פוסט מס' 1076. חלונות ראווה טלוויזיוניים ורדיופוניים. זֵהוּת טלוויזיונית, מוניטין טלוויזיוני, וכריזמה וזהות פוליטית. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות. האמביציות ליד ובסביבת המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. זֵהוּת טלוויזיונית וכַרִיזְמָה ו-זֵהוּת פּוֹלִיטִית. יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוּגְמָא אִישִית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2021.

פורסם בתאריך 18 באפריל 2022 מאת יואש אלרואי21 באפריל 2022

פּוֹסְט מס' 1076. כֹּל הָזְכוּיוֹת שְמוּרוֹת לחוֹקֵר ולמְחַבֵּר יוֹאָש אַלְרוֹאִי. הועלה לאוויר ביום שני-18 באפריל 2022. הימים ההם. דפים מהזמן ההוא שחלף ואיננו עוד.

פוסט מס' 1076. חַלוֹנוֹת רַאֲוָוה טֶלֶוִויזְיוֹנִיים ורָדְיוֹפוֹנִיים. זֵהוּת טלוויזיונית, מוניטין טלוויזיוני, וכַרִיזְמָה וזֵהוּת פוליטית. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות. האמביציות והשאיפות ליד ובסביבת המיקרופון הטלוויזיוני ומַסָךְ הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. פוסט מס' 1076. הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זֵהוּת טֶלֶוִויזְיוֹנִית, מוֹנִיטִין טֶלֶוִויזְיוֹנִי, וכַרִיזְמָה ו-זֵהוּת פּוֹלִיטִית. יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוּגְמָא אִישִית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני-18 באפריל 2022.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג נוסד בחודש יולי של שנת 2012.

הערה 4 : הערכה : הבלוג מונה ברוטו ב- 1/2 8 שנות קיומו כ- 1.000000 (מיליון) נכנסים, קוראים, ומתעניינים.

פוסט מס' 1076. חלונות ראווה טלוויזיוניים ורדיופוניים לפני שנות דוֹר. זֵהוּת טלוויזיונית, מוניטין טלוויזיוני, וכריזמה וזהות פוליטית. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות. האמביציות ליד ובסביבת המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2022.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שְאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

—————————————————————————————–

פוסט מס' 1076 : הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————–

פרפראות ישנות.

1. לפני כשנה. מדינת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו היא מדינת פארטאץ' גם באפריל 2021 לכל דבר ועניין.

מדהים מכל היבט (!). מדינת הפארטאץ' החלשה ונעדרת משמעת שקרויה מדינת ישראל בראשה ניצב היום ראש הממשלה בנימין נתניהו מאפשרת בתקופה האחרונה לחלק מהפזורה הבדואית המתגורר בדרום הפרוע של מדינת ישראל להתנהג באלימות, בברוטאליות, להשתולל, להשתין על חוקי המדינה ולהפר כל משמעת, מוּסָר, דרך ארץ, ואת הסדר הלאומי באין מפריע, ולהפיץ פשע בכוח הזרוע והנשק (לרבות גידול סם ה-קאנאביס במאורות הנֶגֶב הדרומי שהוא פיסת קרקע ישראלית מרוחקת ו-מוזנחת) כאילו מדובר במערב הפרוע האמריקני ההוא לפני 200 שנה. וזאת למרות שלרשות הממשל הישראלי עומד כוח עצום מאומן ומיומן בראשות צה"ל + משטרת ישראל + השב"כ כדי לאכוף מייד ובכל אמצעי (!) את המשמעת הלאומית על מפירי החוק ולהגן על אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל מפני הגנבים והשודדים. הדיווח כי שלושה בדואים אנסו ילדה בת 10 בביתה בדרום הפרוע הוא פשע פלילי בלתי נסלח. אבל ראש הממשלה הרשלן של מדינת ישראל בנימין נתניהו עסוק במשפט הפלילי משלו שבסיומו הוא עלול למצוא את עצמו כלוא מאחורי סורג ובריח.

2. העיתונאי ואיש הטלוויזיה החרוץ והמעולה תמיר סטיינמן.

שדרן וכתב חברת החדשות של ערוץ 12 תמיר סטניימן (איש מקצוע חרוץ ו-מצוין ורכש נפלא) חושף מידי ערב שוב ושוב ו-פעם אחר פעם את מדינת הפארטאץ' שקוראים לה מדינת ישראל בשיא עליבותה, חולשתה, ובושתה.

3. יונית לוי מגישת החדשות של ערוץ 12.

יונית לוי היא בולען של מילים והברות. הגייתה פגומה. כל אנשי הנהלת ערוץ 12 יודעים את זה ומודעים לזה אך מסרבים לפעול. וגם : היא הובסה (ב- 16 בפברואר 2021) ב- Knock out בריאיון ארוך המֶלֶל והאוורירי שניהלה באולפן במשך כחצי שעה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת מהדורת החדשות של ערוץ 12. יתירה מזאת : היא ניגפה והפסידה שוב גם למיקרופון שלה. מדהים כיצד אנשי הנהלת חברת החדשות הנפחדים והרועדים של ערוץ 12 מעבירים דָף כאילו לא קורה ולא קרה דבר. איש מהם איננו מוכן להתעמת עם קריינית החדשות המובילה שלהם בולענית המילים וההברות ו-פגומת ההגייה שקוראים לה יונית לוי. יונית לוי היא קריינית טקסטים נטולת כישרון ופגומת דיבור והגייה, בעלת ביטוי כושל, לא ברורה ולא מובנת. מישהי שמדורגת בצמרת הטלוויזיונית הגבוהה ביותר של מוסרת מידע לציבור במדינת ישראל אולם בשל בליעת אין סוף מילים והגייה לא ברורה ולא מובנת היא לעיתים קרובות נשמעת ברמה של ילדה קריינית מתחילה בכיתה ג'. בדיחה שהנהלת חברת החדשות של ערוץ 12 ש-ערה לקריינות הבעייתית של מגישת החדשות המובילה שלה, ניצבת רועדת ונפחדת מהצד ו-חוששת מלתקן תיקון, אבל אינה חוששת להפקיר ביודעין את ציבור הצופים שלה לקריינית עמומה, לא ברורה ולא מובנת, ו-ממלמלת (אשנה ואומר שוב : לא תמיד אבל יותר מידי פעמים). מוזר ומביך. כיצד קורה ומתרחש כדבר הזה בחברת החדשות של ערוץ 12 שטוענת לבכורה בתחום ?

הריאיון הארוך ההוא באורך של "מוקד" (משהו סביב 30 דקות) שניהלה לפני כחודש וחצי יונית לוי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה אָרוֹךְ מֶלֶל, קָלוּש, חלשלוש, ואוורירי. ראש הממשלה ניצל את חולשתה הטלוויזיונית של המראיינת שלו באולפן יונית לוי ו-השתמש מולה ללא חשש בסגנון דיבור חצוף, מתנשא, ו-שחצני בגוף ראשון, כלהלן, "…אני עשיתי…אני יזמתי…אני פעלתי…אני דאגתי…ועוד פעם אני הייתי שם…אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני…וגם, מה שאני עושה ומחולל בשעה אחת יאיר לפיד יריבי לא יהיה מסוגל לעשות בתקופת חיים…". בנימין נתניהו הכניע את המראיינת שלו בקלות מפתיעה וללא תנאי ב- Knock out. יונית לוי יכולה להמשיך לקמט את מצחה, רשאית לנוע על מושבה, בעלת זכות לסובב את צווארה עד מחר וזכאית לפזול במבטה עד מחרתיים באולפן מול מצלמות הטלוויזיה, אולם כל עוד היא בולעת מילים והברות בכמויות בלתי מתקבלות על הדעת נוכח פני האומה, היא נותרת אומנם שדרנית טלוויזיה מובילה של שולחיה אך פגומה ולא מובנת. אשת טלוויזיה מגוחכת. לצורך השוואה : אפוא יונית לוי בולענית המילים וההברות, הפגומה, והעמומה, והבלתי ברורה ולא מובנת, והיכן למשל הקולגה שלה קרן מרציאנו הברורה, המובנת, ובעלת הדיקציה הרדיופונית – טלוויזיונית המצוינת ובעלת קצב דיבור טלוויזיוני נוח…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן אמנון אברמוביץ'…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן דנה ווייס…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן דפנה ליאל…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן עמית סגל…??? ו/או אפוא יונית לוי ואפוא רוני דניאל…??? הם/ הן כולם רהוטים, ברורים, ומובנים. היא לא. מדהים ומביך לשמוע ש-קולה מתגלגל ל-עיתים לא רחוקות לרמה של מִלְמוּל. אתה כצופה ומאזין פשוט לא מבין מה היא אומרת.

ובכן, קיים הבדל מהותי הנוגע לפוטנציאל איכות השמע ב-עניין הבנת טקסט ההגייה והקריינות של יונית לוי ו- ניהול הראיונות שלה באולפן עם המרואיינים הרבים והשונים בין אוזנו של תושב האולפן היושב סמוך אליה פנים אל פנים מול יונית לוי לבין פוטנציאל יכולת השמיעה של אוזנו של הצופה היושב בסלון ביתו הפרטי ואמור לקלוט את ה- Sound באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית (לעיתים גם מבלי לראות אותה). אנשי חברת החדשות של ערוץ 12 הרועדים והנפחדים יודעים שם כולם היטב שיונית לוי היא קריינית כושלת ופגומה בסיטואציות התקשורתיות השונות שהיא מנהלת עם צופיה (לא תמיד ולא כל הזמן), היא דלת כישרון הגייה וביטוי (לא תמיד ולא כל הזמן), אבל נוח להם למלא את פיהם מים ולשתוק. מתאים להם להיוותר אדיבים ומסבירי פנים כלפיה. למה להם לריב את ריבם של צופיהם ? הצופים לא חשובים. העיקר חשוב שיונית לוי לא תיעלב חס וחלילה. בדיחה. מה זה צריך להיות הדבר הזה ? תורידו אותה מהמסך, נתקו אותה מהמיקרופון, למדו אותה להגות ולקריין נכון, ברור, ומחדש, ואז תחזירו אותה לקדמת הבמה שלכם. יונית לוי ניגפה אמש פעמיים באולפן החדשות של ערוץ 12. היא הפסידה בשיח שלה לראש הממשלה בנימין נתניהו והפסידה כמו תמיד גם למיקרופון שלה. עסק מביך ורגיש לנאשמת וגם לאלה שיידרשו לחרוץ את דינה ליד המיקרופון.

4. זה קרה רק לפני תריסר חודשים. מצלמות הטלוויזיה לא רק הורגות את בני גנץ – הֵן גם קוברות אותו.

קשה להאמין שהאיש הזה שקוראים לו בני גנץ ומתחפש למנהיג מדיני היה פעם רמטכ"ל צה"ל ושר צבאות ישראל. אינני מכיר את בני גנץ. אולי מדובר באישיות דגולה, באיש צבא אמיץ, בצנחן ששכב פעם באלפי מארבים בבוץ ב-לילות אפלים ו-גשומים מול האויב בשעה שבנימין נתניהו עשה לביתו בארה"ב. בני גנץ עושה במכנסיים מול מצלמות הטלוויזיה. הוא איננו יודע להתנהל מולה. הוא חובבן. בני גנץ מגמגם, מפגין ומקרין חוסר ביטחון תמידי, מסורבל, ואף פעם לא שוכח להזכיר לצופיו את מנטרת הטריוויה כי הוא בא לפוליטיקה כדי לשרת ולעשות טוֹב למדינת ישראל. בני גנץ הוא באופן טבעי דמות אנטי תקשורתית ואנטי טלוויזיונית. משום מה מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלהן הצמודות אליהן מסבות לו נזק ומשום מה הן מחבבות את בנימין נתניהו. ולא רק זאת. שום אזרח מדינת ישראל שאלוהי השֵכֶל חנן אותו במינימום IQ אישי לא ישכח כי אותו בני גנץ התמים והטיפש פירק ברוב טמטומו את תנועת "כחול / לבן", הניף אצבע משולשת לשני שותפיו ההם יאיר לפיד ומשה "בוגי יעלון, הפנה להם גב, וחבר יחד עם ידידו גבי אשכנזי לקואליציה פוליטית משותפת עם בנימין נתניהו בתקווה להיות ראש ממשלה חליפי החל מחודש ספטמבר של שנת 2021. הסוף המַר ידוע. רמטכ"ל צה"ל ושר צבאות ישראל לשעבר בני גנץ הוא מראש דמות פוליטית דהויה מגוחכת ו-מעוררת חמלה, רשלן ומסורבל שחוזר על המנטרות של עצמו. מצלמות הטלוויזיה עושות בו שַמוֹת בעיקר כשהוא משמיע שוב ושוב בפניהן את טענת הטריוויה שלו, "..באתי לעשות למען עם ישראל…". כנ"ל גם יועצי התקשורת החובבניים שלו ויועצי התוכן שלו הנשרכים מאחוריו.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2021 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2021, לכל המאוחר ב- 2022. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה. מרב מיכאלי.

אינני חושב שהייתי נדרש לכתוב בשעתו את הפוסט ההוא מס' 969 ההוא בחודש אפריל של 2021 אילולא נבחרה אשת הטלוויזיה לשעבר ורדיו גלי צה"ל לשעבר מרב מיכאלי (בת 55), באותם הימים ההם לפני כשנה, להתייצב בראש מפלגת העבודה המצומצמת נטולת המנדטים. מרב מיכאלי תידרש להמון כוחות, נשימה ארוכה, ריאות חזקות, וגם שכל פוליטי וקסם אישי כדי להנשים את מפלגת העבודה ולהעניק לה חיים חדשים לקראת הבחירות לכנסת ה- 24 שייערכו ב- 23 במארס 2021. מרב מיכאלי היא בפני עצמה אישה חכמה, נבונה, בעלת יושרה מוחלטת, ו-מוכשרת, וגם נאה. השאלה הפוליטית – ציבורית שהסתובבה בחלל האוויר הייתה האם היא מסוגלת בתקופה כל כך קצרה (עד הבחירות ב- 23 במארס 2021) לייצר ולבנות דמות אמת של מנהיגת ציבור העובדים והפועלים במדינת ישראל, והאם היא בעלת כריזמה אישית – פוליטית כדי לסחוף מאות אלפים של נשים וגברים אחריה ?. האם במשך תקופה כל כך קצרה של כחודש ימים היא יכולה להצטייר בעיני ההמונים רבים מהם פשוטי העם, כדי להפוך ל- The leader of the people ? מרב מיכאלי בורכה. היא לא רק מוכשרת. היא אדם הגיוני ו-כֵּן. יש לה הכול. והיא גם מעשית ולא רק חכמה אלא מחוננת ובעלת חוכמת חיים. מעניין, חלפו 34 שנים מאז החלה ב- 1988 את הקריירה הטלוויזיונית שלה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בפיקודי, אולם למרות שחלפו שנות דור עדיין נותרה בה ויש לה זהות וכריזמה עיתונאית-טלוויזיונית אומנם יְשָנָה אולם אֵיכוּתִית מהימים ההם, ו-גם זהות פוליטית חדשה אבל עצמאית. יש בה משהו מצודד ומסקרן והיא ללא ספק מושכת תשומת לב. מרב מיכאלי מצוידת ב-יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוגמא אישית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-בשעתו חוננה בדֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. אני מאמין לכל טקסט ומילה שלה. יש למרב מיכאלי הכול אבל היא פוליטיקאית חדשה שנולדה למציאות ישראלית Super מורכבת כשהיא עצמה (מרב מיכאלי) נעדרת מורשת פוליטית, עשייה פוליטית, ומנהיגות פוליטית שמותירות ו/או אמורות להשאיר אחריהן זיכרון עבר. זאת שאלה שכל מצביע פוטנציאלי של מפלגת העבודה ישאל את עצמו בטרם הוא מניח את הפתק שלו בקלפי לטובת ולמען מרב מיכאלי.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, בן 84 היום. אומנם עזבתי את מכורתי ב- 1963 אולם נותרתי איש מפלגת הפועלים לדורותיה, צורותיה, תהפוכותיה, ואגפיה מאז ומתמיד : מפא"י, המערך, והעבודה. מאז 1959 בהיותי בן 21 הרמתי את יד ימיני, נתתי את קולי, והצבעתי עבור דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, ואהוד ברק. ב- 31 בדצמבר 1973 לאחר שהשתחררתי כקצין קרבי משירות מילואים ממושך בתום מלחמת יום הכיפורים ולאחר שובי ארצה מהחזית המצרית רוויית דם חיילינו נתתי את קולי בבחירות לכנסת ה- 8 לשולמית אלוני ז"ל שהובילה אז את רשימת מפלגת ר"צ. אהבתי אותה את שולמית אלוני והערכתי אותה. היה מדובר באשת ציבור נבונה מאוד וחכמה מאוד. מטבע הדברים גם הגונה מאוד ויישרת דרך מאוד.

תזכורת : בקיץ 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל ז"ל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן הוצב במקומו. בחירה ראויה. גב' שולמית ז"ל אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה, התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה (ואשנה ואומר שוב, חכמה והגונה), שייסדה ב- 1973 את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר"צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית וביקשה להדיחו ולסלקו מייד מהתפקיד הרם. היא מינתה את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים ברשות השידור וגם לפניהם, כפי שתיעדה את העובדות בפניי בפרוטרוט בעת שיחות התחקיר הארוכות שניהלתי עמה בשנים 2005 + 2006 + 2007, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית רווי תווית פוליטית ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. ראיתי זאת במו עיניי. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול שלו בת שלוש שנים שעמדה להסתיים ביולי 1993, ורק אז להדיחו…".

הערה אישית שלי : אריה מקל ז"ל מנכ"ל רשות השידור היוצא באפריל 1993 היה איש מוכשר וחכם. בעל אישיות שונה לחלוטין מ- מוטי קירשנבאום. גם אריה מקל ניחן בחוש הומור אותנטי ו- שָנוּן. גם אריה מקל היה נבון, בעל תפישה מהירה, ובעל יכולת שליפה ותגובה מיידית כמו גרי קופר. אולם אריה מקל נולד דיפלומט ולכן היה תמיד מחושב, שקול, ומדוד. גם אריה מקל חונן כמו מוטי קירשנבאום ב- כישרון התנסחות מדויקת ובהירה ב- ע"פ ובכתב. היה לי עונג לשהות במחיצתו . הוא היה אדם אהוב עלי כן, הגון, גלוי, ויישר דרך. פשוט אהבתי אותו. אריה מקל כיהן כמנכ"ל רשות השידור ארבע שנים בין אפריל 1989 לבין אפריל 1993. באפריל 1993 שנה אחת לפני תום כהונתו כמנכ"ל רשות השידור פינה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום והתמנה לקונסול משרד החוץ באטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב.

טקסט תמונה : חורף 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45 בתמונה) אישה נְאוֹרָה, מַרְשִימָה, ודְגוּלָה מקימה ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים. כאן היא נואמת נאום בחירות בחדר האוכל של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל מנכ"ל רשות השידור לפני עידן מוטי קירשנבאום ז"ל, זכר בעת שיחות שניהלתי עמו כשכיהן עדיין כמנכ"ל רשות פעיל את הרשום, כלהלן : "…יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתי. וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990. הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון ולהכשיר אותה כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, "מי זאת ענת עצמון ?". מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני מודה, אני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם הזה של מנהל הטלוויזיה. מודה בטעות. היה מדובר באיש לא מוכשר ומנותק מההוויה התרבותית הישראלית. הוא נשאר מעין עולה חדש…". השיחה הזאת בינינו התקיימה בשעתו לאחר משבר רכישת זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1991 ו- 1992 על ידי בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובאווירת חוסר אמון מוחלט שנשבה בשידור הציבורי ואשר שררה בין מנכ"ל רשות השידור אֲרְיֵה מֶקֶל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : לפני שנות דור. ראשית שנות עשור ה- 90 במאה הקודמת. מנכ"ל רשות השידור ה- 5 אריה מקל ז"ל (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (מימין) ימים אחדים בטרם פינה את מקומו למנכ"ל רשות השידור ה- 6 הבא אחריו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אהבתי ורחשתי הערכה למיכה ינון ואריה מקל שני הבוסים העליונים שלי. אתה יכול להסכים עמם ו/או לא להסכים, אולם היה לי תמיד העונג לשהות במחיצתם. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. ימים אחדים לפני טקס הפתיחה האולימפי של אטלנטה 96'. אנוכי (בתווך) יחדיו בעיר אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב עם קונסול ישראל ב-אטלנטה אריה מקל (מימין) ורעייתו רות (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מרב מיכאלי ניצבה לפני כשנה ב- אביב 2021 אולי בפני משימת חייה. לשקם את "העבודה" לאחר שעמיר פרץ הכושל והעלוב יחדיו עם אורלי לוי המגוחכת והפטפטנית שילבו פעם זרועות והניפו אותן יחדיו מעלה למען מעמד הפועלים…!?!? היה מדובר בסצנה טלוויזיונית גרועה ו-בדיחה מרה. אני חושב שארים את יד ימיני ואתן את קולי למרב מיכאלי. אני אוהב אותה ורוחש לה הערכה רבה. אשנה ואומר שוב : מדובר באישה מאוד נבונה ומאוד חכמה (!).

פרק מההיסטוריה הטלוויזיונית האמריקנית.

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כמנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' (2002 – 1931) הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שאותם אתה משדר לציבור שלך אולם הם יקרים כלכלית ו-עולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג. רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הָאוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה ב-ביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעלי משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' ז"ל (Roone Arledge, במרכז) בערוב ימיו עם מגישי החדשות ברברה וולטרס, טד קופל, פיטר ג'נינגס' ואחרים. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּן אָרְלֶדְג' המנוח אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין הטלוויזיוני האמריקני והבינלאומי העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של Split screens בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes", וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית רבת המוניטין “Monday Night Football” עם הָאוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71 ב- 5 בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

שנת 1998. שלושה מכוכבי חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC תחת ניהולו של רון ארלדג' היו טד קופל, ברברה וולטרס, ופיטר ג'נינגס. (מקור ABC).

1979. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ז"ל הבלתי נשכח והמגישה אורלי יָנִיב תבד"ל. לפני 43 שנים.

המפיק הנפלא ורב היוזמה אלכס גלעדי ז"ל ניחן בחזון טלוויזיוני דומה של רון ארלדג'. מכל מיני היבטים. גם בעניין ההגשה. ב- 1979 שינה את פני המעטפת של תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט". הוא צרף את גב' אוֹרְלִי יָנִיב קריינית ושדרנית גלי צה"ל ל- "מבט ספורט" והושיב אותה לצידו של השַדָּר והמגיש יורם ארבל. אוֹרְלִי יָנִיב הופכת בראשית עשור ה- 80 לכוכבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהא הידיעה. עלייתה ב- 1979 היא מטאורית כמו גם שקיעתה ב- 1986. היה לאורלי יניב הכול כדי להצליח כמגישה ושדרנית בטלוויזיה : יופי, זוהר, דיקציה, קורקטיות, ואינטליגנציה למַעֵט חוצפה עיתונאית וביטחון עצמי. אף על פי מצלמות האולפן אהבו אותה. למרות הפופולריות העצומה שלה בקרב צופי הטלוויזיה ככוכבת שמייצרת רייטינג, הרי שהנהלות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לא התרשמו ממנה יתר על המידה ושילמו לה שָכָר של פרוטות. היה זה אותו המפיק המוכשר אלכס גלעדי ש- שִדְרֵג במארס 1979 את ההגשה וההנחיה של תחרות הזמר האירופית האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" (Eurovision) שנערכה בנייני האומה בירושלים. לצדו של המנחה דניאל פאר ז"ל הוא הציב את גב' ירדנה ארזי ולא את גב' רבקה מיכאלי שרבים ראו בה מועמדת טבעית להנחיית תחרות השירה האירופית. אלכס גלעדי חשב אחרת. הוא הבין ש-וויזואליה בטלוויזיה היא אלמנט חשוב מאין כמותו ומרכיב בעל עוצמה רבה במשיכת הצופים למרקע. הוא בחר בזמרת יָרְדֵנָה אָרָזִי תבל"א כמנחה מובילה לצדו של דניאל פאר ז"ל. צריך להבין שאלכס גלעדי עבד כמפיק בטלוויזיה ציבורית ולא פרטית – מסחרית. הוא היה מפיק מצוין אולם לא היה יכול ולא רשאי לעשות את מה שבאמת רצה לעשות. בימאי תחרות הזמר האירופית ההיא היה יוסי צמח ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מוטי קירשנבאום ז"ל. רִבְקָה מיכאלי שימשה שחקנית ראשית אצל מוטי קירשנבאום בתוכנית הסטירה המפורסמת ההיא "ניקוי ראש" בשנים ההן של 1976 – 1974. אלכס גלעדי שכנע את כולם בחיוניותה של ירדנה ארזי היפה והזוהרת, ו-וויתר על רבקה מיכאלי הוותיקה ואולי במידה כלשהי אפרורית.

