הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

אודותיי (דומה לפוסט מס' 781 שעוסק באותו הנושא, אולם נכתב כמה שנים קודם לכן). פרק בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 ועד עצם היום הזה בחודש אוגוסט של שנת 2018, תחת Title משותף, הקרוי על ידי: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר לראשונה ב- 24 ביולי 2012.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י הממשלה. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא . שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ב- 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. היא הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש שהיא חשבה אותו לראוי . אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות קשה. יוני בן מנחם ואמיר גילת הם שניהם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. הם סגרו את רשות השידור במתכונתה הישנה, הטילו עליה צו פירוק, ומינו את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי שלה. דוד האן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה.

אין שום תחליף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חֵירוּת. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תחליף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תחליף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים, וגם לרביב דרוקר וברוך קרא אנשי ערוץ 10, ול- ליאור שליין מנחה תוכנית הטלוויזיה "גב האומה" המשודרת בערוץ 10 .

"אודותיי" מהווה פריסת מידע הכרחית. תכליתה להסביר על סף חצייתי את העשור התשיעי של חיי מדוע עומדת לרשותי ההרשאה והסמכות לחקור וכתוב את הבלוג המפורט והמורכב רב פנים שכתובתו yoashtvblog.co.il כמו גם לחקור ולכתוב מאז 1998 את סדרת 13 הספרים המקיפה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ההרשאה והסמכות נסמכות על עברי : יָלְדוּתִּי, נערותי, ו-בַחְרוּתִי.

הייתי בר מזל להיוולד להוריי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל ושרק'ה פרעֶס – אלרואי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הייתי בר מזל לפגוש בימי חלדי בשורת אישים מוכשרים, חרוצים, בעלי יושרה ומוסר, דבקים במשימתם עד כלות שהשפיעו עלי השפעה מכרעת ועיצבו את אישיותי במגוון גדול של אפשרויות, תחומים, ומקצועות. האישים האלה לא רק השפיעו והרעיפו עלי מ- הָגוּתָם ו-הוֹרוּ לי לא רק את תורות החיים, אלא גם לימדו אותי לחשוב ולסדר את מחשבותיי. הראשונים הם הוריי. האחרים הם בן כיתתי אמיר הֶלְמַן (תלמיד מוכשר וחכם ברמה יוצאת דופן ב- 1001 תחומי התעניינות, אדם משכמו ומעלה), שמואל לוּלָב, ראובן מיכאל, שמריהו נאבל, מרדכי שָלֵו, יגאל דר-וולודרסקי, עקיבא רונן-רוזנבאום, חיים בורר, יהושע מיצמאכר, זאב שטרנהל, רוּדִיק לֵוִוין, המתמטיקאי שלום גֵרָה, המוסיקאי והזָמָר אלוויס פרסלי (Elvis Presley), אורי אָפֵק, יצחק "איציק" מנדלברויד, המתמטיקאי שמאי שמיר, ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, מרדכי "מוטי" קירשנבאום, באד גרינספאן (Bud Greenspan), ג'פרי דייסון (Geoffrey Dyson), ג'ון באן (John Bunn) ועוד כמה וכמה, אולם הם בהחלט לא רבים. דמותם ופועלם חוצה את הבלוג ואת 13 הספרים הדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה ה- 1 בהיסטוריה שנשאה עמה תעשיית הטלוויזיה – בעולם ובארץ" לאורכה, לרוחבה, וגם לעומקה. מהפכת האינטרנט והטלפוניה הסלולרית הדיגיטלית היא מהפכת המידע העולמית ה- 2.

אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הטוב ביותר בקיבוצי מדינת ישראל. נולדתי בערב חג שבועות ה' בסיוון תרצ"ח – 1938 לאבי משֶה בְּלִינְדְמַן – אַלְרוֹאִי ואימא שלי שַרְקָ'ה פְּרֶס זיכרונם לברכה. אבא שלי ואימא שלי עלו ב- 1930 מליטא לארץ ישראל כדי לבנות את ארץ ישראל ולהקים בה חברה חלוצית חדשה וצודקת יותר. הם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים. שניהם היו חברים בתנועת נוער ציונית בליטא בעיירות שירווינט וקורשאן. המוטו של כל תנועות הנוער בליטא ובכלל מזרח אירופה היה "בשנה הבאה בירושלים". אבא עִבְרֵת ב- 1954 את משפחתו מ- בלינדמן לאַלְרוֹאִי על פי בקשה מפורשת של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ביקשתי אותו שלא יעשה כך או לפחות ישאיר את שם משפחתו המקורי ליד השם העברי החדש משום שהוריו חייקל ו- שטירל בלינדמן ז"ל, סבא וסבתא שלי, שמעולם לא הכרתי – נספו בשואה כשהם נושאים את השם בלינדמן. מאות אלפים מיהדות ליטא נרצחו בתקופה שבין ינואר 1941 לאוגוסט 1941. אמרתי אז לאבא : אם תְּעַבְרֵת את שם משפחתך הרי שלא יהיה זכר יותר לשם בלינדמן. אבא השיב לי בקצרה, "אבל בן גוריון ביקש", ונפנה לעבודתו כחקלאי בענף המספוא של קיבוץ אפיקים. הוא אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה איש אדמה. איכר וחקלאי שדבק במשימתו בכל עונות השנה בקיבוץ אפיקים לאורך שנים רבות מאוד.

