פוסט 1192 חלק א'. נִשְעַן בחלקו על מֵידָע שהתפרסם קודם לכן ו-בשעתו ב-פוסטים מס' 366 ו- 365. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

פוסט חדש ומורכב מס' 1192 חלק א' (מורכב בחלקו ממֵידָע שהתפרסם בשעתו בפוסטים הישנים מס' 365 + מס' 366). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

אהבות יְשָנוֹת אֵינָן קְמֵלוֹת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וערוץ 1 ההוא היו במשך 32 שנים אהבות ישנות שלי. ברבות הימים והשנים הן הפכו לבֵיתִּי השני, ו-לעיתים גם כמעט הראשון. פוסט חדש ומורכב מס' 1192 חלקים א' ו-ב' הועלה לאוויר ב- 1 ביולי 2023.

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 במאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף ביעף לפני כ-4 עשורים של שנים, ולא ישוב עוד. אנוכי ניצב בעת ההיא בפתח דלת הכניסה לאולפן ב' הממוקם בקומה השנייה של הבניין ו-המוביל את שידורי החדשות ההם ואת שידורי הספורט ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. בתקופה ההיא נמשכה התנופה הגדולה גם של השידורים הישירים של משחקי הגמר לנשים וגברים יחידים בטורניר הטניס של ווימבלדון בלונדון. יורם ארבל היה אז בימים ההם השדר הראשי שלי בענפי הכדורגל והכדורסל. נסים קיוויתי (בן 97, היום) היה בימים ההם השדר הראשי בענפי ה- א"ק והשחייה. אורי לוי שידר את תחרויות הטניס בארץ ובחו"ל (בעיקר את ארבעת טורנירי הטניס הגדולים והמפורסמים בתבל : רולאן גארוס + ווימבלדון + אליפות ארה"ב + אליפות אוסטרליה. ב-שנת 1990 החליף מאיר איינשטיין ז"ל בהצלחה גדולה ו-מרבית את השדר יורם ארבל יבד"ל. את מאיר איינשטיין גייסתי בימים ההם מרדיו "קול ישראל" והעברתי אותו לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי ההיא). מייד הפקדתי בידיו את המיקרופונים העיקריים ההם שלנו שכיסו את מוקדי והתחרויות בענפי הכדורגל, הכדורסל, וה- א"ק. מאיר איינשטיין ז"ל הפך לשדר הלאומי המהימן, החרוץ, המוכשר, והראשי שלי בענפי הכדורגל והכדורסל, ומאוחר קצת יותר היה גם השדר הראשי שלי ב-תחרויות האתלטיקה הקלה באולימפיאדות ובאליפויות העולם ואליפויות אירופה ב- א"ק (במקומו של נסים קיוויתי הוותיק והמבורך שפרש לגימלאות). נסים קיוויתי (אוטוטו בן 97, היום) היה שדר ה- א"ק והשחייה המוביל והראשי הבלתי נשכח שלי ב- 18 השנים ההן שבין 1972 ל- 1990 בכל אירועי העל הבינלאומיים : ב-אולימפיאדות, ב-אליפויות העולם, ב-אליפויות אירופה, וגם ב-אליפויות ישראל. שדר כה מוכשר, נעלה, רב ידע, מקצועי, ונאמן ברמה של נסים קיוויתי נולד פעם ב-דוֹר אולי בשני דוֹרוֹת. אורי לוי היה שַדָּר הטניס המוביל של חטיבת הספורט ההיא בפיקודי במרבית משחקי הגמר לנשים וגברים בטניס בין השנים 1980 ל- 1998, בארץ ובחו"ל לרבות ארבעת טורנירי הטניס הגדולים, הפופולאריים, היוקרתיים, והמובילים בעולם : אליפות צרפת הפתוחה + ווימבלדון + אליפות ארה"ב הפתוחה + אליפות אוסטרליה הפתוחה. קדם לו בתפקיד נסים קיוויתי. דני לבנשטיין היה שַדָּר ההתעמלות הראשי של אלכס גלעדי ו-שלי בכל האולימפיאדות, אליפויות העולם, ואליפויות אירופה מאז 1978. גם הוא דני לבנשטיין הפך ל-בלתי נשכח (!). ד"ר גלעד וויינגרטן + יוסף טלקי ז"ל + ז'קי ווישניה היו ושימשו הפרשנים הראשיים של דן שילון, אלכס גלעדי ז"ל, ושלי בשלושת ענפי הספורט האולימפיים ה-עיקריים והבינלאומיים הפופולאריים ביותר מאז שנת 1972 : א"ק, שחייה, והתעמלות מכשירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת הספורט (בראשותי והנהגתי) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא מביסה ומכה שוק על ירך בשני התאריכים ההם של 18 (יום שלישי) ו-20 (יום חמישי) בחודש אפריל של שנת 2000 ב-סלוניקי היוונית את ערוץ הספורט מס' 55 ההוא בכבלים ואנשיו (בראשותו של מיילן טנזר) בעת השידורים הטלוויזיוניים הישירים המקבילים ראש בראש של משחקי ה-Final four האירופי ההוא בכדורסל. ב- Final four האירופי ההוא השתתפו ונטלו חלק קבוצות מכבי ת"א הישראלית שלנו + פאנאתאנאיקוס היוונית + ברצלונה הספרדית + צסק"א מוסקבה הרוסית. 

הייתי בר מזל אז בימים משום שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא יאיר שטרן עמד ו- ניצב לצידי בימים ההם במלוא כובד משקלו לאורך כל הדרך כ- סלע איתן (!). זה לא היה ברור מאליו. יאיר שטרן מנהלה של רשת שידור טלוויזיונית ישראלית – ציבורית ההיא בשנת 2000, היה איש יקר, אדם נעלה, מנהל כן, חושב, מוכשר, והגון. יאיר שטרן היה מנהיג שידור בעל ערך מקצועי רב ועצום, ומי ש-העניק לי אז את הגיבוי הקונקרטי המוחלט המעשי, המוסרי, המקצועי, וההכרחי החשוב ההוא שלו (!) בעוד יו"ר דירקטוריון חברת "פֶּלֶא פוֹן" מר יַעֲקב "קוֹבִּי" בֵּן גוּר האדיב והחכם נעתר ליוזמת העסקה הכלכלית ההכרחית שלי עִמוֹ הנוגעת למבצע שידור משחקי ה- "Final four" ההוא של ה- Top של הכדורסל האירופי, אותם משחקי גביע אירופה לאלופות בכדורסל ההוא שנועדו להיערך בעיר היוונית ההיא סלוניקי, לפני יותר מ-23 שנים, בתאריכים ה-הם של יום שלישי – 18 באפריל בשנת 2000 וכעבור 48 שעות ביום חמישי – 20 באפריל 2000 (באותו היכל הכדורסל של העיר היוונית סלוניקי). קבוצת הכדורסל היוונית פאנאתאנאיקוס בשורותיה משחק כאמור עודד קטש מנצחת במשחק הגמר ההוא ב- 20 באפריל 2000 בסלוניקי את מכבי ת"א בתוצאה 67:73 וזוכה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. מכבי ת"א שבה ארצה כשהיא סגנית האלופה אולם בידיים ריקות.  

את אותה העסקה הכלכלית – כספית ההיא הנוגעת ל-שיתוף פעולה הנוגעת ל-שידורים הישירים של ה-Final four האירופי ההוא של שנת 2000 ע"י ובביצוע של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הצעתי במקביל גם מר ליַעֲקב פֶּרִי מנכ"ל חברת "סלקום" בשנת 2000. אולם מר יעקב "קובי" בן גור המהיר, הנמרץ, וההחלטי התערב ואמר לי כהאי לישנא, באלה המילים : "…עזוב את יעקב פרי. לא תתחרט. חברת "פלא פון" תתייחס לשיתוף הפעולה עמך במלוא האהדה והעזרה…". כאמור ניאות מר קוֹבִּי בֵּן גוּר הבלתי נשכח לשלם לרשות השידור סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת חשיפה פרסומית מסחרית והכנסת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות חסות של "פֶּלֶא פוֹן" ו- "סָאמְסוּנְג" באותה סדרת ארבעת המשחקים וארבעה השידורים הישירים ההם שהיו מתוכננים על ידי באותו המבצע הטלוויזיוני ההוא של סיקורים חיים וישירים של טורניר ה- "Final four" ההוא בכדורסל שנערך והתקיים בתוך 48 שעות בעיר היוונית ההיא סלוניקי, בתאריכים ההם של יום שלישי- 18 בחודש אפריל וביום חמישי -20 בחודש אפריל של שנת 2000 (בהשתתפות קבוצות מכבי ת"א, ברצלונה, צסק"א מוסקבה, ו-פאנאתאנאיקוס). הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא נסק לשמיים (!).

ההפקה הטלוויזיונית ההיא של מבצע סלוניקי 2000 הייתה מורכבת, מסובכת, ו-יקרה כלכלית מן ההיבטים של טכנולוגיה ולוגיסטיקה, לרבות זכויות השידורים שנדרשנו לשלם והטסת כוח אדם מקצועי קונקרטי רב שלנו לזירת ההתמודדות ב-סלוניקי 2000. ועימם ובעקבותיהם הדרישה המקצועית שלי מצוות השידורים ההוא הנוגעת לביצוע מדויק ונקי משגיאות של אותם ארבעת השידורים הישירים ההם בפיקודי ואשר אושרו לבסוף לביצוע ע"י שני האישים החשובים ביותר ברשות השידור ההיא : מנכ"ל רשות השידור ההוא לפני 23 שנים אורי פורת ז"ל, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ערוץ 1 ההוא לפני 23 שנים – יאיר שטרן יבד"ל. שלושת השדרנים הבלתי נשכחים שלי אנשי המיקרופון בעמדת השידור שלנו בסלוניקי 2000, היו מאיר איינשטיין ז"ל + אורי לוי יבד"ל + הפרשן אלי סהר יבד"ל. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1192 : הועלה לאוויר בשבת – 1 ביולי 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————-

פוסט מס' 1192. אפריל 2000 (1). עיני צופי הטלוויזיה אוהדי הספורט במדינת ישראל נעוצות ב-18 וב-20 בחודש אפריל של שנת 2000 במלחמת הדִיאָדוֹכִים הטלוויזיונית המתנהלת על המסך בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. השידורים הישירים של אותם משחקי ה- "Final four" האירופי ההם בכדורסל שנערכו ב-18 וב-20 באפריל של שנת 2000 בעיר היוונית סלוניקי – שודרו במקביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ובערוץ הספורט מס' 5 בכבלים  (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). עשרות רבות של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא שנטלו חלק בסלוניקי ובירושלים בארבעת השידורים הישירים ההם של ה- "FINAL 4" האירופי בכדורסל וצוות השידור המשולש שלי מאיר איינשטיין ז"ל + אורי לוי יבד"ל + הפרשן המוביל והמצטיין שלנו אלי סהר (ואנוכי בראשם בעמדת השידור והניהול שלי באולפן בירושלים), מביסים ללא תנאי במלחמת שידור "ראש בראש", כאמור ב-2 ערוצי טלוויזיה מקבילים (בערוץ 1 הציבורי ההוא ובערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ההוא) את אנשי ערוץ 5 דאז ההוא (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) מנהל הערוץ מָיְילֶן טָנְזֶר, השדר המוביל שלו יוֹרָם אָרְבֵּל, והפרשן לצידו עוֹפֶר שֶלַח (!). את זאת הייתי חייב לזכור כל העת, כל הזמן, וגם ברגעי שינה ומנוחה, ולדעת ל-ממש אותם : "השידור הטלוויזיוני הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר נִיהוּל, איננו משוחרר מ-כישרון טכנולוגי, איננו משוחרר משימוש בצוות שידור נעלה, ולעולם איננו משוחרר מעוֹל המִדְרוּג ו- הרייטינג (למרות שאיננו שידור מסחרי !!!)". (פוסט מס' 1992 / 366). כל הזכויות שמורות לכותב, החוקר, והמחבר יואש אלרואי.  טקסט תמונה : נובמבר 1999. אנוכי באגף מאגפי משרדי חטיבת הספורט השוכנים בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אני עוסק בארגון, תכנון, והפקת עונת הכדורסל הבאה של 2000 – 1999 הנוגעת לשידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בעונה המדוברת ההיא של 2000 – 1999. עד כמה שזכור לי, את התמונה הנ"ל, תיעד ו-צילם משה'לה פרידמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : מאיר הר ציון ז"ל.

שני העיתונים "ידיעות אחרונות" ו- "הָאָרֶץ" פרסמו אתמול (יום ראשן – 16 במארס 2014) מאמרים חשובים לזכרו ופועלו הצבאי והביטחוני הבלתי נשכח של גיבור ישראל הנערץ מֵאִיר הַר צִיוֹן ז"ל לטובת מדינת ישראל. מאיר הר ציון מת לפני כמה ימים בן 80 בביתו ב- "אחוזת שושנה" ברמות יששכר. הדור שלי גדל על אישיותו המיוחדת והאמיצה של מאיר הר ציון ז"ל. בעת שירותי הקרבי הממושך בגדוד 12 של חטיבת "גולני" במחצית עשור ה- 50 של המאה הקודמת שמו של מאיר הר ציון נישא בפי כל. דיברנו עליו ביראת קודש. היה ברור לכולנו בחטיבת "גולני" שמדובר במפקד – צנחן נערץ ואמיץ, איש שדה ושטח בעל ידע צבאי עצום, דבק במשימה בכל רמ"ח אבריו (תכונת עַל באופיו של כל אדם) ואולי החשוב מכל גם מנהיג עניו וצנוע בעל ערך עליון של הקרבה ו- דוגמא אישית, ודרך ארץ. הוא היה שֵם דבר בצה"ל כולו בימים ההם ואנחנו ב- "גולני" נשבענו כמותו, כמו מאיר הר ציון וחבריו בצנחנים, להקריב את חיינו למען מדינת ישראל אם נדרש. העיתונאי איתן הבר היטיב לכתוב אודותיו ב- "ידיעות אחרונות", כמו גם שני העיתונאים עופר אדרת ואלי אשכנזי שהנציחו אותו ב- "הָאָרֶץ" (עיתון הבית שלי). איתן הבר עשה זאת טוב יותר ברשימתו "הם היו תשעה" ולוּ רק בגלל הסיבה שזיהה לקוראיו את כל התשעה שמצולמים בתמונה "הצבאית" ההיסטורית ההיא מ- 1955. מאיר הר ציון הוא האחרון ששרד מבין הקבוצה המיוחדת והאמיצה הזאת. שמונת האחרים בקבוצה ההיא מתו לפניו. התמונה הישנה הזאת וכמעט אנונימית כפי שהתפרסמה אתמול בעיתון "הָאָרֶץ" ללא זיהוי כל האנשים שהרכיבו תקופה הירואית בתולדות מדינת ישראל, לא אומרת דבר למיליונים מאזרחי ישראל ביום הזה. בזמנו הערתי לעיתונאי ד"ר תּוֹם שֶגֶב כי יש חשיבות עליונה לזיהוי כל הנוכחים בתמונות ההיסטוריות שמפרסם עיתון "הָאָרֶץ" מעת לעת, גם אם אין כל האנשים המצולמים נושאים באותה החשיבות, ולמרות שנוכחותם בצילום משנית בעקיפין , והם אינם המושא העיקרי של נושא הכתיבה. התמונה ההיא מ- 1955 מעוררת סקרנות מיידית אצל הקורא שמתעניין לדעת מי הם כולם שָם שניצבים לצִדוֹ של מֵאִיר הַר צִיוֹן ו/או מֵאִיר הַר צִיוֹן לצִידָם. איתן הבר עשה כאן מעשה עיתונאי חשוב ויסודי. הוא לא רק זיהה את כל התשעה בתמונה, הוא ציין גם את פועלם ובכך מעניק פרספקטיבה היסטורית רחבה לתקופה ההירואית ההיא בה פעל מֵאִיר הַר צִיוֹן. "הָאָרֶץ" הסתפק בזיהוי של מושא הכתבה מֵאִיר הַר צִיוֹן וגם של הרמטכ"ל דאז משה דיין ואריק שרון בתמונה, אולם מתעלמים מהאחרים. בהחלט לא מספיק. איתן הבר זיהה את כולם ובכך האפיל על "הָאָרֶץ". יש כאן עוד הבדל קטן. "הָאָרֶץ" מייחס את מקור הצילום לסוכנות AP בעוד "ידיעות אחרונות" נותן את הקרדיט ל- לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית) אולם זה כבר הרבה פחות חשוב.

ראה "הארץ" מ- יום ראשון – 16 במארס 2014. עיתון "הָאָרֶץ". העיתונאים עופר אדרת ואלי אשכנזי מזהים בתמונה שצולמה ב- 1955 רק את מאיר הר ציון ואת הרמטכ"ל דאז משה דיין. שאר השבעה נותרים אנונימיים. שגיאה עיתונאית גדולה של מערכת "הארץ".

ראה "ידיעות אחרונות" מ-יום ראשון – 16 במארס 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". העיתונאי איתן הבר עושה כאן מעשה עיתונאי חשוב ועקרוני. למעט כתיבתו הטובה הוא גם מזהה אחד ל- אחד את כל הנוכחים בתמונה "הצבאית" ההיסטורית שצולמה בשנת 1955, ומעניק לה פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ראה מייד בהמשך. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אל"מ אסף שמחוני ז"ל (אלוף פיקוד דרום), סגן מוסה עפרון ז"ל, סרן דני מט ז"ל, הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין ז"ל, סגן אלוף אריאל "אריק" שרון ז"ל (מג"ד הצנחנים 890), ו- סרן מאיר הר ציון ז"ל (בן 21 בתמונה) ז"ל. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : סרן רפאל "רפול" איתן ז"ל, סגן יעקב יעקב ז"ל, רב סרן אהרון דווידי ז"ל. מדובר ב- יתרון של העיתון  "ידיעות אחרונות" על עיתון "הארץ".

ראה "ידיעות אחרונות" מ- יום ראשון – 16 במארס 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". העיתונאי איתן הבר עושה כאן מעשה עיתונאי חשוב ועקרוני. למעט כתיבתו הטובה הוא גם מזהה אחד ל- אחד את כל הנוכחים בתמונה "הצבאית" ההיסטורית ההיא שצולמה בשנת 1955, ומעניק לה פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ראה בהמשך. 

הערה 4 : ספח תזכורת עבר (לפני יותר מ- 2 עשורים של שנים) לכורח ייסודה מחויב המציאות של "וועדת רָם לָנְדֶס" שעסקה בליקוייו החמורים של השידור הציבורי הטלוויזיוני במדינת ישראל. וועדת רָם לָנְדֶס המליצה לפני כמה ימים לממשלת ישראל בראשות מר בנימין נתניהו לסגור לאלתר את השידור הציבורי במתכונתו הנוכחית, לפטֵר 1000 (אלף) עובדים, לבטל את האגרה, ולהקימו מחדש על יסודות אחרים ותשתית שוֹנָה מהקודמת.  טקסט מסמך : 28 בדצמבר 2003 . עיתון "הארץ". מאמרו של הבן של רעייתי יעל תג'ר ושלי, ד"ר גור אלרואי (היום פרופסור גור אלרואי באוניברסיטת חיפה היה ראש החוג ללימודי ארץ ישראל והיום ראש ביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת חיפה) לפני 20 שנים "כמו במשטרים טוטליטאריים" הדן בפועלה של רשות השידור בעידן מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל (הודח ו-סולק מ-כהונתו הרמה ההיא ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ב-חודש מאי של  2005). "רשות השידור הפכה לשוֹפָרָה של הממשלה והעיתונאים שותקים", כתב אז ד"ר גור אלרואי, והתנבא בסופו של הפוסט, "בשתיקתם הם העיתונאים אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע, יקרוס על יושביו האילמים. זה רק עניין של זמן". (באדיבות עיתון "הארץ").

אפריל 2000 (1). מלחמת הדִיאָדוֹכִים ההיא. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא -ערוץ 1 ההוא ואנוכי, מביסים ללא תנאי במלחמת "ראש בראש" בטלוויזיה את מָיְילֶן טָנְזֶר, יוֹרָם אָרְבֵּל, ועוֹפֶר שֶלַח אנשי ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים ההוא (היום הוא קרוי על הסקאלה, כלהלן: ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). השידור הטלוויזיוני הציבורי איננו משוחרר לעולם ממוּסָר נִיהוּל, איננו משוחרר לעולם מעבודה עיתונאית קשה, יסודית, וכֵנָה ו-איננו משוחרר לעולם מ-עוֹל חובת ההובלה והנשיאה וההתייצבות בראש מִדְרוּג הרייטינג בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל (!). כל הזכויות שמורות לחוֹקֵר ולמחבר יואש אלרואי.