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת ה- 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מִיקִי חַיִימוֹבִיץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאוֹרְלִי יָנִיב הסכימה לבַצֵע בחִינָם (כמעט).

טקסט תמונה : 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אורלי יניב (בת 23, מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחדיו עם נערת "הקארקטר" הראשונה (מדפיסה מוכשרת ומהירה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה מִירָה הַרְאֵל – יָגֵן (משמאל). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון מוקדם יותר. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט מהפקת שידורי יום העצמאות של 1978 : "…יואשיש , פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רָחֵלִי חַיִים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצִדוֹ של יוֹרָם אַרְבֶּל…", אמר לי בשמחה והוסיף, "…אתה תראה איך נשתפר עכשיו…". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות, ולהיטיב עם שידורי הספורט שהוא נִיצָב בראשם. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רָחֵלִי חַיִים היפה והמיוחדת ובעלת המראה האקזוטי ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : קיץ 1978. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זוהי רָחֵלִי חַיִים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי לממש את חלומו של אלכס גלעדי לשמש קריינית ראשית ומגישה מובילה של שידורי הספורט שלנו באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני 43 שנים. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ניגשו לאודישן מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובֶּנִי עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש לרחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לִבָּם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. יָרִין קִימוֹר אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת על המסך. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה : 1979. לפני 43 שנים. ירין קימור כתב מצטיין במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך אלכס גלעדי לא רצה אותו כמגיש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 1979. אולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ז"ל הטיל עלי את המשימה לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו : "ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ'בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס .ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה נדרשים לקריין במהדורות השונות . המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים . רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי ו- סירסו ו- החליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה . זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה . כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה בשום אופן לא הלך. היא הייתה שחקנית וזמרת אך לא קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג מורכב שחדר לפיה. היא הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 כפי שהיא בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אורלי יניב בת 22 ב- 1979 כפי שהיא בטרם איפור. היא הייתה קריינית טלוויזיה ברמה הגבוהה ביותר. רהוטה וקורקטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1978. הימים ההם -הזמן ההוא לפני 43 שנים. רחלי חיים (משמאל) מתאמנת בקריינות נוכח מצלמת ה- Video הענקית (מסוג marconi) המוצבת באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מימין, הבימאי יואב פלג ואנוכי. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב בת 22 הייתה אז כבר קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אוֹרְלִי יָנִיב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך מאוד דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט" . אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כ- מטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד.

טקסט תמונה : חודש דצמבר 1979. אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אורלי יניב ויורם ארבל היו במשך שנים רבות Team שידור נפלא. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה שעברה בקלאסיפיקציה שונה, גבוהה וזוהרת מהמגישים האחרים. בתחום הזה הם צברו עליונות ברורה על כל הקולגות שלהם. באמצעות שני כוכבי העַל האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאן נראים אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום, משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1980. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. זהו חדר הצפייה הראשי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת ברוממה בירושלים. אורלי יניב (ראשונה מימין בשורה הראשונה) המגישה הראשית של שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980 באחת ההפסקות של השידורים הישירים. התמונה צולמה בחדר הצפייה המיוחד בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי השורה קדמית משמאל לימין : אמנון ברקאי, רוחל'ה ברכה (מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי), רוזי קוקה (נערת הקרקטר), והמגישה אורלי יניב. זיהוי השורה אחורית משמאל לימין : עדה קרן (עוזרת ההפקה), אסנת, וגיורא צור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יולי – שנת 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 42 שנים. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנשי המערכת גיורא צור (בן 25), אורלי יניב (בת 23), אנוכי (בן 42), ואמנון ברקאי (בן 26, איש מוכשר במיוחד בתעשיית הטלוויזיה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצבתה של אוֹרְלִי יָנִיב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית, מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. רבים הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון צלח. אורלי יניב הייתה מגישה Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינת המשרד הקטן על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה . היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר האמריקני בְּרוּס סְפְּרִינְגְסְטִין היה האהוב עליה ביותר (עלי היה אהוב דווקא אלוויס פרסלי, להקת ה- Beatles, וריקי נלסון). אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות ששדה הספורט על ענפיו הרבים היה זר לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת על המסך, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה אבל שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה, "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהר. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק".

שנת 1980. דעתה של אורלי יניב על חוקי הצילום והפרופורציות הטלוויזיוניות ועל עצמה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה 1.60 מ', עגלגלה, ועם משקפיים. ומי שמתאכזב מזה לא מבין את חוקי המשחק…".

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת ברוממה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אורלי יניב ואנוכי בתחילת עבודתה בטלוויזיה. אהבתי אותה. היא הייתה עבורי האחת והיחידה. נתתי לה לדעת זאת. אורלי יניב הייתה עגלגלה ובעלת קומה נמוכה אך המצלמה באולפן הטלוויזיה אהבה אותה, החמיאה לה, העניקה לה חן, ורחשה לה כבוד רב. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. זהו אולפן הספורט הישן בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגישת הטלוויזיה אורלי יניב יפה וזוהרת עם ידיד וותיק שלה, יהודה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במוצ"ש – 22 במרס 1980 חוותה אורלי יניב לראשונה שידור טלוויזיוני עיתונאי – אולפני בעל אתגר. מאוד לא נוח מבחינתה. היא נדרשה לראיין כמגישה ראשית ב- "מבט ספורט" בשידור ישיר באנגלית את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, ולתרגם בעצמה באוויר את התשובות. קַל היום. מסוּבַּך אז. אירחנו באולפן א' (אולפן השידור הגדול ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם) בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים את קבוצת מכבי ת"א ערב צאתה למינכן כדי להשתתף במשחק גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד ריאל מדריד. אלכס גלעדי ידע כי הוא מטיל עליה אחריות גדולה ומעמיד אותה במבחן מקצועי לא קַל . בהיותו מפיק דגול ידע להעניק לה גיבוי. הוא חיבר אותה ל- "אוזניה טלוויזיה" מיוחדת המוסתרת מאחורי שיערה הסבוך וסייע לה מחדר הבקרה הצמוד לאולפן השידור בניסוח השאלות למרואיינים בעת השידור הישיר וגם בעזרת תרגום התשובות של שחקני הקבוצה האמריקניים, ארל וויליאמס, אולסי פרי, וג'ים בוטרייט למרות שהיא עצמה דוברת את השפה האנגלית. אורלי יניב מגישה וקריינית מוכשרת שיחקה בקורקטיות רבה את תפקיד המראיינת המובילה בפעם הראשונה בחייה. להפתעתי הגדולה היא ניהלה שיחה מקצועית אמינה עם שחקני קבוצת הכדורסל הפופולארית. היא יצאה מהימנה מעבודת הריאיון בשפה האנגלית ותרגומו "On Air" בשידור ישיר. זה בהחלט לא היה פשוט. אין ספק שהיה באורלי יניב משהו מיוחד כמגישת טלוויזיה. קולה הנעים, ניקיון הדיבור שלה, הדיקציה החלקה, והעברית התקנית שבפיה, וכמובן המראה הזוהר שלה לפני המצלמה בד בבד עם הקורקטיות והענווה הטמונים בה מצאו חן בעיני אלכס גלעדי. הוא ותכונותיה הפכו אותה לשֵם דָבָר בטלוויזיה בכלל ובמחלקת הספורט של הטלוויזיה בפרט. לא היה ספק מצלמות הטלוויזיה רחשו לה חיבה והעניקו לה מוניטין עצום.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעבר. היכל הספורט יד אליהו. גב' אורלי יניב לפני אחד מהשידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אחד ממשחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה. במרכז, צלם ה- Video מוני שם טוב, ומשמאל הכתב משה גרטל. אורלי יניב הייתה מלכת שידור בתקופת המונופול שלא הסכימה להניח את כתר המלכות על ראשה. חייה בקריירה הטלוויזיונית שלה בשנים 1987 – 1979 היו קורקטיים וצנועים כמו הופעתה המאופקת מול מצלמת הטלוויזיה באולפן ו/או בשטח. רחשתי לה הערכה עצומה. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה שדרנית מעולה אך לא עיתונאית ספורט. בסופו של דבר חלפה במאמץ רָב אך בשלום מעל המשוכה הגבוהה שהציב בפניה אלכס גלעדי באולפן "מבט ספורט" במוצ"ש – 22 במרס 1980. ולמען האמת צריך לומר, בסיוע נדיב וחֲבֵרי של המפיק עצמו. הפופולריות שלה הרקיעה שחקים , אבל השידור ההוא חשף את חולשותיה ככוכבת טלוויזיה ומגישת עַל האמורה לנהל במומחיות ריאיון בשידור ישיר ושיחת אולפן עם חבורת שחקני כדורסל בענייני ספורט קונקרטיים, נוכח עיניהם הפקוחות של מאות אלפי צופים תובעניים. עדשת מצלמת הטלוויזיה איננה חסה על איש באולפן השידור. לא על המרואיינים וגם לא על הכוכבים. אורלי יניב הייתה מאוד לחוצה ופגיעה מכך. היא הייתה מודעת להבדל העצום הקיים בין קריאת טקסטים כתובים מראש לבין ניהול ריאיון ישיר באולפן. אף על פי כן הייתה אורלי יניב "ירושה" מאוד מוצלחת שהוריש לי אלכס גלעדי (בניגוד לכמה אחרות) בסופה של 1980, כשמוניתי במקומו ע"י המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער לעַצֵב את שידורי הספורט טלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי את אורלי יניב אהבה רבה והערכתי את כישרון ההגשה שלה. ברור שלא הייתי היחיד. צריך להבין שהטלוויזיה היא מדיה וויזואלית. אורלי יניב באישיותה והופעתה העניקה תקוות אסתטיות ומראה חדש ורענן בלתי קונבנציונאלי בימים ההם להגשת תוכניות הספורט. זה לא היה מעט. שידור הטלוויזיה המעניין הזה שהפיק אלכס גלעדי באולפן א' של בניין הטלוויזיה יצר גל אהדה מחודש ושאיפות כמוסות של מכבי ת"א ועבור לאוהדיה, כי הקבוצה עם שני מאמניה הוותיקים רלף קליין ואריה דווידסקו היא בעלת יתרונות ויכולה לשוב ולשחזר את הישג 197. אלכס גלעדי שידֵר ישיר את משחק הגמר שנערך ביום חמישי – 27 במרס 1980 בהיכל "דויטשלאנד האלה" במינכן. ריאל מדריד הייתה טובה יותר וניצחה 85:89. ארל וויליאמס קלע 31 נק', אולסי פרי וג'ים בוטרייט קלעו כל אחד 22 נק', מיקי ברקוביץ' היה חלש וקלע 10 נק' בלבד. לריאל מדריד קלעו רפאל רולאן 27 נק', מייסטר 21 נק', שצ'רביאק 16 נק', וויין בראבנדר 12 נק', ו- קורבאלאן 9 נק'.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הראשונים מצויד במצלמות אלקטרוניות אנגליות מהסוג המשופר דגם "Marconi" המצלמות בשחור/ לבן בלבד. מימין מנהל הבמה (Floor Manager) מר ריקרדו צרפתי, ומשמאל המגישה אורלי יניב רוכנת על הטקסטים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בבחירות לכנסת בשנת 1981, שכרה מפלגת "המערך" את שירותיה של אוֹרְלִי יָנִיב כמגישה ראשית של שידורי התעמולה שלה בטלוויזיה. מפלגת "המערך" בראשותו של שמעון פרס עשתה כל מאמץ להדיח את ראש הממשלה מנחם בגין ולשוב לשלטון. אנשי המפלגה בראשות ראש מטה ההסברה יוסי שריד חשבו שהם ישפרו את מצבם בקלפי וישכנעו את הבוחר טוב יותר בעד מי להצביע בעזרתה של אורלי יניב. השכר הכספי שהציע "המערך" לאורלי יניב הייתה כה אטרקטיבית ונדיבה עד שלא יכלה לסרב לה. זאת הייתה עובדה. מגישת הספורט שלי נענתה ונעתרה לה בנפש חפצה והעדיפה אותה על פני שכר העבדים שקיבלה מרשות השידור . "החלטתי להגיש את תשדירי הבחירות של 'המערך' לא מחמת הכסף", נימקה זאת בריאיון עיתונאי ב- 7 ביולי 1981 לכתבת מִיכַל מִירוֹן "מידיעות אחרונות", והוסיפה, "רציתי לעשות משהו חדש , לעבוד עם אנשים מעניינים". זה כמעט עלה לה בקריירה שלה.

טקסט קטע עיתונות שהופיע ב- 3 ביולי 1981 ב- עיתון "ידיעות אחרונות". אורלי יניב מעניקה ריאיון לכתבת מיכל מירון ואומרת כלהלן : "רציתי לעשות משהו חדש לעבוד עם אנשים מעניינים". (מקור "ידיעות אחרונות").

הכרזתה, "רציתי לעשות משהו חדש", נאמרה לאחר שכיהנה פחות משנתיים כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יוסף "טומי" לפיד נדהם ונרגז ממהלך העניינים הזה של אורלי יניב הפופולארית. הוא יצא מדעתו. יוסף "טומי" לפיד רתח והפסיק לאלתר את עבודתה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה . שכירתה של אורלי יניב כקריינית שידורי התעמולה הפוליטיים של מפלגת המערך היה ניסיון שיווקי פוליטי נועז , שנועד להעברת מסרים סוציאליסטיים ופתרונות ביטחוניים וצבאיים וגם כלכליים לציבור הרחב, באמצעות מגישת תוכניות ספורט אהודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהסתיימה מערכת הבחירות הגועשת וכמעט אלימה ב- 30 ביוני 1981, הוברר כי שמעון פרס הפסיד על חוּט השערה לראש הממשלה מנחם בגין. מפלגת "הליכוד" זכתה ב- 48 מנדטים, ומפלגת "המערך" באחד פחות. אף אחד לא ידע לומר אם 47 המנדטים שצבר "המערך" צלח גם בזכותה של אורלי יניב. על דבר אחד לא היה וויכוח. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה חביבה ואהובה על הציבור . בסופו של יום הטיל נשיא המדינה יצחק נבון את מלאכת הרכבת הממשלה על מנחם בגין . החידוש הגדול היה מינויו של אריק שרון (בן 53) לשר הביטחון. יורם ארידור התמנה לשר האוצר. יצחק שמיר היה שר החוץ.

בתום הבחירות נשארה מגישת שידורי התעמולה של המערך מחוסרת עבודה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כעס מאוד, רתח על אורלי יניב ואף נעלב. הוא הפנה לה בבת אחת עורף. "אני מבין שהיא רוצה לעשות משהו חדש ולפגוש אנשים מעניינים מחוץ לרשות השידור. אם כך רשותי נתונה לה. אנחנו בטלוויזיה וברשות איננו כנראה אנשים שמעניינים אותה. אני מתכוון להדיח אותה משורות הטלוויזיה ורשות השידור פעם אחת ולתמיד", שח לי מר נפש ופגוע מהצהרתה בעיתון "ידיעות אחרונות". יוסף "טומי" לפיד ז"ל פשוט רצה לגָרֵש אותה לתמיד משורות מחלקת הספורט ומהטלוויזיה הישראלית בציבורית בכלל. הוא ראה במעשה שלה בגידה כפוּלה שלה בינה לבין מעסיקיה ברשות השידור הציבורית וכפועל יוצא גם הפרת אימון בין רשות השידור והטלוויזיה הממלכתית לבין הצופים משלמי האגרה. כשדרנית ועיתונאית חצתה את הקווים ועברה לייצג גוף פוליטי, ואין זה משנה לוֹ אם מדובר במפלגת העבודה ו/או מפלגת הליכוד , ו/או בכל מפלגה פוליטית אחרת . יוסף "טומי" לפיד חָש פגוע ממנה. הוא היה המום. כעסו גבר עוד יותר לאחר שמעסיקה בתשדירי הבחירות יוסי שריד חיווה בפרהסיה את דעתו המקצועית על אורלי יניב לכתבת "ידיעות אחרונות" מיכל מירון, ואמר : "אנחנו היינו מאוד מרוצים מאורלי יניב, היא הזדהתה מאוד עם העניין שלשמו עבדה, והצליחה להעביר את הזדהותה החוצה" [1] . אורלי יניב בתגובה לחוות דעתו של יוסי שריד עליה, אמרה : "מה ?! הוא אמר לך שהזדהיתי עם ?! איזו חוצפה יש לו ?! איך הוא יודע בכלל ?! אפילו לא שאלו אותי מה הן דעותיי הפוליטיות כשהציעו לי לעבוד בשבילם !".

טקסט קטע עיתונות מ- 26 ביוני 1981. בעיתון "מעריב". אורלי יניב הופכת לסלבריטאית צמרת של העיתונות בישראל. (מקור העיתון "מעריב").

טקסט קטע עיתונות : 5 ביולי 1981. העיתון "מעריב". העיתונות עוסקת בשכר הגדול שקיבלה אורלי יניב תמורת הופעתה בתשדירי הבחירות של "המערך". (באדיבות העיתון "מעריב").

בשיחת הבהרה שלי עם יוסף "טומי" לפיד טען מנכ"ל רשות השידור ברוגזה : "…אורלי יניב איבדה את אמינותה כשדרנית טלוויזיה ציבורית – ממלכתית. עכשיו שתחפש את החברים שלה…". היא הייתה שרופה בעיניו. הוא פשוט נעלב ממנה אך מאוחר יותר התרכך והמיר את גירושה הנצחי מהטלוויזיה הציבורית בתקופת צינון בת שנה. הוא ראה בעריקתה של אורלי יניב להגשת שידורי תעמולה פוליטיים מעשה חמור שלא ייעשה וניצול מחפיר של הפופולאריות שלה כמנחת טלוויזיה תמורת בצע כסף. לחלוטין לא היה מקובל עליו שאיש או אישה בשידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל ישכיר את מראהו וקולו למען הפוליטיקאים או יסגיר ביודעין את צפונות לִבּוֹ ואהבותיו הפוליטיות. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ראה בזה שחיתות שידור לשמה והדיח את אורלי יניב מרשות השידור לפרק זמן בן 12 חודשים. הוא צדק, ואני המתנתי לה שנה.

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. זהוחוף "הגיא" בכינרת ליד טבריה. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה את אליפות ישראל בסקי מים. המגישה אורלי יניב בת 23 באחת ההפסקות מצילומי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם אלוף ישראל בסקי מים משה גנזי (בן 18). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979 יוסף "טומי" לפיד לא היה מעולם מחסידיו הגדולים של אלכס גלעדי. הוא לא התאמץ למנוע את נטישתו ועזיבתו את הטלוויזיה ורשות השידור ומעברו בסופה של 1980 לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הוא לא הציע לאלכס גלעדי שום הצעה נגדית המתאימה לכישוריו כדי להשאירו בארץ, הוא לא עשה כל ניסיון לקדם את מנהל מחלקת הספורט שהוכיח את עצמו לעמדת ניהול בכירה כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא פשוט התעלם מאלכס גלעדי ונתן לאיש הזה בעל היכולות ללכת לרְעוֹת בהצלחה עצומה בשדות טלוויזיה זרים.

מונדיאל מכסיקו 1986.

השנים נקפו להן. אורלי יניב כבר בת 29 נבחרה על ידי באופן טבעי להיות מגישת אולפן גביע העולם של מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. דוב בן דוד התפאורן בעל המוניטין משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית [1] היה זה שנבחר ע"י בימאי האולפן יואב פלג לעצב עִמוֹ את הדקורציה שנבנתה באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מראה האולפן בעל מוטיבים מכסיקניים עוצב על מאקט והוצג בפניי. הוא היה משביע רצון יחסית לתנאים הכספיים והמסגרת התקציבית שעמדו לרשות מחלקת הספורט. דוב בן דוד אמר לי בשעתו כי היו לו בכלל רעיונות אחרים שלא אושרו לביצוע בשל עלותם.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. דגם זעיר של אולפן גביע העולם של מכסיקו 86' בירושלים כפי שעוצב ע"י התפאורן דוב בן דוד בעצה אחת עם הבימאי יואב פלג. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליד אורלי יניב החלטתי להציב לראשונה את עורך ושַדָּר מחלקת הספורט אורי לוי כמנחה יחדיו עם שני הפרשנים גיורא שפיגל ויהודה שהרבני. השלישייה הזאת הייתה אמורה להחזיק את השידורים הישירים בשלושה פרקי זמן שונים : זמן ה- Pre game show בטרם השריקה לפתיחת המשחקים, משך ההפסקות בין שתי המחציות בניתוח האירועים הבולטים של המחצית הראשונה, וכן את ה- Post game show בו עסקו המנחה והפרשנים בסיכום המשחק וניתוחו , וגם הצגת טבלאות הבתים וסטטיסטיקות, וסיכויי הנבחרות השונות להעפיל מהבתים המוקדמים לשלב שמינית הגמר . מנהל הטלוויזיה חיים יבין הודיע לי כי הוא מתנגד באופן מפורש להצבתו של אורי לוי באולפן כמוביל השידורים. טיעוניו המופרכים היו נגד הוויזואליה האישית של אורי לוי ואיכות קולו. "לא אכפת לי שאורי לוי שלך יהיה עורך המשדרים מאחורי הקלעים אך הוא לא צריך להיות ואיננו רשאי להופיע On camera", והוסיף : "פשוט אין לו את זה". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצידי בוויכוח ההוא ואישר את הופעתו של אורי לוי כמנחה באולפן מכסיקו 1986 בירושלים. זה היה לפני המון שנים אבל באותו הקיץ ההוא של 1986 קנה אורי לוי את ניסיונו הראשון כמוביל שידורים ישירים וכמי שמוכשר לערוך ולנהל שיחות מקצועיות מעניינות עם הפאנל שלו בענייני כדורגל באולפן. אורי לוי היה רלוואנטי. השלישייה אורי לוי, גיורא שפיגל, ויהודה שהרבני הייתה חסרת ברק וויזואלי אך חיפתה על כך בידע, הבנת המשחק, ויעילות ההסברה. ציבור הצופים בכללו בניגוד למנהל הטלוויזיה חיים יבין קיבל אותם בברכה בסלון ביתו והאמין לדבריהם. הוא הוקיר אותם .

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, המגישה אורלי יניב, הבימאי יואב פלג, הפרשן יהודה שהרבני, הפרשן גיורא שפיגל (מוסתר), ו-המנחה אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המגישה אורלי יניב, הפרשן יהודה שהרבני, הפרשן גיורא שפיגל, והמנחה אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אולפן המונדיאל בירושלים. הבימאי יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת פרויקט השידורים הישירים שהתפרס על פני 35 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנת 1986 הייתה שירת הברבור של אורלי יניב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה קריינית טקסטים מעולה ועשתה את עבודתה נאמנה מה- Teleprompter אך לא עיתונאית. הימים האלה של קריין או קריינית טקסטים באולפן ספורט מנווט המקריא קטעי קישור חלפו מן העולם הטלוויזיוני ועמם גם אוֹרְלִי יָנִיב. התפקיד של אורי לוי באולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 86' היה חשוב ומכריע. היה עליו לנווט אומנם פרקי זמן קצרים באולפן בתוך מסת השידורים הישירים של המשחקים, אך אינטנסיביים ביותר שמלווים בפעילות טכנולוגית עֵרָה לרבות הכנסת קטעי VTR’s לאוויר. הוא חייב לשמור על ערנות וריכוז מכסימאליים כמוהו גם בימאי האולפן יואב פלג. שניהם עשו את מלאכתם היטב. ב- 1986 קנה אורי לוי את המוניטין שלו כמנווט שידור אולפני. הוא עשה את מלאכתו היטב. הוא ידע לראיין וידע לשוחח עם האנשים שישבו לצדו באולפן.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אולפן המונדיאל של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. אורי לוי (משמאל) מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד בימאי הטלוויזיה יואב פלג. אורי לוי עשה את עבודתו נאמנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עידן אוֹרְלִי יָנִיב בטלוויזיה הישראלית הציבורית התקרב במהירות לקיצו. היא הייתה מזועזעת מהתשלום העלוב שמשלמת לה רשות השידור והחליטה לטרוק את הדלת. ב- 1981 לאחר שהודחה והוקפאה ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשל השתתפותה כמגישת תשדירי הבחירות של "המערך", המתנתי לה תריסר ירחים עד שתופשר מחדש. הפעם הזאת החלטתי לוותר עליה. המסך היה חשוב ממני אך גם ממנה. הייתי נחוש להביא למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ב- 1988 במקומה של אורלי יניב את שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף שצלחו את ה- Screen test טוב יותר מ- 60 מועמדות אחרות. מֵרָב מִיכָאֵלִי הגישה חלק מתוכניות הספורט בין 1988 ל- 1992. למרות שהייתה מוכשרת עברה את ארבעת שנות עבודתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בציון בינוני. השנייה אוֹרִית כּסָיִף הגישה את תוכניות הספורט בין 1988 ל – 1990. היא הייתה מוכשרת גם כן וסוּפֶּר אמביציוזית , אך חסרת סבלנות וסבולת טלוויזיונית. היא נכשלה והודחה. ההדחה הפכה לסיפור רכילות והפוליטיקאים הקטנים וחברי הכנסת עטו על המציאה. ההתערבות של הפוליטיקאים בשידורי הספורט של הטלוויזיה ובפרשיית הדחתה של אורית כסיף הייתה פתטית . נכון שהם לא היו חייבים לי דבר, אך גם אני לא הייתי חייב להם מאום. בארבע מילים : הם לא הזיזו לי.

