פוסט מס' 1069. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת ו-מַרָה, אֲפֵלָה, וקודרת. אולימפיאדת הרֶצַח והדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור" ב- 5 בספטמבר 1972. עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000. מס' 1069 (רשימה 3) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) ש-מֵת לפני שישה ימים בגיל 95. גם פוסט מס' 1069 דן בתקופת ה-אוֹפֶל ההיא של אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דגל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת – 26 באוגוסט 1972. הספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר בחלוף שנתיים לשאת את דגל משלחת ישראל שוב גם בטֶקֶס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7 שנערכו בסוף חודש אוגוסט וראשית ספטמבר של שנת 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שָם. פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
"פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי-25 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1069. רשימה 3. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת ו-מַרָה, אֲפֵלָה, וקוֹדֶרֶת. אולימפיאדת הרֶצַח והדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור" ב-5 בספטמבר 1972. עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו כמעט 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן ב-5 בספטמבר 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון (בן 81, היום), אלכס גלעדי (בן 79, היום), נסים קיוויתי (בן 95, היום) שלושתם יבד"ל, ושמואל ללקין ז"ל (2020 – 1926) מי ששימש אז לפני 50 שנים בתפקיד ראש משלחת הספורטאים והספורטאיות שלנו לאולימפיאדת מינכן 1972 (האולימפיאדה ה-20 במניין הזמן החדש). המידע שמופיע ב-פוסט מס' 1069 מבוסס בחלקו על האינפורמציה שנמסרה לקוראים ב-פוסט מס' 827. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי. פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי-25 במארס 2022.
הערה שלי : אשתדל לייחד בין היתר גם את פוסטים מס' 1067 + 1068 + 1069 + 1070 לזכרו של הקלע האולימפי הוותיק של מדינת ישראל הנרי הרשקוביץ' ז"ל ניצול אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, שמת לפני שישה ימים בשבת / 19 במארס 2022 בגיל 95. שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עם הנרי הרשקוביץ בשנים 2003 ו- 2004 אודות אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 התנהלו תמיד בחנות השעונים שלו שהייתה ממוקמת אז בתחילת רחוב בן יהודה מס' 5 בתל אביב. הנרי הרשקוביץ ז"ל היה אדם כֵּן, ספורטאי עֲנָיו וצנוע, אזרח נאמן, שקול, אמין ומהימן, ו-מדויק בניסוחיו ובתיאוריו, וצלף ורב אמן בספורט הקליעה ברובה אולימפי. הוא שימש לי לעזר רב במחקר וכתיבת הספר עב הכרס, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972".
זווית צילום ראשונה. טקסט תמונה (1) : האצטדיון האולימפי ב-מינכן / גרמניה. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. זהו טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יוֹבֵל שנים. רגע היסטורי. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל (בן 45 בתיעוד הנ"ל) נושא את דגל משלחת ישראל בטקס מצעד המשלחות האולימפיות על אדמת גרמניה. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואל "מוליק" ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זווית צילום שנייה. טקסט תמונה (2) : האצטדיון האולימפי ב-מינכן / גרמניה. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. רגע היסטורי. הקלע האולימפי הנרי הרשקוביץ (אז, בן 45) נושא את דֶגֶל משלחת ישראל על אדמת גרמניה. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל בטקס מצעד המשלחות האולימפיות. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואל "מוליק" ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סיפורה של תקופה אפלה וקודרת. אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור". עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000.
פוסט מס' 1069 (רשימה 3) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) שמת לפני שישה ימים בגיל 95. גם פוסט מס' 1068 דן בתקופת ה-אוֹפֶל ההיא של אירועי אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972, בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור" וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דֶגֶל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת-26 באוגוסט 1972. אנוכי חייב להוסיף ולציין שהספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר בחלוף שנתיים לשאת את דגל משלחת ישראל שוב גם בטֶקֶס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7 שנערך ב-1 בספטמבר של שנת 1974 באצטדיון "אריהאמר" בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שָם אז ב-טהראן כ-עיתונאי ו-שדר בקבוצת השידור ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי-25 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1069. תזכורת 3. חלק ג'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי שלושתם יבד"ל, ולמען זכרו של שמואל ללקין ז"ל מנהל משלחות ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ומשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן ב- 1974.
ראה גם את הפוסט הקודם מס' 1067. פוסט מס' 825 (תזכורת 2 חלק ב'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו כמעט 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבל"א), ושמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 827. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. פוסט מס' 827 הועלה לאוויר בזמנו לפני שלוש שנים ביום חמישי-5 בספטמבר 2019.
אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל ז"ל, ו-קרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12.
היסטוריה :
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וורדינה ארז, השַדָּר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה השדר הראשי של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דבר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה כללית : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title אחד משותף ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים- מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי ארצה מפגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה בסידני בראשות קבוצת SOBO האוסטרלית לקראת שידורי הטלוויזיה הישירים של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה האולימפית הנפלאה ההיא של קבוצת SOBO האוסטרלית, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי אז בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) יתפרשו על פני יותר מ-23 שנים ויכללו בתוכם יותר מ-130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים בגודל של A4.
——————————————————————————————————
פוסט 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. ראה גם מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
——————————————————————————————————
אולימפיאדת הרֶצַח והדַמִים שֶל מינכן 1972 בה נקטלו ונרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 11 ספורטאים ישראליים על אדמה גרמנית, ע"י 8 מרצחי ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור".
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור ההוא בראשות היו"ר נחמן שי ההוא ובגיבוי מליאת רשות השידור ההיא. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה מספטמבר / אוקטובר 2001 עד מארס /אפריל 2002. בתום חצי שנה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן וזאת על פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה דאז אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : ובכן, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו הרם ורב האחריות בשם יוסף בר-אל. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן ב-2002, ואליהם התחנף.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ושמואל ללקין (בן 93 וחצי, היום) מנהל משלחת ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827 (תזכורת 3. חלק ג'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי שלושתם יבד"ל, ולמען שמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 827 (תזכורת 3. חלק ג'). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. פוסט מס' 827 הועלה לראשונה לאוויר בזמנו ביום שישי-6 בספטמבר 2019.
אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל, וקרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12.
היסטוריה :
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וורדינה ארז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה השַדָּר הראשי והמוביל של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. מחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. הועלה לראשונה בשעתו לאוויר ב- 6 בספטמבר 2019.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אולימפיאדת הדמים-מינכן 1972.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 18 שנים בין 1998 ל- 2016. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמענו וזכרו של שמואל ללקין ז"ל מי שכיהן בתפקיד ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972.
פוסט מס' 1069. מחקר וכתיבת פוסט 1069 נשען במידה רבה על מחקר וכתיבת פוסט 827. תזכורת 3. חלק ג'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ושמואל "מוליק" ללקין ז"ל מנהל המשלחת של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
פוסט מס' 1069. פוסו מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 47 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ושמואל "מוליק" ללקין ז"ל. פוסט מס' 827 (תזכורת 3. חלק ג'). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. פוסט מס' 827 הועלה בשעתו לאוויר ביום שבת-7 בספטמבר 2019.
אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל, וקרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12.
היסטוריה :
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי עיתונאי "ידיעות אחרונות" ועובד Free lancer בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה שַדָּר הטלוויזיה הראשי והמוביל של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים Free lancer אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. מחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827 תזכורת 3 חלק ג', הועלה לאוויר ב- 7 בספטמבר 2019.
—————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 1069 מתבסס גם על מידע שפרסמתי ב-פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג' – הועלה בשעתו לאוויר ב- 7 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1069.
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מחקר וכתיבת פוסט מס' 1069 על ידי מתבססים גם על מידע המתפרסם ב-פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 14 שנים בין 1998 ל- 2012. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי שלושתם יבד"ל, ולמען שמואל "מוליק" ללקין ז"ל ראש משלחת הספורטאים לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק (כפי שנכתב בתנ"ך בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17).
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי בקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 14 שנים בין השנים 1998 ל- 2012.
אולימפיאדת הדָמִים הארורה של מינכן 1972. ציווי אלוהי לעם ישראל לדורותיו : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
נפגשתי עם ראש המשלחת האולימפית הישראלית למשחקים האולימפיים של מינכן 1972 שמואל ללקין ז"ל עשרות פעמים – כדי לחקור, לתעד, ולכתוב את הספר עב הכרס, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". שמואל ללקין ראש המשלחת זוכר ומוסיף בשיחות התחקיר עמי (ב- 2005), את הטקסט הבא, כלהלן : "…אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת "לופטהאנזה" מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר. המטוס הזה היה פיתיון ו-הטעייה. על פי אינפורמציית המחקר המקיף, היסודי, והארוך שערכתי עם הגורמים הגרמניים השונים שהיו מעורבים במשך שנים בפרשת הרצח הנורא ההוא, אני יודע על פי עדותם של גורמים ומקורות מידע גרמניים שונים, אנוכי מבין שכוחות הביטחון הגרמניים, בסופו של דבר כלל לא התכוונו כלל להיענות לדרישת הטרוריסטים הערביים של ארגון "ספטמבר השחור" להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה במטוס ה-"בואינג" ההוא אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה, אלא ביקשו גם באמצעות טכסיס הבלוף ההוא למשוך זמן, ובתומו ל-חסל את קבוצת הטרוריסטים של ארגון "ספטמבר השחור" במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים הגרמניים שנשאו בקרבם את החוטפים והחטופים יחדיו לבין מטוס "לופטהאנזה" הגדול שהמתין בשדה התעופה הצבאי ההוא של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Furstenfeldbruck). שמואל ללקין ממשיך בעדותו ואומר לי, כלהלן : "…בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שָם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו"מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס…".
בעת המחקר שערכתי, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו"מ הגרמנית לאפשר ל- "עיסא" וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72' נותרו מעורפלים ולא מפוענחים עד הסוף.
