פוסט מס' 105. מנהיגות, מורשת, חזון, והובלה הם יסודות הכרחיים של השראה ושילוב עם כישרון הכתיבה, יכולת התיעוד, ואמינות מדע הכתיבה. כתיבה בצל אוטוקרטיה. (פוסט 3 מ- 5). פוסט 105. כל הזכויות שמורות. הועלה ל- אוויר ביום ראשון – 25 בנובמבר 2012.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספיות ו/או מטרות רווח אחרות ו/או למען פרסום אישי.

הערה 4 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג , באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים.

———————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 105 : הועלה ל- אוויר בלילה של יום ראשון – 25 בנובמבר 2012.

———————————————————————————–

מנהיגות, מורשת, חזון, והובלה הם יסודות הכרחיים של השראה ושילוב עם כישרון הכתיבה, יכולת התיעוד, ואמינות מדע הכתיבה. (פוסט 3 מתוך 5). כתיבה בצֵל אוטוקרטיה. מדוע החלטתי ו/או החליטו בשבילי לפתוח בלוג אישי משלי. אני מקווה שכתיבתי בבלוג הזה תהיה בבחינת יָתֵּד שֶלּא תִּמּוֹט. פוסט מס' 105. כל הזכויות שמורות.

הייתי  שָם…במשך הרבה מאוד שנים.

סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדנה בטלוויזיה במקומית והבינלאומית ועוסקת במהפכת המֵידָע הגדולה בהיסטוריה שהחלה ב- 1884 ונמשכת גם בימינו אנו של 2012. (פוסט 3 מ- 5).

טקסט תמונה : המחבר יואש אלרואי עם סיום עבודתו בטלוויזיה הישראלית ורשות השידור . הגדרת המחקר והכתיבה מנקודת מבטי היא כלהלן : אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו וותר עליו . חלק גדול מהמחקר עוסק בהיסטוריה של הסימביוזה וקשרי הגומלין הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה המקומית והבינלאומית לבין אירועי הספורט והחדשות בישראל ובעולם , בשנים 2012 – 1884 .

From My Point of View : If You Do, Do It Right – If Not Give It up

ציטוט : "Tell it like it is"  / אמור את זה כמו שזה. (Howard Cosell).

ציטוט : "כשהכסף מוביל בראש – כל הדרכים פתוחות". (וויליאם שייקספיר).

מתי מעפילים הכותבים לשיא יכולתם ? האם בעיתות קרב ושעת מלחמה ? בטרם ביצוע משימת עַל כלשהי ? באירוע משפחתי פלילי מסעיר ? בשעת מבחן חברתית – ציבורית ? בעת מרמה, צרה, וכישלון ? ואולי בשעת הצלחה פנטסטית ראשונית וחד פעמית ? האם הכותבים נזקקים להשראה כדי לכתוב בכישרון את יצירתם ? אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן, וִוינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל, ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן הגיעו לפסגות כתיבתם וליכולת ביטוי מופלאה בעת מלחמה. איש איננו יודע מה הניע את וויליאם שייקספיר לכתוב בכישרון עצום טרגדיה בצורת מחזה בשם "הַמְלֶט נְסִיך דֶנְמַּרְק". כל כתביהם של לינקולן, צ'רצ'יל, בן גוריון, ו- שייקספיר מונחים על מדפי הספרייה בחדר עבודתי. קראתי את כולם לא פעם ולא פעמיים. שייקספיר נותר החידה הגדולה . קראתי את כל מחזותיו. את המחזה "המלט" קראתי מאות פעמים בחיי מאז למדתי אותו לראשונה בכיתה י"א בביה"ס התיכון חקלאי בית ירח מפי מורתי והמחנכת שלי גב' מַעְיָנָה יָבְזוֹרִי (חברת קיבוץ אפיקים ובת למשפחת יָבְזוֹרִי המסועפת והמפורסמת שהתיישבה בקיבוצים אפיקים , תל יוסף , ומשמר העמק) . אני מחזיק בספריית העבודה שלי בחמישה תרגומים שונים של המחזה "הַמְלֶט". אין לי ספק בכלל כי תרגומו של אָבְרָהָם שְלוֹנְסְקִי הוא הטוב והמרתק ביותר. וויליאם שייקספיר הכריח אותי בהיותי נער – להתבונן, לחשוב, ולהסיק מסקנות. קראתי את "הַמְלֶט" לראשונה בגיל 16. היום בגיל 75 הדברים נראים שונים ומעיקים עד למאוד . מה מניע אדם להתעסק בטרגדיה ששורשיה נעוצים בפשע פלילי נורא ברצח בתוך המשפחה ? הכתיבה הממוקדת והחסכונית, יכולת הביטוי של שייקספיר להציג סיפור ורעיון לאורך כל המחזה מבלי שהקורא יאבד כיוון, קשר, והקשר, ולבנות שוב ושוב דרמה בתוך דרמה עד הסוף המר – היא גאונית. אולם מדוע וויליאם שייקספיר דאג לקטול גם את חייו של המלט הישר באדם ? האם לאנשים בעלי יוֹשְרָה מוחלטת מסוגו של המלט אין זכות קיום בעולם של תככים וכוח שלטוני וניהולי מהול במזימות ? הפוסטים הללו מעלים בעקיפין לדיון את ההתחבטות האם יכולת כתיבה היא כישרון מולד ו/או שמא ניתן ללמוד אותה ולטפח אותה אט – אט ובהדרגה.

פְּרוֹלוֹג או אולי רֵקְוִויֵאם.

הגדרה סבוכה . שתי מילים שמלוות אותי במשך עשור בהן כתבתי את 13 הכרכים של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הספר הראשון בסדרה "8 ימי בראשית" נחקר ונכתב כמו אחד עשר האחרים בתקופה שבין סתיו 2000 לקיץ 2010. במשך כעֶשֶר שנים בעת כתיבת הסדרה שוחחתי, נפגשתי, וראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם שקשורים במישרין או בעקיפין לתעשיית הטלוויזיה. אני בעצמי שהיתי בתעשייה הזאת כ- 40 שנים . מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה הטלוויזיה בחיינו, וכפי שאנו מכירים אותה במתכונתה העכשווית, מגיעה לקיצה ועוד מעט תהייה שייכת לעולם האתמול. פועלם של מקימי הטלוויזיה הישראלית מעָפָרָה (או כפי שנקראה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית") בשנים 1967 ו- 1968, פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד תחת עינו הפקוחה של האדריכל הפוליטי שלה והשַר הממונה על שֵירות השידור יִשְרָאֵל גָלִילִי – נשכח. אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד וגם יִשְרָאֵל גָלִילִי נוּשְלוּ וְסוּלְקוּ מהבימה המרכזית ב- 1969 בטרם עֵת , ולפני שהספיקו לעַצֵב ולחדד את פני הטלוויזיה הצעירה כפי שחשבו אז לנכון. ממשיכי דרכם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהלי הטלוויזיה חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר, ומנהלי החדשות פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, יוֹרָם רוֹנֵן, וצְבִי גִיל נשכחו אף הם. יורשיהם בשֵש השנים של 1979- 1973, ובראשם מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יחדיו עם דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מרדכי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל, חַיים יָבִין ושורה ארוכה של אנשים ערכיים נוספים – יצרו את "תּוֹר הַזָהָב" של הטלוויזיה הכללית הציבורית. במובן מסוים הפרולוג הזה הוא תפילת אשכבה לתקופה שנחשבת לרנסאנס טלוויזיוני ישראלי והייתה בעלת צביונות ורבדים חיוניים. עידן ששינה את חייו של הכלל והפרט בתוכה בכל מובן, וחלף לבְלִי שוב.

אני בן קיבוץ אפיקים יליד 1938 שנמצא בעשור השמיני של חייו. מרוֹם נקודת מבטי דומה שהכול השתנה עד לבלי הַכֵּר. הקיבוץ איננו אותו הקיבוץ שעזבתי אותו בהיותי בן 25. הסיסמא האולימפית הסוציולוגית רבת ההשראה שטבע הברון הצרפתי פּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה, "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות", נמוגה ואיננה קיימת עוד. גם הטלוויזיה הישראלית שלשורותיה גויסתי  ביולי 1971 ע"י אָלֶכְּס גִלְעָדִי ודָן שִילוֹן איננה עוד פנס הקסם [1] של המדינה. אפילו עיתונים חשובים של הימים ההם "דָבָר", "על המשמר", ו- "למרחב" לא שרדו את צוֹק העיתים. דמות החברה שנשקפת מתוך הארץ הזאת ומראה הטלוויזיה שלה אינם דומים למה שהיה כאן רק לפני שנות דוֹר. זאת ארץ אחרת שאיננה דומה עוד ב- 2010 למדינת ישראל של שנות ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. זאת גם טלוויזיה שונה שאיננה זהה במאום לזאת שהכרנו לפני 40 שנה. במובנים מסוימים אנחנו גם לא אותו העַם, "עַם הספר" (People of the book), כפי שמכנה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ את עַם ישראל הסוֹגֵד לטלוויזיה ככל העמים . כוחה הגוֹבֵר של הטלוויזיה המסחרית ככלי תקשורת המונים ומעצבת דעת קהל היא העדות הראשית לכך שהעַם הזה איננו עַם סגולה כפי שנטו פעם לחשוב או אולי לייחל . מאידך זהו תהליך גלובאלי שלא פסח על מדינת ישראל . אין חולק על כך כי בכל מקום ואתר על פני הגלובוס הטלוויזיה המסחרית הצעירה היא פופולארית יותר מאחותה הציבורית הזקנה ממנה . איננה מועילה יותר מהטלוויזיה הציבורית אך נצפית ממנה . כשהכסף מוביל – כל הדרכים פתוחות .