אנשי ערוץ 5 בכבלים ובראשם מיילן טנזר, שָכִי פרנץ, יורם ארבל, עופר שלח וכמה אחרים היו כאילו "ידידים" שלי ובעלי ברית טלוויזיוניים, כמי שניווט מולם את שידורי הספורט בערוץ 1 הציבורי בכלל, ואת מבצע שידורי "סלוניקי 2000" בפרט. אולם ליאון טרוצקי הגה ואמר כבר לפני שנים רבות את משפט המחץ הבא, "כי יש לעקוב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". כך נהגתי והתנהגתי עם אנשי ערוץ 5 בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). הקושי הגדול במלחמת השידור ההיא בחודש אפריל של שנת 2000 נגד ערוץ 5 בכבלים היו דווקא מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי. הוא אוּרִי פּוֹרָת לא נתן לי בתחילה את כלי המלחמה הטלוויזיוניים הדרושים כדי להכות את ערוץ 5 בכבלים בדעת הקהל ובטבלאות הרייטינג וטורי המִדְרוּג. הוא היצֵר את צעדי ההפקה ואת הפסיעות הכלכליות שלי. הייתי בר מזל משום שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ניצב לצדי בימים ההם במלוא כובד משקלו לאורך כל הדרך והעניק לי את הגיבוי הקונקרטי החשוב ההוא שלו, בעוד יו"ר דירקטוריון חברת "פֶּלֶא פוֹן" מר יַעֲקב "קוֹבִּי" בֵּן גוּר נעתר ליוזמת העסקה הכלכלית ההכרחית שלי עִמוֹ הנוגעת למבצע שידור משחקי ה- "Final four" ההוא של ה- Top של הכדורסל האירופי, משחקי גביע אירופה לאלופות בכדורסל ההוא שנועדו להיערך בעיר היוונית ההיא סלוניקי, לפני כ-23 שנים, בתאריכים הם של יום שלישי – 18 באפריל בשנת 2000 וכעבור 48 שעות ביום חמישי – 20 באפריל 2000 באותו היכל הכדורסל של העיר היוונית סלוניקי. את אותה העסקה הכלכלית – כספית ההיא הצעתי במקביל גם מר ליַעֲקב פֶּרִי מנכ"ל חברת "סלקום" בשנת 2000, אולם מר יעקב "קובי" בֶּן גור המהיר, הנמרץ, וההחלטי התערב ואמר לי כהאי לישנא, באלה המילים : "…עזוב את יעקב פרי. לא תתחרט. חברת "פלא פון" תתייחס לשיתוף הפעולה עמך במלוא האהדה והעזרה…". כאמור ניאות קוֹבִּי בֵּן גוּר לשלם לרשות השידור סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת חשיפה פרסומית והכנסת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות חסות של "פֶּלֶא פוֹן" ו- "סָאמְסוּנְג" באותה סדרת ארבעת המשחקים וארבעה השידורים הישירים המתוכננים ההם על ידי במבצע השידורים ההוא של טורניר ה- "Final four" ההוא בכדורסל בסלוניקי ב- 18 וב-20  2000 (בהשתתפות קבוצות מכבי ת"א, ברצלונה, צסק"א מוסקבה, ו-פאנאתאנאיקוס), ואשר אושרו לבסוף לביצוע ע"י מנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ערוץ 1 ההוא – יאיר שטרן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל איש אהוב שהיה כבר חלש בגופו ונפשו לא היה עוד פקטור לוחם, משפיע, וחשוב מפני שלא אָבָה ולא רצה עוד להילחם בעבור גוף השידור הציבורי שבראשו ניצב. שנת 2000 ההיא הייתה "שִירָת הבַּרְבּוּר" הטלוויזיונית והרדיופונית שלו, של אורי פורת ז"ל. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו בקריירת הניהול את רשות השידור ההיא. בקיץ 2001 התפטר אורי פורת ז"ל בקול ענות חלושה מתפקידו הרם והחשוב כ- מנכ"ל רשות השידור. הוא כבר היה תשוש מאוד גופנית ונפשית, ולא יכול היה לעמוד במעמסה (!). לא נותר בו כוח עוד להילחם נגד מתחריו הטלוויזיוניים וביניהם ערוץ הספורט ההוא מס' 55 בכבלים, בראשות מר מיילן טנזר.

ב- פעם ב- 1999 בעת המאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי מחדש, ותחילת קדנציית הניהול ה-2 שלו את רשות השידור ההיא, שַח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל כמעט ביגון וצער, כשהוא מסנן מ-בֵּין שיניו, את הטקסט הזה : "…מה אנחנו צריכים את הכדורגל הזה הצופים יכולים לראות אותו בערוץ 2…" . מייד השבתי לו , "…אדוני המנכ"ל אם כך גם את "מבט" אפשר לראות בערוץ 2…חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל אינה נופלת מחטיבת החדשות של ערוץ 1 בראשות רפיק חלבי…וגם יעקב איילון ומיקי חיימוביץ' אינם פחות טובים מחיים יבין שחזר מגלות קצרה מ- "קשת" של אורי שנער…".

ובכן, בשנת 2000 הייתה רשות השידור ההיא של אורי פורת ז"ל כבר רוויה בפוליטיזציה עד מעבר לראשה. הפוליטיקאים בחשו בה ועשו בה רצונם. מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת היה כעלה נידף. יריביו בתוככי רשות השידור ה-יו"רים גִיל סַמְסוֹנוֹב ואח"כ נַחְמָן שַי והמשנה שלו גב' אָהוּבָה אוֹרֶן ז"ל זעזעו את כיסאו. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל היה בשנת 2000 עדיין גבר צעיר רק בן 65 אולם עייף ופסימי וחסר כריזמה של מנהיג, ה-שָש אֵלֵי, ונעדר רוח קרב ושאיפה להתמודדות כדי לנצח ולהתייצב בפסגה, רוח קרב המאפיינת כל מנהיג באשר הוא (!). אורי פורת עישן סיגריות ללא סוף בכמויות עצומות והדבר פגע בבריאותו ועשה בו שמות. כמו כל האנשים העייפים והפסימיים גם אורי פורת היה הססן וניהיליסט. הוא כבר לא היה עצמאי כמו בקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984. עכשיו בקדנציה ה- 2 שלו הפוליטיקאים מכל הכיוונים רמסו אותו.

אורי פורת היה אדם אהוב על ידי, אולם מנכ"ל רשות שידור חבוט שנרמס (!).העסקנים הפוליטיים שהקיפו וסבבו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשנת 2000 בתוככי הרשות (וגם מחוצה לה) התנהגו כמו פוליטיקאים קיִבִּיצעֶרים ו-צְבוּעִים. חלקם היו לא רק צְבוּעִים אלא התנהגו כ-צְבוֹעִים. "…לא מעט מהם (לא כולם) היו אקרובטים ששמרו על שיווי המשקל שלהם באומרם ובהבטיחם את ההפך ממה שעשו…", ציטוט מדויק של מוריס ברה. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל אדם אהוב ויקר לי הפך לוותרן, כבוי, וכנוע (בכורח הנסיבות). מה נותר לי חוץ מלאהוב אותו. רק לרחם עליו.

הוא אורי פורת היה איש שונה לחלוטין מזה שהכרתי בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984. הניצחון הטלוויזיוני הגדול של ערוץ 1 הציבורי על ערוץ 5 בכבלים בממדים סנסציוניים בעת שידורי טורניר ה- Final four  של סלוניקי ב- 18 וב- 20 באפריל 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, הוריד את המסך על מאבק הרייטינג שלנו, בתחילה נגד ערוץ 2 המסחרי ובסופו גם נגד ערוץ 5 בכבלים. בסופו של המאבק הבסנו את שני המתחרים שלנו. היה לי עונג צרוף לעבוד מול יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ואנשיו. לא רק בשל הצלחת מועדון מכבי ת"א על הפרקט אלא משום שעמד בכל מילה שלו בחוזה החתום בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שלי לבין האגודה שלו. מעבר להיותו אובייקט שידור טלוויזיוני לא היה לי דבר עם שמעון מזרחי. הוא ייצג אז סחורת שידור טלוויזיונית מוצלחת בעיניי ותו לאו, ו-כנושא ונותן היה איש קשה אולם איש של אֶמֶת. ביחסים המורכבים חלקם רצופי ניגודים בין כל רשת טלוויזיה באשר היא לבין כל וועדה מארגנת באשר היא, זה המון. אני רציתי לצַלֵם את מכבי ת"א תמורת מינימום מחיר בעוד שמעון מזרחי ניאות להצטלם תמורת מקסימום מחיר. אף על פי כן שררו בדרך כלל יחסי אמון בין ערוץ 1 ורשות השידור לבין הנהלת מכבי ת"א . לא תמיד אבל לרוֹב. ביום חמישי – 9 במארס 2000 העברנו בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הניצחון של מכבי ת"א נגד פאוק סלוניקי בשלב ההצלבה הראשון של המפעל . צוות השידור הגדול שלי בהיכל הכדורסל ביד אליהו חוץ מהצלמים והטכנאים כלל את השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר. בעמדת השידור השנייה נכחו אורי לוי והפרשן השני רלף קליין ז"ל . שַדָּר הקווים והמראיין היה אָמִיר בַּר שָלוֹם הטוב מכולם בתפקידו ללא כל מתחרים. הייתה לו גם הופעה טובה מול מצלמת הטלוויזיה. בראש הצוות הנבחר עמד המפיק שלי ויד ימיני איש מוֹפֵת בשֵם ששי אפרתי. מכבי ת"א צעדה בבִטחה במשעול המוביל לטורניר "ארבעת הגדולות" (ה- Final four) בסלוניקי וגם אנחנו אנשי ערוץ 1 הציבורי היינו במיטבנו . דו"ח המִדְרוּג אִישֵש את העובדה כי השידורים הישירים של ערוץ 1 העוסקים במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל מציבים אותו בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל, גם לפני ערוץ 2 . כתבתי בדם לבי למחרת באותו יום שישי ההוא – 10 במארס 2000 את רחשי נפשי למנכ"ל שלי . היה ברור שחטיבת הספורט שלו ושל מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן סוחבת היטב ברגע זה את העגלה המקרטעת של השידור הציבורי היָגֵעַ. אף על פי כן הייתי במצוקה. זכויות השידורים של כל משחקי מכבי ת"א עד לשלב טורניר ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000 היו בידיי, אולם זכויות השידורים של ה- Final four עצמו היו של מר מיילן טנזר איש ערוץ 5 בכבלים. פירושו של דבר שאם מכבי ת"א אומנם תעפיל לטורניר "ארבעת הגדולים" בסלוניקי 2000, הרי שערוץ 1 שלי ואנוכי נהיה מחוץ לתמונת השידורים. רק ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יהיה נוֹכֵח שָם. היה מדובר בייסורי פורענות שמתרגשים עלי. אני שונא להפסיד. זה כמו שערוץ 1 בתקופת הקולנוע ישדר את היומן ואילו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ישדר את הסרט. נתתי לאוּרִי פּוֹרָת מנכ"ל רשות השידור לדעת ולקרוא את מחשבותיי  כלהלן . טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000 . עמוד מס' 1 מתוך 4 . זהו פקס המידע שפקססתי לביתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בביתו בראשל"צ לרבות טבלת המדרוג , לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על פאוק סלוניקי בשלב ההצלבה הראשון של גביע אירופה לאלופות בכדורסל ביום חמישי – 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו . נתתי לאורי פורת לדעת ולקרוא את מחשבותיי לקראת שלב ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000. הייתי מוטרד מאוד מפני שזכויות השידורים בסלוניקי 2000 לא היו שלנו אלא של ערוץ 5 בכבלים (ערוץ 55 בכבלים) בשל שגיאת מו"מ של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מטרת המכתב הזה הייתה ליצור מצוקת אחריות גם אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המשמש בתוקף תפקידו עורך הראשי של כלל שידורי הטלוויזיה והרדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. עמוד מס' 2 מתוך 4. זהו פקס המידע שפקססתי לביתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בביתו בראשל"צ לרבות טבלת המדרוג , לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על פאוק סלוניקי בשלב ההצלבה הראשון של גביע אירופה לאלופות בכדורסל ביום חמישי – 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו. נתתי לאורי פורת לדעת ולקרוא את מחשבותיי לקראת שלב ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000. הייתי מוטרד מאוד מפני שזכויות השידורים בסלוניקי לא היו שלנו אלא של ערוץ 5 בכבלים בשל שגיאת מו"מ של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מטרת המכתב הזה הייתה ליצור מצוקת אחריות גם אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המשמש בתוקף תפקידו עורך הראשי של כלל שידורי הטלוויזיה והרדיו. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. עמוד מס' 3 מתוך 4. זהו פקס המידע שפקססתי אז לביתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בביתו בראשל"צ לרבות טבלת המדרוג, לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על פאוק סלוניקי בשלב ההצלבה הראשון של גביע אירופה לאלופות בכדורסל ביום חמישי – 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו . נתתי לאורי פורת לדעת ולקרוא את מחשבותיי לקראת שלב ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000. הייתי מוטרד מאוד מפני שזכויות השידורים בסלוניקי לא היו שלנו אלא של ערוץ 5 בכבלים בשל שגיאת מו"מ של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מטרת המכתב הזה הייתה ליצור מצוקת אחריות גם אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המשמש בתוקף תפקידו כ-עורך הראשי של כלל שידורי הטלוויזיה והרדיו הציבוריים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. עמוד מס' 4 מתוך 4. זהו פקס המידע שפקססתי לביתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בביתו בראשל"צ לרבות טבלת המדרוג, לאחר ניצחונה של מכבי ת"א על פאוק סלוניקי בשלב ההצלבה הראשון של גביע אירופה לאלופות בכדורסל ביום חמישי – 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו. דו"ח הרייטינג של יום חמישי – 9 במארס 2000 הציב את ערוץ 1 הציבורי בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל בין 21.30 ל- 22.44, לפני ערוץ 2 המשגשג. נתתי לאורי פורת לדעת ולקרוא את מחשבותיי לקראת שלב ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000. הייתי מוטרד מאוד מפני שזכויות השידורים בסלוניקי לא היו שלנו אלא של ערוץ 5 בכבלים בשל שגיאת מו"מ של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. מטרת המכתב הזה הייתה ליצור מצוקת אחריות גם אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המשמש בתוקף תפקידו עורך הראשי של כלל שידורי הטלוויזיה והרדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָף הרייטינג המשיך להאמיר לטובתנו גם בשלושת השידורים הישירים של שלב ההצלבה השני בהן התמודדה מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פָּאף בּוֹלוֹנְיָה. ככל שטורי המדרוג נסקו מעלה – מעלה, כך עלה ביחס ישיר החשש שלי מפני התרסקות בשלב ה- Final four של סלוניקי 2000, כשאנחנו לא נהיה שם. רק ערוץ 5 בכבלים. מדובר היה בקפיצת באנג'י ללא חֶבֶל הצלה אֶלָסְטִי. ידעתי שערוץ 5 בכבלים כמו כל ערוצי הכבלים שרוי בדוחק כספי אולם לא ידעתי באם מחזיקי המניות יכריחו את מיילן טנזר לחלוק עמי את בכורתו, ובכך תיפתח תחרות "ראש בראש" של השידור הציבורי נגד השידור בטלוויזיה בכבלים. הנה דפי המִדְרוּג של שלושת השידורים הישירים של חטיבת הספורט של ערוץ 1 ב- 21, 23, וב- 30 במארס 2000 נגד אלופת איטליה קבוצת פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בטרם ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000. דפי המִדְרוּג הללו חשפו את הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם ללא יחסי ציבור ו- שיווּק.טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. המשחק הראשון בשלב ההצלבה השני בהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – פאף בולוניה. טורי המדרוג ההם חושפים את שגשוג הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ הנוגעים ל-שידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. ערוץ 1 הציבורי מביס את ערוץ 2 המסחרי וניצב לבדו בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000. תיעוד הרייטינג של המשחק השני בשלב ההצלבה השני בולוניה, פאף בולוניה – מכבי ת"א. טורי המדרוג חושפים את שגשוג הרייטינג של השידורים הישירים של השידור הציבורי את משחקי מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. ערוץ 1 הציבורי מביס את ערוץ 2 המסחרי וניצב לבדו בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000. המשחק השלישי והמכריע בשלב ההצלבה השני , מכבי ת"א – פאף בולוניה. טורי המדרוג חושפים את שגשוג הרייטינג של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. ערוץ 1 הציבורי מביס את ערוץ 2 המסחרי וניצב לבדו בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 30 בחודש מארס 2000 נוצר מצב אבסורדי לאחר הניצחון על אלופת איטליה פָּאף בולוניה . אנחנו שידרנו ישיר ובלעדית את כל  23  משחקי מכבי ת"א בבית ובחוץ עד לשלב ה- Final Four של סלוניקי 2000, אך נשללה מאתנו בפעם הראשונה מזה 30 (שלושים) שנים הזכות לשדֵר את מכבי ת"א במשחקי הגמר עצמם. זכויות השידורים של מפעל ה- Final four בסלוניקי באפריל 2000 היו של ערוץ 5 בכבלים (וגם אלה של אליפות אירופה בכדורסל ואליפות העולם בכדורסל). השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה בערבי חמישי בעונת 2000- 1999 יצרו מחדש עניין רָב ושברו את כל שיאי הרייטינג בעונה רגילה. עוֹדֵד קָטָש כבר לא שיחק בקבוצה (עבר למועדון היווני העשיר פאנאתאנאייקוס) אך המועדון גייס לשורותיו שני שחקני חיזוק מצטיינים נָאט הָאפְמָאן שחקן ציר ענק שגובהו 2.12 מ'  ואת הרכז אָרִיאֵל מֵקְדוֹנָלְד. יחד עם שחקנים מצטיינים אחרים כמו דוֹרוֹן שֶפֶר, נָדָב הֶנֶפֶלְד מַרְק בּרִיסְקֶר, דֶרִיק שָארְפּ ואחרים הצליח פִּנְחָס "פּינִי" גֵרְשוֹן ליָיצֵב את שורות הקבוצה ולהצעיד את מכבי ת"א לעבר הפסגה האירופית. זה היה מדהים. דווקא ללא שחקנה הווירטואוזי עוֹדֵד קָטָש (עבר לשחק במדי הקבוצה היוונית פאנאתאנאיקוס) הצליחה מכבי ת"א לנצח ולהעפיל בפעם הראשונה מזה עשור שנים לגמר הכדורסל האירופי, זה של טורניר ה- Final four שנערך ב-סלוניקי / יוון ב- 18 וב- 20 בחודש אפריל 2000. אולם אלוהים שב-שמיים מנהל את העולם בדרכו שלו. לרוע מזלה של מכבי ת"א לאותו טורניר הגמר ההוא של ה- Final four של הכדורסל האירופי לקבוצות אלופות שנערך כאמור בחודש אפריל של שנת 2000 בעיר היוונית סלוניקי העפילה גם הקבוצה היוונית פאנאתאנאיקוס (אלופת יוון) כאשר בשורותיה משחק כוכב העבר של מכבי ת"א עודד קטש כש-עכשיו הוא לובש את מדי אלופת יוון ו-כוכב זוהר בקבוצת פאנאתאנאיקוס. הסוף המר ההוא ידוע. במשחק הגמר ההוא על גביע אירופה לקבוצות אלופות שנערך ב- 20 באפריל באצטדיון הכדורסל של סלוניקי הוביל עודד קטש ה-"יווני" את קבוצת פאנאתנאיקוס שלו לניצחון על קבוצת העבר שלו מכבי ת"א, וזכייה מרשימה ב-גביע אירופה של שנת 2000. מכבי ת"א הובסה במשחק הגמר ההוא וחזרה ארצה ניגפת ובידיים ריקות.            

