממתין יחד עם שאר חברי המשלחת לתחילת צעידת המשלחות בטקס הפתיחה. בתוך דקות אחדות יצעדו לראשונה ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 בשנת 1945. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דקות ספורות לפני תחילת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. הקלע זליג שטרוך יחדיו עם הנערה הגרמנית הנושאת את שלט "ISRAEL" ואשר תוביל אחריה את נושא הדגל הנרי הרשקוביץ ואת כל משלחת ישראל בצעדת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 האולימפיאדה ה-20 במניין הזמן החדש. משמאל נראית הנערה הגרמנית שנושאת את השלט של משלחת איסלנד אחריה צעדה ישראל בסך. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בשבת בשעה ארבע אחה"צ של 26 באוגוסט 1972 הגיעו ממינכן לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- Master בירושלים התמונות הראשונות של המשחקים במינכן 1972. סיגנל הטלוויזיה של האולימפיאדה ה- 20 של העידַן החדש נישא ממינכן לירושלים על הטרנספונדרים לוויין התקשורת הבינלאומי ה- "Primary" ששייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, ואז אירעה התקלה הטכנית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קולו של דן שילון שהיה בודד בעמדת השידור במינכן ללא טכנאי מסייע לא הגיע לירושלים. תמונת הלוויין נשאה סאונד של רעש קהל בלבד. אומנם שמואל אלמוג וישעיהו "שייקה" תדמור לא אישרו שידור ישיר ומהלך אך קולו של השַדָּר היושב בעמדת שידור באצטדיון היה בכל זאת הכרחי ודרוש לאמינות העיתונאית של השידור המוקלט. היינו אמורים להקרין קטעים נבחרים ממנו כעבור כמה שעות בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש. יאיר שטרן ואנוכי המתנו לשווא לקוֹלוֹ של השַדָּר הישראלי ליד מכונות ה- VTR. טכנאי גרמני במרכז השידורים הבינלאומי במינכן ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ניתב בטעות את קו שידור הארבע גידי הבינלאומי שלנו ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wires) לטימבוקטו באפריקה או אולי לניו דלהי בהודו. קו השידור ה- 4W של דן שילון נעלם ומעולם לא הגיע לירושלים. זאת הייתה אכזבה ענקית. מפח נפש של ממש. מפני שדובר בתיעוד היסטורי שבו צועדת משלחת ספורט ישראלית רשמית על אדמת גרמניה. אילו היה ניצב ליד השדר בעמדת השידור במינכן טכנאי תקשורת שלנו ניתן היה לפתור את התקלה. זאת הייתה הפקה חובבנית חסרת ניסיון בימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אפילו טלפון חירום בינלאומי כ- Back up לקו השידור ה- 4W לא היה לצוות השידור שלנו בעמדת השידור באִצטדיון האולימפי במינכן. אבל צריך להיאמר כאן מייד שדן שילון ואלכס גלעדי הפיקו מייד את הלקחים לעתיד לבוא.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 . המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בטקס הפתיחה המרשים של המשחקים. נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. השלישייה המובילה מימין ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר , מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין. אסתר רוט – שחמורוב צועדת אחרי צבי פינקלשטיין. קו השידור ה- 4W (קו שידור ארבע גידי של הטלוויזיה) של דן שילון לא הגיע ממינכן לירושלים. (באדיבות ZDF, סוכנות הצילום AP. והוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
תקלת השידור החמורה כבר בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה המשך של מסכת חובבנות. ב- 5 ביוני 1972 הודיעה מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור כי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מורה לוֹ שלא לשָדֵר את יומן אולימפיאדת מינכן 72' בשבתות וחגים וגם לא בערבי שישי, וודאי לא שידורים ישירים משם, וזאת על פי סיכום שהושג בעניין הזה בין מנכ"ל רשות השידור עצמו שמואל אלמוג לבין יו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן. שידורי אולימפיאדת מינכן "נפלו" על שלוש שבתות, שני ערבי שישי, ערב ראש השנה תשל"ב, ושני ימי החג של ראש השנה. התאריכים של שבת – 26 באוגוסט 1972 (יום טקס הפתיחה), יום שישי – 1 בספטמבר 1972, שבת – 2 בספטמבר 1972, יום שישי – 8 בספטמבר 1972 (ערה"ש תשל"ב), שבת – 9 בספטמבר 1972 (חג א' של ראש השנה) ויום ראשון – 10 בספטמבר (חג ב' של הראש השנה היום האחרון של האולימפיאדה בו מתקיים טקס הנעילה) הוצאו מחוץ לטווח השידורים הישירים . דובר על הקלטות ותקצירים מאוחרים בלבד . שמואל אלמוג פקד על ישעיהו "שייקה" תדמור להשבית לאלתר את שידורי האולימפיאדה בשישה ימים מתוך שישה עשר ימי התחרויות. היה ברור שעל שמואל אלמוג הופעלו לחצים פוליטיים מטעם המִמסד הדתי. ישעיהו "שייקה" תדמור לא התעקש ולא התווכח יותר מידי עם שמואל אלמוג . האולימפיאדה הגרמנית לא כל כך עניינה אותו. המצב היה נוח מבחינתו. גם אם היה מתעניין בהפקה המורכבת לא היה מצליח לשנות את דפוסי השידור משום שהוועד המנהל בראשותו של ד"ר וולטר איתן תמך ללא סייג בשמואל אלמוג. הנה המכתב של רוחמה איילון כלשונו [2].
טקסט מסמך : 5 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלחה גב' רוחמה איילון מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. בהתאם לסיכום בין מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לבין יו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיְתָּן נקבע כי לא ישודרו היומנים האולימפיים בימי החג של ראש השנה שחלו ב- 8 ו- 9 בספטמבר 1972. כמו כן אסר שמואל אלמוג להעביר בשידור טקס הפתיחה האולימפי ש- "נפל" על אחה"צ של שבת – 26 באוגוסט 1972. דן שילון נדהם מתוכנו של המכתב ומאיסורי המנכ"ל. שייקה תדמור רשם הוראה למנהל לשכתו יפה מישורי : "לתיק אולימפיאדה, ולתת לי לדיון את התיק כולו". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון נדהם. הוא היה המום. כמעט ולא נותר דבר מתוכנית השידורים האולימפית המקורית שלוֹ שממילא הייתה קצוצת כנפיים. היה לו ברור כי הופעל לחץ פוליטי על מנכ"ל רשות השידור כדי שיבטל את השידורים האולימפיים שנועדו לימי שישי ובשבתות, ובימי ראש השנה, כדי לא לפגוע בציבור הדתי (המתנגד לשידורי טלוויזיה בימי חג ומועֵד). ב- 18 ביוני 1972 שלח דן שילון את נימוקיו למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג באמצעות הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות צבי גיל בו פנה לשכל הישר של מנכ"ל רשות השידור, הסביר לו היכן הוא טועה, וניסה לשנות את רוע הגזירה. למסמך הזה יש חשיבות רבה מפני שהוא ניסח כבר אז מדיניות שידור טלוויזיונית הגיונית ומקצועית הכוללת בתוכה דיווח עיתונאי אמין ומהיר. ההנהלה לא מוכשרת קבעה כי אלוּ כללי שידור בלתי מתקבלים על הדעת מהאולימפיאדה. מנכ"ל רשות השידור דחה את מכתבו של דן שילון לאלתר. הוא מנע ממנו לא רק שידורים ישירים אלא גם את שידור היומנים האולימפיים . הנה המסמך התחנונים הנואש בן השלושה עמודים של דן שילון אל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כלשונו [3].
טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג (עמוד מס' 1 מתוך 3) ."לפני כשבוע נמסר לי ע"י הממונה על ענייני הטלוויזיה (ישעיהו "שייקה" תדמור) כי קיימת מגמה לבטל את השידורים החיים מן האולימפיאדה ואת יומני הסיכום – בימי שישי ובשבת ובימי ראש השנה. זאת כפי שנמסר כדי לא לפגוע בציבור הדתי המתנגד לשידורים בימי חג ומועד", כתב דן שילון בראשית האִיגֶרֶת ששלח למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (עמוד מס' 2 מתוך 3). "ציבור צופי הטלוויזיה בישראל יודע זה מכבר כי השימוש בלוויין פתר את בעיית השידורים מן האולימפיאדה. נתקשה להסביר לו מדוע נמנע במשך ארבעה ימים חשובים מלדווח על האירועים החדשותיים שיתקיימו שם", כתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 18 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל. (עמוד מס' 3 מתוך 3). "אודה לך מאוד אם תעביר תוכן מכתבי זה לידיעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור והיו"ר", סיים דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : דן שילון (מגדולי וחשובי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים) באולפן "מבט ספורט" ב- מאי 1972. הוא עשה מאמצים נואשים להפיק נכון וביעילות את שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 אך ללא הצלחה יתרה בשל סירוב ההנהלה. הוא היה לפחות בר מזל שאישרו לו לקחת עמו למינכן 72' את אלכס גלעדי ונסים קיוויתי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 2 ביולי סיים דן שילון יחד עם זאב שטוקהיים את מלאכת הזמנת השידורים היומית ה- Unilateral על לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary סעיף [4]. רשות השידור הייתה חברה מלאה ב- EBU (איגוד השידור האירופי), אך בעוד גוש מדינות אירופה הקומוניסטית (באמצעות איגוד השידור המזרח אירופי OIRT) ומדינות מערב אירופה (באמצעות ה- EBU) נהנו מתמסורת קרקעית מפותחת של העברת סיגנל השידור האולימפי ע"י תחנות ממסר הפרושות לאורכה ולרוחבה של היבשת, נדרשה רשות השידור "לייבא" את שידורי אולימפיאדת מינכן 72' באמצעות לוויין תקשורת . מחירי השירות הלווייני היו יקרים . עלות 10 הדקות הראשונות של השידור הלווייני מתחנת הקרקע הגרמנית רייסטינג (Raistieng) באמצעות לוויין ה- Primary לעבר תחנת הקרקע שלנו בעמק האלה עמדה על 900 (תשע מאות) דולר. עלוּת כל דקה נוספת מעבר לעשר הדקות הראשונות עמדה על 29 (עשרים ותשעה) דולר. הדואר הישראלי גבה עמלה לעצמו 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר על כל חצי שעת שידור . עלות חצי שעה של שידור לווייני הייתה שווה ל- 2140 (אלפיים מאה וארבעים) דולר דן שילון תכנן לשָדֵר כ- 15 תקצירים בתקופת האולימפיאדה. לכך התווסף חשבון של עוד 6195 (ששת אלפים מאה תשעים וחמישה) דולר עבור שני השידורים ה- Multilateral (רבי משתתפים) של טקסי הפתיחה והנעילה. קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית המהנדס עתיר הידע זאב שטוקהיים ניסה למצוא שותפים לשידורים הלווייניים ה- Unilateral (משתתף אחד) שלנו כדי להוזילם אך לא מצא כאלה. הוא ניסה להתחבר לחלק מהשידורים הלוויינים של הטלוויזיה הממלכתית הקנדית CBC אך ללא הצלחה. אנשי CBC השיבו את פניו ריקם בטלקס מיוחד ששלחו לו ב- 7 ביולי 1972 [5].
טקסט מסמך : זהו מסמך הטלקס המקורי שנשלח ב- 7 ביולי 1972 מרשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC למר זאב שטוקהיים קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
2301 TVIJM IL / R TLGRAPH JM3
ZEEV STOCKHEIM ISRAELTV JERUSALEM ISRAEL
REGRET UNABLE ALLOW OTHER BROADCASTER PARTICIPATION ON CBC OLYMPIC COVERAGE DUE NATURE SPECIAL PRODUCTION FORCANADA
Maurice Maden CBC (Canadian Broadcasting Corporation)
ב- 8 ביולי 1972 אישרה COMSAT את הזמנות השידור על לווין ה- Primary של הטלוויזיה הישראלית הצעירה. תקציב שידור הלוויינים של רשות השידור האמיר אפוא ל- 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) ל"י. ישראל דוֹרִי המומחה הכלכלי של רשות השידור נבהל והורה ב- 25 ביוני 1972 לדן שילון לצַמְצֵם את השידור היומי ממינכן ב- 5 דקות. הגזברים תמיד קמצנים. זה ידוע . כלכלן רשות השידור ישראל דורי שלח לו את הוראת ההגבלה הזאת בכתב בהתאם למסורת הביורוקרטית המקודשת של המוסד הציבורי הצעיר הזה שהפך למסורבל כבר בילדותו ולא שכח לשלוח עותק מהמסמך גם למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ולבוס הישיר שלו מנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם [6]. המחלקה הכלכלית ניהלה בפועל את רשות השידור ב- 1972. גם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הודה בזה.
טקסט מסמך : 25 ביוני 1972. מכתבו של ישראל דורי לדן שילון המורה לו לצמצם את השידורים הלוויינים היומיים מאולימפיאדת מינכן 1972 ב- 5 דקות. עד כדי כך הייתה רשות השידור הציבורית ענייה ודלה באמצעיה הכספיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון מחה. ב- 30 ביוני 1972 נערכה ישיבת התקציב האחרונה של שידורי אולימפיאדת מינכן 197. נטלו בה חלק שני אנשי המחלקה הכלכלית הבוס אליהו בן עמרם וסגנו ישראל דוֹרִי, ודן שילון עצמו. אליהו בן עמרם וישראל דוֹרִי חמוּרֵי הסֶבֶר בדקו בציציות את מלאכת ההפקה של דן שילון. כל לירה הייתה מתוקצבת ישראל דורי הקפדן כתב את זיכרון הדברים של אותה פגישה ב- 10 ביולי 1972, בהם פירט את העלויות הסופיות של ההפקה [7]. הוא מצא כי התקציב המתוכנן של דן שילון חורג ב- 10000 (עשרת אלפים) ל"י ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יהיה לספוג אותו.
טקסט מסמך : 10 יולי 1972. זיכרון דברים מישיבה בעניין שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהשתתפות מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם, מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, וסגן מנהל המחלקה הכלכלית ישראל דורי. עותקים מהמסמך נשלחו למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל חטיבת החדשות צבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1970 / 1969. הנהלת רדיו "קול ישראל" מתכנסת לפגישה במשרדי הרדיו ברח' הלני המלכה בירושלים יחדיו עם הנהלת רשות השידור – מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, הסמנכ"ל ארנון צוקרמן, ומנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : צדוק בן מאיר מנהל השידורים בשפה הערבית ברדיו, אליהו בן עמרם, אליהו כרמל, דרורה בן אב"י, משה חובב, ארנון צוקרמן, ד"ר ישעיהו שפירו, שמואל אלמוג, גב' לאה זהבי, ראש חטיבת המוסיקה ברדיו גב' מיכל זמורה כהן, מהנדס הרדיו משה ברזובסקי, קריין הרדיו יצחק פרי, אריה האוסליך מנהל מחלקת הקריינים בשפה האנגלית ברדיו "קול ישראל". (התמונה באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). סייעה לי בזיהוי הנוכחים : גב' לאה זהבי.
טקסט תמונה : 1972. מר ישראל דורי סגן מנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור. לאחר פרישתם של ארנון צוקרמן ואליהו בן עמרם מהמחלקה הכלכלית, התמנה ישראל דורי ב- 1973 לתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה שמואל אלמוג. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי .כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1972. אליהו בן עמרם מנהל דומיננטי במחלקה הכלכלית ברשות השידור ההיא של מדינת ישראל. (באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 10 ביולי 1972 . עוד מסמך תזכורת הדן בתקציב שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 העומד על סך כללי של 161170 (מאה שישים ואחד אלף ומאה ושבעים) דולר. "תקציב מתוכנן זה חורג ב- 10000 (עשרת אלפים) ל"י (לירה ישראלית) ועל הטלוויזיה יהיה לספוג אותו הוסיפו שרי האוצר של רשות השידור אליהו בן עמרם וישראל דורי. עותקים ממנו נשלחו כרגיל למנהל הטלוויזיה שייקה תדמור ומנהל החדשות צבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ניהל נגד דן שילון קרב השהייה. הוא לא ענה למכתבו. ב- 15 ביולי 1972 פנה דן שילון בפעם המי יודע כמה שוּב אל המנכ"ל שמואל אלמוג [8]. הוא ביקש לשמור על המסגרת המינימאלית של כמות שעות השידור המופקות מאולימפיאדת מינכן 1972. "…ביום 18 ביוני 1972 שלחתי לך את השגותיי על ההחלטה, שלפיה יבוטלו השידורים מן האולימפיאדה בימי שבת וחג. לצערי לא זכיתי למענה…", כתב לוֹ, וביקש מהמנכ"ל לאפשר לו לשטוח את טענותיו גם בפני חברי הוועד המנהל של רשות השידור בדבר חשיבות השידורים האולימפיים.
טקסט מסמך : 8 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג באמצעות מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לבסוף נענה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לפנייתו של דן שילון מנהל מחלקת הספורט ופתח את שעריו. הושגה פשרה כדי לא להרגיז יותר מידי את הדתיים. שמואל אלמוג אישֵר למנהל הספורט לשָדֵר את 12 היומנים האולימפיים שלו בערבי שישי וגם בשבתות ובחגים אך דחק אותם לסיום המשדרים מאוחר בלילה, הרחק מעבר לשעות הצפייה הראשית של ה- Prime Time בטלוויזיה. בנושא השידורים הישירים בימים האלה של השבתות וחגים לא היה כלל על מה לדבר מנקודת ראותו של מנכ"ל רשות השידור. אכזבה עיתונאית קשה. האישור החדש גרר עמו שינוי תקציבי. לכן זה לא היה סוף הדרך של הוויה – דולורוזה הכספית. ב- 7 באוגוסט 1972 שיגר דן שילון מכתב נוסף לעודד ארזי מהמחלקה הכלכלית. "…לצערי אין כל אפשרות להגיש הצעה ריאלית של תקציב האולימפיאדה…", כתב דן שילון והוסיף, "…ההוצאה העיקרית תהיה השימוש בלוויין אך אין לנו נתונים סופיים בסעיף זה. הנתונים הסופיים יתבררו רק במהלך האולימפיאדה ועל כן אין טעם להגיש הצעת תקציב פיקטיבית…". הוא שלח עותקים למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם.
טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1972. מכתבו של דן שילון לעודד ארזי איש המחלקה הכלכלית של רשות השידור. עותקים ממנו נשלחו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהל המחלקה הכלכלית אליהו בן עמרם, ועוזר ההפקה של מחלקת הספורט יואב פלג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 20 ביולי 1972 פרסם דן שילון את לוח ההקלטות והשידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 [9]. למרות מִגוון אופציות השידור המרובות הוצע לציבור לוח שידורים דליל שכלל שעה וחצי של שידורים ישירים בימי חוֹל בלבד מחמש וחצי אחה"צ עד שבע בערב ושידור יומן אולימפי מתוקצר בן כשלושת רבעי באחת עשרה בלילה. השידורים ממינכן 72' בוצעו ע"י חדר בקרה מוביל של אולפן ב'. אולפן ב' ששכן בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים נחשב בימים ההם לבית המקדש של השידורים. מהֵיכַל הקודש הזה בקעו כל השידורים החשובים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות שידורי החדשות ושידורי הספורט.
שידורי אולימפיאדת מינכן 72' היוו אתגר מקצועי מורכב של הפקה, תוכן, וטכנולוגיה מן המדרגה הראשונה, ובעצם מבחן שידור בינלאומי ראשון מורכב עבור רשת טלוויזיה ישראלית שהייתה עוברית בראשית התפתחותה, וסבלה ממנהיגות מקצועית פשרנית ומאוד חסרת ניסיון. מדובר בעיתונאים בעלי מוניטין שניצבו בפסגת רשות השידור ובראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונחשבו למנהיגי שידור, אולי בעל כורחם. יכול להיות שזאת הסיבה שהם לא הקרינו מנהיגות לדרגים שמתחתם. זה היה מבחן השידור הרציני הראשון בקנה מידה בינלאומי גדול של הטלוויזיה הישראלית, ללא השוואה עם שידורי המונדיאל של מכסיקו 1970 , ועל ההנהלה וההנהגה הראשית הייתה מוטלת החובה לקחת את האחריות ולדחוף בעצמה את מטרות הפקת שידורי מינכן 72'. במקום זאת נאלץ דן שילון להזיז אותם. מנקודת מבט מאוחרת של כתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים -מינכן 1972", ההפקה הזאת נראית כפארסה. בעיקר כשמתבוננים בלוח השידורים הדַל של שישה עשר ימי האולימפיאדה שבין שבת – 26 לאוגוסט 1972 יום טקס פתיחת אולימפיאדת מינכן 72' לבין יום ראשון – 10 בספטמבר 1972 יום טקס הנעילה . מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בגיבוי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג תכנן רצועת שידור אולימפית יומית ענייה בקושי בת חצי שעת שידור ישיר וסיכום לֵילִי.
טקסט מסמך : אוגוסט – ספטמבר 1972. מסמך עיתונות שמוצג לציבור. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית שבין שבת – 26 באוגוסט 1972 לבין חמישי – 31 באוגוסט 1972. (באדיבות העיתון "מעריב").
טקסט מסמך : אוגוסט – ספטמבר 1972. מסמך עיתונות שמוצג לציבור. לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית במחצית השנייה של אולימפיאדת מינכן 72' שבין יום שישי – 1 בספטמבר עד יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").