מעט מאוד פיגורות מהגוורדיה הוותיקה שהקימה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ויצרו את חזון השידור הציבורי נותרו פעילים ומשפיעים על איכות המוצר. האנשים האלה נמצאים על סַף העשור השמיני לחייהם. חלקם כבר בתוכו. אחרים עמוק בתוכו ושמם עדיין קשור לטלוויזיה אבל לא לזאת שהקימו מעפרה, אלא לטלוויזיה המסחרית שעברה מוטציה ועוסקת בהבל הרייטינג ושקר המִדְרוּג עבורי (וגם עבור חלק מבני דוֹרִי) אך לא בשביל נכדיי. הדוֹר הצעיר בישראל מכור להן . סדרות ריאליטי המשודרות חדשים לבקרים בערוצים 2 ו- 10 כמו "האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים", ו- "הִישַרְדוּת" נחשבות היום לפאר היצירה הטלוויזיונית בישראל וגורפות במשך שנים רייטינג עצום אך מעלות שאלות מוסריות כבדות משקל. הן גורפות ממון ומסממות ביודעין את צופיהן. עשור ה- 2000 ייזכר כתקופת ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה התקשורתית האלקטרונית שיצרה כבר את המהפכה השנייה שבה מעורבים האינטרנט והטלפון הסלולארי ומסעירה את העולם במיידיות ומהירות הדיווח העיתונאי. השילוב המתוחכם הבלתי נמנע בין הטלוויזיה, האינטרנט, והטלפון הסלולארי ועמם מכשירי תקשורת חדשניים והמוניים, ה- Iphone  ו- Ipad, יוצרים ממד חדש של מיידיות ומהירות הדיווח.

הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 כרכיה היא סדרת ספרים אך באותה מידה היא סדרת טלוויזיה שפורסת שטיח אדום ומצדיעה באספקטים רבים לאנשי השנתון הישן הבלתי נשכח עליו נמנים פרופסור אליהוא כָּ"ץ, עוּזִי פֶּלֶד, לואיס "לוּאִי" לנטין, ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס, דֵיווִיד דֵייוִיס, סטנלי "סְטֶן" גֵרֶנְדֵיְיזִי, אנטוני "טוֹנִי" הָאטְץ' , הֶרְבֶּרְט "הֶרְבּ" קרוֹסְנִי , רוֹבֶּרְט "בּוֹבּ" גוֹלְדְמַן , שְמוֵּאל אָלְמוֹג , חַגַּי פִּינְסְקֶר , נקדימון "נָקְדִי" רוגל , יְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תָּדְמוֹר , אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן , דָן שִילוֹן , מוטי קירשנבאום , אָלֶכְּס גִלְעָדִי , יָאִיר שְטֶרְן, חַיִים יָבִין, יַעֲקב אַחִימֵאִיר, אֵהוּד יָעַרִי, יוֹרָם אַרְבֵּל , יָרוֹן לוֹנְדוֹן, אַרָהלֶ'ה גוֹלְדְפִינְגֶר, חַגַּי מַאוּטְנֶר, וַרְדִינָה אֶרֶז, יוֹאָב פֶּלֶג, דוֹבָלֶ'ה גוֹלְדְשְטֵיְין, מְנַחֵם ווֹלף , אָבְנֵר מַרְיוּמָה , שלמה גַל , לֵיאוֹנִיד סְטְרָשוֹן , יוֹחָנָן צָנְגֶן , נִיל מַאלָארְד, הווֹאָרְד קוֹסֶל, וולטר קְרוֹנקָייט , רוּן אָרְלֶדְג' , דֶן רָאתֶּ'ר , דִיק אֶבֵּרְסוֹל , בַּאד גרינספַּאן , הְיוּ גְרין , גְרֶג דָיְיק , מַנוֹלוֹ רומרו , הֶקְטוֹר קִירוֹגָה , יָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר , בּוֹרִיס אַקוּאָדְרוֹ , רֶגִ'יס קָאלְבֶּרְמַאטֶן , ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף , זָ'אן בֵּרְנָארְד מוּנְץ' , ריצ'ארד בַּאן , ארתור הֵכְלֶר , ג'ונתן מרטין , אָלֶן הָארְט , אָָלֶק וִויקְס , דֵיְוִויד קוֹלְמָאן , בָּארִי דֵייוִיס , גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי , אָמַאוֹרִי דָאוּמַאס , פְרָאנְסִיס טֵלְיֶיה , ורבים אחרים .

קשה להעריך לאן היה מתגלגל ערוץ 2 בסוף עשור ה- 2000 אילו היה נשאר במתכונתו הראשונית בראשות שלושת המנכ"לים המייסדים של שלוש הזכייניות אָלֶכְּס גִלְעָדִי מנכ"ל "קֶשֶת", דָן שִילוֹן מנכ"ל "רֶשֶת", ועוּזִי פֶּלֶד מנכ"ל "טלעד" האיש שהוא נטול יחסי ציבור ביותר מבין הטריאומוויראט. אי אפשר לדעת מפני שבעלי המניות הרי דרשו רייטינג והחזר מיידי להשקעותיהם. שלושת המנכ"לים הללו הצטיינו בתפקידם אך הם היסטוריה שחלפה. דן שילון פרש מניהול "רֶשֶת" והפיק את תוכנית האקטואליה "המעגל בשידור חי" ואח"כ כמעט ונעלם . בעל המניות הראשי ב- "קֶשֶת" התעשיין מוֹזִי וֵורְטְהָיְים הדיח בשלב מסוים את מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים ביותר שצמחו במדינת ישראל ובעל ראש חוֹשֵב ויוֹצֵר מתפקידו ומינה במקומו את אוּרִי שִנְעָר. אח"כ סילק גם אותו ומינה את אָבִי נִיר למנכ"ל. "טֶלְעַד" נעלמה ממפת ערוץ 2 ובטרם פגה מהעולם הדיחה את המנכ"ל הוותיק שלה עוּזִי פֶּלֶד ומינתה במקומו את גב' דורית ענבר. עוּזִי פֶּלֶד הלך הביתה.

ערוץ 2 פועל כבר 19 שנה ושינה תדמית. "האָח הגדול" היא סדרת בידור טלוויזיונית שעוסקת בריאליטי מזויף אך בנויה בכשרון ומכילה אלמנטים של סקרנות שמשבשים את כוח שיפוטו של הצופה ומנטרלים את יכולתו לשלוט בשָלַט. סדרות הריאליטי מייצרות בשל אופיין שפע של רייטינג אך אין בכך כל רבותא. גַל הריאליטי המדומה והמזויף שמציף את תדרי השידור של ערוץ 2 וערוץ 10 משגשג בשל פילוסופיה מתוחכמת אך מעוותת, ועם זאת מתוכננת ומובנית להפליא, כפי שנוקטים מנהיגי השידור המסחרי בישראל בתמיכת בעלי המניות שלהם. יבוא מודלים אמריקנים (תפלים) הפך לשיטה עליו נבנים תִּלֵי-תִּלִים של דברי גבבה חדשים לבקרים ומודל לעשיית כסף. האם אלו תפקידם של ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינת ישראל ? קיים כאן סִימוּם שיטתי ביודעין לאורך זמן של אזרחי המדינה בכמויות עצומות של חומרי שידור ירודים בשם כוחות השוק בשעה שמועצת הרשות השנייה צופה מנגד ועל פי דעתי יושבת באפס מעשה . הרייטינג הופך למוֹלֶך וערוץ 2 שטובל בשמן רגלו ממליך ביעילות ובמומחיות עגלי זהב טלוויזיוניים שהעם סוגד להם ובוהה בהם . הטלוויזיה היא בעלת כוח בעיצוב תרבותו של עַם. מדינת ישראל הפכה במובנים רבים זה מכבר ל- "אמריקה הקטנה" על חסרונותיה. האם בעוד 20 שנה יצטרכו להקים כאן וועדת חקירה. מה שמתחולל כאן ועכשיו לנגד עינינו בבניין התרבות הישראלית איננו מקובל על רבים. אך הכל שותקים . אִילוּ ערוצי הטלוויזיה המסחריים היו משתמשים ביושר ובהגיון בסיגנאל השידור שהמדינה הקצתה עבורם , הם היו מפיקים ומשדרים בצִדה של סדרת ריאליטי מזויפת גם סדרה של ריאליטי אמיתי כמו למשל , "מורשתם של שני הדמוקרטים הדגולים דוד בן גוריון ומנחם בגין", או סדרה הדנה ב- "תולדות הפלמ"ח וארגוני ההגנה, אצ"ל, ו- לח"י ". מכיוון שהותרו כל הרצועות ובהיעדר פיקוח, הדבר היחיד שמעניין את המנכ"לים המסחריים הוא להציג רווחים כספיים נאים בפני בעלי המניות ואלו שמינו אותם . השאר לא חשוב או כמעט לא חשוב.

