פוסט מורכב מס' 1180. הועלה לאוויר ביום חמישי-30 במארס 2023. הנשיא ה-46 הנוכחי של ארה"ב ג'ו ביידן/Joe baiden הסביר אתמול (ב-וושינגטון,יום רביעי-29 במארס 2023) באופן אישי לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בשפה נוקשה, אגרסיבית, לא דיפלומאטית, ובלתי מנומסת, אבל ברורה ו-איננה משתמעת לשתי פנים, "…מהיכן משתין הדג…(!!!)". נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הבהיר אמש לראש ממשלת ישראל באמצעות טקסט מר מלווה ב-סגנון בהיר ו-חריף, מהו באמת משקלו הפוליטי הבינלאומי האמיתי הדַל של ראש הממשלה בנימין נתניהו (בעיניו כנשיא ארה"ב), ומה הוא כ-נשיא ארה"ב חושב עליו באמת על אותו בנימין נתניהו נוכח הנסיבות המתרחשות בעולם וגם בתוככי מדינת ישראל. בנימין נתניהו ראש הממשלה ה-ננס והמתחכם של מדינת ישראל הקטנטונת ש-נעמד על רגליו מול המעצמה הגדולה והחזקה והמשפיעה ביותר בעולם והידידותית ביותר למדינת ישראל (במקום לומר תודה !) ספג חיש מהר Knock out משפיל בזירה הבינלאומית מאגרופיו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. בעקבות הנוק אאוט ה-מְבַזֶה קיבלו בנימין נתניהו ומדינת ישראל יחדיו שיעור מַר ומאלף היסטורי ו-חסר תקדים בחומרתו מ-נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. (!).

יום חמישי – 30 במארס 2023. המשפט הסבוך והממושך של רומן זדורוב התנהל במשך 17 שנים מאז שנת 2006 בבית המשפט המחוזי ב-נָצֶרּת כ-מי ש-הואשם ב-רצח תאיר ראדה ז"ל. רומן זדורוב נשפט ב- 2006 כנאשם ברצח הילדה תאיר ראדה ונידון בדצמבר 2006 ל-מאסר עולם. בסופו של דבר הוא נאסר לתקופה של 15 שנים, בתומה זכה ב-"זיכוי" משפטי, ונקבע שהוא איננו הרוצח. ב-2021 שוחרר רומן זדורוב מהכלא והפך לאזרח חופשי במדינת ישראל. וצריך להוסיף : רומן זדורוב הורשע בעבר בבית המשפט 3 (שלוש) פעמים ברצח תאיר ראדה ז"ל ואומנם ריצה 15 (חמש עשרה) שנות מאסר. והנה לפתע במשפטו החוזר הנוכחי העכשווי של רומן זדורוב שהתנהל ב-בית המשפט המחוזי ב-נצרת ו-אשר הסתיים ביום חמישי – 30 במארס 2023, הוא זוּכָּה (כאמור, בחלוף 15 שנים) על פי דעת הרוב, כלהלן : 2 שופטים מר אשר קולה ומר דני צרפתי היו בעד זיכוי הנאשם וקבעו שרומן זדורוב איננו הרוצח של תאיר ראדה ז"ל. שופטת נוספת בצוות גב' תמר נסים-שי התנגדה בחריפות ל-זיכויו של רומן זדורוב וממשיכה לטעון שהוא הרוצח של הילדה תאיר ראדה ז"ל (!). בפסק הדין האחרון שניתן כאמור שלשום ו-זיכה את רומן זדורוב מ-רצח תאיר ראדה ז"ל, ביקרו 2 השופטים מר אשר קולה ומר דני צרפתי בחריפות את הפרקליטות ואת משטרת ישראל. השופטת השלישית בצוות השיפוט גב' תמר נסים-שי התנגדה באופן נחרץ לזיכויו של רומן זדורוב, ו-אמרה כי הראיות החדשות לא גיבשו כל תרחיש חלופי לרצח תאיר ראדה ז"ל (!!!). השופטת תמר נסים-שי הדגישה באופן ברור ומוחלט כי הנאשם רומן זדורוב לא השכיל לנצל הזדמנות משפטית יוצאת דופן שניתנה לו כדי להוכיח את חפותו (!!!).      

מדהים (!). בשוּם מקום, לא בפרקליטות, לא ברשתות הטלוויזיה והרדיו השונות הקיימים במדינת ישראל, וגם לא בעיתונות הכתובה לא הועלתה מעולם השאלה, לא סברה, ו- לא תמיהה, וגם לא הערכה עיתונאית (גם לא היום), איזו סיבה ו/או איזה מניע היו לרוצח (ו/או לרוצחת) שדחפו והניאו אותו (ו/או אותה) לרצוח ולחסל את הילדה הקטנה והתמימה תאיר ראדה…???. מוזר ותמוה עד למאוד. לא יכול להיות שמדובר ברצח סתם ללא מניע…

פוסט מורכב מס' 1180. נחקר ונכתב ע"י יואש אלרואי והועלה לאוויר ביום חמישי-30 במארס 2023.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, וגם לא לצורך פרסום אישי.

הערה מס' 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, והמתעניינים בו, עברה את רָף ה- 1.200000 (מיליון ו-מאתיים אלף).

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1180. נחקר ונכתב ע"י יואש אלרואי. פוסט מס' 1180 הועלה לאוויר ב-17.00 של יום חמישי – 30 במארס 2023. כל הזכויות שמורות.

————————————————————————————————————

1. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שלף אתמול בגלוי וב-פירוש כרטיס אדום  למדינת ישראל (!) ו-הזהיר אתמול את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוגע להפיכה המשטרית, וכה אמר כלהלן קבל עם ועולם, "…כי הוא בנימין נתניהו איננו יכול להמשיך לצעוד במסלול הפוליטי שבו בחר…", והוסיף נחרצות, "…כי ראש ממשלת ישראל לא יוזמן בקרוב לבית הלבן…(!)".

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חשף "כרטיס אדום" (!) לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הביע אכזבה ו-דאגה עמוקה מחוקי "ההפיכה המשטרית" שממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ו-שַר המשפטים שלו יריב לווין מקדמים במרץ. על פי הנראה לעין מתברר שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן איבד כל סבלנות וסובלנות למדיניותו ההרפתקנית והבלתי מוצדקת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וקבע בטקסט חריף ומר, "…ש-מדינת ישראל תחת שילטונו של בנימין נתניהו נטשה את הערכים הנוגעים ליחסי השותפות בין ארה"ב ל-ישראל ובכך הפכה לבעלת ברית לא יציבה. לא יציבה מפני שמדינת ישראל מאבדת את מקומה במועדון המדינות הדמוקראטיות…". בנימין נתניהו חטף אגרוף "Knock out" מהכפפות שחובש ג'ו ביידן והופל לקרשי הזירה כשהוא "גרוגי" לחלוטין. ברור שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נדהם והובך מה-מֶסֶר והטקסט החריפים שהועברו אליו מטעמו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. נראה אם הוא בנימין נתניהו יצליח להתאושש במהירות מאגרופיו של ג'ו ביידן, ול-קוּם ושוְב להתייצב ולעמוד בזירה על רגליו, בטרם תסתיים הספירה עד עֶשֶֹר (!).

מדהים לראות ולהיווכח כיצד שר המשפטים יריב לווין חובט ו-משחק בראשו של ראש הממשלה שלו כאילו מדובר ב-שַק אִגְרוּף. ובכן, בשעה ש- 16 תקני שיפוט מחכים ל-איוש ו- 26 שופטים אמורים לפרוש מהשירות עד סוף שנת 2023, הרי ששר המשפטים יריב לווין איננו שש לכנס את הוועדה הבוחרת שופטים, עד שיממש את חזונו להפיכה משטרית במדינת ישראל. עיתון "הארץ" (יום חמישי – 30 במארס 2023)  מחריף את המסר של שר המשפטים יריב לווין ומדווח לקוראיו, כלהלן : "…חרף מחסור בשופטים, יריב לווין מעכב מינויים עד שיוכל לשלוט בהליך…". לא יהיה כאן Happy end.