טקסט מסמך : אוגוסט – ספטמבר 1972. מסמך עיתונות שמוצג לציבור. לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביומיים האחרונים של משחקי מינכן 72" בתאריך שבת – 9 בספטמבר 1972 וראשון – 10 בספטמבר 1972. (באדיבות העיתון "מעריב").
האנשים האלה בעלי המוניטין העצום בתקשורת המונים במדינת ישראל ב- 1972 לא רצו להתאמץ ו/אוֹ לא ידעו להתאמץ. ואם כן התאמצו זה פשוט לא נראה על פני השטח. הם לא רצו ליזום, הם לא רצו להפיק, הם לא רצו לדחוף קדימה, ובסופו של דבר גם לא רצו לשַדֵּר. זה לא עניין אותם. דרך שידור כה עצלנית וכה בלתי מקובלת אִפיינה פעמים רבות בעיקר את שידורי הספורט והחדשות בימים ההם. אם בכל זאת הגיעה הטלוויזיה אז להישגי שידור כל שהם, היה זה בזכות העיתונאים והמפיקים הצעירים שחתרו ללא ליאות קדימה, בהתמדה ובהקרבה. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל נמנו על אותה השכבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא שהשידור היה תכלית חייה. הם דמו לחבורת סוסים צעירים מלאי תאוות מרוץ. לא היה צורך להצליף בהם כדי שידהרו. הם שעטו מעצמם. מולם ניצבה הנהלה איטית ובראשה מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראליץ הציבורית. היא לא פעלה מרוע לֵב. היא פעלה בתום מפני שהאמינה שזו הדרך. דומה היה כאילו הנהלת הרשות מתנהגת כאסופה של שוורים זקנים הרתומים למחרשה עתיקת יומין ונעים בעצלנות. הם פשוט לא הבינו את חשיבות שידורי אולימפיאדת מינכן 72' בטלוויזיה. דן שילון נתן אז פעמים רבות ביטוי לאכזבותיו הרבות מההנהלה שהייתה אמורה להנהיג אותו.
פוסט מס' 1068 עלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
[1] התשלום היה בפרנקים שווייצריים ו- שווה ערך ל- 000000 4 (ארבעה מיליון) דולר.
[2] ראה נספח : מכתבה של גב' רוחמה איילון מ- 5 ביוני 1972 למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור המורה לו שלא לשדר את אולימפיאדת מינכן 1972 בשבתות וחגים.
[3] ראה נספח : מכתב המחאה של דן שילון מ- 18 ביוני 1976 למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל נגד קיצוץ השידורים מאולימפיאדת מינכן 1972 בערבי שישי, שבתות, וחגים.
[4] ראה נספח : מסמך שריוּן זמני הלוויין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972.
[5] ראה נספח : ראה טלקס סירוב ששלחה CBC לזאב שטוקהיים ז"ל ב- 7 ביולי 1972 שאיננו מאפשר להתחבר לשידורים הלוויניים של הטלוויזיה הקנדית הציבורית CBC מאולימפיאדת מינכן 1972.
[6] ראה נספח : מכתב תקציבי מישראל דורי לדן שילון ב- 25 ביוני 1972 הנוגע להגבלת אורך השידורים הלוויינים מאולימפיאדת מינכן 1972.
[7] ראה נספח : זיכרון דברים (נכתב ב- 10 ביולי 1972) מישיבה בעניין שידורי אולימפיאדת מינכן 72' שהתקיימה ב- 30 ביוני 1972, בהשתתפות אליהו בן עמרם, דן שילון, וישראל דורי.
[8] ראה נספח : מכתב תחינה נוסף של דן שילון מ- 15 ביולי 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעניין לוח שידורי אולימפיאדת מינכן 1972.
[9] ראה נספח : לוח ההקלטות והשידורים של אולימפיאדת מינכן 72' כפי שנכתב ע"י דן שילון ב- 20 ביולי 1972.
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 34 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'.הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות ומהימנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי בקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר העיקרי והיסודי והכתיבה המסיבית התחלתי בתום פגישת ה- WBM ה-1 שנערכה בסידני – אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO ועסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. בתום משחקי סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה, המדויקת, והמרשימה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization), החלטתי להעמיק את המחקר והכתיבה. והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
-פוסט מס'————————————————————————————————
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
————————————————————————————————-
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 18 שנים בין 1998 ל- 2016.
זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
הקדמה : מבצע ההפקה של מנהל מחלקת הספורט דן שילון (בן 79, היום) את שידורי מינכן 1972 דרש ממנו לא רק כושר ארגון וידע טלוויזיוני, אלא גם יכולת שכנוע. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה ובראשם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור יבד"ל לא צפו ולא העריכו נכונה את עוצמת הסקרנות הישראלית וחשיבות שידורה של אולימפיאדת מינכן 1972 בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 נכללו בתוך קנה מידה ואינדקס כללי של המילה "ספורט". הספורט נחשב לסטראוטיפ שָגוּר וְנָדוֹש והשידורים הישירים בהשתתפות ספורטאים ישראליים בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה- 2 נתפשו כרוטינה, כאיזה דבר לא כל כך חשוב. אבל לא רק הם . גם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל יבד"ל (בן 91 היום), מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל יבד"ל לא גילו התלהבות ו/או יוזמה מיוחדת כדי לסייע לדן שילון. זה היה מדהים. המסמכים מוכיחים כי הוא דן שילון נותר לבד במערכה. באופן בלתי הגיוני לחלוטין נדחקו שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 לפינה מבודדת ואחורית בעדיפות השיקולים התוכניים, התקציביים, והטכנולוגיים של מנהיגות רשות השידור. דן שילון הנמרץ והדבק במשימה בדרכו הטלוויזיונית להפקת שידורי מינכן 72' יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי צעדו בדרך טלוויזיונית לא סלולה ומלאת מהמורות.
אי אפשר היה להשוות את היכולת הזעומה של רשות השידור הציבורית בראשית ימיה ואת היוזמה הטלוויזיונית הרעועה שלה בימי אולימפיאדת מינכן 72' לכמות הכּשרון והאיכות בהם ניחנו ביד נדיבה מובילי שידורי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים באולימפיאדת מינכן 72'. אנשים כמו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) , פְרֶד פּירס (Fred Pierce), רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), ובּוֹבּ טְרָאקִינְגֶ'ר (Bob Trachinger) מהנדס הטלוויזיה הראשי של חטיבת הספורט ברשת ABC בימים ההם, היו ראויים למדליית זהב אולימפית על המרץ התקשורתי שלהם שלא ידע ליאות . שלושים ושבע שנה חלפו מאז אולימפיאדת מינכן 72'. לא היה צריך להמתין זמן כה רב כדי להבין שרשות השידור מילאה אז תפקיד עיתונאי שולי ולא כיאות ולא כפי שמצפים מכל רשת טלוויזיה באשר היא וודאי לא כשמדובר ברשת טלוויזיה ישראלית טלוויזיונית מונופוליסטית בשעה שספורטאי מדינת ישראל צועדים לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב1945 על אדמת גרמניה רווייה דם יהודי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא התכוונה למלא את ייעודה העיתונאי ב- 1972. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב גם בהתחשב באמצעי השידור המעטים וכוח האדם הקטן והלא מאומן שעמדו לרשותה. ב- 8 באוגוסט, ימים ספורים לפני צאתו לאולימפיאדת מינכן 72', שלח דָן שִילוֹן מכתב לדָוִד שְנָיְידֶר ז"ל איש הביצוע של חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובו נאמר כי עליו לדאוג להקלטת כל שידורי האולימפיאדה שיועברו לארץ באמצעות לוויין התקשורת [1] על טייפים של שני אינטש : "…אם התוכניות שתשודרנה ממינכן, לא תוקלטנה בארץ, לא יישאר בידינו זכר מצולם כלשהו מן האולימפיאדה…", כתב והזהיר דן שילון את דוד שניידר [2]. צריך להבין כי טייפים 2 אינטש להקלטת השידור האלקטרוני על מכונות ה- Video Tape Recording (בקיצור VTR) היו מצרך יקר בימים ההם. סרטי ההקלטה האלה שרוחבם היה באמת 2 אינטשים (כ-5 ס"מ) וניתן להקליט עליהם תוכן Video באורך זמן בן שעה או שעה וחצי , היו כבדים ומסורבלים, כשם שהטכנולוגיה הייתה אז מסורבלת ואיטית. הטייפים האלה נארזו בקופסאות מיוחדות ועלותם נסבה על 62 דולר לטייפ אחד. דוד שניידר שלח את מכתב הבקשה לאישור למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור והוסיף בכתב ידו על המכתב המודפס של דן שילון לתדהמת כולם הערה משלוֹ, "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר ניתן להתגבר". תשובתו של איש ההנדסה הנציחה את הביורוקרטיה הכבדה שהשתלטה על הטלוויזיה משחר נעוריה.
דוד שניידר ז"ל יוצא שורות רדיו "קול ישראל" היה שנים רבות הממונה הטכני הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על התיאום והקצאת האמצעים הטכניים השונים, ניידות שידור, אמצעי עריכה והקלטה ב- VTR, שימוש ביחידות המיקרוגל (העברת תמסורת סיגנל השידור מניידות השידור השוהות ועסוקות בעבודתן בחוץ לבניין הטלוויזיה בירושלים) בין זרועות ההפקה השונות בבניין הטלוויזיה . מפני שהביקוש עלה תמיד על ההיצע הפכו פגישות ההפקה בחדרו צר המידות של דוד שניידר לוִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה בעיקר של עוזרות ההפקה. לא פעם אחת ראיתי אותן יוצאות דומעות מחדרו. הן לא הצליחו להגשים את חלומות המפיקים ששלחו אותן לגוֹב האריות כדי להשתלט על אמצעי השידור שנראו להם דרושים לצורך הרמת ההפקה, אך שבו מאוכזבות בידיים ריקות.
שמו של דוד שניידר ז"ל הפך למושג בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בלב שכונת רוממה בירושלים בימים ההם לפני ארבעים שנה. פִּשְרוֹ של המושג או הכינוי "דוד שניידר" חפפה את המונח קמצנות. שניידר היה איש הגון וישר שהזכיר את שַר האוצר יגאל הורביץ שתמיד אמר, "אני רוצה לתת – אבל אין לי". דוד שניידר ניסח זאת בצורה ציורית יותר, "אני כמו אותה הצרפתייה שאמרה כי היא יכולה להציע רק מה שיש לה". הוא היה איש שנוא ואהוב בבניין הטלוויזיה באותה מידה. למרות שהחזיק בתפקיד חשוב במערכת לא היה מאושר בעבודתו מפני שהייתה מורכבת כל העֵת ממפגשים יִצְרִיים עם אנשי הפקה אמביציוזיים, חלקם מוכשרים מאוד, שביקשו לעשות טלוויזיה טובה יותר בתנאים מגוחכים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור אישר בסופו של דבר לדן שילון לרכוש 40 טייפים 2" (אינטשים) חדשים לצורך הקלטת שידורי אולימפיאדת מינכן 72', והשידורים הוקלטו אומנם כראוי [3].
טקסט תמונה : ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 8 באוגוסט 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון לדוד שניידר, 18 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. דוד שניידר הוסיף בכתב ידו הערה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, כלהלן : "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר אפשר להתגבר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [4].
מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת 5 שנים בלתי מוכנה. לא היו לה מספיק טייפים להקלטת אירועי המלחמה. מכיוון שלסטריאוטיפ הספורט הוענקה תמיד עדיפות משנית ניתנה הוראה למחוק 20 טייפים של שידורי הספורט עליהם הוקלטו מיטב האירועים האולימפיים של מינכן 72' עם קולם של דן שילון, נסים קיוויתי, ואלכס גלעדי, כדי לפנות את הרצועות המגנטיות לטובת הקלטת שידורי המלחמה. צריך להודות לגב' יפה מישורי המנהלת היעילה והמסורה של חמש לשכות מנהלי הטלוויזיה בשנים 1982- 1970 (נקדימון "נקדי" רוגל, ישעיהו "שייקה" תדמור, ארנון צוקרמן, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער) ששמרה על כל פיסת נייר וכל בדל מכתב ומסמך מהימים ההם, ותייקה אותם בתיק מיוחד שפתחה לעצמה וקראה לו, "תיק אולימפיאדת מינכן 1972". ההתכתבויות ההן נשמרו וניתן ללמוד מהן על התנהלות ומצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. יפה מישורי שייכת לדוֹר הוותיק של מקימי הטלוויזיה מימיה הראשוני. היא ילידת 1934 בחיפה ובת שכבת גיל של מנהלי הטלוויזיה ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור. אישה רצינית בעלת משמעת ומוסר עבודה, פדנטית, ויישרת דרך, ודייקנית חסרת תקנה.
טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בראשית הקריירה של ברשות השידור בשנות ה- 60 של במאה הקודמת (מימין) המנהלת היעילה והמסורה של לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו תדמור בשנים 1973 – 1971. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בחלוף שנות דוֹר ב- 1998 כמנהלת מחלקת שידורי הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עם תום ההכנות לשידורים נקבעה לשון מוסכמת של מגישי הרֶצֶף וההגשה המעבירים את השידורים למינכן. ההודעות האלו שימשו מעין קוֹד התראה לדן שילון היושב במינכן כי מעתה ואילך השידור שלוֹ. הנה לשונה של אחת מהן : "נותרו פחות מיומיים עד לפתיחת המשחקים האולימפיים במינכן . אנו מביאים הערב את השידור הראשון שלנו במסגרת השידורים המיוחדים מן האולימפיאדה . נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון הנמצא כרגע באולפן השידורים במינכן". טקסט אחר היה, "במינכן החלו היום התחרויות הראשונות במסגרת המשחקים האולימפיים, נעבור עתה אל דן שילון באולפן השידורים שלנו במינכן". או, "בבריכה האולימפית במינכן נערכות בשעה זו תחרויות הגמר בשחייה , נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון במינכן". הודעות הרֶצֶף האלו היו אז הכרחיות במדיום הטלוויזיוני כדי למנוע טעויות ב- Continuity של תקשורת השידור המורכבת שמצטברת על המסך בעת ובעונה אחת ממקורות שונים. שמו של דן שילון ומראה זיו פניו קרן ונישא ברבים. האיש הפך לגיבור טלוויזיה של חובבי הספורט במדינת ישראל. נראה שהכול היה מוכן לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הלימודית תחת ניהולו של ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס הסכימה לפנות חלק מזמן השידור שלה לטובת השידורים האולימפיים. יאיר אלוני מ"מ הנִצחי בבניין והבוס של יאיר שטרן ושלי בהיעדרו של דן שילון הורה למנהלת מחלקת ההגשה והרֶצֶף דַלְיָה מוֹר לשדֵר הודעת תודה ביום שישי – 1 בספטמבר 1972 בנוסח : "תודתנו למרכז הטלוויזיה הלימודית על שהעמידה לרשותנו זמן שידור זה, ובאדיבותה מתאפשר שידור יומן האולימפיאדה בשעה זו".
לתוך קלחת השידורים הזאת ניסו להידחס יוסף בר-אל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר, שהיו כפופים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. כבר אז שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בעִברית. ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּכֶּר עורך הספורט שלו . הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו בכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט הסברתי ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. הוא למד ממורו ורבו את חשיבות "ההסברה" ולא את החשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [5].
טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יוסף בר-אל קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ למ"מ מנהל הטלוויזיה באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני (בהיעדרו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור) , בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף : "אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר 'התמרמרות מיותרת' כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית , הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות", כך כתב יוסף בר-אל [6]. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל היעדרו הזמני של ישעיהו תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כמ"מ (ממלא מקום). בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".
טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לטמיון. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנהלת רשות השידור על כל גווניה לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72' מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף. מחמוד אבו בכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו לא נטש את משרתו. זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב . לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים רבות על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות העלובות , "תפוש כפי יכולתך" , שאין להן דבר עם הספורט, עם רוח הספורט, ועם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש. "משחק מכור מראש", הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה- Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ, אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV. קניית מִשדרי תוכניות הנֶפֶל האלו ושידורן על מסך הטלוויזיה בישראל בשנים ההן (לפני יותר מ- 41 שנים) העידה על הרוכשים את מה שהעידה על מפיקיה ומחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית.
דן שילון ואלכס גלעדי האמונים על שידורי כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאו למינכן בלתי מוכנים ואינם מצוידים ביֶדַע של מרבית ענפי הספורט האולימפי. הם היו אנשי הפקה מצוינים, אך לא היה להם צֵל של מושג בצורכי השידור האולימפיים, בהיסטוריה האולימפית, והכרת רוב מקצועות הספורט של אולימפיאדת מינכן 72'. את חלקם ראו לראשונה בכלל על מסך הטלוויזיה, ואותם היה עליהם לשדר לצופים בישראל מפני שהופיעו בתפריט השידור היומי שהכינו הגרמנים. הם גם לא ערכו לעצמם כל השתלמות מקצועית קודמת בארץ. אלכס גלעדי זוכר בשיחות התחקיר עמי : "ממש לא היה לנו מושג במקצועות הספורט האולימפיים המשניים. הכל היה בחיתוליו. גם הידע הספורטיבי שלנו וגם ההשכלה הטלוויזיונית אך היינו צעירים ונלהבים וצריך להודות שהתגלחנו על חשבון זקנו של הציבור". מגזין הטלוויזיה "מבט ספורט" נבנה בעיקרו בימים ההם ממשחקי הכדור הפופולאריים ורחוק מרחק רָב מהמקצועות האולימפיים האחרים. הכל היה כל כך ראשוני וכבר מלוּוֶה בקרבות בירוקראטיים. דן שילון ואלכס גלעדי היו שני שדרים שהיו צריכים גם להפיק את עצמם . הם נדרשו להשתלט ולשָדֵר עשרים וחמישה ענפי ספורט. זוהי כמובן משימה בלתי אנושית ובלתי אפשרית. מנהליהם עשו להם עוול ושלחו אותם למאבק חסר סיכוי במינכן 72'. אתה זקוק למינימום כמות אנושית כדי להפוך את מוצר השידור לאיכותי. רשתות טלוויזיה ממלכתיות בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברות מלאות ואקטיביות כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), כמו SVT השוודית, NRK הנורווגית, DR הדנית, ORF האוסטרית, ו- YLE הפינית שלחו קבוצות של עשרות שדרים וטכנאים. רשת ה- BBC האנגלית שרשות השידור כה ביקשה להידמות לה שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' קבוצת הפקה ושידור בת 65 אנשים. 15 מהם היו שַדָּרֵי טלוויזיה.
צחוק הגורל היה שההחלטה המשותפת של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הנוגעת לשיתוף כה מועט של שַדָּרִים במשלחת השידור (ללא כל גיבוי טכני) , באירוע ספורט המוני שהפך לאובייקט שידור מבוקש כאולימפיאדת מינכן 72' , הפכה לתקדים . נסים קיוויתי הציל את המוניטין של הטלוויזיה הישראלית ששילמה לו גרושים מפני שהיה בכלל שַדָּר Free lancer, וטרם עובד מן המניין של רשות השידור. הוא היה במקור שדר של ה- BBC ועיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" והבוסים שלו נוח מוזס ודוב יודקובסקי הסכימו להשאילו לדן שילון. נסים קיוויתי שַדָּר ספורט דגול ונפלא העביר בקולו בשידורי טלוויזיה ישירים את ההצלחות הפנומנליות של השחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) בבריכה של מינכן 72' ושל הרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן (Lasse Viren) על המסלול. לאסה ווירן זכה בשתי מדליות הזהב במינכן 72' בריצות ל-5000 מ' ו-10000 מ'. אירוני לחשוב שמנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי שירש את מקומו של שמואל אלמוג ז"ל החליט להשתמש בתקדים שקבעו שמואל אלמוג ושייקה תדמור של שימוש במינימום כוח אדם גם בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. שוב היה זה נסים קיוויתי שַדָּר שכיר שהחזיק את ראשה של רשות השידור מעל פני המים מבלי שהיה עובד קבוע שלה. המנכ"לים שבאו בעקבותיו של יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת לא היססו ואימצו גם הם אל לִבָּם את תקדים שמואל אלמוג. למערכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נשלחו ארבעה שדרים בלבד. באולימפיאדת סיאול 88' היו לי חמישה שַדָּרִי . המעט נחשב אז להמון. הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 ואח"כ בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות ה- 60. ב- 1952בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק כמו האָצָן דוד טבק , הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נווה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גליק, זורק הדיסקוס אורי גלין, לאה הורוביץ – זמרי, אולגה וויטנברג, תמר מטל, השחיין נחום בוך, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לובין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה, והם החמיצו את הטלוויזיה. ראה גם עשרת הכרכים של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".