המנכ"לים של ערוץ 2 אינם גאוני טלוויזיה . במידה רבה הם חבורת חקיינים שהצליחו לאמֵץ זָ'אנֶר נמוך ודַל מיובא מחו"ל שמייצר רייטינג מעֶצֶם עליבותו. כל בר בי רב היה מעתיק זאת טוב כמותם. קיום פילוסופיית השידור המוטעית הזאת בערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל הוא ביטוי מובהק של הֶבֶל הרייטינג ושֶקֶר המִדְרוּג. אנשי תקשורת מעולים ויוצאים דופן ברמתם כשמואל אלמוג , חגי פינסקר, וארנון צוקרמן נשכחו זה מכבר. יוצרים דוקומנטאריים שהם מלכי הטלוויזיה האמיתיים בדמותם של יגאל לוֹסִין בימאי הסדרה החשובה "עמוד האש" וגדעון דרורי שהפיק את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה" נדחקו לשוליים. העַם הכתיר יוצרי טלוויזיה דֶמֶה למלכי שָוְוא ושמם נישא בחלל האוויר. תזכורת : לפני שנות דוֹר הפיקה חברת הטלוויזיה האנגלית "THEMS" את הסדרה המונומנטאלית "עולם במלחמה" עבור רשת הטלוויזיה הבריטית העצמאית – מסחרית ITV (ולא בשביל ה- BBC הציבורי). עדיין לא מאוחר לעצור ולפרק את נוסחת הריאליטי המְנוּוֶנת כדי לאזן את כמויות הרִידוּד באיכויות שידור אותנטיות .במובן מסוים הפרולוג הזה מספר על תקופה שחלפה לבלי שוב. שמונת ימי הבריאה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968, או כפי שנקראה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית" לפני יותר מ- 40 שנה – הם בחזקת זיכרון. אולי פחות מזה. שאֵרית קלושה שנמחקה. הארכיון שלה – הוא המַצֵּבָה שלה. התמסחרות הטלוויזיה (בארץ ובעולם) במדינה דמוקרטית וחופשית היא תהליך בלתי נמנע ובלתי הפיך בגלל התחרות . השאיפה הכי בסיסית שלה כגוף תקשורת המונים היא לשדר אינפורמציה (מכל סוג שהוא) בכל מחיר למאכסימום פרטים . זהו גם חלק ממטרתו של השידור הציבורי ובכך הוא שונה מהמסחרי . האתגר הגדול של המנכ"לים לדורותיהם ועמם מנהלי הטלוויזיה ומנהלי התוכניות היה לייצר לוח שידורים שאיננו נלחם מלחמת חֹרְמָה למען הרייטינג אך נשאר רלוואנטי עבור משלם האגרה . משהחלה התחרות של השידור הציבורי מול הכבלים בינואר 1990 ומול ערוץ 2 המסחרי בנובמבר 1993 הצהיר מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם כי הוא מצפה לרייטינג נאה בחלק מהתוכניות אך הוא איננו דרוש לכולן . זאת הייתה תפיסת העולם שלוֹ . שיקול דעת שהביא לו הישגים רבים ועמם חוֹסֶן ויָצִיבוּת .

הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות איתנותה התקשורתית היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור . זה בדיוק מה שקרה למשל בין הטלוויזיה הישראלית לבין מכבי ת"א . התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת"א למותג . לטלוויזיה יש תכונה מולדת . היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור . אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן . הזָמָר והשחקן אָרִיק איינשטיין היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים . מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת"א את אריק איינשטיין או את שלישיית הגשש החיוור . באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש . חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה מוסד בוררות או בית דין גבוה לצדק . היא קודם כל וראשית דבר מוסד שידור . אך יש להבדיל אלף הבדלות בין כניעה כלכלית לכניעה פוליטית . עצמאות השידור של רשות ריבונית וההתנגדות לכניעה הפוליטית הם מסר מרכזי של הספר הזה  "8 ימי בראשית" והסדרה כולה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה מסירה את הכובע בפני מנהיגי השידור הציבורי הטלוויזיוני בארץ , ארנון צוקרמן, מרדכי "מוטי" קירשנבאום, דן שילון, ואלכס גלעדי. הם לא נכנעו לפוליטיקאים .

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל . זה ידוע . הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות . תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יִצְחָק רָבִּין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים , בחודש יוני 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך לחלום בלהות ומופרך גם מנקודת ראותה של אותה ממשלה שמינתה אותו . ממשלת ישראל הדיחה במאי 2002 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה שנתיים ימים לפני תום הקדנציה שלו . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן . הפוליטיזציה מוטטה בסופו של דבר בתקופות שונות חלקים השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה הדרושה שאמורה להעניק להם את הידע, הכישרון, אומץ הלב, וגם הכוח להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצבת. השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. על מוטי קירשנבאום נאמר כך נדמה לי : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב" (תהילים, פרק א', פסוק א'). טקסט שהתאים גם  לאישיותם של ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי. אני חושב שהעיתונאים האלה [2] בעלי יושרה היטיבו להבין בעבודתם העיתונאית בטלוויזיה את האבחנה הדקה אך ברורה שקבע קינגסלי אמיס : "הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת, וכי לעורמה מטרות אנוכיות בלבד". הפוליטיזציה ברשות השידור לבשה ופשטה צורה. היא החלה כשמפלגת המערך היה בשלטון. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לא נתנה מנוח למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בשנים 1974- 1969. זה נמשך ביתר שאת וביתר גסות בשעה שמפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין זכתה בבחירות ב- 1977. רשומות הכנסת וארכיון רשות השידור מלאים בעדויות וטקסטים שכל מהותם התערבות פוליטית בעבודתם המקצועית של עיתונאי הטלוויזיה והרדיו . חבר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון פאפו אמר בסוף עשור ה- 70 כי חלק מהכתבות המשודרות במהדורות "מבט" הן תשדיר שירות לאש"ף , וטען כי הטלוויזיה הישראלית היא לא רק אנטי לאומית היא פרו ערבית . ח"כ מטעם מפלגת הליכוד רוני מילוא אמר לאחר בחירתו לכנסת שצריך להחליף את כל העובדים שנשתלו בטלוויזיה ע"י השמאל . השַר גדעון פַּת הציע לראש הממשלה מנחם בגין להפוך את הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" למשרד של הממשלה בנימוק שהממשלה היא המדינה. מנחם בגין שאל – קבע פעם בפתוס רטורי לאחר בחירתו לראש ממשלה ב- 1977 , "האם רשות שידור ממלכתית פירושה רשות שידור אנטי ממשלתית ?!", ואיים להסיר אחת ולתמיד את החיוך העקום מפניו של ה- Anchorman הנצחי של הטלוויזיה הישראלית חַיִים יָבִין. ב- 1 באפריל 1979 סיים מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי פרי מינוי ישן של שלטון המערך את תפקידו, ובמקומו הוצב יוֹסֵף "טומי" לַפִּיד. מינוי של שַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר בממשלתו של מנחם בגין. על שני המנכ"לים היוצא והנכנס הייתה ביקורת על כך שלא אטמו מספיק טוב את הדלת בפני הפוליטיקה והפוליטיקאים, על אף הביקורת שניהם לא נכנעו לשלטון.

שיא הפוליטיזציה של השידור הציבורי ושנות האוֹפֶל שלו , מְלֻוִוים בעֶצֶב ואכזבה רבתי , התרחשו בשנים שבין 2001 ל- 2005 . הצבתם של רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 ויוסף בר-אל אחריו בפִסגת השידור הציבורי בקיץ 2002 התגלו כשגויות ומופרכות מן היסוד (אך מסיבות שונות) . מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם הפך לכישלון קולוסאלי שהוליד פְּרִי בּיאוּשִים . הוא היה המנכ"ל הראשון שנכנע פוליטית לממנים אותו והצהיר על כך בפרהסיה (כפי שניתן לראות בבירור בהמשך הפוסט). בשלוש השנים של 2005- 2002 המשיכה רשות השידור לשמש כר נרחב פעיל להופעת פוליטיקאים בתוכה היא הייתה מושפעת מפוליטיקאים , ובכך הפכה בעל כורחה לפוליטית מאין כמותה . יוסף בר-אל נְכְשָל במילוי תפקידו הבכיר לפני כן בניהול קודם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 . אין חולק על עובדה ידועה שמנכ"ל רשות השידור החדש ב- 1993 מוטי קירשנבאום לא ביקש מיוסף בר-אל ביולי 1993 עם תום כהונתו , להמשיך לעֵבֶר קדנציית ניהול נוספת של הטלוויזיה בשנים 1996 – 1993 . מוטי קירשנבאום לא האריך את כהונת יוסף בר-אל ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן . אי הארכת כהונה – משולה להדחה . תומכיו של יוסף בר-אל עשו ב- 2002 כל מאמץ בסיוע השַר הממונה רענן כהן לטשטש , להשכיח , ולהעלים את הפרט ההוא מעברו . זהו Issue היסטורי נושא כֶּתֶּם בו מנכ"ל רשות השידור מורה למנהל מדיה לפנות את מקומו . צריך לציין כי ההיסטוריונים עמדו על משמרתם ולא הניחו למשכיחים להשכיח . ההיסטוריונים האלה הזכירו והבהירו לציבור מה פירוש הדבר ומה היא המשמעות להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. אני בעצמי נסעתי יחדיו עם רעייתי לביתו של השופט בדימוס יצחק רביבי ברמת השרון האיש הממונה על מינוי בכירים בשירות הציבורי והתרעתי אותו מפני מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בעת עריכת המחקר וכתיבתו, אמרה לי ב- 2005 גב' שולמית אלוני מי שהייתה שרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992 ומי שהמליצה בפני ראש הממשלה יצחק רבין על מינוי מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כהַאי לִישָנָה : "מוטי קירשנבאום לאחר שיתמנה צריך להדיח מייד וללא דיחוי את יוסף בר-אל מכהונת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם הגיעה קדנציית הניהול לסיומה". מפני שהיה איש לא מוכשר בעליל (ממשלת ישראל גילתה זאת באיחור וסילקה אותו מכהונתו הרמה) השתמש יוסף בר-אל כמנכ"ל רשות השידור בשלטון של כוח ניהולי והקיף את עצמו בחבורה של נאמנים אומרים הן . Yesmen לא חסרים בשום מקום ובכל תנאי, אך זאת לדעת : שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כהונה הניזונה מערכים. ראה הספר עב הכרס "רוש ולענה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף של 13 ספרים שדנה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה בשלושה תחומים עיקריים ספורט, חדשות, ותיעוד, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ בחוֹם לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה . (לע"מ תמורת תשלום).

ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים , באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33, שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את האיש (בן 67) שמידת כישרונו מוטלת בספק לעבר פסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק שיעשה כדבריך", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשְרָת עָבִים, אין מילה אחרת לתאר את המצב , כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה היה אותו יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 שלא זכה לאימונו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור החדש מאז 18 באפריל 1993. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור איננו שבע רצון מיוסף בר-אל ולכן לא האריך בשעתו את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום מיהר להחזיר ארצה בקיץ 1993 את יָאִיר שְטֶרְן מי שהיה אז כתב הרשות בוושינגטון, ומינה אותו ביולי 1993 למנהל הטלוויזיה במקומו של יוסף בר-אל . עכשיו בחלוף עשור, מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור נראה בעיני רבים כ- מהלך אנכרוניסטי. אחרים הרחיקו לֶכֶת וקבעו כי זהו צעד מיושן ומבולבל שגובל בפתולוגיה.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002 , אָץ יוסף בר-אל (מקודם יועצו הקרוב של המנכ"ל רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר, "דָפוּק". כך היה כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן (בטרם הופעת "כלכליסט"). "כל אמתלה תשרת עריץ", אמר אֶזוֹפּוֹס. גווייתו של המנכ"ל המוּדח רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאַבִיבָה קְרוֹל כתבת העיתון "גלובס" [3]. שמונה ימים אח"כ, ביום שישי – 26  באפריל 2002, התפרסם במוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. יוסף בר-אל העניק את הריאיוו לגב' שָרִי מַקוֹבֶר ערב מינוי הקבע שלו לתפקיד הנכבד ע"י ממשלת ישראל והעומד בראשה אריאל שרון [4]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ והסביר למראיינת כיצד ובאיזה שיטה הוא עתיד לנהל את רשות השידור. ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף. המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה", והמנכ"ל לא הכחיש אותה הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה מהסוג המביך והגרוע ביותר שטרם נראה בארץ. יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר העיתונאי כפי שאני ועיתונאים רבים אחרים התחנכנו עליו . נורא יותר מזה הייתה שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. ידעו והחרישו. ביזיון. טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה. יוסף בר-אל ניסח ללא בושה בריאיון כותרת משלו : "אלוהים קרא לי ! ג'ו סיים את המשימה שלך !". שום צניעות, שום עַנְוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן. בסופו של יום כפי שהתברר זה לא עזר לו. ממשלת ישראל העיפה אותו מתפקידו.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002  בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו . רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר –  החרישו . (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור המיועד לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות , "חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי . דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ", והוסיף על עצמו, "אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות. קל להתיידד איתי". רבים שאלו את עצמם ממתי מנכ"ל רשות שידור שהוא עיתונאי ואמור לנתק מגע מהפוליטיקאים ולהיות רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב – דווקא מיודד עם חלק גדול מהם.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. פנטסטי. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי את ידידיו הפוליטיקאים מדינת ישראל : "…ידידי הם דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן-אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ. אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים, יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות. קל להתיידד אתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [5]. פתטי. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות העיתון "מעריב").

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים . אחד מחוקי המוּסָר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים על פי אקסיומה מתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית המקומית אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של אנוואר סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות , לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים . תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד". (ציטוט מהעיתון "מעריב"). לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 . יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית (במרכז בחולצה לבנה וז'אקט כהה) החמיא לעצמו וטען בלהט : "אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר . כשאני נכנס לחדר כולם עומדים . אנשים בעל כורחם מכבדים אותי" . בקיץ 2002 מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י הממשלה בראשותו של אריאל שרון . כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 הודח וסולק מתפקידו בבושת פנים ע"י אותה הממשלה שמינתה אותו . משמאל בימאי הטלוויזיה וויקטור קאמר . (התמונה באדיבות יוסף ביניא) .

יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר למראיינת שלו באותו ריאיון : "אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה במילים האלה : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל . אני אעשה מה שהוא יאמר לי . אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה . לא מקובל עלי מרד . כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה , כך יש למדינה הזו ראש ממשלה , ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?". חֶשְרָת עָבִים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

טקסט תמונה / מסמך :  יום שישי – 26 באפריל 2002. דמיוני. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002 . השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו . "…בכנסת ישראל אמרו לי : "אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור…", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל  ה- BBC  הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה , כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה קרוב לוודאי את הציבור הבריטי  ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" שישבו לידו שמעו את הטקסט הנורא, אך הם לא זעו ונותרו אדישים ושאננים במקומם. שניהם החרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. (באדיבות העיתון "מעריב").

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם . חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין את מדינות העולם השלישי. חַיִים יָבִין מאבות השידור הציבורי ישב סמוך ליוסף בר-אל והאזין ברוב קשב לטקסט . הוא לא התקומם, לא ניסה להשתיק את הדובר, לא קם מכיסאו, ולא יצא מהחדר. עצם נוכחותו הייתה כמעין הסכמה למה ששמע. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002  הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד ושחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הציבורית הוא נֶמֶק של החברה. עובדה שממשלת ישראל הבחינה בסופו של דבר ברִיקָבוֹן וסילקה אותו בקיץ 2005 מתפקידו הרָם בדיוק מהטעמים האלה של שוחד מסך ושחיתות. מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו . הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לעיתונאית "מעריב" גב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מביך ומקומם בלשון המעטה. רבים סברו כי מנכ"ל רשות השידור המיועד מכר את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי, ויש בכך קָלוֹן מוסרי.

רַק שלושה אנשים במדינת ישראל קמו בחודש אפריל 2002 וקראו בגלוי תגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל ועל מינויו השָגוּי. הם השמיעו את ביקורתם החריפה בפומבי. שניים מתוך השלושה היו מחוץ לרשות השידור . דן שילון עשה זאת בריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן ריבלין (במוסף "סוף שבוע" ביום שישי – 3 במאי 2002). האיש השני היה פרופסור מרדכי קרמניצר שקרא ללא היסוס לחברי הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור : "אל תמנו את האיש הזה יוסף בר-אל למשרה הרָמָה ביותר של השידור הציבורי". אני הייתי השלישי. היחיד בתוך רשות השידור. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי אודות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בשנות האופל של 2005 – 2001, ואשר נקרא, "רוֹש וְלַעֲנָה" (אלו הן שתי המילים שלוחש הַמְלֶט ל- אוֹפֶלְיָה בשעת מבחן דרמטית של אמת ו/או תעתועים פרי דמיונו, במחזה הנפלא והגאוני של וויליאם שייקספיר"המלט נסיך דנמרק"). וֶורֶד בֶּרְמַן וגִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל היו שני האנשים הבודדים מבין עיתונאי הטלוויזיה ורשות השידור שהתייצבו לימיני ותמכו בי בגלוי. השאר שדווקא הכירו היטב את הרקע למחלוקת הציבורית-מקצועית ביני לבין מנכ"ל רשות השידור ביקשו להחריש ועמדו מהצד. בשעה שקולם נדם הוצגה המחלוקת הציבורית עם המנכ"ל כבעיה פרטית שלי. רבים מהם לא תארו שכעבור שלוש שנים הם בעצמם ינטשו את רשות השידור של יוסף בר-אל מאותן הסיבות שאני עשיתי זאת.

אינני סופר את קבוצת התומכים הגדולה בי, אנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שחלקה לי אמפתיה לאחר ששלחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את כתב האישום הציבורי שלי נגדו, מפני שעשתה זאת בחדרי חדרים, או טלפונית. קונץ קטן. היה לי כבוד גדול להיות שחקן בשלישייה הנבחרת הזאת של הציבור לצִדם של דן שילון שהיה פעם החונך שלי והיכרתיו היטב, ופרופסור מרדכי קרמניצר שלא רק שלא הכרתי אותו גם מעולם לא ראיתיו.

