"פוסט מס' 1072. הועלה לאוויר ביום חמישי-31 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1072. פוסט מס' 1072 הוא במידה רבה סינונים מדויק ושווה ערך למידע שהתפרסם ב-פוסט 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית עדיין חולמת באספמיה ו-מנמנמת, וממשיכה להיות נפגעת טרור ללא יכולת, ידע, וכישרון מכסימאליים לסכל את אותו הטרור האיסלאמי המוסלמי הרצחני הפוגע אנושות באזרחיה גם באביב 2022 (!) וגם: ֹשוֹרָשִים (1). פוסט מס' 1072. הועלה לאוויר ביום חמישי-31 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט חדש מס' 1072. אנוכי בימים ההם כילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, מ"כ וקצין קרבי בגדוד 12 ב-חטיבת "גולני". בעת שירותי הצבאי בן שלוש שנים בימים ההם  בגדוד 12 של חטיבת "גולני" כ-טירון, לוחם, מ"כ, קצין קרבי בתפקיד קצין חבלה של הגדוד, ואח"כ סמ"פ בשלוש שנות השירות הצבאי שלי בשלוש השנים של 1959-1956 היו לי ארבעה מג"דים בגדוד 12 של "גולני": אורי בר רצון, שמואל עמיר, אורי ביידאץ', ויקותיאל "קותי" אדם. במקביל באותה התקופה ההיא של השירות הצבאי שלי במשך שלוש שנים בגדוד 12 של "גולני" היו לי ארבעה מח"טים: חיים בן דוד ז"ל, בנימין ג'יבלי ז"ל, אהרון "ארווין" דורון ז"ל, ו-אלעד פלד ז"ל. בתום שירותי הצבאי בן שלוש שנים בימים ההם בגדוד 12 של חטיבת "גולני" שבתי בשמחה ואושר גדולים לכור מחצבתי ל-קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח והפכתי לחבר קיבוץ מן המניין. הלכתי בדרכי אבא ז"ל היקר שלי שהיה חקלאי חרוץ ונאמן, יישר דרך, איש עבודה, איש של אמת, ו-"מספוא'יניק" בנשמתו. הייתי חקלאי כמותו בראשית דרכי כחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. רפתן ומספוא'יניק. שום דבר בחיי אז לא היה שווה ערך ל-תלמים החרושים של שדות אדמת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שום דבר לא היה דומה לשדות המספוא רחבי הידיים שם גידלנו אספסת, תלתן, תירס, וסלק בהמות לרפת המצוינת של קיבוץ אפיקים בראשה ניצב רודיק לווין ז"ל, שום דבר לא היה דומה לסוסים ולסוסות היפים והיפות, שהיו רתומים ורתומות לכלים החקלאיים של הקיבוץ בעת ההיא מקצרות, מחרשות, מגובים, ולעגלות-פלטפורמות שהובילו את התוצרת החקלאית מהשדות הרחוקים הביתה לרפת בקיבוץ שלנו. לעולם לא אשכח את הסוסה החרוצה היפהפייה ששמה היה "תְּמוּרָה" ואת בִּתָּה שהייתה חרוצה ויפהפייה כמו אימא שלה, ושמה היה "שִיבּוֹלֶת". תמורה הייתה כולה חוּמָה. שיבולת הייתה שחורה כמו הלילה. שתיהן ייצגו היטב את מיטב הבריאה האלוהית (!). הן היו הסוסות החרוצות, הנאמנות, והיפות ביותר שראיתי בכל ימי חיי. לעולם לא הייתי צריך להאיץ בהן. שתיהן היו חרוצות וחכמות והבינו את תפקידן. אהבתי את שתיהן ורחשתי להן כבוד והערכה עצומים. שתיהן ידעו שאנוכי אוהב ומעריץ אותן. תמיד בתום כל יום עבודה לאחר שובנו משדות אפיקים הרחוקים לאורווה בקיבוץ, פינקתי אותן. רחצתי אותן ודיברתי עמן. עם שתיהן. שתיהן, האֵם ובִתָּה היו יפהפיות, נבונות, וחרוצות מאוד (שיא הבריאה האלוהית בעיניי) ובעלות הספק עבודה פנטסטי (!). לא היו לאם תמורה ול-בִתָּה שיבולת סוסות ו/או סוסים באורווה של קיבוץ אפיקים מתחרים ולא מתחרות באופי החרוץ והנאמן שלהן וביכולת וכישרון תפוקת הספק העבודה היומית והקשה שלהן. שתיהן היו פשוט נהדרות. תמיד בסיום כל יום עבודה הענקתי לשתי הסוסות האצילות והחרוצות האלה מנות תערובת מתובלות בחרובים מתוקים וחציר גדולות מהמקובל, ובה בעת ליטפתי אותן ודיברתי עמן. לא היו עוד סוסות כמותן וברמה שלהן. הייתי נער בן 15 ונתתי לשתיהן לדעת שאני אוהב אותן ומעריך אותן ואת חריצותן ו-כישרון עבודתן והספק הייצור העצום שלהן. שתיהן היו מדהימות. שתיהן היו ראויות להערכתי והערצתי אותן. שתיהן ידעו שאני אוהב אותן ומכבד אותן. מדהים ש-תְּמוּרָה העבירה בדיוק מתמטי את הגנטיקה שלה ל-בתה שִיבּוֹלֶת היפהפייה השחורה. לא הייתה קיימת שום בְּרִיָיה בעולמנו אז שתדמה לתְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת ביופיין, נבונותן, ו-חריצותן. הן היו אלמוניות אולם לא עבורי. ועוד דבר: סוּסִים וסוּסוֹת הם לעולם לא רק לא מפונקים, הם גם לעולם לא בוכים ואינם מתלוננים גם כשקשה להם. הם לעיתים עבדו ממש בעבודת פרך. אין מדובר במילים ריקות. להיות רתומים לפלטפורמה עמוסה בתלתן ו/או אספסת במשקל של טון ולמשוך אותה לאורך 7-6 קילומטרים בחורף הגשום והבוצי בדרכים לא סלולות מהשדות הרחוקים לרפת בקיבוץ אפיקים היא עבודה מפרכת שדורשת מאמץ גופני עצום. תמורה ושיבולת אף פעם לא התלוננו, לא בכו, ולא קיטרו. הן היו שתי סוסות נפלאות, חרוצות, נבונות, ויפהפיות. האדמה הפורייה והמניבה של קיבוץ אפיקים, הסוסים, הפרות, והכבשים, והכלים החקלאיים שלנו הטרקטור, הקומביין, ה-מַקְצֵרָה, הטוּרִיָיה, המַגְרֵפָה, החֶרְמֵש, הקִלְשוֹן, והאֵת היו כלי נשקנו ומקור כוחנו ואושרנו ב-חיינו החקלאיים. תְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת הבלתי נשכחות גם היום בגיל 84 שלי, היו שותפות מלאות לשגשוגו של קיבוץ אפיקים בעת ההיא. לא היו עוד כמותן. כפי שלא הייתה שום פרה ברֶפֶת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בעת ההיא שדמתה לפרה "מַרוֹקָה" אלופת תנובת החלב בשנים ההן ברֶפֶת שלנו. אנוכי זוכר את מנהל האורווה דאז יוסף לנסקי ז"ל ש-שִח לי לא פעם ולא פעמיים שהוא איננו ראה אף פעם אהבה והערצה וטיפול שהעניק בן אנוש נער עוּל ימים כמוני בימים ההם לשתי הסוסות הנהדרות, היפהפיות והבלתי נשכחות האלה, תְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת. אנוכי אוטוטו בן 84 היום. השנים הנפלאות ההן של עבודה ויצירה בעת ההיא שלי בקיבוץ אפיקים שלי הבלתי נשכח לעַד, חלפו לבלי שוב . 

