פוסט מורכב מס' 1165. הועלה לאוויר ביום שלישי-10 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מורכב ומסובך מס' 1165. פְּרוֹלוֹג מַר שהוא גם אֶפִּילוֹג מַר. כל ניסוח טוב. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי-10 בינואר 2023.

פוסט מורכב ומסובך מס' 1165. "נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל". קראתי ועיינתי לאחרונה בספר התנ"כי המעניין והמרתק "מִשְלֵי" שכתב שלמה המלך, ו-הרהרתי בהיסטוריה אודות אנשים שמתקרבים לאמת כשמתחשק להם ואח"כ מתרחקים ממנה כשנוח להם, ולבסוף הם הופכים לאנשים שאינם דוברים את שפת האמת ו-מפיצים שמועות שווא, מְכָזְבִים, ו-גם נעלמים. מתרחקים משפת האמת ו-נפוצים לכל עבר. לא הייתי חוקר וכותב את הפוסטים מה-עָבָר ההוא מס' 873, 874, 876, ו-877 אילו ציון נאנוס לא היה משקר, מְכָזֵב, ו-מְבָּלֵף אז באחד הפוסטים שלו ב-Facebook מ-15 באפריל 2020 (כמו שאחרים עשו ו-עושים לפניו. משקרים…) ומספר לקוראיו בזו הלשון, אודות אירוע שהתרחש ב-1991 בהיותי מנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואומר, כלהלן: "…מכבי ת"א גרמה להדחת אריה מליניאק מתפקיד פרשן הכדורסל ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא משום שפרשנויותיו לא מצאה חן בעיניהם…". שֶקֶר. לא נכון. בלוף. אנוכי מקווה שאינני בוטה מידי. על כל פנים זהו טקסט שגוי, מופרך, ושקרי של אותו ציון נאנוס שאיננו מכיר את סיבות ונסיבות פרטי אירוע ההדחה, ההרחקה, והסילוק המיידי ההוא לעַד של אריה מליניאק על ידי מ-כֵּס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני יותר משנות דור ב-1991. מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מֶקֶל ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יוסף בַּר-אֵל ז"ל תמכו תמיכה מלאה וגיבוי מוחלט בצעדי ההדחה והסילוק שנקטתי אז נגדו, נגד אותו אריה מליניאק. ציון נאנוס ניזון משמועות. האיש הזה לא שאל אותי ולא שמע מעולם את חוות דעתי אודות עובדות סילוקו הבלתי נמנעת של אריה מליניאק ההוא מעמדת פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמי שניהל את חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעשרים ושתיים השנים הארוכות ההן שבין 1980 לבין שנת 2002, בתקופה ו/או בחלק מהתקופה ההיא בה אֲרְיֵה מֵלִינְיָאק מוּנָה על ידי להיות דאז פרשן הכדורסל המוביל שלנו, הוא סולק מאוחר יותר מעמדת השידור שלנו על ידי בשל נימוקים כבדי משקל, ואנוכי מדגיש שוב בתמיכתם הבלתי מסויגת והמוחלטת של מנכ"ל רשות השידור ההיא בימים ההם אֲרְיֵה מֶקֶל ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בר-אל ז"ל. כמובן שמדובר בעיתונאי "דָגוּל" שקוראים לו ציון נאנוס שהיה ו/או נמנה פעם ואולי גם עכשיו על חברת החדשות של ערוץ 12, מי שהעתיק ממישהו ו/או ממקום כלשהו את דבר האגדה האורבנית הַשִקְרִית ההיא, והמשיך בדרכו שלו כמו אחרים לטפח אותה כאילו הייתה זאת הַמְצִיאוּת עצמה. לא נכון. אפשר לחשוב על פי דיווחו של אותו ציון נָאנוּס שכמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבדתי אצל מכבי ת"א ועשיתי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית את דברם ו/או את מבוקשם. איזה בלוף ואיזה קשקוש מטופש. העניין הנ"ל עם ציון נאנוס איננו השקר והדיווח השקרי הזה לקוראיו, אלא מה מניע אותו לעשות כך…?". פוסט מס' 1165 הועלה לאוויר ביום שלישי של 10 בינואר בשנת 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

להלן כותרת אזהרה פוליטית-חברתית-כלכלית מרה ו-חמורה מטעמו של רב אלוף במיל. בני גנץ ומי שהיה רמטכ"ל צה"ל, והיום משמש יו"ר מפלגת המחנה הממלכתי, שפנה ו-אמר אתמול לכלל האומה הישראלית את הטקסט הבא הזה, כלהלן: "…מהלכי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו ולצידו שותפיו השרים, שר המשפטים יריב לווין והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, והתוכנית להחליש את מערכת המשפט, עלולים לגרום ל-פרוץ מלחמת אזרחים במדינת ישראל…". בני גנץ הוסיף ו-הדגיש "…כי האחריות לכך תהיה מונחת על כתפיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו…אני קורא למצביעי הימין להצטרף למחאה הזאת שהיא לא נגד בנימין נתניהו וממשלתו, אלא נגד המהלך הדורסני וחסר המעצורים שיוביל בסופו של דבר ל-פירוק הדמוקרטיה במדינת ישראל…".      

זה היה מזמן. ובכֵן, בנובמבר 1980 לפני 43 שנים הצטברו כבר כמה פרסומים בנסיבות ה-היסטוריות של הזמן ההוא בהם אנשים בכירים במועדון הכדורסל של מכבי ת"א מרכלים ביניהם מאחורי גבו של אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אודות איכות עבודתו העיתונאית הפרשנית הטלוויזיונית ה-אנטיגוניסטית נטולת אהדה ל-מכבי ת"א כפרשן כדורסל של חטיבת הספורט ההיא בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הופעתו ופרשנותו של אריה מליניאק על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979 לפני יותר מ- ארבע עשרות של שנים כמי שאוחז במיקרופון פרשנות הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בלתי נוחה להם, למוסמכי מכבי ת"א (בלשון המעטה). השמועות כי מכבי ת"א איננה מחבבת את הפרשן שלי אריה מליניאק הגיעו אליי גם באותו יום חמישי ההוא של 6 בנובמבר 1980, לפני כ- 43 שנים, בעת תקופת הדמדומים ההיא בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לאחר שאלכס גלעדי ז"ל מנהל הספורט ומי שהיה גם שַדָּר הכדורסל המוביל שלה נטש אותנו ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ועוד בטֶרֶם זריחתו ׁ(המטאורית) של יורם ארבל יבד"ל והופעתו של אותו יורם ארבל מבצע משימות השידורים הישירים הראשי בשורה הקדמית ביותר ההיא בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).

השמועות הרכלניות הללו הגיעו לאוזניי לפני השידור הישיר הראשון שלנו את המשחק הראשון במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות מכבי ת"א נגד פאנאתאנאיקוס אתונה בעונת 1981 / 1980 שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. הַשַדְּרָן המוביל דאז בעמדת השידור הטלוויזיונית שלנו לפני 43 שנים באותו המשחק המדובר ההוא מכבי ת"א – פאנאתאנאיקוס היה דווקא דני דבורין איש רדיו "קול ישראל", והפרשן שישב לצִדוֹ היה אריה מליניאק. השמועות  הרכלניות סיפרו כי אנשי מכבי ת"א מדברים בגנותו של פרשן הטלוויזיה שלי אריה מליניאק ואינם שבעי רצון כלל ועיקר מטקסט הפרשנויות והביקורת המקצועית שלו אודות טיב ואיכות משחקי הקבוצה. האמת, אותי כמנהל חטיבת הספורט במקומו של אלכס גלעדי (עבר לשורות NBC האמריקנית) זה כלל לא עִנְיֵין, לא העסיק אותי, ו-גם לא היה חשוב, בין אם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מְרוּצֶה מכוח האדם שמרכיב את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובין אם לָאו. מכבי ת"א ניצחה את פאנאתאנאיקוס היוונית אז בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 6 בנובמבר 1980 בתוצאה 73:81.

אנוכי זוכר שאמרתי אז באותו הערב ההוא לשמעון מזרחי יבד"ל ושמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל בתום אותו השידור הישיר ההוא של המשחק ההוא מכבי ת"א – פאנאתאנאיקוס 73:81 בהיכל הספורט ביד אליהו בנוגע לפרשן שלי אריה מליניאק, כלהלן : "…אתם לא תתערבו בהרכב החמישייה האנושית שלנו…ואנחנו לא נתערב בזאת שלכם…".

בין שני הגופים האלה משתפי הפעולה הסימביוטית, ו-הנקראים רשות השידור / הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ו- מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, התגלו ונחשפו במשך השנים הארוכות הרבה מאוד מתחים, הרבה מאוד מחלוקות, הרבה מאוד אי הסכמות, הרבה מאוד סכסוכים, והרבה מאוד חילופי מהלומות מילוליות. וגם הרבה מאוד איומים מצידה של מכבי ת"א על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים לתיאומים ו-לעניינים שונים של תוכן, שידור, ארגון, הפקה, הרשאה, והסכמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שלא הייתה רשת טלוויזיה מסחרית) להרכיב את הפרסומת מסחרית "עֵלִית" על גופיות שחקני מכבי ת"א, חשש של מכבי ת"א מפרסום מועדי השידורים הישירים של משחקיה נגד היריבות האירופיות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מידע שעלול לפגוע באותו קהל האוהדים הפוטנציאלי שאמור למלא את יציעי היכל הספורט ביד אליהו אך עשוי ו/או עלול להעדיף את שידורי הטלוויזיה הישירים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהישאר בביתו. לכך יש להוסיף כמובן את המחלוקות, הוויכוחים, ואי ה-הסכמות המוניטריות בין שני הצדדים שעסקו בכמות וגודל תשלומי זכויות השידורים שעל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה לשלם למכבי ת"א בגין אותם השידורים הישירים ההם של משחקי הקבוצה במסגרת מפעל הכדורסל העל האירופי של תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות (באחריות הארגונית והניהולית המבצעית של מוסד ה- FIBA / ראשי תיבות של Federation International Basketball Association). מדובר ב-שיתוף פעולה דו-צדדי במסגרת עסק טלוויזיוני – ספורטיבי ניהולי סבוך מכל היבט בין שני גופים אמביציוזיים הניצבים משני צידי המתרס, מועדון הכדורסל ההוא של מכבי ת"א והטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בחסות רשות השידור ההיא. 

באחד מ-טורנירי הטניס ATP שהתקיימו באצטדיון הטניס ברמת השרון במחצית השנייה של עשור ה-70 במאה הקודמת וגם אותם העברנו ושידרנו בשידורים ישירים הייתי עֵד לוויכוח רָב טענות ו-רָב סימני שאלה ודופי שהטיח מאמן הקבוצה רלף קליין ז"ל בפניו של אלכס גלעדי ז"ל (אז מנהל חטיבת הספורט) ביציעי אצטדיון הטניס ברמת השרון אודות הידע שהוא אלכס גלעדי אוֹצֵר בקרבו, סמכותו, כישרונו, ו-איכותו המאפשרים לו לא רק לשמש שַדָּר מוביל של משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה, אלא גם להעביר עליה ביקורת מקצועית של יָעֵנִי כאילו הוא מומחה כדורסל. רלף קליין האשים אז באמצעות טקסט מילולי רווי ביקורת חריפה את אלכס גלעדי כי אין לו את הידע וההשכלה הדרושים כדי לשמש שדר טלוויזיה מוביל של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, קבוצה שהוא רלף קליין משמש המאמן הראשי שלה במשחקיה גביע אירופה. רלף קליין כעס מאוד על שדר הטלוויזיה אלכס גלעדי ואף חרף אותו. שניהם רלף קליין ואלכס גלעדי אינם עוד בין החיים.    

טקסט תמונה : תיעוד מהימים ההם של מחצית עשור ה- 70 במאה הקודמת לפני 48 שנים. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- "OB הלבן" ומצלמות הטלוויזיה שלה בשחור / לבן ועמם צוות שידור של כ- 60 (שישים) אנשים הגיעו ו-התייצבו מידי ערבם של ימי חמישי בשבוע בהיכל הספורט ביד אליהו בעונות משחקי גביע אירופה בכדורסל של מכבי ת"א. השגשוג, ההצלחות, וה- Rating הגבוה בשידורים הישירים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא איחרו לבוא. התמונה הקונקרטית הזאת מתעדת את אלכס גלעדי ז"ל (מי שהיה אז מנהל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ונשא גם בתפקיד של שַדָּר הכדורסל המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית). הוא אלכס גלעדי ז"ל עשה זאת אז בימי בראשית ההם בעשור ה- 70 של המאה הקודמת ללא פַּרְשָן וללא אולפן מֵנָוֶוט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים לצִדוֹ רפי גינת (מזוקן) והרצל רווה. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת שניהם יבד"ל, השַדָּר אלכס גלעדי ז"ל, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתקופה טלוויזיונית מאוחרת יותר היו ל-יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי טענות גם נגד השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל ונגד הפרשן שלי אלי סהר יבד"ל, כפי שהשמיע אותן בפניי מעת לעת. ?…So what.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. זוהי הגברדייה המשולשת ו/או הטריומוויראט שהוביל בימים ההם את שידורי הספורט עתירי ה- RATING והמדרוג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההוא. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז"ל יחדיו עם רמי ווייץ ו-אורי לוי ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. ( ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא עבדתי ולא עבדנו מעולם אצל שמעון מזרחי ולא בעבור מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. מכבי ת"א הייתה אובייקט שידור בלבד. אומנם מושא שידור חיוני בדומה למדורת השבט שהציבור מתכנס סביבו, אולם כאן זה התחיל ופה זה נגמר.  אֶשְנֶה ואוֹמַר שוּב את מה שאמרתי כבר בפעמים קודמות, כלהלן : הבלוג  YOASHTVBLOG.CO.IL נועד למסור מֵידָע לציבור אולם בעיתות של מקרי צורך הוא נועד גם לשמור על שמי הטוב ולאַבְטֵח את האגפים שלי מפני שַקְרָנִים, מפיצי שְמוּעוֹת שָוְוא, והולכי רָכִיל. ציון נאנוס איננו לבד. אינני מכיר אותו מעולם לא דיברתי עמו אולם במילותיו אלה בטקסט הנ"ל שמצוטט מ-פוסט שהופיע ב-בלוג ב-15 באפריל 2020 ב-Facebook, הוא הצטרף לשורה מצומצמת של מחזיקי כרטיס חבר הולכי רָכִיל שקוראים להם אריה מליניאק, אהרון ווייסברג, ומשה גרטל (ועוד כמה רכלנים). מדובר בעסק מֵבִיךְ, מַבְחִיל, מָאוּס, ומְכוֹעָר (רכילויות מופרכות שמתועדות בכתובים) שהפיצו כל מיני אנשים ביודעין וב-זָדוֹן רכילויות מלוכלכות שרחוקת מהאמת כרחוק מזרח ממערב, שמועות שווא, ועובדות לא רק שהן חסרות ביסוס, ו-אֵינַן בדוקות, ולא מוכחות, אלא הן בפירוש שיקריות. ובכן, מכבי ת"א דיברה אומנם בגנותו של הפרשן שלי אריה מליניאק כבר מבראשית, אולם את מי זה עִנְיֵין ? לא היה לה יד ורגל ולא % 1 של השפעה בבחירתי שלי את פרשני הכדורסל שלי (!), וגם לא גרם אחד של השפעה הנוגעים ל-אלפי שיקוליי האחרים שלי בתחומי השידור הטלוויזיוניים הרבים : האישיים, הכללים, התוכניתיים, והכלכליים כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית מאז 1980 (!!)  יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי היה משולל כל השפעה עליי, לרבות החלטתי ההיא להדיח, לגרש, ולסלק את אריה מליניאק ב-1991 מהמיקרופון של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק ידע ו-יודע היטב את אותן הסיבות ואת אותן הנסיבות ההן שהביאו אותי לכלל החלטה סופית להעיף אותו קיבינימט מהמיקרופון ההוא של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. חלפו מאז 32 שנים. אנוכי חושב שאריה מליניאק זוכר ויודע  מדוע הודח וסולק ב- 1991. לאיש לא היה % 1 של השפעה על גיוסו של אריה מליניאק לשורות לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בסוף עשור ה- 70 של המאה הקודמת, וגם לא % 1 הנוגע לפיטוריו. ובכן, לא שיניתי את דעתי בימים ההם לפני יותר משנות דור. אריה מליניאק היה פרשן כדורסל טוב שמצא חן בעיניי משום שהבין וידע לנתח את תורת הכדורסל בשידורי הטלוויזיה ההם שלנו עבור הצופים שלנו. הדחתי וסילקתי את אריה מליניאק מהמיקרופון ב-1991 לאחר שהוברר שהאיש מפיח בעיתונות מידע, אינפורמציה, וטקסטים כוזבים ומופרכים הנוגעים לעבודתו כפרשן ב-שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה לו עוד מקום בשורותינו. כלומר בשורות חטיבת הספורט ההיא בעלת היכולות והכישרון (אולם נעדרת תקציבים מתאימים) באותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. פוסט מס' 1165. הועלה לאוויר ביום שלישי – 10 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

תזכורות, מחלוקות, ואיומים : ב- 27 באפריל 1992 שוּב שָנָה עניין פרסום השידורים הישירים כאילו בטרם זמן על עצמו. מדורי הספורט העיתונות הכתובה פרסמו בהבלטה רבה כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר ישיר את סדרת משחקי הגמר סַל בין מכבי ת"א לבין הפועל ת"א. חמישה משחקי "דרבי" באבחת שידורים אחת. "מי צריך יותר מזה", חייכתי לעצמי. האֵל הטוב שמע את תפילתי והעניק לי בשנה אחרונה של חוזה הכדורסל שלנו עם איגוד הכדורסל את המיטב. ההתגוששויות בין מכבי ת"א והפועל ת"א על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ובאולם צר המידות באוסישקין היוו אובייקט שידור לא פחות מעניין ממשחקיה של מכבי ת"א בזירה האירופית המיועדת לקבוצות אלופות במדינות שלהן (!). מכבי ת"א הייתה כזאת (!!). היא הייתה אלופה לא רק לרגע, ולא במקרה. היא הייתה אלופת מדינת ישראל שנים רבות. בשורותיה שיחקו שחקנים ישראליים בעלי מוניטין, שֵם, וכריזמה – ובראשם שני הבלתי נשכחים ההם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי (!!!). קבוצת הכדורסל ההיא של הפועל ת"א זעזעה מעת לעת בימים ההם את שיווי משקלה של מכבי ת"א. זאת הייתה תופעת כדורסל מקומית מרנינה שאפיינה את השנים המרתקות ההן שחלפו, ולכן צופים רבים גדשו אז את היציעים עד לעייפה בהיכל הספורט ביד אליהו וגם את אולם הכדורסל צר המידות של הפועל ת"א ב- "אוסישקין" בעת סדרות ה- "דרבי" העירוני התל אביבי המסקרנות האלה מאין כמותן. ה-אביב ההוא של 1992 סימן את קרב ההישרדות האחרון ההוא של הפועל ת"א במלחמה בת 60 שנה נגד מכבי ת"א. הצ'אנס האחרון שלה. מנהל הפועל ת"א אַבְרָהָם פְּלָדָה הגשים את חלומו. הוא ניצב אז לפני שנות דור על קו זינוק משותף עם יו"ר מכבי ת"א שִמְעוֹן מִזְרָחִי. נקרתה לו לפתע שוב ההזדמנות אולי בלתי חוזרת להדיח את ה-עו"ד (שמעון מזרחי) מהפסגה.

המדינה הייתה כמרקחה לקראת סדרת הגמר סל שהייתה גם דרבי תל אביבי בין שתי קבוצות כדורסל הטובות במדינה והנהנות מקהל אוהדים עצום לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ. זה לא הפריע לעו"ד שמעון מזרחי להאיץ כתב אישום חריף לאריה מֶקֶל ב- 27 באפריל 1992 הטוען כנגד ההפרה הבוטה של ההסכם בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למכבי ת"א בדבר הגילוי המוקדם של השידורים הישירים כאילו מנכ"ל רשות השידור אחראי על הפּרסומים בעיתונות [12]. כך כתב יו"ר קבוצת מכבי ת"א לרשות השידור כשהוא משבש בטעות חלק מתארי הניהול של הנמענים. אריה מֶקֶל היה מנכ"ל רשות השידור ולא היו"ר, ויוסף בר-אל היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולא מנכ"ל רשות השידור.

מכבי תל – אביב                                                                 27 באפריל 1992                                                                                                                 

מחלקת הכדורסל

לכבוד

מר אריה מקל  –  יו"ר רשות השידור.                                     מבלי לפגוע בזכויות.

מר יוסף בר-אל – מנכ"ל רשות השידור.

מר יואש אלרועי – מנהל מחלקת הספורט – הטלוויזיה הכללית.

א. נ.  

הנדון  :  הסכם בין רשות השידור למכבי ת"א.

(…) להפתעתנו, הודיעו בכל העיתונים שיצאו לאור, היום 27.4.1992 , כי משחק הדרבי בין מכבי עלית ת"א והפועל ת"א, בשלב הגמר סל, ישודר בשידור ישיר החל מהשעה 20.30. יתרה מזאת בלוח המשדרים אשר פורסם על ידי רשות השידור עוד בתאריך 23.4.1992 נאמר מפורשות כי לשעה 20.30 נקבע משדר ספורט מיוחד. והרי כל בר דעת יודע כי ביום שני לא מתקיימות תוכניות ספורט רגילות והמשדר היחידי המתוכנן הינו משחק הדרבי (…).

(…) למותר להוסיף, כי הפרה בוטה זו מצידכם של ההסכם הנדון גרמה ותגרום לנו בשבועיים הקרובים נזק כספי בלתי הפיך, אשר עלול להגיע למאות אלפי שקלים (…).

בכבוד רב,

שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל במכבי ת"א

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי הדן בחשיפת האניגמה הקדושה של השידור הישיר. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות)

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים (!). זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי יבד"ל יו"ר מועדון מכבי ת"א שהיה ממוען ל-מנכ"ל רשות השידור ההוא אריה מקל ז"ל ול- מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בר- אל ז"ל, וגם אליי (יואש אלרואי) כמנהל ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. המסמך דן בחשיפת האניגמה הקדושה של השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בהשתתפות מכבי ת"א, שידור ישיר בהיקף מלא שכל חובבי הכדורסל והספורט במדינת ישראל עמדו לצפות בו. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל היה איש שונה לגמרי במהותו מחיים יבין ולחלוטין אדם לא רגשני ולא סנטימנטאלי, הוא היה האחרון להתרגש מעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי וממכתביו. הכרתי אותו היטב. הוא לא נבהל ולא נרתע ממכתבו של יו"ר מועדון מכבי ת"א (כמו חיים יבין בשעתו) ולא התכוון לוָותֵּר. הוא הורה לי להמשיך בעבודתי כרגיל . "…התכונן לשידורים הישירים של כל חמשת המשחקים בסדרה", פקד עליי, והוסיף בלשונו העוקצנית והחופשית : "שמעון מזרחי לא מפחיד אותי. שלא יאיים. הוא איננו שווה פרוטה ללא מצלמות הטלוויזיה שלנו, והוא יודע זאת. אנחנו נראה לו מ-אפוא משתין הדג…יואש אלרואי, אתה ואני לא עובדים אצל שמעון מזרחי…". אריה מקל היה חד משמעי. ב- 1 במאי 1992 הורה אַרְיֵה מֶקֶל בניגוד לחַיִים יָבִין למנהלת לשכתו גב' שַרִית יָאִיר להשיב לעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ולהסביר לו מדוע הוא דוחה את תוכן מכתבו מ- 27 באפריל 1992 [13]. הוא גיחך אפילו לא הטריח את עצמו להתכתב עם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ולא חתם את שמו על מסמך התגובה. הוא נתן למזכירתו שרית ישי לעשות זאת. הנה הוא כלשונו וכתבו.

רשות השידור – המנהל הכללי

כ"ח  בניסן  התשנ"ב – 1  במאי  1992                                                                  

לכבוד :

מר שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת"א

רח' המכבי 4

תל אביב  63293

א. נ.

                                       הנדון  :  מיכתבך מיום 27.4.1992

נמסר למנכ"ל על ידי מנהל הטלוויזיה כלהלן –

1. הטלוויזיה לא הודיעה ולא פירסמה שהיא משדרת את משחק הכדורסל.

2. אם היו ספקולציות בעיתונים לגבי שידור המשחק , הדבר לא היה באחריות רשות השידור ואין רשות השידור אחראית למה שמתפרסם בעיתון.

3. הטלוויזיה חייבת בפרסומיה להודיע שלוח השידורים הרגיל לא מתקיים . כך נהגה במשך החודשים האחרונים . לא ייתכן שנפתיע את הצופים ברגע האחרון ונשדר ספורט במקום מישדר אחר מתוכנן . לכן אנו מודיעים שמשדר ספורט מיוחד ישודר בשעות שבהן מתבטלות התוכניות הרגילות , זה מקל על האוכלוסייה שאוהדת ספורט ועוד יותר על האוכלוסייה שאיננה אוהדת ספורט .

4. אינני רואה אלטרנטיבה הולמת , אלא אם כן ננקוט במדיניות של להטעות את הציבור בארץ בכך שביודעין נשבץ בלוח השידורים משדרים שלא ישודרו, ובמקומם ישובצו ללא כל התראה, מישדרי ספורט.

לפי כך דוחה רשות השידור את האמור במכתבך הנ"ל .

                                                                                               בברכה ,

                                                                                               שרית יאיר

                                                                                               מנהלת הלשכה

עותקים : מר יוסף בר-אל , מנהל הטלוויזיה

               מר יואש אלרואי , מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה

טקסט מסמך :  1 במאי 1992. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל לשמעון מזרחי יבד"ל באמצעות מנהלת לשכתו שרית יאיר. הוא אריה מקל אפילו לא חתם עליו והשאיר את הזכות הזאת למנהלת הלשכה שלוֹ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1992 העניקה הפועל ת"א קרב איתן למכבי ת"א. מכבי ת"א ניצחה פעמיים ביד אליהו והפועל ת"א גמלה לה בשני ניצחונות באוסישקין. ביום שלישי – 19 במאי 1992 נערך המשחק המכריע ביד אליהו בשל יתרון המיקום בטבלה של מכבי ת"א, שהעניק לה את הביתיות במשחק החמישי. הצבתי את אורי לוי ליד המיקרופון ואת דייויד בלאט כפרשן שלנו. מכבי ת"א שקורצה מחומר של אלופים הביסה בשידור ישיר את הפועל ת"א בתוצאה 63:81. שני הזרים שלה ווארגאס – 23 נק' ומיצ'ל – 22 קלעו את מירב הנקודות למכבי ת"א. דורון ג'מצ'י וגיא גודס קלעו כל אחד 9 נק', נדב הנפלד ולָאבַאן מרסר קלעו 8 נק', ומוטי דניאל ו- וִוילִי סִימְס הוסיפו 2 נק' כל אחד. להפועל ת"א הרבו לקלוע הזר דייויד ת'רדקיל (שיחק בעבר בבוסטון סלטיקס) – 25 נק' תומר שטיינהאואר – 14 נק', הזר פרביס שורט – 12 נק', יונתן דלזל – 9 נק' ושמעון אמסלם – 2 נק'.

חמישה ימים קודם לכן ב- 14 במאי 1992 שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בו גברה קבוצת הפועל גליל עליון עם דורון שפר, בְּרֶד לִיף, אנדרו קנדי, גיבסון, אמיר בינו, ומטאלון 76:84 על מכבי ראשל"צ בה שיחקו מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן, רוני בוסאני, קורקי נלסון, הזר בנקס, ותומר קרני. שידורם הישיר של סדרת הגמר סל המרתקת ומשחק גמר גביע המדינה ב- 1992 בטלוויזיה הישראלית הציבורית היוו אקורד סיום צורם ומפתיע שסימן באורח בלתי הגיוני את סוף ההתקשרות הארוכה בין הטלוויזיה הישראלית ואיגוד הכדורסל שבראשו ניצב עכשיו היו"ר יורם אוברקוביץ'. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי התנתקה טוטאלית מהכדורסל הישראלי בתום עשר שנות שידורים מאז 1983 בהן היו עליות ומורדות רבים, ונשארה מחוברת רק למועדון מכבי ת"א. ב- 19 במאי 1992 שלח יורם אוברקוביץ' מכתב הצעה מנומס לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור בו הציע להיפגש כדי לדון בחידוש הסכם השידורים בין הרשות לבין איגוד הכדורסל [14]. כך סיים את מִכתבו בהשראתו של יועץ איגוד הכדורסל לענייני המו"מ אלכס גלעדי.

איגוד הכדורסל

(…) מאחר וְדוּוָחְנוּ בזמנו , שכל עוד לא נבחר וועד מנהל חדש לרשות השידור , לא יוכלו נציגי הרשות להיכנס למו"מ – אני מברך את הוועד המנהל החדש ומבקש לדעת בתוך כמה זמן יהיה צוות המו"מ של הרשות ערוּך לנהל עִמנוּ. כידוע לך אנו מוצפים בקשות מגופי שידור אחרים – רדיו , טלוויזיה וכבלים וכן סוכנים פרטיים להתחיל במו"מ. אני סבור, ששיתוף הפעולה שלנו בעבר , מזכה את רשות השידור בזכות שימוע ראשונה.

לתשובתך המהירה אצפה (…)  .

בכל הכבוד הראוי יורם אוברקוביץ' יו"ר איגוד הכדורסל

עותקים :

אריה גבעוני –  גזבר            

אלכס גלעדי –  יועץ                                                                       

מני וויצמן – חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה              

רוני דניאל – מנהל מחלקת הספורט ברדיו "קול ישראל" (היום הכתב הצבאי של ערוץ 2)

אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל בהשראת סמנכ"ל הכספים מוטי לוי יבד"ל סירבו מכל וכל להצעתי לשלם 750000 (שבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר לחוזה בן שלוש שנים לאיגוד הכדורסל הישראלי. זה נראה להם יקר מידי. מכיוון שהייתה קיימת כבר אופציית ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים של מיילן טנזר כתחליף לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החליט איגוד הכדורסל להעביר את כל כובד משקלו לזירת טלוויזיה אחרת צעירה ונמרצת, שונה בטכנולוגיה שלה, ובעלת "אוויר" בלתי מוגבל בדמותו של ערוץ 5 ההוא (ערוץ הספורט) בטלוויזיה בכבלים. ערוץ 5 חתם חוזה לשלוש שנים עם איגוד הכדורסל. זה היה הפסד זכויות השידורים הראשון ובלתי מחויב המציאוּת של ענף ספורט רלוואנטי למשלם האגרה שסִימֵן את תחילתה של שרשרת תבוסות נוספות וכואבות בשנים הבאות של רשות השידור לערוץ 5 וערוץ 2. ב- 1992 נותרה הטלוויזיה הישראלית בתחום שידורי הכדורסל רק עם משחקי מכבי ת"א באירופה. זה היה מעט מידי וגם לא צודק מבחינה ציבורית . עו"ד שמעון מזרחי הגן על מכבי ת"א שלוֹ בחֵירוף נפש. הערכתי אותו כמנהיג ספורט אמיתי וערכי אולי הטוב בישראל. קשקשנים (לא מעטים) בתקשורת ניסו לחבר אותי בעל כורחי לעגלת מכבי ת"א כאילו יש לי כמנהיג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית איזה אִינְטֶרֶס אישי חשאי בשידור משחקיו של עו"ד שמעון מזרחי בערוץ שלי. דברי הֶבֶל. אינטרס השידור היחיד שהנחה אותי היה הצטיינות הקבוצה והישגיה בארץ ובאירופה. אינטרס השידור היה משותף למכבי ת"א ולרשות השידור אך הדרך המובילה אליו הייתה שונה בתכלית והביאה לא אחת למחלוקות והתנגשויות. רבים מאלה שלא נשאו מעולם בשום אחריות בשום תחום ולא היו מודעים למערכת היחסים המקצועית בינינו, דאגו להפיץ רכילויות מרושעות. הם לא הזיזו לי וגם לא אנשי ציבור שונים שניסו לבחוש בקלחת מפני שלא הייתי חייב להם דבר. הייתי חייב דו"ח למצפּוּני בלבד ולשולחיי – לבּוֹסים שלי.

טקסט מסמך : גזר עיתונות משנות ה- 80 המאה הקודמת של עיתון שאיננו קיים עוד, שנשמר ונכתב ע"י העיתונאים אבי מורגנשטרן ופיני איתן, ובו דעתי על ח"כ פנחס גולשטיין ז"ל, שר החינוך יצחק נבון ז"ל, יו"ר הפועל ת"א אברהם פלדה יבד"ל, ויו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי יבד"ל. הקשרים עם כולם היה על בסיס מקצועי ולחלוטין לא אישי. כמנהיג – עיתונאי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ועורכם הראשי לא הייתי חייב לאיש מהם דבר, אלא למצפוני, למסך, ולבוסים שלי. זה סדר הדברים. אינני זוכר במדויק את הטקסטים המצותתים בגזר העיתון הזה. שמעון מזרחי ואנוכי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור צעדנו יחדיו שלובי זרוע אך בד בבד ניצבנו משני עברי המתרס. הוא ייצג את האינטרסים של מכבי ת"א ואנוכי את האינטרסים של מוסד השידור בו עבדתי. 

עו"ד שמעון מזרחי ואנוכי היינו חלוקים בדעתנו מעת לעת על נושא מסוים מתוך אלה שנוגעים להסכמי השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א. לא היססתי להביע את דעתי בפניו במלוא חריפותה. ב- 12 באוקטובר 1984 שיגרתי לו מכתב שלא נעם לו ועותק סמוי ממנו הטסתי לשמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי ז"ל. המסר ברור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט שלה אינן עובדות אצל מכבי ת"א. כעבור שמונה עשר יום קיבלתי את תשובתו הבוטה האישית על הנייר הרשמי המהודר של מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א. את המסמך המחוּצָף שכתב לי, מעטרים שני טורים חשבוניים יורדים העוסקים במתמטיקה כמו "טור חשבוני עולה" של זכיות הקבוצה באליפויות המדינה ובגביעי המדינה. הסטטיסטיקה המופיעה על נייר המכתבים מרשימה. אך לא תוכנו. זהו מכתב אישי כּוֹעֵס, מריר, וחריף ששיגר לי במחשבה קרה. הוא ידע היטב מי אני, מה פועלי בטלוויזיה, ומשקלי ומורשתי ברשות השידור. אף על פי כן לא היסס להכתיב למזכירתו את הטקסט הבא. מכיוון שחלפו כבר יותר מעשרים וחמש שנה חַל על המסמך חוֹק ההתיישנות. אני חושף את המסמך בפומבי במלואו בפעם הראשונה [15]. מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אלי נפתח ללא ברכת שלום. הוא דאג לאינטרסים שלו ואני לשלי. לא הייתי חייב דבר למכבי ת"א אלא לצַו מצפוני בלבד, לרשות השידור ולמוסד הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער + מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, וכמובן לצופים שלנו.

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים. זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אלי הנוגע ליחסים ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים. זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אליי הנוגע ליחסי ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכבוד

מר יואש אלרואי                          אישי                      30  באוקטובר 1984

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ת.ד. 7139 רוממה  –  ירושלים

א.נ.

הנדון  :  מכתבך מ – 12.10.1984

רבות שקלתי באם מכתבך בנדון זכאי למענה מצדי , אולם הואיל והוא נכתב על נייר של רשות השידור , ואף שוגר מטעמה, והואיל וגוף זה הינו חלק ממוסדות המדינה אותה אני מכבד, הרייני מתייחס למכתבך .

איני יודע היאך הרהבת עוז לעצמך להשתמש בביטויים כגון אלו המופיעים במכתבך , ובוודאי שלא אתה הוא זה שתלמדני דרך – ארץ וצורת דיבור . לי מאליו ברור כי כל האמור במכתבך הינו בבחינת ניסיון התגוננות כושל , ומעורר בוז ולעג , ותמוה עד היכן מגיעה דרגת ההיתממות שלך . מעניין בפני מי מצאת לנכון להקרין שנית את אותו קטע מהמשחק ששודר-  בפני אלה שערכו אותו ושמצאו לנכון להקרינו , כולל אותו חלק בו רואיין מאמן הפועל רמת גן , ונתתם לו במה חופשית להכפיש , לזרוק בוץ ולהטיל אשם בכולי עלמא פרט לעצמו ולמקורבים אליו.

מעניין מה הייתה חוות דעתו של יועצכם המשפטי באם חלק זה של השידור היה מובא לידיעתו עובר להקרנה , באם היה מאשרו, או היה מציע לכם לפסול אותו לפחות מבחינת דיברי ההסתה שבו , מבלי לתת לאיש , ולו למאמן מכבי ת"א, להגיב על הדברים האלה. האם באמת חשבת שאתרשם מכך שאתה וחבריך צפיתם שנית באותו הקטע ששודר ? ומה עם אותם הקטעים ששודרו בהילוך איטי תוך כדי דיבורו של מאמן ר"ג ? האם מישהו מכם טרח לבדוק מה אומרת החוקה במקרה ובוצעה העבירה לאחר זריקת הכדור ?

אולם מסתבר כי דורש אנכי הרבה מידי מאנשים מסוגך שאין בתוכם עוז נפשי להודות בטעויות ובמגמתיות, ותמיד ינסו להתחפר ולהסתתר מאחורי טענות ומענות חסרות טעם ומשמעות. אגב, רצוי היה שבבואך לצטט דברים שנאמרו על ידי, וטרחת לשימן במירכאות, הרי שההגינות דורשת שתצטט אותי נכון.

בכל שיחתי עמך לא פגעתי בך אישית, אולם אתה ניסית לעשות זאת, ומזלך ומזלי, כי דבריך לגבי הינם משב חולף ותו לא.

הדרך המשותפת של רשות השידור לבין מחלקת הכדורסל מכבי תל אביב החלה לפני שנים רבות , לא היית זה שצעדת ו/או הצעדת את הצעדים המשותפים בדרך זו, וחלקך, באם בכלל, הינו אפסי ביותר. אל לך להתהדר בנוצות לא לך . אולם גם דרך זו ניתן להביא לידי סיום ואשקול עם חברי באם לא קיים מקום לבטל כל הסכם שקיים , באם קיים , בין רשות השידור לבין מחלקתנו. ודע לך כי באם ייעשה כך , הקולר יהא תלוי רק בך.

לידיעתך , העתק ממכתב זה לא ישלח לאיש, לא באופן סמוי ולא באופן גלוי.

שמ / אב                                                                                                         

שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת"א

ברור שהמכתב החצוף הזה לא השפיע כהוא זה על החלטותיי העתידיות. הוא בפירוש לא הֵזִיז לי. עו"ד שמעון מזרחי עשה את שלוֹ למען המועדון שלי ואני את המוטל עליי לטובת ביתי השני, הטלוויזיה הישראלית הציבורית (וב-גיבויו המוחלט של מנכ"ל רשות השידור שלי אורי פורת ז"ל). לא עבדתי בשירותה של מכבי ת"א. עבדתי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכבי ת"א הייתה אובייקט שידור מניב רייטינג עבורי (ועבור רשת הטלוויזיה שלי). פה זה התחיל ופה זה נגמר. ביני לבין עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א לא התקיימו שום חברויות אישיות ושום מפגשי רעים פרטיים, חוץ מפגישות המו"מ לצורך רכישת זכויות השידורים והמפגשים על רצפת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידורים הישירים. צריך להפריד לחלוטין בין ההערכה המקצועית הרבה שרחשתי לשמעון מזרחי ולאנשיו (ואני רוחש להם עד עצם היום הזה) לבין חיי הפרטיים. מעולם לא נפגשתי עם איש מהם שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ', שמלוק מחרובסקי ז"ל, אמנון אבידן, צבי רול ז"ל, דיוויד פדרמן, ומיכאל "מייק" שטראוס – באופן אינדיבידואלי. מעולם לא אכלנו יחדיו במסעדות באופן פרטי ולא בילינו בחברותא על כיסאות נוח בחוף הים, וגם לא הלכנו במשותף להצגות תיאטרון ב- "הבימה" ו/או ה- "קאמרי". הם והמועדון שלהם היו עבורי אינטרס שידור חיוני ו-מלבב. כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר.

קראתי את השורה השקרית הלא נכונה והבלתי מדויקת לחלוטין, שנכתבה בפוסט של ציון נאנוס שהתפרסם ב- Facebook ב- 15 באפריל 2020, ואשר אומרת כך:  "…למי שלא היה אז – מכבי באותם ימים גרמה להדחת מליניאק מתפקיד פרשן משחקיה בטלוויזיה כי פרשנותו לא מצאה חן בעיניהם…", ו-נזכרתי בספר התנ"כי "מִשְלֵי". עדותו השקרית העכשווית של ציון נאנוס כאילו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א גרם להדחת אריה מליניאק מ-כֵּס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991 (והפכה מאז לפני שנות דור לאגדה אורבנית), שימשה זָרָז וקטליזטור למחקר וכתיבת הפוסטים הקודמים ההם מס' 873, 874, 876 ו- 877. ציון נאנוס איננו דובר אמת. הוא יודע שהוא משקר והוא יודע שהוא מוסר אינפורמציה לא נכונה לקוראיו. מעבר לשקריו ונכלוליות המסר כאילו רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשיהן עובדים אצל שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, מעניין אותי לדעת מה מניע אותו את ציון נאנוס להתחנף וּלְ- בַּלֵף ואיזה אינטרס יש לו לא לספר את האמת לקוראיו. לשקר. פוסט מס'  הועלה לאוויר בשבת – 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות. 

1. אַשְֹרֵי הָאִיש אֲֹשֶר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַב לֵצִים לֹא יָֹשָב. (ספר "תהילים" פרק א' פסוק 1).

2. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. (ספר "ויקרא" פרק י"ט פסוק 16).

3. גּוֹלֶה סוֹד הוֹלֵך רָכִיל-וּלְפוֹתֶה שְפָתָיו לֹא תִתְעָרָב (ספר "משלי" פרק כ' פסוק 19).

4. לְשוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְּסִילִים יַבִּיעַ אִיוֶולֶת. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 2).

5. מַרְפֵּא לָשוֹן עֵץ חַיִים וְסֶלֶף בָּה שֶבֶר בְּ-רוּחַ. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 4).

6. טוֹב רָש הוֹלֵךְ בְּתּוּמוֹ מ-עִיקֵש שְפָתָיו וְהוּא כְּסִיל. (ספר "משלי" פרק י"ט פסוק 1). 

7. עֵד שְקָרִים לֹא יִנָקֶּה ויָפִיח כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט. (ספר "משלי". פרק י"ט פסוק 5).

פוסט מורכב מס' 1165. הועלה לאוויר ביום שלישי-10 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל". הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק על ידי ב-1991 מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הייתה הכרחית ו-מחויבת המציאות, מַעֲשִית ומוּסָרִית. אריה מליניאק היה פרשן כדורסל (טוב) מזדמן לעת מצוֹא שעשה את עבודתו לפרקים On and Off, אולם מעולם לא נמנה על עמודי התווך של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בשום תקופה. במקומו גייסתי לשורותינו את פרשן הכדורסל המיטבי אלי סהר (!)   

השורה הלא נכונה והבלתי מדויקת לחלוטין שנכתבה בפוסט של ציון נאנוס שהתפרסם ב- Facebook מ-15 באפריל 2020, ואומרת כך, "…למי שלא היה אז – מכבי באותם ימים גרמה להדחת מליניאק מתפקיד פרשן משחקיה בטלוויזיה כי פרשנותו לא מצאה חן בעיניהם…",  שימשה זָרָז וקטליזטור למחקר וכתיבת פוסטים מס' 873, 874, 876 ו-877. ציון נאנוס משקר. מעניין אותי מי מֵזִין את ציון נאנוס ומהיכן הוא שואב את השמועות הבלופריות והרכילויות השקריות האלה בנות שְנוֹת דוֹר שהפכו לאגדה אורבנית שקרית ומחורבנת, כאילו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא זה שגרם להדחת אריה מליניאק מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהוא לא מצא חן בעיני שמעון מזרחי…???. לא נכון . בלוף. שקר (!). לשמעון מזרחי לא היה מה לחפש בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשום עידן מעידניה. באף תקופה מתקופותיה. מעולם לא עבדתי אצל ו/או בעבור שמעון מזרחי, ו/או בשביל דיוויד פדרמן, ו/או למען שמלוק מחרובסקי ז"ל. כוחי, אוני ו-נפשי, וכישרוני הוקדשו אך ורק למענה של רשות השידור והוענקו אך ורק לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובעבור אנשיה ומפקדיה בלבד. אנוכי אומר את הטקסט הנ"ל ואת הדברים הנ"ל האלה ומניח את ידי על ספר התנ"ך. אני נשבע. אריה מליניאק יודע ומכיר היטב את העובדות מדוע הודח וסוּלָק על ידי ולא בכדי ל-קיבינימט מכֵּס פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נכון שחלפו מאז ההדחה ההיא 29 (עשרים ותשע) שנים ונכון גם שהוא היה פרשן טוב, אולם הוא יודע בדיוק ומכיר היטב את סיבות ונסיבות ההדחה והסילוק שלו על ידי. הן לא השתנו. צִבְעָן ההוא לפני 29 שנים נותר שָּחוֹר מרְכִילוּת מְחוּרְבֶּנֶת, משמועות שקר רכלניות ו-זדוניות חסרות שחר, ורֵיחַן רָקוּב. הדרך והפתרון הבלבדיים ועמם השיקול היחיד שנותר לי ב- 1991, היה להעיף את הרַכְלָן קיבינימט, וכך פעלתי אומנם. כל מבצעי שידורי הכדורסל הישירים ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בזירות הכדורסל בארץ ובאירופה לרבות משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בארץ ובחו"ל, לרבות אליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל לדורותיהן, ולרבות סיקור ליגת ה- NBA בארה"ב (בלעדי אריה מליניאק ההוא) – לא התמוטטו. היסודות ההם נשארו איתנים ו-ניצבים במקומם. הם נותרו על תִּילָם, ועוד איך נותרו במקומם ו-על תִּילָם.

