פוסט מס' 1273.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

תמונת השער : אנוכי, יוֹאָש אַלְרוֹאִי. לשעבר בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן…הקיבוץ הטוב ביותר בארץ…

היסטוריה קצרה : ב-1962 פניתי למזכיר הקיבוץ בשנים ההן אוֹסְקָר קוֹל ז"ל, וביקשתי ממנו ללמוד להיות מורה לספורט והתעמלות ב-מדרשה ההיא לחינוך גופני במכון ווינגייט ההוא…הנ"ל הסתכל והתבונן בי בפליאה… ואמר את המילים אלה…"אתה מורה ו-מחנך תלמידים ו-תלמידות ב-בית הספר…??? בשום אופן לא…!!! אתה אוהב את אלוויס פרסלי ואת המוסיקה שלו…אתה אנטי דגם של מורה ומחנך של תלמידים ותלמידות צעירים…אתה לא מתאים…והוסיף את המילים ואת הטקסט הזה :"…אתה בחור יפה תואר…עוד מעט מגיע לקיבוץ אפיקים גרעין נח"ל…תמצא לך בחורה יפה ותתחתן עימה…אתה לא ראוי להיות מורה…".

הייתי אז נער בן 25…ורפתן וחקלאי בקיבוץ אפיקים הבלתי נשכח שלי… מייד עזבתי לעד…לנֶצח…את קיבוץ אפיקים שלי לנֶצַח…לנוכח דעתו האישית של מזכיר הקיבוץ ההוא עליי ואודותיי…הוריי שלי עמדו מנגד, שתקו ולא אמרו מילה…אבא ואימא שלי לא התייצבו לצידי…הלכתי ללמוד במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט בכוחות עצמי…התחתנתי עם רעייתי יעל…המורה והמחנך שלי במדרשה ההיא לחינוך גופני ב- ווינגייט בשנתיים ההן של 1965 – 1963 היה אורי אפק (פינצו'ק) הבלתי נשכח…סיימתי את לימודיי בהצטיינות בעיקר בלימודי מקצועות האנטומיה + פיסיולוגיה + פיסיולוגיה של המאמץ + א"ק והמכניקה והפיזיקה המתמטית של מקצוע ה- א"ק + שחייה + כדורעף…!!!

ב- 1971 פגשתי את שני אנשי הטלוויזיה ההם אלכס גלעדי ז"ל ודן שילון יבד"ל…ו-חיי השתנו ב- 180 מעלות…הפכתי לאיש  הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…הייתי כתב ושדר מצטיין של שניהם…בשנת 1964 מינה אותי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא טוביה סער למנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר שהמנהל אלכס גלעדי ז"ל עזב לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC…        

הליכתי ללמוד במדרשה לחינוך  גופני במכון ווינגייט בחודש ספטמבר של שנת 1963 הייתה מהלך מכריע…הייתי בר מזל משום שהמחנך שלי במשך שתי שנות לימוד במדרשה לחינוך גופני ההיא במכון ווינגייט ההוא בשנים ההן של 1965 – 1963  היה אורי אפק (פינצ'וק) הבלתי נשכח לעד…!!! סיימתי את לימודיי במדרשה ההיא בהצטיינות…!!! ואז החלוף כמה שנים בודדות פגשתי את שני האישים הבלתי נשכחים ההם דן שילון ואלכס גלעדי…חיי שלי קיבלו כיוון שונה ב- 180 מעלות…הפכתי להיות כתב ושדר טלוויזיה במחלקת הספורט ההיא של דן שילון ואלכס גלעדי…השאר היסטוריה ידועה…!!! 

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי. בן קיבוץ אפיקים ההוא הבלתי נשכח ההוא שנבנה והוקם  בעמק הירדן.

קיבוץ אפיקים נוסד והוקם בשנת 1924 בעמק הירדן והפך ברבות השנים  להיות הקיבוץ הטוב ביותר, הגדול ביותר והעשיר ביותר בין קיבוצי הארץ !!!.

אנוכי נולדתי ב- ה' בחודש סיוון בשנת תרצ"ח, 4 בחודש יוני של שנת 1938. הוֹרָיי, שני חברי קיבוץ אפיקים שרק'ה פְּרֶס ומשה בלינדמן שניהם ז"ל  (אבא שלי עִיבְרֵת את שם משפחתו מ-בלינדמן ל- אַלְרוֹאִי על פי בקשתו ההיא של ראש הממשלה דוד הן גוריון), היו מראשוני מקימי ו-בוני קיבוץ אפיקים ההוא ב-ימים ה-הם ב-עמק הירדן.

(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).      