טקסט תמונה : 1957. הימים ההם לפני יותר משֵש עשרות שנים. שאיפתי היחידה אז הייתה לסיים ולהשתחרר כקצין משירותי הצבאי – קרבי הקשה שלי בגדוד 12 של חטיבת גולני, ולשוב לקיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. רציתי להיות חקלאי – מספואיני'ק  לצדו של אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל. רציתי לקצור תלתן ואספסת, לגדל סלק בהמות, ולכבוש חבילות חציר, ולהביא אוכל ומספוא לפרות ברֶפֶת של קיבוץ אפיקים אחת מרפתות הֶחָלָב המצוינות ביותר בתקופה ההיא בארץ בראשותו של הרפתן המוכשר, החרוץ, והידען בן וחבר קיבוץ אפיקים רוּדִיק לֵוִוין ז"ל (נפטר לפני כמה שבועות כשהוא בן 91). מי חשב אז על העיתונאות הטלוויזיונית כמקצוע מעניין, מרתק, ודרמטי מעבר לפרנסה לכל החיים ? (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי בן 20 קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה אז  סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. מח"ט "גולני" היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד ז"ל. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא חבשו כומתה רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1960. אנוכי חקלאי בכור מחצבתי בקיבוץ אפיקים ב- 1960 בטרם יומרות ו-פרטנזיות הנוגעות ל-עיתונאות הטלוויזיונית. נולדתי בקיבוץ הטוב במדינת ישראל. התמונה צולמה בבריכת השחייה של קיבוץ אפיקים בקיץ 1960 בתום שירותי הצבאי בן שלוש שנים כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות לפני יותר מ- 70 שנים שחלפו לבלי שוב. אנוכי ילד בן 11 עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן מחבק את הכבשה, אמיר הלמן , דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי בן 20 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן הטוב בקיבוצי מדינת ישראל. אנוכי באותו הגיל בו אבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם בשירווינט וקורשאן בליטא ועלו לארץ ישראל. התמונה צולמה בקיבוץ אפיקים ע"י אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל בעת חופשה רגילה בתקופת שירות הצבאי שלי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה במשק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1072 הוא במידה רבה סינונים מדויק ו-שווה ערך למידע שהתפרסם בפוסט 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית עדיין חולמת באספמיה ו-מנמנמת, ונפגעת (!) גם פוסט מס' 1072 עוסק ב-ביזיון ו-כישלון מודיעיני וביצועי בלתי נתפש (של כלל זרועות כוחות הביטחון של מדינת ישראל). כישלון משווע וזוֹעֵק לשמיים של כוחות הביטחון של מדינת ישראל מול רוצח פלסטיני בודד אולם נבזה ו-מתועב בשם דיא חמארשה בן 26 תושב הכפר יעבד הסמוך לג'נין שהגיע למרכז העיר בני ברק מזוין ברובה 16 M, עשה בה כבתוך שלו במשך דקות ארוכות כנצח, ניהל מסע הרג מול אזרחים חסרי מגן ב-בני ברק, ורצח בנשקו חמישה אזרחים ישראליים. המחבל המרצח דיא חמארשה נוטרל וחוסל לבסוף ע"י איש משמר הגבול שלנו ערבי-נוצרי, רס"מ (ראשי תיבות של רב סמל מתקדם) גיבור ואמיץ אמיר חוּרִי ז"ל, שחתר למגע מהר ככל האפשר עם האויב הרצחני, והצליח. רס"מ אמיר חורי ביצע את משימתו אולם שילם בחייו. אמיר חורי ז"ל היקר נוח בשלום על משכבך ו-ינעמו לך רגבי אדמת מדינת ישראל שבעבורה חרפת את נפשך. משפחתי ואנוכי נזכור אותך לנצח (!).   