אם מנכ"ל ה-  BBC מר גְרֶג דָיְיק  (Greg Dyke) היה מעיז לסַרֵס את האמת ולהתראיין בסגנון מֵבִיש מן הסוג הזה של יוסף בר-אל לעיתוני ה- Daily Telegraph  או  ה- Times  הלונדוניים , משהו כמו, "…אני מצהיר אימונים לראש ממשלתי…אני לבוש חליפות מהודרות…כשאני מדבר אין איש מאנשי ה- BBC ממשיך לשֶבֶת על כיסאו…וכשאני נכנס לחדר אנשי ה- BBC  קמים מעצמם…", הוא פשוט היה נקרע לגזרים למחרת ע"י כל העיתונות האנגלית והציבור הבריטי . עובדי  ה- BBC  היו מתמרדים כנגדו. מנכ"ל השידור הציבורי איננו מתמנה לתפקידו הרָם כדי להיות חנפן של השִלטון.

השידור הציבורי ניצב על פרשת דרכים ועִמוֹ העיתונאות. העיתונות והעיתונאות הציבורית – ממלכתית (לא כל שכן ערוץ 1, אבל גם הפרטית- מסחרית), אמורות לנוע בציר מקביל  לציר התנועה וההתנהלות של הממלכה והשלטון הפוליטי . כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד את העיקרון הקדוש אל ליבו ושומר עליו כעל בבת עינו. האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם- מהווה את הבסיס העיקרי ל- "מסמך נקדי" (קוד / מסמך אתי המדריך את עבודת העיתונאים ברשות השידור שחובר ע"י העיתונאי נקדימון רוגל) . מבחנה היומי של העיתונות , רגע – רגע , שעה – שעה, הוא לוודא שאקסיומת "הקווים המקבילים" תשמר לעַד . אין על כך וויכוח , אין על זה עוררין. "מסמך נקדי" הוא המניפסט העיתונאי שלי . לכן ביקשתי לשאול אותו ברצינות הרבה ביותר כפַּקוּד שלוֹ ברגע ההוא , האם תוכנו של הריאיון ההוא שלו "במעריב" (26.4.2002) כאיש הניצב בעת הזאת בפסגת השידור הציבורי במדינת ישראל, איננו מנוגד ל- "מסמך נקדי", קוד אתי המחייב את כל עיתונאי רשות השידור באשר הם (וגם את מנכ"ל רשות השידור המיועד) להיצמד אליו ללא כחל ושרק.

דן שילון כמו הילד הקטן ההוא בסיפור המפורסם של האנס כריסטיאן אנדרסן, "המלך הוא עירום", ביטא מייד את גודל תדהמתו מהריאיון שנתן יוסף בר-אל לגב' שרי מקובר, כשהפנה שאלות נוקבות וברורות מאוד מיוזמתו לשר התקשורת ראובן (רובי) ריבלין בחלוף שבוע, במוסף השבת של "מעריב" יום שישי- 3 במאי 2002.

העיתונאי דן שילון שואל : ראש הממשלה רוצה ערוץ פטריוטי, וכוונתו לערוץ פוליטי ?

שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין משיב : ראש הממשלה רוצה ערוץ פטריוטי, וגם פואד בן אליעזר.

דן שילון שואל : בגלל זה אתם הופכים עכשיו את המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל לבן ערובה ולעבדו האישי של ראש הממשלה ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : ראש הממשלה אריאל שרון הוא לא השר היחיד הממונה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

דן שילון שואל : לכן תקין בעיניך שראש הממשלה מעודד עכשיו מסע חנופה כלפיו של המנכ"ל הזמני , שמבקש להשיג לעצמו מינוי של קבע ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : לא, בהחלט לא. אני חושב שזה דבר לא טוב ולא תקין.

דן שילון שואל : וראש הממשלה לא מבין את זה ? הוא לא יודע שפסו מן העולם העבדים הנרצעים, ואלה שנותרו נשבעים אמונים להרבה אדונים ? הרי ברגע שיוסף בר-אל יקבל את מינוי הקבע שלו, הוא יתחיל במסע החנופה והזחילה שלו לאדונו הבא, כנראה לביבי נתניהו ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : כל העניין הזה חוֹרֶה לי מאוד , לא רק כשר אלא כאזרח .

דן שילון שואל : קראת את הריאיון שהעניק יוסף בר-אל "למעריב" בשבוע שעבר ? לא להאמין שקיימת תופעת זוועה שכזאת ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : קראתי והתקשיתי גם אני להאמין .

דן שילון שואל : והמסקנה ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : להערכתי אריק שרון חושב היום אולי בקורטוב של ציניות , שהכי טוב לא למנות עכשיו מנכ"ל קבוע לרשות השידור , לפחות כל עוד הוא מכהן בשלטון עד 2008 . זהו המצב הכי טוב לראש הממשלה…

דן שילון שואל : כדי שהמנכ"ל הזמני ימשיך את מסע החנופה שלו לשרון , ויאסוף כמה פירורים שיפלו משולחנו ?

שר התקשורת ראובן ריבלין משיב : שרון לא מבקש את זה, אבל זה המצב שנוצר.

פרופסור מרדכי קרמניצר היה גם הוא נחרץ בעניין הריאיון שלך "למעריב", וקרא בפנייה אישית לחברי הועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור, לא למנות אותך לתפקיד רם המעלה של מנכ"ל רשות השידור. להלן הציטוט הקונקרטי של פרופסור מרדכי קרמניצר נשיא מועצת העיתונות , מעיתון "הארץ"  20.5.2003 : "…דבריו של יוסף בר-אל מבטאים תפישה מעוותת בדבר תפקידה של רשות השידור והיחס בינה לבין השלטון, ומעידים על יוסף בר-אל שאין הוא ראוי לנהל רשות שידור ממלכתית – ציבורית".

מדהים , מדוע רוב האנשים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחטיבות החדשות והתוכניות בחרו שלא להגיב (בפומבי) לראיונות שלך "במעריב" , ו- "גלובס" , וכאילו מרצונם החופשי משליכים מעליהם לפתע עכשיו ממש ברגעים אלה את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין…לא מובן ותמוה מאוד כיצד חלק מאנשי הועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר , אנשים אקדמאים ומשכילים האמורים להיות ישרי דרך וזקופי קומה שנבחרו להוביל את השידור הציבורי , חדלים גם הם להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה .

טקסט מסמך : 17 במאי 2002 . העיתון "מעריב" . כותרת ראשית של שני העיתונאים אמנון דנקנר ודן מרגלית "עברתם כל גבול". ובגוף הכתבה : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידיו המזוהמות של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב).

בין השנים 2005 – 2003 החלו להצטבר בעיתונות הכתובה דיווחים בזה אחר זה הדומים לכתבי אישום נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

א. ראה "הארץ". שנת 2004 . עיתון "הארץ". דיווח עיתונאי שדומה לכתב אישום כלכלי : "הגירעון של רשות השידור פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל". 

ב. ראה "מעריב". תקופת 2005 – 2003 . העיתון "מעריב". דיווח עיתונאי אודות נפוטיזם שמזכיר כתב אישום של מבקר המדינה נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל : "עסק משפחתי. מבקר המדינה חושף דו"ח על פני 17 עמודים את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של יוסף בר-אל. כוכבי הדו"ח הם שלושה מקורבים ליוסף בר-אל שהם במקרה בני משפחה אחת". 

ג. ראה "הארץ". תקופת השנים 2005 – 2003 . עיתון "הארץ". דיווח עיתונאי אודות התנהלות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל : "נפוטיזם, שכירת יועצים אישיים תמורת תשלומי עתק , ומינוי עובדים למשרות ניהול בכירות כשלאותם העובדים אין כלל תעודת בגרות" . 

ד. ראה "הארץ". תקופת השנים 2005 – 2003 . עיתון "הארץ". ביקורת נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אודות ההשקעות הכספיות הענקיות שלו בערוץ 33 וערוץ המזרח התיכון ששיעורי הצפייה בהם אפסיים. 

ה. ראה "מעריב". תקופת השנים 2005 – 2003. עיתון "מעריב". ביקורת נוספת נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אודות ההשקעות הכספיות הענקיות שלו בערוץ 33 וערוץ המזרח התיכון ששיעורי הצפייה בהם אפסיים. 

ו. ראה "מעריב". תקופת 2005 – 2003. העיתון "מעריב". דיווח עיתונאי : "באמצעות צנזורה פוליטית, שלטון פחד, ומתן שירותים לראש הממשלה אריאל שרון הוטבעה ספינת הדגל של ערוץ 1 "יומן". כך דרדר יוסף בר-אל את רשות השידור לשפל חסר תקדים". 

השופט העליון המפורסם חיים כהן דן פעם בענייני קָלוֹן , וכך אמר : "איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים , לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן . מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה". הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור, רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית.

האם יוסף בר-אל דִרְדֵר את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם הפוליטיזציה לגווניה השונים מוטטה בתקופות מסוימות את השידור הציבורי בישראל ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. חלק מעובדיו הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל. הם היו משתפי פעולה לכל דבר שוויתרו על עקרונות נעלים, הרכינו ראש, ושתקו. רבים בציבור שאלו ממעמקי לִיבָּם כיצד זה הבחינה בחידלון רשות השידור בשנים 2005 – 2002 ובסופו של דבר הדיחה את המפקד הראשי שלה, בעוד חלק נכבד מעיתונאי רשות השידור הסכין ביודעין עם אותו החִידָלוֹן ? אי אפשר לצפות מאנשי טלוויזיה נרצעים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש אימת הניהול, להיות יצירתיים. נִרְצַעוּת ויצירה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש מודל ודוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם לעיתונאים מהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך לפיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים בקווים מתמטיים מקבילים שאינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה קו מקביל אחר מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף אך הם רחוקים מלהיות אחים. לעולם לא מתקיימת ביניהם חברות, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור . לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן וסגנו אהוד אולמרט את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. אותה הממשלה שמינתה אותו בקיץ 2002 סילקה אותו מתפקידו בחלוף שלוש שנים שנתיים לפני סיום כהונתו.