מכבי ת"א והשידורים הישירים שלנו בעונת 2000 – 1999, הגיעו יחדיו לשיאם בשלושת המפגשים הקובעים נגד הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בסופו של חודש מרס 2000. בשלב ההצלבה השנייה של המפעל, היה למכבי ת"א את יתרון הביתיות נגד פָּאף בּוֹלוֹנְיָה. היתרון לא נוּצל במשחק הבית הראשון ביד אליהו ביום שלישי – 21 במרס 2000. מכבי ת"א הפסידה. היא הייתה זקוקה לנס וגם ליכולת ווירטואוזית של כל שחקניה ומאמנה פיני גרשון במשחק הגומלין כעבור ארבעים ושמונה שעות בבולוניה. למרות הפסד מכבי ת"א, זכה השידור הישיר של מחלקת הספורט לרייטינג ממוצע של % 23.82. מכבי ת"א ניצחה במשחק הגומלין בבּוֹלוֹנְיָה ביום חמישי – 23 במארס 2000, והשידור הישיר צבר רייטינג ממוצע של % 28.15. שיאו של השידור הישיר מבולוניה חצה בעֶשֶר ושלושים בערב את גבול % 30.0 ועמד על % 30.2 . במשחק השלישי והמכריע בבחינת "להיות או לחדול" שנערך כעבור שבוע בזירה הביתית של מכבי ת"א ביום חמישי – 30 במרס 2000  בהיכל הספורט ההוא בשכונת יד אליהו בתל אביב, הביסה אלופת ישראל את בולוניה בתוצאה 79 : 63 ועלתה לתחרויות "ארבע הגדולות" המכונה בשפה האנגלית טורניר ה- Final Four בסלוניקי באפריל 2000. הבאנו להיכל ביד אליהו את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרת מצלמותיה ושֵש יחידות הילוכים חוזרים שלה. 70 אנשים השתתפו בשידור הישיר השלישי והמכריע שגרף רייטינג ממוצע מזהיר של %  33.38. מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר שידרו ישיר את המשחק יחדיו עם צוות השידור השני שהתמקם בצפון ההיכל, אורי לוי ורלף קליין ז"ל. אמנון אוסמן היה הבימאי וששי אפרתי שימש המפיק שלי בניידת השידור. ניהלתי את השידור כרגיל מעמדת השידור שלנו הממוקמת על הפרקט ליד קו האורך המזרחי של המגרש . עם תחילת המחצית השנייה בעֶשֶר בעֶרֶב, הגיע השידור הישיר לשיא רייטינג חדש של % 36.40, ובעֶשֶר ורֶבַע בערב לקראת סיומו של המשחק המותח העפיל הרייטינג לצמרת חסרת תקדים בשידור כדורסל כלשהו בעונתו הרגילה, % 39.60. אלו לא היו עדיין שידורי ה- Final Four. אלה היו המשחקים שקדמו לוֹ . אף על פי כן נסק הרייטינג לשמים. זאת הייתה תקופה שבה פיני גרשון סירב להתראיין בתום המשחקים אצל מאיר אינשטיין ואלי סהר בטענה שאינם מבינים את הנושא שהם משדרים. בתגובה העניש אותו מאיר איינשטיין באופן ילדותי למדי ומגוחך וכינה אותו בשידורים הישירים "פִּנְחַס" במקום "פִּינִי". בתום הניצחון 63:79 על פָּאף בולוניה נדרשתי בעצמי להוביל את פיני גרשון לעמדת השידור ולהשלים בין שני הניצים. אחריו התראיין יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי. שניהם לא אמרו משהו מיוחד למיקרופון למרות המעמד. לבטח נדרשו ראיונות עיתונאיים עם השניים אך הם נותרו בנליים ו/או אולי מאיר איינשטיין נותרו כאלה.

התרכובת הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוכיחה את עצמה, ויצרה כימיה ונוסחת קסם טלוויזיונית. באותו שבוע הבסנו את מתחרינו ויריבינו בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כאלה לא היו חסרים שם) וגם את ערוץ 2 ואת ערוץ הספורט בכבלים ואת כל ערוצי השידור האחרים בארץ. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ניצבה באותו ערב של יום חמישי – 30 במרס 2000, לבדה ובכל עוצמתה בפסגת פירמידת השידורים במדינת ישראל. שום תוכנית טלוויזיה מתחרה (גם לא בתחומי הבידור) בערוץ 2 ו/או בכבלים ,לא איימה על ההצלחה המשותפת של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומכבי ת"א. השידור הישיר של "טקס בחירת מלכת היופי" של חברת "רֶשֶת" צבר רייטינג של % 27.2, התוכנית "שֶמֶש" של חברת קשת השיגה תוצאת רייטינג של  % 25.3 , "בשִידוּר חוֹקֵר" של רפי גינת ברשת קיבל % 23.4 , תוכניתו של רפי רשף בקשת הגיעה ל- % 22.4 , תוכנית "הראשון בבידור" של דודו טופז ז"ל צברה % 22.2 , תוכנית "המיליונר" בהגשתו והנחייתו של הבדרן – שדרן הספורט יורם ארבל ברשת נשרכה מאחור עם % 20.4, יחד עם תוכנית קולגה "מִשְעָל חַם" של נִסִים מִשְעָל (גם כן ברשת) עם % 20.1 .

עכשיו בשעה אחת עשרה ורבע בלילה, ניצבה ליד ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו כל צמרת ההנהגה של רשות השידור והטלוויזיה : המנכ"ל אורי פורת , סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן – נבוכים, חפויי ראש, ומבולבלים. כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, "…מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה ? מה יגיד עלינו הציבור…?". תמונה עגומה בלתי נשכחת, וסבוכה. חֲשֶכָה ירדה על ההיכל וניידת השידור ועמה השתררה אווירת נכאים. רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מזירת ההתמודדות. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. מר גִיל סַמְסוֹנוֹב ומר אַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים שני שונאיו של אורי פורת כבר החלו במאמץ משולב מתואם וסודי להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו ולסלק מניהול הרשות . באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה כדי לחסום את דרכו . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן סיים את דרכו ב- 30 באפריל 2000 והלך הביתה. מר יאיר אלוני התמנה לממלא מקום שלו.

בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל שלמד להכיר אותו מאז חודש מאי 1998, למד גם לאהוב ולהוקירו. הוא שינה לחלוטין את דעתו על יאיר שטרן ואודות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, דעה שלילית אותה גיבש בחודש מאי של שנת 1998 . אלה היו כזכור ימי הקלטת הלוהטת שהפיקה הטלוויזיה הציבורית בה נראה ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ניצב לצדו של ראש העירייה אהוד אולמרט בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים ומברך את הקבוצה על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל . בעוד ראש הממשלה מברך, זועק ההמון לראש הממשלה בסערת רוחות רבתי, "…מוות לערבים… מוות לערבים…", מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם. אורי פורת האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן כי כאילו בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את זעקות אוהדי בית"ר ירושלים "מוות לערבים" לנאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנפל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין נאמנות לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו ההם. רק התמנה וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה. בקיץ 1998 ביקר אותי בפאריס בעת שידורי מונדיאל צרפת 98' ולא הפסיק לסנן לעברי מבין שיניו, "יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה…" בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו (ומעריכו) של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי ובעל יושרה. מנכ"ל רשות השידור רואי פורת ז"ל החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מרה שהובילו בוועד המנהל שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו"ר גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך מנכ"ל רשות השידור אוי פורת עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת . יתר על כן , הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה הבא במקומו של יאיר שטרן בבוא העת. גם רפיק חלבי לא היה אהוב לבם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור.

יָאִיר שְטֶרְן הסכים להארכת מינויו כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי (ליגה + גביע המדינה) ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000. גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד תקופת הארכה נוספת של ניהול הטלוויזיה ליאיר שטרן. "…על גופותינו…", הכריזו ועמדו בהכרזתם. ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן המודח (בתום שבע שנים מאז התמנה ב- 1993 למנהל הטלוויזיה לא הוארכה עוד כהונתו). המאמץ העיקרי שלהם הופנה כעת נגד אורי פורת שהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של רשות ה שידור ההיא אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד המנהל הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1,  בסיום כהונתו של המנהל הנוכחי יאיר שטרן.

הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר .בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים "והרִיגֶרִים" (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק וסחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור) מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הועד המנהל של רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו"ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת  שזכויות השידור של ה – Final Four אינם בידם (באשמתם), אלא בידי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

טקסט תמונה : תיעוד לפני 42 שנים בחודש דצמבר של שנת 1981. רחבת היכל הספורט ביד אליהו. אני בצוותא עם מאבטחים מטעם חברת שמירה ששומרים על ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "ה- OB  הלָבָן", באחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. הניידת צילמה בשחור / לבן אולם תמונת הסטילס צולמה בצבע. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound לפני תחילת כל שידור הישיר, ונדרשו לאוספם בתומו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "מוטב למוּת על רגליך מאשר לחיות על ברכיך". (דולורס לברון).

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי במסגרת השידור הציבורי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השָדָרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז"ל. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור רוּבִיק פּוֹדְגוֹר ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור הישיר ששי אפרתי, האיש שנשא לידי באחריות למלאכת ההפקה, הלוגיסטיקה, התיאום, וליין – אפ השידור הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה אני אעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי באפריל 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים גאה, טכנאים, צלמים, ועיתונאים , שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת. הלילה היה קריר ובהיר . תאורת הרחוב האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים. לא היה ספק שררה שם אווירה מדוכדכת ומלנכולית. יֵאוּש , עוגמת נפש, ודיכאון. השידור הציבורי ניצח יחד עם מכבי ת"א לאורך כל הדרך לרבות שלבי ההצלבה אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר בסלוניקי. גמלה ב-ליבי הדרך לומר את דבריי מייד למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של הרשות גיל סמסונוב. "…אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע"י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידיו של ערוץ הספורט מס 55 בכבלים. אפשר לקנות כל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר…", והוספתי, "…ו/או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם . אם נדרש לשדר "ראש בראש" מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵך. יאיר שטרן ואנכי מנהלים כבר מו"מ עם ערוץ הספורט בכבלים, אך אלוּ הם צעדי גישוש. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח…".

מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את שביל הייסורים שהיה מוכר כל כך טוב לשנינו וידע היטב על מה ובמי מדובר. "יואש צוֹדֵק", אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם, "יואש, קח מיליון דולר והביא לנו את ה- Final Four", ופנה אל מנכ"ל רשות השידור והוסיף, "אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ 5 בכבלים". גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל דאז של רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, שאמר בכעס ואכזבה גלויה, "…כן יואש יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת"א ב-שלב הסופי והמכריע של ה- "Final Four" ב-סלוניקי 2000, לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת"א לסלוניקי. איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה…? מה יחשבו עלינו…? הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי גיל סמסונוב יאשר את המחיר…" . ממש מילים רושפות אש וחוצבות הרים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע"י שני אנשי הוועד המנהל שחלקו על המנכ"ל שלהם בכל תחום אפשרי ברשות השידור, אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א באירופה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה של השידור הציבורי אך זה היה באיחור זמן עצום . מוטב מאוחר מאשר לעולם לא , מלמלתי לעצמי . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיכם , "…יואש אלרואי כולנו כאן סומכים עליך…". העניינים שלנו עם ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט מס' 55 היום בכבלים) הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את ה- "Final four" בכל מחיר (כמעט). איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור. היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת"א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים. אורי פורת היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת"א. מוטי לוי נראה כ-נטול רגשות בעניין. מכבי ת"א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית שעליה הופקד ועליה היה אחראי. כשהגיע הרגע ב- 1998 במאבק בין רשות השידור לבין ערוץ 5 בכבלים אודות רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four , הוא הודיע לנציג ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) הצרפתי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי איננו מתכוון לשלם את המחיר שהוא מבקש, ושיחפש את החברים שלו בערוץ 5 בכבלים. הדבר צלח וירד מסדר היום מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת"א לא העפילה ל- Final four ותופעת העדרה כלל לא הורגשה, אך העסק הטלוויזיוני הסתבך עונה אחת אח"כ. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מחד אבל מאידך הותיר אותו במלחמה העתידית בידיים חשופות באותו הרגע המכריע ההוא של 30 במארס 2000 בו הגיעה קבוצת הכדורסל הנהדרת והפופולארית של מכבי ת"א (בראשה ניצב עו"ד שמעון מזרחי איש נבון ובעל ניסיון) ל- "Final four" האירופי לאחר היעדרות בת עשור שנים מטורניר "ארבעת הגדולות" של הכדורסל האירופי.

יאיר שטרן ואנוכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ 5 בכבלים מר מיילן טנזר האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי באפריל 2000. ליתר דיוק ב- 18 וב- 20 באפריל 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת. אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות  2004 – 1999, הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט  היוקרתי שהיה אמור להיות ממילא שלה. עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה בפני ערוץ הספורט בכבלים כדי לזכות "ברצונו הטוב" וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של הכישלון שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב 000 000 1 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה . זה היה מדהים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי. למנכ"ל הרשות לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן 1.000000 (מיליון) מיליון דולר שנזרק לחלל האוויר ע"י יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט (ערוץ מס' 55 בכבלים) ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא להתפאר בפני ציבור משלם האגרה ב- "חיסכון" כספי. בתירוצים ערוץ 1 היה טוב. האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים. אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם 1.000000 (מיליון) דולר. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו"מ. סיום המו"מ נקבע בכל מקרה לתאריך של שבת – 1 באפריל 2000, בשתיים בצהריים .

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחד עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת "דִיקְסִי" הסמוכה. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת"א מזה עשור שנים ל- Final Four בסלוניקי 2000. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה ושוב חרון מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות השָנוּא עלי. רעיון הזחילה לרח' קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ הספורט מס 55 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי . "זה האופי המחורבן שלי", אמרתי לרפיק חלבי במסעדת "דִיקְסִי" התל אביבית ההיא בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, "אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה". ידעתי מה צוֹפֶן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן. היינו שבויים בידיו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שלא באשמתנו. לטוֹב ולרָע. 

ערוץ הספורט היה בעל ברית מדומה שלנו. מתחרה טלוויזיוני שיאיר שטרן ואנוכי היינו חייבים להדביר. המו"מ הטלפוני בשבת – 1 באפריל 2000 בין שני בעלי ברית השידור התארך לכדי שבע שעות . סוכם שכל צד יקים לעצמו עמדת שידור נפרדת בהיכל הכדורסל בסלוניקי ובכך יוכל לשָדֵר לתחנת האם שלו כראות עיניו את כל האירועים הקשורים למפעל ובראשם את ארבעת משחקי ה- Final Four ומבלי להיות תלוי איש ברעהו. הוחלט שעשיית הכתבות וארבעת השידורים הישירים הם בלעדיים לשני גופי השידור בלבד – הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 וערוץ הספורט בכבלים המחזיקים במשותף בזכויות השידורים. הוסכם על דעתם של שני בעלי הברית כי תגי הזיהוי המאפשרים לצוותי הצילום והשידור של המשחקים לנוע בחופשיות ולהיכנס לאתר המשחקים בהיכל בסַלוֹנִיקִי יוענקו אך ורק לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובדי ערוץ הספורט . תמורת התענוג הזה הסכמנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי לשלם לערוץ 5 בסופו של דבר סכום של 400000 דולר (ארבע מאות אֶלֶף דולר) עליו נוסף מע"מ של 70000 (שבעים אלף) דולר , ובנוסף לאפשֵר להם במסגרת ההסכם גם דריסת רגל בשני אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים ביותר של שנת 2000. אליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000 Euro) שעמדה להיערך בקיץ בהולנד ובלגיה , ואולימפיאדת סידני 2000 המתקיימת בסתיו באוסטרליה. תשלום כבד של ערוץ 1 לערוץ 5 בכבלים מכל היבט .בשבת – 1 באפריל 2000, שהה יאיר שטרן שבע שעות תמימות במשרדו בקומה שלוש בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים בעֵת ניהול המו"מ עם ערוץ הספורט, בעצם עם שמואל "שמוליק" קסוטו עו"ד ומשפטן של ערוץ הספורט.

בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב צלצל מכשיר הפַקְס במשרדו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן . נשמעה השריקה הצורמנית ודפי החוזה הגיחו להם אט – אט ממכשיר הפקס שלוֹ שמספר המנוי הירושלמי שלוֹ ב- "בֶּזֶק" היה 5301467 – 02. יאיר שטרן קרא את ההסכם בעיון. כעבור רבע שעה בתשע בערב חתם על החוזה המנוסח בקפידה המאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשַדֵר ישיר את אירועי ה- Final Four  של סלוניקי 2000 במשותף עם ערוץ הספורט תמורת 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר פלוס 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר תשלום מע"מ . הוא פִקְסֵס שבע רצון את ההסכם  בחזרה לשולחיו [1] . כמו כן ניאות מנהל הטלוויזיה מרצונו הטוב להעניק בחתימתו אפשרויות גישה ודריסת רגל חסרות תקדים לערוץ הספורט בשני אירועי שידור בינלאומיים בלעדיים של רשות השידור משחקי הכדורגל של 2000 Euro ושידור חלקי של אירועי אולימפיאדת סידני 2000 , אומנם לא בשידור ישיר ורק לאחר שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , אך זה בכל זאת היה מתת טלוויזיוני בעל ערך רָב . צריך לקרוא את ההסכם כולו , כדי להבין איזה קורבן גדול הקריב הערוץ הציבורי בעת החתימה של יָאִיר שְטֶרְן על הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 עם ערוץ הספורט בכבלים . מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי עמדנו במשימת המו"מ שהוטלה עלינו ע"י מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העפילה אף היא בסופו של דבר ל- Final Four באפריל 2000 בסלוניקי . הביזיון הגדול של אי שידור ה- Final Four בטלוויזיה הציבורית נמנע אך תמורת מחיר כבד . סילוק הבושה בביזנס הזה של עסקי תעשיית הטלוויזיה עולה ממון רב . בשעה עֶשֶר בערב בשבת – 1 באפריל 2000 , כשעה לאחר חתימתו של יאיר שטרן על הסכם השידור עם ערוץ 5 בכבלים , שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִשְדָר סיכום בן שעתיים המציג את דרכה של מכבי ת"א ל-שלב ה- "Final Four" בסלוניקי 2000. מילות הפתיחה של השידור סיפרו לצופים את תוצאות המו"מ עם ערוץ הספורט בכבלים . שני ציוותי השידור שלנו מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין ואֵלִי סַהַר ואוּרִי לֵוִי יחדיו עם רָלְף קְלָיִין ז"ל ועוד 150 אנשים נוספים של ערוץ 1 הציבורי הוטלו למערכה הכבדה ההיא שנערכה אז כ-נגד ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) .

טקסט מסמך : 11 באפריל 2000. אחד המסמכים הנוגעים להפקת שידורי תחרויות ה- Final four ההוא בכדורסל האירופי של סלוניקי 2000. כל אלמנט שנדרש על ידי לצורך תגבור יעילות ההפקה והגדלת אופציות השידורים הישירים מסלוניקי 2000, היה כרוך באישור מפורש של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל ו-מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  9 באפריל 2000. אחד ממסמכי ההפקה שנשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואשר דן בשכירת מלון מיוחד עבור הפרשן המצוין, ה-כן, והנאמן שלי הבלתי נשכח אלי סהר בסלוניקי, הסמוך לקומפלקס התחרות בשל היותו איש דתי ושומר מצוות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 באוקטובר 1999 היה ברור כי ניהול  רשות השידור בידי אוּרִי פּוֹרָת הוא בעייתי בלשון המעטה. הבחנתי בכך עם מינויו שוב למשרה הרמה ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו באפריל 1998. הרושם הזה התחזק כשביקר אותי בפאריס ב- IBC בעת שניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. הוא היה עכשיו בן 63 ושונה לחלוטין מאורי פורת ההוא בן 49 שהכרתי באפריל 1984 כשמונה בפעם הראשונה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר. אחר, לא רק במה שנוגע לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא הפך לניהיליסט "מקצועי" שפועל ומחליט שלא על דרך ההיגיון , חרד וירא מכל דבר, חסר ביטחון, מתלבט שוב ושוב, פוסח על הסעיפים, ונראה כמי שאיננו שולט במצב. אך נותר אָהוּב. אהבתי אותו. נוצר אבסורד בתוככי רשות השידור הענייה. בעוד אנוכי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מגייס באופן אישי כ- 1.500000 (מיליון וחצי) דולר בשל חידלון המחלקה הכלכלית של הרשות אולם בגיבויו של איש סודי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לצורך מימון של שלושת מבצעי השידור הגדולים שלנו – הרי שסמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי מנסה לטרפד ההישגים המוניטאריים שלי. הציבור איננו מכיר את מבנה ההיררכיה בתוככי רשות השידור והטלוויזיה. נדרשתי ליוזמה הזאת, לגיוס כספים מחברות מסחריות באופן אישי על ידי, בגלל חוסר כישרונה המדהים של המחלקה הכלכלית של רשות השידור שהייתה תחת פיקוד של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי , אולם בל נשכח כי אורי פורת מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה הממונה הישיר על הסמנכ"ל מוטי לוי ומְלוֹא האחריות לתפקודם של הטלוויזיה והרדיו רבצה על כתפיו. הנה רשימת כמות הכספים שגייסתי באופן אישי (באמצעות הקרנת שקופיות חסות) ובגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עבור שלוש הפקות הבינלאומיות הגדולות בפניהן ניצבתי הרשומות, כלהלן :

1. 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים התמודדות נבחרת ישראל בכדורגל בשני משחקיה נגד נבחרות קפריסין וספרד בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999 במסגרת Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה).