ואז, הפרשן ההוא שלי אריה מליניאק (פרשן כדורסל טוב ונבון) הלך יום אחד אל העיתונאי רון מיברג כתב המקומון הירושלמי "כל העיר", וכה אמר לו לפני 32 שנים, ב- 14 ביוני 1991. 

ובכן, זה לא היה דַי לאריה מליניאק. הוא לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר מפרסום ועסקים. הוא חיפש תשומת לֵב. אריה מליניאק החל להאמין שהוא החכם באדם והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תסתדר בלעדיו. השֶתֶּן עלה לוֹ לראש. מְדוּשָן ונוֹטֵף עוֹנג עצמי שִיגֵר אלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט באמצעות העיתונאי רוֹן מיברג מסרים וטענות מגוחכות. לא רק מגוחכות, גם שגויות ומבולבלות. הן התפרסמו במקומון הירושלמי "כל העיר", ביום שישי ההוא של 14 ביוני 1991 לפני 29 שנים במעין ריאיון–מאמר מגמתי שערך עמו אותו רון מיברג ההוא מבלי לבקש את תגובתי, כאילו מדובר באורים ובתומים, ונשא את הכותרת "תסמונת האנדרדוג" [1]. בתחילת הריאיון הכריז רון מיברג, כלהלן : "…תוך חודש יגמרו לשפץ את הסניף המקומי של נַרְגִילָה ואז יראה אריה מליניאק לירושלמים מהי חוצפה תימנית…". אריה מליניאק היה כה נלהב מהפגישה עם רוֹן מַיְבֶּרְג ורעיון המסעדנות היעני חדשנית ההיא של "נרגילה" בראשותו של נֵרִי אָבְנֵרִי, עד שמיהר לאמץ אל חיקו תזה מופרכת שאין לה אחיזה במציאות שהמציא מראיינו רון מיברג וטען כי קיים קשר הדוק בין כוכב ה-NBA הכדורסלן מָיְיקְל ג'וֹרְדֶן לבין נֵרִי אָבְנֵרִי מייסד רשת מסעדות "נרגילה", מפני ששניהם, מייקל ג'ורדן ונרי אבנרי, התחילו בפיגור וסיימו ביתרון. אריה מליניאק היה נרגש מאוד והילל בפני רון מיברג את יתרונותיה הכבירים של "נרגילה", "מאות אלפי אנשים לא טועים", והוסיף, "אנחנו הרי לבנטינים שרוצים לאכול קצת בידיים". ובכן, אנחנו יודעים היום כיצד הסתיימה פרשת רשת "נרגילה" ההיא לפני כמעט שנות דור ואיך נעלמה כהרף עין מנוף מפת המסעדוֹת בארץ כלא הייתה יחדיו עם הצהרותיו של אריה מליניאק לרון מיברג. במהלך הריאיון ההוא לפני 32 שנים הוסיף ו-שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן: "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ב-שחץ גלוי, כלהלן: "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…". מכאן ואילך היה ברור לְאַן מועדות פניו ולהיכן פניי כעורך ראשי, מפיק ראשי, ומנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעבור מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יוסף בר-אל. מסע ה-שחץ והרכילות של אריה מליניאק אודות מאווייו הפרטיים ו-כוונותיו המסחריות להימנות על שורת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 כפרשן כדורסל היו פרוסים עכשיו לנגד עיניי וברורים. הוא ישמש פרשן על תנאי כל עוד והאמביציות שלו מניבות עבורו פרסום ו-כסף. היה מדובר במעמד מֵבִיש. הבאתי אותו לקיצו. מסע הרכילות המגוחך הזה שלו הסתיים.

עכשיו היה מנוי וגמור עמי להעיף את ה-רכילאי אריה מליניאק קיבינימט הרחק מעבר לגבולות השידור הציבורי. זה התרחש לפני 29 שנים. היה מדובר ברכלן, קשקשן, פטפטן, ושחצן בעל יומרות ללא כתר שמקומו איננו עוד ביחידה שאנוכי מנווט ומוביל אותה לקראת קרבות הטלוויזיה הקשים, המורכבים, והמסובכים שנכונו לה בארץ ובעולם. אריה מליניאק נזרק והועף ב-1991 מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא בגלל מכבי ת"א אלא בגלל עצמו. בתעשיית הטלוויזיה הייחודית הזאת בה הייתי שותף כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לא היה שום מקום ל-חֲבֵרוּת ולא שררה שם כל ידידות. אין דבר כזה. כל עיתונות ועיתונאות, וודאי עיתונאות טלוויזיונית נשענת אך ורק על Issue מקצועי ומקצועני ומבחן יום-יומי שמורכב מאמינות, מהימנות, ויושרה ליד המיקרופון הטלוויזיוני הציבורי (וגם לא הציבורי). ברגע שאריה מליניאק נחשף כ-רכלן, קשקשן, ופטפטן והודיע לַאוּמָה שהוא סובל בעמדת פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גאלתי אותו מייסוריו וסבלותיו. אריה מליניאק הועף מהטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבינימט לכל הרוחות. ל-מכבי ת"א לא היה יָד בדבר. מגוחך שציון נאנוס מרשה לעצמו למסור מידע לא אמין ולא נכון לקוראיו, ובמקביל, פתטי שאיש מקוראיו של אותו ציון נאנוס איננו מתרומם מכיסאו ולא אומר ולא מעיר על כך שהוא משקר ביודעין. 

נכון שהיו שמועות (ואף יותר משמועות) ששמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א וגם אנשים אחרים לא רָווּ ולא שבעו נחת מפרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק. אולם זה כלל לא עניֵין אותי ולא העסיק אותי. לא עבדתי אצל ועבור שמעון מזרחי ואנשיו. דעתו ודעתם של חבריו במכבי ת"א אודות ההרכב האנושי של צוותי השידור שלי לא היו חשובות לי ולא עניינו אותי. שמעון מזרחי ואָמִי אשל עניינו אותי אך ורק כפרטנרים מהצד השני של מתרס המו"מ. מכבי ת"א הייתה קניין שידור שאנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 חפצנו בו, ו-היינו אמורים לשלם עבורו זכויות שידורים. הם רצו לקבל מאיתנו כמה שיותר ממון בעבור זכויות השידורים הבלעדיות הללו ואנחנו שאפנו לשלם להם כמה שפחות תמורת התענוג. כאן זה התחיל ופה זה נגמר. ביני לבין אנשי הניהול שניצבו בראשו של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א לא התקיים שום קשר מחוץ לזירות המו"מ והפרקט. לא שררה בינינו שום ידידות אישית ולא חברות פרטית. לא היה דבר כזה. היה מדובר ב-ביזנס. הם היו יריבים מהצד השני של מתרס המשא ומתן שדרשו מאיתנו כסף תמורת הרשאתם לשדר ישיר את משחקיהם בגביע אירופה לקבוצות אלופות עבור הציבור באמצעות מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לאחר החתימה על עשרות הסכמים שעסקו בשידורים הישירים והבלעדיים ההם בין שני הגופים, נפתחו השערים בהיכל הספורט ביד אליהו. השחקנים שלהם של מכבי ת"א הביאו את כישרונם לזירת הפרקט ואנחנו הבאנו לשָם את מצלמות הטלוויזיה ואת הטכנולוגיה שלנו ואת הכישרון האנושי שלנו. זה היה ביזנס טלוויזיוני: תיאטרון כדורסל תמורת תשלום. מכבי ת"א לא דנה עמי בעניין בחירת כוח האדם שלי ובמינויים של אנשי מקצוע, שדרים ופרשנים ועורכים ומפיקים, בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1, כפי ששום וועדה מארגנת בתחומי ספורט אחרים לא העזה לעשות זאת. מינויו של אריה מליניאק לתפקיד פרשן הכדורסל שלנו ב-1979 נעשה ע"י מנהל חטיבת הספורט דאז אלכס גלעדי לאור המלצה חמה שלי. לא היכרתי כלל את אריה מליניאק אולם שמעתי אותו (והקשבתי לו) פעם ב-1979 מפרשן ברדיו "קול ישראל" את משחקי הליגה הלאומית בכדורסל לצדו של השַדָּר המוביל שלו גדעון הוֹד (בשעה שאלכס גלעדי ואנוכי חזרנו במכונית ה-BMW הכתומה שלו מטבעון לירושלים לאחר ניחום אבלים, ניחום רפי גינת על מות אביו), והתרשמתי ממנו מפרשנותו המדויקת של אריה מליניאק ומהטקסטים שלו שפגעו בול במטרה. חלפו מאז 41 שנים אבל אני זוכר היטב את הפרטים ההם. הצעתי לאלכס גלעדי ז"ל לגייס את אריה מליניאק לשורותינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לקחת אותו מגדעון הוד. אלכס גלעדי קיבל את המלצתי ההיא. אינני זוכר שאלכס גלעדי הקים אז מועצת מנהלים יחדיו עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א כדי לבחור פרשן כדורסל לחטיבת הספורט שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב-1991 הדחתי את הפרשן אריה מליניאק משורות החטיבה שלי לא בגלל שמעון מזרחי וחבריו. אשנה ואומר שוב, הם ממש לא עניינו אותי למעט המפגשים עמם מעברו השני של המתרס. אינני חושב שאדם אחר אילו היה ניצב במקומי בראש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מסכים להעסיק מישהו בקבוצת השידור שלו שהשתן עלה לו לראש, תהיה איכותו אשר תהיה. אריה מליניאק היה ב-1991 קשקשן, פטפטן, ורכלן בעל חזון גסטרונומי בשם "נרגילה" שנחשף בכל עליבותו, גיחוכו, שחצנותו, ומראהו הפתטי באותו הריאיון הפתטי שניהל ב-14 ביוני 1991 עם העיתונאי רון מיברג איש המקומון הירושלמי "כל העיר", וכה אמר לו בהתרגשות רבה כשמעיין שתן מבעבע בינות תאי המוח האפורים שלו, כלהלן: "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אשאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…". באמת אריה מליניאק…??? מה אתה אומר…??? יכול להיות שאתה תישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות הָסֶבֶל שעובר עליך ורק אז תחליט לעזוב אותי ו-את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל שאתה מוכר ומזוהה בגללנו והזיהוי שלך שווה כסף…??? באמת…??? מה אתה אומר…??? תגיד אריה מליניאק אתה באמת חושב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנוכי עובדים אצלך ובעבורך…??? אולי גם שמעון מזרחי חושב שאנוכי ורשת הטלוויזיה שלי עובדים אצלו ובעבור מכבי ת"א…??? אריה מליניאק אסוף את חפציך, קח את הקיטבג שלך, ועוף לי מהעיניים. כל השאר מסופר בדברי הימים.

[1]  ראה נספח : המקומון הירושלמי "כל העיר" מיום שישי – 14 ביוני 1991.

זה לא היה סוף ל- הפצת השמועות. ואז, חלפו 16 שנים ופרשן הכדורסל ההוא שלי אריה מליניאק (פרשן כדורסל טוב וגם רכלן מיומן) הלך יום אחד אצל העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 13 באפריל 2007 והשמיע באוזניו של המראיין שלו אהרון ווייסברג כתב אישום חמור נגדי בו הוציא את דיבתי רעה (אין לכך שום פירוש אחר) וטען כלפיי לא רק שאנוכי אדם שמתחנף למועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אלא אני גם משמש קבלן של הצעת "שוחד אנושי" מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כ-נווט שידורי הספורט שלה), שהציעה לי מכבי ת"א בזאת הלשון, תחילת ציטוט : "…מכבי ת"א הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו אז בלי אריה מליניאק…". סוף ציטוט. הנה הטקסט במלואו כפי שרשם אהרון ווייסברג, כלהלן. תחילת ציטוט : "…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי ת"א הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו אז בלי אריה מליניאק. למה הם עשו את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב…". סוף ציטוט.  מדהים (!). בלוף נבזי ו-מחורבן (!!). לא היה כדבר הזה. אילו היה כך, ו-אֵי מִי מ-אנשי מכבי ת"א היה משתמש ומציע לי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הצעת שוֹחַד ממוני – אנושי" בימים ההם בין השנים 1991 – 1980 (ו/או כל הצעת שוחד אחרת), וכמובן גם כגון זה המדובר כאן, "זכויות שידורים תמורת הדחת אריה מליניאק", הייתי קם משולחן ה- מו"מ ו-מסתלק משָּם מייד.

אריה מליניאק עשה מעשה נבזי. הוא לא רק שִיקֵר אלא העביר למראיין שלו אינפורמציה מְנוּבֶזֶת, משוקצת, ו-שְפֵלָה בעוד אהרון ווייסברג מעניק בימה לשקריו. ערכתי, הפקתי, ניהלתי, וניווטתי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה, בשנים 2003 – 1980. בתוקף תפקידי השתתפתי בכל עשרות פגישות המו"מ עם מכבי ת"א (ללא יוצא מהכלל) שדנו ברכישת זכויות השידורים וסדר הגודל של התשלומים. מעולם אבל מעולם, אף פעם אבל אף פעם, שמעון מזרחי ו/או דיוויד פדרמן לא העלו תנאי מסריח כזה של רכישת הזכויות על ידי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת הדחתו של הפרשן שלי אריה מליניאק. אילו מי מהם מאנשי מכבי ת"א היה מציב תנאי כזה בפניי בעת ה-מו"מ ההם ואו בכל מסגרת הידברות אחרת, הייתי קם משולחן המו"מ ומסתלק משָם מייד. שמעון מזרחי + דיוויד פדרמן + שמלוק מחרובסקי ז"ל לא עניינו אותי מעבר לעובדה שמועדון הכדורסל של מכבי ת"א היווה קניין שידור טלוויזיוני בעל ערך. מה מניע אנשים כמו אריה מליניאק ומשה גרטל ועכשיו ציון נאנוס לבלף, לטפוח לעצמם על השֶכֶם מבלי שהם ראויים לכך, ולא לומר אמת ? ברור שאני דן ואדון בכך בפוסטים שייכתבו כאן לאורכו ורוחבו של הבלוג, הקרוי, YOASHTVBLOG.CO.IL.  אריה מליניאק יודע היטב שהערכתי אותו מן ההיבט המקצועי כפרשן כדורסל שלי (וגם נתתי לו בימה במשך זמן רב ושנים ארוכות כאורך הגלות), אך הוא גם יודע כמוני מה הן הסיבות והנסיבות בגינן הודח על ידי בסופו של דבר מ-כֵּס הַפַּרְשָן, מדוע הוחזר על ידי לכֵּס הַפַּרְשָן, ומדוע סולק בהמשך שוב על ידי. האירועים המדוברים מתועדים. במשרד שלי בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים אמרתי לו בטרם ההדחה הראשונה : "…אריה מליניאק אחי, אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותך על השפתיים…ועכשיו עוּף לי מהעיניים…". והוא עָף. לא בשל התערבותו של שמעון מזרחי איש מכבי ת"א. אריה מליניאק יודע ומכיר היטב את הסיבות מדוע הועף קיבינימט ב- 1991 משורות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לספר אותה את האמת הנסתרת ? מה דוחף אותם לרמות ולבַּלֵף כדי לייצר אגדות אוּרְבָּנִיוֹת נבובות ? צריך להיות יותר מ-חוּצְפַּן ועַז נֶפֶש כדי להפיץ אגדות אורבניות שקריות ולרוּץ וּלְדָוֵוח אותן לציבור. 

הבלוג נועד להעביר ולמסור מידע ולא לנהל חשבונות. אולם הוא הוקם גם כדי להגן על האגפים שלי כמי שחוקר וכותב את הבלוג. פוסטים כאלה שאני חוקר וכותב, ואשר עוסקים בביקורת חריפה אודות תכנים שמפרסמים אישים אחרים ודנים בשאלה עתיקת יומין, שבה אני מצטט את עצמי, מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? וציטוטים נוספים של ווינסטון צ'רצ'ל וקינגסלי אמיס שאמרו כלהלן. הראשון אמר, כי, "אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה (!)". השני הוסיף : "הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת (!)". מדובר בדיווחים בעלי פוטנציאל, ואין זה מן הנמנע כי הם עשויים להתגלגל לפתחו של בית המשפט. אינני מתכוון להפוך דָף כאילו לא קרה מאום ואני גם לא חושש. אינני מתכוון לוותר ליורם ארבל, לא לאריה מליניאק, לא למשה גרטל, ועכשיו גם לא לציון נאנוס. אני סומך לגמרי על עצמי, על מצפוני, ועל יושרתי. 

א. הכל עניין אישי כפי שאמר המשורר. אז מה אם איש אחד הפיץ שמועה בציבור לפני שנות דור כי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הודיע למנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אם לא ידיח את פרשן הכדורסל שלו מהכס, אזי אגודתו מכבי ת"א לא תמכור לרשות השידור את זכויות השידורים של משחקיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. כותב העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007 ידיעה שקרית בשמו של אריה מליניאק ומטפח אגדה אורבנית כלהלן : "…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב". OK אז הוא אמר. כולם אומרים. מדוע צריך לקחת ברצינות יתירה את הבלוף הזה שלא היה ולא נברא ורחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב. הרי אריה מליניאק יודע היטב מדוע הודח על ידי מכס הפרשן. התשובה זהה כמו בסעיפים קודמים בבלוג אי אפשר להשאיר את האגדה האורבנית העלובה הזאת ללא מענה שמא השקר יהפוך לאמת והאגדה למציאות. הנה תראו עכשיו את ציון נאנוס בשעה שהוא מטפח ב- 15 באפריל 2020 את תוכן האגדה האורבנית השנייה ההיא שנושאת מֶסֶר מכשיל : מנהל חטיבת הספורט ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הוא איש חסר עמוד שדרה, איננו עצמאי בהחלטותיו, פחדן, איננו ישר, והוא בכלל עובד ישירות ובעקיפין אצל יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. יתירה מזאת. מדובר בכתב אישום שהופץ ע"י מפרסמו בו יש יותר מרמז עבה כי צורת ניהול מו"מ בין יו"ר מכבי ת"א לבין מנהל חטיבת הספורט דאז היא בעלת גוון פלילי של מקח וממכר וטומנת בחובה הצעת שוחד : תן לי את ראשו של הפרשן ואני אתן לך את זכויות השידורים של מכבי ת"א.

ב. הכול עניין אישי. אינפורמציה שקרית פעוטת ערך אולי אפילו חסרת ערך איננה נוגעת לרחוקים. אך דוקרת ופוצעת את הקרובים. "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו…", אומר האיש לקהלו ללא כחל ושרק וטוען שהוא והשדר עשו טלוויזיה מכלום. בלופר שכמותך. עשיתם טלוויזיה מכלום אה !? אולי תואיל לומר מתי זה התרחש ? לאיזה יום ותאריך אתה מתכוון בהגדרת הזמן שלך "פעם…". אולי תואיל לנקוב בשמה של אותה "עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה…". אולי תואיל לומר באיזה משחק ובאיזה מפעל כדורסל בינלאומי אודותיו אתה מדבר. אולי תואיל ליידע את קהל הצופים אלו קבוצות ו/או אלו נבחרות השתתפו בהתמודדות ההיא שאתה והוא בקושי הצלחתם להרים שידור. אולי תואיל לומר מה הייתה תוצאת המשחק ההוא שאתה וחברך לא ידעתם ולא היה לכם מושג אם רואים ושומעים אתכם.

לפני 13 שנים, ב- 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי X למר אהרון ווייסברג עיתונאי Y (איש Ynet) את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר"מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי ש-אהרון ווייסברג בודק את אמיתות הדברים (ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית להגן על עצמי), ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו Ynet כלהלן : "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…". בדותה. דְבָר שֶקֶר. מעולם לא היה כדבר הזה. לא הייתה יכולה להתקיים תופעה כזאת של שידור ישיר בינלאומי Multilateral בעל עניין וסקרנות כלל אירופית מהסוג הזה בהפקת חטיבת הספורט בפיקודי מעיירה נידחת כלשהי בברית המועצות ו/או בצ'כוסלובקיה כפי שמספר אריה מליניאק לאהרון ווייסברג לפני 13 שנים. עדותו כושלת, פתטית, ובעייתית עד למרוד בשל שלוש סיבות עיקריות , כלהלן :

1. אירועי כדורסל בינלאומיים ברמה של נבחרות לאומיות ו/או ברמה של משחקי מכבי ת"א במסגרת גביעי אירופה לקבוצות אלופות מעולם לא התקיימו בעיירות נידחות אלא בערים מרכזיות במערב אירופה ו/או במזרחה (למעט המשחק צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א 91:79 שנערך בעיירה הבלגית ווירטון ב- 17 בפברואר 1977. נניח שאומנם ווירטון הייתה באמת עיירה נידחת אולם היא שכנה בבלגיה ולא ב- ברה"מ וגם לא בצ'כוסלובקיה. 

2. בין השנים 1980 ל- 1991 (התקופה שבה אריה מליניאק שירת On and Off כפרשן כדורסל שלי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) שידרתי פעמיים בלבד שני מבצעי שידורים ישירים של משחקי כדורסל במזרח אירופה. המבצע הראשון היה כיסוי ישיר שלי את תחרות אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שנערכה בתאריכים מ- 26 במאי 1981 ועד 5 ביוני 1981 בשלוש ערים ראשיות (ולא נידחות) ביניהן בראטיסלבה ופראג וגם האווירוב (Havirov) ב- צ'כוסלובקיה (!). מבצע השידור הישיר השני שלי היה הפקת השידור הישיר ממוסקבה ב- 12 בינואר 1989 צסק"א מארחת את מכבי ת"א. מוסקבה כידוע אף היא איננה עיירה נידחת.

3. בשני האירועים הבינלאומיים הבלבדיים והבלעדיים ההם שהפקתי ב- 1981 מצ'כוסלובקיה וב- 12 בינואר 1989 ממוסקבה, אריה מליניאק כלל לא היה נוכח ב- צ'כוסלובקיה וב- ברה"מ ולא שימש פרשן שלי. ב- 1981 מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא אישר לי את הטסתו לצ'כוסלובקיה, וב- 1989 במוסקבה וויתרתי על שירותו מראש. לא הייתי זקוק לו שָם.

4. ובכן העדות התמוהה ההיא שמסר אריה מליניאק למראיין שלו אהרון ווייסברג לפני 13 שנים ב- 14 באפריל 2007 והתפרסמה ב- Ynet, ומובאת ומצוטטת שוב כלהלן, "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…", נותרה בעייתית מאוד ובחזקת בלוף שעדיין דורש אימות. למה הוא מתכוון בדיוק מי,מתי, והיכן, שהוא אומר במילותיו שלו : "…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם…".

ובכן, מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום… הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי Y מר אהרון ווייסברג לא הקשה על שדר X אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר ? אולי תואיל לפרט לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם ? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא. אהרון ווייסברג המשיך לטפח אגדה אורבנית בעל כורחו. בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כלהלן.

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד ב- Ynet לממדים של אגדה אורבנית. כמותו משה גרטל שמשקר אף הוא באמצעות טקסט ילדותי שמנוסח באופן משובש, "…לשמעון מזרחי יש או היה כוח מאגי על חטיבת הספורט…" (בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). פשוט בדיחה. איזה כוח מאגי ואיזה נעליים. משה גרטל הודח וסולק בסופו של עניין  מחטיבת הספורט בפיקודי מפני שהיה עיתונאי קטן ו-מגוחך נעדר כל כישרון אולם במקביל רכלנצ'יק דגול. (YNET).

תזכורת מהימים ההם : משה גרטל מודח ומסולק על ידי מחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מעביר אותו לשורותיו. משה גרטל העיד במו פיו על איכותו הדלה והרשלנית כעיתונאי ושדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיחה אֶוִוילִית ונְבוּבָה ההיא שניהל בשעתו עם עירן נבון כתב העיתון "ישראל היום".

באותו התאריך של  14 באפריל 2007 הלך גם כתב חטיבת הספורט בפיקודי משה גרטל  להתראיין אצל אהרון ווייסברג וגם בפיו האשמות אודות שפע כוחו המאגי (כביכול) של שמעון מזרחי על יואש אלרואי : תחילת ציטוט : "…אלא שאריה מליניאק, מתברר כעת, הוא לא היחיד שזה קרה לו. גם שדר הקווים המיתולוגי משה גרטל טוען שאת ההחלטה על הפסקת עבודתו קיבלו בהנהלת מכבי תל אביב ולא במליאת רשות השידור. "מתחילת דרכי בטלוויזיה הרגלתי את מכבי ת"א לשאלות נוקבות" הוא אומר, "כנראה שחקרתי יותר מידי לעומק ושאלתי יותר מידי שאלות, והם ממש לא אהבו את זה. לשמעון מזרחי יש או היה כוח מאגי על מחלקת הספורט, ובעקבות דרישה של מכבי ת"א נאלצתי לעזוב את תפקידי בשנת 2000…". סוף ציטוט.

שקר מחורבן. ידיעה מופרכת ומצוצה מהאצבע. איזה כוח מאגי היה לשמעון מזרחי על חטיבת הספורט בפיקודי…??? על מה בדיוק הוא משה גרטל מדבר…??? איזה מין הפרחת שמועות חסרות כל בסיס ? ממתי מליאת רשות השידור התערבה בשיבוץ כתבים בחטיבת הספורט שלי ? מעולם לא היה כדבר הזה, אולם הנייר סובל הכל. אילו אהרון ווייסברג היה עיתונאי ולא רכלן הוא היה מייד שואל ואומר למשה גרטל, על איזה כוח מאגי של שמעון מזרחי בדיוק אתה מדבר משה גרטל…??? ותובע ממנו, תן לי דוגמאות במה התבטא כוחו המאגי של שמעון מזרחי על חטיבת הספורט בפיקודו של יואש אלרואי…??? 

ברור שהדחתי את משה גרטל בשנת 2000 (הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי) בשל כל מיני מקרים בעייתיים מצטברים ו- מתועדים של אי אמינות בשידור וחוסר מהימנות עיתונאית. כך אני ראיתי את הדברים והנסיבות כממונה על שידורי הספורט והמנווט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את השגיאות האלה שלו שהיו גלויות לחלוטין וחשופות לעֵין כל רואה. וכך דיווחתי לממונים עלי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. רפיק חלבי. לא הייתה כאן כל התנכלות אישית במזיד. הבלוג והפוסטים המרכיבים אותו אינם בימה לחיסול חשבונות. לחלוטין איננו הנהלת חשבונות. אני ראיתי את העבודה העיתונאית הנכונה והמקצועית בדרך שונה לחלוטין ממנו. משה גרטל היה יכול להתלונן עליי בטרם הדחתו בפני שני הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן ורפיק חלבי כי אני "סתם יורד לחייו…". כיהנתי בתפקיד מנווט ו-מנהל חטיבת הספורט ולא כמעין נקמן ו/או מדיח מקצועי. עובדה ש-יאיר שטרן ו-רפיק חלבי תמכו בהחלטתי ללא סייג ואומנם כך פעלו.

תזכורת נוספת : בעניין מהימנותו העיתונאית של משה גרטל כבר דנתי בקצרה בפוסט הראשון (1) שפורסם ב- 25 בספטמבר 2012 בבלוג הזה ודן בברית השידור בין ערוץ הטלוויזיה הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א בזאת הלשון : בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע"פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו : "אני הוא העיתונאי הטוב בעולם. אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו ישן שנת שיכורים". אשנה ואומר שאני מבקש להפנות אתכם שוב למאמר אחד שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מן (ייגר מאיסטר) ב- 2 בנובמבר 2009  ב- ביטאון "עין השביעית", 27 שנים אחרי התרחשותו, וזה לשונו. תחילת ציטוט : "הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו מול ריאל מדריד. היו"ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל כתב צעיר, אנרגטי ו- "רודף סנסציות" כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : "הגעתי לבית שלו בשיכון ל', הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם כמו מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו. שאלה של שלמה מן : מי זה "האנשים שלנו ?". משה גרטל משיב : "יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון) . לא נעים לי אבל זאת האמת". סוף ציטוט.

הערה א' למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009  ב- "העין השביעית": 

משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא "רודף סנסציות" אך שלמה מן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up המתבקשות כלהלן :

 א. משה גרטל : תאמר לי כיצד זה גב' תמי בן עמי ז"ל הסכימה למכור את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…?

 ב. משה גרטל : הרי תמי בן עמי נעלה את דלת דירתה בפני אנשי המשטרה שבאו לחפש את אולסי פרי. הדירה הייתה חשוכה. היא לא ענתה לשוטרים, אז כיצד זה קרה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך…? בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה והוקרתה לגבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה משפיל מזה לחשוף את אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול להסכמתו.

 ג. משה גרטל : האם אני ככותב המאמר יכול לקבל את שֵם הצלם, שֵם המקליט, ושם התאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב' תמי בן עמי יחד עמך באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982…?

 ד. משה גרטל : הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות , ממש כמו היום -כפופה להליך בירוקראטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו מראש…? הרי לא ידעת מראש כי אולסי פרי יהיה מנוטרל במיטתה של גב' תמי בן עמי ז"ל…?

ה. ושאלה אחרונה משה גרטל : אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו'…והוא שגנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הראשית ולא מנהל הטלוויזיה ב- 1982 . טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה ויוסף "טומי" לפיד היה מנכ"ל רשות השידור…מדוע לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה וברשות כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה אולסי פרי מוטל חסר ישע על מיטתה של תמי בן עמי…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה כזאת לא שודרה לפחות ב- "יומן השבוע" למחרת בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? מדוע אם ככה הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם…ושוב הייתי מבקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך ? מי היה הצלם שלך, מה שמו של המקליט בצוות , ומי היה התורן – חשמלאי בצוות ?אני פשוט מעוניין לאמת את גרסתך…תן לי בבקשה את שמות צוות הצילום שלך…!

הערה ב' למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- "העין השביעית":

ברור שכל אחד ואחד מקוראי הפוסט הזה מס' 811 אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009  ב- "העין השביעית" ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם, אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי "העין השביעית" מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי "העין השביעית", האם זה הגיוני שגב' תמי בן עמי ז"ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ??? כל העסק הזה בין שלמה מן ומשה גרטל נראה תמוה מאוד ולחלוטין לא אמין. 

אולסי פרי היה דמות אהודה לא רק במכבי ת"א אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים ההן של 1984 – 1976. אפילו תעשייני חברת "עלית" התומכת במכבי ת"א אבא פרומצ'נקו ומרק מושביץ חיבבו אותו, אך אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות אודות היעדרותו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד. כעיתונאי ועורך ראשי של משדרי הספורט הייתי מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל גם להעלות השערות.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עלית" אבא פרומצ'נקו ז"ל (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ ז"ל עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק של מועדון הכדורסל התל אביבי אולסי פרי (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה מעצימה עניינים שוליים ו/או משכיחה פרטים חשובים. הכל בעיני המתבונן ועל פי הבנתו ומידת הידע שלו בתחום. משֶה גֶרְטֶל הודח על ידי מחטיבת הספורט שלי בשנת 2000. הוא לא סולק רק בשל נימוקים "פרוזאים" הנוגעים להגיית שמות נכונה (למרות שהגיית שמות עבריים ולועזיים מדויקת וקורקטית היא קריטריון חשוב במכלול הכישורים של כל שדרן ושדרנית טלוויזיה באשר הם, לא כל שכן של שדרן ספורט מוקפד בפרט). משה גרטל הודח על ידי מחטיבת הספורט בשנת 2000 בסופו של דבר בשל ארגומנטים עיתונאיים נוספים מתמשכים כבדי משקל ורציניים יותר הנוגעים לאמינות ומהימנות עיתונאית של כל איש טלוויזיה באשר הוא (על פי תפישתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). עובדה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי קיבלו לחלוטין ב- 2000 את נימוקיי כבדי המשקל, ומשה גרטל עזב את מייד חטיבת הספורט ועבר ללא שום וויכוח לחטיבת החדשות. פוסטים קודמים בבלוג הזה עוסקים בכמה מהארגומנטים ההם שמטילים דופי חמור בעבודתו העיתונאית דאז של משה גרטל בחטיבת הספורט. משה גרטל שימש בימים ההם באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א כשדר קווים ומראיין שטח. בסיום אחד המשחקים הוא ראיין את שחקן החיזוק הענק של מכבי ת"א קונסטנטין פופה (2.20 מ') וקרא לו ברגע של חוסר ריכוז ושלומיאליות טלוויזיונית בעת שידור ישיר, אלכסנדר פופה (במקום קונסטנטין פופה). הטלוויזיה מעצימה כאילו עניינים שוליים ו/או משכיחה כאילו פרטים חשובים. הכל בעיני המתבונן ועל פי הבנתו ומידת הידע שלו בתחום. משה גרטל שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז ומי ש-שימש נציג עיתונאי שלה מול אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל, חשף קבל עם ועדה בעת שידור ישיר את חולשתו ומהימנותו המקצועית כשהוא משבש את שמו של המרואיין שלו מבלי לחוש בטעותו ומבלי להתנצל. מדובר ב- ביזיון טלוויזיוני. חד משמעי. המיקרופון איננו צעצוע פרטי של שַדָּר "X" ו/או "Y" כזה ו/או אחר. המיקרופון הוא רכושה של רשת הטלוויזיה באשר היא שאותה ייצג בשעתו ברשלנות ובעליבות משה גרטל. שחקן מכבי ת"א ההוא קונסטנטין פופה היה נדיב למדי בעת הריאיון ההוא בשידור ישיר ולא היסה את המראיין שלו משה גרטל ולא העליב אותו, משהו בנוסח, "…מר מנחם גרטל לא קוראים לי אלכסנדר…השם הפרטי שלי הוא קונסטנטין…". הוא נהג כך ולא בייש את משה גרטל ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 שהרשתה לו להחזיק ולהשתמש במיקרופון שלה. בתום המשחק ההוא שוחחתי עם משה גרטל אודות מחדליו הטלוויזיוניים. אמרתי לו כהאי לישנא : "…משה גרטל תראה אתה בן אדם מבוגר בן 54 ששוגה שוב ושוב בפרטים שונים בשידורים ישירים, אולם אני הוא הנושא באחריות הראשית כמי שהציב אותך בחלון הראווה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה לעומת זאת גומל בחוסר מקצועיות ומציג אותנו באור מגוחך. המיקרופון איננו פרטי ולא שלך. הוא של הרשת ששלחה אותך לקדמת הבימה. אינך ילד קטן ואתה חייב להיעתר לכללי המשמעת הנהוגים בערוץ 1…". משה גרטל הבטיח לי שהוא לא ימעד עוד. אליפות אירופה בשחייה שנערכה בהלסינקי 2000 הייתה כמעין חזרה כללית לקראת שידורי השחייה של אולימפיאדת סידני 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נענה לבקשתי להטיס לשם את השַדָּר משה גרטל משתי סיבות : חשיבות האליפות כאירוע ספורט רלוואנטי מקדים לתחרויות השחייה באולימפיאדת סידני 2000 הממשמשת ובאה, ומתן אפשרות למשה גרטל להסתגל מחדש למיקרופון השחייה. צריך להבין כי בגלל היות ענף השחייה מקצוע ספורט איזוטרי בישראל, הזדמן למשה גרטל לשדר תחרויות שחייה רק באולימפיאדות. אחת לארבע שנים. ארבע שנים הפרידו באופן תמידי בין הפעם האחרונה ששידר שחייה לבין הפעם הבאה שישדר שחייה. אליפות אירופה בשחייה הייתה לא רק מבחן לשחייני אירופה אל גם זריקת עידוד וחזרה כללית גם עבור משה גרטל לקראת המבחן העיקרי שלו ושלנו באולימפיאדת סידני 2000. לפתע בעת אחד השידורים הישירים שלו את אחד ממשחי החתירה באליפות הלסינקי 2000 בהשתתפות גאון השחייה הרוסי ההוא אלכסנדר פופוב, זעק משה גרטל במפתיע למיקרופון : "…זה אלכסנדר פופוב ולא אלכסנדר פופה…". לא היה מה לעשות זה כבר נאמר בשידור ישיר. צריך להדגיש כאן שוב. משה גרטל פלט את הקשקוש הטלוויזיוני הזה אבל אני הוא זה שנשאתי באחריות המיניסטריאלית לקשקושים ולפליטות הפה המביכות של השַדָּר שלא שולט מעת לעת על פיו ו/או שלא רוצה לשלוט בלשונו. היה כאן משהו לקוי ביותר, בלתי הגיוני, ילדותי, ולא נשלט. הנפילות שלו היו קולוסאליות והסבו לו נזק אישי כמותן גם נזק קבוצתי לרשת הטלוויזיה שאותה שירת. כך לא עובדת מערכת תקשורתית. לא בטלוויזיה, לא ברדיו, וגם לא בעיתונות הכתובה. אנשים ששוגים ב- "אוויר" מודחים. משה גרטל אמר פעם לעיתונאי אורי גולדשטיין כי למועדון הכדורסל של מכבי ת"א הייתה יד בהדחתו מחטיבת הספורט שלי. בשלוש מילים : "לא נכון (!) להד"ם (!!). עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי והנהלת מכבי ת"א מעולם לא התערבו בהדחתו של משה גרטל ו/או ב- "קביעת" צוות השידור שלי בשידורי מכבי ת"א. יחסי העבודה שלי כמנווט שידורי הספורט עם שמעון מזרחי היו מקצועיים וברורים. הם הסתכמו בקשרים עסקיים של קונה / מוכר ו/או מוכר / קונה. כל ניסוח טוב. אנוכי משלם למכבי ת"א (בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור) ממון עבור זכויות שידורים ולאחר חתימת החוזה מכבי ת"א פותחת לי ולצוות השידורים הישירים שלי את שערי הכניסה להיכל הספורט ביד אליהו. פה זה התחיל וכאן זה הסתיים. הפגישות העסקיות שלי עם שמעון מזרחי, דֵיְוִויד פֶדֶרְמַן, ומנכ"ל המועדון אָמִי אֵשֶל היו בשני מקומות בלבד ולמען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : סביב שולחן המו"מ הכספי בה דנו אודות גובה תשלום זכויות השידורים ובזירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. מעולם לא נפגשתי עם אנשי מכבי ת"א בנסיבות פרטיות, בבתיהם, ו/או בביתי, בבתי שעשועים, ו/או ביציאות משותפות לקולנוע ותיאטרון. התפלאתי אז פליאה גדולה על בימאי עתיר ניסיון כ-אורי גולדשטיין שנתן להשמצה בוטה כל כך לחלוף ליד אוזנו מבלי לדרוש הוכחות. הדחתו של משה גרטל מחטיבת הספורט שלי התבצעה על ידי לאחר שלא היה לי ספק כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי האמביציות שלו ליד המיקרופון עולות לאין ערוך על מידת כישרונו. ברור שהדחה היא לעולם דבר לא סימפתי. אירוע בוטה שמעורר מחלוקות וכעסים. משה גרטל סגר ב- 2000 רשימה של ארבע הדחות טלוויזיוניות מפורסמות : הוא עצמו, מר אריה מליניאק, גב' אורית כסיף, ו- מר אבי גוט (כתב בחטיבת החדשות). כמעט כללתי ברשימה גם את מר רפי גינת שלא קיבל את יחסו של מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי כלפיו ולאחר מונדיאל ארגנטינה 1978 נטש וחבר לתוכנית הצרכנות "כל בו טק" בראשותו של גדעון לב ארי ז"ל. שָם לפני כ- 41 שנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים נפתחה בפניו קריירה טלוויזיונית מזהירה שנמשכה שנים רבות בתחום ההגנה על הצרכן הישראלי. הדחה ממשרה כלשהי בעיקר בעלת ממדים וויזואליים היא עונש ניהולי בלתי מרנין ולא משובב נפש אולם הכרחי וחשוב מפני שהוא נועד להגן על הכלל מפני הפרט.

ברכת הפרידה של משֶה גֶרְטֶל מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 בישראל בעת שידורי אטלנטה 1996 "…לילה טוב לכם צופי הטלוויזיה בישראל נוחו על משכבכם בשלום…", נאמרה בשידור ישיר ללא יכולת של מערכת הבקרה למנוע אִיוֶולֶת כזאת המועברת לציבור בשידור ישיר, On line. חטאים ונפילות שידור מן הסוג הזה לא רק פוגעות במוניטין השַדָּר אלא גורמות לקריסת המערכת כולה. מכובדות השידור, טקסטים נקיים, ודיוק המלל היו הרחק ממנו. משֶה גֶרְטֶל לא התקרב לאפס קצה רמת השידור של יוֹרָם אָרְבֵּל ונִסִים קִיוִויתִּי יבדלו שניהם לחיים ארוכים, ו/או מֵאִיר אָיינְשְטֵיין ז"ל. היה מדוהר התקלת טלוויזיה ארוכת שנים. היו אלה המנכ"לים של רשות השידור כל אחד בתורו שהבחינו בחוסר כישרונו. מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ביקש ממני להפסיק את עבודתו לאלתר בחטיבת הספורט היכן שהוא בשנות ה- 80 במאה הקודמת, מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל דרש ממני גם הוא במפגיע ב- 1996 לסלק אותו לאלתר מהמיקרופון, ומנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ביקש ממני בתקופת המנכ"לות השנייה שלו בשנים 2001 – 1998 למצוא לו מייד מחליף. 22 שנה הגנתי עליו עד שבסופו של דבר לא היה מנוס מלהדיח אותו מחטיבת הספורט בפיקודי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. זוהי עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי, ב- IBC (ראשי תיבות של International broadcasting Center) באטלנטה. על הקיר ממול תלויים שלושה שעונים המציינים את הזמנים השונים על פי הם אני מנווט את תוכנית השידורים האולימפית הישירים מאטלנטה לירושלים. זיהוי זמני השעונים מימין לשמאל : שעון GMT (ראשי תיבות של Greenwich Mean Time), שעון אטלנטה המקומי שהוא GMT  מינוס ארבע שעות, ושעון הקיץ של מדינת ישראל שהוא GMT פלוס שלוש שעות. בשני המוניטורים התחתונים נראה קופץ המוט הישראלי דני קרסנוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

עם שובי לישראל מאולימפיאדת אטלנטה 1996 מצאתי על שולחני במשרד חטיבת הספורט מכתבי צופים וקטעי עיתונות. אחד מהם היה ביקורת טלוויזיה של הפובליציסט עֵלִי מוֹהָר ז"ל (בנו של המשורר יחיאל מוהר) במדורו "בשער" במקומון התל אביבי "העיר" הדנה ביכולתם וכישרונם של השדר משה גרטל והפרשן יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל שכבר לא נכח באולימפיאדת אטלנטה 1996.

טקסט מסמך : 27 ביולי 1996. טקסט ביקורת טלוויזיה של עלי מוהר במקומון התל אביבי "העיר" בעקבות שידורי השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 של השדר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש, וגעגועיו של הכותב לפרשן הוותיק יוסף טלקי. עלי מוהר לא ידע שעשיתי כל מאמץ להביא עמי לאטלנטה 1996 את יוסף טלקי שהיה אז כבר בן 78 וחולה. בכך נפתחה דלת הפרשנות בפני הבא בתור, ברוך "בוקי" צ'יש. הוא כמובן מעולם לא היה יוסף "יוז'ו" טלקי. (באדיבות מקומון "העיר" של תל אביב והמו"ל עמוס שוקן).

בשנת 2000, שֶבַע שנים לאחר בקשתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל לסלק את משה גרטל מהמיקרופון, הדחתי אותו בעצמי משידורי הספורט באחריותי. הוריתי לו לארוז את הפקלאות שלו ולהתנדף מחטיבת הספורט. הדבר נעשה כאמור באישורם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז מר יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי, לאחר שהנאשם המשיך לשגות "באוויר"שוּב ושוּב. לאחרונה כינה כאמור בריאיון בשידור ישיר ביד אליהו את שחקן הכדורסל הענק (2.20 מ') של מכבי ת"א קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה והציג אותו לצופים בשם אחר, אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפָּה. זאת הייתה עוד טעות מביכה ובלתי מתקבלת על הדעת בשרשרת טעויות ארוכה בשידורים ישירים של שַדָּר חטיבת  הספורט, שאיננו מכיר את השחקנים שאליהם הוא פונה, ומשבש את שמם קבל עם על מסך טלוויזיה ובאמצעות מיקרופון בשידור ישיר. ביזיון (!). לא פחות. קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה השחקן המרוּאיין ההוא של מכבי ת"א היה מספיק אדיב אז כדי לא להעליב את שַדָּר הטלוויזיה שלא הכין את שיעורי הבית שלו. הרי הוא קונסטנטין פופה היה יכול להעיר לוֹ כתגובת נֶגֶד בפרהסיה, "…תסלח לי מר מנחם מנדל אני יודע שקוראים לך משה גרטל, אבל לי לא קוראים בכלל אלכסנדר, כדאי שתכין בפעם הבאה את שידורי הבית שלך…". הוא קונסטנטין פופה היה ג'נטלמן רוֹמָנִי (יליד בוקרשט) ואפילו לא תיקן את השַדָּר "באוויר". הוא התכופף ונטה לעבר המיקרופון והשיב בנימוס לשאלות המראיין שלו שקוראים לו משה גרטל ולא מנחם מנדל..