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מדיחה ממשלת ישראל מנכ"ל רשות שידור באמצע תקופת כהונתו. (באדיבות העיתון "מעריב").

ראה "הארץ". שנת 2005 . עיתון "הארץ". דיווח עיתונאי : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". 

ראה "הארץ". תקופת השנים של 2005 – 2003 . עיתון "הארץ". סגן ראש הממשלה אנוד אולמרט מודיע כי יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". 

ראה "הארץ". 1 במאי 2005 . עיתון "הארץ". פרופסור גבי וויימן תוקף בחריפות רבה את התנהלותו המקצועית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. 

ראה "הארץ". מאי 2005 . עיתון "הארץ". העיתונאי אודי אשרי ז"ל עוקץ בחריפות רבה את שני השרים בממשלת ישראל מאיר שטרית וגב' דליה איציק שהצביעו נגד הדחת יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא מציג את שניהם כחנפנים. 

ראה "מעריב". מאי 2005. עיתון "מעריב . חבר הכנסת איתן כבל מנהל מאבק ציבורי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. "תקופה ארוכה אני מאבק מול יוסף בר-אל על אופן התנהלותה של רשות השידור. זהו מאבק חזיתי וגלוי על אופן התנהלותה של רשות השידור", מצהיר ח"כ איתן כבל.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקול תרועה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט דרך חורי המסננת והגיע בטעות לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר גם אִם מאוחר מידי משנתקל הדג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות והייתה זאת שלבסוף קִירקפה את גוּלְגָלְתּוֹ, והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה הראשון שהבחין בחולשותיו של יוסף בר-אל ונתן ביטוי לאבחנה הזאת במסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ב- 1993 את כהונתו כמנהל טלוויזיה, אך מינה אותו לנהל את ערוץ 33 של רשות השידור. המערכת העיתונאית "שמה עין וזכוכית מגדלת" על התנהלותו של יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה . שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה מערכים קלושים. מינויו הפוליטי והלא מקצועי של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב לרשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים שהם בל יימחו וספק אם הם הפיכים. יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות שידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה.

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ב- 1969. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                      

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ב- 2005 . (לע"מ תמורת תשלום) .

מהלך העניינים היה כלהלן . ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שְלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית באשר הוא. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג וארבעה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה פרופסור אליהוא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיּהוּ "שַיְיקֶה" תָּדְמוֹר. באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיּהוּ תָּדְמוֹר. בראשית 1974 המליץ שמעון פרס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר לבחור במר יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן אבל ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד שאין בלתו הֶאִֶיל עליו. יצחק לבני היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גוֹלְדָה מֵאִיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור.

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוסף בר-אל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יִצְחָק לִבְנִי כדבר מובן מאליו . זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור . הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת . אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל  ב- 18 בנובמבר 1976, נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [6]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון תקיף, ברור, וחד משמעי כזה אל יוסף בר-אל .

אל : יוסף בר-אל                                                             ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך. ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…".

העתק  : מנכ"ל הרשות

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. בעיקר את ששת המילים בסיום המסמך ההוא, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…". כל רוחו של איש טלוויזיה לבטח כל מנהל בכיר בטלוויזיה הייתה נעכרת למקרא האיום של מנהל הטלוויזיה. אין ספק כי הטקסט החריף והמילים הללו ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976 . זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", כתב לו ארנון צוקרמן. האם המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל ?  נדמה לי שיוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים מרדכי "מוטי" קירשנבאום. שניהם היו מנהיגים בולטים בשידור הציבורי שהגנו על השידור הציבורי. (באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן רב תכננתי ורציתי לתעד את קורות הטלוויזיה בארץ וגם בעולם. תעשייה ששהיתי בטבורה עשרות שנים . הרצון הזה מילא אותי ביתר שאת בעשור ה- 90 שהיה הפכפך ודרמטי כל כך בתולדותיה של רשות השידור. ב- 18 באפריל 1993 הופיעה קֶשֶת מבעד לחֶשְרָת הֶעָבִים שכיסו את פני הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל . באותו היום ההוא מינתה הממשלה בראשות יצחק רבין ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני את  מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. שלושה חודשים אח"כ אולי כמה ימים פחות מינה מוטי קירשנבאום את יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה במקומו של יוסף בר-אל. מפני ששימשתי מנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה, סוג של שידורים בעלי נפח ורייטינג בלוח הציבורי, השתתפתי באורח קבע בישיבות הבוקר בלשכתו של מנהל הטלוויזיה. תמיד בשמונה וחצי בבוקר ותמיד על כוס קפה שחור. יאיר שטרן היה גדול הג'נטלמנים של הטלוויזיה. הוא לא היה חַף משגיאות (ומי מאתנו איננו שוֹגֶה) אך היה איש אָהוּב. אהבתי אותו אהבה רבה למרות השוני במוצאנו. אני הייתי בן קיבוץ שמורשתו הייתה האדמה, הַתִּלְתָּן והאַסְפֶּסֶת, הסוסים והפרות והטרקטורים. הוא היה טיפוס עירוני. לשכת המנהל שלוֹ מוקמה בחדר האחרון המזרחי ביותר בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים והייתה צנועה. על שולחן העץ הייתה מונחת באורח קבע מסגרת ובה תמונה של אביו יאיר שטרן גיבור המחתרת לח"י שנרצח ב- 1942 ע"י שלטון המנדט הבריטי . בתומן של הצלחות גדולות (ו/או כישלונות מרעישים) בטלוויזיה, שחתי לו תמיד בשקט, "את זה צריך לתעד". הג'נטלמן שתמיד היה מגולח ולבוש בקפידה היה משיב לי : "נוּ יואש, נראה אותך כבר".

בתום הפקה אינטנסיבית של 233 שעות ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שבעה עשר ימי התחרויות של אולימפיאדת סידני 2000 היפהפייה גמלה בי ההחלטה לכתוב את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". זה היה עוד בטרם השִיבָה הביתה. הטיסה הארוכה ארצה של כל משלחת הטלוויזיה שעמדתי בראשה התעכבה בבנגקוק. היה לנו Connection של כמה שעות. במקרה, במין צירוף מקרים אירוני שכזה, פגשתי בנמל התעופה הענק את האצנית האמריקנית השחורה והנאה מריון ג'ונס שזכתה זה עכשיו במשחקי סידני בשלוש מדליות זהב והפכה לגיבורת ספורט בעולם וגם בישראל. ניגשתי אל ספורטאית העַל . הצגתי את עצמי ואמרתי לה שלום. הענקתי לה סובניר של רשות השידור וסיפרתי לה עד כמה היא אהובה בישראל. טרם ידעתי כי היא ספורטאית עבריינית שמסממת את עצמה מרצון ובהכרה מלאה על מנת לזכות במדליות זהב, בממון, ובתהילת עולם. התפתחה שיחה קצרה הנוגעת לעיר סידני (Sydney) היפהפייה שאירחה את המשחקים האולימפיים ואודות  (Sydney Olympic Broadcasting Organization) גוף הטלוויזיה האוסטרלי SOBO בראשות גאון הטלוויזיה הספרדי מנולו רומרו שהפיק את שידורי הטלוויזיה (והרדיו) הבינלאומיים של המשחקים האולימפיים הבלתי נשכחים שלה. היא הייתה הראשונה שסיפרתי  לה כי בעקבות אולימפיאדת סידני ש – SOBO דאגה לעשותה ולהפוך אותה ליפהפייה אני מתכנן לחקור את טיבה של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שחוללה הטלוויזיה והתרחשה בעולם מאז משחקי אולימפיאדת ברלין 1936 . לפתע פסע לעברנו בעלה זְעוּף הפנים הודף כדור הברזל האמריקני השחור סי. ג'יי. האנטר (C. J. Hunter) בעל הכרס הענקית. מַרְיוֹן ג'וֹנְס הספיקה לומר, " bye" והתרחקה. סִי. גֵ'יי. הָאנְטֶר נפסל בעיצומן של תחרויות הא"ק באולימפיאדת סידני 2000 בעוון שימוש בסמים. זמן לא רב אח"כ התגרשה האתלטית היפה מבעלה המסומם אך התברר כי היא בעצמה חיה באקלים של סמי מרץ אסורים וניזונה מהם. היא לא היססה להשתמש בהם בדרכה לתהילה וסיימה את הקריירה האתלטית שלה בבית הסוהר. ב- 2007 נשלחה מריון ג'ונס לכלא לחצי שנה בארה"ב בעקבות חקירה פדראלית בגין אותו חטא של בעלה הראשון, נטילת סמים בתחרויות הריצה הרבות שבהן השתתפה (וניצחה בהן). פרשת סמים עבר סוערת שמזכירה מהרבה היבטים את פרשת הסמים הנוכחית של רוכב האופניים האמריקני לָאנְס אָרְמְסְטְרוֹנְג . מַרְיוֹן ג'וֹנְס הייתה אָצָנִית מלאת חן וזוהרת שקשה להסיר את העיניים ממנה . אתה מייד שואל את עצמך מדוע האתלטית הכה מוכשרת הזאת זקוקה לדבר הזה שנקרא "סמי מרץ אסורים" ? הרי היא יכולה לחולל את ניצחונותיה מבלי להיזקק להם. אבל עובדה שהיא נטלה אותם ביודעין והפכה ברבות השנים לאלופה שרירנית .