2. יום חמישי – 30 במארס 2023. המשפט הסבוך והממושך של רומן זדורוב התנהל במשך 17 שנים מאז שנת 2006 בבית המשפט המחוזי בנצרת כ-מי ש-הואשם ב-רצח תאיר ראדה ז"ל, ובסופו זיכוי של רומן זדורוב. רומן זדורוב איננו הרוצח על פי שיקול דעתם והחלטת הזיכוי של שני השופטים בבית המשפט המחוזי ב-נצרת, מר אשר קולה ומר דני צרפתי (!). השופטת השלישית בצוות השיפוט המשולש הזה בבית המשפט בנצרת גב' תמר נסים-שי התנגדה ל-זיכויו המשפטי של רומן זדורוב. 

שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת זיכו הבוקר הזה (יום חמישי – 30 במארס 2023) את רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ז"ל בתא השירותים השני בשירותי הבנות (בקומה השנייה) ב- בית הספר "נופי גולן" ב-קצרין, זאת לאחר שהורשע קודם לכן שלוש פעמים (!). רומן זדורוב זוכה עכשיו בדעת רוב זעום של שני שופטים מול שופטת אחת (!). ההכרעה ניתנה כמעט שנתיים אחרי שבית המשפט העליון קבע שצריך לקיים משפט חוזר, ויותר מ- 16 שנה אחרי מקרה הרצח בו הואשם רומן זדורוב כי הוא זה שרצח בסכין את תאיר ראדה ז"ל. בהכרעת שני השופטים, אב בית הדין השופט אשר קולה והשופט דני צרפתי, זוכה רומן זדורוב בניגוד לדעתה החולקת של השופטת תמר נסים-שי. השופטת שתמכה בדעת מיעוט בהרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה אמרה היום בעת הקראת פסיקתה כי אדיר חבני (המוכר בראשי התיבות של א"ח), העליל "בצורה בזויה" על בת זוגו לשעבר אולה קרבצ'נקו כי היא זו שרצחה את הנערה. "…אינני מקבלת כלל את התרחיש האלטרנטיבי שהציגה ההגנה ש-קרבצ'נקו היא הרוצחת. אדיר חבני העליל בצורה בזויה…", אמרה השופטת תמר נסים שי במהלך הקראת מסקנותיה בבית המשפט המחוזי בנצרת בו זוכה רומן זדורוב מחמת ה-סָפֵק (!). לדבריה, לא הוכח שה-שְעָרָה שנמצאה בתא שבו נרצחה תאיר ראדה שייכת לרוצח, וכי גם לא ניתן לגבש קביעה ממשית כי אדיר חבני הוא מקור השערה. בפתח הכרעת הדין וכמצוות המחוקק הקריא אב בית הדין השופט אשר קולה, את התוצאה הסופית של ה-זיכוי, כאמור. בפתח חוות דעתו סקר השופט אשר קולה, את כל האירועים שאוחסנו בתיק המשפטי עד כה, ואשר תחילתם היו לפני כ- 17 שנים בתאריך ההוא של 6 בדצמבר 2006, עת נמצאה גופתה של המנוחה תאיר ראדה ז"ל בשעה 19:00 לערך בתא השירותים השני שבשירותי הבנות (בקומה השנייה) ב- בית הספר "נופי גולן" ב-קצרין. בית המשפט סקר בקצרה את מכלול האירועים בתיק מ-מועד מעצרו של רומן זדורוב ועד ההחלטה של המשנה לנשיאה (בדימוס) כב' השופט חנן מלצר שניתנה ביום 11.5.21. השופט אשר קולה, עמד על עיקרי ההחלטה של כב' השופט חנן מלצר ועל הסיבות המרכזיות שהביאו אותו להורות על המשפט החוזר. טרם הקראת הכרעת הדין לגופה, פנו חברי ההרכב של בית המשפט בבקשה בתקווה ובציפייה, כי הכרעת הדין תיקרא במתינות על ידי הציבור, וחיווי דעה, ככל שיהיה, ייעשה לגופו של עניין. עוד הדגיש אב בית הדין, על דעת חבריו להרכב, כי בבית משפט זה  ובתיק זה, "רק הראיות מדברות". מדובר בתיק חסר תקדים בהיקפו ובו נשמעו כ- 100 (מאה) עדים, נרשמו ונכתבו כ- 6000 (ששת אלפים) עמודי פרוטוקול, והתקיימו כ- 60 (שישים) ישיבות. נוכח חשיבותם של הסוגיות שאותן ביקש השופט חנן מלצר לבדוק במסגרת המשפט החוזר, פירט אב בית הדין את הסוגיות העיקריות שעניינן, כלהלן :

א. טביעות הנעליים הזרות הנוספות שנמצאו בתא השירותים שבו נמצאה המנוחה תאיר ראדה ז"ל, ובמיוחד טביעת הנעל שעל גבי מושב האסלה, וכן שתי טביעות נעל חלקיות על גבי מיכל ההדחה, ועל גבי הקיר המפריד שבין תאי השירותים 2 ו-3. במסגרת זו וכזכור, קבע השופט חנן מלצר, כי על הערכאה הדיונית לבדוק את סוגיית זליגת הדם על גבי העקבה שעל מושב האסלה, תוך בדיקת היתכנות לכך שדם זה יכול היה לזלוג גם חמש שעות לאחר שעת מותה המשוערת של המנוחה.

ב. כתם הדם של תאיר ראדה ז"ל שנמצא על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי (להבדיל ממה שנקבע בחוות דעת ששימש בסיס במשפט הקודם ולפיהן כתם הדם נמצא בתא השירותים השני).

ג. סוגיית הד.נ.א המיטוכונדריאלי שלגביה נמצאו ממצאים כאלה ואחרים, על גבי שערות שנתגלו על גופתה של המנוחה, ואשר לא שללו את מעורבותו של איש אחר ב-שם אדיר חבני.