תזכורת : ובכן כאמור, פעם בעת שידור ישיר באליפות אירופה בשחייה של הלסינקי 2000 זעק לפתע משה גרטל למיקרופון בהתרגשות בעיצומו של המשחה משהו מאוד לא מובן : "…זהו השחיין אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפּוֹב ולא אלכסנדר פּוֹפָּה…". הטקסט המביך והלא רלוואנטי שחזר על עצמו כמה פעמים נחרת על הטייפ. הטרגדיה הגדולה של שַדָּרים נחשלים היא שדברי ההֶבֶל שלהם צרוּבים לעַד על קלטות השידור, וחקוּקים לנֶצַח בתודעת הציבור. משה גרטל הוּדַח על ידי בסופו של דבר מחטיבת הספורט. ההדחה והסילוק נעשו באיחוּר של 22 שנה. כשנפרדנו לתמיד, אמרתי לוֹ, "…משה גרטל אתה באמת ובתמים אולי בחור טוֹב אך אסור לך להחזיק יותר במיקרופון בשום שידור ישיר בחטיבת הספורט שלי…". הוא מאוד לא אהב לשמוע שהענקתי לוֹ שוב את התואר, "בחור טוֹב". הוא התבייש בהגדרה הזאת וראה בה ציון לגנאי משהשיב בעֶצֶב לעצמו וגם לי אמירה אמריקנית : "האמריקנים אומרים : "Good guys – finish last". מן ההיבֵּט האישי שלוֹ הוא צָדָק. נדמה לי שמשה גרטל לא הבין את חומרת שגיאותיו הכרוניות שלו. בסרט ההוא של העיתונאי אורי גולדשטיין, הקרוי, "עד טיפת המים האחרונה" הוא העמיד פני תם נעלב בפני המצלמה ובא בטענות (כלפיי), "…בגלל "פופה – פופוב" מפטרים אותי…?". הוא לא הבין ולא הסכים כי במשך השנים הרבות איבד חלק לא קטן מאמינותו העיתונאית גם בשל שיבושי השמות החוזרים ונשנים שלו. במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים בין 1978 ל- 2000 חרקתי שיניים אולם חיפיתי עליו וסלחתי לו. ב- 2000 החלטתי להדיח אותו מחטיבת הספורט בפיקודי. היות ומדובר בערוץ ציבורי ולא פרטי הייתי זקוק להסכמתם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל החדשות. שניהם היו תמימי דעים עמי כי במצב הנוכחי אין ברירה אחרת, ומשה גרטל לא רק צריך לעזוב את חטיבת הספורט אלא חייב לעשות זאת מייד. תפקידי היה להגן על הציבור מפני שגיאות, שיבושי שמות, ודיווחים עיתונאיים טלוויזיוניים כושלים ולא על הטועים. להלן מסמך ההדחה שנכתב על ידי למשה גרטל ב- 14 במארס 2000. משה גרטל הודח, סולק, ועבר לעבוד בחטיבת החדשות בראשות רפיק חלבי.

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מסמך הדחתו של השדר משה גרטל מחטיבת הספורט בפיקודי בעקבות הטעויות והשגיאות הרבות האין סופיות כמעט שלו שחולל בעת השידורים הישירים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי תמכו תמיכה מוחלטת ופה אחד במהלך ההדחה והסילוק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משֶה גֶרְטֶל ייזכר כאלוף שחייה לאומי ואולי גם גבר יפה תואר שהמצלמה אהבה אותו אך מיקרופון הטלוויזיה שהחזיק בידיו, הֵזִיק לו ועשה בו שַמוֹת. ב- 10 באפריל 2000 הוּדַח משה גרטל סופית מחטיבת הספורט שלי. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כתב למודח מסמך בזו הלשון [2] : "…גרטל שלום, בהמשך לשיחתנו מהבוקר הריני להודיעך כי החל מיום שלישי 11.4.2000 אתה מצטרף לצוות הכתבים של חטיבת החדשות ובכך מסתיים תפקידך במחלקת הספורט…". מנהל החדשות קלט אותו אצלו ככתב מן המניין לאחר הדחתו ממחלקת הספורט. בכך הסתיימה קריירה שידור ספורטיבית בת 22 שנה בטלוויזיה , קריירה בעייתית, רצופה שגיאות, ושנויה במחלוקת של משה גרטל אחד מגדולי השחיינים של ישראל בכל הזמנים. משֶה גֶרְטֶל כל כך התבייש בהדחה ממחלקת הספורט עד שסיפר למי שרצה להאמין לוֹ כי ידה של קבוצת מכבי ת"א הייתה בדבר. בדותא. משֶה גֶרְטֶל טען שאת ההחלטה על הפסקת עבודתו בחטיבת הספורט על ידי קיבלו בהנהלת מכבי ת"א ולא בהנהלת הטלוויזיה ובראשה מנהל ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן ומנהל החדשות רָפִיק חַלָבִּי. "…מתחילת דרכי בטלוויזיה הרגלתי את מכבי ת"א לשאלות נוקבות…", אמר והוסיף , "כנראה שחקרתי יותר מידי לעומק ושאלתי יותר מידי שאלות והם ממש לא אהבו את זה… לעו"ד שמעון מזרחי יש, או היה, כוח מאגי על מחלקת הספורט בטלוויזיה, ובעקבות דרישה של מכבי ת"א נאלצתי לעזוב את תפקידי בשנת 2000…". עוד בדותא. בלוף שהבימאי אורי גולדשטיין נתן לו דרור בשעתו. המסמך לעיל מפריך לחלוטין את הטקסט הזה. משֶה גֶרְטֶל הודח על ידי מפני שהיה שַדָּר ספורט וכתב לא מוצלח לפי דעתי כמי שניהל וניווט בשנים ההן את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי הצטרפו למהלך ההדחה ותמכו בחוות דעתי.

אנוכי מעריך שבמקום עבודה תקשורתי פרטי היה משה גרטל מפוטר זה מכבר ע"י ההנהלה הראשית אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מקום עבודה הסתדרותי. ב- 10 באפריל 2000 הדפיס מנהל החדשות רפיק חלבי מסמך אל משה גרטל בו הוא מורה לו להתייצב בחטיבת החדשות לאחר סיום תפקידו במחלקת הספורט. זאת הייתה הפעם הראשונה במשך 32 שנות קיומה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכתב כלשהו מודח ממנה על ידי בגין מהימנות ואמינות עיתונאית טלוויזיונית פגומים. שמו היה משה גרטל.

טקסט מסמך : 10 באפריל 2000. לראשונה בהיסטוריה מודח כתב מחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובר לחטיבת החדשות לא בגלל כישרונותיו המופלגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משה גרטל. הימים ההם-ימי בראשית לפני 43 שנים ב-1980. נשכחות שלא נשכחו. 

משה גרטל הגשים ב- 12 במארס 1989 את חלומו לשעה קלה. אפשרתי לו לטוס כשַדָּר כדורסל שלי עם מכבי ת"א לחו"ל. משאת נפשו של כל שַדָּר בחטיבת הספורט שלו. לרוע מזלו השידור הישיר שלו בהיסטוריה הפרטית שלו היה רצוף כשלים והפרעות טכנולוגיות. מששב ארצה ניחמתי אותו, "…משה גרטל, אל תיקח זאת אישית…". משה גרטל הגיב מייד בעצב : "…אני יודע שזה לא נגדי אבל למה זה תמיד קורה לי…". זאת הייתה כאמור הפעם הראשונה והאחרונה שהפקדתי בידיו את מיקרופון השידור במשחקי כדורסל. הוא לא שב עוד מעולם לשדֵר את משחקיה של מכבי ת"א.

טקסט תמונה : קיץ 1980. תיעוד פסטורלי לפני 43 שנים. ימי בראשית ההם – הזמן ההוא שלא עמד מלכת. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 80'. משרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (בן 42) עם משה גרטל (בן 34) בימים כשעוד בניתי עליו וחשבתי שהוא מסוגל אולי לשמש כ-שַדָּר מוביל ועיתונאי עתידי בחטיבת הספורט. רעיון ישן נושן שלא הלך ולא צלח. הוא נעדר את הפוטנציאל התבונתי הטלוויזיוני להיות מגיש, מנחה , ושדר ולכן הנעדרות הזאת מעולם לא מומשה ולא הגיעה לשום מקום. נכון שפעם בארבע שנים הוא שידר פה ושם איזה אליפות עולם בשחייה ו/או אליפות אירופה בשחייה כשהזדמן, אולם בסך הכיל הוא היה בורג לא חיוני בחטיבת הספורט בפיקודי, ולבסוף גם הודח ממנה. ניהול, מנהיגות, וניווט יעיל שלי את שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מעולם לא היה קשור, תלוי, ו/או תלוי בידידותיות וחברויות עם אנשים כאלה ואחרים, אלא אך ורק במחויבות מקצועית שלי כלפי מצפוני ובצורך הנדרש להיות נאמן ל- צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. אין דבר כזה חֲבֵרוּת ויְדִידוּת עם אנשים כאלה ואחרים בביזנס הזה שקרוי תעשיית הטלוויזיה על חשבון נאמנות למצפונך ולמקצוע שלך. משה גרטל עבד בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1978. משה גרטל אייש במשך 22 שנים את חטיבת הספורט אולם הוא תמיד היה בורג זניח ולא חשוב שאפשר להסתדר בקלות בלעדיו במכונה המורכבת הזאת, עוד בעידן אלכס גלעדי. לבסוף הודח וסולק ממנה. אגב, בחזית התמונה נראה פרשן הא"ק דוד אייגר, ומשמאל פרשן ההתעמלות יעקב "ז'קי" ווישניה. (תקופת אולימפיאדת מוסקבה יולי / אוגוסט  1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש לי דעה אישית מגובשת על נורמת הניהול, הנשיאה באחריות, וחובת הדוגמא האישית. אינך חייב להיות חֲבֵר של העובדים כדי לנהלם. אי חֲבֵרות איננה צריכה ולא אמורה להתפרש כהִתנשאוּת. פעם שאלו אותי מה הקֶשֶר בין לנַהֵל את ענף הרֶפֶת בקיבוץ אפיקים, לבין לנַהֵל כקצין בצבא למשל קבוצת חיילים ב- "גולני" (שם שרתי כשלוש שנים), לבין לנַהֵל את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התשובה ברורה. המכנה המשותף בכל רמות הניהול – קטנות כבכירות – ולא משנה באיזו דיסציפלינה, הן הנורמות האישיות שלך כמנהיג שעומדות כל הזמן בפני מבחן. העניין השני הוא שאתה צריך להסתמך על אנשי מקצוע לידך בדרך להסתערות וכיבוש יעד השידור. אתה קובע מי יהיו אנשי המקצוע ועליך מוטלת החובה לגבש אותם לצֶוֶות ולקבוע ולתכנן מדיניות מלחמתית מדויקת ורשומה כפקודת מבצע בטרם יציאתך לקרבות הטלוויזיה באתרי מלחמה רבים ושונים בארץ ובעולם, אך אינך צריך להיות חבר של התותחנים שלך. הדבר השלישי הוא גיבוש והפיכת הנבחרת שלך לקבוצה. תוכל לגבש צֶוֶות רק אם המנהיגות שלך נשענת על יושרה מוחלטת, משמעת קפדנית, דרך ארץ, דבקות במטרה, ומתן דוגמא אישית. וכמובן כישרון וידע קונקרטי בתחום בו אתה עוסֵק. היו לי פעם המון חברים  בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חודש לאחר שמוניתי לתפקיד הרָם רב האחריות של מנהל חטיבת הספורט בנובמבר 1980 ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל פלוס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל פלוס מנהל החדשות טוביה סער יבד"ל, כבר לא היה לי אף חבר אפילו לא אחד למעט קומץ ידידים שיכולתי לספור אותם על אצבעות כף יד אחת. תכונות ותפקידי ניווט, ניהול, מנהיגות, הובלה, תכנון וקביעת מדיניות, הטלת משימות והעדפות אנושיות מקצועיות, לעולם אינן צועדות שלובות זרוע עם חֲבֵרוּת. אין דבר כזה. הערכה, כן. כבוד הדדי, כן. נאמנות, כן. אמינות ומהימנות, כן. אבל לא בהכרח חֲבֵרוּת וגם לא בהכרח יְדִידוֹת.

פעם באחד הוויכוחים בינינו הֵטיף לי מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל מוּסַר בענייני פוטוגניות בסגנון העוֹקצני שלוֹ כששַח ו-אמר : "…לאנשים יָפִים יש חִיסָרוֹן אחד בולט. הם לא צריכים להתאמץ להיות חכמים…". אינני יודע אם התכוון למשה גרטל (ו/או שמא אליי). יכול להיות שמישהו העביר לידיו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים ה-הן שבין 1979 ל- 1984 פיסת רכילות של כתבת "העולם הזה" גב' תְּחִיָה אָדָר בו כתבה בשבועון הנפוץ, כלהלן, "…כאשר המפיק יואש אלרואי איננו בסביבה, משה גרטל הוא הבחור הכי יפה…". טקסט נחמד ומשעשע שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל הרבה לצטט ולהשתמש בו בלשונו הבוטה והשנונה, כדי לדקור ולהכאיב.

טקסט תמונה : ינואר 1984. אנוכי (בן 46) יחדיו עם משה גרטל (בן 38) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם שנים רבות בשכונת רוממה בירושלים לאחר חזרתי מכנס גדול של הטלוויזיה הבינלאומית ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting). הפגישה התקיימה בלוס אנג'לס ודנה בהפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. חובתי הראשונה והיסודית כמנווט ראשי ומנהל ראשי, ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה קודם כל וראשית דבר למען ציבור הצופים במדינת ישראל ולא למען משה גרטל ו/או כל אחד אחר (עורך, שדר, ו/או מפיק) שעבד בשעתו בחטיבת הספורט בפיקודי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יתכן מאוד שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל החכם והבוטה ביסס את תּיאוריית השנינוּת שלו הנוגעת ליופי ולחוכמה על דברי רכילותה של גב' תחיה אדר. כשרצה להיות ארסי ידע להכיש. זמן קצר אחרי פרשת הפקת הנֶפֶל של משה גרטל, הֵדיח יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית את העיתונאי וכתב חטיבת החדשות אָבִי גוֹט באשמה של עשיית עיתונאות חלטוריסטית. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה סנסציונית מצולמת שפתחה את מהדורת "מבט", בה סיפר לציבור שספינת דייג אנונימית המשייטת לאורך חופה הצפוני של ישראל , היא בעצם ספינת בּיוּן ורִיגוּל סוֹבְיֶיטית. יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות והבוס הראשי של "מבט" ודניאל פאר עורך המהדורה באותו ערב, שידרו את הסְקוּפּ מבלי להצליב מידע. חיש מהר הוברר שסיפור הכתבה הוא עורבה ופרח. זאת באמת הייתה ספינת דייג תמימה. לא היה שום יסוד לתוכן הכתבה המרעישה של אבי גוֹט. מנכ"ל רשות השידור החליט לפטר מייד את אָבִי גוֹט ולהעיף אותו מרשות השידור. הוא לא נגע בעורך מהדורת "מבט" דָנִיאֵל פְּאֵר ובמנהל חטיבת החדשות יָאִיר שְטֶרְן. אותם השאיר על כנם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. מערכת החדשות בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו אבי גוֹט כתב לשעבר של "מבט" שהודח ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, בגין שידור אינפורמציה מוטעית מבלי שבדק את אמיתותה ומבלי שהצליב מקורות ו-מידע. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה ב- "מבט" אודות ספינת ביון סובייטית כביכול המשייטת בחופי ישראל שהייתה למעשה ובסופו של דבר בכלל ספינת דייג לבנונית. עורך "מבט" דניאל פאר ז"ל שידר את הכתבה as is כמו שהיא וללא הסתייגות. יוסף "טומי" לפיד יצא מדעתו מרוב רוגז. הוא פיטר בו במקום את הכתב אך לא נגע בעורך שלו, ולא קִרְקֵע את מנהל חטיבת החדשות דאז יאיר שטרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משה גרטל משוחח עם ערן נבון כתב הַיוֹמוֹן/חִינָמוֹן "ישראל היום" ומונה בפניו את חולשותיו הרשלניות של עצמו. מדהים, מגוחך, פתטי, ומביך באותה מידה. 

חלפו ימים רבים מאז. לפתע אנוכי נתקל בנתונים אנושיים מוכרים. משה גרטל מעיד על איכותו הדלה כעיתונאי ושדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בריאיון האֶוִוילִי והַנָבוּב ההוא שהעניק בשעתו לעירן נבון מ- "ישראל היום". משה גרטל העניק בשעתו ביודעין ומרצונו לעיתונאי "ישראל היום" ערן נבון, הוא העיד במוֹ מילותיו שלו לא רק על בּוּרוּתוֹ ורַשְלָנוּתוֹ העיתונאית הטלוויזיונית אלא גם על רמת נבונותו הדַלָה ואיכות תבונתו בגובה של דֶשֶא קָצוּר. כותרות הריאיון המדהימות ההוא העידו על עליבותו ורדידותו של המעיד מוסר המידע והאינפורמציה על עצמו לציבור. איזו עליבות. שדר טלוויזיה מעיד על עצמו בפרהסיה ובפומבי את הטקסט הביזיוני המצ"ב, כפי שהוא משה גרטל מכוון לגופו של עצמו, מתייחס בבורות ורשלנות לשליחותו העיתונאית, ומחבר את נוסחת המלל הזאת אודותיו, כשהוא שַח כלהלן : "…אני יודע שלפעמים אני פולט דבר שטות, שיוצאים לי דברים ואז צוחקים עלי, אבל שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…". אתה קורא ונותר נדהם בעיניים פקוחות וגרון בהֶלֶם. זה מה שהאיש שפותח את סגור לבו אומר בריש גלי ברוב חוכמתו וכמות ה- IQ בה חונן, ובאופן הכי ברור וגלוי לציבור אודותיו : "…אני יודע שלפעמים אני פולט דבר שטות, שיוצאים לי דברים ואז צוחקים עלי, אבל שחייה זה משעמם. לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…". אתה קורא ולא מאמין. ואז אתה מבין שוב, לא רק לפתע, שאיש הטלוויזיה המוגבל הזה איננו מבין את מהות שליחותו העיתונאית, איננו מבין את תפקידו כעיתונאי מהימן, איננו מתנהג כאדם אמין, איננו מבין שעליו להיות שדר טלוויזיה רציני ו-מתווך אֶמֶת של העברת עובדות אמת ואינפורמציית אמת לציבור שלו. האיש מתנהג בצורה רשלנית בלא מעט מקרים כשהוא אוחז בידיו במיקרופון הציבורי, ואיננו מכיר ולא מודע לאחריותו ו- התחייבויותיו העיתונאיות כלפי מאזיניו וצופיו. האיש איננו משכיל דיו ולא תופס כי הוא נבחר להיות האדם והעיתונאי שניצב בתווך בין מוקד האירועים לבין מרקע הטלוויזיה של אזרחי המדינה כשליח מידע ואינפורמציה שלהם ועבורם. מה זה צריך להיות ? מה זאת אומרת ? ולמה מתכוון האיש הזה שמתיימר להיות עיתונאי ושדרן טלוויזיה בשעה שהוא שַח לערן נבון בטון לֵיצָנִי, "…שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…"…??? כמותו גם עורכיו ומפיקיו שמוותרים לעצמם ולו. גם העורכים והמפיקים שלו אינם מבינים את תפקידם העיתונאי רב האחריות כעורכים ומפיקים שלו (אם הם קראו ואם לאו את עדותו והתוודותו של משה גרטל לפני כמה שנים בפני ערן נבון) אודות הבנתו ותפישתו הרופפת את שליחותו העיתונאית, ועדיין ממשיכים להפקיד את מיקרופון השידור והמידע בידיו של משה גרטל. ברוך צ'יש ניצב בדרגה שלימה מעל משה גרטל אבל בעמדת השידור המשותפת של שניהם הוא נכנע חיש מהר לחוק "הכלים השלובים" ולחוק המתמטי בו מינוס (-) מביס פלוס (+). משה גרטל וברוך צ'יש מייצגים, "עיתונאות טלוויזיונית דַרְדָלֶ'ה, יְרוּדָה, רְדוּדָה, ונְמוּכָה" בשפתו של יאיר שטרן מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1983 ומנהל ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. מדובר לא רק שידורי Off tube ישירים רוויי מאות שגיאות, טעויות, שיבושי שמות איומים, ו- אי זיהוי מסונכרן ביודעין על ידי שני מחזיקי המיקרופון האלה בין ה- Audio ל- Video בעת חשיפה והצגת גיבורי וגיבורות העלילה בטרם יריית הזינוק (כ-שיטה, כ-קו מחשבה ומשנה סדורה מעוותים). מדובר גם בצוות שידור אופטיובניק כושל שלא קיים ולוּ ריאיון טלפוני עיתונאי אחד ו/או שיחת טלפון עיתונאית אחת באולפן בהרצליה במשך כל שמונת ימי אליפות העולם בין ה- 21 ביולי 2019 ל- 28 ביולי 2019, לא עם מי מאלופי ושיאני העולם בשחייה וגם לא עם מי מאלופות העולם ושיאניות תבל בשחייה, אלה שחשפו שוב ושוב מחדש את העובדה כי טרם נאמרה המילה האחרונה ב- Issue הקרוי קצה גבול יכולתו של האדם (בשחייה). שני האופטיובניקים המגוחכים האלה משה גרטל וברוך צ'יש גם לא ערכו ולו ריאיון עיתונאי אחד ולא שיחה עיתונאית אחת עם שחייני ושחייניות נבחרת ישראל ומאמניהם שנטלו חלק באירוע העל הבינלאומי המדובר. משה גרטל וברוך צ'יש לא מצאו גם לנכון לערוך השוואות איכות בין רמת השחייה בנוכחית בישראל של קיץ 2019 לבין רמת השחייה הבינלאומית בקיץ 2019. מדובר בעיתונאות דֶמֶה. ברור שנשאלת כאן השאלה גם היכן ניצבת כאן המערכת העיתונאית של כל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומה חלקה באחריות להופעות הַנֶפֶל ה- Off tube הממושכות של הצוות משה גרטל את ברוך צ'יש באולפן בהרצליה בתקופת אליפות העולם ה- 18 בשחייה של Gwangju / דרום קוריאה 2019. עסק עלוב.     

אתה תמה ו-נד בראשך לנבונותו המוגבלת, לכסילותו, לקלות דעתו, לרעיונותיו המגוחכים, ליכולת וכישרון הניסוח המגוחכים הפעוטים שלו, פלוס שימוש בטקסטים מסורבלים ובלתי הגיוניים שהוא הוגה בפני צופיו וקוראיו בעת מסירת האינפורמציה והעברת מידע ה-Off tube אליהם מהאולפן בהרצליה. אתה תמה ו-נד בראשך ללהג, לטיפשות התנהגותו הטלוויזיונית הילדותית והמטופשת, ול-הפצעת השירה והשירים שהוא מזמר במהלך השידורים הישירים מהאולפן בהרצליה. אתה תמה ו-נד בראשך לכמות החוכמה הקטנה ומנת ה- IQ הדַלָה שהקב"ה דחס לראשו. המיקרופון הטלוויזיוני שיודע להיות ידיד כמו אויב, איננו צעצוע תקשורת. הוא מציאותי. הוא אמיתי. ולכן הוא עושה במשה גרטל (ודוֹמָיו) שַמוֹת. חִידָלוֹן. הֶרֶס. אבל מה, אנשי הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מעריכים ו-חושבים שמשה גרטל הוא שַדָּר השחייה היחיד בארץ וברוך צ'יש הוא פַּרְשָן שחייה בודד בארץ, ואין בִּלְתָּם. במידה רבה הם בעצם צודקים. אין שדרני ופרשני שחייה בארץ ואין גם שדרן טלוויזיה ועיתונאי כ- משה גרטל שקנה חזקה בלעדית על האווילות והנביבות ועל הרשלנות הכושלת. עֲזוּבָה. אגפי ההפקה, העריכה, השידור, ובקרת שידור תְּכָנִית וטכנולוגית בתעשיית הטלוויזיה צועדים כל הזמן שלובי זרוע. אם התנהלה בקרה תכניתית כזאת הרי שלא ראו אותה ולא הרגישו שום יד מכוונת בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הטוען לעליונות בתחום. שידורי ה- Off tube של שני הנ"ל משה גרטל וברוך צ'יש מהאולפן בהרצליה את אליפות העולם ה- 18 בשחייה שנערכה בין 21 ל- 28 ביולי 2019 בעיר Gwangju בדרום קוריאה, שברו את כל השיאים השליליים, ו-היוו דוגמא מוחשית מרחיקת לכת ועגומה מאוד ל- עֲזוּבָה טלוויזיונית שמאכלסת את חלל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדהים ולא ייאמן (!). 

טקסט מסמך : עדות אישית. ווידוי מדהים באווילותו, גיחוכו, ולֵיצָנוּתוֹ (!). משה גרטל פותח את סגור לבו ו-מתנצל ומתוודה בפני כתב "ישראל היום" ערן נבון על טיפשותו הטלוויזיונית. משה גרטל הוכיח פעם נוספת בשיחתו זאת עם ערן נבון שהוא אישיות טלוויזיונית בעלת ממדים גמדיים, אישיות מגוחכת. בלתי מתקבל על הדעת. ערך הטקסט הנ"ל שהגיש בשעתו משה גרטל לקוראי העיתון "ישראל היום" לא הייתה הבעיה שלו אלא הבעיה היא של מי שמעסיק אותו. האיש איננו שווה ביקורת בהזדמנות הזאת מפני שהוא מתחת לכל ביקורת. (באדיבות העיתון "ישראל היום").

ו- מה תגידו על ביזיון רשלנותם האולימפית של משה גרטל שדר השחייה המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים והפרשן שלו ד"ר ברוך צ'יש בעת השידורים הישירים של תחרויות השחייה באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016…???. מדהים ולא ייאמן (!). רשלנותם העיתונאית האולימפית הטלוויזיונית של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משה גרטל וברוך צ'יש בריו 2016 מתועדת לעַד על רצועות ה- Audio / שֶמַע המגנטיות. משה גרטל וד"ר ברוך צ'יש התעקשו להָאִיץ בהתמדה בבריכת השחייה האולימפית בריו 2016 את אי הנבונות הקיצונית של שניהם אל הַעֵבֶר הבלתי נוֹדָע. בלתי מתקבל על הדעת.

ובכן, אירוע הסיום של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים בריו 2016 הטביע שוב את השַדָּר משה גרטל ואת הפַּרְשָן שלו ברוך צ'יש במימי הבריכה האולימפית של ריו 2016. סיום המִשְחֶה האולימפי היוקרתי ביותר והדרמטי הנ"ל מצא את שניהם את משה גרטל וברוך צ'יש לא מוכנים ולא מרוכזים, ומרח על שני הפטפטנים האלה בפעם המי יודע את ה- תווית, "לא נבונים". לא נבונים במידה קיצונית. זה היה מדהים ומופרך כאחד כאשר משה גרטל זועק בכוחותיו האחרונים למיקרופון שלו בעמדת השידור הפרטית בבריכה האולימפית בריו 2016, ומבשר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל בביטחון עצמי שאיננו מוטל בספק ובעוצמת קול שאין עליה עוררין, כלהלן : "…קאמרון מקבוי (Cameron Mcevoy) הוא האלוף האולימפי…". מדובר בסקנדל. איזה אלוף אולימפי ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר בדיוק משה גרטל…??? מה אתה שַח לציבור הצופים שלך…??? הרי קאמרון מקבוי סיים בכלל במקום השביעי, ו- האלוף האולימפי והזוכה במדליית זהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים בריו 2016 הוא האוסטרלי בן 18 קייל צ'אלמארס (1). כגודל ביטחונו העצמי של משה גרטל ליד המיקרופון יחדיו עם קשיי הניסוח שלו – כך גם גודל פטפטנותו ועובי שגיאותיו. גם של הפרשן שלו ברוך צ'יש ש- משמיע קריאות צהלה "אואואואוהוהוהוהו" ילדותיות ו- מגוחכות וארוכות למיקרופון, ולא מעיר לו כי טָעוּת מָרָה בידו. ברוך צ'יש מאשר את הבחנתו וקביעתו המוטעית של השַדָּר המוביל שלו כי קאמרון מקבוי הוא האלוף האולימפי כביכול, ובאותה נשימה מדרג את הבלגי פיטר טימרס במקום השני והזוכה במדליית הכסף, וממקם את האמריקני אדריאן נתן שלישי ליד מדליית ה- אָרָד. אילו הייתה מתרחשת שגיאת זיהוי חמורה ומביכה שכזאת בעמדת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, הרי שהשדר והפרשן היו מסולקים ממנה לאלתר, ומוחלפים בצוות אחר.

טקסט תמונה : 11 באוגוסט 2016. אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016. משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים. בעוד השדר משה גרטל והפרשן שלו ברוך צ'יש המאיישים את עמדת השידור שלהם בבריכה בריו 2016, מכריזים בשידור ישיר בגרון ניחר, בביטחון עצמי מופרז, ובקולות צוהלים מגוחכים כי השחיין האוסטרלי קאמרון מקבוי הוא המנצח האולימפי והזוכה במדליית הזהב, מעלה OBS לאוויר במקביל על מסך הטלוויזיה את מידע תוצאות המדידה האלקטרונית של מערכת השעונים OMEGA, שמפריכה את הצהרותיהם של משה גרטל וברוך צ'יש, ו- קובעת כי המנצח והזוכה במדליית הזהב הוא השחיין האוסטרלי בן 18 קייל צ'אלמארס בתוצאה של 47.58 ש'. קאמרון מקבוי דורג במשחה הנ"ל במקום השביעי. אין זאת שגיאת Off tube. מדובר בטעות חמורה, מביכה, ומטופשת במיוחד של שני החבר'ה הפטפטנים הללו שמאיישים עמדת שידור טלוויזיונית במוקד ההתרחשות בבריכת השחייה האולימפית בריו דה ז'אניירו 2016. טעות הזיהוי הקשה הזאת של משה גרטל וברוך צ'יש בריו 2016 אקוויוולנטית לטעות הזיהוי החמורה שאירעה ל- שדר הכדורגל נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986, כששידר ישיר לצופים בארץ לפני 30 (שלושים שנים) ב- 1 ביוני 1986 מעמדת שידור שלנו באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה, שער שלא היה במשחק המוקדם בבית ג' ברזיל – ספרד. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

עניין טעות הזיהוי של קאמרון מקבוי ע"י השַדָּר משה גרטל כאלוף אולימפי כביכול וכאילו הזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016, היא שערורייה טלוויזיונית כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה של שידורי ספורט בטלוויזיה, ומְהָוָוה קשקוש מוחלט. מחשבה עקומה, ברבור, ולהג בלתי מתקבלים על הדעת מפני שהם מתרחשים וקורים בתנאי שידור מיטביים בתוך עמדת שידור בהיכל השחייה בעלת תצפית נוחה על הנעשה בבריכה האולימפית ועל מה שקורה בין חבלי המסלולים בריו 2016. שגיאה ממאירה וקריטית שמתרחשת בסביבה טלוויזיונית אופטימלית. תאונה בלתי כפויה ולא מובנת (!). משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לקחת את היעדר הנבונות הקיצונית שלהם לעבר גבולות הלא נודע. שני אלה, מי שניצבים בחלון הראווה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא יודעים להשתמש בהיגיון בכלי הטלוויזיה המדויקים שמעמידה לרשותם תעשיית ה- Media. רק איש שמתעקש להיות טיפש ובוּר, סרבן היגיון, מי שבוחר לעטות על עצמו ביודעין אִצְטָלָה שצִבְעָה אנטי תזה של ה- אינטליגנציה, ירשה לעצמו לזעוק בקולי קולות זעקת סְרָק לתוך המיקרופון לעבר צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ש- קאמרון מקבוי הוא הזוכה במדליית הזהב. פשוט שערורייה. ולא רק זאת, הוא משה גרטל עושה זאת, מחולל את טעות הזיהוי שלו, ברגע הכי פחות נוח. דווקא באותו שבריר השנייה שמשה גרטל מברבר, קבוצת OBS מורחת Super imposing על המסלול של קייל צ'אלמרס (ו- לא של קאמרון מקבוי) ומודיעה לכל צופי הטלוויזיה בעולם כי זהו המנצח והזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016. המנצח הוא קייל צ'אלמרס ולא קאמרון מקבוי (!). לכן מדובר ב- שוֹד ושֶבֶר. מדובר במעשה של אִי נְבוֹנוּת קיצונית. באינפורמציה שָוְוא, במידע הֶבֶל שמעביר שַדָּר שיושב בעמדת שידור נוחה בבריכה האולימפית בריו 2016 לציבור שלו בישראל. מערכת המדידה המדויקת של "OMEGA" סבורה אחרת מדעתו של משה גרטל. בעוד משה גרטל זועק "מקבוי הוא האלוף האולימפי", קבוצת OBS מעלה לאוויר במקביל Super imposing (כתובית) ומורחת אותו על המסך לאורך מסלול מס' חמש " K. Chalmers 1 ",  וקובעת מפורשות כי הזוכה במדליית הזהב הוא דווקא קייל צ'אלמרס (Kyle Chalmers). משה גרטל נתפס מחטט באף. אנוכי מבחין מייד מבעד מוניטור הטלוויזיה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בכתובית הקובעת כי קייל צ'אלמרס הוא האלוף האולימפי. עֵד מכורסת הטלוויזיה שלי בביתי בתל אביב כיצד חברת השעונים OMEGA וקבוצת הטלוויזיה ה- Host broadcaster של OBS מקעקעים את המידע המופרך שאוצרים בידיהם משה גרטל וברוך צ'יש. מדהים להיווכח כי את מה שאני רואה על המוניטור שלי בסלון ביתי בתל אביב משה גרטל וברוך לא רואים בעמדת השידור המרווחת שלהם ב- בריכה האולימפית של ריו 2016. מדובר בסיפור מדהים ומביך, ובלתי סביר. כיצד קורה כדבר הזה ? למרות ש- שניהם יושבים בעמדת שידור משופרת בעלת תצפית נוחה על הנעשה ב- בריכה האולימפית של ריו 2016 (וגם נהנים מאינפורמציה שזורמת לשני מוניטורים בעמדת השידור שלהם, אחד מסך טלוויזיה, והשני מוניטור מחשב של זמנים, תוצאות, ומיקומים) – הם שוגים לחלוטין ולא יודעים מה קורה סביבם. נוצרת אמפליטודה. הם טועים בביטחון עצמי כה רב עד שאינם מודעים לשגיאת הזיהוי ולא טורחים לתקן מייד את הנֶזֶק, תכף ומייד את הדיווח השטותי והבלתי נכון שמסרו לצופיהם בארץ. צריך להבין כי אין מדובר בשידור ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה, אלא בשידור ישיר מעמדת שידור המותקנת במיוחד עבור משה גרטל וברוך צ'יש במוקד ההתרחשות בבריכת השחייה של ריו 2016. חולפות 10 (עֶשֶר) שניות ארוכות עד שהפרשן ברוך צ'יש מתעשת לפתע כאילו קפאו השֵד, תופש את גודל הטעות, ומהמם את השדר המוביל שלו בזו הלשון : "…לא ! …טעינו… זה צ'אלמרס, זה לא מקבוי…! טעינו…". משה גרטל הנדהם משרבב תמיהה לציבור הצופים שלו, "מה…?????" עם חמישה סימני שאלה. השַדָּר המוביל המום משגיאתו הקולוסלית והבלתי מתקבלת על הדעת קבל עם ועולם, ומתכנס בתוך עצמו. המיקרופון שלו נדם מבושה. לא פלא. משה גרטל שרוי בשוֹק. הוא נבוך ועסוק בעיכול טעותו החמורה. ברוך צ'יש ממשיך להתוודות בפרהסיה על טעויותיו בפני צופיו בישראל, "…וואו…בהתרגשות הזאת גם אנחנו הלכנו לאיבוד…". מה שמשה גרטל וברוך צ'יש מחוללים בבריכת השחייה האולימפית בריו 2016 הוא בלתי מתקבל על הדעת. על לוח התוצאות האולימפי רשום בבירור : האוסטרלי קייל צ'למרס בן 18 מסיים את המשחה 100 מ' בסגנון חופשי לגברים במקום הראשון וזוכה במדליית הזהב בתוצאה 47.58 ש'. קאמרון מקבוי אף הוא מאוסטרליה מדורג בכלל רק במקום השביעי בזמן של 48.12 ש'. התנהגותם של משה גרטל וברוך צ'יש בעמדת השידור בבריכה בריו 2016 תמוהה ביותר. מדוע זה קורה להם למרות ש- OBS מעניקה להם תנאי טלוויזיה איכותיים ? כיצד יכול להיות שאת מה ששניהם לא רואים בריו דה ז'אניירו, הצופים שלהם רואים בתל אביב ? ועוד שאלה נוקבת, מדוע שני אנשי הטלוויזיה הוותיקים האלה מסתגרים בדלת אמותיהם, אינם מתבוננים במוניטור שלהם בעמדת השידור בשנייה המכריעה והקריטית ביותר, ולא מסייגים את עצמם ? למה שני החבר'ה הלא נבונים האלה שחצו זה מכבר את סף גיל ה- 70 ו- החלו את העשור השמיני לחייהם, עדיין רוויי ניסוחים לא רק ילדותיים ומסורבלים, אלא גם בלתי מדויקים ? מדוע נותרו שניהם עדיין בגילם המופלג שַבְּשָנֵי שמות בלתי נלאים של שחיינים ושחייניות ? כיצד זה אף אחד מהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מתערב בפארסה ולא מעיר להם על כך על הגיית שמות שגויה וילדותית שלהם של כמעט כל גיבורי וגיבורות העלילה בבריכה ? מדוע הם מקובעים עדיין בדלת אמותיהם ההיא, לא מסוגלים להציג כהלכה ועל פי מִשְנָה סְדוּרָה במִשְחִים השונים את גיבורי וגיבורות העלילות בטרם יריות הזינוק ? מדוע הם לעולם אינם ספקנים ולא מוכשרים להטיל ספק בנחרצות של עצמם ? למה הם לא יודעים להטיל על עצמם משמעת עצמית, ביקורת עצמית, ו-אחריות אישית ? מדוע שניהם מתעקשים שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם להצטייר כ- טיפשים ושוֹטִים קבל עם ואזרחי מדינת ישראל ? אין מדובר עוד בקלות ראש מקרית בלבד אלא בשיטה שההיסטוריה לא פסחה על תיעודה. צריך להבין כי משה גרטל וברוך צ'יש הם זכאי דרגות השכלה אקדמאיות גבוהות של MA ו- Dr מטעם אוניברסיטאות אמריקניות בחינוך גופני. זה מחד. אף על פי כן ומאידך, שניהם מושכים בפרהסיה את אִי הַ- נְבוֹנוּת הקיצונית שלהם אל עבר הלא נודע. אל גבול הטמטום ממש, כאילו בשם ההומור וההתלוצצויות. אין זה בא בחשבון ולא מתקבל על הדעת ש- שַדָּר טלוויזיה בשם משה גרטל שהפקידו בידיו את מיקרופון השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 יאחל מעמדת השידור האולימפית בארה"ב לצופיו "…נוחו על משכבם בשלום…", ואחר כך באולימפיאדת בייג'ינג 2008 יספר לצופיו מעמדת השידור האולימפית בסין, "…כי הוא חותם להם שנבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם קורה בדיוק להפך, ובאולימפיאדת ריו 2016 הוא מדווח לצופיו מעמדת השידור האולימפית בברזיל, "…כי קאמרון מקבוי ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם מתברר שהוא מבלף את צופיו בתמיכת הפרשן שלו, ו- במדליית הזהב זכה דווקא שחיין אחר בשם קייל צ'אלמרס. השגיאות, החתימות, וההתחייבויות המביכות האלה שלו של משה גרטל כלפי ציבור הצופים שלו הן לא רק שיגעון שיש בהן שיטה, הן מטופשות ומופרכות. משה גרטל וברוך צ'יש מגשימים יחדיו יותר מידי פעמים בעת עבודתם האולימפית המשותפת ארוכת השנים באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני את חיזיון החוק השני של צ'יסהולם שאמר פעם, "…כי כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש…". בכך מצטרפים שני המשבשים האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכלים כמו רבים אחרים ל- אקסיומה ההיא של מר קול שהגה את הרעיון, "…כי כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – אולם האוכלוסייה גְדֵלָה בהתמדה…". אנחנו כולנו טועים ושוגים חליפות ומשנים תדירות את קווי וכיווני מחשבותינו, אולם משתדלים לעשות זאת בחדרי חדרים (!). משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לעשות זאת בגלוי, מהמקפצה, נוכח עיניהם ואוזניהם של מאות אלפי צופי טלוויזיה. אני תמה לדעת מי האיש בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמור להפיק, לערוך, ולנהל את משה גרטל וברוך צ'יש ולהטיל עליהם מוֹסְרוֹת טלוויזיוניות נוקשות של ידע, התנהלות הגיונית, ומחשבה הגיונית ? הרי המיקרופון איננו רכוש פרטי שלהם. האם גם כאן יש צורך להסכים עם מסקנת הנביא התנ"כי ההוא, שאמר : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". 

ועוד דבר : משה גרטל וברוך צ'יש עושים כל מאמץ כדי לשבש ולקלקל את טקס הצגת גיבורות העלילה המתוזמן במשחים השונים והרבים בטרם יריית הזינוק, למשל במשחה חצי הגמר השני ל- 100 מ' בסגנון חופשי לנשים. לא שוררת קורלציה בין קוֹלָם של שני השדרנים בברזיל לבין התמונה המופיעה על מסכי הטלוויזיה בישראל. עָגוּם וגם מרגיז. הפרשן ברוך צ'יש מתעקש שלא לצורך להאריך בדברי הפרשנות שלו אודות השחיינית האמריקנית אבי ווייטסל (Abbey Weitzel) הנגלית על המסך. הטקסט שלו של ברוך צ'יש איננו תמציתי, מנוסח בשפה מסורבלת, וחורג מגבולות הזמן של התמונה, ו- אז כבר מופיעה על המסך השחיינית הקנדית פני אולקסיאק (Penny Oleksiak, גובהה 1.84 מ') בת ה- 16. משה גרטל מציג אותה לצופיו את פני אולקסיאק באיחור רב. ברור שהיא נעלמת מה- Frame בטרם מסיים משה גרטל את טקסט החשיפה הנוגע לה, ולתוכו נכנסת כבר מישהי אחרת, השחיינית השוודית שרה סוישטרום (Sarah Sojstrom, גובהה 1.83 מ'). משה גרטל חורג ומתייחס ל- פֶּנִי אולקסיאק כשב- Frame התמונה רואים בכלל את שרה שויסטרום. כשהוא מעביר את הטקסט שלו אל שרה שויסטרום, בימאי OBS איננו ממתין לו עוד, ועובר להראות כבר את השחיינית האוסטרלית קייט קמפבל (Cate Campbell, גובהה 1.86 מ'). צֶוֶות השידור מאבד את הסינכרוניזציה ההכרחית בין קולם לבין התמונה. בעוד משה גרטל מדבר אודות סיכוייה של שרה שויסטרום היא נעלמת כבר מה- Frame, והצופים רואים בכלל על המסך שלהם את האוסטרלית קייט קמפבל. מדובר ב- בלגן וחוסר היגיון מובהק של צורת העברת המידע לציבור. כאשר משה גרטל מסיט סוף כל סוף את הטקסט אל קייט קמפבל המועמדת הוודאית לניצחון במשחה חצי הגמר השני ל- 100 מ' בסגנון חופשי לנשים, בימאי OBS כבר מעלים אותה ו- מראה תמונת Long shot של כל שמונה השחייניות המתכוננות לזינוק. משה גרטל מוסר מידע אודות קייט קמפבל אולם ציבור הצופים איננו רואה אותה. עסק עלוב שנותר ללא תגובת עורכי ומפיקי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. משה גרטל וברוך צ'יש מפרים ביודעין את אחד מחוקי הטלוויזיה הבסיסיים ביותר בהם חייב לשרור מִתְּאָם בין קולו של השַדָּר לבין התמונה שאליה הוא מתייחס. צופה טלוויזיה שאיננו אָמוּן על תחרויות השחייה יאבד מייד את יכולת ההזדהות החיונית עם גיבורי העלילה שמשה גרטל וברוך צ'יש מתכוונים לשדר לו אותה. מדובר בברדק טלוויזיוני ושידור ישיר מבולבל מהמדרגה הראשונה. פשוט ביזיון אחד גדול ומתמשך מצדם של משה גרטל וברוך צ'יש ורפיון ניהול של האחראים מטעם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים על תקינות שידור התוכן. פשוט, בלתי מתקבל על הדעת. בואו ניקח לרגע דוגמא את הצגת גיבורי וגיבורות בעלילות המתח הקולנועיות של אלפרד היצ'קוק כמו "וורטיגו" (Vertigo), "החלון האחורי" (The rear window), "האיש שידע יותר מידי" (The man who knew too much), "רבקה" (Rebecca), וכו'. האם יעלה על הדעת כי אלפרד היצ'קוק יספר את סיפורו, ידון ויציג, נאמר את השחקנים והשחקניות המגלמים את גיבורי וגיבורות העלילה בפתיחת סרטיו כמו דוריס דיי, ג'יימס סטיוארט, קים נובאק, ג'ואן פונטיין וכן הלאה, מבלי להראותם ? אין דבר כזה. תחרויות שחייה ברמות אולימפיות גבוהות משולות לסרטי מתח. חשיפה וזיהוי גיבורי וגיבורות העלילה בטרם יריית הזינוק מאפשרים לציבור צופי הטלוויזיה להכיר אותם ולהזדהות עמם. טקס הצגת השחיינים והשחייניות בטרם יריית הזינוק הוא קצר ומתקיים בשיטת סרט נע. חייבת לשרור כל הזמן סינכרוניזציה בין קולות השדרים לבין התמונות המתחלפות על המרקע הטלוויזיוני. הליך ההצגה והזיהוי של גיבורי העלילה על המסך ע"י השדרנים לטובת לקוחותיהם הוא חוק ברזל ו- מָשוּל לקשירת צופי הטלוויזיה בעבותות במִקְלָעוֹת חבלים לכורסת הצפייה שלהם. אולם כיצד אפשר להזדהות עם השוודית שרה שויסטרום אם בתמונה מופיעה בכלל האוסטרלית קייט קמפבל. ברור שאם זה המצב של היעדר סינכרוניזציה בין הקול לתמונה, אז וודאי גם כי מנת ה- נְבוֹנוּת בעניין הזה רחוקה כברת דרך לא קצרה משני הפטפטנים האלה משה גרטל וברוך צ'יש. אני עוד פעם תוהה מי הם האנשים שם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים האחראים על תפעולם הכושל של משה גרטל וברוך צ'יש בבריכה בריו 2016, ומצטרף שוב למסקנת הנביא, "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". ככה לא מפיקים ולא מנהלים שידורי טלוויזיה וודאי לא שידורי טלוויזיה אולימפיים.