עוֹל כבד במיוחד הוטל על אלכס גלעדי כשהוטל עליו לשָדֵר Off Tube ממרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72' מִגוון של ענפי ספורט אולימפיים שאינם מוכרים לוֹ ונכללו בתקציר השידור הגרמני היומי. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ערב אחד נדרשתי ע"י דן שילון לשָדֵר את אחת התחרויות של חתירה בקייאק בסְלָאלוּם במים סוערים. היית עסוק גם בענייני הפקה של השידורים וסייעתי לדן שילון אך אַצתי למרכז השידורים הבינלאומי לעבר עמדת השידור שלנו ה- Off tube שהייתה ממוקמת כאמור ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. לא היה לי מושג במה מדובר. בכניסה למרכז השידורים פגשתי איש ביטחון נוֹטֵר גרמני שהסביר לי בקצרה את חוקי תחרות החתירה בקיאקים, ענף ספורט פופולארי בגרמניה ובאירופה בכלל. מצויד בידע המינימאלי הזה שידרתי את התחרות לירושלים והאינפורמציה שהעברתי ארצה התקבלה כאמינה אולי גם מפני שהצופים הישראליים היו משוללי כל הבנה בענף הספורט הייחודי הזה שמוכר היטב באירופה אך לא באסיה". השידור הישיר של גלעדי היה מופלא. שימשתי יחדיו עם יאיר שטרן כעורך השידורים האולימפיים בירושלים ו- ראיתי בו באלכס גלעדי אז גאון שידור. לא הבנתי מהיכן יש לו ידע כה רב במקצוע ספורט שהוא במינכן ואני בירושלים חוזים בו בפעם הראשונה בחיינו.
טקסט תמונה : 1971. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון. שימש עזר רב לדן שילון בכיסוי הטלוויזיוני הישראלי את משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחרות חתירה בקייאק במים סוערים באולימפיאדת מינכן 72'. אלכס גלעדי נדרש לשדר ישיר בטלוויזיה מקצוע ספורט שלא ראה מימיו וגם לא הכיר את החוקה הקונקרטית שלו. נוטר גרמני שעמד סמוך לעמדת השידור Off Tubeב- IBC במינכן הסביר לו בקצרה את החוקים ומהות התחרות. עם האינפורמציה הזאת יצא אלכס גלעדי לדרך. (באדיבות וסיוע DOZ ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון הפך לעת מצֹא שַדָּר התעמלות. אפילו לא היה לו פרשן. דן שילון שידר את תרגיל הקרקע הווירטואוזי הבלתי נשכח של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט (Olga Korbut) על המִזְרָן בו זכתה במדליית הזהב . רבים חשו כי לשַדָּר הספורט הזה אין כל זיקה וקשר למקצוע. הוא היה שַדָּר טלוויזיה שאמוּן על כדורגל וכדורסל אך נטול כל מושג בזירת ההתעמלות. ענף ספורט אולימפי יפהפה ומורכב מאוד בביצועים שלו וגם בשיטת ניקוד. למזלו נעימת הגָ'בָה – ג'וֹנְס (Java Jones) שליוותה את הביצועים הנפלאים של אולגה קורבוט היללה את המתעמלת ועמעמה את חוסר בקיאותו של השַדָּר. הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי. התמונות והמוסיקה עשו זאת במקומו. אולגה קורבוט הייתה הנציגה החדשה של הספורט הסובייטי שחשף סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. סגנון מרהיב ואקרובטי ושונה לחלוטין מסגנון ההתעמלות של הגברדייה הוותיקה עליה נמנו היהודייה ההונגרית אגנס קלטי שהייתה אלופה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מאריסה לאטינינה (אוקראינית במקור) והייתה אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68'. במינכן 72' קם דור חדש של מתעמלות ובראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אולגה קורבוט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כשרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת האלה . אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית . האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים , והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רנאלד קניש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת 10 ׁעֶשֶרׂ הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.
טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC, DOZ, ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ בבֶּלָארוּס ב- 16 במאי 1955 כדי להיות אלופה אולימפית בהתעמלות. בגיל 10 התגלתה ע"י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט של ברה"מ בגרודנו שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) התמנה למאמנה האישי ב- 1965. הוא היה איש מופנם, קפדן, וקשוח ובעל סבלנות ברזל. היה לו חלום. הוא ביקש להפוך את אולגה קורבוט בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש עשה אותה לא רק מתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית בעלת מוניטין עולמי. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה אולימפית שרוחבה 10 ס"מ. אולגה קורבוט התאמנה כל יום במשך שבע שנים בין עֶשֶר לחמֵש עשרה שעות ושיננה בתוך כך עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה והפכו זה מכבר להרגל תנועתי שלה. היא הגיעה מוכנה למשחקי מינכן 72' [7]. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה. רנאלד קניש יצר לראשונה מודל של ספורטאית רזה וצנומה כמעט אנורקטית בת 17 עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11. היא התאמנה שבע שנים בפרך וברציפות באלמנטים המסובכים של ההתעמלות האקרובטית הלקוחים מקרקס וגובלים בסכנת חיים. רֶנָאלְד קְנִיש לא הרפה לרגע וחניכתו אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי בזמן הנכון באולימפיאדת מינכן 72'. היו מאחוריה 17000 (שבע עשרה אלף) שעות אימון. היא הייתה עכשיו נערה בת 17 ו- 3 חודשים אך נראתה כילדה. אף על פי כן הייתה מתעמלת חזקה וגמישה מאוד מבחינה פיסית ובעלת כשרון מנטאלי שאִפשֵר לה להתמודד עם הלחצים הנפשיים הקשים בעת התחרויות. דן שילון היה בר מזל לתאר את מבצעיה המופלאים למען צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בישראל.
האיכות המקצועית האולימפית של שידורי הצוות הישראלי מאולימפיאדת מינכן 72' לבשה איכויות כאלה ואחרות (למעט השדרן נסים קיוויתי שהאפיל על כולם), אבל איכות סיגנל תמונת ה- Video ש- DOZ שלחה לנו הייתה אחידה ומדהימה. הגרמנים הפיקו תמונת צבע ב-Video בשיטת השידור החדשה שלהם בטלוויזיה שנקראה : B PAL 625. התמונה אמנם נקלטה בישראל בשחור/לבן אך הייתה חדה וברורה מכל הסיגנלים האחרים שנראו עד אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. טובה יותר מהסיגנלים בצבע של צרפת (625 SECAM) ושל ארה"ב (525 NTSC). בפעם הראשונה ראינו בישראל את השימוש באלמנט השידור הטלוויזיוני Blue Screen DOZ העניקה ב- 1972 את אפשרות לשימוש בטכנולוגיה הזאת בשידורי האולפן של רשתות הטלוויזיה השונות במרכז השידורים במינכן, ובכך יצרה משמעות עיתונאית יתירה לשידורים הבוקעים מהאולפן. בשעה שדן שילון הגיש את השידורים מהאולפן במינכן 197, יכולה הייתה הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל להכניס באמצעות אפקט "המסך הכחול" (Blue Screen שנראה כמו טְרִיק טלוויזיוני מדהים בתוכנו באותה תקופת בראשית) ברקע שלו את תמונת הבריכה השחייה האולימפית או את תמונת אִצטדיון הא"ק, ובכך ליצור אילוזיה ולשוות מראה טלוויזיוני כאילו דן שילון נמצא באמת בעצמו באתרי התחרויות. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת אד הוק DOZ (כללה 3000 עובדים והורכבה משתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הגרמניות ARD ו- ZDF) דיברה בשפה עיתונאית שטרם הייתה מוכרת בישראל.
אשנה ואומר שוב : מי שהציל את משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן 1972 היה נסים קיוויתי. הוא היה קרן האור היחידה בחוויית השידור האולימפית, דרגה מעל כולם. אולי בכמה דרגות. שידורי הא"ק והשחייה שלו מאולימפיאדת ממינכן 72' (אלה שנותרו לפליטה על הטייפים שלא נמחקו) ייזכרו לנצח. הוא היה שַדָּר מלא ידע ורֶגֶש שדיבר עברית תקנית. הא"ק זרמה לוֹ בדם עורקיו. הוא הספיק לשדר ישיר מגוון גדול של תחרויות מהמסלול והשדה, וגם את הישגיה המזהירים של אסתר שחמורוב בריצות 100 מ', והעפלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות לנשים באולימפיאדה. רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 קטע גם את תהילתו האולימפית של נסים קיוויתי. אף אחד לא ידע להעריך בימים ההם עד כמה האיש הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר ומרשים. בידיו של נסים קיוויתי נפלה זכות גדולה להיות השַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, במסלולי הא"ק באצטדיון האולימפי וגם בבריכת השחייה. הוא עבד קשה ובכישרון סביב מחוגי השעון.
האפקט הטלוויזיוני של ה- Blue screen שלא היה מוכר לנו בא לידי ביטוי מרהיב בטרם ריצותיה של אסתר שחמורוב. האפקט הטכנולוגי אִפשֵר לבימאית וַורְדִינָה אֶרֶז להריץ מחדר הבקרה של אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן את תמונת הפילם של אסתר שחמורוב האצנית הישראלית הנאה לבושה בגופייה ומכנסי Shorts ומתחממת ליד אדני הזינוק אצטדיון האולימפי ברקע של תמונת ה- Video של השַדָּר – מגיש דן שילון היושב באולפן במינכן. אסתר שחמורוב נראתה מלאת ביטחון עצמי כשהיא מתכוננת לריצה הבאה שלה. שערה השחור אָסוּף ומסורק כמעין צמה. זאת הייתה אינפורמציה אלקטרונית משולבת שהועברה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל בה דן שילון מנווט את השידור הישיר מהאולפן ומוסר אותו לשַדָּר נסים קיוויתי שיושב בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי . לרגע נדמה היה שהם יושבים סמוכים זה לזה . האינפורמציה המשולבת יצרה מקדֵם אפקטיבי של השידור הישיר . סוג של Lead in ו- Promotion שחיבר טוב יותר את הצופים לכתבה המשודרת. נושא העלילה עסק באצנית הווירטואוזית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 שהייתה אלופת ישראל ומשחקי אסיה 1970 בבנגקוק בריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ', ריצת 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, וקרב חמש לנשים. היה ערך מוסף להצגתה טרם התפתחות עלילת התחרות. זה היה ביום שני – 4 בספטמבר 1972. לדאבון לֵב בפעם האחרונה, יממה לפני האסון.
עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן . נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה "כנר על הגג" בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.
זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי וסח למיקרופון, "…שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן הנה היא אסתר שחמורוב שלנו…". רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ' על מסלול הא"ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ'. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ'ו-200 מ'. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן. הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד . הרץ הפיני פקה וואסאלה גבר על קיפצ'וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ'. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון. נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72'. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא"ק האלה בצורה שאין טובה ממנה . הוא פשוט היה שדר א"ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת מעל כולם.
השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור . יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.
טקסט תמונה : שבת בצוהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין ביצחק כספי (במשקפי שמש), ד"ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' (מרכיב משקפי שמש ומשופם), יוסף רומנו (מתכופף), משה "מוני" וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים , ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת מינכן 72' היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר. ראש המשלחת שמואל ללקין חש כי אווירת התעלות שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז"ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר ז"ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת "הפועל" בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.
טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית מניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואליק ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר ז"ל (חבר קיבוץ גבעת חיים) עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.
טקסט תמונה : 22 באוגוסט 1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז "דכאו" בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזר הוא יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ' (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז"ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר "כנר על הגג" שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת.
טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אסתר רוט – שחמורוב, שמואל רודנסקי, וזליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת הישראלית עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.
פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בשיחות התחקיר עמי : "אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב".
טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.
שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור ההיא תחת מנהיגותו של שמואל אלמוג ז"ל. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הוא דבר שבשגרה .
במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו 'קול ישראל' ל- "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור". המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים".
זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל". שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה"ל, מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה . בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת 'וועדת תיאום" אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה . חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל . יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל ז"ל הגיב לסיטואציה : "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג ז"ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני ז"ל למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש ד"ר וולטר איתן (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היה ברור כי התפוצצות היחסים תגיע בהזדמנות הראשונה. הדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.
מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל"י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו.
מפקד גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר, "למשֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ולבני אמר שאם גלי צה"ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי".
טקסט מסמך : יום שני – 4 בספטמבר 1972. הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו "קול ישראל" משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה"ל יצחק לבני ז"ל. רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק והעימות בין שתי תחנות הרדיו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").
ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה "כנר על הגג" למגוריהם ברחוב ג'יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה על ידי לאוויר על ידי בשעתו ב- 6 בספטמבר 2019. ראה המשך בפוסט מס' מס' 1069. פוסט מס' 1069 נשען על המידע המתפרסם ב-פוסט מס' 827, תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
[1] לוויין ה- Primary האטלנטי. מרחף בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה.
[2] ראה נספח : מכתבו של דן שילון מ- 8 באוגוסט 1972 המבקש ממנו לדאוג לאספקת טייפים 2" (שני אינטשים) לצורך הקלטת שידורי הטלוויזיה מאולימפיאדת מינכן 72'. רוחב הפס המגנטי של רצועת ההקלטה הייתה 2" (אינטשים), קצת יותר מ- 5 סנטימטרים.
[3] חלק ניכר מהקלטות אולימפיאדת מינכן 72' על טייפים שני אינטשים נמחק עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים 1973 כדי לפנות מקום להקלטות אירועי המלחמה.
[4] הערה : י. תדמור הוא ישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. י. אלוני הוא יאיר אלוני ממלא מקומו של דן שילון בעריכת שידור המשחקים האולימפיים של מינכן 72' בירושלים . י. פלג הוא יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט בירושלים.
[5] ראה נספח : מכתבו המחאה של עורך הספורט בערבית מחמוד אבו בכר מ- 31 ביולי 1972 המוחה על אי הכללתו בצוות השידור של אולימפיאדת מינכן 1972.
[6] ראה נספח : מכתבו של יוסף בר- אל יבד"ל מ- 31 ביולי 1972 למ"מ מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל , המבקש לשלוח את עורך הספורט בערבית מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72'.
[7] הערה : המתעמלת אגנס קלטי (בת 88 היום) מי שהייתה אלופת ההתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 טענה בפניי בעקשנות בריאיון שקיימתי עמה בביתה בהרצליה כי רלאנד קניש מאמנה של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט במינכן 72' ובֶּלָה קָארוֹלִי מאמנה של המתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י באולימפיאדת מונטריאול 1976 התעללו בחניכותיהם ודרשו מהן לבצע תרגילי התעמלות שסיכנו את בריאותן וחייהן.
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר על ידי ב- 6 בספטמבר 2019.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות ומהימנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי בקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר העיקרי והיסודי והכתיבה המסיבית התחלתי בתום פגישת ה- WBM ה-1 שנערכה בסידני – אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO ועסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. בתום משחקי סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה, המדויקת, והמרשימה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization), החלטתי להעמיק את המחקר והכתיבה. והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. הועלה לאוויר ב- 5 בספטמבר 2019.
—————————————————————————————————
פוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. המידע בפוסט מס' 1068 נשען על פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1068. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה : המחקר והכתיבה של כל הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 14 שנים בין השנים 1998 ל- 2012. המחקר והכתיבה הללו טרם הסתיימו.
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
שַחַר מַחֲרִיד. אשמורת בוקר של יום שלישי כ"ו באלול תשל"ב – 5 בספטמבר 1972.
תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף "טוני" נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים / צ'ימידאנים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני ה- רֶסֶס דילגו בארבע בבוקר (04.00 אולי כמה דקות מאוחר יותר) של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי.
טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972. תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ אולי 23 ק"מ ממינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31. (באדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים האולימפיים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. מרחק רב ממורשת הקרב שכולנו התחנכנו עליה בעת שירותינו בצה"ל. עליבותו ופחדנותו השפיעה במישרין על פיקודיו.
בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 כנראה ב- 04.00 דילגה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינאים חמושים ברובי קלצ'ניקוב מעל הגדר המערבית של הכפר האולימפי ליד שער הכניסה Gate 25 A, צעדה כשישים אולי שבעים מטרים באין מפריע לעבר בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי, והשתלטה בכוח הנשק על דירה מס' 1 ודירה מס' 3, בהן התגוררו שלושה עשר ספורטאים שלנו. שניים הצליחו להימלט. בסופו של אותו יום מר ונמהר רצחו המחבלים אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית. חמישה ספורטאים פעילים, ארבעה מאמנים לאומיים, ושני שופטים בינלאומי . משרד הפנים של באוואריה בראשות של השַר ד"ר ברונו מרק פרסמה את לוח הזמנים של השתלשלות מעשה הטרור והרצח. ביום שלישי מוקדם בבוקר בשעה 05.00 של 5 בספטמבר 1972 שומעים שני סטודנטים לרפואה וספורט הָאנְס הָאלְבֶּה ו- ווֹלְפְרָאם קְרֶבְּס בביתם את הקריאה האלחוטית "אוברבאיירן, אוברבאיירן". זהו אות אזעקה לאמבולנס שלהם. האלבה וקרבס משיבים לקריאה ומקבלים הוראה לטוס מייד לשער מס' 6 בכפר האולימפי שם מחכים להם לאחר שנודע כי נשמעו יריות ברחוב קונולי 31. בשעה 05.20 הגיעו כמה סדרנים-שוטרים לרחוב קונולי 31 במטרה לברר את קולות הירי. לפני הדלת הכחולה המרכזית של הבניין הם נתקלו במפקד קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נמוך הקומה לובש חליפת סאפארי בהירה וחובש כובע לבן. פניו צבועים בצבע שחור והוא מרכיב משקפי שמש. הוא מחזיק אקדח בידו ושני רימוני רסס תלויים בחגורתו. מתברר ש-"עִיסָא" הוא מפקד קבוצת המחבלים. הוא מוסר עלון לאחד השוטרים ובו תביעה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בבתי סוהר בישראל תמורת ספורטאים ישראליים בני ערובה ששבה. הוא איננו מציין כמה בני ערובה בידי קבוצתו מבקש להעביר את תוכן העלון לידיעת ממשלת ישראל. הוא שולח אולטימטום ראשון ודורש לשחרר את 234 המחבלים עד 09.00 אחרת יוציא להורג את הספורטאים האולימפיים הישראליים בזה אחר זה.
במהלך המו"מ בשלביו הראשונים בין שַר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר לראש קבוצת המחבלים מודיע "עיסא" לשַר גֶנְשֶר : "אני יודע שזהו היום האחרון בחיי. אני חייל. היום איהרג למען פלסטין. או שכוחות הביטחון הגרמניים יירו בי ואם לא אמלא את המשימה כראוי יירו בי מפקדיי לכשאחזור. לי ולחבריי אין מה להפסיד. אנחנו נחושים". במהלך המו"מ בין ברונו מרק והאנס דיטריך גנשר לבין "עיסא" ניסה קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט להשיג טלפונית את נשיא מצרים אנוואר סאדאת כדי לערב אותו במשבר. ווילי בראנדט דיבר לבסוף עם ראש ממשלת מצרים עַזִיז צִידְקִי שאמר לו, "מצרים איננה רוצה להיות מעורבת". ב- 14.00 מביאים שוטרים מחופשים לטבחים אוכל לחטופים והחוטפים . המטרה להיכנס לדירה מס' 1 עם האוכל על מנת לספור את כמות המחבלים. "עיסא" לא מאפשר לטבחים לעלות לדירה ומעלה את האוכל בעצמו . ב- 22.00 נכנסים המחבלים ובני הערובה למיניבוס שיוביל אותם מרחק של כ-200 מטרים מרחוב קונולי 31 לשני הליקופטרים החונים ב- "קונולי פלץ", בתחילת רחוב קונולי. יש שם משטח גדול שמאפשר נחיתה והמראה של הליקופטרים. רק בעת העלייה למיניבוס שיוביל את החטופים ממרחוב קונולי 31 ל- "קונולי פלץ" ייוודע לגרמנים הרשלנים כי קבוצת המחבלים של "עיסא" מונה שמונה אנשים חמושים. ההחלטה להטיס את שמונת המחבלים ותשעה בני הערובה לשדה התעופה הצבאי הקטן "פירסטנפלדברוק" ולא לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של מינכן שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה", התקבלה בנימוק שהשדה הצבאי אינו הוֹמֶה ויקל על פעולת החילוץ הצבאית. משטרת מינכן מזעיקה ל- "פירסטנפלדברוק" 450 שוטרים כדי לאבטח את השדה.
ראש המשלחת האולימפית הישראלית במינכן 1972 שמואל "מוּליק" ללקין נחשב לאחת מדמויות המופת והנערצות במשך שנים רבות בארצנו, מאלה שעיצבו את הספורט הישראלי בראשיתו מאז קום המדינה ב- 1948. שמואל "מוּליק" ללקין נולד בתל אביב ב- 8 בפברואר 1926. בן 17 היה חבר ארגון "ההגנה" בתל אביב וסיים קורס מפקדי כיתות בשְפֵיָה. באוקטובר 1943 התגייס לפלוגה ח' בפלמ"ח במסגרת גיוס עירוני. תחילת השירות הייתה בקיבוץ קריית ענבים ולאחר מכן גם בקיבוץ רמת רחל ובבית הערבה בנובמבר 1945 הוביל יחידת סיור כמ"כ מבית הערבה לרמת רחל. מארב בריטי תפס את היחידה ושמואל ללקין והלוחמים נידונו ע"י השלטון המנדטורי הבריטי לשבע שנות מאסר באשמת נשיאת נשק. כשהגיע לבית הכלא מצא שם את אריה שריג. באוגוסט 1947 שוחרר שמואל ללקין ושירת בתפקיד מ"מ בפלוגה של יששכר "יִשְכָּה" שָדְמִי בגדוד החמישי של חטיבת הראל. במלחמת העצמאות עלה בשיירה האחרונה מקיבוץ חולדה לירושלים. השתתף בקרבות על שועפאת ובלחימה בהר הצופים והאוניברסיטה העברית בניסיון לכבוש את אוגוסטה וויקטוריה. אח"כ הועלה בדרגה והיה מפקד פלוגה בגדוד השישי של חטיבת הראל בקרבות ניצנה בנגב. המג"ד שלו היה סא"ל צבי זמיר.