2. 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים של ה- Final four של הכדורסל האירופי בסלוניקי 2000 (במידה ומכבי ת"א תעפיל אליו).

3. 1000000 (מיליון) דולר בעבור 31 שידורים ישירים של 31 משחקי טורניר הגמר של Euro 2000. 

שלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים שללא סיועה הכלכלי ההוא של חברת "פלא פון", היה בלתי אפשרי עבורי להרימם על פי מתכונת רחבת ההיקף של שידורים ישירים, כפי שתכננתי והצעתי אותם למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שלי, יאיר שטרן הבלתי נשכח. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים במשך ארבע עשרה שנים שבין 2000 ל- 2012 ואשר קרוי "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שעליו פיקדתי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של שני המשחקים קפריסין – ישראל וספרד – ישראל הסתיים בהצלחה רבתי מהיבטי השיווק , התוכן והיקפו , וכמובן הרייטינג הבלתי נדלה. אולם כרגיל כגודל ההשקעה הטלוויזיונית – כך הייתה גדולה האכזבה מנבחרת ישראל בראשות המאמן שלמה שרף ושני שחקניו הבכירים אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. הנבחרת הזאת ניגפה פעמיים ונכשלה בפעם הרביעית ברציפות בעידן שלמה שרף להעפיל לטורניר הגמר של המונדיאל ו/או לטורניר הגמר של ה- Euro . רבים משחקני הכדורגל של הנבחרת שלנו סברו בעידן ההוא (ויש הסוברים גם כיום) כי לרוץ על כָּר הַדֶשֶא זהו הדבר הקשה ביותר בחיינו. בניגוד לנבחרת ישראל בכדורגל שכשלה – דרכה של הטלוויזיה בניהולו של יאיר שטרן צלחה בבירור גם הודות לעבודה קשה ויסודית ורציפה בתחום גיוס החסויות . אני לא הייתי שַר הספורט. הייתי שַר שידורי הספורט אצל אורי פורת ויאיר שטרן. תפקידי היה להפיק, לערוך, לנהל, ולנווט. ואז החלו החריקות בצמרת הרשות . סמנכ"ל הכספים מוטי לוי התלונן אצל מנכ"ל הרשות אוּרִי פּוֹרָת כי מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי גונב לו את הפרנסה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן . ב- בניין "שערי צדק" בירושלים (מקום משכנה של הנהלת רשות) החלו להתרוצץ רינונים והשמצות בגִינִי וּבְגִין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ָיִאיר שְטֶרְן. היה ברור מי הוא המקור. ב- 17 באוקטובר 1999 נזעק יאיר שטרן ממקומו. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מאז ומעולם הטיס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יאיר שטרן) לעברו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור (מוטי לוי) מכתב נזיפה כה קָשֶה וחָמוּר בגין התנהלותו הנרפית. זהו לשונו של המסמך המדובר. טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1999. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופה המדוברת ההיא, יאיר שטרן – חושף בבוטות, ללא חשש, ובפרהסיה במסמך האישי הזה את חולשותיו המקצועיות של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ההוא מר מוטי לוי (!!!). עותקים מהמסמך הזה נשלחו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד גב' חנה מֶצְקֶבִיץ'. המסמך המדובר נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נדהם לקרוא את המסמך החריף והבלתי שגרתי שכתב יאיר שטרן למוטי לוי אך הוא לא היה המום מידי ולא נפל מהכיסא. מנכ"ל רשות השידור הפך אומנם כבר בעת ההיא לאיש חלש ומתלבט שפוסח על שתי הסעיפים אך הוא לא היה עד כדי כך חסר אונים מכדי להבין את הטקסט החָמוּר והנוקשה שניסח יאיר שטרן במסמך הזה לעברו של הסמנכ"ל שלו מוטי לוי. הוא אוּרִי פּוֹרָת גם נותר נָבוֹן דיו והכיר בחשיבות תפקודו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. על מנהל הטלוויזיה המצוין יָאִיר שְטֶרְן נכפה שיווי משקל פיסיקאלי בלתי אפשרי ולא מציאותי (!). היה מדובר ב- משוואה מתמטית לא מאוזנת ו-מעוותת לגמרי. ב-צִידוֹ האחד של הגרף סוסים דוהרים ובצדו האחר שְוָורִים עַצֵלים. המצב היה ביש. מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל הבין שאין עוד בכוחותיו הדלים לייצר מציאות הרמונית בתוככי רשות השידור מה עוד שיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמסוֹנוֹב ויו"ר וועדת הכספים של המליאה אַלוֹן אַלְרוֹאִי זינבו בו שוב ושוב. מר גִיל סַמְסוֹנוֹב נהג לקטֵר לי מעת לעת : "…תראה איזה מנכְ"ל דַל יש לנו…". אין לשכוח כי שניהם אורי פורת וגִיל סַמְסוֹנוֹב היו פרי מינויו של ראש הממשלה דאז בנימין "ביבי" נתניהו, ומר אַלוֹן אַלְרוֹאִי פרי מינוי של סִילְבַן שָלוֹם (אישיות פוליטית נעדרת כישרון אולם רוויה אמביציות שנעלמה לחלוטין מהמפה הפוליטית של מדינת ישראל). שניהם גִיל סֶמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי היו נחושים להדיח את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מכהונתו ה-רמה, ולהציב מישהו שחשבו שהוא טוב ממנו בתפקיד המדובר כ-מנכ"ל רשות השידור. כמובן מישהו שעונה על הפרמטרים הפוליטיים על פי ראייתם והשקפת עולמם (!). מישהו שהם סומכים עליו מרשימת הימין הפוליטי ואשר יהיה נאמן להם בכל תנאי. שני המסמכים החשובים ביותר שהשיגו אותי לאחר שגשוג השידורים הישירים של מבצע קפריסין וספרד במסגרת קדם Euro 2000 (בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999) ומבצע השידורים הישירים של טורניר ה- Final four  האירופי בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000, לא היו מכתבי הצל"שים מהבוסים שלי, אלא מסמכי הערכה של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר ומר גִיל בּוּל שני אנשי השיווק של חברת "פֶּלֶא פון". חברת "פֶּלֶא פוֹן" בראשות יו"ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר (הבלתי נשכח) ושני אנשי הביצוע שלו מר גִיל בּוֹל וגב' רוֹנִי לָטְשוֹבֶר (גם שניהם בלתי נשכחים עבורי) מִימְנוּ ב- 600000 (שש מאות אלף) דולר את העלאתם ל- "אוויר" של שני מבצעי השידור הללו. ההצלחה הכלכלית הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובילה אותי למחשבה והכרה ברורה כי בפינות שונות במדינה מונח כסף מסחרי שניתן לאסוף אותו על ידינו למען מטרותיו של השידור הציבורי. אירועי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם היוו בהחלט מטרה ויעד כיבוש של השידור הציבורי. נדרשו מאתנו טיפ טיפה של יוזמה, מרץ, וכישרון כדי להביא את הכסף המסחרי הזה לביתנו הטלוויזיוני היקר והחשוב לנו, הקרוי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראיתי בעבודתי כ-מנהל כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא – שליחות ציבורית בערך העליון ביותר שלה (!).    טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו מכתב הצל"ש (!) של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר הבלתי נשכחת מנהלת התקשורת השיווקית של חברת "פלא פון", שנשלח אליי, בתום מבצע השידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל הבינלאומיים : קפריסין נגד ישראל, וספרד נגד ישראל (!). זאת הייתה זריקת עידוד כלכלית וכספית ביותר חשובה לאורח המחשבה והיוזמה ה-טלוויזיוניות שלי לאורכן של שנים רבות. אין ולא קיים דבר ועניין טלוויזיוניים שהם בלתי אפשריים לביצוע עבורי, מטעמי, ו-על ידי למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו מכתב השבח של מר גיל בול מחברת "פלא פון" שנשלח אליי בתום מבצע השידורים המשגשג של ה- Final four האירופי בכדורסל סלוניקי ב-18 וב-20 של חודש אפריל בשנת 2000. זאת הייתה זריקת העידוד השנייה שקיבלתי כמי שמנהל ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שגשוג מבצע סלוניקי 2000 הוליד גם צל"ש חשוב של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (שאין לזלזל בו למרות המחלוקות) שנשלח אלי ב- 23 באפריל 2000 (הובא כבר בפוסטים הקודמים) . הוא היה חשוב אך לא מספיק חשוב מפני שנעדר את הפרטים שהבטיח לי לפני כן, טכנולוגיה וכוח אדם , אלה שנועדו לשפר את איכות השידור הציבורי בתחום הקונקרטי שאני הייתי אחראי עליו . טקסט מסמך :  23 באפריל 2000. זהו מכתב ה-הערכה ששלח אליי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידור המוצלח והמשגשג של השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל – סלוניקי 2000. המסמך היה חשוב אך לא חשוב מידי מפני שהוא נעדר את ההבטחות שנתן לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בע"פ על מנת לשפר את לוח השידורים הציבורי בסיוע טכנולוגיה וסיוע ב-כוח אדם בתחום הקונקרטי של שידורי הספורט שאנוכי הייתי מופקד עליו בשנים המדוברות ההן. הוא הבטיח בע"פ אך לא הבטיח זאת בכתב. הבדל גדול (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב ה-הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רָפִיק חַלָבִּי, בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל שנערך בסלוניקי (יוון) בהשתתפות מכבי ת"א ב-תאריכים ההם של 18 ו- 20 של חודש אפריל 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סופו של חודש אפריל 2000 היווה משבר עבור רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . לבטח עבורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פרש לעַד. מעמדו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הוּעַם. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סַמְסוֹנוֹב מתומכיי סיים אף הוא את תפקידו ושָב לחברת הפרסום והשיווק שלו בתל אביב. השוק הטלוויזיוני בארץ הפך לתחרותי יותר ויותר בתחום שידורי הספורט. כולם חשקו בכדורגל הישראלי ובקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. מכבי ת"א לא הייתה אלופת אירופה רק "Runner up" אולם עוררה סביבה עניין כאילו היא אלופת ה- NBA. היה ברור כי נדרש לשלם עבור זכויות השידורים הון עתק אם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמת רוצים לשדר אותה על סיגנל הטלוויזיה שלנו. העסק הכלכלי הפך למסובך יותר ויותר. הקושי העיקרי היה לשכנע את מנכ"ל רשות השידור בצורך הקונקרטי הזה ובהזדקקות הכללית לאירועי הספורט הרלוואנטיים באשר הם. אורי פורת התלבט עד בלי דַי. יו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור נַחְמָן שַי והמִשְנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן – פִּינֶס ז"ל הקשו עליו את חייו המקצועיים. לרוע מזלו וגם מזלנו, ניצב לידו סמנכ"ל כספים מגוחך בלתי יצירתי בדמותו של מוטי לוי. לא פעם אחת שח באוזניי את געגועיו ליכולתו המוכחת של קודמו של מוטי לוי, מר יוֹחָנָן צַנְגֶן שכיהן כעת כמנכ"ל משותף של חברת "רֶשֶת" בערוץ יחדיו עם דן שילון. ב- 30 באפריל 2000 שלחנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי כל אחד בנפרד במקביל את תגובתנו האישית למנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל אודות המתחולל באגף הטלוויזיה של רשות השידור בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של טורניר ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. אנוכי הרצתי את מכתבי בעקבות מכתב ההערכה שקיבלתי ממנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, ומנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן הטיס את המֶסֶר שלו בגלל מכתב הנזיפה ההוא שקיבל מהמנכ"ל שלו. חלפו מאז ארבע עשרה שנים. אינני מתגעגע כלל לאותם הימים ההם בהם נכפיתי כל פעם מחדש ללכת עם הראש בקיר. בלתי נתפש (!). הציבור איננו מבין באיזה מְצִיאוּת טלוויזיונית תחרותית מטורפת היינו אנחנו אנשי השידור הציבורי – שרויים, ופעלנו במשך שנים רבות ללא לֵיאוּת ודבקים במשימות השידורים עד אין קץ ב- % 100. אורח חיים של מסורבלות וכבדות ודרך חיים של ביורוקרטיה מטופשת ובלתי מתקבלת על הדעת מכל היבט שררה שנים רבות מאוד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, וברשות השידור ההיא. זאת הייתה מנת חלקינו. בתנאים המגוחכים האלה נדרשתי להתחרות נגד אנשי ערוץ 55 בכבלים וגם לנצח ולהביס אותם שוק על ירך (!). הנה חלק מ-המסמכים הרשמיים ההם ששמורים בארכיון ומתארים את עוניה, רדידותה, והמסורבלות ההיא (ללא שום צורך) של רשות השידור ההיא ומפקדיה בימים ובשנים ההן, ובראשם שר הכספים של רשות השידור ההיא מוטי לוי ומנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת. טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 1 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יאיר שטרן הזכור לטוב). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 2 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, יאיר שטרן הבלתי נשכח). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 3 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא, יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 4 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז, יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לא ברור ו-לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כאמור באותו היום ההוא של 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 7 שנים מאז מונה למשרה הרמה הזאת ב- 1993 ע"י מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ז"ל. זהו מכתב הפרידה ששלח יאיר שטרן יבד"ל למנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת ז"ל. זהו המסמך האחרון שנשלח מטעמו של יאיר שטרן למנכ"ל הרשות אורי פורת בטרם נפרד לעד מביתו השני שהיה לפעמים גם ביתו הראשון . טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (עמוד מס' 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט, ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו מכתבו של מנהל הטלוויזיה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יאיר שטרן (עמוד מס' 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו התאריך ההוא של ה- 30 באפריל 2000 בו כתב את המסמך הנ"ל למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, היה כאמור היום האחרון של יאיר שטרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. בתום שלושים שנות קריירה משגשגת ויוצאת דופן כתב לי יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 מכתב פרידה. פרידה מקצועית אך גם אישית. חלפו מאז יותר מ-23 (עשרים ושלוש) שנים. גם עכשיו כשאני מעלעל במסמך הזה עוֹרי הופך לעוֹר ברווז. יאיר שטרן נותר עבורי אישיות עַל, ישרה, אמינה, ונאמנה. מיוחדת במינה.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם יאיר שטרן נפרד ממני באופן אישי ב-תום שנות דור של קריירה משגשגת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וברשות השידור. הוא יאיר שטרן נחשב בעיניי לאישיות עַל בעלת הדר, אינטגריטי, ו-דיגניטי. השנים חולפות להן במהירות. או טו טו אני כבר בן 86 אולם זיכרוני לא קהה : יאיר שטרן האדם נותר בלתי נשכח עבורי לעַד (!). תמיד אזכור אותו כ-כזה (!). אדם בעל אישיות כנה ו-יישרת דרך. איש של מופת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מעריך שהפוסט הזה הוא אחד האחרונים במסגרת הפוסטים שעוסקים בברית השידור המשותפת הארוכה וחסרת התקדים במשך 37 שנים 2007 / 2006 – 1970 1 1969 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א . ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000עמודים) והקרוי, "הקשר הסימביוטי". הספר "הקשר הסימביוטי", הוא אחד מתוך 13 ספרים עבי כרס בסדרה רחבת היקף שאני עדיין חוקר וכותב תחת השם הכולל , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בשנים ההן של 2012 – 2000. הספר הזה מכיל כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, ונקרא על ידי : "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר, למתעד, והכותב יואש אלרואי). טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס מורכב ומסובך שחקרתי וכתבתי (בן כ- 10000 עמודים) בשנים 2022 – 2000, ואשר נקרא "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלחת מבצע השידורים הישירים של ערוץ 1 הציבורי מ- סלוניקי 2000 הזרים אדרנלין בעורקיי . שאפתי לנצל את ההצלחה ולהציב מחדש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברום שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. ארבעה ימים לאחר תום המבצע שלחתי ב- 24 באפריל 2000 למנהל החדשות רפיק חלבי את המסמך הבא :

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. זהו המסמך שכתבתי למנהל החדשות רפיק חלבי לפני יותר מ- 23 שנים, הדורש ממנו לנצל את ההצלחה של מבצע השידורים הישירים של "סלוניקי 2000" ולהסתער על יעדי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. לא יצא מזה שום דבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיום מבצע השידורים הישירים מסלוניקי 2000 שייך להתכתבות ביני לבין מר שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א והרוח החיה במועדון. חלפו מאז 14 (ארבע עשרה) שנים אולם ההערכה שלי אליו ו-הריספקט נשמרו.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתבי ליו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי, בתום מבצע השידורים הישירים של סלוניקי 2000 בו זכתה מכבי ת"א במדליית הכסף, לאחר שהפסידה במשחק הגמר לקבוצה היוונית פאנאתאנאייקוס (עם עודד קטש) בתוצאה 67:73. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התבוסה הענקית שהנחילה חטיבת הספורט של ערוץ 1 הציבורי בראשותי לערוץ 5 בכבלים העשיר בסלוניקי ורווי יחסי ציבור ושיווק (וגם לערוץ 2) הרֵעה בבת אחת את היחסים ביני לבין מנכ"ל ערוץ 5 בכבלים מר מיילן טנזר. כל ההבנות שהושגו בינינו (בינו לביני בגיבוי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) התמסמסו ונמוגו לכל עבר. הבנו שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים רואה בנו לאחר תבוסת סלוניקי 2000 מתחרה בעל פוטנציאל שמסכן את מעמדו בתחום ועל כן מקשה ומסבך עוד ועוד את תנאי המו"מ המשותף שעסק במיקח וממכר של חוזי טלוויזיה . משימת השידור שלי כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 להכות ולנצח בפער מִדְרוּג גדול את צוות ערוץ 5 בכבלים ובראשו מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח – צלחה והושלמה . חטיבת הספורט בראשותי ניצבה כעת בפני שתי משימות שידור ענקיות חדשות אלו של Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה בהולנד ובלגיה , ואולימפיאדת סידני 2000 . ב- 31 במאי 2000 בטרם המראתי לאמשטרדם כדי להפיק ולנהל את מבצע השידורים של Euro 2000 שיגרתי למר מיילן טנזר פרטנר ממורמר, מבויש, ומקנא בהצלחה שלנו (כך אנחנו פירשנו את התנהגותו כלפינו) מסמך באישור מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, בו אנוכי מודיע לו, "כי הוא יכול לעשות מה שהוא מבין ומאידך רשות השידור וערוץ 1 יעשו את המוטל עליהם . גם לנו יש את האופציות שלנו". הייתי מאוד מאוכזב ממנו מ- מיילן טנזר ונימקתי לו במסמך גם מדוע. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן כבר לא היה בסביבה. החליף אותו כאמור יאיר אלוני על תקן של מ"מ. פרישתו של יאיר שטרן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה אבדה עצומה לשידור הציבורי, וגם לי. הנה המסמך כלהלן .