בפתח הכרעת הדין, התייחס ראש הרכב השופטים אשר קולה לסוגיות שהוצבו וקבע, כי הוכח בפניו שלא היו מחלצים אלמונים או אנשים בלתי מורשים ובלתי ידועים שנכנסו לתא השירותים ושהטביעו את טביעות נעליהם על גבי מושב האסלה. לעניין זה הוסיף וקבע אב בית הדין, כי הוכח בפניו שמדובר אכן בטביעות נעליים ולא ב"סימנים" אקראיים אחרים כפי אשר טענה המאשימה. עוד נקבע, כי אין היתכנות מעשית לזליגת דם על גבי העקבה שעל מושב האסלה כחמש שעות לאחר הירצחה של  המנוחה, ומשכך סביר להניח שטביעת הנעל שעל גבי מושב האסלה, אשר בוודאות אינה שייכת ל-רומן זדורוב, הינה טביעת נעל של מי שהיה בתא הרצח, במועד הרצח, ובסבירות גבוהה טביעת הנעל של הרוצח (!). על יסוד זאת נקבע, כי גם טביעות הנעל הזרות הנוספות שנמצאו בתא (על גבי מיכל ההדחה, על גבי הקיר המפריד ועל רצפת התא) הינן בסבירות גבוהה של מי שהיה נוכח כאמור בתא בשעת הרצח, ב-שעה שלא הייתה מחלוקת אודות טביעות הנעל הנ"ל ש-אינן של הנאשם, הרי שממילא ניתן לקבוע בסבירות גבוהה, שהנאשם רומן זדורוב לא נכח בתא במועד הרצח או בסמוך לו. על בסיס האמור גם נקבע, כי יש סבירות גבוהה למסקנה, כי הרוצח נמלט לתוך תא השירותים מספר 3 (ולא קפץ מעל דלת תא מספר 2, אל תוך מבואת השירותים, כפי ש-שחזר הנאשם) כשחיזוק למסקנה זו נמצא בכך שאכן על מתקן נייר ה-טואלט שב-תא מספר 3, נמצאו כתמי דם של המנוחה תאיר ראדה ז"ל. השופט אשר קולה נימק ופירט מסקנותיו גם לגבי שאר הראיות בתיק, תוך שקבע, כי ב-סופו של יום אשמתו של רומן זדורוב ברצח לא הוכחה. בין השאר, קבע כב' השופט, כי אין היתכנות מעשית לגרסת רומן זדורוב בפני המדובב או בפני חוקרי המשטרה באשר לפגישתו של רומן זדורוב עם המנוחה וכי השחזור אשר נערך על ידי רומן זדורוב כמו גם התוודותו בפני המדובב, אינם תואמים לממצאי הזירה, ויש בפרטים הסותרים כדי להטיל ספק של ממש במשקל הודאותיו של הנאשם. עוד סקר אב בית הדין בקצרה את פרשת אולה קרבצ'נקו, אדיר חַבָּנִי, ו-סוגיית הד.נ.א המיטוכונדריאלי וקבע שגם בסוגיות אלו, יש כדי לעורר ספק סביר באשמתו של רומן זדורוב. השופט דני צרפתי הקריא אף הוא תקציר מחוות דעתו וקבע, כי הוא מצרף דעתו לדעתו של אב בית הדין, תוך שהוסיף נימוקים משלו, שעניינם בחינת אישיותו של רומן זדורוב, בחינת מכלול השיחות שבין הנאשם למדובבים השונים, ובחינת מכלול החקירות של רומן זדורוב. בחינת כל אלו, הביאו את דני צרפתי למסקנה שהסבירות שהודאתו של רומן זדורוב הייתה הודאת שווא, עולה בסבירותה על הסבירות ולפיה, מדובר בהודאת אֶמֶת. השופט דני צרפתי אף נתן את דעתו לאישיותו של רומן זדורוב כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך צפיותיו הרבות בנאשם, הן במהלך הדיונים בבית המשפט, לרבות חקירותיו בפני ההרכב, הן במהלך חקירותיו במשטרה והן בשיחותיו הרבות שבין כותלי בית הכלא. השופט סקר אף הוא את הפרטים המוכמנים אותם מצאה פרקליטות המדינה, המאשימה כמחזקים את אשמו של הנאשם, וקבע כי חלק ניכר מהפרטים, הינם דווקא פרטים סותרים וחלקם לא היו מוכמנים כלל. צרפתי נתן דעתו בעיקר להתוודות בפני המדובב אשר לטענת המאשימה הייתה אותנטית וגדושת פרטים, ומצא כי אין בהתוודות זו פרט כלשהו התואם לזירת הרצח, או לשחזור הרצח. לדעתו של השופט דני צרפתי והוא אף מצא חיזוקים לכך, לא מדובר בהתוודות אותנטית, אלא ב"התוודות" שכל פרטיה נמסרו למעשה לנאשם על ידי ארתור שלושה ימים קודם לכן.

אשר להודאתו של רומן זדורוב בפני החוקרים קבע כב' השופט דני צרפתי, כמו גם אב בית-הדין, השופט אשר קולה, כי הודאה זו על הפרטים שנמסרו בה, הייתה הודאה אך ורק כדי ליהנות מההקלה שהובטחה לנאשם, הניתנת למי המודה בלב נקי, וכי חסרים בה פרטים מהותיים ויש בה פרטים סותרים (!). השופטת תמר נסים-שי חלקה כאמור על דעת חבריה. לדעתה, כפי שבאה לידי ביטוי בתקציר אשר הקריאה במעמד הכרעת הדין. לדעתה מדובר בהתוודות של רומן זדורוב, בשחזור שלו, וב-הודאות אותנטיות שלו המחזקות האחת את רעותה, ובמצטבר משקלן גבוה עד מאוד (!). לטעמה, לא נמצאו סתירות של ממש בין מכלול ההודאות לבין ממצאי הזירה וכי התנהלותו של הנאשם לאחר הרצח, הייתה התנהלות מפלילה, אשר גם בה יש כדי להיות חיזוק וסיוע לאשמתו. תמר נסים-שי הדגישה, כי ההתוודות לכשעצמה שכנעה אותה ולדבריה, לא תימצא התוודות אשר משקלה גבוה יותר מזו של הנאשם. עוד קבעה השופטת, כי לצד השחזור והודאות הנאשם, היא מצאה גם כי רומן זדורוב ידע למסור פרטים מוכמנים רבים, שמחזקים את משקל הודאותיו. השופטת הפנתה את תשומת לבה גם לשקריו הרבים של הנאשם, אשר גם בהם מצאה היא חיזוק וסיוע לאשמתו. לעניין פרשת אולה קרבצ'נקו וסוגיית הד.נ.א. המיטוכונדריאלי, קבעה תמר נסים-שי שאין בכך משום הטלת ספק כלשהו באשמתו של הנאשם.
בדברי הסיום ציין אב בית הדין שהוא כמו גם חבריו פעלו אך ורק כדי להגיע לחקר האמת והוסיף מילות השתתפות נחמה לגב' אילנה ראדה, אמה של תאיר ז"ל, תוך שסיכם את הכרעת הדין במילים הבאות, "…ייתכן ו-יכול להיות שתאיר ז"ל כשנקטפה בדמי ימיה והאירה בחייה הקצרים את העולם, לקחה את סוֹדָה אֱלֵי קבר…", וסיים בדברי הנחמה העתיקים, "תאיר יקרה, נוחי בשלום על משכבך ותהא נשמתך הטהורה צרורה בצרור החיים, ובלע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה על כל פנים". בתום הדיון הגיב רומן זדורוב על זיכויו, ואמר, "…האמת ניצחה, אני מאושר. הייתי כלוא בבית, עכשיו אקח את הילדים לטייל…". הוא העביר מסר לאימה של תאיר ראדה, ואמר : "…אני מחזק את אילנה ראדה. אמרתי לה מההתחלה, אני לא הרגתי את הבת שלך…". פרקליטו של רומן זדורוב הוסיף ואמר בתום הדיון "…כי הוא מקווה שהפרקליטות תלמד את פסק הדין ותחליט שלא לערער…".
מפרקליטות המדינה נמסרה התגובה הזאת, כלהלן : "…במהלך 16 השנים האחרונות שישה שופטים בשלוש ערכאות שונות קבעו שרומן זדורוב הוא הרוצח של הילדה תאיר ראדה ז"ל. היום החליט בית המשפט המחוזי בנצרת, בדעת רוב של שני שופטים מול שופטת אחת, לזכות את רומן זדורוב מאשמה ברצח, בהחלטה ממנה עולה מחלוקת של ממש בין שופטי ההרכב ביחס לאשמתו של זדורוב…". עוד נמסר, "…כי הראיות שהציגה פרקליטות המדינה לבית המשפט מצביעות על אשמתו של זדורוב ברצח, ולכן הייתה זו חובתה של הפרקליטות להגיש כתב אישום ולנהל את המשפט החוזר…". הפרקליטות אף הסתמכה בתגובתה על דעת המיעוט, כלהלן : "…כפי שניתן לראות מהכרעת הדין, כך גם סברה השופטת תמר ניסים – שי, שכתבה את דעת המיעוט. לשיטתה, ההחלטה לנהל את התיק הייתה יותר ממוצדקת והראיות שהוצגו לבית המשפט מוכיחות את אשמתו של רומן זדורוב מעבר לכל ספק סביר : "מצאתי, כי ה-'יש' הראייתי שהובא על ידי המאשימה מהווה מארג ראייתי קוהרנטי, הדוק ומבוסס היטב, נטוע ביסודות איתנים בהיבט הדין הפלילי, דיני הראיות והשכל הישר, ויש בו די, מעל ומעבר לכל ספק סביר, להוכחת אשמתו של הנאשם ברצח המנוחה…". עוד טענה הפרקליטות ואמרה, "…כי באשר לראיות שהביאו לקיומו של המשפט החוזר כתבה השופטת : "ככל שבראיות שהביאו לקיומו של המשפט החוזר היה פוטנציאל להעמיד היתכנות לקיומו של ספק סביר, המלמד על חפותו של הנאשם או לפחות סודק את המארג הראייתי לחובתו, הרי שפוטנציאל זה לא מומש. ראיות אלו לא התגבשו, ולו בדוחק, לתרחיש חלופי ממשי לאירוע הרצח".