פרק קצרצר מספר עָב כֶּרֶס שחקרתי וכתבתי בשנים 2014 – 1999 ואשר קרוי, "כּוּר מַחֲצָבְתִּי – עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה". כל הזכויות שמורות. 

כּוּר מַחֲצָבְתִּי.

עיקרון  הדבקות  במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. פרק קצרצר מסֶפֶר עב כרס שחקרתי וכתבתי הקרוי, "כּוּר מַחֲצָבְתִּי".  זהו ספר אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998, ואשר ה- Title המשותף של 13 הספרים, מכונה, "מַהָפֵּכַת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה". הסדרה דנה ועוסקת בקורות ותולדות התפתחות תעשיית שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2018 – 1884 (מאז המצאתו של המהנדס הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow את ה- Spinning disk), בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד. הסדרה בוחנת את שלושת התחומים הללו משלוש נקודות מבט ראשיות : התפתחות הכלכלה הטלוויזיונית ו- הָאָמָרָה ועלִיָיה דרמטית של גְרָף זכויות שידורים (באירועי הספורט), התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה, והשפעת כוכבי וכוכבות הטלוויזיה בארץ ובעולם על גרף הרייטינג בשידורי החדשות והספורט לגווניו הרבים.

סיסמאת הספר והסדרה :

                                    .FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right if not give it up

השורה התחתונה של הספר ושל הסדרה כולה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2010. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2012.    

"מֹשֶה מֵת, יְהוֹשֻעַ מַכְנִיס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

 וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק, מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897). 

הקדמה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל . מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית, שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים ושבע שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. תצלום משנות ה- 80 של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

הפרק הקצרצר נכתב על קצה המזלג בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא מוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים האמיצים שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים לאוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבשנה של אירופה לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים.

טקסט תמונה : חורף  1945. מלחמת העולם ה- 2 . קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים מתנדבת לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי . זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב, היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל האנשים הגיבורים האלה אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל חבר קיבוץ תורם לקהילה על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו.

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הכניסה לקיבוץ אָפִיקִים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שנועדה לתדלק את צי המכוניות של הקיבוץ שעסקו בהבאת בולי עץ ענקיים מנמל חיפה לבית החרושת "קֶלֶת" של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בול עץ לקראת קילופו בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים שהוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קלת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 80 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (בן 99 היום) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "T shirt" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני . זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1942 קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, אִיתָּמָר גוֹלָנִי ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא. האחרים לא מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה "הבוס" שלי בענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ. אך חרוץ, צנוע, ועניו, ואיש בעל יושרה. רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים ולא מח"טים, גם לא אוגדונרים, לא אלופי פיקוד, ולא רמטכ"לים, אלא המ"כ שלי בטירונות יְהוֹֻשעַ מִיצְמָאכֶר ממושב שְדֶה יַעֲקב וזְאֵב שְטֶרְנְהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב- ג'וֹעָרָה (ג'וֹעָרָה הבסיס הצבאי הוותיק בעל מסורת ומורשת עוד מימי "ההגנה" ו- הפלמ"ח היה ממוקם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי מאוד בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאיים במדרשה למורים לחינוך גופני מכון ווינגייט פגשתי את המורה המחנך שלי אוּרִי אָפֵק ואת המומחה למתמטיקה ופיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק (שניהם בני 82 היום). איציק מנדלברויד היה איש בעל היגיון הגיוני, מההגיוניים ביותר שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים נכבדים ומחושבים ברמתם של אורי אפק ואיציק מנדלברויד שהעמידו דורות של מורים לחינוך גופני וספורט. הם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, דָן שִילוֹן, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל מאבות השידור הציבורי. שלושתם השפיעו עלי ועל בני דורי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל ה- יושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דָן שִילוֹן ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ניצבו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד.