תורת הכימיה הפיסיולוגית של גוף האדם מול תורת השחייה. שדר השחייה משה גרטל חושף באולימפיאדת ריו 2016 את בורותו בתחום.

ועוד דבר : בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים מראה קבוצת הטלוויזיה OBS ב- Close up את השחיין האמריקני אדריאן נתן נושף נשיפות אוויר סדורות. משה גרטל מסביר לצופיו הסבר מסורבל וקלוש כלהלן : "…שימו לב מה עושה כאן אדריאן נתן, הוא מפמפם את עצמו בנשימות מהירות כדי שלא ינשום במטרים הראשונים…". מדובר בניתוח דהוי, רשלני, ולא מקצועי של המתרחש בתמונה. מה שעושה אדריאן נתן הוא מעֵין פטנט "כימי" ידוע. כשחיין, בנשיפותיו אלה (לא נשימות), הוא מרוקן בכוונה תחילה ובשיטתיות את גופו ודָמוֹ מהגַז הקרוי, פחמן דו חמצני (C O 2). כידוע ריכוז גבוה של פחמן דו חמצני בדָם מאלץ ומכריח את מרכזי הנשימה במוח להפעיל את שרירי הסרעפת ושרירי נשימה אחרים של האדם כדי לשאוף מולקולות חמצן (O 2) לתוך הגוף, לתוך ריאותיו, ולהזרים אותן את מולקולות החמצן באמצעות דיפוזיה מה- אלוואולה הפונקציה האחרונה של הריאה, אל ההמוגלובין של כדוריות הדם האדומות שנושאות את ה- O 2 אל שרירי הגוף. זאת היא בדיוק הסיבה (!!!) מדוע מנשימים מפה לפה אנשים שטבעו למשל ו/או כאלה שאיבדו את נשימתם ושרירי הנשימה שלהם פסקו מלפעול. המנשים פולט ומכניס פחמן דו חמצני מפה לפה לגופו של המטופל בתקווה שהפחמן הדו חמצני שלו שחודר לגופו של הטָבוּע, יְגָרֵה ו- יְזָרֵז את הפעלתם מחדש של שרירי הנשימה של המטופל. השחיין האולימפי האמריקני אדריאן נתן עושה אם כך בדיוק את ההפך. בשעה שהוא פולט ונושף ומרוקן את הדם שלו מריכוזי פחמן דו חמצני בטרם יריית הזינוק האולימפית, הוא בעצם "מרגיע" את מרכזי הנשימה במוח שלו בקטע הקונקרטי הזה של הצלילה במים לאחר הזינוק ותנועות הדולפין ברגליו, ועד העלייה והיציאה שלו לעבר פני המים, ותחילת פעולת הגריפה והחתירה בזרועותיו.

מסקנה. ובכן: כאמור הצטברות ריכוזי פחמן דו חמצני גבוהים בדם מכריחים את מרכזי הנשימה במוח האדם להפעיל את שרירי הנשימה כדי לשאוף במרץ ובתכיפות גדולה עוד ועוד מולקולות חמצן (O 2) לריאותיו כדי שיפעפעו דרך דופן הריאה לעבר כדוריות הדם האדומות ואשר אלה יישאו אותן את מולקולות החמצן לעבר שרירי הגוף. לדוגמא, אפשר לראות זאת היטב על אתלטים שמסיימים ריצות למרחק 400 מ', 800 מ' ו- 1500 מ', ובגלל שגופם בגלל המאמץ העצום רווי בריכוזי הגז פחמן דו חמצני (C O 2) הם נושמים (שואפים חמצן ונושפים פחמן דו חמצני) בקצב מטורף.

ועוד דבר : משחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר לנשים בו ניצחה הספרדייה מירייה בלמונטה גארסיה (Mireia Belamonte Garcia) וזכתה במדליית הזהב בזמן של 2:04.85 ד' ביתרון של 3 (שלוש) מאיות השנייה לפני האוסטרלית מדליין גרובס (Madeline Grovs) שהשיגה תוצאה של 2:04.88 ד', העניקה למשה גרטל וברוך צ'יש את ההזדמנות לתרגם את הזמן למרחק, ולהסביר לציבור מה פירושו של יתרון בן 3 מאיות השנייה כשמדברים על מרחק ו- דרך. S חלקי T. מירייה בלמונטה עברה את הדרך של של 20000 (עשרים אלף) סנטימטרים בזמן של 12485 (שתיים עשרה אלף וארבע מאות שמונים וחמש) מאיות השנייה. כלומר, מהירות השחייה (Vׂelocity) הממוצעת של מירייה בלמונטה גארסיה הייתה 1.60 סנטימטר בכל מאית שנייה אחת. כלומר, מירייה בלמונטה גארסיה הקדימה את מדליין גרובס בנגיעה בקיר הבריכה ב- 4.8 סנטימטרים בלבד. משהו במידת אורך של כמה ציפורניים.

ועוד דבר : ה- התנסחויות השונות של משה גרטל וברוך צ'יש בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה בריו 2016 הן מסורבלות, כבדות, וגם אינן מדויקות. מפליא שאנשי טלוויזיה וותיקים בני 70 מפיקים טקסטים מסוקסים ומגושמים ואינם פוגעים בולים.

א. משה גרטל טוען במהלך השידור הישיר של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי כי השחיין הקנדי סאנטו קונדורלי (Santo Condorelli), "…צמוד מידי אל המסלול וזה מפריע לו…". ניסוח מסורבל ולא מדויק. מה זאת אומרת צמוד מידי אל המסלול וזה מפריע לו…? משה גרטל מתכוון ש- סאנטו קונדורלי שוחה קרוב מידי לחבל הצַף והמפריד בין המסלולים ואשר עליו מושחלים קוביות פלסטיק, והחיכוך של סאנטו קונדורלי עמם בולם את התקדמותו. ניסוח מסורבל, לא ברור, ולא תקין.

ב. במשחה חצי הגמר ל- 200 מ' מעורב אישי בו נוטלים חלק שני השחיינים האמריקניים מייקל פלפס וראיין לוכטה משדר משה גרטל את האינפורמציה הבאה לצופיו : "…ואלה הם המאבקים כדי להעלות את עצמו אל הגמר…". ניסוח מסורבל, בעייתי ולא תקני, ואיננו מובן. אינני מבין למה הוא משה גרטל מתכוון.

ג. בעת השידור הישיר של משחה הגמר לשליחות 4 פעמיים 200 מ' לנשים, מנסה ברוך צ'יש להסביר לצופיו את הרעיון הבא : "…אתה מבין שכאשר שתי הנשים ה…שתי הקבוצות מזנקות יחד לשחיינית האחרונה, יש לך את שיאנית העולם, סליחה אלופת העולם, יש לך יתרון…". ניסוח מסורבל, לא ממוקד, לא תקני, ו- בעייתי. אנוכי פשוט לא מבין מה הפרשן רוצה ממני.

המשך הדיון ברשלנותם של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משה גרטל וברוך צ'יש באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו בשנת 2016 (1).

היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. שדר השחייה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך צ'יש, אנשי טלוויזיה וותיקים אז בני 70, סבלו שוב ושוב בעת השידורים הישירים שלהם מהבריכה האולימפית של ריו 2016, מחוסר נבונות טלוויזיונית קיצונית. אין מדובר רק בנימוקים של זיהויים שגויים, כושלים, ומבולבלים חוזרים ונשנים המתארים את דרך פעולתם והישגיהם של גיבורי וגיבורות העלילה בבריכה מכל רחבי תבל, לרבות הפרת חוקי הטלוויזיה הברורים הדנים במשנה סדורה של טֶקֶס הכרחי העוסק בהצגת וחשיפת השחיינים והשחייניות הבינלאומיים בפני ציבור צופי הטלוויזיה, ואשר מקדים את יריית הזינוק, ו- לרבות שיבושי שמות אין סופיים של המתחרים והמתחרות בבריכה. אלא מדובר ראשית דבר בנימוק עָב משקל שדן במאות אולי אלפי טקסטים וניסוחים מסורבלים, כבדים, ומגושמים של משה גרטל וברוך צ'יש שצורכים שימוש יתר בעוד ועוד מילים במהלך שמונת ימי תחרויות השחייה בריו 2016. מדובר בנימוק שחושף את אי יכולתם השיטתית, הקבועה, והמתמשכת של השניים להביע כל רעיון אפילו הפשוט ביותר בעברית תקנית ובמינימום מילים. ברור שאיכות קו השידור שלהם נפגעת. כמות המילים העצומה שצורכים השניים הופכת בתוך זמן קצר למינוס. ל- פטפוט. להלן דגימה שלילית אחת של טקסט מסורבל מתוך מאות אולי אלפי דוגמאות נוספות. הניסוח עוסק בפוטנציאל של קביעת שיא עולם ע"י השחיין הראשון בדבוקות משחי השליחים. מדובר בטקסט מבולבל שהוא טרגדיה טלוויזיונית. משה גרטל שַח לפרשן ולצופים שלו שפה רשלנית, מסורבלת, ולא ממוקדת, כלהלן : "…ודבר נוסף…למעשה שתי נקודות נוספות לגבי משחי שליחים כאלה…אלף רק השחיין הראשון שיוצא על פי חוק מהמזניק יכול לקבוע שיא עולם במקרה והוא נוגע…מגיע לקיר כשחיין ראשון שיצא על פי הזנקת המזניק…זו הנקודה הראשונה…והעלית נקודה נוספת…מתי… אה…או מה קורה במקרה ונבחרת או רביעייה קובעת…סליחה…שחיין ראשון קובע שיא עולם, כן…שיא, שיא, שיא…ואז בגלל חילוף כזה או אחר הקבוצה שלו נפסלת…". ברור שצירוף של המון ניסוחים כל כך מסורבלים כאלה יחדיו של משה גרטל, שניתן לקזז מהם לפחות % 50 טקסט, הופכים את המתנסח לאיש טלוויזיה לא נבון. ליד ה- בַּרְבֶּרֶת הזאת הבלתי מתקבלת על הדעת צריך להוסיף כי שני החבר'ה האלה משה גרטל וברוך צ'יש משתמשים שוב ושוב בדימויים של "ציפורניים וסכינים" כדי להדגיש את ההפרשים הקטנים בין המנצחים לבין המפסידים בסיום המשחים, במקום להשתמש בעובדות באמצעות תרגום של זמן למרחק. למשל במשחה ל- 50 מ' בסגנון חופשי לנשים זכתה הדנית פרנילה בלומה במדליית הזהב בזמן של 24.07 ש' והקדימה בשתי מאיות השנייה את הזוכה במדליית הכסף האמריקנית סימון מנואל שהשיגה תוצאה של 24.09 ש', שהקדימה בשתי מאיות השנייה את הזוכה במדליית ארד הבלארוסית אלכסנדרה הראסמיניה שקבעה 24.11 ש'. משה גרטל וברוך צ'יש ממשיכים להשתמש בדימוי של "אורך ציפורן" המדגיש את פער הזמנים הקטן בין השלוש. אולם אפשר להגיש גם מידע אחר הנשען על עובדות אמת. מהירות השחייה הממוצעת של הדנית פרנילה בלומה במשחה הגמר הזה של 50 מטר בסגנון חופשי, שווה ל- 2.08 סנטימטרים בכל מאית שנייה. כלומר פרנילה בלומה הקדימה את האמריקנית סימון מנואל ב- 4.16 סנטימטרים בדרכה למדליית הזהב ואת הבלארוסית אלכסנדרה הראסמיניה ב- 8.32 סנטימטרים.

הטרגדיה הגדולה של משה גרטל וברוך צ'יש איננה נעוצה בגילם אלא בגין מחסורם במטען IQ בעת שניהם אינם נוצרים את לשונם בסמוך למיקרופון הטלוויזיה. הדוגמאות השליליות הן כמעט אין סופיות. משה גרטל וברוך צ'יש אוכלים, ישנים, וחולמים שחייה אולם זה איננו מספיק בטלוויזיה. המינוסים שלהם הורגים את הפלוסים שלהם ויוצרים דיסונאנס במסכת ה- Media הוויזואלית הזאת. חבל גם שמשה גרטל וברוך צ'יש לא הסבירו לצופים שלהם מדוע FINA ו- IOC טרם עברו למדידת זמנים בתחרויות השחייה (וגם ב- א"ק) באלפיות שנייה. ראה משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון פרפר לגברים שם ניצח הסינגפורי ז'וזף שולינג בתוצאה 50.39 ש' ובמקום השני דורגו יחדיו שלושה שחיינים מייקל פלפס מארה"ב, צ'אד לה קלו הדרום אפריקני, וההונגרי לאסלו צ'ה שקבעו זמן זהה של 51.14 ש'. ל- כל אחד מהם הוענקה מדליית כסף.

המשך הדיון ברשלנותם של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משה גרטל וברוך צ'יש באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 (2).

עניין טעות הזיהוי של קאמרון מקבוי ע"י השַדָּר משה גרטל כאלוף אולימפי כביכול וכאילו הזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016, היא שערורייה טלוויזיונית כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה של שידורי ספורט בטלוויזיה, ומְהָוָוה קשקוש מוחלט. מחשבה עקומה, ברבור, ולהג בלתי מתקבלים על הדעת מפני שהם מתרחשים וקורים בתנאי שידור מיטביים בתוך עמדת שידור בהיכל השחייה בעלת תצפית נוחה על הנעשה בבריכה האולימפית ועל מה שקורה בין חבלי המסלולים בריו 2016. שגיאה ממאירה וקריטית שמתרחשת בסביבה טלוויזיונית אופטימלית. תאונה בלתי כפויה ולא מובנת (!). משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לקחת את היעדר הנבונות הקיצונית שלהם לעבר גבולות הלא נודע. שני אלה, מי שניצבים בחלון הראווה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא יודעים להשתמש בהיגיון בכלי הטלוויזיה המדויקים שמעמידה לרשותם תעשיית ה- Media. רק איש שמתעקש להיות טיפש ובוּר, סרבן היגיון, מי שבוחר לעטות על עצמו ביודעין אִצְטָלָה שצִבְעָה אנטי תזה של ה- אינטליגנציה, ירשה לעצמו לזעוק בקולי קולות זעקת סְרָק לתוך המיקרופון לעבר צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ש- קאמרון מקבוי הוא הזוכה במדליית הזהב. ולא רק זאת, הוא משה גרטל עושה זאת ברגע הכי פחות נוח. דווקא באותו שבריר השנייה ש- OBS מורחת Super imposing על המסלול של קייל צ'אלמרס (ולא של קאמרון מקבוי) ומודיעה לכל צופי הטלוויזיה בעולם כי זהו המנצח והזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016. המנצח הוא קייל צ'אלמרס ולא קאמרון מקבוי (!). לכן מדובר ב- שוֹד ושֶבֶר. מדובר במעשה של אִי נְבוֹנוּת קיצונית. באינפורמציה שָוְוא במידע הֶבֶל שמעביר שַדָּר שיושב בעמדת שידור בבריכה האולימפית בריו 2016 לציבור שלו בישראל. מערכת המדידה המדויקת של "OMEGA" סבורה אחרת מדעתו של משה גרטל. בעוד משה גרטל זועק "מקבוי הוא האלוף האולימפי", קבוצת OBS מעלה לאוויר במקביל Super imposing (כתובית) ומורחת אותו על המסך לאורך מסלול מס' חמש " K. Chalmers 1 " וקובעת מפורשות כי הזוכה במדליית הזהב הוא דווקא קייל צ'אלמרס (Kyle Chalmers). משה גרטל נתפס מחטט באף. אנוכי מבחין מייד מבעד מוניטור הטלוויזיה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בכתובית הקובעת כי קייל צ'אלמרס הוא האלוף האולימפי. אנוכי עֵד מכורסת הטלוויזיה שלי בביתי בתל אביב כיצד חברת השעונים OMEGA וקבוצת הטלוויזיה ה- Host broadcaster של OBS מקעקעים את המידע המופרך שאוצרים בידיהם משה גרטל וברוך צ'יש. מדהים להיווכח כי את מה שאני רואה על המוניטור שלי בסלון ביתי בתל אביב משה גרטל וברוך לא רואים בעמדת השידור המרווחת שלהם ב- בריכה האולימפית של ריו 2016. מדובר בסיפור מדהים ומביך, ובלתי סביר. כיצד קורה כדבר הזה ? למרות ש- שניהם יושבים בעמדת שידור משופרת בעלת תצפית נוחה על הנעשה ב- בריכה האולימפית של ריו 2016 (וגם נהנים מאינפורמציה שזורמת לשני מוניטורים בעמדת השידור שלהם, אחד מסך טלוויזיה, והשני מוניטור מחשב של זמנים, תוצאות, ומיקומים) – הם שוגים לחלוטין ולא יודעים מה קורה סביבם. נוצרת אמפליטודה. הם טועים בביטחון עצמי כה רב עד שאינם מודעים לשגיאת הזיהוי ולא טורחים לתקן מייד את הנֶזֶק, תכף ומייד את הדיווח השטותי והבלתי נכון שמסרו לצופיהם בארץ. צריך להבין כי אין מדובר בשידור ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה, אלא בשידור ישיר מעמדת שידור המותקנת במיוחד עבור משה גרטל וברוך צ'יש במוקד ההתרחשות בבריכת השחייה של ריו דה ז'אניירו 2016. חולפות 10 (עֶשֶר) שניות ארוכות עד שהפרשן ברוך צ'יש מתעשת לפתע כאילו קפאו השֵד, תופש את גודל הטעות, ומהמם את השדר המוביל שלו בזו הלשון : "…לא ! …טעינו… זה צ'אלמרס, זה לא מקבוי…! טעינו…". משה גרטל הנדהם משרבב תמיהה לציבור הצופים שלו, "מה…?????" עם חמישה סימני שאלה. השַדָּר המוביל המום משגיאתו הקולוסלית והבלתי מתקבלת על הדעת קבל עם ועולם, ומתכנס בתוך עצמו. המיקרופון שלו נדם מבושה. לא פלא. משה גרטל שרוי בשוֹק. הוא נבוך ועסוק בעיכול טעותו החמורה. ברוך צ'יש ממשיך להתוודות בפרהסיה על טעויותיו בפני צופיו בישראל, "…וואו…בהתרגשות הזאת גם אנחנו הלכנו לאיבוד…". על לוח התוצאות האולימפי רשום בבירור : האוסטרלי קייל צ'למרס בן 18 מסיים את המשחה 100 מ' בסגנון חופשי לגברים במקום הראשון וזוכה במדליית הזהב בתוצאה 47.58 ש'. קאמרון מקבוי אף הוא מאוסטרליה מדורג בכלל רק במקום השביעי בזמן של 48.12 ש'. התנהגותם של משה גרטל וברוך צ'יש בעמדת השידור בבריכה בריו 2016 תמוהה ביותר. מדוע זה קורה להם למרות ש- OBS מעניקה להם תנאי טלוויזיה איכותיים ? כיצד יכול להיות שאת מה ששניהם לא רואים בריו דה ז'אניירו, הצופים שלהם רואים בתל אביב ? ועוד שאלה נוקבת, מדוע שני אנשי הטלוויזיה הוותיקים האלה מסתגרים בדלת אמותיהם, אינם מתבוננים במוניטור שלהם בעמדת השידור בשנייה המכריעה והקריטית ביותר, ולא מסייגים את עצמם ? למה שני החבר'ה הלא נבונים האלה שחצו זה מכבר את סף גיל ה- 70 ו- החלו את העשור השמיני לחייהם, עדיין רוויי ניסוחים לא רק ילדותיים ומסורבלים, אלא גם בלתי מדויקים ? מדוע נותרו שניהם עדיין בגילם המופלג שַבְּשָנֵי שמות בלתי נלאים של שחיינים ושחייניות ? כיצד זה אף אחד מהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מתערב בפארסה ולא מעיר להם על כך ? מדוע הם מקובעים עדיין בדלת אמותיהם ההיא, לא מסוגלים להציג כהלכה ועל פי מִשְנָה סְדוּרָה במִשְחִים השונים את גיבורי וגיבורות העלילות בטרם יריות הזינוק ? מדוע הם לעולם אינם ספקנים ולא מוכשרים להטיל ספק בנחרצות של עצמם ? למה הם לא יודעים להטיל על עצמם משמעת עצמית, ביקורת עצמית, ו-אחריות אישית ? מדוע שניהם מתעקשים שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם להצטייר כ- טיפשים ושוֹטִים קבל עם ואזרחי מדינת ישראל ? אין מדובר עוד בקלות ראש מקרית בלבד אלא בשיטה שההיסטוריה לא פסחה על תיעודה. צריך להבין כי משה גרטל וברוך צ'יש הם זכאי דרגות השכלה אקדמאיות גבוהות של MA ו- Dr מטעם אוניברסיטאות אמריקניות בחינוך גופני. זה מחד. אף על פי כן ומאידך, שניהם מושכים בפרהסיה את אִי הַ- נְבוֹנוּת הקיצונית שלהם אל עבר הלא נודע. אל גבול הטמטום ממש, כאילו בשם ההומור וההתלוצצויות. אין זה בא בחשבון ולא מתקבל על הדעת ש- שַדָּר טלוויזיה בשם משה גרטל שהפקידו בידיו את מיקרופון השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 יאחל מעמדת השידור האולימפית בארה"ב לצופיו "…נוחו על משכבם בשלום…", ואחר כך באולימפיאדת בייג'ינג 2008 יספר לצופיו מעמדת השידור האולימפית בסין, "…כי הוא חותם להם שנבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם קורה בדיוק להפך, ובאולימפיאדת ריו 2016 הוא מדווח לצופיו מעמדת השידור האולימפית בברזיל, "…כי קאמרון מקבוי ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם מתברר שהוא מבלף את צופיו בתמיכת הפרשן שלו, ו- במדליית הזהב זכה דווקא שחיין אחר בשם קייל צ'אלמרס. השגיאות, החתימות, וההתחייבויות המביכות האלה שלו של משה גרטל כלפי ציבור הצופים שלו הן לא רק שיגעון שיש בהן שיטה, הן מטופשות ומופרכות. משה גרטל וברוך צ'יש מגשימים יחדיו יותר מידי פעמים בעת עבודתם האולימפית המשותפת ארוכת השנים באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני את חיזיון החוק השני של צ'יסהולם שאמר פעם, "…כי כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש…". בכך מצטרפים שני המשבשים האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכלים כמו רבים אחרים ל- אקסיומה ההיא של מר קול שהגה את הרעיון, "…כי כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – אולם האוכלוסייה גְדֵלָה בהתמדה…". אנחנו כולנו טועים ושוגים חליפות אולם משתדלים לעשות זאת בחדרי חדרים. משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לעשות זאת בגלוי, מהמקפצה, נוכח עיניהם ואוזניהם של מאות אלפי צופי טלוויזיה. אני תמה לדעת מי האיש בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמור להפיק, לערוך, ולנהל את משה גרטל וברוך צ'יש ולהטיל עליהם מוֹסְרוֹת, הרי המיקרופון איננו רכוש פרטי שלהם. האם גם כאן יש צורך להסכים עם מסקנת הנביא ההוא, שאמר, : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה".

המשך הדיון ברשלנותם של שנח שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משה גרטל וברוך צ'יש אולם הפעם באולימפיאדת לונדון 2012 (3). 

אני מפנה מבט ארבע שנים לאחור. עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בּוּקִי" צִ'יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 הייתה רשלנית ויעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש משדרים לרוע מזלם ושלא באשמתם פעם אחד בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת אולימפיאדת לונדון 2012 את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים רָאיֶין לוֹכְטֶה ומָיְיקְל פֶלְפְּס, ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות הפרשן דאז ברוך צ'יש כשבהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה (גובהו 1.88 מ') זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ') הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל, כלהלן : "…אף אחד לא ינצח את לוֹכְטֶה…" (!). כמובן קרה ההפך. ברוך צ'יש טעה עוד הפעם טעות מרה בעת שידור ישיר מפני שלא למד את "לקח גרטל" ב- אולימפיאדת בייג'ינג 2008, ושגה בגלל שדווקא הוא שוב לא הבין כי הנבואה ניתנה לשוטים (!). ברוך צ'יש עוטה את גלימת הנביא וחוזה את העתיד מבלי שיתבקש ומבלי שהוא כפוי לכך. ברור שהוא הופך את עצמו למופרך ועושה צחוק מדמותו כפרשן. ברוך צ'יש מאבד מייד את סמכותו המקצועית בבריכה האולימפית של לונדון 2012. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו כידוע במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה (Ryan Lochte) לקחו רק את מדליית הכסף, 3:10.38 דקות. שַדָּר טלוויזיה נבון, מהימן, ובעל הגיון תמיד יסייג את תחזיותיו. במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג'ינג 2008 שהכיל ירִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה"ב באותו סוג של משחה שליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי, הגה השַדָּר משה גרטל את הטקסט הבא : "…אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב…(!)". כמובן לרוע מזלו של השדר הרשלן משה גרטל קרה ההפך. דווקא רביעיית ארה"ב ניצחה את צרפת וזכתה במדליית הזהב (!!!). שַדָּר אינטליגנט מתנה את חזונו ומסייג את נבואתו ואת עצמו (!). הסקת מסקנה בטרם עת כי רָאיֶין לוֹכְטֶה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ'יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים בטרם פתיחת משחקי לונדון 2012 כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד"ר בוקי צ'יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע"י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של רָאיֶין לוֹכְטֶה (Ryan Lochte), חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה, מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו מעולם לא קרתה לפרשן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי, ומי ששימש פרשן השחייה האולימפי של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי ז"ל ניחן בנוסף לידע העצום שלו בשחייה הבינלאומית ובקשריו המסועפים עם צמרת מאמני השחייה בעולם (יוסף טלקי יליד סלובקיה ב- 1918 וחבר קיבוץ כפר מכבי דיבר היטב אנגלית וגרמנית) והיה מחונן גם בתכונות דידקטיות. הוא מאפיל על ד"ר בוקי צ'יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ'יש האפיל כמעט לחלוטין על השדר משה גרטל במשחקי לונדון 2012 משום שנטה שוב ושוב להסתבך. בוקי צ'יש הציג את עצמו בלונדון 2012 כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חשף את עצמו בלונדון 2012 כבעל סגנון שידור בלתי מכופתר, חופשי, ופורץ גבולות מידי. משהו הדומה לסטנדאפיסט.

ההתייחסות אל השדר משה גרטל שונה לחלוטין, והיא מורכבת יותר וגם ארוכה יותר מנקודת מבט טלוויזיונית. משה גרטל (היה בן 66 באולימפיאדת לונדון 2012) שרוי בעל כורחו באיזולציה ספורטיבית טלוויזיונית. הוא איננו נמנה עוד על חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ז"ל ההיא ממנה הודח (על ידי) בשנת 2000, מאותן הסיבות שהייתי מדיח אותו ומסלק אותו גם עכשיו מעמדת השידור הנוכחית שלו בלונדון 2012. משה גרטל משמש כתב איזוטרי מאז שנת 2000 בחטיבת החדשות של ערוץ 1. הסגר כזה בן ארבע שנים עבורו, כמותו בידוד ושהייה במעין "מנזר שתקנים". מידי אולימפיאדה (יחידת זמן בת ארבע שנים) מגיח משה גרטל לאווירה האולימפית ונותן דרור ללשונו והגיגיו והופך לגימיק . הוא מתעקש להיות קוריוז. אין פלא כי המיקרופון עושה בו שַמוֹת. באולימפיאדת אטלנטה 1996 בתום אחד השידורים הישירים מהבריכה האולימפית נפרד משה גרטל מצופי הטלוויזיה בישראל בזו הלשון : "…צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום…" שעון אטלנטה ברגע הפרידה היה תשע בערב (4 – GMT) ומחוגי שעון ישראל הורו ארבע לפנות בוקר (3 + GMT). בהיותי בעל סמכות עליונה של עורך ראשי ומפיק ראשי של השידורים האולימפיים באולימפיאדת אטלנטה 96' (פרי מִינוּיָים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ושל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל) לחצתי על מקש ה- Talk back מעמדת הפיקוד והשליטה של ב- IBC באטלנטה, ו-הודעתי לו חד וחלק, כלהלן : "…משה גרטל, עוד הָגִיג מטופש אחד, ואתה מוצא את עצמך במטוס הראשון לישראל…". מנכ"ל רשות השידור ב- 1996 מוטי קירשנבאום ז"ל (שימש מנכ"ל בשנים 1998 – 1994) קפץ מהארץ לבקר אותי ואת צוות ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ההגדרה באנגלית: International Broadcasting Center) באטלנטה 96'. רחשתי לו אז הערכה. זה לא היה מובן מאליו כי רמטכ"ל צבאות השידור מתייצב בעצמו בקו החזית הקדמי בחו"ל הרחק מגבולות המדינה, שם פיקודיו מנהלים קרבות שידור מסובכים, ארוכים, וממושכים בתקופה של כשלושה שבועות. מוטי קירשנבאום ז"ל היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 1976. אדם מוכשר בכל תחומי הטלוויזיה אך אישיותו דליקה, ומשה גרטל הדליק אותו. הוא דרש ממני במפגיע לפטר את משה גרטל בו במקום מפני שראה בו ליצן שידור, וביקש להרחיק אותו לחלוטין מהמיקרופון. "…משה גרטל גורם נזק למוניטין של הטלוויזיה ומוציא את דיבתה רעה. הוא מדבר שטויות בכמויות. הבעיה איננה שלו אלא של מי שמפקיד בידיו את המיקרופון של הטלוויזיה..", שח לי בעמדת הפיקוד שלי בעת ביקור שערך במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה 96'. מוטי קירשנבאום הוא בדרך כלל פולני משכיל ומנומס ואיש תרבות, אך כשהוא מתרגז – אללה יסתור. הוא הופך להיות איש מאוד לא נחמד וצעקני שמנופף בידיו, ויודע גם להיות פוגעני כשצריך. מוטי קירשנבאום חתום על ארבעה אידיומים שהשתרשו בנִיבוֹן העִבְרִי ונאמרים בדרך כלל ע"י אנשים כְּעוּסִים ומלאי חימה : "את מי זה מעניין ?", "מה זה צריך להיות ?", איזה מן דבר זה ?" , והוסיף, "…מיהו בכלל משה גרטל… ?". מוטי קירשנבאום היה כָּעוּס ועצבני. גם אם הייתי מוריד את ה- Sound ונותן לו לומר את אמירותיו ב- Mute באותו הערב ההוא ביום שני של 29 ביולי 1996 באולימפיאדת אטלנטה 96', הרי שהפנטומימה שמורכבת מתנועות הזרועות הארוכות שלו ונענוע כפות ידיו הייתה מסגירה את סערת רוחו הפולנייה. מאידך, כשחתן פרס ישראל הזה (מוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד) הזה משנה פַאזָה הוא עוטה לפתע על פניו הבעת "Poker face", משדר אותה כלפי יריבו, ונוֹצֵר את שפתיו. גם זה סוג של רוֹעַ. בארכיון ערוץ 10 מצוי ריאיון נסער שערך מוטי קירשנבאום לפני כמה שנים עם סגן ראש הממשלה סילבן שלום בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום". או טו טו הוא הופך עליו את השולחן. זה היה ריאיון ברוטאלי אך נסלח מפני שהציבור רחש אז למוטי קירשנבאום עדיין הערצה היסטורית דומה לזאת שזכה לה ה- אוראקל מדלפי. באותו הערב ההוא של 28 ביולי 1996 בו אירחתי את מנכ"ל רשות השידור במשרד התקשורת והשידורים שלי באטלנטה 1996, והרגע בו נטר ביקורת חריפה ביותר לשדר השחייה שלנו, הייתי טרוד מאוד בהפקת הכיסוי של שיוט המדליות בגלשני רוח בעיר סוואנה הממוקמת על חוף האוקיינוס השקט (רחוקה כ- 600 ק"מ מאטלנטה) בהשתתפות השייט הישראלי גל פרידמן. לא היה לי בכלל פנאי אליו. שוחחנו פנים אל פנים אולי עשר דקות מאכסימום רבע שעה. אז רשמתי ותיעדתי אח"כ את הפגישה עִמוֹ ואת דבריו ביומני. ככלות הכל הוא היה מנהיג השידור שלי שרחשתי לו הערכה וגם כבוד. מהיבטים טלוויזיוניים רבים החשבתי את מוטי קירשנבאום ז"ל לבֵן מַלְכוּת.

הערה: ראה גם פוסט מס' 623 שהועלה לאוויר ביום שלישי – 16 באוגוסט 2016.

אני מבקש להדגיש כאן שאני צופה מרצון כאזרח מן השורה בשידורים האולימפיים של ערוץ הספורט תוצרת OBS המסקרים את תחרויות ריו דה ז'אניירו 2016. ברור שמשה גרטל וברוך צ'יש זוקפים לזכותם גם כמה פלוסים אולם המינוסים הרבים שלהם עושים בהם שַמוֹת. ברצוני לומר כי אינני יושב בכורסתי עם עֵט ומחברת מול הטלוויזיה כדי למנות את חולשותיהם של השניים. השגיאות הרבות מספור שלהם (וגם של אחרים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), בעיקר השפה העברית המסורבלת והבלתי מדויקת השגורה בפיהם, נצרבות בזיכרון שלי. אני מעלה את כתבי הקטגוריה הללו שלי כדי להמריץ את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים להיטיב את דרכיו. מדובר בערוץ טלוויזיה בכבלים שממומן ע"י הציבור וגם על ידי משפחתי בסכום שנתי של כ- 3500 (שלושת אלפים וחמש מאות) שקל. אני שואל את עצמי היכן ניצבת הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמורה לפקח על עבודתם של משה גרטל וברוך צ'יש ? מי נושא באחריות לביזיונות שלהם ? מי שָם מנהל את העניינים ? מי הוא העורך והמפיק הראשי של התכנים האולימפיים המגיעים אלינו מריו 2016 ? בהיעדר תשובות לשאלותיי אני מצטרף שוב למסקנת הנביא התנ"כי ההוא שאמר פעם, "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". את מה שמחולל עכשיו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 אפשר לעשות הרבה יותר טוב.

אני עוזב עכשיו את שניהם את משה גרטל וברוך צ'יש שני אנשים שאמורים להיות נורמטיביים אולם הפכו ל-חסרי מזל מפני שמיקרופון הטלוויזיה הפך מעת לעת לאויבם הגדול ועשה בשניהם שַמוֹת מתועדות על רצועות ה- Audio / שֶמַע המגנטיות, ו-שב לאריה מליניאק. ב- 1991 לא רציתי עוד להעסיק אותו כפרשן כדורסל שלי. היו לי אין סוף עילות מוצדקות ולצידי ניצבו נימוקים כבדי משקל. שני קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית דאז בימים ההם אריה מקל ויוסף בר-אל קיבלו את חוות דעתי ותמכו בה. אינני זוכר שהיו הפגנות כלשהן אז ברחובות הערים בהן דרשו חובבי הספורט וצופי הטלוויזיה במדינת ישראל להשיב והחזיר את אריה מליניאק לעמדת פרשן הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שממנה נזרק. אריה מליניאק היה בורג אחד מיני אוסף של המון ברגים במארג ההפקה העיתונאית-תכנית + ההפקה הטכנולוגית + ההפקה הלוגיסטית + החישובים המתמטיים של עלויות הפקות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה בארץ ובחו"ל לקבוצות אלופות + המו"מ הקשוחים אודות תשלומי זכויות השידורים רווי האמביציות של מועדון מכבי ת"א לקבל כמה שיותר ממון מרשות השידור בעוד המנכ"לים של רשות השידור יחדיו עם סמנכ"לים הכספים שלהם עושים מנגד כל מאמץ לשלם כמה שפחות זכויות שידורים למכבי ת"א. אריה מליניאק היה בורג בלבד. הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק מחטיבת הספורט שלי על ידי לא השפיעה אפילו בגרם אחד על כמות המשקל וגובה ה- Rating של צפיית אזרחי ישראל בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות האירופיות של גביעי אירופה לקבוצות אלופות. אשנה ואומר שוב : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל טוב אולם הוא לא היה חזות הכל כפי שחשב לעצמו וכפי שסיפר ב-שחץ לאחרים. הוא היה חתיכת פאזל אחת מתוך מאות רבות שהרכיבו את התמונה הטלוויזיונית הכללית והסופית. הסתדרתי והסתדרנו מצוין בלעדיו. הדבר החשוב ביותר בתעשיית הטלוויזיה (באשר היא), הוא ראשית דבר ולפני הכל, להגיע להסכמים עם הוועדות המארגנות השונות של אירועי הספורט הרלוואנטיים השונים כדי להשיג את זכויות השידורים הבלעדיות של האירועים המעצבים את לוח השידורים שלך. נשיא הספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הגה לפניי ולפני רבים אחרים את הסלוגן ההוא: "When you have the rights – you have the show". רון ארלדג' צָדָק (!). הצבת כוח אדם מוכשר ומתאים למשימות השידור השונות הוא עסק מדויק, מוסרי, וחשוב מתמטית מנקודת מבט של הַמִדְרוּג, אבל הוא משני בסך הכללי של החישובים ושיקולי המערכת המשדרת (!). בלעדי רכישת זכויות השידורים אתה יכול למכור קרח ברחוב ו/או לתקן נעליים בחנות סנדלרים. נטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- ספטמבר 1990 לא הטרידה ולא הדאיגה אותי אפילו לא לשנייה אחת. הבאתי וגייסתי לשורותיי מייד את העיתונאי והשַדָּר הנפלא והמוכשר מאיר איינשטיין ז"ל, שנכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל. זה לא היה בעייתי, כלל לא קשה, ו/או מסובך. יורם ארבל נשכח ומאיר איינשטיין זרח והבריק, גם מפני שכל זכויות השידורים של האירועים החשובים והרלוואנטיים בארץ ובחו"ל לרבות אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות העולם בשחייה, אליפויות העולם בהתעמלות, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, ליגות הכדורגל והכדורסל הישראלי, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וגם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, היו כולם בידיי ושייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאיר איינשטיין ז"ל אישיות טלוויזיונית מוכשרת ובעלת ידע וגם נאמנה ומאופקת הפך בן רגע בסתיו 1991 לשדר הספורט המוביל ו-מס' 1 בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובארץ. פרשן הכדורסל אלי סהר נבחר על ידי בימים ההם למלא את מקומו של אריה מליניאק ליד מיקרופון הכדורסל. אריה מליניאק נשכח ואלי סהר עלה לגְדוּלָה. לא מפני שהיה פרשן לא טוב. הוא נותר Analyst בעל ידע ומעודכן אולם נעלם בגלל שלא הופיע עוד על מרקע המוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אלה היו ונותרו חוקי המשחק גם היום בעידן התקשורת האלקטרונית הוויזואלית. אם אינך מופיע על מרקע הטלוויזיה משמע אינך קיים.  פוסט מס' 1165. הועלה לאוויר ביום שלישי – 10 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם הקונקרטי הזה התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו תחת מנהיגותו המחורבנת נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל מהכס הרם (שנתיים ימים בטרם הייתה אמורה להסתיים תקופת כהונתו החוקית), מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1165. 

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל". אריה מליניאק היה עוד בורג אחד מיני המוני ברגים המרכיבים את המארג האנושי והטכנולוגי המסובך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מש-הַבּוֹרֶג הזה התיישן ו-התקלקל היה צורך להחליף אותו ב-בוֹרֶג חדש שקוראים לו אֵלִי סָהָר. כנ"ל החלפתו של יורם ארבל. יורם ארבל היה בּוֹרֶג חשוב אולם אחד מיני המוני בְּרָגִים שהרכיבו את המערכת האנושית -טכנולוגית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בּוֹרֶג חשוב אבל לא חשוב יותר מכלל המערכת. משערק לערוץ 2 החליף אותו בהצלחה גדולה ובשגשוג רָב בּוֹרֶג אחר, מאיר איינשטיין ז"ל.   

פוסט מס' 1165. השימוש שלי בסיוע הפוסטים האלה מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487 הכתובים ב-בלוג yoashtvblog.co.il, נועד בין היתר גם להגן על האגפים שלי. הכותרת ראשית של פוסט מס' 877 "נִשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִשְכְּחוּ, יְמֵי הָאֶתְמוֹל", מכוונת לעבר המטרה. פוסט מס' 1165 בסיוע פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלר. הועלה שוב לאוויר ביום שלישי – 10 בינואר 2023.

—————————————————————————————————–

פוסט מס' 1165 בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. "נִשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִשְכְּחוּ, יְמֵי הָאֶתְמוֹל".כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה שוּב לאוויר ביום שלישי – 10 בינואר 2023.

—————————————————————————————————–

פוסט מס' 1165 בסיוע פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. 

סדרת תְּשוּבוֹת שֶלִי לטענתו של ציון נאנוס מתאריך 15 באפריל 2020 ולעֵדוּיותיו הרכלניות הַמְגוּחכות של אריה מליניאק בַּמִסְמַךְ הַמְדוּבַּר שמספרו הסידורי הוא 1165.

חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ומועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל (כאובייקט שידור) ניצבו פעם לפני הרבה שנים זה לצד זה וגם זה מול זה. יחסים סימביוטיים מחַד ואמביוולנטיים ומוניטריים מאידך הרכיבו את המעמד המשותף ההוא והובילו אותו לשִגְשוּג לאורכן של 38 שנים בין 1968 ל-2006. הפוסט נועד לאנשים כֵּנִים ו-חושבים, ו-נחקר ונכתב בהשראת הַמָסָה התנ"כית של קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מלך ירושלים ובהשראת סִפְרָה של הסופרת היהודייה-אמריקנית בַּרְבָּרָה טוּכְמַן (Barbara Tuchman) "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת" (The March of Folly). לאחרונה עיינתי וקראתי שוב בספר התנ"כי המעניין "קֹהֶלֶת" וב-מִשְנָתוֹ הפילוסופית של אותו קֹהֶלֶת בערוֹב יָמָיו אודות הרוטינה הפסימית האלוהית הגלובאלית שלו, שמסתכמת ו-מנוסחת היטב ב-13 המילים האלה, כלהלן: "…מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש…". (ספר "קֹהֶלֶת" פרק א' פסוק 9). באשר לבַּרְבָּרָה טוּכְמַן: בפרק הראשון בספרה "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת" הקרוי, "נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי",  כותבת ברברה טוכמן כלהלן בספרה: "…לאורך ההיסטוריה כולה ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן. נראה כי כושר הביצוע של האנושות בתחום הממשל, גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט כמעט בכל תחום אחר. והחוכמה שאפשר להגדירה כשימוש בשיפוט בהסתמך על הניסיון, מופעלת בו פחות מן הראוי, והשימוש בה קטן מן הנדרש. מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעיתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון, ובניגוד לאינטרס העצמי הברור ? מדוע רואים אנו שלעיתים קרובות אין הליך החשיבה הנכונה מתפקד… ?" פוסט מס' 877 בסיוע פוסט מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר שוב בשבת-25 באפריל 2020. 

פוסט מס' 1165 בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. ההגדרה ההיא שלי והכותרת הראשית וגם המשנית שלי בפוסט מס' 1165 היא כלהלן :

"שִידוּרֵי הַסְפּוֹרְט הַרֶלֶוָואנְטִיים שֶלָנוּ בַּאָרֶץ וּבַעוֹלָם עוֹלִים כֶּסֶף אַךְ שָוִוים זָהָב".

כלומר: זכויות השידורים יקרות אולם עקומת ה-Rating מרקיעה שחקים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וכלכלה טלוויזיונית. בחודש נובמבר של שנת 1980 מינו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל פלוס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל פלוס מנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל למשרה החשובה הזאת נושאת עוֹל כבד ורב אחריות תכנית-טלוויזיונית וכלכלית, של מנווט ו-מנהל מחלקת הספורט שלהם. ההפקדה והמינוי שלי נעשו לאחר שאלכס גלעדי עבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC באותו חודש נובמבר ההוא של 1980. בפתח דבריי אז באותו חודש נובמבר של 1980 הגדרתי בפניהם בלשכת המנכ"ל ההיא ב-"בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים את דיעותיי אודות מַהוּת, אֵיכוּת, אֶתְּגָר, ועֵרֶךְ מְשִֹימַת הַהוֹבָלָה והַעוֹל הַנִיצֶבֶת עָלַיי וּבְפָנַיי וגם עליהם ובפניהם, כלהלן: "…שידורי הספורט הטלוויזיוניים הרלוואנטיים שלנו בארץ ובעולם עולים כֶּסֶף אך שָוִוים זָהָב. טלוויזיה איננה רדיו. מדובר בניהול של תעשייה יקרה (מאוד) שאמורה בנוסף לכל עלויותיה הטכנולוגיות והלוגיסטיות ועלויות תפעול הכוח האנושי המאייש אותה, לשַלֵם גם זכויות כספיות יקרות (מאוד) עבור שידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם.  תידרשו לעזור לי בממון, תקציבים, ובהשקעה בבניית כוח אדם כדי שאנוכי אוכל לסייע לכם…". הטקסט ההוא נאמר על ידי בנובמבר 1980 בפגישה המרובעת ההיא שהתקיימה לפני כמעט ארבעה עשורים בלשכת מנכ"ל רשות השידור הישנה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל בבניין "החוטים" ברדיו "קול ישראל" בירושלים, אף על פי כן אני זוכר כל מילה שלי שנאמרה על ידי ו-כוונה אל טריומוויראט השלטון ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל רשות השידור. בפגישת המינוי ההיא שלי, נכחה גם גב' רוחמה איילון תבד"ל (בת 89, היום) מנהלת לשכתו דאז של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979. פוסט מורכב מס' 877  בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו- 487. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר שוב בשבת – 25 באפריל 2020.

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ועלוב לא העפיל לתאריך היעד הסופי ההוא. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק אותו לאלתר בבושת פנים מכהונתו הרמה, בגין שחיתות והענקת שוחד מסך. (המסמך ההיסטורי החשוב הזה, דו"ח ההדחה מלפני יותר מ-18 שנים ונימוקיו, מונח על מדפי ארכיון הממשלה).  יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. מינויו למשרה הרמה הייתה עסק מחורבן.

2. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2019 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

פוסט מס' 1165 בשיתוף עם פוסט מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. כותרת ראשית נוספת העוסקת ב- ניסוחים בינלאומיים, כלהלן : "שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו" (הנרי מילר). "אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת" (אנדרה ז'יד). "הַנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר יָמִים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי" (שארל פגאי). "מהפכות מֵעוֹלָם לֹא הֵקֵלּוּ את עוֹל העָרִיצוּת-הֵם רַק הֶעֱבִירוּ אותו לְכַתֵּף אחרת"(ג'ורג' ברנארד שאו). "אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים"  (ג'ורג' ברנרד שאו). "מוּטָב לָמוּת עַל רָגְלֶיךּ מְאֲשֶר לִחְיוֹת עַל בִּרְכֶּיךָ" (דולורס לברון).

שלוש עדויות ותזכורות לדיראון מתוך מאות. עיתונאי ערוץ 1 ז"ל ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ז"ל ראו את המראות הנבזיים, הקשים, והחמורים ו-מילאו את פיהם מים. הם (רובם לא כולם) התחפרו במדמנה הפרטית שלהם כאילו ניהולו המושחת והענקת שוחד מסך רווי נפוטיזם ופוליטיזציה של מנכ"ל רשות השידור שלהם איננו נוגע להם. הם הרי ראו את עצמם והחשיבו את עצמם ל-נבחרי העיתונאות האלקטרונית, ולכן, להם לא יקרה מאום. רובם שם הפכו גם הם ל-ז"ל. תמוה מאוד, מביך מאוד, ובלתי מובן מאוד כיצד איש כל כך ירוד, לא מוכשר, מופרך, חנפן של השלטון, ועלוב מן ההיבט המקצועי העפיל ב-2002 לרמה העליונה של מנכ"ל רשות השידור, מבלי שהמסננת האנושית שנועדה למנוע מינויים רעים וכושלים כאלה בראשות השופט בדימוס יצחק רביבי (האחראי על בדיקת מינויים בכירים ציבוריים בשירות המדינה) ושני הגופים ברשות השידור, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור נכשלים בתפקידם.    

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית סנסציונית וחסרת תקדים בעיתון "הארץ" של העיתונאית ענת באלינט : "הממשלה אישרה ברוב גדול הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי מוכח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות של שְחִיתוּת ושוֹחַד מָסָךְ לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. שם במקום האפלולי והנידח ההוא אלוהי ההִיגָיוֹן וה- יוֹשְרָה הועיד לו את גורלו. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית בעיתון "מעריב" : "הודח" (!). מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו המופלגת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בגין ובעוון שחיתות ומתן שוחד מסך. יוסף בר-אל איש מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. שם במקום האפל הנידח ההוא אלוהי ההיגיון וה-יושרה, הועיד לו את גורלו. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". ידיעה עיתונאית של ענת באלינט שעוסקת בעוד אחד מ- משחקי ההישרדות הפוליטיים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, וכותרתה איננה זקוקה לשום פירוש : "ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה", ובגוף הפוסט : "שלושה ימים אח"כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל". עסק מופרך, מסואב, אָפֵל, ו-עָלוּב. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

סדרת 13 הספרים שדנה ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך מחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה ראיינתי במשך 20 (עשרים) שנים מאז 1998 ועד היום הזה של 21 בנובמבר 2018 כ-2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה  עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ-2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1165. "נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ". הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק ב-1991 מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1. 

1. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. (ספר "תהילים" פרק א' פסוק 1).

2. לא תלך רכיל בעמיך. (ספר "ויקרא" פרק י"ט פסוק 16).

3. גולה סוד הולך רכיל-ולפותה שפתיו לא תתערב (ספר "משלי" פרק כ' פסוק 19).

4. לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע איוולת. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 2).

5. מרפא לשון עץ חיים וסֶלֶף בה שבר ב-רוח. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 4).

6. טוב רש הולך בתומו מעיקש שפתיו והוא כסיל. (ספר "משלי" פרק י"ט פסוק 1). 

7. עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט. (ספר "משלי". פרק י"ט פסוק 5).

פוסט מורכב מס' 877.הועלה לאוויר בשבת 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ". הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ ועוֹלָם. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. בארץ ובעולם.  

1. השַדָּרִים, הפרשנים, העיתונאות האלקטרונית, והפוליטיקאים.

2. האמביציות האישיות, הכבוד, והקְנָאוֹת השוררות סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא הַיוֹתֵּר גְדוֹלָה שֶבַּ- צָרוֹת". (ר' משה אבן עזרא).

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שֶאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כמנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים -כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג.

רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הַוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבַּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעל משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. הימים ההם שחלפו ואינם עוד. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) בערוב ימיו עם מגישי החדשות של ABC ברברה וולטרס, טד קופל, פיטר ג'נינגס ואחרים. (ABC).

רוּן אָרְלֶדְג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של  Split screens  בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes" , וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד את תוכנית הספורט הפופולארית רבת המוניטין ב- ABC “Monday Night Football” עם הַוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71 ב- 5  בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

טקסט תמונה : שנת 1998. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 22 שנים. שלושה מכוכבי חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC תחת ניהולו של רון ארלדג'. זיהוי מימין לשמאל : טד קופל, ברברה וולטרס, ופיטר ג'נינגס. (ABC).

פוסט עידן אורלי יניב בטלוויזיה. אני מביא למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ב-1988 את המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף במקומה של אורלי יניב. הראשונה עברה את המבחן בציון בינוני. השנייה נכשלה והודחה. ההדחה הפכה לסיפור רכילות והפוליטיקאים הקטנים עטו מייד על המציאה. ה-ניסיונות הכושלים וה-התערבות פתטית של כל מיני פוליטיקאים בשידורי הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם לא הזיזו לי.

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

הזמן ההוא של חודש ינואר בשנת 1988 היה פוסט עידן אוֹרְלִי יָנִיב. חלפו יותר מ- 32 שנים מאז אולם הפרטים זכורים לי היטב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי פנים חדשות להגשת תוכניות הספורט במקומה של אוֹרְלִי יָנִיב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר. אישה ליד גבר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, המקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם.

תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מהסוג של מִירִי נְבוֹ מערוץ הספורט (ערוץ 5)  או מוּרַן בָּרָק בערוץ 10 רק דגם משופר שלהן. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מִיכָאֵלִי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז, שחקנית הכדורסל ענת דרייגור ואחרות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב.

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת תל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם. בפתח דבריה באודישן הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "…אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 32 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זאת היא ענת דרייגור בכירת שחקניות הכדורסל של ישראל בכל הזמנים. היא רצתה לרשת את מקומה של אורלי יניב ולהיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה. הפכה מאוחר יותר לפרשנית כדורסל בטלוויזיה הישראלית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי מרב מיכאלי (בת 22) לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. הייתה מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition  הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ בשעתו לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. הוברר כי הבאתה לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת, הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון עיתונאי ממשי של שיפור הניווט והובלת תוכניות הספורט האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי פנינה רוזנבלום בת ה- 34 ב- Audition הטלוויזיוני שנערך בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא אישה מוכשרת ואמביציוזית. הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הייתה מועמדת מרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני ההוא. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "יואש, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל אורי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, היא מייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים", והוסיף, "הרי הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". פנינה רוזנבלום בת ה- 33 אז נפסלה ב- 1988 על הסַף ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פרת ז"ל מלהגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל הווייתה והיסטוריית העבר שלה כנערת זוהר. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה. למרות גילה הצעיר הייתה קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר  היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו מתאימות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית הגברית הוותיקה ובעלת הניסיון של השדרנים יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב.

זאת הייתה טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם, רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש. מנקודת מבט היסטורית, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה , ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט. זה היה חסרונן הגדול. נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה רבה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה העת שידור ישיר, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool  בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך, ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על ידה בייסורים. ולא רק על ידה.

דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ששמנה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ויוודא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסי שריד ז"ל וחברת הוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : ח"כ נאווה ערד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ח"כ יוסי שריד ז"ל קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות. הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור , ובחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וטיפשית. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה. יוסי שריד לא ידע שאשתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים. "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להיריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי, אך תגובתו העלובה והירודה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית בעיתון "חדשות" ז"ל ההוא. מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהיריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. הרי גם אשתי הייתה בהיריון. אישה בהיריון היא מראה טבעי ונפלא רווי תקוות והמשכיות. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית ולמכור את הצהובון לכל דיכפין. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדחתה של אורית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות בעליל [2]. אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל דאז של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), הודיע לציבור כלהלן : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור דאז שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), התייצבה מול העיתונות, וכה אמרה : "זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהיריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו".

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) ב-שאילתא בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר), אמרה כך : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה , אדוני שר החינוך , הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1. מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה?
2. מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה? 

תשובת שר החינוך זבולון המר הייתה כלהלן : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה, אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) : "אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להיריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה עֵלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הקטנים הרדודים התערבו ושיקרו, אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אורית כסיף מהמסך. ברור שהיא הורדה מהמסך לא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם, כלהלן : "במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליהם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לחלוטין לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי", ו-הוספתי והודעתי להם מפורשות, "כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר, לא בשל מַרְאָה אלא בשל כישרונה הפגום לקריין טקסטים על מסך הטלוויזיה בפני מיליון (1.000000) צופים. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית . עמוד מס' 1 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 והאחרון במסמך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה לרבות ה- Board  הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים ברמה של עסקנים קטנים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי-מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסי שריד ז"ל פלוס הטקסט הנבזי והשקרי בו השתמש ונקט נגדי, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח . קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו.

טקסט תמונה : כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם עסקנים בדרג נמוך שמומחים ובקיאים בהבטחות. רובם לא יודעים ואינם מוכשרים לקיים אותן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות (תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים, וכו'). התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.3 מיליון דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה המקורית. זה היה כמובן חזיון שווא, אך ח"כ מיכה גולדמן פוליטיקאי ועסקן קטן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאשר לאוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט טלוויזיה באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בטלוויזיה הישראלית כדי להגיש תוכניות אחרות או לחילופין תפקיד עורכת במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ו/או ערוץ 10 ההוא דאז. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים. עכשיו אחרי "פרשת אורית כסיף" נעלתי אותה בפניהם ברָב בריח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים ובמקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ז"ל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר. המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה, הסיקור של הכתב דני לבנשטיין היה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג . הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור. טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג.

טקסט מסמך : שנת 1990. טענותיו הצודקות של משלם האגרה אלישע פלג. אלפי מכתבים כאלה הנוגעים לעליבות "משחק השבת", הגיעו בשנים 1993- 1990 למערכת חטיבת הספורט, ל-הנהלת הטלוויזיה, ול-הנהלת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל, "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת", והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". והוספתי ואמרתי לו עוד : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". היה מדובר במנהל טלוויזיה כוחני, לא נבון, ו-מחורבן. צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקוראים לו יוסף בר-אל ומכנים אות "ג'ו", שנמשכה שלוש שנים רצופות. יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל. בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 בלבד ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום, ונעדרת משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. היה מדובר ב-דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי ש-בִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ועל מנהל חטיבת החדשות אלימלך רָם ז"ל שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט הבלתי מתקבל על הדעת הזה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח אז בימים ההם את יוסף בר-אל ואת אלימלך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש במקום יוסף בר-אל המודח ודוד "דוּדוּ" גלבוע הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אלימלך רם שסולק אף הוא מתפקידו. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה : 26 בפברואר 1991. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן ניהולו של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נדרשתי להדוף מעֵת לעֵת גם את התקפות עסקני הספורט שניסו מעת לעת לבחוש בשידורי הספורט ולהשפיע על שיקולי העריכה שלי. אחד מהמקרים האלה זכור לי היטב. זה היה ביום שני – 2 בספטמבר 1985. צליחת הכִּינֶרֶת הבינלאומית לא צולמה בהיעדר צוותי צילום. מזכ"ל הפועל מר יצחק אופק שהיה המארגן של תחרות השחייה הזאת שלא צולמה, שיגר מכתב נזעם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, וניסה להתערב בשיקולי העדפות הצילום. הייתי חייב להגיב. הנה המכתב כלשונו [5] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

חלקת הספורט  / ירושלים                                                                                                              23.9.1985

לכבוד :

מר יצחק אופק מזכ"ל הפועל

רח' הארבעה 8 תל אביב

למר אופק שלום רב ,

קיבלתי באיחור רב את מכתבך מ-9 במאי 1985 ולכן גם תשובתי מתאחרת.

אני מבין שהשקעת יותר מ-20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) בארגון אירוע ספורט שוּלי וחשבת לתומך כפי הנראה שצילומי הטלוויזיה של אותו האירוע יביאו בעקבותיהם למסך את הפרסומת המסחרית "הנלווית" לתחרות עצמה. כל פניותיך אלי בע"פ בעניין הכיסוי הנ"ל אינן מותירות ספק באשר לכוונותיך. אגב עצם ההשקעה של יותר מ- 20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) באירוע הנ"ל מותירה מ-אחריה כמה סימני שאלה אדומים, אבל זהו כמובן עניינך הפרטי-אולי…האשמותיך והטלת דופי בעבודתנו ובסדרי עדיפויות הצילום שלנו (צילום תחרויות גביע בנדל בכדורסל ואי צילום צליחת הכינרת התחרותית)- הן שערורייה חמורה. להזכירך מר יצחק אופק , מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית איננה סניף של מרכז "הפועל". התערבת בנושאים שאין לך בהם שמץ של מושג. זה פשוט עצוב ופתטי שאיש במעמדך ותפקידך מנסה להתערב בדברים שהוא פשוט לא יודע כיצד הם מתנהלים, ובכך עושה צחוק מעצמו.

בשל המצב הפיננסי הקטסטרופאלי של רשות השידור (והטלוויזיה הישראלית), יש למחלקת הספורט בעיה רצינית לכסות את כל תחרויות הספורט במדינת ישראל. גם אני הייתי רוצה להביא למסך את הנעשה בענפי הספורט הקטנים כמו, הרמת משקלות, האבקות, ג'ודו, קליעה למטרה , חץ וקשת, סיוף, אופניים, רכיבה על סוסים, אגרוף, חתירה, רגבי, בייסבול, וגם סקווש ובדמינטון ענפי ספורט אנגלו – סאכסיים המתחילים לפרוח בישראל . כמו כן הייתי רוצה להביא למסך כדוריד וכדורעף וכמובן לעקוב אחר הפעילויות בענפי הספורט המרכזיים כמו א"ק, שחייה והתעמלות, וגם לטפל בספורט הימי בדגמי המפרש השונים, גלשני רוח ואפילו ספורט גלשני הגלים. אני חושש מאוד שהמצב החמור הזה יימשך גם בעתיד הראה לעין. חלק מהספורטאים הלכה למעשה וחובבי הספורט ירגישו מקופחים.

אך איש מכל אלה מר אופק לא הרהיב עוז כמוך כדי לומר שענף ספורט כזה או אחר שהוא אחראי ומופקד עליו-ראוי אומנם לצילום יותר ויש לו עדיפות על פני ענף ספורט אחר. רק אתה ברוב חוצפתך קבעת שצליחת הכינרת התחרותית היא אירוע ספורט חשוב יותר ויש לה עדיפות על פני צילום וסיקור הכנות קבוצות הליגה הלאומית בכדורסל ופרשת השחקנים הזרים המגיעים בהמוניהם לישראל והעומדים ליטול חלק בליגה הזאת. לידיעתך, מחלקת הספורט כפופה מבחינה הנוהל לחטיבת החדשות ושואבת את אמצעי השידור המוגבלים של כלל הטלוויזיה הישראלית ממנה. הקצאת אמצעי צילום של חטיבת החדשות והעברתם למחלקת הספורט מתבצעת בקמצנות רבה על בסיס יומי. לא על בסיס שבועי, חודשי ו/או שנתי. כאמור למחלקת הספורט אין ציוותי צילום עצמאיים משלה. היה זה אך מזל שנמצא צוות צילום לצילום הכדורסל ולא לצליחת הכינרת.

רציתי לצלם את צליחת הכינרת התחרותית ביום שני – 2 בספטמבר 1985 למרות חשיבותה השולית (אך בגלל צביונה המיוחד) אך לא נמצא לכך צוות צילום. אנשי חטיבת החדשות לא התעניינו באירוע שהיה כל כך חביב עליך. שאלת אמצעי המחיה והקיום של מחלקת הספורט הביאה אותי לפי שעה למיסוד קונספציה כיסוי ברורה, הקובעת שיש עדיפות מכרעת לסיקור ענפי הכדורגל, הכדורסל והטניס במדינת ישראל. ליד זאת מוטלת עלי החובה לצלם ולהעניק זמן מסך לאליפויות ישראל בענפי הספורט הקטנים. מותנה בקבלת ציוותי צילום. מר אופק מי שמך להיות שופט ולפסוק איזו כתבה טלוויזיונית חשובה יותר, זו של הכדורסל הישראלי על בעיית השחקנים הזרים או זאת של צליחת הכינרת. חוסר הבנתך בנושא לא פוטר אותך כהוא זה מהחוצפה הגסה שנטלת לעצמך כדי להאשים ולהשמיץ אותי בפני מנהלי. במכתבך מ-2 בספטמבר 1985 [6], הפגנת חוסר ידע מינימאלי כשהתערבת בעניינים שאין לך בהם שמץ של מושג. אתה פשוט לא מבין דבר וחצי דבר בנושאי הטלוויזיה-וזה בלשון המעטה (!!) על דברי ההשמצה שלך לא אגיב. את מלאכת התגובה אני משאיר לפי שעה למנהלים שלי. צר לי מאוד שהיה עלי לכתוב את המכתב הזה.

עותקים: אורי פורת מנכ"ל רשות השידור + ירדנה הראל דוברת רשות השידור.                                                                                                        בברכה, יואש אלרואי.

הבנתי היטב ללִיבּם של קברניטי הספורט במדינה. הם פעלו במדינה ענייה של קִיבִּיצֶערִים שהאינפלציה בה ב- 1984 טיפסה לממדים מפלצתיים של % 374, אך רצו שהטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הענייה בישראל תתנהג ותפעל כרשת טלוויזיה אמריקנית עשירה. כחודש לאחר צליחת הכינרת ב- 20 באוקטובר 1985 פינה ראש ממשלת האחדות שמעון פרס בעקבות הסכם הרוטציה את מקומו ליִצְחָק שָמִיר. שִמְעוֹן פֶּרֶס הוריד את האינפלציה בתקופה היא מ – % 400  ל- % 48. אף על פי כן נשארה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחלקת הספורט שלה עניות. מן ההיבט התקציבי יכולנו לכסות אז רק את ענפי הספורט המרכזיים בלבד.

בחודש מַרס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פינחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פינחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין-אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פינחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המיקרופון והמצלמה שאינם פרטיים שלו. גם לא המסך.

טקסט תמונה : חורף 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. אורי לוי (ראשון מימין) שליח חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פינחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פעם בשנות ה- 70 מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה הקודמת חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל . שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי בשעתו (לפני יותר משנות דור) את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. חבל שלא הייתה לה יותר סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו .

מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי מאוד במבחן המסך. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה. יום אחד התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה במחלקת הספורט מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים לאשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד התקשר אלי והזכיר לי את עברו ואת הערכתו אליי בימים ההם כשכיהן בתפקיד  מנכ"ל רשות השידור (1984 – 1979), וביקש שאחזיר אותה למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב . פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי תמהוני בשם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג . ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה  שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי, "כי ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הקונקרטי הזה "…מכר את נשמתו לשטן…", התיר את דמו של ישראל קסטנר וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח, קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב.

"אתה יודע מי היא ואתה מכיר את הסיפור", אמר לי יוסף "טומי" לפיד, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אליי ללא שֵם השולח שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי בת ה- 26.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. זהו מכתב הפרידה ששלחה לי מרב מיכאלי. היו לה סיכויים טובים להעפיל לצמרת תעשיית הטלוויזיה אבל לבסוף היא בחרה בכלל בקריירה פוליטית. מדובר באישיות ברמה גבוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה וגם עצוב ומאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על  52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בפיקודי. "מֵרָב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך". נפרדנו לעַד.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט, הקריירה הטלוויזיונית שלה תרקיע אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, או דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית ההיא. אולי לא.

הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה-עיתונאית בשידורי הספורט , אך היא סירבה . חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. רבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין לחטיבת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה מוצלחת בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו 'קול ישראל' כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר, טלי ליפקין-שחק, ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום שמֵרב מיכאלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד.

ב- 12 באוגוסט 1997, ביקשתי מרפיק חלבי לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 5 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. אוּרי לֵוי שוב שינה נתיב. הוא נטש את מחלקת הספורט והפך להיות אחד מעורכי "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו בכל תחום.

טקסט תמונה : עשור ה- 90 במאה הקודמת. גטבורג – שוודיה. אליפות העולם ה- 5 ב- א"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון הא"ק בעיר השוודית גטבורג. שדר הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיר איינשטיין (שני משמאל), מנטרל ומאפיל לחלוטין על אורי לוי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין ז"ל, ונסים קיוויתי שהיה כבר בגמלאות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם נטישתו של אורי לוי את מיקרופון שידורי הספורט בפעם השנייה ומאותה סיבה של תסכול וייאוש על אובדן מעמדו, התפנה מקום במחלקת הספורט. ביקשתי להציב את מִירִי נְבוֹ כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה הבינלאומית, Play by play. שני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מִירִי נְבוֹ לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית כושלת. צריך להקשיב לה ולנסים קיוויתי כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד ביניהם. הבאתי אותה לפגישה עם מנהל החדשות רפיק חלבי לאחר אישורו של מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית לעגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד מירי נבו צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 5  לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 בינואר 1989 במטוס שהחזיר אותי ואת העיתונאים הישראליים האחרים ממוסקבה לוִוינָה בתום השידור הישיר בו ניצחה מכבי ת"א את צסק"א במוסקבה במסגרת גביע אירופה בכדורסל, הצעתי לרָפִי רֶשֶף להצטרף לצֶוֶות השדרים והמגישים במחלקת הספורט. חיפשתי מישהו שהוא מגיש ועיתונאי ברמתו אך לא יצא מזה כלום. במחלקת הספורט כיכבו אז יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, רמי ווייץ, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. הכוכבים הצעירים אמיר בר שלום ואורן רוזנשטיין היו בתחילת דרכם.

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית ב- 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחיים יבין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתיה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי 1992 נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע,אמינות, כריזמה וגם יופי. היא הייתה באמת אישה יפה וחכמה, וחשוב מכל עיתונאית צעירה אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיבית. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה והכשרה. היא נולדה לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשרתת ו-משדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח בחטיבת הספורט בפיקודי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה-  Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק. (התמונה הוענקה לי באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מוכשרת, מהירה, ומגיבה מייד, וגם אמינה . מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם. יום אחד בראשית דרכה אצלנו הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירה שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות, "ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו . היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט . היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כשדרנית ספורט.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היא נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט . החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. ב- 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ראשיתה ב- 1968 ומראשוני הקריינים ברדיו "קול ישראל" בעשור ה- 50 של המאה הקודמת. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי מגוחכת ובלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה המיתולוגי חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוחו" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53, שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול באמצע שנות ה- 80 במאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו המרשימה והסמכותית של וולטר קרונקייט בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 במאה הקודמת ועד ראשית שנות ה- 80. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS).

טקסט תמונה : חיים יבין בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 (בן 37, בתצלום) נושא בתפקיד של המגיש הראשי מהדורות החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת. מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ז"ל ובתחילת עשור ה- 70 של המאה הקודמת גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל הגיש את תוכנית האקטואליה "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר יבד"ל ויוֹרָם רוֹנֵן ז"ל הנחו והגישו את תוכנית האקטואליה "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבורי : יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל לפסגת מרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז"ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין דן שילון ליורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו בסופו של דבר ממרקע שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלא היו. לא בגלל שלא היו חשובות אלא מפני שלא היו עוד רלוואנטיות.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות בימים ההם עם הכריזמה (הטלוויזיונית) של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון את תוכניות הספורט בתקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך הן נעלמו בזו אחר זו. למעט דליה מזור. ההיעלמות הזאת הפכה את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992 למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה הקודמת. כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זןהי ענת שרן מגישת חדשות מוכשרת ונאה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נעלמה מהמרקע. (צילום מהמוניטור. באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1987- 1979. שימשה תקופה קצרה גם כמגישת "מבט". נעלמה ממרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1987. (באדיבות אורלי יניב + לע"מ).

טקסט תמונה : 1968. תקופת ההקמה. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. למרות כישרונה נדחקה מהמרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט . היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב . אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 במאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשַדְרֵג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת תוכניות הספורט למיניהן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שָכָר נמוך מידי. היא חזרה לכור מחצבתה רדיו גלי צה"ל ו-נשכחה מייד. שוב הוברר כי ה- Media הוויזואלית המטריאלית האלקטרונית הטלוויזיונית חזקה מכל פורשת ו-פורש, מכל אישה וגבר, מכל מגישה ומגיש, מכל מנחָה ומנחֶה, מכל קריינית וקריין, מכל מפיקה ומפיק, מכל כתבת וכתב, מכל עורכת ועורך. שום משמרות מחאה משולטים לא ניצבו סמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ולא קראו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ולמנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחזיר, להשיב, ולהציב שוב את אורלי יניב בקדמת הבימה. אורלי יניב נשכחה ונבלעה בדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא שבעצמה נשכחה ונכחדה ב- 2017.

 טקסט מסמך : אוגוסט 1987. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1987. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ו- ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : שנות ה- 80 במאה הקודמת. זוהי מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (צילום צ'יבי טיכמן. באדיבות צ'יבי טיכמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל דקות אחדות לפני שידור מהדורת "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יאיר שטרן. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל . היום מרוֹם גיל 73 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "…לכל סיום יש התחלה חדשה…". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item חשוב למהדורת "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים בחטיבת החדשות ההיא,מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם, הפופולארי, ורב המוניטין. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. לא הייתי שם.

בתמונות כתבת הפרידה שנערכה ב- "גלריה הלבנה" ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה ממנו ב- 40 שנים, גְאוּלָה אֶבֶן, ומצהיר סופרלטיבים, מעין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה האסרטיבית והמראיינת האגרסיבית. כך אמר בגִיל, כלהלן : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה…אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל…רק תלכי בדרכך… שנסי את מותנייך ותצליחי בזה…אני בטוח…אני אחזיק לך אצבעות !" . לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הצעירה הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים, כלהלן : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה" (!). גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבע עשרות שנים ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד. הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הגלריה הלבנה בירושלים. חיים יבין (בן 65, בתמונה) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25, בתמונה) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גאולה אבן (בת 25, בתמונה) וחיים יבין (בן 65, בתמונה) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב-בית "הגלריה הלבנה" במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות והיא תובענית ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, ו/או כל ברית אחים אחרת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת , ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי והצעיר שדמה לסוס יפה ו-רענן מול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 הוותיקה, הזקנה, והמקומטת. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חיזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היה כתב תאגיד "כאן" 11 בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מאוחר יותר היה מפיק ראשי בחברת החדשות של ערוץ 13). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה-אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט" " .

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen  היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו הצעירה גב' גאולה אבן. מאז גאולה אבן (בת 48, היום) איננה מדברת אִתּוֹ. היא צודקת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו.

טקסט תמונה : קיץ 1968. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, המשודרת ב- שחור / לבן ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום דאז נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין, וכה אמר לו : "…כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2  זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב…(!)". מוטי קירשנבאום ז"ל שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל, "…נכון, נכון…". הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (בתמונה משמאל) נפרד מחיים יבין יבד"ל בן 65 (בתמונה). מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך והזהיר את האיש המזוהה יותר מכל עם רשות השידור, "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהוא חובש על ראשו כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 הצעיר לערוץ 1 הזקן חבול וללא הכתר כשזנבו מקופל בין רגליו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאהוב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר לו. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל .

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה, באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                         

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 56 נפרד בחיבוק עז מחיים יבין. את כס "מבט" הריק הבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון המציץ מעבר לכתפו הימנית של המגיש המפורסם היה עד לפרידה המתחוללת. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת. מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט" שאותו העביר כאילו בירושה לגאולה אבן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם לעל גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה ודרך ארץ ומוסר דגולים לא היו כאן. הייתה כאן התחנפות קיבוצית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין כמגישה ראשית של "מבט", אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביב גאולה אבן. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין שנדד בחזרה מערוץ 2 לערוץ 1. היה מדובר בטריק מלוכלך מלא טלאים וכתמים שחורים של כל המעורבים בשערורייה הטלוויזיונית ההיא. התברר גם חיש מהר שחיים יבין הוא אדם קטן ממדים ברוחו ונפשו שאיננו מסוגל להעיף מראשו את הכתר שהיה שייך כבר לגאולה אבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העלתה הבימאית שרה מלכה שביימה את "מבט" ההוא שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, וכה אמרה לוֹ : "…עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו…(!)". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ וכה שַח לעברה : "תודה לך גְאוּלָה …אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו, כלהלן : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה . הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר הייתה וויזואליה ברורה ומודגשת היטב. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נצח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל .

חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי הצעיר, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא הביא מהשטח ניצחה כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך חיים יבין מאוד את יכולתה וכישרונה של גְאוּלָה אֶבֶן להוביל את מהדורות "מבט". "…נבחרה לי יורשת מצוינת..", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת שקוראים לה גאולה אבן.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ  2, ומעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו . כשזה לפתע קרה , הטיל המנכ"ל החדש אורי פורת מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע ואִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות על ספינת הטלוויזיה הישראלית כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו קודמיו מוטי קירשנבאום (מנכ"ל רשות השידור), יאיר שטרן (מנהל ערוץ 1), ורפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות שלו רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה על גאולה אבן מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין רווי שאיפות ואמביציות. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת . לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם אמר לי אז, כלהלן : "…יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה…".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד ו/או כמעט בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות . נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו.

קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים.

בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית : אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" טוביה  סער. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. מגיש "מבט" דן שילון. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה:  דליה מזור מגישת "מבט" (1982). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של מהדורות "מבט" וגם מינה אותו לסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה – ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 48 שנים. לראשונה בתולדות "מבט" הגשה בצמדים במקום מגיש בודד (פרי יוזמתו של מנהל חטיבת החדשות בימים ההם דן שילון). צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם ז"ל (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל "אריק" שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין קנה את עולמו ב- 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי- מהפך !" המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "מהפך". מימין, זהו הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורות "מבט" עוד ועוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כול הגברים והנשים.

טקסט תמונה : שנת 1986. מראה "ברוטו" של אולפן ב' ממנו מגישים ומשדרים את "מבט". מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ויעקב אחימאיר, ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט" . הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל  יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". מעניין, שני מנהיגי השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל וגם דן שילון היו "מר טלוויזיה" כל אחד בפני עצמו, אבל בהם הכינוי "מר טלוויזיה" לא דבק. אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1986 בקדנציה הראשונה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה, כלהלן : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים…" , והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיים יבין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חיים יבין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם לחיים יבין על פי עדותו בפניי, משכורת שנתית של מיליון שקל. הון עתק בימים ההם.

חיים יבין לא שמר לו למוטי קירשנבאום אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 דווקא בעת תקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחיים יבין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום, למוּת בחיק ערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים. יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה, תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין. היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון דן אכדיה. הוא כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי, "…גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך. הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי, "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור אז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". השבתי לו, "שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן מעולם לא הייתה מעוללת לך את מה שאתה עשית לה".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעידן הרב ערוצי. אלכס גלעדי המוכשר ורב היוזמה מקים את חברת "קֶשֶת" מעפר, הופך לזכיין בערוץ 2 המסחרי ובר תחרות מסוכן לערוץ הטלוויזיה הציבורי. רשות השידור הופכת לכלי שרת של פוליטיקאים ומְלַחֲכֵי פִּנְכָּה לאחר פרישתם של המנכ"לים מוטי קירשנבאום ואורי פורת בסוף המילניום השני ותחילת המילניום השלישי. כמות הרייטינג בשידורי החדשות מותנית בעבודת מערכת איתנה ולא בכוכבים המגישים אותה.

אלכס גלעדי ממקימי ונשיא חב' "קשת" ב- 1993 אחת משלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי, לא היה טירון בתעשיית הטלוויזיה. כדי לקומם את "קשת" לא היה אכפת לו לכופף את השידור הציבורי. הוא הציע כסף רָב ומִשרות שידור נַאוֹת לשדרים הממלכתיים שקישטו שנים רבות בעברם את המסך הציבורי ירון לונדון, יורם ארבל, דן מרגלית, גבי גזית, גאולה אבן, דני רוּפּ, ואחרים.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. אנוכי (במרכז) יחדיו עם גדול שדרי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים יורם ארבל (מימין). משמאל, ה- Floor manager (מנהל במה) מרכיב Head set על ראשו זהו דני גור אריה ז"ל. אלכס גלעדי ודן שילון העניקו ליורם ארבל את ההזדמנות הראשונה להיות שדר ספורט בטלוויזיה בחורף 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תיאוריית הכוכבים הקלאסית בשידורי טלוויזיה של אלכס גלעדי. אַלֶכְּס גִלְעַדִי היה קָדֶט וחניך מוצלח במשך שנים רבות של אסכולת תעשיית הטלוויזיה האמריקנית התחרותית המושתת על כוכבים. עכשיו משהיה בעצמו גנרל או פילד-מארשל טלוויזיה בזכות עצמו מימש את פילוסופיית השידור הזאת. לרשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב ABC ,NBC ,CBS, ו- FOX יש פילוסופיית שידור מגובשת. הציבור האמריקני נוהה אחרי כוכבים. כך התחנך וזוהי דרכו. הוא נוהה אחרי כוכבי קולנוע, כוכבי ספורט, כוכבים פוליטיים וגם כוכבי טלוויזיה. על פי התזה הזאת אין זמן להכשיר כוכבי טלוויזיה בעיצומה של התחרות הקפיטליסטית לכן מותר לגנוב אותם לעצמך מהרשתות המתחרות. גונבים אותם באמצעות ממון. פרד פירס וליאונרד גולדנסון מ- ABC לא התביישו להציע לברברה וולטרס ב- 1976 משכורת של מיליון דולר כדי שתערוק אליהם מ- NBC. לאַלֶכְּס גִלְעָדִי היה ממי ללמוד את השיטה זמן רָב לפני קוֹם ערוץ 2 המסחרי. הוא הבין שכדי לרצות את בעלי המניות יש לכסות מהר ככל האפשר את העלויות היקרות של מיסוד הערוץ המסחרי. השידורים חייבים להניב מייד רייטינג מרשים . את הרייטינג יביאו רק כוכבי השידור בעלי המוניטין על המסך. לכן אין זמן להמתין. צריך לפתות אותם לערוק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1. עוד לא נולד האדם שאי אפשר לקנות אותו בכסף. הרייטינג יביא את הפרסומות למסך. הפרסומות יכסו את ההשקעות הענקיות ובעלי המניות יהיו מרוצים. אַלֶכְּס גִלְעָדִי הכיר היטב את משוואת הקסמים הטלוויזיונית ושרשרת התגובות הפועלת בתוך המשוואה המתמטית הקפיטאליסטית הזאת. הוא ידע שכדי להצליח צריך לזעזע את אשיות ממסד השידור הממלכתי המסורתי בארץ ולשדוֹד ראשית דבר ממנו את הכוכבים שמזהים לציבור את שידורי הטלוויזיה בישראל . אלוּ הם המגישים והשדרים. אַלֶכְּס גִלְעָדִי חיפש גם עורכים ומפיקים מוכשרים לחברת "קשת" אך התעקש ראשית דבר על הכוכבים הנוצצים והסכים לשלם להם משכורות שמנות כדי שיערקו לשורותיו. המהלכים האלה של אלכס גלעדי מוכרים היטב בתעשיית שידורי הטלוויזיה בארה"ב וגם באירופה. אבי מדיניות "גניבת" כוכבי השידור הוא מר וויליאם פאליי (William Paley) , מייסדה של רשת הרדיו CBS. בשנים 1949- 1948 הוא רושש באמצעות ממונו את הרשת המתחרה NBC משדרי הרדיו הנודעים שלה. הראשונים שערקו אליו היו הקומדיאנטים פְרִימֶן גוֹסְדֶן וצָ'ארְלְס קוֹרֶל הקולות המפורסמים מאחורי הקומדיה הטלוויזיונית ההיא "Amos n' Andy", ואחריהם גֶ'ק בּנִי, ג'וֹרְג' בֶּרְנְס, אָל ג'וֹלְסוֹן, גְרוּצ'וֹ מָארְקְס, וגם הזמרים הנודעים בּינְג קְרוֹסְבּי ופְרָנְק סִינַטְרָה.

עריקתם של כוכבי טלוויזיה נודעים בארה"ב בדור האחרון, בעיקר שדרי חדשות וספורט, מרשת טלוויזיה אחת לשנייה תמורת מָמוֹן יֶתֶּר הם מעשים שבשִגרה. לֵיאוֹנַרְד גוֹלְדֶנְסוֹן ופְרֵד פִּירְס אנשי ומנהלי ABC, הביאו ב- 1976 את בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס (Barbara Walters) לשורות ABC  מ-NBC ראה [8], ושילמו לה תמורת עריקתה משכורת שנתית של מיליון דולר. לָארִי טִיש נשיא רשת הטלוויזיה CBS ראה במגיש ובעורך דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) לא רק את יורשו המוצלח של וולטר קרונקייט הדגול, אלא שַדָּר רציני בעל סמכות בפני עצמו ועיתונאי בחסד עליון . דֶן רָאתֶּ'ר נחשב בעיני לָארִי טִיש לסמל הבלתי מעורער של חדשות CBS. לכן לא התבייש לחתום עִמו ב- 1988 על חוזה כספי מדהים בן עֶשֶר שנים ושילם לו 36.000000 (שלושים ושישה מיליון) דולר. "העיקר שיישאר ולא יערוק מהרשת", אמר לבעלי המניות [9]. CBS חטפה ב- 1985 את שַדָּר הספורט המוכשר בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר משורות ABC ושילמה לו סכום סנסציוני של 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת חוזה לארבע שנים 1989 – 1985 [10].

אלכס גלעדי נקט ב- 1993 בישראל באותה המדיניות של מוריו האמריקניים והגשים את הסלוגן, "כשאֵין לך זמן להכשיר כוכבי טלוויזיה – גְנוֹב אותם ממתחריך". עוזי פלד האיש שהעלה לגדולה את חברת "טלעד" בערוץ 2, זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו היכן שהוא בשנים 2005 ו- 2006, "יש לי הערכה רבה לאלכס גלעדי כאיש טלוויזיה. הוא אומנם רב אומן ביחסי ציבור אך הוא האיש שגרם נזקים כבדים ומתמשכים לערוץ 2 וגם לשידור הציבורי. כמו האמריקנים הציע גם הוא משכורות עתק ללא כל הצדקה לאנשים שאותם חשב לכוכבי טלוויזיה בישראל. איזו הצדקה הייתה לשלם למרב מיכאלי בזמנו בתוכניות יום השישי שלה 20 אֶלֶף דולר. הוא לא הכשיר ולא בנה בעצמו במו ידיו את אנשי טלוויזיה של "קשת". הוא גנב אותם מהשידור הציבורי באמצעות הממון וגייס לשורותיו את כוכבי גלי צה"ל. התנגדתי למדיניות התשלומים חסרת הרסן שלוֹ, שבאה לידי ביטוי לא רק בפיתוי הכוכבים באמצעות ממון, אלא גם ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי והאירופי תמורת ממון חסר תקדים, ותשלומים מופרזים יחד עם יעקב בוארון מנהל מחלקת הסרטים הקנויים שלוֹ עבור רכישת סרטים מחו"ל".

מוטי קירשנבאום פחד מאוד מעריקתם של שלושה אנשים חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ואהוד יערי לערוץ 2. הם נחשבו בעיניו לאבות השידור הממלכתי בישראל. בחיים יבין ראה בכלל את הלוֹגוֹ הרשמי של השידור הציבורי. כדי להשאיר אותו בערוץ 1 הציע לו מוטי קירשנבאום הצעה כספית מפתה שחיים יבין לא היה יכול לסרב לה. משכורת שנתית של מיליון שקל . זה היה מעשה מאוד חריג ובלתי מקובל בימים ההם . לחיים יבין זה כנראה לא הספיק. אבי השידור הציבורי חשב שהוא שווה יותר וערק כעבור כמה שנים לערוץ 2 המסחרי. בכך העביר מסר חשוב ליורשיו שהשידור הציבורי איננו קדוש. תמורת מָמוֹן מותר לנטוש אותו.

מייד לאחר שובי לארץ מהפקת שידורי מונדיאל צרפת בקיץ 1998, הוזמנתי לחתונת ענת שטרן בִּתּוֹ של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. חיים יבין ניגש לשולחני כדי ללחוץ את ידי ולברך אותי על הצלחת שידורי גביע העולם בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא תמיד היה ג'נטלמן. במפתיע הוא פתח בטקסט התנצלות, "…יואש אני יודע שאתה כועס עלי…", אמר ויָדָע למה. מבלי להמתין לתשובתי עבר להמטיר את מחמאותיו הנוגעות לתפארת שידורי המונדיאל של צרפת 1998. "תודה רבה לך", השבתי בנימוס והוספתי, "חיים, אינני כועס עליך כלל, אך נדמה לי שרוצצת במו ידיך את תפארתך שלך שכולנו התחנכנו עליה".

חיים יבין חזר ב- 1998 לעמדת המגיש הראשי של "מבט", אך זה כבר לא היה אותו דבר. הוא היה קריין טקסטים בלבד חסר כל סמכות עריכה. ביטחונו העצמי אבד לו. מערכת "מבט" וחלק מעורכיה קיבלו את פניו בקרירות וגם ריננו מאחורי גבו. לבסוף בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל הפכה אותו ההנהלה גם לקריין רֶצֶף בסיום מהדור "מבט", בה מבשר חיים יבין לאומה את לוח השידורים בהמשך העֶרֶב של השידור הטלוויזיוני הציבורי. נגזר עליו לשמש לוח מודעות חי של שידורי הטלוויזיה, כמעין שַדָּר קדימונים (Promo) בדומה לשַדָּרֵי הרצף בשעתם כמו דן כנר, צבי סלטון, אביבה מילגלטר, ענת שָרָן, ותקווה מוֹר. כמעט התעללות מבחינתו. אפשר היה לעולל את זה לחיים יבין במילניום השלישי. זה לא היה בא בחשבון בתקופת הזהב של המונופול כשהוא ערך וניהל בעצמו את החדשות בערוץ 1 ואת הטלוויזיה הישראלית. לא היה עולה על דעתו של מישהו אז כי מגישי החדשות יקדמו במסגרת "מבט" את שידורי מכבי ת"א למשל. מסך הטלוויזיה והמיקרופון המוצבים באולפן השידור והמביאים לפרסומם האישי של השדרים והמגישים, הם אבוֹת הטוּמְאָה. בסביבתם האמביציוזית (והאכזרית) אין חֲבֵרים וגם לא חֲבֵרוּת. גאולה אֶבֶן מצאה ניחומים בכיסא ההגשה של "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. אבל ההיסטוריה המתעתעת חוזרת על עצמה לפעמים במהירות גדולה מזו שחושבים. היא שבה בסופו של דבר ושל העלילה לכֵּס "היומן" כמגישה בלעדית שלו.

רמי ווייץ סיפר לי אחרי אולימפיאדת אתונה 2004 סיפור מדהים המוכיח פעם נוספת את אמיתות טומאת המסך והמיקרופון. בעקבות כישלונו של אורי לוי כשדר א"ק באליפות העולם בפאריס באוגוסט 2003, ביקש  אורי לוי שבינתיים התמנה למנהל מחלקת הספורט את ידו של רמי ווייץ ליטול על עצמו את אחריות שידור תחרויות הא"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת אולימפיאדת אתונה שנערכה באוגוסט  2004. הרעיון קסם לרמי ווייץ, אך היות ומימיו לא שידר א"ק ביקש מאורי לוי לתרגל את עצמו באירוע בינלאומי צנוע יותר ופחות חושפני מאשר המשחקים האולימפיים כמו למשל אליפות העולם בא"ק שהתקיימה בבודפשט – הונגריה בחודש מארס 2004. אורי לוי סיפר לרמי ווייץ שהדבר איננו אפשרי מפני שלטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין זכויות שידור על האירוע הזה, "ולכן התחרות לא תשודר כלל אצלנו", הוסיף. מה רבה הייתה תדהמתו של רמי ווייץ כשבאחד הערבים החורפיים והקרים העוטפים את ירושלים דווקא לקראת בוא האביב, התיישב לצפות בדירתו הירושלמית בשידורי הטלוויזיה ובעוד הוא מזפזפ בין הערוצים גילה כי אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן משדרים מבודפשט בשידור ישיר את אליפות העולם בא"ק באולם (Indoor), לצופים משלמי האגרה בשידור הציבורי בישראל. רמי ווייץ נעלב וכועס עד עמקי נשמתו סירב ליטול את מעמסת שידורי הא"ק האולימפיים בתירוץ שהדבר גדול מכפי מידתו. אורי לוי שידר שוב את תחרויות הא"ק מאתונה 2004 יחד עם הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן . איכות וטיב שידורי הא"ק בערוץ 1 נחלו שוב כישלון מחפיר. זאת לא הרמה שאליה הרגלנו את הצופים שלנו כשבמיקרופון ה-א"ק אחזו בשעתו נסים קיוויתי יבד"ל ואחריו מאיר איינשטיין ז"ל . כשחזר אורי לוי ארצה בתום אולימפיאדת אתונה 2004 תירץ את רמת השידורים הנמוכה בכך שהיה חסר שַדָּר ברמתו של רמי ווייץ. "רמי ווייץ היה חולה ולא יכול היה לנסוע לאולימפיאדת אתונה 2004" , סיפר בשיברון לֵב למקומון "תל אביב" של העיתון "ידיעות אחרונות".