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס ברה).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אוֹרְלִי יָנִיב. מרב מיכאלי נקבעת על ידי להיות מגישת "מבט ספורט" ו-מחליפתה של אורלי יניב.

ינואר 1988 היה פוסט עידן אוֹרְלִי יָנִיב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 60 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אוֹרְלִי יָנִיב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה אשר קוראים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם.

תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מהסוג של מִירִי נְבוֹ מערוץ הספורט (ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) או גב' מוּרַן בָּרָק בערוץ 10 ז"ל ההוא רק דגם משופר שלהן. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין התחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מִיכָאֵלִי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז ז"ל, שחקנית הכדורסל ענת דרייגור ואחרות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכס הרֵיק שהותירה מאחוריה אורלי יניב.

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. זוהי רינה מצליח מרדיו 'קול ישראל' בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית במערכת תל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם. בפתח דבריה באודישן הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "יואש אלרואי, אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו " קול ישראל ", אבל אני רוצה להיות כתבת, שדרנית, וקריינית". היא הגשימה את חלומה מאוחר יותר בחברת החדשות של ערוץ 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. אוֹרִית כָּסִיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות (בדומה למגישים ושדרנים רבים שחושבים שלא ניתן להסתדר בלעדיהם). אורית כסיף זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. זאת היא ענת דרייגור בכירת שחקניות הכדורסל של ישראל בכל הזמנים. היא רצתה לרשת את מקומה של אורלי יניב ולהיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה. הפכה מאוחר יותר לפרשנית כדורסל בטלוויזיה הישראלית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית במערכת ת"א. זוהי מרב מיכאלי (בת 22) לשעבר שדרנית וקריינית בגלי צה"ל. ראיתי בה מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום העיתונאות הקונקרטית של זירת הספורט. הוברר כי הבאתה על ידי למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני כרבע מאה של שנים הייתה החלטה שגויה. מנקודת מבט מאוחרת הופעתה של מרב מיכאלי על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי שנועד לשפר את הניווט וההובלה העיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. אולפן הטלוויזיה במערכת ת"א. זוהי פנינה רוזנבלום בת ה- 34 ב- Audition הטלוויזיוני שנערך בינואר 1988 במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב ונועד לבחירת מגישות חדשות ל- תוכניות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת", במקומה של אורלי יניב שפרשה ב-1987 מחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל תנאי תשלום מגוחכים. אורלי יניב הייתה Super star טלוויזיוני בשעתו לפני יותר משנות דור, אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת סירבו בעקשנות להיטיב את שכרה. פנינה רוזנבלום הייתה אישה מוכשרת ואמביציוזית ובעלת נוכחות וביטחון עצמי. הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סירב להעסקתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הייתה מועמדת מרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "…יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט…", שאל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסינן מבין שיניו את הטקסט הזה : "…הרי היא גיבורת טורי הרכילות, היא מייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". גב' פנינה רוזנבלום בת ה- 33 נפסלה ב- 1988 על הסַף להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לבסוף בחרנו במֵרָב מִיכָאֵלִי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה משירותה הצבאי ברדיו גלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה. למרות גילה הצעיר הייתה קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול . אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי, שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה מנקודת מבטי לבלי שוב.

זאת הייתה טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם, רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש .מנקודת מבט היסטורית, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה, ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אוֹרִית כָּסִיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן . הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט. זה היה חסרונן הגדול. נפרדתי מ- מֵרָב מִיכָאֵלִי בידידות. רחשתי לה הערכה רבה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם שידרה, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "קבוצת איינטראכט פראנקפורט ו/או מועדון מינשנגלדבאך, ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על ידה בייסורים. ולא רק על ידה. געגועיי לאורלי יניב היו כֵּנִים. מעט מאוד שדרניות נחנו בקול רדיופוני ערֵב לאוזן כְשֶלָה, הגייה מושלמת של שמות לועזיים מורכבים כשלה, ודיקציה מושלמת כשלה. היא הייתה קריינית מהדרג העליון שמעולם לא לִפְּסֵסָה.

[1] דוֹב בֵּן דָוִד עיצב את התפאורה המקורית והמעניינת בתחרות הזמר האירופית הארו- וויזיון (Eurovision song contest) שנערכה ב- 31 במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים. התחרות הועברה בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית בארץ ובאירופה. מפיק השידור היה אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח ז"ל. השידור הישיר זכה לביקורות מצוינות ב- EBU לרבות התפאורה שהגה ותכנן דוב בן דוד.

[1 א'] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביולי 1981 .

פוסט מס' 1076. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות לעולם שוֹבַע (א'). פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן" (במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרני ספורט ב- שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים ורבי מוניטין – בארץ ובעולם, כמו גם המאבקים סביב המיקרופון והמסך. אני מבדיל היטב בין האמביציות האישיות שנועדו לשרת באופן אישי דמות כזאת ו/או אחרת לבין אמביציות של איש אחד כזה ו/או אחר שנועדו לשרת את הכלל. אמביציות השידור של מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי והמאבק המר אך הגלוי שניהל ב- 1980 נגד הבוס הישיר שלו מנהל חטיבת החדשות חיים יבין נועד לשרת את הכלל ולא את אלכס גלעדי באופן אישי. המסמך ההוא מ- 22 במאי 1980 שכתב אלכס גלעדי למנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני בו התלונן נואשות נגד חיים יבין מלמד משהו על טיב הפרטנזיות, ההתיימרויות , ההתרברבויות , והאמביציות שעוטות לעיתים לבוש אישי למרות שבס"ה מדובר במקום עבודה והן נוגעות לעיסוקם של האנשים בטלוויזיה. מייד אפרסם את המסמך ההוא שכתב אלכס גלעדי ומזכירתו הדפיסה אותו כלשונו. ומה תגידו על המאבקים בין יוסף בר-אל לסלים פתאל בימים ההם של עשור ה- 70 של במאה שעברה ? ומה תאמרו על המאבקים בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1975 ? זיכרו את השמות הללו : אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן רָאתֶּ'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמאן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, אורית כסיף , שרי רז, כרמית גיא, דליה מזור, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אורלי יניב, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון.

טקסט תמונה : יורם ארבל בשנת 1972. פצצת אמביציות א'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רפי גינת ב- 1975. פצצת אמביציות ב'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ז"ל ב- 1985. פצצת אמביציות ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רמי ווייץ ב- 1981. פצצת אמביציות ד'. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה, יחיד במינו ובודד בדורו. זהו נחמיה בן אברהם ז"ל. הופעתו של נחמיה בן אברהם בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית מרדכי זלוטניק את נחמיה בן-אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן-אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי. בתקופת נחמיה בן אברהם לא היו כל תככים ליד המיקרופון. ברוב כישרונו ריחף מעליהם. אולם משהצטופפו ליד אותו המיקרופון גדעון הוד יחדיו עם דני דבורין ורמי יצהר נוצרה אווירה תחרותית מאוד לא נוחה בלשון המעטה, למרות שגדעון הוד ניצב מעל שניהם בדרגה שלימה באיכות ושררה יחדיו.

טקסט תמונה : שנת 1947. אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות איזי מן מחבר הספר הדוקומנטארי המצוין "קול ישראל מירושלים".

טקסט תמונה : שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (התמונה באדיבות איזי מן) .

טקסט תמונה : חודש יולי של שנת 1956. הימים ההם הזמן ההוא לפני 65 שנים. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שַדָּר למרחקים ארוכים. זהו שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ההוא ערב משחק הקדם אולימפי בכדורגל נבחרת ישראל- ברה"מ ב- 31 ביולי 1956. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כַּר הָדֶשֶא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ, ללא פרשן. לא היה כמותו בעבר וכנראה לא יהיה כמותו גם בעתיד/ (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 65 שנים. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב (בן 30 בתמונה) יחדיו עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו (בת 31 בתמונה) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב היה שחקן הפעל ת"א ונחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים. הוא לבש 15 שנה את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם הפך אותו לשחקן הכדורגל הפופולארי ביותר במדינת ישראל במשך 15 שנים. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו יותר מ- 60 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס לחו ואיכות קולו לא פגה. ראה הספר עב הכרס "סמן ימני" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אופן הגשת שידורי הספורט באולפן , עיצוב האולפן , ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים . חשובים מהם המנהיגות , הניהול , יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש . רוּן ארלדג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח : "When you have the rights – you have the Show". הוא צדק. נתוני המשוואה המתמטית המצליחה הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא יצאה לאור לאחר שידור תוכנית הטלוויזיה הראשונה בשידור ישיר ב- ארה"ב, "Monday Night Football", ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שחוללה מהפכת חשיבה ורייטינג. את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר האווארד קוסל ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד ודון מרדית'. שידור הפוטבול של ABC בערבי שני היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. השידורים הישירים בתוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות בשידורים הישירים של "ABC Monday Night Football", שהכתה את שתי מתחרותיה CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות שידור מוכשר במידה יוצאת דופן.

מי חשוב ממי התוֹכֶן או השַדָּר ? זאת לדעת . יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי הא"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף.

עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו בכתבים, העורכים, והמפיקים וכישרונם לטפל בחומרי השידור וגם להשיג אותם לפני המתחרים שלהם. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים ורכישת זכויות שידורים בלבדיות (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצדם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.

טקסט תמונה : שנת 1979. רחלי חיים המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית – וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית , "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק . הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר ולשחק על במה אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים . החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם הובילו את כול שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987. אני חושב שאלכס גלעדי היה האדם הפורה והמבריק ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה (לאו דווקא בשידורי הספורט), אולם הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור ה- 2 יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואחריהם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני – שהבחינו בכישרונו בלמו אותו. הם הסתפקו במינוי אד הוק שלו לתפקיד מפיק ראשי של מבצעי שידור מיוחדים כמו הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 , ואח"כ ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים, ומאוחר יותר תחרות שירי הארו – וויזיון ב- 30 במארס 1979 בירושלים (הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" זכו במקום הראשון) . הנהלות רשות השידור והטלוויזיה מעולם לא הציעו לו לנהל למשל את חטיבת החדשות ו/או את חטיבת התוכניות , ו/או את הטלוויזיה. סטראוטיפ הספורט דבק בו לנצח והפך לכתם. הנהלות רשות השידור והטלוויזיה העריכו אותו אך בבד גיחכו אודותיו . כשהגיעה השמועה לבניין הטלוויזיה בירושלים כי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (עוד לפני NBC) מעוניינת בשירותיו של אלכס גלעדי (תמורת משכורת אסטרונומית במונחים שלנו), מיהר הבוס שלו חיים יבין להגיב בבוז : "…אם האמריקנים זקוקים לאלכס גלעדי סימן שמצבם רע…". באופן פרדוקסאלי הפכו דברי הקנאה והלעג לקומפלימנט. ההנהלות העריכו אותו – מחד, אך בלמו אותו – מאידך. בעיניי זאת הייתה צביעות.

סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב תבד"ל הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי ז"ל את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית . מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה . היא הייתה פוטוגנית (מאוד) על המסך, בעלת קול רדיופוני, וחוננה בדיקציה משובחת. אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השכר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת. [1]. המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט . בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 במאה הקודמת. אורלי יניב בת 28. היא הייתה קריינית טלוויזיה ווירטואוזית שהקדימה את זמנה. אישה צנועה ויישרת דרך שהעידה על עצמה את הטקסט הזה כדלקמן : "…הטלוויזיה עושה אותי זוהרת. בחיים אני נמוכה ועגלגלה…". (לע"מ תמורת תשלום).

אורלי יניב הייתה מבין קרייניות הטלוויזיה הראשונות ששמה לב ליפי המילה העִברית, להגייה הנכונה, ולדקדוק הנכון. מעניין שלמרות האהבה הגדולה אליה וגם הערכה רבה שרחשו לה רבים בטלוויזיה הישראלית וגם מחוצה לה, לרבות המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לפחות בשנות עבודתה הראשונות, היא דעכה והתמסמסה. הסתלקותה מאולפן ההגשה של תוכניות הספורט ב- 1987 הייתה אבֵדה אישית שלי. לא בטוח שאבדה ציבורית. אם הייתה כזוֹ היא לא הורגשה כלל. לא התחוללה שום רעידת אדמה. זאת לא הייתה מהלומה מהסוג שהעניקה מִיקִי חַיימוֹבִיץ' לערוץ 2 כשנטשה אותו ואת גָדִי סוּקֶנִיק, וחבְרָה מחדש ליַעֲקב אִיילוֹן הקולגה הוותיק שלה מערוץ 2, שהגיש עכשיו את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10.

עזיבתה של אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה אפילו סנוקרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההמונים לא יצאו לרחובות להפגין במחאה על נטישתה. מדורי העיתונות של רְכִילַאֵי התִּקְשוֹרֶת נשארו אדישים . אורלי יניב הייתה מגישה מוכשרת אך לא עיתונאית. נדמה לי ממרחק רב של שנים בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שגם לא רצתה להיות כזאת. מכיוון שלא הייתה עיתונאית איבדה בהדרגה את מקומה בתחום הקונקרטי והמיוחד של שידורי הספורט שככלות הכול גם לא היוּ אהבת חייה . ב- 1985 בקשתי ממנה לראיין בשידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו את שחקן הכדורסל הקרואטי דְרָאזֶן פּטֶרְוֹבִיץ' מקבוצת צִיבּוֹנָה זַאגְרֶבּ בטרם ההתמודדות נגד מכבי ת"א. היא חששה וסירבה והותירה את הבימה ליורם ארבל. משחָבְרָה מחדש ליורם ארבל בערוץ 2 (שבע שנים לאחר פרישתה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) בעונת שידורי הכדורגל הראשונה של ערוץ 2, בספטמבר 1994 בניסיון לשחְזֵר את עברם המשותף, קיוו רבים יחד עִמה שכך אומנם יהיה. לא היה לכך סיכוי ומלאכת השִחְזוּר לא צלחה לאורך זמן. אורלי יניב חזרה בסופו של דבר לכור מחצבתה ולעבודתה המסורתית מאחורי המיקרופון של רדיו גלי צה"ל שהיה סביבתה הטבעית. זכייני ערוץ 2 ונשיאי חברות הכבלים לא קראו עוד בשמה.

טקסט תמונה : קיץ 1986. אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. אורלי יניב בשיאה כמגישת ספורט בלעדית בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בחברת קולגה למקצוע, הבימאית שרה מלכה. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

* דצמבר 1990. אורלי יניב חוברת שוב ליורם ארבל ב- 1990 בערוץ 2 הניסיוני. יורם ארבל נטש את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר מונדיאל איטליה 90' מבלי להודיע לי דבר ומבלי להיפרד. בדרכם לעבר ערוץ 2 מיהרו השניים לפרסם בריאיון מיוחד לעיתונאי רפי רשף את התירוצים שלהם מדוע ערקו מהשידור הציבורי לערוץ 2 המסחרי. יורם ארבל שרד. אורלי יניב החמיצה פעם שנייה ברציפות את הזדמנות חייה להיות כוכבת טלוויזיה . אם לא ב- ערוץ 1 אז לפחות בערוץ 2. בסופו של דבר לאחר סבב בן תריסר שנים ליד מצלמות הטלוויזיה חזרה לכור מחצבתה הטבעי, לתחנת הרדיו הצבאית של גלי צה"ל. לא קמה תנועת מחאה במדינת ישראל לאחר היעלמותה מהמסך.

ביום שישי – 22 בדצמבר 1990 התפרסם ריאיון נרחב במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם אורלי יניב ויורם ארבל פורשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [2]. המראיין שלהם היה רפי רשף. מתחת לתמונת הענק של שני הכוכבים שהגישו פעם יחדיו את "מבט ספורט", וחיוכם בוקע עכשיו מהעיתון של המדינה, נכתבו הכותרות : "מאחורי החיוכים מסתתרת הרבה מרירות כלפי המתרחש בטלוויזיה ובמחלקת הספורט. טענות על חוסר מקצועיות ותאוות שלטון. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם, אבל אין לה את יורם ארבל ואורלי יניב". יורם ארבל התלונן נגדי בריאיון והאשים אותי ללא הרף. האשמה העיקרית הייתה כי הכרחתי אותו וכפיתי עליו לומר בעֵת שידור פוסט מורטם לאחר משחק ההכרעה הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת קולומביה ב- באראנקייה ב- 15 באוקטובר 1989 בו הפסידה נבחרת ישראל 0:1 (משער של אוליביירו אוסורייאגה) כלהלן : "משחקה של נבחרת ישראל היה מחפיר", והוסיף, "אני מצטער שלא קמתי ואמרתי ליואש אלרואי, "אני מצטער מאוד. אני לא מגיש את התוכנית". בדיעבד אפשר לומר תמיד מה שרוצים. זה הרי איננו מחייב. יורם ארבל ידע היטב מדוע לא קם מכִּיסֵא המגיש. ברור שאילו היה עושה זאת הייתי מפטר אותו בשידור ישיר באותו הרגע . לאחר מכן ביצע יורם ארבל מעשה התרפסות מביש ללא ידיעתי ומאחורי גבי כמי ששימש אחראי ראשי להפקת ועריכת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סיפר לרפי רשף : "אַצתי לאימון הנבחרת באִצטדיון ר"ג והתנצלתי בפני השחקנים וצמד המאמנים יעקב גרונדמן ויצחק שניאור על שאמרתי כי הנבחרת שיחקה משחק מחפיר", והוסיף, "הקפטן משה סיני אמר שהם מקבלים את ההתנצלות".

כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1989 מעולם לא התנצלתי בפני נבחרת ישראל בכדורגל. גם לא מצאתי צורך לכך. הנבחרת הלאומית שיחקה נגד קולומביה על פי תפישתי משחק נרפה, עלוב, ומחפיר, ללא שיטה ובחוסר כישרון. השחקנים נעדרו כל כבוד לסמל המדינה הרקום על התלבושת הלאומית ששלחה אותם להתמודדות, והמונח על לוח לִבָּם. כל זאת בשעה שבני גילם שלא שפר עליהם להיות שחקני כדורגל והמשרתים בצה"ל ביחידות קרביות כמו גבעתי, גולני, הצנחנים, והשִריון וכוחות המילואים לא ישנים ימים כלילות, עושים מאמצי עַל כשהם נלחמים מידי יום ביומו, ושומרים עד כלות כוחותיהם על גבולות המדינה. הטלוויזיה הישראלית היא ציבורית ולא לאומית וחובתי העיתונאית הייתה לומר להם בריש גלי את האמת כדלקמן : "נבחרת ישראל משחקת משחק מחפיר חסר כל שאפתנות", ובשום פנים ואופן לא להתחנֵף אליהם. רבים מהשחקנים המפונקים בנבחרת ישראל חשבו לעצמם שלרדוף אחר הכדור המתגלגל על כַּר הדֶשֶא הוא שיא המאמץ הגופני. בתום המשחק נגד קולומביה החולצות שלהם נשארו יבשות. טיפה אחת של זיעה לא ניגרה שם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שהתביישתי בחלק מהשחקנים הנבחרים של ישראל (לא בכולם) שמייצגים בצורה כל מחפירה את המדינה וגם אותי על כר הדשא. אני קיבלתי חינוך שונה מהם בקיבוץ אפיקים ובצה"ל בחטיבת "גולני". מנכ"ל רשות השידור באותם הימים אַרְיֵה מֶקֶל הגיב לרפי רשף על דבריו של יורם ארבל במקומי, ואמר כהאי לישנא : "יואש אלרואי אחראי על תוכניות הספורט, והוא זה שחייב לקבוע מה ייאמר בשידור ולא המגישים. זה בדיוק כמו ב- "מבט". העורך כותב את הטקסטים ולא המגישים".

כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" גב' אוֹרָה עָרִיף סיפרה באותה הזדמנות לקוראיה : "עובדים במחלקת הספורט ידעו לספר שכשיורם ארבל הלך לראיין את דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא סיפר, "הנה השאלות שיואש אלרואי המ"פ אמר לי לשאול'. העובדים סיפרו שיואש אלרואי רואה את עצמו כעורך ראשי אחראי ובלעדי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולכן הוא נוהג להתערב בהצגת השאלות לספורטאים. עוד כתבה אורה עריף, "כי העובדים שמעו את יואש אלרואי מכנה את משחק נבחרת ישראל נגד קולומביה "תת כדורגל ותת רמה", ודרש שהדברים יובאו בשידור. יואש אלרואי הכתיב גם את השאלות לאבי רצון כשראיין את יעקב גרונדמן מאמן נבחרת ישראל בכדורגל לקראת המשחק נגד ברה"מ באוקטובר 1990". חלקה של אורלי יניב בריאיון היה מצומצם יותר היא ביכתה בפרהסיה את מר גורלה בדרך אל הבנק ולא היססה לומר לרפי רשף : "בשיא ימי הגשת "מבט ספורט" קיבלתי 60 שקל לתוכנית. ביקשתי 350 שקל עבור הגשת תוכנית האקטואליה "רואים עולם", וחיים יבין התמקח אתי ממש כמו בשוּק הכרמל. לבסוף קיבלתי 200 שקל", והוסיפה, "דַי עם העריצות הזאת". קראתי את הריאיון במלואו. תמיד אהבתי אותם אך עכשיו ריחמתי עליהם.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985 . אחד ממכתביה של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית אורלי יניב להנהלת רשות השידור (מנכ"ל הרשות + מנהל הטלוויזיה), בו היא תובעת לשפר את משכורתה הדלה. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בשעה שנמוגה דמותה של אורלי יניב בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמסך ירד עליה, דרך כוכבו של אמנון ברקאי מאחורי המצלמות כמפיק. במונדיאל מכסיקו 1986 נָסָק בתפקידו ובמוניטין שלו כאיש טלוויזיה מוכשר וחרוץ. זאת הייתה הפקה הבינלאומית הראשונה שלו בשטח. הבאתי אותו עִמי לשידורי מכסיקו 1986 כיד ימיני. הוא היה מפיק בחֶסֶד עליון, מוכשר מאוד, אינטליגנטי ודבק במשימה. הייתה לו עוד תכונה חשובה כאיש טלוויזיה. הוא היה קר מזג וידע לפעול בשקט נפשי תחת לחץ. בכך חונן ביתרון חשוב על פני כל מתחריו לתפקיד החשוב הזה של מפיק שידורי הספורט.

עם כל הכבוד וההערכה לאורלי יניב הרי שכוחה של מחלקת הספורט לא היה במגישים ומגישות אלא בתכניה. ב- 1987 סיימה אורלי יניב את תפקידה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה . בינואר 1988 הכשרתי שתי קרייניות ספורט חדשות, מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף. שתיהן הגישו תקופה קצרה לצִדם של יורם ארבל , נסים קיוויתי, ואורי לוי. ב- 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ועבר לשורות ערוץ 2 ובכבלים. ב- 1991 הפך נסים קיוויתי לפנסיונר. את עמדת ההגשה היוקרתית תפשה השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ. הם לא היו גברים נאים, וודאי לא נוצצים וגם רחוקים מהמַלְכוּת, אך הם היו ראשית דבר עיתונאים. מעלה נדרשת ובעלת ערך יותר מהיופי והנוצץ. אל השלישייה העיתונאית הזאת חבר הפרשן אבי רצון. השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואבי רצון הובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בעשור ה- 90 . כל חוזי הספורט הרלוואנטיים הוחזקו באופן בלעדי בימים ההם בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכֵן גם הרייטינג היה בידינו. המגישים חשובים. חשוב מהם התוכן.