שוב הוברר כי מדינת ישראל המנמנמת, החולמת, והמסורבלת על מרכיביה האזרחיים הרעועים והצבאיים (המודרניים) עדיין מתנהגת במארס 2022 כ-עיירת שטעטל יהודית הממוקמת אי שם בליטא ו/או פולין של סוף ה-119 ו/או אולי מאכסימום בראשית ה-120. מדובר פעם נוספת בכישלון מר ועצוב של כוחות הביטחון שלנו. למתבונן מהצד נראה כי השב"כ, המוסד, המשטרה, וצה"ל מוסדות הביטחון הראשיים של מדינת ישראל מתנהגים ברשלנות, במסורבלות, באיטיות, ובאיחור זמנים רב. נאומי הסיכום של ראש הממשלה נפתלי בנט ושל שר הביטחון בני גנץ אודות הכישלון המר במלחמה נגד האויב הפלסטיני האכזר בעיר בני ברק בסופו של חודש מארס של שמת 2022 היו כרגיל דלים, משעממים, ראוותניים, ו-רוויי הבטחות שווא. שניהם הותירו שוב את הציבור הישראלי המום וחסר ביטחון. בקשתו המוזרה והמביכה של ראש הממשלה נפתלי בנט בימים אלה מאזרחי ישראל שמחזיקים נשק ברישיון, לשאת אותו מעכשיו בחגורתם, היא מעיקה, לא חכמה, ומסוכנת. אין לה כל הצדקה. כוחות הביטחון הם אלה שלא רק חייבים להיות מזוינים מכף רגל ועד ראש אלא עליהם להיות מחוננים בתנועה מהירה לעבר יעד התקיפה ובעלי תכנון, יזמות, ו-יכולת תגובה של נחש צפע. היכן אהוד ברק כשצריך אותו…???

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור ההוא בראשות היו"ר נחמן שי ההוא ובגיבוי מליאת רשות השידור ההיא. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה מספטמבר / אוקטובר 2001 עד מארס /אפריל 2002. בתום חצי שנה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן וזאת על פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה דאז אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח :  ובכן, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו הרם ורב האחריות. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן, ואליהם התחנף.