זמן לא רב לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מֵדיחה של גאוּלה אֶבֶן, החליט המנכ"ל החדש יוסף בר-אל לשלוף אותה מ- "עֶרֶב חדש" הוותיקה עתירת הרייטינג בטלוויזיה החינוכית כדי להעבירה מחדש לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהציבה בכֵּס ה- "יוֹמָן" המכובד והיוקרתי בערבי שישי. מחשבה נכונה. חודשים ספורים בלבד היווה הצֶמֶד גאולה אבן ואמנון אברמוביץ' סיפור הצלחה עיתונאי. הם הִיווּ ללא ספק את חלון הראווה הראשי של הערוץ הציבורי. לא חלף זמן רב ואמנון אברמוביץ' החליט לנטוש את המנכ"ל יוסף בר-אל ולנדוד לחברת החדשות של ערוץ 2. מייד אח"כ בקיץ 2003, הודח עורך ה- "יומן" הוותיק אלישע שפיגלמן ז"ל ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנחשב לעורך הראשי שלה ציווה על אלישע שפיגלמן לשדר ב-"יוֹמָן" כתבות קלילות בימי הקיץ החמים . עורך "יומן" ביקש לחשוף בפני הצופים בכתבותיו את מצבה הקשה של המדינה בכל תחום ותחום מחיינו. הוא לא חשב שיש מקום לשָדֵר כתבות קלילות מפני שהמצב אינו קליל. עם הדחתו של אלישע שפיגלמן עבר ה- "יומן" מהפכה עיתונאית שלילית שמחולליה היו המנכ"ל ועושה דברו מ"מ מקום מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שונתה קונספציה השידור העיתונאית באחת מקצה לקצה. במקום שלוש – ארבע כתבות תחקיר עיתונאיות רציניות שליוו את מגזין "היומן" מאז היווסדו, הוחלט להפוך את  בימתו לפַּנֶל דיון בהשתתפות כתבי "מבט" ומומחים חיצוניים לענייני השעה. קונספט חדש. הכתבות החשובות והמעניינות שאִפיינו את שידורי ה- "יומן" במשך יותר משנות דוֹר נעלמו כלא היו. בתוכנית הראשונה של "יוֹמָן" המופץ בעֶרֶב שישי – 12 בספטמבר 2003, נכחו באולפן לא פחות מ- 10 אישים. פנֶל המומחים כלל את האלוף במיל. עמוס מלכה, עו"ד אמנון זיכרוני, העיתונאי אורי דן חברו של ראש הממשלה אריאל שרון, שלושה כתבי "מבט" קרן נויבך, יואב לימור, ואיילה חסון , מרואיין צבאי האלוף גיורא איילנד, כדורגלן העבר מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וצמד המגישים גאולה אבן ודן שילון. רעיון שיפוץ ה- "יומן" והצבתו של העיתונאי אורי דן ידידו האישי הקרוב של ראש הממשלה אריאל שרון היה באחריות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. ביצוע השיפוץ הופקד בידיו של יוסי משולם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועושה דברו של יוסף בר-אל. זאת הייתה דמותו ומראה פניו של השידור הציבורי החנפני בראשותם של יוסף בר-אל ויוסי משולם. כולם בערוץ 1 שתקו ומילטו פיהם מים. בימים ההם החלה הספירה לאחור לקראת ההרס הסופי והאובדן הסופי של השידור הציבורי ז"ל ההוא עטוף עדיין בשם, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

בקיץ 1985 התראיין דן שילון לעיתונאית לִילִי גָלִילִי מעיתון "הארץ". בריאיון הזה לא חסך את שבט הביקורת מיוסף בר-אל ששוּדְרַג בינתיים באותה שנה לתפקיד מ"מ הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שרביטו של המנכ"ל אורי פורת. דן שילון קבע בריאיון, כלהלן : "יוסף בר-אל עשה בחמש עשרה השנים האחרונות מהטלוויזיה "פְּרָאוְודָה" ". הכוונה לעיתון הסובייטי של ברה"מ הקומוניסטית בעל השֵם הציני והאִירוֹנִי "פְּרָאוְודָה", (בתרגום מרוסית לעברית, "אֶמֶת"), עיתון ששימש שנים רבות כשוֹפָר הרשמי של הממשלה הרוסית.

מַתִּי גוֹלָן שהיה אז העורך הראשי של "הארץ" התרשם מהריאיון עם דן שילון והבליט אותו במוסף יום השישי של העיתון. בהמשך הריאיון הוסיף דָן שִילוֹן, "לחצים קשים וטענות פוליטיות היו תמיד בטלוויזיה. זהו חלק מכללי המשחק. ההבדל הוא שעכשיו הלחצים האלה משיגים תוצאות", והתכוון ליוסף בר-אל. כשנשאל דן שילון ע"י המראיינת לילי גלילי על שאיפתו לנהל את הטלוויזיה וכי ההיתלות בחוסר ההשכלה האקדמאית השלימה שלוֹ פוגעת בסיכויי מינויו, ו- וודאי לא נעים לו לפתוח את העיתון ולגלות שאיננו משכיל, השיב לה דן שילון ללא כחל ושרק, "זה פגע קצת, אם כי המצב כל כך מגוחך שקשה אפילו להיפגע . סיימתי שלוש שנות לימודים במדעי המדינה וסוציולוגיה, אך בלי בחינות גמר. אני מניח שאילו היה לי תואר B.A. ברוֹקְחוּת למשל, זה היה מבטיח את המינוי שלי למנהל הטלוויזיה". דן שילון הניף שוב אצבע צינית לכיוונו של יוסף בר-אל בעל תואר אקדמאי ברוֹקְחוּת מטעם אוניברסיטת קהיר.

שלוש עשרה שנים חלפו ודן שילון לא שינה את דעתו. ב- 1998 פִּרסם את ספרו ההיסטורי "בשידור חי" בו ייחד מילים ספורות בלבד ליוסף בר-אל בשעה שהיה מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 70 [11] . הכמות מועטה אך תוֹכְנַן חשוב. "לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, כתב, או מנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בעַרבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך". יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. רמת השידורים בשפה העַרבית הייתה ירודה אף מהשידורים בעִברית".

בערוב ימיו (המקצועיים) ובעשוֹר השביעי לחייו גוּיָס דן שילון ברגע האחרון בקיץ 2003 ע"י המנכ"ל יוסף בר-אל למגזין "יוֹמָן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשוּדר בעַרבֵי שישי. יוסף בר-אל הביא אותו כשחקן חיזוק כדי לתגבר את גאולה אֶבֶן בניסיון לשפר את הרייטינג הַיָרוּד. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הגדיר את שוּבוֹ של דן שילון כסגירת מעגל. קשקוש.  זאת הייתה הפתעה מרחיקת לכת, מפני שזה היה אותו דן שילון שהכריז בעבר הרחוק וגם ב- 1998 וּבַ- 3 במאי 2002 בפרהסיה בעיתון "מעריב", כי, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור הוא בן ערוּבּה ועבדוֹ האישי של ראש הממשלה אריק שרון". דן שילון אמר גם באותה ההזדמנות ההיא אז, "יוסף בר-אל מנהל מסע חנופה כלפי ראש הממשלה כדי לזכות במינוי של קבע כמנכ"ל רשות השידור". הוא דן שילון לא הסתפק בזה והוסיף עוֹד התנסחות חמורה, "האם ראש הממשלה איננו מֵבין את פֵּשֶר החנוּפּה ? האם ראש הממשלה איננו יודע כי פּסוּ מן העולם העבדים הנרצעים ואילוּ שנותרו נשבעים אימונים להרבה אדונים ?", והתכוון ליוסף בר-אל. דן שילון קבע גם באחת ההכרזות שלו אז, כי, "…ברגע שיוסף בר-אל יקבל את מינוי הקבע שלו, הוא יתחיל במסע החנוּפָּה והזחילה לעבר אדונו הבא, כנראה לביבי נתניהו…". את כתב האישום החמוּר שלו נגד יוסף בר-אל חתם בעשרים ושתיים מילים, כלהלן : "המנכ"ל (הזמני) יוסף בר-אל ימשיך את מסע החנופה שלו לאריק שרון ויאסוף כמה פירורים שיפלו משולחנו, לא להאמין שקיימת תופעת זוועה כזאת". דברים כדרבּנוֹת. מה יש לוֹמר ולדבֵּר. כעבור קצת פחות משמונה עשר חודשים, חָבַר דן שילון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור כעובד מן המניין שלוֹ  בצוות מגישי "היומן" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא. יותר מ-מדהים (!).

בעסקת "היוֹמָן", ויחסי הציבור סביב פרשת שובו של דן שילון לכור מחצבתו הטלוויזיה  הישראלית הציבורית, והצבתו כמגיש משותף לצידה של גאולה אבן בראשית ספטמבר 2003, הייתה ידו של מנכ"ל רשות השידור על העליונה. הוא היה חכם יותר מהמגיש החדש – יָשָן. יוסף בר-אל עשה את עסקת חייו. חָבִירָתוֹ של דן שילון אליו הכשירה עסקה מתוחכמת. המנכ"ל הלא מוכשר אך בעל טביעת העין הפוליטית כיסה את ערוות השידור שלוֹ בדיוקנו של האיש שהוקיע אותו כשרלטן בהזדמנויות כה רבות. נוצר מצב מביך ולא כָּשֵר. אין מילים אחרות לתאר את המצב החדש שהתהווה בספינת הדגל של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העיתונאי האמיץ דן שילון שהיה פעם האדמו"ר שלי (ושל רבים אחרים) ותקף את המנכ"ל הנוכחי יוסף בר-אל בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים ב- "הָאָרֶץ", ב- "מעריב", ובספרו "בשידור חי" ׁ(אין דרך חזרה מהשמעת חוות דעת מן הסוג הזה), חבָר לפתע אל הרודן העריץ הלא מוכשר והעלוב כאילו לא היו דברים מעולם. הוא הוּדַח זמן קצר לאחר מכן וקיבל את עונשו. אותו מנכ"ל רשות השידור שהֵביא את דן שילון רק לפני חודשיים לערוץ הציבורי, היה גם זה שסִילֵק אותו עכשיו משם.

כשנכתב בספר "בראשית" בתנ"ך על עסקת עֵשָו – יעקב, "בה מכר את בכורתו לאחיו תמורת נזיד עדשים", התכוון ההיסטוריון הכותב גם לדן שילון שמכר את בכורתו כעיתונאי (ולוּ לפרק זמן קצר) לסמכותו של עורך ראשי בדמותו וצלמו של יוסף בר-אל. זה בכלל לא חשוב אם דן שילון היה עצמאי או לאו לומר את דברו "ביוֹמָן" בעידן יוסף בר-אל. הוא ייזכר כאיש מוּבַס שהסכים ביודעין לעבוד תחת ניהולו של מנכ"ל רשות השידור שאותו היטיב להגדיר קודם לכן באופן השלילי ביותר בעיתון "מעריב" ב- 3 במאי 2002. בסתיו 2003 החלה ההידרדרות הטלוויזיונית של אייקון תקשורת, אחד מהחשובים ביותר שקמו במדינת ישראל.

דן שילון שנחשב פעם אולי לסמכות העיתונאית הבכירה ביותר במדינת ישראל הודח בבושת פנים ובפרהסיה ע"י יוסף בר-אל האיש שאותו כינה דן שילון, "תופעת זוועה", "חנפן", "אוסף פירורים", "עבדו האישי הנרצע של ראש הממשלה", ומה לא. דן שילון שילם כצפוי מחיר יקר. הוא סוּלַק מהשידור הציבורי ההוא תחת הנהלתו של יוסף בר-אל. תגובתו של דן שילון בדיעבד בפרהסיה בעיתונות הארצית לאחר הדחתו, כמו גם "בתיק תקשורת" של רזי ברקאי, הנוגעת למהלכיו של יוסף בר-אל כלפיו, הייתה עגמומית. יוסף בר-אל הגשים את חלומו. הוא נתן הזדמנות חדשה לדן שילון מנהיג שידור נערץ להוכיח את עצמו מחדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואח"כ גירש אותו משם. בכך הפך את עצמו להיות רלוואנטי. ובאשר לרייטינג, אם מישהו חשב והעריך שהצטרפותו של דן שילון תועיל לאֶגוֹ ולרייטינג הגוֹוֵע של ערוץ 1 הוא טעה טעות מרה. אין שום סיכוי שדן שילון יביא עמו אפילו אפס קצהו של אחוּז אחד נוסף לרייטינג של ה- "יומן" בערבי שישי יותר מאשר גאולה אבן כמגישה יחידה. הרייטינג הוא תולדה של עבודת מערכת וחומרים עיתונאיים המרכיבים את התוכנית ולא של אלה המגישים אותם לציבור. גאולה אֶבֶן לא הביאה יותר רייטינג מגִלְעַד עַדִין, גלעד עדִין לא היטיב עם הרייטינג יותר מיעֵל שטֶרנְהֵל, ויעל שטרנהל לא עשתה זאת טוב יותר מיעקב אחימאיר, והוא עצמו לא ייצֵר יותר רייטינג מחיים יבין. אותו חיים יבין שחזר ב- 1998 מוכה וחבול מחברת "קשת" בערוץ 2 לכֵּס "מבט" במקומה של גְאוּלָה אֶבֶן, לא הביא כהוא זה יותר רייטינג מהמגישה שהפכה ליורשתו לזמן קצר והודחה עכשיו ע"י המנכ"ל אורי פורת, וחוזר חלילה.

הרייטינג החמקמק מותנה ראשית דבר בעבודה יסודית ורצינית של המערכת העיתונאית באשר היא כזאת. מערכת החדשות של כל רשת טלוויזיה נבחנת מידֵי יום בבלעדיות הדיווחים, בראשוניות התחקירים, ובמהימנות הטיפול בידיעות ובחומרים המשודרים לציבור (לאורך זמן). הרייטינג איננו תלוי בקריינים, באנשים המעבירים את הדיווחים האלה באמצעות מִרקע הטלוויזיה לצופים. זה נכון שקיימת שאיפה מקצועית של כל מנהיגות להתאים את הקריינים, המגישים והמנחים למשימות השידור. אך חזותם איננה הכל. מרכיבי עבודת המערכת (על כל היבטיה) וכתיבה הגיונית ומרשימה של הטקסטים חשובה מן הדוברים את אותם הטקסטים.

"היומן" בפורמט השידור המחודש שלו (מאז תחילת ספטמבר 2003) הדגיש ביתר שֵאת את הבעייתיות של עבודת מערכת החדשות בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (תחת עינם הפקוחה של יוסי משולם ויוסף בר-אל) שהפכה קצת מאוחר יותר לז"ל. מישהו החליט שם שעבודת השטח, התחקירים וכתבות השטח שליוו ואִפיינו את "היומן" מאז תחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה הן מופרכות מיסודן, ובמקומן יש וכדאי להציב באולפן פנל עצום של מגיבים ומומחים. זאת שגיאה גדולה ומצמררת מכל היבט, שנעשתה בכוונה תחילה ע"י ההנהגה המקצועית העליונה. לאור ניתוח היסטורי של מצבו של ערוץ 1 ההוא ועל פי האמור לעיל, אין פלא שהקומיסרים הקטנטנים בחטיבת החדשות הסכימו פה אחד על שינוי הקונספט עם מנכ"ל רשות השידור המחורבן שלהם שקוראים לו יוסף בר-אל. רק גִלְעַד עַדִין העורך הראשון של "היומן" המפוברק במתכונתו החדשה, השיב מלחמה שערה וסירב לחתום את שמו המקצועי כעורך תוכנית הנפל ההיא. אך זה היה לשעה קלה. גם קולו נַדָם. לאחר שנדם קולו ב- ערוץ 1, ערק גלעד עדין לערוץ 10. לא יעלה על הדעת למשל שהתוכנית "60 דקות" של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תבטל את כתבות התחקיר שלה מהשטח, כדי למלא את החלל שנוצר בהזמנת אנשים לאולפן לצורך שיחות ופרשנות. אין דבר כזה.

האם דן שילון האיש שחָבַר מחדש ליוסף בר-אל עשה את עסקת חייו ? את השאלה הזאת לא אני צריך לשאול אלא דן שילון צריך להפנות אותה אל מצפונו. לא צריך להיות איש תקשורת דָגוּל כדי להבין שחיבורו של מי שהיה האדמו"ר שלי (ושל עוד רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) עם המנכ"ל הנוכחי איננו חיבור טבעי. לא צריך היה להיות נביא גדול כדי להבין שזה רק עניין של זמן עד שיוסף בר-אל ידיח את חֲבֵרוֹ החדש מה- "יומן". הרי זה אותו דן שילון שתקף את יוסף בר-אל בפומבי בעיתון "מעריב" ב- 3 במאי 2002 כשכינה אותו, "בן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה", "תופעת זוועה", "והנוסע במסע חנופה למען אריאל שרון ומלקט הפירורים משולחנו של ראש הממשלה". אי אפשר לטעות בפירושם של הכינויים האלה, וגם אי אפשר להכחישם. הם חקוקים בכתב על גיליון "מעריב" של יום שישי – 3 במאי  2003.

גאוּלה אֶבֶן שהוכיחה כבר את עצמה בהגשה בלעדית של ה- "יומן", נהגה באבירות כשהסכימה להגיש ולהנחות במשותף עם דן שילון על פי תפישת העולם העיתונאית החדשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, השואפת ליותר מֶלֶל באולפן על חשבון תמונות מהשטח. יש להצטרפותו של דן שילון לצידה של גאולה אבן ב- "יומן" עוד היבט . הוא וודאי לא כפה את עצמו על המערכת אך מעניין לדעת מה היה קורה אילו היוצרות התחלפו ולפתע מישהו היה מציבים את גאולה אבן כשדרנית תִּגבּוּר לדן שילון בנחלתו האקסקלוסיבית . מעניין כיצד הוא אישית היה מגיב להחלטה מערכתית כזאת. לא בטוח שהוא היה מסכים לסוג של תגבור כזה. ימים יגידו אם שינוי הקונספציה של "היומן" ההוא בערב שישי של 12 בספטמבר 2003 היה אומנם רעיון מוצלח, התואם את השקפת העולם של השידור העיתונאי הציבורי. ה-יעלה על הדעת שרשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS תוותר על שורת  כתבות  התחקיר שלה בתוכניתה היוקרתית הוותיקה  "60 דקות" (Sixty Minutes) המוכרת היטב גם למעצבי שידורי הטלוויזיה בישראל תמורת דיונים ושיחות אולפניות…???

13 באוקטובר 1993. פאריס בירת צרפת. השדר מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן אבי רצון יבד"ל משדרים ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את ניצחונה הסנסציוני של נבחרת ישראל בכדורגל על נבחרת צרפת 3:2 באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס, בקדם גביע העולם של ארה"ב 1994. הופעתם של הפרשנים אבי רצון, אריה מליניאק, אלי סהר, וחיים ברעם. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 עומד למבחן ודיון ציבורי. אני מזמֵן את אנשי האקדמיה מאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, חיפה, ובאר שבע לשמש פרשני ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אני לא בטוח שמאיר איינשטיין היה בּוֹחֵר מרצונו צורת שידוּר קוֹלית כזאת בה יימוֹג קולו לפתע ויישמע כצווחת תרנגולת שחוטה, דווקא באותו ליל רביעי – 13 באוקטובר 1993 בדקה ה- 93 במשחק הכדורגל באצטדיון הפריסאי "פארק דה פראנס", בו הבקיע ראובן עטר את שער הניצחון במשחק הכדורגל צרפת – ישראל 2:3. אחד הרגעים החשובים ביותר של הכדורגל הישראלי מעולם . משחק הכדורגל הזה שודר ישיר ע"י מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון, וצווחת התרנגולת שלו התרחשה באחת עשרה שלושים וחמש בלילה. זה היה בדקה האחרונה של המשחק . ממש באותו הרגע חוללה נבחרת ישראל בכדורגל סנסציה עולמית משער ניצחון שהבקיע ראובן עטר בדקה האחרונה של המשחק על אדמת צרפת בקדם גביע העולם – ארה"ב 1994 . לא היה שחקן מתאים יותר מראובן עטר בעל דרך ארץ, דוגמא אישית, מוסר עליון ויושרה מושלמת לכבוש את שער הניצחון. אחרים יאמרו כי זה היה מזל היסטורי. ההיסטוריה איננה עושה את האנשים. האנשים הם המחוללים אותה. ראובן עטר נמנה עליהם. השחקן הדגול הזה הוא אדם וספורטאי משכמו ומעלה . אחד מהגדולים שקמו למדינת ישראל בכל הזמנים. אייל ברקוביץ', חיים רביבו, ומרדכי שפיגלר ורבים אחרים עדיין יכולים ללמוד ממנו גם היום. עקבתי אחריו באמצעות מצלמות הטלוויזיה שלי לאורכן של שנים רבות. לא טעיתי באבחנתי.

מיליון צופים בישראל שמעו את מאיר איינשטיין נחנק מרוב התרגשות ומאבד את קולו . זאת הייתה עובדה שלא ניתן להסתירה ואת הנעשה לא אפשר היה להשיב. צווחת "התרנגולת השחוטה" שלוֹ, למרבה הפרדוקס בעלת חֵן, הוקלטה ותועדה לעַד על הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר. שידורו האמוציונאלי של מאיר איינשטיין המתאר את הבקעת השער השלישי של ראובן עטר שהיה גם שער ההכרעה הסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צרפת בדקה האחרונה (למעשה בדקה ה- 93) של המשחק במוקדמות גביע העולם – ארה"ב 1994, כשמיתרי גרונו קוֹרסים , וקולו הנמוֹג צווח " — ש —  ע — ר — " , היה פָארְסָה קוֹלִית טלוויזיונית. Fade out. ניהלתי את השידור הישיר מעמדת המפיק שלי באולפן א' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ולא האמנתי למשמע אוזני. אינני זוכר תופעה דומה כזאת של שדר נשנק ואיבוד קול ברגע כה חשוב אצל יורם ארבל, רמי ווייץ , ו/או נסים קיוויתי (בן 94, היום).

אבי רצון יבד"ל ששימש פרשן הכדורגל של השדר מאיר איינשטיין ז"ל בעמדת השידור ב- "פרק דה פראנס" (Parc des Prince) באותו משחק היה אָדִיב מספיק כדי להיכנס בטבעיות לשידור הישיר ולומר בחֵן למיקרופון, "תירגע  מאיר… תירגע…". זאת הייתה פאוזה הכרחית בת כמה שניות , כדי לאפשר לשַדָּר ההמום להתאושש ולהחזיר לתקנם את מיתרי קולו האבודים. למרבית מזלו הציבור דווקא קיבל את הפשלה ברוח טובה. אולי בגלל שנקשרה והייתה כרוכה ברגע הכרעה כה עֶרכּי וכל כך חשוב בהיסטוריית הכדורגל של ישראל. ייתכן מפני שהציבור פשוט אהב את מאיר איינשטיין  מגדולי השדרים – העיתונאיים בישראל ובערוץ 1 בכל הזמנים, וראה בצווחת "התרנגולת השחוּטה" שלוֹ מעין ברירת מחדל, ומייד סלח לוֹ. את נִסִים קִיוִויתִּי כבר היו תולים מזמן על עץ הכי גבוה בכיכר העיר בגין איבוד קול מֵביך שכזה. מאיר איינשטיין היה חַסִין. לפתע הפך לשַדָּר טֶפְלוֹן כמו יורם ארבל. נקי ללא רבב. מין שַדָּר ששגיאות שידור אינן נדבקות בו. כשהֵן קורות, הן נושרות מייד ומחליקות ממנו. הוא עלה מדרגה בהיררכיה של השידור והפך לשַדָּר קונצנזוס.                                                                                                                      בניגוד לכל הגיון טלוויזיוני הפכה הסתבכות מיתרי גרונו ותקלת הקוֹל המביכה לאחד מסמליו המסחריים. הציבור סמך את ידו לא רק על קולו של מאיר איינשטיין אלא גם על מראהו. הופעתו על המסך הייתה אמינה למרות מראהו ותסרוקתו הנוֹאֶשֶת. הופעתו החיצונית האנטי טלוויזיונית היא בעלת ניגודים אבל כזאת שטמונה בה מהימנות ואופי. התסרוקת הביזארית של שערו האפור – לבן הגולש על מצחו התקבלה על מרקע בנפש חפצה. רותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי במשך שנים רבות נהגה לומר לי, "יואש, תראה מדובר בתקשורת וויזואלית. הטלוויזיה איננה רדיו. חייבים לעשות משהו עם התספורת המשונה שלו. אתה חייב לשלוח אותו למספרה". היא צדקה אך באופן פרדוקסאלי התספורת המוזרה הזאת דווקא העניקה לו אסתטיקה וחֵן ייחודי. במראהו החסר תיקווה כמעט על מסך הטלוויזיה, פניו הרזים, וחוטמו החד קנה לו אמינות ואמפתיה- אצלי וגם בציבור. מאיר איינשטיין ז"ל ייזכר תמיד כ- שַדָּר עַל בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : קיץ 1997. אליפות העולם ה- 6  בא"ק נערכת באתונה – יוון . אנוכי (בן 59) בעמדת השידור באצטדיון האולימפי באתונה עם מאיר איינשטיין ז"ל (בן 46) הוא היה שדר- עיתונאי אהוב ומוערך. שימו לב לחולצה של מאיר איינשטיין. הלוֹגוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משתלב בלוֹגוֹ האולימפי של חמש הטבעות. (תיעוד וצילום במצלמת הסטילס של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני זוכר היטב את היום בו הפקדתי בידו את מיקרופון מחלקת הספורט והעליתי אותו בפעם הראשונה בחייו על מסך הטלוויזיה. זה היה היכן בחודש דצמבר של 1990. לא היו לי ספקות כי הוא ייכנס בקלות לנעליו הגדולות של יורם ארבל. ידעתי שהוא טוב . לא ידעתי עד כמה הוא טוב . כל כך אהבתי אותו, את מראהו, ואת האינטליגנציה שפרצה ממנו והפיץ אותה לכל עבר. האיש היה קַר רוח, שקול, נחוש והחלטי, ודומיננטי בשידור. הוא עשה את המוטל עליו. לעולם לא התבכיין ומעולם לא בא בטענות. הוא גם מעולם לא ריכֵל. הוא היה איש עבודה יוצא מן הכלל. שַדָּר עַל שייזכר לדורות. כך חשבתי בעשור ה- 90 המאה הקודמת.

את המשחק הכדורגל ההיסטורי בו גברה ישראל על צרפת 3:2 ב- 13 באוקטובר 1993 הזה סירב מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מכל וכל לשדר בשידור ישיר. הוא טען שישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים להעפיל לטורניר ארה"ב 1994 ולכן ההתמודדות הזאת משוללת ערך ספורטיבי תהיה תוצאת המשחק הזה אשר תהיה. הוא טָעָה טעוּת קשה ומֵאן לחזור ממנה. גם כשהבין ששָגָה התחפר בעמדתו וסירב לחזור בו ולמחול על כבודו. "לא יהיה שידור ישיר נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993", פסק, והטיל את כל כובד סמכותו הניהולית מאחורי ההחלטה המטופשת וחסרת ההיגיון. כל ניסיונותיי הדַלים לא הזיזו אותו מעמדתו. הסברתי ופרשתי בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הנימוקים הדרושים, "…כבר שילמנו ממילא את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק  37.5000 (37 אלף ו- 500 דולר) לחברת CWL, מוזמנת לנו עמדת שידור באִצטדיון "פָּארק דֶה פְּרינס" בפאריס, והשַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון יאיישו אותה בכל מקרה…", והוספתי, "…ככלות הכול מדובר בנבחרת צרפת אחת מנבחרות הכדורגל הטובות באירופה…". נותר עכשיו רק לפתוח את צוהר השידור הישיר, אבל הוא לא השתכנע. "יואש", השיב לי ואמר, "אני מבין את להיטותך אך אנחנו נקליט את המשחק ונשדר קטעים נבחרים ממנו למחרת". לא האמנתי למשמע אוזניי. פניתי אל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהבין משהו בעסקי טלוויזיה והיה גם חובב כדורגל כדי שיתערב מייד בצרה הצרורה. אך המנכ"ל היה אנֶמי, "…אם זה מה שמנהל הטלוויזיה רוצה…", גִמגֵם, "…אז אין לי מה לומר וזה מה שיהיה…", הוסיף. מנהל החדשות רפיק חלבי התנהג כמו המנכ"ל שלו. עמד מהצד ולא התערב כלל במחלוקת . פתאום זה לא היה העניין שלו. נשארתי חשוף ובודד, ללא הגנה, ניצב בפני תשובות מטופשות של הבוסים שלי. חלפו להם כמעט שבועיים ימים של מסע שכנועי סרק שלי שהניבו אפס תוצאות .

הרגשתי פשוט אָבוּד והַלוּם צער, וגם טיפֵּש. איזה מין דבר זה לשָלֵם עשרות אלפי דולרים, סכום של 37500 (שלושים ושבעה אלף וחמש מאות) תמורת זכויות שידורים בלעדיות כדי לרכוש את שידור המשחק למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמו כן לשכור עמדת שידור באצטדיון בפאריס "פָּארְק דֶה פְראנס" (Parc des Princes ), וגם להטיס את צוות השידור לפאריס, ובסופו של עֶרֶב לשָדֵר מן המשחק המסקרן הזה רק קטעים מוקלטים נבחרים. ועוד למחרת. היה נדמה לי שההנהלה שלי פשוט השתגעה ונפלה על הראש. לפתע חשבתי שהבוסים שלי לא ניצבו בראש התור כשאלוהי השכל חילק לכל אחד את מנת ה- IQ האישי שלו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הפתיע אותי לרעה ב- חידלונו וטיפשותו. הוא דווקא היה אדם נבון והגיוני. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה בין הנופלים. רפיק חלבי עמד מהצד שותק ונכלם. הוא ידע שאנוכי צודק ב- % 100 בשיקוליי בעד שידור ישיר של אירוע הכדורגל הבינלאומי הנ"ל משחק הכדורגל צרפת – ישראל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994, התמודדות שכל המדינה חפצה לראות (זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו על פי ההסכם עם חברת CWL), אולם בחר להתחפש לאיש נייטראלי מה- או"ם. זה נכון שנבחרת ישראל ספגה הפסד ביתי רב שערים 0:4 נגד נבחרת צרפת באִצטדיון ר"ג ב- 17 בפברואר 1993, ואח"כ נחלה תבוסה 0:5 גם במשחק חוץ נגד נבחרת שוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. היא באמת לא הייתה עוד בתמונת הסיכויים. אבל היא הייתה הנבחרת הלאומית שמתמודדת במאבק כוחות מעניין ומסקרן נגד נבחרת צרפת ומשחקת במשחק רשמי בקדם גביע העולם בכדורגל של ארה"ב 1994. אין בכלל ספק שהייתה מוטלת עלי החובה הציבורית כמנהל הראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשכנע את ההנהלה (מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל) בצורך לשָדֵר ישיר את האירוע למען משלם האגרה. תירוציו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שחשב אחרת ממני נשמעו לי חסרי מינימום היגיון, פתטיים, ולא רציניים. לכֵן לא וויתרתי לוֹ והתעקשתי.

נותר לי עוד צָ'אנס אחד. האחרון. משימת השידור הישיר נראתה לי חשובה מספיק כדי שאפנה בעת צרה לידיד משותף של יאיר שטרן ושלי, עו"ד רוֹנִי בַּר-אוֹן (מאוחר יותר היה ח"כ בכיר במפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני, ומי שכיהן כשַר האוצר של מדינת ישראל וגם שַר הפנים). את עו"ד רוֹני בַּר-אוֹן אהבתי משכבר הימים עוד כשהיה יו"ר מועדון בית"ר ירושלים בכדורגל בשנות ה- 80 המאה הקודמת. ב- 1987 יצר היסטוריה יחד עם משה דדש המיתולוגי כשקבוצתם בית"ר ירושלים זכתה לראשונה באליפות המדינה. רוֹנִי בַּר-אוֹן היה איש פרקטי, בעל תפישה מהירה של הדברים, ופרטנר ביצועי הַגוּן והגיוני. סיפרתי לו את הסיפור המדהים במלואו כי חבֵרו יָאִיר שְטֶרְן מסרב לשדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המשחק צרפת – ישראל ב- 13 באוקטובר 1993 בנימוק של חוסר עניין ציבורי מפני שאפסו סיכויי נבחרת ישראל להעפיל לטורניר גמר המונדיאל של ארה"ב 1994. ביקשתי אותו שיתערב אצל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לטובת ולמען הוצאתו לפועל את השידור הישיר המסקרן והמדובר.

טקסט תמונה : קיץ 1987. עו"ד רוני בר- און (משמאל) ומשה דדש הצמד שהוביל את בית"ר ירושלים ב- 1987 לזכייה הראשונה בתולדות המועדון בתואר אלופת המדינה בכדורגל. רוני בר-און היה אחד האנשים החכמים והמחושבים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבלתי ייאמן קרה והתחולל. את מה שאני לא הצלחתי לעשות כמנווט ו-מנהל שידורי הספורט של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בארבעה עשר ימי תחנונים והשתדלויות בחודש ספטמבר וראשית חודש אוקטובר של שנת 1993, הצליח עו"ד רוֹני בר-און לחוֹלֵל בשיחה בת חמֵש דקות עם אותו מנהל הטלוויזיה שקוראים לו יאיר שטרן. עו"ד רוֹני בר-אוֹן שטח בפני הבוס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נימוקיו ושִכנע את יאיר שטרן בחיוניות השידור הישיר. בתום שיחת השכנוע הקצרה הרים לי טלפון ואמר, "יואש, יש לך שידור ישיר כפי שרצית". תוצאת המשחק צרפת  – ישראל שהחל ברֶבַע לעֶשֶר בעֶרֶב (השידור הישיר נפתח בתשע ושלושים בתום "מבט") והסתיים בחצות ורבע הייתה סנסציונית. כמוה גם הרייטינג. יותר מ- % 65 מכלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל חזוּ באותו לילה בשידור הישיר ההיסטורי של מאיר איינשטיין ואבי רצון שיאיר שטרן סירב לשָדֵר בגין הטענה, כי, "נבחרת ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים והציבור כבר לא מתעניין בה". לא סתם סירב, התעקש לא לשָדֵר.

הַצֶמֶד מֵאִיר איינשטיין ז"ל ואָבִי רָצוֹן יבד"ל היה צֶוֶות שידור מעולה שמשך יחדיו את שידורי הכדורגל בערוץ הציבורי כעשור שנים , אבל סיבת הרייטינג הגבוה היה חומר השידור עצמו. השַדָּרים חשובים אך מהות השידור חשובה מהם . זהו חוק ברזל בטלוויזיה. הבּלְעדיוּת, הרִאשוניוּת, והמהֵימנוּת הנלווים לשידור חומרי הגרעין השונים, מבּידוּר וסרטי קולנוע ועד חדשות וספורט והמתקיימים לאורך זמן, הם המאפיינים שיקבעו את כּמוּת הרייטינג ויכולת הִיטמעוּתן בקרב הציבור הרחב.

המנהיגות והמערכת הרוכשת את החומרים הבלעדיים והמנווטת את השידורים האלו , חשובה לא פחות מהשדרנים והפרשנים המפרסמים את מראם בפומבי. האמת, מה זה בעצם חשוב מנקודת מבטו של הציבור מי יָשָב בעמדת השידור באִצטדיון "פָּארְק דֶה פְרינס" ב- 13 באוקטובר 1993 ושידר משם את המשחק הסנסציוני. האם היה זה מאיר איינשטיין, יורם ארבל, רָמִי וָוייץ , ו/או זוֹהֵייר בָּהָלוּל. המשחק הזה סחורת השידור הזאת עמדה בזכות עצמה. חשוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רכשה אותו בזמנו לשידור ישיר בלעדי לציבור הצופים בארץ ולא וויתרה עליו. ועוד דבר חשוב הנוגע להפקה שהצופים אינם יודעים. לשידור הזה היה גיבוי לווייני. אם סיגנל השידור הישיר היה נופל בשל תקלה כלשהי, הייתי יכול להתחבר מייד לסיגנל השידור של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF שהפיקה את כלל השידור עבור עצמם וגם עבורי. זאת הייתה הפקה כפולה מאורגנת ומתוכננת (Double Production) נכון מראש. המקרה של תקלה בהעברת התמונה היו השָדָר והפרשן שלי נדרשים לשָדֵר מאכסימום ב- Reverse Angel (זווית הפוכה בין עמדת השידור הישראלית למצלמות הטלוויזיה הצרפתיות).

ובאשר לצרפת ולצד הספורטיבי של הסיפור. צרפת הייתה זקוקה לתוצאת תיקו אחת בלבד בשני משחקי הבית  שנותרו לה נגד ישראל  ב- 13 באוקטובר 1993, ונגד בולגריה  ב- 10 בנובמבר 1993, כדי להיות המדורגת הראשונה בבית וכדי להעפיל לטורניר גמר גביע העולם שנקבע להיערך בקיץ 1994 בארה"ב. נגד ישראל היא ניגפה. נותר לה הצ'אנס האחרון נגד נבחרת בולגריה. בדקה ה- 92 הייתה התוצאה נגד בולגריה 1 : 1, אבל אז פרץ אֶמִיל קוֹסְטַדִינוֹב מאגף ימין והבקיע את השער הצרפתי . בולגריה ניצחה 2 : 1 ועלתה לארה"ב 1994. נבחרת צרפת שהייתה זקוקה לתוצאת תיקו בשני משחקים ביתיים כשלה. זה קורה אחת לאֶלֶף שנה וזה אירע לצרפת מעצמת עַל בכדורגל במגרשה הביתי. צרפת תיקנה את עצמה כעבור ארבע שנים לאחר שזכתה ב- 1998 על אדמתה בגביע העולם בכדורגל ובשנת 2000 באליפות אירופה לאומות בכדורגל.

דָן שִילוֹן היה שַדָּר הספורט המוביל בעשוֹר ה- 70  של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ירש את מקומו והפך לשָדָר הטוֹב והפופולארי ביותר של מחלקת הספורט בעשור ה- 80 במאה הקודמת. מאיר איינשטיין מילא את החלל שהותיר יורם ארבל ונחשב לשַדָּר הבולט בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. שלושתם הפרו את האמנה והבטחת הנאמנות שלהם לטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת כסף, כל אחד בתורו . דן שילון הגיע לטלוויזיה הישראלית כאידיאליסט. הוא היה ממקימי ומייסדיה ב- 1968, ומילא בהצלחה שורה של תפקידי מפתח. הוא היה מנהל מחלקת הספורט בשנים 1974 – 1969, שימש מנהל חטיבת החדשות שלוש שנים מ- 1974 עד 1977, ואח"כ כתב רשות השידור בארה"ב 1981 – 1977. עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורי הייתה בעבורו כמעין שליחוּת. הוא היה מוכשר, אך פעל במקביל ובאותו הזמן בטלוויזיה בתחומים רבים אולי רבים מידַי. שַדָּר, מגיש, מֵפיק, עורך וגם מנהל. מעולם לא מִיצָה את עצמו בשום תחום מהאמוּר לעֵיל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כּישרונו הגדול, רוֹחַב היצירה בה עסק – מנע ממנו להעפיל לפסגה הגבוהה ביותר. אף על פי כן הגשים את חלומו כאיש טלוויזיה, מפני שבראש וראשונה היה עיתונאי משכמו ומעלה. לא רק בשל הישגיו אלא בשל אופיו הבלתי מתפשר. כששב ב- 1981 לבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים בתום שליחותו בארה"ב, היה מאוד לא שבע רצון מהתנהלותה המקצועית של רשות השידור תחת המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. הוא נתן לכך ביטוי מהדהד ב- 1998 בספרו "בשידור חי" [12]. דן שילון סיוֵוג את יוסף "טומי" לפיד, "כמנכ"ל הגרוע ביותר בתולדות רשות השידור", וקבע במקום אחר בספרו, "טומי לפיד הוסיף לבחוש ולדרדר את הטלוויזיה במִדרון".

בתחילת שנות ה- 80  של המאה הקודמת נפרד דן שילון מצופיו בטלוויזיה הישראלית בטקסט מוכן ומחושב מראש בעֵת שהגיש והנחה את אחת מהתוכניות החשובות של חטיבת החדשות בעת ההיא, "מוקד". הוא הכריז בפומבי בשידור ישיר כי הוא נוטֵש את כור מחצבתו. יו"ר בנק הפועלים יעקב לווינסון אחד מראשי הכלכלה במדינת ישראל הציע לוֹ ג'וֹבּ קוֹסֵם ודן שילון עזב את הספינה שפעם הנהיג. דן שילון היה עיתונאי ומנהיג אמיץ לב. אולי לא חָף משגיאות אך לבטח חָף מפניות. מצפונו ופיו היו שווים. זהו הישג אופי שראוי להערכה בימינו אלו. בוודאי במקצוע העיתונאות. דן שילון לא עשה חשבון למִמְסַד והזכיר לי אישיות דגולה שמעולם לא ראיתיה אך שמעתי עליה רבות. אורי אבנרי. העורך המיתולוגי של "העולם הזה" אימֵץ בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת את הסלוגן המפורסם של ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס, "ללא מורא – ללא משוא פנים". הוא הצמיד את האמירה לשבועון רָב המוניטין שלוֹ "העולם הזה" שהפך בתקופה קצרה גם לרָב רייטינג. אורי אבנרי עיתונאי אמיץ וישר דרך היה מורם ומחנכם של דורות של עיתונאים . אני בטוח שבשעה שהגה את אמירת האמת הזאת שמטרתה להפוך את עולמנו לטוב יותר הוא חשב גם על דן שילון. עיתונאים מסוגו של דן שילון עבד"ל ואורי אבנרי ז"ל היו בשעתו כלבי השמירה של הדמוקרטיה.

טקסט תמונה : אורי אבנרי היה עורך השבועון "העולם הזה" מתום מלחמת העצמאות ב- 1949 במשך 45 שנה רצופות. הוא נחשב ללא ספק לעיתונאי דגול, אחד הגדולים במדינת ישראל בכל הזמנים. איש הגון, אמיץ לב, ישר דרך, בעל מוסר אישי ודרך ארץ. הוא היה מנהיג ואביהם הרוחני של עיתונאים רבים בישראל. אישיות בסדר גודל כשלו הייתה ראויה להנהיג את מדינת ישראל. העיתונות הישראלית לדורותיה מצדיעה לאורי אבנרי. (באדיבות אורי אבנרי ז"ל ולשכת העיתונות הממשלתית). 

לא היה דָבָר שיורם ארבל רצה בו יותר ב- 1972 מאשר להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה . הוא היה מוכן לשלֵם מכיסו בימים ההם כל סכום כדי להגשים את חלומו. שמונה עשרה שנה אח"כ, בסתיו 1990, שילמו לו הכבלים ממון רָב כדי לערוק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לשורותיהם שלהם. והוא ערק. ערוץ 10 הציע למאיר איינשטיין ב- 2002 הצעה ששַדָּר הספורט הבכיר בערוץ הציבורי לא היה יכול לסרב לה. גם הוא ערק.

שלושת השַדָּרים האלה הכריזו בגלוי על אי נאמנותם לערוץ שבָּנָה אותם והם בָּנוּ אותו . הם הצהירו על כך בפומבי. עריקתם למחוזות שידור אחרים ורצונם להעניק את שירותם לאותו קהל אך לבוסים חדשים, הייתה מוסכמת ומקובלת על הכול. נשאר להם רק לסכם את המחיר הכספי. לזכותו של השידור הציבורי בימים ההם צריך לומר שהוא קָנָה את שירותם של שלושת השַדָּרִים המפורסמים האלה באידאולוגיה ורעיון. האחֵרים קנו אותם בממון.

יורם ארבל חרת זה מכבר את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה של שידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה של מדינת ישראל. לא היה שַדָּר play by play כמוהו שכה הצטיין בשידורים ישירים בשני ענפי הספורט העיקריים בישראל, ונודע באיכות קול הבריטון היפהפה שלו, שפתו העשירה, ההומור שלו והדבר החשוב ביותר בשידור טלוויזיה שכולם רואים אותו : חוש המינון של כמות המֶלֶל. יורם ארבל מעולם לא חצה את הקו הדמיוני שמפריד בין דיבור לברבור. מעלה גדולה. יורם ארבל היה טרובדור. שדר מושלם שלא היה עיתונאי וגם לא מראיין. הוא איש הטלוויזיה הכי פחות סקרן שפגשתי בארבעים שנות עבודתי בטלוויזיה ולא נדיב כלפי הקולגות שלו במחלקת הספורט. מכיוון שחשב את עצמו לשדר עַל נפגע משהענקתי את מיקרופון הכדורגל מעת לעת גם לנסים קיוויתי או את מיקרופון הכדורסל לאורי לוי. הוא היה נכנס לדיפרסיה וחוטף דיכאון. הוא נהג לעשות ברוגז עמי. האמת לא היה בכך חידוש. סביבת המיקרופון והמסך רוחשת אמביציות כבדות משקל ויריבויות שמניבות קְנָאוֹת. אבל ככה זה גם בעולם הרחב. דֵיְיוִיד קוֹלְמַאן (David Coleman) היה השדר המוביל של ה- BBC בכדורגל החל מ- 1970 לאחר תום עידן קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) וגם שַדָּר הא"ק הראשי. הוא היה חוטף פריחה כשהמיקרופון הועבר לקולגה שלו בארי דייויס (Barry Devies). שַדָּר הספורט האמריקני בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר (Brent Musberger) ברשת הטלוויזיה CBS שידר מאז ראשית עשור ה- 70 כמעט כל מה שזז שם פוטבול, כדורסל, טניס, א"ק, ושחייה. הוא לא היה יכול לסבול את הרעיון שהמיקרופון איננו רכוש פרטי שלו אלא קניין של CBS הרשאית להפקיד אותו מפעם לפעם בידיו של שדר ספורט אחר.