טקסט תמונה : עשר וחצי בערב של אותו יום שלישי הארור ההוא – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell הגרמני השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי במינכן לעבר שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ מהכפר האולימפי עם צוות המו"מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד"ר ברונו מרק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר. במסוק ה- Bell הגרמני השלישי הזה הנראה בתמונה הנ"ל, נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן. שני מסוקי ה-Bell הגרמניים שנשאו בתוכם את שמונת המחבלים החוטפים ואת תשעת הספורטאים החטופים הישראליים המריאו ל-"פירסטנפלדברוק" שתי דקות קודם לכן יצאו מקו הראייה ונעלמו בחשכת הליל, ו-רק אז נחת ברחבת קונולי – פלץ המסוק השלישי. המחבלים החוטפים לא ידעו אודותיו אודות המסוק ה- 3, דבר. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת, והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בערך ב-עֶשֶֹר בערב (22.00) נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו"מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק", בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה עדיין חגים באוויר. כל אנשי ההליקופטר השלישי עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק" ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק". ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ועוזרו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת '"לופטהאנזה" שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר לשניהם שהונו אותם וטמנו להם מלכודת. מטוס '"לופטהאנזה" היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם .
ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בהודעה רשמית, כלהלן : "כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום". רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים" [1]. 
טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ ZUMGEDENKEN” (לזִכרם) את גודל האסון הנורא. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. מימין בשורה התחתונה תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' קטע את ההצלחה המדהימה של האצנית אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. האצנית אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : "…דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72' ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח"כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת "כנר על הגג" בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. התיאטרון העירוני של מינכן . יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. עוזרו של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיוןֶ יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד גבה הקומה (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין אז בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין. בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה "מוני" וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האצנית אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…הביקור בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל…".
טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" על כתפיהם . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אסתר רוט – שחמורוב שבה ו-מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2005, ואומרת כלהלן : "…כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ -150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע"י קבוצת מחבלים ערבית. הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר…".
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 72'. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח. סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואת אסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן, זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), ראשו של יוסף גוטפרוינד גבה הקונה (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט-שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.
בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס' 2 בכפר האולימפי- . הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו"ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס' 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס' 2 העתיקה ו-שכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה מס 2 כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד"ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס' 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ במינכן 72'. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה"צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר. בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.
טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך האולימפי הישראלי ד"ר שאול לדני מסיים באצטדיון האולימפי במינכן 72' את תחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השתלטות 8 המחבלים בראשות עיסא אפיף מארגון "ספטמבר השחור" עם שחר של יום שלישי-5 בספטמבר 1972 על דירות מספרי 1 ו-3 של הספורטאים האולימפיים הישראליים שנמו את שנתם, נעשתה ללא כל קושי. חמש הדירות של הספורטאים הישראליים (גברים) היו ממוקמות ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי במינכן 72' על קו הקרקע נטולות כל שמירה וללא אבטחה ולוּ מינימאלית, לא של משטרת מינכן וגם לא של אנשי המוסד והשב"כ שלנו שכלל לא היו נוכחים אז במקום ה-התרחשות הנוראה. שמונת המחבלים וויתרו ו-פסחו משום מה על דירות מס' 2, 4, ו-5 של הספורטאים הישראליים, ולא פלשו אליהן. דירותיהן של הספורטאיות הישראליות היו ממוקמות בנפרד בכפר האולימפי לא רחוק ממגורי הגברים.
בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס' 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס' 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס' 3 לדירה מס' 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה, ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס' 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כ- מטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס' 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ'ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס' 2 נאספו ע"י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס' 1 ומס' 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם, אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס' 3 תישאר כנראה עלומה לנצח . ההלך ד"ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו "ההליכה לאולימפיאדה" את זיכרונו המצמרר, כלהלן : "…כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס' 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע"י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס' 2 (על אברהם מלמד הדייר המתפלח לדירה מס' 2 לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס' 2…".
מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס' 3 והובילו אותם לדירה מס' 1 מבלי שששת דיירי דירה מס' 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : "…בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה…". ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- "פירסטנפלדברוק" ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- "פירסטנפלדברוק". שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים. ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדה. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה ידיעה דרמטית ו- סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, "ALL ISRAELI HOSTAGES HAVE BEEN FREED". הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין בדירה מס' 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה".
בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה. בינתיים גברו השמועות והתעצמו. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום. הוא לא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה.
קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, "אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום. הם בריאים ושלמים". משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה"ב ואמר למגיש המפורסם ג'ים מקאיי (Jim Mckay) : "המבצע הצבאי הגרמני ב- "פירסטנפלדברוק" צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח".
ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות "רויטרס" (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם על שחרור תשעת בני הערובה הקרב ב- "פירסטנפלדברוק" קרב האש בין כוחות משטרת מינכן לבין המחבלים היה בעיצומו וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של "קול ישראל" במערב גרמניה, נחמיה בן-אברהם ב- IBC מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון בברלין, וישעיהו פורת שליח "מעריב" ורדיו גלי צה"ל שהיה אף הוא במינכן הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, "הארץ", "על המשמר", "דבר", ו- "Jerusalem Post" סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם להפצה בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.
טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972 . כותרת ראשית בעיתון "דָבָר", "בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן". (באדיבות בית אריאלה – ארכיון העיתון "דָבָר").
טקסט מסמך : יום רביעי – 6בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כותרת ראשית בעיתון "על המשמר" של מפלגת מפ"ם (צבועות לעד באדום), "שוחררו 9 בני הערובה". (באדיבות "בית אריאלה" – ארכיון העיתון "על המשמר". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. Jerusalem Post. כותרת בעיתון בשפה האנגלית של ישראל : " All hostages safe after airport battle ". (באדיבות העיתון ג'רוזלם פוסט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 כותרת בעיתון "הארץ" על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון "הארץ" למינכן, "הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו, 2 נפצעו". (באדיבות עיתון "הארץ" ובית אריאלה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי כל תשעת בני הערובה בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות .
זאב פרידמן ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
דוד ברגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
אליעזר חלפין ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
יעקב שפרינגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.
חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי.
עמיצור שפירא ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
אנדרה שפיצר ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
קהת שור ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
יוסף גוטפרוינד ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.
מרק סלאבין ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (התמונות באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).
המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן בפירסטנפלדברוק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר . שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.
[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.
טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (צילום סוכנויות).
טקסט תמונה : המחבל ג'אמל אל גאשי נותר בחיים במינכן 72' המוסד לא הגיע אליו. (צילום סוכנויות).
טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד. (צילום – סוכנויות).
השדר גדעון הוֹד (בן 87, היום) שהיה חבר במשלחת רדיו "קול ישראל" לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן אברהם זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "…במינכן היה לרדיו "קול ישראל" אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- "בישולים" ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה "אוהר" כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות "יומן האולימפיאדה" ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב'. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה "כנר על הגג" והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן . היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, "רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים". "מאיפה אתה יודע", שאלתי אותו. "מירושלים התקשרו" ענה לי בבהילות . לא חשבתי הרבה , וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה , תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק "איציק" אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו…".
טקסט תמונה : קיץ 1972. זהו שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד. אחד משדרני הרדיו המוצלחים והמוכשרים ביותר בתחום בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי את הטקסט הזה : "…אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72' לשידור ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה "פירסטנפלדברוק" אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו…".
משה "מוני" וויינברג ז"ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.
יוסף רומנו ז"ל הנרצח השני בכפר האולימפי.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביע – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72' . שדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל (2020 – 1936) זוכר כפי שהסביר לי בשיחות התחקיר שלי עמו : "…אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס ( Konrad Ahlers ) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב' גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו". כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, "…איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר…".
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס. הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון. צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה. ד"ר בְּרוּנוֹ מֶרְק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה. (באדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מפקד משטרת מינכן ד"ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.
על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד הָאֵבֶל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5 ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע.
על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (ב-ז'אקט בהיר) נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- "פירסטנפלדברוק". מאחוריו מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק מנהל שיחת חרש עם שני אנשים לא מזוהים), ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).
כישלון מבצע החילוץ של משטרת מינכן היה עלוב ו-קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת. הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק" התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עִיסָא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.
ראש המוסד צְבִי זָמִיר (בן 97, היום) זוכר בעת שיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ ב- 2012, כלהלן: "…כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים . פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, "…כולם נרצחו גולדה, אף אחד לא נותר בחיים…". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר…". את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"ך "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.
טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972. זהו שדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ מ- מינכן. המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא , אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם . (בסיוע DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה :
לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : "זכור את אשר עשה לך עמלק !" (ספר דברים פסוק י"ז, וכן, "אל נקמות, אל נקמות הופיע !" (ספר תהילים פרק צ"ד פסוק א').
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ על כל יושביו. (בסיוע DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב' בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב' בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם . באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- "פירסטנפלדברוק". משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לא לראות את המתים . שמואל ללקין ראש המשלחת מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "…לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת במשלחת. יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו"ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו לאלתר. "שמואל ללקין הוא "השֶף דֶה- מִיסְיוֹן" של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), ו-הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם", אמר ליצחק אופק…".
80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצוהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- "הירואיקה" של בטהובן נשא ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, "אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן", וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.
נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד"ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : "גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם , עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך".
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל המשלחת האולימפית מר שמואל "מוליק" ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורג האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זיהוי הנוכחים בתמונה : נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann) . מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר . משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה , נשיא IOC אברי בראנדג' בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג'. אברי בראנדג' צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' למרות הרצח המתועב והנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען שההצגה האולימפית במינכן 72' חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games must go on“, אמר למקורביו. לא ייאמן אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו"ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות).
טקסט תמונה : השעה אחת עשרה בבוקר (11.00) של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה "מוני" וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. "אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים". בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י"א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.
ראש המשלחת הישראלית במינכן 1972 שמואל "מוליק" ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : "דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72' הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים". שמואל ללקין המשיך ואמר, "אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר כמי כלהלן : "הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים".
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח, נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72'. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום. מִילותיו הדרמטיות, "עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…" מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט הנאום ההיסטורי של שמואל ללקין ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 :
"ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.
מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה שלהמשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות.אנחנו מצטערים על הקורבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים.
בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם.
אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו .בשם ספורטאיישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".
שמואל ללקין קיפל את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י"א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין. במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק , יצחק כספי, וקצין האימון הגופני של צה"ל סא"ל עמוס בר חמא . (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, "לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72' חייבים להימשך". אוורי בראנדג' השתמש בניסוח, “The Games must go on !”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג' היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו.
בהמשך דבריו אמר עוד נשיא IOC אוורי בראנדג' את הטקסט הזה כלהלן : "כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום". אוורי בראנדג' היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.
תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש. הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפטיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש .כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט" של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. "הרי המשחקים חייבים להתחדש", אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג'. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג' כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.
טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי ז"ל (2017 – 1942) הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72' בעת טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום , חרישי או בקול רָם , על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : "אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות".
ד"ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : "הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת". קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג'מה אמר : "אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול להריע לנבחרתו ?". מזכ"ל FIFA השווייצרי ד"ר הלמוט קייזר אמר : "אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו". הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : "אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן . אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה". הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : "החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים".
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר "או קי – טו קי" מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31 וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות .ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מימין דלת דירה מס' 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים. משמאל, דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות דייריה. (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שניים מתיקי הציוד של המחבלים מסוג PUMA שנותרו בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. התיקים שימשו לנשיאת אוכל, מצרכים, מחסניות טעונות בכדורים, ורימונים. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1972. ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחד עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות מר וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
וויקטור כהן איש השב"כ בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, "פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים , או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה"ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות מדינת באוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם".
טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).
רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג'ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג'נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג' התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה"צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו "COSELL" שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר :
"For me the Olympics Games died with the Israelis" (!)
נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן. שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן.
האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- "סָאוָואק" הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72' על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי כתב ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן העת משחקי אסיה ה- 7.
טקסט תמונה : יום ראשון – 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריהאמר" בטהראן בירת איראן. שמואל ללקין ז"ל צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר אז ב- 1 בספטמבר 1974 את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון אריהאמר. לרגע חשבנו שנינו שמדובר בתקלה מכוונת. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון "אריהאמר" בטהראן. הקלע הנרי הרשקוביץ (בן 47) נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני הענק את שם ישראל באנגלית ופרסית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכשרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל-100 מ'בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.
טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב"ג. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (עומד במרכז, בן 54) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין, האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ' ו -1500 מ', וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין, , האצנית אסתר רוט – שחמורוב , והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל : "ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו"ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן". חלפו עוד שנתיים . בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76'. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, "ארבע שנים חלפו מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים. אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר".
טקסט מסמך : שבת – 17 ביולי 1976. אולימפיאדת מונטריאול 1976. מונטריאול – קנדה. זהו הטקסט המקורי שהודפס ע"י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC במונטריאול 1976, שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר ממונטריאול לירושלים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה. אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול 76'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 12 ביולי 1976. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert “ Bob” Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנאל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו . (באדיבות CBC קנדה- ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .
פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי-25 במארס 2022. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'.אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
[1] הערה : עיתונאי "מעריב" ישעיהו פורת דיווח מאולימפיאדת ממינכן 72' לרדיו גל צה"ל בשעות 11.45 ו- 23.45 ביומנים מיוחדים שנקראו, "האולימפיאדה על הקו".
[2] הרפובליקה הפדראלית הגרמנית היא מערב גרמניה.
[3] ראה נספח : ספרו המעניין והמרתק של הווארד קוסל "COSELL" .
פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. המידע המתפרסם בפוסט 1069 מתבסס על מידע שהופיע ב-פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג' ש-הועלה בשעתו לאוויר בשבת – 7 בספטמבר 2019.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל, וגם למען שמואל ללקין ז"ל.
פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג'. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמען שמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827 (תזכורת 3. חלק ג') הועלה בשעתו לאוויר ביום שבת – 7 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וורדינה ארז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה השַדָּר הראשי והמוביל של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג', הועלה בשעתו לאוויר ב- 7 בספטמבר 2019.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות.טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךּ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
11 ספורטאים ישראליים חוזרים בארונות מאולימפיאדת הדמים מינכן 72' הביתה.
עם היוודע מעשה הרצח הנורא פורקה משלחת השידור האולימפית הקטנה של הטלוויזיה הישראלית במינכן. נִסִים קִיוִויתִּי ודוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקורם נטשו את דן שילון והתגייסו לטובת עיתונם לצורך הסיקור. זו הייתה דרישתם המובהקת של הבעלים ומעסיקיהם נוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי. השידור והדיווח של משחקי מינכן 72' בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו עבור נסים קיוויתי ודוב עצמוֹן מעין עסקת חלטורה זמנית . אהרון לָהָב איש מערכת העיתון "דָבָר" שסייע גם הוא לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סַר מעכשיו למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר.
דן שילון ואלכס גלעדי נותרו בודדים. הם היו צריכים להשתלט לבדם על עבודה עיתונאית טלוויזיונית רחבת היקף. מנכ"ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אָלְמוֹג ז"ל (2008 – 1926) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר יבד"ל (בן 85, היום) לא העלו בדעתם לשלוח למינכן תגבורת עיתונאית.
אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "דן שילון ואני לא נכחנו יחד עם המשלחת בליל יום שני – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון מינכן בפגישה שלאחר ההצגה עם שמואל רודנסקי. היינו בארוחת ערב. בשש בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 העירו את דן שילון מהארץ וסיפרו לו על חדירת המחבלים הפלסטיניים למגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. טסנו מייד ל- IBC מרכז השידורים במינכן שמוקם בסמוך לכפר האולימפי ומשם חשנו במהירות למקום ההתרחשות. עמד לרשותנו צוות צילום גרמני ואחה"צ פתחנו גם קו שידור ה- 4W בין מינכן לירושלים. עקבנו אחרי המאורעות רק בזכות הקשרים הטובים שהיו לנו עם רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועם רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. לא תודרכנו ע"י ההנהלה בירושלים. דן שילון ואני הדרכנו את חטיבת החדשות ומנהלם צבי גיל מה יש לנו ומה אנחנו עומדים ליזום".
אלכס גלעדי שיחזר עם צוות צילום גרמני בכתבה מסמרת שיער את מסע הדם והרצח של המחבלים לעבר חדרי המשלחת ואת הרצח עצמו בדירה מס' 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31. דן שילון איתר את אחד הניצולים טוביה סוקולסקי וראיין אותו בשמונה וחצי בבוקר באולפן השידורים של הטלוויזיה הישראלית במינכן. טוביה סוקולסקי היה מאמנם של שלושת מרימי המשקלות הנרצחים זאב פרידמן ז"ל, דוד ברגר ז"ל, ויוסף רומנו ז"ל. הוא הצליח לברוח לבוש פיז'מה בשנייה האחרונה דרך המרפסת האחורית התחתונה בחדרו בדירה מס' 1, ובכך להינצל. בעת הריאיון עם דן שילון לבש טוביה סוקולסקי ההמום עדיין את אותה הפיז'מה בה נַס על נפשו מדירת המוות. הוא היה המום, נפחד, ונרגש מאוד וטרם הסיר אותה. בינתיים ירד העֶרֶב. חלפו כבר יותר מ- 16 שעות מאז תחילת החטיפה ורצח מוני ווינברג ויוסף רומנו. הממשלה הפדראלית הגרמנית ושלטונות באוואריה ניהלו עדיין מו"מ עם המחבלים המחזיקים בתשעת בני הערובה הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הם אומנם הרשו לגרמנים להכניס אוכל ושתייה לחטוּפים הכפותים והתשושים אך היו נחושים בדעתם לשחרר 234 מחבריהם הכלואים בישראל תמורת חייהם של תשעת בני הערובה השבויים בידיהם או רצח.
דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את הריאיון שערך עם טוביה סוקולסקי ב- IBC במינכן 72' : "טוביה סוקולסקי היה המום בעת הריאיון. הוא היה עצוב ומדוכא מאוד מההתרחשויות וגם קצת מבולבל. ראו את זה היטב על פניו וגם באופן דיבורו. קבוצת DOZ (מיסודה של ARD ו- ZDF) העמידה מצלמות אלקטרוניות משני צִדֵי בניין מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 והעבירו את סיגנל הטלוויזיה הגרמנית בשידור ישיר בגרמניה. הבימאית שלנו וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן – אֶרֶז ז"ל רעיית נשיא המדינה יצחק נבון ז"ל) למדה טלוויזיה שמונה שנים בניו יורק, 1968 – 1960) הציבה ברקע הריאיון עם טוביה סוקולסקי באמצעות אפקט ה- Blue screen בשולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה את תמונת המרפסות של הביתן הישראלי. בתמונת הסטילס של הריאיון רואים מימין את המרפסת העליונה והתחתונה של דירה מס' 1 ממנה ברח טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי וכך ניצל".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין בצוהרי יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן את טוביה סוקולסקי ההמום (מאמנם של מרימי המשקולות) שהצליח להימלט מציפורני החוטפים בעור שיניו. כאן נראה טוביה סוקולסקי בעת הריאיון עדיין עוטה את חולצת הפיז'מה שלו. הוא סיפר במילים מצמררות אודות החוויה הטראומתית שחווה. הבימאית ורדינה ארז ז"ל השתמשה בעת שידור הריאיון באפקט ה- Blue Screen והציבה את בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 (מצד המרפסות) בכפר האולימפי במינכן, ברקע הריאיון הטלוויזיוני הזה. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דָן שִילוֹן שהה כל העֵת ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן ועִדכֵּן משם את מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה המום. 27 שנים אחרי רצח יהודים במחנות ההשמדה אושוויץ ודאכאו שוב נרצחים יהודים על אדמת גרמניה. בתשע בערב התרוצצה שמועה כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בא במיוחד למינכן כדי לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ועכשיו הוא מגיע ל- IBC במינכן כדי להתראיין לרשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF בעקבות מעשה הטבח של טרור הפלסטיני בו נרצחו שני ספורטאים ישראליים ותשעה ספורטאים ישראליים נוספים מוחזקים כבני ערובה. דן שילון אַץ לשָם. בתום הריאיון לרשתות הגרמניות הציג דן שילון את עצמו בפני ווילי בראנדט וממש "חטף" אותו לאולפן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן ליד אולפני הטלוויזיה הגרמניים ב- IBC בעיר מינכן. הקנצלר הגרמני הסכים להעניק ריאיון לדן שילון. שובל של מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם רדף אחר שניהם. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004, כלהלן : "הייתי נסער מאוד מכל מה שהתחולל בכפר האולימפי במינכן בו ספורטאים ישראליים נחטפים ונרצחים בידי מחבלים ערביים. ניהלתי עם הקנצלר הגרמני ריאיון נוקב ואגרסיבי, אולי תוקפני יתר על המידה. ווילי בראנדט השיב באדיבות לשאלות שלי. הוא הרגיש מאוד לא נוח בעקבות מה שקרה. רצח שני הספורטאים הישראליים מאמן המתאבקים מוני וויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו והחזקתם של תשעת החטופים האחרים תחת איומי רובי הקלצ'ניקוב התקשר אצלי לתקופה האפלה של השואה בשנים 1945 – 1939. רצו לי המון מחשבות בראש. חשבתי על השמדת יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית. והנה שוב לנגד עינינו רצח ישראליים רק מפני שהם יהודים. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר על אדמת גרמניה".