צילום : נעשה ובוצע על ידי צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא משה'לה פרידמן ז"ל ה-בלתי נשכח. איש כֵּן ואיש של אֶמֶת, ו-צַלָם ומתעד מקצועי ייחודי, מוכשר, וחרוץ וגם רב ניסיון בן שנים רבות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם…משה'לה פרידמן נותר בלתי נשכח לעד עבורי ועבור רבים אחרים…הזמן חולף אולם לא הזיכרון…הזיכרון נותר במקומו (!)…הזיכרון איננו נמחק…נוח על משכבך בשלום איש יקר משהל'ה פרידמן זיכרונך לברכה לעד…(כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).

הערה שלי : משהל'ה פרידמן ז"ל היה צַלָּם ומתעד סטילס חרוץ, כישרוני, ייחודי, מצטיין איש של אמת ו-יושרה, בלתי נשכח דָבֵק במשימות ה-צילום שלו (ללא פשרות…) במשך שנים רבות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…(!).

הוא נותר כזה כל חייו…איש צנוע בעל ידע עצום בתחומי חיינו השונים, ונשאר בלתי נשכח לעד גם אחרי מותו…בלתי נשכח עבורי ל-עולם ו-עֵד…(!). נוח על משכבך בשלום איש יקר ומיוחד…איש חרוץ, כֵּן, נאמן, צלם מקצוען, ומיוחד (!). רבים ואנוכי ביניהם מתגעגעים אליך תמיד וזוכרים אותך כל הזמן…ל-עַד…(!). 

פוסט חדש מס' 1273. תשובה לכותבות ולפונות…

ה-בנות בעמק הירדן אמרו אז בימים ההם שאנוכי יואש אלרואי (שם משפחה הנוכחי שלי מְעוּבְרָת מ-בְּלִינְדְמַן (שם משפחה ליטאי… ל- אַלְרוֹאִי…) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן…אני הנער והגבר הכי יָפֶה בארץ…לא אנוכי אמרתי…הן אמרו זאת…לא פעם ולא פעמיים (!)…

אז לבקשתן של כמה קוראות (אינני מכיר אותן…) הנה התמונה המדוברת ההיא שצולמה בימים ההם ב-עת מונדיאל ארגנטינה ההוא שנער והתקיים בארגנטינה (ב- 5 ערים) ב-קיץ ההוא של שנת 1978 ההיא, ב-משרד ההפקה והשידורים שלנו בימים ההם, שידורים ישירים שהועברו למדינת ישראל ע"י צוות השידורים שלי ואנוכי בראשו ב-אמצעות משרד הפקה משוכלל שלנו, שהיה רווי ב- 4 קווי שידור 4w + ארבעה מכשירי טלפון בינלאומיים ב-משרד הפקה משוכלל שלנו שהיה ממוקם ב-בואנוס איירס, והיה מחובר לשני לווייני תקשורת ה-אטלנטיים ההם, ה- Major וה- Primery…!!! חלפו מאז יותר מ- 46 שנים בעת רישום הזיכרונות וכתיבת הפוסט הנוכחי…אולם הזיכרונות הישנים ההם נותרו טריים ונשארו ב-מקומם…התמונה הנ"ל שלי מועלית על ידי כאן שוב לאוויר, על פי בקשת קוראות וקוראים…

זה נכון…יופי אנושי הוא דבר בולט ומושך עין…אולם חשוב ממנו הוא כמות ה- IQ ש-ה- קב"ה ו-הוריך העניקו ו-טמנו ב-ראשך וב-שיכלך…

אולי זאת אחת הסיבות בגללן אנוכי קורא מידי יום ביומו ו-מְשָנֵן פרק בספר התנ"ך שלנו…ומאמין ב- קב"ה… אינני חובש כִּיפִָה ולא לובש טלית…גם לא כשאני קורא מידי יום ביומו כמה פרקים בספר התנ"ך הקדוש שלנו…

מצפוני הוא ה- "כיפה ו-ה-טַלִית" שֶלִי…הוא מֵגֵן עליי…ובראש וראשונה על משפחתי שלי, רעייתי, הילדים, והנכדים…

אין יום שחולף מבלי שאנוכי מתפלל ל-קב"ה ואין יום שעובר מבלי שאני קורא מספר פרקים בהיסטוריה התנ"כית שלנו…(!). אנוכי מאמין באלוהים שלנו, במוסר שלנו, ובעם ישראל שלנו…

אינני איש דתי…לא צריך להיות "איש דתי" כדי ועל מנת להאמין באמונה מוחלטת ב- קב"ה…לצורך אמונה צריך לב, נפש, ומצפון…אנוכי מכיר אנשים דתיים חובשי כיפות שאינם דוברי אמת…ואנוכי מכיר אנשים חילוניים שאינם חובשי כיפות אולם הם לעולם ו-לעד דוברי אֶמֶת…   

פוסט מס' 1273. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1273 הועלה לאוויר על ידי ביום שני – 16 בדצמבר 2024.

