פוסט מס' 1094 (חלק 1 + עוד שני חלקים 2 ו-3 בהמשך פוסט מס' 1094).

הקדמה. פוסט מס' 1094 (על שלושת חלקיו) הועלה לאוויר בשבת-18 ביוני 2022 ומוקדש במידה רבה גם לזכותה של המשפטנית היקרה, הכֵּנָה, החכמה, ו-יישרת הדרך השופטת גב' מִיכַל אַגְמוֹן-גוֹנֵן.  

לא הייתי מעלה לאוויר את פוסט מס' 1094 על שלושת חלקיו לולא קראתי בעניין רב את כתבתו הנרחבת רוויית פרטים של מר חן מענית עיתונאי ופרשן "הארץ, לענייני משפט הדן ביום רביעי – 15 ביוני בשופטת הנכבדה מיכל אגמון – גונן, וכותרתו בעמ' הראשון של העיתון היא כלהלן, "לאחר סגירת התלונה נגד שקד, השופטת שהגנה על הפליטים מרגישה שהופקרה", והמשכה של הכותרת הזאת מצויה ב-עמוד מס' 3 של העיתון, וזה לשונה : "השופטת שהגנה על הפליטים מרגישה שהופקרה", פלוס כותרת משנה באותיות קטנות יותר שמנוסחת כך : "מקורביה של שופטת המחוזי מיכל אגמון – גונן שהתלוננה כי הופעל עליה לחץ לשנות את פסיקותיה על זכויות הפליטים, מספרים על ביקורתה של השופטת על יחס הממשלה לאוקראינים ועל הממונים עליה במערכת המשפט : "היחס לפליטים צריך להדיר שינה מאזרחי ישראל". כאזרח מדינת ישראל אנוכי מאמין לכל מילה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן (!).

פוסט מס' 1094 חלק א'/375. האינפורמציה שנחקרה וכתבה על ידי בפוסט 1094 נשענת בחלקה גם על פוסט מס' 375.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לנכנסים / קוראים.

———————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1094 חלק א' / 375 : הועלה לאוויר לראשונה ביום חמישי – 10 באפריל 2014 ובפעם השנייה בשבת – 18 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1094 חלק א' / 375. פוסט מס' 1094. היסטוריה רחוקה שחקוקה וחרוטה היטב בזיכרון הטלוויזיוני שלי. היא לא נשכחה. אנוכי יואש אלרואי מנהל, מוביל, ומנווט של שידורי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגש כ-נאשם ע"י קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים בהוצאת דיבה ב-2003 בהיכל בית המשפט עם כבוד השופטת הכנה, החרוצה, ויישרת הדרך ובלתי נשכחת עבורי, גב' מיכל אגמון – גונן. פוסט מס' 1094 (מורכב משלושה חלקים). הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

1. שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א סוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס – צוֹדֵק ! (1). כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן ואנוכי.

2. פוסט מס' 1094 חלק א' / 375. היסטוריה רחוקה שחקוקה היטב בזיכרוני. אנוכי יואש אלרואי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגש כנאשם בהוצאת דיבה ב-2003 בהיכל בית המשפט עם כבוד השופטת הכנה, החרוצה, ויישרת הדרך ובלתי נשכחת עבורי, גב' מיכל אגמון – גונן. פוסט מס' 1094. הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1094 חלק א' / 375. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה שוב לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : מכת חזירי וחזירות הבר על טפם וגוריהם החזירונים הקטנים העושים כחפצם בעיר חיפה כאילו הם בעלי הבית ולא תושבי העיר הנפגעים והנרגנים, מעידה על מנהיגות העיריה הנרפית ובראשה גב' עינת קליש – רותם. אולם גם חושפת את תושבי העיר כ-מגוחכים, חלשלושים, בטלנים, וחסרי יוזמה. סלקו אותה והחליפו אותה במישהו ו/או מישהי מוכשרים ממנה ויכולת מעש טובים ממנה. מה זה צריך להיות הדבר הזה שמאות חזירי וחזירות בר וילדיהם החזירונים מסתובבים חופשי באין מפריע ברחובות חיפה והכרמל, נוברים בפחי האשפה העירוניים, ותוקפים מעת לעת את אזרחי העיר – ילדים קטנים ומבוגרים כאחד. מה זה צריך להיות הדבר הזה…??? אצל אבא חושי ז"ל זה לא היה קורה. אפשר לחשוב שמדובר בגזירה ה-11 "חזירים עליך" של אלוהים, ה- קב"ה שהעניש פעם את פרעה מלך מצרים ב- "מכת צפרדעים" שהייתה כלולה בתוך עֶשֶר המכות ההן, ועכשיו הוא הוא עסוק בלהעניש את העיר חיפה ב- "מכת חזירים, חזירות, וחזירונים". תעיפו את ראשת העיר שלכם.

הקדמה ארוכה אולם הכרחית.

כבוד השופטת גב' מיכל אגמון- גונן, היא השופטת ב- 2003 את משפט תביעת הדיבה של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל שהגיש אותה נגדי כמי שניהל את חטיבת הספורט של ערוץ 1 בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל. השופטת מיכל אגמון-גונן שלא הייתה נוכחת שָם באירוע ההוא פרסמה משפט צדק ו-הוציאה אותי זכאי (!). 

המסמך המצ"ב נכתב על ידי לפני יותר מ- 23 (עשרים ושלוש) שנים, ב- 10 במאי 1999, בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר, מילות הטקסט האלה : "…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…". בעקבות כתיבת המכתב הזה לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים תביעת דיבה ע"ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד"ל שימש אז לפני 23 שנים בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים בהיכל "מלחה" על מכבי ת"א בתוצאה, 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי + יו"ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : "הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : "בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו"ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז"ל, המסמך הזה שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה במקום נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד"ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נגררו ו-נמשכו יותר מארבע שנים (!), ו-חצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי תמיכה מובהקת, כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ז"ל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה בסופו של דבר אולם באיחור זמן עצום של שלוש שנים ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתובע ממני ד"ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002, "…כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה…", עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ"ל חדש של רשות השידור ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של אשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, נאווה כהן, שכה אמרה לי פעם לפני שנים רבות את הטקסט הזה : "…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש…". ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה נוכחת שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי באותו יום ראשון של 9 בחודש מאי בשנת 1999 בהיכל הכדורסל "מַלְחָה" של הפועל ירושלים. ד"ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו"ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. דיברתי אמת. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם באותו האירוע ההוא האמינה לטיעוניי וזיכתה אותי מכל אשמה וחייבה את התובע ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הכדורסל של מועדון הפועל ירושלים לשלם את הוצאות המשפט (!). אנוכי עורך כאן הפסקה מדודה בתומה אשוב לנושא המרכזי הנדון.     

היסטוריה. הערה 3 : שידור ישיר של ערוץ 10 ההוא ביום חמישי ההוא של 10 באפריל 2014 מהיכל הספורט ביד אליהו בו מכבי ת"א מפסידה ל- צסק"א מוסקבה 81:76. מכבי ת"א היא קבוצה פגיעה ובלתי מאוזנת שחושפת בבת אחת את כל חולשותיה : משחק צפוי ומסורבל + חוסר תיאום מדהים בין השחקנים שגורם לאין סוף איבודי כדורים + קליעות עונשין מחורבנות + מחסור עצום בשחקנים גבוהים מתחת לסלים. רִיק הִיקְמַן, טְיֶירִיס רָיְיס, ויוֹגֵב אוֹחָיוֹן הם שחקנים נחמדים אך כמותם יש 100 (מאה) בלירה באירופה. מכבי ת"א נראית לפרקים קבוצה מגוחכת. סוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס הוא סוּפֶּר כּוֹחָנִי אך גלוי וחזוי וכל מהלכיו ידועים מראש. אין באמתחתו שום אָס. סופוקליס שחורציאניטיס הוא גאון כדורסל קטן ומוגבל אף על פי כן ולמרות המסורבלות ומשקל גופו (יותר מ- 150 ק"ג) הוא תורם לקבוצה משהו בשל המסה הגדולה שלו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כל כך חורקת וכל כך לא בטוחה בעצמה, עד שהכתובת הנבואית אודותיה מזדקרת לעין כל על הקיר : "The worst is yet to come". קבוצת כדורסל לא מאוזנת, נעדרת שחקנים גבוהים, מגייסת לשורותיה שחקן חיזוק נֶפֶל בשם אנדריאה ז'יז'יץ', מבססת חלק ניכר מתוכנית המשחק שלה על זריקות מרחוק, ולכן פגיעה במשחקים רבים כמעט מכל היבט.

היסטוריה. הערה 4 : מפיק האופנה מוֹטִי רָיְיף יצא לאחרונה בהצהרה גלויה כי הוא מעשן גְרָאס (מריחוּאנה). זמן קצר אח"כ נודע כי השחקנית המוערכת גב' קֶרֶן מוֹר (אני אוהב אותה) מעשנת אף היא גראס – מריחוּאנה. עישון מריחואנה בישראל הוא עבירה על החוק. שמעתי את העיתונאי ובימאי הטלוויזיה מר דוֹרוֹן צַבָּרִי והשחקן משֶה אִיבְּגִי תוקפים ומאשימים את המשטרה שמבזבזת ומשחיתה את זמנה בשעה שהיא מתעסקת עם Celebrities – עבריינים זוטרים שמעשנים מריחואנה ובכך תופסת טרמפ על גבם של הידוענים, בעוד לווייתני הפשע בישראל מסתובבים חופשי, מפוצצים את יריביהם כאוות נפשם, והופכים את רחובות הערים לזירות קֶטֶל . טענה קטנונית ונימוק מטופש. אם הידוענים למיניהם הופכים ביודעין למפרי חוק (גם אם מדובר נניח בעבירה קלה כמו עישון מריחואנה) עליהם לשלם את המחיר. אין זה מעניינם של הסנגורים דורון צברי ומשה איבגי להתנות את זכות הידוענים לעבור על החוק ולהטיף לעישון אסור של מריחואנה במדינת ישראל בנימוק שהמשטרה איננה מצליחה להדוף את ארגוני הפשע ולהילחם עמם בהצלחה, ולכן נטפלת לזוטרים. הציבור ואנוכי בתוכו מצפה כי אישים מפורסמים כמו מוטי רָיְיף, קֶרֶן מוֹר, יהודה לֵוִי, ויונתן גֶפֶן יכבדו את החוק הישראלי. חוק זה חוק קלה כחמורה. הם אינם ניצבים מעליו.

היסטוריה. הערה 5 : מדור הספורט של "הָאָרֶץ" (עיתון הבית שלי) צומצם ו-כֻּוָוץ בשנים האחרונות ההן לממדים קטנים מידי בלתי מתקבלים על הדעת. אף על פי כן הוא נותר קריא. היום (יום חמישי – 10 באפריל 2014) מפרסם העיתונאי אריה ליבנת פוסט נוסטלגי מעניין ב- "הארץ" אודות נבחרת ישראל בכדורגל שחוללה סנסציה כמעט בלתי נתפסת משניצחה ב- 10 באפריל 1960 (לפני 62 שנים) בבלגראד את נבחרת יוגוסלביה הגדולה 1:2 במסגרת התמודדות קדם אולימפית בטרם אולימפיאדת רומא 1960. את המשחק ההוא שנערך כאמור באצטדיון "פרטיזן" ב- בלגראד שידר ישיר ברדיו "קול ישראל" השַדָּר נסים קיוויתי יבד"ל בן 96 היום (במקומו של השַדָּר הקבוע נחמיה בן אברהם ז"ל). הפוסט ההוא של אריה ליבנת מפורט היטב וכתוב נכון אולם המחבר שוגה שגיאה עיתונאית רשלנית וקרדינלית בשעה שאיננו מזהה עבור קוראיו את שחקני נבחרת ישראל אחד לאחד בתמונה ההיא שנלווית לפוסט שלו. מדובר בתמונה שצילם משה פרידן מ- לע"מ לפני חמישים וארבע שנים ב- 6 במארס 1960באצטדיון ר"ג, דקות ספורות בטרם שריקת הפתיחה למשחק הקדם אולימפי ישראל – יוון  1:2 אנוכי עורך את מלאכת הזיהוי במקומו של אריה ליבנת.

הערה שלי : בשני משחקי חו"ל במסגרת אותו טורניר קדם אולימפי ב- 1960 נגד נבחרות יוון ויוגוסלביה שיחק מגן מכבי נתניה צבי מוייססקו במקום חנוך מורקוביץ'. מאמן הנבחרת דאז היה היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. טקסט תמונה : 6 במארס 1960. אצטדיון ר"ג. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 62 שנים. נבחרת ישראל בכדורגל (חולצות תכלת ומכנסיים לבנים) בטרם ההתמודדות נגד נבחרת יוון במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של רומא 1960. להלן זיהוי הנוכחים על ידי מצד שמאל לצד ימין : יהושע גלזר (מכבי ת"א), יוסף גולדשטיין (מכבי ת"א), רפי לוי (מכבי ת"א), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), גדעון טיש (הפועל ת"א), אמציה לבקוביץ' (הפועל ת"א), אהרון אמר (מכבי חיפה), חנוך מורדקוביץ' (הפועל ר"ג), שאול מתניה (מכבי ת"א, השוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א), הקפטן נחום סטלמך (הפועל פ"ת), ואחד משופטי המשחק. הערה : ב- 10 באפריל 1960 גברה נבחרת ישראל בהרכב זהה (למעט שינוי אחד בו צבי מוייססקו החליף את חנוך מורדקוביץ') בבלגראד על יוגוסלביה בתוצאה 1:2 גם כן במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של רומא 1960. (התמונה באדיבות לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היסטוריה. הערה 6 : ערוץ 10 אוטוטו משתווה לערוץ 2 ומצליח אף הוא לסַמֵם את צופיו באמצעות תוכניות ריאליטי מזויפות נטולות כל חשיבות טלוויזיונית. תוכנית הסיום של "זוג מנצח VIP" צברה אמש רייטינג ממוצע של % 16.2 ואילו תוכנית הסיום של "היפה והחנון" (שלשום) השיגה רייטינג ממוצע של % 17.2. לא מעניין ולא חשוב. עכשיו מתכנן ערוץ 10 להזריק לציבור עוד סַם ריאליטי החל מ- 22 באפריל בדמות "עד סוף העולם". מדובר שוב בקשקוש טלוויזיוני. אנוכי צופה נאמן של ערוץ 10 בגלל חברת החדשות המצוינת שלו .

פוסט מס' 1094 / 375. שחקן קבוצת הכדורסל ההוא של מכבי ת"א סוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס – צוֹדֵק ! (1). כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן ואנוכי. פוסט מס' 1094 / 375. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022.

היסטוריה. הערה 7 : סוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס צודק בתגובתו ב- % 100. ב- 2003 תמכתי תמיכה מלאה בגור שלף (שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א דאז וקפטן נבחרת ישראל) שנזעק להגן באולם הכדורסל "אוסישקין" באמצעות כוחו הפיזי על זיכרון אביו המת עמי שלף ז"ל מפני מנאצים בני עוולה שהסתוו כאוהדי מועדון הפועל ת"א. אוהדי הפועל ת"א קיללו אז קללות נמרצות את גור שלף שחקן מכבי ת"א ואת אבא שלו עַמִי שֶלֶף ז"ל (לשעבר שחקן הפועל ת"א, שחקן הנבחרת הלאומית, ומי שהיה מאוחר יותר יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל). גוּר שֶלֶף לא יכול היה להתאפק עוד וטיפס במעלה היציעים כדי להתעמת בכוח עם המקללים. ברור שהערכתי אותו עד למאוד. הייתי רוחש לו בוז אלמלא פעל כפי שפעל. קללות נבזיות ופוגעניות בעלות תוכן גזעני ומיני שמטיח אוהד "X" בספורטאי "Y" (כמו השמעת קולות של קופי בבונים כלפי שחקני כדורגל וכדורסל שחורים ו/או טקסטים כמו "אני אזיין את אימא שלך ואחותך", הן פשע פלילי לכל דבר, גם אם הן נאמרות במגרשי הכדורסל והכדורגל במסווה של אהדה ספורטיבית.

הטענה כי השמעת נאצות נבזיות כאלה ע"י אוהדי ספורט היא לגיטימית, "…מפני ש-זִירוֹת הכדורגל והכדורסל אינן אולמות קונצרטים ולכן על הספורטאי המקצועני להסכין עמן…", כפי שטען אז איש רדיו גלי צה"ל מר מוּלִי שַפִּירָא באוזניו של פרשן הספורט של התחנה מוטי קירשנבאום – מופרכת מיסודה. טענת סרק מבישה, פרחחית, מסריחה, ומחורבנת של מר מולי שפירא. הנימוק המטופש שלו כי זירות הספורט אינן אולמות קונצרטים ולכן יש להן פטור ומותר שָם לקלל – ראוי לכל גינוי. האופן והצורה בה העלה עורך ומגיש הרדיו הוותיק מולי שפירא , מי שאחראי על התוכנית "עושים תרבות" ברדיו גלי צה"ל את נימוקיו לדיון הם לעג לרש . על פי מולי שפירא חייבים להתנהג כבני אדם רק באולמות קונצרטים. מחוצה להם מותר להתנהג כוונדלים , חמסנים ואכזריים, חסרי תרבות, וברברים. נימוק עלוב של אדם שמתיימר להיות בעצמו איש תרבות ומגיש תוכנית תרבות ברשת רדיו לאומית.

קללות ודברי נאצה מהסוג שספגו גוּר שֶלֶף לפני עֶשֶר שנים וסוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס לפני שלושה ימים ע"י אוהדי הפועל ת"א הן עניין קרימינלי לכל דבר וכך יש התייחס אליהן. בסרט הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 (יום שני – 7 באפריל 2014) רואים אוהד כלשהו של הפועל ת"א לבוש בחולצה לבנה מנסה להשתחל ולשרבב את ראשו לתוך מנהרת ה- "שַרְווּל" בשעה ששחקני מכבי ת"א עושים את דרכם לחדר ההלבשה. הוא מצליח לקלל את סופוקליס שחורציאניטיס קללות נמרצות. קולו מהדהד בתוך ה- "שַרְווּל". מדובר במעשה נבלה ובתקיפה מילולית ברברית שאין הדעת סובלת. סופוקליס שחורציאניטיס צודק בתגובתו הגופנית כלפי אותו האיש שעוטה כסות של אוהד הפועל ת"א. מדובר במנוול שהבין כי סרח. האוהד הפחדן ברח מזירת הפשע מפני זרועו של המעניש לאחר שהבין כי המֶסֶר המבחיל והמטונף שלו נקלט והגיע ליעדו אחרת מדוע נַס…? איגוד הכדורסל הישראלי ינהג בצביעות אם באמת יבקש להעניש את סופוקליס שחורציאניטיס. מדוע ניסיון הרמת יד של ספורטאי כזה ו/או אחר היא מעשה חמור יותר מאיומיו הפומביים הנבזיים של אותו אוהד המבקש לשכב עם אשתו של שחקן כזה ו/או אחר, מאיים לאנוס את בתו, ו/או פוגע בזיכרון של אביו המֵת ז"ל…? מדוע איומים מילוליים קולניים (בלשון המעטה) כל כך גסים וברבריים של חלק מהצופים האוהדים, כמו, "אני אזיין את אשתך בתחת…ו/או אני אזיין את הילדה שלך בכוס שלה…", הם עבירות מינוריות בעוד הרמת יד על אותו אדם מלוכלך ובוטה וגס רוח נחשבת לעבירה ברוטלית ו- מג'ורית ? כמתבונן מהצד אנוכי רוחש חיבה ל-סופוקליס שחורציאניטיס. בעיניי הוא זכאי לחלוטין. ב- 2003 חשתי חיבה גלויה לגוּר שֶלֶף שיצא להגן על כבוד אביו עַמִי שֶלֶף ז"ל. כל בן אדם אחר במקומו של סופוקליס שחורציאניטיס היה מגיב כמותו בסיטואציה כל כך מזוהמת ו-מְנוּבֶזֶת שכפו עליו האוהדים גסי הרוח של אותה הקבוצה המדוברת. אפשר לחלוק על יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א בכל דרך מקובלת, אולם לצעוק לעברו בדקלום חוזר ונשנה וגם בשירה קצובה (במשך שעות) "שמעון מזרחי תתאבד…", הרי שמדובר במעשה נבלה. אלימות מילולית פלילית היא פשע לכל דבר, ב- וודאי כשהיא נעשית לעין כל, ו- וודאי כשמדובר במר שמעון מזרחי שהוא במידה רבה בֵּן מַלְכוּת וחתן פרס ישראל. אין איש רשאי להשתמש נגדו בטקסט מְנוּבָז שכזה כפי זועקים כלפיו אוהדי הפועל ת"א. אני מתפלא מהיכן שואב שמעון מזרחי שוב ושוב את תעצומות הנפש האלה ועומד בראש מורם וגו זקוף במסכת ההשפלות הנבזיות הללו.