מפני שכל רשתות הטלוויזיה היו עסוקות בכיסוי מעשה הטרור ולוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי היה תפוש (תחנת הקרקע ללוויינים עמק האלה הייתה מחוברת ב- 1972 רק ללוויין האטלנטי ה- Primary) החליט דן שילון להקליט את הריאיון עם ווילי בראנדט ב- IBC במינכן כדי לשדרו מאוחר יותר בישראל. מצלמות הטלוויזיה באולפן חשפו את ווילי בראנדט יושב לבוש חליפה כהה וענוב מול מראיינו, נרגש ומזועזע. דן שילון לא לבש ז'אקט וגם לא ענב עניבה כמקובל בעת ריאיון רשמי מהסוג הזה עם ראש מדינה. הוא היה המום ונסער אך לא הפגין את רגשותיו. הוא נראה ונשמע מאופק וקר רוח. פניו לא הסגירו את רחשי לבו. זה היה אחד מיתרונותיו כל השנים כשַדָּר ומגיש טלוויזיה. וַרְדִינָה אֶרֶז התיישבה על כֵּס הבימאי בחדר הבקרה במינכן. באמצעות האפקט הטלוויזיוני Blue Screen הציבה ברקע של המראיין והמרואיין את האִצטדיון האולימפי הניצב רֵיק ושומֵם ומואר באור יקרות, אנטי תזה לרצח בדם קר שהתחולל לידו רק לפני שעות אחדות. המשחקים האולימפיים הופסקו בינתיים לשעה קלה.
ורדינה ארז סימנה לדן שילון "Cue" והורתה לוֹ להתחיל את הריאיון. טכנאים גרמניים הקליטו את הריאיון על טייפ VTR שני אינטשים. באותן דקות ממש בהן ניהל דן שילון את השיחה עם הקאנצלר ווילי בראנדט היו כבר שתי גופות של נרצחים ישראליים מוטלות מנגד. משה וויינברג ויוסף רומנו לא היו עוד בין החיים. האנס דיטריך גנשר שַר הפנים של ווילי בראנדט המשיך לנהל מו"מ עם המחבלים על גורל חייהם של שאר תשעת בני הערובה הישראליים החטופים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, יעקב שפרינגר, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, דוד ברגר, וזאב פרידמן שהוחזקו כפותים בידיהם ורגליהם תחת איום רובי קלאצ'ניקוב ורימונים בחדר מספר 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי.
הקנצלר ווילי בראנדט ידע בעֵת קיום הריאיון עם דן שילון כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ע"י המחבלים, וחייהם של שאר תשעת החטופים תלויים על בלימה. הוא ידע שבשעה זו מתנהל מו"מ על חייהם תחת איומם של רובי קלצ'ניקובים, אך לא הִיסֵס ואמר במהלכו לדן שילון, "…כי אם לא יישפך דם נוסף אז אין צורך להפסיק את המשחקים האולימפיים…". זה נשמע נורא. הקנצלר הגרמני אמר בעצם שדמם של שני נרצחים בלבד משה "מוני" וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל איננו עילה מספקת להפסקת המשחקים האולימפיים.
תזכורת : במהלך עריכת המחקר על ידי ב- 2006 לא זכרתי את כל פרטי הריאיון. חלפו מאז 34 שנים. עכשיו משהיה הריאיון בידי, הרצתי את טייפ ה- VHS שוב ושוב הלוך וחזור. לא האמנתי למשמע אוזניי. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים האולימפיים בעקבות הרצח ?", משיב הקנצלר הגרמני ללא כחל ושרק בפנים חתומות בשפה האנגלית : "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם, אז אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…". פתאום אתה מבין שיחסים בינלאומיים בין מדינות מושתתים על אינטרסים ולא על רגשות. האינטרס הפוליטי של ווילי בראנדט היה שהמשחקים האולימפיים בהם השקיעה מערב גרמניה מאמצים כספיים וארגוניים כבירים במשך שש שנים – אומנם יימשכו גם אם ואף על פי ש- שני ספורטאים ישראליים נרצחו.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי ברנדט (מימין). בעת הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו . תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים", השיב הקנצלר ללא היסוס, "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים". הבימאית ורדינה ארז השתמשה באפקט Blue screen כדי להכניס את תמונת האִצטדיון האולימפי הריק ששבת ממלאכה ברקע הריאיון. (התמונה שצולמה ממוניטור הטלוויזיה ניתנה לי באדיבות מר דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר שנמשך כ- 7 דקות בלבד. "עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר", אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה.
דן שילון : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?
הקנצלר : ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו. אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו"מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת . פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה, ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.
דן שילון : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?
הקנצלר : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות. זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו, מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …
דן שילון : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר), מבקש סליחה, ושואל אותו האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?
הקנצלר : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית, ועוד כמה לְאוּמִים, שקיימות בעיות מיוחדות. אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…
דן שילון : האם יש לך מגעים ברגע זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים ?
הקנצלר : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים . אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב' גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.
דן שילון : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?
הקנצלר : לא…לא דיברתי עמו.
דן שילון : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?
הקנצלר : לא ידוע לי על בואו הצפוי של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.
דן שילון : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?
הקנצלר : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים. אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.
דן שילון : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?
הקנצלר : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.
דן שילון : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?
הקנצלר : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.
דן שילון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.
נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח"כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72', והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה"ב.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גאון השחייה היהודי – אמריקני מרק ספיץ (בן 22) ניצב על דוכן המנצחים באולימפיאדת מינכן 72'. השחיין שניצח בשבעה משחים, קבע שבעה שיאי עולם, וזכה ב- 7 מדליות זהב הוברח לארה"ב בשל חשש להתנקשות בחייו. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ ו- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).
משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 חודשו על פי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג' בתמיכת הוועד המנהל האולימפי בטענה שהטרור לא ינצח את האולימפיאדה. מייד בתום המשחקים עסקו מו"לים מערב גרמניים בהוצאה לאור של חמישה ספרים שונים המסכמים ודנים באולימפיאדת מינכן 72'. ארבעה מהם בהוצאות מערב גרמניות פותחים את המהדורה שלהן בסיקור הרצח הנפשע של 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים. ההוצאה לאור הרשמית של מדינת מזרח גרמניה הקומוניסטית ההיא, מעצמה ספורטיבית בינלאומית, מי שכינתה את עצמה בראשי תיבות DDR (ראשי תיבות של Deutsche Democratic Republic), התעלמה במופגן בהוראת המדינה ממעשה הטרור הברברי. הספר האולימפי של מדינת מזרח גרמניה ההיא, איננו עוסק המעשה הטרור והחטיפה וברצח והטבח של אחד הספורטאים הישראליים. היה ברור כי בעוד המשחקים האולימפיים של מינכן 72' נמשכים כרגיל (לאחר יום הפסקה) על פי החלטת הוועדה המארגנת הגרמנית ובתמיכת נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage בן 84, שאמר, "The games must go on"), הרי שמשלחת ישראל חוזרת מייד הביתה עם 11 ארונות הספורטאים שלה. הופעתה הבלתי נשכחת של האצנית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 נקטעה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובסיוע של מנהל חטיבת ההנדסה הראשי בטלוויזיה שלמה גל, נערכו לשידורים ישירים מיוחדים בעקבות האסון.
חברת "אל-על" שלחה מטוס מיוחד למינכן כדי להחזיר את חברי משלחת ישראל אפופי יגון הביתה יחד עם עשר ארונות הנרצחים. ארונו של דוד ברגר הוטס על פי בקשת משפחתו לארה"ב ושם נקבר . גם אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון , אלכס גלעדי והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ במטוס הזה לארץ . אֵבֶל כבד השתרר במדינת ישראל ההמומה והמזועזעת. למחרת יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 חידש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' את המשחקים האולימפיים בעתה אחת ובשיתוף עם יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה ובחסות ממשלת מערב גרמניה על פי הסיסמה שטבע, "THE GAMES MUST GO ON".
טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס "אל – על" לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה"ב על פי בקשת המשפחה. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. שדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס "אל על" יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד"ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף "יושו" ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההיסטוריון עמנואל גִיל כותב בספרו "המשחקים האולימפיים", הטרגדיה האיומה שעברה על המשלחת הישראלית האפילה על כל מה שהיה לפניה. ההישגים והכישלונות נראים מבעד לערפל וקשה לנתח את מבצעי ספורטאי ישראל ניתוח ספורטיבי רגוע. הנה סיכום עובדתי יבש בדבר תוצאות ההשתתפות במשחקים [1].
טקסט תמונה : אסתר שחמורוב בקיץ 1972 יממה לפני הרצח. האסון גדע את תהילתה האולימפית. (באדיבות אסתר רוט-שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגיה של אסתר רוט – שחמורוב באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972, היו כלהלן : אסתר שחמורוב השיגה בריצת 100 מ' במוקדמות – מקום ראשון בזמן של 11.45 ש'. ברבע הגמר היא השיגה מקום רביעי 11.46 ש' ובחצי הגמר הגיעה למקום החמישי 11.49 ש'. (הזוכה במקום הרביעי ב. פאראל השיגה גם כן 11.49 ש'. בינה לבין שחמורוב הבדילו אלפיות שנייה). בריצת 100 מ'משוכות במוקדמות תפשה מקום רביעי 13.17 ש' והעפילה לשלב חצי הגמר. היא לא השתתפה בגלל האסון בריצת חצי הגמר. היו לה סיכויים טובים להעפיל לגמר.
טקסט תמונה : שנת 1971. ד"ר שאול לדני משתתף באליפות העולם בהליכה למרחק 100 ק"מ באוקטובר 1971 בלוגאנו. קשה להאמין באיזו מהירות הוא הולך עד שתה לא צועד לידו. שאול לדני גמא כל 1000 (אלף) מ' באימון ההליכה שלו בזמן ממוצע של 4:50 דקות. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההישג של שאול לדני באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שאול לדני דורג במקום ה- 19 מבין 41 מתחרים בתחרות ההליכה למרחק50 ק"מ. זמנו היה 4:24.28 שעות .