לאחר המלחמה הפך לספורטאי לאומי ונבחר להיות שחקן נבחרת ישראל בכדורעף ב- 1949 וראשית שנות ה- 50 תחת שרביט אימונו של המאמן המיתולוגי מיכה שמבן. משחק הכדורעף בשנים ההן היה מזוהה עם קיבוצי "השומר הצעיר" של מפלגת מפ"ם בארץ אך שמואל מוּלִיק לָלְקִין התל אביבי פרץ את החומה "השמוצניקית" והתקבל לשורות הנבחרת הלאומית. התמונות הבודדות שנותרו מהתקופה ההיא של ראשית המדינה מספרות טוב יותר מכל מילה את הפשטות והענווה שניבטת מכל פינה של ישראל הישנה ואפפה גם את הופעת הספורטאים הלאומיים. בתוך 60 שנה השתנתה מדינת ישראל לבלי הַכֵּר.
טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים. המאמן הלאומי מיכה שמבן (באמצע שורת העומדים והיחיד שלובש גופייה) מייסד מייד לאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948 את נבחרת ישראל בכדורעף. כאן נראית הנבחרת במחנה אימונים מוקדם בחיפה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אומנה לבבי (הפועל מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1950. נבחרת ישראל בכדורעף מתכוננת לקראת טורניר המשחקים במכבייה ה- 3 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא), עוזי וויזל (הפועל ת"א, היום פרופסור ונגן צ'לו), חיים בורר קיבוץ בית זרע), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל), שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל ואז חבר קיבוץ חולתא), אברהם ווייס (בית"ר ת"א). מאמן נבחרת ישראל היה אז מיכה שמבן. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שמואל "מוליק" ללקין הוא דוֹר מקימי המדינה ובוניה. מנהיג בעל חזון ומעש. מחוספס אך ישר והגון ולא מזויף. בעל יכולות מרשימות של ארגון וביצוע ונְטוּל כל יחסי ציבור בדומה לרבים מחבריו מהדוֹר ההוא של הפלמ"ח. שמואל "מוליק" ללקין כיהן כמנכ"ל ההתאחדות לספורט במשך 33 שנה, 1995- 1962. במסגרת תפקידו נבחר לעמוד בראש המשלחת הישראלית (שֶף דֶה-מִיסְיוֹן) לאולימפיאדת מינכן 1972 [1]. מעמסה גדולה ואחריות כבד. שמואל ללקין "מוליק" כבר החל בספירה לאחור. נותרו עוד שישה ימים לסיום. עד כה עמדו הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה (היה גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני), מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, וד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן בכל מילה שאמרו, בכל הבטחה שהבטיחו, ובכל מטלה. הכל דפק בקפידה והלך על פי התוכנית. הפדנטיות והדייקנות הגרמניים הוכיחו את עצמם ולמשלחת הישראלית לא היו כל תלונות.
גם לאחר 32 שנה זכר שמוליק ללקין בדייקנות רבה כל פרט מאסון הדמים במינכן 1972 כאילו הדבר התרחש רק אתמול. הוא משוחח עִמִי ומדבר ביגון קודר בדיור המוגן בו הוא מתגורר יחד עם רעייתו ירדנה במגדלי ים התיכון בכפר סבא על מה שהתחולל ביום המַר והנמהר ההוא בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31. הרחוב הזכור לשמצה נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני גֵ'יימְס קוֹנוֹלִי (James Connolly) הזוכה במקצוע הזה במדליית הזהב במשחקי אתונה 1896 שהייתה האולימפיאדה המודרנית הראשונה והתקיימה בעֵת החדשה לאחר הפסקה בת 1527 שנים מאז ימי יוון העתיקה. ג'יימס קונולי היה אתלט מתמיד. באתונה 1896 קבע הישג של13.71 מ' וכעבור ארבע שנים השתתף גם באולימפיאדת סט.לואיס 1900 בארה"ב שם זכה במדליית הכסף וקבע 13.97 מ'. במדליית הזהב בסט. לואיס זכה קופץ המשולשת היהודי – אמריקני מאיר פרינשטיין (Meyer Prinstein) שהשיג 14.47 מ'. הרחובות בכפר ובקומפלקס האולימפי רחב הידיים במינכן 72' נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים דגולים. ג'יימס קונולי זכה לכבוד ההנצחה הזה שהעניקה לו הוועדה המארגנת הגרמנית.
משלחת ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל ללקין טסה למינכן ביום שני – 21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע"י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הונף דגל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה "מיין קאמפף". הספורטאים הישראליים חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.
טקסט תמונה : יום שלישי – 22 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. משלחת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו-מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10- 7 ובדירות 21- 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג-קונג גרו בדירות 16- 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות . שמונת המחבלים של "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). לוטיף "עִיסָא" עפיף ו- יוסוף "טוֹנִי" נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס' 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.
שמוליק ללקין זוכר בעשרות שיחות התחקיר עמי שניהלנו בינינו בשנים 2012 – 2004, כלהלן : "…חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת "כנר על הגג" [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, "אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך". מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס' 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72'. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים. הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם. זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין, רעייתו גב' אהובה וויין, טוביה סוקולסקי, מוני וויינברג (מציץ מאחור), יריב אורן, שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי), קהת שור (מאחור), שמואל רודנסקי (עטור זקן), יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם) , חיים גלובינסקי, שמואל ללקין (מחייך מאחור), צבי פינקלשטיין (גזבר המשלחת מפתח תקווה), איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו, יעקב שפרינגר, יהודה ווינשטיין (מוסתר חלקית), דן אלון, יצחק כספי, ד"ר קורט ווייגל רופא המשלחת, וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט- שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי, אליעזר חלפין, ואריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין . (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה 1 : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין. הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל "מוליק" ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב' אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת.
פתאום מישהו מהחבורה צעק : "…הי חבר'ה חכו רגע נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו…!". כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ' נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. צלם לחץ שוב על הדק המצלמה והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם) 'עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ'ר אחר בצילום. הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד"ר קורט ווייגל. הערה : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג", סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של העיר מינכן. אולימפיאדת מינכן 1972. כארבע שעות לפני פריצת שמונת המחבלים למגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. יוסף גוטפרוינד הענק מתחבק עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג". במרכז זהו מנהל המשלחת שמואל ללקין, ומשמאל, איש הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין ז"ל מוסיף לי בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו, כלהלן : "השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. הלכנו כולנו לישון במצב רוח מצוין. תמונות הסטילס מהמפגש עם שמואל רודנסקי מוכיחות זאת. זה היה יום נפלא. התכוננו ליום התחרויות האחד עשר באולימפיאדה. כולנו היינו סקרנים לראות האם אסתר שחמורוב תעפיל לריצת הגמר ב- 100 משוכות. היא הייתה הספורטאית הבולטת במשלחת. האולימפיאדה הייתה אומנם בעיצומה אך סיומה כבר נראה באופק. בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 חדרו ללא קושי שמונה מחבלים פלשתינאים לכפר האולימפי. הם נחלקו לשתי קבוצות וקפצו פנימה מעל הגדר שעטפה את הכפר האולימפי. זה כמעט היה נוהג. זה היה ביום האחד עשר של המשחקים והשמירה הביטחונית על הכפר הייתה רופפת מאוד. השומרים בכניסה הראשית העלימו עין מספורטאים שונים שהגיעו באישון לילה לכפר האולימפי מבילויים מאוחרים בברים ובמועדונים בעיר ואפשרו להם לקפוץ מעל הגדר. כך נהגו גם עם שמונת המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" שהיו מחופשים לספורטאים ולא משכו כל תשומת לב. הגדר לא הייתה מאובטחת כלל. אני יודע שכמה מהמחבלים נכנסו דרך אחד השערים הראשיים ואחרים דלגו מעל הגדר. המחבלים לבשו בגדי אימון כאילו היו ספורטאים ונשאו עמם תיקי ספורט גדולים כדרך האתלטים. הם התחפשו לספורטאים ולא עוררו כל חשד. בתיקים לא היו מונחות נעלי אימון וגם לא תלבושת ספורט אלא אופסנו בהסתר רובי קלאצ'ניקוב, מחסניות תפוחות מכדורים, ורימוני רֶסֶס".
מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין, עירני ונרגש, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו, ואומר לי את הטקסט הבא כלהלן : "…אנחנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבניין בן שתי קומות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ממש על הרחוב. בבניין הזה שיכנתי רק את הגברים במשלחת. אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו בנפרד מקום אחר של מגורי הספורטאיות בכפר האולימפי, כ- 120 מטר אולי 150 מ'מאִתנו בבניין שהוקצה לנשים בלבד. שני השייטים יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ויצחק ניר ומאמנם אלי פרידלנדר התגוררו בעיר הנמל הצפון גרמנית קִיל שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות. ראשי המשלחת יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, חיים וויין סגן יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יצחק כספי גזבר הכבוד של הוועד האולימפי, יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט, וחיים גלובינסקי – גרו בנפרד במלון "שרתון" בעיר. אני מתוקף תפקידי גרתי בכפר האולימפי יחד עם הספורטאים שלנו. בזמנו בעת הביקור המוקדם שלי בכפר האולימפי כראש המשלחת ביוני 1972, התרעתי בפני הגרמנים על כך שהבניין נגיש מִידַי לכל עובר אורח . הוא שוכן בגובה הקרקע וגם סמוך מידי למדרחוב ואל המדרגות המובילות מהחניון אל הדלת הכחולה המשותפת שהובילה לכל דלתות הדירות בבניין. ביקשתי לשנות את מיקום המגורים שלנו אך הגרמנים לא שהו לבקשתי. איש לא לקח ברצינות את הדרישה הביטחונית שלי. התגוררנו בחמש כניסות נפרדות אך סמוכות זו לזו. הדירות היו דו מפלסיות בנות שתי קומות ובעלות גרם מדרגות פנימי משותף. בין כניסה לכניסה הפריד מטר אולי מטר וחצי. בכל חדר התגוררו על פי המקובל כמה ספורטאים…".
מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין ממיין (בהתרגשות אך במדויק ) בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו את חלוקת משלחת הספורטאים הישראליים לחדרים בכפר האולימפי במינכן 1972 כלהלן :
בדירה הראשונה שהייתה גדולה במקצת משאר הדירות החלטתי לשכן שבעה מאנשי המשלחת שכללו את חמשת המאמנים משה "מוני" וויינברג מאמן ההיאבקות, עמיצור שפירא מאמן הא"ק, טוביה סוקולסקי מאמן מרימי המשקלות, קהת שור מאמן הקלעים, ואנדרה שפיצר מאמן הסייפים, וגם את שני השופטים הבינלאומיים הישראליים שלנו באולימפיאדת מינכן 72' יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות. גם שאר הדירות היו דו מפלסיות".
בדירה השנייה גרו חמישה ספורטאים. ההלך ד"ר שאול לדני, שני הקלעים הנרי הרשקוביץ (נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה) וזליג שטרוך , שני הסייפים יהודה וויינשטיין ודן אלון. לדירה הזאת התפלח השחיין אברהם מלמד כאורח אך הוא לא היה חבר מן המניין במשלחת. אישרתי לו כספורטאי אולימפי לשעבר להתגורר בדירה מס' 2.
בדירה השלישית גרו שישה ספורטאים. קבוצת מרימי המשקלות זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו ועִמם קבוצת המתאבקים שמנתה את אליעזר חלפי, ומארק סלאבין, וגד צברי.
בדירה הרביעית התגוררו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל וד"ר מתי קרנץ שלא היה חבר במשלחת אלא איש מקורב שהיה קשור עכשיו לסוכנות היהודית ובעברו איש מכון ווינגייט.
אני כמנהל המשלחת גרתי בדירה החמישית נפרדת מכולם שהייתה רק שלי ושימשה אותי גם כמשרד קטן. בדירה עמד לרשותי טלפון בעל חיוג בינלאומי. שתי קבוצות המחבלים מנו ביחד שמונה אנשים והיו מצוידות במודיעין פחות או יותר מדויק. הם ידעו היכן התגוררנו".
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. זהו תצלום של רחוב קונולי 31 מאחור מהצד של המרפסות בכפר האולימפי רחב הידיים במינכן. התמונה צולמה דקות אחדות לפני היציאה של המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן. 7 דקות נסיעה באוטובוס אולי פחות הפרידו בין הכפר האולימפי לאצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בהן התגוררו 21 מהספורטאים הגברים של המשלחת הישראלית [3]. הדירה קיצונית מימין היא דירה מס' 1 ואחריה ממוקמות לפי הסדר דירות 2 , 3 , 4 , ו- 5 . בדירה 1 התגוררו המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא – א"ק, קהת שור – קליעה למטרה, טוביה סוקולסקי – הרמת משקלות, אנדריי שפיצר – סיוף, ומשה "מוני" וויינברג – היאבקות, ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. הדירה הקיצונית משמאל היא דירה מס' 5 בה התגורר מנהל המשלחת (CHIEF DE MISSION) שמואל "מוליק" ללקין (מתכופף מלפנים), מאחוריו חיים גלובינסקי , איש לא מזוהה, וקיצוני משמאל זהו יצחק כספי . זיהוי נוסף של כל הנוכחים התמונה : קיצוני מימין זהו יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי , צבי פינקלשטיין ואיש לא מזוהה. בהמשך זהו כאמור חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. מתכופף לפנים שמואל "שמוליק" ללקין. לעיסא עפיף מנהיג קבוצת הטרור הפלסטינית שמנתה 8 מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב היה מודיעין מדויק היכן משתכנת המשלחת הישראלית (הספורטאים הגברים) ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי. הם לא ידעו בדיוק באלו חדרים משתכנים הספורטאים הישראליים והמאמנים שלהם. דלת הכניסה לדירה מס' 1 (בה השתכנו המאמנים הלאומיים) הייתה מבודדת משאר הכניסות האחרות בשל מבנה הבניין הקונקרטי הזה ברחוב קונולי מס' 31. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 3 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי . הסייף דן אלון לבוש בגד אימון גרמני על מרפסת דירה מס' 2 הנושקת למרפסת דירה מס1 עליה השתלטו שמונת המחבלים. מימין נראה מגדל התקשורת הגרמני ש- DOZ השתמשה בו כדי להעביר את סיגנל הטלוויזיה לכל פינה על פני הגלובוס. על מגדל התקשורת היו מוצבות שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות שצילמו 24 שעות ביממה תמונות פנורמיות של הכפר האולימפי והקומפלקס האולימפי לרבות האצטדיון המרכזי. (צילום יהודה וויינשטיין ובאדיבות דן אלון).
שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "בארבע לפנות בוקר אולי קצת אח"כ הגיעה קבוצה של שמונה מחבלים חמושה ברובי קלצ'ניקוב לקומת הקרקע בבית הדירות הישראלי ברחוב קונולי 31. הם הגיעו אלינו בקלות. האבטחה הגרמנית הייתה קלושה אם בכלל. הכל היה פרוץ. ההגעה לחדרים שלנו והחדירה אליהם נעשו ללא כל מאמץ . מדהים עד כמה זה היה קל. החוליה התפצלה לשתיים. המחבלים הראשונים פרצו בכוח את דלת הדירה הראשונה שם התגוררו חמשת המאמנים האולימפיים שלנו מוני וויינברג, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר טוביה סוקולסקי, וקהת שור ושני השופטים הבינלאומיים בהרמת משקולות ובהיאבקות יעקב שפרינגר יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גבר גבה קומה ובעל משקל פתח את הדלת והבין שהוא ניצב בפני מחבלים. הוא ניסה לסגור את הדלת בכוח וצעק, "לברוח כולם, מחבלים מנסים להיכנס דרך הדלת". מאמן המשקלות טוביה סוקולסקי התעורר מהצעקות לבש זוג מכנסיים וברח דרך החלון. אח"כ אולי במקביל להשתלטות על דירה מס' 1 התדפקו כמה מחבלים חמושים אחרים על דלת הדירה השלישית בביתן. הם משום מה פסחו על דלת הדירה השנייה שגם היא הייתה דו מפלסית. בדירה מס' 2 ישנו בקומה הראשונה שאול לדני ואברהם מלמד. בשני החדרים בקומה העליונה התגוררו הנרי הרקשקוביץ וזליג שטרוך, החדר שלהם פנה לכיוון המד רחוב, ודן אלון ויהודה וויינשטיין שחדרם פנה למרפסות. אינני יודע מדוע הם פסחו על דלת הכניסה השנייה ואינני יודע גם מדוע לא המשיכו לכניסות ארבע וחמש. העניין נשאר תעלומה עד עצם היום הזה. הרי אין מי שיעיד. כולם נרצחו".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הביתן ברחוב קונולי 31 ששימש את מגורי המשלחת הישראלית . הדלת הקיצונית מימין היא הדלת של דירה מס' 3 בה התגוררו שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלאבין וגד צברי ושלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן. לידה דלת הדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה המחבלים ובה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך , שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני, והאורח הבלתי לגאלי השחיין הנודע אברהם מלמד (בן קיבוץ רמת יוחנן) שהחֶבְרֶה סידרו לו מיטה. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של בניין 31 ברחוב קונולי שהובילה החוצה אל המדרגות שהובילו לירידה אל חניוני האוטובוסים והמכוניות. כל תנועת התחבורה בכפר האולימפי הגדול התנהלה במעין קומת מרתף כדי לא לזהם את האוויר. דלת דירה מס' 1 ממוקמת מייד מאחורי דלת הזכוכית הכחולה. הכניסה אליה היא מכיוון מדרגות החניון התת קרקעי או דרך הדלת הכחולה. המדרגות מהחניון ישירות אל דלת דירה מס' 1 בה השתכנו עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, מוני וויינברג, קהת שור, טוביה סוקולסקי, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר. לדירה מס' 1 לא הייתה דלת הנושקת לרחוב כפי שהיו לדירות מס' 2 , 3 , 4 , ו- 5 . דלת דירה מס' 1 נשקה למדרגות החניון ולכן היא הייתה הנגישה ביותר. זאת פשוט הייתה הדלת הראשונה של מגורי הספורטאים הישראליים שנקרתה למחבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוליק" ללקין ממשיך לתאר לי בשיחות התחקיר עמו את אותו שחר מחריד של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972: "…מרים המשקלות זאב פרידמן פתח למחבלים את דלת הדירה השלישית. נכנסו אליה שני מחבלים שהשתלטו מייד על שלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר וגם על שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, ומרק סלבין, וגד צברי. הם הצמידו אותם לקיר והתכוונו לחבור אל המחבלים האחרים שנשארו לשמור על שאר החטופים בדירה מס' 1. ברגע של היסח הדעת מצד המחבלים הצליח גד צברי לחמוק ולהימלט. בארבע ורבע לפנות בוקר שמעתי יריות. שנתי קלה והתעוררתי מייד. ניגשתי לחלון אך לא ראיתי דבר וחזרתי למיטה. לא נקפו כמה דקות ושוב שמעתי כמה יריות בודדות. אז כבר הבנתי מה קורה. אני מעריך שהיריות בפעם הראשונה נורו לעברו של המתאבק גד צברי שהצליח לברוח מהחוטפים. כנראה שביריות בפעם השנייה הם רצחו את משה "מוני" וויינברג. יוסף רומנו נרצח זמן לא רב אח"כ. אין שום עֵדוּת למה שקדם לפני היריות מפני שהעדים היחידים שראו את שני מקרי הרצח של מוני ווינברג ויוסף רומנו, נרצחו בעצמם מאוחר יותר. ראיתי את גופתו של מוני וויינברג לבוּש רק בתחתונים מוצאת אל מחוץ לדלת הכניסה ומאוחר יותר היא פונתה מאוחר יותר ע"י צוות גרמני…".
בעת גביית העדויות התברר כי מאמן המתאבקים משה "מוני" וויינברג נאבק במחבלים כשהם נכנסו לדירה מס' 1 בארבע ורב בבוקר ונורה בפניו אך רק נפצע. אח"כ הוברר כי לוטיף "עיסא" אפיף הותיר שלושה מחבלים לשמור על החטופים בדירה מס' 1 ובעצמו יחד עם ארבעה אחרים יצא דרך הדלת הכחולה לתּוּר אחר דירות נוספות של הספורטאים הישראליים במטרה ללכוד עוד בני ערובה. "עיסא" וחבריו נטלו עמם את משה "מוני" וויינברג הירוי בעת החיפוש. הועלתה השערה כי המחבלים כפו עליו להדריכם ולהוביל אותם לחדרים נוספים של המשלחת הישראלית. השערה נוספת הייתה כי מוני וויינברג החליט לפסוח על דלת הכניסה לדירה מס' 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה ווינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני ואברהם מלמד והוביל אותם הישר לדלת הכניסה של דירה מס' 3 מפני שם התגוררו אנשי הכוח של האתלטיקה הכבדה בהם שלושה מרימי משקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן ושלושה המתאבקים גד צברי, אליעזר חלפין, ומרק סלאבין, בתקווה שאלה יוכלו לגבור על המחבלים בקרב פנים אל פנים. השמועות גם סיפרו שמוני וויינברג נלחם בהם שוב בתוך זמן קצר אח"כ ואז גם נורה ונרצח מקרוב.