טקסט תמונה : ינואר  1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42 בתמונה) בלשכת מנהל צוות ההקמה הממוקמת בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה ירושלים (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבנה בירושלים עבור תעשיית יהלומים עתידית בעיר אולם הוסב והפך למשכנה של הטלוויזיה). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עלה לארץ מארה"ב ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב והטיל עליו על פרופסור אליהוא כ"ץ את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מאפס. הערה שלי : מינויו של פרופסור אליהוא כ"ץ בחודש יולי של שנת 1967 למקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעשה לאחר סירובו של המועמד הראשון האלוף המוכשר אלעד פלד בתום מלחמת ששת הימים ביוני 1967 להתייצב בראש הצוות המשימתי של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. האלוף אלעד פלד איש חכם עמד בראש אוגדה מס' 36 שכבשה בתכסיסי מלחמה מוצלחים את צפון השומרון ודרום רמת הגולן במינימום אבידות במלחמת ששת הימים בקיץ 1967. לאחר הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים 1967, ביקש האלוף אלעד פלד להיות רמטכ"ל צה"ל, ובכך הפר הבטחה קודמת שלו לשר ישראל גלילי מפברואר 1967 לשמש מנכ"ל הטלוויזיה העתידי שטרם נעמדה על רגליה. צריך להדגיש כאן שוב שאלעד פלד איש הפלמ"ח היה מפקד צבאי חכם וחושב, ומוערך מאוד. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. עוזי פלד בן 31בתמונה (לימים מנכ"ל חברת "טלעד" מזכייניות ערוץ 2 ) מפיק ועוזר רב יוזמה וסגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1968, ניצב בפתח משרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי בירושלים . הטלוויזיה הישראלית הציבורית כונתה בפי כל "הטלביזיה הכללית" ומומחי הלשון קבעו אז שיש לכתוב את המילה הלועזית שכה השתרשה בשפה העברית ב- בֵית ולא בשני וָוים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיע למשכן הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969 . דָן שִילוֹן קיבל את פניו . אלכס גלעדי הביא כעבור כמה חודשים את חברו יָאִיר שְטֶרְן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב. גם את פניו הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל את שמעוֹ של הבימאי הדגול והמתעד האולימפי בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) המנוח. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . בַּאד גְרִינְסְפָּאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד לתסרט את החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצְחִית . סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים (כל פרק בן 50 דקות) היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא מצבת זיכרון טלוויזיונית. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים איש אָהוּב. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש, שקול, וחכם. הוא התמנה ב- 1 באפריל 1984 ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים . שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. הם עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. מדובר בהתנתקות משפחתית בלתי הוגנת. קשה, כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 80 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי העיירה ה- מצרית אל עלמיין בצפון אפריקה (שוכנת לחופי הים התיכון) והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "לא יהיה חורבן בית שלישי…". אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית . משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי למד ב- "חדר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא שלי ואחיו אושר ויוסל'ה לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי חרוץ ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואת יהדות ליטא ב- 1941. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתים. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877). שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה נעדרת מהתמונה . התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים . אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים . חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה, "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1] .

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת.

חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל ) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה. הוא היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון ודבריו כ- "אלוהים חיים". ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום . על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. כולם נראים חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולצייה דקה לבנה פתוחה וחזה חשוף). יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין (גבוה בעל שיער בהיר, מתבונן דרך כתף ימין שלו). עומד שמיני מימין בשורה האחרונה חיים לוצ'אנסקי (נמוך בעל מצח גבוה). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב לחבר הקיבוץ מרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה . לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

פרק "אודותיי" בבלוג מסביר מדוע יש לי בתום קריירה טלוויזיונית ארוכה בת 40 שנה סמכות מוסרית ומקצועית לכתוב את הבלוג הזה. חלק ממכתבי ההערכה שנשלחו אלי ברבות השנים ע"י הממונים עלי ומתועדים בהמשך משמשים כאסמכתא ולא כתר. שירתי בצה"ל בתפקידים קרביים מ"כ, קצין טירונים, קצין חבלה וסמ"פ בגדוד 12 של חטיבת גולני במשך שלוש שנים, 1956 ל- 1959.

ב- 1963 עזבתי את קיבוץ אפיקים ונישאתי ליעל תג'ר. בשנים 1965 – 1963 למדתי את הוראת החינוך הגופני במכון ווינגייט. המורה – מחנך של כיתתי היה מר אורי אפק. המורה שלי לא"ק היה מר יצחק "איציק" מנדלברויד. שניהם הטביעו עלי את חותמם. סיימתי את לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בהצטיינות. בין השנים 1965 ל- 1971 שימשתי מורה לחינוך גופני ומורה למתמטיקה. מקצועות המתמטיקה, הפיסיקה, והכימיה משכו מאוד את תשומת לבי כילד ונער בנוסף להתעניינות בספורט ובמדע הספורט. כילד ונער שיחקתי שח מט. יכולתי לשחק כנער שח מט עיוור סימולטאני בו זמנית נגד חמישה מתחרים שונים מבלי לראות את הלוחות.