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. זוהי השלישייה העיתונאית המובילה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז"ל, ו-יבד"ל רמי ווייץ ו-אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו עיקרון הרייטינג פועל בכל תחום. גם בחטיבת החדשות. מה לא עשו מנהלי החטיבה במשך שנים רבות כל אחד בתקופתו, בעידן המונופול וגם בתקופת התחרות, בתחום הקונקרטי הזה של ההגשה וההנחיה באולפן. חיים יבין היה המגיש הראשון של "מבט". דן שילון היה השני. הגישו גם אריה אורגד, טוביה סער, שמעון טסלר, וכרמית גיא. ב- 1974 המציא דן שילון את ההגשה הגברית הזוגית. בסופו של דבר תוצאת הרייטינג הייתה אחת ושווה. לא היה יתרון כלשהו להגשה של יחיד ו/או בזוגות. חיים יבין לא הביא מעולם יותר רייטינג מגאולה אֶבֶן. גאולה אֶבֶן לא גייסה מהציבור יותר מניות צפייה מיעקב אחימאיר, ויעקב אחימאיר לא צבר יותר נקודות מגִלעד עַדין . מערכת "מבט" על מפיקיה, כתביה וצלמיה, והעורכים שלה היא שהייתה הפקטור הקובע את מהות ה- "ספציאליטה" וההתמחות בשידורי חדשות ועִמם הרייטינג הנכסף . בימיה הטובים בעשור ה- 90 בעִידָן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי צברה מהדורת "מבט" נציגת השידור הציבורי רייטינג שנע בין % 20 ל- % 30. לא בגלל חַיִים יָבִין. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 התחזקו מערכות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 לבלי היכר ובצורה משמעותית מאוד והורידו את "מבט" עם חַיִים יָבִין כמגיש ראשי בנוק-אאוט לקרשים. חברת החדשות נעה סביב רייטינג יומי של % 20 ואין זה משנה אם המגישה היא יוֹנית לֵוי, גדי סוקניק, או דני קושמרו. חדשות ערוץ 10 מלקטים רייטינג יומי של % 15. "מבט" עם חיים יבין המיתולוגי מדשדֵש סביב % 4 בלבד.

ויש עוד דבר. המונופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ערוץ אקסקלוסיבי ללא תחרות במשך רבע מאה של שנים. היא הייתה מונופול ב- "אוויר" של מדינת ישראל ושאבה מהבלעדיות הזאת כל מיני יתרונות כלכליים. ללא ההתמודדות המוכרת היום בשוּק הרב ערוצי היא הייתה יכולה לשלֵם פרוטות עבור חוזי שידורי הספורט הבלעדיים ולשלֵם פרוטות גם למייצגי השידור (Presenters) שלה על המרקע.

כבר דנתי באחד הפוסטים הקודמים כי אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע, האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה . היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס מסרבים להשתמש בהגיונם ומעדיפים להזדקק לרִגשותיהם, מולידה מעת לעת שנאות וקנאות משני הכיוונים. לפתע הופכת המחלוקת לאישית. צריך לקרוא את המִסְמַך חסר התקדים בחריפותו שכתב אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ב- 22 במאי 1980 למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני והופנה לעבר הבוס הישיר שלוֹ חיים יבין מנהל חטיבת החדשות, כדי להבין עד להיכן עלולים להרחיק הדברים לכת, ועד לאיפוא יכולים להרקיע הרוגז, המדון, ומפח נפש בין אנשי שידור הנמנים על אותה רשת טלוויזיה. המסמך המקורי (כמו מאות רבות נוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") מופיע במלואו כאן במלואו ומדווח על דרמת המאבק שהתחוללה אז בין מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה למוביל שידורי החדשות. ראה גם עשרת הכרכים של הספר, "הפקות חובקות ארץ ועולם".

טקסט תמונה : חיים יבין יבד"ל (בן 90, היום) מנהל חטיבת החדשות ב- 1978 (התיעוד מ- 1978), הניח את מחלקת הספורט על פי הבנתו של מנהלה אלכס גלעדי ז"ל סמוך לשלב התחתון בסולם העדיפויות של חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ז"ל ב- 1978 (בן 36 בתיעוד המצולם הזה). אלכס גלעדי ראה בהתנכלותו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין יבד"ל בטלווייזיה הישראלית הציבורית למחלקת הספורט בראשותו, התנכלות אישית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 1 מתוך 2). טקסט חסר תקדים בחריפותו : "השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא , שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי. סיכומו של אותו יום, הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, "כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי". זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל (עמוד מס' 2 מתוך 2) : "…רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופיותו של חיים יבין, אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי…", הוסיף אלכס גלעדי במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין כלפי מחלקת הספורט שבראשה ניצב בעת ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המִסְמַך הזה שכתב אלכס גלעדי לצחי שמעוני אודות חיים יבין ב- 22 במאי 1980 מסביר באיזה אקלים תחרותי ואמביציוזי, רָב צדדי ובעל פנים רבות – מקדמים המפיקים את שידורי הטלוויזיה הקונקרטיים של "עצמם". מנהל דסק הספורט אלכס גלעדי עשה כל מאמץ לשפר את שידורי בספורט עליהם היה מופקד. חיים יבין הבוס הישיר של אלכס גלעדי קידם את שידורי החדשות והעניק להם עדיפות ברורה באמצעי הפקה, צילום, ועריכה על פני דסק הספורט. מובילי השידורים מנהלים מאבק חסר פשרות לטובת האגפים עליהם הם מופקדים, מאבק שהופך לעיתים להתכתשות אישית, ומנהלים תחרות בינם לבין מצפונם על השגת תשומת לִבּוֹ של הצופה. הם לעולם אינם מסתפקים בטיב המוצר שהפיקו. עבורם המצוינות היא האויב של הטוב מאוד. המסמך שחיבר אלכס גלעדי בגנותו של חיים יבין העיד כאלף עדים על אמביציות השידור המחלחלות בכל פינה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אלכס גלעדי היה מנהיג שידור שהִתווה את מסלול חיי בטלוויזיה. לטקסט החריף שכתב ודבקותו בשליחות העיתונאית שלוֹ כעורך שידורי הספורט ורוח דבריו היו השפעה גדולה עלי לאחר שהתמניתי במקומו למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה חייב לשמור על אגפיך לא רק משונאיך אלא גם מידידיך. בעיקר מידידיך.

חיים יבין היה מנהיג שידור אך לא בדרגתו של ארנון צוקרמן (כפי שאני מבין את המושג מנהיגות שידור), וגם לא מבריק כדן שילון ואלכס גלעדי, ו/או מוטי קירשנבאום ז"ל. אף על פי כן הוא דמות בלתי נשכחת. לא מפני היותו קריין טקסטים דָגוּל אלא בגלל אופיו המתון והאחראי, וגם הדייקני. אין לו את הכריזמה (כפי שאני תופש את מוּנַח הכריזמה) שיש לארבעת הגדולים ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום אך הוא ניחן בקֶסֶם אישי מסוג אחר, וודאי בעת כשהוא פוסע לפני עדשת המצלמה. כמו כולם הוא כועס כשצריך ונעלב כשלא צריך, אך בניגוד לאחרים הוא איננו קנאי ואיננו שומר טִינָה. היו ימים בהם נחשב לאבינו הטלוויזיוני. שבעה חודשים אח"כ בחודש דצמבר 1980 ערך אלכס גלעדי קבלת פנים ונשף למאות אורחים במלון "דן אכדיה" בהרצליה בטרם מעברו לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. היה זה חיים יבין שהוזמן ובא, חיבק את אלכס גלעדי, לחץ את ידו, וטפח על שכמו בחמימות ואיחל לו : "אלכס ידידי בהצלחה". ראיתי ושמעתי זאת. הייתי שָם.

[1] ש. ת. פירושו שובר תשלום.

[2] ראה נספח : ריאיון שערך רפי רשף ב- 22 בדצמבר 1990 עם אורלי יניב ויורם ארבל במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות".

פוסט מס' 1076. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות לעולם שובע (ב'). פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הקדמה נוספת.

סדרת הפוסטים הקודמים דנה באמביציות הבלתי נילאות שרוחשות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל המגזרים והתחומים, לא כל שכן בסביבת המיקרופון והמסך. ברחבת העיתונאות, באזור השדרות של הטלוויזיה. לפעמים אינך משער את עומק השאפתנות הספציפית הזאת בתעשייה ועד כמה היא חודרנית וסוחפת ובכל ניואנס שלה מעוררת את השאלה הנצחית מי חשוב ממי : התוכנית ו/או המגיש שלה ? הקריין והקריינית הראשיים ו/או המערכת שניצבת מאחוריהם ? מהות וטיב גרעין החומר המשודר ו/או שמא האדון ו/או הגברת שניצבים בחלון הראווה של תעשיית הטלוויזיה ? והאם מתקיימת תמיד ובכל מקרה קורלאציה בין כישרון המגיש ו/או המגישה לבין האמביציות האישיות שלהם. הפרידָה מאוֹרְלִי יָנִיב ב- 1987 לא לוותה בדמעות. בשמונה השנים בין 1979 ל- 1987 התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורות מרחיקות לכת בטכנולוגיה, בלוגיסטיקה, ובידע. העיתונאות האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה ניסיון, היה לה יותר ממון, ובאמצעות המכשור הטכני לרבות תקשורת לוויינים בינלאומית צברה נוכחות ומהירות דיווח של אירועים חדשותיים וספורטיביים – בארץ ובעולם. כמובן ועדיין באיחור זמן עצום בהשוואה לטלוויזיה האמריקנית על שלושת הרשתות הגדולות והעשירות שלה : ABC ,NBC, ו- CBS. עיתונאים ו/או עיתונאיות תפשו את מקום ההנחיה וההגשה של קריינים ו/או קרייניות מקצועיים מעבירי טקסטים מה- Teleprompter. משהו בדומה לקרייני הרצף הרהוטים בטלוויזיה הישראלית הציבורית של הימים ההם כמו דַלְיָה מַזוֹר, דָן כָּנֶר, תִּקְוָוה מוֹר, ענת שָרָן, אַבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, וצְבִי סַלְטוֹן. היה זה רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהפקיד ב- 1970 את את ספינת הדגל שלוֹ, "MONDAY NIGHT FOOTBALL", בידיו של העיתונאי – שדרן ה- Super מוכשר הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), והיה זה הָאווֹאָרְד קוֹסֶל שטבע את הסלוגן האימורטאלי שלו, שכולנו אנשי הטלוויזיה התחנכנו עליו בשעתו : "Tell it like it is". אורלי יניב הייתה שייכת לדור אחר וכמותה שתי מחליפותיה ב- 1988 גב' מרב מיכאלי וגב' אורית כסיף. אם תרצו עיתונאי ומגיש חדשות ברמה גבוהה ביותר כמו דני קושמרו מערוץ 2 מסמל באופן קיצוני – וויזואלי ותכני – את השוני ואת המתרחש היום ליד המיקרופון והמסך בהשוואה למה שהתחולל כאן לפני שנות דור. דָנִי קוּשְמָרוֹ הוא לא רק עיתונאי שטח אמיץ ונכון לקרב אלא גם מגיש מחונן שמדבר אלינו הצופים בגובה העיניים. הצופים נמצאים באותה השורה עמו . הטלוויזיה היא במידה מסוימת תיאטרון. קו דִמיוני מפריד בין משחק ואילוזיה לבין המציאות כמות שהיא כפי שאנו חווים אותה. מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2 דָנִי קוּשְמָרוֹ איננו ניצב על בימה ולא חוצה את אותו הקו ההוא. יַעֲקב אֵיילוֹן בעל הקול הפנטסטי והחזות הקורקטית היה כזה. גם חַיִים יָבִין.

בקיץ 1975 שלחו מנהל הטלוויזיה הישראלית בציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן את מנהל מחלקת הספורט והשדר אלכס גלעדי לכסות את אליפות אירופה בכדורסל (בהשתתפות נבחרת ישראל) שהתקיימה ב- יוגוסלוויה הגדולה ההיא של יוֹסִיף בַּארוֹז טִיטוֹ. אלכס גלעדי התבקש להעביר בשידורים ישירים את משחקיה של נבחרת ישראל אך הוא היה איש טלוויזיה חרוץ ובעל אופי פורה, ו- החליט לביים כתבה למגזין ההוא "יומן השבוע" (שודר בערבי שישי והגיש וערך אותו רָם עֶבְרוֹן ז"ל) בטרם תחילת האליפות אודות הפופולאריות (יוצאת דופן) של ענף הכדורסל דווקא ב- יוגוסלוויה. צריך לזכור ש- יוגוסלוויה יחדיו עם ברה"מ היו אז שתי הנבחרות הטובות בעולם. שחקנים יוגוסלביים בדמותם של דראזן דליפאגיץ', זוראן סלאבניץ', קרסימיר צ'וסיץ', מירזה דליבאסיץ', דראגאן קיצ'אנוביץ', ואחרים היו מפורסמים בכל העולם וקנו להם מוניטין עצום גם בישראל. רעיון בימוי ותיעוד גדולת הכדורסל היוגוסלבי עליו קוראת נבחרת ישראל תיגר, ושידורו במגזין אקטואליה ישראלי בערב שישי – לא היה מופרך כלל ועיקר. אלכס גלעדי קרא לכתבה, "בלגראד – 48 שעות לפני", שכר צוות ויצא לעבוד. שימשתי יד ימינו בירושלים. משסיים לצלם ו- לערוך את הכתבה בת 12 דקות, פתחנו לוויין וטלפון בינלאומי ביני במאסטר בירושלים לבינו במאסטר בבלגראד כדי לשמור על קשר במקרה של תקלות בעת הרצת הסיגנל. המהמורות הטכנולוגיות רבות מספור. זאת הייתה כתבה וויזואלית אינפורמטיבית מצוינת, בראשיתה נראו קבוצת ילדים יוגוסלביים בני עשר אולי שתיים עשרה, יחפים ולבושים ברישול, זורקים כדור לסַל יָשָן בכפר שכוח אל ליד בלגראד. סצנת הפתיחה הכֵּנָה הוכיחה כי הכדורסל הוא באמת משחק אהוד מאוד ביוגוסלביה. לאחר תום שילוח הכתבה "בלגראד – 48 שעות לפני" ונעילת שידור הסיגנל הלווייני שאלתי את אלכס גלעדי כיצד זה שיחק לו מזלו ללכוד בעדשת מצלמתו את סצנת הפתיחה הנפלאה הזאת בכתבה שלו בה ילדים יוגוסלביים בכפר שכוח אל בממלכה ההיא של יוזף בארוז טיטו מוכיחים בכנות כי משחק הכדורסל הוא באמת ענף ספורט כה פופולארי במדינה ? תשובתו הממה אותי : "…עזוב אותך יואשיש קיבונציק תמים שכמותך. הם בכלל שיחקו כדורגל אבל ביקשתי מהם לזרוק לסל למען הכתבה שלי. לאחר שהתרחקנו עם האוטו שלנו מהמגרש הם שבו לשחק כדורגל. כדורסל לא עניין אותם…". הטלוויזיה היא שילוב של אילוזיה ומציאות.

היסטוריה

ה- Screen test שערכתי בחודשים ינואר ובפברואר של שנת 1988 לאיתור ובחירת שתי קרייניות – שדרניות במקומה של אורלי יניב, הלך חלק. גב' אורית כסיף וגב' מרב מיכאלי עברו את המבחן בהצלחת יתר. מבחן המסך בטלוויזיה דומה לחידון. אינך יודע מה יעוללו המצלמות והפיקסלים של תמונת ה- Video והממברנות של ה- Microphone לנבחן ו/או הנבחנת. ב- 1968 ערך מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון מבחני מסך כדי לאתר קריין למהדורת החדשות "מבט" ההולכת ומתגבשת. את מלאכת הבימוי והאיתור הפקיד בידיו של הבימאי חגי מאוטנר. המבחנים נערכו באולפן "C" בקומה החמישית של הבניין. עשרות גברים ניסו את כוחם ונכשלו עד שהגיע למקום באקראי חיים יבין ששימש בכלל עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אליהוא כ"ץ שהיה בעל ניסיון ומוניטין בעברו כקריין מהדורות חדשות.ברדיו "קול ישראל". שלמה אהרונסון הציע לו להיכנס לאולפן כדי לבחון את יכולתו כמגיש וקריין בטלוויזיה. בימאי "מבט" חגי מאוטנר יבד"ל ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום ז"ל, זכרו ב- 1968 כעבור שנים רבות בשיחות התחקיר שניהלתי עמם, כלהלן : "הופעתו של חיים יבין מול המצלמה בוויזואליה ואיכות קול הייתה מושלמת. הבנו שמצאנו קריין ל- "מבט". חגי מאוטנר זכר גם בעת שיחותיי עמו כי גם דן שילון הותיר עליו ב- 1968 רושם של מגיש טוב.

אורית כסיף הייתה אישה נאה בעלת ביטחון עצמי וגינונים של אשת תקשורת ועד כמה שזכור לי גררה אחריה גם קריירת הגשה באיזה ערוץ נישה בטלוויזיה בכבלים בלוס אנג'לס. מרב מיכאלי יוצאת רדיו גל"צ הייתה שונה לחלוטין אך גם בעלת נוכחות. המצלמה לא התעלמה ממנה . לבסוף בחרנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה לקריינית הראשונה ובת הזוג המועדפת בהגשה בצמדים של תוכניות הספורט. למרות גילה הצעיר הייתה כבר קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היא חשה בנוח ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות טובות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום, ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לֵאָה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי, שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה מבחינתי לבלי שוב. בין שאר המשימות ייעדתי את שתיהן להוביל ולנווט מהאולפן בירושלים את השידורים האולימפיים של סיאול 1988 הממשמשים ובאים. בדיעבד זאת הייתה טעות מיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם , רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לשני הצדדים.

מנקודת מבט מאוחרת יותר, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה, ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה על ידי ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט . זה היה חסרונן הגדול . נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט . זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם שידרה משפט הזוי, "ה-א"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו : "קבוצת איינטראכט פראנקפורט ו/או מועדון הכדורגל של מינשנגלדבאך , ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על לה בייסורים לא מעטים. ולא רק על ידה. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה מְנָקֶדֶת כל שֵם ושֵם ועורכת חזרות היגוי מוקדמות במשרד מחלקת הספורט בטרם עליית המהדורות ל- "אוויר". היא עשתה את המאכסימום כדי לא לטעות. אורלי יניב לא הגיעה אלינו מזירת הספורט אך לזכותה ייאמר מייד כי היא מעולם לא שגתה ב- "אוויר". המוח שלה, הלסתות, ושאר אברי הדיבור עיכלו בקלות שמות בינלאומיים ארוכים ומורכבים למכביר. נסו לדמות את עצמכם יושבים מול מצלמת טלוויזיה קבל עם ועדה בני מיליון צופים וגם אמורים לקריין שמות כמו הודפת כדור הברזל הסובייטית נטליה ליסובסקאיה, ו/או הספרינטרית האמריקנית דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר, ו/או הרצה הרוסייה סווטלאנה מאסטרקובה, ו/או הרצה המרוקאית חאסיבה בולמרקה, ו/או האצנית היהודייה – פולנייה אירנה קירשנשטיין – שאֶבינסקה, ו/או הודפת כדור הברזל הרוסייה סווטלאנה קריבליובה , ו/או הודפת כדור הרזל במזרח גרמנית איילונה סלופיאנק – שוקנכט , ו/או הודף כדור הברזל הבלו – רוסי וולאדימיר דוברובשצ'יק, ו/או הרץ הפולני ל- 3000 מטרים מכשולים העונה לשם כדלקמן : Zdzislaw Kryszkowiak , וכו'. מן היבט ההיגוי וההגהה אורלי יניב הייתה פֶנוֹמֶן.

דבר הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, במובן שאני מתנכל לה אישית מפני ששמנה וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. היא באמת הודחה מהמיקרופון והמסך מפני שהייתה קריינית – שדרנית לא מהימנה, אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט כפי שדווח לציבור. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ו- יְוָודֵא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף . עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל בירושלים. לא פחות ולא יותר. אורית כסיף הייתה Over rated של עצמה, בעיני עצמה, ומטעם עצמה. האמביציות שלה נסקו לשמים ללא פרופורציה עם כישרונה. היא העמידה את עצמה מעל התוכנית ורצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא כלל לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית ברמת "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אף על פי כן כדור השלג התגלגל . את חבר הכנסת המלומד יוסי שריד ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק כמו גם ח"כ נאווה ארד זה ממש לא עִניֵין. עובדות האמת לא היו חשובות. מה שכן היה חשוב כיצד לתפוש טרמפ פוליטי על אפיזודת פיטורין שכלל לא התרחשה . הדחה מהמיקרופון והמסך – כן. פיטורין – לא. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : 1991. ח"כ נאווה ארד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות. הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור , ובחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וטיפשית. אוֹרִית כָּסִיף הודחה מהמיקרופון והמסך לאחר טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה, אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסי שריד לא ידע שאשתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון , שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי, אך תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת . (באדיבות העיתון "חדשות").

טקסט תמונה : מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. 22 באוקטובר 1990 . כותרת שִקרית (!) מופיעה בעיתון "חדשות" . מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה, כמו גם העורכים שלהם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית ולמכור את הצהובון לכל דיכפין. (באדיבות העיתון "חדשות").

הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות [2]. מר אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), צוטט כלהלן : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

העסקנית גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), ידעה היטב שאורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט, אך בכל זאת בחרה להשמיע אף היא חוות דעת מגוחכת : "זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו".

אורית כסיף מצאה חן בעיניי מבחינה מקצועית בראשית הדרך כמי שמנווט את מדיניות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני חושב שהיא השתלבה גם מבחינה חברתית בתוך צוות ההפקה והשידורים שלי והייתה מקובלת. אך טרם הבינה ולא הכירה את יחסי האיכויות הטלוויזיוניות בתוך דינמיקה כל כך מורכבת ומסובכת של הפקת שידורי ספורט על כל המרכיבים האנושיים, הטכנולוגיים, והכלכליים הכלולים בתוך הדינמיקה הזאת. היא וכל מגיש ו/או מגישה אחרים הובילו תכני שידורים שהמערכת הפיקה, ייצרה, צילמה, וערכה. ה- Anchor men וה – Anchor women חשובים אך התכנים חשובים לעולם ממי שמגיש אותם. אורית כסיף הלכה בטרם עת להתלונן בפני גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור כדי להציג אותי כשובניסט ושונא נשים. ב- 1990 הייתה כבר גב 'דליה איציק פוליטיקאית (לא מדינאית) ברמה של עסקנית. היא נשאה עיניה רחוק הרבה יותר ממה ששיערה המתלוננת גבי אורית כסיף . פרשת אורית כסיף לא עניינה אותה יתר על המידה אלא שימשה עבורה טרמפ ורקע לגלישתה אל פני העתיד הפוליטי שלה. מה רע היה להכפיש ולזָהֵם בדרך אנשים שכלל לא הכירה ולא ידעה את פועלם ומורשתם . משגוועה פרשת אוֹרִית כָּסִיף וצללה אל תהומות הנשייה, בעוד הבוסים שלי מצדיקים אותי ואת מעשה ידיי פה אחד, דליה איציק אפילו לא ביצעה מעשה Follow up אחד כדי לברר מה עלה בגורלה של המודחת. אורית כסיף שבה כבר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם החלה להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה ב- 1988. את דליה איציק זה ממש לא עניין יתר על המידה.