טקסט תמונה : יוסף רומנו ז"ל בתרגילי גוף. (באדיבות אלמנתו גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יוסף רומנו היה אחד הספורטאים החזקים ביותר במשלחת הישראלית וגם אחד האהודים. הוא היה מעצב פנים במקצועו האזרחי ומצא עניין באתלטיקה הכבדה. דווקא בעיצומן של התחרויות האולימפיות במינכן נפצע בברכו. כשהמחבלים הובילו את שבויי דירה מס' 3 לעבר דירה מס' 1, דידה יוסף רומנו מאחור בגופייה ומכנסי ספורט קצרים על קביים. איש לא נותר בחיים כדי לספר על גבורתו של יוסף רומנו שגאוותו הישראלית נפגעה והיכן ומתי החליט להשיב מלחמה שערה . הוא היה ספורטאי אמיץ לב ואיש שרירים שלקח את גורלו בידיו. ידוע רק שלאחר שהוּבְלוּ הספורטאים מדירה מס' 3 לחדר העליון בדירה מס' 1 ניסה יוסף רומנו מתי שהוא להילחם במחבלים בידיים חשופות בקומה העליונה בדירה מס' 1 אך גם הוא נורה מטווח קרוב ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב חוררו את גופו של יוסף רומנו החזק ונתקעו בקירות החדר. יוסף רומנו הי"ד נרצח מבלי שיהיה בידו כלי מלחמה כדי להגן על חייו.
השֶף דֶה מִיסְיוֹן שמואל ללקין עומד על כך בעת התחקיר עִמִי כי הוא מודע לאינפורמציה כי משה "מוני" וויינברג הוביל באופן אישי את המחבלים לדירה מס' 3 בהנחה שאנשי הכוח כמו יוסף רומנו יוכלו להיאבק עם המחבלים, אך הכל על פי דעתו הן השערות בלבד מפני שכולם נרצחו ולא נותרו עֵדים כדי לאמת את הדיווח הזה.
טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972. המשחקים האולימפיים של מינכן 72' – אולימפיאדת הרצח. צוות גרמני מפנה את גופתו של משה "מוני" וויינברג מנוקבת כדורים שהמחבלים הניחו במיד רחוב של קונולי 31 ליד הדלת הכחולה. מאוחר יותר החל הצוות הגרמני בראשות שר הפנים האנס דיטריך גנשר לנהל את מו"מ עם מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על חייהם של תשעת בני הערובה. (באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גופתו של מרים המשקלות יוסף רומנו, ספורטאי ישראלי שהיה לוחם אמיץ ותקף את המחבלים בידיים ריקות ונרצח מייד – נשארה מוטלת זמן רב בחדר העליון בדירה מס' 1 נוכח פני החטופים והחוטפים. באיחור זמן גדול של כשלוש שעות רק בשבע בבוקר הקיפה משטרת מינכן החובבנית את בניין המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 והציבה צלפים לבושים כספורטאים מול כניסות הבניין.
טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. משטרת מינכן מתארגנת באיחור זמן רב לאבטחת הכפר האולימפי ושולחת למקום 450 שוטרים חמושים. המחבלים רצחו כבר שני ספורטאים ישראליים ומחזיקים בתשעה בני ערובה נוספים לנוכח האבטחה הגרמנית הרשלנית. (באדיבות ו סיוע של DOZ. ארכיון יואש אלרואי).
הקלע הנרי הרשקוביץ בן 45 נשא בגאווה רבה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. הרשקוביץ נולד ב- 12 בפברואר 1927 בבוקרשט – רומניה ושרד את מלחמת העולם ה- 2. ב- 1947 הצטרף למועדון הקליעה של מכבי בבוקרשט. ב- 1965 עלה לישראל יחד עם רעייתו השופטת ההתעמלות הבינלאומית גב' סידי הרשקוביץ ובתם התינוקת בת שנה וחצי. הנרי הרשקוביץ הוא דור שלישי למשפחת שענים ברומניה והלך בדרכי סבו ואביו ופתח ברחוב בן יהודה בתל אביב חנות שעונים ועובד בה במרץ עד היום גם בגיל 85. הנרי הרשקוביץ אהב את המלאכה העדינה והמדויקת ומצא חפיפה בין משמעת העיסוק בשעוניו לבין תכונות האופי של שקט נפשי, סבלנות, ודריכות המחשבה לפני סחיטת ההדק והצליפה למטרה ברובה האוויר שלוֹ. הוא היה שנים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה בשלושה מצבים והצטיין גם בתחרויות קליעה בחו"ל. הוא נולד להיות צלף. ב- 1967 זכה באליפות העולם בקליעה ברובה ביפן. הנרי הרשקוביץ ייצג את מדינת ישראל בתחרויות הקליעה של אולימפיאדת מכסיקו 1968 (יחד עם הקלעים זליג שטרוך ונחמיה סירקיס). עכשיו נבחר לייצג את המדינה גם באולימפיאדת מינכן 1972. הנרי הרשקוביץ הוא הספורטאי היחיד בישראל שנשא שלוש פעמים את דגל המדינה בשלושה טקסי פתיחה שונים של אירועי ספורט גדולים, במשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, באולימפיאדת מינכן 1972, ובמשחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974.
טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1967. יפן. הנרי הרשקוביץ אלוף העולם בקליעה ברובה זעיר ניצב על דוכן מספר אחת. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנרי הרשקוביץ מתייחס ברצינות רבה לנשיאת דגל המדינה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. הוא זוכר בשיחות התחקיר עמי ב- 2009 : "חשתי אחריות רבה, גאווה, וכבוד רב למשימה שהוטלה עלי ע"י ראש המשלחת שמואל ללקין. שמואל "מוליק" ללקין הודיע לי שנבחרתי לשאת את הדגל הישראלי על אדמת גרמניה בשל הישגיי הספורטיביים וגם בגלל היותי הספורטאי המבוגר ביותר במשלחת". הנרי הרשקוביץ בן 89 היום (נולד ברומניה ב- 1927) הזוכר היטב את הרצח והחטיפה שהתחוללו מוקדם בבוקר ב- 5 בספטמבר 1972 ברחוב קונולי 31 כאילו הדבר התרחש רק לפני רגע. בשפתו השקולה והמחושבת הוא אומר, "…אני התגוררתי בדירה 2 יחד עם עמיתי הקלע זליג שטרוך ועם שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין וההלך שאול לדני. היה לנו אורח נחמד בדירה אך בלתי ליגאלי, השחיין אברהם מלמד. כולנו ישנו בשני חדרים קטנים במפלס העליון של דירה מס' 2 ביניהם חצצו שירותים ומקלחת, חוץ משאול לדני שהעדיף לישון בחדר למטה ליד המטבחון. גם אברהם מלמד ישן לידו בקומה התחתונה. אברהם מלמד היה מגיע לדירה מתי שמתחשק לו. הוא היה אורח ואסטרונאוט מרחף שאיבד את המפתח שסידרנו לו והיה משתחל מאוחר בלילות דרך החלון הצרפתי. כל העסק לא היה מתוכנן היטב מההיבט הביטחוני. מפתחות הדירות היו פשוטים ולדלתות לא היו בריחים. הייתי מוטרד. אם אברהם מלמד חדר דרך החלון לדירה מס' 2 מדוע שאחרים לא יעשו זאת. המחשבות האלו כל הזמן התרוצצו בראשי. זאת הייתה האווירה של הימים ההם. צריך לזכור שבארץ היו בחודש מאי 1972 שני מקרים של התקפות מחבלים טרם אולימפיאדת מינכן 72'. חטיפת מטוס "סבנה" והנחתתו בנמל התעופה לוד והרצח הנורא בלוד ע"י אנשי צבא הכוכב האדום היפניים ובראשם קוזו אוקאמוטו…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. המפתח לדירה מס' 2 בבית המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי שהוחזק בכיסו של הקלע ונושא הדגל בטקס בפתיחה הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ שָב לזירת הרצח הממוקמת ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן 72'. מימין : דלת הכניסה לדירה מס' 3 (לידה זוג אופניים) ודלת הכניסה לדירה מס' 2. משמאל : הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של ביתן מס' 31 ברחוב קונולי דרכה פנו המחבלים לעבר דלת הכניסה של דירה מס' 3. לעולם אי אפשר יהיה לדעת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת המרכזית, ולמה לא ניסו להשתלט על דירה מס' 4 שם גרו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ, ומדוע לא פלשו לדירה מס' 5 שם התגורר ראש המשלחת שמואל ללקין. המרחקים בין דלתות הדירות היו קצרים ביותר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 (נערך בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1971) מר הנרי הרשקוביץ מוסיף בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "לא הייתי שקט אבל דווקא ישנתי טוב באותו הלילה של 5 בספטמבר 1972 כשלפתע התעוררתי מוקדם בבוקר משקשוק בריחים של נשק אוטומטי. ירדתי למטה במדרגות והצצתי החוצה אך לא ראיתי דבר חוץ מאיש ביטחון גרמני שחש למקום מפני ששמע יריות ושאל אותי אם משהו לא בסדר ? השבתי לו שאינני יודע. צריך להבין את הטופוגרפיה של הכפר האולימפי ורחוב קונולי במיוחד. קבוצת המחבלים טיפסה במעלה כמה מדרגות מקומת החניונים התת קרקעית שהובילו רק לדלת דירה מס' 1 בבניין קונולי 31 שהייתה נפרדת מארבעת הדירות האחרות. כדי להגיע לכל ארבעת הדלתות האחרות של ארבע הדירות הנוספות של המשלחת הישראלית שנבנו ממש על הרחוב היה צריך להיכנס דרך הדלת הכחולה עשויה מזכוכית שהובילה למיד רחוב. הדירות שלנו היו נגישות לכל עובר אורח. בדירה מס' 1 בה התגוררו שבעה ספורטאים שלנו, חמישה מאמנים לאומיים ושני שופטים בינלאומיים עמיצור שפירא, קהת שור, מוני וויינברג, אנדרה שפיצר, טוביה סוקולסקי, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד. מייד אחרי הפלישה לדירה מס' 1 וההשתלטות על שישה מאנשינו , טוביה סוקולסקי הרי הצליח להימלט, הבינו המחבלים שישנן דירות נוספות בבניין בהן מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם רק לא ידעו היכן. חלק מהמחבלים אבטחו את דירה מס' 1 וחלק אחר ירד במדרגות ונפנה אל הדלת המרכזית הכחולה שהובילה אל הכניסות הסמוכות : 2, 3, 4, ו- 5. אינני יודע עד היום מדוע פסחו על הדירה שלנו דירה מס' 2 וחדרו דווקא לדירה מס' 3. אין לי הסבר לכך ואינני יודע גם מדוע הם לא השתלטו על דירה מס' 4 בה התגוררו ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ ומדוע לא ניסו להגיע לדירה מס' 5 שם לָן ראש המשלחת בכבודו ובעצמו שמואל ללקין. הרי לנו לא היה נשק וגם לא מאבטחים. כעבור זמן לא רב ראיתי איך המחבלים גוררים את גופתו של מוני וויינברג בתחתונים בלבד שרועה בחוץ".
טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ בפעולה באחת מתחרויות הקליעה הרבות בהן השתתף כנציג מדינת ישראל. במשך שנים רבות נחשב לצלף הטוב במדינה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנרי הרשקוביץ' ממשיך לשחזר עבורי כלהלן את קורות יום השלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 : "לאחר חדירת המחבלים לדירות מס' 1 ומס' 3 ותפישת בני הערובה ראיתי בערך בחמש וחצי בבוקר ממרחק של כ- 10 מטריםאת המחבל לוטיף 'עיסא' אפיף עם הכובע הצהוב מנהל שיחות עם הגרמנים. הדיבור שלו היה מלווה בתנועות ידיים ליד דלת הזכוכית הכחולה שהייתה הדלת המרכזית של הכניסה לבניין כולו והיציאה ממנו. יכולתי לפגוע בו בקלות ברובה הצלפים שלי [4] שהיה מונח לידי בדירה מס' 2. שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין האיצו בי לצלוף בו. נחשבתי לצלף מעולה והצלחתי להשחיל חמישה כדורים למרכז מטרה המרוחקת ממני50 מ' אבל ממש לאותו חור באמצעות רובה "הטוטו, שלי. הייתי יכול "להוריד" את לוטיף "עיסא" אפיף בקלות, מה זה בשבילי לצלוף מ- 10 מטרים, אבל חששתי שיש למחבלים רימונים והם לא יהססו לזרוק אותם על בני הערובה הלכודים בדירה הראשונה של המשלחת שלנו. זאת הייתה דילמה. לפני שהתפנינו מהדירות שלנו לעבר הגן מאחורי רחוב קונולי 31 עוד הצלחתי להחליף כמה מילים עם ראש המשלחת שמואל ללקין. עמדנו על המרפסות של הדירות וללקין צעק לי אם אני יודע מה קורה ? השבתי שאנשים "מדרום לאשקלון" פלשו לדירות מס' 1 ומס' 3 . מאוחר יותר החל המו"מ של האנס דיטריך גנשר וד"ר בְּרוּנוֹ מֶרְק עם המחבל לוטיף "עיסא" אפיף. המו"מ לוּוָה בכל מיני אולטימטומים והאנס דיטריך גנשר וברונו מרק וגם וולטר טרוגר ומנפרד שרייבר הסתודדו עם לוטיף "עיסא" אפיף כמה וכמה פעמים ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. אף אחד לא ידע את המספר המדויק של קבוצת המחבלים שהשתלטו על הספורטאים שלנו . האמת , הייתי יכול לצלוף בעוד מחבל אחד לבוש מסכה שראינו נחשף על המרפסת האחורית של דירה מס' 1 שהייתה כה סמוכה לשלנו ושימש כנראה איש אבטחה אחורי של קבוצת המחבלים, אך לך תדע מה תהיה תגובתם של המחבלים האחרים, כמה אנשים הם, ואיזה עוצמת אש יש להם. לא ידענו כמה הם. זאת הייתה שאלת המפתח האם קבוצת המחבלים מונה שניים אולי שלושה או עשרה. זה כמובן הבדל עצום. ביקשתי באופן אישי מד"ר בּרוּנוֹ מֵרְק כי יצייד אותי בטלסקופ ויאפשר לי להיכנס לבניין 24 הגבוה ברחוב קונולי הארוך בו שכנה משלחת מזרח גרמניה על מנת להשקיף מהקומה העליונה לעבר דירה מס' 1 שלנו בה נלכדו בני הערובה, וכדי לברר כמה מחבלים באמת נמצאים שם. ברונו מרק סירב". שרר שם בתחילה בלבול וחוסר וודאות. אינני יודע גם אם הייתי צריך לקבל אישור מיוחד לפתוח באש בסיטואציה המורכבת הזאת".
טקסט תמונות : מימין, זהו צילום של לוח מטרה אליה צלף הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בהן נטל חלק ברחבי העולם, חמש פעמים קליעות "בול'" באותו חור הקליעה הראשון ממרחק של 50 מ'. אומר לי הנרי הרשקוביץ בשיחות התחקיר עמו : "יכולתי להוריד את המחבל עם המסכה בקלות רבה, אני צלף, אך לא ידעתי כמה מחבלים נמצאים בדירה מס' 1, מה כוח האש שלהם, ועד כמה הם יכולים להזיק לספורטאים החטופים שלנו". (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחד המחבלים מקבוצתו של לוטיף "עיסא" אפיף מאבטח את דירה מס' 1 מצידה של המרפסת האחורית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סייף הרומח יהודה וויינשטיין היה צעיר הספורטאים במשלחת הישראלי למינכן 72', בן שבע עשרה וחצי. יהודה וויינשטיין נולד במושבה ראש פינה ב- 11 במארס 1955. הוא למד בביה"ס היסודי בראש פינה ואת לימודי התיכון עשה בביה"ס "התיכון עיוני" בצפת. בחירתו בסַיִף הייתה ברירת מחדל מפני שזה היה חוג הספורט היחידי במושבה. יהודה וויינשטיין הפך לאלוף ישראל ונשלח יחד עם הסייף דן אלון למינכן. לאחר אולימפיאדת מינכן 72' התגייס יהודה וויינשטיין לחיל האוויר והפך לטייס קרב. היום הוא משמש טייס בחברת ארקיע.
יהודה וויינשטיין בהיותו בן 55 בעת שיחות התחקיר ההן עמי זוכר כלהלן : "החלטתי לא לנסוע יחד עם כולם להצגה "כנר על הגג" עם שמואל רודנסקי. הייתי כנראה צעיר מידי וההצגה לא עניינה אותי. נשארתי ברחוב קונולי 31. דן אלון ואני השתכנו בדירה מס' 2. זאת הייתה בחירה שלנו. הרי הגענו לכפר האולימפי שבועיים לפני כולם. בלילה של יום שני – 4 בספטמבר 1972 המתנתי לספורטאי המשלחת שחזרו למגורים לקראת חצות. דן אלון ואנוכי לנו במפלס העליון של דירה מס' 2 צמוד למרפסת שפנתה לגן מאחור. שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ישנו במיטות שפנו לצד של המיד – רחוב. במפלס התחתון ליד המטבחון ישנו שָאוּל לָדָנִי והשחיין אָבְרָהָם מְלָמֵד. דָן אַלוֹן ואנוכי התעוררנו למשמע צרורות יריות. זה היה מוקדם בבוקר. שאלתי את דָן אָלוֹן מה הרעש הזה אך הוא פטר אותי כי אלה קולות הכפכפים שמשמיעים ספורטאי הונג קונג שהתגוררו קומה מעלינו בעת צעידתם המהירה. המשכנו לישון אך כעבור כמה דקות העיר אותנו הֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ וסיפר כי מחבלים השתלטו בכוח הנשק על דירות 1 ו- 3 ושבו את הספורטאים שלנו כבני ערובה. הוא סיפר לנו כי ראה את גופתו של מוני וויינברג שותתת דם מוטלת ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. התייעצנו כולנו כיצד לפעול. הצענו להנרי השרקוביץ וזליג שטרוך לפגוע במחבלים באמצעות רובי הטוטו האולימפיים שלהם (בעלי קוטר2.2 מ"מ). שררה אי וודאות ענקית בעיקר מפני שלא ידענו כמה מחבלים השתלטו על הספורטאים שלנו. במהלך ההתייעצויות בינינו ראיתי מהחלון שלנו את אחד המחבלים שחבש כובע בוקרים רחב שוליים. החלטנו לברוח מהדירה אך לא מהדלת הראשית מפני שפחדנו כי המחבלים צופים עליה והם יכולים לצלוף עלינו. שרר שם בלבול וגם לא היה בידינו מידע מפורט. בתוך עשרים דקות אולי שלושים לא יותר – שאול לדני, אברהם מלמד, ואני פתחנו את החלון הצרפתי במפלס התחתון שהייתה בעצם מין דלת הזזה והסתלקנו דרך המרפסת האחורית לעבר הגינה הסמוכה לבניין. אחרינו יצאו דרך החלון הזה גם שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ודן אלון. היה מוקדם בבוקר ושקט בחוץ. לא היה אף אחד בסביבה למעט סדרן – שוטר גרמני אחד לבוש במדי התכלת שדיווחנו לו מה קרה. הוא השיב לנו שמשטרת מינכן כבר יודעת על אירוע הטרור הזה. נלקחנו למטה המשטרה ואח"כ קיבלנו דירה חלופית משם עקבנו אחרי ההתפתחויות".
טקסט תמונה : 1972. סייף הרומח יהודה וויינשטיין בן שבע עשרה וחצי (מימין) עם מאמנו משה חומוט (משמאל) באחת התחרויות שקדמו לאולימפיאדת מינכן 72'. (באדיבות יהודה וויינשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הסייף דן אלון נולד בתל אביב ב- 28 במארס 1954. את אהבתו לסַיִף ירש מאביו מאיר אלון יליד הונגריה [5] שהיה אלוף ארץ ישראל ואח"כ גם של מדינת ישראל במשך שנים רבות. המשפחה התגוררה ברחוב אפשטיין בצפון תל אביב ודן אלון התאמן בהחזקת חרב כבר בגיל שש. בגיל שמונה עזב את הסיוף ובחר להתאמן בכדורסל בקבוצת הילדים של מכבי ת"א שמנהלה היה שמואל "שמלוק" מחרובסקי. בגיל שש עשרה פרש מהכדורסל וחסר לאהבתו הישנה , הסייף . בינתיים נסגר מועדון הסיוף של מכבי ת"א ודן אלון העתיק את פעילותו למועדון מכבי ר"ג. בשנים 1972 – 1968 נחשב דן אלון לסייף הטוב במדינה והיה אלוף ישראל בכל שלושת מקצועות הסייף, רומח, דקר, וחרב. כאלוף ישראל קנה את הכרטיס לאולימפיאדת מינכן 1972. הצטרף אליו הסייף הצעיר יהודה וויינשטיין אלוף הנוער שעשה את המינימום האולימפי על פי הקריטריונים שהציב מנהל ההתאחדות לספורט וה- Chief de mission שמואל ללקין. ראשי הוועד האולימפי ושמואל ללקין ניצבו רק בפני בעיה אחת , באיזה מאמן משה חוּמוּט או אנדרה שפיצר יש לבחור ולהטיסו למינכן 72' יחדיו עם שני הסייפים. לבסוף הוחלט למנות את אנדרה שפיצר בן ה- 27 למאמן הלאומי. אנדרה שפיצר נסע אל מותו.