בפרקליטות סוברים כי תפקיד פרקליטות המדינה, כגוף התביעה המייצג את מדינת ישראל, הוא להגן על האינטרס הציבורי ולחתור לגילוי האמת, באמצעות בחינה וניתוח של חומר הראיות שנאסף בחקירת המשטרה. המבחן המשפטי להגשת כתב אישום הוא בשאלה האם ישנו סיכוי סביר להרשעה. "…עם קבלת ההחלטה בבית המשפט העליון על קיומו של משפט חוזר, הוקם בפרקליטות המדינה צוות של פרקליטים בכירים, מיומן ואיכותי, שאיש מחבריו לא עסק בתיק בעבר. הצוות למד ובחן ביסודיות את התיק מתחילתו, לרבות כל הראיות וטענות ההגנה. בנוסף, הצוות למד ביסודיות את ההחלטות הקודמות, שבהן שישה מתוך שבעת השופטים במחוזי ובעליון שדנו עד היום בעניינו של רומן זדורוב, סברו שהוא הרוצח והרשיעו אותו. הוא בחן היטב את הפוטנציאל לשינוי ההכרעה, כפי שראה אותו כבוד השופט חנן מלצר שהורה על עריכת משפט חוזר. בסופו של יום, המלצת הצוות שהוגשה לפרקליט המדינה, הייתה שכמות הראיות בתיק, טיבן ועוצמתן, מבססים סיכוי סביר להרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל…". לאחר דיונים נרחבים בעניין, אימץ פרקליט המדינה, את ההמלצה שהובאה בפניו לנהל משפט חוזר נגד הנאשם רומן זדורוב. אבל, "…במשך כל ניהול ההליך המשפטי הממושך, הפרקליטות בחנה את ההתפתחות בראיות, ובכלל זה את האופן שבו העידו העדים והמומחים. לא נעלמו מעיני הפרקליטות הערות חלק מהרכב השופטים, כמו גם קשיים שונים שעלו לאורך הדרך. עם זאת, עמדת הפרקליטות באשר לאשמתו של רומן זדורוב נותרה בעינה…". לטענת הפרקליטות, "…לאורך כל הדרך פרקליטות המדינה פעלה, ללא לאות, להגיע לחקר האמת, מתוך תחושת שליחות ואחריות גדולה לאינטרס הציבורי, שלומו וביטחונו. עשינו כל של-אל ידינו כדי לנהל משפט באופן מקצועי, ישר והגון, כמו בכל תיק אחר שאנו מנהלים…". בכל הנוגע לערעור על פסק הדין המזכה את רומן זדורוב, הודיעה הפרקליטות את ההודעה הזאת, כלהלן : "…בימים הקרובים הפרקליטות תלמד את הכרעת הדין לעומק ותחליט בשאלת הערעור…". אינני בטוח כלל שתמו הדיונים הממושכים והסבוכים ב-משפט הרצח של תאיר ראדה ז"ל ב- 2006, נעדר עדי ראייה. רק איש אחד יודע את האמת לאמיתה. זהו רומן זדורוב מי שהואשם כבר אז לפני כ- 17 שנים ברציחתה של תאיר ראדה ז"ל, ישב מאז בכלא, ו-אולם עכשיו שוחרר ויצא לחופש מלא בטענה שלא הוא הרוצח (!).

3. משפטי רצח ללא עדי ראייה הם תמיד סבוכים, ממושכים, ותוצאתם הסופית עלולה להיות מטלטלת ושנויה במחלוקת. לקוראים שמתעניינים בתורת המשפט הפלילי, בסנגוריה מול קטגוריה בעת משפטי רצח, מוצע לקרוא את ספרו התיעודי המעניין, הדרמטי, והמרתק, הקרוי, "בית דין" (Courtroom) של הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds). הספר שנחקר, נכתב, ויצא לאור בארה"ב ב- 1952 דן בקורותיו המעניינים, הדרמאטיים, והמרתקים של הסניגור היהודי – אמריקני רב המוניטין סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leybovitz) ואשר מאוחר יותר הפך לשופט.

סיכום קצר.

מדהים. בשום מקום, לא בפרקליטות, לא בערוצי הטלוויזיה, ולא ברשתות הרדיו השונות הקיימים במדינת ישראל, וגם לא בעיתונות הכתובה המודפסת במדינת ישראל לא הועלתה מעולם השאלה ו- לא תמיהה, איזו סיבה ו/או איזה מניע, ו/או איזה נימוק היו לרוצח (ו/או לרוצחת) שדחפו אותו (ו/או אותה) לרצוח ולבתק את חייה של הילדה הקטנה והתמימה בת 13 / 12 תאיר ראדה…???

תוספת. זיכרון נוסף.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————————– 

פוסט חדש ומורכב מס' 1780 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 30 במארס 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————————– 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. הַסֶפֶר "Courtroom" והמשפטן סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) + הַסֶפֶר "Compulsion" והמשפטן קלאראנס דרואו (Clarens Darrow). משפטי הרצח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס. משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ"ך. פוסט מס' 1780. כל הזכויות שמורות.

פרפרת 1 : עיתונאי TheMarker נתי טוקר והעיתונאית – שדרנית איילה חסון מערוץ 10 פרסמו אינפורמציה מרעישה רוויה חשדות פליליים כבדים אודות רשות השידור וחלק מאנשיה בשנים 2014 – 2011. בתקופה הזאת שימש מר יוני בן מנחם מנכ"ל רשות השידור, מר זליג רבינוביץ' היה עוזרו הצמוד והקרוב, ומר אמיר גילת כיהן כ-יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

בעקבות כתבת התחקיר היסודית רחבת הידיים שמפרסם העיתונאי העירני והחרוץ מר נתי טוקר ביום שישי – 25 בדצמבר 2015, בעיתון "MarkerWeek" אודות התנהלותה של רשות השידור הישנה בתקופת השנים של 2014 – 2011 תחת המנכ"ל של יוני בן מנחם ועוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ', ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וכותרתה "רשות הבזבוז" – על מבקר המדינה ד"ר יוסף שפירא להתערב מייד ולחקור את מה שהתחולל שם (!). האשמות השחיתות הכספיות הענקיות של עסקאות הפקות טלוויזיה ושידור בתוככי רשות השידור שאותן חושף ומתאר נתי טוקר אחת לאחת בפוסט המחקר שלו בימים הלא רחוקים ההם, עוסקות בחשדות פליליים כבדים. עיתונאי "MarkerWeek" נתי טוקר רושם לבן על גבי שחור וקובע כלהלן : "…כך ניצלו מקורבים את תקופת הדמדומים שקדמה לשקיעת רשות השידור הישנה, וגרפו מיליונים…", לרבות צירוף לכתב הקטגוריה שלו את אותו הציטוט המפורסם הנוגע ל-האשמות של איילה חסון (מי שהייתה פעם מנהלת חטיבת החדשות בערוץ 1 ההוא ומי שערקה פעם לשורות ערוץ 10 ההוא), ואמרה, "…אנשים ברשות השידור גנבו כספים ובנו בתים…". מדובר לא רק בפוסט מאוד בלתי נוח, אלא קשה וחמור, שמפליל את רשות השידור ואנשים רבים בתוכה בין השנים 2011 ל- 2014. אינפורמציה כזאת שעטופה באין סוף חשדות פליליים כבדים איננה יכולה להיוותר ללא בדיקה מעמיקה של מבקר המדינה. המֵידָע הטרי והשערורייתי שאותו הביא העיתונאי נתי טוקר לידיעת הציבור ביום שישי – 25 בדצמבר 2015 במוסף הכלכלי של עיתון "הָאָרֶץ", "MarkerWeek", רווי חשדות פליליים אודות רשות השידור שהמנכ"ל שלה באותה התקופה היה יוני בן מנחם יחדיו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. הסקנדל הענק אודותיו מדווח נתי טוקר לא התחולל כל כך מזמן והעובדות שהוא מְזַמֵן לפוסט ועליהן נשען כתב הקטגוריה שלו אינן יכולות להשאיר אדיש את מבקר המדינה ד"ר יוסף שפירא (!). יש להוסיף כאן שהעיתונאית ושדרנית ערוץ 10 ההוא איילה חסון, היא זאת שהאשימה באומץ לב ובנחישות והעידה, "אני יודעת לחקור ולחפור…אנשים ברשות השידור גנבו כספים ובנו בתים…", דיווחה אז לעיתונאית יעל דן מרדיו גלי צה"ל כי היא העבירה את המסמכים הדרושים והמזעזעים לידיעת הגורמים המוסמכים, אולם אלה מנמנמים. אם כך לא נותרה בידי שום אפשרות אחרת מלקרוא ליועץ המשפטי לממשלה ולמוסד מבקר המדינה להתעורר ולפעול בדחיפות מייד כדי לחקור את הטעון חקירה ולערב את המשטרה באינפורמציה המזעזעת והמדהימה בחומרתה. בלתי מתקבל על הדעת.