טקסט מסמך : 31 במאי 2000. עמוד מס' 1 מתוך 3. זהו המסמך ששלחתי למיילן טנזר בטרם המראתי לאמשטרדאם – הולנד לצורך הפקה, ניהול, ועריכה של 31 שידורים ישירים במסגרת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא של טורניר הכדורגל "Euro 2000". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 2000 . עמוד מס' 2 מתוך 3. זהו המסמך ששלחתי למיילן טנזר בטרם המראתי לאמשטרדם לצורך הפקה, ניהול, ועריכה של 31 שידורים ישירים במסגרת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של Euro 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 2000. עמוד מס' 3 מתוך 3. זהו המסמך ששלחתי ל-מיילן טנזר בטרם המראתי לאמשטרדם לצורך הפקה, ניהול, ועריכה של 31 שידורים ישירים במסגרת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של Euro 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף החלק הראשון של פוסט חדש ומורכב מס' 1192 חלק א' (מורכב בחלקו ממֵידָע שהתפרסם בשעתו בפוסטים הישנים מס' 365 + מס' 366). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 366 הועלה לראשונה ל-אוויר ביום שני – 17 במארס 2014. כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי.

ראה המשך פוסט חדש ומורכב מס' 1192 חלק ב' (כאמור פוסט מס' 1192 חלקים א' + ב' מורכבים ונשענים בחלקם על מֵידָע שפרסמתי בשעתו בפוסטים הישנים מס' 365 + מס' 366). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

אהבות יְשָנוֹת אֵינָן קְמֵלוֹת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וערוץ 1 ההוא היו במשך 32 שנים אהבות ישנות שלי ו-ביתי השני, ו-לעיתים הראשון.

פוסט חדש ומורכב מס' 1192 חלק ב" (מורכב בחלקו ממֵידָע שהתפרסם בשעתו בפוסטים הישנים מס' 365 + מס' 366). כל הזכויות שמורות לחוֹקֵר ולמְחַבֵּר יואש אלרואי.

אהבות יְשָנוֹת אֵינָן קְמֵלוֹת. הן הופכות ל-זיכרון ו-געגועים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וערוץ 1 ההוא היו במשך 32 שנים אהבות ישנות שלי ו-ביתי השני, ו-לעיתים הראשון.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או מטרות מסחריות, ו/או למען פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————————————–

פוסט מס' 1192 חלק ב' מתבסס בחלקו גם על האמור בפוסט מס' 365. פוסט מס' 1192 חלק ב' הועלה לאוויר ב-מוצ"ש – של 1 ביולי 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————–

לפני יותר מ-23 שנים. חודש אפריל של שנת 2000 (חלק 2). מלחמת הדיאדוכים הטלוויזיונית. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוכי ואנשיי בחטיבת הספורט שלנו מביסים ללא תנאי לפני 23 שנים בסלוניקי/יוון במלחמת "ראש בראש" בטלוויזיה את מיילן טנזר (מנהל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) ואת שני שדרניו יורם ארבל ועופר שלח ועימם את כל אנשי ערוץ מס' 55 בכבלים, בעת ארבעת השידורים הישירים של משחקי ה-Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א ב- 18 וב-20 באפריל של שנת 2000 (נערכו כאמור בעיר היוונית סלוניקי לפני יותר מ-23 שנים). הנהלת רשות השידור ההיא בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן + מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא רפיק חלבי + גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור העניקו לי גב רחב ותמיכה מוסרית עליונה וטלוויזיונית בלתי נשכחים (!). השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מ-מוּסָר ניהול, לא מעבודה קָשָה, ולא מעוֹל הרייטינג (!).  פוסט 1192 חלק ב'. נשען בחלקו על מידע שהתפרסם בשעתו ב-פוסט מס' 365 ופוסט 366. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. 

טקסט תמונה : השנים ההן של 2003 – 2002. אנוכי נראה בתמונה הנ"ל בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : גיל תמרי. חברת החדשות של ערוץ 10 (ערוץ הבית שלי) היא חברה טובה שכוללת בשורותיה עיתונאים, מפיקים, ועורכים טובים. לא רק טובים אלא גם חרוצים, מסורים, ודבקים במשימות השידור שלהם. מפליא מדוע היא בכל זאת ניגפת לאורך כל הדרך, כל השבוע, וכל הזמן בפני חברת החדשות של ערוץ 2. ברור שיש לכך כל מיני תירוצים ונימוקים הגיוניים שמנפקת תעשיית הטלוויזיה בתוכם אֵלוּ Trailblazers מפלסים לה את הדרך התחרותית מול ערוץ 2 וערוץ 1 לעבר פסגת הרייטינג. הפיגור במדרוג אחרי ערוץ 2 מתמיה אותי גם מפני שחברת החדשות של ערוץ 10 מעסיקה כתב ושדרן מוכשר, פורה, וחרוץ בארה"ב בשם גִיל תָּמָרִי. אנוכי מכיר אותו היטב מאז ימי השירות המשותף של שנינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא בחטיבת החדשות ואנוכי בחטיבת הספורט. מדובר באיש טלוויזיה משכמו ומעלה. לא פחות. גיל תמרי איננו רק עיתונאי ושדרן טלוויזיה מעולה , הוא איש עניו וצנוע ונעים הליכות באופן מיוחד. הוא מסוג האנשים שאי אפשר להפסיד עמם בשום תחרות טלוויזיה. גִיל תָּמָרִי שימש כתב ENG שלי באליפות העולם ה- 8 בא"ק שהתקיימה באוגוסט 2001 בעיר אדמונטון (Edmonton) בירת מחוז אלברטה (Alberta) בקנדה. שימשתי שם עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה הללו מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. את השידורים הישירים באדמונטון הובילו מאיר איינשטיין והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. גִיל תָּמָרִי השלים את הדיווח הספורטיבי בכתבותיו המפורטות והיעילות. ההספק שלו היה עצום. הוא מכונת טלוויזיה חרוצה של אדם אחד. עבורי הוא איש מקצוע בלתי נשכח. עכשיו כשאנוכי צופה בדיווחיו והישגיו העיתונאיים האין סופיים כמעט בארה"ב והמשודרים בארץ, ברור שערוץ 10 זכה בפיס.  טקסט תמונה : אוגוסט 2001. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף 22 שנים בטרם ו-לפני אליפות העולם ה- 8 א"ק ש-נערכת בעיר אדמונטון – קנדה. כתב ה- ENG שלי גיל תמרי (מימין), אנוכי (במרכז), והשדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) בפתח דלת הכניסה למשרד התקשורת, ההפקה, והשידורים שלי (MF 26) בקומפלקס הטלוויזיוני של ה- IBC באדמונטון. מר גיל תמרי הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה מוכשר וחרוץ ברמה גבוהה, ומהווה נכס בעל ערך עבור חברת החדשות של ערוץ 10. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 5 : הפוליטיקאי עופר שלח ופרשן הכדורסל עופר שלח. קראתי אתמול בעיתון "הָאָרֶץ" (עיתון הבית שלי) את הפוסט של אורי משגב אודות הפוליטיקאי מעורר התמיהות ה- ח"כ עוֹפֶר שֶלַח. מחשבותיי נשאו אותי הרחק לעבר נבכי ההיסטוריה. עופר שלח הוא איש רציני אך כנראה פחות ממה שחשבתי בעקבות מסעו הפוליטי והצטרפותו למפלגת "יש עתיד". בהתנהלות הפוליטית רוויית אין סוף כמעט סימני שאלה הוא רחוק מלהיות גאון ומורה נבוכים. מתברר שהוא כמו מנהיגו יאיר לפיד שניהם עסקנים פוליטיים פתלתלים בלשון המעטה.

ראה עיתון  "הָאָרֶץ" מ- יום שישי – 14 במארס 2014. עיתון "הארץ". מאמרו מעורר תמיהות של אורי משגב אודות הפוליטיקאי, ה- ח"כ עופר שלח במפלגת "יש עתיד" של מר יאיר לפיד. 

כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם חיפשתי ב- 1995 פרשן כדורסל חדש וקבוע עבורנו לאחר הדחת אריה מליניאק ממשרתו. אריה מליניאק היה פרשן טוב, ידען, ורהוט, אולם סולק על ידי פעמיים. לראשונה ב- 1991, אח"כ הוחזר ב- 1993 (בימים ההם לפני שנות דור כש-יאיר שטרן התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביולי 1993), וסולק שוב כעבור זמן לא רב. נסיבות ההדחה וכל המקרה ההוא יובאו כך אני מקווה באחד הפוסטים הבאים. שירתו אותי מאז 1981 פרשני כדורסל מזדמנים רבים ביניהם צבי שרף, משה ווינקרנץ, רני כהנא, דיוויד בלאט, גדי קידר, פרופסור גבריאל "גבי" בֵּן דוֹר מאוניברסיטת חיפה, טַל בְּרוֹדִי, ועוד אחרים. אריה מליניאק היה הטוב מכולם (!). רחשתי לו הערכה רבה והענקתי לו קביעות. מושב כֵּס פרשן הכדורסל היה בלעדי שלו. אריה מליניאק הניח את יסודות פרשנות הכדורסל בשידורים הישירים שלנו במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה, משחקי הליגה והגביע המקומיים בארץ, ומשחקי נבחרת ישראל. כשאמרתי בשעתו Team שידור טלוויזיוני של משחקי הכדורסל בערוץ 1 התכוונתי לאריה מליניאק + יורם ארבל (!). אין קשר בין נסיבות הדחתו של אריה מליניאק לבין כישרונו המקצועי אך הן יפורטו בבוא העת. ב- 1995 רציתי את עופר שלח יבד"ל לצדו של מאיר איינשטיין ז"ל (החליף ב- 1990 בהצלחה גדולה ומשגשגת את יורם ארבל כשדר ספורט מוביל בשידור הציבורי הטלוויזיוני, ואשר נדד לכבלים). אנוכי זוכר היטב את שיחת הטלפון הראשונה בינינו. טלפנתי אליו אל עופר שלח קיץ 1995 מגטבורג – שוודיה שם ניהלתי והפקתי את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 5 בא"ק. הצעתי לו את כֵּס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המנכ"ל שלי דאז מוטי קירשנבאום ז"ל תמך במהלך. עופר שלח נשמע מתון. בהיותו איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא קפץ על ההצעה וביקש לחשוב. סיפרתי זאת למקורב שלי בימים ההם העיתונאי אָבִי רָצוֹן מי ששימש פרשן כדורגל מצוין וקבוע שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ואיש מקצוע רם מעלה ונאמן במשך שמונה שנים רצופות 1998 – 1990. אָבִי רָצוֹן לא חשב פעמיים ומייד השיב לי ו-ירה : "…עזוב את עופר שלח ואת אריה מליניאק. קח את אלי סהר. לא תצטער…". שעיתי וקיבלתי את הצעתו. ניתקתי מגע מעוֹפֶר שֶלַח ובאמת גייסתי לשורותיי את אלי סהר. לא הצטערתי . עופר שלח הפך לפרשן כדורסל מוביל של ערוץ 5 בכבלים. את אלי סהר גילפתי, פיסלתי, עיצבתי, ואימנתי אותו להיות פרשן כדורסל מוביל של ערוץ 1. שמו של אַרְיֵה מְלִינְיָאק נשכח. לא כל שכן הרשימה המזדמנת ההיא. גם עֹוֹפֶר שֶלַח לא עניין אותי עוד עד שנתקלתי בו "ראש בראש" ב- 18 וב- 20 באפריל של שנת 2000 ב- Final four של סלוניקי. צוות השידור ההוא שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיר איינשטיין ז"ל ואלי סהר יבד"ל הביסו אותו את אריה מליניאק ואת יורם ארבל השַדָּר המוביל שלו. טקסט תמונה : סתיו 1980. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. יורם ארבל (מימין) בראשית הקריירה שלו כשדר כדורסל בכיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא תפש את מקומו של השדר הקודם אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נכנס לנעליו של דן שילון ב- 1975. משמאל, זהו השדר נסים קיוויתי. במרכז, זהו עוזר השדר המסור והמצוין אמנון לנגזם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1980. הימים ההם הזמן ההוא לפני 43 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-היכל הספורט הבלתי נשכח בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) בראשית הקריירה שלו כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואנוכי (במרכז) בראשית הקריירה שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. התמונה צולמה בעת אחד מהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. מימין, זוהי מיכל הוכשטט כתבת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1975. היכל הספורט ביד אליהו. אלכס גלעדי ז"ל (שני משמאל) משדר ישיר את אחד ממשחקיה של קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. מימין שני עוזרי השדר שלו, הרצל רווה + רפי גינת (מזוקן). משמאל, זהו ה- Floor Manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  טקסט תמונה : חורף 2000. היכל הספורט ביד אליהו לפני כ-23 שנים. שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, הפרשן אלי סהר יבד"ל, ואנוכי עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצעי השידור הישירים נמצא כרגיל בשטח ופוקח עין מקרוב על הנעשה. מנהיגות וניהול אינם מתקיימים מעצמם ללא נוכחות בשטח ובלי שהייה לצד ו-עם הפיקודים נושאי התפקידים. הרקע מאחורי צוות השידור נועד להגן על התמונה הטלוויזיוניות מפני כל מיני פרסומות מסחריות שמשתרבבות באקראי ו/או בכוונה תחילה ל- Frame הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (!). (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 2000. היכל הספורט ביד אליהו. צוות השידור הבכיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משמאל, השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל. מימין, הפרשן אלי סהר. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-23 שנים. זהו היכל הספורט ביד אליהו. שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמונה נוספת שמתארת את נפח עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. ה- Shot הפתוח נועד להדגיש ולהציג את רקע הצילום המוצב מאחורי צוות השידור ואשר נועד להגן על התמונה הטלוויזיוניות ולמנוע מפני כל מיני פרסומות מסחריות שעלולות להשתרבב ל- Frame הצילום. משמאל, שני אנשי הסטטיסטיקה שלי ב-צוות השידור : מוטי גיא (ב-קידמת התמונה) וארנון וועדיה (מאחוריה). (הצילום נעשה ע"י ראובן שוורץ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 2001. היכל הספורט ביד אליהו. אנוכי יחדיו עם ציוותי הצילום שלי באחת הפקות הכדורסל שעסקו בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א ב- Suproleague. משמאל, זהו המראיין ושדר הקווים שלי אמיר בר שלום. במרכז, הצלם התחתון צחי רביב אחד מצוות הצלמים של ניידת השידור הגדולה ה- OB שכונתה "הוֶורֶד". (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 2001. היכל הספורט ביד אליהו. אמיר בר שלום (מימין) מראיין את עוזר מאמן מכבי ת"א דיוויד בלאט. המאמן היה פנחס "פיני" גרשון. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : חורף 2000. היכל הספורט ביד אליהו. צוות השידור השני שלי בהיכל הספורט ביד אליהו. המנחה אורי לוי (משמאל, נחשב על ידי ל- עיתונאי, שדר, כתב ועורך ברמה גבוהה, ובס"ה – ראיתי בו איש טלוויזיה מְעוּלֶה ו-חָרוּץ) והפרשן שלנו רלף קליין ז"ל (במרכז) מראיינים את מאמן מכבי ת"א המנצח פנחס "פיני" גרשון. מאיר איינשטיין ז"ל התמנה על ידי בימים ההם לתפקיד של שדר מוביל ו-אורי לוי יבד"ל למראיין משני. (צילום תמורת תשלום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  6 באפריל 2000. זוהי טבלת הרייטינג מטעם הוועדה הישראלית למִדרוג . המהלך הסימביוטי רב השנים בין השידור הציבורי לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הניב פירות והוכח כנכון. דן שילון ואלכס גלעדי הניחו את היסודות. אני בניתי על היסודות האלה את גורד השחקים שבקצהו נכתב באותיות בולטות ומאירות עיניים כלהלן : "חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת מכבי ת"א צועדות יחדיו לעבר הפסגה". שידורי מכבי ת"א במסגרת השידור הציבורי היו לא רק הצלחה קונקרטית בנקודת הזמן שלהם, אלא הפכו לפלטפורמה ומקדמי רייטינג לנדבכים אחרים ושונים לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנשיי ואנוכי הצבנו את השידור הציבורי בעת ההיא בפסגת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל רחבי במדינת ישראל (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי בשבוע – 27 במארס 1981 הם תאריכי תיעוד התמונה הנ"ל, לפני יותר מ-42 שנים (!). נמל התעופה בעיר הצרפתית סטרסבורג. מכבי ת"א זוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת במשחק הגמר את אלופת איטליה סינודינה בולוניה על חודה של נקודה 80 : 79. המשחק הועבר בשידור ישיר לישראל במסגרת ה- EBU . השדר שלי יורם ארבל (משמאל) מחזיק את הגביע יחדיו עם הפרשן שלנו באותו המשחק טל ברודי (מימין). (התמונה צולמה באולם שדה התעופה של העיר סטרסבורג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפריל 2000 (חלק 2). מלחמת דיאדוכים. אנשי ערוץ 1 ואנוכי מביסים ללא תנאי במלחמת "ראש בראש" בטלוויזיה את מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח אנשי ערוץ 5 בכבלים. השידור הציבורי איננו משוחרר ממוּסָר ניהול, לא ממנהיגות, לא מ- ידע ומקצוענות, ולא מעוֹל הרייטינג. פוסט 1192 מתבסס בחלקו על המידע שהתפרסם בשעתו ב-פוסט מס' 365. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.   

ההכנות שלי לקראת המאבק הטלוויזיוני "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים ב- Final four של סלוניקי באפריל 2000 היו קדחתניות ומעייפות. לא גופנית נפשית. לערוץ הספורט כמחזיק זכויות השידור המקורי היה עלינו יתרון בהובלת המהלכים הטכנולוגיים. הם כבר עמדו בקשר הדוק עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) אשת סודו של זֶ'רוֹם וָואלְקֶה ונציגת החברה הצרפתית  + SPORT שתיאמה את כל פעולות שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four בסלוניקי בין הרשתות האירופיות. "אנחנו מקווים שמה שיעמוד לרשותנו בסלוניקי, יהיה שמוּר גם לכם", הודיעו לי מיילן טנזר ושכי פרנץ. הם עשו זאת אומנם בשיח וסיג תרבותי אך לא סמכתי עליהם. אווירת התחרות בין שני גופי השידור כבר הייתה בעיצומה ורבצה כעננה בחדר . שניהם לא גילו לי כמובן שהם מתכננים להשיט ניידת שידור גדולה Unilateral על ציוותה מישראל לסלוניקי (בנוסף להפקת הטלוויזיה היוונית את שידור ה- Multilateral של הרשת הציבורית ERT). זאת הייתה כמובן זכותם כמתחרים. לא שררו בינינו לבינם כל יחסי ידידות אלא קונקורנציה בלבד. הם דאגו להודיע לנו, "יש לנו עדיפות עליכם בהצבת טכנולוגיה Unilateral בהיכל בסלוניקי ומחוּצָה לוֹ", והוסיפו, "במידה ואנחנו נציב לדוגמא מצלמה Unilateral לעצמנו בהיכל המשחק בהרשאתה של סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ, ערוץ 5 בכבלים יעשה כל מאמץ שגם לרשותה של הטלוויזיה הישראלית תוצב מצלמה כזאת במקביל, שתשרת את צרכיה במגרש". דורגנו מראש ע"י מַיְילֶן טַנְזֶר ושַכִי פְרָנְץ במקום השני בסולם העדיפויות בכל תחום של הסדרי ההפקה, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה. הם לא רק שיחקוּ נגדינו, הם ניסו לשחק בנו. היריבים התנהגו עִמנו בערמומיות סמויה והסתירו מאתנו כמה מסודותיהם הכמוסים. זה היה ברור. נותרו לי שבועיים ימים להתכונן לקרב השידור המכריע על לֵב האומה נגד ערוץ הספורט בכבלים. נכנסתי לישורת האחרונה במרוץ נגד ערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). עכשיו כל אחד מאִתנו לחץ על הדוושה ונתן את כל מה שיש לוֹ. הייתה רק בעיה אחת. הייתי אז כבר או טו טו בן 65 ורצתי בתחרות הזאת שדמתה לריצת מרתון נעוּל נעלי עבודה יְשָנוֹת ובְּלוּיוֹת, כבדות, ומסורבלות של רשות השידור. שני האנשים הצעירים שהתחרו מוּלי נעלו נעלי ספורט חדשות וקלילות.

בפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל נוצר מצב בו שני גופי שידור טלוויזיוניים שונים עומדים לסקר בשידור ישיר את אותו האירוע היוקרתי, ויתחרו "ראש בראש" האחד נגד השני. החֵל המלחמה הגדולה ביני לבין מיילן טנזר על כיבוש עיניהם וליבּם של צופי הספורט במדינת ישראל. הקרב על הרייטינג היה כבר בעיצומו. ראיתי במיילן טנזר יריב מַר עוד מהימים שעבד בשירותו של אוּדִי מִירוֹן בראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. לא רק פיגורה תחרותית אלא גם איש תאֵב הצלחה בעל סטייל אמריקני. כיבדתי אותו. הוא היה האיש שהציב בראשית שנות ה- 90 יחד עם מר אהוד "אודי" מירון אלטרנטיבה חדשה לצופי שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל. שניהם עשו זאת באמצעות ממון רב וזמן מסך בלתי מוגבל בהשוואה לרשות השידור הענייה והאיטית. מיילן טנזר היה הראשון שהשתלט על חלק מחומרי הספורט המסורתיים שלנו ורולוואנטיים למשלם האגרה והעביר אותם מהטלוויזיה הציבורית אליו לערוץ 5 ההוא בכבלים (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן "שדדו" ממני את הכדורגל האנגלי, אח"כ נטלו מאתנו את הכדורסל הישראלי, ומאוחר יותר זינבו בנו גם עם הכדורסל האירופי. לא בגלל כִּישרונם. בשל כספם. עכשיו באפריל 2000 נקרתה לי ההזדמנות להילחם בו ולנקום את תבוסות הרכש. גם זאת של אוסטריה מ- 1992. אנשי ערוץ 5 בכבלים לא היו מוכשרים יותר בשום היבט מאנשי הטלוויזיה הציבורית. היה להם יותר ממון והם היו הרבה פחות מסורבלים וביורוקרטיים מאיתנו אך לנו הייתה עדיפות בעיתונאות ושידור. על קַו הזינוק לקראת שידור טורניר משחקי ה- Final Four של סלוניקי באפריל  2000 ניצבו שני יריבים נִצִים. אוֹ – הוֹ, כמה כמהתי ונכספתי להביס אותו, את מיילן טנזר.

הפעולה הראשונה שלי כמנהל ומפיק שידורי הספורט והעורך הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה למשוך ולהביא אלינו נותן חסות (בעל יכולת) לצורך מימון הפקת שידורי ה- Final Four , שלראשונה התקיימו בתנאי שידור תחרותיים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא כידוע איננה ערוץ מסחרי. המְמַמֵן היה חייב להיות מישהו בעל משקל כבד שיסייע להקטין את הוצאות ההסכם היקר והמשפיל עם ערוץ 5 ויהיה מסוגל לכסות את עלויות ההפקה המורכבת שכללה כוונה ראשונה שלי להשיט ניידת שידור (OB ה- "וֶורֶד") שלנו על ציוותה לסלוניקי, או למִצְעַר, לאַפשֵר לי לשכור ניידת שידור מקומית יוונית על עובדיה . ניידת השידור היוונית הייתה Unilateral שלנו בלבד מצוידת במשדֵר לווייני SNG  (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) לירושלים. ניידת ה- Unilateral שלנו הוצבה ליד ההיכל בסלוניקי בנוסף לניידת השידור של רשת הטלוויזיה הממלכתית ERT ששימשה כ- Host broadcaster של משחקי ה- Final Four והפיקה את סיגנל השידור המרכזי לאירופה. זאת הייתה התשובה שלי לערוץ 5 .

יו"ר הדירקטוריון של חברת "פֶּלֶא פוֹ"' קוֹבִּי בֶּן גוּר הבלתי נשכח [1] (מיסודה של חברת "בֶּזֶק") הודיע לי שוב על רצונו להיכנס לעסקה כנותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסלוניקי 2000, לאחר העסקה המוצלחת שחווה עמנו בסיקור שני משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בקמפיין 2000 EURO. במכה אחת שִלשֵל לקופת הרשות פעם נוספת עוד 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. התכוונתי להעניק לנותן החסות 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות חסות מלוות בקריינות קולית תוך כדי חשיפת לוֹגוֹ המוצר, ו- 100 סקרולים בפרק זמן משוער של כ- 12 שעות שידור מתוכננות ב-אותו ה- Final Four האירופי ההוא בכדורסל (!). זה היה בניגוד להוראות רשות השידור וגם בניגוד ל-דעתה של היועצת המשפטית עו"ד חַנָּה מִיצְקֶבִיץ' אבל בהסכמתו של יָאִיר שְטֶרְן מנהל הטלוויזיה. זה היה מחווה חד פעמי שלנו למפרסם המאפשר לנו להתחרות בתנאי שידור כמעט שווים נגד ערוץ 5 בכבלים. 1000 (אֶלֶף) דולר תמורת כל כניסת פרסומת.

יָאִיר שְטֶרְן (אהבתי והערכתי אותו עד למאוד) היה שותף יחיד לסוֹד עסקת המַמוֹן הנ"ל החשובה ההיא. הוא ישע לשמור סוד ולא היה פטפטן. בפירוש אישיות טלוויזיונית הגונה מו-יישרת דרך בלתי נשכחת. על האחרים לא סמכתי. גם לא על ראשיה מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלוֹ מוטי לוי יבד"ל. הייתי מאוכזב ולמוּד סֶבֶל מימים ימימה מרדידות ואיטיות הטיפול ברשות השידור בנושאים מקצועיים מורכבים לרבות הנושאים כספיים. החלטתי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה לעקוף את הפרוצדורות המסורבלות ובכך בעצם לעקוף את הנהלת הרשות. תהליכים מסוימים כמו עסקת החסות בת רבע מיליון דולר עם קוֹבִּי בֵּן גוּר מ- "פלא פון" צורכים זמן, אך ברשות השידור הם צורכים המון זמן. בעיקר כשההנהלה הראשית והמסורבלת מתערבת בנושא במסווה של אחריות ציבורית, ומנסה לדוּן ולהגיע להכרעה ולפתרון העניין , כמובן ללא הצלחה, ולאחר מספר אין סופי של ישיבות שלא יוצא מהן כלום . פחדתי שעסקת החסויות עם קוֹבִּי בֵּן- גוּר תטורפד באִיבָּה. אך הייתי בר מזל משום שהיה לי את יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1שניצב לצדי עם שתי רגליו על הקרקע, וסמך עליי והעניק לי גַב מספיק רחב כדי להגן על שיטת עבודתי. כמובן שלא סיפרתי דבר ולא דיווחתי שום פרט כספי וניהולי לסמנכ"ל הכספים הכושל ההוא של רשות השידור ההיא, מוטי לוי. הייתי להוּט להביס את ערוץ 5 דאז (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) ב- Knock out בזירת האִגְרוּף הטלוויזיונית ההיא בניו יורק, משהו בסגנון האגרוף החריף וההחלטי במשקל כבד של האמריקני ג'ו לואיס בשעה שהפיל לקרשים את יריבו הגרמני מאכס שמלינג ב- 1936. זה הטבע המחורבן שלי. אני אדם תחרותי באופיי משחר ילדותי בכל תחום. חִסרון ש- לפעמים הוא יתרון.

מר קוֹבִּי בֵּן גוּר הביע בפני בתחילת המו"מ את חששו, שמא ערוץ הספורט הפופולרי בכבלים יגנוב לנו הרבה מאוד צופים וינצח אותנו בקרב על הרייטינג. הוא היה מוטרד ומודאג. נדמה היה לו בתחילה שהימר על הסוס הלא נכון והניח את הג'יטונים שלוֹ לא במקום ראוי. העיתונות בשיתוף עם מעצבי דעת הקהל שרטטו והציגו את השידור הציבורי כנחות ועצלן מול ערוץ 5 בכבלים . אני עצמי הייתי חד משמעי. לחלוטין לא אמביוולנטי. הייתי נחרץ והרגעתי את יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" באלו המילים : "מר קוֹבִּי בֵּן גוּר, הנח לעניין. אנחנו ננצח את ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ללא תנאי !!!). יתירה מזאת אנחנו נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 המסחרי כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. קובי, הסֵר דאגה מלבך ושמור בסוֹד על פרטי עסקת החסוּת הכלכלית – מסחרית הזאת. איש מלבדנו לא צריך לדעת עליה ברגע זה דָבָר". מעטה הסודיות שרבץ על ה-עסקה הכספית – כלכלית ההיא היה חשוב במסעה של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר הפסגה (!!!).

המשימה השנייה שלי הייתה למַסֵד שידורי פרומו רבים ככל האפשר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך לשדרם ללא רָהָב ובלשון המעטה מובהקת. המשימה השלישית הייתה להימנע לחלוטין מהענקת ריאיונות והצהרות למדורי הספורט בעיתונות שעטו עלי ללא הרף וביקשו לשמוע את הצהרותיי לקראת הדו קרב הממשמש ובא נגד ערוץ 5 בכבלים . לא הסכמתי להתראיין. המטרה הייתה להצטייר בעיני הציבור כצד חלש במאבק , Under dog . המשימה הרביעית הייתה להציב את נבחרת השידור הקבועה בזירת התחרות באפריל 2000 בסלוניקי, על פי מודל השידורים שבניתי בהיכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין נקבע להיות השַדָּר המוביל ולידו בעמדת השידור בסלוניקי שני הפרשנים אֵלִי סַהַר ורָלְף קְלָיִין. על אוּרִי לֵוִי הטלתי את המשימה להיות כתב שטח בעת השידורים הישירים ושדר קווים . אמיר בר שלום הוצב להיות כתב ENG בסלוניקי לצורכי כיסוי אירועי החדשות סביב המשחקים וגם שדר קווים. הוא הצטווה להביא אינפורמציה רבה ככל האפשר בצורת כתבות אווירה וצבע עוסקות בראש וראשונה בשחקני מכבי ת"א ואוהדיהם. מכיוון שהיה כתוב חרוץ ומנוסה לא דאגתי לכמות גם לא לאיכות. כמו כן פקדתי עליו על אמיר בר שלום לעקוב אחרי עוֹדֵד קָטָש ולהביא ריאיונות ותגובות שלוֹ מפני שהוא היה עכשיו שחקן – יריב מן המניין של פאנאתינאייקוס, ויריב מַר של מכבי ת"א הקבוצה בה נולד ובה עשה את ראשית צעדיו.

הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית  ERT (נסגרה בסוף שנת 2013 ע"י ממשלת יוון) התגייסה למבצע ושימשה Host broadcaster של משחקי ה-Final Four באפריל 2000 בסלוניקי. היא הפיקה והעניקה את סיגנל השידור הבינלאומי לאירופה אך זה לא היה מספיק .  החלטתי בו במקום בעצה אחת עם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לתגבר את המצלמות היווניות ע"י השטת ניידת שידור שלנו על כל ציוותה ותכולתה מירושלים לסלוניקי. יאיר שטרן היה בעד. מדובר היה באירוע על בספורט הבינלאומי בהשתתפות קבוצה ישראלית ובתחרות טלוויזיה "ראש בראש" שמאיים על בכורתנו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התנגד וביטל את יוזמתי. כרגיל בנימוקים של עלויות כספיות מופרזות. העמסת ניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- "וֶורֶד" על אוניה בנמל חיפה והשטתה לסלוניקי ופריקתה שם היה מבצע ראוי ולא יקר אך מנכ"ל רשות השידור ראה בי בטעות מגלומן ופחד מביקורת ציבורית . הוא חשב שהטסת צֶוֶות שידור בן ארבעים אנשים מירושלים לסלוניקי והשטת ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית מחיפה לעיר הנמל היוונית סלוניקי בעֵת הזאת רק כדי לספק את תאוות השידור של יואש אלרואי במלחמתו נגד מיילן טנזר, הוא מעשה מנקר עיניים של רשת שידור ענייה כרשות השידור. אורי פורת דחה את הרעיון שלי על הסַף. זה נורא הרגיז אותי. הוא לא אִפְשֵר לי להתמודד בכוחות שקולים נגד היריבים המרים שלי מיילן טנזר, יורם ארבל, ועופר שלח. מנכ"ל רשות השידור ביקש ממני בתחילה להסתמך אך ורק על סיגנל ההפקה של ERT. עד להופעתו הדרמטית של יו"ר דירקטוריון "פלא – פון" מר יעקב "קובי" בן גור שניאות לבקשתי לשמש Sponsor ראשי של מבצע שידור ה- Final four של סלוניקי באפריל 2000 ולשלם לנו 250000 (רבע מיליון) דולר תמורת שידורם של 250 שקופיות חסות ו-סקרולים (Scroll) של "פלא – פון". ההשקעה המסחרית – כספית – כלכלית בסדר גודל כזה שהעניק לנו קובי בן גור אפשרה לי לפחות לשכור ניידת שידור פרטית שלי בת 3 מצלמות בנוסף לסיגנל ההפקה של ERT. זה לא כמו להשיט את OB ה- "וורד" שלנו לסלוניקי אולם זה היה בכל זאת משהו שהוא יותר מכלום. כשקובי בן גור וחברת "פלא פון" נרתמו למאמץ השידור שלי ידעתי שאני אנצח ואביס את ערוץ 5 ההוא בכבלים (מכונה וקרוי היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

את רעיון השטת ניידת שידור שלנו לאירוע ספורט בעל חשיבות לאומית הנערך מחוץ לגבולות מדינת ישראל, העליתי עוד בראשית ספטמבר 1999, כשנבחרת ישראל בכדורגל עם מאמנה שלמה שרף דאז, התמודדה נגד נבחרת קפריסין בלִימַסוֹל על הזכות להעפיל ל- 2000 Euro. גם אז לא אושר המבצע. כל הסברי אז ועכשיו כי זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך לא רק למען הצופה משלם האגרה אלא גם כמאבק תחרותי נגד ערוץ הספורט על שמה הטוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מקובלים עליו. הנימוקים שלי סולקו משולחן הדיונים בהינף יד ונדחו על ידו על הסַף. המנכ"ל הורה לי לצאת לקרב עם הנשק הדַל שהיה בידי. הוא התיר לי בסופו של דָבָר לשכור ניידת שידור מקומית קטנה בת שלוש מצלמות, ולאייש אותה בצוות שידור מצומצם שלי. אוּרִי פּוֹרָת אישר להטיס לסלוניקי שנים עשר אנשים בלבד. לערוץ 5 בכבלים היו שם 40 אנשים. דיווחתי ליאיר שטרן כי חבריי ו-יְדִידַיי שלי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT הצליחו לשכור בעבורי ברגע האחרון ממש ניידת שידור פרטית בסלוניקי הנושאת שלוש מצלמות וציוד עריכה במחיר הרבה יותר מסביר של 15000 (חֲמִישָה עָשָר אֶלֶף) דולר לשלושה ימי שידורים. קיוויתי שאנשי הפיקוד והפיקוח של הניידת היוונית יהיו מספיק מוכשרים, מהירים, וחרוצים, ולבטח מקצועניים, כדי לעמוד בתחרות הנשקפת לנו מול יריבינו מערוץ הספורט ההוא מס' 5 בכבלים.

ביום שישי – 14 באפריל הטסתי לאתונה את צֶוֶות החלוץ ובראשם את המפיק שלי ששי אפרתי ואת השַדָּר שלי אורי לוי. תפקידם היה להיפגש עם אנשי הטלוויזיה היוונית הממלכתית ERT וגם עם אנשי ניידת השידור היוונית הפרטית בסלוניקי ששכרתי לצורך תגבור השידור. שניהם היו אמורים להכשיר את השטח ומבצע השידור לקראת בואו של הצוות העיקרי לסלוניקי ביום ראשון – 16 באפריל 2000. טכנולוגיית השידורים הישירים ואספקת האינפורמציה מסלוניקי לאולפן בירושלים הייתה ברורה. הצבנו את שלוש המצלמות של ניידת השידור היוונית הפרטית שלנו בתוך ההיכל. כל אחת מהן קיבלה תפקיד קונקרטי במהלך השידורים הישירים. בנוסף לכך קיבלנו לניידת שלנו את סִיגְנָל ה- Integrated Feed  (תוצר משולב ומוגמר) של ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הציבורית -ממלכתית היוונית ERT, שכיסתה את ארבעת משחקי ה- Final Four והעניקה את סיגנל השידור ה- Multilateral (שידור רב משתתפים) שלה לכל אירופה. הניידת הזאת העסיקה בעת השידורים הישירים שתיים עשרה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים מזוויות התבוננות וצילום שונות. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הבימאי שלי בניידת השידור הקטנה בסלוניקי, יכול היה אם כן לתמרן בין ארבעה מקורות שידור שהגיעו לשולחן ניתוב התמונות שלו בניידת, ולביים את השידורים הישירים מנקודת המבט העיתונאית שלנו. זה היה יתרון טכנולוגי גדול ששיפר לעין ארוך את פוטנציאל הסיקור הטלוויזיוני שלנו. יכולנו להתרכז בשחקני מכבי ת"א בעת החימום שלפני המשחק ובעת פסקי הזמן, מבלי לאבד את הכיסוי השוטף עצמו שהתבצע ע"י ניידת השידור הגדולה. זה לא היה הרבה אך גם לא מעט. בכך היה נעוץ עיקר חשיבותו של מהות ההסדר הטלוויזיוני של שכירת ניידת הצילום היוונית למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יכולנו גם לעקוב כמעט ככל שרצינו אחרי עוֹדֵד קָטָש הנפלא והמפורסם שהיה סיפור עיתונאי רב משמעות אז בשנת 2000 ושחקן מוביל בקבוצה היריבה במשחק הגמר, פאנאתנאיקוס. כּישרון המשחק המדהים שלו של עודד קטש ואישיותו יוצאת הדופן ריתקה את כולנו. הוריתי לאמנון אוסמן, למפיק שַשִי אֶפְרָתִי, ולכתב השטח אמיר בר שלום כתב ה- ENG לא להסיר את עיניהם ממנו. עקבנו אחרי כל תזוזה שלו. עקבנו גם אחרי כל תזוזה של ערוץ הספורט. התחרות נגד ערוץ הספורט הייתה נשמת אפו של הכיסוי הטלוויזיוני שלי. כמויות אדרנלין עצומות מוזרקות למחזור הדם בשעת ההתמודדות נגד מקור השידור השני. אתה פשוט מפחד לפספס צילום של ראיון, תגובה או התרחשות שעלולים להגיע לידי מתחריך ולא לידיך. הייתה בידינו האפשרות לצלם את נוכחות השדרים והפרשנים תוך כדי עבודתם באתר המשחקים ובעמדת השידור בסלוניקי. הייתה לכך חשיבות עליונה מבחינת אמינות המידע הזורם לצופי ערוץ 1 הציבורי בישראל. יכולתי לומר לצופים שלי בפשטות רבה אך בגאווה כי השדרים, הפרשנים, והכתבים של מחלקת הספורט פרוסים בסלוניקי ומשדרים אליהם מהשטח, ממוקדי ההתרחשויות עצמם. הם יכולים לסמוך על מהימנות האינפורמציה המגיעה לסלון ביתם היישר מסלוניקי. שכרנו אנטנה – צלחת SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) המשמשת תחנת ממסר ישירה מסלוניקי לירושלים והצבנו אותה צמוד לניידת השידור הקטנה. היינו עצמאיים לגמרי עכשיו בהעברת חומרי השידור מסלוניקי לבניין הטלוויזיה ברוממה. ניידת השידור הקטנטונת הזאת שימשה כמוקד עריכה ושידור והמקום כולו על אמצעי ההפקה והפונקציות הנלוות אליו הפך לקומפלקס שידור קטן. הכל היה בממדים זעירים במונחי טלוויזיה כשמדובר באירוע כדורסל בינלאומי עתיר רייטינג. שררה שם מטבע הדברים צפיפות גדולה. למרות הדוחק בקומפאונד ובקומפלקס ההפקה ולמרות יכולתה הטכנית המוגבלת של ניידת השידור הקטנה – סגולות מפעיליה הפכו אותה למבצר שידור יעיל שלנו. המפקח הטכני העליון של כל פעולות השידור בניידת הטלוויזיה היוונית היה מאיר חיימי. איש מוכשר ועָנָיו, נמרץ ובעל יוזמה וניסיון רב בתחום עבודתו בשידורי טלוויזיה. אופיו החרוץ היווה תעודת ביטוח של השידורים ההם מסלוניקי. הודות לוֹ הם עברו ללא דופי מן ההיבט הטכני. הוא היה אחד הטכנאים הדגולים ששירתו אי פעם ב-צבאה ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא.