את רעיון כתיבת הסדרה "The Greatest Information Revolution in History" אודות תעשיית הטלוויזיה מאז 1884 שנת ההמצאה של פטנט ה- Spinning disk ע"י מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פַּאוּל נִיפְּקוֹאוֹ (Paul Nipkow), גיליתי באורח פרדוקסאלי דווקא לאוזניה, אבל זאת הייתה בעצם הצהרת מְחוּיָבוּת שלי למצפוני.

אולימפיאדת סידני 2000 הנפלאה הייתה כמו אקורד סיום של חיי הטלוויזיוניים. האוסטרלים הדייקנים והממושמעים בעלי המסורת הבריטית הותירו בי געגועים. הם הפיקו משחקים אולימפיים לדוגמא ואני חשתי געגועים לסידני היפהפייה. פשוט הלכתי שבי אחריה. חז"ל קבעו סלוגאן שכל יהודי וכל ישראלי מכיר אותו : "עשרה קבין של יופי ירדו על העולם – תשעה מהם לקחה ירושלים", אך אלכס גלעדי קרא תיגר על האמירה וסתר אותה. בפגישתי עמו לראשונה ב- WBM ה- 1 ב- 1998 בסִידְנִי ב- (World  Broadcasting  Meeting) לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 בתוקף תפקידו כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר ב- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי (International Olympic Committee) לא היסס לומר : "הֵי יוֹאָשִיש  [7], חז"ל אמרו את מה שאמרו לפני שסידני הייתה קיימת. עשרה קבין של יופי ירדו על העולם – אך תשעה מהם נטלה דווקא סידני". סידני היא באמת כרך מרשים בצורה בלתי רגילה. זאת איננה הפרזה. ביקרתי בה שלוש פעמים. אלכס גלעדי צדק.

רציתי להישאר בסידני לרגע קט כדי להתחיל שם את כתיבת הסדרה אבל שבתי ארצה בגלל לחץ העבודה. השידור הישיר של טקס הנעילה של אולימפיאדת סידני החל בשתיים אחה"צ (עשר בערב שעון ישראל) ביום ראשון – 1 באוקטובר 2000 . ב- 3 באוקטובר 2000 יצאתי עם הקבוצה האחרונה של הטלוויזיה מסידני בדרך הארוכה חזרה הביתה. רק שבנו לארץ וכבר טסנו לספרד שם המתינה לנו הפקת כדורגל , שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במוצ"ש – 7 באוקטובר 2000 של המשחק הבינלאומי ספרד – ישראל במסגרת קדם גביע העולם יפן / קוריאה 2002. הייתי בן 62 שבע ימים ותלאות בעבודה רצופה ומתישה בטלוויזיה הישראלית לאורך תקופה של 29 שנים מאז גייס אותי אָלֶכְּס גִלְעָדִי לשורות רוממה בירושלים בקיץ 1971 והציג אותי בפני מנהל מחלקת הספורט דָן שִילוֹן שנות דוֹר חלפו בהן חשתי גאווה להימנות על השידור הציבורי. רחשתי הערכה לדָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי שראו בעבודתם בטלוויזיה הישראלית שליחות. שניהם בלטו בכישרונם, יושרם, ותבונתם והפכו זה מכבר למופת ומודל להערצה. הערצתי את דבקותם העקשנית במשימות השידור לאורך כל כך הרבה שנים. עכשיו אני נזכר שמעולם לא שמעתי מפיהם את שתי המילים "אי אפשר" ו/או "אני עייף". הם היו שני סוסים דוהרים שנשאו בעוֹל ואף פעם לא התעייפו ולא כשלו. פועלם וזיכרונם ברוממה – ירושלים נשא אותי לעבר מחוז ילדותי , קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

אולימפיאדת סִידְנִי 2000 הייתה סיום של עוד פרק במסכת עבודת היקף עצומה וכובדן של משימות שידור לאורך כל כך הרבה שנים. אני בן אדם תחרותי. יתירה מזאת : אינני יודע להתפשר. יש לי הערכה רבה לאנשים שמחפשים את השלמות, דבקים במשימה, ואינם מסכימים לוותר. כילד הערצתי את אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים ואוהב אדמה. זה מה שהוא וחבריו בעמק הירדן ידעו לעשות : לשתול, לזרוע, להשקות, ולקצור. הם כבשו את האדמה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי  ז"ל [8] בודק שתילי סלק בהמות בחלקת האדמה של הקיבוץ בצל שדרת עצי הברושים והקזוארינות מאחורי בריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראיתי את אבא שלי קוֹצֵר בחֶרְמֵש במשך שנים את שדות האַסְפֶּסֶת והתִּלְתָּן ליד האקוודוקט בדייקנות מרבית בטרם עידן הטרקטורים והמקצרות. החרמשים שלוֹ ושל חבריו בימי הבראשית של הקיבוץ מעולם לא החטיאו ולא נתקעו באדמה. הם היו רָבי אומנים שמפלחים בדיוק מתמטי את הגבעולים כסנטימטר אולי סנטימטר וחצי מעל הקרקע. אלומות הירק הצפופות נקצרו וכרעו בזאת אחר זאת בפני החקלאים הנאמנים והדבקים במשימתם. אח"כ היו החקלאים מגובבים בקִלְשוֹנִים את היֶרֶק הרטוב לגלים ארוכים. פלטפורמה רתומה לשתי סוסות נוערה ותמורה הייתה עוברת בין גלי היֶרֶק הארוכים בעוד החקלאים מעמיסים את האספסת והתלתן על העגלה השטוחה על פי שיטת בניין מחושבת מראש כדי שיוכלו לפרוק את היֶרֶק בקלות ברפתות. כך זה נמשך שנים. החורפים בעמק היו קשים והדרכים טרם סלולות. הכל היה שלוליות ובוץ כבד. אבא שלי קצר והעמיס את הירק בגשם שוטף אך מעולם לא שמעתי אותו אומר אי אפשר, קשה לי, או אינני יכול . בתום ההעמסה הוא היה מעיף אותי למרומי העגלה ומאיץ בנוֹעָרָה ותְּמוּרָה (שתי סוסות חרוצות ויפהפיות מאין כמותן ששירתו בנאמנות את חקלאי קיבוץ אפיקים בשנים 1950 – 1940) לסחוב את העגלה הכבדה הביתה. זה היה מאמץ עצום בגלל משקל היֶרֶק הרָטוֹב והדרך הַבּוֹצִית. נוערה הסוסה הלבנה ותמורה החומה לא התלוננו. שרירי רגליהן האחוריות ושרירי הגב עמדו להתפוצץ ראו את זה ממרומי העגלה העמוסה אך הן היו דבקות במשימה . את היֶרֶק היה צריך להביא בכל מחיר לפרות. סוס הוא חיה אצילית ויפהפייה שאיננו יודע להתבכיין . הוא חרוץ מאוד וימשיך במשימתו ללא ליאות ומבלי להתלונן למעשה עד להתמוטטותו , אפילו עד המוות . אין לו מנגנון שמזהיר אותו מעייפות יֶתֶּר. רואים את זה היטב בסרט הקולנוע "חלף עם הרוח" שהופק ב- 1939 בשעה שרֶט בַּאטְלֶר וסְקָארְלֶט אוֹ'הָרָה בורחים בעגלה רתומה לסוס מ- אטלנטה הבוערת לאחוזה טארה. המפיק דייויד סלזניק והבימאי וויקטור פלמינג ניצלו בציניות את דבקותו של הסוס במשימתו זאת כדי להעניק אמינות לסרטם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. חקלאים נוהגים זוג סוסים מושכים עגלה ישנה בעלת גלגלי עץ בדרכם לפרוק את הירק ברפת הקיבוץ. אוחז במושכות ישראל מדור – מדורסקי. זמן קצר אח"כ נבנו הפלטפורמות החדשות הגדולות שצוידו בגלגלי גומי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כילד הערצתי את הסוסים של קיבוץ אפיקים. רצתי לאורווה. ביקשתי מאבא שלי לעזור לו להתיר אותם מהרִתְּמוֹת כששבנו לאורווה, וגם לרחוץ אותם בצינור הגומי שהיה מחובר לשוקת הגדולה . העור הבוהק והמבריק שלהם העניק להם יופי נוסף. ממילא הם היו כל כך יפים. הכי אהבתי לפנֵק אותם בתום יום העבודה ולמלא את הדלי בתערובת של שעורה וחרובים שהגשתי לאבוס שלהם. הגיע להם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים. שני חקלאים (מימין לובה גולני, השני איננו מזוהה) קוצרים תלתן בחרמשים, בעוד הסוס ממתין להעמסת הירק על הפלטפורמה. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אבא ואימא שלי נטשו בסוף שנות ה- 20 של המאה שעברה את העיירות הליטאיות שירווינט וקורשאן הסמוכות לקובנה ועזבו מאחוריהם את משפחותיהם הדתיות בדרכם לארץ ישראל כדי לבנות חברה חדשה בקיבוץ אפיקים קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם ולח וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לחיי צניעות, אחווה, ולשִוויון חברתי מלא. הקומונה הקיבוצית חרתה על דגלה בראשית היווסדה את העיקרון הנעלה של בן האנוש בכל חברה ותאגיד בה הוא חי, "כל פרט בקהילה תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הֵרוֹאִית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון אחוות בני האדם. תורה הומנית שמקבילה בטוהרה לסיסמתו הסוציולוגית של מחדש המשחקים האולימפיים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן קומונה דמוקרטית שחבריה הסתפקו במועט. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במלחמת העצמאות ב- 1948) . יושב ראשון מימין בשורה השנייה שלמה אלפרט. יושבת במרכז חנה מאסטרו. יושב שלישי משמאל, חיים ייני. השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, והטורייה, הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1950. שדות האספסת והתלתן של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ . טרקטור מסוג "Farmel" תוצרת ארה"ב מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ . (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ליטפתי את ראשו הסָב והאצילי של הברון פייר דה קוברטיין ונישקתי את פניו. הערצתי אותו ואת התנועה האולימפית שבראשה ניצב. למדנו בעל פה את הסלוגן החברתי שחרת על דגל התנועה :