בחודש יולי 1971 גייסו אותי אלכס גלעדי ודן שילון למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ככתב, עורך, מפיק, ושדר. שניהם היו החונכים שלי. בנובמבר 1980 מינה אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בעצה אחת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער ייבדל לחיים ארוכים) למנהל מחלקת הספורט במקומו של אלכס גלעדי שפרש ועבר לקריירה פנטסטית בשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כיהנתי בתפקידי הרָם עד אוגוסט 2002. עקרונות הניהול שלי היו מבוססים על התמחות וידע בעיתונאות טלוויזיונית, התמחות וידע בטכנולוגיה הטלוויזיונית, והתמחות רחבה מאוד ויסודית ביותר בזירת הספורט הענפה. כמנהיג שידור שהוביל במשך 22 שנים יחידה טלוויזיונית קטנה אך מאומנת ושאפתנית נהגתי נהגתי על פי חמשת הכללים לאורם התחנכתי בילד ונער בקיבוץ אפיקים : יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, נאמנות, ודבקות במשימה. באותה העת של קיץ 2002 נטשתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת בשל מחלוקת חריפה ביותר שלי שלא ניתנה לגישור עם מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , וקרוי, "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האופל, 2005 – 2001". הספר הזה הוא אחד מסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ואודות הטלוויזיה הבינלאומית בשנים 2014 – 1884 בשלוש קטגוריות ראשיות : ספורט, חדשות, ותיעוד. הסדרה בת 13 הספרים היא בעלת מכנה משותף טלוויזיוני, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY).

יוסף בר-אל הוצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כתב המינוי ניתן לו ב- 2 ביוני 2002. בחלוף שלוש שנים הודח ב- 2 במאי 2005 בבושת פנים וסולק מתפקידו ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינו אותו למשרה הרמה וחשובה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. שירתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות , 2003 – 1971 . במשך שנות דור העניקו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם כ- 120 מכתבי הערכה והצטיינות על פועלי למען השידור הציבורי בתחום הפקות הספורט. חלקם מובאים בפרק "אודותיי". הצל"שים האלה הם האסמכתא לכתיבת הבלוג הזה. הייתי איש תחרותי ואמביציוזי בימי שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אולם שמרתי לחלוטין על צלם אדם. נשארתי תחרותי עד עצם היום הזה. אפילו היום כסבא בן 80 אני מתמודד עם נכדיי כל הזמן בכדורסל, שחמט, תופסת, ומחבואים. אינני מוותר ולא מוכן להפסיד להם.

מאז אוקטובר 1998 וביתר שאת מאז תום אולימפיאדת סידני 2000 (ב- 2 באוקטובר 2000) ועד עצם כתיבת שורות אלה אוגוסט 2018 אני עסוק במחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס (10000 – 4000 עמודים כל אחד), שנקראת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה המפורטת דנה ועוסקת בקורות התפתחות חזון שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל ובעולם בשנים 2014 – 1884. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים בארץ ובתבל. הסדרה שאמורה להכיל כ- 130000 (מאה ושלושים אלף עמודים) כוללת בתוכה עשרות אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם נראו עדיין, ריאיונות, ועדויות של אנשי מפתח בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, לרבות אלפי מסמכים  ואלפי קטעי עיתונות. הסדרה מתמקדת בשלושה תחומים עיקריים של ההפקה, העריכה, והשידור העיתונאי בטלוויזיה : תחום הספורט, תחום החדשות, ותחום התיעוד. 7 מתוך 13 הספרים עברו עריכה והדפסה מקדמיות.               