טקסט תמונה : קיץ 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. זהו תצלום תמונה קבוצתית של חלק מאנשי חטיבת הספורט בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים ליד האנטנה – צלחת הגדולה של ה- EBU. זיהוי הנוכחים בתיעוד משמאל לימין : גב' אורית כסיף, רמי ווייץ (מזוקן ומוסתר), אמנון ברקאי, משה גרטל, יונתן "יוני" קנלר, אנוכי יואש אלרואי, אורן רוזנשטיין, נסים מזרחי ז"ל, יורם ארבל, ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח ב- 30 באוקטובר 1990 בוועד המנהל של רשות השידור התלהט. זה היה מגוחך בעיניי . הרי דיווחתי בע"פ ובכתב לשני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה החדש יוֹסֵף בַּר-אֵל, כי גב' אוֹרִית כָּסִיף הנמצאת בהיריון לא פוטרה ממחלקת הספורט אלא הודחה מהמיקרופון והמסך. וזהו הבדל גדול. הודחה אבל לא פוטרה. אני הוא זה שהבאתי אותה באפריל 1988 למחלקת הספורט והצבתי אותה ליד המיקרופון והמצלמה, ואני הוא זה שאמצא לה תעסוקה עיתונאית אחרת בחטיבת הספורט. אי אפשר היה להשאיר אותה בעמדת הקריינות נוכח פני האומה. הטעויות שלה היו מגוחכות, בלתי נתפשות לאוזן ספורטיבית, ופגעו באמינות העבודה העיתונאית של מחלקת הספורט כולה. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הרדודים התערבו אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אוֹרִית כָּסִיף מהמסך. ברור שלא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר אֵל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אוֹרִית כּסִיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם חד משמעית : "במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליכם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי". הוספתי והצהרתי בפניהם מפורשות : "כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר . טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 1 מתוך 3. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל יבד"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל באמצעות מנהל חטיבת החדשות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלימלך רם ז"ל, אודות הדחתה של גב' אורית כסיף מהמיקרופון והמסך הנוגעים להגשת תוכניות הספורט. כאמור: עמוד מס' 1 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 3. של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל יבד"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלימלך רם ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : עמוד מס' 3 (ואחרון) מתוך 3 עמודים. של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל יבד"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלימלך רם ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה לרבות ה- Board הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. האמת זה לא היה חשוב לי כל כל כך. היה חשוב לי שמצפוני תומך בשכלי. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא מעשה התנכלות אישית. הצהרתי כבר בהזדמנויות שונות כי מרקע הטלוויזיה חשוב ממני אך גם חשוב מגב' אורית כסיף ו/או כל שדרן, מגיש, מנחה ש- מלפסס וטועה. זה היה סדר השתלשלות העניינים בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף. לא הייתי חייב דבר לעסקנית הפוליטית דליה איציק שהייתה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת "העבודה" וגם לא הייתי חייב דבר לעסקן הפוליטי אהרון הראל שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הייתי חייב למצפוני בלבד. הכוח היה בידיהם, לא בידי, אולם שניהם ואחרים ואחרות לא עניינו אותי. אם האנשים והנשים הללו חשבו שאנוכי מנווט לא נכון את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונכשל בענייני מוסר, הם יכלו לפטר אותי.

טקסט מסמך : 25 בנובמבר 1990. מתוך דיון בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון ומסך מחלקת הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית. זהו מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קוֹר ז"לבעקבות פרשת "אוֹרִית כָּסִיף" (עמוד מס' 1 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 4 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 5 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 6 (ואחרון) מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני הדיון בוועד המנהל של רשות השידור נדדה פרשת הדחת אורית כסיף ב- 24 באוקטובר 1990 גם לדיונים והערכות בכנסת ישראל בירושלים. יעקב אחימאיר אז הכתב בכנסת מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביא לי את דו"ח השתלשלות העניינים. הנה המסמך.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. יעקב אחימאיר מביא לי את דו"ח הדיון בכנסת שדן בהדחת של גב אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של חטיבת הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון הראשון בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השני בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השלישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990 . עמוד הדיון הרביעי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון החמישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר) : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה . לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך . יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1. מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ?

2. מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ? "

תשובת שר החינוך זבולון המר : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) : "אדוני השַר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השַר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות . אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה אלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

הפוליטיקאיות והפוליטיקאים הנכלוליים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המגוחכת של יוסי שריד, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא , להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח. קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל , ובראש וראשונה ממצפוני. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו. בטלוויזיה ברמת הניהול שלה כמו בפוליטיקה, אין חברויות. יש אינטרסים.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נֵיחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן. (וגם באדיבות העיתון "מעריב").

בחודש מַארס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין – אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה. הוא אורי לוי נחשד על ידי מייד באופורטוניזם.

טקסט תמונה : חורף 1987. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים אורי לוי (ראשון מימין) שליח מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (התמונה באדיבות אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 5 בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות לסעיפיו כמו תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים וכו'. התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר ברוב חוצפתו לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה . זה היה כמובן חזיון שווא אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה. הח"כ מיכה גולדמן והח"כ פנחס גולדשטיין הוכיחו פעם אחר פעם עד כמה חברי הכנסת ברמת העסקנות הם מגוחכים, קטנוניים, ויעשו הכל כדי לזכות בכל קור טוב של פרסום. ברור שנזהרתי מהם כמו מאש. לא נתתי להם שום סיכוי להתמקם בדל"ת אמותיי הטלוויזיוניות. (באדיבות העיתון "חדשות").

ובאשר לגב' אוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש אוקטובר של שנת 1990 בשל שיקולים מקצועיים, סירבו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בתוכניות אחרות או לחילופין לשמש בתפקיד עורכת עיתונאית במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. להפתעתי הרבה גב' אוֹרִית כָּסִיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2 ו/או ערוץ 10. אני אומר להפתעתי מפני שהיה טמון בה כישרון אך לא סבלנות. היא חזרה לאנונימיות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם המבישה של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים, הפך לדליקה פוליטית ענקית, עד כדי התערבותה של כנסת ישראל. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים , עכשיו נעלתי אותה בפניהם ברָב בָּרִיח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים. במקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר . המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הטוען טען נגד הסיקור של הכתב דני לבנשטיין שהיה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל . טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג. התוכנית "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש וסיקרה חלק בלבד ממשחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל הייתה מסמך דל, מבוזה, גרוטסקי, קטוע, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה עיתונאית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא נתן לי די אמצעים כדי להפיק מסמך שלם. ברור שהודעתי לו כלהלן : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת", והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". אמרתי לו כלהלן : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. וכפי שגם אתה יודע, חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שנמשכה שלוש שנים רצופות . יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל . בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום , משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ועל מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה החדש במקום יוסף בר-אל, ודָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אֵלִימֶלֶך רָם. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 26 בפברואר 1991. דוגמא אחת ועדות אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן ניהולו הקיקיוני של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת מיסדנו "במבט ספורט" פינה חביבה על הציבור, שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל . שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי , אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

לקראת עונת הכדורגל של 1992 – 1991 כלו כל הקיצין. "משחק השבת" הפך לאנקדוטה . החלטתי להגיש את התפטרותי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. לא בע"פ. בכתב. מה שנאמר במסמך כתוב שחור על גבי לבן איננו ניתן להכחשה. הוא ועוזריו הקרובים בתפקידי הניהול הבכירים הפכו בעיניי לחדלי אישים. הם לא היו באמת עיתונאים ואנשי טלוויזיה. עובדה שכאשר מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הגיעו לרשות השידור והטלוויזיה אחרי עידן יוסף בר-אל הכל השתנה לטובה במאה ושמונים מעלות. לא יכולתי בסתיו 1991 להמשיך ולקחת עוד אחריות ולהסתתר מאחרי הסִינַר של יוסף בר-אל כאילו לא קורה כלום. מנהל שירותי ההפקה שלו יוסף "יוסי" משולם שיתף פעולה כמובן עם יוסף בר-אל ולא עמי. אבל הוא לא היה חשוב. ברור שאם מנהל הטלוויזיה היה מוריד לו פקודה להפעיל מידי שבת שש ניידות שידור (רובן עמדו בטלות במוסך) ושלושה צוותי פילם הוא היה מבצע אותה ללא שום היסוס. כולם ראו שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכי רע.

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל דחה את בקשת ההתפטרות. הוא באמת היטיב במקצת את דרכיו עמי אך זה לא היה מספיק. אני בטוח שהוא ראה באמביציות שלי עניין בלתי נסבל. אך אלו לא היו אמביציות אישיות. אלו היו שאיפות הגיוניות למען הכלל. אם אתה קונה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט כלשהו עליך לכסות אותו כהִלכתו. אם לאו וותר על העניין. אל תתעסק עמו בכלל. זה היה מוטו הניהול שלי : "If you do, do it right – if not give it up". הציבור איינו מבין איזו הקלה אישית וקבוצתית הייתה לי עם בואם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לניהול רשות השידור והטלוויזיה ב- 1993. מנהלי שלוש החטיבות הגדולות בטלוויזיה, אלימלך רם מנהל החדשות, יוסי משולם מנהל שירותי ההפקה, ומנהל ההנדסה דוד יוגב – היו כנועים ושילבו עמו ידיים.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. אילו הייתה לה רק יותר סבלנות אני מעריך שהיא הייתה בסופו של דבר מתקדמת לעבר האופק שחשבה שהוא שלה. אינני זוכר שמישהו אחר בערוצי הטלוויזיה האחרים במדינת ישראל (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות למַמֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה בארץ לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחן המסך. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד היכן שהוא ב- 1992 התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה במחלקת הספורט מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים לאשורם ומבלי שתהיה מצוידת במפת הניווט הכללית. היא הוענשה על ידי והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שהיה מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי שם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- SS של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי את פסיקתו ההיא, כלהלן : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הזה "מכר את נשמתו לשטן", חרץ אל גורלו, התיר את דמו, וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור…", אמר לי יוסף "טומי" לפיד, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה . מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שהערכתי ואהבתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר בעיתונאות בטלוויזיה.

ב- 18 באוגוסט 1992, שמונה ימים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992 שבתי ארצה. מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אליי (ללא שֵם השולח) שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי בת ה- 26.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. זהו המכתב ששלחה לי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. חשתי מאוכזב. היה באישיות התמירה שלה משהו מאוד ייחודי וכובש. היא הייתה אישה צעירה משכילה ויפה בת 26 בעלת נוכחות והופעה אסתטית. ברור שצלצלתי אליה והודיתי לה על 52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט. "מֵרָב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. שמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. מאז לא ראיתי אותה יותר.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית של אל על ו- מֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כשרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה הטלוויזיונית ההיסטורית. אולי לא.

הבאתן של קרייניות טקסטים לקריאת טקסטים כמו אורלי יניב בעבר הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אָלְטְשְטֵיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דָוִוידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין שחק, ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום ש- מֵרָב מִיכָאֵלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד. לבסוף הוא נשאר בידיהם של מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ואורי לוי.

אי אפשר לסיים את סדרת הפוסטים הזאת הדנה באמביציות הטלוויזיוניות שאינן יודעות שובע ליד המיקרופון ומרקע הטלוויזיה , מבלי להתייחס לפרשת גאולה אבן – חיים יבין ב- 1998. ראה את הפוסט הבא.

[1] ראה נספח : קטעי עיתונות מ- 22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2] ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990 , ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

פוסט 1076. האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע (ג'). פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן.

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב-1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם . המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי , ידע , אמינות , כריזמה , וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רגיו גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח בחטיבת הספורט. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא. כמנהל מחלקת הספורט ב- 1992 התרשמתי ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה חלק מהתוכניות העתידיות שלי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט באולפן במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד היכן שהוא ב- 1993 בראשית דרכה אצלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : "ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה, Born to Television) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. היה ברור שמדובר בעיתונאית ואשת טלוויזיה מוכשרת שעתידה לפניה. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית המיתולוגי חיים יבין בן 48 בתיעוד הנ"ל (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוּחוֹ" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" של חטיבת החדשות בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53 בתמונה, שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול שלה. מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ו-רפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן , אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית הטלוויזיונית והבלתי נשכחת של וולטר קרונקייט (Walter cronckite) בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חיים יבין (בן 37, בתמונה) בראשית הקריירה שלו ב- 1969 מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת. מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה, עִמַנוּאל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו ממרקע שידורי הספורט כלא היו.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות . ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלי הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם הזמן ההוא. זוהי ענת שרן מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מידי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור.מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב". וגם באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות ו- "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה. מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין "כותרת ראשית" בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ'יבי טיכמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1983. אולפן "מבט" שקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים שני המגישים הראשיים דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל (משמאל) דקות אחדות לפני שידור מהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן שהתמנה באותה שנה לתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל בימים ההם. היום מרוֹם גילי אוטוטן 80 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי , ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item (פריט, כתבה) ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם . הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית . כך אמר חיים יבין בגִיל : "גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות !". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה !" . גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד . הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65, בתמונה) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2. הוא וגאולה אבן (בת 25, בתמונה) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גאולה אבן (בת 25, בתמונה) וחיים יבין (בן 65, בתמונה) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב-בית "הגלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון הטלוויזיוני רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט".

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2 . Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. מאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 89) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. חיים יבין (בן 36 בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין : "…כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר…", והוסיף, "…חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב…!". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל "נכון, נכון" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי ". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול, זנבו בין רגליו, וללא הכתר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין . את כס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- גלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה לא הייתה כאן.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו החדש בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ בהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו!". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool . הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ : "…תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ש-שָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נצח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל .חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש . הוא מוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2 המסחרי, ו- מעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות מחדש על ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי וגם מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים . חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי, וקידומו של מאיר איינשטיין ז"ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : "יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי . הדבר איננו כך . עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר . הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך. אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל , טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש "מבט" טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון (בן 28, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה המפוארת ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים . צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם ז"ל (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל 'אריק שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. מגיש החדשות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "…גבירותיי ורבותיי מהפך…(!)". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן ז"ל. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר ז"ל, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה : קיץ 1986. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986) פלוס צמד המגישים דניאל פאר ז"ל ויעקב אחימאיר יבד"ל ובתווך יאיר שטרן יבד"ל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים . הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (זה מה שהוא אמר לי). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום , למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים . יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה , תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין . היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- "מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2017. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה – שעה ויום – יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם "מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט". הוא חיים יבין כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי כהאי לישנא : "גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1" בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". "שב בשקט מר חיים יבין" ,אמרתי לו והוספתי, "גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה".

האמביציות ליד המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע (ד').

טקסט תמונה : אנוכי עם סיום הקריירה שלי בת 32 שנים. התמונה צולמה ב- 2003 / 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרולוג קצר.

אחה"צ של יום שישי – 11 בספטמבר 1987 היה תאריך היסטורי ושנוי במחלוקת מאין כמותו בלוח שידורי הטלוויזיה של רשת CBS האמריקנית . באותו היום התעורר וויכוח מַר בין מגיש החדשות רב המוניטין של הרשת דֶן רָאתֶּ'ר יורשו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הדגול לבין ההנהלה שלוֹ . הוויכוח נגע להתנגשות הצפויה בין השידורים הישירים של משחקי חצי הגמר לגברים בטניס במסגרת אליפות ארה"ב הפתוחה הקרויה U. S. Open (רשת CBS שרכשה את זכויות השידורים שידרה אותם ישיר) לבין מהדורת החדשות הארצית של הרשת שדֶן ראת'ר הוא העורך והמגיש הראשי שלה . התאריך הזה מוכר היטב לכל עיתונאי חדשות באשר הוא ולכל שַדָּר ספורט בכל מקום בעולם . פרשת שדרן החדשות האמריקני דֶן רָאתֶּ'ר של רשת CBS שאירעה באותו יום שישי אחה"צ של 11 בספטמבר 1987 חידדה והקצינה עד בלי דַי את התחרות, האמביציות, ומאבק היוקרה הנִצחי על מסך הטלוויזיה בין שידורי החדשות לבין שידורי הספורט. מי חשוב ממי בכל רגע נתון . שַדָּר הספורט הבכיר של CBS ברנט מאסברגר שידר ישיר באותו אחה"צ של יום שישי ב- 11 בספטמבר 1987 את שני משחקי חצי הגמר בטניס לגברים יחידים בפלשינג מדואוס בניו יורק באליפות ארה"ב הפתוחה , בין גִ'ימִי קוֹנוֹרס מארה"ב לבין אִיבַן לֶנְדְל הצ'כוסלובקי , ואת "הדרבי" השוודי מָאטְס וִוילָאנדר נגד סְטֶפָן אֶדְבֶּרְג. במקביל, ערך באותו יום שישי – 11 בספטמבר 1987 האפיפיור יוֹחָנָן פָּאוּלוּס ה- 2 את סיורו המפורסם בפלורידה (מדינה רוויה תושבים היספאניים שדתם קתולית) . דֶן רָאתֶּ'ר נדד מניו יורק לפלורידה והקים את אולפן החדשות שלוֹ במיאמי לרגל הסיור הקדוש של האפיפיור במדינה הדרומית . בינתיים גלש השידור הישיר של משחק הטֶנִיס וחצה את השעה שֵש וחֵצי בערב מועד תחילת מהדורת החדשות הארצית רבת המוניטין של הרשת "CBS – Evening News". הנהלת CBS בראשות נשיא CBS בעצמו לָארִי טִיש וגִ'ין יָאנְקוֹבְסְקִי לא הסכימו בשום אופן לקטוע את השידור הישיר לטובת מהדורת החדשות של דֶן ראת'ר מנימוקים כלכליים וספורטיביים . הרייטינג העצום של משחק הטניס ובצדו הפרסומות העשירו עד למאוד את קופת CBS, בעוד הפקת מהדורות חדשות למרות יוקרתן אינן מניבות הכנסה. שני מנהיגי CBS בחנו את הנתונים והחליטו כי לא קרה שום דבר מסעיר בחדשות שמצדיק את קטיעת השידור הישיר של משחק הטניס . כאמור במשחק חצי הגמר הזה עתיר הרייטינג והממון התמודד הטניסאי האמריקני הוותיק ואהוב הקהל גִ'ימִי קוֹנוֹרְס נגד הטניסאי הצ'כוסלובקי אִיבַן לֶנְדְל. ההחלטה הסופית של ההנהלה הייתה כי יש להמשיך את שידור הטניס עד תומו ולהעלות את מהדורת החדשות של הרשת לאוויר מייד אחריו. דֶן רָאתֶּ'ר שהתיישב כבר על כס המגיש באולפן השידור נעלב מהחלטת ההנהלה. הוא חזר כועס ומעוצבן לחדר האיפור שלו ולקח את זה אישית. האֶגוֹ הנפוח שלוֹ נפגע קבל עם ועדה מול מיליוני צופים . משחק טניס היה לפתע חשוב יותר ממגיש החדשות הכי פורסם באמריקה. השידור הישיר של הטניס הסתיים ב- 18.50. אִיבָן לֶנְדְל הכניע את ג'ימי קונורס בשלוש מערכות חלקות 4:6 , 2:6, ו- 2:6 ועכשיו התפנה המסך לטובת שידור החדשות . דֶן ראת'ר נקרא לשוב בבהילות לאולפן החדשות מחדר האיפור שלו אך סירב. נוצר פתאום בלבול נורא בתוך CBS. המגיש הנעלב לא רוצה לשדר את המהדורה ולרשת שלא נערכה לתרגיל שלוֹ לא היה מה לשדֵר. היא הריצה בבהלה שרשרת פרסומות אך משאלה תמו, ביצעה את החטא הטלוויזיוני הכבד ביותר. רשת CBS שידרה על המסך שלה במשך שש דקות "BLACK" (מסך שחור). כלום. אפילו לא פרסומות. רק מסך שחור . אף על פי כן לא פיטר לארי טיש את דן ראת'ר. הרי רק זמן קצר לפני כן הוא העניק לו חוזה לעשר שנים ומשכורת בת 30000000 (שלושים מיליון) דולר. הכרך שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מספר בפרוטרוט על פרשת דֶן ראת'ר ב- 11 בספטמבר 1987 שם ספגה CBS תבוסת שידור חסרת תקדים בשל חטא היוהרה של שדרן חדשות הבכיר שלה.

טקסט תמונה : שנת 1980. דן ראת'ר השאפתן ורווי האמביציות (מימין) הופך ב- 1980 למגיש הראשי של מהדורת החדשות הארצית של רשת CBS במקומו של וולטר קרונקייט האגדי (משמאל). (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע , האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה. היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס סירבו להשתמש בהגיונם והעדיפו להזדקק לרִגשותיהם, הולידה שנאות וקנאות משני הכיוונים. העניין הוא האמביציות האישיות שאינן יודעות שובע ורוחשות ומבעבעות שוב ושוב סביב המיקרופון והמסך. אפשר לחשוב שמהדורת החדשות הארצית של CBS היא מהדורה פרטית של דן ראת'ר. וולטר קרונקייט קרא לאנשי CBS להעיף לאלתר את דן ראת'ר משורות הרשת.

אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל (והבינלאומית) מבלי להתחקות ולהעלות לקדמת הדיון במסמך הזה את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס. דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ (ובעולם) שהמציאו אותה לפני 80 שנה והקימו את המפעל הזה לפני 70 שנה בעולם ולפני 38 שנה במדינת ישראל, חוצים את הספר הזה בזה אחר זה לאורכו ולרוחבו – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת בעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד מורכב כמו רשת טלוויזיה. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים שידעו לבנות אחדות ומוֹרָל, ולייצר מוטיבציה. צריך להבין שהאיש שהתמנה להיות מנכ"ל רשות השידור הממלכתית במדינת ישראל לתקופה של חמש שנים איננו רק מנהל כללי. הוא גם העורך הראשי של השידור הציבורי בישראל. מדינת ישראל הפקידה ומסרה את השידור הציבורי בידיו לפיקדון. בכתב המינוי שלו מתחייב המנכ"ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו . צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע"י ובין המנכ"לים השונים – איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. ב- 18 באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית (במילים מלטפות יותר : לא האריך את כהונתו) והציב במקומו את יאיר שטרן. תשע שנים אח"כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה יוסף "טומי" לפיד (בעבר מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984- 1979), שהעיד לטובתו בלשונו הבוטה, "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים, ואפילו עומד להם…" [1]. ציטוט מדויק. כידוע הודח יוסף בר-אל בקיץ 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הזה בקיץ 2002. האנשים האלה הניצבים בפסגת השידור הציבורי עומדים במבחן איכות שעה שעה. ליכולתם ואומץ לִבָּם להתייצב בפני ו/או לצידן של האמביציות האישיות של פיקודיהם, וכישרונם למנות מנהלי מערכה מצטיינים שלהם (מאוחרי הקלעים) כמו גם מיומנותם להציב בחלון הראווה את הטובים ביותר באמת – יש חשיבות עליונה בניהול מוצלח של הרשת בכלל וניהול פרויקט של כל שידור ושידור בנפרד בפרט.

לא קיים שום Match up ואין ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 (אבי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" ומתעד) לזאת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005- 2002. אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום , "הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת צוֹק העִיתִּים של יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן עליון. צריך להבין שרשות השידור של מדינת ישראל בשנים 2005-2001 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה.

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין בן 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג. מוטי קירשנבאום הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כשרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (התמונה באדיבות לע"מ).

מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר בהיותו בן 37 בלבד. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה פסגה. שיא טלוויזיוני שאת את הפרוספריטי שלוֹ יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון , ו- ב. מיכאל. את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן יותר שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק, שחקן הקולנוע האמריקני טרנס היל, השחקן ז'ק כהן, עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום (לובש ווסט ומרכיב משקפיים מתחת לז'אק כהן) , וקיצוני משמאל איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות , יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה ירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 37, בתמונה) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר, דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר- מרמרי, איש לא מזוהה מאחוריה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה , מוטי קירשנבאום ז"ל.

הפרולוג הקצר דן בעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון . אקדים ואומר שאני ביסודי גם אדם תחרותי משחר ילדותי. אולי תחרותי יתר על המידה. כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מתחרות . את הסלוגן הסוציולוגי הראשון טבע הקיבוץ : "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל ז"ל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 וה- 50 במאה הקודמת, שהיה איש קפדן, נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה ב- 1896 הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות".

טקסט תמונה : חג סוכות – אוקטובר 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 68 שנים. בתום הניצחון הקבוצתי של הפועל אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה. "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", זאת הייתה הסיסמה עליה התחנכנו. עומדים מימין לשמאל : אהרון ביכלר (בר) ז"ל, יונה רוזנברג (רז), אברהם זלקטה, אנוכי – יואש אלרואי (בלינדמן), המורה לספורט וחינוך גופני שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וָואלִיש מקיבוץ גינוסר. כורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צִ'ירִי" אשכנזי ז"ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט . אני באופן אישי התחריתי בהוגנות במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "כור מחצבתי", במסגרת סדרה בת 13 ספרים, הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הרלוונטיות של הפרולוג הזה שעוסק באמביציות חסרות שובע ליד המיקרופון והמסך, מיועדת לדור הצעיר שאיננו מכיר את תולדות רשות השידור שהיא כל כך פוליטית, ומורכבת ומסובכת. הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח שותפות ומהות יחסי עבודה יצירתיים בין אדם לחברו הנמנים על אותה קבוצת שידור. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני בן 83 היום. ראיתי עולם ומלואו אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת הנסתרת מעין הציבור רוויה בגאווה ומדנים, קנאה והיעלבות, כעס וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם ואת האמביציות שלהם. אינני מקליד זאת בהכללה. לא כולם. אני אומר זאת בהאי לישנה : לא מצאתי בסביבה הכה שאפתנית מהסוג הזה יתר על המידה ידידות ,רֵעוּת, ענווה, ו/או צניעות. עד כמה שידוע לי לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 22 שנים. סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה אמביציוזית עד שטרפה כמעט כל חִיבָּה ויחס חם. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. הקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה.