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. השחיינית שלומית ניר עם הקלע זליג שטרוך. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההישג של שלומית ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שלומית ניר תפשה את המקום ה- 6 בתחרויות המוקדמות ל-200 מ' בסגנון חזה בזמן של 2:53.6 ד' ודורגה במקום ה- 7 במוקדמות ב- 100 מ'חזה בזמן של 1:20.9 ד'.
טקסט תמונה : שנת 1971. סופיה – בולגריה. אליפות העולם בהיאבקות. המתאבק גד צברי אלוף ישראל בקבוצת המשקל עד 48 ק"ג (מימין) עם אלוף העולם היפני ג'י וואדי. היפני גבר על גד צברי בנקודות אך לא הכניע אותו. (באדיבות גד צברי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של גד צברי באולימפיאדת מינכן 1972 : המתאבק גד צברי במשקל 48 ק"גהפסיד במאבק הראשון להונגרי אטילה לאטק לאחר 2:29 דקות ולאחר מכן נוצח גם על ידי ניקולוב מבולגריה בהשכבת פרקדן על הגב 50 שניות לאחר תחילת הסיבוב השני.
הישגו של אליעזר חלפין באולימפיאדת הדמים מינכן 1972 : המתאבק אליעזר חלפין במשקל 68 ק"ג נוצח במאבק הראשון ע"י שהין אמור מטורקיה 4:7. במאבק השני גבר אליעזר חלפין על המתאבק ההודי ג'ארבוק בתוצאה 3:7. במאבק השלישי הפסיד אליעזר חלפין ליוזף רושניאק מהונגריה בסיבוב השלישי.
טקסט תמונה : מרק סלאבין (בן 18) טרם צאתו לאולימפיאדת מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מרק סלאבין לא זכה לייצג את ישראל באולימפיאדת מינכן 72'. הוא נרצח בטרם השתתף. בעת האימונים המוקדמים עם מתאבקי הולנד ובלגיה הוא הרשים ביכולתו ושימש נושא לשיחות בין המאמנים.
טקסט תמונה : 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי (מימין) יחדיו עם זאב פרידמן חברו למועדון הרמת המשקולות של הפועל קריית חיים. (באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של זאב פרידמן באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : מרים המשקולות זאב פרידמן (במשקל 56 ק"ג) השיג תוצאה של 330 ק"ג בקרב שלוש ושבר את שיאו הישראלי שעמד על 322.5 ק"ג בקרב שלוש. בלחיצה השיג 102.5 ק"ג(שיא ישראלי), בהנפה – 102.5 ק"ג (שיא ישראלי) ובדחיקה – 125 ק"ג (שווה לשיא הישראלי). זאב פרידמן דורג במקום ה- 12 מבין 24 מרימי משקלות בקבוצת המשקל שלו.
טקסט תמונה : לקראת אולימפיאדת מינכן 1972. המשקולן יוסף רומנו בעת פעולה בארץ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של יוסף רומנו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יוסף רומנו התחרה בקבוצת המשקל עד 75 ק"ג. הוא לא עמד במבחן בסגנון לחיצה ויצא ממעגל התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' בגלל קריעת המִניסקוס בברכו. לאחר פציעתו דידה על קביים.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. דוד ברגר מתחרה בהרמת משקולות במשקל 75 ק"ג. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של דווד ברגר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דוד ברגר לחץ 132.5 ק"ג והניף 122.5 ק"ג אך נכשל בסגנון הדחיקה וצבר בסיכום 255 ק"ג.
טקסט תמונה : הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של הנרי הרשקוביץ באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : הנרי הרשקוביץ תפש את המקום ה- 22 בקליעה בשכיבה (60 כדורים) וצבר 593 נקודות. בתחרות הקליעה משלושה מצבים (40 כדורים) דורג במקום ה- 46 כשהשיג 1114 נקודות.
טקסט תמונה : הקלע זליג שטרוך. (באדיבות זליג שטרוך).
הישגו של זליג שטרוך באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : זליג שטרוך דורג במקום ה- 56 בקליעה במצב שכיבה עם 60 כדורים.
הישגו של יהודה וויינשטיין באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יהודה וויינשטיין ניצח בסיוף ברומח (פלורט) בשני מפגשים את נונה מארה"ב 3:5 ואת פאול גרהאם מאנגליה 3:5, אך נוצח בארבעת המפגשים הבאים לבולגרי דניסיוב, נודרי מאיטליה (5:4), דוברובסקי הפולני (5:3), וסימונטאני מאיטליה (5:3). יהודה וויינשטיין הפסיד מאוחר יותר גם בכל ארבעת מפגשיו בשלב שמינית הגמר.
טקסט תמונה : הסייף דן אלון. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של דן אלון באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דן אלון ניצח בשלב המוקדם בשלושה מפגשים ברומח (פלורט) את פינלי האיטלקי ורייכרט הגרמני בתוצאה זהה 3:5 וגבר גם על האירי בוצ'י הייס 1:5. דן אלון נוצח בשני קרבות ע"י יהונס מקובה 5:3 וטלווארד מצרפת 5:0. אף על פי כן העפיל לשלב שמינית הגמר. בשמינית הגמר ניצח בשני קרבות והפסיד בשלושה. בקרב האחרון והמכריע הוביל נגד האנגלי פיל גרהאם (אחיו של פאול גרהאם) כבר ביתרון מכריע 1:4 ונוצח על ידו בסיום 5:4.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. לוח התוצאות בטרם התחרויות בסיוף ברומח בהשתתפות הסייף הישראלי דן אלון (נראה משמאל מתכונן לקרב). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגם של יאיר מיכאלי ויצחק ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר נטלו חלק בתחרויות למפרשיות מדגם "ההולנדי המעופף" אולם לא דורגו מפני שלא סיימו את סדרת השיוטים בשל האסון.
מדינת ישראל של 1972 לא השלימה עם מעשי הטרור הפלשתיניים אך למדה לחיות בצִלוֹ. ב- 9 במאי 1972 הצליחו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק (בפעולת החילוץ השתתפו גם הקצינים שני האחים יוני נתניהו ובנימין נתניהו, ודני יתום) את 100 נוסעי ואנשי צוות המטוס של החברה הבלגית "סָבֶּנָה" שנחטף והונחת בנתב"ג. בקרב שנמשך דקות אחדות בלבד הרגו לוחמי סיירת מטכ"ל את שני המחבלים ושבו את שתי המחבלות. ב- 30 ביוני 1972 בשעה עשר בערב נחת בארץ מטוס של חברת התעופה צרפתית "אייר פראנס". שלושה נוסעים יפניים עברו את ביקורת הדרכונים, ואז שלפו מתיקיהם רובי קלצ'ניקוב ורימונים וריססו את אולם הנוסעים. 25 בני אדם נרצחו. יותר מ- 70 נפצעו. במקום לא נכחו כוחות הביטחון. שני מחבלים יפניים נהרגו כנראה מתקלה בה התפוצץ רימון בידיהם. המחבל השלישי קוזו אוקאמוטו נלכד ע"י אחד מאנשי "אל-על". נחיתתם של מחבלים יפניים ללא כל הפרעה בנתב"ג כשהם מזוינים בכלי נשק רצחניים הייתה מחדל ביטחוני קשה. לכך נוספה הטראומה של הרצח במינכן. מדינת ישראל של 1972 הייתה מדינה דשנה ושבעה שנחה בשלווה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים ב- 1967. בגבולותיה החדשים מתעלת סואץ ועד לרמת הגולן, נהר הירדן, וים המלח שכנה לפתע אומה חדשה, אולי חמדנית במקצת, וודאי – שוֹחֶרֶת חומר ומָמוֹן, ולבטח לא עֵרֵנִית. בתחילת 1972 התמנה דָוִד "דָדוֹ" אֵלְעָזָר לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל במקומו של הרמטכ"ל היוצא חיים בר לב. בקיץ אותה שנה הזמינה ראש הממשלה גולדה מאיר את נשיא מצרים אנוואר סאדאת לפגישה פנים אל פנים עִמה כדי להגיע להסכם שלום בין שתי המדינות. נשיא מצרים סירב והצהיר כי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לשחרר את חצי האי סיני מהכיבוש הישראלי.
פְּגִיעוּת הטרור הפלשתיני בישראל השאננה ב- 1972 היה כְאַיִן וּכְאֶפֶס לעומת האיום המסוכן שנפרש על המדינה כעבור שנה ומצא אותה לא מוכנה בעִימוּת הצבאי הקשה עם מדינות מצרים וסוריה בעת מלחמת "יום כיפור" של אוקטובר 1973. מדינת ישראל בעלת הביטחון העצמי המופרז שילמה מחיר יקר במלחמה. היא איבדה בעשרים ימי לחימה כשלושת אלפים הרוגים וכמעט רבבת פצועים.
בשעה שהמשחקים האולימפיים התחדשו במינכן התייחדה מדינת ישראל עם חלליה והממשלה הכריזה על אבל לאומי. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בראשות צבי גיל שידרה ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בשתיים בצוהריים את טקס ההתייחדות בנמל התעופה לוד בו הורדו עשרת ארונות הנספים מהמטוס והוצבו על 10 קומנדקרים צבאיים בשדה התעופה [2]. בכל קומנדקר ישב משמר כבוד של שישה חיילים. שר החינוך והתרבות יגאל אלון חובש כיפה נאם נאום חוצב להבות אך לא היה יכול להשבית את הכאב הנורא של המשפחות וניצולי המשלחת. המכוניות הצבאיות הניצבות בשורה אחת עליהן מונחים עשרה ארונות עטופים בדגלי הלאום לא נתנו לאיש לשכוח את הטרגדיה. אחת המצלמות נחה על האצנית אסתר שחמורוב. היא הייתה הלומת צער ויגון ובכתה בכי תמרורים. לצִדָה ניצב חברה פטר רוט שהיה אח"כ בעלה. עמיצור שפירא בן ה- 40 היה מאמנה האישי מאז ראשית הקריירה שלה בגיל 14. הוא איתר את כשרונה הספורטיבי העצום בנוף הא"ק המצומצם של ישראל והקדיש לה במשך כשֵש שנים את חייו כמאמן. עמיצור שפירא היה בעצם מאמן הא"ק הראשון בישראל שהפך למאמן אישי צמוד של ספורטאי או ספורטאית צמרת באשר הם. מאמני הא"ק האחרים בישראל היו מאמנים כלליים באגודות ספורט שונות של קבוצות ספורטאים. עמיצור שפירא התמקד רק באסתר שחמורוב. היא הייתה פרוייקט חייו המקצועיים.