פרפרת 1. א. : ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן ההוא יוסף בר-אל וסילקה אותו מתפקידו הרם בגין שחיתות ושוחד מסך. אין להסתפק עוד ב- סילוק והדחה. יש להשליך את האשמים ברשות השידור ושותפיהם (תוך הדגש – אם יימצאו כאלה) לכלא בליווי קנסות חמורים (!).

פרפרת 2, ימים עברו : ערוץ 1 ההוא זימן לפאנל הפרשנות שלו בשידורי הכדורגל הישירים בימים ההם שני מאמנים מפוטרים וכושלים, מר אייל לחמן ומר ניר קלינגר.

ימים ושנים עברוּ. ערוץ 1 ההוא במתכונתו הישנה השמיע בעת ההיא את האקורדים האחרונים של שירת חייו. חרחורי הגסיסה שלו נשמעים בכל בית שנשאר עדיין אמון על השידור הציבורי ההוא. לרבות שידורי הכדורגל שלו. לא היה דבר מגוחך יותר לראות בערוץ 1 ההוא שוב ושוב את שני המאמנים הכושלים ניר קלינגר ואייל לחמן שנזרקו מקבוצותיהם אולם מאיישים לעֵת מְצוֹא את פנל הפרשנים של השידור הציבורי לצדה של המנחה של שרון פרי בשידורים הישירים. מדובר בחלטורה. תפישת עולם טלוויזיונית מעוותת של מי שמנהל כעת את שידורי הספורט בערוץ 1 המַט ליפול שחושב ב- 2015 שניתן להציב מאמנים מפוטרים מחוסרי עבודה דמויות כדורגל לא חשובות כדי שיסבירו לציבור הצופים את מהלכי ההתמודדות ורזי המשחק. אם אייל לחמן וניר קלינגר היו מאמנים ומנהיגי כדורגל משגשגים בעלי Prosperity, היו שניהם מעדיפים להתייצב ליד הקווים ולוותר על התענוג לשבת לצדה של שרון פרי. מדובר במחשבה מגוחכת שמתירה ומעניקה זכות מוסרית לשני מאמני כדורגל לא מוצלחים להשמיע את הגיגיהם בפני קהל ערוץ 1. צריך לוותר עליהם. ועוד דבר. אם אינני טועה בקולה של גב' שרון פרי הרי שהיא שותפה לתשדיר רדיו ציבורי גס, לא אסתטי, וצעקני ברמה נמוכה, שעוסק בהגברת תודעת הקהל ונועד להאדיר ולהעצים בחשיבותו את פעילות אגף משרד התרבות והספורט בממשלת ישראל. יצירה פרסומית ושיווקית פתטית.

פרפרת 3 : ימים ושנים עברו. הופעה טלוויזיונית בלתי נאותה של אלי סהר באולפן ערוץ 55 בכבלים. 

ערוץ מס' 55 בכבלים, ספג לאחרונה שתי סטירות לחי מצלצלות משהפסיד את זכויות השידורים של הליגה הספרדית לערוץ One (מס' 50 ב כבלים), ושלשום ניגף שוב, הפעם בפני חברת "צ'ארלטון" שזכתה במכרז הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו ושלוחותיו לארבע השנים הבאות של 2020 – 2016 תמורת תשלום דמיוני של 506.000000 (חמש מאות ושישה מיליון) שקל. ערוץ 55 בכבלים מסקר בהרחבה ובאינטנסיביות את פעילות הכדורסל הישראלי (ליגת העל והליגה הלאומי + גביע המדינה) רווי עשרות רבות של שחקנים אמריקניים בינוניים לגמרי על חשבונם של עשרות רבות של שחקני נוער ישראליים מוכשרים נטולי תקווה מפני שדרכם חסומה. יום יבוא ו- וועדת חקירה קום תקום. אולם לא על זאת רציתי להצביע. עמדות השידור של ערוץ 55 באולמות הכדורסל ובאולפן נטולות באופן שיטתי כל אסתטיקה ו- וויזואליה טלוויזיונית ונעדרות במידה כלשהי כבוד כלפי הצופים. מרבית הגברים לבושים ברשלנות וביניהם מוביל בתחום מר אלי סהר. מדובר דווקא בידען אולם שלומפר באופן קיצוני וגם לא מגולח, שמרשה לעצמו להופיע בפני קהלו בבגדי עבודה מרושלים כאילו חזר זה עתה מהשקיית שדות האספסת בקיבוץ. כאילו שיֶדָע, הבנת המשחק, וכישרון הפרשנות משמשים עילה וכלי הסוואה מפני מצלמות הטלוויזיה. אלי סהר היה פרשן כדורסל שלי במשך שש שנים בין 1996 ל- 2002. חייבתי אותו (וגם את שאר השדרנים שלי) להופיע מחויט, מעונב, ועוטה ז'אקט בעמדת השידור שלי בהיכל הספורט ביד אליהו. ידע, חוכמת פרשנות, והבנת רזי המשחק ותרגומן לשפת הטלוויזיה אינם תירוץ לשלומפריזציה ביודעין.

פרפרת 3. א. : אַבָּא אֶבֶן סיפר פעם שב-עֵת היותו שגריר ישראל בארה"ב השתתף במסיבת גאלה רבת משתתפים בוושינגטון אליה הוזמן גם פרופסור אלברט איינשטיין. כולם כמובן היו לבושים בחליפות ופראקים, מחויטים ומעונבים בפרפרים ועניבות  כפי שדרש המעמד. אבא אבן אמר שהזדמן לו באותה המסיבה ההיא להשיק כוס יין עם אותו המדען היהודי המפורסם אלברט איינשטיין שראש ממשלת ישראל ביקש להמליך אותו ב- 1955 כנשיא מדינת ישראל. בעת לחיצת הידיים וחילופי הדברים ביניהם גילה להפתעתו כי מתחת ללבוש ההדור אלברט איינשטיין הוא בעצם שלומפר שנועל נעליים ללא גרביים. אבא אבן לא היסס ושאל את אבי תורת היחסות מדוע איננו גורב גרביים. אלברט איינשטיין השיב לו מִנֵּיה וּבֵיהּ כי אומנם צריך לעטוף את כפות הרגליים, אולם אין צורך בשתי עטיפות, ובמקרה דנן הוא מעדיף לנעול נעליים ולא לגרוב גרביים. אבא אבן נותר המום אולם הבין לנפשו של הגאון המלומד בעל הידע המתמטי העצום והמוניטין שהולך לפניו ואשר לועג לקונצנזוס חוקי תרבות הלבוש המקובלים. אלי סהר איננו אלברט איינשטיין.

תמונה : בין השנים 1996 ל- 2002. זוהי עמדת השידור ההיא שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא בהיכל הספורט ביד אליהו, ואלה הם הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) והשדר הבלתי נשכח שלנו מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) מופיעים On air ב- Frame הצילום של מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהם לבושים בקפידה, מחויטים, לובשים ז'אקטים, ומעונבים באחד משידורי הכדורסל הישירים שלנו את קבוצת הפאר של מכבי ת"א כשהיא מתמודדת בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. היה מדובר בפק"ל. אנוכי (קיצוני מימין) עורך, מפיק, ומנווט את השידור הישיר יושב מחוץ למידות וטווח ה- Frame של מצלמת הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. תמונה היסטורית לפני 42 שנים. זבו אגף בעמדת השידור של הטלוויזיה הציבורית הישראלית בהיכל הספורט ביד אליהו. פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (מימין). אני בראשית הקריירה שלי כעורך, מפיק, ומנווט את שידורי הספורט והוא בראשית דרכו כפרשן כדורסל. הוא היה הפרשן הראשון שלנו שהניח את יסודות הפרשנות הטלוויזיונית ההגיונית בשידורי הכדורסל הישירים. אריה מליניאק היה איש נבון שרחשתי לו הערכה אולם לא פעם ולא פעמיים מיתרי קולו הקדימו את הגות מחשבתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 4 : פעם, לפני שנים. התחסנות חובה מפני מגיפת שפעת החזירים.