להלן שמות 13 הספרים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

1. פרולוג חלק א ' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' עוסק גם ברצח הנפשע של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, בעת עצרת שלום המונית שהתקיימה במוצ"ש – 5 בנובמבר 1995 ב- "כיכר מלכי ישראל" בעיר תל אביב – מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם. ניידות השידור של שני ערוצי הטלוויזיה הארציים היו שָם אך נטשו את עצרת בטרם סיומה והחמיצו את תיעוד ההתנקשות הנוראית בבן מלכות של מדינת ישראל. מפיקי ועורכי החדשות בערוץ 1 כמו גם עמיתיהם בחברת החדשות של ערוץ 2 נטשו את סיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) בטרם עת ולפני סיומה הפקירו את זירת הרצח לאזרח בשם רוני קמפלר בן 37 רואה חשבון במקצועו שהיה מצויד במצלמת חובבים Video קטנה ותיעד לבדו את מעשה הרצח השפל למרות תנאי תאורה לא טובים הערה : החמצה טלוויזיונית דומה התרחשה ב- 22 בנובמבר 1963 דאלאס (בירת טקסס) בעת רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי במסע בחירות שלו ע"י המתנקש לי אוסוואלד. שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS ,NBC, ו- ABC וויתרו על סיקור צמוד והותירו את זירת הרצח לצלם חובב בשֵם אייבראהאם זפרודר שהחזיק בידיו מצלמת חובבים פילם Super 8 קטנה ותיעד את האירוע באקראי. (כ- 10000 עמודים).

2. "שמונה ימי בראשית". כרכים א' , ב' , ג' עוסקים בהקמת הטלוויזיה ישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (כ- 9500 עמודים).

3. "טרילוגיה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הכרך הראשון עוסק בהכנות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (מיסודן של ARD ו- ZDF) לקראת השידורים האולימפיים, ההכנות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות דן שילון ואלכס גלעדי לקראת השידורים האולימפיים, וההכנות של הספורטאים הישראליים לקראת השתתפותם בתחרויות האולימפיות בראשות ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין. הכרך השני עוסק ברצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים. הכרך השלישי והרביעי עוסקים במטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מזניק באוגוסט 1973 את השידור הציבורי לעידן חדש בעזרת סיוע עצום של שלושת האלופים שלו מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום , ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי. שנות הניהול של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 (שתי קדנציות ניהול) נחשבות ל- "תור הזהב" שלה . מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 היה יצחק לבני ז"ל. בין יצחק לבני לבין ארנון צוקרמן שררו יחסי עבודה רעועים וחוסר אמון לאורך כל תקופת הניהול המשותף. זה היה סוד, אך גלוי. ביולי 1979 החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, שלא לאפשר לארנון צוקרמן קדנציית ניהול שלישית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראו בכך פעולת הדחה ויצאו בהמוניהם ב- 23 ביולי 1979 להפגנת תמיכה ענקית בעד המשך כהונתו של ארנון צוקרמן. מנכ"ל הרשות לא וויתר. ארנון צוקרמן סולק ובמקומו התמנה מאוחר יותר לתפקיד יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (כ- 10000 עמודים).

4. "המצאת הטלוויזיה". (כ- 2500 עמודים).

5. "רוש ולענה. הפוליטיזציה בשידור הציבורי. שנות האוֹפֶל 2005 -2001". (כ- 8000 עמודים).

6. "מלחמת הדיאדוכים". המאבק בין השידור הציבורי הוותיק והעני במדינת ישראל לבין השידור המסחרי והצעיר שנולד בערוץ 2 בנובמבר 1993 , ולבין חברות הטלוויזיה בכבלים (מת"ב, גוונים, וערוצי זהב, שהחלו את פעילותן ב- 1989. (כ- 10000 עמודים).

7. "הקשר הסימביוטי". הספר דן בהסכם ארוך טווח בן 37 שנים רצופות 2007 / 2006 – 1970 /  1969, מהיבטים שונים של חתימת החוזים, בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו ללא סייג בקשר הסימביוטי. (כ- 10000 עמודים).

8. "סמן ימני. יחסי הגומלין הכלכליים בין הטלוויזיה לבין הכדורגל – בארץ ובעולם". (כ- 10000 עמודים).

9. "פוטו פיניש : הטכנולוגיה הטלוויזיונית כרשות שופטת בתחרויות הספורט והכדורגל". (כ- 10000 עמודים).

9.א. "היה ו/או לא היה : הספר עוסק בהפקה הנפלאה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC את מונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966". (כ- 5500 עמודים).

10. "הפקות חובקות אֶרֶץ ועולם". כרכים : מבוא מפורט 1 פלוס 2 +  כרכים : א' , ב' , ג' , ד' , ה' , ו' , ז' , ח', ט', י'     (כ- 10000 עמודים).

11. "למילים יש וויזואליה משלהן". כרכים א' , ב' , ג' , ד' , ה'. (כ- 10000 עמודים).

12. "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם". כרכים : מבוא והסבר (שני כרכים) + א' , ב' , ג' ד' , ה' , ו' . (כ- 10000 עמודים) .

13. "כור מחצבתי". (כ- 5500 עמודים).

הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי בעל סמכות ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ- מכתבי הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כעסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחצן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט "אודותיי".