טקסט תמונה : 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה: 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן אלון ספורטאי מופת זוכר בשיחות התחקיר הרבות שקיימנו כלהלן : "הטרגדיה של המאמן אנדרה שפיצר בן גילי היא כמו צו הגורל. אנדרה שפיצר, יהודה וויינשטיין ואנוכי הגענו למינכן ב- 7 באוגוסט 1972 כשבועיים לפני בוא המשלחת כולה על פי הזמנת איגוד הסיף הגרמני כדי להתאמן עם הסייפים הגרמניים. הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי כבר המתינו לנו. שנינו היינו הראשונים שחנכנו אותן. אני ויהודה וויינשטיין החלטנו משום מה לגור בדירה מס' 2. זאת הייתה הבחירה שלנו. אנדרה שפיצר יליד טרנסילבניה היה בעל האופי ביישן. הוא היה אדם צנוע ובעל חוש הומור נדיר שביקש לגור בנפרד מאתנו. "צריך להיות איזה שהוא דיסטאנס מכל מיני סיבות בין הספורטאים לבין מאמנם", אמר לנו ולקח את חפציו לדירה מס' 1". האם הייתה זאת גזירת הגורל ? אנדרה שפיצר הלך שוב אל מותו.
ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין החליט כי המשלחת הישראלית כולה תבקר באופן מאורגן ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון העירוני של מינכן שם התקיימה ההצגה 'כנר על הגג' בהשתתפות השחקן הישראלי שמואל רודנסקי. זה היה פחות או יותר יום נטול תחרויות עבור הישראליים. באחד הימים הגיעה אנקי רעייתו של אנדרה שפיצר לביקור בעלה במינכן. היא השאירה את התינוקת אנוּק אצל הוריה בעיר ההולנדית דֶן בּוֹס ונסעה משם ברכבת למינכן. בהיותה במינכן יחד עם אנדרה השיגה טלפון מבית הוריה בדן בוס שסיפרו לה כי התינוקת לא מרגישה כל כך טוב. אנדרה שפיצר רווי געגועים לבתו התינוקת ביקש משמואל ללקין רשות לוותר על ההצגה כדי לנסוע כבר ביום ראשון – 3 בספטמבר להולנד עם רעייתו אנקי. שמואל ללקין נעתר לבקשתו. אנקי ואנדרה שפיצר לקחו את הרכבת הראשונה שהזדמנה להם ונסעו לדן בוס בהולנד.
דן אלון מוסיף ואומר לי, כלהלן : "לאחר שחזרנו בחצות הליל של יום שני – 4 בספטמבר 1972 מהתיאטרון במינכן ומהפגישה הנרגשת עם שמואל רודנסקי המתינו לי בדירה מס' 2 המאמן אנדרה שפיצר ויהודה ווינשטיין. זה היה כבר מאוחר בלילה אבל ישבנו שם עוד כשעה והחלפנו חוויות. זה היה עוד לילה אולימפי רגיל. לפתע סיפר לנו אנדרה שפיצר את עוללות היום, "תשמע מה קרה לי", והוסיף בנון שלנטיות, "אנקי רעייתי הביאה אותי באוטו שלה היום בשעות הבוקר לתחנת הרכבת בדן בוס ממנה ניתן להגיע למינכן אך החמצנו אותה בכמה דקות . אנקי נסעה עוד 30 ק"מלתחנה הבאה בעיר איינדהובן כדי להשיג שם את הרכבת. בדרך אמרתי לה, "אנקי אני רוצה להישאר עוד יום עמכן בהולנד. אני כל כך מתגעגע אליכן" אך אנקי אמרה לי שאני מוכרח לשוב כי קיבלתי משמואל ללקין אישור לחופשה בת יומיים. תפסתי את הרכבת בתחנה השנייה ושבתי לכפר האולימפי והנה אני כאן ממתין לכם ומספר לכם את קורותיי היום". אני ידעתי שאנדרה שפיצר בעל חוש ההומור הבלתי נדלה ואיש הבדיחות מאוד היה קשור מאוד לאנקי ובתו התינוקת בת החודש והתגעגע למשפחתו". האם הוטל שוב הפּוּר ? אנדרה שפיצר שב מהולנד אל מינכן – למותו. השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. מחוגי השעון הראו כי יממה חדשה נרשמה בלוח השנה : כ"ו בחודש אלול תשל"ב, יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. דן אלון ויהודה וויינשטיין ברכו את אנדרה שפיצר בברכת לילה טוב והלכו לישון בדירה שלהם דירה מס' 2. אנדרה שפיצר נפנה מהם והלך למגורי המאמנים בדירה מס' 1.
דן אלון ממשיך לשחזר עבורי את קורות אותו היום המר ההוא : "…קיר דק הפריד בין שתי המרפסות של דירה מס' 1 ושלנו דירה מס' 2 שהיו כה סמוכות. מדהים מדוע המחבלים פסחו ולא נכנסו לדירה שלנו דרך הדלת במד – רחוב. ועוד יותר מדהים מדוע הם לא דילגו מעל הקיר במרפסת העליונה כדי לחדור משם לדירה מס' 2. הרי הם היו מצוידים בקלאצ'ניקובים ואנחנו כולנו היינו בידיים ריקות. לאחר שנודע לנו דבר ההשתלטות של המחבלים על דירה מס' 1 הייתי על המרפסת והצצתי מעבר לקיר המפריד, ואז ראיתי לשנייה אחת ממרחק של שני מטרים את אחד המחבלים לבוש כובע גרב מחזיק קלצ'ניקוב דרוך בידיו ומאבטח את הדירה עם תשעה בני הערובה מאחור. הוא לא הבחין בי. מייד הסתלקתי משם ואז גם גמלה ההחלטה להימלט מהדירה שלנו דרך החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית שפנה למרפסת התחתונה. ואומנם כך עשינו. יצאנו בלאט למרפסת האחורית וקפצנו ממנה לגינה שעטפה את הבית מצדו השני של הרחוב…".
הקלע זליג שְטְרוּךְ (החליף את שם משפחתו לשְטוֹרךְ) נולד ב- 9 במאי 1946 עיר קאראגנדה בקזחסטן. ב- 1957 נדדה משפחתו לפולין. ב- 1962 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה באשקלון. זליג שטרוך ירה להנאתו במטווחים בעיר לגניצה בפולין יחד עם חברי ילדות . בארץ החזיק לראשונה רובה טוטו בתחרות קליעה שנערכה באשקלון ב- 1964. זליג שטורך התגלה כצלף. בהיותו בן 22 עבר את כל הקריטריונים בקליעה למטרה ברובה טוטו ונמנה על משלחת ישראל שטסה באוקטובר 1968 ליטול חלק באולימפיאדת מכסיקו 68'. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה האולימפיאדה השנייה שלו ברציפות. הוא נמנה על נבחרת הקליעה שאימן אותה קֵהָת שוֹר.
טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. העיר מינכן בירת מדינת באוואריה. שלושה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972, האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש. הקלע זליג שטרוך (מימין) עם מאמנו קהת שור מטיילים ברחובות מינכן. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1968. קבוצת הקליעה האולימפית הטובה ביותר בימים ההם במדינת ישראל. שלושת הצלפים מימין לשמאל : זליג שטרוך, מיכה קאופמן, והנרי הרשקוביץ'). (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זליג שטרוך זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "מעשה הרצח והטרור נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אני זוכר את הימים הראשונים כשהגענו למינכן. המאמן שלנו קהת שוֹר, אנוכי והנרי הרשקוביץ טיילנו במינכן היפה. הכל היה רגוע ושקט ופתאום מלחמה ורצח ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי. זה היה נורא. בחמש בבוקר יצאתי החוצה לבוש טרנינג כחול בגד אימון ספורטיבי שקיבלנו כולנו מהנהלת המשלחת מדלת הדירה שלנו, דירה מס' 2 כדי לברר מה קורה. היה שקט בחוץ ואור הבוקר החל להפציע. לפתע אני רואה את מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף יוצא מעבר לדלת הכחולה ומתקרב אלי. הוא היה לבוש בז'אקט סאפארי לבן וחובש כובע לבן – צהבהב. לאחר שהתקרב הבחנתי כי הוא מחזיק בעלונים ביד אחת ובשנייה אקדח. על חגורתו היה תלוי רימון. "עיסא" שאל אותי בגרמנית אם אני יודע היכן המשטרה. השבתי לו בשפה הגרמנית כי אינני יודע. למזלי הגדול השם "ISRAEL" באנגלית היה רשום על גַב הטרנינג (בגד אימון ספורטיבי) כך ש- "עיסא" לא ידע שאני ספורטאי ישראלי חבר המשלחת. העפתי מבט לחלון למעלה וראיתי את הנרי הרשקוביץ מסמן לי לברוח. מייד לאחר ש- "עיסא" חזר לדלת הכחולה הגיע שוטר – סדרן גרמני בהליכה מהירה בתלבושת האחידה שלהם בצבע תכלת – טורקיז למד רחוב שלנו ושאל אותי אם שמעתי יריות. השבתי בשפה הגרמנית כי אינני יודע דבר. ניתחתי מהר את המצב והבנתי על פי משאלתו של "עיסא" "היכן משטרת מינכן" כי הם השלימו את מעשה ההשתלטות והחטיפה על הספורטאים שלנו ועכשיו הם מבקשים לפתוח מייד במו"מ. אח"כ גם ראיתי את העלונים שהם זרקו מדירה מס' 1 ובהם שמות 234 המחבלים הכלואים שאותם דרשו לשחרר תמורת בני הערובה שלנו".
זליג שטרוך ממשיך להעיד בפניי, ואומר כלהלן : "לאחר שחזרתי לדירה הערתי את שאול לָדָנִי ואברהם מלמד משנתם . הם ישנו על המיטות בקומה הראשונה. אברהם מלמד היה כה ישנוני ואמר לי ברוגז, "זליג למה אתה מעיר אותי כל כך מוקדם תפסיק כבר עם הצחוקים שלך". טִקסנו כולנו כל הדיירים עצה כיצד לפעול. מחלון הקומה השנייה הפונה למִיד רחוב ראינו כיצד כמה מחבלים מוציאים את גופתו של מוני וויינברג מנוקבת כדורים ושותתת דם. היה לי במקרה את רובה הטוטו שלי בחדר מפני שהבאתי אותו לצורכי ניקוי. אסור היה בשום אופן להכניס את הנשקים שלנו לכפר האולימפי ונדרשנו לאפסן אותם בארונות מיוחדים במתקן הקליעה האולימפי, אך אני הצלחתי להביא בתיק שלי את הרובה האישי, אומנם ללא הכוונות, אך בכל זאת רובה שמסוגל לייצר אֵש. הייתי יכול לפגוע בקלות ב- "עיסא" שניצב ליד הדלת הכחולה וגם במחבל אחר שאבטח את דירה מס' 1 במרפסת מאחור אפילו בהיעדר הכוונות האורגינאליות של הרובה, אך בעצה אחת החלטנו לא לירות, מפני שלא ידענו מה עוצמת האש שלהם, כמה הם, ואולי הם יכולים להעיף רימונים על החברה שלנו".
בשעה ארבע אחה"צ הודיע לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מפקד קבוצת המחבלים ודובר גרמנית רהוטה [6] להָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר האיש הבכיר ביותר בצוות המו"מ הגרמני כי הם דורשים להציב מייד לרשותם שני מטוסים גדולים כדי שיוכלו לטוס עם השבויים ממינכן למדינה ערבית כלשהי שתיאות לקבל אותם. האנס דיטריך גנשר הודיע לו כי הקצאת שני מטוסים גדולים מחברת התעופה "לופטהאנזה" הוא מהלך לוגיסטי מורכב, שאיננו יכול להתבצע מייד, לא בתוך שעה, ובספק אם אפילו בתוך שלוש שעות. מטרת תשובתו של האנס דיטריך גנשר הייתה להרוויח זמן ולהאריך את המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. לוּטִיף "עיסא" אפיף הפתיע את האנס דיטריך גנשר ואמר לוֹ, "או. קיי. מטוס אחד יספיק", ובכך קיווה לקצר את זמן ההמתנה. הצוות הגרמני שכלל את האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ד"ר מנפרד שרייבר, ו- וולטר טרוגר ביקש למשוך את המו"מ ולהרוויח זמן. לוּטִיף "עיסא" אָפִיף רצה לקצר אותו ולהסתלק עם החטופים מהר ככל האפשר מאדמת גרמניה . הוא הבין שככל שהעסק הזה מתארך הוא ואנשיו העייפים הופכים לפגיעים ושִיעֵר שהתארכות המו"מ מאפשרת לגרמנים להכין תוכנית ולהיערך לפעולת חילוץ. הבעיה הגדולה של משטרת מינכן הייתה חוסר מידע כמה מחבלים שוהים בדירה מס' 1 וכמות הנשק שבידם ומהי עוצמת האש שלהם. מאנפרד שרייבר העריך שנמצאים שם חמישה מחבלים. איש לא שיער כי הקבוצה מונה שמונה אנשים מצוידים בקלצ'ניקובים ורימונים והתיקים שלהם נושאים מחסניות כפולות רזרביות להחלפה (מודבקות בסרט הדבקה חזק אחת לשנייה) נושאות תחמושת 7.62 מ"מ , ובכל אחת שלושים כדורים . בשלב מסוים העלה מאנפרד שרייבר כ- 10 לוחמים של היחידה המיוחדת של משטרת מינכן לבושים בגדי ספורטאים ומצוידים בתת מקלעים על גג הבניין ברחוב קונולי 31 כדי להיערך לפעולת חילוץ במקום , אך הדבר שודר ישיר בטלוויזיה הגרמנית והמחבלים גילו את התחבולה של מנפרד שרייבר בעת שצפו במוניטור שהיה מוצב בדירה מס' 1. הצלפים הגרמנים נאלצו להתקפל. היוזמה הייתה כל הזמן בידי לוטיף "עיסא" אפיף. הוא היה מוכן ומתוחכם וגם דיבר גרמנית רהוטה . כמפקד נטע בטרוריסטים נחישות. הצוות שלו היה ערני.
בשלב מסוים היכן שהוא לפנות ערב הבין לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף כי המו"מ עם הצוות הגרמני הוא לא רק על חייהם של תשעת בני הערובה אלא גם על חייהם שלהם של שמונת המחבלים. כל הפגישות בין צוות המו"מ הגרמני לבין "עיסא" התקיימו ליד הדלת הכחולה המרכזית של הבניין עשויה זכוכית, ממש ליד דירה מס' 1 שם הוחזקו בחדר שבו התגוררו לפנים אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר כל תשעת בני הערובה כפותים בידיהם ורגליהם. תנאי השבי בחדר הקטן היו קשים פיסית לא רק מנטאלית. חמש אחה"צ הייתה שעת אולטימטום נוספת שקבעו המחבלים. "עיסא" הודיע כי אם לא ייענו פניותיו הוא יוציא להורג בשעה חמש שני ישראליים "בשידור ישיר" קבל עם ועולם ליד הדלת הכחולה. הוא ידע שמצלמות הטלוויזיה נעולות על אזור הדלת הכחולה. השעה חמש חלפה ושום דבר לא קרה . סבלנותו של מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף פקעה אך הוא נמנע מלהוציא לפועל את גזר הדין של הוצאה להורג פומבית. הוא הודיע בפנטיות לצוות הגרמני כי אם לא יועמד לרשותם מייד מטוס והגרמנים לא יזדרזו למלא את מבוקשם הרי שהפעם הם באמת יהרגו את בני ערובה ליד הדלת הכחולה של רחוב קונולי 31 מול מצלמות הטלוויזיה הרבות ומצלמות הסטילס של העיתונות. כ- 8000 (שמונת אלפים) בני אדם סקרנים התגודדו במקום והקיפו את חזית בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מעריכים כי מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם חזו כל העת בדרמת המו"מ הזה שנמשך שעות על שעות אך מבלי לשמוע כמובן את הקולות. הרייטינג אף עלה ככל שהתקרב מועד פקיעת אולטימטום כזה או אחר והיו הרבה כאלה.
שני הצדדים הרגישו שהם מתקרבים לנקודת ההכרעה. הצוות הגרמני הודיע ללוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף קצת אחרי חמש אחה"צ כי איננו מתכוון להמשיך במו"מ אלא אם יהיה ברור לו כי תשעת בני הערובה הישראליים נמצאים בחיים. זה היה רגע דרמטי. מפקד המחבלים צעק מלמטה לסגנו במפלס העליון של הדירה להסיט את ווילון החלון ולשרבב אליו את אחד מבני הערובה. יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל שחבש כובע אופנתי של קאובוי או אולי חוקר ג'ונגלים מילא את צַו מפקדו והביא לחלון את אנדרה שפיצר. אנדרה שפיצר החיוור ללא משקפיו לבוש גופייה לבנה נגלה בחלון כשידיו כפותות מאחורי גוו הצנום. הצוות הגרמני הבין כי תשעת בני הערובה נמצאים במצב נורא ובלחץ נפשי קשה מנשוא.
טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 . לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מנהל שיחה עם סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) חובש על ראשו כובע אופנתי של בוקרים או חוקר ג'ונגלים המאבטח את הקומה העליונה בדירה מס' 1 שהייתה דירה דו מפלסית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים הפדראלי של ממשלת מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר גבה הקומה, שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק (מוסתר קצת), המתורגמנית גב' אנליזה גראס (חובשת כובע נטול שוליים), המחבל לוטיף "עיסא" אפיף, ומנהל הכפר האולימפי וואלטר טרוגר. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שני המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף למטה ברחוב ויוסוף "טוֹנִי" נאזאל למעלה בדירה אפשרו להָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לשוחח קצרות עם אנדרה שפיצר שהופיע ברוֹם החלון הפונה למד-רחוב. אנדרה שפיצר היה הראשון שאמר להם בשפה האנגלית, "יום טוב מכובדיי". ד"ר ברונו מרק השיב הראשון אף הוא באנגלית והציג את עצמו, "יום טוב גם לך אדון יקר. אני ברונו מרק שר הפנים של מדינת בוואריה במערב גרמניה". אנדרה שפיצר המשיך את השיחה בקול בוטח, "אני אנדרה שפיצר, בעל תואר מאסטר בסיוף, והמאמן הלאומי של סייפי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972". ד"ר ברונו מרק לא בזבז זמן ושאל את אנדרה שפיצר, "כמה מכם מבני הערובה בחיים ?". אנדרה שפיצר התכונן לענות אך "עִיסָא" צעק מלמטה, "לא, לא אל תענה". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק אמר משהו ל- "עיסא" ואז שינה את נוסח השאלה, "האם כל חבריך עמך במצב בריאותי טוב ?". אנדרה שפיצר השיב לו, "כל החטופים ששרדו את התקפת המחבלים נמצאים במצב גופני מניח את הדעת".
אסור היה לו לומר כי ליד המיטה בקומה העליונה של הדירה הדו מפלסית בה ישבו כפותים כל תשעת ביני הערובה מוטלת גווייתו של יוסף רומנו שותתת דם. עכשיו נטל האנס דיטריך גנשר את רשות הדיבור ודיבר בקול רם מלמטה על המרצפות בגרמנית כשהוא מביט לעבר חלון העליון אל החטופים, ו- וולטר טרוגר מתרגם את הטקסט לאנגלית : "אני רוצה שתדעו שממשלת מערב גרמניה עושה את כל המאמצים האנושיים הדרושים כדי לשחרר אתכם בתנאים הטובים ביותר". רק לאחר דבריו הראשונים הציג את עצמו, "שמי הוא האנס דיטריך גנשר ואני נושא בתפקיד של שר הפנים בממשלה הפדראלית הגרמנית. אני רוצה לבשר לכם שהקאנצלר ווילי בראנדט הגיע במיוחד למינכן. הוא נלחם על ביטחונכם. אנחנו כולנו בממשלה הפדראלית של גרמניה נדאג לכם עד לשחרורכם המוחלט לחופש". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק הוסיף, "אנחנו דואגים לכם ואחראים על ביטחונכם האישי". אנדרה שפיצר עוד הספיק לומר, "תודה לכם בשמי ובשם כל חבריי", כשלפתע נמשך לאחור ונעלם מהחלון העליון של דירה מס' 1.
אלפי סקרנים ספורטאים, עיתונאים וצלמי עיתונות, ואנשי צוותי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הקיפו את הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 ועקבו אחרי המו"מ הדרמטי לחיים ולמוות של בני הערובה. אחרים טיפסו על גגות הבניינים הגבוהים מספרי 20, 22, 24, 26 וגם מס' 28 בצדו השני של רחוב קונולי והמשקיפים על בניין 31 הנמוך שהיה רק בן שתי קומות . תוך כדי המו"מ ראו לפתע הסקרנים הרבים שהצטופפו על גג הבניין הגבוה מס' 24 ברחוב קונולי בו התאכסנה המשלחת המזרח גרמנית לכמה שניות מבעד לחלון הזכוכית בדירה מס' 1 את אנדרה שפיצר ואליעזר חלפין כשהם כפותים צופים רבים התבוננו מסביב בסקרנות במחזה האולימפי הנורא. רשתות הטלוויזיה הרבות העבירו את אירוע הטרור והרצח למיליארד צופים ברחבי תבל. ובאמת אליעזר חלפין ואנדרה שפיצר הופיעו יחדיו בחלון הדירה כפותים ידיהם מאחורי גוום כדי להניח את דעתם של אנשי הצוות הגרמני כי תשעת בני הערובה בריאים ובמצב גופני טוב. אחרי הדו שיח הקצר נעלמו שניהם מהחלון והווילונות הוסטו . זאת הייתה הפעם האחרונה שהם נראו בחיים.