יורם ארבל חצה את הקווים מהשידור הציבורי למסחרי לא מפני שהצרתי את צעדיו אלא בגלל הכסף. ריצתו לעיתונות הכתובה לסוגיה השונים בה התבכיין כי עזב את ערוץ 1 מפני שנגזלה ממנו כבשת הרש הייתה פתטית ואומללה. כשסיפר בעיתונות כי משנטש אותי איחלתי לו לשדר "דוּק" הוריד בבת אחת את קומת השדר שלו לגובה הדשא. הטענות היו לחלוטין מגוחכות ולא נכונות. מעולם לא איחלתי לו לשדר "דוק" בערוץ 2 ו/או בכבלים. הרבה מאוד מאמני ושחקני כדורגל איישו את המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה בשנת 1968. דוד "דוּבִיד" שוויצר, אמציה לבקוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב (שימֵש כמה פעמים כפרשן שוערים בתוכניות הראשונות של "משחק השבת" מאז ה- 15 בספטמבר 1984), מרדכי שפיגלר , אברהם גרנט, שלמה שרף, גיורא שפיגל, העיתונאי אמיר אפרת "מידיעות אחרונות", זְאֵבִיק זֶלְצֶר, יהודה שהרבני, ניר לווין, בוני גינזבורג, ודני נוימן. על כל הרשימה המכובדת הזאת האפילוּ שני עיתונאים יידועי שם ובעלי אינטגריטי, אבי רצון וחיים ברעם.

ראש וראשון לפרשני הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אבי רצון. מבחינה היסטורית הוא כבר הוכיח את עצמו ועשה את שלו. הוא ייזכר לתמיד. אבי רצון הוא גדול פרשני הספורט והכדורגל שהיה למחלקת הספורט של הערוץ הציבורי בכל הזמנים. התוודעתי לשמו היכן שהוא ב- 1979 בעת שניהל ראיונות נוקבים עם בכירי אנשי הספורט תחת הכותרת "הקו הלוהט" במוסף הספורט של העיתון "מעריב". נגלה לי לראשונה עיתונאי מזַן אחר. אנטי ממסדי, ישר, חריף, חד, וברור, אינו מתנדנד ובעל יושרה שלא עושה חשבון לאיש  אלא לאמת בלבד. פרשנות הכדורגל שלו הייתה ישירה ובוטה אך כּנה. היא עוררה סביבה הדים רבים. אבי רצון היה הפרשן הראשון שהסביר לצופים בלשונם ובצורה פשוטה והגיונית את מערכי הקבוצות בזמן המשחק . הוא היה הפרשן הבכור שדיבר על שמירת לחץ. הוא היה הראשון שהביא עמו ניסוחים ואמירות עיתונאיות בעלות מֶסֶר חַד וברור. הפרשנות שלו הייתה מקיפה ומעולם לא עסקה במי מסר למי, אלא מדוע נמסר הכדור לשחקן זה ולא לכתובת אחרת. הוא פִּענח בקלוּת את תצלומי הכדורגל, ובאמצעות המודיעין העיתונאי שלוֹ, התייחס ללא מורא וללא משוא פנים לכל הוויית הכדורגל בישראל . הוא לא היסס לתקוף את קברניטי הכדורגל בארץ, שיטות משחק, שחקנים, מאמנים וגם את אנשי ההתאחדות והיו"רים בראשם, ולא חסך מהם בעת הצורך את שבט הביקורת.

את המוניטין העצום שלו צבר בארבע עונות הכדורגל בשנים 1994- 1990. הוא היה בעיניי הפרשן האולטימטיבי , האחד והיחיד שאפשרתי לו לומר את דבריו למיקרופון הציבורי – ממלכתי כמעט ללא צנזורה ופיקוח שלי. סמכתי עליו מפני שחוּנן ביושרה אישית מושלמת. אריה מליניאק הניח את יסודות פרשנות הכדורסל בשנות ה- 80 המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבי רצון פיתח אותה לדרגה עיתונאית עליונה בפרשנות הכדורגל שלוֹ בעשוֹר ה- 90 במאה הקודמת. לא היה שֵני לוֹ.

טקסט תמונה : חורף 1981. היכל הספורט יד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אריה מליניאק (מימין חובש את ה- Head set לראשו) מתכונן לאחד השידורים הישירים הראשונים בקריירה שלו כפרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בחירה מוצלחת. פרשן בעל ידע  וכושר ניסוח, וגם חוצפן. היה לי עונג גדול לנהל אותו במשך עשור של שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יושב במרכז השדר יורם ארבל (מעשן) ולידו עוזר השדר הנצחי והמצוין שלנו בימים ההם אמנון לנגזם. (תיעוד וצילום ע"י משהל'ה פרידמן צלם מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 בשעה שמיסדנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנכי ב- 1994 את תוכנית הספורט "כדורגל עולמי" ביקשתי להושיב לידו של העיתונאי אבי רצון באולפן פרשן נוסף, כזה שבא מכר הדֶשֶא והיה שחקן מצטיין בעברו במכבי נתניה ונבחרת ישראל, עודד מכנס. מוטי קירשנבאום הציע לי לבחון מומחה כדורגל אחר לתוכנית, עיתונאי ירושלמי העונה לשם חיים ברעם. כמו אבי רצון, גם חיים ברעם היה עיתונאי אמיץ, ישר וכֵּן, רהוּט וממוקד, ובקי בתמונות הכדורגל הישראלי והבינלאומי, אך לא שיחק מעולם כדורגל. הוא אייש במשך ארבע שנים רצופות לצדו של אבי רצון את עמדות הפרשנות ב- "כדורגל עולמי". במשחקי המונדיאל של צרפת 1998 הזמנתי אותו לאייש את עמדת הפרשן לצדו של השדר זוֹהֵייר בָּהָלוּל. בטורניר Euro 2000 שימש כפרשן שלי (יחד עם השַדָּר רָמִי וָוייץ). חיים ברעם היה אישיות נדירה בנוף הפרשנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידען ובעל יושרה. אהבתי והערכתי אותו מאוד .

"כדורגל עולמי" הייתה תוכנית טלוויזיה ייחודית בה הענקתי אפשרויות ביטוי רבות לאנשי האקדמיה שהכדורגל הוא תחביבם. האורחים האקטואליים באולפן היו מטבע הדברים אנשי מקצוע – שחקנים ומאמנים. אך פָּנֶל התגובות הורכב לרוב מפרופסורים ואנשי האקדמיה ובראשם פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור אָבִי בן צבי מאוניברסיטת חיפה, לצִדַם של הפרשנים (מצוינים) אבי רצון וחיים ברעם. מעת לעת הצטרף לצוות התוכנית גם רוֹנִי בר אוֹן (שר האוצר לשעבר) שהיה ידען ומומחה בכדורגל הגרמני. התוכנית "כדורגל עולמי" צברה מוניטין רב והפכה לשלאגר. דווקא פרופסור משה צימרמן המומחה להיסטוריה הגרמנית והאיש שתרם רבות בפרשנותו לתוכנית "כדורגל עולמי" אודות הכדורגל הגרמני ואופיו עורר התנגדות בחלק מהציבור בשל דעותיו הפוליטיות שלא היו קשורות לתוכנית. הנה אחת מפניות הצופים שנשלחו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואליי ב- 8 במאי 1995. דחינו אותה על הסף.

טקסט מסמך :  8 במאי 1995. זהו המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי באנשי האקדמיה כפרשני ספורט. בשנות ה- 90 של המאה הקודמת שימש פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה בהצלחה כפרשן של אורי לוי בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרשנים רבים נקראו על ידי מעת לעת לעמדת השידור שלנו במשחקי הכדורסל. ביניהם מאמני כדורסל ידועי שם. צביקה שרף, מולי קצורין, אפי בירנבוים, שרון דרוקר, משה וויינקרנץ, יורם חרוש, פיני גרשון, אֶרֶז אדלשטיין, רני כהנא, אפי בירנבוים, רלף קליין, אריה מליניאק, ומי לא בעֶצֶם. הם היו כולם פרשנים למשימות שידור אד הוק בעלות טווח זמן קצר. חוץ מרלף קליין המצוין אותו צרפתי לפנל הפרשנים כשהיה כבר בן 68 בתפקיד פרשן קבוע נוסף לצִדוֹ של אלי סהר בעונות הכדורסל של עונת 2001- 1999.

טקסט תמונה :  שנות עשור ה- 80 במאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני הרבה יותר משנות דוֹר. היכל הספורט ביד אליהו. השדר יורם ארבל (משמאל) והפרשן הטירון משה וויינקרנץ מובילים יחדיו שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות  בכדורסל. משה וויינקרנץ לא השאיר את חותמו כפרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עמדת הפרשנות בטלוויזיה שימשה לוֹ אז נקודת זינוק כמאמן באחת מקבוצות הכדורסל הבכירות בארץ. (צילום משהל'ה פרידמן ממחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מאמני כדורסל פעילים ששימשו כפרשנים אד הוק במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית (למעט פיני גרשון) חשפו תכונה דומה שהבחנתי בה אצל מאמני – פרשני כדורגל. המאמנים – פרשנים אצרו ידע אך לא נָטוּ להחמיר ולא ששוּ להתעמת ליד המיקרופון עם שגיאות הקולגות כדי לא לריב עימם. חלקם בפירוש לא אמר את כל האמת למיקרופון. זאת הייתה מין פרשנות אמביוולנטית שבסופו של דבר חלפה מן העולם. יוצא דופן היה המאמן המבריק פיני גרשון. שכרתי את שירותיו כפרשן בעת ששימש במחצית עשור ה- 90 עוזרו של המאמן הלאומי צביקה שרף. פיני גרשון היה לא רק מאמן מקורי ומוכשר, אלא פרשן חריף ופורה. תענוג היה להקשיב לניתוחיו. הוא אמר את דבריו למיקרופון ללא כחל ושרק וללא חשש בעת שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. הוא דיבר אמת ולא היסס למתוח ביקורת על דרכו המקצועית של הבוס שלו המאמן צביקה שרף המנהל את משחקי נבחרת ישראל ביוון . צביקה שרף נעלב מדברי עוזרו. פרשנותו המקורית והכֵּנָה של פיני גרשון ב- 1995 הפכה סיבה לסכסוך נֶצַח בין שני האישים שהיה פעם ידידים וחברים.

גדולתם של הפרשנים המצטיינים בטלוויזיה (ולא רק בזירות הספורט השונות) הוא להביא מידע לציבור מעבר לסצנה המשתקפת מבעד למרקע הטלוויזיה. הפרשנים המחוננים הם מעטים . בשורה העליונה הזאת ניצבים מתי מעט פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל, פרשני ה-א"ק ד"ר גלעד וויינגרטן והפיסיולוג מולי אפשטיין, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, ושני פרשני הכדורגל אבי רצון וחיים ברעם.

שני פרשני כדורסל בלבד הטילו את צִילַם ברבע המאה האחרונה (מאז 1979) על המיקרופון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק הראשון ואֵלי סהר (סרוסי) אחריו. אריה מליניאק היה בן זוגו הקבוע של יורם ארבל ואֵלי סהר עמית בצוות של מאיר איינשטיין . שניהם היו לא רק פרשנים טובים אלא הייתה להם גם אמירה עיתונאית בשידור. הם אמרו את כל האֶמֶת המקצועית שלהם למיקרופון ולא עשו חשבון לשום שחקן, מאמן, קבוצה, או ארגון . הפרשנות שלהם חרגה מהתחום הצר של ניתוח גרידא של המשחקים. היא הקיפה זווית ראייה ציבורית רחבה יותר של משחק הכדורסל בשידור ישיר. שניהם היו חריפי לשון, בעלי יכולת רטורית, ושנונים. מטבע הדברים הפכו לעיתים לשנויים במחלוקת. הם עוררו עליהם את כעסו של חלק מהציבור אך גם את חיבתו. מן ההיבט הזה דמו לאבי רצון וחיים ברעם שני פרשני הכדורגל שלי שהיו ראשית דבר עיתונאים נבונים שלא היו חייבים דבר לאיש.

טקסט תמונה : 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (מימין) בראשית דרכינו המשותפת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא כפרשן כדורסל של הטלוויזיה ואני כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות), בשנים 1995- 1979. הייתה לי אליו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך לקידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר פעם לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי מייד מכס הפרשנות. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר" מפרסם ריאיון מפורט שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. במהלך הריאיון ההוא שנערך לפני 29 שנים שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן: "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ב- רברבנות, בביטחון עצמי, וב-שחץ, כלהלן : "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אשאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…". מכאן לא הייתה עוד דרך חזרה. גאלתי אותו מסבלו. במקומו התמנה לפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר (גם על פי המלצתו החמה של אבי רצון). לא ראיתי ברחובות שום משמרות מחאה וגם לא הפגנות תמיכה בעד ולמען השבתו של אריה מליניאק לכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראשון התומכים במינויו של אלי סהר לפרשן הכדורסל הקבוע והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום ז"ל.

טקסט תמונה : הצמד הקבוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו במחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000. הפרשן אלי סהר (סרוסי) יבד"ל מימין והשדר הנפלא מאיר איינשטיין ז"ל. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היכן שהוא בחורף 1979 חזרנו אלכס גלעדי ואנכי במכוניתו מביתו של רָפִי גִינָת בטבעון לירושלים בתום ניחום אבֵלים על מות אביו. בדרך האזנו לשידור ישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל שהועבר ע"י גדעון הוֹד שַדָּר רדיו "קול ישראל" בלוויית פרשן כדורסל לא ידוע. פרשן הרדיו הזה פגע בול אחרי בול בפרשנות שלו ועורר את תשומת לִבִּי. הכרתיו כשחקן עבר ששיחק אפילו פרק זמן קצר בשורות נבחרת ישראל. לא ידעתי שהוא פרשן כדורסל טוב בעל פוטנציאל. ספק אם הוא ידע זאת. שמו של הפרשן האנונימי היה אריה מליניאק. אריה מליניאק ואנכי שיחקנו יחדיו ב- 1970 במדי נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת תל אביב. זכינו באליפות אס"א. אימן אותנו שמוליק יעקובסון. יחד עמנו שיחקו גם עופר אשד, עמיקם ריקלין, ומשה זילברמן.

טקסט תמונה : זוהי נבחרת אוניברסיטת ת"א בכדורסל ב- 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. אריה מליניאק כורע שלישי משמאל. אנוכי כורע קיצוני משמאל. בין שנינו כורע עופר אשד ז"ל. עומדים מימין : המאמן שמוליק יעקובסון ועמיקם ריקלין (שחקן מכבי ר"ג). ראשון משמאל עומד רקטור האוניברסיטה פרופסור אנדריי דה פריז, ולידו כדורסלן מכבי ר"ג משה זילברמן. שאר הנוכחים בתמונה אינם מזוהים. (התמונה באדיבות אריה רוזנצווייג אוניברסיטת ת"א. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970. אנוכי בן 32 עם גביע אס"א בענף הכדורסל ב- 1970. המאמן שמוליק יעקובסון הקדיש לי את התמונה הזאת. כך כתב : "ליואש אלרואי שהיה גורם מכריע בהצלחה". הייתי כדורסלן מצטיין בעברי, לכן יכולתי לתרגם בקלוּת את פוטנציאל שידור הרדיו הגלוּם באריה מליניאק לשפת הטלוויזיה. לא טעיתי בהערכתי. (התמונה באדיבות אריה רוזנצווייג אוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היֶדַע הנרחב של הפרשן הלא מוכר בתוכנית של גדעון הוֹד, חכמתו המקצועית, ושטף דיבורו שָבוּ את לבּי. הוא חזה בשידור הישיר ההוא ברדיו "קול ישראל" בחורף 1979 בדיוק מתמטי את מהלכי שתי הקבוצות . הפרשנות שלו הייתה מדויקת. הוא הרשים אותי. יעצתי לאלכס גלעדי לרכוש אותו מייד מידיו של גדעון הוֹד. כמו אוֹרלי יָנִיב היה גם אריה מליניאק קנייה זוֹלָה. שילמנו לו פּרוטות תמורת כישרונו. זה היה כוחה של רשת טלוויזיה מונופוליסטית בימים ההם וכלכלני רשות השידור ניצלו זאת עד תום. אריה מליניאק החליף את מיקרופון הרדיו של "קול ישראל" בזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והצדיק ב- 1979 את התקוות שתליתי בו, כלומר את מינויו לפרשן הכדורסל שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 ערכתי הפסקה כפויה בפרשנותו של אריה מליניאק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התמנה למאמן נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל. עמי שֶלֶף ז"ל (אביו של גוּר שֶלֶף) יו"ר הוועדה המקצועית ומבכירי איגוד הכדורסל ואחד המממנים הודיע לי כי איננו מרשה לאריה מליניאק להיות פרשן כדורסל ממלכתי בעודו משמש מאמן לאומי. "אין זה יאה כי מאמן הנבחרת יפרשן ויבקר את שחקניו באמצעות הטלוויזיה, זה לחלוטין לא מקובל עלי", פסק. 1983 הייתה שנת תקוות לכדורסל הישראלי. עמי שֶלֶף גבה הקומה וגדל הגוף יוצא קיבוץ שוֹבָל ועכשיו יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל ומקברניטי הענף בישראל היה בעצמו שחקן מצטיין בנבחרת ישראל והפועל ת"א. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל גבעת ברנר בליגה הלאומית. גם אריה מליניאק היה שחקן כדורסל טוב בעברו. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל ר"ג אך הפועל ת"א שמה עליו עין והעבירה אותו לשורותיה. בסוף שנות ה- 60 לבש אריה מליניאק גם את מדי נבחרת ישראל. דור המאמנים הוותיק של נבחרת ישראל מאז ימי יעקב שאלתיאל, ואחריו יהושע רוזין, אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, שמעון "צִ'ינְגָה" שֶלַח, ואַבְרָהָם "אַלְבֶּרְט" חֶמוֹ סיים זה מכבר את תפקידו ופינה את מקומו. מינויו של אריה מליניאק הצעיר וחסר הניסיון (בן 31) למאמן הנבחרת הלאומית היה על פניו מעשה נכון וראוי. משימתו הראשונה של המאמן הלאומי החדש הייתה להעפיל עם נבחרת ישראל מהטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שכאמור שנערך בגְרֶנוֹבְּל ופאריס במאי 1984 לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עוזרו של אריה מליניאק בנבחרת היה פינחס "פיני" גרשון אך זהו כבר סיפור אחר. עליו טרם חשבתי במונחים של איש תקשורת ופרשן טלוויזיה.

טקסט תמונה : שנת 1965. מגרש הכדורסל הפתוח ביד אליהו בתל אביב. שני משמאל זהו עמי שלף ז"ל (גובהו 1.93 מ') שחקן הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל. הוא היה כל חייו חבר אגודת "הפועל". עמי שלף היה מנהיג כדורסל הגון ובעל יושרה. אהבתי אותו והערכתי אותו. לאחר שסיים את קריירה המשחק שלו הקדיש את חייו לטיפוח ענף הכדורסל בארץ. הוא היה אדם נבון ובעל יכולות ושימש יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל. עמי שלף  היה האיש שמינה את אריה מליניאק למאמן נבחרת ישראל, ואמר לי אז, "…מבחינה אתית לא מתקבל על הדעת שמאמן לאומי ישמש באותה עת גם פרשן טלוויזיה שמבקר את השחקנים אותם הוא מאמן ומנהיג…". קיבלתי את הסברו. אריה מליניאק חדל מלהיות פרשן הכדורסל שלי. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1969. נבחרת ישראל בטורניר הכדורסל של משחקי המכבייה ה- 8  בתל אביב. זיהוי משמאל לימין : דוד קמינסקי, אריה מליניאק, יוסי לז'ה, איתמר מרזל, גרשון "גרשי" דקל ז"ל, חיים שטרקמן, חיים בוכבינדר, אילן זייגר ז"ל, עמרם שפירא מנהל הנבחרת, גבי נוימרק ז"ל, תנחום כהן מינץ ז"ל (מוסתר – לובש גופייה מס' 4), ועופר אשד ז"ל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אריה מליניאק היה פרשן כדורסל הגיוני ומוכשר שנטל חלק שנים רבות בשידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך היה גם שחצן. מין טיפוס יהיר ומתנצח שלא תמיד ברר את טקסט דבריו וגם לא תמיד סתם את פיו כשהיה צריך. לעיתים הקדימו מִילותיו את מחשבותיו. זכור העימות הטלוויזיוני שערכתי באחת התוכניות הספורט שלנו בינו (כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לבין יורם אוברקוביץ' ז"ל אז יו"ר איגוד הכדורסל. אריה מליניאק האגרסיבי לא ברר את מיִלותיו ונטה להסתבך. האגרסיביות והבוטות שלוֹ באה לידי ביטוי גם בעבר בתוכנית המֶלֶל האקטואלית של רדיו גלי צה"ל, "יש עם מי לדבר", ששודרה ישיר בשעתו כאמור ברדיו גלי צה"ל מידי יום בשלוש אחה"צ. התוכנית הזאת הייתה דו שיח חופשי בין מנחי התוכנית לבין הציבור על כל הנושאים שבעולם. הגישו אותה חמישה עיתונאים שונים באופיים. ביניהם אריה מליניאק. פרשן העבר בכדורסל וגדעון רייכר הם החריפים והארוגנטיים מבין החמישה. שניהם בעלי יכולת לנהל שיחה מעניינת אך טיפוסים מתנצחים בצורת הדיבור שלהם ואופן הוויכוח עם המאזינים. איתן ליפשיץ ודָלִיק ווֹלִינִיץ לא נופלים מהשניים האלה במאום. הם רק נשמעו יותר קשובים, בעלי סובלנות יתר, ואולי גם מנומסים יותר מהשניים הראשונים. המגיש החמישי היה יעקב אחימאיר, מותג שידור בפני עצמו. היושרה שלו רבת המוניטין וארוכת השנים מדברת בעד עצמה.

בחודש מאי 1984 עמדה נבחרת ישראל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב. השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בלוס אנג'לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בערים בגרנובל ופאריס סיפר אריה מליניאק בפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מ- העיתון (יומון) "חדשות הספורט", "כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984" [13]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות. העיתון "חדשות הספורט" עַט על הסיפור והפך את הביקור אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון שלו. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון "חדשות הספורט" [14] ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם אולי מוכשר אך אולי גם לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל בכדורסל שלו נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא ומאמנה המובס חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ושחקניו על מרקע הטלוויזיה מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם כ-פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפרשן. לדבר הוא יודע. מטבע הדברים הרבה כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית בעיתון "חדשות הספורט" היומון ההוא מספרת על "מגדת עתידות" שאמרה לאריה מליניאק, כלהלן : "תתפשו מקום רביעי אך תעלו". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק. הוא דאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך ציפיות העלה אותן. (באדיבות רוני דרור וארכיון "חדשות הספורט").

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת לשלוח את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי הוא ב- 1984 בצרפת . יוסף "טומי" לפיד (פינה את כיסאו באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה המבוקש על ידי. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק, עד לא מכבר פרשן הטלוויזיה שלנו, רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת ישראל ולכסות את הטורניר במלואו. התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 1984. הדבר היה משנה גם את כל תוכניות השידור האולימפיות שלנו בלוס אנג'לס 1984. אולם כגודל הציפייה הייתה עוצמת האכזבה. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה-שחץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו יחד אתו.

בטורניר הקדם אולימפי עצמו בפאריס 1984 ניצחה הנבחרת הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה 69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא 84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל במאום. היא הודחה מהטורניר הקדם אולימפי של פאריס 1984. ההפסדים הצורבים של נבחרת ישראל הפייבוריטית היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה 92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת שלוֹ נגפו ו-ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת ברה"מ 106:79. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, ונגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד צרפת והפסידה 102:95. נבחרת ישראל הלאומית ניגפה ו-כשלה. אריה מליניאק חזר הביתה כ-מאמן לאומי מוּבַס ומושפל.

תוצאות הטורניר הקדם אולימפי הזה היו כישלון קוֹלוֹסָאלִי של נבחרת ישראל ומאמנה אריה מליניאק. השידורים הישירים רק חשפו את עליבותו של מנהיג הכדורסל הישראלי קבל עם ועדה. תוצאות המשחקים היו כה אומללות והרסניות עד שהפכו את נבחרת ישראל לפתטית ואת אריה מליניאק לרשלן. הנבחרת איבדה את סיכוייה בפאריס 1984 ואנחנו את העניין הספורטיבי בתחרות. החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחזיר את יורם ארבל הביתה באמצע הטורניר.

המאמן הלאומי אריה מליניאק הוּדַח מתפקידו בתום הטורניר ע"י איגוד הכדורסל. הוא הפך באחת למאמן כושל. יתירה מזאת. הוא היה אדם מושפל שנמצא בצד הנמוך של הסקאלה המקצועית. עמי שלף אמר לי אז בכעס גדול ו-אכזבה רבה, "…יואש אלרואי אתה יכול לקחת אותו בחזרה אליך…הוא הכול חוץ ממאמן כדורסל…". למרות כישלונו המקצועי כמאמן לאומי החלטתי לקבל אותו חזרה לזרועותיי כפרשן מפני שנותר בעיניי שדרן בעל פוטנציאל, חריף, קל ביטוי, ומהיר לשון שיודע לתרגם את הידע בו חונן לשפת הטלוויזיה. שמרתי עליו. רחשתי לו חיבה והערכה מקצועית. הוא היה איש מוערך שניחן בקסם אישי (רב). אריה מליניאק ידע שנכשל בפאריס 1984. באחת הפגישות בינינו דאז שח לי, "…הייתי פזיז מידי ועשיתי הרבה שטויות…". הפרשן אריה מליניאק הפך לבן זוגו הקבוּע של יורם ארבל ומאוחר יותר גם של אוּרי לֵוי. הייתי נאמן לו במאת האחוזים. לא בטוח שהוא היה נאמן לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה מידה. אבל צריך להודות הוא איש מיקרופון ממולח וניחן בעֵט טובה. זה כמובן לא אומר שהייתי משוחרר מתפקידי לפַקֵח ולנהֵל אותו.

זמן רב אח"כ הופתעתי לדעת שהאיש חונן בזיכרון קצר. שמעתי את אריה מליניאק תוקף בחריפות ובהתרגשות רבה בתוכנית הספורט של גלי צה"ל ביום חמישי – 23 בספטמבר 2004 את מולי קצורין מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, לאחר הכישלונות בקדם אליפות אירופה 2005 וההפסדים לנבחרות כדורסל ירודות כבולגריה ופורטוגל. מערכת הספורט של רדיו גלי צה"ל שגתה פעמיים בשידור הזה. בפעם הראשונה כשהתירה לאריה מליניאק לתקוף את המאמן הלאומי ללא רחם מבלי לאפשר למולי קצורין להגיב ולהתגונן. בפעם השנייה כששני מגישי התוכנית אביעד פוהורילס ומשה שלונסקי לא הזכירו לתוקפן את עברו הכושל כמאמן לאומי לפני כעשרים שנה בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בפאריס ב- 1984 ואת התבוסות שהיו שם מנת חלקו.

ב- 1987 העניק אריה מליניאק ריאיון מַרִיר למקומון "העיר" התל אביבי בו קבל על תנאי עבודתו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחה על משכורתו העלובה. רשות השידור מעולם לא הסיעה אותו במוניות ודרשה ממנו להגיע לעבודתו כפרשן כדורסל ו- NBA באולפן ברוממה בירושלים בכוחות עצמו. באחת הפעמים חטף פנצ'ר בגלגל מכוניתו באמצע הדרך מתל אביב לירושלים. לאולפן השידור הוא הגיע בזמן, אך כדי לחלץ את מכוניתו נדרש להתאמץ בעצמו מחצות ועד ארבע לפנות בוקר ללא עזרה וסיוע של רשת הטלוויזיה שלמענה עבד. יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור קרא את טענותיו ונדהם. הוא תבע ממני להיפטר ממנו. "…אם כל כך קשה לוֹ אצלנו שיקום וילך…אף אחד לא מחזיק אותו כאן בכוח…", אמר לי יוחנן צנגן בזעף. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה לא פחות נחרץ, "תגיד לאריה מליניאק שהוא כנראה לא יודע מהיכן משתין הדג", והוסיף, "תשמע לי, תעיף אותו. תאמין לי אפשר להסתדר בלעדיו הרי יש לנו את יורם ארבל". לא העפתי אותו. שמרתי עליו. אריה מליניאק נשאר על כנו. שמרתי על כס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עבורו.

שתיים עשרה שנה בסביבתם הקרובה של המסך ומיקרופון הכדורסל בערוץ 1 טיפחו היטב את ביטחונו העצמי של אריה מליניאק. קרה למאמן המוּבַס והפרשן שעלה לגדוּלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מָה שקרה לשַדָּרים רבּים לפניו. הוא שכח שהאירועים אותם הוא מפרשֵן הרבה יותר חשובים ממנו. הפרשן המבריק נקלע לסוּפַת אֶגוֹ – טְרִיפּ קשה של עצמו [15]. פתאום התלונן שאין לו זמן חשיפה מספיק ולא הבין מדוע המערכת מטרידה אותו בקטנות, כמו לפַרְשֵן איזה קטע מוקלט לא ארוך דיו על פי הבנתו מן ה- NBA. פעם כשהיה פרשן טרי היה חוטף כל פיסת שידור כזאת בשתי ידיו. כשאמר הנביא, "ויִשְמַן יְשוּרוּן ויִבְעַט", התכוון גם לאריה מליניאק.

אריה מליניאק היה פרשן אַהוּד שמצד אחד הציב את יסודות פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מאידך לא הֵבין דבר בהפקות שידורי הטלוויזיה בשיקולי ביצוע ועריכה, ולא בעלויות הכלכליות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו. אריה מליניאק היה פרשן הכדורסל של יורם ארבל בחטיבת הספורט שלי במשך עשור שנים, 1990- 1980. כאן נראים שניהם בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו באחד השידורים הישירים שלנו בראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. עטפתי אותם בצוות מסייעים מיוחד, שלושה עוזרי שדר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בני עורי, אריה שגיא, אריה מליניאק, יורם ארבל, אמנון לנגזם, ונסים קיוויתי. (תיעוד וצילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידורי הכדורסל המקומיים שלנו וגם הבינלאומיים לרבות שידורי ה- NBA הפכו אותו מייד לדמות פופולארית בת סמכא ברחוב הספורטיבי, אך לאריה מליניאק לא היה צֵל של מושג בלוגיסטיקה המורכבת ובטכנולוגיה המסובכת של השידורים, וגם לא בהפקה ובעלויות שלהם. הוא היה פרשן טלוויזיה ולא איש טלוויזיה. הבדל ענק. הוא חשב בטעות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מעין ערוץ ספורט ולא התמצא כהוא זה במבנה המסובך והיקר של רכישת זכויות השידורים. בימים ההם קשר גם קשרי עסקים עם המסעדן נֵרִי אַבְנֵרי בעל רשת מסעדות "נָרְגִילָה". הוא ניצל את מעמדו כפרשן כדורסל ידוע ומוכר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל וביקש להפוך במקביל לעיסוקו העיתונאי גם לאיש עסקים ובעל ממון בענייני מסעדות. לא הופתעתי כשביקש ממני ערב אחד בקשה חריגה בקול נופת צופים. אריה מליניאק רצה לאַרֵח את נֵרִי אַבְנֵרִי ידידו והבוס העסקי שלוֹ ב- 1989 בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ראשל"צ, בעת אחד השידורים הישירים שלנו את המשחק מכבי ראשל"צ נגד מכבי ת"א. פרשן הכדורסל של הטלוויזיה שח לי, "תראה יואש, האיש נכה. אני יודע שזאת בקשה אסורה, אך וותר לי". זה לא היה מקובל להציב אנשים זרים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיא אזור סטרילי לגמרי, אך נעניתי באופן חד פעמי יוצא מן הכלל לבקשתו הרחמנית.

טקסט תמונה :  שנת 1989. אולם הכדורסל בראשל"צ. נרי אבנרי בעל רשת מסעדות "נרגילה" והבוס העסקי של אריה מליניאק (יושב ראשון מימין) מתארח בניגוד למקובל בעמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולם הכדורסל של ראשל"צ ב- 1989. זיהוי היושבים משמאל לימין : אבי רצון, אלי בואנוס, אנוכי יואש אלרואי, הטכנאים זיגי זיגל ומוטי גיא שני אנשי הסטטיסטיקה, השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, והמסעדן נרי אבנרי. עומד מאחור יגאל שמעוני ששימֵש בימים ההם כמאבטח שלנו מטעם חברת שמירה טרם כניסתו לעבודה במחלקת הספורט. (התמונה הוענקה לי באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 1989. עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של ראשל"צ. משמאל לימין : מוטי גיא, אורי לוי, אריה מליניאק, נרי אבנרי. מאחור איש הביטחון יגאל שמעוני שהפך מאוחר יותר לכתב ועורך חרוץ במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אותה עמדת שידור בראשל"צ ב- 1989 (זווית צילום שונה). זיהוי היושבים משמאל לימין : אבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" (במכנסי ג'ינס וסנדלים), אלי בואנוס, אנוכי, זיגי זיגל ומוטי גיא (שני אנשי מחשב הסטטיסטיקה), השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, ומסעדן "נרגילה" נרי אבנרי. עומד מאחור המאבטח שלנו יגאל שמעוני שהפך מאוחר יותר לאיש מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הצילום באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה לא היה דַי לאריה מליניאק. הוא לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר מפרסום ועסקים. הוא חיפש תשומת לֵב. אריה מליניאק הפך למגלומן והחל להאמין שהוא החכם באדם והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תסתדר בלעדיו. השֶתֶּן עלה לוֹ לראש. מְדוּשָן ונוֹטֵף עוֹנג עצמי השווה את שגשוג "נַרְגִילָה" לזאת של "מֵקְדוֹנַלְד", ובד בבד שִיגֵר אלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה באמצעות העיתונאי רוֹן מיברג מסרים וטענות מגוחכות. לא רק מגוחכות גם שגויות, מבולבלות, ושקריות. הן התפרסמו במקומון הירושלמי "כל העיר", ביום שישי – 14 ביוני 1991. זה היה מין ריאיון – מאמר מגמתי שערך עמו רון מיברג ונשא את הכותרת "תסמונת האנדרדוג" [16].

בתחילת הריאיון הכריז רון מיברג, "תוך חודש יגמרו לשפץ את הסניף המקומי של נרגילה ואז יראה אריה מליניאק לירושלמים מהי חוצפה תימנית". אריה מליניאק היה כה נלהב מהפגישה עם רון מיברג ורעיון המסעדנות של "נרגילה" בראשותו של נרי אבנרי עד שמיהר לאמץ אל חיקו את התזה המופרכת שאין לה אחיזה במציאות שהמציא מראיינו כי קיים קשר הדוק בין כוכב ה- NBA מייקל ג'ורדן לבין נרי אבנרי מייסד "נרגילה" מפני ששניהם מייקל ג'ורדן ונרי אבנרי, התחילו בפיגור וסיימו ביתרון. אריה מליניאק היה נרגש מאוד והילל בפני רון מיברג את יתרונותיה הכבירים של "נרגילה". הוא הכריז, "מאות אלפי אנשים לא טועים", והוסיף, "אנחנו הרי לבנטיניים שרוצים לאכול קצת בידיים". אנחנו יודעים כבר מזמן כיצד הסתיימה פרשת רשת המסעדות "נרגילה", וכיצד נעלמה כהרף עין ממפת המסעדוֹת בארץ כלא הייתה.

במהלך הריאיון שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן : "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי השיב למראיין שלו בראוותנות ורברבנות גלויה, כלהלן: "אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי. יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה . יש חומר , זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA  הם יותר חזקים מערוץ 2. יש לערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אשאר עוד שנה – שנתיים בערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּּכָּר ומזוהה בגלל הטלוויזיה, והזיהוי שלי שווה כסף". הייתה דרושה מידה רבה של חוסר כבוד עצמי וחוסר יושרה של המרואיין כדי להמציא טקסט כזה. אריה מליניאק לא התבייש בדברי ה-שַחַץ שלוֹ להצהיר, שלמרות שהוא סובל בעמדת הפרשנות של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, הוא נשאר שם כי הוא פיגורה מוכרת וזיהויו כאיש טלוויזיה על מסך הטלוויזיה שווה כסף, והתכוון שהופעתו כפרשן על מסך הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית מסייעת להגביר את הפופולאריות בעסקי האוכל והמסעדות של "נַרְגִילָה" שלוֹ. עגום. ככה נראה האיש.

הנה עוד חלק מהטקסט של פרשן הכדורסל הנאמן שהפך לרכלן. "…היה איזה לילה שמאיר איינשטיין הכניס כל הזמן כדורגל. אני מכין את עצמי לשידור בצורה הכי מקצועית שאפשר. יושב עם ספרים, יושב עם סטטיסטיקות, וכך אני מצליח לסחוב על הגב את שבעת – שמונת פסקי הזמן האחרונים. אז במקום לתת לי לפתח נושא בפסקי הזמן, עוברים למאיר איינשטיין לשָדֵר גוֹל מפורטוגל לפני שבועיים…". לא היה ולא נברא. מעולם לא שידרנו במהלך שידור ישיר של משחק כדורסל בעת Time out, "גול מפורטוגל לפני שבועיים". אריה מליניאק עשה מאמץ לגמד את חטיבת הספורט בפיקודי באוזניו של המראיין רון מיברג ולהפוך את העורכים לאנשי טלוויזיה טיפשים. היה מדובר בתלונה שקרית ונבזית.

טקסט מסמך : 14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר". עמוד מס' 1 מתוך 2. זהו הריאיון שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "כל העיר").

טקסט מסמך : 14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר". עמוד מס' 2 מתוך 2. זהו הריאיון שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "כל העיר").

ועוד תלונה מגוחכת ולא נכונה של אריה מליניאק שהושמעה אז באוזניו של רון מיברג : "…אני הולך ברחוב, מקבל תגובות, ואני יודע שאני עובר מסך טוב, ושהאנשים אוהבים את מה שאני עושה. אם לוקחים אותי ביום שני בלילה ומעלים אותי לשידור מוקלט של משחק מספר שתיים, בזמן שהערוץ המתחרה משדר ישיר את משחק מספר שלוש…". לא נכון. אינפורמציה שגויה ובלתי נכונה. משחק מספר שלוש בגמר ה- Play off ההוא בו ניצחה שיקאגו בולס את לוס אנג'לס לייקרס בלוס אנג'לס 96:104, שוּחַק ביום שישי – 7 ביוני 1991. אנחנו שידרנו ביום שני – 10 ביוני 1991 בזמן המוגבל שהוקצב לנו ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל תקציר בן שעה של המשחק הרביעי שנערך יום קודם לכן ביום ראשון – 9 ביוני 1991 גם כן בלוס אנג'לס, בו ניצחה שיקאגו בולס 82:97. אריה מליניאק ממשיך להתלונן, "…זה לקחת אותי עם כל הקרדיט והפופולאריות שלי, ולשרוף אותי קבל עם ועדה. למחרת אני הולך ברחוב ואנשים אומרים לי, "תעזוב את זה, זה בושה" ! ". נרקיסיזם וקשקוש מוחלט. רוֹן מיברג לא התעניין לשאול ואריה מליניאק לא נקב בכתבה ההיא, באיזה כַּמוּת אנשים מדובר בדיוק, כמה אנשים לוחשים לאוזנו ברחוב את דברי ההֶבֶל האלה שהוא רוצה לשמוע, 5 אנשים, 10 אנשים, ו/או אולי 100 אנשים. הוא לא ציין בריאיון שחוץ מכמה אנשים שהעירו את מה שהעירו, הרי שהרוב המכריע והמוחלט של צוֹפֵי הטלוויזיה בארץ הרואים את שידורי הספורט שלנו ומדובר בכ- 1.000000 (מיליון) אנשים, לא טענו דבר כנגד השידורים שבאחריותי מפני שהיו שבעי רצון. איננו משדרים לבראנז'ה. אנחנו משדרים לעם בערוץ טלוויזיה כללי שאיננו מיועד לשידורי ספורט בלבד וגם לא לשידורי ה- NBA. מהריאיון שערך עִמו רון מיברג ב- 14 ביוני 1991 ניתן היה להתרשם שכל המדינה דיברה עם אריה מליניאק על העוול הנורא שנעשה לוֹ בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נניח לצורך הוויכוח שבאמת דיברו עִמוֹ והחמיאו לו בפועל חמישה אנשים אותם פגש ברחוב. כשמדובר במונחי צפייה טלוויזיוניים לצורך השוואה אחוז אחד בודד במדד המִדְרוּג שקוּל לכמות של 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים.

הקיצוּץ בשידורי ה- NBA באותו שבוע בו התראיין אריה מליניאק לרון מיברג, נבע מהתמקדות הכרחית של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית כערוץ ציבורי כללי באליפות אירופה לנשים בכדורסל שהתקיימה בהיכל הספורט ביד אליהו בקיץ 1991, ובהשתתפות נבחרת ישראל. החלטתי להקדיש שלושה שידורים ישירים רצופים בהיקפים מלאים למשחקי נבחרת ישראל בכדורסל לנשים בזמני צפייה ראשיים : ביום רביעי – 12 ביוני 1991 נגד צ'כוסלובקיה, ביום חמישי – 13 ביוני נגד הונגריה, וביום שישי – 14 ביוני 1991 נגד בולגריה. גם בשבוע שלאחר מכן עסקנו בשידורי אליפות אירופה לנשים בכדורסל. כיסוי אליפות אירופה בכדורסל פלוס שידורים ישירים בהשתתפות נבחרת נשות ישראל הייתה חובתנו הציבורית הראשונה. אהבתי מאוד לשדר את ליגת ה- NBA האמריקנית. זה היה חלום חיי ולבטח חלומו של כל מֵפיק ספורט לשדר ישיר את משחקי ה- NBA הנפלאים ולהיות בעליהם הבלבַדי בישראל, אך באמת שמחתי גם שערוץ 2  הזמני – ניסיוני בעת ההיא, נרתם לעוֹל משימת השידור של הכדורסל האמריקני יחד עִמי. כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי חייב לכדורסל מקור שלנו, למרות שהיה לבטח פחות אטרקטיבי מה- NBA. סיקור משחקי נבחרת ישראל לנשים בכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת אליפות אירופה הנערכת בהיכל הספורט ביד אליהו, קדמה להקרנת ליגת ה- NBA. ערוץ 2 הוריד במשהו מהלחץ עלינו.

טקסט מסמך :  הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. זהו מכתבם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל, המשבח את הכיסוי שלנו הנוגע ל- אליפות אירופה לנשים בכדורסל שהתקיימה בחודש יוני 1991 בהיכל הספורט יד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חולשתו העיקרית של הריאיון הרעוע והבלתי מאוּזן וההוא נעוץ בכך שמר רוֹן מַיְבֶּרְג לא ביקש כל תגובה מסודרת ממנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. למראיין רון מיברג לא היה מושג קלוש מה הן העדיפויות ומערכת השיקולים הכוללת שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט. הוא המשיך לדבוק ולתמוך בגרסת אריה מליניאק כאילו נעשה לו עוול נוראי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

נחמד מאוד. הבנתי שהפרשן שלי מכר זה מכבר את נאמנותו והאינטגריטי שלו בעבור חופן דולרים. למחרת גאלתי אותו מסִבְלוֹ וייסוריו. "…אריה מליניאק בכיין ורכלן, עוף לי מהעיניים, נסתדר בלעדיך בכל מקום… ב- NBA וגם ב- מכבי ת"א…אין לי עוד צורך בך…", אמרתי לו. אילו הייתי מאפיונר הייתי מנשק אותו על שפתיו. הדחתי אותו קיבינימט ללא שום היסוּס מכֵּס פרשנות הכדורסל. ברגע שאריה מליניאק הפך את פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית וההופעה על המסך לסֶבֶל וקרדום לחפור בו לטובת ענייניו האישיים החלטתי להתערב ולהגיב. אריה מליניאק הושעה. אפילו גדול המתנגדים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מנהל הטלוויזיה בכבודו ובעצמו יוסף בר-אל, תמך ללא סייג בהחלטתי לסַלֵק את אריה מליניאק מכֵּס הפרשנות.

לקראת חידוש עונת השידורים ב- 1991 הענקתי לאריה מליניאק הזדמנות להגן על עצמו מפני צו ההדחה שלי. הִפגשתי אןתו בפני בּוֹרֵר. הבּוֹרֵר היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בכבודו ובעצמו. גררתי את עצמי ואת אריה מליניאק ללשכתו בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. "אריה מליניאק אני הולך להפגיש אותך עם אדם שאיננו רוחש לי כל חיבה. הוא ישמש כבורר, ומי יודע, יכול להיות שיעניק לך סיכוי חדש לשוב לכס פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני אוהב את יוסף בר-אל ואינני מעניק לו קמצוץ של הערכה מקצועית אך אקבל את הדין. אשר יפסוק כך יהיה, מפני שהוא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל האוטוריטה העליונה", אמרתי לו בעוד שנינו יורדים במדרגות הבניין. אריה מליניאק לא המתין אפילו שנייה והסתער על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בלשכתו. ללא שמץ של ענווה העיד על עצמו מייד וללא היסוס, "…אם אתה תומך בהחלטתו של יואש אלרואי להדיח אותי, אז צריך לפטר אותך, מפני שאני ידוע ומוכר כפרשן כדורסל מצוין המסייע להצלחת השידורים…", והוסיף ללא מחשבה שנייה, "תשאל את הציבור". יוסף בר-אל לא נשאר חייב והשיב לו בזעף ובתקיפות, "תשמע אריה מליניאק, יהיה צריך לפַטֵר אותי אם אני לא מְפַטֵר אותך בעקבות דבריך הבוטים במקומון "כל העיר" נגד מחלקת הספורט של יואש אלרואי. אני מוכן לסלוח על הכול, אך אם יש לך טענות נגד הטלוויזיה, אתה צריך לדעת שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניסה לסגור עסקה עם המודח והציע לו פתח מִילוּט, "…תשמע אריה מליניאק, תוכל להמשיך לפרשן בתוכנית "סל לילה" ובשידורי ה- NBA אך בשום אופן לא במשחקי מכבי תל אביב…". אריה מליניאק ישב שם המום. בקול נעלב השיב ב- יבושת ובגרון כמעט חנוק למציע העִסקה, "איך אוכל לשבת באולפן הטלוויזיה קבל עם ועדה כשהלֶחִי שלי אדומה מהסטירה שאתה ויואש אלרואי העפתם לי?". הפגישה הקצרה הסתיימה ואריה מליניאק מצא את עצמו מחוץ לכותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדחתו הייתה אבדה מקצועית לשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אך לא מוסרית. עמדו בפני אופציות אחרות. מאמני כדורסל רבים וגם עיתונאים התדפקו על דלת מחלקת הספורט. 'לא אלמן ישראל', כפי שאמר הנביא ירמיהו.

החלטתי לפסוח על רשימה ארוכה של פרשנים פוטנציאליים על מנת להציב בעמדת הפרשנות הפנויה את טַל בְּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א וישראל בכל הזמנים. טַל בְּרוֹדִי חתן פרס ישראל לספורט היה בעל ידע עצום בתחום. הארצי ובבינלאומי. וגם מומחה גדול בליגת ה- NBA. טַל בְּרוֹדִי היה דמות כדורסל פופולארית רבת מוניטין במכבי ת"א ונבחרת ישראל שאזרחי המדינה הזדהו עמוֹ במשך שנים רבות. הוא ניצב באמצע שנות ה- 60 בפני קריירה מזהירה וחוזה כספי נדיב ב- NBA, אך וויתר, והחליט ב- 1966 לעלות לישראל ולבנות כאן את חייו. טַל בְּרוֹדִי הפך לדמות מופת. כדורסלן פנטסטי, בעל השכלה אקדמית רחבה, מאופק, ישר, והגון. זה היה אותו טַל בְּרוֹדִי שתיעדתי ב- 1980 בסרט הטלוויזיה הדוקומנטארי בן 75 דקות, "גופיה מספר שֵש". טל ברודי היה הכל אולם לתדהמתי הגדולה הוא לא היה פרשן. גם העברית הקלוקלת והלא תקנית פגמה ביכולתו להחזיק את מיקרופון הפרשנות.

טקסט תמונה : חורף 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח של יד אליהו. שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בחדר ההלבשה של הקבוצה , דקות אחדות לפני משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת"א נגד ריאל מדריד. ראיתי בטל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של אריה מליניאק. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון שידור קבוצת הפאר של מכבי ת"א על מִרְקַע הטלוויזיה הציבורית היה חשוב מכל המְבַצְעִים אותו, השדרנים והפרשנים גם יחד, בעיקר מפני שזכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. זהו כלל חשוב בתעשיית הטלוויזיה שכוכבי המסך , בארץ וגם בעולם, נוטים לשכוח אותו מעת לעת . אריה מליניאק כל כך נעלב מהדחתו עד שחשב בסתר לִיבּוֹ כי לא נסתדר בלעדיו. הוא טעה טעות מרה . לא הגיע אפילו מכתב אחד של צופה טלוויזיה הדורש להשיב לו את מִישְרת הפרשן . מרבית שדרני הספורט הם בעלי אגו נפוח. נדמה להם שרשת הטלוויזיה שנתנה להם במה ואח"כ סילקה אותם ממנה הופכת לפגיעה. מחשבה אווילית. לעולם אירועי הספורט יהיו חשובים מהשדרים והפרשנים. אני זוכר שאחד מגדולי שדרי הספורט בטלוויזיה בארה"ב היהודי – אמריקני הָאווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) חשב ש- ABC תיכשל בלעדיו לאחר שהודח מהמיקרופון והמסך. כשאנשי הרשת ביקשו להיפרד ממנו, השיב להם, "דברו עם העו"ד שלי", וטרק להם את הטלפון. למרות שהיה שדרן עַל מיוחד במינו של מערכת הספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , היא בסופו של דבר הסתדרה בלעדיו.

הפרשה המתוקשרת אודות סילוקו של אריה מליניאק מכס הפרשנות לא גוועה כל מהר . ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבת "Follow up" על פרשת ההדחה של אריה מליניאק. יוסף בר-אל ואריה מליניאק התראיינו לכתבה הזאת. אני לא. הכתבה הייתה רצופה באי דיוקים והייתה חתומה עליה (לצורך הסוואה) הכתבת לענייני רשות השידור של העיתון גב' אורה עריף. נדהמתי לשמוע מגב' אורה עריף כי היא כלל לא עשתה את הכתבה הזאת והעורכים השתמשו בקרדיט של שמה כדי לתַּגְבֵּר את אמינות הטקסט. ביקשתי לדעת כיצד היא עוברת על כך לסדר היום ומדוע איננה תובעת את המבישים למשמעת וסדר. היא השיבה לי אז כדלקמן, "אם אנהג כך יפטרו אותי מהעיתון" [17].

טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. ידיעה שהופיעה במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 הנוגעת להדחתו של אריה מליניאק מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וחתומה בשמה של גב' אוֹרָה עָרִיף כתבת העיתון לענייני רשות השידור בימים ההם. אך לא היא כתבה את הידיעה הזאת. הכתבה הייתה רצופה אי דיוקים. הכרתי את אורה עריף זמן רב. היא הייתה כתבת כנה, אמינה, ומהימנה. שאלתי אותה, "כיצד קרה הדבר שפרסמת כתבה שגויה מבלי לשאול אותי…?". היא השיבה לי בכנות, "יואש, אני מצטערת. לא אני עשיתי את הכתבה. הם, אנשי הספורט של העיתון עשו זאת והשתמשו בשם שלי ללא רשותי כדי להעניק אולי אמינות יתר לכתבה". נדהמתי. שאלתי אותה שוב, "גב' אורה עריף, מדוע אינך מתלוננת בפני העורך הראשי נגד המפברקים בעניין המביש הזה…? נגד אלה המשתמשים בשמך לשווא…?". היא השיבה לי ב-יבושת ובקול ענות חלושה, "מה אתה רוצה שיפטרו אותי. עשיתי מה שהם ציפו ממני". לא הבנתי כיצד עיתונאית רצינית ובן אדם בעל כבוד מסכימה ביודעין להתבטל מפני העורכים שלה. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : נובמבר 1991. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. הפרשן המודח אריה מליניאק (משמאל) משוחח עם מחליפו על כס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טל ברודי (מימין). לזכותו של הפרשן המודח צריך לומר שהוא איחל הצלחה לפרשן החדש. אריה מליניאק נזהר זהירות רבה בכבודו של מחליפו טל ברודי ולא העז לפגוע בו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי (בן 77, היום) מוצב על ידי כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי, והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט הייתי כל הזמן בשטח. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                

השנים נקפו. אני מוצא ביומני כי ב- 29 ביוני 1993 נפגשנו יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המיועד [18] ואנוכי עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל המודח במסעדת "דולפין" ליד נמל תל אביב. הזמנו אותו לארוחת צהריים והצענו לו לשוב לכס פרשנות הכדורסל. הפרשן שכה אהב את המיקרופון (והמסך) שמח לשוב, אך האהבה השנייה לא הייתה כראשונה. זאת הייתה אהבה ממוחזרת. אין גרוע מניסיונות פתטיים לחֲדֵש אהבה שחלפה. זה לא עובד. השידוך המחודש לא החזיק מעמד והתפוגג מעצמו. שמחתי להתגרש מאריה מליניאק. גם משנטש לנצח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשכתי לרחוש לו הערכה. אחד האנשים החכמים שהכרתי מעודי בתחום התקשורת אך הפלא ופֶלֶא חטיבת הספורט בפיקודי לא התמוטטה בלעדיו.

אריה מליניאק שננטש ע"י מחלקת הספורט חש נעלב ופגוע ולא סלח. לפתע החלו להגיע שמועות שהוא מפיץ אגדות בבראנז'ה כי הוא כפרשן שלנו, "עשה טלוויזיה מכלום". הוא סיפר לכל מי שרק רצה לשמוע איזה מין סיפור, "שהוא ויורם ארבל הגיעו פעם בשליחות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם כדי לשדר ישיר משחק כדורסל לארץ (ממתי משחקים תחרויות כדורסל בינלאומיות בעיירות נידחות?). שניהם, השַדָּר והפרשן נכנסו לאולם חשוך ומצאו שם שולחן וכיסא. רבע שעה לפני פתיחת המשחק חיברו להם שני חוטים וכך התבצע השידור הישיר כששניהם לא יודעים אם רואים אותם או שומעים אותם באולפן בירושלים", והוסיף, "יורם לימד אותי כלל חשוב שתמיד צריך להאמין ששומעים ורואים אותך". כל בר בי רב בטלוויזיה יודע כי כל הפקות שידורי הספורט הישירים הבינלאומיים בטלוויזיה בתקופתי לרבות אלה של מכבי ת"א במשחקי גביע אירופה הם מהלכי טלוויזיה רב תכליתיים ארוכי טווח ומתוכננים זמן רב מראש. אריה מליניאק היה פרשן כדורסל אך לא איש טלוויזיה. הוא לא הפיק, הוא לא ניהל, הוא לא ניווט, והוא לא תכנן. תפקידו היה להרים את המיקרופון שהותקן עבורו בתחילת המשחק ולפַרְשֵן את מהלכי המשחק. בתום המשחק הוא נדרש להניח את המיקרופון במקומו. פה התחיל תפקידו וכאן הוא גם נגמר. "עשינו טלוויזיה מכלום", כדבריו , הן מילים מופרכות.

מאוחר יותר מישהו המשיכו להפיץ שמועות שווא ודיווחי שווא כי עו"ד שמעון מזרחי הפעיל לחצים על מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לפטר אותו מתפקידו, והציב תנאי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת, "כי אם אתם רוצים להמשיך לשדר את מכבי ת"א, תצטרכו לעשות זאת ללא אריה מליניאק". שקר מוחלט. לא היה ולא נברא. שמעון מזרחי לא התערב ולא לחץ עליי להחליף את אריה מליניאק בטַל בְּרוֹדִי. לא עבדתי אצל שמעון מזרחי. אריה מליניאק מעולם לא אולץ לעזוב את כס הפרשנות בשל לחצי מכבי ת"א. הוא הודח מהכס וסולק ממנו. הבאתו של טל ברודי הייתה יוזמה ניסיונית שלי בלבד שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יוסף בר-אל תמך בה.

פעם ב- 1997 סיפר אריה מליניאק לשדרן רדיו גלי צה"ל מולי שפירא אינפורמציה לא בדוקה , "כי יואש אלרואי הפסיד לזכיין פרטי בשם יגאל קרבי את זכויות השידורים של שני משחקי חוץ בכדורסל של נבחרת ישראל נגד נבחרות אוקראינה ודנמרק", והוסיף, "יואש אלרואי צריך ללמוד שהדברים השתנו". זאת הייתה עוד בדותא שקרית חסרת שחר.

יורשו האמיתי והטבעי של אריה מליניאק היה אלי סהר (סרוסי) חוזר בתשובה, עיתונאי לשעבר במדורי הספורט של "חדשות" ו-"הארץ". תלמידו של גדול עיתונאי הספורט בישראל אבי רצון. הוא אלי סהר הגיע לכֵּס פרשנות הכדורסל של טלוויזיה הישראלית היכן שהוא בסתיו 1995 ועשה את עבודתו בכישרון ובנאמנות. אהבתי אותו ורחשתי לו הערכה רבה. הוא היה מקצוען בתחום (!). רֶכֶש מצוין שלנו. 

בקיץ 1995 היה לי מועמד נוסף. עופר שלח. שוחחתי עם עופר שלח שיחת טלפון אחת משוודיה (שהיתי בגטבורג בשל שידורי אליפות העולם ה- 5 בא"ק) אודות האפשרות שישמש פרשן כדורסל של הטלוויזיה הציבורית. דיברתי על המועמדות של אלי סהר ועופר שלח עם שני הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. עופר שלח יודע כדורסל. אין ספק בכך. יש עמו רק בעיה אחת. על כל משפט אחד של השַדָּר המוביל שלו הוא אומר חמישה נוספים. זה אמור להיות להפך. זאת קונספציה השידור הישיר שלי בכל תחום ספורט. גם בכדורסל. אינני מוכן לוותר עליה. אינני יודע גם אם עופר שלח (היום הח"כ עופר שלח איש מפלגת "יש עתיד") היה מסכים לעבוד כפרשן תחת סמכות הניהול שלי. כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית אני נוהג לשבת בעמדת הפיקוד ולהתערב מעֵת לעֵת בדבריהם של השדר והפרשן באמצעות ה- Talk back בין אם השידורים נערכים בארץ או מתבצעים מחו"ל. המיקרופון איננו רכוש פרטי של השדרים. הוא כפוף לעורך הראשי של שידורי הספורט. לבסוף התערב בהתלבטות ובשיקול דעתי אבי רצון, ואמר לי, "עזוב את עופר שלח, קח את אלי סהר. לא תצטער". הקשבתי לו. אינני מצטער על כך עד היום הזה. אלי סהר הוא פרשן כדורסל מצוין, בעל יושרה מקצועית, בקי היטב בכדורסל הישראלי והבינלאומי, ויודע לתרגם במהירות את הידע שלו לשפת הטלוויזיה. אלי סהר הוא הצלחה רבתי מכל היבט של פרשנות כדורסל בטלוויזיה.

אלי סהר לא היה פחות מוצלח מאריה מליניאק. על פי תפישת השידור שלי הוא ידען גדול בכדורסל המקומי והבינלאומי. הוא בעיניי פרשן הכדורסל האולטימטיבי. בלתי רגיל. פשוט יוצא מן הכלל. היושרה המקצועית שלוֹ מושלמת. פיו וליבו שווים. אלי סהר לא  עושה חשבון לאיש. יש לו רק שתי "מגרעות" . הוא חַף לחלוטין מיחסי ציבור ואין לו פינת שידור בגלי צה"ל. את הקומפלימנט הגדול ביותר בקריירה שלוֹ קיבל אלי סער ממר כדורסל יהושע רוזין ז"ל. יהושע רוזין אמר לי באחת ההזדמנויות, "תדע לך שאלי סהר הוא פרשן הכדורסל הטוב במדינה. תשמע ממני, גם אני מבין משהו בכדורסל", והוסיף, "מעניין להקשיב לו. הוא מבין נכון ומנתח ומסביר היטב את מצבי הכדורסל השונים משתנים ברגע".

לפחות פעמיים בקריירה העיתונאית כפרשן הכדורסל של "הארץ" ופרשן כדורסל של מחלקת הספורט בטלוויזיה שילם מחיר אישי כבד על פרשנותו בשעה ששני ספורטאים בעלי שם בישראל נהגו בו בפרהסיה בגסות, באלימות פיסית ומילולית. רַאדִיסְלָאב צ'וּרְצִיץ' שחקן מכבי ת"א בעברו ענק שגובהו 2.06 מ' התנפל עליו באלימות בעת אימון הקבוצה בהיכל הספורט ביד אליהו בגין אחד ממאמרי הביקורת שלו בעיתון על מכבי ת"א והחטיף לו סטירת לֶחִי בנוכחות קבוצת העיתונאים שנכחה באימון ערב אחד המשחקים בגביע אירופה . מועדון מכבי ת"א בראשותו של עו"ד שמעון מזרחי התנצל בפני אלי סהר ושילם לוֹ פיצוי כספי בגובה של עשרת אלפים שקל כפשרה משפטית. האיש השני שתקף את אלי סהר באלימות מילולית חסרת תקדים היה מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי "צביקה" שרף. זה קרה באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בספרד בקיץ 1997.

טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט יד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 20 שנים. מכבי ת"א מנצחת את פאף בולוניה האיטלקית 64:79 ומעפילה ל- Final Four של סלוניקי 2000. זוהי עמדת השידור המסורתית המצוינת שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, אתר הספורט הנפלא תחת הנהלתם אז של גרשון פורמן ואחריו ניר פרצלינה. אנוכי (מימין) מתבונן ביציר כפיי, Team שידור שחלש כעשור על שידורי הכדורסל בטלוויזיה. אהבתי את השדר מאיר איינשטיין (משמאל) והפרשן אלי סהר. תרומתם לשידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנים הייתה כבירה ובלתי נשכחת. (באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 הייתה ה- 14 במניין האליפויות מאז 1971 אותן אני מכסה כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא היו לנו הרבה סיבות טובות כדי להרחיק לספרד ב- 1997 בעקבות נבחרת ישראל הבינונית ב- 1997. היא הפכה בכל זאת לאובייקט שידור חשוב הרבה בזכותו של עודד קטש ווירטואוז הכדורסל דאז שלבש את מדיה והנהיג אותה. עודד קטש היה סוג של ספורטאי עַל שהיה כדאי לשלם כסף כדי לראות אותו וגם להציב מצלמה עליו. כישרון מדהים ויוצא דופן. את הנבחרת הלאומית בכדורסל אימן אז צבי "צביקה" שרף. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל קיבלו את דעתי כי עומדת לנו הזכות ומוטלת עלינו החובה לשדר ישיר בהיקף מלא את כל משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר. שלחתי לספרד את השַדָּר המוביל זלי מאיר איינשטיין, את הפרשן אלי סהר, ואת המפיק ששי אפרתי.

במשחק הראשון ביום רביעי – 25 יוני 1997 בעיר גירונה (Girona) ספגה ישראל תבוסה מליטא 75:60 והפרשן אלי סהר אמר את דברו. פרשנותו המצוינת לא נעמה לאוזניו של המאמן הלאומי צבי שרף. למחרת גברה ישראל בקושי רב על סלובניה 68:69 ושוב אמר אלי סהר את דברו. הוא לא החמיא לנבחרת הלאומית שלנו ולא ל-מאמנה. ואז הגיע המשחק השלישי והשידור הישיר השלישי שלנו ישראל נגד צרפת. זה היה בעֶרֶב שבת לֵיל שישי – 27 ביוני 1997. מאיר איינשטיין שידר את המשחק לבדו מפני שאלי סהר הוא אדם דתי שומר שבת. אלי סהר נשאר במלון ונשא את דברו הפעם אל הקב"ה. הוא חוזר בתשובה. ללא דברי הפרשנות שלוֹ ניצחה נבחרת ישראל את צרפת 82:88. עודד קטש קלע 34 נקודות.

בתום המשחק לא יכול היה צביקה שרף מאמן הנבחרת הלאומית להתאפק. המאזן שלו עמד עד עכשיו על שני ניצחונות והפסד בודד. הוא לא התכוון להבליג ולשתוק לאלי סהר על דברי הפרשנות שלוֹ שנדמה היה לו ש-כוונו אישית נגדו. צבי שרף גידֵף את אלי סהר בשידור ישיר כששאג למיקרופון לאוזני כל האומה, "…ש- סָרוּסי יִזְדָיֵין…". סָרוּסי היה שם משפחתו הקודם של אלי סָהָר. הפרשן לא שמע את דברי הנאצה האלה מפני שלא נכח כלל בעמדת השידור, אך אני שמעתי היטב בעמדת הניהול שלי בירושלים את הניסוח הבוטה והמעליב שיצא מפיו של המאמן הלאומי. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שצפה בשידור הישיר בביתו במִכְמוֹרֶת מיהר לצלצֵל אלי לאולפן השידור בירושלים נסער ונרגז, וצעק לי בשפופרת, "יואש אלרואי, תגיד לצביקה שרף ואיגוד הכדורסל שם בספרד שאני אסריח  להם את כל האליפות, אם הם לא יתנצלו בפני אלי סהר ובפנינו". החלטנו להגיב במלוא החומרה. מוטי קירשנבאום ידע להעניק גיבוי מפני שהיה מנהיג. מפני שהיה מנהיג גם הכיר את פיקודיו. מעלה גדולה. הוא היה מנכ"ל שמעורב בכל פרט של העשייה הטלוויזיונית. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנהיג שאהבתי בימים ההם. בהמשך התחרויות הפסידה נבחרת ישראל לטורקיה 81:71, לרוסיה 87:69, ול- יוון 85:82 ונדחקה לשוליים. דוד "דוּדוּ" גלבּוֹע שנבחר לנהל את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוגוסט 1993 אמר לי פעם, "…אין שום סיכוי שהייתי מסכים ליטול את התפקיד רב האחריות הזה, בעידן שקדם למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ויאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1…". נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של צבי שרף דורגה בתום הטורניר רק במקום ה- 9 הלא מכובד מסך תריסר נבחרות שנטלו חלק באליפות אירופה – ספרד 1997. ללא עודד קטש זה היה עלול להסתיים גרוע יותר.

צבי שרף הוא מאמן כדורסל טוב שזכה בעבר להישגים מרשימים עם נבחרת ישראל (מקום 7 באליפות העולם בכדורסל שנערכה בספרד ב- 1986) וגם עם מכבי ת"א. במשחקי ה- Final Four שנערכו ב- 1994בהיכל הספורט ביד אליהו. הזמנתי אותו ולא את אריה מליניאק לשמש פרשן של ארבעת משחקי הטורניר לצִדם של השדרים אורי לוי ואורן רוזנשטיין. הוא בעל יכולת תקשורתית ופרשן כדורסל בהחלט מניח את הדעת, ולא רק מאמן טוב. הצרה הייתה שכמו רבים לפניו הוא שכח את כללי המשחק שמכתיבים שידורי הטלוויזיה והפך את אלי סהר לאויבו. תופעת העוֹינוּת בין מאמני ספורט לפרשני טלוויזיה מוכרת וידועה. התיעוב שפיתח צביקה שרף כלפי אלי סהר דומה לזאת שנקט שלמה שרף מאמן הכדורגל הלאומי נגד אבי רצון פרשן הכדורגל המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . אף על פיכן ולמרות הכל נשאר צביקה שרף מאמן כדורסל רציני ואהוּד. מעצמת כדורסל כמו יוון הכירה בכישרונו ומועדון הכדורסל המפואר פאוק סלוניקי הזמין אותו לשורותיו לאמֵן את הקבוצה. צביקה שרף רכש מוניטין באירופה ואימן קבוצות כדורסל גם בפולין וצרפת. הרבה מים זרמו בירדן מאז 1997 אך אלי סהר המשיך להיות הסמרטוט האדוֹם שלוֹ. המאמן הלאומי לא נרגע זמן רב לאחר שהאליפות הזאת הסתיימה. הוא הודיע ליו"ר איגוד הכדורסל דני קסטן בלשון חריפה, "…אינני מתכוון להתנצל בפני פרשן הערוץ הציבורי אלי סהר על שקיללתי אותו. הקללה, "שיזדיין", היא פחות ממה שמגיע לו…". בעיתון "אנשים" הכריז בריאיון את הטקסט הבא כלהלן [19], "…יואש אלרואי צריך ללכת הביתה בגלל שהוא מעניק גיבוי לאלי סהר…", והוסיף, "אלי סהר הוא איש שפל שמתעסק בעניין שלי בצורה לא הוגנת. מי הוא בכלל אלי סהר ? מי עשה אותו מומחה מספר אחת שישפוט את צביקה שרף ? מה הידע, הניסיון וההגינות שלו חוץ מלהעביר רכילות או ביקורת ? אז נכון שיש לו גיבוי מיואש אלרואי ואבי רצון (שימש כעורך מוסף הספורט "הארץ" שם נחשב אלי סהר למומחה הכדורסל מספר אחת של העיתון). 28  שנים יואש אלרואי מנהל את מחלקת הספורט. נשיאים וראשי ממשלות התחלפו ורק יואש אלרואי נשאר במקומו". המשפט האחרון בטקסט שלו היה מדויק. מה שנכון, נכון.

אשנה ואפרט שוב, כלהלן : מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה "…שסרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. צבי שרף חשב בטעות שחטיבת הספורט בניהולי וניווטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמורה לצעוד שלובת זרוע עמו באותו המשעול. צבי שרף תיעב ביקורת והתרעם מולה ומול מבקריו בקול רם  בהיותו מאמן מכבי ת"א וגם מאמן נבחרת ישראל. הוא לא הסתיר זאת. יו"ר מועדון מכבי ת"א בכדורסל עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת"א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צבי שרף מאוד לא אהב את התמיכה המקצועית שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי הענקנו לפרשן שלנו אלי סהר. זכור לדיראון אותו טורניר אליפות אירופה 1997 שנערך בספרד ואותו שידור ישיר שלנו ביום שישי – 27 ביוני 1997 מגירונה – ספרד את המשחק בו גברה ישראל על  צרפת 82:88, בתומו זעק בחימה למיקרופון קללה, "…ש- סָרוּסִי יזדיין…", וגם טען שאנוכי צריך ללכת הביתה משום שהענקתי גיבוי לאלי סהר. באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שֶרְף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, "…ש- סָרוּסִי יזדיין…". צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד.

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…" (1 מתוך 2).

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וסנט גם בי סניטה קנטרנית ו- מגוחכת, כלהלן : "…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…". המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורי – ערוץ 1 לדורותיהם חשבו אודותיי אחרת ממנו. (2 מתוך 2).

גם עו"ד שמעון מזרחי לא היה שבע רצון תמיד מדברי הפרשנות של אלי סהר ונהג לצלצל אלי כדי להביע את דעתו הלא נוחה מכך וזה היה מקובל עלי, אך הוא מעולם לא עשה זאת בבוטות. בעונת 2000 – 1999 כעס פיני גרשון כעס רב על צוות השידור שלנו מאיר איינשטיין ואלי סהר. הוא החרים את שניהם וסירב להתראיין אצלם בשידורים הישירים שלנו בסיומם של המשחקים. פיני גרשון חלק על זכותם וכישרונם המקצועי של צוות השידור לבקר אותו כמאמן כדורסל, ואמר, "…הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים…". טיעון מוכר ולא מוצדק שהופנה בשעתו גם כלפי שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הווארד קוסל כששידר בהצלחה ענקית את משחקי הפוטבול בליגת ה- NFL. פיני גרשון רתח מזעם על מאיר איינשטיין ואלי סהר וסירב לשתף פעולה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיק בזכויות השידור ובעצם מימן חלק ממשכורתו של המאמן המוכשר. אפילו עו"ד שמעון מזרחי לא הצליח לכפות את מרותו על פיני גרשון כדי שיתראיין אצלנו. בתגובה כינה אותו בשידורים מאיר איינשטיין, "פינחס" במקום שם החיבה שלו "פיני". מסע נקמה ותגובה קטנונית של השַדָּר הנבחר שלי. ברוגז ילדותי.

עכשיו הכול הסתיים בבת אחת בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 30 במרס 2000 ברגע של שיכרון, ניצחון מכריע על הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה וההעפלה ל- Final Four  של סלוניקי 2000. קמתי ממושב עמדת ניהול השידור וגררתי את פיני גרשון במו ידיי לריאיון הניצחון עם מאיר איינשטיין ואלי סהר. אלי סהר היה מחליפו השלישי של אריה מליניאק. פרופסור גבריאל "גָבִּי" בֵּן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה היה מחליפו השני של אריה מליניאק בעמדת הפרשנות. מחליפו הראשון של אריה מליניאק בעמדת הפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה שחקן העבר הדָגוּל של נבחרת ישראל ומכבי ת"א טַל בּרוֹדי. נִיסְיוֹן נֶפֶל בו כל האחריות מוטלת עלי. זאת הייתה טעות שלי להציב בפניו אתגר שלא היה לוֹ כל סיכוי לעמוֹד בו . טַל בְּרוֹדִי היה שחקן כדורסל נפלא, חדשני, ובעל מוניטין אך לא היה לו דָבָר עם פרשנות כדורסל. העברית העִילֶגֶת בפיו והמבטא האמריקני הכבד הפכו את פרשנותו לפָארְסָה. אבל לא רק העברית המשובשת והעילגת שלוֹ מהולה באנגלית הכשילה אותו. הרי פרשן הכדורסל של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים שמחה "סִימִי" רִיגֶר, אף הוא יליד ארה"ב בעל מבטא ניו יורקי כבד, הפך את שפת הכדורסל המיוחדת הזאת לדגלו האישי. טַל בְּרוֹדִי אצר בקרבו ידע כדורסל עצום שאנחנו לא הכרנו אולם לא ידע לתרגם אותו לטקסטים של פרשנות בטלוויזיה. כמו רבים לפניו וגם אחריו הוא לא הצליח לפרש ולהסביר לצופי הטלוויזיה את מהלכי המשחק שהוא אישית היה כה בקי בהם. הוא ישב אומנם על כֵּס הפרשן אך הוא לא היה כזה. הוא היה שם יותר על תקן של מעודד קבוצת מכבי תל אביב . לא רציתי לשבור את המינוי הנכבד כבר בהתחלה ולהדיחו מייד. טל ברודי היה ספורטאי דגול עד למאוד וחתן פרס ישראל. התייחסתי אליו כאל בן מלכות. בתום כל משחק חשבתי שניתן איך שהוא לתקן ולשפר את פרשנותו לקראת המשחק הבא. זאת הייתה טעותי השנייה. טעות גררה טעות, ודחיית הקֵץ הפכה אותו למשל ושנינה בעיני הבראנז'ה וגם בציבור. סיטואציה אירונית שהיה צריך להפסיק אותה הרבה יותר מוקדם גם אם הדבר היה פוגע פגיעה כלשהי בתדמיתו.

טַל בְּרוֹדִי היה טיפוס שונה מחוץ לזירת הכדורסל. אדם צנוע ושקט, מנומס , שקול ומאופק, מחונך מאוד, בעל השכלה ותרבות אמריקאית. במגרש היה כרוח סערה. מוכשר, מהיר, אגרסיבי ודומיננטי, ודבק במשימה. הוא ניחן בביטחון עצמי ולא חשש מהמיקרופון ומצלמת הטלוויזיה, אולי מפני שהיה גבר יפה תואר ואולי גם בגלל שהיה בעל קריירת כדורסל מופלאה וייחודית. ב- 1991 היה טַל בְּרוֹדִי בן 48. שגיתי בבחירתו וגם זרקתי אותו לנהר ללא כל תִּרְגוּל וללא הכנה מוקדמת. בניתי אותו לא נכון. הוא היה איש תמים שלאחר כל משחק דיווח לי במבטאו האמריקני הכבד כל פעם מחדש, "יואש, הנשים בסופרמרקט בהרצליה ופקידות הבנק, וכל מי שאני פוגש ברחוב, אומרים לי שאני פרשן כדורסל נהדר". מה יכולתי לומר חוץ מלרחם עליו בלבי. לא שרר שום דמיון בין גדולתו על הפרקט כשחקן כדורסל נפלא ובעל אישיות ספורטיבית ומחוצה לו כאישיות טלוויזיונית ליד המיקרופון.

רבים תלו את קוֹלָר מינויו של טַל בְּרוֹדִי לפרשן משחקי מכבי ת"א במקומו של אריה מליניאק ברצונו האישי של עו"ד שמעון מזרחי. קשקוּש מוחלט. ליו"ר מכבי ת"א לא היה יד ודבר בעניין. ביום חמישי – 21 בנובמבר 1991 הִפגשתי לראשונה את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם יו"ר מועדון מכבי תל אביב עו"ד שמעון מזרחי. מזכירתו של מנהל הטלוויזיה גב' אילנה זנגילבאף הזמינה עבורנו שלושה מקומות לארוחת צוהריים במסעדה הסינית (שומו שמיים גלאט כושר) “Ten Li Chow” הסמוכה למלון המלכים בירושלים. יוסף בר- אל היה באמת אוהֵב ומעריץ גדול של מכבי ת"א, ו- חלק כבוד רב ליו"ר מועדון מכבי ת"א. גם עו"ד שמעון מזרחי כיבד את מארחו. שניהם היו מחויטים בחליפות נוצצות וענובים בעניבות יפות. רק אני הייתי לבוש במכנסי ג'ינס ונעול נעלי ספורט. יוסף בר-אל הפליג בשבחה של מכבי ת"א, הילל את השידורים הישירים הנוגעים למכבי ת"א ברשת הטלוויזיה שהוא עומד בראשה, ולא שכח לספר לעו"ד שמעון מזרחי בסגנון נוסטאלגי אודות עברו במצרים של המלך פארוק וג'אמל עבדול נאצר, "גדלתי במכבי קהיר במצרים, והכרתי היטב את שחקן הכדורסל היהודי – מצרי המצוין זוזי הררי ששיחק בנבחרת מצרים מעצמת כדורסל לצידו של הכוכב הגדול של הכדורסל המצרי בימים ההם, עַלִי מוֹנְטָאסֶר", והוסיף, "אני מכיר היטב את שחקני הכדורסל פרדי כהן , מרסל חפץ , אליהו עמיאל , סמי חודרה , חיים גורמיזאנו , ויוסף אבו-ראשיד ואחרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר , ועלו ב- 1950 ממצרים לישראל". יוסף בר-אל אהב מאוד את שידורי הכדורסל של מכבי ת"א והיה צופה נלהב גם של שידורי ה- NBA. מהבחינה הזאת היו לנו כוונות שידור משותפות. יוסף בר-אל אהב את סִימִי רִיגֶר. פרשנותו העסיסית של סִימִי רִיגֶר המשלבת לסירוגין מונחים ומושגים אמריקניים בתוך עברית בעלת אקסנט חריף של יֶנְקִי מניו יורק מאוד מצאה חן בעיניו. "קח אותו" , אמר לי לא אחת. פעם הפתיע אותי כש- שַח לי, "יואש, הכי אני נהנה לשמוע את סִימִי רִיגֶר כשהוא זועק "Oh my God", והוסיף, "זה כל כך אמיתי אצלו".

ארבעה פרשנים הטביעו את חותם הפרשנות שלהם בשידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה הישראלית ברבע המאה האחרונה ובלטו מעל האחרים. אבי רצון וחיים ברעם – בכדורגל. אריה מליניאק ואלי סהר – בכדורסל. הייתה לי את הזכות, העונג, והכבוד לעבוד עם ארבעתם כתף אל כתף במשך שנים רבות.

היו גם שני שחקני עבר בנבחרת ישראל בכדורגל גיורא שפיגל וזאביק זלצר ששימשו מעת לעת כפרשני כדורגל של חטיבת הספורט בפיקודי אך במישור הבינלאומי בלבד. היה הבדל גדול בין אבי רצון לביניהם. אבי רצון היה כמו סחוּג תימני. תבלין חריף שהפך את תבשיל השידור לאטרקטיבי יותר. לביש מזלם של מתנגדיו, ההערכות שלוֹ שבקעו מהמיקרופון והתייחסו לנעשה על כר הדשא, התגלו כנכונות. גיורא שפיגל וזאבי'ק זלצר היו הרבה יותר מאופקים ומנומסים ממנו ודמוּ לסנדוויצ'ים אירופיים קַרים. אבי רצון היה איש טלוויזיה כריזמטי מהם, אימפולסיבי ואגרסיבי, מושך אֵש, מדליק, ומעורר מחלוקות. עם התכונות האלה נולדים – אי אפשר ללמוד אותן. זה לא אומר שבהכרח אבי רצון היה מדויק מהם.

גם שלמה שרף מאמן העבר של מכבי חיפה ונבחרת ישראל ניחן בעין של פרשן . מעניין שהוא נעלב מאוד בהיותו מאמן לאומי מפרשן הטלוויזיה האסרטיבי אבי רצון, ומהשקפת עולמו ותרבות דיבורו , אך משהפך להיות בעצמו פרשן כדורגל בטלוויזיה וברדיו, לא היסֵס לבַקֵר ולתקוף בעצמו את המאמן הלאומי החדש אברהם גרנט ומאמני כדורגל אחרים בנימוק שכפרשן טלוויזיה הוא מחויב לצופיו ולא לקולגות העבר שלוֹ .

זה נכון שחלק מאנשי הנהלת מכבי ת"א מאוד לא היו מרוצים מהפרשנות של אריה מליניאק. זה לא היה סוד שהם לא אהבו אותו. אז מה ? זה בכלל לא היה חשוב בעיניי. העיקר הוא שאני רוויתי נחת ממנו וגם שני הבוסים שלי יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 ואורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש שנות שלטונו 1989 – 1984, היו שבעי רצון ממני. ככה עובדת ההיררכיה ברשות השידור. אהבתי אותו וגם הערכתי אותו. כבר עם ראשית המינוי שלי למנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הוּבְהָר הָבְהֵר היטב לעו"ד שמעון מזרחי יבד"ל וגם לשמואל "שָמְלוּק" מָחַרוֹבְסְקִי ז"ל מנהל הקבוצה כי אל להם להתערב ולקבוע מי ישב על כֵּס הפרשן שלנו במשחקי הכדורסל. מאידך חטיבת הספורט בפיקודי לא תתערב ולא תקבע למכבי ת"א מי תהיה החמישייה הפותחת שלה בזירת הפַּרְקֶט .

האֶמֶת, טַל בּרוֹדִי כבר שימש פרשן שלנו במשימה חד פעמית. מיניתי אותו להיות פרשן לצִדו של יורם ארבל בעמדת השידור בעיר הצרפתית סטראסבורג ביום חמישי – 26 במרס 1981 בו ניצחה מכבי ת"א במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות את אלופת איטליה קבוצת סינודינה בולוניה 79:80. יורם ארבל העניק למשחק את טוֹן קוֹלוֹ המוֹנוֹמֶנְטָאלִי וטל ברודי את התקוות. נדמה היה שעם צליל הבָּרִיטוֹן שבקע מגרונו של יורם ארבל והאופטימיות העצומה ש- שפעה מטל ברודי מכבי ת"א איננה יכולה להפסיד. יורם ארבל הפך בתום עידן אלכס גלעדי לשליט בלעדי של המיקרופון בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 80 של המאה הקודמת . אבל זהו כבר סיפור אחר בסדרה שמופיע בסדרת 13 הספרים, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : יום שישי – 27 במארס 1981. למחרת הזכייה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. טל ברודי (בן 37, מימין) ושדר הטלוויזיה הישראלית יורם ארבל (בן 38, משמאל) עם גביע אירופה בכדורסל בשדה התעופה של סטראסבורג – צרפת. טל ברודי שימש כפרשן שלנו בשידור הישיר בטלוויזיה יממה קודם לכן. מפני ששימש פרשן ספוראדי התקבל בטבעיות ולא נשמעו אז שום תלונות נגדו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים. 14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר". הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. במהלך הריאיון ההוא לפני שנות דוֹר שאל המראיין רון מיברג את פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מליניאק, שאלת טריוויה, כלהלן : "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי רשת מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ברברבנות, בפטפטנות, וב- שחץ גלוי, כלהלן: "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…".

סיכום.

ובכן, "…יכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עליי…", הכריז אריה מליניאק לפני 32 שנים באוזניו של רון מיברג, כאילו חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עובדת אצלו ו-תלויה בחסדיו. איזה עוד שנה – שנתיים ואיזה נעליים. אריה מליניאק הודח, סולק, והועף משורות חטיבת הספורט בפיקודי. גאלתי אותו מסבלו. זה היה הסוף. 

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות מ-  22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף מ-מסך תוכניות הספורט.

[2]  ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים העסקנים הקטנים השונים והרבים מכל האגפים. הם לא הזיזו לי. לא הייתי חייב להם דבר (!).

[5]  ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק ז"ל מ- 23 בספטמבר 1985 המגן על עבודת חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[6]  ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" יצחק אופק ז"ל אליי בתאריך 2 בספטמבר 1985 המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת .

[7]  ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי מ-תאריך 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[8]  ראה נספח : ספרו של Huntington Williams, הקרוי, "BEYOND  CONTROL".

[9]  ראה נספח : ספרו של  Terry  O'neil, הקרוי, "THE GAME BEHIND THE GAME", עמוד 267.

[10]  ראה נספח : ספרו של Terry  O'neil, הקרוי, "THE GAME BEHIND THE GAME", עמוד 255 .

[11]  ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", עמוד מס' 76.

[12]  ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", עמודים 103 ו- 218.

[13]  ראה נספח : ראה עיתוני "חדשות הספורט" מחודש מאי 1984.

[14]  ראה נספח : ראה עיתוני "חדשות הספורט" מחודש מאי 1984.

[15]  ראה נספח : ראיון שהעניק אריה מליניאק לעיתונאי רון מיברג , והתפרסם ב- "כל העיר" ביום שישי – 14 ביוני 1991.

[16]  ראה נספח : המקומון הירושלמי "כל העיר" מיום שישי – 14 ביוני 1991.

[17]  ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" של יום שישי – 29 בנובמבר 1991.

[18]  יאיר שטרן הגיע לארץ מוושינגטון לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל שהודח וסולק מתפקידו. יאיר שטרן שהה כאן כמה ימים וחזר לוושינגטון.

[19]  ראה נספח : ריאיון עם צביקה שרף בעיתון "אנשים" באוגוסט 1997 התוקף את פרשן הכדורסל אלי סהר, ואותי על שאני מעניק לו גיבוי.

פרסומם של המסמכים הבאים ותיעודם כאן בסיומו של פוסט מס' 1165 הוא חיוני (!). המסמכים האלה לא נועדו להתהדר בהם אלא מהווים הוכחה מוחשית בלתי נדלית כי הנהלות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיהן, תמכו במדיניות השידור התֹכניתית והכלכלית שלי תמיכה מלאה ללא סייגים לאורכה של רבע מאה של שנים ונתנו לכך עדות לא רק פנים אל פנים ב-ע"פ ובטפיחה על השכם, אלא גם בכתב (!). לרבות ההתקשרות המסיבית הייחודית שלנו ההיא עם פעילותו של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בזירה האירופית.

טקסט מסמך : שנת 2000 . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים . שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות שידורים ישירים. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 ביולי 1981. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נפרד ממני בתום חמש שנות כהונתו 1989 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. כמה מילות הערכה של ידיד, הקולגה, והעיתונאי גלעד עדין בתום מבצע שידורי ה- Final four של הכדורסל האירופי – ברסי פאריס, בתומו זכתה מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מכתבו של אלכס גלעדי (נשיא חברת הטלוויזיה "קשת" בערוץ 2 המסחרי, סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, וחבר IOC / הוועד האולימפי הבינלאומי) אליי, לאחר עזיבתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג מר שהוא גם פרולוג מר. כל ניסוח טוב.

פוסט מורכב מס' 877. "נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל". קראתי ועיינתי בספר התנ"כי "מִשְלֵי" שכתב שלמה המלך ו-הרהרתי בהיסטוריה אודות אנשים שמתקרבים ומתרחקים ואח"כ אינם דוברים אמת, מפיצים שמועות שווא, מכזבים, ו-גם נעלמים. נפוצים לכל עבר. לא הייתי חוקר וכותב את הפוסטים מס' 873, 874, 876 ו-877 אילו ציון נאנוס לא היה משקר מכזב ומבלף באחד הפוסטים שלו ב-Facebook מ-15 באפריל 2020 ומספר לקוראיו בזו הלשון, אודות אירוע שהתרחש ב-1991 בהיותי מנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואומר, כלהלן: "…מכבי ת"א גרמה להדחת אריה מליניאק מתפקיד פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שפרשנויותיו לא מצאה חן בעיניהם…". שֶקֶר. לא נכון. בלוף. טקסט חנופה של ציון נאנוס. האיש לא שאל אותי ולא שמע מעולם את חוות דעתי. כמובן שמדובר בעיתונאי "דָגוּל" שהעתיק ממישהו ו/או ממקום כלשהו את דבר האגדה האורבנית הַשִקְרִית ההיא והמשיך בדרכו שלו כמו אחרים לטפח אותה כאילו היא הַמְצִיאוּת עצמה. הגיעו אליי שמועות כבר ביום חמישי-6 בנובמבר 1980 בטרם השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א נגד פאנאתאנאיקוס אתונה בהיכל הספורט ביד אליהו (השדרן אז לפני 40 שנים היה דני דבורין והפרשן לצדו היה אריה מליניאק) כי אנשי מכבי ת"א מדברים בגנותו של פרשן הטלוויזיה שלי אריה מליניאק ואינם שבעי רצון כלל ועיקר מטקסטים הפרשנויות שלו, אולם אותי זה כלל לא עִנְיֵין, זה לא העסיק אותי, ו-זה גם לא היה חשוב בין אם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א היה מְרוּצֶה מכוח האדם שמרכיב את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובין אם לאו. בתקופה מאוחרת יותר היו ליו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי טענות גם נגד הפרשן שלי אלי סהר כפי שהשמיע אותן בפניי ?…So what. לא עבדתי ולא עבדנו מעולם אצל שמעון מזרחי ובעבור מכבי ת"א. אֶשְנֶה ואומר שוּב את מה שאמרתי כבר בפעמים קודמות, כלהלן: הבלוג  YOASHTVBLOG.CO.IL נועד למסור מֵידָע לציבור אולם במקרי הצורך הוא נועד גם לשמור על שמי הטוב ולאַבְטֵח את האגפים שלי מפני שקרנים, מפיצי שמועות שווא, והולכי רָכִיל. ציון נאנוס איננו לבד. אינני מכיר אותו. מעולם לא דיברתי עמו אולם במילותיו אלה שלו בטקסט הנ"ל שמצוטט מפוסט שהופיע ב-15 באפריל 2020 ב-Facebook, הוא הצטרף לשורה מצומצמת של מחזיקי כרטיס חבר הולכי רָכִיל שקוראים להם אריה מליניאק, אהרון ווייסברג, ומשה גרטל (ועוד כמה). מדובר בעֵסֶק מֵבִיךְ, מַבְחִיל, מָאוּס, ומְכוֹעָר (עֵסֶק נָכְלוּלִי ש-מתועד) אודות אנשים שמפיצים ביודעין רכילויות, שְמוּעוֹת שָוְוא, ועוּבְדוֹת לא רק שאינן בְּדוּקוֹת ולא מוּכָחוֹת, אלא הן שִיקְרִיוֹת. פוסט מס' 877. הועלה לאוויר בשבת-25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

סוף הפוסט מס' 1165. הועלה לאוויר ביום שלישי – 10 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.