טקסט תמונה : אוקטובר 1964. אולימפיאדת טוקיו 64'. עמיצור שפירא ז"ל (שני משמאל בן 32) היה אחד ממאמני הא"ק הידועים בישראל. בשלב מסוים בחייו החליט להקדיש את קריירה האימון שלו לאסתר שחמורוב בלבד. כאן הוא נראה באולימפיאדת טוקיו 1964 עם שלום זיסמן (ראשון מימין) והשדר נחמיה בן אברהם ז"ל (שני מימין בן 43). ניצבת במרכז מתורגמנית יפנית. עמיצור שפירא ז"ל היה בן 40 כשנרצח באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' תמר בן – אברהם רעייתו של שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בעונה שלקראת אולימפיאדת מינכן 1972 בנה עמיצור שפירא עבור אסתר שחמורוב תוכנית אימונים אישית שכללה ארבעה מפגשים שבועיים על המסלול. כמות יוצאת דופן בהוויה הספורטיבית הישראלית. עמיצור שפירא היה יותר ממאמנה של אסתר שחמורוב. הוא היה גם מנהלה האישי והמפיק שלה תופעה שלא הייתה מוכרת אז בישראל. כל מאמני הא"ק בארץ אימנו קבוצות גדולות של חניכים בתחומים המגוונים של הענף : ריצות קצרות, בינוניות, וארוכות, קפיצות לרוחק, גובה, מוט, וזריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל. רק עמיצור שפירא השקיע את כל הידע המקצועי והחינוכי שלו בספורטאית אחת , אסתר שחמורוב . עמיצור שפירא התמחה בריצת ספרינט ובריצת משוכות והשילוב ביניהן. מעבר לכך דאג לכל הסידורים הטכניים והלוגיסטיים סביב הקריירה שלה. היא הייתה צריכה רק להתאמן ושוב להתאמן בדרך לפסגה האולימפית של מינכן 72'. הוא הביא אותה שנים רבות במכוניתו מביתה ומבית הספר לאימונים באגודת הפועל ת"א ובסיומם דאג להחזירה לבֵיתה . נוצר ביניהם קשר מקצועי הדוק. אסתר שחמורוב האמינה עד תום ביכולתו של מאמנה להביא אותה לפסגה. שניהם היו שילוב נדיר של ספורטאית ומאמנה. שילוב לא מקובל בימים ההם. לאיש לא היה ספק כי עמיצור שפירא הוא המאמן והאדם שעומד מאחורי הצלחתה כאצנית על המסלול.
טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה. אסתר רוט – שחמורוב (עומדת ראשונה מימין) בתחילת הקריירה המשותפת שלה עם מאמנה האישי עמיצור שפירא. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אסתר שחמורוב העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972. היא הייתה רק בת 20. נשקף לה עתיד ספורטיבי מזהיר. היא ומאמנה עמיצור שפירא היו כמו שני אָטוֹמִים שהרכיבו מולקולה אחת. הם כה התאימו האחד לשני. עכשיו הכל נקטע בבת אח. היָגוֹן והשְכוֹל הִכּוּ ושָלְטוּ בכל.
הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההמומה ייחדה את כל זמן השידור שלה לאסון רצח אחד עשר הספורטאים מאז יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. בעוֹל הראשי של הכיסוי נשאה חטיבת החדשות בניהולו של צְבִי גִיל. הטבח במינכן תפש גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בלתי מוכנה. כמה מעורכי החדשות נתפשו לפאניקה ועל מנת לחשוף במהירות את תמונות הנרצחים בשידורי החדשות נלקחו מארכיון הטלוויזיה סרטי מקור בפילם והושחתו ללא הכנת Dupe (עותק) מתאים. העיקר כדי לרצות את הרגע. לשני סרטים באורך של 15 דקות כל אחד "הזינוק הנמוך" ו- "הריצה הקצרה" ששודרו באפריל 1972 בסדרה "כך עושים זאת נכון" בתוכנית הטלוויזיה "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" בהשתתפות המאמן עמיצור שפירא וחניכתו אסתר רוט – שחמורוב, נגרם נזק בלתי הפיך. בשל אי סדר וחוסר המשמעת הדרושים לחייה של הטלוויזיה הוצאו שוטים ארוכים אותנטיים של שניהם בעת פעולה, פשוט נקרעו מהסרטים המקוריים, ומעולם לא הוחזרו למקומם. שרר אי סדר בולט בחטיבת החדשות שבלט בסיקור הישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בנמל התעופה לוֹד של הטקס הממלכתי בעת הגעת ארונות י"א הנרצחים ממינכן. היה דרוש שָם מפיק בשיעור קומתו של אלכס גלעדי. הפקת שידורים נאותה של ישירים בטלוויזיה במסגרות של חדשות ושל שידורי ספורט היא מקצוע. לא כל מפיק שמכנה את עצמו מפיק הוא באמת מפיק. ברור שהייתה חסרה שם חותמתם של דן שילון ואלכס גלעדי.
מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בשיתוף פעולה עם מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות הוציא ליין אפ שידורים מתוכנן לשלושה ימים בתאריכים של 5, 6, ו- 7 בספטמבר [3]. הוא קרא לכך, "משדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן, 5 עד 7 בספטמבר 1972". מנהלת לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' יפה מישורי ז"ל רשמה את הוראותיו בדייקנות ובקפידה כהרגלה והפיצה אותו בין המכותבים. במרכז הכיסוי החדשותי עמדה ההודעה הדרמטית מטעם ממשלת ישראל הנוגעת למלחמת חֹרמה באִרגוני הטרור. ראש הממשלה גולדה מאיר הייתה הקיצונית והקשוחה מכולם . היא כבר אמרה פעם, "שאין עם פלשתיני", והוסיפה ואמרה לרשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC, כי, "מפני שלא קיים עם פלשתיני אין למדינת ישראל על מה לדבר עם הפלשתינים". מבחינתה הם לא היו קיימים. היא הורתה על סיקול ממוקד של הטרוריסטים הפלשתינים הנושאים באחריות לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.
טקסט תמונה : ספטמבר 1972. עיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלי ניסן (מימין) מראיין את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. זיהוי צוות הטלוויזיה שמקיף את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר משמאל לימין : כתב החדשות יגאל גורן, מנהל הבמה פיטר מיליק, התפאורנית עדה מאירי, ואיש הקול יצחק ליכטנבאום. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה :מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971 ישעיהו "שייקה" תדמור. (באדיבות שייקה תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה הלאומי של מדינת ישראל בלוד. אנשי הרבנות הצבאית בראשות הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן מתכוננים לטקס ההתייחדות וממתינים להגעת עשרת הארונות של נרצחי מינכן. ארונו של מרים המשקולות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. (לע"מ תמורת תשלום).
להלן Line up שידורי הטלוויזיה הישראלי הציבורית כפי שתוכננו מחדש ע"י מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני לשלושת התאריכים של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972, יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 , ויום חמישי – 7 בספטמבר 1972.
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 1 מתוך 3). בעול השידור העיקרי נשאה חטיבת החדשות תחת ניהולו של צבי גיל והעורך הראשי של "מבט" מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ המשדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום חמישי – 7 ספטמבר 1972. האופק האפור. טקס ההתייחדות הלאומי בשתיים בצהריים בנמל התעופה לוד. עשרה קומנדקרים של צה"ל בליווי משמרות כבוד נושאים את עשרת הארונות של ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72'. ארונו של מרים המשקלות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. משמאל למעלה נראית המצלמה המובילה של ניידת השידור האלקטרונית ה- " OB הלבן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקס הועבר בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית הישראלית. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : יום חמישי שתיים בצהריים – 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה בלוד. ארונו של שופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד מובא לקבורה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הגיעו תגובות גינוי מכל רחבי העולם לרבות אלה של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון, נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן, נשיא רומניה ניקולאי צ'אוצ'סקו, ומזכ"ל האו"ם ד"ר קורט וולדהיים. חוסיין מלך ירדן נקט אז בצעד נועז כששיגר את תנחומיו למשפחות הנרצחים הישראלים במינכן. מזרח גרמניה הצטרפה אף היא למגנים את הטרור הפלשתיני. ראש עיריית מינכן לשעבר יואכים פון פוגל השתתף בהלוויות הנרצחים כנציג רשמי של ממשלת מערב גרמניה והיה מזועזע עד עמקי נשמתו ממעמד הקבורה, "העיר הנהדרת הזאת מינכן הפכה לשדה קֶטֶל משני הצדדים של המלחמה במזרח התיכון. הייתי בשדה התעופה בתל אביב כאשר עשרת אלפים ישראלים חלקו כבוד אחרון לספורטאים המתים. באותו רגע השתייכו המשחקים התוססים לעבר. מי שראה את קרוביי המשפחה של ההרוגים בוכים מעל הארונות, מי ששמע את הרבנים ואת תפילותיהם, איבד כל ערך ויחס לשמחה ועליצות. וברקע האולם. אותו אולם שבו נטבחו בספטמבר 1971 עשרים וחמישה איש שנפלו קורבן לאותו סוג של קנאות כמו זאת של אנשי צבא הכוכב האדום היפני של קוזו אוקומטו. כל אלה חזקו את הרושם של הסצנה קורעת הלב הזו. עם זאת גם בהזדהות הגדולה של הציבור בטקס הזיכרון שנערך במינכן וגם בפרידה מהקורבנות בלוד התגלו סימנים של תקווה : החיים חזקים יותר מכל אלימות והאנושות תתגונן נגד כל אלה שרוצים להחזיר אותה לברבריות. זה היה המסר של מינכן 72' זהו גם המסר של נמל התעופה לוֹד שמקבל את אחד עשר הארונות של ספורטאי ישראל. אין זה חילול השם להזכיר את שתי הערים בנשימה אחת".
ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בשעה שמונה וחצי בערב שידרה הטלוויזיה תוכנית אולפן מיוחדת בת שעה "על הרצח במינכן" בה השתתפו שבעה ממכריהם האישיים של הנרצחים , וגם שלום חרמון הממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, דן פתיר שהיה אז עיתונאי ספורט ועיתונאי פוליטי, יוחנן מרוז סמנכ"ל משרד החוץ, דוב ינון פרשן לעניינים ערביים, פרופסור צבי יעבץ ורבים אחרים. אח"כ שודרה אתנחתא אֵבֶל מוסיקלית בת חצי שעה . קטע מוסיקלי אחד עם יואל אנגל בביצוע תזמורת רשות השידור, וקונצ'רטו לכינור של מנדלסון בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בעשר ורבע שודרה שוב מהדורת חדשות מורחבת של "מבט", ובה כתבה על אזרחים בישראל החותמים על עצומה התומכת בעונש מוות במחבלים , כתבה על שלושה מהמחבלים שנתפשו במינכן, ופרטים על סדרי ההלוויה. אבל לאומי כבד השתרר במדינת ישראל.
שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר הממושכות עמי, כלהלן : "דאגתי בעצמי לסידורי הקבורה של עשרה מהספורטאים בקריית שאול. מרים המשקולות דוד ברגר נקבר בארץ הולדתו ארה"ב. עמיצור שפירא, קהת שור, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, ואנדריי שפיצר נקברו בבית הקברות בקריית שאול. מוני וויינברג נקבר בפתח תקווה. יעקב שפרינגר נקבר בחולון. יוסף גוטפרוינד נקבר בירושלים. יוסף רומנו נקבר בהרצליה. זאב פרידמן נקבר בחיפה. דוד ברגר נקבר בארה"ב. אני זוכר שביקשתי ממשורר הפלמ"ח חיים חפר ז"ל שיכתוב טקסט הנצחה על מצבות האבן כי הנרצחים נפלו בשירות האומה. חיים חפר נענה לפנייתי והציע את הכיתוב, כלהלן : "נפל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי". זה היה המעט שעשינו למענם". ואז קרה דבר מדהים כפי שסיפר לי שמואל ללקין (מנהל המשלחת האולימפית של ישראל באולימפיאדת מינכן 1972) בשנת 2004 בדירתו בדיור המוגן במגדלי ים התיכון בכפר סבא. אחד עשר ספורטאי ישראל נטמנו באדמה ואילו ארבעת ראשי הוועד האולימפי הישראלי יוסף ענבר, חיים גלובינסקי, יצחק כספי, וחיים וויין החליטו לשוב למינכן כדי להשתתף כנציגי ישראל בהמשך המשחקים האולימפיים. שמואל "שמוליק" ללקין מוסיף בכעס עמוק בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "זה היה דבר שלא ייעשה ובלתי מתקבל על הדעת. ארבעת עסקני הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר, חיים גלובינסקי, חיים וויין, ויצחק כספי חזרו לאולימפיאדת הדמים לתחרויות במינכן 72' והטילו עלי להתעסק לבד עם כל סידורי הקבורה".
טקסט תמונה : במהלך השנים הללו של עריכת התחקיר וכתיבת הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" עליתי לקברם של הספורטאים הישראליים הקבורים בכמה בתי עלמין בארץ. דוד ברגר נקבר בארה"ב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השידורים הישירים בטלוויזיה הצעירה של טקס ההתייחדות הממלכתי בנמל התעופה לוֹד והלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 היה רצוף תקלות טכניות. ההפקה הייתה רשלנית. למרות ההכנות והתיאומים המוקדמים הרבים התרחשו אין סוף תקלות טכניות ממושכות. אחת מהן אירעה בזמן נאומו הממלכתי של שר הביטחון משה דיין ז"ל וגם של נואמים אחרים. מצלמה אחת מתוך השלוש יצאה מכלל פעולה. רק 20 יום אח"כ נערך בטלוויזיה Post mortem מקצועי בהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו תדמור, המהנדס הראשי שלמה גל, גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת הרדיו, יוסי לנדאו מנהל שירותי הפקה, ארי אבנר, הבימאים והמפיקים יוסי צמח ואיילון גוייטין, ר' אמיר, מנהל ההפקה יוסי משולם, והעורך מוטי קירשנבאום שהיה אז איש חטיבת החדשות והעורך הראשי של "מבט" [4]. הפקת הלקחים חשפה את חולשתה המבצעית של הטלוויזיה בכיסוי אירועים מורכבים . מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור, אמר בתחילת הדיון : "מטרת הישיבה היא להפיק לקחים מסיקור הלוויית חללי מינכן, בכדי למנוע תקלות בעתיד, ובכדי לשפר את רמת הכיסוי הן של הטלוויזיה והן של הרדיו".
מוטי קירשנבאום ז"ל טען בפוסט מורטם ההוא : "הנואמים בטקס לא דיברו אל המיקרופון של הטלוויזיה שנקבע להם מראש . על בימת הנואמים היה מיקרופון אחד שסיפק קול הן לרדיו והן לטלוויזיה. ברגע האחרון הוסיפו מיקרופון ל- Public Address. איש הרבנות הצבאית שדיבר ראשון, דיבר למיקרופון הנכון, אך השאר לידו ושאר הנואמים דיברו למיקרופון של ה- Public Address ולכן לא שמעו אותם. ה- Floor Manger שלנו לא היה יכול להתקרב לבמה בשל הפאניקה והמאומה. אינני מבטל את ערכו של תכנון מראש, אך בשטח מוצאים מציאות שונה לגמרי. התחלנו להתפרס רק ביום השידור בשעה 11.30, משום שעד אז וועדת הטקסים לא החליטה עדיין על מיקום הטקס . לדעתי יש להבהיר לוועדת הטקסים שטקס המועבר באמצעות הטלוויזיה איננו מיועד לאלפים הבודדים הנוכחים בו אלא למיליונים הצופים בטלוויזיה, ולפיכך על הטלוויזיה לביים אותו ולהציב את דרישות המיקום ודומה להן בהתאם לדרישות המסך" [5]. יוסי צמח, איילון גוייטין, ויוסי משולם, העלו טענות דומות לאלו של מוטי קירשנבאום. המהנדס הראשי שלמה גל העלה את אחד הרעיונות החשובים בדיון כשאמר, "בהפקת טלוויזיה באירוע המוני, ניידת השידור חייבת לפעול באזור סטרילי מגודר בגדרות עם שומרים, ועל המשטרה להנפיק Accreditations (תגי מעבר חופשיים מיוחדים) לאנשי הטלוויזיה בעלי התפקידים" [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור סיכם את הישיבה אך לא חידֵש דבר : "האירוע הצטיין בחוסר ארגון ונוצר מצב של פניקה כללית , אשר אפשר להבינה , ועלינו להיערך גם למצבים כאלה . נראה לי שהגורמים הממלכתיים מתחילים להבין יותר ויותר את תפקיד הרדיו והטלוויזיה באירועים מסוג זה, וחַל שינוי ביחסם אליו. הם מבינים שראוי לשתפנו לא רק בבעיות הניסוי של האירוע, אלא גם בתִכנונו ועיצובו. הצעתי למשטרה למנות קצין קישור משלה לרדיו ולטלוויזיה אשר יהיה צמוד להפקה של אירועים ממלכתיים, דבר שיוכל לפתור חלק מהבעיות. היעדר תווי מעבר הם אחת הבעיות החמורות שלנו. עתה כדאי לחדֵש את המגע עם המשטרה בנושא זה . כמו כן יש לגַדֵר את מכונית השידור של הטלוויזיה ע"י מערכת גידור משלנו, כדי למנוע התקרבות הקהל למכוניות ולמכשירים. הטלוויזיה הפיקה ממבצע שידור זה לקחי הפקה, היערכות, בימוי, וכוננות ליציאת מכוניות שידור" [7].
טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" מאז 1968. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : איילון גוייטין בימאי – מפיק וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית מימי ראשיתה מאז 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוסי צמח ז"ל בימאי ראשי בטלוויזיה הישראלית מיום הולדתה ב- 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל ורדיו בשנים 1976 – 1967. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קבוצת הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש התאורה והחשמל אליעזר הנדלמן, מתאם הפעולות בחטיבת ההנדסה דוד שניידר ז"ל, המפיק יוסי משולם ז"ל, ומפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. זהו פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72'. (עמוד 1 מתוך 2 עמודים). נטלו חלק בישיבה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, א. אבנר, ר. אמיר, מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, יוסי צמח ז"ל, איילון גויטין, יוסי משולם ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עוד בטרם תמו שידורי אסון מינכן של הטלוויזיה הישראלית שהיו רצופים כישלונות ארגוניים וטכנולוגיים , אַץ המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל להודות ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 לטכנאי הטלוויזיה והרדיו על תרומתם למבצע השידורים . הוא הדפיס מסמך מיוחד ויצא מגדרו להודות לא. טל ומשה ברוזובסקי מנהלי הנדסת הרדיו בתל אביב וירושלים וליעקב סווירי מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה [8]. "ברצוני להביע הערכתי הרבה על המאמץ הניכר והמסירות שהשקעתם בשידור האירועים הקשורים במאורע הטראגי במינכן. אני מאחל שנה טובה ואומץ רוח לך ולמשפחתך". הוא דאג לשלוח עותקים למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל, למנהל הרדיו משה חובב ז"ל, ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור.
טקסט מסמך : 7 בספטמבר 1972. זהו מכתב ההערכה המקורי ששלח המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל לעובדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום שישי – 8 בספטמבר 1972 ערה"ש תשל"ג (כ"ט באלול תשל"ב), שלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מכתב הערכה למנהלי המדיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור וגב' מיכל זמורה-כהן (ממלאת מקומו באותם הימים של משה חובב), ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גַל, בו שיבח את השידור מקצועי המכובד של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בחיי אחד עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הנה לשונו של המכתב [9].
טקסט מסמך : 8 בספטמבר 1972. זהו מסמך התודה המקורי ששלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהלת רדיו "קול ישראל" (בהיעדרו של משה חובב) ולמהנדס הראשי של הרשות שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת רדיו "קול ישראל" בעת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהיעדרו של המנהל הקבוע משה חובב. (שתי התמונות הוענקו לי באדיבות מר איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : משה חובב מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1973 – 1970. (באדיבות איזי מן איש רדיו "קול ישראל" ומחבר הספר הדוקומנטארי המעניין והמעולה "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : ספטמבר 1972. כנס הנהלת רשות השידור (הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל") לאחר רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מ"מ מנהל הרדיו גב' מיכל זמורה כהן, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, רבקה בהירי, ומהנדס הטלוויזיה שלמה גל. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
דומה היה כי האבל הלאומי על נרצחי מינכן יימשך זמן רב אך הטלוויזיה המעצבת את דעת הקהל ומצב הרוח שלו חזרה חיש מהר לשגרה ולשידורים הרגילים שלה. החיים היו חזקים מהמתים. ב- 26 בספטמבר 1972 שידר דן שילון ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. ב- 8 בנובמבר 1972 נישאה אסתר שחמורוב לבחיר לבה פטר רוֹט מתעמל ישראלי שהיה מועמד ליטול חלק במשחקי מינכן, אך לא עבר את המבחנים. שניהם למדו יחדיו במכון ווינגייט להכשרת מורים לחינוך גופני. אסתר רוֹט – שחמורוב בּיקשה לפרוש מהמסלול אך הזמנה מפתיעה ליטול חלק בתחרות בינלאומית בדרום אפריקה שינתה את דעתה. בעלה הפך למאמנה. ללא אימונים היא ניצחה בריצה ל- 100 מ' משוכות ביוהנסבורג. "הדבר דחף אותי קדימה להמשך הקריירה הספורטיבית שלי ומנע את פרישתי", היא זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי כעבור שנים.