כל מיני אוהדים שונים סרחו בדברי הבֶּלָע הפליליים שלהם ביום שני ההוא של 7 באפריל 2014. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שתפעלו את ניידת הטלוויזיה "מִזְמוֹר" של המהנדס דני לנקרי באולם הדר יוסף שגו שגיאה עיתונאית בלתי נסבלת משוויתרו על תיעוד בקול + תמונה את הסצנות הנוגעות לאלימות הפלילית הברוטאלית שהפגינו אותם פושעים פליליים במסווה של אוהדי ספורט. קללות נמרצות והתגרויות כה וולגריות וגסות בפרהסיה הן פשע פלילי. אנשי ערוץ 1 ידעו שמדובר בשידור ישיר של משחק כדורסל, טעון, רווי מתחים, ויריבות בלתי מתפשרת בין שני מחנות אוהדים ולא עשו דבר. הרי מדובר בניידת "מזמור" בעלת פוטנציאל כיסוי טלוויזיוני רב שעמדה לרשותם, ואשר מצוידת בתריסר מצלמות ולפחות באותה כמות מיקרופונים. מה כל כך קשה להציב מיקרופונים ליד היציעים הרגישים והגועשים ו- להטיל על שַדָּר הקווים אליאב נחמני להתייצב בזירת הפשע כדי לדווח משם ועל מנת לתעד את מה שמתחולל בה. במקום זאת עולה ליאב נחמני לאוויר מעת לעת ומדווח אינפורמציות טריוויה אודות שתי הקבוצות. את הדבר החשוב באמת אליאב נחמני לא עשה. מדובר בעיתונאות שבלונית, רוטינית, צפויה, ועצלה שאיננה רואה מטר אחד קדימה. היכן מהלכי ציוותי התכנון, ההפקה, והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 שזכויות השידורים של המשחק הנפיץ הזה (בשל הקְהָלִים של שני המועדונים), הפועל ת"א – מכבי ת"א 83:80, שייכים בלבַדִית רק לו, לשידור הציבורי. מדובר בטלוויזיה ציבורית מוגבלת ודַלָה שיודעת לספר מי מוסר את הכדור למי…אך לא מעבר לכך. בטלנות והתבטלות עיתונאית – טלוויזיונית.

היסטוריה. הערה 7 : ובאשר לי. אנוכי שב לדיון המרכזי בפוסט מס' 1094.

ראשי פרקים : 

1. קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים בראשות הנהלתה היו"ר דני קליין, עו"ד אבשלום כ"ץ, וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון תובעת מאז 1997 את נזיד העדשים שלה / זכויות שידורים מרשות השידור בעת פגישה בבניין "כלל" עם הנהלת רשות השידור המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, ואנוכי כעורך ומפיק ו- מנווט שידורי הספורט שלהם. (הערה : אנוכי לא נמניתי על הנהלת רשות השידור). תביעתם נדחית על הסף. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן מקבלים את גרסתי כמנווט שידורי הספורט שלהם כי משום שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה ערוץ ספורט וכמות זמן שידורי הספורט בארץ ומהעולם בו – מוגבלים, הרי השידור הציבורי שהם ניצבים בראשו צועד apriori שלוב זרועות עם האלופה הישראלית בכדורסל, ולא באופן אישי עם יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי רק מפני ששם האגודה הוא מכבי ת"א (!).  

2. בּריונים אוהדי מועדון הפועל ירושלים תוקפים אותי בנאצות וקללות נבזיות (וגם שליחות ידיים לעברי) בעת סיקור ושידור ישיר באחד ממשחקי סדרת הגמר סל מכבי ת"א – הפועל ירושלים שנערך ב-יום רשון ההוא של 9 במאי 1999 באולם "מלחה" ההוא של הפועל ירושלים.

3. אני שולח מכתב מחאה ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל ול- איגוד הכדורסל ההוא, ובו התראה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשוב להיכל "מלחה" בירושלים  עד שלא יתקיים בירור נוקב בעניין האלימות המילולית הקשה והפיזית נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונגדי כמנהל, עורך, ומפיק ראשי של שידורי הספורט. רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי תובע אותי באופן אישי בגין הוצאת דיבה, ומפסיד. בית המשפט ובראשו השופטת מיכל אגמון – גונן מזכה אותי כליל מ-כתב האישום. 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה נישה של שידורי ספורט. מדובר ברשת טלוויזיה ארצית כללית, פלורליסטית, ומגוונת שמשדרת לצופים שלה מקדמת דנה תכנים שונים של חדשות ואקטואליה, ספורט לגווניו השונים, תיעוד, תוכניות בידור, הפקות מקוריות, סדרות מתח ודרמה קנויות, סרטי קולנוע קנויים, מדע, מוזיקה, אומנות ותיאטרון, ומה לא בעצם…? ברגע שנקבע מקדת דנה כי ערב אחד בלבד בשבוע ייוחד בזמן הצפייה הראשי שלו למשחקי אלופת ישראל בכדורסל בגביע אירופה לקבוצות אלופות, היה ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית תצעד שלובת זרוע עם הקבוצה האלופה מכבי ת"א. רק בעונת 1977 – 1976 התחלנו (הכוונה לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית) לשלם למכבי ת"א זכויות שידורים. היה מדובר בסכום התחלתי מיניאטורי. בין 1969 ל- 1976 לא קיבלה מכבי ת"א מאתנו אפילו דולר אחד בעבור זכויות השידורים, עד כדי כך היה רב כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. מכבי ת"א בראשות היו"ר שמעון מזרחי, מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל, והגזבר אריה ברנוביץ' תגברה את התקציב שלה ואת היכולת הפיננסית החל מעונת 1971 – 1970 בגין Sponsor נדיב בדמותה של חברת "עֵלִית" העשירה (חברה לשוקולד, ממתקים, וקפה) תחת ניהולם המזהיר והמשותף של אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל. כזכור זכתה מכבי ת"א ב- 7 באפריל 1977 לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שניצחה בבלגראד את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העביר אז מעמדת שידור בהיכל "פאיוניר" ב- בלגראד את המשחק בשידור ישיר ארצה. מונופול הרייטינג הטלוויזיוני במדינת ישראל נסק סמוך לרָף המכסימאלי של % 100. לראשונה בהיסטוריה התירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה המצוין ארנון צוקרמן צילומים של שחקני מכבי ת"א כשהם לובשים חולצות עם פרסומת מסחרית של "עֵלִית". זה היה חידוש מפליג. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות השידורים הישירים שלה לפני כ- 45 (ארבעים וחמש) שנים הפכה מ-מועדון פרטי בשם מכבי ת"א לקבוצה של המדינה, וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שקיבל פברואר 1977 את השחקנים האלופים ומנהליהם בלשכתו בקריה בתל אביב (לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91 ב-ווירטון – בלגיה) נתן לכך גושפנקא ממלכתית (!). נוצרה מעין וכאילו העדפה טלוויזיונית שלי את מכבי ת"א על פני קבוצות כדורסל אחרות בארץ, אולם לסיבה ולנימוק הללו הייתה הצדקה מפני שקבוצת מכבי ת"א כיהנה בכל העיתות והשנים ההן כ-אלופת מדינת ישראל בכדורסל (ולא קבוצת הפועל ירושלים שדלקה בעקבותיה אולם לא הדביקה אותה). הקשר בין רשות השידור למכבי ת"א הפך לסימביוטי, אולם הגיוני ומנומק. אנוכי מדגיש שוב כי מנכ"ל רשות השידור דאז מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן יבד"ל העניקו לי גיבוי מוחלט ו-תמכו בכל מחשבותיי, תיכנוניי, וביצועיי.

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את אלופת הכדורסל מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתן לכך אז בתאריך ההוא של 23 בפברואר 1977 גושפנקא רשמית (!). מנהיג ו-יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38 ב- 1977 משמאל, ו-חתן פרס ישראל בשנת 2012) מעניק אז את נֵס המועדון למנהיג האומה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55, במרכז). יושב מימין הכדורסלן האגדי טַל בְּרוֹדִי יבד"ל (בן 34 ו-חתן פרס ישראל ב- 1979), מי שהיה אז ב- 1977 קפטן מוביל של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, ומאחוריו דן פתיר ז"ל אז יועץ התקשורת של ראש הממשלה. האיש הקיצוני מימין איננו מזוהה. ראש הממשלה יצחק רבין החליט לקבל את את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ומנהליה בלשכתו בקריה בתל אביב, שישה ימים אחרי הניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א בעיירה הבלגית ווירטון (Virton) על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בתוצאה המכרעת  79:91 (!). בתום המשחק הבלתי נשכח ההוא ב-ווירטון אמר קפטן מכבי ת"א טל ברודי למיקרופון של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ז"ל את הסלוגן ה-אלמותי ההוא שלו : "…אנחנו על המפה לא רק בספורט אלא ב- הכול…". אלכס גלעדי ז"ל העביר ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 לפני 45 שנים בשידור ישיר את המשחק מעמדת שידור באולם ב-ווירטון לאולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים. אנוכי שימשתי עורך מפיק השידור הישיר הבלתי נשכח הזה ב- Master בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונות רוממה בירושלים. (התמונה באדיבות לע"מ תמורת תשלום).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית התאהבה במכבי ת"א (וגם שילמה לה ממון בעבור זכויות השידורים) כפי שהתאהבה בשעתו גם בזָמָר אריק איינשטיין. מכבי ת"א שבה וזכתה פעם שנייה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה ב- 26 במארס 1981 ב-סטרסבורג (צרפת) על אלופה איטלקית נוספת סינודינה בולוניה גם כן על חודה של נקודה בתוצאה 79:80. ספק גדול אם התשלום בן פרוטות שהעבירה רשות השידור בימים ההם לכיסה של מכבי ת"א בעבור זכויות השידורים הן אלה שהפכו אותה למה שהיא, לאלופה. רוח המועדון תמיד הייתה יותר מ- אקוויוולנט לתשלום הדולרים מרשות השידור. מכבי ת"א הקדימה את הפועל ת"א וגם את הפועל ירושלים הודות למנהיגות מוכשרת, מחושבת, ו-מוצלחת של היו"ר הכמעט נצחי שלה עו"ד שמעון מזרחי. שמעון מזרחי היה אדם חכם, מוכשר, הגון, ו-מעשי גם יחד. מעין שחקן שחמט בדרגת רב אמן שניצב איתן על שתי רגליו בזירה "הטלוויזיונית – ספורטיבית" המורכבת הזאת, אותה זירה שנשענת על יחסי גומלין בין שני ווקטורים – שָלֵם וצָלֵם (!). כלומר : מצלמות הטלוויזיה רשאיות לצלם ולשדר ישיר את משחקיה של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לאלופות בכדורסל אולם על בעליהן של אותן מצלמות הטלוויזיה הללו לשלם זכויות שידורים לאובייקט המצולם והמשודר, כפי שנהוג בכל העולם (!). כמות זכויות השידורים היא כמובן נושא ל-מו"מ בין שני הגופים (!). יו"ר הפועל ת"א בשנים ההן מר אברהם פלדה ויו"ר הפועל ירושלים מר דני קליין ניסו לרדוף אחרי מכבי ת"א בשנים ההן אך ללא הועיל. לא הייתי מעולם חבר של עו"ד שמעון מזרחי ואף פעם לא נפגשתי עמו בנסיבות פרטיות אלא תמיד בשליחות של רשות השידור, אולם רחשתי לו הערכה כנה. וודאי שהיו מעת לעת וויכוחים (לעתים מרים) בין שני הצדדים אולם עו"ד שמעון מזרחי (איש ומנהיג כֵּן ו-יישר דרך) וקבוצת מכבי ת"א שבראשה ניצב, מעולם לא הפרו את סעיפי ההסכמים שנחתמו בין מועדון מכבי ת"א בכדורסל לבין רשות השידור (!).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 7 באפריל  1977. היכל הכדורסל "פאיוניר" בבלגראד. דקות ספורות לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 וזכייתה ההיסטורית בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. בפעם הראשונה בתולדות הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א נחשפת הפרסומת המסחרית "ELITE" על חולצות השחקנים. השידור ה- Multilateral הטלוויזיוני מ-ווירטון (עיירה קטנה בדרום בלגיה) הסתיים אך חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פתחה באמצעות המרכז הטכני של ה- EBU בבריסל ערוץ שידור לווייני Unilateral כדי שאלכס גלעדי ז"ל יוכל לראיין ישיר את קפטן קבוצת מכבי ת"א טל ברודי (גופייה מס' 6) יבד"ל מחזיק את גביע אירופה לקבוצות אלופות בידיו. משמאל, מיקי ברקוביץ (לובש את גופייה מס' 9). (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי בבוקר – 27 במארס 1981. נמל התעופה של סטרסבורג – צרפת לקראת החזרה הביתה. השַדָּר יורם ארבל ופרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית טל ברודי עם גביע אירופה השני לקבוצות אלופות בכדורסל בו זכתה מכבי ת"א. איש לא שיער לעצמו כי זמן כה רב בן 20 שנה יפרידו בין הזכייה השנייה של מכבי ת"א בגביע אירופה ב- 1981 לבין זכייתה השלישית ב- 2001. כבר לא היה ספק. מכבי ת"א היא קבוצה לאומית. עשיתי את כל ההכנות הטלוויזיוניות הדרושות לקראת כיסוי קבלת הפנים המונית לאלופת אירופה בכדורסל ביום ראשון – 28 במארס 1981 בכיכר מלכי ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לרבות חטיבת הספורט שלה איננה מוסד לגמילות חסדים וגם לא בית דין גבוה לצדק. היא חייבת לדאוג לציבור צופיה, וגם לעצמה, לרייטינג שלה. המִדְרוּג המצטיין של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה בכל השנים סייע לנו לשמור על קשר איתן עם ציבור משלם האגרה.

הקשר הסימביוטי שנוצר ביני כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א הפך במידה רבה לכמעט קבוע, והתבסס על שני ווקטורים עיקריים ו/או על שתי שלוחות : מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנוכי את המצלמות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה מוסד לגמילות חסדים וגם לא בית דין גבוה לצדק. היא חייבת לדאוג לציבור צופיה, וגם לעצמה, לרייטינג שלה. המִדְרוּג המצטיין של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה בכל השנים סייע לנו לשמור על קשר איתן עם ציבור משלם האגרה. מן ההיבט הזה הייתי חייב חוב מקצועי גדול לשני מנכ"לים שלי ברשות השידור בעבר הרחוק ההוא, אורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל. מכבי ת"א שמרה על מסורת האליפויות ואט – אט תפחו במקביל הסכומים של זכויות השידורים אותן שילמנו למועדון התל אביבי. האמת, עד לעונת 1995 – 1994 שילמנו למכבי ת"א סכומים כספיים מגוחכים למרות מעמדה ברום הכדורסל הישראלי ובצמרת הכדורסל האירופי. בעונת הכדורסל של 1994 – 1993 הצענו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי למר גָד יַעֲקב (חבר קיבוץ מנרה) מי שכיהן כ- יו"ר אלופת המדינה קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון, סכום של 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של הקבוצה במפעל האירופי הקרוי, "גביע אירופה לקבוצות אלופות". בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חצינו את רָף ה- 1.000000 (מיליון) דולר. מר גָד יַעֲקב סירב להצעה שלנו מנימוקיו שלו וחבר לערוץ 5 בכבלים (היום קרוי ערוץ 5 ההוא, "ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים").

הערה 1 : החלטת רשות השידור ההיא בימים ההם קבעה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחבור בכל הנוגע לתשלומי זכויות שידורים רק עם אלופת מדינת ישראל, תהיה הקבוצה באשר תהיה (!). 

הערה 2 : מי שמתעניין באמת במערכת התשלומים המוניטרית ובקשרים הכלכליים שהתנהלו בשנים 2006 – 1969 בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת"א, יוכל למצוא את מפרט הנתונים המדויקים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 עמודים ואשר קרוי, "הקשר הסימביוטי". חלקים מהעיתונות הישראלית מפרסמים מעת לעת נתונים כספיים לא נכונים ואינפורמציה דלה ומוטעית אודות הקשרים הכלכליים בין רשות השידור לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. 

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים)עמודים , וקרוי "הקשר הסימביוטי". הספר נמנה על סדרה רחבת היקף של 13 ספרים (שונים) שאני חוקר וכותב אודות תולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2022 – 1884 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע השנייה הייתה מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים)עמודים, וקרוי "הקשר הסימביוטי". הספר נמנה על סדרה רחבת היקף של 13 ספרים (שונים) שאני חוקר וכותב אודות תולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2022 – 1884 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע השנייה הייתה מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו מאז מקרה התפרעות ההוא בהיכל מלחה בירושלים יותר מ- 23 שנים. אולם פרטיו זכורים היטב גם היום. הפועל ירושלים ראתה בעין מאוד לא יפה את ברית השידור ה-כאילו נִצְחִית שנכרתה בין רשות השידור לבין האלופה נִצחית של הכדורסל הישראלי. אוהדיה הנלהבים נתנו לכך ביטוי בשני משחקי סדרת הגמר סל שנערכו בעונת 1999 – 1998 בהיכל הכדורסל במלחה בירושלים בין שתי הקבוצות הפועל ירושלים לבין מכבי ת"א, והועברו על ידי חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (מנהל הטלוויזיה דאז היה מר יאיר שטרן) בשני שידורים ישירים בתאריכים ההם של ימי ראשון בשבוע, ב- 2 וב- 9 במאי 1999. המוני אוהדים ירושלמים של מועדון "הפועל" מכל הגילים, ביניהם אנשים מבוגרים חלקם אקדמאים, תקפו בקללות ונאצות שלוחות רסן את עמדת השידור הקטנה בה ישבנו השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אֵלִי סַהַר, ואנוכי כמֵפיק ראשי ומנהל השידור הישיר. הם קיללו קללות נמרצות במשך כשלוש שעות את רעייתי, ילדיי, ואת אבא ואימא שלי בטענה שאני אוהד מכבי ת"א ולכן מעדיף לשדר בטלוויזיה את מכבי ת"א על פני הפועל ירושלים (ועוד לשלם לה זכויות שידורים) ובכך אני מוֹעֵל בתפקידי. טענה שטותית ומופרכת מיסודה. עובדה שהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם תמכו במדיניות השידורים שלי בארץ ובעולם לרבות ההתקשרות ארוכת הטווח עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א . אוהדי הפועל ירושלים על הגוונים השונים שלהם, לא רק גידפו אותי בצורה כל כך מטונפת ומכוערת (רובם ביקשו לשכב עם אימא שלי ועם רעייתי) אלא התקרבו אלי קרבה מסוכנת, ירקו עלי, ואף שלחו ידיים לגופי וחבטו בי מאחור, ואיימו עלי ברצח. זה נשמע סוריאליסטי, לא מציאותי, פנטסטי אולי, אולם זאת הייתה המציאות באותו הערב ההוא של יום ראשון – 9 במאי של שנת 1999 בהיכל הכדורסל ב-"מלחה" ירושלים. מחזה עלוב ומסוכן בלתי נשכח ובלתי נסלח. בני גוּר אַלְרוֹאִי שהיה אז סטודנט בחוג ללימודים של "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים (למד תחת שרביטם של פרופסור גדעון שמעוני ופרופסור חגית לבסקי והיום הוא פרופסור באוניברסיטת חֵיפָה ונושא בתפקיד רקטור אוניברסיטת חיפה), ואשר שימש אז למחייתו כקב"ט הרדיו "קול ישראל", היה עֵד לתופעה הנִבְזְית והמְבִישָה. כ- קב"ט הוצב לשמור ולאבטח את עמדת השידור שלנו בהיכל הכדורסל של הפועל ירושלים בשכונת מלחה בעיר. הוא היה עֵד למעשי התקיפה והמלל הנפשעים והמכוערים נגד אביו ו-אִימוֹ. שנינו זיהינו בבירור לפחות שלושה אוהדים שרופים של הפועל ירושלים שתקפו אותי בצורה מילולית ברוטלית ונפשעת : מר אלי גונן מי שהיה מנכ"ל משרד התיירות בתקופתו של שר התיירות עוזי ברעם, עו"ד אַמְנוֹן לוֹרְךְ, ואוהד קולני שעונה לשם יָאִיר מֶצְגֶר. רציתי להגיב בכוח נגד המקללים אולם בני גור , פקד עלי כל הזמן, "אבא אל תגיב…אבא אל תגיב…שמור על קור רוח…אני שומר עליך ועל השדרים שלך…אל תגיב". תקיפת האוהדים הַמְנוּבֶזֶת הזאת התגלגלה בסופו של דבר לפִתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים ואל כבוד השופטת (יפת התואר) מיכל אגמון – גונן.

ב- 10 במאי 1999, הודעתי במכתב רשמי ליו"ר איגוד הכדורסל מר דני קסטן בליווי עותק למר דני קליין יו"ר אגודת הכדורסל הפועל ירושלים, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תצלם יותר את משחקי הכדורסל של הפועל ירושלים בהיכל העירוני במלחה עד שלא ייערך בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה במקום נגד צוות השידור בכלל ונגדי בפרט. האשמתי במכתבי זה גם את רופא הקבוצה ד"ר יונתן מרסקי שהתנהג על הפרקט בצורה מאוד לא ראויה בלשון המעטה. הנה המכתב כלשונו [1].

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך המקורי שכתבתי למר דני קסטן יו"ר איגוד הכדורסל אודות התפרעות אוהדי הפועל ירושלים שהתחוללה אמש בהיכל "מלחה" בכדורסל בירושלים ובה היה שותף רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דני קסטן ז"ל הבטיח לטפל מייד בבקשתי לערוך בירור יסודי עם ראשי הפועל ירושלים . הופתעתי מאוד לקבל יומיים אח"כ עותק מתשובתו של דני קליין ליו"ר איגוד הכדורסל שבה טען, "(…) למיטב ידיעתנו, הייתי נוכח במשחק במלחה וראיתי כי התנהגות הקהל הייתה ניאותה וספורטיבית, לכן נראה לנו כי יש מקום לבדוק בנוסף למה שמבקש יואש אלרואי – גם את מידת אחריותו של ערוץ 1 ואנשי ציוותו "לחימום" האווירה והתפרצות אוהדים כלפי צוות זה – אם הייתה כזו (…). מעשי הבִּרְיוֹנוּת של אוהדי הפועל ירושלים נגדי וכלפיי באותו המשחק ההוא והשידור הישיר ההוא התפתחו לפרשה פוליטית . חבר מליאת רשות השידור ד"ר יִשְרָאֵל פֶּלֶג שהכיר אותי היטב ואת פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מימים ימימה ובמשך שנים רבות , פנה בציניות אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן וביקש לדעת כלהלן : "…מה היה לי ולבני גוּר לחפש בעמדת השידור של הטלוויזיה במלחה….". עד כדי כך פשתה הפוליטיזציה ברשות השידור . חבר מליאת רשות השידור שואל ברצינות תהומית את מנכ"ל רשות השידור, "…מה יש לעורך, המפיק, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי לעשות בעמדת השידור של מחלקת הספורט…?". אני חייב לומר כי אורי פורת ז"ל ויאיר שטרן ייבדל לחיים ארוכים ניצבו מאחורי כחומה בצורה. יאיר שטרן גם סיפר לי מאוחר יותר כי חלק מהאקדמאים אוהדי הפועל ירושלים שקיללו ותקפו אותי אמרו לוֹ, "…כי אחרי ההתעללות ביואש אלרואי שבוע קודם לכן ב- 2 במאי 1999, הם לא חשבו ולא תיארו לעצמם שהוא (יואש אלרואי), יעיז שוב להראות את פניו במלחה…". הם הציעו למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לשמש בורר בינם לביני כדי לסיים את "המריבה". הודעתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן חד משמעית כי אינני מעוניין להיפגש כלל עם אנשי הסכסוך, העוינות, והמדוֹן שניאצו את שמי ושֵם משפחתי והרימו עליי יד.

ב- 17 ביוני 1999 השיבו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בכתב לחבר המליאה ד"ר ישראל פלג שהטיל בי דופי בשידור הישיר של משחק הכדורסל ההוא ממלחה. הנה הוא כלשונו [2].

רשות השידור – המנהל הכללי                                   ג' תמוז  תשנ"ט / 17 ביוני 1999                                                                                             

לכבוד

ד"ר ישראל פלג חבר מליאת רשות השידור, 

הנדון : כדורסל. סימוכין, שאילתא מיום 31.5.1999.

להלן התייחסותו של מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשאילתה שבנדון.

1. מנהל מחלקת הספורט חייב על פי תפקידו להיות נוכח באירועי ספורט גדולים על מנת להבטיח את תקינות השידור. הוא יכול לשבת בניידת השידור, או ליד השדרים, או בכל מקום אחר שהוא מוצא לנכון, על פי המתרחש בזמן השידור.

2. בנו של מנהל מחלקת הספורט מועסק כמאבטח על ידי חברת אבטחה פרטית בשם "סהר". הוא אכן שימש כמאבטח ביום 9.5.1999. מזל שהיו אנשי אבטחה לצוות השידור, מכיוון שללא נוכחותם היה נערך פרוגרום לצוות שלנו.

3. התשובה שלילית.

4. מעניין מדוע חבר הוועד המנהל שהציג את השאילתה לא טרח להתעניין בהתקפות של אוהדי הפועל ירושלים, מילולית ופיזית, על אנשי צוות השידור של הטלוויזיה. חלק מאנשינו הוכו ועל כך נמסרה תלונה למשטרה.

עותק : גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

בברכה,

אורי פורת

מנכ"ל רשות השידור

תמוה מאוד מדוע מצא לנכון חבר המליאה המגוחך של רשות השידור ד"ר ישראל פלג להטיל בי דופי. ההיתממות הזאת שלו, "מה יש ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט לחפש בעמדת השידור של ערוץ 1 בשעה שאנשיו משדרים ישיר משחק כדורסל", מאוסה ומקוממת בלשון המעטה. הוא ידע היטב שמקומי כמפקד השידור הישיר הזה הוא להיות בחזית ולא במשרד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בניגוד לחבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג, הבין שקרה כאן מקרה חמור ואלים של ציבור אוהדים נגד מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומייד ניצב לימיני. כך כתב לי ב- 11 במאי 1999 [3].

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. זהו מסמך התמיכה המקורי שכתב לי מר גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : יואש היקר,

בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הִישָנוּת של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי הקבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות. אני משוכנע כי אתה תמשיך ביושר, באומץ, ובנאמנות לשידורי הספורט מעל לכל, ולא תיכנע בפני כל אלימות מילולית או פיסית. הֶיֶיה חזק ! גיל  סמסונוב יו"ר רשות השידור.

ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הפועל ירושלים שתקף אותי מילולית ופיזית באופן אישי הגיש נגדי תביעת דיבה משפטית על הוצאת לשון הרע (בגין מכתבי ליו"ר איגוד הכדורסל מד דני קסטן מ- 10 במאי 1999). מדהים שאותם האנשים / אוהדים הירושלמים שהסתערו עלי אישית ועל עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונמלטו מאחריותם הנפשעת, ביקשו במסווה החוֹק להפוך מנתבעים לתובעים. הם כמעט הצליחו. התביעה חסרת השחר הזו נגדי התבררה במשך כארבע שנים וחצי בין כותלי בית המשפט. כבוד שופטת בית משפט השלום בירושלים ד"ר מיכל אגמון – גונן יפת התואר זיכתה אותי בסופו של דבר לחלוטין מהוצאת דיבה, וחייבה את רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי לשאת בהוצאות המשפט. החלטתה ופסק דינה של השופטת הנכבדה מיכל אגמון – גונן הייתה בעלת חשיבות היסטורית. בעלת כרך עליון מפני שהיא מְגִינָה בעצם על ביטחונם של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה באשר הם, בעת מילוי תפקידם הציבורי בשטח, ועל זכותם להתלונן נגד התוקפים אותם (!) [4]. להלן ציטוט החלטת הזיכוי שלי ע"י כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן מתאריך 30 בספטמבר 2002, לפני כמעט שני עשורים של שנים.

                                                              בתי  המשפט

בית משפט השלום ירושלים.

לפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן       א 99 / 019565

בעניין  :   ד"ר יונתן מרסקי

                                                     נגד

              יואש אלרואי

                                                  פסק דין.

(…) עניינה של התביעה שלפני במכתב תלונה כנגד התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ששלח הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל. לטענת התובע מדובר בלשון הרע. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) הִנו רופא משפחה במקצועו ומשמש מזה 8 שנים כרופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הנתבע (יואש אלרואי) הוא מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (…).

סעיף 4 . הגנת תום הלב של הנתבע (יואש אלרואי).

(…) לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום (…). מכתב התלונה שכתב הנתבע (יואש אלרואי) , נכתב במטרה להגן על ביטחונם ושלומם של עובדי הטלוויזיה . תוכן המכתב הנו דיווח על עובדות כפי שנצטיירו ע"י מפרסמו. המכתב הופנה למעסיקי הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל ולמעסיקו של הנתבע. בנסיבות אלו טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

(…) כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003, הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת ההגנות הקבועה בסעיפים 15 (2) ו- 15 (3) לחוק. כמו כן הנתבע הרים את הנטל ההתחלתי הדרוש לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) בעשיית הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 (3) לחוק. כעת, הנטל עובר לתובע להוכיח את אחת החזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן :

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע  עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו … :

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום…

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע , של האשם שאליו הופנה הפרסום , או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר…".

סעיף 4 א . סעיף 15 (3) לחוק.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא עמד בנטל להוכיח את החזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק.

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003, האינטרס בכתיבת המכתב (של יואש אלרואי) היה להגן על ביטחונם של עובדי הטלוויזיה. תוכן המכתב הכולל דיווח על העובדות כפי שהצטיירו ע"י מפרסמו, והפניית המכתב לתפוצה מצומצמת הכוללת את מעסיקיו (של יואש אלרואי), את הסמכות הגבוהה ביותר באיגוד הכדורסל ואת מעסיקו של התובע (ד"ר יונתן מרסקי), אינם מהווים פגיעה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) במידה גדולה מהנדרש כדי להגן על אינטרס זה. מכאן שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי המכתב (של יואש אלרואי) פגע בו פגיעה גדולה משהייתה סבירה באותן נסיבות על מנת להגן על הערך המוגן בסעיף 15   (3) לחוק , הגנה על ביטחון צוות השידור. כמו כן התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הייתה לנתבע (יואש אלרואי) כוונה כלשהי לפגוע בו באופן אישי.

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח אף אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק. לפי כך עומדת לנתבע (יואש אלרואי) הגנת סעיף 15 (3) לחוק.

סעיף 4 ב . סעיף 15 (2) לחוק.

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק, למעֵט מרכיב תום לב. לעניין מרכיב תום הלב, הבהרתי בהחלטתי כי שאלת המפתח הנה האם המפרסם (יואש אלרואי) נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום. כאמור לעיל, די בכך שהנתבע (יואש אלרואי) היה נוכח בעת האירוע כדי למלא אחר דרישת האמצעים הסבירים. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הנתבע (יואש אלרואי) לא דיווח את אשר ראה. שכן הוכח שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) ניגש לעמדת השידור וצעק לעבר נתבע מס' 3 (אלי סהר – פרשן הכדורסל של ערוץ 1) בכעס הערות לגבי צבע עניבתו , בעת שאוהדים רבים התלהמו בצוות השידור. סביר שהנתבע (יואש אלרואי) ראה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) חלק מאותם האוהדים שביצעו את המעשים שתוארו במכתב (של יואש אלרואי) . ומכל מקום התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח אחרת. על כן לא ניתן לשלול את תום ליבו של הנתבע (יואש אלרואי).

הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח אפוא את כל מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק. בנוסף הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, שכן קבעתי בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) מצדו, כאמור לעיל, לא הוכיח אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק. אשר על כן, עומדת לנתבע (יואש אלרואי) גם הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

(…) נראה לי שבמקרה שלפניי, עלי לתת משקל מיוחד לעובדה שהתובע ד"ר יונתן מרסקי) הביא את עצמו לסיטואציה בה למעשה לקח חלק באירוע שהיה במגרש, על ידי כך שבעֵת שאוהדים רבים התפרצו למגרש וצעקו לעבר צוות השידור, הוא בחר לגשת לעבר עמדת השידור ולצעוק (…) תוך שהוא מנופף בידו. התובע משמש כרופא העבודה, וככזה לא היה צריך להיות כלל על המגרש באותה עֵת. לפי כך, לא ניתן אומנם לומר כי אין לוֹ להלין אלא על עצמו, אך בהחלט בעיקר על עצמו.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ישלם לנתבע (יואש אלרואי) ולרשות השידור הוצאות ושכר טִרחת עורך דין של 3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים.

                                                    על החתום

                                                    ד"ר מיכל אגמון – גונן, שופטת

כשלוש שעות נמשכה מתקפת הקללות האלימה האישית נגדי ע"י גוש גדול של אוהדים שישב מאחורי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית ביציע המזרחי של ההיכל במלחה ביום ראשון ההוא של 9 במאי 1999. יכולתי בקלות בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת הספורט להסֵב את תשומת לבו של המפיק ששי אפרתי והבימאי אמנון אוסמן בניידת השידור למעשי הבריונות הנפשעים הנעשים נגדי אישית, ולהורות להם להציב מצלמה ומיקרופון לידם של כדי לתעד את המגדפים בשידור ישיר. הבלגתי ובחרתי שלא לעשות זאת, מפני שדובר בהתקפות אישיות עלי ולא נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 או רשות השידור. לא רציתי לנצל את השררה לטובתי האישית. הנחתי למפיק ולבימאי לגלות בעצמם התופעה המכוערת שנמשכה כאמור כשלוש שעות ללא הפסקה והסתיימה לבסוף בהרמת ידיים עלי. שניהם, ששי אפרתי ואמנון אוסמן הספונים בניידת השידור לא גילו דבר במשך שלוש שעות ולא היו ערים לתופעה. פגם עיתונאי המעיד על "התנתקות" האחראים המקצועיים על השידור מהנעשה בשטח בעל כורחם. הפקות ספורט טעונות מהסוג הזה רוויות אלימות מילולית, נאצות, וקללות דורשות לפחות עוד זוג עיניים ואוזניים של ההפקה בתוך היכל מלחה. התופעה המכוערת הזאת כפי שהופגנה ע"י אוהדי הפועל ירושלים לא נחשפה בשידור ישיר ולא הוקלטה על ידי צוות השידור בניידת הטלוויזיה שלנו (הייתה קרויה אז, OB ה- "וֶורֶד") ולא תועדה מעולם על טייפ השידור. אחרי המקרה המביש הזה לא שבתי עוד לעולם לתַּעֵד או לבַקֵר במשחקי הפועל ירושלים בהיכל מלחה.

פוסט מס' 1094 (חלק א') 375 הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022. הפוסט הזה נחקר, נכתב, והועלה לאוויר לראשונה ביום  10 באפריל 2014. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.  

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1094 (חלק ב) / 424 : הועלה לאוויר בשעות הערב במוקדמות של יום חמישי – 14 באוגוסט 2014.

———————————————————————————————————–

1969 – 1967 : הטלוויזיה הישראלית הציבורית קמה מעפרה. ערוץ 1 הציבורי מתמוטט בשנים 2014 – 2001 וקורס במתכונתו הישנה. יונה וויזנטל מתמנה לעורך הראשי של רשות השידור המפורקת במקומו של מנכ"ל רשות השידור הכושל והמודח יוני בן מנחם עד להקמת גוף שידור ציבורי חדש. עו"ד אמנון לורך ו-עו"ד דרור וויגדור אחראיים על פירוק רשות השידור הישנה מן ההיבט המשפטי. פוסט מס' 1094 חלק 2 / 424. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ובחלוף שלושה חודשים מינוי הקבע שלו ב- 2 ביוני 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמה עצות טובות של המלך התנ"כי שלמה (בנו של אביו דוד המלך ואימו בת שבע בתו של אליעם), עבור כלל הציבור וגם לכולנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת הדמדומים ההיא.

ציטוט : "לנצור אורחות משפט-ודרך חסידיו ישמור" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך) .

ציטוט : "להצילך מדרך רע-מאיש מדבר תהפוכות" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך).

ציטוט : "לך אל נמלה עצל-ראה דרכיה וחכם" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך).

ציטוט : "בן חכם ישמח אב-ובן כסיל תוגת אִימוֹ" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך).

ציטוט : "נצור בני מצוות אביך-ואל תיטוש תורת אימך" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך).

ציטוט : "הלא חוכמה תקרא-ותבונה תיתן קולה" (שלמה המלך בספר "משלי" בתנ"ך).

הערה 4 : על מאות עיתונאי רשות השידור וודאי על עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטלת בשעה זאת חובה מינימלית אחת עם התמוטטותו ההיסטורית הבלתי כפויה של השידור הציבורי ובטרם לכתם הביתה בבושת פנים : עליהם להעמיד מייד ולאלתר למשפט שדה ציבורי את שלושת המודחים הראשיים שגרמו לטרגדיית הכישלון הנוראי והמדהים, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ', ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. מדובר אומנם בהקמת בית דין שדה אך ללא קונוטציה שלילית ואשר בנוי על הליך משפטי מהיר, הגון, וגלוי שאיננו סוטה מכללי המשפט ההוגן. אין מדובר בנקמה אלא בדיון ובירור ציבורי נוקב באמצעות טריבונל כיצד קרתה תקלה מבישה שכזאת של התמוטטות השידור הציבורי לדורותיו. אי אפשר לפטור את הטריאומווירט הכושל יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + ואמיר גילת בעונש הדחה בלבד.

פירוק רשות השידור במתכונתה הישנה והכושלת למרות שכיהנו בשורותיה יותר מ-ל"ו צדיקים היה הכרחי ובלתי נמנע (!), כמו פירוקה ההכרחי והבלתי נמנע של סדום ועמורה אף על פי שמנתה פחות צדיקים מהכמות הנזכרת לעיל. רשות השידור הישנה לא הייתה סדום ועמורה אולם היא הפכה לקהיליית תקשורת מוגבלת, מושחתת, ובלתי רלוואנטית שנוהלה מאז 2001 בחוסר כישרון והיעדר ידע. דווקא באחד הרגעים המכריעים ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי בעת שנדרש להתמודד בעידן סופר תחרותי נגד הערוצים המסחריים 2 ו- 10 ונגד הטכנולוגיה העשירה של הטלוויזיה בכבלים, ניווטו אותו שני מינויים פוליטיים חובבניים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. שני המינויים המופרכים הללו דרדרו את השידור הציבורי והובילו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא ואת רדיו "קול ישראל" ז"ל ההוא, אל עברי פי תהום. 

התמוטטות השידור הציבורי של מדינת ישראל בקיץ 2014 הייתה צפויה אולם בלתי כפויה. ההידרדרות המואצת והקריסה ההיסטורית הסופית נמשכו כ- 13 (שלוש עשרה) שנים מאז שנת 2001. הפוליטיזציה המלוכלכת, המטונפת, וה-מנובזת עשתה שַמוֹת בשידור הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על כל סניפיה לרבות רדיו "קול ישראל" על מרכיביו השונים גססו וחִרְחֵרו מאז אוגוסט 2001 עם התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת ז"ל ומינויו הזמני לתפקיד הרם רב האחריות של המנהל הכללי של רשות השידור, רָן גָלִינְקָא. לרוע מזלו של השידור הציבורי הוכתר באותן השנים המרות והקריטיות ההן רענן כהן לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הסוף ידוע. האם ניתן להשוות בכלל את אישיותו העלובה והרדודה של הפוליטיקאי רענן כהן לפרסונה הרמה והנִישֵאת של אשת הסגולות שולמית אלוני ז"ל ? (שולמית אלוני כיהנה כשרת החינוך והשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ב- 1992 בממשלת יצחק רבין ז"ל). במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ז"ל את רָן גָלִינְקָא יבד"ל ומינה תחתיו על פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור החדש. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בעידן יוסף בר-אל ז"ל עלתה על גדותיה לממדים קטסטרופליים, שטפה ו-שַצְפָה את רשות השידור על שני מוסדותיה הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" ללא רחם, והשמידה כל חלקה טובה. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 הבינה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון כי מינויו של יוסף בר-אל היה עלוב, מטופש, לא מקצועי, ו-מופרך מיסודו והחליטה להדיח ולסלק גם אותו כמו את קודמו רן גלינקא לאלתר מהכהונה החשובה והנִישֵאת. יוסף בר-אל הודח וסולק מרשות השידור בעוון שחיתות, שוחד מסך , ונפוטיזם. ל- הליך ההדחה של יוסף בר-אל והרחקתו לעַד מרשות השידור היו שותפים דו"חות חריפים שליליים ביותר שהכינו משרד מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז , והתנועה לאיכות השלטון. יוס בר-אל חולל ב- 2002 תפנית דרמטית שלילית בתפישתו את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. במקומו של יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" שקלאר. מוֹטִי שְקְלָאר איש הגון וישר הצליח להחזיק את ראשה של רשות השידור מעל למים עד 2011. ואז מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין "ביבי" נתניהו את יוני בן מנחם איש כושל ובלתי מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור. יוני בן מנחם הצמיד אליו עוזר ראשי כושל ובלתי מוכשר כמותו בשם זליג רבינוביץ'. חוק ברזל : מנהלים בלתי מוכשרים יקיפו תמיד את עצמם באנשים בלתי מוצלחים כמותם כדי שרשלנותם, חולשתם, וצליעתם המקצועית לא תתגלה ולא תיחשף. ד"ר אָמִיר גִילָת איש כושל ובלתי מוכשר אף הוא, מונה ע"י ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" החרישו נוכח המינויים המופרכים והסתגרו מאז 2002 במעמקי בועת המדמנה שלהם כאילו הפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל ואח"כ בזרועות טריאומוויראט כה שלומיאלי וחסר כל יכולות ניהול ומנהיגות בדמותם של יוני בן מנחם ואמיר גילת איננה נוגעת להם. יוני בן מנחם, זליג רבינוביץ', אמיר גילת ועוד כמה פיגורות ניהוליות בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". הם אותו הגוֹלֵל שסתם מאז 2011 את פי הבְּאֵר ואת צינור החמצן של רשות השידור. זהו אותו גוֹלֵל שניתק את חוט המחשבה של עיתונאי רשות השידור ובכך הביא לסיום טראגי  של כרוניקה חובבנית ידועה מראש. ב- 2002 החלה ההתדרדרות ו-הימחקות הרייטינג ואובדן התמיכה הציבורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החל מֶרֶד שיטתי נגד תשלום האגרה לערוץ 1 הציבורי, רשת טלוויזיה שלאיש לא היה חפץ לצפות בה ואשר הניבה רייטינג עלוב וקלוקל. מֶשֶך הגסיסה בן 13 שנים של ערוץ 1 לקח יותר זמן מהמצופה. מדהים להתבונן מהצד ולגלות שכל העיתונאים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שתקו במשך אותן 13 השנים הללו. יש סיבה לשתיקת העיתונאים. יש נימוק להחרשת העיתונאים. יש תירוץ למילוי פיהם במים. בורגנות. רשות השידור במתכונתה הישנה התמוטטה וקרסה לחלוטין ו- 2000 (אלפיים) עובדים שלה נשלחים עכשיו בבושת פנים הביתה, כאמור לרבות מאות עיתונאים שהסתגרו בבועה שלהם וחשבו שהסאגה הבלתי הגיונית הזאת – אנטי תזה לחוקי הטבע, תימשך לעד. עיתונאי רשות השידור הם אנשים נלאים ובורגנים שמייצגים את השמרנות. אנשים בורגנים אינם עולים על בריקדות. אנשים בורגנים אינם עורכים מהפכות. אנשים בורגנים אינם מזעזעים שום מְצִיאוּת. הבורגנות באשר היא היא הדבק שמאחד את את כל ההסכמים האנושיים לטוב ולרע. צחוק הגורל הוא שעיתונאי ערוץ 1 על חטיבת החדשות הוותיקה הם שנכשלו כישלון מחפיר מכל היבט לרבות מדד הרייטינג והמִדְרוּג אולם את המחיר הכבד משלמים הטכנאים ואנשי הדירוג המשולב המפוטרים. אתה חושב לפתע על כל מיני "טאלנטים" מגוחכים שפעלו וכיהנו במשך שנים רבות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית -של ערוץ 1 אולם באותן השנים הרבות ההן גירדו מִדְרוּג אפסי ועדיין נקראים משום מה "טאלנטים" שנהנים מהסכמי שכר אישיים מיטביים אך מעוותים בשל חוסר כישרונם ו-היעדר חוכמתם.

עיתונאי רשות השידור התמהמהו וישבו באֶפֶס מעשה מאז 2002 עד שבא שַר בממשלת ישראל בשם גלעד ארדן וחולל את המהפכה עבורם אך בלעדיהם (!). אולם כידוע כל סוף הוא התחלה חדשה. עכשיו עם סיום עגום ונפילת השידור הציבורי מוטלת על העיתונאים בטרם הם נשלחים חפויי ראש לבתיהם להתגייס יחדיו בפעם האחרונה למשימת משותפת, אם נותר בהם שֶמֶץ של כבוד עצמי כלשהו : היה עליהם להעמיד למשפט שדה ציבורי את הקברניטים שלהם אלה שדרדרו אותם לעברי פי פחת. היה עליהם לשלוח אצבע מאשימה לעברם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת ולבקש מהם קטגורית הסבר לטרגדיה הבלתי כפויה שהתחוללה. כיצד קרתה והתחוללה ההתדרדרות האיומה של רשת שידור ציבורית שתחבה את ידה הגסה לכיסו של האזרח משלם האגרה ונהנתה מתשלום שנתי של כ- 1.000000000 (מיליארד) שקל בעוד היא מפיקה רייטינג כה רעוע, כה דל, כה מחורבן, וכה אפסי…??? אם לעיתונאים נותר צֵל צִלָה של גאווה אישית ומקצועית היה עליהם אז להגיש כתב אישום ציבורי גם נגד מנכ"ל רשות השידור בשנים 2002 – 2005 יוסף בר-אל. הוא אומנם הודח וסולק בשעתו ע"י ממשלת ישראל, אך אין זה עונש כבד דיו ואיננו מספיק. מנהלים בכל דרג ורמה לרבות מנהיגי שידור עליונים אך כושלים שהביאו את השידור הציבורי לעברי פי פחת וגזרו עליו טרגדיה חייבים להבין כי הם ישלמו קנסות חמורים ומחיר אישי כבד ביותר בגין ניהול מוּטֶה ופגום בעיקר מהיבטים של מוּסָר, יוֹשְרָה, דֶרֶך אֶרֶץ, ופוליטיזציה דורסנית. השידור הציבורי במתכונתו הישנה ננעל וחוסל עכשיו ע"י ממשלת ישראל גם מפני שחלק מהשַרים הבין שהמנהיגות העליונה של רשות השידור ההיא בראשות המנכ"ל יוני בן מנחם ועוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת היא חובבנית, כושלת, ומסריחה. הדחה מכס הניהול איננה עונש כבד דיו. דינם של מנהיגי שידור עליונים שסרחו הוא כפול : פיצויים וקנס כספי כבד וישיבה מאחורי סורג ובריח . לא פחות . יש להעניש את הנהלת רשות בעונש כבד ומרתיע. ידע כל מנכ"ל הנכנס בעתיד לנהל את רשות השידור כי מדובר בניהול אחראי, הוגן, ישר, מוסרי, חסר פניות, וצודק. כּוֹנֵס הנְכָסִים הרשמי של רשות השידור הנופלת מר דָוִד הָאן קיבל את הסמכות החוקית לפרק את רשות השידור ולא היסס להעיף ראשית דבר ו- מייד את יוני בן מנחם ואמיר גילת האחראיים הראשיים לכישלון המר מתפקידם. אין די בהדחה הזאת. מר יונה וויזנטל ינהל מעתה את את כל מערך השידורים של רשות השידור כולל ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", ואת ה- New Media של הרשות.

פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו- סגנו מר עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל הקימו בשנים 1969 – 1967 במאמץ עליון ובקשיים מרובים את הטלוויזיה הישראלית מעפרה. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי מוסד הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבאו אחריהם שמואל אלמוג ז"ל, חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל, יצחק לבני ז"ל, ארנון צוקרמן יבד"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער יבד"ל, אורי פורת ז"ל, יאיר אלוני יבד"ל, חיים יבין יבד"ל, אריה מקל ז"ל, נסים משעל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ויאיר שטרן יבד"ל – עשו את מיטבם במשך 34 (שלושים וארבע) שנים כדי לשמור על גחלת השידור הציבורי. מי ב- יֶתֶּר הצלחה וכישרון ומי ב- פחות. איש מהם לא סטה מדרך הישר ולכן לא הודח . מעולם לא עלתה בדעתה של ממשלת ישראל כלשהי להדיח את שמואל אלמוג , ו/או את יצחק לבני , ו/או את יוסף "טומי" לפיד, ו/או את אורי פורת, ו/או את אריה מקל, ו/או את מוטי קירשנבאום, ו/או את מוטי שקלאר. מנכ"ל רשות השידור היחיד שהודח היה יוסף בר-אל ב- 2005 . מנכ"ל רשות השידור היחיד שבתקופתו ממשלת ישראל נעלה וסגרה את רשות שידור היה יוני בן מנחם ב- 2014. התחולל פה אסון.

2002. חשרת עבים מכסה את שמי רשות השידור של מדינת ישראל.

ב- 2002 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את שמי רשות השידור עם מינויו הפוליטי הירוד והעלוב של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ו-סגנו אהוד אולמרט, למשרה החשובה ולתפקיד הרם, הקרוי מנכ"ל רשות השידור (!).

עובדה שבחלוף שלוש שנים ב- 2005 הבחינה אותה הממשלה ואותם שני העומדים בראשה אריאל שרון ואהוד אולמרט בעננה המוסרית הכבדה הרובצת על רשות השידור והמנכ"ל הזה שקוראים לו יוסף בר-אל סולק והודח על ידה. אולם לא היה בכך די. כבר נאמר בשלב מוקדם יותר בפוסט הזה כי הדחה של מנהיג שידור ציבורי עליון שסרח היא עונש קל מידי ולא מרתיע. התזכורת ההיסטורית שהעניקה לנו ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 עם הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור גרוע ובלתי מוכשר יוסף בר-אל ממשרתו הרמה – לא עמדה במבחן הזמן. עובדה שב- 2011 קם שוב מנכ"ל רשות שידור חדש כושל ובלתי מוכשר בשם יוני בן מנחם שהמיט במו ידיו אסון סגירה על השידור הציבורי לראשונה בתולדותיו . מדובר בטרגדיה. אין זה מיותר להדגיש שוב עבור קוראי הבלוג כי עיתונאי רשות השידור הבורגנים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", מילאו פיהם מים נוכח המינויים המופרכים ושתקו. עכשיו הם באים על עונשם.

הקמתו של שידור ציבורי חדש (טלוויזיה ורדיו) על חורבותיו של הישן הוא הכרחי וחיוני. בתנאי שיהיה מבוסס על מוסר, דרך ארץ, הגינות, ויושרה לפני כל הצטיינות מקצועית טלוויזיונית ו/או רדיופונית . שיקול של בנייה גוף שידור מחדש (כל מוסד) והצבת ערכים של מוסר, הגינות, דרך ארץ, ויושרה בתוכו כתומכים מובהקים של רשות שידור חדשה, נקייה, ורעננה חשוב יותר מ- 2000 עובדים ששירתו רשות שידור כושלת ובלתי מוצלחת והולכים עכשיו הביתה בראש חפוי . מגוחך לדעת שרשימת ה- "טלנטים" שלה הרוויחו במשך שנים רבות משכורות נכבדות אך לא סיפקו את מִדְרוּג הצפייה. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעול הרייטינג גם אם הוא מכונה "שידור ציבורי". אין שום צידוק להחזיק באוויר ערוץ 1 כושל ובלתי נצפה. לא חשוב ובלתי נראה ע"י האוּמָה הישראלית למרות שהיא משלמת עבורו מס כבד מידי שנה בשנה הון עתק של כ- 1.000000000 (מיליארד) דולר, כדי לתחזק אותו (!).

ראה "הארץ" מ- 3 במאי 2005. ידיעה של העיתונאית ענת בלינט. עיתון "הארץ" מדווח לקוראיו כי ממשלת ישראל אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (באדיבות "הארץ").

טקסט מסמך קטע עיתונות : יום שישי – 26 באפריל 2002. המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל איננו מסתיר את כוונותיו אודות נאמנותו הפוליטית לממנה שלו ו-מצהיר בפני המראיינת שלו גב' שרי מקובר, כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". מדהים (!), לא ייאמן כי יסופר (!!), ו- לא פחות מ-רוש ולענה (!!!) (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך קטע עיתונות : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Front Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב". הודח (!) לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח לאלתר מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . העיתון "מעריב". אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

בעקבות החלטת כונס הנכסים הרשמי מר דוד האן להדיח את הנהלת רשות השידור, פרסם יעקב אחימאיר הוותיק (בן 84 כיום וחתן פרס ישראל) , עורך ומגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גילוי דעת בו מתח בגלי צה"ל ביקורת על שר האוצר, יאיר לפיד, כלהלן : "איך אמר שר האוצר יאיר לפיד בזחיחות גדולה, היום אנחנו חותמים על תעודת הפטירה של רשות השידור. משמעות הרעה הזאת שלמעלה מ- 2000 אנשים יפוטרו – זוהי מצוקה נוראה. אנשים לא יודעים מה ילד יום, מה עומד לקרות אותם ואיך הם ישלמו משכנתאות". זה נכון, אולם מצוקות של היעדר מוסר, היעדר דרך ארץ, היעדר יושרה, היעדר הגינות של ניהול ומנהיגות, כמו גם היעדר רייטינג בגוף שידור ציבורי כושל עד למאוד שממומן מידי שנה בשנה ב- 1.000000000 (מיליארד) שקל ע"י אזרחיו, הוא רב ועצום לאין ערוך יותר משליחתם של אותם 2000 עובדים הביתה. בגין חטאי מוסר ויושרה מותר לשלוח הביתה גם רבבת עובדים. החרה החזיק אחרי יעקב אחימאיר גם שדרן רדיו "קול ישראל" אריה גולן שאמר גם הוא ל- גלי צה"ל, בימים השחורים ההם, כלהלן : "…איש מעובדי רשות השידור לא יודע מה יהיה. זה ייגמר בבכי, והבכי מתחיל הבוקר…". גם הוא כמו יעקב אחימאיר נשמע צדקני בגלל שאיננו מתייחס כלל לצד המוסרי המעיק של רשות השידור במתכונתה הישנה ואשר בגללו נוטרלה ונסגרה בסופו של דבר.

עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" ז"ל ההם, הולכים עכשיו הביתה בראש מְבוּזֶה ו-מוּרְכַּן. בטרם לכתם עליהם להקים טריבונל בית דין שדה ולהעמיד מייד ולאלתר למשפט שדה ציבורי את שלושת המודחים הראשיים שגרמו לטרגדיית הכישלון הנוראי והמדהים, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ', ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. עליהם לצרף לספסל הנאשמים גם את יוסף בר-אל. מדובר אומנם בהקמת בית דין שדה אך ללא קונוטציה שלילית ואשר בנוי על הליך משפטי מהיר והגון שאיננו סוטה מכללי המשפט ההוגן. אין מדובר בנקמה אלא בדיון ובירור ציבורי נוקב כיצד קרתה תקלה מבישה שכזאת של התמוטטות השידור הציבורי לדורותיו. אי אפשר לפטור את הטריאומווירט הכושל הלא מוכשר והבלתי מוצלח הזה יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + ואמיר גילת בעונש הדחה בלבד. עיתונאי רשות השידור חייבים זאת לעצמם ולציבור במדינת ישראל. הטריבונל חייב לברר בפומבי אחת ולתמיד האם אותם האנשים הנ"ל שניצבו בשעתו בפסגת השידור הציבורי עשו בו כבתוך שלהם ו/או שמא היו בכלל צחורים ונקיים מכל רבב. 

היסטוריון צעיר מאוניברסיטת חיפה בשם ד"ר גור אלרואי (הבן האמצעי שלי ושל רעייתי יעל) חזה במדויק בחודש דצמבר של שנת 2003 את אחריתה של רשות השידור במתכונתה הישנה . כך כתב לפני אחת עשרה שנים ב- 28 בדצמבר 2003 בעיתון "הארץ" בסיום מאמרו "כמו במשטרים טוטליטאריים" כלהלן : "מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה – יואש אלרואי מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה – התייצב נגד יוסף בר-אל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1 שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון. איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד וותיק, ממייסדי רשות השידור . התנהגותם של אנשי רוממה – אז והיום – ראויה לבוז . בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם . המציאות חזקה מהם . הערוץ במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע יקרוס על יושביו האִילְמִים . זה רק עניין של זמן" .

טקסט מסמך קטע עיתונות : 28 בדצמבר 2003. עיתון "הארץ". זהו הפוסט ההיסטורי של פרופסור גור אלרואי "כמו במשטרים טוטליטאריים" שהפך לחיזיון מדויק בחלוף אחת עשרה שנים בקיץ 2014. היסטוריונים מנתחים ודנים בדרך כלל בעבר. מתברר שחלק מצומצם מהם מוכשר גם לחקור, לבדוק, ולהעריך את פני העתיד. (באדיבות עיתון "הארץ").

הערה 5 : עולם קטן. פגישות אישיות עם עו"ד אמנון לורך אוהד קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, עם מר יונה וויזנטל, עם כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן, ועם הקומיקאי האמריקני רובין וויליאמס המנוח.

קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים תובעת מאז 1997 את נזיד העדשים שלה בדמות זכויות שידורים מרשות השידור ז"ל ההיא שנכחדה ב- 2017 ועל חורבותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11". בּריונים תוקפים אותי בעת שידור ישיר של סדרת הגמר סל מכבי ת"א – הפועל ירושלים ב- 9 במאי 1999 באולם "מלחה" של הפועל ירושלים ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אני שולח מכתב מחאה ליו"ר איגוד הכדורסל דָנִי קֶסְטֶן ז"ל ובו התראה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשוב למלחה עד שלא יתקיים בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה שם נגד הטלוויזיה. רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי תובע אותי ב- 1999 על הוצאת דיבה. בית המשפט בראשות כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן מזכה אותי כליל מכתב האישום. מיכל אגמון – גונן היא מועמדת באוגוסט 2014 לכהן כשופטת בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.

5.א. נסיבות היכרותי עם עו"ד אמנון לורך אוהד קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים ועם כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן.

הקדמה קצרצרה.

מועדון הכדורסל של הפועל ירושלים ראה בסוף עשור ה- 90 של המאה הקודמת בעין מאוד לא יפה את ברית השידור הנצחית שנכרתה בין רשות השידור לבין קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל האלופה התמידית כמעט של ישראל. ב- 1997 קיימנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי כמנווט שידורי הספורט פגישת היכרות עם צוות הפועל ירושלים שמנה את היו"ר דני קליין, עו"ד אבשלום כ"ץ, ובמפתיע גם את ראש השב"כ לשעבר בשנים 1996 – 1995 מר כרמי גילון. המפגש נערך בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. נציגי הפועל ירושלים ביקשו כי חטיבת הספורט של ערוץ 1 תכסה גם אותם באירופה ותעניק להם זכויות שידורים כפי שהיא עושה זאת עם מועדון מכבי ת"א. מכיוון שערבי חמישי בשבוע כבר יועדו על פי בקשתי לשידורים ישירים של האלופה הישראלית הנוכחית מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות, השבנו את פני הפונים הירושלמיים ריקם. הודענו להם כי אם הפועל ירושלים תזכה באליפות המדינה בכדורסל ב- 1997 אזי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תהסס לנטוש את מכבי ת"א ותחצה את הכביש לצדו השני אל הפועל ירושלים . מה שלא קרה בסופו של דבר. מכבי ת"א נותרה אלופת ישראל גם בתום עונת 1997 – 1996.

מאי 1999. היכל הכדורסל "מלחה" בירושלים.

לא מצא חן בעיניהם בעיני הנהלת הפועל ירושלים כי אנוכי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועד מזה שנים שלוב זרוע עם מכבי ת"א ומשלם טבין ותקילין זכויות שידורים למכבי ת"א ובכך מקפח על פי חוות דעתם את אגודת הפועל ירושלים. התברר כי משהו מאכזבת הנהלת הפועל ירושלים מרשות השידור וערוץ 1 חִלְחֵל ל- "מַלְחָה". אוהדיה הנלהבים של הפועל ירושלים נתנו לכך ביטוי בשני משחקי סדרת הגמר סל שנערכו בעונת 1999 – 1998 בהיכל הכדורסל במלחה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת"א, והועברו על ידי חטיבת הספורט בפיקודי בשידורים ישירים ב-שני ימי ראשון של 2 ו- 9 במאי 1999. הפועל ירושלים הייתה קבוצה ביתית מובהקת שנהנתה מעידוד ותמיכה קולנית ומסיבית של קהל האוהדים האדום שלה. ראו שבין הקבוצה הירושלמית לבין אוהדיה ותומכיה מתנהל קשר חם בלתי אמצעי. הפועל ירושלים הייתה קבוצת כדורסל אהובה ונערצת עד בלי די בבירה. גרף חתך האוהדים הציג תמיכה מקיפה של אוהדים צעירים ומבוגרים כאחד. הופתעתי לראות כי אוהדים מבוגרים של הפועל ירושלים חלקם משכילים ואקדמאים התכנסו באותם שני הערבים ההם של חודש מאי 1999 סביב עמדת השידור שלנו המצומצמת במלחה והפכו לקולניים, לעיתים מעבר למידה המקובלת. עמדת השידור הקטנה והצפופה שלנו בהיכל מלחה בה ישבנו השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, ואנוכי כמֵפיק ראשי ומנהל השידור הישיר – הורעשה במֶלֶל. האוהדים האדומים הקנאים והקולניים לא עשו לי כל חשבון. רבים דיברו על הקשר החם בין חלק מאנשי האקדמיה הירושלמיים לבין אגודת הפועל ירושלים. (שניים מהם היו עו"ד אמנון לורך ונחמן שי). האמת זה לא כל כך עניין אותי. העסיקה אותי יותר העובדה שאוהדי הפועל ירושלים הרימו עלי את קולם בשני הערבים ההם בשליש הראשון של חודש מאי 1999. במקומות שונים בהיכל מלחה שררה אווירת עוינות נגדי כמי שמייצג גוף שידור שחתם על הסכם זכויות שידורים בלעדי עם מועדון הפאר של מכבי ת"א. במידה רבה זה היה מחזה בלתי נשכח ומנקודת מבטי גם בלתי נסלח. בני פרופסור גוּר אַלְרוֹאִי שהיה ב- 1999 סטודנט בחוג ללימודים של "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים (למד תחת שרביטם של פרופסור גדעון שמעוני ופרופסור חגית לבסקי), שימש למחייתו כקב"ט הרדיו "קול ישראל", ו- באותו ערב היה זה תורו בתוקף תפקידו לשמור ולאבטח את עמדת השידור של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, בהיכל מַלְחָה בירושלים. בני פרופסור גור אלרואי היה עֵד לתופעה כמעט ברוטלית בה אוהדי כדורסל ירושלמיים באים חשבון עם אביו בקולי קולות במשך שלוש שעות רצופות מפני שחתם על הסכם זכויות שידורים עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א (באישור וגיבוי הנהלת רשות השידור) ולא עם אגודת הפועל ירושלים. שנינו, גוּר בני ואנוכי, זיהינו בבירור בתוך ההמון הלוהט לפחות שלושה אוהדים מבוגרים מוכרים וקולניים של הפועל ירושלים : היו אלה מר אֵלִי גוֹנֵן לשעבר מנכ"ל משרד התיירות בתקופתו של שר התיירות עוזי ברעם, עו"ד אַמְנוֹן לוֹרְךְ, ואוהד קולני נוסף שעונה לשם יָאִיר מֶצְגֶר. מישהו אמר לי מאוחר יותר כי אין מדובר רק באוהדים קולניים אלא בתומכים קנאים ונאמנים מאין כמותם של קבוצת הפועל ירושלים.

קבוצת אוהדים קולנית אחת הרחיקה לכת בסיום המשחק במלחה ופרשת החיכוך וההתנגשות ההיא עם עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במלחה התגלגלה בסופו של דבר לפִתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ב- 12 במאי 1999, הודעתי במכתב רשמי ליו"ר איגוד הכדורסל מר דָנִי קֶסְטֶן ז"ל בליווי עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן,  ליו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי, ולמר דני קליין יו"ר הפועל ירושלים – כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תצלם יותר את משחקי הכדורסל של הפועל ירושלים בהיכל במלחה עד שלא ייערך בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה במקום נגד צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל, ונגדי באופן אישי בפרט. ההחלטה שלי היא חד משמעית ומגובה ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. האשמתי אז במכתבי זה גם את רופא הקבוצה ד"ר יונתן מרסקי שהתנהג על הפרקט בצורה חמורה ומאוד לא ראויה בלשון המעטה. הנה המכתב שכתבתי ונשלח ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, כלשונו (!). [1].

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך המקורי שנשמר ואותו כתבתי למר דני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל אודות התפרעות אוהדי הפועל ירושלים שהתחוללה אמש (9 במאי 1999) בהיכל "מלחה" בכדורסל בירושלים ובה היה שותף רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָנִי קֶסְטֶן ז"ל הבטיח לטפל מייד בבקשתי לערוך בירור יסודי עם ראשי קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הופתעתי מאוד לקבל יומיים אח"כ עותק מתשובתו של דני קליין ליו"ר איגוד הכדורסל שבה טען , כלהלן : "(…) למיטב ידיעתנו, הייתי נוכח במשחק במלחה וראיתי כי התנהגות הקהל הייתה ניאותה וספורטיבית, לכן נראה לנו כי יש מקום לבדוק בנוסף למה שמבקש יואש אלרואי – גם את מידת אחריותו של ערוץ 1 ואנשי ציוותו "לחימום" האווירה והתפרצות אוהדים כלפי צוות זה – אם הייתה כזו (…)".

חיכוך של חלק מאוהדי הפועל ירושלים עם עמדת השידור שלנו בהיכל מלחה והטענות הקולניות כלפיי התפתחו כאמור לפרשה פוליטית. חבר מליאת רשות השידור ד"ר יִשְרָאֵל פֶּלֶג שהכיר אותי היטב ואת פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מימים ימימה ובמשך שנים רבות, פנה בציניות אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן וביקש לדעת, "…מה היה לי ולבני גוּר לחפש בעמדת השידור של הטלוויזיה במלחה…. ?". עד כדי כך פשתה הפוליטיזציה ומאבקי הכוח בתוככי הגופים הציבוריים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נתפש כאוהד מושבע של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ואנוכי כשליחו . לפתע שואל חבר מליאת רשות השידור רצינות את מנכ"ל רשות השידור, "תגיד לי, מה יש למנהל מחלקת הספורט לעשות בעמדת השידור של מחלקת הספורט…?". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ניצבו מאחוריי אני חייב לומר ולהדגיש כ-חומה בצורה. יאיר שטרן גם דיווח לי מאוחר יותר כי חלק מהאקדמאים אוהדי הפועל ירושלים שהרימו את קולם אמרו לוֹ אז כלהלן : "…אחרי ההתעללות ביואש אלרואי שבוע קודם לכן ב- 2 במאי 1999, לא חשבנו ולא תיארנו לעצמנו שהוא (יואש אלרואי) יעז שוב להראות את פניו במלחה…". הם הציעו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לשמש כבורר בינם לביני כדי לסיים את "המריבה". הודעתי למנהל הטלוויזיה חד משמעית כי אינני מעוניין להיפגש עם אותם אוהדי הפועל ירושלים הקולניים האלה שראו בי יריב רק מפני שהאצתי במנכ"ל רשות השידור אורי פורת ובמנהל הטלוויזיה לחתום על הסכם זכויות שידורים בלעדי עם האלופה מכבי ת"א ולא עם הפועל ירושלים. תוכנו של המכתב שלי שנשלח ב- 10 במאי 1999 ליו"ר איגוד הכדורסל דָנִי קֶסְטֶן ז"ל נותר על כנו. לא וויתרתי על הטקסט. חלק מאוהדי הפועל ירושלים הקולניים הילכו עלי אימים בשני הערבים ההם בחודש מאי של שנת  1999בהיכל הכדורסל מלחה בירושלים. הם לא הזיזו לי. לא הייתי חייב להם שוב דבר ולא הייתה סיבה לוותר להם. מאז לא שבתי עוד לבקר באתר הספורט הזה הקרוי היכל הכדורסל של הפועל ירושלים.

ב- 17 ביוני 1999 השיבו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בכתב לחבר המליאה ד"ר ישראל פלג שהטיל בי דופי בשידור הישיר של משחק הכדורסל ההוא שנערך ב-היכל מלחה ב- 9 במאי 1999 בין קבוצות הכדורסל של הפועל ירושלים ומכבי ת"א. הנה הוא כלשונו [2].

רשות השידור המנהל הכללי . 17  ביוני  1999 – ג' תמוז תשנ"ט

לכבוד

ד"ר ישראל פלג

חבר המליאה

רשות השידור

                                 הנדון  :  כדורסל

                                 סימוכין , שאילתה מיום 31.5.1999

להלן התייחסותו של מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לשאילתה שבנדון .

1. מנהל מחלקת הספורט חייב על פי תפקידו להיות נוכח באירועי ספורט גדולים על מנת להבטיח את תקינות השידור. הוא יכול לשבת בניידת השידור, או ליד השדרים, או בכל מקום אחר שהוא מוצא לנכון, על פי המתרחש בזמן השידור .

2. בנו של מנהל מחלקת הספורט מועסק כמאבטח על ידי חברת אבטחה פרטית בשם "סהר" . הוא אכן שימש כמאבטח ביום 9.5.1999 . מזל שהיו אנשי אבטחה לצוות השידור , מכיוון שללא נוכחותם היה נערך פרוגרום לצוות שלנו.

 3. התשובה שלילית.

 4. מעניין מדוע חבר הוועד המנהל שהציג את השאילתה לא טרח להתעניין בהתקפות של אוהדי הפועל ירושלים , מילולית ופיזית , על אנשי צוות השידור של הטלוויזיה.

חלק מאנשינו הוכו ועל כך נמסרה תלונה למשטרה .

עותק  :  גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור                                         

 

                                                                                          בברכה ,

                                                                                          אורי פורת

                                                                                          מנכ"ל רשות השידור

תמוה מאוד מדוע מצא לנכון ד"ר ישראל פלג להטיל בי דופי. ההיתממות הזאת שלו, "מה יש ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט לחפש בעמדת השידור של ערוץ 1 בשעה שאנשיו משדרים ישיר משחק כדורסל", הייתה מאוסה ומקוממת בלשון המעטה. הוא ידע היטב שמקומי כמפקד השידור הישיר הזה הוא להיות בחזית ולא במשרד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בניגוד לחבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג, הבין שקרה כאן מקרה חמור יוצא דופן של ציבור אוהדים קולני נגד מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומייד ניצב לימיני. כך כתב לי ב- 11 במאי 1999 [3].

טקסט מסמך : 11 במאי  1999. זהו מסמך התמיכה המקורי שכתב לי מר גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם של שנת 1999. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"יואש היקר, בשם הוועד המנהל אני  מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הִישָנוּת של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי הקבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות .אני משוכנע כי אתה תמשיך ביושר, באומץ, ובנאמנות לשידורי הספורט מעל לכל, ולא תיכנע בפני כל אלימות מילולית או פיסית. היה חזק ! גיל  סמסונוב יו"ר רשות השידור".

ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הפועל ירושלים שתקף אותי בעת מילוי תפקידי בעמדת השידור הצפופה בהיכל מלחה בירושלים הגיש נגדי תביעת דיבה משפטית על הוצאת לשון הרע . מדהים שאותם האנשים שתקפו אותי אישית ואת עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונמלטו מאחריותם, ביקשו במסווה החוֹק להפוך מנתבעים לתובעים . הם כמעט הצליחו . התביעה חסרת השחר הזו נגדי התבררה במשך כארבע שנים וחצי (2003 – 1999) בין כותלי בית המשפט. כבוד שופטת בית משפט השלום בירושלים ד"ר מיכל אגמון – גונן יפת התואר זיכתה אותי לחלוטין בפסק הדין שלה מהוצאת דיבה , וחייבה את רופא קבוצת הפועל ירושלים יונתן מרסקי לשאת בהוצאות המשפט. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן האמינה באופן מוחלט לעדותי הארוכה בה ניתחתי ופירטתי את השתלשלות הדרמה. בסוף עדותי שאלתי את כבוד השופטת, "…תאמרי לי את גב' מיכל אגמון – גונן איזה אינטרס היה לי כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 להפליל דווקא את רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרסקי…? הרי כלל לא היכרתיו מקודם…אבל ראיתי אדם שמאיים עלי ועל עמדת השידור שלנו…מה היה לאותו האוהד הזה בכלל לעשות על פרקט .ההתמודדות ששיך רק לשחקני שתי הקבוצות..". השופטת הנכבדה האמינה לי וערכה משפט צדק. חשתי כלפיה הערכה רבה. אהבתי אותה. צריך להבין שעדותי נמסרה לה פנים אל פנים בבית המשפט ב- 2003 כ- ארבע שנים וחצי מאז התחולל האירוע ההוא ב- 1999. החלטתה ופסק דינה של השופטת הנכבדה מיכל אגמון – גונן היא בעלת חשיבות היסטורית, מפני שהיא מְגִינָה בעצם על ביטחונם של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה בעת מילוי תפקידם הציבורי, ועל זכותם לא רק להגן על עצמם אלא גם להתלונן נגד התוקפים אותם [4] .

  בתי  המשפט

בית משפט השלום ירושלים

לפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן                                      א 99 / 019565

בעניין  :   ד"ר יונתן מרסקי

                    נגד

              יואש אלרואי

                                                              פסק דין

(…)עניינה של התביעה שלפני במכתב תלונה כנגד התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ששלח הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל . לטענת התובע מדובר בלשון הרע . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) הִנו רופא משפחה במקצועו ומשמש מזה 8 שנים כרופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים . הנתבע (יואש אלרואי) הוא מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (…) .

סעיף 4 . הגנת תום הלב של הנתבע (יואש אלרואי) .

(…) לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום (…) . מכתב התלונה שכתב הנתבע (יואש אלרואי) , נכתב במטרה להגן על ביטחונם ושלומם של עובדי הטלוויזיה. תוכן המכתב הנו דיווח על עובדות כפי שנצטיירו ע"י מפרסמו. המכתב הופנה למעסיקי הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל ולמעסיקו של הנתבע . בנסיבות אלו טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע . (…) כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת ההגנות הקבועה בסעיפים 15 (2)  ו – 15 (3) לחוק. כמו כן הנתבע הרים את הנטל ההתחלתי הדרוש לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) בעשיית הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 (3) לחוק. כעת, הנטל עובר לתובע להוכיח את אחת החזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן  : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו … :

(2)  היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום…

(3)  הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע , של האשם שאליו הופנה הפרסום , או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר…".

סעיף 4 א . סעיף 15 (3) לחוק . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא עמד בנטל להוכיח את החזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק.

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , האינטרס בכתיבת המכתב (של יואש אלרואי) היה להגן על ביטחונם של עובדי הטלוויזיה . תוכן המכתב הכולל דיווח על העובדות כפי שהצטיירו ע"י מפרסמו , והפניית המכתב לתפוצה מצומצמת הכוללת את מעסיקיו (של יואש אלרואי), את הסמכות הגבוהה ביותר באיגוד הכדורסל ואת מעסיקו של התובע (ד"ר יונתן מרסקי), אינם מהווים פגיעה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) במידה גדולה מהנדרש כדי להגן על אינטרס זה. מכאן שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי המכתב (של יואש אלרואי) פגע בו פגיעה גדולה משהייתה סבירה באותן נסיבות על מנת להגן על הערך המוגן בסעיף 15   (3) לחוק , הגנה על ביטחון צוות השידור. כמו כן התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הייתה לנתבע (יואש אלרואי) כוונה כלשהי לפגוע בו באופן אישי.

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח אף אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק . לפי כך עומדת לנתבע (יואש אלרואי) הגנת סעיף 15 (3) לחוק.

סעיף 4 ב . סעיף 15 (2) לחוק. כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק, למעֵט מרכיב תום לב . לעניין מרכיב תום הלב , הבהרתי בהחלטתי כי שאלת המפתח הנה האם המפרסם (יואש אלרואי) נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום. כאמור לעיל, די בכך שהנתבע (יואש אלרואי) היה נוכח בעת האירוע כדי למלא אחר דרישת האמצעים הסבירים . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הנתבע (יואש אלרואי) לא דיווח את אשר ראה. שכן הוכח שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) ניגש לעמדת השידור וצעק לעבר נתבע מס' 3 (אלי סהר – פרשן הכדורסל של ערוץ 1) בכעס הערות לגבי צבע עניבתו, בעת שאוהדים רבים התלהמו בצוות השידור. סביר שהנתבע (יואש אלרואי) ראה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) חלק מאותם האוהדים שביצעו את המעשים שתוארו במכתב (של יואש אלרואי). ומכל מקום התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח אחרת. על כן לא ניתן לשלול את תום ליבו של הנתבע (יואש אלרואי) . הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח אפוא את כל מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק . בנוסף הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, שכן קבעתי בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) מצדו , כאמור לעיל , לא הוכיח אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק . אשר על כן , עומדת לנתבע (יואש אלרואי) גם הגנת סעיף 15 (2) לחוק. (…) נראה לי שבמקרה שלפניי , עלי לתת משקל מיוחד לעובדה שהתובע ד"ר יונתן מרסקי) הביא את עצמו לסיטואציה בה למעשה לקח חלק באירוע שהיה במגרש , על ידי כך שבעֵת שאוהדים רבים התפרצו למגרש וצעקו לעבר צוות השידור , הוא בחר לגשת לעבר עמדת השידור ולצעוק (…) תוך שהוא מנופף בידו. התובע משמש כרופא העבודה , וככזה לא היה צריך להיות כלל על המגרש באותה עֵת. לפי כך, לא ניתן אומנם לומר כי אין לוֹ להלין אלא על עצמו , אך בהחלט בעיקר על עצמו.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ישלם לנתבע (יואש אלרואי) ולרשות השידור הוצאות ושכר טִרחת עורך דין של  3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים.

על החתום,

ד"ר מיכל אגמון –  גונן, שופטת .

כשלוש שעות נמשכה ההרעשה הקולנית האישית נגדי ע"י גוש גדול של אוהדים שישב מאחורי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביציע המזרחי של ההיכל במלחה בירושלים באותו התאריך ההוא של יום ראשון – 9 במאי 1999. יכולתי בקלות בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להסֵב את תשומת לבו של המפיק ששי אפרתי והבימאי אמנון אוסמן בניידת השידור לאווירה החמה מידי שהשתררה סביב עמדת השידור שלנו, ולהורות להם להציב מצלמה ומיקרופון באזור כדי לתעד את התלהטות היצרים בשידור ישיר. הבלגתי ובחרתי שלא לעשות זאת , מפני שדובר בהתקפות אישיות עלי ולא נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או רשות השידור . לא רציתי לנצל את השררה לטובתי האישית. הנחתי למפיק ולבימאי לגלות בעצמם את התופעה יוצאת הדופן שנמשכה כאמור כשלוש שעות. בהיעדר יד מכוונת, שניהם, ששי אפרתי ואמנון אוסמן הספונים בניידת השידור, לא גילו דבר במשך שלוש שעות ולא היו ערים לתופעה . פגם עיתונאי שמעיד על הצורך להציב במקרים מסוימים בשטח פונקציה מכוונת שתסייע לבימאי ולמפיק (יושבים בבטן ניידת השידור) להתמצא טוב יותר בהתהוות העלילה בשטח . בלעדי איש קשר שכזה קיימת סכנה של התנתקות האחראיים המקצועיים על השידור מהנעשה בשטח . התופעה הזאת בה חלק מהאוהדים המטריד בקולי קולות את עמדת השידור הסמוכה אליהם לא נחשפה אז בשידור ישיר ולא הוקלטה ולא תועדה מעולם על טייפ השידור בניידת הטלוויזיה . אחרי המקרה המזעזע מנקודת מבטי  לא שבתי עוד לעולם לתעֵד או לבַקֵר במשחקי הפועל ירושלים בהיכל מלחה .

[1] ראה נספח : מכתבי לדני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל  מ- 10 במאי 1999 המדווח לו על אווירת האלימות שהשתררה במלחה בסיום המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א ביום ראשון – 9  במאי 1999 .

[2] ראה נספח : מכתבם של אורי פורת ויאיר שטרן מ – 17 ביוני 1999 המגן עלי מפני חבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג .

[3] ראה נספח : מכתב התמיכה של יו"ר הוועד המנהל גיל סמסונוב אלי  מ- 11 במאי 1999 בעקבות ההתקפה עלי של חלק מאוהדי הפועל ירושלים בהיכל מלחה במשחק הגמר סל הפועל ירושלים – מכבי ת"א  ב- 9 במאי 1999 .

[4] ראה נספח : פסק הדין המשפטי של כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון- גונן המזכה אותי מהוצאת דיבה ולשון הרע נגד ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים .

5.ב. יונה וויזנטל

אין לי שום כלים כדי להעריך את מידת כישרונו של מר יונה וויזנטל לשקם את השידור הציבורי ולבנות אותו מחדש על הריסותיו של היָשָן. העיתונות וכונס הנכסים הרשמי של רשות השידור פרופסור דוד האן מהללים אותו . נפגשתי עמו פעם אחת בלבד (הוא שימש איש כספים של מיילן טנזר מנהל ערוץ 5 בכבלים) במפגש תחרותי טלוויזיוני "ראש בראש" רווי אמביציות רייטינג ומִדְרוּג וגם שאיפות אישיות בחודש אפריל של שנת 2000 . מדובר במבצע השידורים הישירים של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת"א אלופת ישראל בכדורסל וגם מחזיקה גביע המדינה, ע"י ערוץ 1 הציבורי וערוץ 5 בכבלים , ובעצם התמודדות טלוויזיונית יוקרתית לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בארץ בין שני מקורות שידור שמשדרים לצופיהם את אותה סחורת שידור. העיתונות וכלי התקשורת בארץ ניבאו ניצחון מוחץ לשני אנשי ערוץ 5 הצעירים מיילן טנזר ויונה וויזנטל על יואש אלרואי הסָב, הזָקֵן, והוותיק, Old fashion מערוץ 1  כולם יודעים למי ניתנה הנבואה. בטרם תחילת ההתמודדות הכרזתי בפני ה- Sponsor הראשי באותו מבצע שידורים מסלוניקי 2000 מר קוֹבִּי בֵּן גוּר , אז יו"ר דירקטוריון חברת "פלא פון", כי אני הולך להביס את מיילן טנזר ויונה וויזנטל במדד הרייטינג שוק על ירך, את שניהם ביחד ואת כל אחד מהם לחוד. לחלוטין עמדתי בכבוד בהצהרתי ההיא. בעקבות תבוסת המדרוג שהנחלתי לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בתאריכים ההם של 18 ו- 20 באפריל 2000 בסלוניקי / יוון, יחדיו עם פיקודיי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כתב מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את גרסתו והתרשמותו ההיא לפני יותר מ- 22 (עשרים ושתיים) שנים בזה הסגנון, כלהלן : "ניצחון הכנופייה מרוממה".

ראה "הארץ" מ- אפריל 2000 . עיתון "הארץ". מאמרו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום "ניצחון הכנופיה מרוממה" לאחר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה את ערוץ 5 בכבלים במבצע השידורים הישירים "ראש בראש" של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל ב- סלוניקי 2000 . (באדיבות עיתון "הארץ").

ה-Final four בכדורסל של סלוניקי ב-18 ו-20 באפריל 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. השידור הציבורי היה לא רק איטי, כבד, ומסורבל אלא נעדר גם מינימום של יחסי ציבור ו-שיווק.

טקסט תמונה : תיעוד שנעשה בין השנים 1996 ל- 2002. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו, ואלה הם הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) והשדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) מופיעים On air ב- Frame הצילום של מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהם לבושים בקפידה, מחויטים, לובשים ז'אקטים, ומעונבים באחד משידורי הכדורסל הישירים שלנו את קבוצת הפאר של מכבי ת"א כשהיא מתמודדת בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. היה מדובר בפק"ל. אנוכי (קיצוני מימין) עורך, מפיק, ומנווט את השידור הישיר יושב מחוץ למידות וטווח ה- Frame של מצלמת הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אגף בעמדת השידור של הטלוויזיה הציבורית הישראלית בהיכל הספורט ביד אליהו. פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי נושא בהגה ובמשרת נווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (מימין). אני בראשית הקריירה שלי כעורך, מפיק, ומנווט את שידורי הספורט והוא בראשית דרכו כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה הפרשן הראשון שלנו שהניח את יסודות הפרשנות הטלוויזיונית ההגיונית בשידורי הכדורסל הטלוויזיוניים הרבים הישירים שלנו. אריה מליניאק היה איש נבון שרחשתי לו הערכה אולם לא פעם ולא פעמיים מיתרי קולו הקדימו את הגות מחשבתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרשת שידורי הטלוויזיה של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000 במדינת ישראל "ראש בראש" בין הערוץ הציבורי בפיקודי לבין ערוץ 5 בכבלים, היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנטי, גם לאחר שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (היום ערוץ מס' 55 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים העתיק לעצמו את מדיניות יחסי הציבור והשיווק שהשתמשו בה רשתות טלוויזיה מסחריות והפיק תועלת מרובה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמרה על קיפאון ו-סטגנציה מוחלטת והתכנסה בדלת אמותיה. צריך לומר במילים החריפות ביותר שערוץ 1 ההוא ורשות השידור ההיא  לא השכילו לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המסר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש ביותר. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּישרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי, כאילו היה מדובר בסוד צבאי כמוס. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת ובצמרת שני אישים בעלי מוניטין (יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום), אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים ונאמנים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי ועד כלות כוחותיהם במשימות אתגרי השידורים שהוצבו בפניהם – בארץ ובעולם. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח. ערוץ הספורט (5) בכבלים אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט "הָאָרֶץ") לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט (5) בכבלים ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו היו התוצאות הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים. היחסים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכתה בהתמודדות וערוץ 5 בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) שהפסיד והוּבַס בה קשות – השתבשו במהירות (אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צברנו % 33.9 רייטינג מול הישג חלש רק % 5.7 של ערוץ 5 בכבלים). בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון עורך הספורט של "הָאָרֶץ", בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". "מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four  בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים, לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", לעג אבי רצון הפרשן והעיתונאי הבלתי נשכח לאנשי ערוץ 5 (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), ואמר את הטקסט הזה למאיר איינשטיין, שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית.

למחרת השיג אותי טלפונית זַעוּף וכעוס מיילן טנזר. טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי. הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי, "שאם אבי רצון המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט, אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". הייתי המום. במו"מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four, הוא הבטיח לנו בלחיצת יד, ואמר ליאיר שטרן ולי, כלהלן : "זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000". הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים 1.000000 (מיליון) דולר בשניים – שלושה תשלומים, תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [4]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע"פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלעי מִשְבָּרים. מיילן טנזר חש מאוים ע"י השידור הציבורי. התברר כי אם עומדים לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממון וטכנולוגיה ועמם אמצעי שידור מתאימים, היא מסוגלת להשיב מלחמה שערה, ובעלת פוטנציאל לנצח כל יריב בכל תחום שידור.

ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע שלאחריו הגיעו למחלקת הספורט מאות ברכות טלפוניות (אינני מגזים בכמות) של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה שדנו כולן בניצחונו המדהים של ערוץ 1 על ערוץ 5. מרכזיית הטלוויזיה התפוצצה. ראשון המברכים היה מנכ"ל רשות השידור לשעבר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. את דברי בירכתו תחת הכותרת, "ניצחון הכנופייה מרוממה", פִּרסֵם עיתון "הארץ" ביום שני – 24 באפריל 2000 [5]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט (5) בכבלים ב- Final Four של סלוניקי 2000 לשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי הזָקֵן והסָב – עלתה לסדר היום הלאומי.

ראה "הארץ" מ- 24 באפריל 2000 . מאמרו של מנכ"ל רשות השידור לשעבר מוטי קירשנבאום ז"ל "ניצחון הכנופייה מרוממה" בעיתון "הארץ" לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : עיתון "הארץ" מתאריך 24 באפריל 2000. מאמרו של מוטי קירשנבאום ז"ל, "ניצחון הכנופייה מרוממה", בעיתון "הָאָרֶץ" לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). (באדיבות "הארץ ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

מיילן טנזר מנהל ערוץ 5 בכבלים המום ומאוכזב נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ. ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון "הארץ". כותרת "הניצחון שלנו" הוצבה בראש מאמרו [6].

ראה "הָאָרֶץ" מ- 25 באפריל 2000. זהו מאמרו של מיין טנזר "הניצחון שלנו" כפי שפורסם בעיתון "הָאָרֶץ" בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

הוא מיילן טנזר כמובן לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של הטלוויזיה בכבלים. כשכתב שהוא לא פגוע ולא מאוכזב, הבנתי עד כמה הוא חש מובס. האותיות יכולות היו אולי להסתיר חלק מתחושת המפולת אולם לא מעשיו והחלטתו שלא לחלוק את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם חטיבת הספורט בראשותי בשידור הציבורי. מר מיילן טנזר שגה נואשות כשאִפְשֵר לי להיכנס לתחרות "ראש בראש" נגדו ולחלוק עמו את זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי – אפריל 2000 גם אם שילמנו לו מחיר מופקע בעבור טיפשותו. שום ערוץ טלוויזיה ארצי ו/או בכבלים בארץ ו/או בחו"ל שמכבד את עצמו איננו מאפשר ליריביו דריסת רגל בטריטוריית השידור הבלעדית שלו, בעיקר כשמדובר באירוע ספורט בינלאומי רלוואנטי כל כך נחשק ומבוקש ע"י צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. ברגע שיו"ר דירקטוריון "פלא – פון" מר קוֹבִּי בֶּן גוּר העניק לי חסות בגובה של 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר היה לי ברור שאנוכי הולך לא רק לנצח אותו אלא להביס אותו באופן מוחץ. ללא תנאי. קובי בן גור יכול להעיד שאת זאת אמרתי לו מפורשות בטרם יריית הזינוק בסלוניקי 2000. האמת ש- קובי בן גור נתן לי רבע מיליון דולר כשעדיין חשבתי שאני בעל הבית הבלעדי לאחר שחברות ערוצי הכבלים החליטו להיפטר כליל מזכויות השידורים של האירוע ולמכור אותן לנו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר ואח"כ חזרו בהן. הוחלט כאמור לבסוף כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) ישדרו את האירוע "ראש בראש" במקביל, כל אחד בכוחותיו הוא. או אז היה רגע אחד ש- קוֹבִּי בֶּן גוּר התחרט והעריך שרבע מיליון דולר הוא סכום גדול מידי מפני ש-מיילן טנזר מערוץ 5 יביס את יואש אלרואי הַזָקֵן והסָב בקלות במדד הרייטינג הארצי של חברת טֶל-גָאל. מה שעשה מר מיילן טנזר, הכנסתו של ערוץ 1 להתחרות נגדו "ראש בראש" היה מעשה התאבדות טלוויזיוני שבמידה רבה נכפה עליו ע"י הבוסים שלו בערוצי הכבלים מת"ב, גוונים, וערוצי זהב. הוא כמובן לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של ערוצי הטלוויזיה בכבלים.

טקסט מסמך : עיתון "הָאָרֶץ" מ- 25 באפריל 2000. זהו מאמרו של מיילן טנזר "הניצחון שלנו" כפי שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "הארץ ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח ולנמק את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון "הָאָרֶץ" הייתה, "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש". מוטי קירשנבאום ז"ל, מיילן טנזר יבד"ל, ואנוכי קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה "ניצחון". מעולם לא היה לי עונג טלוויזיוני גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אני את ניצחונה ההיסטורי של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [7].

ראה "הָאָרֶץ" מ- 27 באפריל 2000. זו המאמר שלי "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש" בעיתון "הָאָרֶץ" לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט מסמך : עיתון "הָאָרֶץ" מ- 27 באפריל 2000. זהו המאמר שלי, וכותרתו, "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש" שהתפרסם בעיתון "הָאָרֶץ" בתום הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). (באדיבות "הארץ" ומו"ל העיתון עמוס שוקן).

הצלחת שידורי ה- Final Four של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים בתוככי רשות השידור ומילאה גאווה את אנשיה. מנכ"ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי מכתב נרגש ושלח אותו באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו [8].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מעניק צל"ש לי ולעובדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל ב- 18 וב-20 בחודש אפריל של שנת 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5.ג. הקומיקאי האמריקני המנוח רובין וויליאמס.

נפגשתי עם רובין וויליאמס ב- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) שהתקיים בלאס ווגאס ועסק בהיערכות הטלוויזיונית לקראת מבצע השידורים של מונדיאל ארה"ב 1994. טסתי ללאס ווגאס בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. הוועדה המארגנת האמריקנית בראשות מר אלן רוטנברג (Alan Rothenbergׂׂׂ) הזמינה את רובין וויליאמס להפגין את כישרונו הקומי בפני הנוכחים ואותי לעשות עמו היכרות קצרה. הוא איחל באמצעותי את המיטב למדינת ישראל.

הערה 6 : היסטוריה. הימים ההם. מאמן קבוצת מכבי ת"א בכדורסל גיא גודס ועוזר המאמן שלו פיני גרשון לקראת עונת המשחקים ההיא של 2015 – 2014.

המבחן המתמטי של הרכבת הנוסחה גיא גודס + פיני גרשון תיבחן בעת הפסדים בשעת משברים, האם :

Gudes + Gershon = explosion, ו/או, Gudes + Gershon = fruitfulness & success.

פיני גרשון הוא איש פורה בתחום אימון הכדורסל ששולף ויורה בצרורות והוכיח את עצמו. אינני מכיר כלל את גיא גודס אולם הוא מצטייר כאיש מאופק וסולידי ובעל יושרה. אין זה אומר בהכרח שבגלל התכונות האלה הוא גיא גודס פחות חכם מפיני גרשון. פחות מנוסה אך אולי לא פחות מוכשר. צירופים מן הסוג הזה של מאמן טרי וצעיר (גיא גודס יליד 1971) יחדיו עם עוזר מאמן עטור תהילת עבר מבוגר ממנו בעשרים שנים ובעל ניסיון יתר (פיני גרשון יליד 1951) אינם חדשים, אך הם נדירים, ונבחנים כאמור בעת גירעון ותבוסות . להלן שני דיווחים שלי לטובת קוראי הבלוג הנוגעים ליצירת הנהגה ספורטיבית אמינה ועתירת סמכות המורכבת ממאמן טרי וצעיר יחדיו עם עוזר מאמן ו/או יועץ בעל עבר ומוניטין, מבוגר, ובעל יותר שנות חיים וניסיון בתחום הקונקרטי.

א. בתום מונדיאל הכדורגל של צִ'ילֶה 1962 מינתה התאחדות הכדורגל הגרמנית את הלמוט שן (Helmut Schon יליד 1915) למאמן הנבחרת הלאומית במקומו של ספ הרברגר (Sepp Herberger יליד 1897) בר סמכה ועתיר מוניטין שזכה עם גרמניה בגביע העולם במונדיאל שווייץ 1954. הלמוט שן שימש במשך שנים עוזרו הצמוד של ספ הרברגר בנבחרת הגרמנית הלאומית . הוא המתין זמן רב למינוי הרם. לאחר שהגיע הרגע ביקש ממורו ורבו ספ הרברגר לשמש יועץ קרוב שלו לקראת מונדיאל אנגליה 1966. הוא לא חשש מפניו וסמך עליו לחלוטין לא רק בגלל ש- ספ הרברגר היה איש הגון אלא גם מפני שהיה שָם כבר בפסגה ההיא . אני מאמין לפיני גרשון לחלוטין כשהוא מצהיר כי אין לו שום פרטנזיות לרשת את גיא גודס אלא רק לעוץ לו עצות נבונות . פיני גרשון הוותיק הוא אדם אינטליגנטי ספוג תהילת כדורסל שאיננו זקוק עוד לריגושים שנכונו לגיא גודס הצעיר. הוא מסוגל לעמוד בפיתוי ולשמש רק עוזר ויועץ מבלי ליטול לידיו את המושכות. מדובר ברעיון שנוסה כבר בחו"ל אולם יהיה מעניין לעקוב אחריו בכל מקרה במכבי ת"א.

הערה שלי : ספ הרברגר והלמוט שן אינם עוד בין החיים.

טקסט תמונה : 1966. מאמן נבחרת גרמניה הלמוט שן (מימין) מתייעץ עם מורו ורבו ספ הרברגר (משמאל, מבוגר ממנו ב- 18 שנים) לקראת מונדיאל אנגליה 1966. שני האנשים מאחור אינם מזוהים. (באדיבות בלעדית של התאחדות הכדורגל הגרמנית. התמונה הועמדה לרשותי והותרה לשימוש בעת רכישת זכויות השידורים הבלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל גרמניה 1974). 

ב. את אותו הטקסט ניתן לומר על שחקן הכדורסל המקצועני האמריקני ביל ראסל (Bill Russell) שמוּנָה בהחלטה נדירה ודרמטית וייחודית בשנת 1967 להיות מאמן / שחקן בקבוצת בוסטון סלטיקס (Boston Celtics) ב- NBA (לאחר אחת עשרה שנים בה שימש שחקן ציר בקבוצה) . המאמן / שחקן ביל ראסל (2.08 מ') הצעיד את בוסטון סלטיקס בשתי העונות המוצלחות של 1968 – 1967 ו- 1969 – 1968 לזכייה בעוד שתי אליפויות NBA נוספות. ביל ראסל סטודנט בן 22 באוניברסיטת סאן פרנציסקו נקנה ע"י מאמן בוסטון סלטיקס רד אוורבך (Red Auerbach) לאחר אולימפיאדת מלבורן 1956. האתלט ביל ראסל (כדורסלן שרץ 100 מ' בתוצאה 10.6 ש' , קפץ לרוחק 7.95 מ', וניתר לגובה 2.09 מ') יועד להיות שחקן ציר אצל רד אוורבך ושימש עמוד התווך של המועדון במשך 13 (שלוש עשרה) שנים רצופות . לאחר שנבחר להיות מאמן / שחקן היה מאושר לדעת כי על הספסל ממשיך לשבת המאמן הוותיק שלו ושל בוסטון סלטיקס מורו ורבו רד אוורבך (כעת מנכ"ל המועדון אולם נותר אוטוריטה מובהקת בתחום האימון והדרכת השחקנים). מן הראוי לציין כי רד אוורבך האגדי הצעיד את קבוצת בוסטון סלטיקס על שורותיה נמנה כאמור ביל ראסל לתשע אליפויות NBA בין עונת 1957 – 1956 לבין עונת 1966 – 1965. הישג חסר תקדים בתולדות ה- NBA מאז ומעולם. עכשיו המאמן / שחקן ביל ראסל התייעץ ללא סוף עם מאמן העבר שלו וסמך לגמרי על חוות דעתו. כמובן שמדובר בשני אנשים נבונים משכמם ומעלה בעלי מוסר ודרך ארץ. ביל ראסל היום בן 88 הוא אחד השחקנים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של ה- NBA.

טקסט תמונה : עונת הכדורסל של 1968 – 1967 בליגת ה- NBA האמריקנית. זוהי קבוצת בוסטון סלטיקס אלופת ה- NBA בפעם העשירית בתולדותיה תחת שרביט המאמן / שחקן ביל ראסל (מס' 6 יושב שני מימין). רד אוורבך יושב שלישי משמאל. (באדיבות בלעדית של ה- NBA . התמונה הועמדה לרשותי ע"י ה- NBA והותרה לשימוש בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של ה- NBA בשנים 1991 – 1987) .

הערה 7 : הפקה וסיקור רשלניים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל ישראל – מונטנגרו 97 : 100 (משחק ביתי בקפריסין) והולנד – ישראל 57 : 66 (משחק חוץ בכרונינגן) במסגרת קדם אליפות אירופה 2015, ע"י ערוץ 1.

Sequence גלוי לעורך החדש של רשות השידור מר יונה וויזנטל :

הפקת השידור הישיר אמש (יום רביעי – 13 באוגוסט 2014) של ערוץ 1 מ-כרונינגן בו ניצחה נבחרת ישראל את נבחרת הולנד 66 : 57 במשחקה השני בקדם אליפות אירופה בכדורסל, איננה עומדת בשום סטנדרט טלוויזיוני מינימאלי. צילום עני ודל ברמה מגוחכת נטול מינימום רמה של הילוכים חוזרים , שלא לדבר על היעדר כליל של צילומי SSM. אורי לוי הוא דקלמן. מדקלם. משוחח. מנהל שיחות פינג פונג טריביאליות עם הפרשן הצפוי שלו גור שלף. הכל ברמה אחידה של Voice over. הכל אותו דבר. הכול מונוטוני. הכול רוטיני. הכול כרגיל. אין שום טיפ טיפה של התרגשות בהעברת המסר ברמה של Play by play. האיש המשעמם הזה איננו שַדָּר ספורט. זה עניין אחד. עניין אחר הוא מדוע ערוץ 1 מפגר ונכנס באיחור לביצוע המשימה שלו מ- כרונינגן …??? למה הוא מחמיץ בתחילת השידור הישיר דווקא את צילומי טקס שירת ההמנון הלאומי שלנו "התקווה" ע"י שחקני נבחרת הכדורסל של ישראל…??? לשירת "התקווה" בחו"ל ע"י קבוצת ספורט לאומית של ישראל יש משמעות כפולה ומכופלת בתקופת מלחמת "צוק איתן". להיכן נעלמה הסטטיסטיקה…??? להיכן נעלם אולפן הבית המנווט ואנשיו בירושלים…??? מה היה עושה ערוץ 1 אם קו השידור היה הולך לאיבוד בהיעדר אולפן גיבוי…??? מדוע נעדרה מהשידור הישיר הזה הולנד – ישראל 57 : 66 הפרשנית ענת דרייגור, מי ששימשה פרשנית לצדו של גור שלף באולפן בירושלים במשחק הראשון ישראל – מונטנגרו 97 : 100 שהתקיים בקפריסין…??? אם היא הייתה פיגורה פרשנית מספיק טובה למשחק ישראל – מונטנגרו מדוע איננה טובה לפתע במשחק הולנד – ישראל…??? מדוע הפסקת המשחק הולנד – ישראל מוחזקת ללא שדר מוביל ומסביר באולפן …??? מדוע נכנס בהפתעה קטע מאליפות אירופה בא"ק (400 מ' לגברים, חצי גמר מקצה 3 בהשתתפות האצן הישראלי דונלד סאנפורד) ללא שום Lead in מכוון…??? מדוע אורי לוי מראיין בתום המשחק בעמדת השידור ב- כרונינגן את גל מקל ללא מצלמה…??? מדובר בטלוויזיה ולא ברדיו…!!! מדוע ה- Host broadcaster מייחד בתום המשחק הולנד – ישראל מצלמות ומיקרופונים לצורכי ראיונות עם השחקנים ההולנדים ועם מאמנם ולא מעניק את אותם כלי שידור לאנשי ערוץ 1…? מה היה אם כן תפקידו של מפיק ערוץ 1 ב- כרונינגן מר יגאל שמעוני…??? מה הוא עשה שם בדיוק…???

גם בשעת דמדומים של ערוץ 1 הציבורי, אפשר היה להפיק את שני השידורים הישירים הרשלניים הללו במסגרת קדם אליפות אירופה בכדורסל 2015 ישראל – מונטנגרו בקפריסין והולנד – ישראל בכרונינגן – הרבה הרבה יותר טוב. חבורה של חפיפניקים. האם יונה וויזנטל לשעבר איש ערוץ 5 בכבלים והיום העורך החדש של רשות השידור, היה מתיר בעת ההיא לאנשיו לייצר שתי הפקות (אחת מהן בכלל Off tube) כה בטלניות, עצלות, ומרושלות כפי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרשתה לעצמה לחולל אמש (13 באוגוסט 2014) וביום שני – 10 באוגוסט 2014 .

ערוץ 1 היה בתקופה ההיא עדיין ממומן מכספו של הציבור ומקבל ממנו בין 1 בינואר 2014 ל- 31 בדצמבר 2014 סכום פנטסטי של כ- 1.000000000 (מיליארד) שקל. מפני כך ערוץ 1 עדיין מחויב למשלם האגרה שלו . כפי שנראה אמש בעת השידור הישיר מ- כרונינגן של אורי לוי וגור שלף זה איננו המצב . מדובר בחלטורה ורדידות . מדובר בחוסר כבוד של ערוץ 1 כלפי צופי ערוץ 1 וכלפי נבחרת ישראל הלאומית שאותה הוא מסקר. מדובר בחוסר משווע של ממלכתיות . איזה שידור ואיזה ציבורי…איזה שידור ציבורי ואיזה נעליים…? יונה וויזנטל האם מקובלת עליך הפקה כה כושלת ו- שירות כה נחות מהסוג הזה של השידור הישיר של משחק הכדורסל הולנד – ישראל , כפי שהגיש אמש (יום רביעי – 13 באוגוסט 2014) ערוץ 1 לצופיו…???

הערה 8 : הפרופסור היהודי – אמריקני למשפטים וויליאם שאבאס (William Schabas) יו"ר וועדת מועצת זכויות האדם של האו"ם לחקירת מלחמת "צוק איתן".

ראיתי והקשבתי לריאיון שערך עמך עיתונאי ושדרן ערוץ 10 מר נדב אייל. וויליאם שאבאס אני בז לך.   

פוסט מס' 1094 חלק ב' / 424. הועלה לאוויר בשעות אחה"צ של שבת – 22 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי , ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 1094 חלק ג' / 446. נחיצותו של שידור ציבורי איכותי מותנה גם בכמות המדרוג שהוא מפיק. לא רק אבל גם. האם נוכחותה של מנהיגות עכשווית חדשה של השידור הציבורי בראשות מנכ"ל רשות השידור הטרי מר יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 החדש מר אלי בבא תשנה את התמונה, ומסוגלת להשיב עטרה ליושנה ? שגשוגו של כל גוף טלוויזיוני באשר הוא לאורך זמן מותנה לא רק בטיב החומרים שהוא משדר וברייטינג הנלווה, אלא גם באיכות ויושרה של המנהיגות שניצבת בראשו, ובאיכות ויושרה של מנהלי יחידות הביניים בתוכו. פוסט מס' 1094 חלק ג' / 446. כל הזכויות שמורות. לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  – – – – – – – – – – – –   

פוסט חדש מס' 1094 חלק ג' / 446 : הועלה לאוויר בשבת- 18 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  – – – – – – – – – – – –    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. אני נוטש בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 ע"י הממשלה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (אז, בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל (ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן).

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 138 השנים האחרונות, 2022 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא, כלהלן : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הקדמה קצרה הנוגעת לכמות ואיכות טלוויזיונית. 

א. השידור הציבורי באשר הוא איננו משוחרר לעולם מעול הרייטינג. אינך רשאי לבקש מהציבור שלך במדינת ישראל מימון תשלום אגרה בן כ- 1.000000000 (מיליארד) שקל מידי שנה בשנה כדי לשדר עבורו משדרי טלוויזיה נטולי מדרוג ולתרץ זאת בכך שמדובר מראש בסחורה איכותית. קשקוש. שום מפעל לא ירשה לעצמו לייצר שוקולד בעל טעם נפלא, גרנדיוזי, וייחודי – אולם כזה שהציבור מתרחק ממנו ולא קונה אותו. מינויים הרָם של יונה וויזנטל ואלי בבא למנכ"ל רשות השידור ומנהל ערוץ 1 (בהתאמה) בעידן הזה של שלהי 2014 נוטע תקוות. האם השניים האלה יהיו מסוגלים להשיב את אמון אזרחי מדינת ישראל בשידור הציבורי, זה שאבד ב- 2002, בתקופות יוסף בר-אל ויוני בן מנחם אחריו ? לא בסיסמאות (כמו למשל בסגנון הרוטיני והשבלוני שהיה נהוג בתקופת יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ', שנהגו לצאת ידי חובה ולומר : "השידור הציבורי שלכם ובשבילכם"). אלא ברייטינג ומדרוג.

ב. הבלוג yoashtvblog.co.il כמו גופים אחרים בתקשורת המונים איננו משוחרר מעול הרייטינג. אחת העילות לכתיבתו והעלאתו לאוויר היא לא רק הרצון להוות מורשת ולהעביר מידע אלא גם הידיעה שהוא בעל מדרוג ויש לו ביקוש הרב (ללא יחסי ציבור ובלעדי מערכת שיווק) . אחרת מה הרבותא ב- לחשוב, לחקור, לכתוב, ולפרסם בלוג אם אין לך לקוחות. לבלוג yoashtvblog.co.il יש זכות קיום כי הוא מבוקש. מפני שקוראים אותו. יש לו קליינטורה. אין דבר כזה שידור טלוויזיה ציבורי נטול רייטינג . ערוץ 1 גם כעת במתכונתו הנוכחית הקונקרטית הזמנית (שרוי תחת צו פירוק ועול כונס נכסים) ממשיך לגבות מאזרחי מדינת ישראל סכום עתק של 1.000000000 (מיליארד) שקל בין 1.1.2014 ל- 31.12.2014. אף על פי כן הוא ממשיך לייצר ולהניב רייטינג אפסי. ברור לחלוטין כי אם יונה וויזנטל ואלי בבא לא יצליחו לשנות את מגמת התדרדרות הרייטינג השלילי בת תריסר שנים – ערוץ 1 יימוג. אין לו זכות קיום.

ג. קניין השידור הציבורי איכותי הוא דו כיווני. הוא איננו רק תוכן שמערכת הטלוויזיה רוצה ומעוניינת לכפות על ולשדר לצופיה אלא גם מה שהצופים שלה רוצים לראות. הגישה הבלבדית הזאת בה מערכת הטלוויזיה יודעת טוב יותר מה טוב ורצוי לצופיה מבלי לשתף אותם בבניין לוח השידורים , היא אנכרוניסטית והתאימה בשעתו לעידן המונופול.

ד. ראוי למנהלי רשות השידור הנוכחיים יונה וויזנטל ואלי בבא לקרוא את המסה המעניינת שכתב פרופסור אליהו כָּ"ץ (ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה) בשנת 1970 וקרויה, "Television Comes to The People of The book". קריאת המסה החשובה שנכתבה בראשית עידן המונופול והבנתה מסבירה לקורא אלו תמורות חלו במבנה שוק צרכנות הטלוויזיה (בארץ ובעולם) עם היוולד תקופת התחרות מאז שנות ה- 80 של המאה הקודמת . שמם ומורשתם של שניים מגדולי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים גדעון דרורי ז"ל (יוצר הסדרה התיעודית "תקומה" ב- 1998) וייבדל לחיים ארוכים יגאל לוסין (יוצר הסדרה הדוקומנטרית "עמוד האש" ב- 1980) – נשכח. שמו ומורשתו של ארז טל עלה עכשיו לגדולה . רשתות הטלוויזיה המסחרית במדינת ישראל, ערוץ 2 וערוץ 10 , הפכו במידה רבה לחקייניות אמריקניות ומשדרות ללא כל בושה לעַם הַסֶפֶר היושב בציון טינופת טלוויזיונית במסווה של בידור להמונים כמו "האח הגדול", "24 / 7", ו- "מעושרות" וכיו"ב. יש קהל ישראלי רב שנוהה אחרי הטינופת הטלוויזיונית הזאת.

ה. עַם יִשְרָאֵל אולי ישכון לבדד בין הגויים אך איננו עוד עם נבחר. המבנה הסוציולוגי וניתוח חתך שכבות החברה הישראלית לגווניה השונים, לרבות מחוזות חפצה, שמציעים לה ערוצי הטלוויזיה הרבים , דומים באופן ממוצע לקהילייה האירופית. רבים מאוד מצופי הטלוויזיה בישראל כמו עמיתיהם באירופה ובארה"ב נוהרים אחרי וצורכים מהמרקע רכילות, מציצנות, אלימות, טלוויזיה שעוסקת בפשע ומשטרה, וסקס, וגם ספורט. מה הפלא כי השידור הישיר אמש (יום שני – 3 בנובמבר 2014) של ערוץ 1 מאצטדיון "בלומפילד" של משחק השערורייה שפוצץ בדקה ה- 31 הפועל ת"א – מכבי ת"א בתוצאה 1 : 1 גרף רייטינג שיא חסר תקדים דווקא בעת אלימות קשה בה אוהד הפועל ת"א פרץ מהיציע לזירת המשחק ותקף פיזית את שחקנה המבריק של מכבי ת"א ערן זהבי (השידור הטלוויזיוני הנדון הניב בין 21:45  ל- 22:55 רייטינג ממוצע של % 18.4 ו- Peak צפייה של % 22. מדובר בנתוני רייטינג מדהימים שהפיק ערוץ 1 מזה זמן רב מאוד). מה הפלא שמצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1, של ערוץ 5 בכבלים , ושל חברת "צ'ארלטון" – אינן פוסחות על שום Close up שמראות את ערן זהבי הופך את כפות ידיו לזוג אקדחים לאחר כיבוש שערים ומכוון אותם כמו Garry Cooper בסגנון "פְּיוּ – פְּיוּ" לעבר קהל היעד אוהדי הפועל ת"א. מדובר בפרובוקציה והתנהגות ילדותית מטופשת ובלתי ספורטיבית של כדורגלן בעל מוניטין. בצדק שלף שופט המשחק המרכזי רועי ריינשרייבר כרטיס צהוב לעבר ערן זהבי ששוב מתגרה בקהל האוהדים של הפועל ת"א. אולם לא רשתות הטלוויזיה הישראליות. אלה על מצלמותיהן והשדרנים שלהם אינם בזים לו. לא רק שאינם בוחלים במדיח, מסית, והמתגרה הזה שקרוי ערן זהבי, אלא סוגדים לו ומקדשים את הפרובוקציה המחרחרת שלו בתוספת צילומי Close ups על המסך שלהן מכיוונים שונים (לרבות חשיפה נוספת בהילוכים חוזרים איטיים) ובכך שופכים עוד בנזין על המדורה.

לא רק חלק מאוהדי הכדורגל במדינת ישראל הוא אלים, ברוטאלי, ומקלל, ונוהם. החברה הישראלית לגווניה השונים היא בחלקה חסרת סבלנות וסובלנות ו- אלימה. רוויית סמים, רצח (גם בתוך המשפחה הגרעינית), זנות, וגזענות. העולם התחתון במדינת ישראל הוא רחב ידיים ואיננו עוד חוג בשוליים. כתבות התחקיר של ערוץ 10 במהדורות החדשות המרכזיות אודות חברות התקשורת והבנקים בארץ וגם אודות חיי הכלכלה ויוקר המחיה בישראל מצביעות על התנהלות לא תקינה וחסרת כבוד בלא מעט היבטים כלפי האזרח הקטן, כלפי הלקוחות שלהם. אלימות אוהדי הכדורגל באצטדיונים היא חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית האלימה בכללותה ואשר צומחת על קרקע פוריה. האלימות בשדות הכדורגל איננה עומדת בפני עצמה ולא ייחודית . היא חלק ממשהו. כדי להישמר ממנה יש לנקוט באותם האמצעים המשטרתיים והמשפטיים שנוקטת המדינה נגד סוגי אלימות אחרים בחברה הישראלית . גם אז אינני בטוח שענישה קיצונית של אוהדי כדורגל קיצוניים ו- ברוטליים וכליאתם מאחורי סורג ובריח תפתור את הבעיה . עונש מוות מעולם לא הרתיע רוצחים פוטנציאליים . חיסולה של התנהגות ברברית ופנטית במסות כאלה של אוהדי ספורט בכלל וכדורגל בפרט מותנה בחינוך מוקדם ארוך טווח וגם בעירנותם של הגופים הממונים על הסדר הציבורי ואוכפי החוק. יציעי הכדורגל (וגם הכדורסל) במדינת ישראל רוויים פוטנציאל נפיץ של אלימות. אילו אותם אנשי חברת האבטחה הממונה על הסדר הציבורי באצטדיון "בלומפילד" היו דרוכים ומאומנים יותר, הם היו מונעים בקלות יתירה את חדירתו של אותו האוהד האלים שתקף את ערן זהבי לזירת "בלומפילד".

ו. ב- 1978 החלה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לשדר סדרת אופרת סבון מצליחה בשם "DALLAS". את הסדרה המתוחכמת יצר דיוויד ג'ייקובס והיא מספרת על משפחה "Ewing" האמידה ועל האחוזה הענקית שלה במדינת דאלאס בארה"ב. בניית הדרמה מבוססת על חוקי החיים שמורכבים מאמביציות אפלות של קנאה ושנאה בין בני המשפחה, ורדיפה בלתי פוסקת אחרי ממון, השפעה, ושלטון וגם מכילה בתוכה תום, ידידות, ואהבה. "דאלאס" הייתה סדרת טלוויזיה ממכרת שצברה רייטינג עצום בארה"ב (שודרה בשנים 1991 – 1978) ונמכרה בעשור ה- 80 של המאה הקודמת ל- 150 רשתות טלוויזיה בעולם , לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנוהלה בשנים ההן ע"י יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים טוביה סער וחיים יבין . שיא הרייטינג הושג כמובן באחד מפרקי הסדרה העוסק  באירועי אלים " ?Who shot JR". את JR גילם השחקן לארי האגמאן.

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הלכה בעקבות CBS והחלה לשדר ב- 1981 את סדרת אופרת הסבון "DYNASTY" אותה יצרו וכתבו ריצ'ארד ואסתר שפירו והפיק ארון ספלינג . הסדרה שגשגה ושודרה בהצלחה רבה בארה"ב בשנים 1989 – 1981. שיא הרייטינג בסדרה הושג בעת סכסוך משפחתי אלים , מכות ממש , בין שתיים מגיבורות "שושלת" קריסטאל (השחקנית לינדה אוואנס) ואלכסיס (השחקנית ג'ואן קולינס). גם "שושלת" נמכרה לכ- 150 (מאה וחמישים) רשתות טלוויזיה בתבל כולל ישראל . את הסדרה הזאת רכש ב- 1986 במקור דווקא מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית מר יוסף בר-אל אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא חיים יבין התחנן בפניו ושכנע אותו לוותר על הרכישה למען שידורה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית. הנימוק שלו היה שמדובר בז'אנר וצביון טלוויזיוניים אמריקניים ובינלאומיים שמתאימים לתרבות הצפייה של הציבור הישראלי הדובר עברית. "DALLAS" ו- DYNASTY" הפכו לשתי סדרות פופולריות בישראל עתירות רייטינג ושימשו נדבך בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הישראליים כמו צופי הטלוויזיה בשאר העולם התאהבו בהן. חיש מהר התברר כי צופי הטלוויזיה של "עַם הַסֶפֶר" בארץ צורכים טלוויזיה שיש בה רכילות, מציצנות, אלימות, סדרות וסרטים שעוסקים בפשע ומשטרה, ערוצי קניות, ערוצי סקס, וגם ספורט. בדיוק כפי שעושים עמיתיהם בשאר העולם.

2. רייטינג ואלימות בטלוויזיה ובמגרשי הספורט.

היסטוריה : הפוליטיקאים בראשות שרת הספורט גב' לימור ליבנת שנזכרים כעת לעלות על הבריקדות כדי לטהר את הספורט הישראלי מטומאתו – מגוחכים. הכדורגל והכדורסל הישראליים אינם רוויים עכשיו אלימות יתר מבעבר ובהשוואה לכלל החברה בארץ. הם תמיד היו כאלה ברגעי מתח, מחלוקת , אי הסכמות , ומשברים לאורך כל ההיסטוריה. כמי שניווט, ערך, והפיק את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנים רבות מאז 1980 ועד 2002 הייתי עֵד גם להתקפות מילוליות רבות עוצמה עלי (כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית) באצטדיונים ובמגרשים. האיום המילולי והגופני החריף ביותר עלי אירע ב- 9 במאי 1999 באולם הכדורסל של הפועל ירושלים ב- "מלחה" בעת שידור ישיר בסדרת הגמר סל של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א.

כ- פסע היה ביניהם לבין הרמת יד עלי. הבה אפרט ואקח לדוגמא את קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים שתבעה מאז 1996 את נזיד העדשים שלה (זכויות שידורים) מרשות השידור. ב- 1997 נפגשנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט עם הנהלת הפועל ירושלים בראשות מר דני קליין, עו"ד אבשלום כ"ץ, ולהפתעתי הרבה גם מר כרמי גילון (לשעבר ראש השב"כ) . הם ביקשו שנשלם להם זכויות שידורים בדיוק כפי שאנחנו משלמים לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א . בקשתם נדחתה על הסף. רשות השידור הפכה לאויב של הפועל ירושלים. הדבר בא לידי ביטוי חריף וקיצוני כשבּריונים המתחזים לאוהדי הפועל ירושלים תוקפים אותי בשם רוח הספורט בעת מסכת השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את סדרת הגמר סל מכבי ת"א – הפועל ירושלים ב- 9 במאי 1999באולם "מלחה" של הפועל ירושלים. נימוק התקיפה המילולית והפיזית היה מפני שאני מעדיף את קבוצת מכבי ת"א על פני הפועל ירושלים. שלחתי מכתב מחאה לאיגוד הכדורסל הישראלי ובו התראה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשוב ל- "מלחה" עד שלא יתקיים בירור נוקב בעניין האלימות נגדי ונגד ציוותי חטיבת הספורט בפיקודי המסקרים את תחרויות הכדורסל בארץ. רופא קבוצת הפועל ירושלים דאז ד"ר יונתן מרצקי תבע אותי על הוצאת דיבה. בית המשפט בראשות השופטת מיכל אגמון – גונן זיכה אותי כליל מכתב האישום.

הפועל ירושלים ראתה בעין מאוד לא יפה את ברית השידור הנצחית שנכרתה בין רשות השידור לבין האלופה נִצחית של הכדורסל הישראלי. אוהדיה הנלהבים נתנו לכך ביטוי בשני משחקי סדרת הגמר סל שנערכו בעונת 1999 – 1998 בהיכל הכדורסל במלחה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת"א, והועברו על ידי מחלקת הספורט בשידורים ישירים ב- 2  ו- 9 במאי 1999. אוהדים מבוגרים של הפועל ירושלים חלקם אנשים אקדמאים, תקפו בקללות ונאצות שלוחות רסן את עמדת השידור הקטנה בה ישבנו השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, ואנוכי כמֵפיק ראשי ומנהל השידור הישיר ההוא. הם קיללו קללות נמרצות במשך כשלוש שעות את רעייתי, ילדיי ואת אבא ואימא שלי. חלקם לא רק גידפו אותי בצורה כל כך מכוערת אלא התקרבו אלי קרבה מסוכנת, ירקו עלי, ואף שלחו ידיים לגופי. זה היה מחזה בלתי נשכח ובלתי נסלח. בני ד"ר גוּר אלרואי שהיה אז סטודנט בחוג ללימודים של "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים (למד תחת שרביטם של פרופסור גדעון שמעוני ופרופסור חגית לבסקי), שימש למחייתו כקב"ט הרדיו "קול ישראל" , והיה עד לתופעה המכוערת והמבישה . כקב"ט הוצב לשמור ולאבטח את עמדת השידור שלנו במלחה . הוא היה עֵד למעשי התקיפה והמלל הנפשעים והמכוערים נגד אביו ואִמוֹ . שנינו זיהינו בבירור לפחות שלושה אוהדים שרופים מוכרים וידועים של הפועל ירושלים שתקפו אותי בצורה מילולית נבזית. תקיפת האוהדים הירושלמית הזאת את צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התגלגלה בסופו של דבר לפִתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ב- 12 במאי 1999, הודעתי במכתב רשמי ליו"ר איגוד הכדורסל מר דני קסטן ז"ל בליווי עותק למר דני קליין יו"ר הפועל ירושלים, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תצלם יותר את משחקי הכדורסל של הפועל ירושלים בהיכל במלחה עד שלא ייערך בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה במקום נגד צוות השידור בכלל ונגדי בפרט. האשמתי במכתבי זה גם את רופא הקבוצה ד"ר יונתן מרסקי שהתנהג על הפרקט בצורה מאוד לא ראויה בלשון המעטה. הנה המכתב כלשונו [1].

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך המקורי שכתבתי למר דני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל אודות התפרעות אוהדי הפועל ירושלים שהתחוללה אמש בהיכל "מלחה" בכדורסל בירושלים ובה היה שותף רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דני קסטן הבטיח לטפל מייד בבקשתי לערוך בירור יסודי עם ראשי הפועל ירושלים. הופתעתי מאוד לקבל יומיים אח"כ עותק מתשובתו של יו"ר הפועל ירושלים דני קליין ליו"ר איגוד הכדורסל שבה טען כלהלן : "(…) למיטב ידיעתנו, הייתי נוכח במשחק במלחה וראיתי כי התנהגות הקהל הייתה ניאותה וספורטיבית, לכן נראה לנו כי יש מקום לבדוק בנוסף למה שמבקש יואש אלרואי – גם את מידת אחריותו של ערוץ 1 ואנשי ציוותו "לחימום" האווירה והתפרצות אוהדים כלפי צוות זה – אם הייתה כזו (…)".

מעשי הבּריוֹנוּת של אוהדי הפועל ירושלים כלפי התפתחו לפרשה פוליטית. חבר מליאת רשות השידור ב- 1999 ד"ר ישראל פלג שהכיר אותי היטב ואת פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מימים ימימה ובמשך שנים רבות, פנה בציניות אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ואל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ייבדל לחיים ארוכים, וביקש לדעת "…מה היה לי ולבני גוּר לחפש בעמדת השידור של הטלוויזיה במלחה…". עד כדי כך פשתה הפוליטיזציה ברשות השידור. חבר מליאת רשות השידור שואל (ברצינות) את מנכ"ל רשות השידור, "…מה יש לי לעשות כ-מנהל בעמדת השידור של מחלקת הספורט…?". אורי פורת ויאיר שטרן ניצבו מאחורי כחומה בצורה. יאיר שטרן גם סיפר לי מאוחר יותר כי חלק מהאקדמאים אוהדי הפועל ירושלים שקיללו ותקפו אותי אמרו לוֹ , כלהלן : "כי אחרי ההתעללות ביואש אלרואי שבוע קודם לכן ב- 2 במאי 1999, הם לא חשבו ולא תיארו לעצמם שהוא (יואש אלרואי) יעיז שוב להראות את פניו במלחה". הם הציעו ליאיר שטרן לשמש כבורר בינם לביני כדי לסיים את "המריבה". איזה מריבה ואיזה נעליים. מדובר בתקיפה. הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן חד משמעית כי אינני מעוניין להיפגש עם אנשי הריב והמדוֹן שניאצו את שמי ושֵם משפחתי והרימו עלי יד.

ב- 17 ביוני 1999 השיבו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בכתב לחבר המליאה ד"ר ישראל פלג שהטיל בי דופי בשידור הישיר של משחק הכדורסל ממלחה. הנה הוא כלשונו [2].

רשות השידור המנהל הכללי . 17  ביוני  1999 – ג'  תמוז  תשנ"ט .

לכבוד

ד"ר ישראל פלג

חבר המליאה רשות השידור

הנדון  :  כדורסל

סימוכין , שאילתא מיום 31.5.1999

להלן התייחסותו של מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לשאילתא שבנדון .

1. מנהל מחלקת הספורט חייב על פי תפקידו להיות נוכח באירועי ספורט גדולים על מנת להבטיח את תקינות השידור . הוא יכול לשבת בניידת השידור , או ליד השדרים , או בכל מקום אחר שהוא מוצא לנכון , על פי המתרחש בזמן השידור .

2. בנו של מנהל מחלקת הספורט מועסק כמאבטח על ידי חברת אבטחה פרטית בשם "סהר" . הוא אכן שימש כמאבטח ביום 9.5.1999 . מזל שהיו אנשי אבטחה לצוות השידור , מכיוון שללא נוכחותם היה נערך פרוגרום לצוות שלנו 

3. התשובה שלילית .

4. מעניין מדוע חבר הוועד המנהל שהציג את השאילתא , לא טרח להתעניין בהתקפות של אוהדי הפועל ירושלים , מילולית ופיזית , על אנשי צוות השידור של הטלוויזיה .

 חלק מאנשינו הוכו ועל כך נמסרה תלונה למשטרה .

 עותק : גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור

בברכה ,

אורי פורת

מנכ"ל רשות השידור

תמוה מאוד מדוע מצא לנכון ד"ר ישראל פלג להטיל בי דופי. ההיתממות הזאת שלו, "מה יש ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט לחפש בעמדת השידור של ערוץ 1 בשעה שאנשיו משדרים ישיר משחק כדורסל", מאוסה ומקוממת בלשון המעטה. הוא ידע היטב שמקומי כמפקד השידור הישיר הזה הוא להיות בחזית ולא במשרד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב ב- 1999 בניגוד לחבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג, הבין שקרה כאן מקרה חמור ואלים של ציבור אוהדים נגד מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מר גיל סמסונוב התייצב מייד לימיני. כך כתב לי ב- 11 במאי 1999 [3].

טקסט מסמך : 11 במאי  1999 . זהו מסמך התמיכה המקורי שכתב לי מר גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . "יואש היקר, בשם הוועד המנהל אני  מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים . הוועד המנהל החליט אתמול כי הִישָנוּת של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי הקבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות. אני משוכנע כי אתה תמשיך ביושר, באומץ, ובנאמנות לשידורי הספורט מעל לכל , ולא תיכנע בפני כל אלימות מילולית או פיסית הייה חזק ! גיל  סמסונוב יו"ר רשות השידור". (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הפועל ירושלים שתקף אותי הגיש נגדי תביעת דיבה משפטית על הוצאת לשון הרע. מדהים שאותם האנשים שתקפו אותי אישית ואת עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונמלטו מאחריותם הנפשעת, ביקשו במסווה החוֹק להפוך מנתבעים לתובעים. הם כמעט הצליחו. התביעה חסרת השחר הזו נגדי התבררה במשך כארבע שנים וחצי בין כותלי בית המשפט . כבוד שופטת בית משפט השלום בירושלים ד"ר מיכל אגמון – גונן יפת התואר זיכתה אותי לחלוטין מהוצאת דיבה, וחייבה את רופא קבוצת הפועל ירושלים לשאת בהוצאות המשפט. החלטתה ופסק דינה של השופטת הנכבדה היא בעלת חשיבות היסטורית, מפני שהיא מְגִינָה בעצם על ביטחונם של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה בעת מילוי תפקידם הציבורי ועל זכותם להתלונן נגד תוקפיהם [4].

בתי  המשפט

בית משפט השלום ירושלים

לפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן                 א 99 / 019565

בעניין  :   ד"ר יונתן מרסקי נגד יואש אלרואי.

פסק דין

(…)עניינה של התביעה שלפני במכתב תלונה כנגד התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ששלח הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל . לטענת התובע מדובר בלשון הרע .

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) הִנו רופא משפחה במקצועו ומשמש מזה 8 שנים כרופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הנתבע (יואש אלרואי) הוא מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (…). 

סעיף 4 . הגנת תום הלב של הנתבע (יואש אלרואי)

(…) לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום (…) .

מכתב התלונה שכתב הנתבע (יואש אלרואי) , נכתב במטרה להגן על ביטחונם ושלומם של עובדי הטלוויזיה .

תוכן המכתב הנו דיווח על עובדות כפי שנצטיירו ע"י מפרסמו . המכתב הופנה למעסיקי הנתבע (יואש אלרואי)

ליו"ר איגוד הכדורסל ולמעסיקו של הנתבע . בנסיבות אלו טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע .

(…) כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת ההגנות הקבועה בסעיפים 15 (2)  ו – 15 (3) לחוק . כמו כן הנתבע הרים את הנטל ההתחלתי הדרוש לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) בעשיית הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 (3) לחוק . כעת , הנטל עובר לתובע להוכיח את אחת החזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק .

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע  עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו … :

(2)  היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום…

(3)  הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע , של האשם שאליו הופנה הפרסום , או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר…" .

סעיף 4 א . סעיף 15 (3) לחוק . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא עמד בנטל להוכיח את החזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק .

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , האינטרס בכתיבת המכתב (של יואש אלרואי) היה להגן על ביטחונם של עובדי הטלוויזיה . תוכן המכתב הכולל דיווח על העובדות כפי שהצטיירו ע"י מפרסמו , והפניית המכתב לתפוצה מצומצמת הכוללת את מעסיקיו (של יואש אלרואי) , את הסמכות הגבוהה ביותר באיגוד הכדורסל ואת מעסיקו של התובע (ד"ר יונתן מרסקי) , אינם מהווים פגיעה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) במידה גדולה מהנדרש כדי להגן על אינטרס זה . מכאן שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי המכתב (של יואש אלרואי) פגע בו פגיעה גדולה משהייתה סבירה באותן נסיבות על מנת להגן על הערך המוגן בסעיף 15   (3) לחוק , הגנה על ביטחון צוות השידור . כמו כן התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הייתה לנתבע (יואש אלרואי) כוונה כלשהי לפגוע בו באופן אישי .

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח אף אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק . לפי כך עומדת לנתבע (יואש אלרואי) הגנת סעיף 15 (3) לחוק .

סעיף 4 ב . סעיף 15 (2) לחוק . כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק , למעֵט מרכיב תום לב . לעניין מרכיב תום הלב , הבהרתי בהחלטתי כי שאלת המפתח הנה האם המפרסם (יואש אלרואי) נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום .

כאמור לעיל, די בכך שהנתבע (יואש אלרואי) היה נוכח בעת האירוע כדי למלא אחר דרישת האמצעים הסבירים. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הנתבע (יואש אלרואי) לא דיווח את אשר ראה . שכן הוכח שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) ניגש לעמדת השידור וצעק לעבר נתבע מס' 3 (אלי סהר – פרשן הכדורסל של ערוץ 1) בכעס הערות לגבי צבע עניבתו, בעת שאוהדים רבים התלהמו בצוות השידור. סביר שהנתבע (יואש אלרואי) ראה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) חלק מאותם האוהדים שביצעו את המעשים שתוארו במכתב (של יואש אלרואי). ומכל מקום התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח אחרת. על כן לא ניתן לשלול את תום ליבו של הנתבע (יואש אלרואי).

הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח אפוא את כל מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק . בנוסף הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, שכן קבעתי בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) מצדו, כאמור לעיל , לא הוכיח אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק. אשר על כן, עומדת לנתבע (יואש אלרואי) גם הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

(…) נראה לי שבמקרה שלפניי , עלי לתת משקל מיוחד לעובדה שהתובע ד"ר יונתן מרסקי) הביא את עצמו לסיטואציה בה למעשה לקח חלק באירוע שהיה במגרש , על ידי כך שבעֵת שאוהדים רבים התפרצו למגרש וצעקו לעבר צוות השידור , הוא בחר לגשת לעבר עמדת השידור ולצעוק (…) תוך שהוא מנופף בידו. התובע משמש כרופא העבודה, וככזה לא היה צריך להיות כלל על המגרש באותה עֵת. לפי כך, לא ניתן אומנם לומר כי אין לוֹ להלין אלא על עצמו, אך בהחלט בעיקר על עצמו.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ישלם לנתבע (יואש אלרואי) ולרשות השידור הוצאות ושכר טִרחת עורך דין של 3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום , ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים .

על החתום

ד"ר מיכל אגמון- גונן , שופטת

כשלוש שעות נמשכה מתקפת הקללות האלימה האישית נגדי ע"י גוש גדול של אוהדים שישב מאחורי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביציע המזרחי של ההיכל במלחה ב- 9 במאי 1999. יכולתי בקלות בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט להסֵב את תשומת לבו של המפיק ששי אפרתי והבימאי אמנון אוסמן בניידת השידור למעשי הבריונות הנפשעים הנעשים נגדי אישית, ולהורות להם להציב מצלמה ומיקרופון לידם של כדי לתעד את המגדפים בשידור ישיר. הבלגתי ובחרתי שלא לעשות זאת, מפני שדובר בהתקפות אישיות עלי ולא נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או נגד רשות השידור. לא רציתי לנצל את השררה לטובתי האישית. הנחתי למפיק ולבימאי לגלות בעצמם התופעה המכוערת שנמשכה כאמור כשלוש שעות ללא הפסקה והסתיימה לבסוף בהרמת ידיים עלי. שניהם, ששי אפרתי ואמנון אוסמן הספונים בניידת השידור לא גילו דבר במשך שלוש שעות ולא היו ערים לתופעה . פגם עיתונאי חמור המעיד על התנתקות האחראים המקצועיים על השידור מהנעשה בשטח . התופעה המכוערת הזאת לא נחשפה בשידור ישיר ולא הוקלטה על ידם ולא תועדה מעולם על טייפ השידור. אחרי המקרה המביש הזה לא שבתי עוד לעולם לתעֵד או לבַקֵר במשחקי הפועל ירושלים בהיכל מלחה.

[1]  ראה נספח : מכתבי לדני קסטן יו"ר איגוד הכדורסל  מ- 10 במאי 1999 המדווח לו על אווירת האלימות שהשתררה במלחה בסיום המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א ביום ראשון – 9  במאי 1999.

[2]  ראה נספח : מכתבם של אורי פורת ויאיר שטרן מ – 17 ביוני 1999 המגן עלי בפני חבר המליאה ד"ר ישראל פלג.

[3]  ראה נספח : מכתב התמיכה של יו"ר הוועד המנהל גיל סמסונוב אלי  מ- 11 במאי 1999 בעקבות ההתקפה עלי של חלק מאוהדי הפועל ירושלים בהיכל מלחה במשחק הגמר סל הפועל ירושלים – מכבי ת"א  ב- 9 במאי 1999 .

[4]  ראה נספח : פסק הדין המשפטי של כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן המזכה אותי מהוצאת דיבה ולשון הרע נגד ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

באותו התאריך ההוא של 9 במאי 1999 בעת ההתמודדות ההיא ב- "מלחה" בין בפועל ירושלים למכבי ת"א שררה אווירה מילולית קשה וחמורה גם נגד יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי (לימים חתן פרס ישראל) ונגד שחקן מכבי ת"א גור שלף (מכהן היום כפרשן טלוויזיה בענייני כדורסל בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

חדירתו של אוהד הפועל ת"א בשם אלרואי ידעי לזירת "בלומפילד" (יום שני – 3 בנובמבר 2014) ותקיפת ערן זהבי נראית לי כמשחק ילדים לעומת רצח הכדורגלן מרדכי "מוטי" קינד ז"ל בן 24 מרחובות בחג חנוכה בשבת – 6 בדצמבר 1975 ע"י אוהד בעת משחק ליגה עם מכבי כפר גבירול.  מרדכי קינד נדקר למוות ע"י אוהד שחדר לכר הדשא. יו"ר מועדון מכבי כפר גבירול שלום אקוע העיד שהאוהד שפגע בסכינו במרדכי קינד לא בא מעולם למשחקי הכדורגל של מועדונו . בעונש חסר תקדים בתולדות הכדורגל הישראלי שנפסק ב- 10 בדצמבר 1975 ע"י בית הדין המשמעתי של התאחדות הכדורגל הישראלית, הורחקה קבוצת מכבי כפר גבירול מכל פעילות לצמיתות . על שר החינוך אהרון ידלין בממשלתו של יצחק רבין ז"ל הופעלו לחצים של חברי כנסת שונים לבטל את כל משחקי הליגות בשבת שלאחר מכן. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי שלח את הכתב שלו ירין קימור לסקר את אירוע הרצח. הכתבה ההיא של ירין קימור שודרה בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 6 בדצמבר 1975.

אין לזלזל כלל ועיקר בתקיפת ערן זהבי על כר הדשא באצטדיון "בלומפילד" אולם הוא משתקף כאירוע פעוט ערך גם לעומת הפרוגרומים שערכו בשעתו אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים במגרשי הליגה הלאומית אז (ליגת העל היום) בשנים 1969, 1974, 1975, ו- 1983. ב- 14 ביוני 1969 פרצו מאות אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא באצטדיון "בלומפילד" ושרפו את קורות השערים והרשתות בעת משחק הפועל ת"א – בית"ר ירושלים . ב- 4 ביוני 1974 זרעו אוהדי בית"ר ירושלים הרס עצום באצטדיון העירוני בפתח תקווה. המשחק הופסק בדקה ה- 117 כשקבוצת הפועל פ"ת צועדת ביתרון 3 : 2 במשחק הגומלין בשלב חצי הגמר על גביע המדינה. מאות מאוהדי בית"ר ירושלים פרצו את גדרות המגרש ופתחו במרדף אחרי שופט המשחק וויקטור נאמן, אחרי שחקני הפועל פ"ת, ואחרי השוטרים המעטים שנכחו בזירת המשחק. אוהדי בית"ר ירושלים השתמשו בצינורות, בקבוקים , ומקלות בעת ההסתערות על השופט, על אנשי החוק , ועל יריביהם מפ"ת. כוח המשטרה הצליח לחלץ את שופט המשחק וויקטור נאמן לניידת משטרה אולם הפקיר את שחקני הפועל פ"ת לזעם המתפרעים . הקטע המזעזע ביותר אירע כאשר שחקן הפועל פ"ת גבי רוזנדורן היה שרוע על כר הדשא והתחנן על חייו בפני אוהד בית"ר ירושלים חמוש שכיוון אליו את הרובה שלו. יריות נורו לעבר שחקן הפועל פ"ת בוריס נורמן שנמלט מרודפיו בקפיצה מעל חומת המגרש . חלק גדול משחקני הפועל פ"ת החלו במנוסה ומצאו מחסה בבתים פרטיים ובפרדסים שגבלו עם האצטדיון. האחרים שוער הפועל פ"ת יצחק וויסוקר הוכה בפניו והוא יחדיו עם השחקנים שמוליק רוזנטל ומשה שווייצר פונו לחדר ההלבשה של הפועל פ"ת שנראה כחדר מיון . (ראה הספר "ספורט 50" פרי מחקרם של העיתונאים ישעיהו פורת ומשה לרר ז"ל). ההתפרעות החמורה ההיא ב- 4 ביוני 1974 בפתח תקווה נודעה בכינויה "ליל הצינורות". ב- 24 באפריל 1983 שוב התפרעו אוהדי בית"ר ירושלים באצטדיון "בלומפילד" בעת משחק ליגה בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. הם השחיתו וגרמו נזק רב ליציעי האצטדיון . כל האירועים החמורים סוקרו בהרחבה בתוכניות הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשן "מבט ספורט" ו- "משחק השבת".

לכל האלימות הנ"ל יש להוסיף את החלטתו של נשיא בית המשפט העליון השופט שמעון אגרנט מ- 14 ביוני 1971 למנות וועדת חקירה ממלכתית לחקר שחיתויות במשחקי הכדורגל בישראל . השופט משה עציוני הוא שעמד בקיץ 1971 בראש "וועדת עציוני" שחקרה וחשפה שחיתויות חמורות בכדורגל הישראלי. ב- 24 באוגוסט 1971 העיד בפני "וועדת עציוני" הח"כ שמואל תמיר ז"ל כי יש בידיו מידע כי לפחות 15 (חמישה עשר) משחקים בליגה לאומית היו מכורים. "וועדת עציוני" חשפה עולם שחור ומכוער בשולי הכדורגל הישראלי. (ראה הספר "ספורט 50" פרי מחקרם של העיתונאים ישעיהו פורת ומשה לרר ז"ל). בקיץ 1975 תקפו אוהדי בית"ר ירושלים במגרש ימק"א את ניידת השידור שלנו ה- "OB הלבן" שחנתה מאחורי השער הדרומי באבנים ולפידים. האוהדים האשימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכך שצילומיה מביאים להם "נאחס". בנֵס הסתיימו הַפְּרָעוֹת האלה ללא נפגעים. בתגובה החליטה הנהלת רשות השידור להחרים את מגרש ימק"א ולצלם את משחקי בית"ר ירושלים אך ורק מדירה פרטית של משפחת אוֹמִידְבָר (משפחה ירושלמית נחמדה ביותר ממוצא פרסי) שאותה איתרנו ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א והמשקיפה באופן נאות על כר הדשא. זווית הצילום הטלוויזיונית מהדירה של משפחת אומידבר הייתה טובה אולם לא יכולנו לראיין את גיבורי העלילה בתוך המגרש. פרשות האלימות ההן תועדו בתוכניות הספורט של הימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. ירושלים. רחוב לינקולן. הגנרטור הנגרר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחריותו של הריגר הנִצחי יהודה מרציאנו מפריע את מנוחת השכנים בשבת בבוקר ברחוב לינקולן בירושלים סמוך למגרש ימק"א מתחת לדירתה של גב' זיווה אומידבר. רחוק מימין זהו ה- "OB הלבן". בפתחו עומד המפיק אמנון ברקאי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. ירושלים. רחוב לינקולן. ניידת השידור (ה- "OB הלבן") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה מתחת לבית הדירות ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א. למעלה מימין אפשר להבחין בשתי המצלמות האלקטרוניות המגיחות ומשקיפות על מגרש ימק"א מהמרפסת העליונה של משפחת אומידבר. בפתח הניידת ניצב המפיק אמנון ברקאי. מימין יהודה מרציאנו (מזוקן) מלך ה- "ריגרים". שוטרי ירושלים שרובם היו אוהדים מושבעים של בית"ר ירושלים עשו כל מאמץ להימנות על הצוות המאבטח את הניידת. הדבר הבטיח להם הכנסה כספית נוספת למשכורתם וכניסה חינם למגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ירושלים. רחוב לינקולן. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות (מסוג מאראקוני) מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים כשהן משקיפות על מגרשה של בית"ר ירושלים בימק"א. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי איש ה- בֶּדֶק וההחזקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור שלנו, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מגב' זיווה אומידבר להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה כדי להעשיר את התמונה האלקטרונית אך היא סירבה. שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש ולא מהמגרש עצמו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואיך אפשר לשכוח את האלימות המילולית הקשה שהפגינו בשעתו אוהדי הפועל ת"א נגד שחקן הכדורסל של מכבי תל אביב היווני סופוקליס שחורציאניטיס, ואת האלימות המילולית הנבזית שהגה שחקן מכבי ת"א והקפטן גיא פניני בעת משחק הכדורסל נגד שחקן הפועל ת"א יונתן שולדבראנד ? ואיך אפשר לשכוח את גיא פניני לופת ומועך בעת משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו את אשכיו של אלכס מאריץ' שחקן קבוצת קובאן הרוסית ? זירות הספורט הישראליות ויציעי המגרשים רוויים אמוציות מרות ואלימות קשה. הדרך להדוף אותן ולהישמר מפניהן מחייבת אבטחה מקצועית ואכיפת חוק איתנה. מערכת עיתון "הארץ" מפרסמת רשימה היסטורית משלה אירועי כדורגל אלימים בעשור האחרון שבין 2004 ל- 2014, ומכתירה זאת בכותרת "משחקי מלחמה".

ראה "הארץ" מ- יום רביעי – 5 בנובמבר 2014 . מערכת עיתון "הארץ" עורכת סטטיסטיקה משלה אודות גילויי אלימות במגרשי הכדורגל בישראל בעשור שבין 2004 ל- 2014. (באדיבות עיתון "הארץ"). 

3. השדר עמיחי שפיגלר והפרשן אבי רצון.

היסטוריה. נפל דָבָר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנת 2014 . קָם לה שַדָּר מוביל בכדורגל בדמותו של עמיחי שפיגלר. עמיחי שפיגלר ניצב היטב ב- Front של ערוץ 1 ביום שני – 3 בנובמבר 2014 באצטדיון "בלומפילד" והוביל באופן ברור, נחרץ, ומפורט את השידור הישיר שלו המתאר את זירת הפשע על כר הדשא. עמיחי שפיגלר הוא עיתונאי עירני שהיה הראשון שהעלה לדיון בעת השידור הישיר ביום שני – 3 בנובמבר 2014 את השאלה מה פתאום שופט המשחק  רועי ריינשרייבר שולף כרטיס אדום לערן זהבי ומרחיק אותו מכר הדשא למרות שהוא ערן זהבי הותקף באופן חמור ביותר ע"י אוהד הפועל ת"א שפרץ לכר הדשא והוא ערן זהבי רק ניסה להגן על עצמו. היה זה שוב עמיחי שפיגלר שהעלה לדיון את הפכפכותו של מנג'ר הפועל ת"א אייל ברקוביץ שעמד על קו המגרש ליד מנג'ר מכבי ת"א בימים ההם ג'ורדי קרויף (בנו של הכדורגלן ההולנדי האגדי יוהאן קרויף ז"ל) וביקש תחילה להמשיך בקיום המשחק למרות האירוע המביש ואח"כ שינה את דעתו . היה זה עמיחי שפיגלר עיתונאי ושדר טלוויזיה מעורר תקוות הראשון שהכריז כי אלימות וספורט אינם צועדים יד ביד ואם זה המצב אז אין כל ערך למשחק הדרבי הפועל ת"א – מכבי ת"א . עמיחי שפיגלר מעורר תקוות מפני שהוא עיתונאי נבון שמתאר את המְצִיאוּת הדרמטית במהירות, בדייקנות, במהימנות, ובעברית תקנית ושוטפת. אני מאמין לו ולמידע שהוא מוסר לי בקולו הטלוויזיוני הדרמטי . מעניין הוא שַדָּר טלוויזיה Play by play צעיר אך כבר בעל אוטוריטה . למערך ההסברה של ערוץ 1 הצטרף העיתונאי והפרשן הוותיק אבי רצון מי שישב בעמדת השידור באצטדיון "בלומפילד" וניתח את העובדות של האירוע הבִּירְיוֹנִי בהיגיון וללא התלהמות . הפרשן השני בעמדת השידור של ערוץ 1 הוא מאמן כדורגל מקצועי מחוסר עבודה בשם אייל לחמן שנופל עשרת מונים מאבי רצון . הוא איננו חשוב . עמיחי שפיגלר ואבי רצון כפו והכריחו, אולי גררו, בלילה של יום שני – 3 בנובמבר 2014 את צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ללחוץ על השלט ולהתבונן בנעשה בחצר האחורית המטונפת של הכדורגל הישראלי.

נוצר אז אבסורד טלוויזיוני : פרק 5 ואחרון בסדרה התיעודית המעניינת והמצוינת "כביש 90" בהנחיית מר מודי בר און המשודרת בערוץ 10 ניגף והתדרדר בין 21.45 ל- 22.30 לרייטינג מינורי של % 5.5 , % 5.4 , ו- % 4.2 בעוד תמונות הרפש של הכדורגל הישראלי מאצטדיון "בלומפילד" המשודרות בערוץ 1 הציבורי גורפות החל מ- 21.15 רייטינג מזהיר ויוצא דופן של % 13.3 , % 17.1, % 20.7, % 19.9, ו- % 20.4 . אין מדובר עוד באנשים המיוחדים של עַם הַסֶפֶר הנבחר היושב בציון אלא בצופי טלוויזיה רגולאריים שמחפשים במסך שלהם רכילות, מציצנות, אלימות, פשע ומשטרה, אופרות סבון, סקס, וגם ספורט. ואם אפשר גם קצת מהרֶפֶש של הכדורגל.  

טקסט מסמך : היסטוריה. יום שני – 3 בנובמבר 2014. זוהי מפת המדרוג ברבעי שעות של ערוצי הטלוויזיה הארציים 1 , 2 , ו- 10 בשני המגזרים של "האוכלוסייה היהודית" ו- "כלל האוכלוסייה" בטווח הזמן שבין 20.45 ל- 23.30. המשדר הישיר של ערוץ 1 בו הוא מציג את בפרהסיה את הרפש של הכדורגל הישראלי, מביס בין 21.30 ל- 23.00 את שידורי ערוץ 2 ואת שידורי ערוץ 10. (באדיבות בוועדה הארצית למדרוג).

משדר ה- Post Game Show אמש (יום שני – 3 בנובמבר 2014) בראשות המגישה – מנחה גב' שרון פרי וצמד הפרשנים שלה אבי רצון ואייל לחמן (מגובים בכתבי ומראייני שטח פעילים ונמרצים מר ליאן ווילדאו וגב' הדס גרינברג) של משחק הדרבי התל אביבי בכדורגל שהופסק הפועל ת"א – מכבי ת"א 1 : 1 , הניב בין 21:45  ל- 22:55 רייטינג ממוצע של % 18.4 ו- Peak צפייה של % 22.00 . מדובר בנתוני רייטינג מדהימים לא שכיחים שהפיק ערוץ 1 מזה זמן רב מאוד . מספר הצופים הממוצע בסיכום השידור הישיר של המשחק הנ"ל במסגרת המחזור השביעי עמד על כ- חצי מיליון (500000) צופים .

סוף הפוסט מס' 1094 על שלושת חלקיו / 446. הועלה לאוויר בשבת – 18 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.