טקסט : לבקשת חלק מ-קוראי ו-קוראות ה-בלוג שאינני מכיר ומעולם לא פגשתי…אנוכי מפרסם שוב את התמונה הנ"ל שצולמה ותועדה במשרד ההפקה ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-בואנוס איירס בירת ארגנטינה בקיץ 1978 ההוא, בעת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו ההם, במשך 40 ימים את טורניר מונדיאל הכדורגל ההוא שנערך בארבע ערים ראשיות בארגנטינה היפהפייה והאטרקטיבית… בכך אנוכי נענה לבקשה המחמיאה של קוראות וקוראי הבלוג…לידיעת המתעניינים והסקרנים…אנוכי בן 40 בתצלום הנ"ל…בימים ההם שחלפו ל-בלי שוב…

אנוכי יואש אלרואי ב-תמונה הנ"ל בקיץ ההוא של חודש יוני ההוא ב-שנת 1978 ההיא. התיעוד נעשה וצולם ב-בואנוס איירס בירת ארגנטינה (ע"י עיתונאית ארגנטינית) בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו (הטלוויזיה הישראלית ה-ציבורית ההיא), את משחקי מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה בקיץ ההוא של שנת 1978 ההיא.

אנוכי מוניתי למפיק הראשי של השידורים ה-מונדיאליים הישירים ההם  של ארגנטינה 1978 ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ארנון צוקרמן. משרד ההפקה והשידורים שלנו מוסד והוקם על ידי ב- בואנוס איירס בירת ארגנטינה. שלושת השדרנים המובילים שלי בארגנטינה היו אז דן שילון (ראשי), יורם ארבל, ו-נסים קיוויתי. נסים קיוויתי ז"ל איננו עוד בין החיים.

טקסט תמונה : ינואר  1975. הימים ההם לפני כ-מעט חמש עשרות של שנים. התיעוד המצולם נעשה במחצית עשור ה- 70 של המאה הקודמת…בתקופת הזוהר ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…ימים שחלפו לבלי שוב…להלן, זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין, כלהלן : דן שילון יבד"ל (מנהיג טלוויזיה משכמו ו-מעלה בשנים ההן…מי ש-כיהן בתפקיד רם ה-מעלה של מנהל חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-עת ההיא…) צבי "צֶבֶּה" גורן ז"ל מנהל שידורי החוץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם (מעשן מקטרת), אלכס גלעדי ז"ל מנהל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם, ו-צבי גיל ז"ל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בימים ההם, בטרם ו-לפני עידן דן שילון…(!).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד (בן 93 היום). התצלום הקונקרטי הזה בו אנוכי חובש כובע הקצינים בבה"ד 1 (מיקום בה"ד 1 בשנים ההן היה סמוך לכפר סירקין ליד פתח תקווה) נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר יותר תחפושת פורים מאשר סמל של קְצוּנָה, אלא חבשו כומתה רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. לפני יותר מיוֹבֵל שנים. הימים ההם שלי שחלפו, כ-בן קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח בעמק הירדן.

טקסט תמונה : לפני כ- 60 שנים. אנוכי מצולם ו-מְתוֹעַד ב-כור מחצבתי קיבוץ אפיקים בראשית עשור ה- 60 של המאה קודמת ערב נישואיי לרעייתי יעל תג'ר. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל.  בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח – 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים ושש שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, והשירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "שתי זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה ההיא ולאווירת הלבוש של הקיבוץ בימים ההם. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, "…באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לימודים אקדמיים – אוניברסיטאיים היו בשלב הזה בלתי אפשריים.