אנוכי אזרח ישראלי וותיק בן 84 היום,  נשוי כבר 60 (שישים) שנים לרעייתי האהובה יָעֵל, ואנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא ל-10 (עשרה) נכדים ונכדות, פונה שוב אל ציבור קוראי הבלוג שלי בזו הלשון: ראו, שוב הוזהרנו. כל אזרח ישראלי נאמן יודע שאין לסמכויות האזרחיות והצבאיות של מדינת ישראל יותר מידי זמן כדי להתכונן לקראת סכנות הטרור הגדולות הממתינות ו-אורבות לנו כשהן קרבות ו-באות אלינו ולקראתנו במהירות הבזק. ממשלת ישראל ה-יָשְנוּנִית אנא התעוררי ופעלי בשֵכֶל, בחוֹכְמָה, ובכוֹח, והיי יוֹזֶמֶת אזרחית וצבאית מהירה ויעילה כ-נגד האויב הטרוריסטי, הרצחני, והאכזרי בטרם סְעָרָה ולא אחריה. 

היכן מאיר הר-ציון ז"ל היקר וחבריו ההם כשאנחנו כל כך זקוקים להם עכשיו…?

תוספת הכוונה וביאור אודות דמותו הבלתי נשכחת של אחד מגיבורי עם ישראל לדורותיו, מאיר הר ציון ז"ל, ניתן למצוא ב- פוסט מס' 821.

פוסט מס' 1071 דן ב-פוסט מס' 821.

ספרו התיעודי המזהיר והמרשים של משה גבעתי שיצא לאור לפני כשלוש שנים "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו" ראוי להערכה רבה. לא היה עוד גיבור מלחמה ואיש בעל מחשבה מקורית הנוגעת לאירועי המלחמה בימים ההם במחצית הראשונה של עשור ה- 50 במאה שעברה בין 1952 ל-1956 כמו מאיר הר ציון ז"ל. מאיר הר-ציון היה לוחם. מפקד, ומנהיג מזהיר ו-אגדי, נחוש, וכריזמטי ביחידת 101 האגדית בפיקודו של אריק שרון ז"ל ואח"כ מונה ל-מפקד מזהיר של סיירת הצנחנים באמצע שנות ה-50 שנים במאה הקודמת. לא היה לוחם ומפקד כמותו בכל המדדים של תכנון, ביצוע והוצאה לפועל, דבקות במשימה, ןבעל ידע עצום במנהיגות וניווט, וחתירה למגע כמו מאיר הר-ציון ז"ל בהיסטורית העבר הצבאית של מדינת ישראל. ספק אם יהיה בעתיד. פוסט מס' 821 הועלה בשעתו לאוויר ביום שני-5 באוגוסט 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

​פרפראות.

הספר התיעודי, "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו", הוא פרי יצירתו המעניינת, היסודית, הרצינית, והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי. הספר התיעודי הזה מהווה מסמך ייחודי, חשוב, מרתק ומעניין, ו-רב ערך. הסֶפֶר "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו", יצא לאור ב-5 באוגוסט של שנת 2019 בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר. סֶפֶר חובה (!). כל אזרח ישראלי נאמן מְצֻוֶוה לקרוא אותו ולעיין בו. 

טקסט תמונה (1) :  2019. זהו השער הקדמי של הספר התיעודי המרשים והמדהים, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", פרי יצירתו המעניינת מאוד והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, יצא לאור בימים האחרונים בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר. לא היה לוחם מזהיר ומנהיג מבריק ומקורי של תורת המלחמה בצה"ל מאז מחצית עשור ה- 50 של המאה הקודמת כמו סרן מאיר הר-ציון ז"ל. מאיר הר ציון היה לא רק לוחם מזהיר אלא היה גם מנהיג ו-נווט בעל חושים מיוחדים שהוביל בהצלחה רבה את יחידות הצנחנים של צה"ל בעת פעולות התגמול נגד סוריה, ירדן, ומצרים בשנים ההן שבין 1952 ל- 1956. מאיר הר-ציון היה גאון צבאי, לוחם ללא חת שדבק עד הסוף במשימות הביצוע, ושימש דוגמא עילית ו-מופתית לחייליו.   

טקסט תמונה (2) :  2019. זהו השער האחורי של הספר התיעודי המרשים והמדהים, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", פרי יצירתו התיעודית המעניינת מאוד והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, יצא לאור בימים האחרונים בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר.