טקסט תמונה : אביב 2000. זהו במפקח הטכני מאיר חיימי טכנאי אמיץ, בעל ידע ויוזמה, ושש אלי קרב. בזכותו ובזכות אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא ו-שכמותו כמו המפיק החרוץ והידען שלי בסלוניקי מר ששי אפרתי, הבסנו ללא תנאי באותו חודש אפריל ההוא בשנת 2000 ההיא בטורניר ה- Final four של סלוניקי את מיילן טנזר, את יורם ארבל, את עופר שלח ואת כל הצוות הגדול של ערוץ 5 בכבלים ששהה באתונה (!!!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפתע, כמה ימים לפני תחילת שידור משחקי ה- Final Four , גילינו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי, כי בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 2  סמוך לשמונה ושלושים בכל ערב, משודרת מידֵי עֶרֶב שם כתבה לקראת ארבעת משחקי ה- Final Four, ובסוֹפָה, מפנה המגישה מיקי חיימוביץ' את צופיה הרבים לשידורים הישירים העתידיים של ערוץ 5 מסלוניקי בטלוויזיה בכבלים. מיקי חיימוביץ' עסקה על פי הוראה מגבוה של מנהלה שלום קיטל בקידום שידורי ה- Final Four של ערוץ 5. חיש מהר הובררה לנו הסיבה. ערוץ הספורט בכבלים בניגוד להסכם עמנו כי את בלעדיות השידור מסלוניקי ואת הסובב אותו חולקים רק שני גופי תקשורת בישראל , ובניגוד מוחלט להתחייבות האישית הזאת כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית, סיפק ללא ידיעתנו תַּגֵי זִיהוּי לצֶוֶות צילום שַכוּר של ערוץ 2 בסלוניקי בראשותו של אָרִיק הֶנִיג. תגי הזיהוי (Accreditations) המאפשרים מעבר חופשי באתר התחרויות לא סופקו ע"י ערוץ 5 לערוץ 2 בחינם , אלא תמורת קידום השידורים הישירים שלוֹ במהדורות החדשות של ערוץ 2 שמִיקִי חַיְימוֹבִיץ' הייתה הקריינית הראשית שלהם. מעשה ערמומי שלא ייעשה. ואף על פי כן נעשה. יאיר שטרן הבין מייד שנפל בפח. הוא אמר לי בכעס ובזעקה, "…יואש רימו אותנו…", וחַש למכשיר הטלפון כדי למחוֹת בפני מיילן טנזר על כך שערוץ הספורט לא נוהג ביושר כלפיו. ללא הועיל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה איש טהור אך במידה כלשהי גם נאיבי. הוא האמין לכל מילה שנאמרה ע"י מיילן מנזר במו"מ המוקדם ההוא שהתנהל בינינו לבינם. יאיר שטרן ניהל במשך שבע שנים את הטלוויזיה ציבורית – ממלכתית במדינת ישראל מוסד תקשורת מסורבל. רוטינה הניהול הפכה אותו כמו רבים לפניו ל- שאנן, שָלֵו, וחסר תִּחְכּוּם. היה עליו לסייג את אמונו במנכ"ל ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה אמוּר לדעת שיריבו במו"מ על הזכות לשָדֵר את ארבעת משחקי ה- Final Four בסלוניקי 2000 הוא בעל מניות בערוץ השידור שלוֹ עצמו בכבלים, ולכֵן הוא ראשית דבר איש עסקים לכל דבר. בעסקים יש להניח מותר לעשות כל דבר בעיקר להפר אמון ונאמנות . לא כך הדבר בעיתונאות. מיילן טנזר היה סוג של עיתונאי בעל אינטרסים מסחריים ולכן הגדרתו כעיתונאי הייתה בעירבון מוגבל. יאיר שטרן התמים היה צריך להבין שיש הבדל בין מילה הנאמרת ע"י עיתונאי טהור נטול אינטרסים לבין עיתונאי שמייצג קונצרן טלוויזיוני שמאחוריו מסתתרות מטרות רֶוַוח כלכליות. ערוץ 2 המסחרי המשיך מידי עֶרֶב במסע השכנוע האקסקלוסיבי שלו חסר תקדים לעודד את צופיו לצפות דווקא בשידורי ה- Final Four  בערוץ הספורט בכבלים, מבלי לאזכר כלל את קיומם של אותם השידורים גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה כמובן לא עזר לערוץ הספורט בכבלים בסופו של דבר, אך היה בכך טעם גדול לפגם. היה זה מראה עגום לראות את ערוץ 2 מודל של ערוץ טלוויזיה ארצי חוֹבֵר לערוץ הספורט בכבלים במלחמתו העקובה מטריקים נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ראיתי בכך אִיוֶולֶת גדולה ועבירה מוסרית נושאת קלון בשעה שמנהל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שלום קיטל מטיל על גב' מיקי חיימוביץ את חובת קידום שידורי ערוץ הספורט בכבלים בערוץ שלו. גם מהסיבה שבעלה של מיקי חיימוביץ' מר אֵלִי אִילְדִיס הוא עיתונאי ומגיש בכיר באותו ערוץ הספורט. פרשה לא אֵתִּית מכל היבט שהוא.

נוצרה עכשיו תחרות עזה של ממש על יוקרה ורייטינג בינינו לבין אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כשערוץ 2 מלבה ובוחש ומחרחר את אווירת היריבות בין שני הצדדים. גם חלק ממוספי הספורט בעיתונות הכתובה לא טמנו את ידם בצלחת והתגייסו לטובת הצלחתו של ערוץ הספורט. הם נתנו לקוראיהם להבין שערוץ 5 הצעיר בכבלים, הולך להביס במלחמת הרייטינג את חטיבת הספורט הוותיקה של יואש אלרואי "הזקן" מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הייתי רק בן 62 שנים, אולם הם לא היססו לכנות אותי יואש אלרואי "הזקן". מכונת יחסי הציבור של מיילן טנזר פעלה בכל עוּזָה. בזה הם היו טובים. הקולגות העשירות מהכבלים פעלו במרץ והביאו ל-סלוניקי ניידת שידור גדולה מהארץ, ויותר מפי שלושה כוח אדם בהשוואה ל-שלנו. הם טרחו ועשו הכל להגשים את נבואות המפלה של הטלוויזיה הישראלית הצפויה במאבק נגדם. תבוסת מחלקת הספורט שלי בקרב על הרייטינג נראתה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בציבור וגם בקרב עובדי הטלוויזיה הישראלית. לא מעטים חיככו שָם את כפות ידיהם בהנאה ונדו בראשם, "…הנה אוֹ- טוֹ- טוֹ יואש אלרואי הזקן הולך לחטוף…". אין שמחה גדולה משמחה לאֵיד גם בין קולגות אך התקוות לא היו אבודות ואנוכי אינני האיש שנועד לתבוסה.

ביום שלישי – 18 באפריל 2000 בשעה שלוש וחצי אחה"צ החל הקרב הגדול "ראש בראש" בין חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים . זוהי מלחמת שידור מורכבת בת שמונה שעות שמתנהלת בשתי חזיתות . בסלוניקי וירושלים. שני גופי השידור יורים בכל כלי המלחמה העומדים לרשותם. השידור הישיר נמשך שעות רבות ואשר רצוף גם בהרצת קטעי VTR רבים (על פי קוֹד הרצה) מהניידת בסלוניקי ומן האולפן בירושלים. מיקמתי את עצמי בעמדת הפיקוד שלי בירושלים, מוקף בסוללת טלפונים ומערכת תקשורת הבינלאומית של קווי תיאום 4W וקווי שידור ISDN. ממש כמו במלחמה. בדיוק בשעת האפס יריתי את הפגז הראשון בתותח הראשון בחזית הטלוויזיונית ההיא נגד השותפים/יריבים שלנו בערוץ הספורט מס' 55 ב-כבלים.

אות הפתיחה הגרפית המיוחדת ואותות מעברי השידור שיצרה הגרפיקאית שלנו וורוניקה רבוטניקוף, היו משובבי עין ותכליתיים. באולפן השידור שלנו ישבו השַדָּר אורן רוזנשטיין מלווה בפרשן אפי בירנבוים איש מרתק, אמיץ, ותוסס, אחד ממאמני הכדורסל הטובים בישראל. אילו היה מאמן מובטל הייתי מחתים אותו מייד כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אפי בירנבוים מאמן חכם ומעט תמים אך בעל יושרה, ניחן בכושר ביטוי והצדיק את המוניטין שלו כמקצוען. ההרכב שלנו היה כלהלן : בסלוניקי פעלו בנקודות שידור שונות מאיר איינשטיין ואורי לוי ולצִידם הפרשנים אֵלִי סַהַר ורלף קליין. חיברתי את ירושלים לסלוניקי. בין לבין שידרתי את הכתבות החדשותיות של אמיר בר שלום, שהביאו את דרמת ההיערכות של שחקני מכבי ת"א ומאמנה לקראת מפגשם הקרב ובא עם קבוצת ברצלונה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להביא את תושבי המדינה הצופים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ל-סלוניקי. ערוץ הספורט הציב בעמדת השידור שלו בסלוניקי את השָדָר יורם ארבל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח ואת הכתב דָנִי עִנְבַּר. את האולפן בתל אביב איישו מִירִי נְבוֹ ואֵלִי אִילְדִיס, והפרשנים לידם היו אָבִיב לָבִיא וצְבִי שֶרְף.

בשֵש בערב החל משחקה של מכבי ת"א נגד ברצלונה. סיגנָל השידור ה- Unilateral מניידת השידור הקטנה שלנו בסלוניקי הגיע לאולפן בירושלים באיכות גבוהה. לצורך ביטחון השידור ביקשתי את קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שמואל כהן לוודא שגם סיגנל ה- Multilateral של ERT  המכוון לאירופה, יגיע אף הוא לאולפן שלנו בירושלים לצורך Back up (גיבוי). במקרה של תקלה בקו השידור ה- Unilateral שלנו, תעמוד לרשותי אופציה לנתב את עצמי כהרף עין כדי להתחבר לתמונת הלוויין המרכזית ששודרה לכל אירופה שכאמור סיפקה הטלוויזיה היוונית . הדבר יקשה אולי לזמן מה על צוות השידור מאיר איינשטיין ואֵלִי סַהָר, בשל צדדים מנוגדים בין צד עמדת השידור שלהם לכיוון הצילום, אך יבטיח שצופי השידור הציבורי יישארו נאמנים למקור, ולא יינטשו ויברחו מאתנו בשעת תקלה לעבר ערוץ הספורט בכבלים . ביטחונות השידור הישיר הם עניין יקר ומסובך. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן שכל כך אהבתי והערכתי בימים ההם, העניק לי את הגיבוי התוכניתי והטכני הנדרשים. מוצאו של יָאִיר שְטֶרְן היה ממחלקת הספורט בזמנם של דָן שִילוֹן יבד"ל ואָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. הוא היה בקי בעצמו ביסודות ההפקות המורכבות והמסובכות וגם היקרות של שידורי הספורט. הוא היה הבוס הישיר שלי , העניק לי גיבוי טוטאלי והיה שותף נאמן בהצלחות השידורים. שש שנים מ- 1983 ועד 1989 ניהל וניווט בעצמו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אח"כ מונה להיות כתב ושדרה ערוץ הציבורי ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה"ב. יום אחד בקיץ 1993 קרא לו המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ליטול ידיו את ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשהחליט (כמנכ"ל רשות השידור) ש-לא להאריך את כהונתו של המנהל היָשָן יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הודח אפוא ויאיר שטרן תפש את מקומו לא רק כמנהל אלא גם מנהיג / מוביל (!). היה מדובר בשינוי תפקוד אישי נכון, רציני, ומדויק מאוד.

יָאִיר שְטֶרְן בנו של אָבְרָהָם "יָאִיר" שְטֶרְן ז"ל מנהיג תנועת ה-לח"י שנרצח ב- 1941 ע"י הבולשת הבריטית במקום מסתורו בתל אביב, ספג את חינוכו התּקשורתי בארה"ב מולדת הטלוויזיה. הוא היה אינטליגנטי, מהיר תפישה והגון מאוד בשיקוליו ובהחלטותיו. מוטי קירשנבאום לא טעה בבחירתו ובמינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחודש יוני של שנת 1993 (במקומו של יוסף בר-אל שהודח). יאיר שטרן היה אולי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטוב ביותר בתולדותיה (!). הוא פרש מתפקידו ב- 30 באפריל 2000 בתום שבע שנות כהונה בתפקיד הרָם והאחראי. ממלאי מקומו הזמניים ההם יאיר אלוני ויוסי משולם, לא הצליחו מעולם להיכנס לנעליו. מכבי ת"א גברה בקלות על ברצלונה בתוצאה 65 : 51 בשלב חצי הגמר של ה- Final Four, והעפילה למשחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000. גם פאנאתנאייקוס עם עודד קָטָש לא התקשתה מול אפס פילזן הטורקית, והעפילה אף היא לשלב הגמר. עודד קטש במדים הירוקים של פאנאתנאייקוס עתיד היה לפגוש בעוד יומיים את קבוצת האם שלו מכבי ת"א בצבעי הצהוב כחול שלה. תחרות ה- Final Four לבשה עכשיו שני ממדים. ישראל נגד יוון ומחלקת הספורט שלי במאבק "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר. השעה עכשיו הייתה חצות. פיניתי את אולפן הספורט שלנו לטובת מהדורת החדשות המסכמת "מהיום למחר". מבצע השידורים הארוך בן שבע השעות של היום הראשון מסלוניקי במשחקי ה- Final Four, היה עכשיו מאחורי. הודייתי לצוות המיומן ומצומצם שלי בירושלים ובראשם העורכים יוני קנלר, יגאל שמעוני, ירון מאיר, וכרמל לוצאטי (כתב ערוץ 2 לאחר מכן) וגב' שרון סלע המקסימה שהייתה אחראית בירושלים על הקשר הלווייני הבינלאומי עם צוות השידור שלי בסלוניקי. לידי פעלו גם כמעט עשרים וארבע שעות סביב השעון שתי עוזרותיי, נשים אמיצות וחרוצות, מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין שעבדה עִמִי ולצִדִי כבר 16 שנה רצופות, ועוזרת ההפקה והבימוי דורית חיימי. עם חיילים כאלה הניצחון איננו מוטל בספק.

נפניתי עכשיו לתכנן את מהלכי הקרב הבא עם חברי הנמצאים בסלוניקי, קרב שידור ארוך , מורכב מאוד ומסובך טכנולוגית, שהיה אמור להתחולל בעוד פחות מ- 48 שעות. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את משרדי מחלקת הספורט בדרכי לחדרי במלון "שערי ירושלים" הסמוך לבניין הטלוויזיה כדי לנסות לחטוף תנומה בת כמה שעות. הייתי זקוק לה. לא ישנתי כמעט שבוע ימים בשל מתח השידור. אני לא מסוגל להירדֵם כשאני מתוח. שנתי נודדת במצבים כאלה אני מתהפך על משכבי. בדרכי למלון חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה לידי לאמן ולהכשיר את מערכת השידור שלי בתפקידיהם הרבים בשנים שחלפו. המשימה הראשונה והיסודית הייתה ליצור צֶוֶות הרמוני ומקצועי (ונאמן ומסור למקום עבודתו) בתוך דרגי העבודה השונים במחלקת הספורט. כדי להצליח בעבודתם זקוקים שדרי הספורט לתשתית אנושית מקצועית, מוכשרת ובעלת מוטיבציה שכוללת, מפיקים, עורכים, מזכירות ועוזרות הפקה זריזות ויעילות, מתאמי שידור ומקבלי שידור, רשמי VTR, וכמובן טכנאים מאומנים. השַדָּרים הם הגוזרים את סרט התהילה אך הם אינם יכולים להגיע אליה ללא מערכת עיתונאית וטכנולוגית רב זרועית, המגבה ומכוונת אותם רגע – רגע, ושעה – שעה. יורם ארבל, מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ כבשו כל אחד בשעתו את הפסגה בעזרת המיקרופון שנתמך ע"י עוזרים קרובים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שנשכחה זה מכבר. בלעדיהם קבוצת השדרנים ההיא הייתה שווה כקליפת השוּם (!).

טקסט תמונה : סתיו 1990. זהו מאיר איינשטיין ז"ל בימים ההם בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר מעברו אלינו מרדיו "קול ישראל". הוא היה שַדָּר ועיתונאי משכמו ומעלה. הגעתו אליי לפני כרבע מאה של שנים דחקה משם את השדר רמי ווייץ לזרועות ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא תחת פיקודו של אלכס גלעדי ז"ל. הוא מצא לאחר מכן את מקומו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים והפך לאחד מטובי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל בעשור ה- 90 של ה-120 ואח"כ בעשור הראשון של שנות ה- 2000 ב-121. לאחרונה נודע לי כי פרש משידור פעיל בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אם להשתמש במשחק הכדורסל  כמטפורה, הרי שמאיר איינשטיין שימש בסלוניקי שחקן הציר וששי אפרתי (אחד המפיקים המצטיינים בהיסטוריה של השידור הציבורי מאז נוסד ב- 1968) היה רכז המשחק שלו. יוני קנלר, יגאל שמעוני, וירון מאיר שימשו בירושלים כשחקני הפינה בקבוצת הכדורסל הטלוויזיונית הזאת. לכל האנשים הנפלאים האלה הייתה התחייבות אישית לתרום למען קבוצת השידור שבה שיחקו. השידור הטלוויזיוני הוא עבודת צוות מובהקת. ממש כמשחק הכדורסל אותו הם משדרים עכשיו. בכירי השדרים אינם שווים "כקליפת השום" ללא עוזריהם הקרובים בדירוג המשולב, בדֶרֶג עיתונות – הפקה וכמובן הטכנאים בחטיבת ההנדסה. הגענו מוכנים לקראת התחרות האמיתית שנכפתה עלינו כנגד ערוץ הספורט בכבלים. זאת הייתה הרגשה נפלאה להנהיג ולהוביל את השידורים הישירים מסלוניקי. מחלקת הספורט הייתה נבחרת ספורט מקצוענית ומקצועית ששחקניה דבקים במשימה ללא פשרות, בירושלים וסלוניקי גם יחד. היא מנתה אומנם צֶוֶות קטן, אך הייתה מגובשת ומאומנת היטב ולכן יעילה ומהירה, והייתה מוכשרת לפגוע. מחלקת הספורט שימשה ללא כל צֵל של ספק חוד החנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם.

המתנתי בכיליון עיניים לדו"ח הרייטינג הרשמי של ועדת המִדְרוּג הישראלית  ה- People meter סקר צפייה יומי המבוצע ע"י חברת טֶל – גָאל . זהו ספר התנ"ך של רשתות הטלוויזיה בישראל המכריז מידי בוקר על כמות הצופים שצברה כל תוכנית ותוכנית בשידורי יום האתמול בערוצי הטלוויזיה השונים. אין שום איש רציני בתעשיית הטלוויזיה בישראל שמרשה לעצמו שלא לעיין בדו"ח הצפייה של טֶל – גַאל כשהוא לוגם מכוס הקפה הראשונה של הבוקר. חשיבותו של מדד טֶל – גַאל בישראל כחשיבות מדד נילסן בארה"ב . שניהם נחשבים לאורים ותומים של דעת וטעם הקהל, החורצים את גורלן של תוכניות הטלוויזיה לשֶבֶט או לחֶסֶד.