טקסט תמונה : שנת 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 58 שנים. יעל תג'ר (בת 21) נערתי האהובה ו-רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו ב- 29 בספטמבר של שנת 1963 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה ה-120. תחילת ההתיישבות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן במקום שנקרא בשפה הרוסית, "טוֹצְ'קָה" (הנקודה). התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאֶבֶן מַסָד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. לפני 42 שנים. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה שעברה. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 77 שנים. זוהי הכניסה לקיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, זוהי משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן יותר מ- 85 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכול שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה החינוכית ההיסטורית ההיא, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי שלנו של שחייני קיבוץ אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ הָאוֹן לחוף ביה"ס החקלאי בית ירח. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין ז"ל היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך איש צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, חרוץ, ו-דָבֵק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים, או מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב ופרופסור זאב שטרנהל ז"ל המפקד ו-המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט ההוא פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע ה-א"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו וברמה גבוהה של אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) ו-סגנו עוזי פלד (בן 83, היום). אלכס גלעדי הגיע ל-משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן (עיתונאי "מעריב" דאז) שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שימרון. את פני כולם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני עשר שנים ב- 2010, בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב ב-טלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן ז"ל עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט ו-קורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל, את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו ב-גוֹלָה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם . הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה , לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס . אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף ההוא  של הימים ההם מקיבוץ אפיקים בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך ש-סבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק כדרכם של הנביאים…". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי  יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. אימא שלי הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, והאהובים עליי, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס ז"ל, ההורים של אימא שלי ז"ל. שניהם נולדו בעיר קורשאן ב-ליטא ב- 1879, העפילו לארץ ישראל, ו-הגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי, אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו ב-ליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד ב- 1941 700000 (שבע מאות אלף) תינוקות, ילדים, בני נוער, אנשים ונשים, וסבים וסבתות מ-כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט ב-ליטא. הימים ההם לפני 93 שנים בעת כתיבת הפוסט.  זוהי משפחתו של אבא ז"ל שלי  משה בלינדמן בליטא (אבא לי עומד באמצע)…סבא חייקל ו-סבתא שְטִירֶל שלי. שיבה זרקה ב-שיערם ב-טֶרֶם עֵת. כאן הם בתמונה עם שלושת ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה בלינדמן האח הצעיר. האחות הבכורה טֵייבֶּה נעדרת מהתמונה (היא כבר אז היגרה ל-קוּבָּה). התמונה הזאת צולמה ב-עיירה שִירְוִוינְט ב-ליטא, כנראה ב-שנת 1930 (!). אוֹשֶר בלינדמן ז"ל היה מבוני העיר חיפה ו-אח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל ב-מושב רמת צבי. אבא שלי ז"ל היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה בלינדמן ז"ל היה מ-בוני קיבוץ גְבַת ב-עמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." . ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית .בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

זיכרונות בלתי נשכחים. השנים חולפות וגם הזמנים…אולם לא הזיכרונות שנותרים איתנים במקומם כמו שורשיו של עץ עתיק עַב גזע…ו-רָב יָמים ו-שָנים…גזעו שמור ואיננו מתקלף… (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת לפני המים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 75 שנים. זהו מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק באדמה עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות בחודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה וגם שחייה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת" ו- "קדרים באים"…במים העכורים ההם של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ… זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל לטיפוס אל ה- מקפצה הגבוהה בבריכת השחייה ההיא של קיבוץ אפיקים : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גולני" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 62 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני דורות. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ, אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם. 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַ-מִדְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת השער שהייתה עשויה מרשת דייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי "גינס" של חברת "כרטא".

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. טקסט המסמך בספר השיאים של "גינס" בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).(באדיבות ספר "גינס").

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה וחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא שאבא של סקרלט א'והרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזיליאי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו בעלי ערך עצומים. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מַרוֹקָה בקיבוץ אפיקים ב- 1961 (זה היה שמה, "מַרוֹקָה"). הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של  14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית בראשותו של חקלאי ורפתן חרוץ ומוכשר בשם רוּדִיק לווין של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היה מדובר ב-פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב פרטית בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אני רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב הפרה מרוקה שהניבה יותר מ- 13 טון (13000 ליטר) חלב מידי שנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה. אנוכי כמנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו  "פֶּלֶה" (התמונה באדיבות TVGLOBO צולמה ב- IBC בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". כ-ילד, הסוסים והאוּרְוָוה בקיבוץ אפיקים היו בימים ההם כל חיי. לא עבר יום מבלי שרצתי מהכיתה שלי לאורווה לראות מקרוב את הורינו החקלאים חברי הקיבוץ חוזרים הביתה מעוד יום עבודה ארוך בשדות עם הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות, מתירים אותם מ- ייצולי עגלותיהם, פורקים אותם מ-רִתמותיהם, מַשקים אותם במים טריים, וממלאים את הַאֵבוסים שלהם בדליי תערובת של שְעוֹרָה עם חָרוּבִים. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לרופא ווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה האצילה והחרוצה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. סוסים אינם יודעים להתלונן ולא יודעים לבכות. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הרופא ה-ווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (מחבק ו-מצמיד את משכוכית העדר לפנים שלי), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט (חלקת אדמה חקלאית שהייתה שייכת לקיבוץ אפיקים וסמוכה לגבול עם ירדן), ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה- מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה ? היא הייתה הסוסה הכי יפה והכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי. כולה שחורה ובוהקת. הייתה לה רעמה צפופה וזנב שהגיע כמעט עד לאדמה. שיבולת הייתה סוסה יפהפייה. פאר היצירה האלוהית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שָרְקָ'ה פְּרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מעיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי בגילם.  

כל הזכויות שמורות ל-חוקר, ה-כותב, ו-המחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1273 הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 בחודש דצמבר של שנת 2024.