מגיפת שפעת החזירים המסוכנת שוב מתגלגלת לפתחה של מדינת ישראל. לשם כך המציאו את אמצעי הנגד, רפואה מונעת שנשענת על חיסון מוקדם. אנשים מבוגרים בעיקר חולי סכרת, לרבות סבים וסבתות, שאינם מתחסנים ביודעין במועד ולועגים בריש גלי למדע הרפואה והרפואה מונעת מסכנים את עצמם. זאת כמובן זכותם. אולם אין זאת זכותם להסתכן ולסכן את זולתם בעיקר כשהם מבקרים חדשות לבקרים את משפחתם הגרעינית ובתוכם ילדיהם ונכדיהם. ראו הוזהרתם (!).

פרפרת 5 : סודוקו.

אני אוהב להשתעשע בפתרון המספרים הנוגעים לחידות ה- סודוקו. טרם מצאתי חידת סודוקו שלא הכנעתי אותה לרבות חידת "הסודוקו הקטלני" שמופיעה מידי יום שישי במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" ומציבה את דרגת הקושי הגבוהה ביותר מבין כל חידות הסודוקו המופיעות בעיתונות היומית ב- "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו- "ישראל היום". אינני משוויץ. הנה ההוכחה והתיעוד המדעי. לא הנסיבתי.

טקסט מסמך : זהו הפתרון שלי את חידת "הסודוקו הקטלני" שהופיעה ב- "משבצת" של "מעריב" מיום שישי – 25 בדצמבר 2015.

פרפרת 6 : הימים ההם. ליאור שליין. מדובר באישיות טלוויזיונית שנונה, מוכשרת, ופורה. להיכן הוא נעלם…?

מערכת "ידיעות אחרונות" הפיקה ביום שישי האחרון (25 בדצמבר 2015) מוסף "7 ימים" מעניין (מאוד). "7 ימים" העניקה לרשימת אישים מכובדת לבחור את אנשי השנה שלהם לקראת תומה של 2015. צדה את עיני באופן מיוחד בחירתו המקורית של הסטיריקן החריף והפורה מר ליאור שליין (מגיש ומנחה את התוכנית "גב האומה" בערוץ 10) שכך בחר וכך התנסח : "איש השנה שלי הוא אלוהים. בצומת גוש עציון ובכפר דומא, בשכונת ארמון הנציב ובמצעד הגאווה בירושלים, בכביש 443 ובתחנה המרכזית בבאר שבע, בחצר של הרב פינטו ובבית הכנסת של מוטי אלון, בבטקלאן, וב- "שארלי הבדו" – לאלוהים היה הֶסְפֵּק יפה השנה וכל זאת עוד בלי להיות קיים". פנטסטי (!). אוסיף ואומר כי ליאור שליין שמעולם לא ראיתיו ואף פעם לא שוחחתי עמו הוא אישיות טלוויזיונית מוכשרת ברמה גבוהה בעל יכולת ניסוח וורבלית יוצאת דופן, שנונה ודוקרנית. מחשבת הטלוויזיה וקצב הדיבור של ליאור שליין מהירים אך הוא עושה זאת מבלי לבלוע הברות ומילים. הוא נותר כל הזמן בהיר וברור. אינני מפסיד אותו. הוא פשוט משכמו ומעלה ומאפיל לחלוטין על אנשי הפנל שלו. צר לי שמר אודי כגן וגב' רותם אבוהב מאריכים ב- Sketches הבלתי חדים והילדותיים שלהם. אודי כגן סוחב זמן מסך פי חמישה יותר מ- עינב גלילי. שניהם אודי כגן ורותם אבוהב ארוכים בזמן אבל לא שנונים. שניהם מפספסים וגוזלים מזמן השידור של "גב האומה" ומזמן החשיפה של ליאור שליין. אפילו "יָאצֶק" הלוא הוא השחקן שלמה בראבא והמערכון הארוך והמעייף שלו החווירו ב- מוצ"ש – 26 בדצמבר 2015 מול השנינות של ליאור שליין. מוצאת חן בעיניי דווקא הפנליסטית גב' עינב גלילי ששומרת על צניעות ועל מסגרת מֶלֶל קצרה ומאופקת ולכן נותרת במרבית החשיפות שלה חדה ומדויקת. עינב גלילי לעולם איננה מתפרעת ומבינה כי נפלה בידה הזדמנות לשבת לצידו של עילוי. סוף כל סוף נולד כאן ג'וני קארסון ישראלי בדמותו של ליאור שליין. "גב האומה" מעפילה לשיאה בחלקה השני שלה, כשאנשי הפנל מתבקשים להיפרד מה- Front, והמנחה נותר שָם חשוף לבדו. נגיעותיו ההומוריסטיות המתוחכמות והקטלניות של ליאור שליין בשרה נתניהו וב- בר רפאלי, והביצוע הסופי שלו העפילו לדרגה של Masterpiece (!). אני מניח שיצירת "גב האומה" כפופה להפקה מתוכננת, מדוקדקת, קפדנית, ויסודית ו- גם ממושכת שאיננה משאירה דָבָר ליד המקרה. ליאור שליין צריך להיזהר משליפות מפני שהטלוויזיה היא Media אכזרית. הוא מודע לכך ונזהר. הוא יודע שהיא אומנם מפרגנת לו, אולם אם לא יישמר ולא יקפיד על מֶלֶל נקי שלו וטקסטים מדויקים שלו היא עלולה באִבְחָה אחת להפוך אותו לטיפש ואידיוט. אסיים ואומר שוב כי ליאור שליין הוא אישיות טלוויזיונית מבריקה.

היגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. הַסֶפֶר "Courtroom" והמשפטן סמיואל ליבוביץ' + הַסֶפֶר "Compulsion" והמשפטן קלאראנס דרואו. משפטי הרצח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס. משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ"ך. פוסט מס' 1780. כל הזכויות שמורות.

תזכורת מהימים ההם. משפט הרצח של התלמידה תאיר ראדה ז"ל בת 13 ב- 2006 בו נאשם רומן זדורוב. (המשפטים והערעורים שלו ההם התנהלו בשנים 2015 – 2006 בסופם נשלח בפעם השלישית למאסר עולם).

גם אני כמו רבים בציבור עקבתי במשך תשע שנים מאז דצמבר 2006 ועד היום הזה אחרי המשפט הסבוך של פועל הבניין האוקראיני רומן זדורוב שנאשם ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל בת 13 ב- 6 בדצמבר 2006 בשירותים של ביה"ס "נופי גולן" בקצרין. גרונה של תאיר ראדה שוּסָף ע"י רוצח מנוול ובידו סכין. המחלוקת הקיצונית שהתעוררה בציבור הישראלי במשך תשע השנים שחלפו בין מרשיעי רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל בת 13 לפני תשע שנים לבין הטוענים לחפותו (נובעת גם מהיעדר הוכחות מדעיות מחד ורווייה בהוכחות נסיבתיות מאידך), דחקה בי לכתוב את הפוסט הקונקרטי כדלהלן. כזכור דחה בית המשפט העליון בשבוע שיבר ברוב דעות את ערעורו האחרון של רומן זדורוב. שני השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל הרשיעו את רומן זדורוב ברצח בפעם השלישית בניגוד לדעתו של השופט יורם דנציגר שחלק עליהם וביקש לזכות את הנאשם מחמת הספק. פרופסור אַסָא כָּשֵר המשכיל והמלומד שנדרש לדעתו אודות פרשת הרוצח רומן זדורוב ע"י עיתונאית רדיו גלי צה"ל יעל דן, מי שטענה ל- "גזר דין בעייתי" שגזר בית המשפט העליון על רומן זדורוב ושלח אותו שוב למאסר עולם, השיב לה מייד ללא כל היסוס, כי הציבור צריך לסמוך ולהזדהות עם החלטת שופטי ישראל. עשרות אלפי אזרחים במדינת ישראל חולקים על חוות דעתו זאת של פרופסור אסא כשר וקוראים עליה תיגר. בעיניהם, הראיות הנסיבתיות לא הוכיחו שרומן זדורוב הוא הרוצח באופן וודאי.