ביום רביעי – 19 באפריל 2000, בתשע בבוקר צִלצֵל אליי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יאיר שטרן למשרדי במחלקת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה היה כולו סומר ו-נרגש. מעולם לא שמעתי אותו כה נסער, "…יואש אלרואי, הבסת בגדול את ערוץ הספורט של מיילן טנזר…", בישר לי, והוסיף בהתרגשות רבה כשהוא זועק לשפופרת הטלפון, "…שיא הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי אמש בשבע ארבעים וחמש בערב, עמד על  % 36.8 מול השיא של ערוץ הספורט בכבלים שעמד על  % 8.7 . גם ממוצע השידור שלנו היה מעולה, % 27.3  מול % 7.8  שלהם…". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כל כך שמח ושבע רצון, עד שכמעט פצח בריקוד. השבתי לו מייד : "…יאיר תירגע, זה היה רק היוֹמָן. הסרט טרם התחיל. אתמול הרגנו אותם, מחר ביום חמישי – 20 באפריל 2000 בשידור הישיר הבא של משחק הגמר נקבור אותם…!!!". כמו בתחרות האִגרוף ההיא בין ג'ו לואיס לבין מקס שמלינג, החטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכת וָו לסנטרו של ערוץ הספורט בכבלים, והפילה אותו בנוֹק אַאוּט לקרשים. ביום שלישי – 18 באפריל 2000 החלה ספירת העֶשֶר של הצופים. היא עתידה הייתה להסתיים כעבור ארבעים ושמונה שעות בחצות הלילה של יום חמישי – 20 באפריל 2000 בתום שידור משחק הגמר של  ה- Final Four, לאחריו מצא ערוץ הספורט היהיר את עצמו שוכב פרקדן על Canvas הזירה. גם שידורי ערוץ 2 המשחרי ניזוקו קשה מהרייטינג המזהיר שצַבְרָה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי ללשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בקומה השלישית כדי ללחוץ את ידוֹ. כמובן שהתחבקנו והתנשקנו. הוא היה מנהל הטלוויזיה "הטוב ביותר", כפי שהגדיר אותו פעם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, אך גם ידיד וחבר קרוב שלי שהערכתי ואהבתי. איחלתי לוֹ חג פסח שמח. קבענו לשוחח שוב בהמשך היום. רציתי לדַוֵוח לו במדויק את כל פירטי מהלכי ההפקה שאני אמור לבצע בהמשך השידורים הישירים מסלוניקי. מאום לא הסתרתי ממנו. אולי זה מגוחך לדבר בצורה רגשנית כזאת על מישהו בתעשיית הטלוויזיה אבל את יאיר שטרן באמת אהבתי. הוא היה איש נבון, איש של תרבות ו- ג'נטלמן. בלעדיו לא ניתן היה לכבוש את פסגת ה-אוורסט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 (!!!). לא היו לי כלל חברים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא. הייתי זאב בודד. אינדיבידואליסט. כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 ראיתי בהתכנסות האנשים בחטיבה שעליה אני ממונה אינטרס טלוויזיוני. הייתה לי מטרה משותפת כוללת יחדיו עם פיקודיי : לייצר את הטוב ביותר למען משלם האגרה ולהביא אותו למסך הטלוויזיה. במקום המקצועני הזה שטוף אמביציות רייטינג אין מקום לידידות וחבֵרוּת, רק מנהיגות הוגנת. עם יאיר שטרן זה היה שונה לגמרי.

בעוד אנו עוסקים בניצול ההצלחה כנגד ערוץ 5 בכבלים והתוויית דרכי הפעולה האפשריות של המשך שידורי ה- Final Four, משחק הגמר עצמו בתוך יממה, ביום חמישי – 20 באפריל 2000, נחת ערב החג על שולחננו, של מנהל הטלוויזיה ושלי אִיגֶרֶת התראה מביכה ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת. האיגרת דנה בעניין ניתוקו בכוונה תחילה של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים שלוֹ על ידי יאיר שטרן ועל ידי מההסדרים הכספיים שחוללנו עם ערוץ הספורט, הנוגעים לשידורי  ה- Final Four ורכישת משחקי ליגת העל לעונת 2001 – 2000. כאילו שזה היה הנושא החשוב ביותר לטפל בו עכשיו בעיצומו של קרב השידור "ראש בראש" נגד ערוץ 5 ההוא. דווקא כעת בשיאן של פעולות ההפקה והשידור הדרמטיות, המורכבות, והמסובכות תחת לחץ תחרותי החליט אורי פורת להעיר למנהל הטלוויזיה שלוֹ ולי. הנה הטקסט כלשונו [2].

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. האִיגֶרֶת הזאת, לא רק שלא הייתה במקום, אלא חשפה גם את ניתוקה המוחלט של ההנהלה הראשית שלי מהמתחולל בשדה הקרב של שידורי סלוניקי 2000. חבריי ואנוכי נלחמים בכל כוחותינו לחימה רצופה מזה שלושה שבועות ומדירים שינה מעינינו , ואילו רמטכ"ל צבא השידור משגר אלי ערב ההסתערות האחרונה על היעד, מכתב הדַן  בדרכי נוֹהַל וביורוקרטיה. היום ממרחק הזמן זה נראה הדבר תמוה והזוּי. אז זאת הייתה מציאות מרגיזה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכל הנהלת רשות השידור היה רק איש אחד, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שידע באיזה "וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה" צעדתי עד הַלוֹם. היחיד שהיה מעורה בכל צעד ושעל בנתיב ההפקה. לכן ראה בהישג הרייטינג של רשת הטלוויזיה שאותה ניהל ניצחון אישי שלי. ביקשתי מרותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי להשיג לי בטלפון את המפיק ששי אפרתי בסלוניקי, ואת קוֹבִּי בֵּן גוּר יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" בבניין "בֶּזֶק" בגבעתיים כדי לבַשֵר להם את בשורת הניצחון . דיווחתי לקוֹבי בֵּן גוּר נותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי ה- Final Four את נתוני הרייטינג של אמש. הבטחתי לוֹ, "…מחר, יום חמישי – 20 באפריל 2000, בעת השידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת"א נגד האלופה היוונית קבוצת פנאתינאייקוס אתונה, אנחנו נכה את ערוץ הספורט שוק על ירך וגם נעמיק את פער הצפייה…". קוֹבִּי בֶּן גוּר נדהם למשמע תוצאות הרייטינג המרוממות מצד אחד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונושאות אותו אל על , ומאִידַך משפילות את ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה כל כך מופתע מהדיווח עד שנמנע מלהאמין בתוצאותיו. פִקְסַסְתי למשרדו את דו"ח הצפייה כדי שיקרא את הנתונים במו עיניו .בינתיים עשתה לה שמועת הרייטינג כנפיים והגיעה גם ליָוָון . אנשי צֶוֶות השידור שלי שָם דיווחו לי שאנשי ערוץ הספורט בסלוניקי נראים "לבנים כמו קיר". ביקשתי מהם לנהוג בצניעות , לא להתרברב, ולהגיב באיפוק. "אַל לכם להתראיין לשום גורם עיתונאי בשטח סביבכם", הוריתי להם. בסלוניקי עמד להיערך משחק הגמר בכדורסל ובישראל התמודדות הטלוויזיה בין ערוץ 1 הציבורי לערוץ 5 בכבלים. מטרתנו העיקרית הייתה עכשיו לגבש ולהתוות את מהלכי הטלוויזיה בין שני מוקדי השידור בסלוניקי ובירושלים לקראת השידור הישיר של משחק הגמר בין מכבי ת"א למועדון היווני פאנאתאנאייקוס ותכנון הנוק אאוט הסופי שאנו עתידים להנחית על מיילן טנזר וחבריו בערוץ 5. דאגתי העיקרית הייתה נתונה לפרשן המצטיין שלנו אֵלִי סַהַר, איש דתי וקפדן במצוות, שאמור היה לצעוד כ- 13 ק"מ ממלונו "קָאפְּסִיס" לעבר היכל הכדורסל בסלוניקי כדי להגיע במועד לשידור משחק הגמר, מבלי לחלל את חג הפסח. נפרדנו בברכת חג שמח. בערב ירדתי לתל אביב לחוֹג עם משפחתי את חג לֵיל הסדר.

עם צאת החג בליל חמישי – 20 באפריל 2000 , הגיע אֵלִי סַהַר להיכל הכדורסל רטוב עד לשד עצמותיו. הוא צעד דרך ארוכה, חלקה בגשם שוטף, אך היה דָבֵק במשימת השידור ועשה כל מאמץ לחבור למאיר איינשטיין במועד לפני שריקת הפתיחה . אין ספק שנוכחותו בעמדת השידור הייתה חיונית ביותר. שידור משחק הגמר היה אולי אכזבה למכבי ת"א שהפסידה לפאנאתנאייקוס היוונית בשורותיה כיכֵב עודד קטש 73 : 67, אך היה משב רוח מרענן לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלפנו בשוֹט הרייטינג. אחריה באה שריקת הרוח. הִכּינוּ את ערוץ הספורט שוק על ירך % 30.01  מול  % 6.06. חברי ואני השקענו מאמץ גדול במאבק השידור הזה וניצחנו קבל עם ועדה. ההערכה הרווחת הייתה ששני מיליון צופים בישראל היו עֵדים לוֹ הרייטינג שהונח על ראשנו דמה לרגע לזֵר דפנה של תהילה. רק משירד המסך ונדמו קולות התופים והחצוצרות , בשעה שהִנך לבד ועושה את חשבון הנפש, אתה מבין שוּב שנתוני הרֵייטִינְג המנצח הנוחתים על שולחנך במשרד הם אומנם פְּרָס, אך פְּרָס שאתה כמתכנן שידורים נוצרת להיות עַבְדוֹ. יש מחיר להצלחה.

הניצחון הדרמטי של כנופיית הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הסב והזָקֵן (כפי שטענו רבים) על ערוץ הספורט בכבלים הצעיר של מיילן טנזר, העבירה את פסי התחרות הסמויה למאבק כוחות גלוי לעבר זירת העיתונות הכתובה. לפתע יצאו העניינים מכלל שליטה. ערוץ הספורט יקיר העיתונות הכתובה (וגם חנפנית) שלא החמיצה כל דרך לקדם את מהלכיו, הובס. המועמד האהוב והחביב לניצחון מוחץ על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי נכנע וירד על ברכיו. עד לאותה התבוסה המרה בסלוניקי 2000 שררו בין שני גופי השידור יחסי עבודה תקינים והרמוניים. מיילן טנזר ואנוכי שמרנו על קשרי עבודה הוגנים. הסכם שידור טורניר ה- Final Four בכדורסל שנחתם בין שני גופי השידור לא נעשה בגלל "עיניהם היפות" של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל הספורט שלו. הוא נעשה בשל אינטרסים וסיבות כלכליות מובהקות. ערוץ הספורט החזיק בידיו חומר נפץ שיכול היה לרַסֵק אותנו אך היכולת להדליק את הפתיל הרועֵם נשללה ממנו. זוהרו הרב והפופולריות שהיו מנת חלקו בעשור השנים האחרון הועמו. הוא לא היה עוד מה שהיה. הבּוסים הגדולים של חברות הכבלים (ערוצי זהב, תבל, ומת"ב) כפו על מיילן טנזר לחלוק את נזיד העדשים עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפולת כלכלית כבדה איימה זה מכבר על הטלוויזיה הכבלים. הם צברו הפסדים כספיים ענקיים והיו חייבים מאות מיליוני שקלים לבנקים, אותם הבנקים שהעניקו להם בעבר אשראי כמעט ללא הגבלה. מיילן טנזר ואנשיו לא עשו כל טובה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ולי כמנווט שידורי הספורט שלו בשעה שחלקו עמנו את מרכולתם היקרה. קנינו אותה במיטב כספו של משלם האגרה. משעה שהחלה התחרות בינינו וכל צד צבר תאוצה במרוץ הטלוויזיוני החשוף לעיני כל המדינה, ממש לא התכוונתי וגם לא היה לי שום חשק לחצות שֵנִי את קו הגמר (!).

לא אהבתי את יריבי השידור שלי מערוץ 5 (ומי אוהב את יריביו) , אך כיבדתי אותם. היה לי ריספקט למַיְילֶן טַנְזֶר ולמפיק הראשי שלו שַכִי פְרָנְץ. שני אנשים צעירים שפעלו בכל כוחם למען תפארת הערוץ עליו היו מופקדים. היה בידיהם ממון וכסף רב. הם היו עשירים הרבה יותר מרשות השידור הממלכתית ויכלו לקנות בממונם כמעט כל דבר ש- זָז. היו להם גם יחסי ציבור ויכולות שיווק מצוינים , מה שלא היה לנו מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה יתומה, ללא יחסי ציבור , וללא כשרון שיווק מינימלי. כך גם הורגלה ואוּמנה לפעול. הטלוויזיה הישראלית לא ניסתה אף פעם לטפח מודל לקידום מכירות ולהקים מנגנון של טיפוח עצמי. אפילו המנכ"לים ההם כמו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, אוּרִי פּוֹרָת ז"ל, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל, וגם אריה מֶקֶל ז"ל שהיו ראשית דבר עיתונאים בעצמם והיו אמורים להבין משהו בשיווק יחסי ציבור, נטו בעל כורחם לשמש כשַק חבטות שהוצב בכיכר הממלכה. אם שירתה אותם ברשות השידור בכל זאת איזו מערכת יחסי ציבור כלשהי הרי שהייתה חובבנית ונאיבית. המנכ"לים של רשות השידור ניהלו מוסד שעוסק בתקשורת המונים אך לא בטוח שהם בעצמם הבינו את חשיבות הנושא. מסכת יחסי הציבור ויכולות השיווק של גוף שידור ציבורי נראה להם במידה רבה עניין שולי, אולי מפני שלא קשרו את גורלם האישי לאורך זמן עם רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהלו והנהיגו. הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור היה מושָב זמני ושימש להם (לא לכולם) כמעין תחנת מעבר. צחוק הגורל היה לראות אותם שוב ושוב מושפלים (מבלי להגיב) מידיה של עיתונות לא אוהדת , לעיתים גם צבועה ומתחסדת, שכתבה את דברי הביקורת שלה כביכול בשם הציבור. ערוץ 1 הציבורי הצטייר שוּב ושוּב כרשת טלוויזיה מסורבלת ומיושנת ובעיקר כמי שאיננה יודעת להגן על עצמה מפני מיידי האבנים בשְמָשוֹת חלונות הראווה שלה.

מוטי קירשנבאום היווה במידה רבה דֶגֶם של מנכ"ל בשירות ציבורי שהיה אדיש ליחסי הציבור והשיווק של השידור הממלכתי שבראשו ניצב ואותו הוביל והנהיג. אם לא פעל נגד, לפחות לא נעזר בהם. מוטי קירשנבאום היה לבטח אדם רציני, וודאי ישר והגון לחלוטין. הוא דחף ככל יכולתו (שלא תמיד הספיקה) את הטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1 ורדיו "קוֹל ישראל" קדימה. הוא היה המנכ"ל הראשון שפעל בתנאי תחרות, אך הרשת שניהל הייתה נטוּלת כל פיסת יחסי ציבור ובלי כמות מינימאלית של אנרגיית שיווק, אלמנט כה הכרחי בתקשורת המונים. בעניין השיווק היה לו הרבה מה ללמוד מאלכס גלעדי, דן שילון ויוחנן צנגן, ועוזי פלד. ערוץ 2 המסחרי שקם עליו להתחרות בּוֹ בנובמבר 1993 והטלוויזיה בכבלים עשו להנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית "בית ספר" בפרסום שיווק (!). הם השקיעו כל מאמץ שיווקי ופרסומי אפשרי כדי להבליט את עצמם בשטח וכדי להסיט את תשומת לִבָּם של צופי הטלוויזיה אליהם. מסע פרסומם ושיווקם האגרסיבי של המתחרים המסחריים לציבור נראה בראשית שנות ה- 90 כמעין הכרזת מלחמה על השידור הציבורי. זה מצא את ביטויו המובהק לא רק על המסך שלהם אלא גם מידֵי יום בעיתונות הכתובה ובשִלטֵי חוצות. היכן שלא הסתובבת ראית את ערוץ 2 המסחרי נתקע לך בעיניים. אפילו על האוטובוסים. צריך להיות ישר ולהודות שמטרתם צלחה מעל המשוער.

רשות השידור והטלוויזיה הציבורית בראשותם של מוטי קירשנבאום ז"ל  ויאיר שטרן יבד"ל לא נפלה אז בתכניה מאלוּ של ערוץ 2 המסחרי והעשיר עטוף באין סוף אמביציות לגבור על ולנצח ברייטינג את הערוץ הציבורי. או במילים אחרות, הערוץ המסחרי לא היה טוֹב יותר בהישגיו מערוץ הציבורי. הוא עלה עליו רק באריזת הפרסום והשיווק של מוּצַר שלא עלה בערכו וטיבו על זה של מתחרהו, על קהל הצרכנים זה בדרך כלל עובד היטב. שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכו בתקופתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לתהילת רייטינג יוצאת דופן אך הרשות והטלוויזיה לא עשו מעשה להתפאר בהם. מפני שנהגו בענווה נדמה היה שהם עושים דווקא כל מאמץ להחביא את הנתונים והמספרים הנפלאים. חשיפת ההצלחה של השידור הציבורי באמצעות יחסי ציבור נראתה כמו מהלך רברבני ולא צנוע. היה נדמה לי שמוטי קירשנבאום מגלם באישיותו את האנטגוניסט המושלם ליחסי ציבור ופרסום. מנכ"ל רשות שידור היה כוכב תקשורת אך סיגל לעצמו מדיניות של אנטי כוכב. אני בטוח שכבן אנוש אהב את יחסי הציבור והפּרסום כשזה נגע לוֹ אישית, ומי לא מתרגש מפופולאריות , אך אולי זה לא היה כּה חשוב לוֹ כשזה נגע לאחרים. אין ספק כי אם את רשות השידור היו מנהיגים דן שילון או אלכס גלעדי הם היו נוקטים במדיניות שיווק ציבורית אגרסיבית הרבה יותר. ועוד דבר. ברשות השידור לא הייתה קיימת מעולם מחלקה ו/או חטיבה שתפקידה היה לפַרְסֵם ולשָוֵוק את השידור הציבורי וגם לא מנגנון שתפקידו להגן על השידור הציבורי מפני הביקורת המוטחת בו שוב ושוב . רשות השידור לא "לִכְלֵכָה" את ידיה ביחסי ציבור. מוטי קירשנבאום הגיע לשיא הישגיו הציבוריים והאישיים (חתן פרס ישראל לטלוויזיה) ב- 1976 כאינדיבידואליסט וסוליסט, ללא סיוע של יחסי ציבור מבחוץ . וועדת הפרס בראשותו של פרופבור אליהוא כ"ץ בחרה בו. אני מעלה השערה : ייתכן ועוזריו בשנים 1998 – 1993 והוא חשבו שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממלכתית יכולה להסתפק בשידורי ה- Promo העצמיים שלה. ואם לא חשבו כך, אזי נהגו כך (!). הסְכֶמָה הייתה ש- השידור הציבורי הוא מוּצר טוב שמוֹכֵר את עצמו אוטומטית ואיננו זקוק ליחסי ציבור. זאת שגיאה. גופי שידור פופולאריים בעלי מוניטין גדול יותר מרשות השידור הישראלית וחברות כלכליות ידועות שאינם זקוקים אולי ליחסי ציבור ופרסום בשל ההצלחה המוכחת שלהם במשך שנים, לא מרשים לעצמם להתנהג על פי דפוסי מחשבה נאיביים כאלה. הם שומרים את עצמם בצורה מחושבת ומתוכננת בתודעת הציבור שבתוכו הם פועלים ואליו הם מכוונים את שיווק מרכולתם.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנהלת רשות השידור הניחו במשך שנים הנחת יסוד אוטומטית כי אין להגיב נגד הביקורת המוטחת, ואמרו לעצמם, "עבודתנו מדברת בעד עצמה" . זאת טעות מפני שהיא מותירה את הצופים מבולבלים. הגישה האנכרוניסטית של השידור הציבורי כלפי צופיו ומבקריו, "שיגידו כולם מה שהם רוצים , ממילא הכלבים נובחים והשיירה עוברת", הייתה מוטעית מיסודה. על רשות השידור הייתה מוטלת החובה להגיב באסרטיביות , בביטחון , ובכֵנות לדברי הביקורת המושמעת כלפיה מכל הכיוונים. אפילו ה- "ניו יורק טיימס" העיתון היומי האמריקני האיכותי ורב התפוצה וההשפעה, הודיע לא מכבר כי הוא מתכוון לנקוט במדיניות חדשה ולהתחיל להגיב על הביקורות המופנות כלפיו באופן תדיר מימין ומשמאל , וללכלך את ידיו במעט יחסי ציבור. החלטה זו היא חלק מחזון מיוחד שגיבש העיתון במטרה להשיב לעצמו את אמון הקוראים. מה שטוֹב ל- "ניו יורק טיימס" טוב לכל גוף עיתונאי משדר, וודאי לרשות השידור. אף על פי כן ולמרות הכל נחשב מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 לנושא הדגל של השידור הציבורי בהא הידיעה במדינת ישראל. כישרונו, יכולתו התקשורתית , ומשקלו הסגולי הטלוויזיוני מציבים אותו לא רק כמנהיג נבחר של השידור הציבורי במדינת ישראל אלא גם כמגינו. מוטי קירשנבאום היה במידה רבה בֵּן מַַלְְכוּת.

פוסט מס' 1192 (חלקים א' ו-ב')הועלה לאוויר ב-מוצ"ש של 1 ביולי 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.