מוטי קירשנבאוםז"ל כיהן בתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. מנהל הטלוויזיה ששירת תחתיו היה יָאִיר שְטֶרְן ובתפקיד מנהלי חטיבת החדשות נשאו דוד "דוּדוּ" גלבוע" ואח"כ רָפִיק חַלָבִּי. מנהלת חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הייתה גב' דַלְיָה גוּטְמַן. בספטמבר 1997 פרש מגיש החדשות חיים יבין מהשידור הציבורי (מי שהיה אחד ממייסדיו ב- 1968) לטובת השידור המסחרי. הוא נטש את שורות ערוץ 1 וחבר לשורות חברת "קֶשֶת" אחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2. מוטי קירשנבאום שרחש הערכה עצומה וכבוד רב לחיים יבין מאושיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה, אמר קודם לכן כי הלוויה המקצועית של חַיים יָבִין צריכה לצאת מרוממה. חיים יבין חשב אחרת. הוא הלך לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. מוטי קירשנבאום לא הזיל דמעה ושוב השתמש בסלוגן ושח לי אותו, כלהלן: "לא אלמן ישראל". הוא מינה את גב' גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 למגישה הראשית של מהדורת "מבט" במקומו של המגיש שנטש. המינוי זכה כמובן לתמיכתם המלאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. זה חשוב וכבודם במקומם מונח אך צריך לזכור שאחריות המינוי רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור שמשמש עורך ראשי של רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה, ועל פיו יישק דבר. זאת הייתה החלטה סנסציונית מפני שמעולם לא הוצבה מגישה כה צעירה לבדה וחסרת ניסיון בחזית חלון הראווה של השידור הציבורי . נשים כבר הגישו בעבר את "מבט" אך רק בהגשה זוגית לצידם של מגישים גברים, שתמיד פתחו את המהדורה. שַרִי רָז, כַּרְמִית גיא, ודַלְיָה מַזוֹר ישבו על כֵּס ההגשה בעדיפות משנית .

טקסט תמונה : חורף 1992. גְאוּלָה אֶבֶן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט במערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרייה בתל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק . (התמונה, באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

גְאוּלָה אֶבֶן הייתה רהוטה, נבונה, וגם יפה. היה בה משהו אטרקטיבי שצד את העין אך בד בבד גם צנוע . איש הטלוויזיה וגלי צה"ל לשעבר אורן רוזנשטיין (שדר ועיתונאי מוכשר בפני עצמו) הוא שהציע לי לפני 20 שנים לבחון את כישרונה מול המצלמה. גאולה אבן הייתה תקווה והבטחה גדולה. מוטי קירשנבאום לא פִסְפֵס אותה ב- 1997. אם להיתלות באילנות גבוהים היה לכך תקדים בארה"ב. נשיאי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לֵיאוֹנָארְד גוֹלְדֶנסוֹן ופְרֶד פִּירְס הצמידו ב- 1976 את גב' בַּרְבָּרה ווֹלְטֶרְס (גנבו אותה מ- NBC) כמגישת חדשות לצידו של המגיש הוותיק המצוין הָארִי רִיזוֹנֶר ואף שילמו לה משכורת שנתית של מיליון דולר. הדבר נעשה משיקולי הרייטינג המדשדש של ABC . כפי שידוע שלוש הרשתות האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC שידרו את מהדורות החדשות הארציות היומיות שלהן "ראש בראש" בשֵש וחצי בערב . CBS בראשות ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הביסה את כולן. רשת ABC הייתה הנחותה מביניהן. מהלך הצבתה הדרמטי של ברברה וולטרס המוכשרת (תמורת תשלום של מיליון דולר ופרסום נתון השכר חסר התקדים הזה בראש חוצות) ליד הָארִי רִיזוֹנֶר ויצירת צמד מגישים, נועד לשפר את המִדְרוּג הכושל. מוטי קירשנבאום ז"ל לעומתם הציב את גאולה אבן בקדמת השידור הציבורי לא על מנת לאסוף נקודות, אלא מפני שחשב שגב' גְאוּלָה אֶבֶן היא מחליפה שראויה לשבת על כֵּס "מבט" ממנו תוכל לזהות לצופי הטלוויזיה את איכות השידור הציבורי שהוא ניצב בראשו .

מוטי קירשנבאום מבניה הבכוֹרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי מאז נוסד בשנת 1968, התמנה כאמור למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 . רוחו של ערוץ 2 המסחרי נשבה במרץ מכל קצוות הארץ. בתוך שבעה חודשים הוא היה אמור לקום ולהתחיל את שידוריו . תאריך היעד נקבע לנובמבר 1993. הוא טרם היה קיים אך דמותו המתהווה כבר הטילה צֵל על השידור הציבורי. מוטי קירשנבאום פעל בשני מישורים במקביל. הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (או במילים עדינות יותר : כהונתו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בת שלוש שנים הסתיימה כחוק ביולי 1993 אך מנכ"ל רשות השידור החדש בחר שלא להאריך אותה לקראת תחילת ההתמודדות נגד שידורי ערוץ 2) ומינה במקומו לתפקיד הרָם והחשוב במקומו את יאיר שטרן. יש לשער כי אִי הארכת כהונתו של יוסף בר-אל לקדנציה שנייה נוספת לא נבעה מעודף כישרונו. מוטי קירשנבאוום הבין שהגורל הטיל דווקא עליו להתמודד מול השידור המסחרי הצעיר, הנחוש, והנמרץ. הוא היה זקוק לאנשים הטובים ביותר לידו . זאת הייתה גם אחת הסיבות מדוע הפקיד את גב' דליה גוטמן על חטיבת התוכניות. שלוש זכייניות הרכיבו את ערוץ 2. בראש "רֶשֶת" ניצבו שני מנכ"לים משותפים דן שילון ויוחנן צנגן. "אלכס גלעדי היה מנכ"ל "קֶשֶת", ואת "טֵלעַד" הוביל עוזי פלד. האנשים האלה היו מנהיגי שידור וותיקים שרצו להוכיח את עצמם מחדש והיו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום. וליבתם ההתלהבות. היה להם גם כסף ותמיכה מקיר לקיר של בעלי המניות שלהם . בעלי השְרָרָה האלה דרשו מהמנכ"לים להשיג עבורם בדחיפות רייטינג כדי להחזיר את ההשקעה היקרה. אחת הדרכים הבדוקות לייצר רייטינג היא לגנוב מגישים, שדרנים, ומנחים ידועי שֵם מהמתחרה. מוטי קירשנבאום חשש בעיקר מעריקתם של שלושה אנשים שלו : חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ואֵהוּד יַעַרִי. הם היוו בעיניו את יסודות השידור הציבורי ונחשבו לאבות הממלכתיות שלו בישראל. הוא הטיל בקסמו האישי וֶוטוֹ על נטישתם. בחַיים יָבִין ראה בכלל את הלוֹגוֹ הרשמי של השידור הציבורי. כדי להשאיר אותו בערוץ 1 הציע לו מוטי קירשנבאום הצעה כספית מפתה שחיים יבין לא היה יכול לסרב לה. משכורת שנתית של כ- 1.000000 (מיליון) שקל. זה היה מעשה מאוד חריג ובלתי מקובל בימים ההם. לחיים יבין זה כנראה לא הספיק. אבי השידור הציבורי חשב שהוא שווה יותר וערק כעבור כמה שנים לערוץ 2 המסחרי. בכך העביר מֶסֶר חשוב ליורשיו שהשידור הציבורי איננו קדוש. תמורת מָמוֹן מותר לנטוש אותו. כאן מסתיים הפרולוג הקצרצר ומתחיל סיפור האמביציות שאינן יודעות שובע.

[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון "מעריב מ- 23 בינואר 2006 (יוסף "טומי" לפיד ז"ל אמר זאת בגלי צה"ל במאי 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור).

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע (ה').

מוטי קירשנבאום הבין ביום מינויו 18 באפריל 1993 לתפקיד המנכ"ל ה- 6 של רשות השידור כי ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל הועידה לו משימה נכבדת : להוביל את השידור הציבורי בתחרות הקשה המצפה לו, תכנית וכלכלית, נגד ערוץ 2 המסחרי. עמדו לרשותו 7 חודשים כדי להתכונן להתמודדות הטלוויזיונית שנכפתה על השידור הציבורי לראשונה בתולדותיו. ערוץ 2 יועד להתחיל את שידוריו ב- 4 נובמבר של 1993. האם היו אלה תהפוכות החיים בהם דווקא אישיות בסדר גודל ורמתו של מוטי קירשנבאום ז"ל הוטלה לאותה הצומת ההיא בתאריך ההוא ? אין זה כל כך משנה . מה שחשוב הוא שמנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום בחר ביאיר שטרן ביולי 1993 לעמוד לימינו כדי חלוק גורל משותף. יאיר שטרן התמנה למנהל הטלוויזיה החדש במקומו של יוסף בר-אל שנופנף מהתפקיד.

הופתעתי שמוטי קירשנבאום הזכיר ב- 1993 רק את שמותיהם של חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי כנכסי צאן ברזל של השידור הציבורי, במאבק הצפוי נגד ערוץ 2, ופסח על שמותיהם של דודו גלבוע, רפיק חלבי, והמפיק המוכשר של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. זה נכון שהאנשים הניצבים בחלון הראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא , הם בעלי השכר הגבוה ביותר. הכוכבים האלה משתכרים לפעמים עשרת מונים מהאנשים המפעילים את מערכות הניהול האחוריות. אך אותם האנשים האלה מאחורי הקלעים אינם פחות חשובים מהמגישים המופיעים השכם והערב על המסך. אולי זאת דרכו המתעתעת של עולם הטלוויזיה. דודו גלבוע, רפיק חלבי, ואמנון ברקאי השקיעו מאמץ עצום לאורך עשור ה- 90 של המאה שעברה בהפקת ועריכת "מבט" ושאר תוכניות האקטואליה שהיו באחריותם , ותפעלו את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 (מאחורי הקלעים) לא פחות טוב מאשר חיים יבין שצעד לפני המצלמה והגיש את המהדורה , אבל הוא השתכר הרבה יותר מהם. ככה זה כנראה כמעט בכל תחום . פיני גרשון אימן בהצלחה רבה את קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה ובמחצית הראשונה של עשור ה- 2000. הוא תפעֵל היטב את מערכת הניהול האחורית ממקומו כמאמן, אך שכרו היה נמוך בהרבה משל אנת'וני פארקר ומיסיאו באסטון.

ב- 1997 היה תיק העבודה האישי שלי רווי ב- 120 (מאה ועשרים) צל"שים ומכתבי ההערכה מהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם על מבצעי הפקה, ניהול, וניווט מורכבים ומסובכים בשטח – אולם מעולם לא הוצע לי חוזה ע"י ערוץ 2 ואיש מהם לא פנה אלי אף פעם. הייתי נאמן לערוץ 1. יחסיי עם רשות השידור היו לחלוטין מונוגמיים. תיעבתי את ערוץ 2 ובעיקר את חברת החדשות שלה ואת מנהלה האמביציוזי שלום קיטל. חברת החדשות זינבה בנו ויירטה חומרי ספורט בלעדיים שלנו מהלוויינים השונים ללא רשות ומבלי להיענש . היה מנוי וגמור עם שלום קיטל להביס את חטיבת החדשות של ערוץ 1 ולהפקיע את "האוויר" הציבורי שלה למען ערוץ 2 במסחרי. ב- 1996 ו- 1997 הפך ערוץ 1 האיטי והמסורבל לפגיע. הוא לא ידע להגן על עצמו גם לא בתחום המשפטי. שלום קיטל נלחם נגדנו בכל האמצעים שעמדו לרשותו ולא על פי הכללים המקובלים. הכללים החדשים במלחמה הטלוויזיונית החדשה והזדונית שהוכרזה על ערוץ 1 היו שאין כללים. ובאשר לי : אינני יודע אם הייתי נעתר לפניית אנשי ערוץ 2 בימים ההם כדי לחבור אליהם אילו היו פונים אלי, אם כי אני מעריך שאין שום איש ו/או אישה עלי אדמות שאי אפשר לקנותם בממון. כמה ממכתבי ההערכה שנכתבו ונשלחו אלי ע"י מפקדיי לאורך השנים הארוכות בתום קרבות השידור המורכבים והמסובכים שהיו גם יקרים ויוקרתיים ומניבי רייטינג, ומפורטים כלהלן – אין בפרסומם כאן בבלוג הזה מעשה להתפאר, אלא לשמש מסמכי הוכחה שאנוכי דובר אמת לאמיתה (!).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב הערכה ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתום מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב הערכה של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992 . מכתב ההערכה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לקראת תחילת מבצע של 155 שעות שידורים ישירים מאולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. מכתב ההערכה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע של 196 שעות שידורים ישירים ועוד 80 שעות של שידורים מוקלטים ותקצירים מאולימפיאדת אטלנטה 1996. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים מארה"ב של סדרת הגמר סל של ליגת ה- NBA בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ומונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה של מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום מבצע שידורי הליגה הלאומית בכדורגל של עונת 1985 / 1984 וכינוסם במסגרת התוכניות של "משחק השבת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים שלאולימפיאדת סיאול 1998 שהכיל 133 שעות שידורים ישירים ו- 60 שעות שידורים מוקלטים ותקצירים בפרק זמן של כשלושה שבועות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין כפי ששלח לי אותו בתום מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כפי שכתב לי בתום מבצע השידורים הישירים מאולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ראשית 1991. מכתב הערכה כללי של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן לפני מעברו לחברת הטלוויזיה "רשת" כדי לשמש מנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתב הערכה כללי של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם צאתו לארה"ב כדי לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האמביציות ליד המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע (ו').

שָלוֹם קִיטָל. לפני שנות דור.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטרית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ערוץ 1 הפסיד לערוץ 2 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994, נֶכֶס שידור שהיה שייך לנו לטלוויזיה הציבורית באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לגווניו בכל מקרה . אולי זה היה קורה כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם עם ההתאחדות ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וויתר מוקדם מידַי ללא קרב אז ב- 1994 לפני עשרים ואחת שנים. לא בכדי סַח לי אלכס גלעדי חודשיים אח"כ במשרד ההפקה והתקשורת שלי בדאלאס – טקסס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 1994 : "…יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום…". חלפו שני עשורים מאז. המילים האלה מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הציבורית.

טקסט תמונה : אלכס גלעדי ז"ל (איש NBC, מימין) ואנוכי באחת מהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחו"ל. אלכס גלעדי הגה בפניי את האמירה ההיא ב-תאריך ההיסטורי ההוא של 17 במאי 1994 : "דיוויד פדרמן ואנוכי עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". בתחומים אחרים הוא מוטי קירשנבאום לא קטל קנים ועשה להם בי"ס בחזרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. משרד התקשורת, ההפקה, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדאלאס – טקסס. אני מנהל את אחד מקרבות השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצב הפיקוד הקדמי ב- IBC של דאלאס. המטפורה הצבאית איננה הגזמה. ללא תקשורת בינלאומית איתנה בעלת קווי 4W אמינים וטלפוניה רצינית לא ניתן לפקד ולנהל פרויקט שידורים טלוויזיוניים מורכבים ומסובכים ורחוקים ממדינת ישראל בסדר גודל של מונדיאלים ואולימפיאדות. מימין, מפקח התקשורת אורי רשף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. ימים אחרונים של תהילה בטרם השיבה הביתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם הראשונה לאחר רבע מאה של שנים, ללא זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1994. מונדיאל ארה"ב 1994. עוזרת ההפקה המצטיינת, המדויקת, והחרוצה שלי גב' רלי בורקו במשרד שלנו ב- IBC בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס. אהבתי אותה והערכתי את המקצוענות שלה. היא הייתה אשת טלוויזיה חכמה, קורקטית, וקפדנית, וגם בעלת ניסיון בעבודה. לימים היא הפכה לבימאית טלוויזיה מצטיינת של משדרי חדשות וספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ז"ל מקברניטי ערוץ 2 המסחרי בימים ההם זוכר היטב את העובדות שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור וערוץ 1 הציבוריים, ושח לי כלהלן : "…ביום ראשון – 15 במאי 1994 קצת לפני חג השבועות אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הליגה הלאומית (ליגת העַל היום) של הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו . ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית. חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת ו/או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מִכְרָז הכדורגל השלם (וטעה) ולכן אנחנו כ-נציגי ערוץ 2 לא ניגש . הוא אמר לדייויד פדרמן ולי : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק , אבל לא על בסיס של הסכם קבוע . בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע ! ". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו . הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז. ידענו שיש לנו מספיק כסף לרָף המינימום הדרוש 5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח אבל היה מוכן לבלוע את הכול". אח"כ הוסיף ביובשנות, בנוקשות, בשיא הקורקטיות : "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מארח חלק מצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסעדת הסטייקים הנודעת "סן פרנציסקו" של דאלאס. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מוטי קירשנבאום ז"ל, רלי בורקו, רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, מפקח הקול והתקשורת אורי רשף, השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מניר (בגבו למצלמה), המפיק ששי אפרתי (בחולצה מפוספסת מסתכל ימינה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר דייויד פדרמן התעשיין רָב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של מר אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי של אלכס גלעדי אלא חבר נפש. ב- 9 בדצמבר 1992 חגג אלכס גלעדי את יום הולדתו ה- 50 בביתו הגדול והמפואר של דייוויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת הזאת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן, "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייוויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "בִּיל"וּיִים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן היה כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה, והפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים משגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב ניצבו דייויד פדרמן ואלכס גלעדי כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינם לבין הגשמת חלומם. שניהם היו נחושים להביס אותו. דייויד פדרמן זוכר (ב- 2007) היטב פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא, כפי שאמר לי כלהלן: "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חֵן רב אך האמת לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994, יממה אחרי חג השבועות במשרדי ההתאחדות ברמת גן. אולם אנחנו כבר היינו נחושים לעשות כן ולהתמודד. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מנכ"ל רשות השידור הכנו שתי מעטפות צ'קים. מעטפה אחת הכילה את הצעת ה- Bid במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי מפורשות בפגישה ההיא במסעדת הסטייקים "מי ומי" ברח' בוגרשוב בתל אביב ב- 15 במאי 1994. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום כן יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. זה היה חשוב לנו".

אלו הן העובדות ל-אשורן. במעטפת הכסף הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צֶ'ק חלופה היָקָר ב- % 15 מהראשון על סך 6,382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אַרְיֵה זָיְיף . אריה זייף הבטיח לנו ב- "הָאי לִישָנָה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אַרְיֵה זָיְיף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להמֵר. מוטי קירשנבאום היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר (יחסית) כמוהו ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. הוא סיכם את ההרפתקה בסגנון השָנוּן שלו : "אינני מתכוון גם בפעם הבאה, במו"מ הבא, להניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה". ההתנסחות המבריקה מצאה חן בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. מיכה ינון אמר כי אם מוטי קירשנבאום הידוע כחובב ספורט מושבע דוחה את מכרז ההתאחדות ואיננו משתתף בו בנימוק שהסכום יקר מִידַי עבור השידור הציבורי, אז מי הוא שיחלוק על דעתו המקצועית של המנכ"ל . אבל מוטי קירשנבאום לא יצא בשלום מהעניין המחורבן הזה . הוא היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס אם כי לא ראו את זה על ה- Poker face שלוֹ. אלכס גלעדי שהיה לא פחות חכם בעסקי טלוויזיה ממוטי קירשנבאום סיכם את העִסְקָה הזאת בצורה עממית יותר, ובחיוך : "…עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…(!)" [1].

למוטי קירשנבאום שמורות זכויות רבות אך כמנכ"ל של רשת טלוויזיה ארצית אך הוא היה מפסידן טלוויזיוני (מבלי שנִכפה לכך) דווקא בשני תחומים שהיו ספציאליטה של השידור הציבורי : ספורט (ב- 17 במאי 1994) וחדשות (ב- 4 בנובמבר 1995 ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובשבוע האבל). מוסד הטלוויזיה הוא מקומם של השאפתנים, הנחושים, ושל אלה שדבקים במשימה בכל מאודם ונפשם. עליהם נאמר : "אתם יכולים להפסיד ליריבכם – אסור לכם להפסיד לעצמכם". מוטי קירשנבאום ז"ל היה ללא ספק איש טלוויזיה שאפתן ובעל חזון, מנהיג, ומנכ"ל רשות שידור שנהנה גם מהצלחות, אולם במאי 1994 ונובמבר 1995 הוא הפסיד לעצמו וגרר אותנו לבור אחריו. אנחנו אנשי ערוץ 1 הפסדנו לעצמנו מבלי שהיינו כפויים לכך. ההפסד הכפול של ערוץ 1 לערוץ 2 במאי 1994 ובנובמבר 1995 הפך לתבוסה מפני שערוץ 1 הוותיק ובעל העוצמה ואז גם בעל הממון, הפך לפתע לפגיע. אפשר היה לנשוך אותו, להפוך אותו לשותת, ולנצח אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. תבוסת שידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 בשבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל לא הייתה מסיבות כלכליות. אנשי ערוץ 2 ואנשי הכבלים אמרו לעצמם, אם הערוץ הציבורי הענק והוותיק שנחשב לבלתי מובס נוצח פעמיים, סימן שאפשר אם כך לנצח אותו גם בפעם השלישית. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "סמן ימני" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפסד זכויות הכדורגל והכסף שהתפנה דחף אותנו חיש לקנות מחדש את זכויות השידורים של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א הנוטלת שוב חלק במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1995 – 1994. מכבי ת"א הפסידה את התואר ב 1993 לקבוצת הפועל גלילי עליון אך שבה וזכתה בו ב- 1994 לאחר שניצחה בסדרת הגמר סל את הפועל ת"א 0:3. באוגוסט 1994 נפגשנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים למו"מ עם יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ותעשיין "עֵלִית" דייוויד פדרמן הספונסר של המועדון. כבר היה ידוע שהמו"מ יתקיים באקלים תחרותי. בחדר ריחפו כפי שנאמר בהזדמנות קודמת צלליותיהם המאיימות של ערוץ 2 וערוץ 5 כ-רוחות רפאים. כל תעשיית הטלוויזיה המסחרית הצעירה במדינת ישראל נשפה בעורפו של השידור הציבורי אך מוטי קירשנבאום היה נחוש הפעם שלא להפסיד וניאות לשלם למכבי ת"א הסכום שדרשה . (סכומי החוזים שנכרתו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים לפרטי פרטים בספר עָב הכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). לראשונה בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין רשות השידור למכבי ת"א בהבהגת מוטי קירשנבאום נחצו גבולות מתמטיים וחשבוניים בהיקפים גדולים. אני יכול לגלות כי כ- 400000 (ארבע מאות אלף) דולר מתשלום הזכויות באותה עונה החזרנו לקופת הטלוויזיה באמצעות שקופיות חסות. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 שידרנו כבר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מלָאבַאן מֶרְסֶר שחקן מכבי "עֵלִית" ת"א בו אירח המועדון את הקבוצה היוונית אולימפיאקוס. ב- 29 בספטמבר 1994 שידרנו ישיר מלוֹקָארְנוֹ בשוויץ את משחקה הראשון של מכבי ת"א בסיבוב השני של המפעל נגד קבוצת בלינזונה . חוּדַש קשר העבר עם קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי מכבי ת"א . ראה כאמור הספר, "הקשר הסימביוטי". בעודפים שנותרו שידרנו ישיר את הופעתן של קבוצות הכדורגל הישראליות בשלבים המוקדמים של גביע אירופה והפקנו מן היסוד את תוכנית הכדורגל החדשה והאטרקטיבית "כדורגל עולמי".