קראתי לאחרונה בעיון את דעתו של העיתונאי דני ברנר כתב "ישראל היום" שמגן בלהט על החלטת שופטי בית המשפט העליון להרשיע את רומן זדורוב ברצח ולגזור עליו מאסר עולם. אחרים מתנגדים מכל וכול להרשעה מפני שהשופטים הנכבדים לא היו נוכחים בזירת הרצח ההיא ב- 6 בדצמבר 2006. אין בידי השופטים הללו כל הוכחה ממשית כי היה זה רומן זדורוב שקטל את חייה. שיקול דעתם וחריצת דינם של שופטי בית המשפט העליון כי רומן זדורוב הוא הרוצח מסתמך ונשען על תפר דק שמפריד בין טיעוני הסנגוריה לאלה של הקטגוריה הנוגעים לכל מיני ממצאי שטח וטיעונים של מומחים שונים ופרקליטים משני צידי המתרס. שיקול דעתם זה של השופטים נע במבוך מסובך של טיעוני שני הצדדים. ההסכמה ואמירת הן ציבורית בעד החלטת השופטים (שלא היו שם) ואשר קובעת כי רומן זדורוב הוא הרוצח שוות בעוצמתם המוסרית לשוללים. אפילו אילנה ראדה אימה של תאיר ראדה ז"ל מעריכה כי הרוצח האמיתי מסתובב חופשי. משפט הרצח הסוּפֶּר סָבוּך שהחל בדצמבר 2006 ונגמר בדצמבר 2015 בתום שלושה ערעורים ושלוש הרשעות של רומן זדורוב, הוא בבחינת "תם ולא נשלם", כפי שאמר לאחרונה עו"ד אביגדור פלדמן סנגורו האחרון של רומן זדורוב. ייתכן כי פרטי הרצח והידיעה מי באמת שיסף את גרונה של תאיר ראדה, לא ייוודעו לעולם. הרי השופטים לא היו שָם. הם כאמור ניזונים מעדויות שונות של כל מיני עדים בבית המשפט, מתרשמים מכל מיני ממצאי שטח, מאזינים להקלטות חשאיות של מדובב בתא האסורים בהן רומן זדורוב מתוודה ולוחש לו ומסביר כיצד רצח במו ידיו את תאיר ראדה ז"ל, צופים בשחזור הרצח בתא השירותים בביה"ס "נופי גולן" בקצרין ע"י רומן זדורוב עצמו בפני מצלמות משטרת ישראל, שומעים את דעתם של מומחי הסנגוריה והקטגוריה, מקשיבים לעדותם של אנשי משטרה ואנשי הרפואה הפתולוגית, ואחרים. הצרה הצרורה הגדולה במשפט הארוך והמורכב הזה היא שהשופטים לא היו שם וגם לא איש אחר שראה את הרצח. רומן זדורוב טען בפני סנגוריו כי הופעל עליו לחץ נפשי ופיזי עצום כדי שישחזר את הרצח שלא הוא עשה לדבריו. על השופטים שלו של רומן זדורוב שלא היו שם מוטל עול כבד. כל החלטה שלהם לטוב ו/או לרע תקפה ומחייבת את אוכפי החוק. הם שלחו בפעם השלישית את רומן זדורוב למאסר עולם בגין רצח תאיר ראדה ז"ל שאילו הייתה חיה הייתה חוגג 22 אביבים.

הערת ביניים שלי.

הייתה לי לפני שנים רבות ידידה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, המפיקה נאווה כהן. היא התבלטה בשעתו בהפקת התוכנית "זה הזמן" בהנחייתו והגשתו של רם עברון ז"ל. בעלה היה שופט. הזדמן לנו פעם בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת לשוחח אודות הגינות המשפט הישראלי. תוך כדי השיחה הגתה בפניי סלוגן שזכור לי היטב עד היום הזה, וכך היא אמרה : "…אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא…". נאווה כהן נימקה זאת בפניי כלהלן : "…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש…". זה היה מזמן אולם אני זוכר כל מילה שלה.

נספח : משפט הרצח של החיילת רחל הלר ז"ל בת 19 ב- 1974 בו נאשם עמוס ברנס. (המשפטים שלו והערעורים התנהלו במשך 28 [עשרים ושמונה] שנים בין 1974 ל- 2002, בסופם זוכה עמוס ברנס).

ב- 24 באוקטובר 1974 התגלתה בחולות קיבוץ שדות ים גופתה של החיילת רחל הלר ז"ל בת 19. היא נרצחה. על גופתה התגלו סימני התעללות קשים. בתחילה נעצר יורם ביכונסקי כחשוד ברצח. הוא הוחזק במעצר משטרתי במשך 45 (ארבעים וחמישה) ימים והחזיק מעמד תחת לחץ החקירה הממושך, ולא הודה. הוא שוחרר. אח"כ נעצר חשוד נוסף בשם עמוס ברנס שנשבר מייד, ולא רק הודה, אלא גם שחזר את מעשה הרצח. במשפטו טען כי הודה ושחזר את מעשה הרצח שלא עשה בשל לחץ נפשי ופיזי שהפעילו עליו חוקריו מהמשטרה. השופטים שלא היו שם ולא היו נוכחים בזירת המוות לא התרשמו מטענתו כי הודאתו ברצח שלא ביצע נעשתה מחמת לחץ החקירה. הם הרשיעו אותו ברצח רחל הלר ז"ל וגזרו עליו בראשית 1976 מאסר עולם. התחוללה מהומה משפטית. כזכור התערב בפרשת רצח רחל הלר ז"ל ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג מי שהיה מפקד מרחב מרכז ופרש מהמשטרה בספטמבר 1974. עזרא גולדנברג הגיע בשנת 1979 למסקנה חד משמעית כי עמוס ברנס איננו האיש שרצח את רחל הלר, אלא ביצע את הרצח מישהו שהוא רוצח – אנס סדרתי ואשר פעל באותו אזור. דפוס הפעולה הדומה במקרים נוספים הוביל אותו למסקנה זו. עזרא גולדנברג הסב את תשומת לבו של שופט בית המשפט העליון חיים כהן המנוח, שהסיק מכך שטעה בפסק הדין. השופט העליון המנוח חיים כהן פנה לעמוס ברנס והציע לו לבקש חנינה. עמוס ברנס לא הסכים וטען שבקשת חנינה תהיה בעצם הודאה באשמה שלו ברצח רחל הלר ז"ל שלא הוא ביצע. בעקבות לחץ תקשורתי נפתחה חקירה משטרתית נוספת. הוברר כי אחד החוקרים סגן ניצב מרכוס שיקר. הוא הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר. אולם גם לאחר הגשת הערעור השופטים בבית המשפט העליון לא השתכנעו כי הופעל לחץ פיזי על עמוס ברנס. השופט העליון חיים כהן פנה לנשיא המדינה ושכנע אותו לקצוב את עונשו של עמוס ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל- 12 שנות מאסר ולאחר ניכוי שליש, שוחרר עמוס ברנס כעבור 8.5 שנים. הוא יצא לחופשי ביוני 1983 והמשיך להילחם על חפותו. עד היום לא נקבע רשמית מי היה הרוצח של החיילת רחל הלר.

עמוס ברנס לא הסתפק בשחרורו ממאסר עולם ודרש לערוך לו משפט חוזר. הוא ביקש זיכוי מלא. כעבור שנה מיום שחרורו הגיש עמוס ברנס בקשה למשפט חוזר. שופטת בית המשפט העליון גב' מרים בן – פורת דחתה במארס 1985 את הבקשה בטענה שעמוס ברנס לא הציג בפניה כל ראייה חדשה. בשנת 1996 תוקן סעיף הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט. עמוס ברנס ניצל את התיקון המשפטי הזה ופנה בפעם השלישית לקיום משפט חוזר ברצח החיילת רחל הלר ז"ל. השופט העליון שלמה לווין דחה את בקשתו של עמוס ברנס והשתמש באותו הנימוק של מרים בן פורת אחת עשרה שנים קודם לכן, כי אין ראיות חדשות שמהוות עילה למשפט חוזר. עמוס ברנס לא התייאש ופנה אל הסנגוריה הציבורית. עו"ד דייוויד וינר שהיה אז סגן הסנגור הציבורי הארצי החליט שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר. הוא גייס את צוות הסנגוריה הציבורית כולו למשימה לסייע לעמוס ברנס. ב- 14 במארס 2002 החליטה שופטת בית המשפט העליון גב' דליה דורנר להורות על משפט חוזר לעמוס ברנס. כבוד השופטת גב' דליה דורנר הורתה והצביעה על פגמים חמורים שנפלו במהלך משפטו הרשעתו של עמוס ברנס בינואר 1976 ששלחה אותו למאסר עולם. דליה דורנר לא הייתה בטוחה בחפותו של עמוס ברנס אולם קבעה כי הוא זכאי למשפט חוזר. כ- ארבעה שבועות לאחר מתן פסק דין זה של שופטת בית המשפט העליון גב' דליה דורנר, נפטר השופט העליון בדימוס חיים כהן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת העליונה דליה דורנר. הוא טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו. עמוס ברנס היה מנושאי ארונו של השופט העליון חיים כהן בהלווייתו.

בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל והיועץ המשפטי שלו עו"ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד"ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו"ר גבריאל "גברי" לוי ז"ל. המחלוקת הייתה כל כך חמורה עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו"מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז"ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לגברי לוי : "האם אנחנו צריכים לומר המזל והברכה כדרכם של היהלומנים…?". גברי לוי השיב לו מחויך : "לא איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי וציוותו…משחקי הנבחרת שלכם…". ישבתי אז סמוך מאוד לצדו של מוטי קירשנבאום ז"ל ושמעתי כל מילה שאמרו המובילים האחד לשני. היועץ המשפטי עמית שכטר ישב מצדו השני. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו"ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו"מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שחור ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע"פ, וודאי שלא בכתב. היה מו"מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז"ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לבן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז"ל מאידך, כלהלן : "תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שם ביניכם באותה שעת המו"מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד"ם ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה", והוסיפה, "אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אידרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו"מ במשרדי ההתאחדות". ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז"ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז"ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז"ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ הטלוויזיה מס' 2 הצעיר והמסחרי את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז"ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל "כי היא לא הייתה שם…", חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו היו כנים (!).

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939)

חלפו כבר יותר משלושה חודשים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 22 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון. מימין, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומשמאל עו"ד עמית שכטר יבד"ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו "קול ישראל" בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. הימים ההם לפני 44 שנים. זוהי רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בשכונת רוממה בירושלים, בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל נושא שלט שהטקסט שלו מכוון אל מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד החדש ז"ל ההוא ש-מכהן בתפקידו שלושה חודשים ו- 3 שבועות בלבד, "…אל תאיים, התפטר…(!)", ומנהיג את מחאת עיתונאי הטלוויזיה נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ע"י שני האישים מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בירושלים בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל ברגע של הפוגה בעת מחאת העיתונאים נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. מוטי קירשנבאום זעק בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד, "הסתלק מכאן…הזנית את רשות השידור…". (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : הימים ההם של חורף 1974 לפני 49 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 35, יושב ראשון מימין) הוגה, יוצר, ועורך את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, אחד מכותבי "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). ניצב באמצע לגמרי מאחור השחקן שבתאי קונורטי ז"ל.

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל מעניק ריאיון לוחמני לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר. בריאיון ההוא שרטט מוטי קירשנבאום בפני מראיינו את הקשיים הכספיים – כלכליים בהם שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באורח קבע והאשים את הנהלת רשות השידור שהיא האחראית למצב הקשה והבלתי נסבל. מוטי קירשנבאום תקף בחריפות חסרת תקדים ללא כחל ושרק את מנכ"ל רשות השידור המכהן יצחק לבני וטען שהוא תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי הפקות הטלוויזיה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן). 

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. טקס החתימה על חוזה הייעוץ לקראת הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בין רשות השידור הישראלית לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה בישראל. זיהוי העומדים בתמונה מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרויקטים ברשת CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" ל- ארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. מי שיער אז כי מוטי קירשנבאום ז"ל יהפוך ברבות השנים ל- Super star של השידור הציבורי בארץ. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1976. מוטי קירשנבאום ז"ל מגיע לשיאו כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשיית התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי הודיע שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז"ל, אישה לא מזוהה, פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל, ואישה לא מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז"ל. תמורת כל שידור ישיר ב- "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב-שנים 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כבוד השופטת גב' מיכל אגמון – גונן שופטת ב- 2003 את מקרה תביעת הדיבה של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל.

המסמך ה-מצ"ב נכתב על ידי 17 (שבע עשרה) שנים ב- 10 במאי 1999 בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : "…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…". בעקבות כתיבת המכתב הזה לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד"ר יונתן מרצקי תביעת דיבה ע"ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד"ל שימש אז לפני 17 שנים בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד"ר יונתן מרצקי.

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת"א 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן יבד"ל + יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי יבד"ל + יו"ר הפועל ירושלים דני קסטן יבד"ל, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : "…הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר מאצטדיון "מלחה". על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : "בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו"ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז"ל, זה שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה במקום נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד"ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי – כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתובע ממני ד"ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל ההוא האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002, "…כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה…", עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת ו-גיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ"ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, "התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש". ברור ש-יראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל "מלחה" של הפועל ירושלים. ד"ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו"ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן האמינה לטיעוניי וזיכתה אותי מכל אשמה (!). היא חייבה את התובע ד"ר יונתן מרצקי לשלם את הוצאות המשפט.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…", מצהיר יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בפני כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות מו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

הגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. הַסֶפֶר "Courtroom" והמשפטן סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) + הַסֶפֶר "Compulsion" והמשפטן קלאראנס דרואו (Clarens Darrow). משפטי הַרֶצַח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס. משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ"ך. פוסט מס' 1780. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר "בית דין" / "Courtroom" יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אני מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קוואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה"ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שתי עשרות פעמים. הספר "בית דין" על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ' מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע"י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ' (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר "בית דין" מופיעות בפרק "אויבים ציבוריים", ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג'רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו"מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף מהגר גרמני בשם ברונו "ריצ'ארד" האופטמאן (Bruno "Richard" Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג'רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ' ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ' קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ' ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג'רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר "Courtroom" קשורה לפרק "הזבוב טווה את הקורים" ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מ-סטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא "סינג – סינג". בשעה שהוציאו את הארי הופמן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, "לך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך". ב- 1929 ביקש משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ' וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ' ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ' במשפט החדש. ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ' למושבעים וכה אמר להם : "…אינני מאמין ששחבר המושבעים היה מוצא כלב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…". בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג'יי האמפרי כלהלן : "כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חף מפשע". חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ' הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה"ב. הימם ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. המשפטן היהודי אמריקני הנודע ורב המוניטין סמיואל "סם" ליבוביץ' ז"ל (1978 – 1893, שני מימין) מארגן את מסע נבחרת הפועל ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס, השוער יעקב חודורוב, שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, סמיואל "סם" ליבוביץ', ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי "Compulsion" / "כפייה". הספר עוסק בפרשת "הרצח המושלם" שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות משיקאגו : נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ'ארד לוב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות וכליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט "בובי" פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ'ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות משכל גבוהה באופן מיוחד. שניהם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע "הרצח המושלם" בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק לאגם. נתן ליאופולד וריצ'ארד לוב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן הנודע קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, "אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח", ונפנה מהם לעַד. נתן לאופולד וריצ'ארד לוב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצארד לוב נרצח בכלא ע"י אסיר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי "כפייה" שנעשה בארה"ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסנגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג'ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג'אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ'ארד לוב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

סוף הפוסט מס' 1180. הועלה לאוויר ביום חמישי – 30 במארס 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.