טקסט תמונה : אחד עשר ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הם הפכו לסמל של גבורה וטראומה יחדיו במדינת ישראל לפני ארבעים שנה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).
בעוד ישראל קוברת את מתיה נמשכו התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' על פי המתוכנן מראש ולפי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג'. טקס הנעילה היה ססגוני ומרהיב וטרגדיית רצח י"א הספורטאים נשכחה בן רגע. על הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון נכתבה העיר המארחת הבאה "מונטריאול" בעוד ארבע שנים ב- 1976 לצד הלוגו האולימפי של חמש הטבעות השלובות.
טקסט תמונה : 10 בספטמבר 1972. טקס הנעילה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. משלחות הספורטאים עולצות ועל הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון זוהרות הנורות של מונטריאול העיר המארחת את האולימפיאדה הבאה בשנת 1976. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הוועד האולימפי הישראלי בשיתוף עם עיריית תל אביב הקימו ברחוב ווייצמן – פינת רחוב בארי אנדרטה לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן . מידי שנה מתקיימת שם אזכרה לקורבנות.
טקסט תמונה : 1974. טקס האזכרה לי"א הנספים באולימפיאדת מינכן 1972 ליד האנדרטה בתל אביב . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלמה " צ'יץ' " להט ז"ל ראש עיריית ת"א, אהרון ידלין שר החינוך והתרבות, יוסף "יושו" ענבר ז"ל יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : 1974. אנקי שפיצר אלמנתו של מאמן הסיוף אנדריי שפיצר ובתם הקטנה אנוק מדליקות לפיד זיכרון. (לע"מ תמורת תשלום).
[1] ראה הספר "המשחקים האולימפיים" מאת עמנואל גיל בהוצאת מסדה ועם הספר – בשנת 1976.
[2] ארונו של דוד ברגר הוטס לאוהיו – ארה"ב על פי בקשת משפחתו.
[3] ראה נספח : תכנון מִשדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן , 5 עד 7 בספטמבר 1972 , כפי שתייקה את המסמך גב' יפה מישורי לתיק האולימפיאדה.
[4] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.
[5] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.
[6] ראה נספח : כמו 46 ו- 45.
[7] ראה נספח : כמו 45 , 46 ו- 47.
[8] ראה נספח : מכתב התודה של שלמה גל המהנדס הראשי של הטלוויזיה לעמיתיו ברדיו ובטלוויזיה המודה להם על שידורי אסון אולימפיאדת מינכן 1972 בתאריכים 5, 6, ו- 7 בספטמבר 1972.
[9] ראה נספח : מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מ- 8 בספטמבר 1972 למנהלי הרדיו והטלוויזיה ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה, על הדרך המכובדת של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'.
ראה עכשיו את ה-המשך בפרק "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" בסדרת הפוסטים הדנים ב- אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.
————————————————————————-
פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג', הועלה בשעתו לאוויר לאוויר ב- 7 בספטמבר 2019.
————————————————————————-
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. (15). פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'.אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. (15). פוסט מס' 827. תזכורת 3. חלק ג'. כל הזכויות שמורות.
זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
פוסט מס' 1069. פוסט מס' 827 (תזכורת 3. חלק ג'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 47 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמען שמואל ללקין. פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג' הועלה בשעתו לאוויר ביום שבת-7 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
להלן דו"ח וועדת פִּנְחָס קוֹפֶּל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. הדו"ח הועבר לידיעת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.
וועדת פנחס קופל היא וועדת חקירה בת שלושה אנשים בראשות היו"ר פנחס קופל (לשעבר מפכ"ל משטרת ישראל, ועליה נמנו גם החברים אביגדור ברתל ומשה קשתי) – שהתמנתה ע"י ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר – כדי לבדוק ולברר את סידורי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. הוועדה החלה את עבודתה ב- 8 בספטמבר 1972 מייד לאחר הטרגדיה הנוראית בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י קבוצה של 8 מחבלים בראשה עמד לוטיף "עיסא" אפיף. הוועדה סיימה את עבודתה בתוך שלושה שבועות והגישה אותו לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.
1. הדו"ח סווג לפני 40 שנים כסודי ביותר אבל היום הוא פתוח לידיעת הציבור לרבות מסמכים נוספים שסווגו כסודיים ביותר בימים ההם ונוגעים לרצח וטבח י"א הספורטאים הישראליים . בדו"ח וועדת פנחס קופל אין שום דבר חדש . גם לא הייתה בה שום תובנה חדשה שלא ידענו בחודשים ההם של אוגוסט – ספטמבר 1972 למרות הקרדיט המפוצץ שמחברי המסמך נוטלים לעצמם "סודי ביותר". המסמך נראה היום במידה רבה ארכאי . כל אחד שקורא ומעיין בו, שואל את עצמו מייד : "מה זה הכל…?" ואח"כ תוהה : "אם למדינת ישראל יש את שירותי הביטחון הטובים בעולם, הלא הם השב"כ והמוסד – אז כיצד קרה אסון כזה באולימפיאדת מינכן 1972 בו הובלו אחד עשר ספורטאים ישראליים אלי טֶבַח כשאין בידיהם כלי מגן, כלום, אפילו לא אקדח, אפילו לא סכין…". ב- 3 במאי 1956 התגייסתי כטירון לגדוד 12 של חטיבת "גולני". הייתי בן 17 ו- 11 חודשים. נשבענו על ספר התנ"ך להקריב את חיינו למען המדינה אם נידרש, אך לא בידיים ריקות. מלחמת סיני באוקטובר – נובמבר 1956 הייתה הראשונה שלי כחניך בקורס מ"כים בג'וערה. המ"מ שלי היה זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). אח"כ נלחמתי עוד שלוש פעמים כקצין קרבי בסִינַי נגד הצבא המצרי לרבות מלחמת ההתשה. המלחמה החמישית שלי הייתה כקצין קרבי בן 44 במלחמת לבנון ה- 1 נגד צבא המחבלים של יאסר עראפאת וגם גד הצבא הסורי. נשבענו להקריב את חיינו למען מדינת ישראל והיינו נכונים לכך, אך נשאנו נשק. זהו ההבדל הגדול בינינו לוחמי צה"ל לבין אחינו הספורטאים התמימים שנשבו במינכן 1972 ע"י רוצחים מזוינים בקלצ'ניקובים בעוד ידיהם ריקות וגם קשורות. בכל פעם שאני נזכר בעמיצור שפירא ז"ל, מוני וויינברג ז"ל, יוסף רומנו ז"ל, קהת שור ז"ל, אנדרה שפיצר ז"ל, אליעזר חלפין ז"ל, זאב פרידמן ז"ל, מרק סלבין ז"ל, דוד ברגר ז"ל, יוסף גוטפרוינד ז"ל, ויעקב שפרינגר ז"ל – אני ממלמל לעצמי את קינת דוד המלך.
2. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי ששהו באולימפיאדת מינכן 1972, והעבירו בשידורים ישירים חלק מהתחרויות האולימפיות מגרמניה לישראל, לא נקראו משום מה להעיד בפני אנשי הוועדה ולא תושאלו על ידה.
3. דו"ח וועדת פנחס קופל מ- 29 בספטמבר 1972 הוא הפוסט הלפני אחרון במסה גדולה של סקירת "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" על ידי בבלוג הזה. הנה לשונו.
עמוד שער קדמי. דו"ח וועדת פנחס קופל. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. תוכן עניינים. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 1. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 2. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 3. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 4. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 5. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 6. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 7. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 8. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 9. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 10. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 11. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 12. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 13. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 14. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 15 ואחרון. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לנשוך שפתיים ולעצור את הדמעות.
פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. פוסט מס' 1069 נסמך גם על מידע שפורסם ב-פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג'). אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 50 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי (שלושתם יבד"ל), ולמען שמואל ללקין ז"ל. פוסט מס' 827, תזכורת 3, חלק ג'). פוסט מס' 827 הועלה לאוויר בשעתו ביום שבת-7 בספטמבר 2019. פוסט מס' 1069 הועלה לאוויר ביום שישי-25 במארס 2022.
סוף פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022.
תגובות
פוסט מס' 1069. סיפורה של תקופה נִפְשָעַת ו-מַרָה, אֲפֵלָה, וקודרת. אולימפיאדת הרֶצַח והדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הערבי "ספטמבר השחור" ב- 5 בספטמבר 1972. עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות 2000. מס' 1069 (רשימה 3) נחקר ונכתב על ידי גם לזכרו של ה-קלע הישראלי האולימפי הוותיק הנרי הרשקוביץ ז"ל (2022 – 1927) ש-מֵת לפני שישה ימים בגיל 95. גם פוסט מס' 1069 דן בתקופת ה-אוֹפֶל ההיא של אירועי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, וגם לזכר תקופת ההתאוששות של הספורט הישראלי במשחקי אסיה ה-7 שנערכו בטהראן בירת איראן 1974. הקלע הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר ע"י הוועד האולימפי הישראלי לשאת את דגל משלחת הספורטאים האולימפית של ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 שהתקיים באצטדיון האולימפי במינכן בשבת – 26 באוגוסט 1972. הספורטאי האולימפי הנרי הרשקוביץ ז"ל נבחר בחלוף שנתיים לשאת את דגל משלחת ישראל שוב גם בטֶקֶס הפתיחה של משחקי אסיה ה-7 שנערכו בסוף חודש אוגוסט וראשית ספטמבר של שנת 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן בירת איראן שהייתה אז תחת שלטון השאה הפרסי רזה פאחלאווי. הייתי שָם. פוסט מס' 1069. הועלה לאוויר ביום שישי – 25 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>