המו"מ נפסק לכמה דקות והצוות הגרמני נסוג כמה מטרים מהדלת הכחולה לצורך התייעצות . מששבו אמרו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ומנפרד שרייבר ללוטיף "עיסא" אפיף לבוש חליפת הספארי שלא הסיר אפילו פעם אחת את כובעו הלבן- צהבהב רחב השוליים וגם לא את משקפיו, בטון בלתי מתפשר, "לא נאפשר לכם לטוס עם החטופים ולעזוב את גבולות גרמניה עד שנשמע מפורשות מהחטופים שהם מסכימים לכך. אנו דורשים גם להיכנס לדירה מס' 1 כדי לראות במו עינינו את שלומם של החטופים". הייתה עוד מטרה לפגישה עם בני הערובה בחדר העליון בקומה השנייה. אנשי צוות המו"מ הגרמני עשו מאמצים לגלות כמה מחבלים באמת מונה הקבוצה הטרוריסטית הפלסטינית. איש לא ידע את כמותם. הייתה הערכה כי בדירה מס' 1 שוהים ארבעה מחבלים ו- לוטיף "עיסא" אפיף מנהיגם הוא החמישי.
לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הסכים אך עמד על כך שלא תתפתח שיחה שוטפת בין הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לבין תשעת החטופים. השלושה פתחו את הדלת המרכזית הכחולה שהייתה מאובטחת כל העת ע"י אחד המחבלים, טיפסו במעלה כמה מדרגות ונכנסו מבעד דלת נוספת לדירה מס' 1. הם טיפסו במדרגות למפלס העליון וידעו כי יהיה עליהם להתבונן במחזה הנורא. מדרגות העץ הלולייניות שהובילו מהקומה התחתונה לקומה העליונה היו מוכתמות בדם עדות לכך שהמחבלים השתמשו כבר בנשקם נגד הספורטאים הישראליים.
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. המדרגות הלולייניות בדירה מס' 1 רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן מוכתמות בדמו של יוסף רומנו. התמונה צולמה למחרת ע"י הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הצוות הגרמני הָאנְס דִיְטרִיךְ גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ו- וולטר טרוגר היו עדים למראות קשים. הם היו מזועזעים. שישה מבני הערובה היו כפותים בחוזקה בידיהם ורגליהם וגם נקשרו איש אל רעהו וישבו על שתי המיטות באחד משני החדר העליונים ליד האמבטיה והשירותים. שלושה נוספים ישבו כפותים באותה צורה וישבו אף הם ברווח הצר שבין שתי המיטות. ליד דלת הכניסה לחדר הייתה מוטלת גופתו של יוסף רומנו. אפשר היה להבחין בקליעי רובי הקלאצ'ניקוב שרצחו את יוסף רומנו ונתקעו בקירות החדר. הכל היה הפוך ומלוכלך. ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שאל את אנדרה שפיצר, "האם אתם יודעים כי מפקד קבוצת המחבלים החליט להטיס אתכם לקהיר ?" . אנדריי שפיצר ענה לו : "כן, אנחנו יודעים על כך". בְּרוּנוֹ מֵרְק הודיע לאנדרה שפיצר : "לא נרשה זאת רק אם נדע שאתם מודעים לכך ומסכימים לעזוב את הכפר האולימפי". אנדריי שפיצר אמר בקור רוח, "נרצה לטוס רק במקרה והדבר מקובל על ממשלת ישראל". מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר הצטרף אף הוא לשיחה והודה לצוות הגרמני בשם כולם על המאמצים שלהם לשִחרורם.
טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. זה החדר מכלאת המוות של אנדרה שפיצר ויעקב גוטפרוינד בקומה העליונה של דירה מס' 1 שם הוחזקו תשעה בני הערובה ע"י שמונת המחבלים בפיקודו של "עיסא" בתנאים קשים כשהם כפותים. החדר הפוך ומבולגן. התמונה צולמה מכיוון דלת הכניסה לחדר העליון בקומה מס' 1. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).
הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר , ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk), ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר עזבו את הדירה תחת רושם קשה ביותר. הם ראו את גופתו של יוסף רומנו מנוקבת קליעים ומדממת מוטלת בחדר ושמו לב כי החטופים ספגו מכות. חלקם נשאו חבורות ושטפי דם וכולם היו כפותים בידיהם ורגליהם. האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מֵרְק ו- וולטר טרוגר (Walther troeger) לא הצליחו לוודֵא כמה מחבלים מונה הקבוצה אך בשקט הנפשי שלהם ידעו איך שהוא להרגיע את אנדרה שפיצר וחבריו ולטעת בהם את התחושה כי ממשלת מערב גרמניה פועלת במרץ למענם ולשִחרורם . כעבור כמה דקות חזר הָאנְס דיטריך גנשר (Hans Dietrich Genscher) לחדר לבדו. השעה כבר הייתה קרוב לשֵש בערב. כל אותה העת הייתה גופתו של יוסף רומנו מוטלת מנגד ליד הדלת בקומה העליונה סמוך לתשעת בני הערובה. יוסף רומנו היה איש חזק מאוד וגיבור ישראלי. המחבלים הזהירו את תשעת בני הערובה כי סופם יהיה כמו של יוסף רומנו אם ינסו להתנגד או להיאבק עמם. לוטיף "עיסא" אפיף התיר לו לשאול את החטופים רק עוד שתי שאלות. האנס דיטריך גנשר שאל שוב את החטופים האם הם מסכימים לטוס למדינה ערבית. קֵהָת שוֹר, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד הביעו את הסכמתם בהנחה שהדבר מקובל על ממשלת ישראל והיא תיאלץ לקבל את דרישות המחבלים. כולם הבינו שהמצב כעת מסוכן ואם לא יימצא הסדר מיידי המחבלים יירו בהם. שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר סיכם את המצב בזאת הלשון : "אם ממשלת ישראל איננה מסכימה לדרישות המיקוח של המחבלים פירושו שלדבר שאינכם מעונינים אם כך לעזוב את אדמת גרמניה". תשעת החטופים הסכימו להערכתו של האנס דיטריך גנשר. האנס דיטריך גנשר הודיע שוב לחטופים לפני עוזבו את דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי באופן נחרץ : "הקאנצלר ווילי בראנדט, אנוכי, וכל הרשויות הגרמניות נפעל במלוא כוחנו עבורכם . לא ננטוש אתכם. זאת מילה שלי". הישראלים החטופים היו נרגשים לשמע דבריו של הָאנְס דיטריך גנשר ולמרות התנאים הגרועים שב אליהם משהו מביטחונם העצמי. קֵהָת שוֹר השיב להאנס דיטריך גנשר בטון מנומס : "אני מדבר בשם כל חבריי כאן ומודה לך מאוד על שבאת לראות אותנו כאן בתנאי השבי ועל דאגתך לנו". בטרם יצא את הדלת שאל האנס דיטריך גנשר את כולם איך המוראל הכללי ויעקב שפרינגר השיב : "אנחנו מרגישים בסדר והמוראל שלנו גבוה ככלות הכל אנחנו ישראליים". מדהים עד כמה בתנאים נוראים של שבי תחת איומי רובי הקלצ'ניקובים של חוטפיהם שמרו בני הערובה על שפיות ונימוס.
טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו החדר העליון בדירה מס' 1 הדו מפלסית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בו התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא, מוני וויינברג, טוביה סוקולסקי, קהת שור, ואנדרה שפיצר ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר . כתם הדם הענקי הוא המקום בו שכבה במשך שעות רבות גווייתו של יוסף רומנו. מעל כתם הדם ניתן להבחין בחורים בקיר שיצרו קליעי הקלצ'ניקוב שרצחו אותו. החדר הפוך. על אחת המיטות מונחים בגדיהם של תשעת בני הערובה ושאריות ציוד שלהם. ניתן לראות גם חליפת ייצוג אחת עם סמל ישראל של אחד הנרצחים. את התמונה צילם ותיעד למחרת הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 החדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בה התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר. גב' אנקי שפיצר הגיעה ברכבת מהעיר דן בוס ההולנדית (שם שהתה אצל משפחתה עם התינוקת שלה ושל אנדריי שפיצר) לכפר האולימפי במינכן 72' ו- מתבוננת בחדר ההפוך בו הוחזקו תשעה בני הערובה כשהם כפותים ואזוקים. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האנס דיטריך גנשר עזב את הדלת הראשית הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 שם המתין לו וואלטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וטפח על שכמו. שניהם נפנו בדרכם אל ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר להתייעצות נוספות. רגע ההכרעה קרב ובא. ממשלת ישראל לא הסכימה לשחרר את 234 המחבלים הכלואים בישראל והטילה את האחריות לחייהם של תשעת בני הערובה על ממשלת מערב גרמניה. המחבלים הבינו שהדרך היחידה לקדם את עניינם הוא לטוס מהר ככל האפשר עם החטופים אל מחוץ למערב גרמניה בדרך למדינה ערבית שאוהדת את עניינם. בינתיים הציבו הגרמנים אנשי ביטחון שלהם לבושים כספורטאים עם נשקים על גג בניין 31 ברחוב קונולי. הגרמנים כבר ידעו שהם יצטרכו מתי שהוא להתגבר על קבוצת המחבלים בכוח הזרוע לאחר שמנהל חברת התעופה הגרמנית "לוּפְטְהָאנְזָה" (Lufthansa) הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן (Herbert Culmann) הודיע להאנס דיטריך גנשר כי לא יעלה על הדעת ואין קיים מצב בו הוא יסכן את חייהם של טייסי ודיילות החברה למען תשעת בני הערובה הישראלים החטופים, ואין סיכוי שיורה להם להתייצב לטיסה תחת איומי הרובים ורימוני הרֶסֶס של המחבלים. הוא איננו מתכוון לעשות מעשה חסר אחריות שכזה. מצדו שיוצב מטוס בואינג מסחרי 727 של לופטהאנזה בשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק" אך הוא יהיה ריק ולא מאויש באנשי "לופטהאנזה".
הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן אמר לקבוצת המו"מ הגרמנית משהו כמו, "חפשו את החברים שלכם", והסתלק. מנפרד שרייבר וקציני המטה שלו במשטרת מינכן החליטו להוליך את המחבלים שולל והגו בינתיים תוכנית חילוץ אלימה אך ערמומית בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". בתחילה חשבו לפנות את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה באמצעות שני הליקופטרים לשדה התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן אך בעצת וולטר טרוגר הוחלט להטיס את שני ההליקופטרים עם החוטפים והנחטפים לשדה התעופה הצבאי הקטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן כדי לבצע את פעולת החילוץ הנדרשת ללא מצלמות הטלוויזיה והעיתונות. בינתיים ניתנה הוראה לחמישה עשר שוטרים מהיחידה למשימות מיוחדות במינכן בפיקודו של ריינהולד רייך להתחפש לאנשי צוות מטוס הבואינג 727 של "לוּפְטְהָאנְזָה", טייסים ודיילים. הם היו אמורים להכין מארב בגוף המטוס הגדול כדי להשתלט על המחבלים שיגיעו ראשונים למטוס כדי לבדוק אותו לקראת הטיסה המתוכננת לחו"ל. תפקיד הימ"מ הגרמני היה להרוג או לשבות את המחבלים שיגיעו למטוס בעוד שלושה צלפי המשטרה הממוקמים על גגות הבניינים ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע בגב שני ההליקופטרים יפתחו במקביל באש מדויקת על שאר הקבוצה.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שוטרים גרמניים שהם צלפים מצוידים בתת מקלעים ולבושים מדי ספורט, תופשים עמדות בגג רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. האבטחה הגרמנית הייתה חובבנית ורשלנית, ולחלוטין בלתי מקצוענית . המחבלים גילו את יוזמת ההתקפה של השוטרים המחופשים לספורטאים מפני שהטלוויזיה הגרמנית העבירה את הפעילות בשידור ישיר והמחבלים ראו זאת בעת צפייה במוניטור טלוויזיה שהיה מוצב בדירה מס' 1. צריך לומר כאן בגלוי כי שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא העריכו ולא הבינו נכונה עד כמה נושא האבטחה הגרמני פרוץ לחלוטין (על פי משנתו של ווילי דאומה שביקש אולימפיאדה פתוחה ושוטרים במדי תכלת וכובעים לבנים ללא נשקים) וביטחונם של הספורטאים הישראליים תלוי על בלימה. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).
שַר הפנים של ממשלת מערב גרמניה [1] הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) היה האישיות הגרמנית הבכירה ביותר שניהלה את המו"מ עם קבוצת המחבלים שתבעו להוציא לחופש 234 מחבלים הכלואים בישראל תמורת שחרור תשעת בני הערובה הישראליים שישבו כפותים ומושפלים עד עפר בחדר התחתון של הדירה הדו מפלסית מס' 1 ברחוב קונולי 31. האנס דיטריך גנשר לא היה לבד. פעלו לידו ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk) ששימש שַר פנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walter Troger), בשלב הראשון של המו"מ גם המתורגמנית גב' אָנָלִיזֶה גְרָאס (Fraulein Annelise Graes) וגם מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber). בשלב האחרון של המגע עם המחבלים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 ולקראת פינויים יחד עם תשעת בני הערובה ל- "פירסטנפלדברוק" הצטרף גם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס לטיסה בהליקופטר השלישי. הוא חבר להאנס דיטריך גנשר, ברונו מרק ומנפרד שרייבר וגם ראש המוסד צבי זמיר וחוקר השב"כ וויקטור כהן.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . 5 בספטמבר 1972 . שר הפנים הגרמני הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (שני משמאל) ועוזריו מנהלים מו"מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף אפיף בן 35 שנטל לעצמו את השם עיסא (Issa) וחובש מגבעת לבנה ומרכיב משקפי שמש . המו"מ מתנהל ליד הדלת הכחולה המרכזית סמוך למדרגות המובילות לדלת הכניסה לדירה מס' 1 . "עִיסָא" דיבר גרמנית על בוריה . "עיסא" נמוך הקומה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה והיה האיש שהתייצב ללא מורא ופחד במו"מ מול האנס דיטריך גנשר כשאמר לו , "הכל או לא כלום" , והתכוון לשחרור מיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל או שכולנו נמות פה. בכל שלבי המו"מ החזיק בידו רימון רסס ללא פין המנוף. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המחבל לוטיף "עיסא" אפיף , וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), עוזרו של גנשר, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר בחצי פרופיל מרכיב משקפי שמש מסתיר את ד"ר ברונו מרק האיש החמישי בצוות המו"מ. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שמואל "מוּליק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004 : "זה היה יום מטורף ומזעזע מעשה הטרור הנפשע ורציחתם של מוני וויינברג ומשה רומנו ותפישת תשעה בני ערובה שלנו נודע באיחור של כחצי שעה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שישן בביתו. שרייבר הודיע על הרצח למנהל הכפר האולימפי ההמום וולטר טרוגר. אך זה היה כבר מאוחר. אני דיווחתי על המקרה באמצעות הטלפון הבינלאומי שעמד לרשותי לשגרירות ישראל בגרמניה שדיווחה לממשלה. המחבלים הציבו פעם אחר פעם אולטימטום חדש בעת המו"מ לפני ההוצאה להורג של החטופים. הם חזרו על תביעתם לשחרור מיידי של מאות מחבלים הכלואים בישראל , אחרת יוציאו להורג את תשעת בני הערובה שנותרו בחיים. "שניים כבר הרגנו", אמרו להאנס דיטריך גנשר, והוסיפו : "אין לנו כל בעיה לחסל את יתר התשעה, אחד אחרי השני".
טקסט תמונה : שעות אחה"צ של 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. אחת מהפגישות הרבות של צוות המו"מ הגרמני עם המחבל לוטיף "עיסא" אפיף ליד דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : עוזרו של האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ד"ר ברונו מֵרְק, ומפקד המחבלים 'עיסא' שדיבר גרמנית שוטפת והחזיק בעת המו"מ עם צוות המו"מ הגרמני רימון רסס בידו הימנית. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).
שמואל ללקין מוסיף : "האולטימטום הראשון פג בתשע בבוקר והשני באחת עשרה לפני הצהריים. אח"כ האריכו המחבלים את האולטימטום עוד כמה וכמה פעמים ודחו את הצעתו של מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר לשלם להם כופר כספי גדול. דרישתם הייתה ברורה. שחרור מיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל על פי העלונים שחולקו לרשויות הגרמניות, או כלום. כלום היה המוות. אנחנו דרשנו בינתיים מהוועד האולימפי הבינלאומי להפסיק לאלתר את התחרויות. אל הדרישה שלנו הצטרפו עוד מדינות. ובאמת אחה"צ באותו היום , הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג' על הפסקת המשחקים ל- 24 שעות ועריכת טקס זיכרון לשני הנרצחים באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצהריים. אז עוד לא תיארתי לעצמי כי טקס האזכרה יכלול גם את תשעת בני הערובה שנרצחו מאוחר יותר. בינתיים הגיע למינכן ראש המוסד צבי זמיר ואחד מאנשיו וויקטור כהן. נפגשתי עמו ודיווחתי לו את כל מה שאירע ואת ההתפתחויות. אני יודע שאח"כ הוא נפגש גם עם ד"ר ברונו מרק, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, ומנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, ומאוחר יותר גם עם ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים של גרמניה הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר".
צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד המצטיינים שלה שרגא מרחב שנשלח ע"י מערכת "מבט" ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכסות את ישיבת החירום של הממשלה הנוגעת למעשה הטרור הנפשע במינכן היה מצויד בנוסף למצלמת ה- BL גם במצלמת סטילס פרטית שלו (עיתונאי דוקומנטאריסט באופיו) והנציח את הגעתם של שר החינוך יגאל אלון ושר הביטחון משה דיין בדרכם לפגישה עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר.
טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר החינוך והתרבות יגאל אלון מגיע חמור סבר לישיבת הממשלה לאחר שנודע על גודל האסון בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב- 5 בספטמבר 1972. הוא אישר לשמואל ללקין לקרוא את הטקסט שהכין להשמיע באוזני כל העולם בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר הביטחון משה דיין הלום צער מגודל האובדן. המחבלים הפלסטיניים עקפו ללא קושי את סידורי האבטחה של הוועדה המארגנת הגרמנית בכפר האולימפי במינכן 1972, וגם את יכולת הסיכול ומנגנון ההרתעה של המוסד. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. ווילי דאומה (משמאל) יו"ר הוועדה מארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' תומך ב- אֶבְרִי בְּרָאְנְדֶג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בן ה- 84 (במרכז מרכיב משקפיים) בשעה ששניהם מגיעים לטקס האזכרה שנערך בבוקרו של יום רביעי (עשר בבוקר במינכן – אחת עשרה על פי שעון ירושלים) – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי לזכרם של אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים ערביים. נשיא IOC לא הסכים להפסיק את המשחקים ליממה בגלל הרצח הנפשע וטען בעקשנות להמשך המשחקים בטקסט נחרץ ו- מעורר שאט נפש : "…THE GAMES MUST GO ON", אמר, וטען כי הפסקתם תהיה בבחינת כניעה לטרור. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).
שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי כלהלן, ואומר : "…נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אברי בראנדג' לא שיער לעצמו עד להיכן תתפתח הטרגדיה .. הוחלט כבר על קיום טקס אזכרה באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 לאחר היוודע דבר הרצח של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו, בעוד תשעת בני הערובה יושבים כפותים בדירה מס' 1. רק לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר התבררו ממדי הטבח. ממשלת ישראל מצאה את עצמה בלתי מוכנה. פעולתו של "המוסד" הנודע לתפארת מדינת ישראל אם פעל בכלל הרי שלא הועיל הפעם. ראש הממשלה גולדה מאיר הציעה לקנצלר גרמניה ווילי בראנדט שיתוף פעולה צבאי בניסיון לחילוץ הספורטאים החטופים. שלטונות גרמניה הפדראלית סירבו בנימוס והודיעו כי משטרת בוואריה שולטת במצב. ממשלת ישראל סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים ולא אבתה בשום אופן לשחרר מחבלים כלואים בישראל. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הקשיח את המו"מ והודיע לנושאים ונותנים הגרמניים כי הם אינם מעונינים בשום הצעות כספיות אלא בשחרור 235 מחבריהם הנמצאים בבתי סוהר ישראליים. ממשלת ישראל סירבה…".