האחריות להפסד זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אבל צריך לזכור גם את תנאי הניהול שלו במסגרתם פעל ואת המצב הפוליטי החדש שנוצר באזור. על רשות השידור הייתה מוטלת חובת הסיקור המקיף של תנופת מהלכי הפיוס והיד לשלום שהושיטה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לעברו של הטרוריסט יאסר עראפאת מי שהיה יו"ר הרשות הפלסטינית. מוטי קירשנבאום כעיתונאי ועורך ראשי של הרשות העריך שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יידרשו לפעילות נמרצת של כיסוי וסיקור אינטנסיביים ביותר של תקוות הפיוס ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, וכתוצאה מכך הן עלולות לחרוג בהרבה מעבר לתקציבן. הוא באמת חשש כנושא ראשי באחריות לגורל הקופה הציבורית המופעלת מכוח חוֹק תקציב רשות השידור . הרֵי כמנכ"ל השידור הציבורי לא היו לו פרסומות מסחריות לכסות את שֶטֶף ומבול ההוצאות הגדולות על מנת לאזן את התקציב. האנשים לא מבינים עד כמה תעשיית הטלוויזיה היא יקרה ובולענית כספים, ומאידך לרשות השידור בניהולו אין אישור להיות ב- Over draft.

ערוץ 2 שילם להתאחדות הכדורגל זכויות שידורים תמורת החוזה הבלעדי בן שלוש שנים 1997- 1994, סכום שנע סביב 16.000000 (שישה עשר מיליון) דולר. הוצאות ההפקה של כ- 100 (מאה) תוכניות כדורגל שייוחדו לליגה הלאומית וגביע המדינה בתקופה של שלוש שנים נאמדו סביב כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונת משחקים אחת . מדובר אם כן בהוצאה משוערת כללית של זכויות + הפקה בגובה של 19.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר בתקופה של שלוש שנים . שמה של תוכנית הכדורגל החדשה בערוץ 2 היה "הדקה ה- 91" . עלות שעת שידור עמדה על כ- 190000 (מאה ותשעים אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 שידר בתחילה במחירי הפסד מפני שהפרסומות לא כיסו את עלויות ההשקעה , אך הנאת הניצחון המשכרת של הערוץ הצעיר ואנשיו האמביציוזיים על ה- "גברת הזְקֵנָה" הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרוממה , גברה בסופו של דבר אחר על כל שיקול אחר . קצת מאוחר יותר החליטה המועצה הציבורית של ערוץ 2 להוסיף לזכייניות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" בכל שעת שידור עוד כמה דקות של שידורי פרסומות . זה היה מהלך מוניטארי עוצמתי ששינה לטובה את מצבן הכלכלי. מעתה בכל שעת שידור היו רשאיות הזכייניות לשדר כעֶשֶר דקות פרסומות מסחריות . התחרות בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 2 המסחרי התנהלה בכל עוזה בכל תחומי השידור. ככל שנקפו הימים והשנים היא הלכה והחריפה. בראש חברת החדשות של ערוץ 2 הוצב בתחילה אֵיילוֹן שָלֵו המוכשר, אך הוחלף לאחר תקופה קצרה ע"י דירקטוריון החברה, ובמקומו מונה העיתונאי שלום קִיטָל, לשעבר שַדָּר אקטואליה וחדשות שנים רבות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל הבין את חשיבות שידורם של Items (פריטי שידור) ספורט במהדורות החדשות שלו אותן הגישו גב' מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון. ראה גם הספר עב הכרס שאני חוקר וכותב, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : שלום קיטל ב- 1977 בעת פריחתו כעורך ושדר ברדיו "קול ישראל". בשנות ה- 90 התמנה למנכ"ל של חברת החדשות בערוץ ה- 2 המסחרי במקום איילון שלו. שלום קיטל האמביציוזי ואנשים נוספים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נלחמו ביודעין ובמחשבה תחילה בדרכים בלתי כשרות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם הניחו הנחה שהשידור הציבורי הכבד והמסורבל איננו יודע להגן על עצמו, וכשירצה לעשות זאת – יהיה איטי וכבד בתגובותיו ובתביעותיו המשפטיות. ההנחה הייתה נכונה. חברת החדשות של ערוץ 2 פיתחה כלל חדש במלחמת שידורי הטלוויזיה בישראל נגד ערוץ 1 הוותיק. הכלל היה שאין כללים. המסמכים הבאים יאששו את הטקסט החמוּר. (לע"מ תמורת תשלום).

מר שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר אהב ספורט. הוא העריץ את בית"ר ירושלים אך היה ראשית דבר עיתונאי ואיש חדשות שעשה כל מאמץ להשתלט על אירועי ספורט גם כאלה שלא היה לו זיכיון שידור עליהם. הוא לא בָּחַל בשום אמצעי כדי לגבור על שידורי החדשות של מתחרהו מהשידור הציבורי רפיק חלבי. בשלב מסוים של המאבק הפר את כללי התחרות ופשוט נטל לעצמו ללא בושה חומרי ספורט שהיו שייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא לוֹ. קרה כאן דבר המאפיין את התחרות הפרועה בשוק הטלוויזיה . התפתחו לפתע כללים חדשים בשוּק התחרותי הזה. הכללים היו שאין כללים. לממונים עלי זה לא הזיז יותר מידי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן השאירו לי להתעסק לבד במלחמה המלוכלכת עם שָלוֹם קִיטָל ולא פעלו כפי שחשבתי שהם צריכים לפעול על מנת להגן על השידור הציבורי שהם ניצבו בראשו. גם היועץ המשפטי של רשות השידור בעת ההיא ד"ר עמית שכטר בלם את פיו ולא הרחיק לכת. הנה דוגמא אחת. ביום שלישי – 10 בספטמבר 1996, שיחקה קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א באיי טנריף במסגרת השלב המוקדם של גביע UEFA נגד הקבוצה המקומית . הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידור , הסכימה למכור לי את זכויות השידור בחינם כמעט. המשחק נקבע לעשר בערב של אותו מוצ"ש 10 בספטמבר 1996. רציתי לשדר אותו ישיר מטננריף. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התנגד . זכויות השידור הישיר של המשחק הזה נמכרו בסופו של דבר ע"י TVE ל- Eurosport. הטלוויזיה הספרדית TVE שהיא חברה כמונו ב- EBU התירה לי בשל הקשרים הטובים בינינו לשדר קטעים נבחרים מוקלטים מן המשחק תמורת סכום סמלי בן 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר. מכבי ת"א הפסידה במשחק 2:3. אנשיי הקליטו את המשחק הזה במאסטר שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה שניצב בשכונת רוממה בירושלים. התכוונתי לשָדֵר את מסכת השערים למחרת במוסף הספורט של חדשות הבוקר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום רביעי 11 בספטמבר 1996. זכויות השידורים היו שלי אך מישהו הקדים אותי.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטַל הקדים אותי. הוא הקליט ללא רשותה של חברת " Eurosport " את המשחק טננריף – מכבי ת"א 2:3 "בחוות הלוויינים" בנווה אילן (ליד ירושלים), ושידר אותו As is ללא רִישיון כאייטם חדשות במהדורת הלילה המסכמת של ערוץ 2 עם לוגו הכוכבים המפורסם של רשת הטלוויזיה Eurosport, ממש דקות ספורות לאחר שהסתיים המשחק. אסור היה לו לעשות זאת מפני שזכויות השידור של המשחק הזה היו שייכות בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על פי הסכם מיוחד ביני לבין הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE, מחזיקת הזכויות המקורית. אבל הוא צפצף עלינו.

הייתי נאיבי. נטיתי בטעות להאמין ששלום קיטַל טעה. הוא נחשב בעיני לאיש מהימן בעל משרה רמה ומכובדת ולכן קיבלתי את הסברו כאילו תמים בו נימק בשיחת הטלפון בינינו את מעשהו : "יואש אלרואי , חשבתי שמותר לשָדֵר במהדורות החדשות בחינם עד שלוש דקות מכל אירוע ספורט". דחיתי את הסברו על הסַף ועניתי לו ללא חיבה מיותרת : "שלום קיטַל אתה חצוף קטן. אל תתחצף ותפסיק לספר מעשיות. אסור לך לשָדֵר אפילו שנייה אחת ללא היתר וללא הסכמת מחזיק הזכויות בארץ שהוא ערוץ 1. נטלת לעצמך ושידרת חומר בלעדי של רשת הטלוויזיה האירופית Eurosport בחינם בערוץ 2 (עם הלוגו של Eurosport) מבלי שהחברה מחזיקת הזכויות יודעת זאת. בנוסף לכך השתמשת בסיגנאל השידור הלווייני שלהם שמקורו בטנריף ומקום נחיתתו במרכז השידורים של Eurosport בפאריס – צרפת , מבלי לשלם בעבור השירות הטכנולוגי היקר הזה. עשית מעשה חמור שלא ייעשה כמנהל חברת החדשות של ערוץ 2. גנבת חומר שידור לא שלך מרשת הטלוויזיה Eurosport באירופה והתנהגת בחוסר הגינות גם כלפי הקולגות שלך, כלומר כלפינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי מסקרן, בעל מוניטין עולמי, ויוקרה חד פעמיים (!), אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU . ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ' איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת . אירוע טלוויזיוני מסקרן אך בעל נטל כלכלי . מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם . Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת , יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר. הכרתי היטב את אנשי המכירות של Eurosport שהעניקו לי מחיר מיוחד וזול מאוד (יחסית לרשתות טלוויזיה אחרות). כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון המקובל והמתנצל שלי, כלהלן : "IBA is a very small non commercial television network". דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות. מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי.

טקסט מסמך : 20 במאי 1997. מכתבם של אנשי Eurosport אריק אודונל והלן ג'יימס אלי המציע לי לרכוש את זכויות השידורים של תחרות הריצה למרחק הבלתי מקובל 150 מ' בין דונובאן ביילי למייקל ג'ונסון המתוכננת להיערך ב- 1 ביוני 1997 בטורונטו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 במאי 1997. Eurosport מפרטת את פרוצדורת הפצת חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון על הלוויין האירופי של EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. Eurosport מודיעה לי על אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2 ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ועל פי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. ערוץ Eurosport מודיעה לי אל אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2 ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ולפי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות במהדורת חדשות בשבע בבוקר של ערוץ 2 ביום שני – 2 ביוני 1997 כי מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל הפר שוב את זכויות היוצרים, גנב פשוטו כמשמעו חומר שידור לא שלו, ושידר ללא רישיון את ריצת מיליון הדולר בין דונובאן ביילי ומייקל ג'ונסון אצלו בחינם. בעוד אנוכי מכבד את ההסכם הבלעדי שלי עם חברת EUROSPORT (מחזיקת זכויות השידורים העולמית) כבעלים אקסקלוסיבי של שידור האירוע בישראל, הרי המתחרה המסחרי שלי מיירט אייטם לא לוֹ מהאוויר הבינלאומי, מפר את כל חוקי השידור הידועים והמקובלים, ומשדר אותו ללא כל בושה וללא כל רשות בערוץ 2 המסחרי שלוֹ. שלום קִיטַל הוציא אותי מדעתי מרוב כעס. הוא נלחם נגדי מלחמת שידור לא הגונה. תגובתי לא איחרה לבוא.

דונובאן ביילי הביס בקלות את מייקל ג'ונסון וגרף מיליון דולר לכיסו , (מייקל ג'ונסון טען שהיה פצוע), אבל התחרות הזאת כבר לא עניינה אותי יותר. התעניינתי בתחרות אחרת ושונה . חמתי בערה בי. אני בן אדם תחרותי שיודע לנצח וגם להפסיד. אבל אני שונא להפסיד ללא קרב כשידיי קשורות. מאוד כעסתי על ערוץ 2. גם גונב אותי וגם משָדֵר לפניי. הבנתי שאין זאת יד המקרה אלא מדיניות מכוונת של הנהלת חברת החדשות בראשותו של שָלוֹם קִיטָל , מיירט וגנב סדרתי של חומרי שידור לא לו. על הבוסים שלי ברשות השידור רגזתי עוד יותר מאשר על שלום קיטל, מפני שהם ידעו על הגניבה הסדרתית והחרישו. מילאו פיהם מים . לפעמים היה נדמה לי ששידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בכלל עסק פרטי שלי הנתונים לאחריותי הבלעדית. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא הפגינו כאן מנהיגות דגולה . הם לא יצאו מייד בגילוי דעת חריף נגד שלום קיטל. בכך הסתירו את נאמנותם והתחייבותם לרשת שהם מנהלים ובראשה עומדים . הם היו צריכים לקרוע למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 את הצורה. לגזרים. לא המתנתי להם ושגרתי למר שלום קיטל מכתב מחאה חריף אך לא חריף מספיק. [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. 2.6.1997

מחלקת הספורט / ירושלים.

מר קיטל שלום רב,

הנדון : הפרה בוטה של זכויות השידור השייכות לטלוויזיה הישראלית בגין הסכם מיוחד עם Eurosport של תחרות הריצה ל- 150 מ', דונובאן ביילי נגד מייקל ג'ונסון שנערכה הלילה ב- 45 : 00 בטורונטו – קנדה על פרס של 1.000000 (מיליון) דולר.

החומר הנ"ל יורט על ידך ו/או על ידי עובדיך ללא רשות וללא הסכמת Eurosport (מחזיק זכויות השידור העולמי) , וגם ללא רשות הטלוויזיה הישראלית (מחזיקת זכויות השידור Terrestrial בישראל), ושודר בחדשות הבוקר בערוץ 2, היום – יום שני – 2 ביוני 1997 , ב- שעה 07:15. יתירה מזאת, החומר הנ"ל הגנוב, שודר על המסך שלך ללא כל בושה עם הלוגו של "Eurosport Live". אתה מתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין לא לפי "הכללים המקובלים" בתחרות בין שתי רשתות שידור, ומפר ביודעין ובצורה שיטתית את זכויות השידור שלא שייכות לך, אלא לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

עשית זאת בעבר הלא רחוק ב- 10.9.1996, כשהפרת את זכויות השידור שלנו ושל Eurosport במשחק טנריף – מכבי ת"א 3 : 2 (שודר ללא רשות וללא הסכמה שלנו בחדשות ערוץ 2 בחצות בתאריך 10.9.1997). כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אתה צריך להתבייש בצורת עבודה נלוזה ומבישה שכזאת.

צר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה. מצ"ב מכתב ההתרעה והאזהרה מ- Eurosport הנוגע לנ"ל, והמכתב של Eurosport אליך מחודש ספטמבר 1996 ותשובתו של ג'ף אברמוביץ'.

העתק : מר יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ד"ר עמית שכטר – היועץ המשפטי של רשות השידור.

מר רפיק חלבי – מנהל חט' החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

בברכה,

יואש אלרואי

טקסט מסמך : 2 ביוני 1997. מכתבי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הנלחם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות לא הוגנות של יירוט מהלוויינים וגניבת חומרי שידור לא לו, בהנחה שתחנות הצדק טוחנות לאט. העמדתי אותו במקומו. הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נמנעו מלהתקוטט עמו. הם היו אלה שצריכים לשלוח לשלום קיטל את מכתב המחאה החריף הזה. משלא עשו – עשיתי זאת בעצמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אח"כ הייתה הפרת זכויות שידורים שלישית ב- 8 ביוני 1997. ערוץ 2 המסחרי שידר את השערים של משחק הכדורגל רוסיה – ישראל שהיה בלעדי שלנו. הוא יירט את השידור הלווייני של הטלוויזיה הרוסית RTR ושידר את השערים ללא כל בושה בחינם . אנחנו שילמנו עבור השידור הישיר הזה ממוסקבה סכום של 100000 (מאה אֶלֶף) דולר. היה ברור כי שָלוֹם קִיטָל ואנשיו מנהלים ביודעין קרב לא הגון נגד חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם יירטו חומרי שידור שלנו ששילמנו עליהם במיטב כספנו ושידרו אותם על מרקע ערוץ 2 מבלי לשאול כל רשות. זאת הייתה גניבה. זה היה שוד טלוויזיוני. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הגיב. כמוהו גם לא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הם גם לא השיבו למכתב המחאה החריף ששלחתי לשלום קיטל ב- 10 ביוני 1997 למרות שהיו מכותבים שלו. הייתי חַם ומרוגז ונתתי דרור לעֵטי. מנהל חברת החדשות ידע שאני צודק אך כמי שנעלב מהסגנון הבוטה של המכתב החליט לא לוותר. הוא הסיט את הוויכוח מגניבת חומרי השידור לסגנון המכתב. עוד באותו היום שלח שלום קיטל את תגובתו ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה [3].

חדשות ערוץ 2 2.6.1997

לכבוד

יאיר שטרן

מנהל הטלוויזיה – ערוץ 1

הנדון : מכתבו של יואש אלרואי.

אני מחזיר אליך בזה את מכתבו הבוטה של יואש אלרואי. אינני מקבל מכתבים בסגנון זה ואינני מוכן להתייחס לביב שופכין.

אם אתה או רפיק חלבי, או ד"ר עמית שכטר מבקשים לקיים בירור ענייני, אשמח לעשות זאת מתוך כבוד מקצועי ותחרות הוגנת.

בברכה ,

שלום קיטל

עותקים : מנכ"ל חברת החדשות, יואש אלרואי, ד"ר עמית שכטר יועץ משפטי, רפיק חלבי מנהל חט' החדשות.

טקסט מסמך : 2 ביוני 1997. מכתב התשובה הדל של מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על איזה בירור עִנייני, כבוד מקצועי, ותחרות הוגנת מדבר שלום קיטל האיש שמְיָירֵט בזה אחר זה חומרי שידור בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליהם שולם כסף – לעצמו. אני יוזם ומפיק את הכתבות מחו"ל, משלם עליהן את זכויות השידורים וזמן השימוש בלוויין ולבסוף שלום קיטל גונב ומשדר את הכתבות שלי לפני ובחינם . על פי מכתבו של מנהל חברת החדשות בערוץ 2 שלום קיטל יָצָא והתקבל הרושם שאני הוא האשֵם בגלל סגנון הכתיבה הבוטה. איזו פדיחה. מנהל חברת החדשות יעני "המתוחכם", בערוץ 2 נוֹטֵל לעצמו ללא רשות חומרי שידור לא לוֹ ומבקש במקביל בלשון צדקנית לקיים על כך בירור ענייני עם הבוסים שלי. לעיתים חשבתי שאולי שָלוֹם קִיטָל צודק בפעולות היירוט שלו לנוכח תגובתם האִילֶמֶת של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה שלוֹ יאיר שטרן. אי התגובה נראתה כתגובה מתרפסת . ההפרות האַלימוֹת האלה של חברת החדשות של ערוץ 2 נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פסקו אלא החמירו. חברת החדשות של ערוץ 2 עשתה כל מאמץ להוכיח לציבור שאיננה נופלת במאום במהימנות ומהירות הדיווח שלה מאלה של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר הגניבה של מרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון בידי חברת החדשות של שָלוֹם קִיטָל נודע ל- EUROSPORT מפיקת האירוע הבינלאומי ובעלת הזכויות שלוֹ. היא שיגרה מייד מכתב איום ותבעה את מפירי החוק לשלם לה פיצוי בגובה של 2000 דולר [4]. המכתב הזה היה חשוב מבחינתי מפני שהוא שם גבולות לאמביציות חסרות הרסן ומדיניות יירוט חומרי השידור של חברת החדשות של ערוץ 2. על אנשי החברה לדעת כי הם ישלמו על הפרות היוצרים ועליהם להתנהג בצורה תרבותית והגונה בשוק התחרותי של הטלוויזיה הבינלאומית גם אם אין זה נוח להם.

טקסט מסמך : 3 ביוני 1997. חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה לשלם פיצוי בגובה 2000 דולר ל- EUROSPORT בגין הפרת זכויות השידורים של המרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון מטורונטו. בגוף המסמך נאמר כי אם חברת החדשות תסרב לשלם את הפיצוי היא תיגרר לבית משפט בישראל כדי שיכריע בסוגיה. חברת החדשות שילמה אך לא הפסיקה להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והאיטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הגדיר בשעתו היכן שהוא ב- 1994 (למגיש דן שילון בתוכנית "ערב חדש") את מהותו של מוסד השידור שהוא ניצב בראשו וכפי שהוא מבין את המהות הזאת , כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כמו עיתון "הארץ" ונועדה לאנשים חושבים". הטלוויזיה הציבורית שנועדה לאנשים חושבים עטתה על עצמה ב- 1997 אותות קריסה מוקדם מהצפוי. היא עדיין חוננה בהרבה יכולות אך כפתה על עצמה מסורבלות, כבדות, שומן, ביורוקרטיה, ותגובות איטיות מבלי שנדרשה ומבלי שהייתה כפויה לכך. הרע מכל : היא סירבה להשיב מלחמה שערה.

ביום ראשון – 8 ביוני 1997, שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור. .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997. זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה שם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 0:2. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם . הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים, חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

נבחרות הספורט של חטיבות הצנחנים, גבעתי או גולני, היו משיגות תוצאה טובה יותר משל נבחרת ישראל הלאומית חסרת המוטיבציה שפשוט קרסה על כַּר הדֶשֶא. על פי ההתבוננות בשחקני נבחרת ישראל במשחק נגד רוסיה אפשר היה לחשוב שלרוץ על המגרש ולרדוף אחרי הכדור זה הדבר הקשה ביותר בעולם. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לא שירתו ביחידות קרביות בצה"ל כבני גילם האחרים. הם מעולם לא נדרשו לחרֵף את נפשם בשדה הקרב במלחמה אמיתית השונה מזאת 'המתנהלת' על כר הדשא במשחק כדורגל. שחקני נבחרת הכדורגל האלה לא השתתפו מעולם בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה. במדינה כמו שלנו הנאבקת על חייה מרגע לידתה נוצרת מייד ההשוואה בין הווי החיים הקליל של שחקני הכדורגל המפונקים האמורים לייצג את המדינה בקרבות הספורט לבין ה- הווי הצבאי של מיטב הנוער המתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ומגן בחייו על חייהם של אזרחי ישראל. המשחק הנרפה של שחקני נבחרת ישראל בתנאי החורף של רוסיה הכעיס אותי לא רק בשל עליבות הדוֹר, אלא גם בגלל שנדרשתי לשלם עבור העליבות הזאת זכויות שידור טלוויזיוניות לא מעטות .

חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי בראשותו של שָלוֹם קִיטָל שבה והתחכמה לרשות השידור ב- 6 ביוני 1997 והשתמשה בקטעי המשחק רוסיה – ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עליו זכויות שידור בלעדיות במיטב כספה. לא היה גבול לאמביציות של שלום קיטל ולא סייג להתחכמויות שלו, וגם לציניות שלו. חברת החדשות של ערוץ 2 בפיקודו של שלום קיטל שידרה בתוכנית שלה באותו ערב במהדורת החדשות קטעים נבחרים מן המשחק ואת שני השערים הרוסיים במסווה של כתבה על שחקן העבר הנודע יהושע "שייע" גלזר כשהוא צופה בשידור הישיר של המשחק בסלון ביתו. בכך חשבה לעצמה כי היא עוקפת בסיבוב ועל פי חוק את בעיית זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 1 של המשחק רוסיה – ישראל 2:0. הם פשוט הציבו מצלמה שלהם נון – סטופ על המוניטור של יהושע גלזר "ולכדו" את שני שערי המשחק אותם שידרו במסגרת הכתבה על שחקן הכדורגל האגדי. ככה נלחם שלום קיטל בי וגם במוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, דודו גלבוע , ורפיק חלבי – שהחרישו. מעשה מכוער, מחפיר, ו- נבזי של גניבת חומרי שידור לא שלהם בדרך יעני "מקורית". זכויות שידורים שהיו רק שלנו ושילמנו בעבורן ל- UFA טבין ותקילין. שלום קיטל נתן אור ירוק לאנשיו. הם לא שאלו אותנו רשות ועשו בחומר המשחק הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבתוך שלהם. נדרשתי שוב למחות בפני שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות [5]. ממש לא הערכתי אותו. אבל גם לא רחשתי כל חיבה לבוסים הבכירים שלי מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי שלי, שידעו כי חברת החדשות של ערוץ 2 נלחמת בדרכים לא כשירות ולא מקצועיות במחלקת הספורט וחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם בהם, וביכרו להבליג ולשתוק . שלום קיטל קיבע בכך אט – אט אך בשיטתיות צעד אחר צעד את תודעת חברת החדשות של ערוץ 2 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה : "אנחנו בערוץ 2 טובים ואמינים יותר, מהירים יותר, וחזקים יותר מערוץ 1 האיטי והמסורבל . אצלנו תוכלו לראות את הכול גם את חדשות הספורט שזכויות השידורים שלו הן כאילו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התודעה חלחלה והציבור האמין למֶסֶר.

שוב נטלתי את מקלדת המחשב וכתבתי לו כלהלן :

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים 9.6.1997

מר שלום קיטל שלום רב,

הנדון : המשך גניבת קטעי ספורט על ידך וביודעין השייכים בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר משלמת עליהם ממון רב בגין הבלעדיות (כמו גם משחק הכדורגל רוסיה – ישראל ב- 8.6.1997). צר לי שרק עתה אני מתפנה לכתוב לך ולהגיב שוב על מעשיך המחפירים. אתה ממשיך לגנוב ממסך הטלוויזיה הישראלית וביודעין קטעי ספורט השייכים בלעדית לרשות השידור שקנתה אותם בממון רב. אתה מפר ביודעין את כל חוקי השידור הישראלי והבינלאומי, ומתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין בצורה בלתי הוגנת , ממש כפי שגנבת מ- Eurosport ב- 2.7.1997 וב- 10.9.1996, וטענת "לתום לב ושלא ידעת שזה אסור" וכו'. אתה באמת חושב שמישהו כאן מאמין לך.

גניבת השערים של המשחק רוסיה – ישראל ב- 8 ביוני 1997 ושידורם בערוץ 2 באצטלה של כתבה על יהושע גלזר והתרשמותו וכו' היא עוד מעשה של שוֹד לאור היום. חמור לא פחות הוא גניבת הסיגנאל והשערים של המשחק הנ"ל מן רשת הטלוויזיה הרוסית RTR (לא קיבלת את הסכמתם , ולא קיבלת את הסכמת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המחזיקה Terrestrial בזכויות השידור בישראל), ושידורם במהדורת חצות באותו לילה בהגשת גיא זוהר. ברור שלהפרות בוטות כאלה שלך וגניבות שיטתיות ביודעין של חומרים לא שלך, ושעולים ממון רב למתחריך, לזה צריך לשים סוף, וזה גם לא כל כך קשה בעצם. המהלך הראשון הוא לתת פומבי לעובדה המצערת שאין עליה ערעור, שאתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה ומבישה שכזאת כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יואש אלרואי

עותקים : מנכ"ל.

מנהל הטלוויזיה.

מנהל החדשות.

היועץ המשפטי.

סמנכ"ל כספים וכלכלה.

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. זהו מסמך התגובה שנשלח על ידי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלוום קיטל , מלווה בעותקים לבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. "שלום קיטל, אתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור העדיפה להחריש ונהנתה להתבונן מהצד בהתקוטטות שלי עם מר שלום קיטל. הפעם הזאת נזעק מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעזרתי ובעצם לעזרת עצמו. הוא הבין שגניבת זכויות השידור איננו ריב אישי שלי עם ערוץ 2, אלא עניין עקרוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצריך להתעקש וללחום עליו כדי לשמור על מוניטין מקום העבודה שלו. בצַר לרפיק חלבי שלח את מחאתו המנומסת למתחרהו מן העבר השני ונזהר בלשונו [6]. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי. חברת החדשות של שלום קיטל נחשבה כבר למהירה ומהימנה יותר מחטיבת החדשות של ערוץ 1 .

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור 9.6.1997 מנהל החדשות

לכבוד שלום קיטל

מנכ"ל חברת החדשות

ערוץ 2 ירושלים

צר לי לפנות אליך שוב בענייני זכויות שידור .

אילו היית פונה אלי אתמול הייתי משתדל לשכנע את הממונים לאשר לכם לשדר את שני השערים שהבקיעה נבחרת רוסיה לרשתו של רפי כהן. מה שעשו אתמול עורכי החדשות בערוץ 2 איננו מכובד, איננו מקובל ולדעתי הצנועה גם איננו מוסיף לכם כבוד. זהו מחטף לשמו וכך נהגתם במשחק נגד קפריסין.

אין לי עניין לתגרנות ולהתקוטטות מילולית. התחלנו בתהליך של שיתוף פעולה ואני גאה בכך. זהו תהליך שסופו לסייע לשני הערוצים בעבודה העיתונאית, והנה במחי מעשה אחד או שניים אתם מצליחים לערער את ה-אמון שלנו בכם.

ציפיתי הבוקר לטלפון עם התנצלות אבל הקו נעלם. אמש הוסיפו עובדיך התחכמות על התחכמות כאשר שידרו בלילה, כך נמסר לי את שני השערים מזוויות שונות של הטלוויזיה הרוסית. אתה יודע היטב שגם את התעלול הזה אסור לכם לעשות. חבל !

מצפה לתשובתך.

בברכה ,

רפיק חלבי

מנהל חטיבת החדשות

עותקים :

המנכ"ל.

מנהל הטלוויזיה.

היועץ המשפטי.

מנהל מחלקת הספורט.

דובר רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן החליט להתערב בעניין "גניבת החומרים" ע"י ערוץ 2 כשכלו כל הקיצים. גם הוא נזכר מאוחר מידי. הג'נטלמן הזה היה כבר מנהל טלוויזיה מופסד. זה היה ביום חמישי – 12 במרס 1998 בעת שאֶרֶז טַל הוריד מן הלוויין לתוכנית שלו "רק בישראל" בערוץ 2 המסחרי תמונות בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל בגביע אירופה בכדורסל מאיטליה, בולוניה נגד מכבי ת"א, משחק ששודר במקביל לתוכנית שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ורק לה היה את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק הזה. נוצר מצב שבו ערוץ 1 וערוץ 2 שידרו בפרק זמן מסוים בשידור ישיר את אותן התמונות שהגיעו מבולוניה. בהבדל אחד. ערוץ 1 הציבורי רכש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה באותה עונה תמורת ממון רָב (ראה פירוט מתמטי בספר "הקשר הסימביוטי") שלא לדבר על תשלום העלויות הטכניות הנוספות של שידורי הלוויין מבולוניה לירושלים. זאת לא הייתה הפרה מקרית של זכויות שידורים ע"י ערוץ 2 המסחרי, אלא שיטתית ,בוטה, מכוונת, ומתוכננת. יָאִיר שְטֶרְן נזעק מאוחר מידי להתלונן בפני היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מֵצְקֶבִיץ' ובפני אורי שנער מנכ"ל "קשת". הנה המכתבים כלשונם [7].

טקסט מסמך : 13 במארס 1998. זהו מכתב המחאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהוגש למנכ"ל הזכיינית "קשת" אורי שנער ודן בגניבת חומרים של ערוץ 2 המסחרי מערוץ 1 הציבורי. ההתערבות של מנהל הטלוויזיה שלנו ושלי, מר יאיר שטרן נעשתה מאוחר מידי ובעדינות יתר וללא יחסי ציבור מינימאליים. מכתב המחאה גווע מעצמו. ערוץ 2 המסחרי לא נפגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 במארס 1998. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פונה ליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ בגין גניבת השידורים של שדרן ערוץ 2 ארז טל : "אבקשך לפעול בכל החומרה עד הגשת תביעה משפטית נגד שידורי קשת בעוון גניבת חומרים והפרת זכויות שידור". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יצא מהמכתב הזה דבר. לא נעשה שום Follow up ע"י מנהל הטלוויזיה בעצמו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מכותב אך המכתב הזה לא עניין אותו. הוא ניצב על סף סיום תפקידו כ-מנכ"ל רשות השידור ולא חשב שעכשיו ממש ברגע זה כחודש וחצי לפני פרישתו, הוא צריך לריב את ריבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 שוב לא נענש. אורי שנער וודאי שלא.

ביום שני – 20 באפריל 1998, ערך עו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן בביתו בירושלים מסיבת פרידה רבת משתתפים למנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. פגשתי שם את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות הנמרץ של ערוץ 2. לחצנו את ידינו ושוחחנו בשקט באחת הפינות בדירה הענקית אודות העבר הלא רחוק. שלום קיטל ידע שהיה לא בסדר כשנהג בחוסר הגינות אלמנטארית כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת החדשות של ערוץ 2 הנהיגה מדיניות שיטתית של הפרה ויירוט חומרי טלוויזיה לא שלה, ושימוש בחומרים אלה בחינם על המרקע שלה, ללא רשותם של גופי שידור אחרים במדינת ישראל ששילמו על אותם החומרים האלה הון עתק. אחד מקרי ההפרה המפורסמים היה בסתיו 1996 כשהמערכת של התוכנית "חמש עם רפי רשף" (שייכת לחברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי), גנבה ושידרה ללא רשות חומרי כדורגל מהליגה האנגלית שצולמו ע"י רשת הטלוויזיה הלוויינית הבריטית B SKY B של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (שודרו על אחד הלוויינים המתנקזים לחוות הלוויינים של ערוץ 2 בנווה אילן). זכויות השידורים הבלעדיות של שידור הכדורגל האנגלי במדינת ישראל היו באותה העת קניין בלעדי של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בטלוויזיה כבלים בלבד. חברת החדשות הפרה את זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 5 ומיילן טנזר נזעק בצדק להגן על עצמו ועל רשת השידור שלוֹ.

אין דבר נַלוֹז יותר מגניבת חומרי שידור בלעדיים שלך עליהם שילמת במיטב כספך ע"י גוף שידור מתחרה. חברת החדשות של ערוץ 2 רצתה להצטייר בציבור כגוף שידור חדשותי מהיר וראשוני בכל תחום מערוץ 1 בעלת מהירות ביצועית שיש לה חזקה על ראשוניות החשיפה אם לא על הבלעדיות. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קִיטָל לא בחלה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בשום אמצעי במאבקה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כולל הפרות גלויות של זכויות יוצרים במסגרת ניסיונותיה להסב לעצמה דימוי של סוס מרוצים מנצח בכל תחרות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתפשה על חם יותר מידַי פעמים מנתצת את אמנת השידורים מכדי שמישהו יאמין לה כי הגניבות שלה נעשו באקראי. זאת היא מדיניות שידור הראויה לכל מילת גנאי אך לא נשמעה מעולם מפיהם של הבוסים של שָלוֹם קִיטַל. הטקסטים הבוטים שנכתבו על ידי בכעס רב לשָלוֹם קִיטַל שהפר ביודעין את זכויותיי (ואת זכויות ערוץ 5) מבלי לשלם על כך שום פיצוי לא נכתבו בכְדִי. הם היו תוצאה של נאמנות מופלגת לרשת הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך : 20 באוקטובר 1996. זהו מכתב המחאה ששלח מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5 ב- 20 באוקטובר 1996 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 בגין הפרת הבטחותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן.

שָלוֹם קִיטָל לא היה הראשון שהפר זכויות יוצרים תוך שהוא חובט בפרצופו של ערוץ 1 המסורבל ואיטי בתגובותיו. גם דן שילון (היה פעם מעובדיה) עשה זאת בפרהסיה כששידֵר בתוכניתו "בשידור חי" בערוץ 2 ביום שישי – 20 בנובמבר 1998, "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא שידר ללא הסכמת רשות השידור את שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה שהסתיים בתוצאה 1:1 במונדיאל של מכסיקו 1970. החומר הבלעדי הוגש לוֹ על קלטת ביתית VHS פרטית מידיו של נסים קיוויתי. שאלתי בעצמי את נסים קיוויתי שכבר פרש ממזמן מרשות השידור, כיצד עובד לשעבר כמוהו במחלקת הספורט שלי מרשה לעצמו למסור חומר בלעדי שלנו שנמצא במקרה ברשותו, לידי הערוץ המתחרה, ללא קבלת רשות מהגורמים המוסמכים. נסים קיוויתי השיב לי, "הולכתי שולל ע"י תחקירני התוכנית". לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִגרעות רבות אך יתרון אחד גדול. עומד לרשותה ארכיון בלעדי עצום מתקופת היותה מונופול שידור. הארכיון שלה מכיל מיליוני פריטים. אחד מהם הוא קטע ממשחק הכדורגל המפורסם ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 70' והסתיים בתוצאה 1:1. האייטם הזה הוא קניין ורכוש שידור בלעדי של רשות השידור למרות שדן שילון עצמו היה השַדָּר במשחק.

לרוע המזל שני הטייפים הכבדים של המשחק ישראל – שוודיה שהוקלטו בשיטת השידור הישנה בימים ההם על סרטי הקלטה מגנטיים בני 60 דקות בעלי רוחב פס של שני אינטשים והשתמרו כשלוש שנים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נמחקו ע"י אנשי חטיבת החדשות במלחמת יום הכיפורים 1973, כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה . אִיוֶולֶת נוראית. אם מישהו היה חושב שם רק צעד אחד קדימה, ניתן היה לפחות לתקצר את האירועים הבולטים של המשחק ושני השערים שהובקעו בו לקטע בן 20 – 15 דקות כדי לשמרו לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קולו של השַדָּר. זה לא נעשה.

בראשית 1979 הגינו אלכס גלעדי ואנכי רעיון לשָדֵר תוכנית ספורט נרחבת בת כ- 100 דקות בסופה של השנה וכינינו אותה, "סיכום שנות ה- 70 בספורט במאה הקודמת, בעשוֹר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". התוכנית המיוחדת הזאת שודרה בהצלחה גדולה בשבת – 29 בדצמבר 1979 ועסקה בציוני דרך בולטים בספורט בישראל והבינלאומי. אחד האירועים הנחשבים בתוכנית הזאת היה העפלתה של נבחרת ישראל לטורניר מכסיקו 70'. מוזר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנבחרת ישראל בכדורגל העפילה לגמר המונדיאל . בטורניר הגמר הפסידה ישראל במשחק הראשון נגד אורוגוואי 2:0, ואח"כ סחטה תיקו אפס נגד נבחרת איטליה וסיימה בתיקו אחת את משחקה עם שוודיה . מוטל'ה שפיגלר הבקיע את השער היחיד לזכות ישראל. חלפו כבר 45 שנה מאז אותו הרגע. ככל שהן חולפות גם השער של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משתבח כמו יין יָשָן וניצב בבדידותו בפסגת נצח זוהרת. ביקשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שהפיקה וצילמה את מונדיאל מכסיקו 1970, את שני השערים של המשחק האבוד ההוא. TELEVISA עשתה לי טובה גדולה כשאיתרה בארכיונה את החומר המבוקש. קיבלתי מהם בחינם טייפ שני אינטשים קטן ועליו שתי דקות בשָחוֹר / לָבָן של שני השערים של מרדכי שפיגלר ובנגט טוּרסוֹן בשיטת השידור האמריקאית NTSC 525. חומר הצילום המכסיקני הועבר באמצעות קונברטור אופטיקאלי יָשָן לסטנדרט השידור האירופי המקובל PAL 625 בו משתמשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. על תמונת ה- Video באיכות ירודה (זה מה שהיה) ערכתי את קולו של שָדָר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם בהיעדר קולו האבוּד של השַדָּר המקורי דן שילון. כך זה גם שודר בתוכנית הסיכום. שַדָּר הרדיו הנִצחי קנה לו לפתע תהילת עולם גם בשידורי הספורט בטלוויזיה שהיו אז נחלתו הבלעדית של דן שילון. זה הרגיז את דן שילון. הוא נפגע שלא בצדק.

בתוכניתו "בשידור חי" ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 הזמין לאולפן את מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וסיפר לצופים (הרבים) בתוכניתו מבלי שהוא מכיר את העובדות, "כי בעת ביקור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו השתתף פעם כאורח באחת התוכניות גילה להפתעתו במקרה בארכיון את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה במכסיקו 70' שהונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין". הוא הציג את הטייפ האבוד לראווה בפני מצלמות האולפן והוסיף, "קיבלתי את הטייפ במתנה מהמפיק חיים מלובן, כאן נמצא השידור האותנטי שלי שמחלקת הספורט החליפה אותו במתכוון עם קולו של נחמיה בן אברהם כדי להעלים את קולי שלי, מחלקת הספורט יכולה לשוב ולמצוא בתוכו את קוֹלִי האבוּד בטֵייפּ האבוּד". את טייפ הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העניק כשי לאורחו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. לדברים האלה כמובן לא היה כל שחר. שני הטייפים המקוריים עליהם הוקלטו שתי המחציות של המשחק ישראל – שוודיה היו בני 60 דקות כל אחד. דן שילון חשף לצופיו את טייפ השִחזור הקטן שקיבלתי ב- 1979 מחברת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. הסיפור הלא נכון הזה ששודר ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 בתוכנית "בשידור חי" בערוץ 2, הרגיז אותי בעיקר מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם שתקו. ביקשתי מאורי פורת מנכ"ל רשות השידור את התערבותו [8].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. מחלקת הספורט / ירושלים.

יום ראשון – 22 בנובמבר 1998.

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל התוכניות.

מאת : יואש אלרואי.

הנדון : 1. שידור "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ללא נטילת רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון בערוץ 2, ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

2. הצגת טייפ 2 אינטש שהוא רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ע"י דן שילון בה התוכנית הנ"ל והפקדת רכוש השידור הארכיוני של ערוץ 1 בידיו של מוטל'ה שפיגלר אורח התוכנית "בשידור חי".

למנכ"ל שלום רב,

דן שילון שידר ביום שישי – 2.11.1998 בתוכניתו "בשידור חי" חומרי ספורט בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ללא קבלת רשות מהמוסדות המוסמכים ברשות השידור . אני מבקש את התערבותך. את החומר הבלעדי (שערו של מוטל'ה שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה בגביע העולם בכדורגל מכסיקו 70'), הוא קיבל מנסים קיוויתי על קלטת ביתית VHS. שוחחתי בעצמי עם נסים קיוויתי שהבהיר לי מפורשות כי נעשה מטעם התוכנית "בשידור חי" מעשה לא הגון , והוא נסים קיוויתי הוּלַך שולל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוצגה ע"י דן שילון ככלי ריק ושק חבטות. ניתן לפגוע בה ככל שרק ירצה האיש "הכול יכול" ע"י מנחה התוכנית "בשידור חי" מתוך הנחה שרשות השידור היא גוף מסורבל ועד שהגוף הכבד הזה יתעורר הכול יישכח בינתיים.

יתרה מזאת. במהלך התוכנית הציג המנחה לראווה טייפ 2 אינטש שהוא רכוש בלעדי בלתי משתנה של רשות השידור , טייפ שהגיע לידיו בצורה לא חוקית לחלוטין . דן שילון סיפר לצופיו בתוכניתו שלשום , שכאשר השתתף כאורח בהקלטת תוכנית טלוויזיה בערוץ 1 , בשעה שהמתין לתורו להתאפר, גילה להפתעתו טייפ קטן של 2 אינטש שהונח על רִצפת החדר כלאחר יד כפונקציה של "מִשקוֹלֶת" המונעת את סגירת הדלת. להפתעתו הבחין שעל הטייפ רשום, "שערו של מוטל'ה שפיגלר במכסיקו 1970". עוד סיפר שהמפיק חיים מלובן נתן לוֹ את הטייפ והוא כמובן לא סירב לקחת אותו.

אורי, ממתי חיים מלובן מוסמך למסור טייפים שהם רכוש שידור בלעדי של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 ? דן שילון הוסיף עוד שזהו הטייפ המקורי האבוד של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 שנערך במונדיאל מכסיקו 1970 לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. הוא טען שמחלקת הספורט ששידרה במהלך השנים שחלפו את שערו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר שוב ושוב, החליפה בכוונה תחילה את קולו האותנטי בקולו של נחמיה בן אברהם, והנה נמצאה האבדה ומחלקת הספורט יכולה למצוא את הקול האבוד בטייפ האבוד. כמובן שזה סיפור לא נכון שנועד להציג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כעירום ועריה. דן שילון יודע את האמת במקרה זה טוב יותר מהאחרים. הוא זה שכמנהל מחלקת הספורט ושַדָּר חדשות במלחמת יום כיפור 1973 נתן יד למחיקת טייפים רבים שהיו אבן מסד של ארכיון הספורט (כולל אלה של אולימפיאדת מינכן 72') ופינויים / מחיקתם לטובת הקלטת מאורעות מלחמת יום הכיפורים הבלתי צפויה. הטייפ שהוצג בתוכנית "בשידור חי" כטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה הוא כמובן טייפ שיחזור שקיבלתי בשעתו מרשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEVISA" לצורך עשיית התוכנית "סיכום עשור ה- 70" ששודרה בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979.

דן שילון הפקיד את הטייפ שלא שלוֹ "בשידור חי" (תרתי משמע) בידיו של מוטל'ה שפיגלר לפיקדון ואמר לו, "אם יואש אלרואי יחפוץ בטייפ האבוּד אנא החזירו לבעליו" . אורי, אני מבקש את טיפולך המיידי בעניין הזה. וחוץ מזה אם באמת יוברר שזהו הטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה במכסיקו 70' עם קולו של דן שילון, אתה רשאי לערוף את ראשי .

בברכה, יואש אלרואי.

עותק : בילי סגל – מנהלת הסרטייה.

[1] אלכס גלעדי ז"ל שַח לי בגאווה את ההגיג שלו "…עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום…" בדאלאס – ארה"ב ביולי 1994 במשרד ההפקה שלנו ב- IBC, בעת הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל של מונדיאל ארה"ב 1994.

לפני 16 שנים, בקיץ 2006, נפגשתי עם מוטי קירשנבאום איש ערוץ 10 ומגיש תוכנית האקטואליה היומית "לונדון את קירשנבאום" במשרדו בקומה ה- 14 ב-"בית הוורד" בגבעתיים לצורך קידום התחקיר המשך וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". בפגישה הזאת ביקשתי ממנו גם לזהות כל מיני אנשים בכל מיני תמונות סטילס שהצטברו בארכיון הסדרה המורכבת. במהלך הזיהוי התפתח בינינו דין ודברים כשאמרתי לו, "כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם שגו בעת עבודתם ברשות השידור כולל אותך", וגם נימקתי למה. למרות שזה היה מזמן וחלפו יותר מתריסר שנים מאז התבוסה נוראית ההיא לערוץ 2, מוטי קירשנבאום נדלק. הוא האשים אותי שתמכתי בצעדיו בטרם התבוסה ובגדתי בו אחריה . "התכופפת מול הרוח והדלפת לעיתונות", צעק עלי ונופף בידו. התבוננתי בו. הוא ידע שהייתי נאמן לו ולמקום עבודתי ללא פשרות ומעולם אבל מעולם לא הדלפתי לעיתונות ו/או לשום גורם תקשורתי אחר. במידה ודיברתי עם אנשי העיתונות הכתובה ביקשתי לפתוח מירכאות. כשרצה ידע להיות פולני וצעקן שאיננו דובר כלפיי אמת. גם היום בחלוף 29 שנים מאז הפסד זכויות הכדורגל של ערוץ 1 הציבורי בימים ההם לאלכס גלעדיז"ל ודייויד פדרמן יבד"ל שני נציגי ערוץ 2 המסחרי, אני שם את ידי על ספר התנ"ך ואומר, "לא בגדתי" (!). כעסתי אבל מעולם לא דיברתי מאחורי גבו של מוטי קירשנבאום מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998-1993. אינני מצפה שהסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY) תזכה לקונצנזוס. אני יודע שלא תהיה הסכמה כללית לגבי 13 הספרים בסדרה, אף על פי כן אינני חוזר בי משום פרט מהפרטים המצוינים בתיעוד בן 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים. כל העובדות המופיעות בסדרה הארוכה והמפורטת נכונות ב- % 100. אולי לא הייתי נחמד כל כך בעת 32 שנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא וההוא, אבל לא הייתי שקרן. אינני שקרן ולא רמאי. אנוכי איש של אמת ויושרה.

[2] ראה נספח : מכתבי לשלום קיטל מתאריך 2 ביוני 1997.

[3] ראה נספח : מכתבו של שלום קיטל אל יאיר שטרן מתאריך 2 ביוני 1997.

[4] ראה נספח : המכתב של EUROSPORT לחברת החדשות התובעת 2000 דולר.

[5] ראה נספח : מכתבי אל מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל מ – 12 ביוני 1997.

[6] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מנהל החדשות בערוץ 1 בתאריך 9 ביוני 1997 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 .

[7] ראה נספח : מכתב התלונה של יאיר שטרן מנהל ערוץ 1 מ- 13 במרס 1998 אל אורי שנער מנכ"ל "קשת" המוחה נגד גניבת חומרי שידור של משחק הכדורסל בולוניה – מכבי ת"א בעת שהמשחק שודר ישיר בערוץ 1.

[8] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת מ- 22 בנובמבר 1998 בגין שידורי חומרי ספורט ארכיוניים בלעדיים של ערוץ 1 ללא רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

סוף הפוסט מס' 1076. הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 1076. חלונות ראווה טלוויזיוניים ורדיופוניים. זֵהוּת טלוויזיונית, מוניטין טלוויזיוני, וכריזמה וזהות פוליטית. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות. האמביציות ליד ובסביבת המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. זֵהוּת טלוויזיונית וכַרִיזְמָה ו-זֵהוּת פּוֹלִיטִית. יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוּגְמָא אִישִית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. פוסט מס' 1076. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 18 באפריל 2021. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.