אנוכי קורא בימים אלה שוב את ספרו התיעודי המרשים והמדהים של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, הקרוי, "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו". ראיתי צורך למסור בשעתו את התרשמותי החיובית מקריאת הספר למר עמיחי נעם מנהל המכון – בית ספר שדה כפר עציון אודות ה-התוודעות המחודשת שלי לדמותו ואישיותו המרתקת של אחד מגדולי לוחמי צה"ל והאמיצים שבהם בכל הזמנים מאיר הר ציון ז"ל (2014 – 1934). זהו נוסח הטקסט שכתבתי והעברתי לידיעתו:

שלום רב,

ניסיתי להגיע אליכם באמצעות "לחץ כאן" אבל לא הצלחתי. בינתיים רעייתי קנתה לי את הספר המדהים הזה (מכל היבט) של הסופר והחוקר משה גבעתי, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו". אני בן 82 היום. רעייתי ואנוכי הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות. אני במקור בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עזבתי ב- 1963. ובמקור אני גם יליד גדוד 12 בחטיבת גולני. התגייסתי ב-1956, וכבר אז שמו של מאיר הר ציון והצנחנים נישא בפי כל בחטיבה. שירתי שירות חובה שלוש שנים בגדוד של 12 של החטיבה. הייתי שָם הכול בגדוד 12 שלי בחטיבת גולני. טירון, מ"כ, קצין מ"מ, קצין חבלה של גדוד 12, וסמ"פ. היו לי ב-גולני ארבעה מח"טים (חיים בן דוד, בנימין ג'יבלי, אהרון "ארווין" דורון, ואלעד פלד) וארבעה מג"דים (אורי בר רצון, שמואל עמיר, אורי ביידאץ', ויקותיאל "קותי" אדם). השתחררתי בתום שלוש שנים ב-1959 וחזרתי לקיבוץ אפיקים כדי להיות חקלאי- מספואיני'ק יחדיו עם אבא שלי ז"ל. מעולם לא ראיתי את מאיר הר ציון ז"ל וכמובן לא שוחחתי עמו. אולם ואף על פי כן הוא נותר דמות נערצת בלתי נשכחת עבורי ועבור רבים מאיתנו ומודל לחיקוי. אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל שירת יחד עם מאיר הר ציון בטירונות בנח"ל ב- 1952 בבית דאראס.

אבקש למסור ד"ש חמה והערכה רבה למשפחת מאיר הר ציון ז"ל. מאיר הר ציון היקר לא מת עבורי. הוא חי בלבי לעד. אישיותו, יושרתו, אומץ לבו, ודבקותו במשימה של מאיר הר ציון, כישרונו הצבאי העצום כלוחם וסייר עילוי, שחרף את נפשו שוב ושוב למען תקומת מדינת ישראל צניעותו, אופיו העניו, אהבתו את האדמה ואת ארץ ישראל הם נכסים חינוכיים ולאומיים בלתי נשכחים לעַד לא רק עבורי, אלא עבור האומה כולה. כמו כן אבקש למסור תודה רבה ו-גדולה לחוקר ולכותב משה גבעתי. "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", הוא מסמך תיעודי מדהים, מרתק, וחשוב לדורות.

תודה, יואש אלרואי

עמיחי נועם השיב לי כלהלן,

תודה לך יואש,

שיהיו הרבה שנים של בריאות וטוב. שמחנו על חוות דעתך הטובה ונעביר אותה למחבר.

פוסט מס' 1072. פוסט מס' 1072 הוא במידה רבה סינונים מדויק ושווה ערך למידע שהתפרסם ב- פוסט 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית עדיין חולמת באספמיה ו-מנמנמת, ונפגעת (!) וגם: שורשים. פוסט מס' 1071. הועלה לאוויר ביום חמישי-31 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ֹשוֹרָשִים.

פוסט חדש מס' 1072 : הטקסט הר"מ הועלה לראשונה לאוויר לפני כ- 9 (תשע) שנים בערב יום שישי ההוא של 11 בינואר 2013.

פרקים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים" (מכיל כ- 10000 עמודים) ודן בעיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

סיסמת הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שאנוכי חוקר, כותב, ומתעד :

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up

השורה התחתונה של הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2010

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000  לינואר 2013. המחקר והכתיבה טרם הושלמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).

"משה מת, יהושע מכניס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב על ידו בשנת תרנ"ז – 1897).  

טקסט תמונה :  1960. אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בתום שירותי הצבאי – קרבי בן שלוש שנים בגדוד 12 של חטיבת "גולני". תיעוד והצילום של התמונה הנ"ל נעשו לפני 62 שנים.  נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל, קיבוץ אפיקים ובעמק היפה ביותר והפורה ביותר בארץ, עמק הירדן. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון . המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה . 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

——————————————————————————————————–

פרקים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים" (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

——————————————————————————————————–

מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז"ל בן 93 לפני ימים אחדים, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף , הניע אותי לכתוב את הפוסט הזה. מיכה שמבן ז"ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב. (ראה אודות מיכה שמבן ז"ל ברשימה מס' 2).

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מארבעים ואחד שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971 

טקסט תמונה :  קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 84 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 1072. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא . צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ו-עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                    

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני (בן 14), שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין ז"ל היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים , או מח"טים, אוגדונרים , ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל ז"ל (לימים פרופסור זאב שטרנהל) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המורה והמחנך הנפלא שלי אורי אפק יבד"ל ואת גאון ה-מתמטיקה וה-פיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד ז"ל היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק יבד"ל ואיציק מנדלברויד ז"ל. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון (שניהם יבד"ל), ומוטי קירשנבאום ז"ל), שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע ל- משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון . ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני שנתיים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו ב-עיירות שירוווינט וקורשאן ב-ליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 84 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל . שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני . אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר . טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים . סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים . בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול . תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף . כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים . הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה .

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2  ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל , סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק…(!)". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם . בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בעיירה שירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח את סבא וסבתא שלי הוריו של אבא שלי, והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה ב-שערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה . פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית , וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 96 שנים. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. זיהוי היושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים, הקרוי, "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 המאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 91 שנים. זוהי חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי, כלהלן : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ . צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב באמצע בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל באותה שורה הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב בשורה השלישית חמישי משמאל במעין גופייה לבנה בעלת מחשוף גדול, אליק שומרוני. עומדים בשורה האחרונה שמיני ותשיעי מימין, דוסיה קורין וחיים לוצ'נסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם , הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". 

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                             שלכם בלב ונפש

                             ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר . ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין . ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב . כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו . משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים הנבוכים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. מימין לשמאל : דניה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו ה-כדורעפן חיים בורר ז"ל, השחיין שמואל חדש ז"ל, הכדורסלן יגאל וולודרסקי ז"ל, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן יבד"ל. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל ז"ל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט ולא רחוק מקיבוץ דליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים שנערך במשך 6 חודשים במחנה הצבאי הקרוי בה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958 . טקס סיום קורס קצינים . מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח"ט "גולני" דאז אל"מ אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי . הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי . "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט . הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה . ארה"ב . זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו , ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי.                                   

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו את הטקסט הזה, כלהלן :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978, אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר  "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel" , ועוד רבים רבים אחרים שלו . הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי , וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס , ריקי נלסון , ברנדה לי , טומי סנדס , לואי ארמסטרונג , אלה פיצג'ראלד , פול רובסון,  שרה וון, פול אנקה , פט בון , דין מרטין , פרנק סינטרה , פרי קומו , בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה .

ב-1959 בעת כניספתי לעבוד בענף ה-רפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים, הרפתן רוּדִיק לווין ז"ל. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. באותם הימים פגשתי ברפת את אחת הנשים הדגולות של קיבוץ אפיקים את הרפתנית החרוצה והנאמנה עופרה קורין – דומוביץ' היפה והיקרה ובלתי נשכחת תבד"ל, שאהבתי אותה אבל לא סיפרתי לה מעולם שאני אוהב אותה. היא הייתה אז כבר אישה נשואה לבעלה אילן דומוביץ'. 

 

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין ז"ל (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר) ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                                                                                                                                                                                   

טקסט תמונה : שנת 1962 . מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים . רשת השער עשויה מרשת דייגים . אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג' .(ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לכן זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי יפת התואר זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק יבד"ל, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד ז"ל. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 90, היום) אישיות דגולה ו-מורי ומחנכי הבלתי נשכח במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו המורה שלי בתורת ה-א"ק המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט, איציק מנדלברויד ז"ל (יליד 1931). היה מדובר באישיות דגולה (!). איציק מנדלברויד ז"ל היה אתלט מצטיין במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50 של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד בלבד, אולם מכונן : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 1072. הועלה לאוויר ביום חמישי-31 במארס 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

​