שמואל ללקין ממשיך בעדותו : "…בינתיים ירד הערב. משטרת מינכן החישה תגבורות לאזור. היה נדמה שעומד להתפתח עימות ירי בין משטרת מינכן שהתגלתה כחובבנית לבין המחבלים הנחושים. המחבלים דרשו להעמיד לרשותם מטוס שיטיס אותם עם בני הערובה לאחת מארצות ערב. בתשע בערב בערך נחתו שני הליקופטרים ברחבת הכפר האולימפי בתחילת רחוב קונולי. שני הליקופטרים נועדו להעביר בשתי קבוצות את תשעת החטופים ושמונת החוטפים שמנו יחדיו שבעה עשר אנשים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן, אולי 23 ק"מ. לאחר מכן נחת הליקופטר שלישי שנועד להטיס לשָם את אנשי צוות המו"מ בראשות האנס דיטריך גנשר, פרנץ יוזף שטראוס, ברונו מרק, ומנפרד שרייבר וגם את ראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן. המחבלים דרשו כי אוטובוס גדול יסיע אותם ואת תשעת בני הערובה מרחוב קונולי 31 לעבר מנחת המסוקים הארעי שהיה ממוקם בתחילת הרחוב ב- Connoly platz. כעבור שעה קלה ראיתי מחזה נורא. תשעת בני הערובה שלנו נראו מובלים ע"י המחבלים כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות לעבר האוטובוס שהיה אמור להביאם אל ההליקופטרים החונים, וראשיהם מושפלים. לעולם לא אשכח את פניו של עמיצור שפירא. הוא נראה מוכה ומדוכדך. כולם נראו מסכנים מאוד, אבודים, וחסרי ישע. ראו שהם חווים חוויה קשה ומשפילה מאוד. נפשית ופיזית. על פי הידוע לי דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין ויעקב שפרינגר הועלו על המסוק הראשון. עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, אנדריי שפיצר, מרק סלאבין, וקהת שור הועמסו על ההליקופטר השני…".
טקסט תמונה : שבת – 1 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי במינכן / מערב גרמניה. התמונה האופטימית צולמה ערב ריצת רבע הגמר ב-100 מ' משוכות לנשים באולימפיאדת מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמיצור שפירא (בן 40 בעת צילום התמונה), אסתר רוט – שחמורוב (בת 20 בעת צילום התמונה), ושמואל ללקין (בן 47 בעת צילום התמונה) מנהל המשלחת האולימפית הישראלית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המתאבק גָד צַבָּרִי ומאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי היו שני הספורטאים הישראליים היחידים שהצליחו להימלט ממלכודת הרצח שטוו שמונת המחבלים. טוביה סוקולסקי שימש מאמן לאומי ושלושת מרימי המשקלות שנרצחו היו חניכיו האישיים. הוא היה מאוד קרוב אליהם ובקריירה שלו כספורטאי אף התחרה נגדם. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בעוֹר שיניו ברגע האחרון מהדירה הראשונה שהפכה למלכודת מוות. הסיפור האישי שלו מדהים ומצמרר. הוא ראה את יוסף גוטפרוינד הענק שגובהו 1.95 מ' ומשקלו כ- 130 ק"ג מנסה לסגור בכוח את הדלת שנפרצה ממנה נשקף מראהו של מחבל לובש מסכה כשקנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ מגיח פנימה לעבר החדר. הוא שמע את יוסף גוטפרוינד גדל הגוף צועק, "מחבלים – לברוח". כך עשה. טוביה סוקולסקי ישן באותו חדר עם יוסף גוטפרוינד בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית קרוב לחלון הפונה למרפסת האחורית. טוביה סוקולסקי הוא ניצול שואה. הוא נולד ב- 29 במארס 1942 בגטו לבוב בפולין. משפחתו נספתה בשואה והוא שרד. ב- 1958 הפך הנער היהודי הצנום בן ה- 16 לאלוף הנוער של פולין בהרמת משקלות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג.
טקסט תמונה : 1958. זהו הנער טוביה סוקולסקי בן ה- 16 ניצול שואה באליפות הלאומית של פולין בהרמת משקולות בווארשה ב- 1958. הנער היהודי הצנום הפך לאלוף פולין בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 1959 עלה לישראל ובנה בקריית חיים את ביתו. לטוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי הייתה קריירה ספורטיבית מזהירה. הוא הפך ב- 1962 לשיאן העולם עד גיל 20, וזכה תשע פעמים ברציפות באליפות ישראל בהרמת משקלות בקבוצת המשקל עד 56 ק"ג, בשנים 1968- 1959. הוא היה מאמן הפועל קריית חיים ונחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום. אחד מחניכיו בעת ההיא היה זאב פרידמן ז"ל.
טקסט תמונה : קיץ 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי בן 23 מתאמן לקראת תחרויות הרמת המשקולות במשחקי המכבייה ה- 7 שנערכה ב- 1965 בתל אביב. הוא היה איש חזק במידה יוצאת דופן בידיו וגופו אך גם ברגליו השריריות. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 1971 בהיותו בן 29 נחשב טוביה סוקולסקי למדריך והמאמן מספר אחת בארץ בענף הספורט השְרִירָנִי והכוחני הזה. באופן טבעי מונה ע"י ההתאחדות לספורט בראשותו של שמוליק ללקין למאמן הראשי של נבחרת המשקולות של מדינת ישראל המתכוננת למשחקי אולימפיאדת מינכן 1972. טוביה סוקולסקי היה לא רק מאמן. הוא היה מנהיג ספורט בעל ידע עצום שחניכיו האמינו לו בעיניים עצומות. הוא זימן מייד לנבחרת הלאומית את אלופי ישראל יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר שעברו את מחסום הקריטריונים. שלושתם נרצחו באולימפיאדת מינכן 1972.
טוביה סוקולסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "זה היה לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. השתכנו בחמש דירות דופלקס זו ליד זו בקומת הקרקע של הבניין ברחוב קונולי 31. המחבלים ניסו לפרוץ לדירת הקוטג' שלנו, דירה מס' 1, בה השתכנו חמשת המאמנים ושני השופטים שמנתה ביחד שבעה דיירים . הם הגיעו מהמד- רחוב אליו פונות דלתות דירות מס' 2, 3, 4, ו- 5. הם פתחו את הדלת הכחולה מרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות שהובילו הישר לדלת הכניסה לדירה מס' 1 שלנו. אני גרתי בחדר התחתון יחד עם השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד. בדירה מס' 1 גרו גם אנדריי שפיצר מאמן הסייפים, קהת שור מאמן הקלעים, מוני ווינברג מאמן המתאבקים, עמיצור שפירא מאמנה של אסתר שחמורוב, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף היה הראשון שניסה לחסום את שמונת המחבלים החמושים מארגון "ספטמבר השחור". הוא היה איש גבוה 1.95 מ' ששקל אולי 130 ק"ג ודי הצליח לחסום את הדלת לחדר שלנו. ראיתי מחבל עוטה מסכה כשהוא מחזיק ברובה קלאצ'ניקוב ומנסה לפרוץ פנימה. יוסף גוטפרוינד צעק בקול רם : "…מחבלים, תברחו, תברחו…!". הבנתי שאני צריך להימלט. ניסיתי לברוח דרך מין חלון – דלת כזה המאפשר לצאת למרפסת התחתונה של הדירה והיה נעול בלילה. הבריח של חלון – דלת הזאת לא נפתח לי. הייתי חזק ומשכתי אותו בכוח ופשוט עקרתי אותו ממקומו. נמלטתי למרפסת ורצתי ממנה לדשא הגינה שהיה מאחורי בית הדירות שלנו. המחבלים ירו עלי שני צרורות אך לא פגעו בי".
טוביה סוקולסקי ממשיך להעיד בפניי : "רצתי לבניינים ממול כי רציתי להזעיק עזרה . ראיתי אור באחד החדרים. היו שם אתלטים שחורים. הם ראו אותי ונבהלו ופשוט ברחו ממני. אח"כ פגשתי איש ביטחון גרמני וסיפרתי לו מה קרה. איש הביטחון הגרמני לקח אותי לדירה של מאמנים קוריאניים ששיחקו קלפים. זה היה בסביבות חמש בבוקר. הייתי שם עד שמונה בבוקר. אח"כ חקרה אותי המשטרה הגרמנית. הייתי מבוהל נורא ומבולבל. נלקחתי עם כל שאר הישראליים לבניין של הנהלת הכפר האולימפי. בלילה ראיתי ממרחק אולי של כחמישים מטר את החֶבְרֶה שלנו תשעת החטופים מובלים קשורים ע"י המחבלים כשראשיהם שמוטים מטה לאוטובוס שאמור להסיע אותם לשני ההליקופטרים. זה היה מחזה עגום. אני זוכר שהשתוללתי וצרחתי. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל הזריק לי זריקות ארגעה. לקחתי את זה מאוד קשה. עד היום קשה לי נורא. אני נשארתי בחיים והחניכים שלי נרצחו. זה מראש לא היה מאבק שווה כוחות. היינו כולנו מרימי המשקולות בעלי כוח ואנשים חזקים מאוד פיזית אך ידינו היו ריקות והם היו מזוינים בקלאצ'ניקובים ורימונים".
טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. זיכרון אחרון. התמונה האופטימית הזאת צולמה 48 שעות לפני הרצח. טוביה סוקולסקי מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות (מימין) נראה כאן עם חניכיו יוסף רומנו ז"ל, דוד ברגר ז"ל, וזאב פרידמן ז"ל במתקן האימונים בקומפלקס האולימפי במינכן. משמאל, זהו האמריקני טוֹמִי קוֹנוֹ (Tamio "Tommy" Kono) שהיה אלוף אולימפיאדת הלסינקי בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד67.5 ק"ג ושימש בעת ההיא מאמן נבחרת הרמת המשקולות של מערב גרמניה במשחקי מינכן 72' . (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המתאבק גד צברי נולד ב- 30 בינואר 1944 למשפחה תימנית בשכונת התקווה. החל להתאמן בהיאבקות ב- 1958 כשהיה ילד בן 14. כמו כל ילד בשכונה חיפש את העניין הספורטיבי שלוֹ במגרש הכדורגל אך חיש מהר עשה תפנית ופנה למקצוע ההיאבקות. גובהו 1.64 מ' ומשקלו 52 ק"ג. תימני צנום אך בעל כושר גופני מצוין שהתחרה תמיד בקבוצות המשקל הנמוכות. גד צברי זוכר, "המשקל שלי היה 52 ק"ג אך הייתי מסוגל להתמודד גם בקבוצת משקל של 57 ק"ג ומידת הצורך בקבוצת משקל של 48 ק"ג". גד צברי היה עשר שנים אלוף ישראל בהיאבקות. הוא קנה את כרטיס ההשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' בתחרות אליפות העולם בהיאבקות שנערכה בבולגריה שנה קודם לכן. קריטריון ההשתתפות הישראלית במקצוע ההיאבקות היה דירוג מינימום במקום ה- 12 בכל קבוצת משקל באליפות העולם. מדד ההעפלה לאולימפיאדה נקבע ע"י מנכ"ל התאחדות הספורט שמואל ללקין. גד צברי מצא את עצמו מדורג במקום ה- 8 בקבוצת המשקל שלו. השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' אם כן הובטחה. גד צברי שולל מכל וכול את ההשערה כי מאמן ההיאבקות מוני וויינברג הוביל את המחבלים לדירה מס' 3 (ולא לדירה מס' 2) בהנחה שאנשי האתלטיקה הכבדה שנחשבו לספורטאים חזקים מבחינה גופנית יוכלו להשיב מלחמה שערה ויהיו מסוגלים לגבור בידיים ריקות בשעת הצורך על המחבלים המזוינים בקלאצ'ניקובים. "גם ה- Super man מוחמד עלי לא היה יכול לגבור באגרופיו על אויב שמחזיק בידיו נשק כה קטלני", הוא נזכר בכעס מַר בעת השיחות עמי. גד צברי נותר נסער והמום גם היום בחלוף 37 שנה מאז הרצח.
טקסט תמונה : שנת 1971. אליפות העולם בהיאבקות בבולגריה. המתאבק גד צברי (למעלה) מכניע יריב ישראלי על המזרן ומבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות גד צברי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גד צברי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2008 : "בגיל 28 הגעתי לשיא יכולתי הספורטיבית בהיאבקות. ההשתתפות באולימפיאדה הייתה משאת נפשי. מוני וויינברג היה מאמן ההיאבקות של הנבחרת הלאומית אך הוא לא היה המאמן האישי שלי. הייתי המאמן של עצמי. לא אהבתי אותו והיחסים המקצועיים בינינו היו מתוחים. באולימפיאדת מינכן 72' הייתי איש בודד שייצג את עצמו ואת מדינת ישראל בזירת ההיאבקות. השינה שלי קלה. אני לא יודע לישון עמוק. בארבע וחצי בבוקר של ה- 5 בספטמבר 1972 שמעתי קול פיצוץ. לא ייחסתי לכך חשיבות יתירה. ישנתי בקומה השנייה של דירה מס' 3, דירה דו מפלסית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יחד עם דוד ברגר. ממולנו בקומת המפלס העליון בדירה מס' 3 נמו את שנתם מרק סלאבין ואליעזר חלפין. למטה בקומה התחתונה התגוררו זאב פרידמן ויוסף רומנו. כעבור 20 דקות מהפיצוץ אני קם מהמיטה וניצב בפני אחד המחבלים חובש כובע לבן גדול ומצויד ברובה קלאצ'ניקוב שחדר לכניסה שלנו ולכד כבר את מרק סלאבין ואליעזר חלפין. המחבל הורה למרק סלאבין ואליעזר חלפין להיצמד אלי ולדוד ברגר ליד המדרגות הלולייניות בחדר. אני בטוח שאילו היה דוד ברגר יודע שמדובר במחבל חמוש היה קופץ מהחלון ובורח. לא היה לנו מושג בתחילה מה קורה. המחבל החמוש שלכד אותנו חבש מין כובע רחב לבן. אני חושב שזהו אותו המחבל שניהל מאוחר יותר את המו"מ עם שר הפנים הגרמני האנס דיטריך גנשר ושר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק".
גד צברי מוסיף בעת שיחותיי עמו כלהלן : "זמן מה אח"כ פקד עלינו המחבל החמוש לרדת מהמדרגות הלולייניות לקומה הראשונה ולהצטרף אל זאב פרידמן ויוסף רומנו. כולם היו לבושים במכנסי ספורט וגופיות. אלה היו הפיז'מות שלנו. אני הייתי לבוש רק במכנסיים קצרים. חצי גוף עירום. מתחת למדרגות ראיתי את יוסף רומנו וזאב פרידמן, ואת מוני וויינברג פצוע בסנטרו ודם ניגר מפניו. הוא היה עטוף במטפחת. שלושתם היו לכודים ע"י מחבלים נוספים. מבלי ששאלתי מוני וויינברג אמר, "ירו בי כדור", ולא יסף. לא הבנתי כיצד הגיע מוני וויינברג לדירה שלנו הרי הוא התגורר בדירה מס' 1. רצו לי מחשבות בראש. מה עושה מאמן ההיאבקות הלאומי בדירה מס' 3 שלנו ומדוע המחבלים פסחו על הכניסה לדירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת הכחולה מאשר אנחנו. הבנתי כבר שכולנו בסכנת מוות. ניצבנו בזוגות כשאנו שבויים בידי ארבעה מחבלים חמושים. אז עוד לא ידעתי שבפעולת הטרור הזאת השתתפו שמונה מחבלים חמושים. כמובן שברגעים כאלה רצות המחשבות במהירות עצומה. אתה חושב איך להינצל ומהרהר היכן אנשי הביטחון הישראלי שהיו אמורים להגן עלינו. הרי עמדנו חשופים לחלוטין ללא נשק אפילו בלי אקדח מול רוצחים עם רובי קלאצ'ניקוב".
גד צברי ממשיך לשחזר בעת שיחות התחקיר עמי : "המחבלים שאלו אותנו היכן נמצאים עוד ספורטאים ישראליים ואז מרים המשקלות דוד ברגר הציע להסתער על המחבלים . אני זוכר בבירור שהוא אמר, "חברה בואו נסתער עליהם הרי אין לנו מה להפסיד". אני חושב שמישהו מהמחבלים הבין עברית ולקח ברצינות את ההצעה של דוד ברגר. לי הם תקעו את קנה הקלאצ'ניקוב במותניים כדי להראות שכוונותיהם רציניות. הם נמנעו בשלב זה מעימות והחליטו להעביר אותנו לדירה הראשונה. היינו שבויים חסרי כל הגנה והמומים מול מחבלים – טרוריסטים חמושים. אני ירדתי הראשון והובלתי את הקבוצה השבויה שצעדה מאחור בעקבותיי. יוסף רומנו דידה על קביים. בדרך לדלת הכחולה המרכזית במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 הבחנתי במחבל חמוש חמישי ממתין לנו ומורה לי ללכת לדירה מס' 1. אני חושב שהשעה הייתה כבר חמש בבוקר. אז גמלה בלבי לפתע ההחלטה לברוח. הימרתי על חיי. נצמדתי לגוף המחבל הסטתי את קנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ ופתחתי בריצת זִיג – זַג בכיוון ההפוך. המחבל ירה עלי כמה צרורות אך לא פגע. רצתי כמטורף בין העמודים בדרך לחניון התת קרקעי. הגעתי לגדר שהקיפה את הכפר האולימפי קפצתי מעליה ונכנסתי לחדר מואר. זה היה המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. סיפרתי להם במילים ספורות באנגלית מה קרה והם תפשו מייד שמדובר בטרגדיה נוראה וסקופ עולמי. האמריקנים הזמינו מייד משטרה. המשטרה הגרמנית הציבה לידי אישה מבוגרת שדיברה גרמנית ועברית. תיחקרו אותי כחמש שעות. באחת עשרה לפני הצהריים הגעתי אל שמואל ללקין ראש המשלחת. הוא היה עסוק באותה העת בשיחת טלפון עם שר החינוך והתרבות יגאל אלון וסיפר לו מה קורה ברגעים אלה בכפר באולימפי. כולם כבר ידעו שמוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו ע"י המחבלים. הוא חשב שאני כנראה בין השבויים שהוחזקו כבני ערובה. כשראה אותי הוא פשוט נדהם. הוא פלט בהפתעה לטלפון, "הוֹ, אני חושב שהם השתחררו". זה כמובן לא היה נכון. סיפרתי לשמואל ללקין את סיפור ההימלטות והבריחה שלי. אמרתי לו שלפי דעתי מוני וויינברג נרצח כנראה בחמש בבוקר לצורך הרתעה. את יוסף רומנו הם רצחו על פי הערכתי מפני שנעזר בהליכתו בקביים בגלל קרע במניסקוס שהיה לוֹ והפריע להם במסורבלות ובמוגבלות הגופנית שלוֹ. הם ראו בו גורם מפריע בעימות שנכון להם עם כוחות הביטחון הגרמניים. דיווחתי למר שמואל ללקין שאני יודע שהאנס דיטריך גנשר ראה את גופותיהם של מוני וויינברג ויוסף רומנו בעת ניהול המו"מ עם המחבלים לשחרור תשעת בני הערובה".
גד צברי ניצול התופת של אולימפיאדת מינכן 1972 פרש מייד מההיאבקות. הוא היה שרוי בטראומה קשה ביותר. מאוחר יותר הפך למאמן היאבקות של בני נוער וקבוצות נכים. גד צברי בן 72 היום הוא יינן ובעל מסעדה ברחוב ההגנה בשכונת התקווה.
סוף הפוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : המידע בפוסט מס' 1068 מתבסס גם על פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'.
הערה 2 : ראה המשך בפוסט מס' 1069. ראה פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" אשר הועלה לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
[1] הערה : הכוונה למערב גרמניה. ב- 1972 הייתה גרמניה מחולקת לשתי מדינות מערב גרמניה ומזרח גרמניה, זכר לעידן מלחמת העולם ה- 2. הן התאחדו שוב ב- 1990 לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה ונפילת חומת ברלין.
[2] הצגת התיאטרון "כנר על הגג" במינכן נקראה "אנטבקה" על שם העיירה היהודית במזרח אירופה המתוארת בסיפוריו של הסופר שלום עליכם.
[3] הערה : אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו במקום אחר במגורי הנשים בכפר האולימפי רחב הידיים.
[4] הכוונה לרובה אוויר אולימפי בעל תחמושת כדורים של קוטר 2.2 מ"מ.
[5] הונגריה ידועה כמדינת ספורט שהעמידה דורות של אלופים ואלופות אולימפיים רבים במקצוע הסייף.
[6] מוחמד "עיסא" איסאפאדי מאסלחה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה ודיבר גרמנית היטב.
סוף הפוסט מס' 1068 הועלה לאוויר ביום חמישי – 24 במארס 2022.
פוסט מס' 826. תזכורת 2. חלק ב'. ראה המשך בפוסט מס' 1069. פוסט מס' 827 תזכורת 3. חלק ג'. "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". פוסט מס' 827 הועלה לאוויר בשעתו ב- 6 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמען שמואל ללקין ז"ל ראש משלחת הספורטאים הישראלים לאולימפיאדת מינכן 1972..
תגובות
פוסט מס' 1068. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת, אֲפֵלָה, וקוֹדֶרֶת. אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ב-5 בספטמבר 1972 ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור".. עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000. פוסט מס' 1068 (רשימה 2) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) שמת לפני חמישה ימים בגיל 95. פוסט מס' 1068 דן בתקופת ה-אוֹפֶל ההיא של אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דגל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת – 26 באוגוסט 1972. הספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר לשאת את דגל משלחת ישראל שנתיים אח"כ גם בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7 שנערכו בסוף חודש אוגוסט וראשית ספטמבר של שנת 1974 בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שם. פוסט מס' 1068. הועלה לאוויר ביום חמישי-24 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>