"The important thing in the Olympic Games is not winning but taking part" . אמירה  אימורטאלית שנראתה לנו כשיא התגלמות הצֶדֶק. פירושו, שגם הילדים החלשים בינינו בריצת 60 מ' או קפיצה לרוחק, ו/או בטיפוס על חֶבֶל יוכלו אף הם להשתתף בבוא היום במשחקים האולימפיים . באמצעות עיתוני הילדים שהופיעו לאחר מלחמת העולם ה- 2 "דָבָר לילדים", "מִשְמַר לילדים" ו- "הָאָרֶץ שֶלָנוּ", והגיעו גם לקיבוץ אפיקים, התוודענו לספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים שחיין האמריקני ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פָּאבוֹ נוּרְמִי, האָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס, הרץ הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק וגם למתאגרף האמריקני במשקל כבד ג'וֹ לוּאִיס שכינויו היה "Brown bomber" (המפציץ החוּם). אבל האהבה כילדים לקיבוץ אפיקים גברה והאפילה על הכל. במאי 1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות נגד סוריה והכנופיות החמושות של קָאוּקְגִ'י הוחלט לפנות את כל הילדים והנשים מקיבוצי עמק הירדן ולהעבירם לחיפה והקריות. בהפוגת האש הראשונה בת עשרה ימים קיבלנו רשות לנסוע מחיפה לבקר לכמה שעות את הקיבוץ. כשירדנו מהמשאית נישקתי את אדמת קיבוץ אפיקים. הייתי ילד בן עֶשֶר. כולנו רצנו לבריכת השחייה הישנה ולעצי האקליפטוסים הגבוהים שהקיפו אותה מצדה המערבי. הספורטאים שבינינו טיפסו על העצים והענפים העליונים הכפופים וקפצו מהם אל עבר המים העכורים. כמו טרזן מלך הקופים זינקנו אל הבריכה שהייתה למעשה בור אדמה עמוק ושימשה בריכת אגירה לקיבוץ אפיקים. הגעגועים לקיבוץ ולאבא שלי היו עצומים.

טקסט תמונה : קיץ 1946. שנתיים לפני אולימפיאדת לונדון 1948. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים הייתה בור אדמה ענק שהזרימו אליו את מי אגם הכינרת. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תוֹפֶסֶת" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה שהייתה כמעין בריכת בוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33), ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים שלנו. צניעות והסתפקות במועט היו סמליו החינוכיים והחומרניים של הקיבוץ בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים. מרחוק נשקף מגדל הקפיצה של הבריכה. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה השחיין בן קבוצת כינרת שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חופשי זמן מצוין של  1:05.0 דקה. לנו כילדים נראה הישגו של השחיין שמואל חדש כקצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1949. תקופת הילדות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן . קבוצת ילדים עם משכוכית עדר הצאן של הרועה יצחק פוריץ (פורת) בקיבוץ אפיקים בקיץ 1949 . היינו קשורים לשדה ולאדמה, ולחיות הבית. הכבשה, הפרה, והסוס היו בבת עינינו. מימין לשמאל ילדים בני 11 בקיבוץ אפיקים : אנוכי יואש בלינדמן (אלרואי), אמיר הלמן, דני פלבסקי (פלס), ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגֶדִי חוֹפֶש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט הנוכחי מס' 105, 3 מתוך 5. הועלה ל- אוויר בלילה של יום ראשון – 25 בנובמבר 2012.

ראה המשך בפוסט מס' 106, בפוסט 4 מתוך 5.

[1] מונח שהגה ב- 1969 ה- Copywriter של הטלוויזיה מרדכי "מוטי" קירשנבאום .

[2] ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 . דן שילון היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974 . אלכס גלעדי היה מנהל מחלקת הספורט בשנים 1980- 1974 ונודע גם כמפיק טלוויזיה מעולה שהפיק את משדר הבחירות לכנסת ה- 9 במאי 1977 , את ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 , ואת תחרות שירי הארו – וויזיון שנערכה במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים בה זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" במקום הראשון .

[3] ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל "בגלובס" מתאריך 18 באפריל 2002 .

[4]  ראה נספח : ריאיון של גב' שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך 26  באפריל  2002 .

[5] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי –  26 באפריל 2002  .

[6] ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל , ב- 18.11.1976 .

[7] אלכס גלעדי תמיד קרא לי "יואשיש" ולא יואש .

[8]  עִבְרֵת והחליף בראשית שנות ה- 50 את שם משפחתו בלינדמן לאלרואי על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון

[9] האנס קולמאיינן זכה באולימפיאדת סטוקהולם 1912 במדליות הזהב בשתי הריצות ל- 5000 מ'  ו- 10000 מ' , ובאולימפיאדת אנטוורפן 1920 ניצח בריצת המרתון .

[10]  גלריית תמונות היסטורית של אישי הטלוויזיה בארץ ובעולם , הטכנולוגיה הטלוויזיונית , והמוסדות הקשורים לתעשיית הטלוויזיה מובאת בשני הספרים הראשונים בסדרה , "שמונה ימי בראשית"  ו- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" .

[11] הערה : לא נותר כל זיכרון מצילומי ה- Video של ה- BBC באולימפיאדת לונדון 1948 משום שטרם ידעו אז להקליט Video אבל צילומי הפילם נשמרו .

[12] סבאסטיאן קו הבריטי זכה פעמיים בשתי מדליות זהב באולימפיאדות מוסקבה 80' ואולימפיאדת לוס אנג'לס בריצות ל- 1500 מ' ופעמיים בשתי האולימפיאדות האלה בשתי מדליות כסף בריצות ל- 800 מ'. היה שיאן העולם בריצות ל- 800 מ' ומייל אחד. סבסטיאן קו כתב את הספר "MORE THAN a GAME" שהפך לסדרת טלוויזיה ב- BBC.

[13]  הספרדי מנואל "מנולו" רומרו עמד גם בראש BOB קבוצת הטלוויזיה המבצעית המיוחדת (ראשי תיבות של Beijing Olympic Broadcasting), שכיסתה את משחקי אולימפיאדת בייג'ינג 2008 .

[14]  הערה : יו"ר הוועד המנהל של ה- BBC גאווין דייויס ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק התפטרו מתפקידם בינואר 2004 בעקבות דו"ח הלורד האטון שהאשים את השידור הציבורי הבריטי בסיקור פוליטי מכוון וכושל של תמיכת ראש הממשלה טוני בלייר במדיניות הפלישה הצבאית של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש לעיראק במארס 2003 כדי להפיל את שלטונו של סאדאם חוסיין , ובעקבותיו הכנסת הצבא הבריטי לעירק על מנת לתמוך בכוחות האמריקניים .

[15] באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו . באותם הימים כיהן נחמן שי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגב' אהובה אורן שימשה כמשנה שלו .

[16] המשורר יעקב רוטבליט כתב את מילות "שיר השלום" והמלחין יאיר רוזנבלום כתב את המנגינה.

[17] OB (ראשי תיבות של Out Broadcasting) ניידת שידורי טלוויזיה לכיסוי אירועים המתרחשים מחוץ לאולפן .

[18] רדיו "קול ישראל" נקרא אז בפי כל , "שירות השידור" .

[19] ראה נספח : על פי עדותו של חגי פינסקר וגם כתבותיהם של רפי לביא ב- "מעריב" , גדעון רייכר ב- "ידיעות אחרונות"  ושל נתן ריבון  ב- "ארץ" , מ- 5 במארס 1970.

סוף הפוסט מס' 105. הועלה ל- אוויר בלילה של יום ראשון – 25 בנובמבר 2012.


תגובות

פוסט מס' 105. מנהיגות, מורשת, חזון, והובלה הם יסודות הכרחיים של השראה ושילוב עם כישרון הכתיבה, יכולת התיעוד, ואמינות מדע הכתיבה. כתיבה בצל אוטוקרטיה. (פוסט 3 מ- 5). פוסט 105. כל הזכויות שמורות. הועלה ל- אוויר ביום ראשון – 25 בנובמבר 2012. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *