פוסט מס' 1131 (540 / 448). מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל איש טלוויזיה ותקשורת מוכשר ברמה גבוהה ובעל ניסיון, למד באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס/ארה"ב במשך שש השנים ההן שבין 1962 ל-1968 את תורת מדע התקשורת ואת תורת מדע הטלוויזיה. ב-1968 שב מוטי קירשנבאום הביתה והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים ההיא בימי בראשית ההם בראשותם של אליהוא כ"ץ ז"ל ועוזי פלד יבד"ל. ב-1976 העניקה המדינה לאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל את פרס ישראל בגין התוכנית הסאטירית הבלתי נשכחת ההיא "ניקוי ראש" שהפיק וביים בשנים ההן של 1976-1974 (!). תוכנית הטלוויזיה ההיא "ניקוי ראש" אשר שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במשך שנתיים מאז 1974 ועד 1976 זכתה ב-שגשוג צפייה טלוויזיונית עצום וחסרת תקדים בימים ההם במדינת ישראל ההיא (!). איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל הפך חיש מהר לסמל טלוויזיוני ייחודי ומובהק ב-כלל תעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר בראשה ניצב ואותה ניהל אז בידע רב וגם ב-כישרון רב ארנון צוקרמן יבד"ל שהיה לא רק מנהל יישר דרך ואיש כן, אלא היה גם מנהיג הגון ומוכשר, איש של אמת, אדם חכם ו-יישר דרך בעל כושר מנהיגות שציבור עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא תמך בו בכל לב והאמין לאישיותו המיוחדת וכישרון הניהול והניווט שלו (!). היה מדובר לא רק באיש חכם ונבון ו-יישר דרך בעל שכל ומצפון (במידה לא מקובלת), אלא היה מדובר גם במנהיג בתחום הטלוויזיוני המעשי והקונקרטי (!). ארנון צוקרמן ניחן ללא ספק לא רק באישיות ניהולית-טלוויזיונית הגונה, חכמה, רוויית היגיון, ו-בעלת יושרה מוחלטת ו-מוכשרת (!). הוא היה גם איש חכם ו-יישר דרך, בעל היגיון מעניין, אדם חסר פניות, ומצויד בחוט מחשבה ארוך ו-נבון עד למאוד מכול היבטי ומרכיבי תעשיית הטלוויזיה היקרה, המורכבת, והמסובכת (!). המרכיבים המדוברים האלה הם רבים, יקרים כספית וכלכלית, ושונים בכול מישורי העשייה הטלוויזיונית על כל צדדיה הטכנולוגיים, הלוגיסטיים, והאנושיים (!). אשנה ואומר שוב: הצטיינותו של ארנון צוקרמן כאדם ואיש מקצוע, בתפעולה המלא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן של 1980-1973, הצטיינה ומצאה את ביטוייה לא רק ב-תפוקת תוכן הנשענת על היבטי טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם מוגבלים (מאוד !) ש-אפיינו אותה (את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם), אלא גם באגף הניהול האנושי שלו את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-עשור ה-70 של המאה הקודמת (!). ארנון צוקרמן איש מקצוע יישר דרך, איש עתיר ידע, איש  רווי היגיון ומחשבה היה בעשור ה-70 ההוא של המאה הקודמת ההיא היה עילוי אישי ומקצועי. ארנון צוקרמן ההוא ניהל אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשבע השנים ההן שבין 1973 ל-1980 בשגשוג עצום ובהצלחה רבתית-היסטורית חסרת תקדים. לא היה עוד לעולם מנהל טלוויזיה בעל אישיות כבירה כמותו אחריו בשירות הציבורי ההוא בתחומי מדינת ישראל. היה רק ארנון צוקרמן אחד בכל מדינת ישראל, בן 89 היום (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הייתה ברת מזל בשעה שה-קב"ה הפגיש ב-1973 את המדיה הישראלית הישראלית הטלוויזיונית הציבורית ההיא עם אותו ארנון צוקרמן ההוא. ארנון צוקרמן היה בשעתו אדם מוכשר ואיש של יושרה מוחלטת ותום לב בתחום. חיש מהר הוברר שמדובר בעילוי אנושי-טלוויזיוני ברמה עליונה ו-יוצא מגדר הרגיל מכל היבט של ניהול, הובלה, צעידה בראש המחנה, דוגמא אישית, קבלת החלטות נכונות, מנהיגות ברמה גבוהה, נשיאה באחריות של קבלת ההחלטות שלו וביצוען בשטח (!). ציבור עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן שבין 1973 (ראשית תקופת מנהיגותו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ועד שנת הסיום ב-1980, האמין לארנון צוקרמן וב-ארנון צוקרמן, ו-נהה אחריו (!).         

אנוכי עוזב לרגע את ארנון צוקרמן יבד"ל ו-שב לפועלו ומורשתו של מוטי קירשנבאום ז"ל. ובכן, תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" בהובלתו, מנהיגותו, הפקתו, ובימויו של מוטי קירשנבאום ז"ל ואשר שודרה במשך שנתיים (1976-1974) זכתה להוקרה עצומה מצידם של צופי הטלוויזיה בישראל וצברה חיש מהר הצלחה טלוויזיונית רבתית שלא הייתה כמותה בימים ההם של שנות ה-70 ההן במאה הקודמת ההיא וגם בשל כתבותיו הדוקומנטריות המעניינות ששודרו באורח קבע בתוכנית החדשות השבועית ההיא "יומן השבוע" בערבי שישי (שוב כמובן בטלוויזיה הישראלית הציבורית). מוטי קירשנבאום הפך לכוכב בהא הידיעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן של עשור ה-70 במאה שעברה. בשנת 1976 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל למנהל חטיבת התוכניות שלו. ההיסטוריה נעה קדימה. בחלוף 25 שנים מאז חזר ארצה מ-ארה"ב התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל ב-18 באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של 5 שנים עד אפריל 1998. היה במדינת ישראל רק מוטי קירשנבאום אחד. מוטי קירשנבאום ז"ל הסתלק מאיתנו לנצח לפני 7 שנים ב-25 בספטמבר 1915 והוא בן 76. פוסט מס' 1131. הועלה לאוויר ביום שני-10 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1131 (540 / 448) : הועלה לאוויר שוב ביום שני – 10 באוקטובר 2022, . הוא התפרסם לראשונה תחת המספר 540 / 448 בתאריך ההוא של שבת – 26 בספטמבר 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————

1. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל איש טלוויזיה ותקשורת מוכשר ובעל ניסיון מתמנה ב- 18 באפריל 1993 כשהוא בן 54 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של 5 שנים עד 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. היה במדינת ישראל רק מוטי קירשנבאום אחד. מוטי קירשנבאום ז"ל הסתלק מאיתנו לנצח ב- 25 בספטמבר 1915 והוא בן 76. תנצב"ה. 

טקסט תמונה : קיץ 1969. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 53 שנים. היו אלה ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדַרְדָקִית שזה עתה נולדה והיא רק בת שנה. זוהי מערכת "מבט" בראשותה של חטיבת החדשות ש-שכנה אז בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שניצב ב-שכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות, "מבט". זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר ז"ל (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל, ו-מוטי קירשנבאום ז"ל. (התמונה ניתנה לי באדיבות רחל רונן אלמנתו של יורם רונן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1993. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 54) מתמנה למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (באמצע), ומוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הטרי (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות). 

מדובר בעסק פוליטי. מדובר ב-מינויים ממשלתיים/פוליטיים על רקע מקצועי. עבודתם המשותפת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יחדיו עם מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הולידה שילוב פורה, ומדהים, ואוסיף גם מקסים בין שני אישים משני קצוות הקשת הפוליטית. עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (איש המפד"ל) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (איש השמאל הישראלי) היו שני אישים משכמם ומעלה שבאו כאמור מרקעים פוליטיים שונים בתכלית השינוי אולם מצאו דרך משותפת, מכובדת, ויעילה לנהל יחדיו את השידור הציבורי (!) מדובר בסופו של דבר בשיתוף פעולה מבורך ויוצא דופן שראוי להערכה רבה. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993, אמרה שרת החינוך שולמית אלוני לשני המפקדים הבכירים הללו מיכה ינון ומוטי קירשנבאום, כפי שהעידה בפניי בעת עריכת המחקר כלהלן: "…אתם שניכם אנשים רציניים ואני בטוחה שתמצאו דרך לשתף פעולה בניהול רשות השידור…". שולמית אלוני צדקה. היה מדובר בשני אישים רציניים, בעלי יושרה, ובעלי תרבות ניהול שמצאו דרך לשתף פעולה כדי לקדם את השידור הציבורי לפנים. 

טקסט תמונה : 1995. זהו מוטי קירשנבאום ז"ל מי ש-ניצב בעת ההיא בשיא כוחו בפסגת השידור בציבורי של מדינת ישראל בשעה שהוא מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור משגשג, יישר דרך, קפדן, חכם, ומוצלח מאוד בחמש השנים ההן שבין 1993 ל- 1998. בלתי נשכח לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : התקופה ההיא באביב  הוא של שנת  1993 בה שימשתי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שיוועתי אז לבואו המחודש של מוטי קירשנבאום ז"ל לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. יצחק רבין ז"ל (1995 – 1922). עשרים ושבע שנים להירצחו. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נרצח במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב ע"י בן עוולה, נָבָל שָפֵל ועָלוּב. בֵּן המַלְכוּת נָפָל. הַנֵזֶר והאצעדה נגזלו ממנו. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזִירָת הרֶצַח.

3. זה היה נורא, החיים היו חזקים מהמתים. הפקת Euro 1996 באנגליה על ידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לשמחתי ואושרי מוטי קירשנבאום מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם בעת ההיא. פוסט מס' 1131 (540 / 448). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1131 (540 / 448) : הועלה לראשונה לאוויר בשבת – 26 בספטמבר 2015, ורואה אור עכשיו ו-עולה על ידי ומטעמי שוב לאוויר בתוספות קלות ביום שני – 10 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 לאחר שובי ארצה מפגישת ה- 1 WBM שהתקיימה בסידני (Sidney) אוסטרליה וההיערכות המדהימה, רבת הזרועות, והמדויקת של קבוצת SOBO האוסטרלית (בראשות הספרדי מנואל "מנולו" רומרו) לקראת אולימפיאדת סידני 2000, התחלתי לחקור, לכתוב, ולתעד את הסדרה התיעודית רבת ה- היקף עבת כרס בת 13 ספרים הכוללת בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים ואלפים רבים של תמונות (רובן טרם נראו עדיין) אודות קורות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, ניהולי מו"מ והשגת זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות.

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה המורכבת, הסבוכה, והיקרה כספית וכלכלית. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ו-סגנו אהוד אולמרט ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל (ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר היָרוּד הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה סנסציונית וכותרת חסרת תקדים. העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. שני שרים בממשלה דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה ותבעו מראש הממשלה אריק שרון להשאיר אותו בתפקידו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. למרות ששניהם ידעו כי יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור בלתי מוכשר ו- כושל והשידור הציבורי שבראשו ניצב, קוֹרֵס. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. העיתונאי המזהיר והבלתי נשכח של עיתון "הארץ" אודי אשרי ז"ל מחווה את דעתו במדורו "משחק מילים" בפוסט מדויק וחריף אודות שני שרים מגוחכים בממשלת אריאל שרון ז"ל, מר מאיר שטרית וגב' דליה איציק. הפוסט נושא את הכותרת "כתב הגנה" ובניסיון סניגוריה כושל ונחשל של השניים להגן על יוסף בר-אל מפני הדחה. דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו בממשלה נגד הדחתו של יוסף בר-אל ממשרת המנהל הכללי של רשות השידור, ותמכו בהשארתו בתפקידו. שיקול דעתם הפתטי לא סייע למנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל והוא סולק בבושת פנים מתפקידו ע"י ממשלת ישראל. 13 (שלושה עשר) שרים הצביעו בעד לסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).  

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל ל-מנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

יצחק רבין ז"ל (1995 – 1922). מלאו עשרים ושבע שנים להירצחו (!). ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל נרצח במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב ע"י בן עוולה, נָבָל שָפֵל ועָלוּב. בֵּן המַלְכוּת נָפָל. הַנֵזֶר והאצעדה נגזלו ממנו. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי הצעיר שנעדרו מזירת הרֶצַח. זה היה נורא, החיים היו חזקים מהמתים. אנחנו משדרים ישיר את טורניר הכדורגל Euro 1996 באנגליה, ואת אולימפיאדת אטלנטה 96'. מוטי קירשנבאום לשמחתי ואושרי הוא מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם בעת ההיא. פוסט מס' 1131 (540 / 448). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זוהי אחת מעמדות הפיקוד שלי בהפקות הבינלאומיות בחו"ל (בדאלאס – ארה"ב) בהן, ו- מהן אנוכי מנהל את מבצעי השידורים הישירים הטלוויזיוניים הבינלאומיים המרוחקים, המורכבים, והמסובכים בחלקי הגלובוס השונים על פני תבל. מה שראיתי במשך 32 שנות עבודתי כמנווט ומוביל של שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בארץ ובעולם בכל רחבי תבל היו המראות האלה : טלפוניה, כבלים, שקעי חשמל, מיקרופונים, מוניטורים, קווי שידור 4W ו- ISDN, מכשירים ועזרי טלוויזיה, מסכי טלוויזיה, אולפני טלוויזיה, משרדי הפקה ותקשורת, אצטדיוני ספורט, ואת המיטות שלי במלונות במאה וחמישים ערים בעולם ובחמש יבשות תבל. אני שותה כרגיל קוקה-קולה, המשקה המרענן הרשמי באולימפיאדות, ב- Euros, וב-מונדיאלים של הכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערכתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ההוא היא טוטאלית מהצד השני של המשוואה. השלילי שלה. החזקתי בשלוש אסמכתאות, שלושה מכתבי הערכה, שיוסף בר-אל הקדיש לי בעת מפגשיי עמו (כמנהל שלי) לאורך ציר ארוך של הפקות טלוויזיה מקומיות ובינלאומיות. לכאורה הייתי אמור להסתפק בצל"שים הללו ולהיות מרוצה מעצם העובדה שמנהל הטלוויזיה הקדיש לי מזמנו ומהלל את פרי עבודתי הטלוויזיונית. האמת, בעבור כמה אנשים בטלוויזיה הטריח כבר יוסף בר-אל את עצמו לכתוב באופן אישי מכתבי הללויה ? התיעוד הועלה לבּוֹיְידעֶם, העלה אבק במשך השנים, ועכשיו הוסר ממנו. התיעוד היָשָן הזה שהועבר לפוסט הנוכחי בעצם כבר לא חשוב. זאת לדעת : יוסף בר-אל התמנה ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מינוי פוליטי שהחזיק אומנם מעמד שלוש שנים אך לא צלח. שרת החינוך בממשלת יצחק רבין ז"ל גב' שולמית אלוני ז"ל הפרה אותו ו/או מנעה את המשכו. על פי המלצתה של שולמית אלוני והחלטתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מונה מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל שעזב את תפקידו (בטרם השלים קדנציית ניהול בת חמש שנים) תמורת קבלת ג'וב של קונסול ישראל באטלנטה. לצורך תיעוד וכתיבה על ידי את 13 הספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בעולם ובארץ", ראיינתי מאז 1998 כ- 2500 אנשים בארץ ובעולם הקשורים ומעורבים בתעשיית הטלוויזיה המורכבת, המסובכת, והיקרה. ביניהם גם את שרת החינוך לשעבר בממשלת יצחק רבין ז"ל, שולמית אלוני ז"ל, מי שמינתה ב- 1993 יחדיו עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים ההן שבין 1993 ל- 1998. "…פקדתי על מוטי קירשנבאום להעיף מייד עם מינויו למנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רציתי אותו יותר שָמָה מפני שכל הזמן התחנף לפוליטיקאים", הסבירה לי שולמית אלוני ז"ל בשיחת התחקיר בינינו ב- 2005 בעת כתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ליתר דיוק עובדתי : גב' שולמית אלוני ז"ל לא פקדה על מוטי קירשנבאום אולם ביקשה ממנו במפורש באפריל 1993 להדיח לאלתר את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר-אל, מבלי להמתין לסוף קדנציית הניהול שלו שעמדה להסתיים ב-יולי 1993. כזכור, זכה מר יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990, מִכְרָז שהתנהל בראשות מנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר בוועד המנהל של רשות השידור מר אהרון הראל ז"ל. הוא הביס בקלות את המועמד שהתחרה נגדו נסים משעל. לאחר ניצחונו הכריז יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש בפרהסיה, כלהלן : "…ידעתי שאנצח…". כתבת "מעריב" גב' אילנה באום הפכה את ההצהרה לכותרת בעיתונה. לרבים נראתה ו-נשמעה ההכרזה הזאת כדברי רָהָב עלובים שמעידים את מה שהם מעידים על אומרה (!).

טקסט תמונה : 11 ביולי 1990. לפני יותר מרבע מאה של שנים. הכרזה מתריסה. יוסף בר- אל נבחר למנהל החדש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומכריז בפומבי למחרת ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה : "…אני מרגיש על ה-כיפאק – ידעתי ש-אנצח…". להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שַחַץ, גאוותנות, והחשבה עצמית חסרי תקדים. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מי מ-מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקדמו לו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות, שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (באדיבות העיתון "מעריב").

ובכן, ההיסטוריה סבבה על צִירָה. בחלוף תשע שנים מאז הודח מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מוטי קירשנבאום ז"ל בקיץ 1993 שב יוסף בר-אל לקדמת הבימה של השידור הציבורי. הוא למנכ"ל רשות השידור ביוני 2002 על פי המלצת השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ועל פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון. מינויו של יוסף בר-אל למשימה הרמה התבררה כמופרכת מיסודה, והוא סולק באמצע כהונתו ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהפקידו בידו למשמרת בת חמש שנים את אחד ממוסדות השידור החשובים במדינת ישראל, רשות השידור. בטרם טריקת הדלת על יָדִי בקיץ 2002 נתתי לו לדעת את דעתי השלילית עליו למרות מכתבי ההערכה והצל"שים שכתב והעניק לי. נטשתי.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי שנות האוֹפֶל 2005 – 2001". הכרך נכתב במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : 25 במאי 1985. זהו מכתב הערכה של מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אליי בתום שידורי עונת הכדורגל של 1985 – 1984. חטיבת הספורט בפיקודי שידרה באותה עונה סך של 300 שעות שכללו את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, משחקי המכבייה ה- 11, טורניר הטניס של ווימבלדון, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות. למעלה משמאל תוספת בכתב ידו של מנהל חטיבת החדשות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, מר יאיר שטרן, כלהלן : "…מצטרף לברכות עם כל הלב, יאיר…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אליי בתום מבצע השידורים הישירים הארוך והמורכב של מונדיאל איטליה 1990. שידרנו מאיטליה לירושלים סך של 125 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 35 ימים. ההצלחה בעתיד מותנית במנהיגות יישרת דרך, נשענת על ידע מקצועי מובהק, ועל טוהר מידות, הבנת הטכנולוגיה המורכבת של תעשיית הטלוויזיה באשר היא והתמצאות בכלכלה טלוויזיונית ותשלומי זכויות שידורים עבור כיסוי ושידורי ספורט בארץ ובחו"ל. מנהיגות מקצועית ומקצוענית בעלת כישרון ו-ידע ו-נסמכת על דבקות במשימות השידור ללא פשרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל אלי בטרם טיסתי עם הצוות שלי למבצע השידורים הארוך והמסובך של אולימפיאדת ברצלונה 1992. שידרנו מברצלונה לירושלים 155 (מאה חמישים וחמש) שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 17 ימים. ממוצע של 9.1 שעות בכל יום שידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ראשית יולי 1992. שער הכריכה הראשי של ספר השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 כפי שכתבתי וחיברתי בטרם תחילת מבצע השידורים. פקודת המבצע המפורטת לפרטי פרטים נשלחה בכתב יָדִי (היא לא הודפסה כ-מצווה והייתה לכך סיבה) למאה וחמישים פונקציות ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל קיבל לידיו ממני את העותק הראשון. הוא העיר לי, "כתב ידך יפה יותר מאותיות הדפוס תענוג לקרוא אותו", והוסיף כמו תמיד, "שתהיה לי בריא". בתוך אווירת המאבקים הלא סימפטית והבלתי מקצועית הזאת בלשון המעטה בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, נדרשתי ו-הייתי צריך גם להפיק את השידורים האולימפיים המסקרנים, רבי העניין, וגם היקרים כספית וכלכלית, ולא רק להתקוטט ולַרִיב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יולי 1992. אולימפיאדת ברצלונה 1992. הימים ההם לפני שנות דור. מישהו תפס אותי לאחר חודש ללא שינה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה – יוון. אנוכי יחדיו עם השדר הבלתי נשכח שלי מאיר איינשטיין ז"ל בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1131 (540 / 448). יצחק רבין ז"ל (1995 – 1922). עשרים ושבע שנים להירצחו. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נרצח במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב ע"י בן עוולה, נָבָל שפל ועלוב. בֶּן המַלְכוּת נפל. הנֵזֶר וה-אֶצְעָדָה נגזלו ממנו. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח. החיים היו חזקים מהמתים. אירועי Euro 1996 באנגליה ואולימפיאדת אטלנטה 1995. לאושרי ושמחתי מוטי קירשנבאום הוא מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם בעת ההיא. פוסט מס' 1131 (540 / 448). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ציטוט : "אין צער שאינו מתרכך וחוֹלֵף במרוצת הזמן". (קיקרו).

זה היה נורא. החיים היו חזקים מהמתים. זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצאי שבת – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (שמה הוסב ל- "כיכר רבין") שָבָה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למסלולה. למרות העצב הנורא המשכתי בתהליכי ההפקה של שני אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים הקרבים ובאים, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96 EURO) ואולימפיאדת אטלנטה 1996. טורניר Euro 1996 נועד להיערך במהלך חודש יוני לראשונה בהשתתפות שש עשרה הנבחרות הטובות ביבשת (האירופית). פי שתיים יותר נבחרות מאשר Euro 1992 לפני ארבע שנים בשוודיה. משחק הפתיחה התקיים באצטדיון "וומבלי" (Wembley) בלונדון ב- 8 ביוני 1996 ומשחק הגמר בו ניצחה גרמניה את צ'כיה נערך באותו מקום ב- 30 ביוני 1996. כעבור פחות משלושה שבועות ב- 19 ביולי 1996 נערך באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 במניין העת החדשה. טקס הנעילה נערך בחלוף 17 יום ב- 4 באוגוסט 1996. שבעה חודשים לאחר האסון הגדול של רצח ראש ממשלה בישראל כבר הפקתי וניהלתי בפקודתם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יותר מ- 300 (שלוש מאות) שעות במפקדות השידור שלנו שהקמתי בלונדון ואטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב.

מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום שָב לרשות באביב של תשנ"ג – אפריל 1993. זה היה ביום ראשון בשבוע ב- כ"ז בניסן תשנ"ג מש-התייצב בפסגת ההיררכיה של השידור הציבורי. הוא התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי המלצת שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל ולפי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום בן ה- 54 ב- 1993 החזיק עכשיו בתפקיד הרָם והחשוב כשהוא עטור תהילה ושטוף זיכרונות שלא נמחקו מההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלפו כבר שבע עשרה שנה מאז זכה ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד (!) בפרס ישראל לטלוויזיה בגין הפקת התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וגם בשל כישרון התיעוד שלו וסרטיו הדוקומנטריים כפי שבאו לידי ביטוי על המרקע במשך רבע מאה של שנים. הציבור לא שכח אותו, וודאי לא עובדי הטלוויזיה. קסמו לא הוּעַם. הידיעה המרעישה כי ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני מינתה את מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל עשתה לה חיש מהר כנפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ובבניין "החוּטִים" הסמוך אליו בו היה ממוקם רדיו "קול ישראל". הייתי עֵד כמו אחרים לשמועה שעברה מפה לפה ושותף כמו רבים לשמחה הגדולה. אני זוכר היטב את אווירת התרוממות הרוח של הימים ההם. ניצבתי שָם עֵד להתרחשויות. הבחירה להציב את מוטי קירשנבאום מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל סימלה את סוף העִידָן הכושל של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשלוש השנים של 1993- 1990. לפתע זרחו באביב של 1993 שוב תקוות חדשות בבניין בטלוויזיה הישן . מוטי קירשנבאום פרש מרשות השידור בראשית שנות ה- 80 בגלל וויכוחים מקצועיים מרים ומחלוקות קשות עם מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד. טומי לפיד מונה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979. מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שַר החינוך זבולון המר וראש הממשלה מנחם בגין סיים את עידן שלטונם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל ושל ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 88, היום) מנהלו של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום שימש באותה העת כבר כמה שנים מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הטיל דופי ביכולתו של יוסף "טומי" לפיד לנהל את רשות השידור על מרכיביה הציבוריים הרבים והיה האיש שטבע בלשונו הסרקסטית והשנונה בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת את הסלוגן : "…יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש…", (אמר את הסלוגן במקור לעיתונאית והסופרת גב' שרית לוי ישי ב- 1982/3).

לאחר שפרש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת הובילו אותו כשרון היצירה, הכתיבה, והעיתונאות שלוֹ להפיק ולביים תוכנית סאטירה בתיאטרון המסחרי שנקראה, "יורדים על השבוע". מוטי קירשנבאום כתב טקסטים שנונים לשלישיית "הגשש החיוור", ביים סרטי תדמית ושיווק עבור התעשיין המיליארדר סטף וורטהיימר, והמשיך גם לתעד את קורות חיינו בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום כמו הבימאי האולימפי האמריקני והמתעד הדגול באד גרינספאן (Bud Greenspan) והבימאית הגרמנייה המופלאה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) הוא מתעד כפייתי במובן החיובי של המילה. לני ריפנשטאהל קנתה את המוניטין הבינלאומי העצום שלה לאחר שביימה שני סרטים דוקומנטאריים חשובים ורבי עוצמה (בני 4 שעות כל אחד) בשנות ה- 30 של המאה שעברה. הראשון נקרא "ניצחון הרצון" ודן ב- "כנס המפלגה הנאצית הגרמנית ב- נירנברג 1934 בראשותו של הקנצלר אדולף היטלר", והשני, "אולימפיאדת ברלין 1936".שחולק לשני חלקים "פסטיבל העמים" ו- "פסטיבל היופי". באד גרינספאן התפרסם בעולם כמתעד האולימפי הגדול והמוכשר ביותר בדורנו . אלכס גלעדי ואנוכי שידרנו רבים מסדרת סרטיו הנפלאים (הסדרה נקראה, "OLYMPIAD") בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80. מוטי קירשנבאום רכש את פרסומו בישראל כמתעד טלוויזיה רב גוני במשך ארבעה עשורים מאז 1968. שלושת המתעדים הייחודיים האלה מוטי קירשנבאום, לני ריפנשטאהל, ובאד גרינספאן נולדו עם מצלמה ביד ודחף בלתי נלאה ללחוץ על ההֶדֶק שלה.

הייתה למוטי קירשנבאום סבלנות רבה למושאי כתבותיו. הוא ידע לכתוב תסריט ולתכנן היטב את מערך הצילום, היה נחוש להשיג את מטרתו, וסובלני דיו כדי להקשיב לקול מצלמתו. די להתבונן בשתי כתבותיו הנפלאות ששודרו במגזין החדשות של ערב שישי , האחת ב- 1972 , "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי ב- 1972", והשנייה בהפרש של עשרים שנה בכתבה העוסקת, "במזג האוויר הסוער והגשום שפקד את המדינה בינואר 1992", כדי להבין את הרכב תכונותיו כבימאי דוקומנטארי. האינטליגנציה הקולנועית שלו מורכבת מכשרון וידע , חוש הבחנה בין הניואנסים הדקים, יכולת ביטוי וכישרון לכתוב טקסט מדויק. הומור, שנינות, ו- סרקאזם הפכו את מוטי קירשנבאום לאיש טלוויזיה ייחודי. הוא לבטח אחד מגדולי המתעדים של תקופתנו בכל שטחי חיינו בטלוויזיה. במשך שנים רבות כיסתה המצלמה שלו תחומים רבים ומסגרות שונות לאורכה ורוחבה של המדינה : צבא וביטחון, פוליטיקה, ההתיישבות החדשה בחבלי אבות לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 והמחלוקות בצדה, חברה וכלכלה, יהודים וערבים, תרבות הפנאי, חיינו בכפר ובעיר, חי וצומח, טבע וחקלאות, ספורט, ומה לא בעצם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. לפני יוֹבֵל שנים. מוטי קירשנבאום (משמאל) באחד מרגעי השיא והתהילה שלו בטלוויזיה כמי  שיצר, הפיק, וערך את התוכנית הסאטירית הראשונה שלו בטלוויזיה "לא הכול עובר". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמואל מזרחי איש האביזרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית ימיה, העיתונאי והסופר דן בן אמוץ מהבודדים שהייתה בידו עט חדה מתער ומוטי קירשנבאום שמתבונן בעניין ו-בעיניים מעריצות בדן בן אמוץ. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת התמנה אליעזר יערי לעורך ומגיש מגזין החדשות "יוֹמָן" המשודר מידי ערב שישי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. אליעזר יערי עשה את עסקת חייו . הוא גייס לשורותיו את מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי  Free lancer. אליעזר יערי העניק זמן מסך לכתבותיו (המצוינות) ובתמורה נשמרה תודעתו של היוֹצֵר בציבור. זה היה Deal מצוין. צריך לומר בגלוי כי מוטי קירשנבאום תּחזֵק בכתבותיו את איכות ה- "יוֹמָן" של אליעזר יערי ב- 1990 בדיוק כפי עשה 20 (עשרים) שנים קודם לכן במגזין "יומן השבוע" שערך והגיש יורם רונן ז"ל. הכתבות המיוחדות שלו האפילו על שאר התכנים במגזין . שתי כתבות של מוטי קירשנבאום בעידן אליעזר יערי בראשית עשור ה- 90 זכורות לעַד. האחת, הכתבה אודות "המסתערבים" שנעשתה בקיץ 1991. השנייה עסקה ב- "מזג האוויר החורפי הסוער שפקד את ישראל בינואר 1992". התייצבותו של מוטי קירשנבאום אחד מאנשי הטלוויזיה הכישרוניים והמוצלחים בארץ בפסגת השידור הציבורי ב- 1993 התאפשרה לא רק בשל כישרונו אלא בשל נסיבות פוליטיות ובהן חזרתו של יצחק רבין לשלטון. יצחק רבין מנהיג מפלגת העבודה ניצח בבחירות ב- 23 ביוני 1992 את יריבו ראש מפלגת הליכוד יצחק שמיר בפער מנדטים שאִפשֵר לו להרכיב ממשלה עם מפלגת ש"ס ומפלגת מר"צ בראשותה של אישה נאורה גב' שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הפקיד את בידיה את תיק החינוך והתרבות. מנהיגת מר"צ הזדרזה והגתה Deal. היא ביקשה להחזיר את המנכ"ל המכהן אריה מֶקֶל למשרד החוץ ממנו הושאל לרשות השידור ולמנות במקומו את מועמדה מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי זכרה את פועלו העצום ומורשתו הטלוויזיונית של מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל התנה את וויתורו על משרת מנכ"ל רשות השידור ושובו למשרד החוץ בקבלת תפקיד הקונסול באטלנטה (בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה). העניין סודר. באפריל 1993 חזר אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור מוקדם מהצפוי למשרד החוץ מבלי להשלים את שנת כהונתו החמישית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר במהירות וללא שום וויכוח את מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. שמו הרי לא נשלף מהבויידֶעם.  לימים תוך כדי עריכת המחקר וכתיבת הספר שאלתי את גב' שולמית אלוני כיצד ידעה שמוטי קירשנבאום הוא אומנם מוכשר דיו ובעל יכולות להתייצב בפסגת השידור הציבורי כדי להנהיג ולנהֵל אותו. מבלי להמתין ירתה שולמית אלוני את תשובתה, כלהלן :

"מוטי קירשנבאום הפיק וערך בשנות ה- 70 מוצר שידור מצוין בדמותה של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש". הוא לא רק ערך את התוכנית אלא ניהל גם צוות גדול של אנשים שעבד תחתיו בהפקת התוכנית. בכך הוכיח שהוא גם יוצר וגם מנהל. הוא מצא חן בעיניי. זאת הסיבה שרציתי אותו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור".

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אווירת ימי בראשית בתקופתה של תוכנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "לא הכול עובר" (בעריכת מוטי קירשנבאום), בטרם ימי התהילה של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית המאוחרת יותר, "ניקוי ראש" (אף היא בעריכתו והפקתו של מוטי קירשנבאום בגינה הוענק לו ב- 1976 פרס ישראל), ששודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1974 ל- 1976. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, דן בן אמוץ ז"ל, אורי זוהר (קרוב למצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני גדל הגוף פול סמית', ז'אק כהן שחקן טלוויזיה בתוכנית בשפה הערבית, הקרויה, "המסעדה הגדולה", מוטי קירשנבאום, ואדם לא מזוהה. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). סייע בזיהוי הנוכחים התמונה : איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יצחק שבתוב.

מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שפעל בעידן תחרותי. זה לא היה פשוט. בעת מינויו באפריל 1993 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית עדיין ערוץ שידור ארצי מונופוליסטי ללא יריבים ושלטה שלטון ללא מיצרים במדינה. בתוך שישה חודשים השתנה המצב תכלית השינוי. בנובמבר 1993 החל ערוץ 2 המסחרי לשדר את תוכניותיו. מול מוטי קירשנבאום ניצבו יריבי תקשורת מרים וגם עשירים. שמות מוכרים היטב מהשורה הראשונה של וותיקי רשות השידור בדמותם של דן שילון ויוחנן צנגן מנכ"לים משותפים של הזכיינית "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קשת", ועוּזִי פֶּלֶד שהיה סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה בשנים 1969- 1967, ועכשיו שימש מנכ"ל הזכיינית "טלעד". המתחרים האלה היו תאבי הצלחה ושטופי אמביציות, עתירי ממון, וחדורי רצון עז להוכיח את עצמם, וגם לא פחות מוכשרים מ- מוטי קירשנבאום עצמו. חייהם של מוטי קירשנבאום ושל המנכ"לים ברשות השידור שבאו בעקבותיו השתנו בבת אחת מאז נובמבר 1993. המאבק נגד ערוץ 2 הנמרץ היה כה חריף עד שחלקם סבלו מסיוטי לילה. אֵיילוֹן שָלֵו התמנה למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והציב את יעקב איילון בכורסת המגיש הראשי. כעבור זמן קצר הודח איילון שלו ובמקומו התמנה שלום קיטל ששימש שנים רבות קודם לכן כ- כתב ושדר חדשות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל חולל תיכף מהפכה בחברת החדשות. הוא הרכיב את צמד ההגשה האטרקטיבי יעקב איילון ומיקי חיימוביץ, וגייס לשורותיו כוח עיתונאי מקצועי רב ניסיון מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרדיו "קול ישראל", וגם מתחנת הרדיו הצברית של גלי צה"ל . הוא לא הכשיר עובדים. הוא קנה כוח אדם מקצועי מוכן. שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית או כפי שחלק מהציבור קרא לה עדיין "הטלוויזיה הכללית" הומר בשם חדש, ל- "ערוץ 1". נפתחה תחרות טלוויזיה קשה, קרב תקשורתי מר, שטרם נודע כמותו עד אז בארץ ישראל בין ערוץ 1 הציבורי הוותיק לבין ערוץ 2 המסחרי הצעיר והלוחמני – על לבו ועיניו של הצופה.

מייד לאחר מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ביצע מוטי קירשנבאום מהלך ניהול דרמטי. הוא החליט לא להאריך את כהונתו של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990. למעשה החליט להיפטר ממנו והדיח אותו מתפקידו. במקומו הציב את יאיר שטרן שהיה אז כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון בירת ארה"ב. מוטי קירשנבאום עיתונאי בכל רמ"ח אבריו ידע שרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ניצבת ב- 1993 בצומת דרכים ונקודת זמן היסטורית. מוטלת עליה משימת כיסוי רחבת היקף של חזון חדש, יוזמת השלום שנקטו ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס כלפי העם הפלסטיני. רשות השידור פתחה בסיקור טלוויזיה ורדיו מורכב, ארוך, ויקר של הסכם אוסלו והנעשה סביבו בין ישראל לבין הפלסטינים, הסכם שעתיד להביא את ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין וראש אש"פ יאסר עראפאת ללחוץ ידיים לראשונה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ב- 13 בספטמבר 1993.

טקסט תמונה : 1969. יוסף בר- אל בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם היווסדה. הוא עלה לישראל ממצרים שם רכש תואר אקדמאי ברוקחות. כמו רבים אחרים זנח את מקצועו ופנה לעיסוק בתקשורת. הוא התמנה למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית לאחר עידן שלמה ענברי ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1992. מר יוסף בר-אל בשיא כוחו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא רצה את יוסף בר-אל. הוא זכר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 הגיעה לנקודות שפל חסרות תקדים בכל תחומי השידור הציבורי, חדשות, הפקות ספורט, תוכניות בידור, תיעוד, ודרמה. יוסף בר-אל היה האיש שעל פי דעתו דִרְדֵר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית למקומה הנמוך ולכן חסר כל כישרון להזניק אותה מחדש למקומה הטבעי בו נדרשה להימצא זה מכבר, אך היא לא הייתה שָם. מוטי קירשנבאום רצה במישהו שלוֹ ומכוחותיו. דמות שמקובלת עליו ועל המקצוע בכל פרמטר טלוויזיוני. צבר ישראלי בעל מנטאליות ישראלית, עיתונאי מהיר מחשבה, בעל ניסיון וכושר ביצוע, וגם יכולת מנהיגות. ולפני הכול איש של יושרה. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום מצא את התכונות האלה ביאיר שטרן. מר יאיר שטרן היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב באותה עת ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה במשך שש שנים (1989 – 1983). דרכם של מנכ"ל רשות השידור החדש ומנהל הטלוויזיה החדש הצטלבה שוב לאחר שנים רבות . מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא ויאיר שטרן ברמת גן. יאיר שטרן הוא בנו של מנהיג תנועת לח"י יאיר שטרן ז"ל שנרצח ע"י הבריטים ב- 1942. אִמו רוני ז"ל הייתה בהריון כשבעלה נורה ע"י שוטרי הבולשת הבריטית. היא הנציחה את שם בעלה וקראה לבנה התינוק יאיר . מאוחר יותר התחתנה רוני שוב ועקרה עם בנה יאיר שטרן מרמת גן לנתניה. מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא. בהיותו בן שבע החליטו הוריו אברהם קירשנבאום ובת שבע לעזוב את כפר סבא והתיישבו אף הם בנתניה. אביו הקים את חנות הנעליים "נעלי חן" בעיר. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן גדלו יחדיו ב-נתניה עיר קיט קטנה ונקייה בימים ההם הבנויה על שפת ים התיכון. מוטי קירשנבאום מבוגר מיאיר שטרן בשלוש שנים והיה מדריכו בתנועת "הצופים". שניהם חובבי ספורט ידועים שהיו גם אוהדים שרופים של קבוצת מכבי נתניה בכדורגל ומעריצים מושבעים של מרדכי שפיגלר. מוטי קירשנבאום הגיע לצוות ההקמה ולחטיבת החדשות של פרופסור שלמה אהרונסון בטלוויזיה בשנת 1968. יאיר שטרן עיתונאי ב- "מעריב" עשה זאת שנתיים אחריו לאחר שהצטרף לצוות שידורי הספורט באחריות דן שילון.

בקיץ 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן הוצב במקומו. בחירה ראויה. גב' שולמית אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה שייסדה ב- 1973 את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר"צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה וביקשה לסלקו מייד. היא מינתה את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים וגם לפניהם כפי שתיעדה את העובדות בפניי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמה בשנים 2005 + 2006 + 2007, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. ראיתי זאת במו עיניי. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול ורק אז להדיחו…".

הערה אישית שלי : אריה מקל ז"ל מנכ"ל רשות השידור היוצא באפריל 1993 היה איש מוכשר וחכם. בעל אישיות שונה לחלוטין מ- מוטי קירשנבאום. גם אריה מקל ניחן בחוש הומור אותנטי ו- שָנוּן. גם אריה מקל היה נבון, בעל תפישה מהירה, ובעל יכולת שליפה ותגובה מיידית כמו גרי קופר. אולם אריה מקל נולד דיפלומט ולכן היה תמיד מחושב, שקול, ומדוד. גם אריה מקל חונן כמו מוטי קירשנבאום ב- כישרון התנסחות מדויקת ובהירה ב- ע"פ ובכתב. היה לי עונג לשהות במחיצתו. הוא היה אדם אהוב עליי. פשוט אהבתי אותו. אריה מקל כיהן כמנכ"ל רשות השידור ארבע שנים בין אפריל 1989 לבין אפריל 1993. באפריל 1993 שנה אחת לפני תום כהונתו כמנכ"ל רשות השידור פינה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום והתמנה לקונסול משרד החוץ באטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב.

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל מקימה ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים. כאן היא נואמת נאום בחירות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שוחחתי עימה רבות אודות עברה ו-קורותיה הפוליטיים. היה מדובר באישה מעניינת ו- מרתקת. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ובאדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל מי שהיה מנכ"ל רשות השידור לפני עידן מוטי קירשנבאום, זוכר בעת שיחות שניהלתי עמו כשכיהן עדיין כמנכ"ל רשות פעיל, כלהלן : "…יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה בתקופתי. וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990. הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון ולהכשיר אותה כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, "מי זאת ענת עצמון ?". מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. מודה בטעות. היה מדובר באיש לא מוכשר…". השיחה הזאת בינינו התקיימה בשעתו לאחר משבר רכישת זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1991 ו- 1992 (בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית) וחוסר האמון המוחלט ששרר בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור ה- 5 אריה מקל ז"ל (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (מימין) ימים אחדים בטרם פינה את מקומו למנכ"ל רשות השידור ה- 6 הבא אחריו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אהבתי ורחשתי הערכה למיכה ינון ואריה מקל שני הבוסים העליונים שלי. אתה יכול להסכים עמם ו/או לא להסכים, אולם היה לי תמיד העונג לשהות במחיצתם. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. ימים אחדים לפני טקס הפתיחה. אנוכי (בתווך) יחדיו בעיר אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב יחדיו עם קונסול ישראל באטלנטה אריה מקל (מימין) ורעייתו רות (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיש מהר הוברר למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כי שניהם נכנסו לוָואקוּם טלוויזיוני (אדיר) שנוצר בשנים של 1993- 1990. "עֵדוּת למעללי יוסף בר-אל", כפי שהעיד יאיר שטרן. רִיק מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כה רדודה, כה נחותה, וכה מקורקעת בעידן ההוא עד שנותרה בידי שני הבוסים החדשים רק אפשרות אחת. להמריא מחדש. מוטי קירשנבאום מונה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור שתקציבה השנתי נאמד במיליארד שקל מאגרה, תשדירי חסויות, ושקופיות חסויות. שני מנהיגי השידור החדשים, מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, החליטו להעניק כיסוי טלוויזיוני טוטאלי ומרבי לתהליך מדיני חדש במזרח התיכון בדרך להסכם שלום עם העם הפלסטיני אותו החל וטווה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (יחדיו עם שר החוץ שלו שמעון פרס). את הפיוס ההיסטורי והשלום קיווה להשיג עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. זה היה מבצע יקר וממושך של רשות השידור  (טלוויזיה ורדיו בשתי השפות עברית וערבית) שתבע התגייסות גדולה של כוח אדם ושימוש לאורך ולרוחב בטכנולוגיה מכסימליסטית שעלתה ממון רב. הסכם אוסלו גובש במשך זמן רב ע"י ד"ר יוסי ביילין ואנשי צוותו ביניהם יאיר הירשפלד, יואל זינגר, רון פונדק, ואורי סביר. זה היה בעצם הישג ביניים אך נקודת ציון חשובה בדרך ארוכה והקשה שהייתה אמורה להוליך להתפייסות חוזה שלום כללי בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס העניקו את חסותם למהלכים החשאיים של ד"ר יוסי ביילין ואנשיו. התגובות בארץ ללחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר עראפאת  ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון מול מבטו המאושר של נשיא ארה"ב ביל קלינטון (Bill Clinton) המחבק את שניהם, היו מעורבות. השמאל תמך בהסכם מול הימין הזועם שהפגין נגדו. מדינת ישראל נחצתה לשניים, למברכי השלום על פי משנתו המדינית של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ו- שולליו. ב- 4 בספטמבר 1993 הגיעו 40000 (ארבעים אֶלֶף) מאנשי השמאל לכיכר מלכי ישראל כדי להפגין בעד ההסכם. יומיים אח"כ צעדו 50000 (חמישים אֶלֶף) מהימין ברחובות ירושלים וזעקו בוז להסכם. 2500 (אלפיים וחמש מאות) שוטרים מנעו ממפגיני הימין להסתער על משרדי הממשלה בקריה בירושלים. ב- 9 בספטמבר 1993 חתם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתל אביב על ההסכם עם אש"פ. יָאסֶר עָרָאפָאת חתם עליו במקביל בטוניס והתחייב לבטל את עשרים ושישה סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל . איש לא שיער ולא תיאר לעצמו כי הסכם אוֹסְלוֹ ולחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון, יובילו כעבור שנתיים לפילוג ומחלוקת כה סוערת בעַם ולרציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב משלוש יריות אקדח של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני.

חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע והמפיק הבכיר שלו אמנון ברקאי החלה בספטמבר 1993 לכסות בצורה מסיבית את תהליך ההסכם המדיני בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. עשרות מאנשי רשות השידור, טלוויזיה בעברית ערבית ורדיו "קול ישראל" בשתי השפות עִברית ועַרבית כולל מנכ"ל רשות השידור בעצמו, טסו בראשית ספטמבר לארה"ב על מנת להעביר בשידורים ישירים את טקס החתימה על מדשאות הבית הלבן בין מדינת ישראל ל-אש"פ ואת לחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת. מבצע הפקת השידורים הישירים מוושינגטון ושידורם בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים היה יקר וחרג בהרבה מתקציבו. מבצעי שידור פוליטיים בינלאומיים מהסוג הזה שכרוכים בשימוש בתקשורת לוויינית Unilateral עולים מיליוני שקלים. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור נאלץ להזהיר את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מחריגת יתר וסכנה לקריסת תקציב חטיבת החדשות באם ימשיכו לשפוך כסף בקצב הזה. היו שמועות שהדבר נעשה באופן מתוכנן וכי אברהם "בייגה'" שוחט שר האוצר בממשלת יצחק רבין הבטיח למוטי קירשנבאום לסייע ולכסות את  ה- Over draft של הטלוויזיה שייווצר בגלל הכיסוי החדשותי היקר, המקיף, והארוך של תהליך ההסכם המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בדצמבר 1994 העניקה וועדת פרס נובל באוסלו בירת נורווגיה את פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עראפאת. אין ספק כי רשות השידור בפיקודו של מוטי קירשנבאום עשתה עבודה עיתונאית בלתי רגילה וחשובה בסיקור התהליך על כל היבטיו . העלויות הכלכליות של כיסוי מהלכי השלום של ממשלת יצחק רבין ז"ל בידי הצוותים הרבים של הטלוויזיה והרדיו בשנים 1995 – 1993 הסתכמו בכמה עשרות של מיליוני שקלים . בהיותו מנהיג אמת של השידור הציבורי העניק מוטי קירשנבאום לטלוויזיה בשתי השפות העִברית והעַרבית ולרדיו "קול ישראל" בעברית ובערבית, את אמצעי ההפקה והשידור הנחוצים . כולם ידעו כי רוחו של מנכ"ל רשות השידור שוֹרָה במקום. יתירה מזאת. היא מנשבת בחוזקה ובחוֹם כין כותלי ארבעת גופי המדיה של הרשות.

לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת האיצה את המו"מ לשלום אמת בין ישראל לבין המשטר המלוכני בירדן. ב- 26 באוקטובר 1994 הייתה ירדן למדינה הערבית השנייה אחרי מצרים שחתמה הסכם שלום עם מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן חתמו על ההסכם בטקס מרשים ומכובד בערבה בנוכחותו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון. בין יצחק רבין למלך חוסיין נרקמו יחסים חמים וקרובים מאוד מעבר לפורמליים המקובלים בין מנהיגי מדינות. שני האישים בטחו וסמכו לחלוטין איש על רעהו. מוטי קירשנבאום ואנשי רשות השידור היו שָם וסיקרו שוב בצורה מרבית את השלום שנוצר בין ישראל לירדן לאחר ארבעים ושש שנות מלחמה. מנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בנו ועִיצְבוּ את Media בדמותם. דוד "דוּדוּ" גלבוע התמנה למנהל חטיבת החדשות. רפיק חלבי היה עורך "מבט". מיכאל קרפין בעל המבט הקשוח נקבע להיות עורך ומגיש התוכנית "מבט שני". דליה גוטמן החליפה את אליעזר יערי בניהול התוכניות. הרכב אנושי מבטיח. אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : שנת 1994. ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין בשיחה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אוקטובר 1994. יחסים אישיים חמים וקרובים נרקמו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין לבין חוסיין מלך ירדן, הרבה מעבר ליחסים הפורמליים המקובלים בין ראשי מדינות. המלך חוסיין העריך עד למאוד את אישיותו של ראש הממשלה יצחק רבין. מה הפלא ? נשיא ארה"ב ביל קלינטון העריץ את יצחק רבין ורחש לו כבוד עצום. (לע"מ תמורת תשלום).

בתום טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל של שוודיה 1992 (92' EURO) החליטה התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) להכפיל את מספר הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגמר משמונה לשש עשרה ועִמו גם כמות המשחקים. אליפות אירופה לאומות בכדורגל הנערכת מידֵי ארבע שנים מאז 1960 נועדה להתקיים בקיץ 1996 באנגליה. הטורניר מנה שש עשרה נבחרות אירופיות והתארך לשלושה שבועות וחצי. היו אמורים להיערך בו שלושים ואחד משחקים. מפעל כדורגל רב ממדים הדומה בהיקפו למתכונת אליפויות העולם בכדורגל של שנות ה- 70 במאה הקודמת. אירופה קפצה מדרגה. זה היה חידוש גדול שחייב היערכות טלוויזיונית טכנולוגית ולוגיסטית בסדר גודל שונה לחלוטין מאשר בעבר והכנה מדוקדקת של כוח אדם מיומן בשני מוקדי השידורים בירושלים ולונדון. הפקה רחבה ויקרה בהרבה מזאת של אליפות אירופה האחרונה שנערכה בשוודיה ב- 1992. זכויות השידורים האמירו בהתאם. יוסף בר-אל ז"ל סולק ולא היה עוד בשטח. גם לא המנכ"ל היוצא של הרשות אריה מקל ז"ל. גורלי אינה לי לפגוש שוב את מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל.

הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (טורניר המכונה 1992 – EURO) התקיימה בתקופת שלטונו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. ההפקה התנהלה בקמצנות יתירה. הטורניר בהשתתפות שמונה נבחרות הטובות באירופה, שוודיה, צרפת, אנגליה, הולנד, סקוטלנד, רוסיה, גרמניה, ודנמרק – החל ביום רביעי – 10 ביוני 1992 והסתיים ביום שישי – 26 ביוני 1992. שידרנו ישיר את משחק הגמר בו ניצחה דנמרק במפתיע את גרמניה 2 : 0. את נבחרת דנמרק אלופת אירופה ב- 1992 אימן אז ריכרד נילסן שהפך שֵש שנים אח"כ למאמנה של נבחרת ישראל. הגשתי ליוסף בר-אל כמקובל את ספר השידורים של שוודיה 92 למרות חילוקי הדעות הקשים בינינו. בלתי אפשרי היה לעבוד עמו. יוסף בר-אל רצה לשדר ישיר רק שישה משחקים מתוך ה- 15 שהתקיימו. מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל תמך בתוכנית השידורים הישירים המכסימליסטית שהצעתי וכללה את כל חמישה עשר המשחקים של הטורניר. שילמנו 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים של המפעל. אריה מֶקֶל ואנוכי התכוונו לנַצֵל כל רגע ממנו. לבסוף התפשרנו על 11 משחקים בשידור ישיר מתוך סך כולל של 15 לרבות משחק הגמר ששוחק בלֵיל שישי בתשע בערב של 26 ביוני 1992. יוסף בר-אל נכנע. וגם יצרנו תקדים. שידרנו ישיר משחק מהאליפות הנ"ל ההיא גם בלֵיל שבת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!).

טקסט מסמך : ספר השידורים של מבצע שידור משחקי אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 92' (92' EURO). את שני העותקים הראשונים שלחתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. "לא תצטערו על ההשקעה, על זמן המרקע, ועל הביצוע של מחלקת הספורט", כתבתי והקדשתי לשניהם את הספר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטסתי לשוודיה 92' את מאיר איינשטיין ורמי ווייץ כשדרים בודדים, ללא טכנאים וללא פרשנים לצִידם. הייתי צריך לקוות שהם לא יפשלו כמו יורם ארבל בכמה רגעי חולשה שלוֹ ב- 1985 ו- 1989.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שרצה לחסוך כסף לא הסכים לבקשה שלי לשלוח צוות שידור כמקובל היום. הוא ראה בהצלחתם של שידורי הכדורגל משוודיה 1992 דבר מובן מאליו גם ללא פרשנים וטכנאים נלווים וצוות הפקה המנהל את השידור המוקד התרחשותו . מנהל הטלוויזיה התנכל לכמות, איכות, ומהות הצוות שנשלח לשוודיה, אך לא העֵז לפגוע במסורת השידור של המפעל הזה שתחילתה (המוצלחת) הייתה ארבע שנים קודם לכן באליפות אירופה לאומות בכדורגל של 1988 (Euro 1988) שנערכה בגרמניה המערבית בתקופתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר חיים יבין (בן 90, היום). חוסר ההבנה של הנהלת רשות השידור בניהול שידורים סבוכים כאלה הכריח אותי להושיב את אבי רצון פרשן הכדורגל שלנו באולפן  בירושלים. הוא פִירְשֵן את המשחקים שנערכו אלפי קילומטרים ממנו כשהוא מנותק מהם, ועשה זאת באמצעות המסך הקטן באולפן השידור, בשיטת ה- Off Tube הנלוזה והידועה לשִמצה.

טקסט מסמך : 26 בחודש מאי של שנת 1992. הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (Euro 1992). פרוצדורה כספית מסורבלת של רשות השידור מכבידה על מהירות ויעילות ההפקה של שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה. אירוני לחשוב שסמנכ"ל הכספים הוא המייעץ והממליץ למנכ"ל רשות השידור בעניינים עיתונאים טהורים הנוגעים להטסת שני השדרים מאיר איינשטיין ורמי ווייץ ליעדי השידור ב- 1992 EURO. לוגיסטיקה פתטית. אני עוקף בהתכתבות הדנה בדולרים ספורים את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בדרכי לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי שממליץ בפני מנכ"ל רשות השידור לאשר את בקשתי. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מאשר את המלצתו של מוטי לוי לשפר את תנאי המגורים של שני השדרים בשוודיה 1992, בתנאי שמאיר איינשטיין יסדיר את חובותיו למחלקה הכספית של רשות השידור. הדבר לא שנה ולא חזר על עצמו מאוחר יותר בעידן מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                

טקסט תמונה : 26 ביוני 1992. גטבורג שוודיה. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון בסטוקהולם בעת השידור הישיר של משחק הגמר בין נבחרות דנמרק וגרמניה באליפות אירופה לאומות בכדורגל בשוודיה – 1992 EURO. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שני שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית רמי ווייץ ו- מאיר איינשטיין, ואמיר אפרת כתב העיתון "ידיעות אחרונות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                         

טקסט מסמך : תוכנית השידורים המאושרת של טורניר אליפות אירופה בכדורגל בשוודיה –  92' EURO  (בהשתתפות 8 נבחרות בלבד בעת ההיא) ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל. נבחרת דנמרק הצטרפה ברגע האחרון לטורניר Euro 1992 לאחר שיוגוסלוויה הודחה ממנו בשל נסיבות פוליטיות. (מתוך פקודת המבצע של שידורי שוודיה  92'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מפעל אליפות אירופה בכדורגל (Euro) גם במתכונתה הישנה עם מספר נבחרות מצומצם נחשבה לאירוע הכדורגל השני בחשיבותו ואיכותו בעולם אחרי טורניר אליפות העולם בכדורגל (מונדיאל). את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה זה ממש לא עִניֵין והבּוֹס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל לא התערב בוויכוח בינינו.

טקסט תמונה : קיץ 1992. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 92' , טורניר שנקרא גם 1992 – EURO. השַדָּר רמי ווייץ (משמאל) חזר מסטוקהולם עם מזכרת חביב, צילום משותף עם הגרמני פרנץ בקנבאואר שהיה פעמיים אלוף העולם בכדורגל. ב- 1966 כשחקן, ב- 1990 כמאמן. אך בעוֹל השידור העיקרי נשא מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין שידר ישיר בליל שישי – 26 ביוני 1992 את משחק הגמר בו זכתה נבחרת דנמרק בפעם הראשונה בתולדותיה (והאחרונה בינתיים) באליפות אירופה תחת שרביטו של המאמן ריכארד נילסן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חודשים ספורים לפני תחילת אליפות אירופה של שוודיה 1992 ידעתי כבר כי הבחירות לכנסת באותה שנה של 1992 הוקדמו מחודש נובמבר לחודש יוני (על פי חוֹק) ואמורות בשל כך להתנגש עם מבצע שידורי הטלוויזיה היקר והיוקרתי של שוודיה 1992. החלטתי לפנות ביזמתי ועל דעת עצמי אל יו"ר וועדת הבחירות המרכזית כבוד השופט העליון בדימוס מר אברהם חלימה על מנת שיתחשב בתכנון לוח שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו מאליפות אירופה בכדורגל ולא יקיים את הבחירות לכנסת ביום של אחד ממשחקי הטורניר. הסברתי לשופט העליון כי שידורי הטלוויזיה הישירים של מחלקת הספורט מאליפות אירופה מרתקים אליהם בעַרבֵי השידור ציבור צופי טלוויזיה גדול, מה עוד שההפקה עצמה וזכויות השידורים עולים ממון הממומנים מכספו של משלם האגרה. השופט אברהם חלימה הודה לי על פנייתי והבטיח להתחשב בבקשתי. היא לא נראתה לו מוזרה אלא הגיונית. בפועל לא הצליחה ממשלתו של יצחק שמיר להשלים את תקופת כהונתה. ב- 4  בפברואר 1992 נקבע חוק התפזרות הכנסת . הבחירות לכנסת הוקדמו בשלושה חודשים ונקבעו ליום שלישי – 23 ביוני 1992 שהיה יום מנוחה במשחקי שוודיה. 11 משחקי שוודיה 1992 שודרו כמתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מפלגת העבודה שנישאה על הסיסמא, "ישראל מחכה לרבין", זכתה ב- 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. יצחק רבין ז"ל שהיה כבר בן 70 הֵבִיס בבחירות האלה את ראש הממשלה היוצא יצחק שמיר בן ה- 76, והתמנה לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

בנאום הניצחון הטלוויזיוני המפורסם שנשא יצחק רבין ז"ל באחת עשרה בלילה של יום שלישי – 23 ביוני 1995 מוקף בתומכיו ורעייתו לאה בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב , וכשעה לאחר היוודע תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה (האָמִין) שפרסם חיים יבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית, טבע יצחק רבין סְמוּק פנים ונרגש, כמעט שיכור ניצחון, את הסלוגן, "אני אנווט… אני אנווט". יצחק רבין שב לשלטון חמש עשרה שנה לאחר התפטרותו מראשות הממשלה בליל יום חמישי – 7 באפריל 1977. מעשה נסים פוליטי וכנראה גם חסר תקדים בישראל ובעולם . המצלמות והמיקרופונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכחו במקום והנציחו את השעה ההיסטורית. יצחק רבין מגדולי המנהיגים בתולדות העם היהודי והאומה הישראלית חזר למקומו הטבעי. ההיסטוריה המתעתעת. יצחק רבין הנער התל אביבי יפה המראה והתמים בנם של נחמיה ורוזה, תלמיד ביה"ס החקלאי "כדורי", רצה בכלל להיות מהנדס מים. בכורח הנסיבות הפך למפקד ולוחם הפלמ"ח המהולל במלחמת העצמאות ב- 1948, היה אלוף פיקוד הצפון בשנות ה- 50 , מונה לרמטכ"ל צה"ל ב- 1964 והוביל את צה"ל לניצחון מפואר במלחמת ששת הימים 1967. אח"כ נשלח ע"י ממשלת ישראל לשמש שגריר  בוושינגטון. ב- 1974 בהיותו בן 52 נבחר לכהן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977- 1974. ב- 23 ביוני 1992 משנבחר שוּב לראשות הממשלה בגיל 70 ידע יצחק רבין שזאת ההזדמנות האחרונה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. ראש הממשלה ושר הביטחון הנערץ של מדינת ישראל דוד בן גוריון (יושב במרכז בז'קט פתוח וחולצה לבנה) בצילום משותף עם אלופי המטה הכללי צה"ל ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : האלוף דן טולקובסקי מפקד חיל האוויר, האלוף צבי "צ'רה" צור, שמעון פרס מנכ"ל משרד הביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, והאלוף מאיר עמית. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : מזכירו הצבאי של דוד בן גוריון סא"ל נחמיה ארגוב, אל"מ גדעון שוקן ראש אכ"א, האלוף שמואל טנקוס מפקד חיל הים, האלוף יצחק רבין, האלוף משה צדוק ראש מל"ח, האלוף יהושפט הרכבי, האלוף חיים בר- לב, אל"מ מאיר אילן ראש אג"א. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1974. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52, בתיעוד הזה) ורעייתו לאה רבין יחד עם גב' גולדה מאיר (בת 76) בהלוויה של נשיא המדינה זלמן שז"ר. ניצב מאחור איש השב"כ עוֹבַד (מרכיב משקפי שמש ומעונב), ששימש מאבטח של ראשי הממשלות בישראל בימים ההם. (לע"מ תמורת תשלום).

שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין ז"ל אך גם למוטי קירשנבאום ייבדל לחיים ארוכים. מוטי קירשנבאום שהה בימים ההם כבר זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא היה עכשיו איש תקשורת פרטי אך הערוץ הציבורי נשאר האכסניה הטבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות. הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה מוכשר ומוצלח בתודעת הציבור. חודש ינואר של שנת 1992 היה גשום מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שוב שֶלֶג קל בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סכר הירדן ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זיקים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי החשיך את ישראל. חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם, אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה לתעד את מראות החוֹרֶף עם הצלם הוותיק מאיר דיסקין למגזין ה- "יוֹמָן" של אליעזר יערי מי שכונה בידי חבריו "גֵיְיזֶר". בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים, אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים. מוטי קירשנבאום לא ירא ולא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. "…כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ-60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון לטווח ארוך. הוא עובד על קיצורים ואִלתורים…", סיפר לי מוטי קירשנבאום מאוחר יותר את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף : "…זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו…". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העת והיה גם קר מאוד . כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו . נפל לידיו סיפור דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם . עד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. כמו רבים מאיתנו הוא אִלְתֵּר וקיצר. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו והמשאית שקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חולץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים. רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצב שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד. העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים עם הטובים. הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת (בלתי רגילה מפני שהיא מספרת סיפור בנושא כל כך טריביאלי כמו גשם) שודרה בערב שישי במגזין "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו . אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב Free lancer ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין והניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יוֹמָן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון התיעוד והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בלֵיל שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו המרעישה ב- "יומן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל, "שמשון" ו- "דובדבן", ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום ולמרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי. הצבא ביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צ'ארלי שטרית כדי לשהות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בתוך האוכלוסייה הערבית . הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת "המסתערבים" הסנסציונית של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י כתב Free lancer שהיה פעם בן משפחה אך לא נמנה עוד על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינאלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוֹצָר בָּלוּם ל- "יוֹמָן" ולשידור הציבורי. מוטי קירשנבאום נשאר אוֹהֵד השידור הציבורי אך היה עכשיו איש טלוויזיה פרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה באור מביך את הכתב הצבאי האותנטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי שנותר בידיים ריקות. נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר, שהיה בכלל אורח וכתב Free lancer מחוץ לכותלי רשות השידור  כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי פֶּר אֶקְסַלָאנְס שהיה בתחום הישיר של ה- Desk הצבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור של הטלוויזיה משה שלונסקי. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של רשת הטלוויזיה, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר. הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. היה כאן משגה ניהולי וטעם גדול לפגם. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר. מדוע את הכתבה הזאת על "המסתערבים" עשה דווקא כתב מבחוץ מוכשר ככל שיהיה בשם מוטי קירשנבאום ולא משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפְשֵרוּ לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף חומר, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג עד כדי יצירת כתבת טלוויזיה דוקומנטארית כה דרמטית ומסקרנת. האם משה שלונסקי נרדם על משמרתו…??? הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן-יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן-יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו באור מגוחך. הכתב הצבאי המקורי חטף סטירה בפרהסיה ויצא מוּבָס מהעניין.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. עיתונאי קפדן, בעל ידע, מוכשר, יודע להקשיב, ובעל יושרה לעילה ועילה. בלתי נשכח (!) (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף פעם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי בחטיבת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרילאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, "חפש את החברים שלך". במבט היסטורי מרוֹם שבעים ושלוש שנותיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. 16 (שש עשרה) נבחרות מהיבשת העפילו לטורניר גמר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' הקרוי 1996 EURO. מפעל כדורגל שהתפתח מאז 1960 ולראשונה מספר הנבחרות שנטלו בו חלק השתווה לאלו של מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978. נבחרת ישראל אומנם לא השתתפה בו כהרגלה אך הדבר לא פגם בעניין הציבורי במפעל. הייתה זאת אליפות כדורגל שהתארכה ל- 23 ימים (30.6.1996 – 8.6.1996) וכללה בתוכה 31 משחקים. התארכות המפעל ייקרה בהרבה את עלות זכויות השידורים וגם את עלויות ההפקה. משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרות אנגליה ושווייץ התקיים באִצטדיון "וומבליי" בלונדון בשבת – 8 ביוני 1996. משחק הגמר נערך באותו מקום ביום ראשון – 30 ביוני 1992. משך ארוך כזה של זמן הטורניר, מָסָה נכבדה של כמות המשחקים, ועלויות זכויות השידורים (פי שמונה יותר משוודיה 92') – חייבו אותי להיערכות קַפדנית ותִּכנון טכנולוגי ולוגיסטי מדויק של מבצע השידורים מאנגליה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שִידְרֵג את הפקת אנגליה 96' לעומת שוודיה 92' והעניק לי כמעט את כל אמצעי השידור הנדרשים. טריאומווירט השלטון בראשותו של מוטי קירשנבאום הדומיננטי ולצִדו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות דוד "דוּדוּ" גִלבּוֹע פעל בתיאום מלא. הצוות הזה הֵבִיס בקיץ 1996 ללא תנאי את הגווארדיה השלטונית הקודמת ברשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מֶקֶל, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ומנהל חטיבת החדשות אֶלִימֶלֶך רָם ז"ל. לא היה ספק בכך. אווירת העשייה ברשות השידור הייתה עכשיו יצרנית והרמונית. דוּדוּ גִלְבּוֹע אמר לי פעם : "מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הם שני האנשים והסיבות בגללן הסכמתי ליטול את אחריות הניהול של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתי עושה זאת בשום אופן במציאוּת העגומה שכפו עלינו יוסף בר-אל ואלימלך רם". לא היה כל בסיס להשוואה באיכות האנושית של שתי קבוצות הניהול האלה. יוסף בר-אל לבד מהיותו מנהל טלוויזיה לא מוכשר ובלתי מוצלח, מצא צורך לנַהֵל מאבק כוחות מתמיד עם המנכ"ל שלוֹ. נדמה היה לי שעשה כל ניסיון לנַטְרֵל וּלמַגֵר את מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל מהנעשה בתוככי הטלוויזיה. בין השניים שררו יחסי עבודה רעועים. אריה מקל היה תקוותי היחידה במארג השלטון הכושל ההוא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הלך אתי לאורך כל הדרך. הוא אישר לי לשַלֵם 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר ל- UEFA באמצעות ה- EBU . תמורת זכויות השידורים של 96' EURO , אִפְשֵר לי לשַדֵּר ישיר במלואם ובהיקף מלא את כל שלושים ואחד משחקי הטורניר , והעניק לי את מלוא התמיכה הטכנולוגית והלוגיסטית בתכנון ובניין מערך השידור ובחירת כמות כוח האדם הנדרשת כדי לחוֹלֵל את מבצע השידור הארוך והמורכב . בפברואר 1996 כארבעה חודשים לפני תחילת משחקי אליפות אירופה בכדורגל טסתי לאנגליה כדי להכין את מערך הפקה והשידורים משם. צרפתי אלי את המפיק ששי אפרתי ממחלקת הספורט ומפקח הקוֹל והתקשורת המוכשר סעדיה קאראוואני. קבעתי את מפקדת השידור שלי בלונדון. בפגישות שקיימתי עם שתי המפיקות הבכירות והוותיקות הבריטיות גב' פֶּטְרִישִיָה גרֶגוֹרי מרֶשֶת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC  וגב' מַרְגוֹט הוֹלִידֵיי מרשת הטלוויזיה המסחרית  ITV  (שתי הרשתות הבריטיות נודעות בטיב ואיכות שידורי הכדורגל שלהם שימשו כ- Host broadcaster  של משחקי האליפות), הוברר שהן אינן מתכוונות כלל למַסֵד IBC (מרכז שידורים בינלאומי) בלונדון. לא עלה בדעתי להפיק שידור בסדר גודל כזה של אליפות אירופה לאומות בכדורגל ללא משרד הפקה, תקשורת, ושידורים במקום התנהלות האירוע. נפרדתי באכזבה גדולה משתי הגבירות הנכבדות ומיהרתי להיפגש עם מר פול בינסטד (Paul Binsted) מנהל משרדי חברת התקשורת והטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" (Reuters TV London) באנגליה ששכנו אף הם בלונדון. בפגישה הזאת נכח גם מר טרי בארטון (Terry Barton) מומחה התקשורת של החברה. שניהם העניקו לנו תנאי עבודה ושירותים מקצועיים ברמה טכנולוגית גבוהה. בסיור קדם ההפקה ההוא נקבעו על ידי עקרונות ההפקה והשידור של 31 משחקי "1996 EURO", ודרך פעולתו של משרד ההפקה שלנו שעתיד להיות ממוקם בקומפלקס בנייני ההנהלה של "רוֹיְטֶרְס". המנכ"ל מוטי קירשנבאום אישר את פִּרְטֵי מבצע השידורים כפי שתכננתי אותו ואת העלות בת 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששולמה ל- "רוֹיְטֶרְס" כשכר דירה ותמורת השימוש במתקניה. החלטתי להקים את משרד ההפקה ב- 30 במאי 1996 בלונדון ולפרקו בתום השלמת משימת השידור האחרונה ב- 1 ביולי 1996. הייתה לקומפלקס "רוֹיְטֶרְס" רק מגרעת אחת. המסעדה הקטנה במקום שירתה את לקוחותיה מספר שעות מצומצם ביום. רעייתי יָעֵל תג'ר שהתלוותה אלי למסע השידורים הממושך באנגליה התגייסה לפנק את צוות השידור מידֵי בוקר וערב.

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96'. אגף במשרד ההפקה שלי במרכז התקשורת של חברת "רויטרס" בלונדון. רעייתי יָעֵל תָּגֶ'ר מכינה סנדוויצ'ים לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשרדי הטלוויזיה של "רויטרס" ב-לונדון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 במאי 1996 כתבתי את פקודת המבצע – סֶפֶר השידור של משחקי 1996 EURO. אי אפשר להפיק ולנהל מבצעי שידור בינלאומיים הרחק מגבולות המדינה ללא כתיבת פקודת מבצע מפורטת לפרטי פרטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. פקודת המבצע היא כמעין ספר תנ"ך טלוויזיוני על פיו פועל הגוף המשדר בארץ ובחו"ל בתקופה הקונקרטית האמורה לעיל. הטריאומוויראט קיבל את שלושת העותקים הראשונים. יצאנו מוכנים לדרך ללא מהמורות וחסרת חתחתים. זאת הייתה אחת ההפקות הבודדות במהלך הקריירה הארוכה שלי שחשתי בטוח וללא פגע. ההצלחה הייתה מובטחת. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניצב לימיני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לשמאלי, והמפיק המצוין שלי ששי אפרתי (בלתי נשכח עבורי) עמד מאחוריי ושמר על הגב שלי. מהנדס הקול והתקשורת שלי בהפקה היה סעדיה קאראוואני. בלונדון המתינו לי שני המקצוענים והבלתי נשכחים של חברת התקשורת "רוֹיְטֶרְס", פּוֹל בִּינְסְטֶד וטֶרִי בָּארְטוֹן. במשרדי הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון הקמתי את מערכת ההפקה, התקשורת, הפיקוד והשליטה, והשידורים שלי הנוגעת לכיסוי אליפות אירופה לאומות בכדורגל באנגליה – 96' EURO.

טקסט מסמך : זוהי פקודת המבצע / ספר השידורים המקורי שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96' EURO) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בהקדשה המסורתית על ספר השידור כתבתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן את הסלוגן שהיה המוטו שלי במשך 32 שנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור, כלהלן : "יש לכם עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק (!)". לסלוגן היה כיסוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : תוכן העניינים של פקודת המבצע / ספר השידורים הכולל לו"ז, היערכות טכנולוגית, והיערכות לוגיסטית באנגליה  ובירושלים. (מתוך פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דף התדריך הכללי בפקודת המבצע הפונה לכל אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 הנוטלים חלק בהפקה הבינלאומית הזאת. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : רקע  כללי  ו-לו"ז של הפקת 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארגון מפעל 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שיטת המשחקים של 96' EUEO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : תאריכים ולו"ז של מבצע שידורי הטלוויזיה של 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מפת אנגליה ושמונת הערים המארחות את 31 משחקי הטורניר של אליפות אירופה לאומות בכדורגל, הקרוי גם, 96' EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1996 – EURO. ריכוז הנתונים בטבלה מסכמת של פקודת המבצע של הפקה ושידור אליפות אירופה בכדורגל באנגליה – 96' EURO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אישרו את תוכנית השידורים המכסימליסטית שהצעתי להם, שידורים ישירים בהיקפים מלאים של כל 31 משחקי הטורניר. (מתוך פקודת המבצע).

טקסט מסמך : 1996 EURO. זהו הסבר ה-מִפְרָט הטכנולוגי של מבנה קווי שידור ה- 4W כפי שתכננתי עם מהנדס הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני המסביר את הקשר בין עמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי האצטדיונים באנגליה לבין משרד ההפקה והתקשורת שלנו בקומפלקס התקשורת ו- הטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של חיבור קווי שידור ה- 4W שלנו מהאצטדיונים השונים והעברתם למרכז התקשורת של הדואר הבריטי בלונדון (British Telecom) בדרכם לאולפנים שלנו בירושלים. הסיגנלים הועברו לירושלים באמצעות לוויין התקשורת האירופי ה- ECS. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (Euro 1996). אנוכי בודק את צירי התנועה של הרכבת התחתית בלונדון מן ההיבט הלוגיסטי, ומכין את עבודת השידור שלי עם המפיק החרוץ – יד ימיני במשך שנים רבות ששי אפרתי הבלתי נשכח ברכבת התחתית בלונדון. מימין, זהו מפקח ה- Video המוכשר, בעל ידע, והמהימן, עמירם שטדלר. איש מקצוע מעולה שהיה גם חבר ורֵע שלי (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שילמנו כ- 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר, מחיר יקר אך הוֹגֵן תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של 1996 EURO בישראל. פועל יוצא הנקבע על פי הפורמולה של ה- Share הכספי של ה- EBU. בעבור הוצאות תּפעול ההפקה והשהייה במשך 35 יום במרכז התקשורת והטלוויזיה של "רויטרס" בלונדון שילמנו כ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים . עלויות השידורים ה- Multilateral על לוויין התקשורת האירופי ה- ECS היו מינימאליות כמעט אפסיות בשל המספר הרב של המשתתפים. כל 55 רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות המאוגדות ב- EBU היו חתומות על חוזה השידורים הכפול עם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) שכלל בתוכו את משחקי 1996 EURO שנערכו באנגליה ואת האליפות הבאה של 2000 EURO שעמדה להיערך לראשונה בשתי מדינות במקביל, הולנד ובלגיה. ערוץ 5 של מיילן טנזר היה מחוץ לתמונת שידורי 96' EURO ולא סיכן אותנו . טכנולוגיית הטלוויזיה היא הכלי המאפשר את העיתונאות המיידית. בעזרתם האדיבה והיעילה של פול בינסטד ומנהל ההנדסה הראשי שלו מר טרי בארטון, הקמתי משרד הפקה, תקשורת, ושידורים קטן אך פונקציונאלי, יעיל, ומדויק בתוך מרכז תקשורת הטלוויזיה הענקי של חברת "רוֹיְטֶרְס" (Reuters) שאִפשֵר שידורים ישירים נטולי שגיאות לחלוטין. סעדיה קאראוואני יחד עם עוזרו עודד להב – שפיץ ז"ל הקימו את מערך קווי השידור המתוחכם וקווי הבקרה של ההפקה. בכך הפך המשרד בלונדון למרכז שליטה ומיתוּג. מבנה קווי השידור שלנו אִפשר לי להיות בַּקָּר ראשי של השידורים ולשלוט בעת ובעונה אחת ממרכז הטלוויזיה של "רוֹיְטֶרְס" בלונדון על השַדָּרִים שלי באנגליה ועל האולפן המנווט בירושלים. זהו יתרון טכנולוגי תלת ממדי ורב עוצמה המצמצם מראש את התקלות האפשריות למינימום ומאפשר פתרון מיידי כשהן קוֹרוֹת. בעת התרחשותן. צֶוֶות השידורים הראשון באנגליה הורכב מהשַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון, וטכנאי התקשורת מפקח ה- Video עמי שְטָדְלֶר. צוות השידורים השני כלל את השַּדָּר זוהייר בהלול, הפרשן חיים ברעם, וטכנאי התקשורת ממחלקת הקול יוסי אשכנזי. התברכתי בצוות טכנאים חרוץ ונאמן. מסור לתפקידו. מר ששון "ששי" אפרתי שימש כמפיק בלונדון והיה עוזרי הקרוב ויד ימיני במבצע השידורים הארוך הזה. איש טלוויזיה חיוני, ידען, וחרוץ מהמדרגה הגבוהה ביותר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר לי בפעם הראשונה להביא לקבוצת השידור באנגליה עוזרת ההפקה. היה מדובר בעוזרת ההפקה הוותיקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל.

טקסט תמונה : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (Euro 1996). עוזרת ההפקה שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' דליה מונטיליו ז"ל בלונדון, בעת מבצע השידורים הנ"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ של שנת 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (הטורניר הזה היה קרוי גם "Euro 1996"). אני מתבונן בפאתי אצטדיון "וומבלי" (Wembley) באחת מסיסמאות השיווק והדילים המסחריים הדרמטיים והמרתקים ביותר שנחתמו בין חברת המשקאות "קוקה קולה" לבין ארבעת הוועדות המארגנות הראשיות של הספורט העולמי ו- הכדורגל הבינלאומי, כלהלן : התאחדות הכדורגל הבינלאומית FIFA, התאחדות הכדורגל האירופית UEFA הוועד האולימפי הבינלאומי IOC, ו- התאחדות ה-א"ק הבינלאומית IAAF במחצית השנייה של המאה ועשרים. אנשי השיווק של "קוקה קולה" אינם נחים לרגע ואינם שוקטים לעולם על השמרים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את השידורים באולפן בירושלים ערכו יגאל שמעוני ויוני קנלר, והגישו והִנחו אותם לסירוגין אורי לוי והעיתונאי אבי בטלהיים מ- "מעריב" מגיש בעל קוֹל רדיופוני ערֵב ועיתונאי מוכשר שפִסְפֵס קריירה טלוויזיונית. הרכב כוח אדם כזה באנגליה וגם בירושלים בשעה שרוחו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום שוֹרָה בתָּוֶוךְ ומנשבת בכל עוצמתה בגבּי מנעו כל טעויות. כל שלושים ואחד המשחקים הועברו בשידורים ישירים בהיקפים מלאים באמצעות לוויין התקשורת האירופי ה- ECS  (ראשי תיבות של European Communication Satellite) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובערוץ 33 (עליו היה ממונה יוסף בר-אל) בצורה חלקה נטולת שגיאות. כ- Host broadcaster של אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה ב- 1996 (96 EURO) שימשה קבוצת הטלוויזיה הבריטית "FORTO 1996". הקבוצה הורכבה ממומחי שידורי הספורט של ה- BBC  ו- ITV , ובראשה ניצב מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin). פילוסופיית השידורים באליפות אירופה לאומות בכדורגל 1996 EURO, הייתה מעניינת ומקורית אך שנויה במחלוקת מהיבט ההילוכים החוזרים של הטלוויזיה . צֶוֶות ההיגוי המשותף של שתי הרשתות שהרכיבו את קבוצת “FORTO 96”, קבע קו בימוי אחיד. כ- 18 מצלמות בממוצע סיקרו כל אחד מ- 31 משחקי האליפות. בִּימַאֵי ניידות השידור שהוצבו בשמונה אִצטדיונים בשמונה ערים ברחבי אנגליה לונדון, בירמינגהאם, נוטינגהא, ליוורפול, מנצ'סטר, שפילד, לידס וניוקאסל, נדרשו להמעיט בשידור הילוכים חוזרים תוך כדי מהלך המשחקים, למעט אלה החיוניים ביותר. שאר ההילוכים החוזרים שהצטברו במאגר מכונות ההקלטה Beta – VTR במרכזי השידור של שתי הרשתות המארחות שוּדַר בהפסקה בת רבע שעה בין שתי המחציות. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הבריטית שהורכבה מאנשי ה- BBC ו- ITV (כונתה כאמור, “FORTO 96”) הציבה בין חמש עשרה לעשרים ואחת מצלמות במשחקים השונים. מחצית מהן היו "מצלמות Isolated". כל אחת מהן מחוברת בנפרד ל- Beta VTR. יתרון טכנולוגי עצום בשידורי ספורט בטלוויזיה, מפני שכל מצלמה מסוגלת לשָדֵר את ה- Replay של עצמה על פי הוראת הבימאי בניידת השידור.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה הוצבו מצלמות צדדיות גם מעל נקודות שתי הקרנות בנוסף למצלמות ה-16 מ', כשהן מסוגלות לעקוב אחרי מהלכי הכדור לאורך קווי הרוחב של המגרשים וקווי השערים. הצבתן הייתה לקח לשערו ההיסטורי (השנוי במחלוקת עד היום) של גֶ'פְרִי הֶרְסְט במשחק הגמר במונדיאל 1966 שנערך באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) ב- 30 ביולי 1966, בו ניצחה אנגליה את גרמניה 4 : 2 וזכתה בגביע ז'יל רימה. מצלמות קווי הרוחב במערך הצילום של “FORTO 96”הוצבו בנוסף למצלמות קווי ה- 16 . תמיד יש מישהו שמפיק לקחים. נורמה חשובה כל כך בכל תחום מתחום חיינו . מוֹדֶל כיסוי הטלוויזיה של משחקי אליפות אירופה באנגליה 96' EURO, היה קרוב מאוד לאופטימאלי. שיאו של הכיסוי הטלוויזיוני היה במשחק הגמר בין נבחרות גרמניה וצ'כוסלובקיה באִצטדיון "וומבליי" ביום ראשון – 30 ביוני 1996. קבוצת השידור המבצעית האנגלית “FORTO 96” העמידה לרשותו של בימאי ניידת השידור של ה- BBC ג'וֹן שְרוּסְבֶּרִי (John Shrewsbury) מספר שיא של 21 מצלמות ו- 10 מקורות של הילוכים חוזרים. 21 המצלמות כללו בתוכן גם שתי מצלמות Super Slow  Motion שהיו מחוברות כל אחת בנפרד למכונת VTR Replay (יחידת הילוך חוזר) משל עצמה . הישג הפקתי מרשים מאין כמוהו . מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הוא עיתונאי בנפשו ואיש טלוויזיה בכל רמ"ח אבריו . הוא הבין היטב את חשיבות רכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור חשוב בעיצוב פניו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ומאידך הכיר גם במגבלות הממון . הוא הסכים לבקשתי לשלֵם את מחירי הקנייה וההפקה כל עוד סבר שהתשלומים הגיוניים , כאלוּ שאינם מטילים צֵל כבד מידַי על קופת רשות השידור. זכויות השידורים של משחקי 1996 EURO היו מחירים סבירים אז ומחירי מציאה היום. הם התנהלו בתקופה פוליטית סוערת מאוד, רגישה, וקריטית בישראל . בנימין נתניהו יו"ר מפלגת הליכוד הִכה בבחירות אישיות ב- 29 במאי 1996 את ראש הממשלה היוצא ויו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס, ונבחר לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל. שמעון פרס הוביל בקלות בכל סקרים בטרם הבחירות . כולם היו בטוחים שהוא ינצח ויזכה בבכורה, אך הוא הובס. פועלו של יצחק רבין המֵת היה צריך להניע את גלגלי מערכת הבחירות של שמעון פרס, אך גם דמותו הדגולה של ראש הממשלה שנרצח לא סייעה למפסידן הכמעט נצחי של הפוליטיקה הישראלית.

ההכנות להפקת שידור משחקי 1996 EURO בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהלו בצֵל תקופה פוליטית סוערת מאוד וקריטית במדינה. ב- 22 בנובמבר 1995 שמונה עשר יום לאחר רצח יצחק רבין מונה שמעון פרס שהיה שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין לראש הממשלה ושר הביטחון. הוא התחייב להמשיך בדרכו של יצחק רבין דרך השלום ולממֵש את הסכמי אוסלו א' ו- ב' שנחתמו עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הבחירות הבאות לכנסת ולראשות הממשלה היו אמורות להיערך רק כעבור שנה בנובמבר 1996, אך שמעון פרס שהיה בטוח בניצחונו ביקש להקדימן בשישה חודשים. סֶקֶר בחירות שנערך לאחר רצח יצחק רבין תמך בתחזיתו של שמעון פרס וקבע שאילו נערכו מייד לאחר הרצח היה שמעון פרס מביס את בנימין נתניהו תבוסה טוטאלית. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו היה זוכה על פי הסקר רק  ב- % 23 מקולות הבוחרים. ובאמת, בחודש פברואר 1996 הודיע ראש הממשלה שמעון פרס על הקדמת הבחירות ועריכתן ב- 29 במאי 1996. תאריך סמוך לתחילת מבצע השידורים הבינלאומי הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, 31 שידורים ישירים מאליפות אירופה לאומות בכדורגל שהייתה אמורה להיערך בקיץ 1996 באנגליה. משחק הפתיחה של טורניר 96' – EURO אנגליה נגד שוויץ נקבע לשבת – 8 ביוני 1996 באִצטדיון "וומבלי" בלונדון. במהלך הדיווח הישיר בליל הבחירות ההוא בשעות הלילה המאוחרות של 29 במאי 1996, קבע הפרשן הפוליטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר אמנון אברמוביץ' בביטחון כשהוא מגובה במומחית הסקרים גב' מינה צמח שיושבת לידו באולפן בירושלים : "ההפרש בין שמעון פרס לבנימין נתניהו עומד על אחוז וחצי לטובת מועמד מפלגת העבודה שהוא ראש הממשלה הנוכחי , והפער הזה ילך ויעמיק לקראת שלבי הספירה הסופיים". עורבה ופרח. בבוקר התעוררנו למציאות שונה מזאת שהבטיח לנו אמנון אברמוביץ'. שמעון פרס (בן 72) ספג תבוסה מיְדֵי ביבי נתניהו (בן 46) והודח. ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו נקלע לקשיים רבים בעת הרכבת ממשלתו. שידורי הטלוויזיה הישירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96' כבר יצאו לדרך ובנימין נתניהו היה עסוק עדיין במיקח וממכר עם השרים המיועדים ליטול חלק בממשלתו.

ביום שלישי – 18 ביוני 1996 הודיע בנימין נתניהו לנשיא המדינה עזר ווייצמן כי הוא נכון להציג את ממשלתו בכנסת. באותו יום שלישי – 18 ביוני 1996 עמד להתקיים בתשע בעֶרֶב באִצטדיון "וומבליי" (Wembley) בלונדון המשחק המסקרן והחשוב על ראשות בית א' באליפות אירופה בין נבחרות אנגליה והולנד. המשחק הזה היה קניין שידור בלעדי שלנו ונחשב ל- "משחק העשור". הוא עורר עניין עצום באירופה ובישראל, וגם בעולם. 80 רשתות טלוויזיה באירופה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה, אוסטרליה, וגם דרום אפריקה, ויפן קנו את זכויות השידורים של המשחק ועמדו לשדר אותו ישיר לחצי מיליארד צופי טלוויזיה בעולם. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) העריך כי באירופה לבדה עומדים לצפות בו 150000000 (מאה וחמישים מיליון) בני אדם. בישראל התעתדו לראות אותו כמיליון צופי טלוויזיה, אך בדיוק באותו ערב ב- 18 ביוני 1996 השביע ראש הממשלה החדש בנימין "ביבי" נתניהו את שריו בכנסת . זה היה שלושה שבועות לאחר שהֵבִיס במפתיע את שמעון פרס שכיהן כראש ממשלה כחצי שנה מאז רצח יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995. מלאכת הרכבת הממשלה התמהמה כאמור שלושה שבועות. יומיים לפני ההשבעה הודיעו אריאל שרון, דן מרידור, בני בגין, ומשה קָצָב (לימים נשיא המדינה שסיים את הקריירה הפוליטית שלו בכלא, ב-בית הסוהר) לראש הממשלה החדש כי לא יכהנו כשרים בממשלתו. ביום ההשבעה עצמו הודיע דוד לוי כי הוא מחרים את טקס ההשבעה בשל החלטת ראש הממשלה שלא לצרף את חברו אריק שרון לממשלתו. לבסוף "נפלה" השבעת הממשלה בכנסת כאמור על אותו העֶרֶב ההוא של יום שלישי – 18 ביוני 1996 בו התקיימה דווקא התמודדות הכדורגל החשובה ביותר של עשוֹר ה- 90 של המאה הקודמת ב-טורניר הכדורגל ההוא של "1996 Euro" בלונדון באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) בלונדון, בין הנבחרות הלאומיות של אנגליה והולנד (!). שידורי הספורט והפוליטיקה התערבבו זה בזה ומוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ניצבו בפני דילמה.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הורה למנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן לשָדֵר יָשִיר את טקס ההשבעה של הממשלה במלואו ועד תּוּמוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת המשחק אנגליה – הולנד שתוכנן להיות משודר בערוץ המרכזי של השידור הציבורי הֵסִיט לערוץ 33 למגִנת לִבָּם של משלמי אגרה רבים חובבי הכדורגל שלא היו מחוברים לכבלים. ערוץ 33 איננו ערוץ Terrestrial (ארצי) כמו ערוץ 1 הציבורי ו/או ערוץ 2 המסחרי, וניתן היה לקלוט אותו רק באמצעות התחברות לכבלים. אנשי הפריפריה, בהם עיירות, קיבוצים רבים וגם מושבים רבים, וכלל ההתיישבות העובדת בעמק הירדן, עמק יזרעאל, בגליל, ובנגב – לא היו מחוברים בימים ההם לשלוש מערכות הכבלים בטלוויזיה (חברות "גוונים", "מת"ב", ו- "ערוצי זהב"). נמנע מהם התענוג לצפות במשחק העשור. לא בטוח שמבחינה חוקית היה מותר בכלל לשָדֵר אירוע ספורט בינלאומי כל כך מבוקש בערוץ טלוויזיה השייך לרשות השידור אומנם אך איננו נקלט ע"י כל משלם אגרה באשר הוא אלא רק ע"י אלה המחוברים לטכנולוגיית הכבלים. הם אומנם הרוֹב אך על הרשות להתחשב גם במיעוט. משום שאף משלם אגרה מבין המיעוט לא מחה, לא התלונן, ולא רץ ל-בג"צ, שוּדַר המשחק אנגליה – הולנד בסופו של דבר במלואו וכפי שהוא בערוץ 33. השימוש בערוץ 33 כערוץ טלוויזיה ממלכתי למשימת שידור ישיר של אירוע ספורט עשיר רייטינג היה פתרון מוגבל אך בלֵית ברירה טוֹב מלא כלום. המשחק אנגליה נגד הולנד החל בתשע ורבע בערב. מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו אותו ישיר. אנגליה הביסה במשחק מזהיר את הולנד בתוצאה 1:4 והשידור צבר רייטינג של % 32.6, אך כאמור זאת הייתה פריבילגיה שהייתה שמורה רק לצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתחברו למערכות כבלים.

לראשונה בהיסטוריה ניצֵל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את יתרון אופציית שני ערוצי הטלוויזיה שעמדו לרשותו, ערוץ 1 וערוץ 33. סיטואציה מִקרית של שני שידורים ישירים במקביל של שני אירועים ציבוריים חשובים ושונים במהותם בלב ה- Prime time מצאה את פתרונה (!). זה היה תקדים חשוב והישג הפקה ואִרגון של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. מוֹדֶל שידור דוּ-ערוצי שהזכיר את חזון השידור הציבורי המשותף בבריטניה של 1- BBC וְ  2- BBC. לדאבון לֵב דֶגֶם השידור האידיאלי הזה לא שָנָה ולא חָזָר על עצמו יותר בתקופת מוטי קירשנבאום וגם לא בקדנציה השנייה של מחליפו אורי פורת. זאת הייתה הברקה חד פעמית ולא פריצת דרך. ערוץ 33 נשאר צ'אנל "פרטי" כמעט של מנהלו יוסף בר- אל. ראה הספר "רוש ולענה". פעמים אחדות שאלתי בהמשך הדרך את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מדוע מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מצליח להגשים הלכה למעשה את חזון השידור הציבורי הדוּ – ערוצי המשותף בערוץ 1 וערוץ 33. תשובתו בכל המקרים הייתה דיפלומטית וזהה : "יואש אלרואי, אני אינני הכתובת".

רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נקשר אם כן בעקיפין לשידורי 1996 EURO . הרצח היה הסיבה להקדמת הבחירות שהובילו להתנגשות שידורי הבחירות והרכבת הממשלה עם שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996. את ראש ממשלת ישראל הדגול יצחק רבין אהבתי והערכתי בכל לבבי. ראיתיו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה בקיץ 1956 כשהייתי חייל טירון בגדוד 12 בחטיבת "גולני". הייתי בן 18 והוא 34. יצחק רבין היה אז אלוף פיקוד הצפון ובא לסקור אותנו בעת האימונים הקשים ב- "שטח אֵש תשע" בגליל ליד הכפרים הערביים עַרָבֶּה, סַחְנִין, ואילעבון. הוא שאל אותי מהיכן אני. "בן קיבוץ אפיקים, המפקד", השבתי לוֹ בגאווה. הפעם השנייה הייתה בקיץ 1992. יצחק רבין הגיע לחדר האיפור של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים לצורך ריאיון עיתונאי מייד לאחר שנבחר לכהונה שנייה של ראש ממשלת ישראל. שימשתי אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי מהקומה החמישית לקומת המרתף של הבניין שם שכַן חדר האיפור כדי לומר לו שמשפחתנו תומכת בו תמיכה מובהקת. יצחק רבין ישב כנוע לידיה של דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית.

טקסט תמונה : 1970. זוהי גב' דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראשית ימיה הטלוויזיוניים. תחת ידיה האמונות עברו אלפי ראשיהם ופרצופם גם של נבחרי הציבור ומנהיגי המדינה לדורותיהם (!). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם ימים קנינו רעייתי ואני את סִפרו של יצחק רבין, "פגישות עם מנהיגי עולם", שַי לשני בנינו ששירתו בצה"ל כחיילים קרביים בחטיבות הצנחנים וגבעתי. משנבחר יצחק רבין בפעם השנייה ב- 1992 לתפקיד ראש הממשלה כבר לא היה איש צעיר. בן 70. המדינאי הדָגוּל שכיהן עכשיו כראש הממשלה ושר הביטחון הציב בראש סולם העדיפויות שלוֹ את חזון השלום ומיגור סִכסוך הדמים ההיסטורי עם העם הפלשתיני. חזון השלום של יצחק רבין כלל וויתורים מרחיקי לכת גם על אדמה שהייתה רוויה בדם יהודים ונחשבה לחלקי מולדת היסטוריים. בשלהי 1994 לאחר שכבר חוֹלֵל שנה קודם לכן את התפנית המדינית המפורסמת שהביאה להסכמי אוסלו עם הפלשתינים ושיבתו של יאסר עראפאת לעזה, נוצרה מחלוקת קשה בעם. תֶּפֶר גַס חצה את האומה והפריד אותה לשני גושים פוליטיים מרכזיים. הימין והימין הקיצוני מול המרכז והשמאל. אנשי הימין הקיצוני והסהרורי רחשו לראש הממשלה אֵיבָה גלויה בתמיכתו הגלויה של הימין שנחשב לשפוי. הם לא בחלו להביע אותה בכל דרך אפשרית לרבות איומים על חייו. הזדמן לי לשוחח עם דוברו אז של ראש הממשלה עוֹדֵד בן-עמי שהיה ידיד אישי שלי עוד מימי עבודתנו המשותפת במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא באמצע עשור ה- 70. אני כעורך התוכנית "מבט ספורט" והוא כמגישה. סיפרתי לוֹ שראש הממשלה השרוי במחלוקת בעם, אהוּד ואהוּב מאוד על בני משפחתי. עודד בן – עמי הציע לי לכתוב לוֹ, והוסיף : "כל דבר תמיכה יעודד אותו". לא התעצלתי. ראש הממשלה נראה לי בודד. ב- 30 בנובמבר 1994 שלחתי לו מכתב חַם בשם כל משפחתי התומך במדיניות השלום שלו. יצחק רבין ז"ל נחשב בעיניי לגיבור מלחמה, מפקד נערץ בפלמ"ח, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל בניצחון המזהיר במלחמת ששֵת הימים ב- 1967, ומדינאי דָגוּל ברמתו של דוד בן – גוריון. יצחק רבין היה בעיניי כאלוף העולם בשח-מט. הוא היטיב לחשֵב ולצפות מראש מהלכים רבים נסתרים קדימה. שנים רבות לפני שאריאל שרון החליט לבַצֵע אותם. הייתי כבר בן 56 אך הבעתי בפניו במכתב המשפחתי הזה גם את רצוני להתנדב ולהתגייס כקצין קרבי בעברי בחטיבת "גולני" לשירות מילואים יחד עם עוד קצינים אחרים לתקופה מוגבלת, כדי לסייע במלחמה בטרור. חודשיים ימים אח"כ, ב- 29 בינואר 1995, השיגה אותי תשובתו [1].

טקסט מסמך : 29 בינואר 1995. מכתב תשובתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למשפחתנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1992 נבחר יצחק רבין ז"ל בפעם השנייה בחייו לכהונת ראש הממשלה. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני ז"ל לתפקיד שרת החינוך. מכאן הייתה קצרה הדרך להחלפתו של מנכ"ל רשות השידור אז אריה מקל במוטי קירשנבאום. נעשתה עסקת Trade in. אריה מֶקֶל איש חכם ונבון מ- משרד החוץ, במקור פרי מינויו של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר, הועבר מתפקידו תמורת פיתיון של משרת קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב, ומוטי קירשנבאום הובא במקומו לרשות השידור. זה קרה כאמור ב- 18 באפריל 1993. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח כזכור בתוך תקופה קצרה את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ומינה במקומו את יאיר שטרן. למנהל חטיבת החדשות התמנה דודו גלבוע במקומו של אלימלך רם ז"ל. זה היה רצונו של יאיר שטרן . עורך "מבט" היה רפיק חלבי. לעורך התוכנית "מבט שני" נקבע מיכאל קרפין. גב' דליה גוטמן מונתה למנהלת התוכניות במקומו של אליעזר יערי. צוות טלוויזיה מנצח לכל הדעות. לפחות כזה שהיה אמור להביס את טרסט המוחות של ערוץ 2 המסחרי .

טקסט תמונה : 29  במאי 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. זהו תיעוד של ההתכוננות והאווירה שרחשה ב-אולפן הבחירות לכנסת ה- 14 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ( אולפן A בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים) דקות ספורות לפני העלייה "לאוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה העומדים מימין לשמאל : יעקב אסל הבימאי הראשי של שידור הבחירות, דודו גלבוע מנהל חטיבת החדשות, נסים משעל, יוסי ששון מפקח הקול והתקשורת (בגבו למצלמה משלב את ידיו), יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יעל חן ז"ל עורכת משדר הבחירות דאז, וחיים יבין המגיש הראשי של המשדר. מוסתרים יעקב אחימאיר והסוקרת מינה צמח. איש מהחבורה הזאת לא חזה את עלייתו של בנימין "ביבי" נתניהו ונפילתו של שמעון פרס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי בבוקר – 30 במאי 1996 טסתי ללונדון לעמוד בראש מבצע השידורים המורכב של Euro 1996. משחקי 1996 EURO עוררו עניין גדול בישראל למרות שהנבחרת שלנו נעדרה כרגיל מטורניר הכדורגל החשוב הזה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ואנוכי רכשנו כאמור בעֵת ההיא את זכויות השידורים הבלעדיות עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת סכום של  400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר. רכישת טורניר 1996 EURO ולאחריו קניית זכויות השידורים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000 (2000 EURO) תמורת  660000 (שש מֵאות ושישים אֶלֶף) דולר, התאפשרה הודות להסכם מיוחד שהושג ב- 1994 בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שרשות השידור הישראלית היא חברה מלאה בו לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) . נשיא UEFA  השוודי לינארט יוהנסון (Leanart Joahnsson) בעל חזון שידור מרחיק לכת ביקש להציב את משחקי אליפויות אירופה בכדורגל על מסך רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אירופה (ולא המסחריות). הוא ביקש שכל ילד באירופה באשר הוא יוכל לצפות ב-טורנירי הכדורגל שחשובים מהם רק המונדיאלים. לכן בחר לכרות את החוזים עם ה- EBU גוף שידור ציבורי – ממלכתי העשיר והגדול בעולם המייצג כ- 55 רשתות טלוויזיה. לינארט יוהנסון התנגד לעשות עסקים עם חברות הכבלים והלוויינים המסחריות, לא עם חברות ה- Pay per view שדורשות סכומי כסף מופלגים מעבר לכל מידה , וגם לא עם סוכני תיווך פרטיים שגזרו קופונים וייקרו את עלויות זכויות השידורים בעשרות אחוזים אם לא מאות אחוזים ללא שום הצדקה.

המו"מ בין לינארט יוהנסון איש מופת וישר דרך לבין ה- EBU היה ישיר והוגן ותמיד ללא מתווכים. בניגוד גמור לבחירה שעשה נשיא ה- FIFA סֶפּ בלאטר (Sepp Blatter) שנתיים מאוחר יותר כשהעדיף למכור את זכויות השידורים של שני המונדיאלים של יפן / קוריאה – 2002  וגרמניה – 2006 למתווך פרטי המיליארדר הגרמני וטייקון התקשורת ליאו קירש (Leo Kirsh) תמורת חופן דולרים נדיב. בכך דחק הצדה את המְשָדֵר הציבורי . לֵאוֹ קירש שילם לסֶפּ בלאטר 1.000000000 (מיליארד) דולר תמורת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה (פי עשרים ושמונה יותר ממה ששילמו 55 מדינות ה- EBU ביחד עבור משחקי המונדיאל של צרפת 1998), 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל 2006 שהתקיים בגרמניה בקיץ של שנת  2006. מחירים דמיוניים ואסטרונומיים חסרי כל הגיון בגינם הוכרז לא מכבר כפושט רגל.

טקסט תמונה : 18 ביוני 1996. לונדון. אנוכי בעמדת הניהול, הפיקוד והשליטה, ומיתוג השידור הישיר של המשחק  אנגליה – הולנד, במשרד התקשורת המורכב שלנו במשרדי הטלוויזיה במרכז "רויטרס" בלונדון. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הגיע ללונדון ביום שלישי – 25 ביוני 1996 כדי ללוות מקרוב את ציוותי השידור במקום. זה היה יום אחד לאחר תחילת אליפות ווימבלדון בטניס וחמישה ימים לפני משחק הגמר של 1996 EURO בין גרמניה לצ'כיה. הוא ואורי פורת היו המנכ"לים היחידים ברשות השידור שייחסו לביקורי ההפקות בשטח חשיבות מקצועית, וביקשו לראות מקרוב כיצד אני מוציא לפועל את מבצעי שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים הגדולים שהם מימנו במיטב כספו של הציבור. לביקורים האלה שלהם במקום התרחשות השידור הייתה חשיבות רבה בעיניי. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל קרוב אלי כמו אורי פורת בשעתו. אדם רגיש ואכפתי . מוטי קירשנבאום ליווה אותי בשלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים במקום התרחשותם. מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 (הקרוי על פי המונח הבינלאומי : 1996 EURO ), ואולימפיאדת אטלנטה 1996. ראיתי בשלושת מבצעי השידור הענקיים והממושכים האלה מעֵין קרבות שידור ובמנכ"ל הרשות הבוחן וקורא את מפת הקרב יחד עִמי, רמטכ"ל שידור. אני יודע שהיו אנשים ברשות השידור שריננו מאחורי הגַב, מה יש למנכ"לים לחפש באולימפיאדה ו/או במונדיאל. אני חשבתי אחרת. סברתי שזאת חובתם להיות נוכחים בשטח ובמוקד השידורים לידי – בארץ ובחו"ל ולוּ לתקופה קצרה על מנת להבין מקרוב כיצד מתנהלים קרבות שידור מורכבים כאלה בתעשייה הטלוויזיה הסוּפֶּר – יקרה הזאת המוּנַעַת ע"י מיליוני דולרים. נסעתי לשדה התעופה הבינלאומי של לונדון "הית'רו" כדי פגוש באופן אישי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ורעייתו יונה ז"ל ולהביאם למלון "Holiday Inn" שלנו סמוך לרחוב הסואן Oxford Street. רחשתי לו הערכה ורציתי שהוא יידע זאת. לכן באתי לפגוש אותו ואת רעייתו באופן אישי. את את זכויות השידורים הבלעדיות של ווימבלדון, טורניר הטניס החשוב בעולם קנינו שוב לשלוש שנים רצופות  1996, 1997, ו- 1998 מיָאן מֶנֶקֶן (Jan Menneken) האחראי על מכירות זכויות השידורים של משחקי הטניס בחברת התיווך UFA הגרמנית שמקום מושבה ב-המבורג. מוטי קירשנבאום היה מן ההיבט הזה של שידורי ווימבלדון בטניס, ממשיך דרכו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנות השמונים של המאה הקודמת. בדצמבר 1995 אירחנו המנכ"ל מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, את מר יָאן מֶנֶקֶן לארוחת צהרים במסעדת "טוּרְקִיז" בתל אביב. מוטי קירשנבאום היה מהיר כהרגלו וסגר את עסקת השידור בתוך שעה של ארוחה. כשקינחנו בכפיות מדודות ובזהירות את המנות האחרונות ה- "Deserts" המתוקים עתירי הקלוריות, החלטנו כבר לשָלֵם ל- UFA סכום של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר לעונת 1996, ותוספת של % 10 לכל שנת שידורים נוספת. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר ב- 1997, ו- 60000 (שישים אֶלֶף) דולר ב- 1998. לאחר שפרש מוטי קירשנבאום מרשות השידור ב- 1998 נמוג גם חוזה שידורי הטניס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הוועדה המארגנת של טורניר ווימבלדון.

הזדמן לי פעם בתום אחד מהשידורים הישירים של טורניר משחקי 1996 – EURO לסעוד סעודת עֶרֶב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ורעייתו החביבה והמקסימה יוֹנָה ז"ל במסעדה נחמדה בלונדון בלֵב הרחוב ההומה Oxford Street. אמרתי לו אז, כלהלן, "…מוטי, אני גאה בך ומעריך אותך על שב-היותך רמטכ"ל צבאות רשות השידור אתה בא לבקר את המפקד שלך הנלחם בקווי החזית הקדמיים של שידורי הטלוויזיה הישירים…". התכוונתי לכל מילה. ההקבלה הצבאית איננה מקרית והיא לא פומפוזית. הביקורים שלו בחזית הקדמית של שידורי חטיבת הספורט בפיקודי בארץ ובחו"ל היו חיוניים, בעלי משקל עצום, ומקור עידוד. מוטי קירשנבאום היה במובנים מסוימים איש נערץ. נדמה לי שהוביל והותיר אחריו שוֹבָל נקי מכל רבב. מורשת עיתונאית יוצאת דופן. הוא היה אָדָם ולכן לא פסח על שגיאות אך שימֵש לרבים מאִתנו מורה דרך ומנהיג שידור שחַף מפוליטיקה. שוחחנו באותה ארוחת ערב על עתיד שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית מרחיקת הלכת של שידורי הכבלים ואלה של הלוויין העומדים בשער ועל התחרות הצפויה לנו, על ערוצי הנִישָה המתמחים בשידורי ספורט, וגם על מרכיבי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וענייני רשות השידור שהוא ניצב בראשה. צריך להבין שמוטי קירשנבאום איננו איש מהשורה. הוא מוכשר יותר מרבים בתעשיית הטלוויזיה ולכן ניצב בתוכה משכמו ומעלה. מנהיג תקשורת אמיץ שחונן בשקט נפשי וגם ידע ליטול אחריות. אהבתי להתבונן במבט ה- Cool שלו, מין ארשת מזוגגת שנראית לעיתים כחסרת הבעה. מבט שהיה כמו כתב חידה. בדרך כלל יש לו יכולת קֶשֶב וסבלנות להאזין כשגופו קפוא. האיש איננו מתנועע. מוטי קירשנבאום איננו מסגיר רגשות ולא מגלה את קלפיו. אינני שוכח את הבעת הפנים הזאת האופיינית לוֹ בעֵת הקשבתו לפונים אליו. יש לו מבט של "Poker face". ייחודי. תמיד שאלתי את עצמי בפגישות בינינו כיצד הראש שלו עובד ברגע זה, איזה תשובה ישיב לי, איזה טקסט ישלוף משרוולו, והאם ההיגיון ההגיוני שלוֹ יעמוד ויתייצב לצד ההיגיון ההגיוני שלי. אבל אוי ליריבו בר שיחו משפתח את פיו. מרדכי "מוטי" קירשנבאום מאבד את סבלנותו במהירות והופך מג'נטלמן ל-איש פולני יורק להבות שמדבר בתנועות ונפנופי ידיים. זה כבר היה סיפור אחר לגמרי.

טקסט תמונה : 1968. עורך מהדורות "מבט" בימים ההם, מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 29, בתצלום) רכון על מכונת כתיבה בראשית הקריירה המופלאה והייחודית שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא מפני שאישיותו הייתה מעוצבת, ואולי בגלל שהניסוחים המדויקים שלו הפגינו תמיד חוכמה ושידרו ביטחון, נשאו אותי לפתע מחשבותיי הרחק ממנו מאותה מסעדה לונדונית בה ישבנו חזרה לארץ. אולי כדי לבַרֵר מדוע נכשל וניגַף האיש המוכשר הזה בתוך שנה וחצי בשני קרבות תקשורת מכריעים והיסטוריים מול ערוץ 2 המסחרי הצעיר על בכורת שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. האחד, הפסד זכויות שידורי הכדורגל במאי 1994 והשני, תבוסת שידורי החדשות בנובמבר 1995 בכיסוי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. בשניהם הפסידו מוטי קירשנבאום ואנשיו ליריבי שידור מַרים שלוֹ ושלנו מערוץ 2 המסחרי. לא הוא אישית. רשת הטלוויזיה שהוא היה מפקדה והעורך הראשי שלה. מינויו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הייתה הפעם הראשונה בה נבחר לתפקיד הרָם איש מקצוע מוכשר ורב זכויות מתוך בניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים  איש לא הטיל ספק כי המנכ"ל המוכשר נערך לקרב העתידי הקשה הצפוי נגד ערוץ 2 המסחרי העומד לקום בנובמבר 1993. משהחלו קרבות השידור בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2 וערוצי הכבלים בישראל , שאלו רבים את עצמם האם  הטלוויזיה הממלכתית בראשותו של מוטי קירשנבאום וחברי קבוצת הניהול המנוסה שלוֹ אומנם נערכת כראוי לקראתם. קבוצת הניהול הבכירה כללה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי, מנהלת חטיבת התוכניות דליה גוטמן, המפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי, עורך "מבט שני" מיכאל קרפין, ומנהל שירותי ההנדסה דוד יוגב, ומנהל הביצוע בחטיבת הנדסה דוב "דובל'ה" גולדשטיין.

לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד בעֵת יריית הזינוק בנובמבר 1993 כוח אדם מנוסה, לא מעט כסף ציבורי, טכנולוגיה טובה יותר משל ערוץ 2 הצעיר לרבות חמש ניידות שידור אלקטרוניות וציוותי צילום ENG למכביר כמעט, וגם מוניטין. היום ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא התייצבה בנובמבר 1993 במלוא עוזה ובאגרסיביות הדרושה מול השידור המסחרי ולא הציעה תחרות ממשית לערוץ 2 בקרב על ליבם של הצופים בישראל, לפחות לא עִם הישמע קול הגוֹנְג ו- וודאי לא בתחילת הדו – קרב. זה החל בלוח תוכניות חסר השראה ומעוף ואחריו הפסד של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994. שיאו בתבוסת חטיבת החדשות של הערוץ הציבורי בנובמבר 1995 לחברת החדשות של ערוץ 2 בכיסוי שבוע האבל של רצח יצחק רבין. היה כאן בפירוש כישלון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והחטאה ומפח נפש, מול ראשי ערוץ 2 ה-משגשגים גם בתחום הפקת יחסי ציבור וחוסר ידע בארגון ושיווק המסר של עקרונות השידור הציבורי ותפקידיו. היה מדובר בפירוש בהחמצה ופספוס. ערוץ 2 המסחרי בראשו ניצבו דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֵן המנכ"לים המשותפים של הזכיינית ,רשת", מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוּזִי פֶּלֶד – נערך בקפדנות רבה למאבק הצפוי בשידור הציבורי. תְּכַנִית וטכנולוגית. הצלחתו הראשונה של ערוץ 2 הצעיר הייתה בניית יחסי ציבור וכישרון שיווק. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" הוא רב אומן ביחסי ציבור ושיווק. ב- 1993 היו לאלכס גלעדי כבר שלוש עשרה שנות וותק כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אין כמו האמריקניים המתמחים בפרסום, יחסי ציבור, ושיווק. הקפיטליסטים נולדים עם התכונות האלה. זה בגנים שלהם. ב- DNA של כל אמריקני באשר הוא לאחר שהגיח מרחם אמו. האמריקנים נולדים היישר לסביבה תחרותית  לאלכס גלעדי היה אם כן ממי ללמוד. הוא היה הראשון שהגה את סלוגן השיווק הבלתי נשכח ההוא, "אנחנו משדרים ל-מַסְעוּדָה מ-שדרות". אפשר לחשוב שמוטי קירשנבאום ז"ל והטלוויזיה הציבורית לא שידרו למסעודה משדרות. וודאי שהשידור הציבורי פנה גם למסעודה משדרות, רק מוטי קירשנבאום לא הצהיר ולא אמר את זה. אלכס גלעדי ז"ל לא רק שאמר, הוא הצהיר זאת קבל עם ועדה, והפך כמעט לממציא שידורי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 70 במאה שעברה. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום משדר לצופים וגם ל- "מסעודה מ-שְדֵרוֹת", את תוכנית הבידור הפופולרית "4 דקות ו- 20 שאלות" בהפקת יצחק "איציק" קול ז"ל מאולפני הרצליה עם המנחה אורי זוהר. צוות ההפקה יוסף "פונצי" הדר (מימין) והמפיק איילון גויטין בהתייעצות מאחורי הקלעים עם המנחה אורי זוהר ז"ל (משמאל) בטרם החל את תהליך החזרה בתשובה שלו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן הציג את פילוסופיית הניהול שלו והצהיר בתחילת כהונתו בפני המראיין שלוֹ דן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית : "פילוסופיית הניהול שלי ברורה. אני רוצה להוביל טלוויזיה ציבורית ולהידמות באיכותה לעיתון "הארץ" שנועד לאנשים חושבים". ההצהרה במובנים מסוימים לא צלחה . יאיר שטרן לא שנה על הצהרתו זאת. מוטי קירשנבאום סיפר לי פעם בשיחה אישית בינינו בתחילת דרכו כמנכ"ל רשות שידור כי את איכותם של כמה נושאים טלוויזיוניים הוא מודד באמצעות הרייטינג. אך לא את כולם. את כוונותיו אלה הוא לא הסביר לציבור. יאיר שטרן , דודו גלבוע, רפיק חלבי, ודַלְיָה גוּטְמַן תמיד הנהנו בראשם למשמע הצעותיו. דבריו תמיד התקבלו בהבנה וזכו לקונצנזוס. לא הייתה שם יוזמה חופשית והפריה הדדית. במובנים מסוימים היה מוטי קירשנבאום "גוּרוּ", ה- "אוראקל מדלפי" שהאפיל על פיקודיו. הוא זכה להסכמה כללית בקרב הגנרלים שלוֹ אך לא בטוח שמלוא כישרונו אומנם חִלְחֵל לעברם. אט – אט גילו קברניטי השידור הציבורי נטול יחסי הציבור וההסברה כי הרייטינג נושר בהתמדה ועובר למתחרה הצעיר והנמרץ. משלם האגרה היה מבולבל. במקרים מסוימים הפך הערוץ הציבורי לשַק חבטות. אליעזר יערי ניתח פעם בפניי את תבוסת השידור : "זהו משבר זמני של הטלוויזיה הציבורית בישראל מול הטלוויזיה המסחרית. ככה זה בכל העולם. זה רק עניין ארעי". ההסבר לא היה נכון. המשבר לא היה כפוי. ה-אנלייזר הזה שמעולם לא היה איש טלוויזיה דגול הצטייר בפניי כתבוסתן. הניתוח שלו היה בעיניי שגיאה גדולה.

ערוץ 2 המסחרי הצעיר המשיך לחבוט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה והמסורבלת גם באמצעות יחסי ציבור אגרסיביים בעיתונות וגם בשלטי חוּצוֹת. הציבור המבולבל נתלה בשידורי הבידור של ערוץ 2 המסחרי והחל ללעוג לערוץ 1 הציבורי. איכות השידור הציבורי נבלעה ע"י ריקנות השעשועונים והחידונים נושאי הפרסים העצומים של ערוץ 2 המסחרי. השידור המסחרי החל במסע הסִִימוּּם הטלוויזיוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. תוכניות הריאליטי המדומה והקלוקל שהפיק ערוץ 2 שלטו בכל וזכו לגיבוי טוטאלי של מנהיגי הציבור וההנהגה הכלכלית והמדינית של ישראל. הרי מדובר במדינה חופשית בה כל הישר בעיניו יעשה. כאילו אין עוד שום צורך בפיקוח והכוונה. ערוץ 1 החזיק עדיין באיכות בכמה תחומי שידור לרבות הצטיינותו בכיסוי בלעדי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם אך יחסי הציבור שלו היו בשפל הוא הצטייר טרם זמנו כערוץ מובס. אנשי ערוץ 2 המסחרי חששו מאוד בתחילת חייהם על מסך הטלוויזיה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא נחשב לאחד הטובים בארץ בתעשיית התקשורת. איש בעל מוניטין רב וחתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 כשהיה בן 37 בלבד. בארסנל שלו הייתה מצויה תחמושת נפיצה ובחשבון הבנק של הרשות גם לא מעט כסף. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד הבינו שאין טעם להשקיע בשלב הראשון בשידורי חדשות. מהדורות "מבט" ושידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נחשבו למקצועיות ואמינות. מומחי התקשורת ודעת הקהל קבעו ש- "מבט" היא מדורת השבט. ארבעת המנכ"לים של ערוץ 2 המסחרי סברו שלא ניתן להתחרות בסְפֶּצְיָאלִיטֶה של השידור הציבורי ולכן התמקדו בתחילה בעיקר בשידור תוכניות בידור לסוגיו השונים, Talk Show (כמו תוכנית "המעגל' בהנחיית דן שילון), סדרות טלוויזיה, וסרטי קולנוע. המנכ"לים של שלוש הזכייניות, "קשת", "רשת", ו- "טלעד" העריכו שקַו התֶּפֶר המפריד בין השידור הציבורי למסחרי דרכו יוכלו לבעבע ולפרוץ אל מיליוני צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מצוי באלטרנטיבת שידור אחרת קלילה יותר מזו של הערוץ הראשון, זו המבוססת על הצחקה, השתעשעות, ובילוי מהנה מול המסך ובסופו הרייטינג המיוּחַל. בבוא העֵת הם תּכננו גם לגנוב את הכדורגל הישראלי מהשידור הציבורי. רביעיית המנכ"לים הזאת צדקה כפי הנראה בהנחות היסוד שלה. למרבה ההפתעה ההתמודדות עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה קלה מהצפוי. הטלוויזיה הממלכתית לא הגיבה כמעט ללוח התוכניות המרשים והנמרץ של ערוץ 2 המסחרי הצעיר ולמעשה נכנעה ללא קרב. מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה וכמה מהכפופים להם לא התרשמו יתר על המידה מלוח השידורים הקליל שהציעה הטלוויזיה המסחרית. הם היו בטוחים שדרכם אל לֵב הצופים סלולה מול הערוץ המסחרי החדש שנראה נחות וחסר סיכוי. הם טעו.

זמן לא רב לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור הציעו אנשי ערוץ 2 המסחרי לו וליאיר שטרן לערוך הסכם לחילופי חומרי שידור. קטעי חדשות או ארכיון עד שתי דקות יועברו מערוץ לערוץ בחינם. מעבר לכך ייקבע תשלום סביר כמקובל ברשתות טלוויזיה מתחרות בעולם . מוטי קירשנבאום דחה את ההצעה בעוד יאיר שטרן היה פאסיבי לידו. מוטי קירשנבאום טען שחומרי הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווים זָהָב ואינם סחורת שידור לשום מו"מ. הוא התחפר בבונקר הפיקוד שלו יחדיו עם יאיר שטרן ועם דוּדוּ גלבוע, דליה גוטמן, ורפיק חלבי. "הבּוֹר" נחשב פעם בימי המונופול לחסין ובלתי פגיע. אנשי ערוץ 2 המסחרי הגיעו למסקנה שהמנכ"ל המוכשר ואנשיו פשוט לא מבינים כי נוצרה מציאות שידור חדשה בארץ. תבוסת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי לערוץ 2 בחודש נובמבר 1995 סימנה בדיוֹ אדומה את נפילת המעוז האחרון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 החל לזנֵב ברייטינג של ערוץ 1 מוקדם מהצפוי. פתאום התברר כי בתנאי התחרות שנוצרו איש איננו מסביר למשלם האגרה מהו בדיוק השידור הציבורי, מה הם תפקידיו, ובמה הוא שונה מערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 לא בחל בשום אמצעי. הוא עשה כל מאמץ לגרוף את הצופים אליו באמצעות תוכניות בידור וחידונים נושאי פרסים כספיים גדולים ומכוניות. מנהל חטיבת התוכניות של "קשת" אֶרֶז טַל עלה ל- "אוויר" עם התוכנית "גלגל המַזָל". הוא כמנחה וגב' רות גונזלס כמגלגלת. לפתע היו כולם בטוחים שאֶרֶז טַל הוא ממציא הטלוויזיה בישראל. שכחו כבר שארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום שידרו בסוף שנות ה- 70 את התוכניות , "4 דקות ו- 20 שאלות" עם המנחה אורי זוהר, ו-תוכנית "תשע בריבוע", בהפקתו של יצחק "איציק" קוֹל מאולפני הרצליה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הצהיר מעולם בחוצות המדינה על כוונות השידור הציבורי. היו לו וליאיר שטרן את כל הסיבות לפנות לאזרחי המדינה ולהסביר להם בגאווה כיצד מתכוונים שניהם להשתמש בכספו של משלם האגרה. הנה מֶסֶר השִיווּק שלא שוּוָק : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועדת בנתיב ציבורי. ערוץ 2 המסחרי ישדר את תוכנית "גלגל המזל' ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את הסדרה, הקרויה, "עמוד האש" שהפיק ו-ביים איש הטלוויזיה המוכשר יגאל לוסין (!). ערוץ 2 המסחרי ישדר את התוכנית "הראשון בבידור" עם דודו טופז, ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את הסדרה "תקומה" של גדעון דרורי. ערוץ 2 המסחרי ישדר את חידוני השעשועים ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את "החמישייה הקאמרית" עם קרן מור. ערוץ 2 המסחרי ישדר את תחרות "מלכת היופי" ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את התוכנית "מבט שני". ערוץ 2 המסחרי ישדר את "היפים והאמיצים" ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את סדרות הדיוקו-דרמה "קו 300", "פרשת קסטנר", ו- "עו"ד סיטון". ערוץ 2 המסחרי ישדר סרטי קולנוע ואנחנו אנשי השידור הציבורי נשדר את תוכניות הספורט האלה "משחק השבת", "מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל", אולימפיאדות, ומונדיאלים, ואליפויות העולם ו-אירופה ב- א"ק, שחייה, והתעמלות, ואת משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל".

ובכן יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום שתקו ו-מעולם לא הצהירו ולא פרסו בפני הציבור את חזונם הטלוויזיוני, וכיצד הם אמורים להתחרות נגד ערוץ 2 המסחרי, הצעיר, השאפתני, ורווי יומרות ואמביציות. לפתע חשבתי לעצמי באותה המסעדה הלונדונית שתבוסת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 החלה בכלל עוד בטרם רצח יצחק רבין ז"ל. רחשתי סימפטיה אמפטיה מקצועית (ואישית) למוטי קירשנבאום ומי לא הפגין למענו חיבה. אך האם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הביא בניגוד לכל הציפיות לנקודת מפנה שלילית במאבק על הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. יריביו (ורֵעַיו) בערוץ 2 המסחרי דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי ז"ל, ועוזי פלד היו שועלי קרבות ובעלי ניסיון טלוויזיוני לפחות כמוהו, והיו גם תאבי שידור ומִדְרוּג (רייטינג). מה שהפך אותם למתחרים מסוכנים. הם כל הזמן שאפו להוכיח את עצמם מההיבט המתמטי של ספרות הרייטינג ובקשו למצוא חן בעיני מחזיקי המניות שלהם. חלפו רק ימים ספורים מאז הֵבִיס בנימין נתניהו ראש הממשלה החדש את שמעון פרס. רוח מזַן פוליטי שונה נשבה לעברה של הטלוויזיה הממלכתית. את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום תפסה עכשיו הצהרתה הדרמטית של שרת התקשורת החדשה בממשלת בנימין נתניהו והממונה על רשות השידור הגב' לימור לבנת, שהתייחסה, אמרה, ודיברה בלגלוג על השידור הציבורי ההוא, ושחה כלהלן : "…מוטי קירשנבאום יצטרך מעתה להתחיל להַזִיע…(!)".

רשות השידור הציבורית הייתה על הכוונת שלה, של אותה השרה  לימור ליבנת. זאת הייתה אמירה פוליטית פוגענית, בוטה, ומעליבה ב-מנכ"ל רשות השידור שהיה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. לאמירה לא היה דבר עם כישרונו ויכולתו המקצועית הגבוהה של מוטי קירשנבאום בתחום התקשורת. ההתערבות הלא עניינית של השרה בענייני רשות השידור הולידה סערה בקרב עובדי רשות השידור. אולי זאת הייתה שעתו היפה של מוטי קירשנבאום מפני שנוכח לדעת שוב איזו נאמנות והערצה רוחשים לוֹ נתיניו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". הוא אסף את עובדי הטלוויזיה בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והגיב בפומבי לדבריה הנלוזים של לימור לִבְנָת, וכה אמר : "…אנחנו אנשי רשות השידור ממשיכים בדרכינו וביושרה עיתונאית שלנו בכל תחום. איננו חייבים דבר לשלטון ולא חשוב באיזה ממשלה מדובר. אנחנו טלוויזיה ורדיו ריבוניים בני חורין…". מוטי קירשנבאום היה מנהיג שידור. לא היה ספק בכך.

התבוננתי מקרוב בפניו של מוטי קירשנבאום באותו הערב ההוא בסופו של אותו חודש יוני בשנת 1996, בשעה שסעדנו במסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד והאזנתי דרוך לדבריו. גם יונה רעייתו הקשיבה אך לא התערבה בשיחה. מנכ"ל רשות השידור שוחח עמי בניחותא ולא ניכר עליו שום לחץ. גם אורח דיבורו וניתוח מצב התקשורת בארץ ובעולם וסיכויי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשְרוֹד בתחרות הפתוחה עם הערוצים האחרים בארץ , היה מתון והגיוני . פעם אמר לי, כלהלן : "…כמנכ"ל רשות השידור הציבורית אינני חייב דבר לממשלה. אינני חייב דבר לגב' לימור לבנת. אני חייב דו"ח למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולמשלם האגרה…". מוטי קירשנבאום הוא אדם מוכשר ובעל סגולות. אישיותו מורכבת. לטיב מזלי הוא היה לא רק איש טלוויזיה רציני מהדרגה העליונה ביותר אלא גם פְרִיק של שידורי הספורט שניהלתי, הפקתי, ערכתי, וניווטתי עבור רשות השידור שאותה ניהֵל ובראשה ניצב. אינני יודע אם היה מאושר בעבודתו בתפקיד רָב האחריות שנשא על כתפיו כמנהיג השידור הציבורי . בתוקף תפקידי העיתונאי הייתי סמוך אליו מהאספקט המקצועי אבל לא קרוב כחֲבֵר כדי לחדור אל נבכי נפשו . אינני יודע אם היו לוֹ חֲבֵרִים בכלל ברשות השידור. הוא משום מה נראה לי תמיד אינדיבידואל ובודד . ענק שידור שאיננו משתף את האחרים בהתחבטויות ונפתולי נפשו. אבל אני יודע שהייתה לו השפעה רבה על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, על מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע (וגם על מנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן), ואח"כ גם על רפיק חלבי שהתמנה למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנובמבר 1996 בתום הקדנציה של דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ. מוטי קירשנבאום הותיר עליי רושם רָב בחמֵש שנות ניהולו את רשות השידור למרות תבוסותיו. היה לי עניין להקשיב לדבריו ולאופן הצגת הדברים שלוֹ וחשיבתו המסודרת (וגם המהירה). כפי שאמרתי, ההיגיון שלו היה באמת הגיוני. הוא נהג לבנות את טיעוניו בשלבים והציבם נדבך על נדבך כבניינה של פירמידה ענקית. בסיסה רחב ואיתן ושיא החוֹד שלה מזדקר לשמיים. היה רק מוטי קירשנבאום אחד.

טקסט תמונה : 1995. מנהיג רשות השידור מוטי קירשנבאום (קיצוני משמאל) יחד עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ודובר רשות השידור צבי "צבילי" לידר. עומד קיצוני מימין (חתוך) המפקח הטכני שמעון נחמה. האיש השני מימין איננו מזוהה על ידי. מרדכי "מוטי" קירשנבאום זכה להערכה גדולה ברשות השידור אך ספק אם היו לו חברים שם. ידידים השותפים לדרכו המקצועית – כן. חברים… ? לא בטוח. המנהיג הוא אדם בודד בכל רמת מנהיגות. (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות יתרונותיו היה מוטי קירשנבאום מנהיג שידור מוּבָס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל. ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי לערוץ הטלוויזיה ה- 2 המסחרי. זאת הייתה מפלה סנסציונית בלתי כפויה. שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי היו טירוניות שידור ופעלו כערוץ טלוויזיה רק כחצי שנה אך גברו עליו. חבריו לשעבר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", יחד עם דייויד פדרמן בעל מניות "ברשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – לא עשו לוֹ כל חשבון. הם טמנו לו מארב . אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמו כלהלן : "..יוֹאָשִיש, עשינו ב- 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור…". זכייניות ערוץ 2 ניצחו אותו אז ללא קרב ממשי במלחמה הטלוויזיונית החשובה הזאת בעלת השלכות מרחיקות לכת. הכדורגל הישראלי היה נֶכֶס שידור ציבורי חשוב ומובהק של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במֶשֶך 25 שנה ברציפות מאז 1968. הוא אבד ונלקח ממנה ע"י ערוץ 2. שימשתי בימים ההם מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגשתי שאני נשדד לאור היום. אני זוכר עד היום את תאריך השוֹד ואת השעה המדויקת שלוֹ. שתיים עשרה בצהריים ב- 17 במאי 1994. אבל זה היה שוֹד חוקי . מוטי קירשנבאום שלא ידע להגן על עצמו, נִיגָף.

כשנה וחֵצי לאחר תבוסת הכדורגל ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב מהלומה קשה מידי ערוץ 2 המסחרי והצעיר רווי אמביציות באגף שנחשב לסְפֶּצְיָאלִיטֶה שלה, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – תחום סיקור החדשות והאקטואליה. זה החל בסיקור הצילום הכושל של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בתום עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. המשכה בהתמודדות חסרת כּישרון עד כדי תמיהה של קבוצת עיתונאים מנוסה בערוץ הציבורי מול חברת החדשות הצעירה של ערוץ 2 בקרָב הכיסוי העיתונאי בשבוע האֵבֶל. בעוד חברת החדשות של ערוץ 2 משיגה ראיונות בלעדיים וקונקרטיים עם האלמנה גב' לאה רבין, עם נועה ויונתן בן ארצי הנכדים של יצחק רבין, ושחזור מסע הפינוי של יצחק רבין ירוי ע"י נהגו דמתי מזירת הרצח לבית החולין איכילוב, היה עסוק ערוץ 1 בכל מיני צילומי Long shot כלליים של נוער הנרות בכיכר. בתום מלחמת השידור הזאת בשבוע האֵבֶל הוברר כי הערוץ הציבורי ספג נוֹק אַאוּט מכפפות הזהב של ערוץ 2 המסחרי והוטל לקרשים. לשתי התבוסות הבלתי צפויות האלה היה מכנה משותף. חוסר עֵרנות ושִגרה שהולידו שאננות. שני ההפסדים הקשים האלה הפכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא לזמן קצר לגַל חוֹרבות. שעה קלה של Black out היא נֶצַח בשידורי טלוויזיה. ערוץ 2 הצעיר, ינוקא ו- דרדק במונחים מקצועיים, ניצל היטב את פִּרְצַת הזמן. ניתן לקבוע בצער רָב כי הערוץ המסחרי קם על הריסותיה ולוּ הזמניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתם של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. זאת הייתה המציאות. אי אפשר ולא ניתן היה לייפות אותה.

התבוסה הטלוויזיונית השנייה הייתה בלתי צפויה ולכן מדהימה ומהממת לא פחות מהפסד זכויות הכדורגל. תחילתה בעֶרֶב רווי תקוות חדשות במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכנס עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושריו. כמעט חג לאומי לחצי מדינה. סיומה היה טרגי. יצחק רבין נרצח מידי מתנקש בן בלייעל נבל מהימין הקיצוני איש דתי חובש כיפה בשם יגאל עמיר. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואלה של ערוץ 2 המסחרי הצעיר, נכחו בעצרת ההיא לפרק זמן קצר, אך הֵן לא היו שָם ברגע המכריע ולא תיעדו את הרצח המתועב והנקלה של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל משלושה כדורי אקדח שנעץ הרוצח הנבזה יגאל עמיר בגבו של של יצחק רבין מטווח אפס למרות שהיה מוקף במאבטחים שלו אנשי השב"כ.

ערוץ 2 המסחרי הצעיר התאושש ראשון מההחמצה ו-מטראומת הצילום ותיעוד הרצח שלא התקיימו ולא התרחשו על ידו ומטעמו. לערוץ 1 הוותיק, הזקן, ה-שָבֵעַ, והמסורבל בפיקודו של מפקד האוגדה יאיר שטרן, ושל חטיבת החדשות בפיקודו של המח"ט דוד "דודו" גלבוע, זה לקח הרבה יותר זמן. המשכה הדָוּוי של ההיעדרות הזאת ניכר עליו לאורך כל תחרות השידור בין שני הערוצים בשבוע האֵבֶל הלאומי ההוא. הערוץ הציבורי איבד בבת אחת בתוך ימים ספורים את ההגמוניה והמוניטין שלוֹ דווקא בתחום שהיה הספציאליטה שלו, מגזר טלוויזיה שבו היה לוֹ עליונות מסורתית ברורה וניסיון שידור רָב – בכיסוי החדשות (!). זה פשוט לא ייאמן, אבל זה קרה. למרות ו-חרף שני הכישלונות הצורבים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הרי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נותר בלתי נשכח.

הערה : שני הפוסטים הללו מס' 447 ו- 448 שדנים ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב ע"י מתנקש ישראלי בן בלייעל מנוול, במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995, מחולקים לשניים בשל אורכם ומורכבותם.

סוף הפוסט מס' 1131 (540 / 448). הועלה לאוויר ב- 10 באוקטובר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.